מונו נוירופתיה – רשלנות רפואית?

ישנן תביעות רשלנות רפואית גם בנושא מונו נוירופתיה. מדובר על מקרים של איחור באבחון או בטיפול.

מונו-נוירופתיה הינו תהליך של נוירופתיה שמשפיע רק על עצב אחד. הגורמים הנפוצים לסוג זה של נוירופתיה הם תהליך של לחץ פיזי על העצב- שמכונה גם- compression neuropathy- למשל, תסמונת התעלה הקרפלית. מצבים סימפטומטיים הבטאים לידי ביטוי בהרגשה של עקיצות או נימול נגרמים גם הם בשל מונו-נוריופתיה זמנית, אשר יכולה להיגמר אחרי ביצוע תנועות שונות. פגיעה ישירה בעצב, קושי בהספקת הדם אל העצב או תהליך דלקתי יכולים להביא כולם למצב מונו-נוירופתיה.

לשאלות או לייעוץ בנושא תביעות רשלנות רפואית בהן מעורבת מונו נוירופתיה, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה משמאל.

ערעור על החלטת רשם לפטור מאגרה

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
בפני כב’ השופט משה דרורי
ע”ר 9858-10-11 גבעון נ’ לוי ואח’המערער
עמוס גבעוןנגד
המשיבים
1. מרדכי בן ציון לוי
2. איילון חברה לביטוח בע”מ
3. היועץ המשפטי לממשלה
פסק דיןכללי
1. ערעור על החלטת רשם לפטור מאגרה, מעורר מספר שאלות משפטיות עקרוניות, ביחס לתפקיד הערכאה השיפוטית, אשר נזקקת לדיון בפטור מאגרה, ובעיקר: מי הצדדים היריבים, מתי ניתנת זכות הטיעון, ולמי, והאם הזכות כוללת גם חקירה נגדית של המבקש והגשת תצהיר נגדי של הצד שכנגד.
°
2. כדי לענות על השאלות הללו, אתאר, בקצרה, את הרקע לכתב התביעה ואת כתב התביעה. לאחר מכן, אביא, בתמצית, את ההליכים וההחלטות של הרשם. בפרק שלאחר מכן יוצגו עמדות הצדדים, כפי שעלו בדיונים בעל פה בפניי ובסיכומים בכתב. בחלק הדיון, אתייחס לשאלות המשפטיות שהוצגו לעיל, אנתח אותן מבחינה משפטית, על בסיס זכות הגישה לערכאות וזכות הטיעון, תוך התייחסות לחוקים ולתקנות שיש להן השלכה על הסוגיות הללו, ואיישם את מסקנותיי על הנתונים של תיק זה.
רקע
— סוף עמוד 1 —
3. מרדכי בן ציון לוי (להלן – “התובע”), יליד 1963, נפגע, בהיותו ילד קטן, בתאונת דרכים, בשנת 1966. הוא נפצע בראשו, ושמיעתו באוזן שמאל נפגעה. כעשר שנים לאחר מכן, אובחן אצלו גידול בלוע, ובגינו נותח התובע.
בנוסף לכל הנ”ל, סבל התובע מכאבי ראש, סחרחורות וליקויי שמיעה, בראשית שנות ה-80′ של המאה ה-20. לאחר שהתובע התלונן בקופת חולים “לאומית” (להלן – “קופת חולים”), כי מצבו החמיר, הוא עבר, ביום 22.6.88, ניתוח להסרת גידול “אקוסטיק עצום” בתעלת השמע, בבית חולים הדסה בירושלים (להלן – “הדסה”). לאחר הניתוח האמור (להלן – “הניתוח הראשון”), ובעקבות פגיעה עצבית במהלכו, הופיע אצל התובע שיתוק מלא של עצב הפנים. כמו כן, השיתוק בעצבים, שהיו פגיעים לפני הניתוח, החמיר.
התובע, לדבריו, פנה לעו”ד עמוס גבעון (להלן – “עו”ד גבעון” או “עוה”ד” או “המערער”) בשנת 1994 (ובכל מקרה, כלשון סעיף 5 רישא ששל כתב התביעה בת.א. 9858-10-11, “זמן ניכר לפני חודש יוני 1995”), וביקש לייצגו בתביעת רשלנות רפואית, הן כנגד קופת חולים והן כנגד הדסה.
מצבו הרפואי של התובע הוחמר והתדרדר, גם מבחינת המצב הנפשי, ולדבריו, איבד את כושר השתכרותו, ולא עבד מאז הניתוח הראשון, בשנת 1988.
בינואר 1996, אובחן כי הגידול שהוסר בניתוח משנת 1988, חזר וצמח.
בחודש יולי 1996 בוצע ניתוח נוסף להסרת הגידול (להלן – “הניתוח השני”).
התובע נשלח על ידי עו”ד גבעון להכנת חוות דעת רפואיות, עוד בינואר 1997.
4. תביעת נזקי גוף – רשלנות רפואית, שהגיש עו”ד גבעון, בשם התובע, כנגד קופת חולים וכנגד בית החולים הדסה, הוגשה ביום 6.9.99 (ת.א. 1410/99, בבית המשפט המחוזי בירושלים).
התביעה הופנתה כנגד קופת החולים, שהתרשלה באיבחון, וכנגד בית החולים הדסה, שהתרשל בניתוח הראשון, ולא הוציא את הגידול בשלמותו, ואף לא ביצע מעקב הולם בין שני הניתוחים (שתי הנתבעות יכונו להלן, ביחד, “הנתבעות” או “המזיקות”).
5. בבית המשפט המחוזי, בתביעה הנ”ל, הועלתה טענת התיישנות, על ידי שתי הנתבעות.
בתחילה, החליט בית המשפט המחוזי (כב’ השופטת מרים מזרחי), לדחות את טענת ההתיישנות בעיקרה, וקיבל אותה רק בחלקה, דהיינו: בכל הנוגע לפעולות או מחדלי קופת החולים, לפני הניתוח הראשון משנת 1988 (החלטה בבש”א 7863/01, מיום י”ט חשון תשס”ב (5.11.01)).
הוגשה על כך בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, שהורה להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, כדי ללבן את העובדות הנדרשות להכרעה בשאלת ההתיישנות (רע”א 9612/01, מיום 11.3.02, מפי כב’ השופטת טובה שטרסברג-כהן).
בפסק הדין שניתן בסיום ההליכים בבית המשפט המחוזי, ביום כ באב תשס”ט (10.8.09) (להלן – “פסק הדין המחוזי”), נקבעה אחריות שתי הנתבעות, ונדחתה טענת ההתיישנות, כפי שכתבה כב’ השופטת מרים מזרחי, בפיסקה 21 של פסק הדין המחוזי:
“מהאמור לעיל עולה, כי יש לייחס לנתבעות רשלנות בכל הנוגע לתקופה שקדמה לניתוח הראשון, ולמעקב אחר הניתוח הראשון, אך אין לייחס להדסה רשלנות
— סוף עמוד 2 —
בכל הנוגע לתוצאות הניתוח הראשון. בהתחשב בעובדה שביד שתי הנתבעות היה להורות על הבדיקות המתאימות, בשתי התקופות הרלוונטיות, אני קובעת כי שתיהן אחראיות לנזק באופן שווה.
בשל העובדה שהגידול החוזר התגלה רק בשנת 1996, לא עומדות לנתבעות טענת התיישנות, מאחר שהנזק של חזרת הגידול בשל אי הוצאתו בשלמותו בשנת 1988, התגלה לתובע רק ב-24.1.96 והתביעה הוגשה ב-1999. אשר למחדל באבחון בתקופה שקדמה לניתוח הראשון, אציין כי אומנם עלה בבירור מעדות התובע, כי הוא ידע שהוצא מראשו גידול גדול במיוחד, ולכן כל מה שהיה צריך לדעת לגבי האיחור באיבחון כטענתו, היה ידוע לו בשנת 1988, אבל בשל אי הוצאת הגידול בשלמותו, וגילוי הגידול החוזר ב-1996 יש לדחות טענת ההתיישנות, זאת מהטעם שעל פי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין כאשר נזק הוא אחד מיסודות העילה והוא ‘לא נתגלה ביום שאירע’ מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום ‘שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק’ “.
6. בפסק הדין יש התייחסות לפרטי רשלנות נוספים ולגובה הנזק, שנקבע בשיעור של 40%, מכלל נכותו הרפואית של התובע, בשל נכותו הבסיסית, שנגרמה עקב התאונה בילדותו (ראה: פיסקה 3 רישא לעיל). בפסק הדין המחוזי נקבעו עקרונות הפיצוי. על פי תחשיב שערך עו”ד גבעון, סך כל הפיצוי (בניכוי קצבאות המל”ל ובתוספת שכ”ט עו”ד והוצאות משפט וריבית פיגורים עד לתשלום בפועל), היה כ-4.3 מיליון ₪, נכון ליום 1.11.09.
בשל הערעור לבית המשפט העליון, הוחלט כי 70% מסכום הפיצויים יעוכב, ויופקד בחשבון נאמנות, וישוחררו לתובע 30%. סכום זה הינו קצת למעלה ממיליון ₪, ובניכוי שכ”ט עו”ד ומע”מ, וכן אגרות משפט ששולמו בערעורים הקודמים בבית המשפט העליון, מגיע לכדי סך של 730,877 ₪, שהועברו מעו”ד גבעון לתובע, ביום 1.11.09 (נספח ד לכתב התביעה בת.א. 23550-07-11, הוא התיק שעל החלטת הרשם בו, ניתן פסק דיני).
7. בבית המשפט העליון (ע”א 7313/09 קופת חולים לאומית נ’ מוטי לוי) התקבלה טענת הנתבעים בעניין ההתיישנות. בית המשפט העליון, מפי כב’ השופט יצחק עמית (שלדבריו הסכימו כב’ השופטת אסתר חיות וכב’ השופט עוזי פוגלמן), בפסק דינו, מיום יא כסלו תשע”א (18.11.10) (להלן – “פסק הדין העליון”), קבע כי “עילת התביעה בגין אי אבחון הגידול לפני ביצוע הניתוח הראשון בשנת 1988, התיישנה כבר בשנת 1995” (פיסקה 7 לפסק הדין העליון). “גם אם יש מקום להחיל תקופת התיישנות של עשר שנים, הרי היה להגיש את התביעה ביום 22.6.98, עשר שנים לאחר הניתוח הראשון וכשנה לפני המועד שבו הוגשה התביעה, כאשר התובע כבר נבדק על ידי מומחים מטעמו עוד בשנת 1997” (פיסקה 7 סיפא לפסק הדין העליון).
בית המשפט העליון הוסיף, כי היכולת לגלות את העובדות המקיימות את העילה, נבחנת על פי המבחן האובייקטיבי, ולא עמדה כל מניעה בפני התובע לפעול בתקופת ההתיישנות. הישנות הגידול, מושא הניתוח השני, אינה עובדה חדשה אשר מצדיקה את החלת כלל
— סוף עמוד 3 —
הגילוי המאוחר לגבי הרשלנות באי אבחון במועד של הגידול, מושא הניתוח הראשון, כאשר בית המשפט העליון מוסיף, כי “בוודאי שאינה מהווה את מועד גילוי הנזק בגין הניתוח הראשון” (פיסקה 9 סיפא לפסק הדין העליון).
המבחן האובייקטיבי, כפי שמסביר בית המשפט העליון, הוא הקובע לעניין ההתיישנות. לכן, גם אם המערער “ראה מהרהורי ליבו, ואפילו האמין סובייקטיבית כי הנזק בעקבות הניתוח הראשון יחלוף, אין בכך כדי להושיעו” (פיסקה 10 לפסק הדין העליון).
טענות עוה”ד גבעון, ב”כ התובע בבית המשפט העליון, כי יש להאריך את תקופת ההתיישנות בשל אי קבלת מלוא הרישומים הרפואיים, נדחתה על ידי בית המשפט העליון, שכן חובת “החקירה והדרישה של הניזוק צריכות להיעשות במסגרת תקופת ההתיישנות”. מאחר והתובע “לא הצביע על כך שפנה במהלך תקופת ההתיישנות למשיבות [לנתבעות], ואלו סירבו להמציא לו את הרישומים הרפואיים או שהמציאו לו חומר חסר. לכן, אין בטענה זו כדי להאריך את תקופת ההתיישנות” (פיסקה 11 לפסק הדין העליון).
