שפה שסועה- חך שסוע- רשלנות רפואית?

שפה שסועה היא מצב רפואי שבו נולד תינוק עם שסע אנכי בשפה העליונה. השפה השסועה עשויה לנבוע ממכשל באיחוי של הרקמה אצל העובר, וקשור לעתים קרובות לחך שסוע. מעבר לקושי הנובע ממראה אסתטי לא נעים, עשויים להתקיים אצל התינוק הלוקה בשפה שסועה, קשיים בלעיסה, בשתיית נוזלים ובבליעה, ולעתים אף בנשימה.

הסיכוי ללידת ילד בעל “שפה שסועה” הוא אחד ל 600-800 ילדים.

החיך הינו ה”תקרה” של הפה והוא מפריד בין חלל הפה לחלל האף. כאשר בתקופת ההריון לא נוצר חיבור תקין בין שני חלקיו של החיך – נוצר שסע לאורכו. תופעה דומה יכולה להיווצר בשפה העליונה ומעליה ואז מתקבלת שפה שסועה. במקרים מסוימים קיים שסע בשפה ובחיך. השסע יכול להופיע בדרגות חומרה שונות.

 

בדרך כלל השסע הינו הפרעה יחידה, ובמרבית המקרים לא ידועים הגורמים לשסע, אך לעיתים השסע הוא אחד המאפיינים של תסמונת כוללת. קיים מידע מחקרי לגבי גורמים סביבתיים (תרופות, מחלות) בתחילת ההריון שיכולים להיות הגורם.

 

גורם תורשתי — ישנה שכיחות גבוהה יותר של שסע כאשר הוא מופיע אצל אחים או אחיות. במידה והשסע הוא חלק מתסמונת כוללת התורשה היא בהתאם לתסמונת. בכל מקרה מומלץ לפנות לייעוץ גנטי.

 

הקושי העיקרי בהאכלת התינוק הוא חוסר היכולת שלו ליצור ואקום לצורך מציצה בגלל הפתח בחיך. קיימים בקבוקים ופטמות מיוחדים שמקלים על ההאכלה.

 

השכיחות של הצטברות נוזלים באוזן תיכונה גבוהה יותר מהרגיל אצל ילדים עם חיך שסוע. נוזלים אלו יכולים להשפיע על מצב השמיעה ובהמשך גם לעכב התפתחות שפה ודיבור. ילד עם חיך שסוע עובר בדיקות אף-אוזן-גרון ובדיקות שמיעה תקופתיות. במידה ומוצאים נוזלים באוזן תיכונה ניתן להחדיר כפתורי איוורור (TUBES) במהלך הניתוח לתיקון החיך.

 

התפתחות השפה (אוצר מלים, משפטים, הבנה) לרוב תקינה אצל ילדים עם חיך שסוע, כאשר בעית החיך אינה חלק מתסמונת כוללת.

 

 

הדיבור של הילד – היכולת לבטא עיצורים שונים יכול להיות משובש, הילד מתקשה ליצור לחץ אויר בפה ולכן ייתכנו שיבושים בהיגוי. הפרעה נוספת שיכולה להופיע היא דיבור מאונפף, הנובע מבריחת אויר (קול) מהאף בזמן דיבור.

 

במקרים קשים במיוחד, ניתן לשקול אפשרות להגשת תביעת רשלנות רפואית, על אי גילוי מום זמן במהלך ההריון. כידוע להורים יש ציפיות לגיטימיות כי יתגלו כל המומים המולדים, באם קיימים, עוד במהלך ההריון ולפיכך קיימת לעיתים עילה להגשת תביעות רשלנות רפואית בעת שישנה החמצה או פספוס של אבחון המום.

לשאלות על תביעת רשלנות רפואית בגין שפה שסועה, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה בצד שמאל

שיתוק מוחי- שיתוק מוחין- CP- רשלנות רפואית?

רשלנות רפואית- שיתוק מוחין.

 

למידע עיקרי בנושא קיראו את המאמר שבקישור: שיתוק מוחין

 


 

לפסק דין בנושא, ראו להלן:

א 1273/00 ארג’י דוד שחר נ’ קופת חולים כללית – שירותי בריאות כללית ואח’ 1
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
א 001273/00
בפני:
כב’ השופט ש. ברוך
תאריך:
13/08/2006
ארג’י דוד שחר
בעניין:
נ ג ד
1 . קופת חולים כללית – שירותי בריאות כללית
ע”י ב”כ עו”ד צ’יטונה ועו”ד רקובר
מדינת ישראל- משרד הבריאות – נמחקה
2. עיריית תל אביב הנתבעות
נגד
אליהו חברה לביטוח בע”מ
צד ג’ פסק דין 1. מר דוד שחר ארג’י (להלן: “התובע”), יליד 21/7/76, סובל משיתוק מוחין ומנכות נוירולוגית בשיעור של 100%.
ביום 10/2/00 הגיש התובע כתב תביעה כנגד קופת חולים כללית-שירותי בריאות כללית.
בהחלטת כב’ השופטת שרה ברוש מיום 23/12/01 (בש”א 25249/01), תוקן כתב התביעה כך שנוספו שתי נתבעות נוספות- מדינת ישראל-משרד הבריאות ועיריית תל אביב.
בדיון מיום 10/9/02 הוסכם על מחיקת משרד הבריאות מכתב התביעה, ובהתאם לכך הוגש ביום 15/7/03 כתב תביעה, המתוקן בפעם השנייה, כנגד קופת חולים כללית-שירותי בריאות כללית וכנגד עיריית תל אביב (להלן: “הנתבעות”).
להלן עיקרי העובדות הרלבנטיות, כפי שהן מופיעות בכתב התביעה מיום 15/7/03:
התובע, בן בכור מתוך שמונה ילדים, נולד במשקל תקין לאחר הריון ולידה תקינים.
בערך בגיל תשעה שבועות, החל התובע לסבול משלשולים. התובע אובחן ביום 8/10/76 במרפאת קופת החולים כסובל מדלקת גרון, וטופל באנטיביוטיקה ובתרופה להפסקת השלשולים.
ביום 14/10/76, בלא השתפרות במצבו, הובא התובע בשנית על ידי הוריו לקופת החולים. התובע טוען כי מהרישומים הרפואיים, אין אינדיקציה על ממצא פתולוגי או על איבוד נוזלים.
ביום 11/11/76 הופנה התובע שוב לקופת חולים בעקבות החמרה במצבו. לטענתו, ברישום הרפואי מאותו מועד אין התייחסות למצב הנוזלים ולא עולה ממנו אינדיקציה לכך שנערכה בדיקה פיזיקלית.
במהלך אותו יום, הסימפטומים נמשכו ומצבו של התובע התדרדר. בשעות הערב, הוריו של התובע הביאוהו לבית חולים השרון, אך שם נאמר להם כי בית החולים אינו תורן ועליהם לפנות למגן דוד אדום על מנת שתינתן להם הפניה לבית החולים התורן. מיד לאחר מכן הובא התובע לתחנת מגן דוד אדום, שם הומלץ על העברתו לבית החולים רוקח, אשר היה בית החולים התורן באותו ערב.
בכתב התביעה נטען כי הבדיקה שנערכה בחדר המיון של בית החולים רוקח היתה שטחית ולא ניתן לתובע טיפול ראוי.
ביום 12/11/76, ולמרות מצבו הקשה של התובע, סירבה רופאת קופת חולים לבקשת הוריו לערוך ביקור בית, והציעה כי אם תהיה החמרה נוספת, יפנו איתו לבית חולים. ואכן, באותו היום, חלה החמרה נוספת. התובע הובהל לבית החולים בילינסון כשהוא מחוסר הכרה, ובהגיעו לבית החולים קיבל דום לב ונזקק להחייאה ולהנשמה מלאכותית על ידי אינטובציה. התובע אושפז במחלקה לטיפול נמרץ, כשהוא מחובר למכונת הנשמה. לאחר עשרה ימים, חזרה אליו נשימתו העצמאית, ובעקבות כך הוצא צינור ההנשמה התוך קני. לאחר האקסטובציה חלה היצרות קשה של האזור הסובגלוטי שגרמה לקוצר נשימה, ולכן בוצעה טרכאוסטומיה (פיום קנה) כשבועיים וחצי לאחר מכן. אלא שבעקבות הטרכאוסטומיה התפתחו זיהומים בנתיב האוויר ודלקות ריאה חוזרות, שהצריכו אשפוזים חוזרים.
התובע היה מאושפז במשך קרוב לשנה. במשך תקופה ארוכה היה מחוסר הכרה ועבר מספר אירועים נוספים של דום לב.
בהיותו בן שלוש, בוצעה לתובע בבית החולים בילינסון סגירה של הטרכאוסטומיה, והוא אושפז מספר פעמים לאחר מכן בעקבות זיהומים בדרכי הנשימה.
בכתב התביעה נטען, כי בעקבות המקרה המתואר סובל התובע משיתוק מוחין, פיגור פסיכומוטורי קשה, תנועות בלתי רצוניות, קושי בדיבור ואפילפסיה. המוסד לביטוח לאומי קבע כי הוא סובל מנכות בשיעור של 100%.
בילדותו, התפתחותו של התובע היתה איטית ביותר ועד הגיעו לגיל 12 הוא לא היה מסוגל ללכת. התובע למד בבית הספר און, במסגרת מיוחדת לנפגעי שיתוק מוחין.
כיום, התובע הינו מחוסר יכולת להשתכר לפרנסתו, ומגיל 20 הוא מועסק בעבודה מוגנת 3 שעות ביום, תמורת 10 ₪ לשעה.
התובע זקוק לטיפול רפואי שוטף ולעזרה יומיומית ניכרת, כמו גם לדיור מתאים ורכב צמוד, והנזק המיוחד שנגרם לו מוערך ב-1,200,000 ₪ .
התובע טען, כי בנסיבות העניין יש להחיל את הכלל של “הדבר מעיד על עצמו”, ולכן נטל הראייה מוטל על הנתבעות להראות כי לא הייתה התרשלות מצידן. לחילופין, טען התובע, כי הנזק נגרם לו כתוצאה מרשלנותן של הנתבעות, שהתבטאה באבחון וטיפול רפואיים בלתי הולמים, ואחריותן היא ישירה או שילוחית.
לטענתו, הנתבעות התעלמו מהסימפטומים החמורים ולא ביצעו את הבדיקות הנדרשות לצורך אבחנת מקורם, וכתוצאה מכך הוא הגיע לכדי מצב של התייבשות, עד כדי הלם, איבוד הכרה ואירועי דום לב חוזרים, אשר הובילו לנזק מוחי בלתי הפיך המתבטא בין היתר בפיגור שכלי, הפרעות מוטוריות קשות והפרעות בדיבור. היווצרות קנה הנשימה באופן שהצריך טרכאוסטומיה, נובעת מהאינטובציה שבוצעה בצורה בלתי מיומנת בבית החולים בילינסון.
בנוסף, הוא טען כי נגרם לו נזק ראייתי בעקבות העדר רישום תקין והתרשלות בשמירת התיעוד הרפואי.
התובע צירף לכתב התביעה שתי חוות דעת רפואיות- חוות דעתו של פרופ’ קלמן גוייטין, מנהל היחידה לטיפול נמרץ ילדים בבית החולים הדסה עין כר ם, וכן חוות דעת מטעם פרופ’ אבינועם רכס, רופא במחלקה הנוירולוגית בבית החולים הדסה, לפיה לתובע נגרמה נכות נוירולוגית בשיעור של 100%.
בכתב ההגנה מיום 30/12/03 (המתוקן גם הוא בפעם השנייה), טענה הנתבעת מס’ 1 (להלן: “קופת חולים”) כי לא הייתה כל התרשלות מצידה, וממילא היא לא גרמה לנזק הנטען.
לטענתה, רשלנות כלשהי, ככל שקיימת, מיוחסת להורי התובע, אשר הזניחו את מצבו ולא פנו עמו לטיפול כנדרש, או לנתבעת מס’ 2 (להלן: “העיריה”), אשר מטעמה לא הוענק טיפול רפואי הולם.
לטענת קופת חולים, האירועים הנטענים, המוכחשים כשלעצמם, התרחשו לפני שנים רבות, ויש לבחון את הטיפול הרפואי ואת הרישומים הרפואיים בהתאם לסטנדרטים שהיו נהוגים באותה התקופה.
קופת חולים צירפה לכתב ההגנה את חוות דעתו של פרופ’ אברהם שטיינברג, מומחה ברפואת ילדים ובנוירולוגיה של הילד, מבית החולים שערי צדק, וכן את חוות דעתו של פרופ’ זוהר ברזילי, מומחה לרפואת ילדים, ריאות ילדים, טיפול נמרץ כללי וטיפול נמרץ ילדים.
ביום 18/6/02 הגישה קופת חולים הודעת צד ג’ (מתוקנת) כנגד העיריה בה טענה, כי הנזק, המוכחש כשלעצמו, שנגרם לתובע, נובע מרשלנותה של העיריה המתבטאת בהעדר מתן טיפול רפואי ראוי והעדר תיעוד רפואי ראוי, ומקימה אחריות ישירה ושילוחית.
לפיכך, טענה קופת חולים כי במידה והיא תחוייב כלפי התובע, זכאית היא לשיפוי מהעיריה.
בכתב ההגנה המתוקן מטעמה, שהוגש ביום 17/3/04, טענה העיריה כי כתב התביעה המתוקן הוגש ביום 2/1/02, בעוד שתקופת ההתיישנות הסתיימה ביום 21/7/01, ולכן יש לסלק את התביעה כנגדה על הסף.
לטענתה, העובדות המגבשות את עילת התביעה היו ידועות לתובע עוד בטרם הוגש כתב התביעה המתוקן, שכן ברשות התובע או הוריו היו אמורים להימצא מסמכים הקשורים לביקור הנטען מיום 11/11/76 בחדר המיון בבית החולים רוקח (המופעל על ידי העיריה), ולחילופין, העדרם אינו אמור לגרוע מאפשרות הגשת התביעה. לפיכך, לא הייתה אמורה להיות כל מניעה להגיש את כתב התביעה בתוך תקופת ההתיישנות.
העיריה הכחישה את הטענות שהועלו כנגדה בדבר טיפול רפואי רשלני ובלתי הולם, וטענה כי היא פעלה ככל מוסד רפואי סביר.
לטענתה, אין קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים לבין האירועים נשוא התביעה הקשורים אליה, וגם אילו היה קשר סיבתי, הרי שהוא נותק עקב מעשיהם ומחדליהם של הורי התובע, אשר למרות הסימפטומים מהם סבל התובע, לא פנו עימו לקבלת טיפול רפואי בשלב מוקדם יותר.
כמו קופת חולים, גם העיריה טענה כי האירועים נשוא התביעה התרחשו לפני שנים רבות, ויש לבחון את הטיפול הרפואי והרישומים הרפואיים בהתאם לסטנדרטים שהיו מקובלים באותה תקופה.
העיריה הגישה יחד עם כתב ההגנה את חוות דעתו הרפואית של ד”ר יהודה ברק, מומחה לנוירולוגית ילדים מבית החולים מאיר, אך בדיון מיום 26/6/05, החליטה למשוך את חוות הדעת (עמ’ 153 לפרוטוקול).