גם הטענה, כאילו מצבו הנפשי של התובע היה כזה שיש להאריך לו את תקופת ההתיישנות בשל היותו סובל מליקוי נפשי או שכלי, על פי סעיף 11 לחוק ההתיישנות, תשי”ח-1958, לא התקבלה על דעת בית המשפט העליון. סעיף זה חל, על פי פרשנות בית המשפט העליון, רק כאשר מדובר בחוסר מסוגלות לטפל בעניין המשפטי, עקב הנכות הנפשית, בעוד ששתי הערכאות קבעו, כי נכותו הנפשית הכוללת של התובע היא 40%, והתובע לא עמד בנטל להוכיח, כי הוא זכאי להארכת תקופת ההתיישנות על פי הסעיף האמור (פיסקה 12 לפסק הדין העליון).
מסקנת בית המשפט העליון הייתה, כי יש לדחות את התביעה, כמעט במלואה, בשל ההתיישנות, למעט ראש נזק אחד, שהוא הכאב והסבל שנגרמו לתובע בשנים
1988-1996, בין שני הניתוחים. בגין זאת, פסק בית המשפט העליון לזכותו של התובע סך של 150,000 ₪, וכן שכ”ט עו”ד בשיעור 20%, בצירוף מע”מ. מאחר ופסק הדין של בית המשפט המחוזי עוכב בחלקו, והתובע קיבל סך של כ-730,000 ₪ (ראה: פיסקה 6 סיפא, לעיל), נקבע בחלק האופרטיבי של פסק דינו של בית המשפט העליון, כי על התובע להחזיר לנתבעות את ההפרש בין הסכום ששולם לו, בצירוף הצמדה, לבין הסכום שנפסק לו בבית המשפט העליון (פיסקה 15 לפסק הדין העליון).התביעה בת.א. 23550-07-11
8. ביום 13.7.11, הגיש התובע לבית המשפט המחוזי בירושלים, בת.א. 23550-07-11, תביעה כנגד עורך הדין עמוס גבעון וכנגד חברת הביטוח איילון (נתבעת 2), המבטחת את עוה”ד, בפוליסת ביטוח אחריות מקצועית, המכסה את אחריותו לנזקי התובע, (להלן – “כתב התביעה”).
9. עילת התביעה היא רשלנות מקצועית של עוה”ד, בכמה מישורים :
א. לא סיפר לתובע, כי יש בעיית התיישנות (סעיפים 8 ו-29(ט) לכתב התביעה);
— סוף עמוד 4 —
ב. לא הגיש את התביעה בזמן, אלא רק לאחר תקופת ההתיישנות (סעיפים 26, 28 ו-29 (ג)-(ד) לכתב התביעה);
ג. התעכב בקבלת חומר רפואי ובפנייה למומחים הרפואיים, שהגישו חוות דעת מטעם התובע בהליך בבית המשפט המחוזי (סעיפים 27 ו-29 (ו)-(ז) לכתב התביעה);
ד. בנוסף לכל הנ”ל, יש טענה עובדתית כי בעיצומם של הדיונים בבית המשפט העליון הציעו השופטים לתובע ולנתבע להסכים לפשרה, לפיה ישולם על ידי המזיקות 40% מסכום הפיצוי, הסכום שכבר שולם בפועל וביצועו לא עוכב. אולם, לטענת התובע, הנתבע, עוה”ד גבעון, סירב להצעה, בלי להתחשב בדעתו של התובע, ומבלי שהסביר לו את הסיכויים והסיכונים, כולל הסיכון לפיו התביעה תידחה מחמת ההתיישנות, ובכך “הנתבע כפה את דעתו על התובע ודחה את ההצעה ללא קבלת הסכמה מדעת מצד התובע” (סעיף 22 לכתב התביעה; וכן סעיף 29(י) לכתב התביעה).
ה. בראש טענות ההתרשלות וחוסר הזהירות שמייחס התובע לעוה”ד גבעון נטען, כאמור בסעיף 29(א)-(ב) לכתב התביעה, כדלקמן: “שלא נהג כפי שעו”ד סביר ומיומן היה נוהג בנסיבות העניין ו/או נהג בחוסר זהירות קיצונית וחוסר אחריות מקצועית שעו”ד סביר ונבון היה נמנע ממנה בנסיבותהעניין”.
10. הסכום אותו מבקש התובע, כי בית המשפט יחייב את הנתבע, עו”ד גבעון, הוא סך של כ-4.3 מיליון ₪, על פי חישוב זה: הסכום שנפסק בבית המשפט המחוזי, משוערך ליום הגשת התביעה, הוא כ-4.5 מיליון ₪. מסכום זה יש להפחית את סכום הפיצוי שנקבע בבית המשפט העליון, משוערך ליום הגשת התביעה (כ-190,000 ₪), ובתוספת הפרש אגרה שנדרש התובע לשלם (כ-32,000 ₪). לאור זאת, הסכום המדויק של התביעה הוא 4,372,803 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, ובצירוף הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד ומע”מ כדין (סעיף 35 לכתב התביעה).
11. בסיום כתב התביעה נכתב: “ביחד עם כתב התביעה, מוגשת בקשה לפטור מתשלום האגרה מחמת עוניו של התובע, שידו אינה משגת את הסכומים הנדרשים לתשלום האגרה” (סעיף 36 לכתב התביעה).ההליכים בפני הרשם
12. בבד בבד עם הגשת התביעה, ביום 13.7.11, הוגשה על ידי התובע בקשה לפטור מאגרה, על כל סכום התביעה, 4,372,803 ₪ (להלן – “הבקשה”). המשיבים בבקשה הם אלה: (1) עו”ד עמוס גבעון (נתבע 1); (2) איילון חברה לביטוח (נתבעת 2); (3) היועץ המשפטי לממשלה.
בבקשה, הנתמכת בתצהיר, טוען התובע, כי הוא סובל מנכות תפקודית מלאה, מצבו הכלכלי בכי רע, ואיננו מסוגל לגייס את סכום האגרה הנדרש לשם הגשת התביעה, בשל עוניו (סעיף 1 לבקשה; סעיף 2 לתצהיר).
הוא מציין, כי אינו עובד כלל מאז הניתוח בשנת 1998, ובתמיכה לכך הוא צרף אישורים רפואיים.
— סוף עמוד 5 —
לדבריו, הוא מתקיים מקצבת נכות של המל”ל, בסך של 3,331 ₪ לחודש; אולם, בשל חוב מזונות, המנוכה מגמלה זו, כעולה מאישור המל”ל, הסכום נטו שהוא מקבל מאת המל”ל הוא 2,339 ₪ לחודש. בהקשר זה יש לציין, כי התובע הינו גרוש, וביתו היא בת 11, ולדבריו, הוא חייב לשאת במזונותיה בשיעור 55% מקצבת הנכות, “אשר מנוכים חלקית מתשלומי המל”ל, והשאר נצבר כחוב שלי למל”ל אותו אשלם כל ימי חיי” (סעיף 7 סיפא לתצהיר שצורף לבקשה).
לתובע, לדבריו, אין נכסים (מלבד כלי בית). אין לו רכב ואין לו דירה, והוא גר בשכירות. על פי חוזה השכירות שצורף, מדובר בדירת שלושה חדרים, בשכר דירה של 2,900 ₪ לחודש. “יש לי שותפה לדירה שמשתתפת עימי בשכר דירה ובהוצאות הבית” (סעיף 8 לתצהיר).
הקיום השוטף והמזון של התובע, מוסבר על ידו, כך: “בשל הכנסותיי הדלות אני מקבל אוכל מוכן מאשל חב”ד שלוש פעמים בשבוע תמורת כ-90 ₪ (שלוש ₪ למנה)” (סעיף 9 לתצהיר). לעניין זה, צרף התובע לתצהירו דף חשבון של הבנק הבינלאומי, בו מופיע ניכוי של 90 ₪ ביום 11.7.11, 93 ₪ ביום 14.6.11 וביום 15.4.11, ו-78 ₪ ביום 15.5.11 (נספח ה לבקשה).
התובע מוסיף ואומר, כי חשבון הבנק שלו מצוי ביתרת חובה תמידית, בשל הפער בין הכנסותיו לבין הוצאותיו (סעיף 10 לתצהירו).
לדברי התובע, אין הוא יכול לקבל עזרה מבני משפחתו, לצורך מימון האגרה, כמפורט להלן: הוריו מבוגרים וחולים ומתקיימים מקצבת זקנה של המוסד לביטוח לאומי; יש לו שישה אחים, שלושה מתוכם נכים סובלים מבעיות ראייה, ונזקקים לקצבת נכות ותרופות; שלושת האחיות האחרות, עובדות כשכירות קשות יום; אחיו ואחיותיו נשואים, עם ילדים קטנים, וזקוקים לכל הכנסותיהם לשם פרנסת המשפחה (סעיפים 11-12 לתצהיר).
מאחר והתובע מאמין, כי טובים הסיכויים שתביעתו תתקבל, לאור רשלנותו של עו”ד גבעון, כנטען בכתב התביעה ובתצהיר (סעיף 13), בקשת התובע היא כי “בית המשפט הנכבד יתחשב בנכותי הקשה ובמצבי הכלכלי הקשה, ייעתר לבקשה זו לפטור מאגרה, ולא תחסם דרכי להוכחת תביעתי, רק מחמת עוניי ובשל העובדה שידי אינה משגת את הסכום הנדרש כאגרה” (סעיף 15 לתצהיר).
13. כעולה מתיק הרשם, סמוך לאחר הגשת הבקשה, למחרת היום, ביום 14.7.11, ניתנה על ידי הרשם, כב’ השופט משה ברעם, החלטה בזו הלשון (להלן – “ההחלטה הראשונה של הרשם”):
“לאחר שבחנתי את הבקשה ועל נספחיה, ובשים לב למצבו הרפואי של המבקש, נוכח פירוט דפי חשבון שצורף לתצהיר המעיד כי אין למבקש הכנסות מלבד קצבת נכות של המח”ל, שוכנעתי כי אין ביכולתו של המבקש לשלם את האגרה וכי התובענה שהוגשה על ידו מגלה עילה והכל על פי הקבוע בתקנה 14 לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס”ז-2007 (לשיקולים בעניין פטור מאגרה ראה בג”ץ 3320/11 ד”ר צבי אורי מעוז נ’ הנהלת בתי המשפט (טרם פורסם) 11.5.2001). משכך, הנני פוטר את המבקש מתשלום האגרה”.
— סוף עמוד 6 —
14. הנתבע, עו”ד עמוס גבעון, הגיש ביום 27.9.11, תגובה לבקשה לפטור מאגרה.
לדבריו, התובע קיבל סך של 730,877 ₪, בעקבות פסק הדין של בית המשפט המחוזי, והוא לא החזיר סכומים אלה עד כה. לכן, יכול התובע לשלם את האגרה (סעיף 2 לתגובה). בניגוד לנטען בתצהיר של התובע, טוען ב”כ הנתבע, עו”ד איתי גבעון, כי התובע הפקיד את אותם מאות אלפי שקלים לחשבון בנק של אחרים (כנראה אחת מאחיותיו), וכאשר צרף את דף חשבון הבנק שבו הוא נמצא ביתרת חובה (ראה פיסקה 12 לעיל), היה זה, לטענת ב”כ הנתבע “בפירוש הטעיית בית המשפט הנכבד” (סעיף 3 סיפא לתגובת הנתבע).
ב”כ הנתבע מוסיף ואומר: “מטעמי זהירות, התובע נדרש להתייצב להיחקר על תצהירו” (סעיף 4 לתגובה; הקו וההדגשה במקור).