התובע הגיש כתב תשובה המתייחס לטענת ההתיישנות שהועלתה על ידי העיריה, ובו טען כי בטרם הגיש את כתב התביעה המקורי, הוא פנה למחלקת הרשומות של בית החולים איכילוב, בו נשמר התיעוד הרפואי של בית החולים רוקח, אך נאמר לו כי התיעוד הרפואי שנערך בחדר המיון בוער, על פי הנחיות משרד הבריאות. לטענתו, רק מהודעת צד ג’ שהגישה קופת חולים כנגד העיריה, התברר לו, כי בניגוד להצהרות בית החולים, נותר חומר רפואי רלבנטי באשר לטיפול שהוענק לתובע בחדר המיון.
מכאן, כי מרוץ ההתיישנות התחיל רק עם היוודע מכלול העובדות הרלבנטיות, כלומר באוקטובר 2001.
בנוסף, טען התובע כי היות שקופת חולים הגישה הודעת צד ג’ כנגד העיריה, הרי שבכל מקרה, העיריה עתידה להיות צד להליך ולכן אין טעם לסילוק התביעה כנגדה מפאת התיישנות.
ביום 17/3/04 הגישה העיריה כתב הגנה מתוקן להודעת צד ג’ המתוקנת, בה טענה כי כשם שהתיישנה התביעה העיקרית, כך התיישנה גם הודעת צד ג’ שהוגשה כנגדה.
העיריה שלחה הודעת צד ג’ כנגד אליהו חברה לביטוח בע”מ (להלן: “חברת הביטוח”), בו טענה כי במידה ותחויב בתשלום פיצויים עבור התובע, היא תהא זכאית לקבלת שיפוי מאת חברת הביטוח, שהפיקה עבורה פוליסה החלה על המועדים הרלבנטיים לתביעה.
ביום 15/2/05 הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם אם התובע, הגב’ נעמי ארג’י, וכן חוות דעת מטעם פרופ’ אברהם עורי, מומחה לשיקום נוירולוגי וחוות דעת מטעם גב’ אילה שיפמן, מרפאה בעיסוק.
ביום 3/5/05 הגישה קופת חולים תצהירי עדות ראשית מטעם פרופ’ מיכאל ויינגרטן, מנהל מרפאת קופת חולים כללית בראש העין ומטעם ד”ר טומי שיינפלד, אשר בתקופה הרלבנטית לתביעה עבד כמתמחה במחלקת ילדים בבית החולים בילינסון. יחד עם תצהירים אלה הוגשו מספר חוות דעת- חוות דעתו של ד”ר ראובן לנגר, מומחה שיקומי, חוות דעת שנערכה על ידי מר גדעון האס, עובד סוציאלי, חוות דעת שמאית העוסקת בהתאמת דיור לתובע, שנערכה על ידי מר חיים בן ארי וחוות דעת של מר שי ספיר לעניין תקבולי המוסד לביטוח לאומי.
ביום 3/5/05 הגישה העיריה תצהיר עדות ראשית של ד”ר חנן נטר, אשר במועד הרלבנטי לתביעה עבד כרופא מתמחה ברפואת ילדים, בחדר עזרה ראשונה של בית החולים רוקח. בנוסף, ביום 2/6/05 הוגשו מטעמה תצהיריהם של עו”ד תמי לנגר ומר ישראל מוסנזון, לעניין השתתפות חברת הביטוח בסכום הפיצויים הפוטנציאלי. מטעם חברת הביטוח הוגש תצהירו של עו”ד אבי שמאי, המטפל בתביעה שהוגשה לחברת הביטוח.
בהתאם להחלטתו מיום 5/5/04 של כב’ השופט ד”ר עדי א זר ז”ל, הוגשו טיעוני הצדדים לעניין סוגיית ההתיישנות, שהועלתה בכתב ההגנה מטעם העיריה. לטיעונים אלה מצטרפים סיכומי הצדדים שהוגשו בהתאם להחלטתי מיום 26/6/05, אשר בין יתר הטענות המועלות בהם, קיימת התייחסות גם לסוגיית ההתיישנות.
התובע טען, כי בהתאם לתקנות בריאות העם (שמירת רשומות), התשל”ז-1976 מוטלת על העיריה החובה לשמור העתקים של המסמכים הרפואיים במשך 100 שנים, והיא מנועה מלטעון בדבר חובה כלשהי שכביכול מוטלת על הורי התובע לשמור על אותם מסמכים.
לטענת התובע, המסמך הנוסף, שעל קיומו נודע לו רק ביום 11/10/01, מרחיב את היקף העובדות המגבשות את עילת התביעה, באופן המקים יסוד לתחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי”ח-1958 (להלן: “חוק ההתיישנות”).
בסיכומיו מיום 26/7/05 העלה התובע טענה נוספת, לפיה כל עוד לא מונה לו אפוטרופוס על ידי בית המשפט, לא החל מרוץ ההתיישנות.
למהות העניין, טען התובע כי הנתבעות לא ערכו את מכלול הבדיקות הנדרשות, ולכן לא אבחנו כי הוא סבל מהתייבשות. לטענתו, הוא נבדק בחדר המיון של בית החולים רוקח על ידי ד”ר חנן נטר, ללא בדיקה נוספת על ידי רופא בכיר יותר. התובע טען, כי מצב של התייבשות נוצר כתוצאה מתהליך מסוים, המתרחש באופן הדרגתי, ולכן לא ניתן לטעון כי ההתדרדרות במצבו הייתה פתאומית. בנוסף, התובע התנגד לטענת הנתבעות, שהועלתה במהלך העדויות, בדבר הנוהג לערוך רישום רק לגבי ממצאים פוזיטיביים בבדיקות שנערכו בתקופה הרלבנטית, וטען כי העדרם של מסמכים רפואיים חיוניים להליך מהווה נזק ראייתי.
לטענת התובע, הטענה שהעלתה העיריה במהלך העדויות, לפיה המסמך ת/1 הינו אך ורק תמצית של רישום ממצאי הבדיקה, בעוד שהתוצאות המלאות נכללו בתיק הרפואי שבוער כדין, הינה טענה שלא הועלתה בכתבי הטענות או בתצהיר עדות ראשית, ולכן היא מהווה הרחבת חזית אסורה, ואין לייחס לה כל משקל ראייתי.
התובע טען, כי הוריו אינם צד להליך ולכן הנתבעות מנועות מלטעון לרשלנות או אשם תורם מצידם.
בסיכומיה, טענה קופת חולים כי למעשה, התובע כלל אינו מודע לקיומו של ההליך, המנוהל כולו על ידי אמו, וזאת ללא הסמכה מטעמו ובהעדר צו מינוי קבוע כאפוטרופסית.
לטענת קופת חולים, צורת הרישום במסמכים הרפואיים מטעם קופת החולים תואם את הנהוג באותה תקופה, ואין מקום לטענות כלשהן בדבר נזק ראייתי.
קופת חולים טענה כי פרופ’ גויטיין ערך את חוות הדעת מטעמו בהסתמך על נתונים שהציגה לפניו ב”כ התובע, מבלי לשוחח עם הורי התובע, ומבלי שעיין בתיק הרפואי של התובע מבית החולים בילינסון. לטענתה, התיזה הרפואית של פרופ’ גויטיין, לפיה התובע סבל משלשול ממושך, הופרכה על ידי הצגת המסמכים הרפואיים מבית החולים בילינסון (נ/1 ו-נ/2), שהעידו על כך שמדובר בשתי מחלות נפרדות.
קופת חולים טענה כי בעת שנבדק בקופת חולים, מצבו של התובע היה תקין וניתן היה לשחררו עם ההוראות לטיפול שניתנו עבורו.
לטענתה, גם בבית החולים רוקח ניתן טיפול ראוי ונערכו הבדיקות המתאימות, אלא שהתדרדרות במצב הייתה מהירה, והורי התובע לא פנו לטיפול רפואי מייד עם התרחשותה.
קופת חולים טוענת כי כפי שנאמר בחוות דעתו של פרופ’ ברזילי, היצרות קנה הנשימה הינה תוצאה אפשרית של אינטובציות חוזרות, והדבר אינו מעיד על רשלנות מצד בית חולים בילינסון (לטענתה, מאחר שפרופ’ ברזילי לא נחקר נגדית על ידי ב”כ התובע, יש לקבל את עמדתו).
העיריה חזרה בסיכומיה על הטענות שהעלתה בכתב ההגנה בדבר התיישנות התביעה, והוסיפה כי על פי הדין, מוטלת עליה החובה לשמור על מסמך ההפניה לרופא המטפל (ת/1) למשך שבע שנים בלבד (ככל מסמך רפואי אחר), ומעבר לכך, מדובר במסמך שנמסר לידי הורי התובע והיה אמור להיות ברשותם. בכל מקרה, אין מדובר במסמך שהינו כה מהותי לתביעה, והעדרו אינו גורע מידיעת העובדות הרלבנטיות לביסוס התביעה. טענת התובע לפיה יש לעצור את מרוץ ההתיישנות עד אשר ימונה לו אפוטרופוס, נטענה לראשונה בסיכומים מטעמו, ולכן מהווה הרחבת חזית אסורה. מעבר לכך, לטענתה, התובע אינו פסול דין וממילא אין כל צורך במינוי אפוטרופוס עבורו לשם ניהול התביעה, מה גם שעד להיותו בגיר נחשבו הוריו כאפוטרופסים הטבעיים שלו.
בנוסף, ב”כ התובע הייתה מודעת לביעור החומר הרפואי בינואר 1998, לכל המאוחר, ולכן התיישנה גם עילת התביעה בדבר נזק ראייתי.
לטענת העיריה התיעוד הרפואי מבית החולים רוקח בוער כדין ותעודת חדר עזרה ראשונה מבית החולים רוקח (ת/1), שנמסרה לידי אמו של התובע עם שחרורו, אמורה לתת תמונה טובה לגבי מצבו של התובע באותה העת.
לטענת העיריה, התובע חלה בשתי מחלות, שהתבטאו, בין היתר, בשלשולים, באופן שבין המועדים 8/10/76-8/11/76, הוא היה בריא ולא סבל מסימפטומים פתולוגיים כלשהם. לטענתה, הסימפטומים הופיעו בפעם השנייה ב-10/11/76, יומיים בלבד לפני הגעתו לחדר המיון בבית חולים בילינסון, ובדיקות שנערכו לו בבית החולים רוקח לא העידו על סימפטומים של התייבשות. מכאן, כי ההחמרה במצבו של התובע הייתה מהירה ובלתי צפויה, והתרחשה לאחר שחרורו בין התאריכים 11/11/76 בערב ועד ליום 12/11/76 בערב.
העיריה טענה כי הטיפול שניתן לתובע בבית החולים רוקח היה ראוי ומקצועי, ולא היה כל פגם בבדיקתו על ידי ד”ר חנן נטר, אשר עבד בחדר המיון כרופא מתמחה באותה העת.
העיריה טענה כי נמצאו סתירות בדברי אמו של התובע במהלך עדותה, שהינה עדות יחידה שלא נמצא לה סיוע. בנוסף, חוות ד] ]>