ב”כ הנתבע מתייחס במפורט לעילת התביעה. לטענתו, התביעה הינה תביעת סרק, המעידה על כפיות טובה של התובע כלפי הנתבע, אשר ייצג אותו נאמנה בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון בשני סיבובים, במשך למעלה מ-10 שנים (סעיף 5 לתגובה). משקיבל בית המשפט המחוזי את עמדתו המשפטית של הנתבע, עו”ד עמוס גבעון, לא ניתן לטעון כלפיו רשלנות (סעיף 6(א) לתגובה). לחילופין, מעלה הנתבע את הטענה כי בית המשפט העליון שינה את ההלכה המשפטית בפסק דינו של התובע (סעיף 6(ב) לתגובה). הטענה השלישית בנושא זה היא כלשון ב”כ הנתבע, זו: “פסק הדין של בית המשפט העליון, בכל הכבוד הראוי לו, שגוי על פני פסק דין שלו, בשילוב עם פסק הדין של בית המשפט המחוזי, שקבע שהדסה הטעתה אותו וכי הוא אף סמך על הטעייתם, וכתוצאה מכך הוא הגיש את התביעה במועד שהגיש, היינו, לאחר שנתגלה כי הגידול חזר, היינו בשנת 1996” (סעיף 6(ג) לתגובה). בהמשך, לאורך סעיף 7, מועלות טענות נוספות על טעויותיו של בית המשפט העליון, תוך הדגשה כי דווקא בית המשפט המחוזי הוא הצודק ולא בית המשפט העליון, בסוגיית ההתיישנות.
מבחינה עובדתית, טוען ב”כ הנתבע כי אין לתובע סיכון, שכן את יפוי הכוח להגשת התביעה נתן רק ביום 15.3.99, וכי התובע פנה לראשונה לנתבע, לצורך בדיקת הרשלנות הרפואית, רק לאחר גילוי הגידול, בשנת 1996 (סעיף 8 לתגובה).
ככל שמדובר בבקשה לפטור מאגרה, סבור ב”כ הנתבע, כי יש לדחות את הבקשה, משני טעמים: התובע לא הוכיח חוסר יכולת לשלם את האגרה; אין סיכוי לתביעה (סעיף 9 לתגובה).
בהקשר אחרון זה של סיכויי התביעה, מציין ב”כ הנתבעת כי עו”ד עמוס גבעון, “גילה שיקול דעת משפטי ראוי ואת הסיכומים בעניין ההתיישנות הוא הגיש ביחד עם עו”ד אסף פוזנר, שהוא היה אף מועמד לכהן בבית המשפט העליון” (סעיף 10 לתגובה).
אשר לעילת התביעה, לפיה הועלתה הצעת פשרה בבית המשפט העליון, שנדחתה על ידי עו”ד גבעון, מבלי להתייעץ עם התובע, תשובת ב”כ הנתבעת הינה רבת אנפין: הדסה וקופת חולים – המזיקות – לא קיבלו את ההצעה, “כך שממילא לעמדת התובע לא הייתה כל רלוונטיות” (סעיף 11א סיפא לתגובה); התובע ואחת מאחיותיו נכחו בדיונים בבית המשפט העליון; התובע הוא זה שדחה את הצעת בית המשפט העליון, מאחר וסבר כי הסכום שנפסק לו נמוך מידי; התובע התייעץ עם אחיותיו, בטרם החליט לדחות את הצעת הפשרה של בית המשפט העליון; עו”ד גבעון הסביר, הן לתובע והן לאחיותיו, את הסיכויים
— סוף עמוד 7 —
והסיכונים בדחיית הצעת בית המשפט העליון, והתובע החליט לדחות את ההצעה (סעיף 11, על סעיפי המשנה שלו, לתגובת הנתבע).
מעבר לכל הנ”ל, טענת הנתבעת היא כי על פי הפסיקה, אין סיכוי לתביעת הרשלנות המקצועית כנגד עו”ד גבעון, שכן גם אם עו”ד גבעון טעה, אין מדובר בטעות המהווה רשלנות מקצועית (סעיף 12 לתגובת הנתבע).
בסיום התגובה, מבקש עו”ד איתי גבעון, בא כוחו של עו”ד עמוס גבעון, לדחות את הבקשה של התובע לפטור מאגרה, ולחייב את התובע בהוצאות ובשכ”ט עו”ד (סעיף 13 לתגובה).
15. כב’ הרשם, השופט משה בר-עם לא הזמין את הצדדים לדיון ואף לא נענה לבקשה של ב”כ הנתבע, “מטעמי זהירות”, כי התובע יתייצב לחקירת תצהירו. על גבי התגובה נכתבה החלטה קצרה של כב’ הרשם, ביום 27.9.11 (הוא יום הגשת התגובה): “בעניין זה ניתנה החלטתי מיום 14.7.11, המדברת בעדה, ולא מצאתי, בכל הכבוד, שיש בתגובה כדי לשנות” (להלן – “ההחלטה השנייה של הרשם”).
הערעור
16. ביום 5.10.11, הגיש עו”ד עמוס גבעון ערעור על שתי החלטות הרשם (ע”ר 9858-10-11), שניתנו במעמד צד אחד, ולדברי ב”כ המערער הגיעו אליו במועדים אלה: ההחלטה השנייה ביום נתינתה – 27.9.11; ההחלטה הראשונה, מיום 14.7.11 – רק ביום 2.10.11, לבקשת ב”כ המערער, בעקבות קבלת ההחלטה השנייה.
המשיבים בערעור, הם אלה: (1) מוטי לוי (התובע והמבקש של הבקשה לפטור מאגרה); (2) איילון חברה לביטוח בע”מ (נתבעת 2); (3) היועץ המשפטי לממשלה.
17. במסגרת נימוקי הערעור נאמר, כי המערער לא היה מודע להחלטה הראשונה של הרשם, ובהתאם לתקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 (להלן – “תקנות סד”א”), הוא הגיש את תגובתו (פיסקה 14 לעיל), שעל גבה ניתנה ההחלטה השנייה (פיסקה 15 לעיל).
18. המערער מבקש לקבל את הערעור, בנימוק כי “לא היה מקום להיעתר לבקשה במעמד צד אחד” (סעיף 4(א) לערעור); לחילופין, יש להחזיר את הדיון לרשם, כדי לאפשר למערער ו/או לכל נתבע אחר לחקור את המערער על תצהירו (סעיף 4(ב) רישא וסעיף 7 לערעור), ולאפשר לנתבעים להביא ראיות מטעמם (סעיף 4(ב) סיפא לערעור).
19. ב”כ המערער חוזר על טענתו העובדתית כי התובע קיבל סך של 730,877 ₪ נטו, בעקבות פסק הדין של בית המשפט המחוזי (ראה: פיסקה 7 סיפא לעיל), ובכך, למעשה, מודה התובע. אולם, התובע צרף לבקשתו ולתצהירו דף חשבון, המעיד על יתרת חובה, מאחר ולטענת המערער הפקיד התובע את אותם כספים בחשבון בנק של אחרים (כנראה אחת מאחיותיו), ובכך הטעה הוא את בית המשפט (ראה גם: פיסקה 14 לעיל).
— סוף עמוד 8 —
20. אשר לסיכויי התביעה, חוזר ב”כ המערער (הוא למעשה מעתיק) על האמור בתגובה שהוגשה לרשם (ראה במפורט בפיסקה 14 לעיל).
ההליכים בערעור ותמצית טענות הצדדים
21. בהחלטתי, מיום כה תשרי תשע”ב (23.10.11), הוריתי לצדדים להכין עיקרי טיעון, בהיקף שלא יעלה על 4 עמודים, לקראת דיון שקבעתי ליום 1.11.11 [שנדחה ליום 16.11.11]. ביקשתי מהם, כי ינסו לשוחח ביניהם ולהגיע להסכמות, “כולל החלופה שהוצעה בסעיף 4(ב) לערעור, לפיה התיק יוחזר לרשם לשמיעת הראיות. אם יגיעו ב”כ הצדדים להסכמה, יגישוה לבית המשפט לפני מועד הדיון, ובכך יתייתר הצורך בדיון” (פיסקאות 3-4 להחלטה).
22. ב”כ המערער, עו”ד איתי גבעון, חזר בעיקרי הטיעון על טענותיו בערעור, והיפנה לכתב הגנתו בתיק העיקרי, וכן לעדות התובע בבית המשפט המחוזי, בפני כב’ השופטת מרים מזרחי, בעניין חשדו הראשון לרשלנות.
אין כאן המקום לפרט את כל הטענות בכתב ההגנה, המדגיש את מיומנותו של עו”ד עמוס גבעון, אשר במשך “25 שנים לא נקבעה כל רשלנות מקצועית שלו או של מי מעורכי דינו. הנתבע 1 מעולם לא הפעיל את הפוליסה לאחריות מקצועית וזאת במשך 25 שנה” (סעיף 1(א) לכתב ההגנה).
מוסיף ואומר המערער, כי מאחר והתובע לא היה מוכן לשלם כל סכום עבור הוצאות משפט (אגרה וחוות דעת רפואיות), הוא חתם על יפוי הכוח רק בשנת 1999, ואז הוגשה התביעה, וזאת לאחר שהתשלום המיועד למומחה פרופ’ גרושקביץ שולם על ידי התובע, באיחור של שנתיים (סעיף 13 לכתב ההגנה).
ככל שמדובר בסכום התביעה, טוען ב”כ הנתבע, כי אם התובע היה זוכה בתביעתו היה משלם שכ”ט עו”ד מוסכם בשיעור 30% ומע”מ מהסכום הכולל של 4.3 מיליון ₪. בהקשר דומה, מציין ב”כ הנתבע, עו”ד איתי גבעון, כי לא במקרה התובע לא פרט את מהות חלק התביעה שהתיישן החל משנת 1982 ועד 7 שנים מיום הניתוח, 2.6.88 (סעיף 4 לכתב ההגנה). בכל מקרה, המירב שניתן לתבוע את התובע הוא בגין סכום הפיצויים של 3,298,730 ₪ (שהוא הסכום שנפסק לאחר ניכוי מל”ל), שכן התובע “אינו זכאי לתבוע (גם אם יזכה בתביעתו) כל סכום הוצאות משפט ו/או שכ”ט עו”ד ומע”מ בהם לא נשא” (סעיף 19(א) לכתב ההגנה). מעבר לכך, “גם אם התובע היה זוכה בתביעתו, היה מנוכה מסכום הפיצויים 25% מסכום הפיצויים ובנוסף שכ”ט עו”ד שנפסק נגד הדסה וקופת חולים” (סעיף 19(ב) לכתב ההגנה).
בכל מקרה, בעניין מועד ההתיישנות, חוזר הנתבע על כך שהתובע עצמו טען בכל ההליכים כי רק בעקבות חזרת הגידול בשנת 1996 נודע לו על רשלנות בית החולים הדסה, ולכן, אין בסיס לייחס את קבלת טענת ההתיישנות לחובתו של עו”ד גבעון (סעיף 7 לכתב ההגנה).
בסיכום עיקרי הטיעון שלו מדגיש ב”כ המערער את חוסר ניקיון כפיו של התובע, שלא ציין מה עשה ב-730,000 ₪, שקיבל בעקבות פסק הדין במחוזי, וכן את העדר ההוכחה של התובע
— סוף עמוד 9 —
כי הוא חסר יכולת כלכלית, שלו או של קרוביו, לשאת באגרה. כל זאת, בנוסף לטענתו הבסיסית של הנתבע בדבר הסיכויים הנמוכים לזכות בתביעה (סעיף 5 לעיקרי הטיעון).
המערער מציין, בסיום עיקרי הטיעון, כי הוא “מסכים להצעת בית המשפט הנכבד שהתיק יוחזר לכב’ הרשם לצורך שמיעת ראיות ודיון מחדש” (סעיף 6 לעיקרי הטיעון).
המערער מבקש לחייב את התובע בהוצאות משפט, “ולהתנות את המשך ההליכים, ככל שיהיו, בתשלומן” (סעיף 7 לעיקרי הטיעון).