Announcing the summer 2013 justdomyhomework.com flipped classroom online workshop from emergingedtech register today june 27, 2013 this 4 week workshop will get you up and running with your flipped teaching plan for the fall

כריתת אשך- כריתה של האשך- רשלנות רפואית?

כריתת אשך- רשלנות רפואית?

א 67302/98 אליסדה אורנה נ’ בית חולים אסף הרופא, משרד הביטחון 1
בתי המשפט
א 067302/98
בית משפט השלום תל אביב-יפו
16/03/2005
תאריך:
כב’ השופט מרדכי בן חיים
בפני:
אליסדה אורנה נ ג ד
1 . בית חולים אסף הרופא
2 . משרד הביטחון
פסק דין
א. מהות התביעה ועיקר טענות בעלי הדין
1. התובעת ובעלה אליסדה אליהו (להלן: “הבעל”), נישאו זה לזה בשנת 1990.
במהלך שרותו הצבאי לקה הבעל במחלה אורולוגית שחייבה טיפולים ממושכים שכללו בין היתר כריתה כמעט מלאה של האשך הימני, ובדיעבד הסתבר במהלך בדיקה כבר בשנת 1983 כי הבעל נעדר תאי זרע.
הבעל טוען כי ממצא זה לא הובא לידיעתו.
2. הבעל הגיש תביעה להכרה בנכותו ככזו הנובעת תוך כדי ועקב השרות הצבאי ונקבעה לו דרגת נכות על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), (להלן:”חוק הנכים”).
הבעל והתובעת התוודעו זה לזו בשנת 1989, והתהווה ביניהם קשר אשר התהדק והבשיל לכדי נישואין בשנת 1990.
3. לאחר שמשך שנה וחצי לאחר הנישואין לא עלה בידי התובעת והבעל להביא ילד לעולם, הם פנו לבדיקות רפואיות ובמהלכן הסתבר כי הבעל נטול כושר הפריה וכי הסיכוי היחיד הפתוח בפני בני הזוג לצורך הגשת הגשמת מאווייהם לילד הוא בתהליך של הפריה חוץ רחמית.
4. בכתב התביעה גוללו התובעת ובעלה את מידת הסבל הגופני והנפשי שהחל עם התוודעותם המפתיעה לבעיית הפוריות של הבעל שנמשך והחמיר במהלך טיפולי ההפריה הממושכים והקשים שהיו בעיקר מנת חלקה של התובעת.
בעקבות התוודעותו לבעיית הפוריות תבע הבעל, וקיבל הכרה על פי חוק הנכים גם בנכותו הנובעת מאובדן התפקוד של אשכיו.
5. במאי 1997 עלה ביד התובעת והבעל לממש את הורותם לראשונה שעה שנולד בנם בכורם; מאוחר יותר נולדו להם זוג תאומים.
6. התובעת ובעלה הגישו תביעה כספית נגד בית החולים אסף הרופא ( להלן: “בית החולים ” ) ומשרד הביטחון, בה טענו כי הפרת רופאי בית החולים את חובתם החוקית ליתן לבעל מידע מלא על עובדת עקרותו – עולה כדי רשלנות ו/או היפר חובה שבחוק וכי גרמה לכך שהבעל היפר את חובתו כלפי התובעת, שכן הבעל טען כי לו היה מודע למצב עקרותו, היה מביא מידע זה לידיעת התובעת.
7. התובעת טוענת כי לו הייתה מודעת לבעיית הפריון של בעלה, הייתה נמנעת מהעמקת הקשר עימו ואף לא באה עימו בברית הנישואין כלל ועיקר, ובכך היו נחסכים ממנה נזקי אבדן השתכרות ונזקי כאב וסבל , אותם תבעה במסגרת התביעה שבפניי.
בכתב התביעה תבעו התובעת ובעלה פיצוי בגין אובדן השתכרותו בגין הטיפולים האינטנסיביים שעברו בני הזוג וכן פיצוי בגין כאב וסבל.
התובעים העמידו את תביעתם על סך שני מיליון ₪.
8. בכתב ההגנה טענו הנתבעים לסילוק התביעה על הסף מטעמים של יחוד העילה הנובעת מחוק הנכים. אשר לטיפול הרפואי שניתן לבעל וחובת הגילוי טענו הנתבעים כי הבעל הועמד על ידי רופאיו על האפשרות של כריתת האשך כולו וזאת עוד בסוף שנת 1982 וכי מיפוי האשכים שבוצע לבעל נמצא תקין.
9. עוד טענו הנתבעים כי לתביעתו של הבעל בפני קצין התגמולים להכרה בנכותו בחודש ינואר 1983, הוא צירף מכתב לוואי שם כתב בין היתר כי לדברי הרופאים המטפלים בו קיים ספק לגבי מצב פוריותו, וכי יש בכך כדי להזים את טענתו בדבר הפרת חובת הגילוי.
בנתון לכך טענו הנתבעים כי הבעל לא גילה התעניינות במצבו הרפואי והתעלם ממידע שנמסר לו על ידי רופאיו.
10. הנתבעים כפרו בגובה הנזק ובקיום קשר סיבתי בין הנזק ובין המעשים והמחדלים המיוחסים לנתבעים.
ב. סילוק על הסף
ביום 6.3.03 לאחר שמיעת טענות בעלי הדין מחקתי את תביעת הבעל על יסוד הנימוקים שפורטו בהחלטה ועיקרם יחוד העילה השמורה לבעל עפ”י חוק הנכים, כמתבקש מהוראת סעיף 6 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) תשי”ב-1952. עם זאת נמנעתי ממחיקת תביעת התובעת ובהחלטה הנ”ל ציינתי כי לא ניתן לשלול אה-פריורי ובטרם שמיעת הראיות את האפשרות לפיה ניצבת התובעת בתחום מעגל הסיכון הצפוי שהורתו בהסתרת מידע רפואי מהותי מבעלה, ואחריתו בנזקים שנגרמו לה לטענתה.
ג. המחלוקת
תחומי המחלוקת הצריכים להכרעה בתובענה זו עניינם הן במישור העובדתי, דהיינו, מודעותו או אי מודעותו של הבעל לעובדת עקרותו קודם שנישא לתובעת והן במישור התוצאתי הנורמטיבי, דהיינו, האם התקיימה בנסיבות העניין חובת זהירות של הנתבעים כלפי התובעת.
אדון בסוגיות אלו על פי סדר הצגתן.
ד. יחסי רופא – מטופל וחובת הגילוי
1. בסעיף 8 לתצהירו טען הבעל כי קודם לבצוע הניתוח באשך העמידו אותו רופאיו על האפשרות בדבר כריתת האשך. להלן הוסיף (בסעיף 9) כי לאחר בצוע הניתוח נאמר לו כי הכול בסדר והכול תקין אצלו וכי הוא קיבל את תשובת הרופאים ולא הרהר אחריה.
גם בעדותו בפני חזר הבעל וטען:
“כל הזמן הרופאים אמרו לי שהכול בסדר איתי אני הלכתי עם המחשבה שהרופאים אלוהים בשבילי ושהכול בסדר” (שם בעמ’ 9).
אשר למודעות התובעת למצבו הרפואי העיד הבעל:
“סיפרתי לה תוך כדי מהלך החברות שלנו לפני נישואינו שאני נכה צה”ל בגלל מחלה באשך ימין, כך כתב לי קצין התגמולים” (שם בעמ’ 9).
בהמשך עדותו טען הבעל כי רופאיו לא דיברו איתו על בעיית פריון
(שם בעמ’ 10) וכי במהלך ביקורת שלאחר ניתוח נשלח לבדיקת זרע במכון לפוריות הגבר (שם בעמ’ 10).
להלן העיד:
“בשלב שבו נשלח] ]>

I think they college-homework-help.org are easy tools to use and interested in seeing how the students take to it

לידת ואקום- רשלנות רפואית?

תביעת רשלנות רפואית בביצוע לידת ואקום

חלקן הגדול של תביעות רשלנות רפואיות בישראל ובעולם הן בגין רשלנות בלידה. ישנה עלייה עצומה במספר לידות מכשירניות או ניתוחים קיסריים. ההתערבויות המקובלות בהליך הלידה הרגיל הן: חוקן, עירוי, ניטור, פרוסטגלנדינים, פיטוצין, בלון, סטריפינג, פקיעת מי שפיר, חתך חיץ – אפיזיוטומיה, ואקום, מלקחיים, ניתוח קיסרי ועוד.

לעיתים קורה שיש מצג לא רגיל של התינוק או מצוקה עוברית המחייבים ביצוע לידה מכשירנית כגון לידת ואקום או לידת מלקחיים. עם זאת, כמו במרבית סוגי ההתערבויות הרפואיות, במקרים רבים מתבצעות לידות מכשירניות גם כאשר הדבר אינו הכרחי.

מכשיר הואקום הוא בעצם מכשיר המורכב מכיפת גומי המוצמדת לראש התינוק, אשר מחוברת לצינור גומי. בעזרת מכשיר היונק את האוויר נוצר ואקום המצמיד את כיפת הגומי לראש התינוק, כך שניתן למשוך את ראשו ובכך לסייע בהוצאתו. לרופא יש שליטה על עוצמת שאיבת האוויר.

לעתים יופיע סימן אדום על ראשו של התינוק במקום בו הוצמדה הכיפה, אך לרוב סימן זה נעלם לאחר מס” ימים או שבועות. מדובר בשטף דם שבמרבית המקרים אינו מסוכן, אך במקרים חריגים יכול לגרום לאנמיה לתינוק או להגדיל את הסיכוי לצהבת.

המקרים הקיצוניים של התעלמות מ מצוקה עוברית או איחור בביצוע ניתוח קיסרי, או כשלון של לידה מכשירנית הם: שיתוק מוחין CP, פיגור שכלי ועוד

לעיתים מתרחש סיבוך במהלך לידה שהתחילה כרגיל, ולכן הצוות הרפואי מחליט על מעבר לביצוע ניתוח חירום. אם ניתוח החירום מבוצע בשל מצוקת עובר פתאומית, סביר להניח שלא יהיה זמן ליולדת להבין מה בדיוק קורה ולהיות שותפה בהחלטה. אם אין בהילות, חשוב שההורים יהיו שותפים להחלטה, ולהבין מדוע הרופאים חושבים שזו הדרך לביצוע הלידה.