23. במסגרת עיקרי הטיעון מטעם משיב 1 (התובע), המיוצג על ידי עו”ד אורי גלבוע, מועלית טענה ראשונה, בעלת אופי מקדמי, שהיא, בתמצית, זו: מאחר וסכום התביעה בסך עשרות אלפי ₪ הוא סכום עצום, מנקודת מבטו של התובע, היענות לערעור תסתום את הגולל על התביעה ותימנע מן התובע את יומו בבית המשפט, וכל זאת בעקבות טיעוני הנתבע, עו”ד גבעון, שרוצה לחסום את דרכו של התובע. לטענת ב”כ התובע, “תשלום האגרה הינו עניין שבין התובע והמדינה ולא עניינו של הנתבע” (סעיף 3 לעיקרי הטיעון והאסמכתא המובאת שם). מאחר והמדינה לא התנגדה לבקשת הפטור, ולא ערערה על החלטת הרשם, יש להניח שהיא מסכימה לפטור. לכן, “מן הדין, אפוא, שערעור המערער יידחה על הסף, בהיעדר כל מעמד למערער בעניין האגרה” (סעיף 4 לעיקרי הטיעון של המשיב 1).
ב”כ המשיב מסכים למבנה הכללי של הניתוח המשפטי שהוצג בערעור, דהיינו, כי מתן פטור מאגרה מותנה בשני תנאים: התביעה מגלה עילה על פניה; מצבו הכלכלי הקשה של המבקש מצדיק את מתן הפטור (סעיף 6 לעיקרי הטיעון).
ככל שמדובר במצב הכלכלי של המבקש (התובע) – חוזר בא כוחו, עו”ד אורי גלבוע, על כל הטענות העובדתיות בדבר היעדר הכנסה, פרט לקיצבת נכות של המוסד לביטוח לאומי, ממנה מנכים מזונות, ואמצעי הקיום הקשים של התובע שנזקק לקבל אוכל מוכן מאש”ל חב”ד (סעיף 7 לעיקרי הטיעון). טיעונים אלה, מגובים במסמכים, ולדברי המשיב, “אין המערער בערעורו חולק עליהן” (סעיף 8 לעיקרי הטיעון).
אשר לסך של כ-730 אלף ₪, שקיבל המשיב (התובע) על פי פסק הדין המחוזי, כותב עו”ד גלבוע, כי המערער מתעלם מכך שהערעור של קופת חולים והדסה התקבל בבית המשפט העליון, ומרשו חויב להשיב את מרבית הכספים שקיבל. לכן, שואל באופן רטורי, עו”ד גלבוע, ב”כ המשיב 1 (התובע): “כיצד יוכל משיב 1 לשלם את אגרת בית המשפט בכספים שאינם שלו ועליו להשיבם? כאשר מרביתם מטבע הדברים שימשו להחזרת חובות. מדובר, אפוא, בטענה מופרכת ואף אבסורדית” (סעיפים 10-11 לעיקרי הטיעון של התובע; הקו – במקור).
בפרק המיוחד לניתוח עילת התביעה, מספר התובע את שרשרת האירועים של הניתוחים, והתביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי, באיחור רב. לדבריו, עו”ד גבעון הוא זה שהתעכב בהגשת התביעה עד שנת 1999, וזו רשלנותו, בכך “שלא הגיש את התביעה טרם חלף מועד ההתיישנות” (סעיף 20 לעיקרי הטיעון).
מאחר וזו העילה, “אין אפוא ספק, וגם לא צל של ספק, כי כתב התביעה מגלה עילה ממשית כנגד המערער. גם אין חשש של ‘ניפוח’ סכום התביעה, שהרי התביעה הינה בגין
— סוף עמוד 10 —
הסכום שנפסק למשיב 1 על ידי בית המשפט המחוזי ובוטל על ידי בית המשפט העליון עקב התיישנות התביעה” (סעיף 21 לעיקרי הטיעון).
על בסיס נתונים אלה, אין מקום לנתח את טענות עו”ד גבעון כאילו בית המשפט העליון שגה, שכן זה המצב המשפטי, ובשל כך לא זכה התובע בתביעתו.
בהקשר זה, מדגיש ב”כ התובע, עו”ד גלבוע, כי אין זה רלבנטי מתי נחתם יפוי הכוח. גם אם הוא נחתם סמוך להגשת התביעה ב-1999, מה שקובע הוא מועד הפנייה הראשונה של התובע לעו”ד גבעון ב-1996 [בתביעה נאמר שהפנייה לעו”ד גבעון הינה בשנת 1994; ראה: פיסקה 3 לעיל המפנה לסעיף 5 לכתב התביעה], ואם אז הייתה מוגשת התביעה – היא לא הייתה נדחית עקב התיישנות. עו”ד גלבוע מצטט מן הפרוטוקול של בית המשפט המחוזי, שבו אומר המערער שנודע לו פעם ראשונה שיש גידול נוסף ושהוא זקוק לניתוח, בשנת 1994 (סעיפים 26-27 לעיקרי הטיעון).
על כל פנים, מבחינת דיני הרשלנות המקצועית של עריכת הדין, מה שרלבנטי אינו הבנת התובע את העובדות או את הרשלנות הרפואית, אלא חובתו המקצועית של עו”ד גבעון לטפל בתביעה, במהירות ובדחיפות, ובכל מקרה, לפני ההתיישנות, ולא להזניחה במשך שנים רבות (סעיף 28 לעיקרי הטיעון).
מבחינה משפטית וכלכלית, מציין עו”ד גלבוע, ב”כ התובע, כי תביעה שהגיש בשם מרשו היא “אמנם תביעה כספית בשל רשלנות מקצועית, אך הסכום הנתבע במהותו הוא חלף פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, ואשר התביעה בגינם נדחתה מחמת התיישנות” (סעיף 29 לעיקרי הטיעון).
ב”כ התובע מסכם ואומר, כי “במקרה זה יש ליישם את הרציונאל שבהסדר החקיקתי הנוגע לדחיית תשלום האגרה בתביעת נזקי גוף והשתתתה בסופו של יום על הנתבע” (סעיף 20 לעיקרי הטיעון). לכן, מבקש הוא כי בית המשפט ידחה את הערעור ויחייב את המערער בהוצאות המשיב 1 ובשכר טרחת עו”ד (סעיף 31 לעיקרי הטיעון).
24. ב”כ המדינה, עו”ד רם צביאלי, סגן בכיר וממונה בפרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי), הודיע לבית המשפט, כי מאחר ולטענת המערער מחזיק המשיב מאות אלפי ₪ בחשבונות בנק של אחרים, ולנוכח העובדה כי המערער היה בעבר בא כוחו של המשיב, סביר להניח שיש לו מידע באשר ליכולתו הכספית. לכן, סבורה המדינה, “שיש מקום לאפשר לו לחקור את המערער על תצהירו. אשר על כן, המדינה מסכימה להצעת בית המשפט הנכבד, לפיה יש להחזיר את הדיון אל הרשם הנכבד, וזאת כדי לאפשר את חקירת המערער על תצהירו” (הודעת המדינה, מיום 7.11.11).
25. ביקשתי מבאי כוח הצדדים להגיב על ההצעה (ראה החלטתי, מיום 8.11.11).
עו”ד יובל ראובינוף הודיע, ביום 14.11.11, כי חברת איילון אינה מתנגדת להצעת בית המשפט, לפיה יש להחזיר את הדיון אל הרשם, כדי לאפשר לחקור את התובע על תצהירו.
26. עמדת עו”ד גלבוע הייתה זו: מאחר והנתבע לא הגיש תצהיר בשאלה העובדתית המרכזית בתיק, שהיא המועד שבו פנה התובע לנתבע לטפל בעניינו, נסיבות הפנייה, ומה עשה התובע
— סוף עמוד 11 —
לאחר פניית הנתבע, יהיה התובע “מוכן לשקול בכובד ראש את הצעת בית המשפט הנכבד רק לאחר שהמערער יתמוך את ‘תגובתו’ בתצהיר במסגרתו יתייחס לאמור לעיל”.
27. בדיון שהתקיים, ביום 16.11.11, בתשובה לשאלותיי, אישר עו”ד גלבוע כי עדיין לא הוחזר הכסף לחברות הביטוח, וכי “יש גם תיק הוצל”פ בעניין” (עמ’ 2, שורה 7 לפרוטוקול).
לדבריו של עו”ד גלבוע, המערער לא הגיש תצהיר. רק כשיגיש המערער תצהיר, הוא יסכים שמרשו – התובע – ייחקר (עמ’ 2, שורות 19-21).
עו”ד גלבוע, ב”כ התובע, סבור כי, למעשה, מדובר במעין תביעה לנזקי גוף, שבגינה האגרה היא 1,000 ₪, ואין מקום להטיל על מרשו לשלם אגרה על תביעה כספית של 4.3 מיליון ₪, כאשר לב”כ המדינה אין טענות והוא מסכים לדחיית האגרות. בהקשר זה, סבור ב”כ התובע, כי אין צורך ואין חובה לאפשר לצד השני להגיב, וכי לרשם יש סמכות “לראות את מכלול הנסיבות וביניהן את פסק הדין ועילת התביעה. לא תמיד צריך לתת תגובה ולהעמיס על בית המשפט בעניין אגרה” (עמ’ 2, שורה 30 – עמ’ 3, שורה 1, לפרוטוקול).
28. עו”ד צביאלי, ב”כ המדינה, מציין כי אכן “המדינה מופקדת על קופת הציבור ויש לה אינטרס שהאגרה תשולם או לא תשולם, רק בהתאם ליכולתו האמיתית של מבקש הפטור” (עמ’ 3, שורות 20-12). אך, המידע לגבי חשבונות הבנק או נתונים כלכליים נוספים, מצויים בידי הצד שכנגד, שכן, “יש פעמים רבות מידע רב יותר רלבנטי לבקשת הפטור והמידע הזה הוא רב יותר מהמידע שיש למדינה. ולכן אנו סבורים שלבעלי הדין שכנגד יש מעמד לא פחות מהמעמד של המדינה להביע את עמדתם לגבי בקשת הפטור. אבל, הרבה פעמים בין התובע לבין הנתבע יש יחסי קרבה מסוימים, ולכן יש לו ידע פוזיטיבי. לא סתם השערה או ספקולציה. הוא יודע שיש לו, ולכן יכול לחקור אותו בצורה מושכלת יותר מאשר בא כוח המדינה” (עמ’ 3, שורות 26-31).
בתשובה לשאלת בית המשפט, בדבר עמדתה של המדינה בתיק זה, לאור עמדתה העקרונית, סבורה המדינה כי בית משפט רשאי, בבקשות לפטור מאגרה, “להחליט על סמך החומר שנמצא בפניו גם אם הוא אינו מבקש ומקבל את עמדת בעלי הדין האחרים והמדינה. אולם, אם לאחר שנתן את החלטתו פונים בעלי הדין והמדינה אל הרשם, טוענים בפניו שיש בידם אינפורמציה רלבנטית אשר לא עמדה בפניו, מן הראוי שבית המשפט יערוך דיון, ויקבל החלטה חדשה לנוכח התגובות המוגשות לו” (עמ’ 4, שורות 8-11). הוא היפנה לתקנה 14(ו) לתקנות האגרות, לפיה לבית המשפט יש “מנדט רחב מאד” להזמין גם אדם שאיננו מן הצדדים (שם, שורות 13-14).
אשר להחלטת הרשם השנייה, עמדת המדינה היא כי הרשם טעה, וכי נוכח התגובה יש להחזיר לו את התיק ולאפשר את בירור העובדות בפני הרשם.
29. עו”ד יפעת פנקס, ב”כ חברת אילון, הציגה את העמדה, לפיה לא היה מקום לפטור את התובע מאגרה, וכי לעניין 700 אלף הש”ח, “היה מקום לאפשר חקירת התובע” (עמ’ 4, שורה 25 לפרוקול). לדבריה, אם התיק יוחזר לרשם, כנראה שגם בכוונת חברת אילון לחקור את התובע (שם, שורות 26-27).
— סוף עמוד 12 —30. עו”ד גבעון, עמד על זכותו החוקתית לחקור את התובע, מכוח תקנה 241 לתקנות סד”א, שלדבריו מתגברת על תקנה 14 לתקנות האגרות. מכל מקום, גם אם למדינה יש אינטרס להקפיד על עניין האגרה, לטובת קופת הציבור והשירות המשפטי הניתן לתובע, יש להתחשב גם בהיבט זה: “זכותו של הצד שכנגד שלא יעמוד לפני הליכים סרק, תוך ניצול העובדה שאין תשלום של אגרה” (עמ’ 5, שורות 21-22). בהקשר זה, הוא מציין כי עצם הגשת התביעה על סך 4.3 מיליון ₪ שכוללים שכר טרחה ומע”מ, מראה כיצד נעשה שימוש לא ראוי בפטור מאגרה, כי אין לתביעה בהיקף האמור – כל יסוד (שם, שורות 24-28). עו”ד גבעון חוזר על עיקרי טענת ההתיישנות (עמ’ 5-6 לפרוטוקול), אף כי הוסיף: “אני לא נכנס לסיכויי התביעה” (עמ’ 6, שורות 1-2).
31. בסיום הדיון, ולאחר שבאי כוח הצדדים לא הגיעו להסכמה בדבר פתרון קונקרטי ומעשי של תיק זה, הם ביקשו השלמת טיעונים בכתב, בנושא העקרוני של היחס בין תקנה 14 לתקנות האגרות, לבין תקנה 241 לתקנות סד”א, תוך יישומן לסוגיית האגרות בכללותה. הצדדים הסכימו כי תינתן אפשרות לב”כ המדינה להגיש את עמדתה העקרונית תוך 14 יום, ולאחר מכן, יגישו הצדדים האחרים את תגובתם בתוך 14 יום, בה יוכלו להתייחס, הן לעניינים העקרוניים והן לנושאים הקונקרטיים של התיק. נתתי להסכמות האמורות תוקף של החלטה (עמ’ 7 לפרוטוקול).
32. יום לאחר הדיון, הודיע עו”ד גלבוע כי חלה טעות: הוא אכן הצהיר לפרוטוקול כי יש תיק הוצל”פ בעניין (עמ’ 2, שורה 7 לפרוטוקול; וראה: פיסקה 27 לעיל). אולם, מבירור שערך עם מרשו, התברר לו כי שגה ולא נפתח תיק הוצל”פ נגד מרשו. “הנכון הוא כי התובע ביקש מהח”מ לטפל עבורו בהסדר חובו לחברת הביטוח, והח”מ טעה לחשוב כי כנגד התובע נפתח תיק הוצל”פ ע”י חברת הביטוח. הח”מ מבקש אפוא להתנצל על טעותו ולהעמיד דברים על דיוקם” (סעיפים 3-4 להודעה בדבר תיקון טעות).
בהחלטתי, מיום 23.11.11, קבעתי, כי הצדדים יגיעו להסדר ויגישו סיכומים, וכי על המשיב לפרט היכן הכספים בסך 700 אלף ₪ שהוא קיבל, מה עשה בהם, כמה רווחים נצברו לו, ומה עשה בהם, וכן מהי היתרה, נכון ליום הגשת הבר”ע, ונכון ליום הגשת הסיכומים.
33. עו”ד איתי גבעון, ב”כ המערער, ביקש לתקן את הפרוטוקול, כך שעו”ד גלבוע הצהיר בדיון בפניי, שצריך להפחית מסכום התביעה את שכר הטרחה בסך 20 אחוז ומע”מ. לדברי ב”כ המערער, יש חשיבות לתיקון האמור, שכן “דברי עו”ד גלבוע מהווים הודאת בעל דין שיש לדחות על הסף מסכום התביעה לפחות 20% ומע”מ, ולטענת המערער יש בדברים לתמוך בטענתו שהוגשה תביעה מופרזת דווקא לאור הפטור מאגרה” (סעיף 2 לבקשה).
ביקשתי את תגובות הצדדים.
עו”ד גלבוע התנגד לבקשה, וציין כי הנתבע, עו”ד גבעון, “מעוניין לנהל מלחמת התשה בתיק דנן, ובלבד שלתובע לא יהיה יומו בבית משפט” (סעיף 1 לתגובת משיב 1 לבקשה לתיקון הפרוטוקול). לדברי עו”ד גלבוע, הדברים נאמרו בבדיחות הדעת, אך, יתירה מזו, לא
— סוף עמוד 13 —
כל התבטאות של בעל דין היא הודאה בעובדות. אם עו”ד גבעון רוצה לדרוש הודאה בעובדות, עליו לפעול לפי תקנה 103 לתקנות סד”א.
34. לצערי, במהלך הדיונים בערעור שבפניי, נוצר עימות אישי בין ב”כ התובע, עו”ד אורי גלבוע, לבין עורכי הדין איתי ועמוס גבעון, שהחל בבקשה לתיקון הפרוטוקול המפורט בפיסקה הקודמת, והמשכה בדרישת עו”ד איתי גבעון לחייב את עו”ד אורי גלבוע בהוצאות אישיות ועונשיות, בטענה כי הוא החתים ביודעין את מרשו על בקשה ותצהיר לפטור מאגרה, שאינם משקפים את האמת.
על כך הגיב עו”ד גלבוע, כי אין מקום לחייבו בהוצאות אישיות, וכי יש לעשות כן רק “כתגובה על מעשה (או מחדל) זדוני או רשלני חמור, שנועד לגרום, או שגרם בפועל להכשלת ההליך השיפוטי” (כפי שנקבע בפסיקה, כמצוטט בסעיף 3 לתגובתו). לטענת עו”ד גלבוע, הוא לא העלים דבר מבית משפט. לכל היותר, ניתן לומר, כלשונו, “כי הייתה בנושא דנן טעות שבתום לב בהפעלת שיקול הדעת מטעמו של ב”כ המשיב” (סעיף 14 לתגובה; הקו במקור). בהקשר זה, חוזר עו”ד גלבוע ומציין, כי הייתה אי הבנה בינו לבין מרשו, ולכן, ציין בשוגג כי נפתח תיק הוצל”פ (אף שסביר והגיוני כי כך תנהג חברת הביטוח, שחייבים לה כ-550 אלף ₪).
בכל מקרה, מיד כשנודעה לו הטעות, פנה עו”ד גלבוע לבית המשפט, והעמיד דברים על דיוקם, והתנצל מיידית לפני בית המשפט (סעיף 20 לתגובה; ראה גם: פיסקה 32 לעיל).
עו”ד גלבוע, ב”כ התובע, קובל על כך “שהנתבע בוחר לעשות כל אשר לאל ידו על מנת להימנע מניהול משפט כה אקוטי – ובכלל זה תקיפה אישית של ב”כ התובע במקום לנהל את המערכה על שמו הטוב, מעוררת תהיות… ולענין זה אולי מתאים הפתגם ‘מי שגר בבית זכוכית בל ישליך אבנים’ ” (סעיף 21 לתגובה).
לפיכך, ביקש עו”ד גלבוע לדחות את בקשת עו”ד גבעון, ולחייב אותו בהוצאות תגובה.
35. בהודעת המדינה, מיום 8.12.11, מציגה היא עמדה, לפיה תקנות האגרות מעניקות לבית המשפט סמכות לפטור את המבקש מתשלום אגרה, בלי לקבל תחילה את עמדות יתר בעלי הדין. אך, אם אחד מהמשיבים מגיש בקשה לביטול החלטה, נוכח קיומן של עובדות רלבנטיות הנוגעות לנשוא הבקשה, שלא עמדו לפני בית המשפט לפני מתן ההחלטה, ובית המשפט מתרשם כי מדובר בעובדות העשויות לשנות את ההחלטה, על בית המשפט להיענות לבקשה (סעיף 1 להודעה).
מבחינה נורמטיבית, עמדת המדינה היא כי תקנה 14 לתקנות האגרות הינה הסדר ספציפי, אשר יש להעדיפו על פני תקנה 241 לתקנות סד”א (סעיף 2 להודעה).
היישום של עקרונות אלה לתיק שבפנינו, הוא זה: מאחר ולמערער יש עובדות חדשות שלא היו בפני הרשם, “סבורה המדינה כי נכון יהיה להחזיר את התיק לרשם הנכבד של בית המשפט, וזאת לשם בירור עובדתי של מצבו הכלכלי של מבקש הפטור” (סעיף 3 להודעה).
— סוף עמוד 14 —
36. בהחלטתי, מיום 9.12.11, ביקשתי כי בעלי הדין יודיעוני, האם מקובלת עליהם הצעת המדינה, במקום להגיש סיכומים, לפי ההחלטה מיום 16.11.11 (שהובאה לעיל, בפיסקה 31).
37. עמדת עו”ד גלבוע היא, כי הרשם פעל על פי המתכונת העקרונית שהציגה המדינה בסעיפים 1-2 להודעתה הנ”ל, וכי הרשם, לאחר שראה את תגובת עו”ד גבעון, קבע, בהחלטתו השנייה, כי לא מצא שיש בתגובה כדי לשנות מהחלטתו הראשונה (ראה: פיסקה 15 לעיל). לפיכך, סבור התובע, כי הרשם “נהג כדין, ואין לשנות את החלטתו” (סעיף 3 להודעה).
38. לאור אי ההבנות של החלטתי מיום 9.12.11, ניתנה על ידי החלטה מפורטת, ביום יח כסלו תשע”ב (14.12.11), שבה ביקשתי כי כל אחד מהצדדים יענה בצורה ברורה, האם הוא מסכים (ואז לא יהיה צורך בסיכומים ולא יוטלו הוצאות על מי מהצדדים), כי התיק יוחזר לרשם “לשם בירור עובדתי של מצבו הכלכלי של מבקש הפטור, כולל התייחסות ספציפית לכספים שכבר קיבל, היכן נמצאים הכספים, והאם הוחזרו או צריכים להיות מוחזרים לחברת הביטוח ששילמה לו את הכספים” (פיסקה 2 להחלטה הנ”ל).
39. עמדת החברת הביטוח הייתה, כי היא מסכימה “להחזיר את התיק אל הרשם הנכבד לשם בירור עובדתי של מצבו הכלכלי של מבקש הפטור… וזאת מבלי שתהיה לכך הסכמה ו/או היעדר הסכמה לעמדת המדינה לעניין היחס בין תקנות האגרה לתקנות סדר הדין האזרחי” (הודעת עו”ד יובל ראובינוף, מיום 14.12.11).
40. עו”ד איתי גבעון, ב”כ המערער, הודיע כי ההצעה הנ”ל, “בשלב זה של הדיון, אינה מקובלת עליו. יצוין כי המערער הסכים קודם לדיון להצעת בית המשפט הנכבד, אך המשיב 1 דחה אותה. לפיכך, המערער עומד על קבלת פסק דין בערעור, לרבות הוצאותיו. בית המשפט הנכבד מתבקש, כאמור בהחלטתו מיום 14.11.11, לתת צו מעודכן לגבי לוח הזמנים לסיכומים”.
41. עו”ד גלבוע, ב”כ המשיב, הודיע כי הוא סבור שהחלטת הרשם התקבלה כדין, וכי לא היה בתגובת המערער לבקשה לפטור מאגרה עובדות שיש בהן כדי לשנות את החלטת הרשם. הוא ציין, כי בכוונתו להגיש תצהיר שיכלול את כל הפרטים שהתבקש על ידי בית המשפט.
42. לאור מצב זה, ניתנה על ידי החלטה, ביום כב כסלו תשע”ב (18.12.11), שבה קבעתי את לוח הזמנים, אשר על פיו יגיש עו”ד גלבוע תצהיר ובו הפרטים העובדתיים, וכן טיעונים משפטיים, ועורכי הדין האחרים יגיבו על כך.
43. התצהיר, שהגיש התובע מיום 3.1.12, מפרט נתונים אלה (בנוסף לנתונים שהיו בתצהיר הראשון, שצורף לבקשה לפטור מאגרות, כפי שתמציתו הובאה לעיל בפיסקה 12): סך 730 אלף ₪ הועברו לחשבון בנק של התובע בבנק לאומי סניף גילה. הוא השתמש במרבית הכסף
— סוף עמוד 15 —
למחיה ולסילוק חובות. לדבריו, הוא רכש בסכום הפיצוי דירה הרוסה וזקוקה לשיפוץ, בסך 790 אלף ₪. השיפוץ היה בסך 140 אלף ₪, שכ”ט עו”ד בסך 2,000 ₪ ו-10,000 ₪ תיווך, וכן היטל השבחה בסך 3,740 ₪, הביאו לכך כי עלות הדירה הייתה 945 אלף ₪. לאחר קבלת הערעור, הוא מכר את הדירה “בנזק של 100 אלף ₪” (סעיף 11 לתצהיר), כאשר על פי הסכם המכר (נספח ה לתצהיר), הדירה נמכרה תמורת 905 אלף ₪. לדבריו, בנוסף ל”נזק” של פרשת קניית הדירה ומכירתה, “פרעתי חלק מחובותיי וביתרת הסכום השתמשתי למחיה שוטפת” (סעיף 12 לתצהיר). אשר לחוב המזונות, בתצהיר נאמר כי מדובר בחוב מצטבר של 96 אלף ₪, כאשר המסמך שצורף (נספח ג) מתייחס לחוב של 43,558 ₪, ליום 10.2.06.