אין זה ניתוח חסר סיבוכים: בכרבע עד מחצית מן המנותחות נצפים דימומים, חום, זיהומים שונים כגון: דלקת ראות, דלקת דרכי שתן ודלקת ורידים ולצערנו, אחת מכל 1000 עד 2000 נשים מנותחות נפטרת. בין הסיבוכים המאוחרים יכולות להופיע הידבקויות בבטן המובילות לחסימת מעיים, ובפתיחת הצלקת בהריון הבא.

מצוקה עוברית היא אחת הסיבות השכיחות לביצוע ניתוח קיסרי. עפ”י הנוהל הקיים נהוג לבצע את הניתוח הקיסרי תוך 30 דקות מרגע אבחנת המצוקה העוברית המצדיקה ניתוח. הנחת העבודה היא שכל דחיה נוספת עלולה לסכן את העובר, ואולי אף את האם. למרות הנוהל הקיים, אין סטנדרטים אחידים להגדרת דחיפות הניתוח מצד אחד, ולא ידוע מהן ההשלכות של עיכוב הניתוח, מצד שני.

ניתוח קיסרי מבוצע כאשר אובחנה מצוקה עוברית, כפי שהתבטא בהפרעות של פעימות הלב העובריות, צניחת חבל הטבור, כשלון מילדותי כאשר נסיון ליילד באמצעות מיכשור לא ניתוחי (מלקחיים או ואקום למשל) נכשל, או עקב הינתקות שלייה.

אולי גם יעניין אתכם:

הגשת תביעת רשלנות רפואית בגין נזק שנגרם עקב רשלנות בביצוע לידת ואקום:

בישראל ובעולם מוגשות תביעות רשלנות רפואית רבות בגין רשלנות בביצוע לידת ואקום או מלקחיים אשר כתוצאה מהן נגרם נזק ליילוד.
על מנת להגיש תביעה שכזאת יש צורך לצרף לכתב התביעה חוות דעת רפואית של גניקולוג מומחה במיילדות אשר יפרט בהרחבה מה הייתה הרשלנות הרפואית, כיצד היה ניתן להימנע ממנה ואילו נהזקים נגרמו כתוצאה מכך.

פיצויים להורים אשר חוו רשלנות רפואית בביצוע לידת ואקום או מלקחיים יכולים להגיע אף למיליוני שקלים.

להערכה חינם של סיכויי תביעתך, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון המייצגת מאות נפגעי רשלנות רפואית שפרטיה בצד שמאל

It can visit this blog here be challenging to be a teacher today and be technologically out-of-date

ציסטה בשחלה, ציסטות בשחלות- רשלנות רפואית?

ציסטה בשחלה- ציסטות בשחלות– רשלנות רפואית?

עא 2684/04 מדינת ישראל – משרד הבריאות, המרכז הרפואי רמב”ם נ’ קרן נועה,קצין התגמולים 1
בתי המשפט בית משפט מחוזי חיפה, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
עא 002684/04
בפני כבוד השופטים: ש’ וסרקרוג, א’ רזי, ר’ סוקול
14/03/2005 בעניין:
מדינת ישראל – משרד הבריאות, המרכז הרפואי רמב”ם נ ג ד 1. קרן נועה
2. קצין התגמולים
המשיבים פ ס ק – ד י ן השופט רון סוקול
1. בפנינו ערעור לאחר קבלת רשות על החלטתה של כב’ השופטת תמר שרון-נתנאל, מבית משפט השלום בחיפה, בתיק בש”א 1940/04 (ת.א 14301/03) בה נדחתה בקשת המערערת לסלק על הסף את תביעת המשיבה 1 (להלן: “המשיבה”) כנגדה. 2. לבית משפט השלום הוגשה תביעה על ידי המשיבה כנגד המבקשת לפיצוי בגין טיפול רפואי רשלני שניתן לה בבית החולים רמב”ם בחיפה (להלן: “בית החולים”). על פי הנטען בכתב התביעה המשיבה הינה ילידת 1979. ביום 12.5.99 בעת היותה של המשיבה חיילת בשירות סדיר, נתקפה המשיבה בכאבי בטן עזים. המשיבה היתה באותה עת בבית סבתה וזו הבהילה אותה לבית החולים. בבית החולים טופלה המשיבה ואושפזה במחלקה הכירורגית. ביום 13.5.05, כך נטען, הגיעו רופאי המחלקה למסקנה כי המשיבה סובלת מדלקת בתוספתן וביום 14.5.99 נותחה המשיבה. 3. על פי כתב התביעה נטען כי בניתוח נכרת התוספתן אף שנתגלה כי הינו תקין ואינו מודלק. כן התברר כי המשיבה סובלת ממספר ציסטות בשחלה השמאלית ומתסביב של השחלה הימנית שהיתה נמקית. אי לכך נכרתו השחלה הימנית והחצוצרה. 4. המשיבה טוענת בכתב תביעתה כי הצוות הרפואי בבית החולים התרשל בכך שלא איבחן את מצב השחלה מיד עם אישפוזה. כן טענה כי ניתן היה להמנע מכריתת השחלה ולטפל בה בטיפול לפרסקופיה שהיה משמר את השחלה ואת החצוצרה. עוד נטען כי בית החולים ביצע במשיבה ניתוח ללא הסכמתה המודעת שכן ההסכמה שניתנה היתה אך ורק ביחס לניתוח כריתת תוספתן. לא היה, כך נטען, כל צורך מיידי לכרות את החצוצרה והשחלה, בטרם תתקבל הסכמת המשיבה. 5. בית החולים שהינו בבעלות מדינת ישראל התגונן בפני התביעה, ובין היתר, טען כי הואיל והמשיבה הינה חיילת בשירות צבאי דין התביעה להמחק בהעדר עילה. במקביל הגישה המערערת את בקשתה בבש”א 1940/01 למחיקת התביעה על הסף. 6. בבקשתה טענה המערערת כי מכוחו של סעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי”ב-1952 (להלן: “חוק אחריות המדינה”), אין המדינה אחראית בנזיקין על אירוע שאירע במהלך טיפול רפואי שקיבל אדם בתקופת שירותו הצבאי. לטענת המערערת גם טיפול שקיבל חייל בהיותו בחופשה הינו “עקב” שירותו הצבאי ולכן מקים לחייל אך ורק עילה על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי”ט-1954, (להלן: “חוק הנכים”). 7. לבית משפט קמא הוגשו טיעוני הצדדים בבקשה לסילוק על הסף וביום 11.3.01 ניתנה ההחלטה נשוא הערעור. 8. בית משפט קמא קבע כי השאלה האם חוק אחריות המדינה חוסם את תביעת המשיבה, תוכרע על פי פרשנות הביטוי “עקב שירותו הצבאי” כאמור בסעיף 6 לחוק.
בית המשפט סקר את פסקי הדין השונים בסוגיה והגיע לכלל מסקנה כי לא כל נזק שנגרם לחייל בגין טיפול רפואי רשלני הינו נזק שנגרם “עקב השירות הצבאי”. לגישת בית משפט קמא נדרש דבר מה נוסף המקשר בין הטיפול הרשלני לשירות הצבאי. הואיל והצורך בטיפול הרפואי במשיבה לא נבע משירותה הצבאי והכאבים שתקפו את המשיבה לא אירעו בעת השירות הצבאי, או בדרך למחנה או ממנו, נקבע שאין קשר סיבתי בין הטיפול הרפואי לשירותה הצבאי של המשיבה (סעיף 7 להחלטה). לפיכך דחה בית משפט קמא את הבקשה לסילוק על הסף של התביעה. 9. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור (בר”ע 1401/04) וביום 13.7.04 ניתנה החלטה המקבלת את הבקשה והערעור הועבר לדיון בפני הרכב. 10. בדיון מיום 12.10.04 הורינו על צירופו של קצין התגמולים כמשיב נוסף בערעור. קצין התגמולים בהודעתו מיום 11.11.04 ובדברים שמסרה באת כוחו בדיון מיום 16.11.04, הודיע כי הינו מקבל את הטענה שהטיפול הרפואי שקיבלה המשיבה בבית החולים ניתן במסגרת השירות הצבאי של המשיבה ועקב השירות הצבאי. עוד הבהירו באי כח המערערת ובא כוחו של קצין התגמולים, עוה”ד אביעד ושרצקי, כי אינם טוענים לדחיית התביעה בבית משפט קמא על הסף וכי יסכימו להפסקת התובענה. בהודעתם מסרו כי אם תדחה תביעת התובעת לקבלת תגמולים על פי חוק הנכים, מטעם כלשהו הנובע משינוי עמדת קצין התגמולים או שינוי ההלכות בעניין הסמכות לדון בתובענה, לא תועלה על ידי המערערת טענת התיישנות כנגד התביעה בבית משפט קמא, אם תחודש (כפוף לכך שהתובענה תוגש תוך זמן סביר). באותו דיון הצענו לצדדים להסכים להפסקת ההליכים ובית משפט קמא בהתאם לתקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984, ולאפשר למשיבה לפנות לקצין תגמולים. ב”כ המערערת וב”כ קצין התגמולים הסכימו להצעה ואילו ב”כ המשיבה ביקש ארכה. לצערנו למרות שניתנו למשיבה מספר ארכות למתן התשובה, הודיעה המשיבה כי אינה מקבלת את ההצעה ועומדת על קבלת החלטה בערעור.
11. נקודת המוצא לדיון בענייננו הינה הוראת סעיף 6 לחוק אחריות המדינה המקימה למדינה חסינות מפני תביעה של חייל אשר נפגע “עקב שירותו הצבאי”. חסינות זו שהוענקה למדינה אינה חסינות בעלמא אלא הינה חלק מהסדר סוציאלי כולל שנועד ליתן בטחון סוציאלי למי שנפגע בעת שירותו הצבא] ]>

You think myspace is cool you miss essay writing service https://writemypaper4me.org your typewriter you think gamification’ is what george w

היפרדות שיליה, הפרדות שילייה- רשלנות רפואית?

היפרדות שיליה, הפרדות שילייה– רשלנות רפואית?

עא 7375/02 בי”ח כרמל – חיפה, קופ”ח כללית נ’ עדן מלול, צפורה מלול בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע”א 7375/02
וערעור שכנגד
כבוד המשנה לנשיא (בדימ’) א’ מצא
בפני:
כבוד השופטת מ’ נאור כבוד השופט ס’ ג’ובראן
1. בי”ח כרמל – חיפה
המערערים והמשיבים שכנגד:
2. קופ”ח כללית
נ ג ד
1. עדן מלול
המשיבים והמערערים שכנגד:
2. צפורה מלול 3. ארמונד מלול ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי
בחיפה בת.א. 1058/94 מיום 18.7.2002, שניתן על ידי כבוד
השופט י’ גריל
(02.09.03)
ה’ באלול התשס”ג תאריך הישיבה:
פסק-דין השופטת מ’ נאור: הערעורים 1. ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב’ השופט י’ גריל) בסוגיה של רשלנות רפואית בלידה. בית המשפט חייב את המערערים – בית החולים כרמל בחיפה וקופת חולים כללית – לשאת יחד ולחוד ב-40% מנזקי המשיבים. קביעה זו של שיעור הפיצוי נעשתה על דרך האומדנא. המערערים טוענים כי לא היה מקום לחייבם בחלק כלשהו מהנזקים; המשיבים (המערערים שכנגד) – טוענים בערעור שכנגד כי היה מקום לחייב את המערערים במלוא הנזק. עוד מעלים הצדדים טענות בעניין גובה הפיצויים. המערערים שכנגד מערערים גם על הקביעה כי הפיצויים ישולמו בתשלומים עתיים. קביעותיה של הערכאה הראשונה 2. עדן מלול, המשיבה הראשונה, סובלת משיתוק מוחין ומפיגור שכלי. שיעור נכותה עומד על 100%. המשיבים תולים את מצבה ברשלנות רפואית בלידה. עדן נולדה ביום 18.3.1992 בבית החולים כרמל. אמה, צפורה מלול, היתה בשבוע ה-29 + 6 ימים להריונה. בסביבות השעה 18:30 היתה לאם, בביתה, ירידת מים מוקדמת. היא הוחשה מיד על ידי בעלה לבית החולים. בבית החולים החל דימום עקב היפרדות שלייה. בשל הדימום נעשה ניתוח קיסרי. משקלה של עדן בלידתה היה 1,345 גרם. בית המשפט קבע, כממצא שבעובדה, כי הדימום המסיבי החל בערך בשעה 20:15, בעוד הניתוח הקיסרי החל רק בשעה 21:00. על פי קביעתו של בית המשפט, השתהה ביצוע הניתוח הקיסרי ובכך מצא התרשלות של המערערים. את ממצאיו העיקריים סיכם בית המשפט בפסק דינו כך:
“ההריון של התובעת היה הריון בסיכון גבוה לאור עברה המיילדותי, לרבות תפירת צוואר הרחם, והיא נתקבלה בבית החולים (בהיותה בשבוע 29 + 6 ימים) בסמוך לשעה 19:00 לערך, לאחר שבסמוך לשעה 18:30 היתה לה ירידת מי שפיר. התובעת נתקבלה לצורך השגחה וחוברה החל מן השעה 19:15 עד בערך 20:50 למכשיר המוניטור לניטור, אך מסתבר שבערך על פני שלושה קטעים של כ-20 דקות כל אחד, לא הופיעו רישומים של פעימות לב העובר, כך שלמעשה מתוך כשעה ו-35 דקות, משתקפים ברישומי פעימות לב העובר כ-30 דקות בלבד. לא ניתן הסבר בבית המשפט על ידי הצוות המטפל ביחס לליקוי שבאופן ביצוע רישום פעימות לב העובר במוניטור, הגם שלאור העובדה שההריון היה בסיכון גבוה, וכן בשים לב לכך שמדובר היה בירידה מוקדמת של מי שפיר, היתה חשיבות רבה לרישומי פעימות לב העובר, כך שניתן יהיה לאבחן ולהעריך את המשמעות הנובעת מרישומי המוניטור. מקובלת עליי עמדתו של פרופ’ י. שנקר שסרט המוניטור, נ/1, אין בו למעשה כדי לשקף תמונה נכונה של פעימות לב העובר, גם אין בפנינו הערכה כתובה של תוצאות ההשגחה של התובעת עד לשלב בו הוחלט להעבירה לחדר הניתוח. אין בפנינו במסמכי בית החולים רישום של שעת התחלת הדימום הנרתיקי הכבד, כשניתן להעריך ששעת התחלתו היתה כנראה בסמוך לשעה 20:00, שבה הוזמנו שתי מנות הדם, לפי מוצג נ/5, כשמומחה הנתבעים, פרופ’ ש. משיח, סבור ששעת התחלת הדימום היא כנראה בין 20:00 ל-20:30, ולכן סברתי שניתן גם לקחת בחשבון את שעת התחלת הדימום כשעה 20:15.
… במקרה שבפנינו נראה שבשים לב לעברה המיילדותי של התובעת, היות ההריון הריון בסיכון גבוה, והירידה המוקדמת של מי השפיר, כל אלה היה בהם כדי להעמיד את הצוות המטפל בבית החולים במצב שבו לכשיחול שינוי במצבה של התובעת, כגון התחלת דימום, ניתן יהיה להעבירה מיידית לביצוע דחוף של הניתוח הקיסרי. במקרה שבפנינו נראה שבין תחילת הדימום (שעה 20:00, או שעה משוערת בערך 20:15), ועד תחילת הניתוח (שעה 21:00, והניתוח נמשך כ-10 דקות), חלפה כשעה, או בערך כ-45 דקות. בנסיבותיה של התובעת פרק הזמן היה ארוך מידי. יובהר שבפני הנתבעים היו הנתונים הדרושים על מנת לצפות אפשרות של צורך בביצועו של ניתוח (דהיינו: העבר המיילדותי של התובעת, והירידה המוקדמת של מי השפיר בשבוע ה-29 + 6 ימים), כך שהיה על הנתבעים, בנסיבות אלה, להיערך מראש לאפשרות שיהא צורך לבצע בתובעת ניתוח מיידי” (ע’ 57-58 לפסק-הדין). תיאור זה של העובדות איננו ממצה את כל הממצאים הדרושים לענין. לחלק מהממצאים אחזור בהקשר המתאים. 3. קביעתו המרכזית של בית המשפט היא כי היו, למעשה, שני גורמים שהביאו למצבה של הקטינה. הגורם האחד הוא הפגות והמחלות הנלוות לפגות. איש לא חלק על כך שלגבי הפגות אין לייחס כל אשם לבית החולים. הגורם האחר הוא הדימום, ממנו סבלה האם עקב היפרדות השלייה טרם הלידה. לגבי גורם זה נושאים המערערים, על פי קביעת בית המשפט, בחבות, באשר היה עליהם לצפות להתפתחות מצב שבו יהיה צורך לבצע לאם מיידית חתך קיסרי. נראה לי כי כוונת הדברים, בהקשרם, לא היתה להטיל אחריות על הנתבעים בשל עצם קרות הדימום, שמקורו בהיפרדות שלייה. אף אחד מהעדים המומחים לא טען שניתן היה למנוע את היפרדות השלייה. כוונת הדברים בהקשרם היא, שאחד הגורמים לנזק הוא האיחור בטיפול בדימום, דהיינו: האיחור בביצוע הניתוח הקיסרי. עם זאת, חוזרת ונשנית בפסק הדין ההתייחסות ל”דימום” כעניין שנגרם באשמם של המערערים. 4. לאחר סקירה וניתוח של פסקי דין שונים, קבע בית המשפט כי משנמצא שישנם שני גורמים לנזק, יש לחלק את הנזק בין הגורם שאין עימו אשם (הפגות) לבין הגורם שיש עימו אשם (הדימום), וזאת בדרך של אומדנא. בדרך של אומדנא נקבע, כאמור, כי המערערים (הנתבעים) יישאו יחד ולחוד בשיעור של 40% מהנזק. טענות הצדדים בנושא האחריות 5. המערערים, בית החולים וקופת החולים, מעלים כמה טענות חלופיות: לטענתם, הממצא שקבע בית המשפט, לפיו החל הדימום בסביבות השעה 20:15 – ממצא עובדתי שגוי הוא; מוסיפים הם וטוענים, כי לדעת הכל, עצם הפגות וסיכוניה הוא גורם מובהק למחלה ממנה סובלת עדן. אף בהנחה שהדימום החל בשעה האמורה, לא הוכיחו המשיבים, לטענתם, קשר סיבתי בין האיחור בביצוע הניתוח הקיסרי לבין הנזק; לחילופין, לא הוכיחו המשיבים את שיעור הסיכון של עדן ללקות בשיתוק מוחין עקב הדימום. לענין זה מסתמכים המערערים על דעת הרוב בע”א 6643/95 כהן ואח’ נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית לעובדים ב-א”י, פ”ד נג (2) 680 (להלן: יהונתן כהן). 6. לעומתם טוענת משפחת מלול בערעורה שכנגד, כי בית המשפט טעה בכך שהעריך את השפעת הפגות על עדן בשיעור של 60% ואת השפעת הדימום בשיעור של 40%. לדבריהם, היה על בית המשפט לקבוע כי על הנתבעים לשאת במלוא הנזק; לחלופין מבקשים הם שבית משפט זה יעריך את שיעור האחריות של בית החולים וקופת החולים באחוזים גבוהים יותר. ההתרשלות 7. לדעתי, אין מקום לכך שבית משפט זה יתערב במימצא העובדתי שקבעה הערכאה הראשונה, ולפיו הדימום המסיבי החל בסביבות השעה 20:15. כמה טעמים לדבר: שעת תחילת הדימום איננה רשומה במסמכים הרפואיים. בנסיבות אלה היה מתבקש, כפי שציין בית המשפט, שהנתבעים יביאו לעדות את הרופאים שטיפלו ביולדת. אם אכן הועברה היולדת לחדר הניתוח מיד בסמוך לתחילת הדימום המסיבי, היה צורך בהבאת העדים שטיפלו בה. הוריה של עדן העידו על פרק זמן ממושך ביותר עד תחילת הניתוח. הערכאה הראשונה לא היתה מוכנה לסמוך ידה על הערכת הזמן של ההורים, שבעיניהם, מטבע הדברים, ההתרחשויות נראו כנצח. עם זאת, האם הזכירה בעדותה שהרופא הכונן הוזעק מהבית לשם ביצוע הניתוח הקיסרי וכי המתינו לו. נוכח טענה זו שבעובדה, היה על הנתבעים להביא ראיות לסתור מפי הרופאים המעורבים, והדבר לא נעשה. ככלל, בית המשפט של ערעור אינו ממהר להתערב בממצאים שבעובדה, ובנסיבות שתיארתי אין מקום לסטות מכלל זה. נקודת המוצא להמשך הדיון תהיה, איפוא, כפי קביעת הערכאה הראשונה: שהדימום המסיבי החל בסביבות השעה 20:15 וכי אכן היתה השתהות בביצוע הניתוח הקיסרי. בכך – התרשלו המערערים כלפי המשיבים. הקשר הסיבתי 8. מרכז הכובד של הדיון הוא בשאלת הקשר הסיבתי בין ה”דימום” לבין מצבה של עדן. כבר הבהרתי כי למעשה מדובר בשאלת הקשר הסיבתי בין השהיית הניתוח הקיסרי (שמשמעותה היא אי-הפסקת הדימום על ידי ניתוח) לבין מחלתה של עדן. משפחת מלול הביאה מומחים רק בתחום המיילדות: פרופ’ שר ופרופ’ שנקר. היא נמנעה מלהביא נוירולוג ילדים או ניאונטולוג שהם, לכאורה, המומחים המתאימים להביע דעה בשאלת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות למומים מהם סובלת עדן. פרופ’ שנקר חזר והבהיר בחקירתו (ע’ 101 ו-104 לפרוטוקול) כי הוא אינו מומחה למחלות ילדים, ועל כן אינו יכול להיחקר בנושא מחלתה של עדן, אף שיש דברים הידועים לו “מאינטליגנציה כללית”. פרופ’ שר הסתמך ביוזמתו, בחקירתו, על מאמר מסוים שהזכירה בחוות דעתה ד”ר דולפין, מומחית ניאונטולוגית מטעם המערערים. גם הוא הזכיר בחקירתו כי הוא אינו רופא ילדים. בפרוטוקול הדיון מצויין שבא-כוח בית החולים וקופת החולים קיבל את הצעת בית המשפט, שלא לחקור את פרופ’ שר על חוות דעתה של ד”ר דולפין (אף שהוא חולק על הפרשנות שנתן פרופ’ שר לחוות הדעת האמורה), מאחר ו”הדבר אינו דרוש שכן הרופאה ד”ר דולפין תבוא לבית המשפט ותעיד על חוות דעתה ותסביר את הדרוש” (ע’ 36-35 לפרוטוקול). כך נקטעה חקירתו הנגדית של פרופ’ שר בנושא זה. בסופו של דבר לא ביקש בא-כוח התובעים-המשיבים לחקור את ד”ר דולפין על חוות דעתה. לכך עוד אשוב. 9. חוות הדעת של המומחים בתחומי רפואת ילדים ונוירולוגית ילדים שהיו מונחות בפני בית המשפט, הן שתיהן מטעם בית החולים וקופת החולים. חוות דעת אחת היא, כאמור, חוות דעתה של ד”ר צפורה דולפין, מומחית לרפואת ילדים ומומחית ברפואה ניאונטולוגית. מסקנתה של ד”ר דולפין היא, כי עדן פיתחה מחלה קשה של החומר הלבן של המוח הקרויה PVL. זוהי מחלה מוכרת היטב בפגים. לא ניתן לחזותה מראש. היא גורמת, כמעט בכל המקרים, לנכות קשה. ד”ר דולפין תיארה בחוות דעתה כי כל הבדיקות שנעשו לעדן לאחר לידתה היו תקינות: ציון האפגר בדקה הראשונה היה 9, ולאחר חמש דקות – 10; הנשימה היתה עצמונית, היה דופק סביר ללא אוושות; ההמטוקריט – 53%, רמת החומציות בדם היתה 7.4 ועוד. במהלך אשפוזה – כך מציינת המומחית – החלה עדן לפתח מצוקה נשימתית, הפסקות נשימה ועוד. בהיותה בת שישה שבועות בוצעה בדיקת אולטרא-סאונד מוחי שהראתה סימנים אופייני ים ל-PVL – מחלת החומר הלבן שסביב חדרי המוח. ד”ר דולפין עמדה על כך שמחלות שונות שהתגלו אצל עדן הן אופייניות לפגים. עוד עמדה היא על כך שמחלה זו מופיעה לרוב בפגים שנולדו לפני השבוע ה-32 להריון. על פי חוות דעתה, המחלה מופיעה כנמק בחומר הלבן של המוח במיקום אופייני סביב חדרי המוח; עם ספיגת החומר הנימקי נוצרים חללים בצורת ציסטות. במאמר משנת 1994, הנזכר בחוות הדעת, נמצא שמתוך 1,239 פגים שנולדו לפני השבוע ה-32 להריון סבלו 4% מהפגים ממחלה זו. כל הפגים שפיתחו מחלה זו סבלו משיתוק מוחין, כמו שיתוק בגפיים. וכל מי שסבלו משיתוק בארבע גפיים סבלו גם מפיגור שכלי. עדן נמנית על קבוצה זו. ד”ר דולפין מציינת כי המחלה איננה ניתנת למניעה ואין ידועים גורמים ברורים להופעתה. היא מזכירה שקיים מאמר משנת 1985 לפיו דימום אצל האם לפני הלידה יכול להיות גורם סיכון להופעת המחלה (המדובר באותו מאמר שהזכיר בחקירתו ביוזמתו פרופ’ שר, אך כזכור נקטעה חקירתו). ד”ר דולפין מציינת עוד, ודברים אלה צוטטו כמה פעמים בפסק דינה של הערכאה הראשונה: “ייתכן שבמקרה זה ניתן לקשור בין הדימום אצל האם לפני הלידה (אשר בגללו בוצע הניתוח הקיסרי) ובין ה- P.V.L.. אך מניסיוני הממושך בטיפול בפגים הרי שהמחלה מופיעה ללא כל גורם סיכון ברור פרט לעובדת הקשר בינה לבין הפגות”. קטע זה צוטט שוב ושוב בפסק דינה של הערכאה הראשונה, כנימוק להכרה בקשר סיבתי אפשרי בין העיכוב בביצוע הניתוח לבין ה-PVL. בא-כוח בית החולים וקופת החולים טוען, כי בית המשפט קמא גילה בו פנים שלא כהלכה. כאן יוזכר שוב, שבא-כוח משפחת מלול נמנע מלחקור את ד”ר דולפין על חוות דעתה; הוא הודיע כי לא יחקור אותה על חוות דעתה על אף שאין הוא מסכים למסקנותיה.
10. בית החולים וקופת החולים הגישו חוות דעת נוספת של מומחה לרפואת ילדים ולנוירולוגית ילדים, ד”ר וייץ. גם ד”ר וייץ עמד על תקינות הבדיקות שנעשו לעדן, ולא אחזור על דברים שציינה ד”ר דולפין. הוא הדגיש כי האם לא ניזקקה לעירוי דם ולחץ דמה היה תקין, הכל לפי רישומי הרופא המרדים. גם ד”ר וייץ קובע כי נוצרה אצל עדן PVL, וכי הבדיקה מעלה כי הילדה לוקה בנזק מוחי המתבטא בשיתוק ספסטי קשה של ארבע הגפיים, ובפיגור שכלי בינוני עד חמור. אחר-כך פונה ד”ר וייץ לדון בגורם למחלה. ד”ר וייץ קובע, על סמך מכלול הבדיקות, כי לא היה במקרה זה תשניק של הילוד; לעומת זאת פגות, על סיבוכיה הרבים והרב מערכתיים, היא אחת הסיבות, אם לא העיקרית, לשיתוק מוחין. ילוד שמשקלו פחות מ-1,500 גרם נושא, לדבריו, סיכון פי 30 לשיתוק מוחין מאשר ילוד במשקל ממוצע. על פי חוות הדעת של ד”ר וייץ, הגורמים לשיעור סיכון כה גבוה בפגים ירודי משקל אינם קשורים כלל לאירועי הלידה ולאיכות הטיפול המיילדותי, אלא לפגיעותה הרבה יותר של מערכת העצבים הבלתי בשלה, לבעיות רפואיות הייחודיות לטיפול הנמרץ, ואולי גם לרעלן חלבוני -TNF- האחראי הן ללידה המוקדמת עצמה והן לנזק המוחי המתבטא בשיתוק מוחין. ד”ר וייץ מצביע על כך שבמהלך האשפוז נצפו אצל עדן סיבוכים רב מערכתיים שונים השכיחים אצל פגים, ובהם PVL השכיח במיוחד בפגים והמראה מתאם הדוק עם הפרעות מוטוריות מולדות מסוג שיתוק מוחין. אין כיום אפשרות למנוע חלק מהסיבוכים האלה ואת הנזק המוחי הנגרם בעטיים. ד”ר וייץ מסכם וקובע כי לא סיבוכים בלידה אחראים לנכותה של עדן, מאחר ומצבה לאחר הלידה היה מצויין, אלא סיבוכי פגות, כמו אירועי דום-נשימה, מצוקה נשימתית ועוד, הם שגרמו להיפוקסמיה כרונית, הנחשבת אחד הגורמים העיקריים לנזק המוחי בפגים. שני המומחים מטעם הנתבעים קובעים איפוא בחוות הדעת כי הפגות היא הסיבה לנכותה של עדן. 11. את ד”ר וייץ חקר ב”כ המשיבים. ד”ר וייץ היה איתן בדעתו שמצבה של עדן מיד לאחר הלידה ותקינות הבדיקות שנעשו לה מצביעים על כך שהנזק המוחי לא נגרם על ידי איחור בביצוע הניתוח. כשנחקר על חוות דעתה של ד”ר דולפין ציין, כי הוא לחלוטין אינו מוכן לקבל שיתכן ובמקרה זה ניתן לקשור בין מחלתה של עדן לדימום של האם טרם הלידה. יחד עם זאת, עיון בחקירתו מעלה כי הוא מסכים שדימום מסיבי יכול, על דרך העיקרון, להביא לתשניק הילוד או לירידה בהספקת החמצן לפג, המסוגלים, בתורם, לגרום ל- PVL, אלא שלא כך ארע לדעתו במקרה זה (ע’ 186 – 188). בלשונו: “ש. האם הדימום הזה יכול היה לגרום ל-PVL.
ת. באופן תיאורטי כן. אני לא חושב שזה המקרה. דימום קשה בלידה יכול לגרום לנזק מוחי אבל העובר צריך להראות סימנים חולניים מיד בלידה. זה לדעתם של גדולי המומחים.”
12. בא-כוח בית החולים וקופת החולים טוען כי הערכאה הראשונה פירשה באופן לא נכון את דברי ד”ר דולפין, אותם ציטטתי לעיל, וכי הימנעותו של בא-כוח המשיבים מלחקור את ד”ר דולפין משמעה הסכמה לדבריה, גם כשבא כוח המשיבים הצהיר שהוא חולק על הדברים. 13. מקובל עלי שחוות הדעת של ד”ר דולפין בכללותה אכן מצביעה על כך שדעתה הברורה היא שה-PVL נגרמת מפגות, ולא מדימום. יחד עם זאת, לאור תשובותיו של ד”ר וייץ, אני סבורה שבצדק קבעה הערכאה הדיונית שדימום אמהי יכול לגרום ל-PVL אצל הילוד. כך, על דרך העיקרון. השאלה הטעונה איפוא הכרעה היא, האם זה מה שארע, בפועל, בענייננו, או למצער, האם יש הסתברות זו או אחרת שכך ארע, או – האם הדימום שנמשך הגביר את הסיכון הנובע מהפגות. ד”ר וייץ היה, כאמור, נחרץ בדעתו שלא כך ארע, וכי המחלה מקורה בסיבוכי הפגות. 14. ניתן איפוא לעבו] ]>