44. ב”כ המערער, עו”ד איתי גבעון, ביקש למחוק את הערעור, עקב העובדה שלא קיבל את תצהיר התובע, וב”נט משפט” מצא תצהיר שאיננו חתום, ואף טען כי לא צורף לתצהיר הסכם המכר (על אף שבעותק שבידיי יש צירוף כזה). כמו כן, טוען ב”כ המערער, כי בסעיף 12 לתצהיר נאמר שהתובע פרע חלק מחובותיו, אך לא פורטו מיהם בעלי החוב, מהו הסכום של כל חוב, כמה פרע, ולא צורף מסמך כלשהו לתמיכה בתצהירו (סעיף 9 לבקשה). לפיכך, כותב ב”כ המערער, כי “אין מנוס מהמסקנה כי המשיב ממשיך להתל, לפחות בצדדים, וזורה חול בעיני בית המשפט הנכבד” (סעיף 10 לבקשה). כבקשה חלופית, ומטעמי זהירות, מבקש עו”ד גבעון לחקור את המשיב 1 על תצהירו (סעיף 11 לבקשה).
45. לאחר “דו קרב מילולי” בין עורכי הדין גבעון וגלבוע, שלא ראיתי צורך לפרטו בהחלטה זו, שכן עסק בשאלת חתימה על התצהיר, השעות המדויקות מתי הגיע מסמך פלוני למשרד אלמוני, ועוד, נתתי את החלטתי, תוך חיוב עו”ד גבעון בהוצאות בסך 2,000 ₪; ראה: החלטה מיום כא טבת תשע”ב (16.1.12).
46. בתצהיר המפורט של התובע מיום 25.1.12, מצורפים מסמכים נוספים ומהם עולה התמונה הבאה:
לעניין החוב לחברת הביטוח – עו”ד זליכוב, ב”כ חברת הביטוח, שלח לתובע דרישה, ביום 19.1.12, לשלם סך של 571,957 ₪ (על פי הפירוט שבאותו מכתב), והיתרה בו כי אם לא ישלם את החוב בתוך 21 יום, כי אז תיפנה חברת הביטוח להוצל”פ (סעיף 3 ונספח א לתצהיר).
לעניין חוב המזונות המצטבר, צורף אישור של המל”ל כי החוב הינו 95,234 ₪, נכון ליום 24.1.12 (סעיף 4 ונספח ב לתצהיר).
התובע מציין כי נאלץ “ללוות כספים ממקורות חוץ בנקאיים” (סעיף 6 לתצהיר). בהמשך הוא מציין כי לווה כספים מאדם בשם צ’ונה ומגיסו איציק אבוטבול (סעיף 7 לתצהיר).
התובע טוען כי קשה לו להמציא מסמכים נוספים, עקב מצבו הרפואי הקשה, וכי עצם הדרישה להמצאת מסמכים נוספים מכניסה אותו ללחץ וגורמת לו לכאבי ראש קשים ובלתי נסבלים (סעיף 10 לתצהיר).
— סוף עמוד 16 —
התצהיר מסתיים במילים אלה (הסגנון, וסימני הפיסוק והקווים – במקור): “בהתחשב עם העובדה שהמערער יודע היטב היטב שאני עני, נכה ומוגבל!! התעקשותו שאשלם אגרה, שהמשמעות שלה הינה טרטורית, איננה הוגנת בלשון המעטה ואני מבקש את התחשבות בית המשפט ביכולותיי המוגבלות ובמצבי!! אני חוזר ומצהיר שמצבי הכלכלי קשה מאד ואינני מסוגל לגייס את סכום האגרה הנדרש לשם הגשת התביעה בשל עוניי. האם בית משפט יכול לסבול את הרעיון שלא אקבל את הפיצוי המגיע לי בגלל חסרון כיס.!!!!!” (סעיפים 11-12 לתצהיר).
47. המערער, עו”ד גבעון, הגיש סיכומים, אותם פתח במילים אלה: “לטענת המערער דיןהערעור להתקבל מכל אחד מהנימוקים שלהלן, תוך חיוב הוצאות עונשיות של המשיב 1” (סעיף 1 לסיכומי המערער).
ב”כ המערער, עו”ד איתי גבעון, חוזר על טענותיו כי המשיב (התובע) נהג בחוסר ניקיון כפיים, בכך שהעלים, בבקשתו לפטור מאגרה, את הסכומים שקיבל מבית המשפט המחוזי בסך 730,000 ₪ אותם לא החזיר למזיקים (בהפחתת 150,000 ₪). לכן, “די בהעלמת עובדה זו מהבקשה ומהתצהיר, כדי לקבל את הערעור” (סעיף 2 סיפא לסיכומי המערער). בהקשר זה, שב עו”ד גבעון ומייחס לב”כ המשיב מעשה חמור של החתמה ביודעין של מרשו על תצהיר, שאינו משקף נאמנה את האמת הרלבנטית בעניין מהותי ביותר (סעיף 3 לסיכומי המערער).
ב”כ המערער מעלה תהיות כיצד ניתן להאמין, הגיונית, למשיב, כאשר לא פירט מה עשה בדיוק עם כספי מכירת הדירה, ולא החזיר את הכספים לחברת הביטוח. מקשה ב”כ המערער: “לאן נעלמו כספי התמורה מהדירה שמכר” (סעיף 4 ד סיפא לסיכומי המערער).
אשר לחוב לביטוח לאומי בסך 95,234 ₪, טוען ב”כ המערער כי המשיב אינו מציין ממתי החוב, ואינו טוען כי פרע אותו (סעיף 4ה לסיכומי המערער).
ב”כ המערער טוען כי תצהיר המשיב, כאילו לווה כספים מאדם בשם צ’ונה (ללא שם משפחה) ומגיסו איציק אבוטבול, לא נתמכו במסמך בכתב, והתצהיר אינו כולל סכומים ומועדים (סעיף 4ח לסיכומי המערער).
48. במישור המשפטי, טענת המערער היא כי אין לשלול את זכות הטיעון של הנתבעים ושל המדינה. זכות זו היא חוקתית, ואין מקורה רק בתקנות סדר הדין האזרחי (סעיף 5ב לסיכומי המערער).
יתירה מזו, המבקש (התובע) לא עתר לכך שבקשתו תידון במעמד צד אחד, ולכן “חרג כב’ הרשם מסמכותו גם מסיבה זו” (סעיף 5ג לסיכומי המערער).
המערער מוסיף וטוען כי יש לפעול על פי הוראת תקנה 241 לתקנות סד”א, “ואין סמכות לרשם ו/או לבית המשפט לסטות מעניין שהוסדר בתקנות” (סעיף 5ד לסיכומי המערער).
ב”כ המערער מדגיש, כי “משנפגעה זכות הטיעון של המערער המעוגנת בתקנה זו [241], מדובר בפגם מהותי המבטל את ההחלטה” (סעיף 5 סיפא לסיכומי המערער).
בהתייחסו לתקנות האגרות, ובמיוחד לתקנה 14, פרשנותו של ב”כ המערער היא כי תקנה זו אינה מסמיכה את בית המשפט לדון במעמד צד אחד, ואינה כוללת הוראה מפורשת לסטות
— סוף עמוד 17 —
מתקנה 241 לתקנות סד”א; אף אם הייתה הוראה כזו, היא בטלה, בשל היותה נוגדת לזכות הטיעון, שהיא זכות חוקתית (סעיף 5ה לסיכומי המערער).
בהקשר זה, מציין ב”כ המערער כי הפרקטיקה, הן בבית המשפט העליון והן בבית משפט זה, היא כי יש לקבל את תגובת הנתבעים ולאפשר לחקור את המצהיר מטעם התובעים (סעיף 5 ו-ז לסיכומי המערער).
זכות זו של החקירה של התובע על ידי הנתבע היא בסיסית, ואין למונעה עקב שיקולים מערכתיים או מחסור ברשמים; “יש לאפשר… דיון מלא בפני רשם או שופט ועל המדינה לדאוג למספר רשמים מתאים או שופטים שידונו במקום הרשמים במקרה הצורך” (סעיף 5 סיפא לסיכומי המערער).
49. מוסיף וטוען ב”כ המערער, כי על פי פסיקה (הן של בית המשפט העליון והן של הרשם, שעליו מוגש ערעור זה) שהביא, מוטל על התובע להוכיח בבית המשפט את מצבו הכלכלי, כשהוא פורס את מלוא הנתונים הכלכליים, ועליו – על התובע – גם לפרט ולהסביר מדוע לא יוכל להיעזר בקרוביו, כדי שאלה, האחרונים, יסייעו לו למימון האגרות. בהעדר ראיות כאלה, תידחה הבקשה לפטור מאגרה, החייבת לעמוד בתנאי של העדר יכולת כלכלית של התובע (ראה: סעיפים 6-11 לסיכומי המערער).
50. הקריטריון השני שיש לבחון, לצורך היענות לבקשת התובע לפטור מאגרה, הוא סיכויי התביעה. לעניין זה, טענת המערער היא, כי “בענייננו, סיכויי התביעה הם אפסיים” (סעיף 12 לסיכומי המערער). כאן הוא מפרט את גירסת המשיב (התובע) כי חשד ברשלנות לאחר הגילוי של הגידול בשנת 1966 (ראה: סעיפים 13-14 לסיכומי המערער, וציטוטי הפרוטוקול של בית המשפט המחוזי, המובאים שם).
בכל מקרה, חתימת יפוי הכח וקבלת חוות הדעת הרפואיות היו סמוך להגשת התביעה (סעיפים 15-16 לסיכומי המערער).
ב”כ המערער בסיכומיו (סעיף 17) מזכיר את פיסקה 21 לפסק הדין המחוזי (שצוטטה לעיל בפיסקה 5 סיפא), וטען כי מאחר שאין לייחס למזיקים כל רשלנות לגבי הניתוח עצמו משנת 1988, אין ליחס למערער, עו”ד גבעון, רשלנות לתקופה שקדמה לניתוח הנ”ל משנת 1988, “כך שברור שלא יכולה להיות עילה כנגד המערער, אפילו תיאורטית” (סעיף 17(2) סיפא לסיכומי המערער).
ב”כ המערער חוזר על כך שפסק הדין של בית המשפט העליון מוטעה (סעיף 17(4) לסיכומי המערער).
כטענה חילופית, מציין ב”כ המערער, כי יש להפחית מהתביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי, מתוך הסכום שנפסק בפסק הדין המחוזי את הסכום שפסק בית המשפט העליון וכן את שכ”ט עו”ד ומע”מ. לכן, לטענת המערער, את התביעה היה צריך להגיש לבית משפט השלום, “כאשר אין סיכוי לקבל פיצויים מעל 2.5 מיליון ₪” (סע’ 17(8) סיפא לסיכומי המערער).
— סוף עמוד 18 —
51. ככל שמדובר בטענה העובדתית כי המערער התרשל בכך שלא הסכים לפשרה שהוצעה בדיונים בבית המשפט העליון, שב ב”כ המערער וטוען כי המזיקים לא הסכימו לפשרה, וגם המשיב (התובע) לא הסכים לה, וזאת, לאחר שהתייעץ עם אחיותיו, שאף שוחחו – לבקשת התובע – עם המערער (סעיף 18 לסיכומי המערער).