Mit games essay schreiben englisch beispiel kenne ich mich aus, schlielich mache ich mein hobby zum beruf

חסימת מעיים- רשלנות רפואית?

חסימת מעיים– חסימה של המעיים- רשלנות רפואית?

א 441/99 נעים מירב , נעים תקוה, נעים אורי נ’ שירותי בריאות כללית 1
בתי המשפט
א 000441/99
בית משפט מחוזי חיפה
29/03/2005
תאריך:
כב’ השופטת ב. גילאור- ס. נשיא
בפני: 1 . נעים מירב
2 . נעים תקוה
3 . נעים אורי
– נ ג ד – הנתבעת
שירותי בריאות כללית פסק דין
א. רקע עובדתי
התובעים הגישו נגד הנתבעת תביעה בעילה של רשלנות רפואית. התובעת 1 (להלן:”התובעת”) נולדה ביום 28/8/83 בביה”ח “סורוקה” בבאר-שבע, במשקל 3,170 גר’ . לאמה של התובעת, תובעת 2, היה זה הריון עשירי במספר לאחר 5 לידות חי ו-4 הפלות. במועד הגשת התביעה היתה התובעת קטינה. כיום היא כבת 21.5. לאור מצבה הרפואי קרוב לוודאי שהיא חסויה.
התובעת שוחררה ביחד עם אמה לביתה ביום30/8/83 במשקל של 2,740 גר’.
ביום 11/9/83, 12 יום לאחר שחרור התובעת מביה”ח לבית הוריה, אושפזה שוב בביה”ח במצב של צחיחות קשה (דהידרציה) שהתבטאה בטורגור ירוד ומרפס קדמי שקוע. לאחר יומיים, בשל הקאות ויציאות מרתיות, בוצע צילום דרכי עיכול והועלה חשד לחסימת מעיים עקב וולוולוס. התובעת נותחה נוכח ממצאי הצילום ב-13/9/83(להלן: “הניתוח”). בניתוח נמצאה מלרוטציה (סיבוב הפוך) של המעי ללא פגיעה במעי. כעולה מדו”ח הניתוח, המעי לא היה אסכמי ולכן לא נפתח ולא נכרת.
יומיים לאחר הניתוח מתואר שיעול פרודוקטיבי שלווה בחיוורון בגלגול עיניים ותנועות רעד בידיים. האירוע טופל במתן חמצן וסקשן. בגין האירוע אושפזה להשגחה במחלקת טיפול נמרץ. 01:00 החלו בהנשמה בעזרת צינור טובוס ומכונת הנשמה. התובעת נגמלה מהנשמה ביום29/9/83. ביום 23/11/83 שוחררה מביה”ח. בגיל 21 חודשים, למעלה משנה וחצי לאחר האירועים שתוארו לעיל, הופיע התקף אפילפטי. מאז סבלה התובעת מהתקפים ופרכוסים תדירים שהצריכו אשפוזים רבים וטיפול סטרואידי. בהמשך אובחנה נסיגה התפתחותית והתקפי ניתוק ובהייה.
ב- MRI של המוח נמצאה פגיעה מוחית המאופיינת בדלדול של הקורטקס ושל המח הקטן ועקב כך הרחבה של חדרי המח המלווה בדלדול החלק המרכזי של המוחון (ה- VERMIS). כיום, התמונה הכללית הינה של פגיעה קוגניטיבית קשה, הפרעות התנהגות קשות, פיגור שכלי קשה, מאפייני התנהגות אוטיסטית ועוד. בשל כל אלו נכותה של התובעת הינה 100% לפי סעיף 34(ז) לתקנות המל”ל (הפרעות פסיכו נוירוטיות) ועוד 100% בשל אפילפסיה לפי סעיף 30(2) לתקנות המל”ל. התובעת תלויה בזולת, אינה מודעת לסכנות וזקוקה להשגחה מלאה.
עד גיל 12, גידלו ההורים את התובעת בביתם. מגיל 12 נמצאת התובעת במוסד באזור בנימינה. ב. כתבי הטענות וחוות הדעת הרפואיות
לכתב התביעה המקורי צורפה חוות דעתו של ד”ר אלי שחר מנהל היחידה לנירולוגיה ילדים ושיקים נאורולוגי בביה”ח רמב”ם בחיפה (ת/2) בה העריך את נכותה של התובעת, קבע כי התסמונת האפילפטית שממנה סובלת התובעת היא תסמונת Lennox Gastaut – תסמונת נירולוגית שהמאפיינים שלה הם פרכוסים מסוגים שונים שאינם מגיבים טוב לטיפול תרופתי, EEG שמראה זיז גל איטי ומהלך המחלה הוא בהידרדרות מנטלית פרוגרסיבית. כמפורט בחוות דעתו של ד”ר שחר, התפתחה המחלה אצל התובעת בגין חסימת מעיים חלקית או מלאה שהיתה לה סמוך לאחר הלידה, והיא שוחררה מחדר הלידה בבית החולים ללא בירור האפשרות של חסימת מעיים. עוד אמר שהתובעת התקבלה לאשפוז חוזר בגיל שבועיים במצב קשה של צחיחות, איבדה כ-20% ממשקל גופה. הטיפול הרפואי בקבלתה היה רשלני, שבמקום להתחיל בעירוי נוזלים מיידי, הפסיקו כלכלה לחלוטין ובהמשך ניסו להאכילה דרך הפה, מה שגרם להחמרת חסימת המעיים הקלינית.
לדעתו של ד”ר שחר גם לאחר הניתוח לא פעל הצוות הרפואי במידת המהימנות הנדרשת כי לא התייחס באופן מיידי לאבחון וטיפול בפרכוס שתואר ע”י האם. זו דיווחה לו שרופא הגיע לבדוק את התובעת, רק לאחר זמן ממושך מאז האירוע. הנתבעת הגישה כתב הגנה וצרפה חוות דעת של ד”ר ר. וייץ, מנהל היחידה לנאורולוגיה של הילד במרכז הרפואי לילדים בילינסון. להערכתו, אין כל תיעוד רפואי שהצביע על אפשרות של חסימת מעיים בשלושת הימים הראשונים לחייה של התובעת.
ד”ר וייץ שולל את הטענה שלתובעת נגרם נזק מוחי באשפוז הראשון, לפני או אחרי הניתוח, כי התפתחותה של התובעת עד גיל שנה וחצי היתה נאותה, עד התקף הפרכוסים הראשון.
לדעתו, קשה להניח שפגיעה מוחית שנגרמה (כביכול) בגיל שבועיים שלושה לא תגרום לעיכוב התפתחותי מיידי אלא תתבטא רק כעבור חודשים ארוכים. להערכתו לוקה התובעת בתסמונת אחרת, בעיקר עקב התמונה האוטיסטית שלה, אך גם אם תוכר מחלתה כתסמונתLennox Gastaut אין קשר סיבתי בין המחלה לבין האירועים בחודש הראשון לחייה. סיבת הנזק המוחי אינה ידועה. יתכן נגרמה בתקופת ההריון כאשר אם התובעת לא חשה בתנועות העובר במשך שבועיים או במהלך אשפוזיה האחרים בתקופת ההריון. הנתבעת הגישה חוות דעת נוספת של פרופ’ זוהר ברזילי מומחה ברפואת ילדים וטיפול נמרץ מביה”ח תל-השומר. להערכתו, שחרורה של התובעת מחדר התינוקות לאחר שלושה ימים היה תקין גם עם ירידה במשקל. התופעה של ירידה במשקל לאחר הלידה מוכרת והיא נגרמת כתוצאה מהפרשת נוזלים אקסטרה וסקולריים.
לדעתו, לאור תוצאות הניתוח קרוב לוודאי שהחסימה במעיים אצל התובעת היתה חלקית בלבד וזמנית, ולכן עם פתיחת הבטן וזיהוי המלרוטישן, לא הראה המעי סימני סבל. עם קבלת ה, ביום 11.9.83, לחדר המיון במצב בינוני, התחילו מתן נוזלים תוך התייחסות למצבה. מתן המלחים נעשה בהתאם למשקלה של התובעת. המהלך לאחר הניתוח היה תקין והיא הועברה לטיפול נמרץ אך ורק להשגחה בעקבות האירוע של חיוורון וגלגול העיניים, מהלך שהדגים זהירות ראוייה לציון. בגלל התדרדרות נשימתית מאוחרת, וצבירה של 2CO הוחלט להנשימה ולהקל על החלמתה. לדעתו אין קשר בין אשפוזה בביה”ח לבין מחלתה. אין הסבר למחלה הפרכוסית הקשה ממנה היא סובלת והסיבות לתסמונת Lennox Gastaut אינן ידועות.
אז הגישו התובעים בקשה לצירוף חוות דעתו של ד”ר לרמן שהוא מומחה לאפילפסיה בילדים (ת/8). אין מחלוקת שד”ר לרמן בעל נסיון רב באבחון וטיפול בילדים שלקו בתסמונת Lennox Gastaut. לדעתו מתקיימים אצל התובעת כל הנתונים המצביעים שהיא סובלת מהתסמונת האמורה כי האוטיזם אצלה הוא משני.
לדבריו יש קשר סיבתי בין מחלתה לבין הנזק המוחי שנגרם לה בגיל שבועיים כי בתסמונת Lennox Gastaut הנזק המוחי הראשוני לא חייב להיות קשה. יש סבירות גבוהה שהצחיחות הקשה והאיחור בתיקון מאזן הנוזלים, לרבות האיחור בהעברתה לטיפול נמרץ, כל אלה גרמו לנזק המוחי אצל התובעת. עוד הוא אומר כי היה מקום לחשוד בחסימת מעיים כבר בימים הראשונים לאחר הלידה ע”י בדיקה פשוטה של מישוש הבטן. לקראת ישיבת ההוכחות שהיתה קבועה ל-29.12.02 פנו התובעים בבקשה נוספת, שלישית, לתיקון התביעה ולצירוף חוות דעת של מומחה בתחום רפואת הילדים.
למרות התנגדות הנתבעת התרתי, בהחלטתי מ-7.10.02, את תיקון התביעה בצירוף חוות הדעת.
התובעים צרפו את חוות הדעת של פרופ’ גויטין, מנהל היחידה לטיפול נמרץ ילדים בביה”ח הדסה עין כרם (ת/1). אז גם התגלה, לטענת התובעים, כי משקל הלידה של התובעת שנרשם בגליון השחרור מחדר התינוקות 3 ק”ג, ועליו התבססו המומחים מטעם שני הצדדים, היה שגוי וכי המשקל הנכון היה 3,170 ק”ג. לכן בשחרורה, משהיה משקלה 2,750 ק”ג היתה ירידה במשקל של מעל 13.6% וצריך היה להשאיר את התובעת בביה”ח לבירור. בכך היתה מועלית האבחנה של חסימת מעיים והיה נמנע מצבה הקשה עם קבלתה לביה”ח כעבור 15 ימים. לדעתו של פרופ’ גויטין, המהלך הארוך והמסובך לאחר הניתוח אינו אופייני למהלך לאחר ניתוח פשוט, במיוחד כאשר המעי לא היה נמקי ולא הצריך כריתה, והוא נובע מהמצב הקשה בו היתה שרויה התובעת לפני הניתוח. לאחר הגשת כתב ההגנה המתוקן הגישה הנתבעת חוות דעת משלימה של פרופ’ ברזילי.
פרופ’ ברזילי לא מצא ברישום הרפואי שום רמז לכך שבשלושה ימים לאחר הלידה היה מקום לחשד לחסימת מעיים. לתינוקת שנולדה במועד (Full Tern) היתה צפויה ירידה מעל 10% במשקל לאם שסובלת מאי ספיקה. להערכתו אין ספק שחסימת המעיים התפתחה לאחר השחרור מביה”ח, התובעת הגיעה לביה”ח במצב של צחיחות. המהלך לאחר הניתוח אינו קשור לטיפול הרפואי שניתן לתובעת שהיה מקצועי ובאיכות סבירה ביותר. לאחר שכל הרופאים נחקרו על חוות דעתם הגישו התובעים בבש”א 2747/04 מיום 12.2.04, בקשה לתיקון התביעה וצירוף חוות דעת של רופא נשים, חוות דעת נאורולוג ילדים וחוות דעת מתוקנת של פרופ’ גויטין. לדעתם התביעה היא “חריגה ובעייתית, שכן נבנתה ’טלאי על טלאי’ בשל אי תשומת לב המומחים לפרטים שונים…” (כנוסח סעיף 1 של הבקשה). לחלופין ביקשו למחוק את התביעה על מנת לאפשר לתובעים להתארגן ולהגיש כתב תביעה חדש הכולל את מלוא טענותיהם.
היתה זו בקשתם הרביעית של התובעים לתיקון התביעה.
הבקשה נדחתה בעיקר מהטעם שהוגשה לאחר שנים רבות של ניהול התביעה, בתום שמיעת פרשת התביעה וחלק מעדי הנתבעת, הבקשה נסמכה על עובדות ומסמכים רפואיים אשר היו ידועים לתובעים (או אמורים להיות בידיעתם) עובר להגשת כתב התביעה המקורי שהוגש ביום11.4.99.
אז סברתי שטענת התובעים שהתיקון נדרש על מנת ש”יהא להם יומם בבית המשפט” היא טענה חסרת יסוד כי לא היתה טענה או תיזה שלא הועלתה על ידם. לעמדת הנתבעת הסיבה להגשת הבקשה היתה שלאחר שמיעת עדויות התביעה, ובמיוחד חקירתם הנגדית של המומחים הרפואיים מטעם התביעה הבינו גם הם, ככל הנראה, כי תביעתם אינה מבוססת. שוכנעתי שהבקשה להפסיק את התובענה בשלב ההוא של הדיון על מנת לאפשר לתובעים להביא ראיות אחרות מאלו שהוצגו בפני, נועדה לשלול מהנתבעת את התשתית הראייתית כפי שהונחה עד אז בהצגת חוות דעת רפואיות, בעדויות ובחקירות נגדיות מקיפות של עדי התביעה. אקדים ואומר את מסקנתי שיש לדחות את התביעה. ג. המחלוקת
המחלוקת בין הצדדים עוסקת בטעות שנפלה ברישום משקלה של התובעת עם שחרורה מביה”ח ביום השלישי לחייה והאופן בו טופלה. כפי שיפורט בהמשך, אין חולק כי משקל הלידה שנרשם בשחרורה היה 3,000 גר’ במקום המשקל הנכון של 3,170 גרם. התינוקת שוחררה לביתה במשקל של 2,740 גרם, הווה אומר, היתה ירידה של כ-13.6% ממשקלה בלידה.
במאמר מוסגר יצויין כי הראשון אשר הצביע על הרישום המוטעה של משקל הלידה היה ד”ר וייץ, המומחה מטעם הנתבעת, בעוד שהמומחים מטעם התובעת ציינו בחוות דעתם את משקל הלידה כ-3 ק”ג.
לטענת התובעים, הרישום המוטעה של המשקל הביא לכך שהתובעת שוחררה לביתה עם ירידה חריגה במשקל מבלי שתתברר הסיבה לירידה זו. לגרסתם, חסימת המעיים שהתגלתה אצל התובעת בהמשך הינה חסימה מולדת אשר ניתן היה לגלותה ולמנוע את הסיבוכים אחר כך. בשל רישום מוטעה של המשקל לא עוררה הירידה במשקל את חשדם של הרופאים המטפלים ואלו שחררו את התובעת לב] ]>

Chivington, attacked and massacred the cheyenne indians that were settled along sand creek, colorado essay writer online in 1864