52. ב”כ המערער מבקש מבית המשפט כי יקבל את הערעור, יפסוק לחובת המשיב, ויחייבו בהוצאות עונשיות, ויתנה את המשך ההליכים בתשלומם של אותן הוצאות, והכל, בשל העלמת עובדות בתחילה, העלמת פרטים מהותיים בתצהיר, וסירובו של המשיב להחזיר את התיק לדיון בפני הרשם, והגשת תביעה בסכום “פיקטיבי כדי להכניס את התביעה לגדר סמ] ]>

תביעת רשלנות רפואית בגין אבחון וטיפול מאוחר של מחלת הסוכרת

(פ”ת) 1386/08 תא (פ”ת) 1386-08 אילן אלגואז נ’ מדינת ישראל – משרד הבריאותבית משפט השלום בפתח תקווה
ת”א 1386-08 אילן אלגואז נ’ מדינת ישראל – משרד הבריאות ואח’בפני
כב’ השופטת אשרית רוטקופף

תובע
אילן אלגואז

נגד

נתבעים
1.מדינת ישראל – משרד הבריאות
2.המרכז הרפואי על שם “אדית וולפסון” – חולון
5.קופת חולים מכבי
7.ד”ר עליזה אהרונוב
8.ד”ר שלמה פלכטר
9.ד”ר סוזנה הורוביץ
10. ד”ר אליזבט ויינמן

פסק דיןבפני מונחת תביעה שעניינה טענה לרשלנות רפואית בגין אבחון וטיפול מאוחר של מחלת הסוכרת אצל התובע והנזקים שנגרמו לו בשל איחור זה.
רקע:טענות התביעה:התובע, יליד 1969 .11.9 .
ביום 15.7.02 היה התובע מעורב בתאונת דרכים .
התאונה ארעה עת רכב התובע על קטנוע כשלפתע החליק, נפל על הכביש, ספג חבטה עזה בראשו ופגיעות בעמוד שידרה מותני.
לאחר התאונה פנה התובע לטיפול בחדר המיון בבית חולים.
התובע טופל בבית החולים, פצעיו חוטאו , החתך שבמצחו הודבק. בנוסף, בוצעה לתובע בחדר המיון בדיקת שתן כללית, צילומי חזה, צלעות וארובת העיניים והוא שוחרר לביתו עם המלצות להמשך מעקב אורתופד בקופת חולים, אנלגטיקה ומנוחה.
ביום 24.7.02 התובע חש ברע ובהתגברות כאבי ראש, הקאות וחום גבוה, מהם סבל מאז יום התאונה, פנה לד”ר אהרונוב, רופאת משפחה.
ד”ר אהרונוב הפנתה את התובע למוקד חירום לצורך הערכת מצב באמצעות בדיקות דם ושתן וצילום חזה.
— סוף עמוד 1 —
התובע פעל בהתאם להוראות ד”ר אהרונוב, פנה למוקד החירום וניתן לו טיפול מסוג וולטרן ומשככי כאבים.
ביום 25.7.02, עקב מחלת חום כאב ראש ובחילות, התובע, פנה למיון בביה”ח וולפסון (להלן- “ביה”ח”) ואושפז במחלקה פנימית של בית החולים. התובע נבדק במחלקה, בוצעה לו בדיקה נוירולוגית וכן בדיקת CT מוח ללא עדות לדמם מוחי וצילום ארובות עיניים שלא זיהה קו שבר. בנוסף לאלה, בוצעו לתובע בדיקות מעבדה וכן ניתנה לתובע זריקת וולטרן והוא אובחן כסובל מזיהום ווירלי או מפצע מזוהם שנגרם בתאונה.
בעת קבלתו לאשפוז, התובע לא היה ידוע כחולה סוכרת, ללא קליניקה קודמת וללא סיפור משפחתי של סוכרת, כך על פי האנמנזה שמסר.
באשפוז ניתנו ההוראות שלהלן:
ביום 25.7.2002- רוטינה מלאה, TSH, FT4, תרביות דם, עקומת סוכר
ביום 26.7.2002 תרבית שתן
בבדיקות לרמת הסוכר בדם התובע התקבלו התוצאות כדלקמן:
ביום 25.7.02 במיון- 252 מ”ג/ד”ל
ביום 26.7.02 בוקר צום- 159 מ”ג/ד”ל
בוקר רוטינה- 202 מ”ג/ד”ל
עקב ממצאים אלה, ביום 26.7.02 ניתנה הוראה בדף הוראות סיעודיות ודיווח להזין התובע בתזונה דלת סוכר.
התובע עזב את בית החולים בלילה שבין 25.7.02 ל- 26.7.02 וחתם על טופס סירוב אישפוז.
ביום 14.9.03 הגיע התובע שוב לביה”ח לאחר תאונת דרכים נוספת בה נפגע ובוצעו לו בדיקות דם שהעידו על רמת גלוקוז של 325 מ”ג /ד”ל.
טענות התובע:רשלנות ביה”ח-
— סוף עמוד 2 —
לטענת התובע, ההוראה אשר ניתנה בדף הוראות סיעודיות ודיווח מיום 26.7.02 ועניינה בתזונה דלת סוכר לתובע, מעידה על כך שביה”ח ידע כי המדובר באדם שאובחנה אצלו סוכרת אולם, לא טרחו לידע התובע.
התובע מוסיף וטוען כי אי רישום האבחנה בצורה מפורשת בכתב השחרור מיום 26.7.02 והסתפקות בכתיבת ערך הסוכר בלבד מעיד על רשלנות.
התובע פנה לנציב קבילות הציבור, פרופ’ גליק שקבע במכתבו ת/16 מיום 23.10.07:
“למרות שרמות הגלוקוז צוינו במכתב השחרור, לא צוינה אבחנה של סוכרת כפי שהיו צריכים לעשות”.
התובע תומך טענתו גם בחוות הדעת שהוגשה מטעמו על ידי פרופ’ רפפורט וכן על חוות דעת מומחה בית המשפט, ד”ר רובינשטיין אשר קבעו שהיה צריך לציין במכתב השחרור אבחנה של סוכרת ואי ציון מפורש כאמור, גרם להחמרה במצבו.
התובע מכחיש כל טענה בדבר קבלת הסבר מצוות הרופאים והאחיות בדבר ערכי הסוכר בדמו.
התובע מוסיף וטוען כי ביה”ח לא השלים אבחון מחלת הסוכרת, זאת משום שלא בוצעה לו בדיקת המוגלובין מסוכרר, בדיקה שהיתה קיימת באותה תקופה.
התובע טוען כי שיתף פעולה באופן מלא במהלך האשפוז בביה”ח וביצע כל בדיקה שנדרשה ממנו.
כמו כן, לטענת התובע, היה על ביה”ח ליידע את רופאי הקהילה בקופת החולים כי אובחנו בדמו ערכי סוכר גבוהים מהנורמה.
בדיקת ההמוגלובין המסוכרר בוצעה לתובע בחודש ספטמבר 2003 בביה”ח, על כן ענייננו בשיהוי ניכר ורשלני, כך התובע.
לטענת התובע, בהתנהגות זו, ביה”ח מנע ממנו הידיעה כי הוא חולה סוכרת, וכן כי עליו להיות במעקב ולקבל טיפול בהתאם, דבר הגרם להחמרה במצבו, שהיתה יכולה להימנע.
רשלנות קופת החולים מכבי –רופאת משפחה, ד”ר עליזה אהרונוב-
במחשב של ד”ר אהרונוב הופיעה התראה כי התובע שהה באשפוז אולם, הראשונה לא טרחה, כך התובע, לברר מצבו בסמוך לאותה התראה.
לאחר 7 חודשים לערך, כאשר התובע ביקר במרפאתה, ד”ר אהרונוב עדיין נמנעה מלשאול התובע לדבר האשפוז.
בכתב התביעה טוען התובע כי ביום 25.2.03, התובע הציג בפני ד”ר אהרונוב את מכתב השחרור ביה”ח והאחרונה, נתנה לו הפניות לפסיכיאטר ונוירולוג אולם, לא נתנה דעתה על מכתב השחרור וערכי הסוכר המצוינים בו.
יצויין, כי בסיכומי התובע נטען כי התרשלותה של ד”ר אהרונוב נבעה מכך שכלל לא ביקשה את מסמכי האשפוז, על אף שקיבלה התראה בגין האשפוז ועל אף שאלה היו ברשות התובע.
— סוף עמוד 3 —
עוד מוסיף התובע, כי ד”ר אהרונוב הורתה לו ליטול אוגמנטין, כפי שנדרש במכתב השחרור, אולם לא הוציאה לו מרשם משום שלתובע כבר היו הכדורים בביתו.
מומחה בנוירולוגיה, ד”ר שלמה פלכטר-
ביום 21.8.002 ד”ר פלכטר קיבל את התובע במרפאתו, ורשם מפיו כי היה מאושפז בבי”ח וולפסון ליום אחד. ד”ר פלכטר קיבל את ממצאי הCT מהתובע ולא את מכתב השחרור.
לטענת התובע, עקב הימנעותו של ד”ר פלכטר מלבקש סיכום האשפוז, יש בכך להעיד על רשלנותו.
לתובע לא היה ממצאי בדיקת CT נפרדים למכתב השחרור וכמו כן הוא הופתע במהלך הדיון מיום 15.5.12, שממצאים כאלה, נפרדים, כלל קיימים.
אורתופדית מומחית, ד”ר סוזנה הורביץ-
ביום 31.7.02 ד”ר הורביץ קיבלה את התובע במרפאתה וידעה על דבר אשפוז התובע מפיו אולם, לא ביקשה את סיכום האשפוז מביה”ח ובכך התרשלה, כך התובע.
מומחית עיניים, ד”ר אליזבט ויינמן-
ביום 30.7.02 ד”ר ויינמן ראתה התובע ונודע לה מפיו כי עבר תאונת דרכים וכן היה באשפוז אולם, לא ביקשה מהתובע את סיכום האשפוז ועל כן התרשלה לטענת התובע.
טענות הנתבעים:טענות ביה”ח-התובע אושפז בשל מחלת חום , כאב ראש והקאות במשך מספר ימים, כל אלה, לאחר תאונת דרכים, בה תועדה פגיעה בראש.
המדובר באשפוז בן פחות מ- 24 שעות אשר טרם הסתיים מבחינת ביה”ח ודוק, התובע נטש את המחלקה ביוזמתו ובניגוד להמלצות הרפואיות ולניסיונות השכנוע של הצוות הרפואי להשאירו באשפוז.
ביה”ח טרם השלים הבדיקות והאבחנות הנדרשות משום נטישת התובע, יתרה מזאת, אם היה התובע קשוב לצוות הרפואי היתה אפשרות סבירה כי מחלת הסוכרת היתה מאובחנת עוד באותו אשפוז מדובר.
לטענת ביה”ח, התובע אינו מהימן, בין היתר מהסיבות הבאות-
בדיקת הדם אשר נלקחה ממנו ביום 26.7.02 בשעות הבוקר, שהיתה צריכה להיות במצב של צום, נלקחה, כך הסתבר מעדות התובע, לא במצב של צום.
הפרקטיקה אשר היתה נהוגה, בזמן הרלוונטי לתביעה, לאבחון סוכרת היתה 2 בדיקות בצום, כאשר בענייננו, לא נערכה אף בדיקה כזו, זאת משום שהתובע הטעה את הצוות הרפואי שהורה לו להיות בצום.
— סוף עמוד 4 —
יתרה מכך, אותן בדיקות אשר הצביעו על ערכי סוכר גבוהים, נערכו במצב בו התובע סבל ממחלת חום וכאב לאחר אירוע תאונת דרכים, קרי במצב של סטרס העלול לגרום לעליה ברמות הסוכר, ועל כן לא ניתן לאבחן מחלת סוכרת במצב דברים כאמור.
קביעה מוטעית בדבר אבחון מחלת סוכרת יכולה להזיק, לגרום למטופל חרדה מיותרת, לפגוע בתעסוקתו ולהביא למידע שגוי בפני חברות ביטוח המבטחות חולים.
על כן, אבחון סוכרת בזמן סטרס, שיכול להיות מוטעה ולהטעות, הוא אינו מצב רצוי.
בדיקת ההמוגלובין המסוכרר, לגביה טוען התובע, לא היתה נהוגה בשנת 2002 כדבר שבשגרה והיה להזמינה במיוחד במקרה של חשד לסוכרת. זאת ועוד, חוזר המנכ”ל עליו הסתמך מומחה בית המשפט, הינו משנת 2009, כ- 7 שנים לאחר המועד הרלוונטי לתביעה.