רשלנות רפואית בניתוח פלסטי קוסמטי ניתוח באף

רשלנות רפואית בניתוח פלסטי- בניתוח פלסטיים

רשלנות רפואית בניתוח פלסטי קוסמטי ניתוח באף

א 205394/02 נתן סעדיה נ’ קליניקה אריאל בע”מ, ד”ר אברהם ריגלר, ד”ר סילביו ראובן
בתי המשפט בית משפט השלום תל אביב-יפו
א 205394/02
16/03/2005 כב’ השופטת אגי זהבה
בפני: נתן סעדיה -נ ג ד-
1. 1. קליניקה אריאל בע”מ
2. ד”ר אברהם ריגלר
3. ד”ר סילביו ראובן הנתבעים
-נ ג ד-
1. 1. קליניקה אריאל בע”מ
2. כירורכגיה אסתטיקה ולייזר בע”מ -נ ג ד- 2. 1. ד”ר אברהם ריגלר
3. 2. ד”ר סילביו ראובן פסק דין 1. התובע בקש לבצע ניתוח לתקון הפרעה נשימתית קלה ממנה סבל, ובאותה הזדמנות גם לשפר את מראה אפו. בעקבות פרסומים שראה באמצעי התקשורת, פנה לקליניקה אריאל בע”מ, היא הנתבעת מס’ 1 (להלן – “הקליניקה” או “הנתבעת”). התובע נותח ביום 9.4.01 (להלן – “הניתוח הראשון”) על ידי ד”ר רינגלר הוא הנתבע מס’ 2 (להלן – “ד”ר רינגלר” או “נתבע 2”). בעקבות הניתוח הראשון, חלה החמרה במצב הנשימה ואף התגלתה עקמומיות חמורה באפו של התובע. הומלץ לתובע לבצע ניתוח חוזר, שבוצע ביום 21.10.01 (להלן – “הניתוח השני”) על ידי ד”ר סילביו ראובן, הוא הנתבע 3 (להלן – ד”ר סילביו” או “נתבע 3”). גם הניתוח המתקן לא הביא מזור לתובע, אפו נותר עקום כפי שהיה לאחר הניתוח הראשון, והתובע חש החמרה קשה נוספת במצב הנשימה עד כדי אי מסוגלות לנשום וסבל מהתקפי חנק, שלא היו מנת חלקו לפני הניתוחים.
2. התובע הגיש תביעת רשלנות רפואית נגד הקליניקה ונגד שני הרופאים שניתחו אותו במסגרת הקליניקה. הקליניקה מצידה שלחה הודעות לצד שלישי נגד הרופאים, נתבעים 2 ו-3. גם הנתבעים 2 ו-3 שלחו מצידם הודעות לצד שלישי נגד הקליניקה ונגד כירורגיה אסתיטיקה ולייזר בע”מ (להלן – “חב’ כירורגיה” או “החברה”) כמי שהיו הבעלים ו/או המפעילים ו/או המנהלים של חדרי הניתוח ורשת המרפאות במסגרתם נותח התובע, ומעסקיהם של הרופאים, ויוצרי המיצגים שהוצגו לתובע.
3. לאחר שהוגשו תצהירי הצדדים וחוות הדעת מטעמם, השכילו הנתבעים להגיע להסדר פשרה עם התובע, לפיו הוסכם כי ישולם לתובע לסילוק תביעתו, וזאת מבלי להודות באחריות כלשהי, סך כולל של 112,042 ש”ח. במסגרת הסדר הפשרה, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה הצדדים יגישו סיכומים בו זמנית, אשר יתייחסו אך ורק לשאלת חלוקת סכום הפיצוי ביניהם, ללא דיון בשאלת האחריות בתיק. בית המשפט התבקש שלא לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד בסכום פסק הדין אלא להורות על הסכום המדוייק אשר על כל אחד מן הנתבעים לשלם וכן לקבוע כי נתבע אשר שילם את חלקו בהתאם להחלטת בית המשפט, יראו אותו כמי שביצע את פסק הדין ולא ניתן יהיה להעלות כלפיו טענה נוספת ולא ניתן יהיה לפתוח נגדו הליכים כלשהם. ההכרעה תתייחס גם במישור שבין הנתבעים עצמם במסגרת ההודעות לצד ג’ ששלחו הדדית.
4. פסק דין זה ניתן, איפוא, במסגרת ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים, באשר לחלוקת נטל הפיצוי המוסכם בין הנתבעים בינם לבין עצמם, מבלי לדון לשאלת קיומה של אחריות כלפי התובע במישור הקונקרטי.
5. השאלה המרכזית העולה לדיון בהקשר זה, היא שאלת אחריותן של הקליניקה וחב’ כירורגיה לתוצאות הניתוחים שבוצעו בחדרי הניתוח ובמרפאות שבחזקתן ובהפעלתן, על ידי הרופאים שפעלו בהם, ביניהם הנתבעים 2 ו-3.
6. המצב המשפטי כפי שמשתקף מתצהירו של יהושע רייכר, מנהל הנתבעת, ואשר לגביו לא הובאה כל ראיה סותרת, הינו כדלקמן:
הנתבעת הינה תאגיד רשום בישראל, ועיסוקה במתן שירותים וטיפולים פלסטיים-אסתטיים, לרבות הסרת שיער בלייזר, השתלת שיער, ניתוחי אף, ניתוחים פלסטיים ואסתטיים. הנתבעת מנהלת מרפאה לכירורגיה בינונית שבבעלותה, הכוללת חדרי אשפוז וחדרי הניתוח, המצוייה ברח’ ריינס בתל אביב. בנוסף עליה, קיימים לנתבעת 8 סניפים ברחבי הארץ. האישור לניהול המרפאה לכירורגיה בינונית שבבעלות הנתבעת, בהתאם לתקנות בריאות העם (רישום מרפאות) התשמ”ז – 1987, הוא של חב’ כירורגיה אסתטיקה ולייזר בע”מ (צד ג’ 2) אשר הנתבעת הינה בעלים של 99% ממניותיה.
7. טענות הצדדים בקליפת אגוז הן כמפורט להלן:
בניגוד לתביעות אחרות, הנתבעת כאן איננה טוענת כי עיסוקה בהשכרת חדרי ניתוח בלבד והעמדתם לרשות הרופאים, אלא היא מסתמכת על הסכם שיתוף בעבודה מושרש ובסיסי הקיים לטענתה בינה לבין הרופאים. למותר לציין כי ההסכם עליו מסתמכת הנתבעת לא צורף לראיותיה ולסיכומיה, וספק אם הסכם כזה נערך בכתב. הנתבעת טוענת ליחסי שותפות לצורך ביצוע הניתוחים, כאשר כל צד בשותפות היה אחראי על פן אחר: הנתבעת על הפן האדמיניסטרטיבי השיווקי והפירסומי, לרבות נשיאה בהוצאות הכרוכות בהפעלת חדרי הניתוח וחדרי האישפוז וכן בהוצאות השיווק והפירסום, והרופאים על הפן המקצועי. לפיכך, לטענתה, אחראים הרופאים באחריות ישירה לניתוחים ולתוצאותיהם, מכח הסכם השיתוף בעבודה ומכח תיפקודם כרופאים עצמאיים שלקחו על עצמם את האחריות המקצועית הבלעדית לניתוחים ולתוצאותיהם. הנתבעת מכחישה קיום יחסי עובד-מעביד בינה לבין הרופאים. לטעמה, קיימים ביניהם יחסי שיתוף לפיהם היא מפנה את לקוחותיה לרופאים עמם התקשרה, לרבות הנתבעים 2 ו-3 על מנת שיבצעו את הנית] ]>

According to elmer-dewitt, spyappsinsider.com dickson pays his asian sources for their parts and then he posts them on his site or his youtube channel

שיתוק מוחין (CP) – האם נגרם עקב רשלנות רפואית בלידה?

המום המקנה את הפיצוי הגבוה ביותר בתביעות רשלנות רפואית הוא שיתוק מוחין (CP Cerebral Palsy).

הפיצויים בתביעות שיתוק מוחין נעים בד”כ בין 5 מיליון ש”ח ל-15 מיליון ש”ח ולפעמים אף יותר.

רוצה לדעת מה הסיכויים והשווי של המקרה שלך? ניתן ליצור קשר עכשיו עם עו”ד ענת מולסון המייצגת הורים רבים אשר לילדיהם יש שיתוק מוחין עקב רשלנות רפואית בזמן הלידה, באמצעות פרטי יצירת הקשר המופיעים בראש העמוד משמאל.

 

מהו שיתוק מוחין?

שיתוק מוחין מוגדר כחבלה של המוח המתרחשת לפני הלידה, בסמוך ללידה או בינקות המוקדמת. חבלה זו מפריעה להתפתחות הנורמלית הבלתי בשלה. התוצאה היא: חוסר קורדינציה בפעילות השריר, עם חוסר יכולת לשמור על תנוחה ושיווי משקל.

שיתוק מוחין פוגע בערך באחד מתוך 500 ילדים. מידת הנכות משתנה ממקרה למקרה ונעה בין מוגבלות קלה ביותר ועד לנכות קשה. כ-10% מהם נגרמים עפ”י הערכות עקב רשלנות רפואית בהריון או רשלנות רפואית בלידה.

שיתוק מוחין מאגד מספר הפרעות שונות:

  • מונופלגיה (Monoplegia). סוג זה מתאפיין בנכות בגפה אחת (יד או רגל).
  • דיפלגיה (Diplegia), נכות באזור פלג הגוף התחתון, בדרך כלל הגב ושתי הרגליים.
  • המיפלגיה (Hemiplegia), נכות בצד אחד של הגוף: יד, רגל וגב באותו הצד.
  • טריפלגיה (Triplegia), נכות של שלוש גפיים וגב.
  • טטרפלגיה או קוודריפלגיה (Tetraplegia, Quadriplegia), נכות של ארבע הגפיים וגב.
  • אטטוזה: תנועתיות יתר ואי-יכולת לדייק בתנועה.

ילדים הסובלים משיתוק מוחין עלולים ללקות בשלל בעיות, ביניהן בעיות ראייה, שמיעה, דיבור והליכה. לוקי שיתוק מוחין סובלים מבעיה במערכת העצבים המרכזית, ולכן קיים סיכוי להתפתחות מינית מוקדמת מהרגיל.

תסמינים נוספים היכולים להתלוות אל שיתוק מוחין:

טונוס (מתח שרירים) שונה מהרגיל.

הידרוצפולוס (באנגלית:hydrocephaly וגם: hydrocephalus) או בשמה העברי, מיימת המוח: תופעה הנגרמת כתוצאה מחסימת המעברים בין חדרי המוח אל תעלת השידרה האחראית על ניקוז הנוזל מוחי שדרתי (CSF).

סיבות החסימה יכולות להיות :

  • דימום
  • שבץ מוחי
  • מום מולד
  • סיבוכים אחרים לאחר הלידה.
  • החסימה גורמת ללחץ תוך גולגולתי שמשפיע על תפקודיים מוחיים/ מוטוריים.
  • אפילפסיה/ פירכוס/ פירכוסים.
  • קשיי למידה המלווים בבעיות התנהגות.
  • סוגים שונים של פיגור שכלי.
  • בעיות נשימה.
  • בעיות של המעיים ובעיות בשלפוחית השתן.
  • עקמת בעמוד השדרה.

באותו נושא: רשלנות רפואית בהריון

הגורמים ל שיתוק מוחין המתפתחים לפני הלידה: מחלות של האם – אדמת, דלקת קרום המוח. חוסר בחמצן בדם האם. מצוקה עוברית – סיבוכים בחבל הטבור או התנתקותו. חוסר התאמת אם – עובר. פגמים מולדים בהתפתחות המוח.

הגורמים ל שיתוק מוחין המתפתחים עקב רשלנות בלידה: נזק בלידה – לידה ממושכת או מהירה מידי, פגות, חבלה בזמן הלידה, חוסר הספקת חמצן למוח בזמן הלידה. שטף דם במוח.

ישנן גם גורמי שיתוק מוחין לאחר הלידה כגון פציעות וכדומה, אך הן בד”כ אינן קשורות לארועים של רשלנות רפואית.

הגשת תביעות רשלנות רפואית בגין שיתוק מוחין CP, פיגור שכלי, או מומים:

על מנת להגיש תביעת רשלנות רפואית בגין שיתוק מוחין CP או פיגור שכלי, יש לפנות לעו”ד מומחה לרשלנות רפואית. עורך דין כזה יאסוף עבורך את כל התיקים הרפואיים של הילד ויפנה לקבלת חוות דעת רפואית של רופא גניקולוג /מומחה מעקב הריון/ אולטרסאונד ויחד איתו יקבלו החלטה האם המקרה מתאים להגשת תביעת רשלנות רפואית. עורכי דין לרשלנות רפואית יגישו תביעה יחד עם חוו”ד רפואית ויטפלו במקרה באחוזים בלבד מסכום הפיצוי.

* עו”ד ענת מולסון מייצגת מאות נפגעי רשלנות רפואית, רובם עקב רשלנות רפואית בהריון או בלידה, לשאלות בנושא או להערכת סיכויי תביעתך, ניתן ליצור קשר עימה בשיחת חינם: 1800200807 או בנייד: 0524787850 או במייל: anatmolson@gmail.com