ככלל, לחולה נערכות בדיקות בהתאם לדיאגנוזה הרפואית, עליה לומד הצוות הרפואי מבדיקות ומתשאול החולה.
במקרה דנן, התובע לא מסר לצוות הרפואי אמת בדבר עברו הרפואי והסתיר העובדה כי סובל מיתר לחץ דם במשך שנים, עובדה חשובה לאבחון מחלת הסוכרת.
לתובע נערכו 3 בדיקות, לא בצום כאמור, אשר העלו ערכי סוכר גבוהים אשר בגינם הוצמדה תווית למיטתו המעידה כי ישנה הפרעה ברמת הסוכר בדמו וניתנו לו הוראות בדבר תזונה דלה בסוכר.
לא זו אף זו, לתובע הוסברו מטרות הבדיקות והתזונה המיוחדת, ועובר לבקשתו להשתחרר מהאשפוז, אחות המחלקה, 2 אחיות כלליות שזומנו באופן חריג, ורופא תורן הסבירו לתובע את חשיבות הישארותו באשפוז. חרף זאת, בחר התובע לנטוש האשפוז מבלי שהושלמה אבחנה ספציפית.
במכתב השחרור נרשמו ערכי הסוכר הגבוהים.
אשר על כן, טענות התובע בדבר התרשלות בית החולים כוון שלא ידעו אותו בדבר מחלת הסוכרת או חשד למחלה, הינן טענות מופרכות ולתובע אין להלין אלא על עצמו, כך ביה”ח.
ביה”ח טוען כי בהמשך לאי אמינותו של התובע, לא ניתן לתת אמון בטענתו כי מסר לרופאים בקופ”ח את מכתב השחרור ובנוסף, הדבר לא עולה בקנה אחד עם התיעוד הרפואי בקופת החולים.
כוון שהתובע לא הציג מכתב השחרור בפני רופאי הקהילה, אין חשיבות לשאלה האם נרשמה במכתב השחרור המילה סוכרת או אם לאו.
לאחר שהתגלתה מחלת הסוכרת אצל התובע, האחרון לא הקפיד על דיאטה ולא התייחס ברצינות לבריאותו ועל כן, אם חלה החמרה במצבו של התובע, זהו תוצר ישיר של התנהגותו ועל כן יש להשית עליו אשם תורם מכריע בגובה 100%, כך ביה”ח.
— סוף עמוד 5 —
לטענת ביה”ח, יש להתעלם ממכתב נציב קבילות הציבור משום שזה לא זומן להעיד בבית המשפט.
טענות קופת החולים-
קופה”ח מתנגדת לטענות החדשות שהעלה התובע לראשונה במסגרת סיכומיו, כי פנה לד”ר אהרונוב במועד עלום כלשהו לכאורה. עסקינן הרחבת חזית אסורה.
מכתב השחרור מעולם לא הוצג בפני מי מרופאי קופת החולים ועובדיה ולאחר שמיעת הסיכומים ניכר כי התובע זנח טענה זו.
טענתו של התובע אשר לא הופיעה בכתב התביעה, כי התרשלות הרופאים הינה בכך שלא ביקשו מהתובע את מסמכי האשפוז הינה בגדר שינוי חזית אסור.
התובע בחר מסיבותיו לא לפנות לרופאי הקהילה עם מכתב השחרור להמשך טיפול, זאת בניגוד למתבקש מחולה סביר ובר דעת.
התובע פנה לד”ר אהרונוב רק כ- 7 חודשים לאחר האשפוז ולא בהקשר לאשפוז.
כמו כן, לא הציג באותו מעמד מסמך מאותו אשפוז כאמור, וביקש הפניות לרופאים מומחים.
בפני ד”ר ויינרמן התובע לא הציג מסמך רפואי מהאשפוז אלא, ציין כי שהה יום אחד באשפוז בגין מחלת חום וכאבים שלאחר תאונת דרכים.
התובע טופל אצל ד”ר הורביץ, סיפר כי היה מאושפז בגין מחלת חום וכאבים וכי נערכה לו בדיקת CT בביה”ח אשר תוצאותיה תקינות.
התובע לא הציג בפני ד”ר הורביץ את מכתב השחרור או כל מסמך רפואי אחר והמידע שנרשם, נרשם מפי התובע תחת סעיף תלונות.
התובע הגיע לד”ר פלכטר, עם הפניה מאורתופד, סיפר כי היה מעורב בתאונת דרכים עם חבלה בראש וכי היה מאושפז בגין מחלת חום וכאבים.
התובע לא הגיע עם מסמך נוסף, מלבד ההפניה אל ד”ר פלכטר.
בניגוד לטענת ב”כ התובע, ד”ר פלכטר העיד כי אם יש פענוח של בדיקת CT אזי בשחרור החולה מקבל את הפענוח שקיים באותו מועד ורק אם החולה רוצה את הצילומים עצמם אזי צריך לבקש.
בכל בדיקותיו של התובע אצל רופאי הקהילה שלעיל, לא הוצג אף מסמך המעיד על בעיה הקשורה בסוכרת ובמהלך הטיפולים לא נמצאו אצל התובע ממצאים העשויים להעלות חשד לסוכרת.
ד”ר רפפורט, מומחה מטעם התובע, ופרופ’ רובינשטיין, מומחה מטעם ביהמ”ש, לא ייחסו כל התרשלות לקופה”ח וכל התייחסותם הייתה לטיפול שקיבל התובע בביה”ח.
כל תביעת התובע נסמכת כיום על הטענה כי רופאי הקהילה היו צריכים לבקש מהתובע את מסמכי האשפוז שזהו שינוי חזית כאמור לעיל.
מלבד זאת, התובע עצמו מסיר מעליו כל אחריות להשמע להוראות רופאי ביה”ח, אשר הורו לו להמשיך טיפול ומעקב בקופ”ח.
— סוף עמוד 6 —
קו מחשבה זה עומד בסתירה למצופה מחולה סביר אשר משתחרר מאשפוז בביה”ח, קל וחומר לחולה הנוטש אשפוז באמצע, בניגוד מוחלט להוראות הצוות הרפואי.
מלבד זאת, אותה טענה, כי על רופאי הקהילה לדרוש מסמכי האשפוז, לא הוכחה כלל ועיקר.
דיון-
אחריות בית החולים-
דיני הנזיקין, ובתוכם עוולת הרשלנות אינם מטילים חבות מוחלטת על המזיק.
בסיסם המשפטי הוא עקרון האשמה, עקרון הנגזר משאלת סבירות התנהגותו של המזיק, ודוק, האם המזיק התנהג באופן שבו היה נוהג אדם סביר באותן נסיבות או שמא התנהגות המזיק סוטה מהסטנדרט כאמור.
על כן, חבותו של רופא לחולה בעת הטיפול הינה למאמץ ולאמצעים שבהם נקט הרופא להבטחת שלומו של החולה. על כך עמד בית המשפט העליון בקובעו:
“רופא החב חובת זהירות מושגית וקונקרטית למטופל נדרש לנקוט אותם אמצעים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין. הרופא אינו מבטח. חובתו אינה למצוא כל פגם ולרפאו. חובתו היא לנקוט אותם אמצעי זהירות שרופא סביר היה נוקט, בנסיבות העניין, בגילוי הפגם ובריפויו” (ראה ע”א 4025/91 יצחק צבי נ’ 1. ד”ר יעקב קרול 2. קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ”ד נ(3) 784).
רופא סביר,לאחר דיאגנוזה המתקבלת מאבחון ותשאול ראשוני של החולה, יוזם בדיקות שיאששו או ישללו חשדות העולות מאותו אבחון ראשוני.
יצוין, כי ייזומן של בדיקות נוספות צריך להתבקש מנסיבות העניין ובענייננו, התובע הגיע לביה”ח במצב של סטרס, כשבוע לאחר תאונת דרכים בה נפגע בין היתר בראשו, וכשהוא סובל ממחלת חום, כאבים והקאות. התובע לא ציין בפני הצוות הרפואי עובדה מהותית, שהינה לחץ דם גבוה ממנו סובל במשך שנים.
לא כל שכן, התובע העיד על עצמו כי הוא אדם בריא בדרך כלל.
ביה”ח קיבל התובע וערך לו בדיקות לרבות בדיקת CT ראש ונבדקו רמות סוכר ואכן נמצאו רמות סוכר גבוהות.
יודגש, אותן רמות סוכר גבוהות נרשמו כאשר התובע היה במצב של סטרס ולא נלוו להן תלונות המתאימות לערכי סוכר גבוהים בדם ועל כן הן לא היו אבחנתיות או מהימנות.
התובע אושפז להמשך בדיקות ומעקב.
הפרקטיקה הנהוגה בדבר ביצוע בדיקת המוגלובין מסוכרר בשנת 2002:
ביה”ח טרם הספיק ביצע כל הבדיקות שביקש לערוך, זאת משום שהתובע עזב את ביה”ח מיוזמתו.
— סוף עמוד 7 —
התובע טוען כי היה על בית החולים, מיד עם הופעת החשד למחלת הסוכרת, לערוך לו בדיקת המוגלובין מסוכרר, בדיקה שהיתה קיימת בשנת 2002 בביה”ח.
אי עריכת הבדיקה מהווה רשלנות, כך התובע.
הרשלנות הנטענת על ידי התובע צריכה להיבחן במועד האירוע ולא בחכמה לאחר מעשה:
“המבחן איננו מבחן של חכמים לאחר מעשה, אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה. כל רופא עשוי לטעות, אך לא כל טעות מהווה רשלנות. אי הצלחתו של ניתוח או נזק שנגרם בעטיו אינם, כשלעצמם, מקימים חזקה או מסקנה של רשלנות רפואית. גם טעות באבחנה אין בה בהכרח ראיה בדבר קיומה של רשלנות” (ראה דנ”א 1833/91 אהרון קוהרי נ’ מדינת ישראל- משרד הבריאות (לא פורסם)).
וכן:
“אמת המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת, היינו על הרופא לבסס החלטותיו על הידע העדכני הנתמך בספרות המקצועית, בניסיון קודם, והכל- בהתאם לנורמות מקובלות אותה עת בעולם הרפואה” (ראה ע”א 935/85).
לשון אחרת, שאלת התרשלותו של הרופא, תיבחן על פי פעולת הרופא הסביר בשעת מעשה .
עניינה של התביעה בשנת 2002, באותה תקופה טוענים הנתבעים 1-2 כי אבחון של סוכרת נעשה לאחר 2 בדיקות בצום, כאשר במקרה דנן, הבדיקה היחידה שבוצעה לתובע והיתה צריכה להיות בצום, בוצעה ככל הנראה כאשר התובע לא היה בצום.
הדבר עולה מעדותו של התובע כי אכל מזון שאשתו הביאה לו לבית החולים (עמ’ 23 שורה 29 לפרוטוקול מיום 22.11.11).
ד”ר אלי יצחק, מכהן כסגן מנהל מחלקה פנימית א’ בבית החולים וולפסון משנת 1994.
ד”ר יצחק היה בין הרופאים אשר טיפלו בתובע בעת אשפוזו והעיד כי “ההנחיות אומרות שצריך להיות סוכר לפחות ב- 2 בדיקות של צום מוחלט” (עמ’ 40 שורות 31- 32 לפרוטוקול מיום 15.5.12).
ד”ר אמיתי אלקיים, מומחה מטעם הנתבעים 1-2, קבע בחוות דעתו בעמ’ 6 כי:
“לא ניתן ולא נכון ואסור לקבוע אבחנה של סוכרת בשלב כה מוקדם. כדי לקבוע אבחנה של סוכרת בשנת 2002 יש לערוך בדיקות דם בצום ולעיתים אנו נזקקים לבדיקות תומכות נוספות כמו בדיקה לאחר ארוחה או לאחר העמסת סוכר. יתר על כן אין זה נכון לאבחן סוכרת בזמן עקה- סטרס”.
ד”ר גביש נשאל לפרקטיקה אשר היתה נהוגה אותה עת בביה”ח והשיב כי:
— סוף עמוד 8 —
“הבדיקה בשנת 2002 לא בוצעה בשגרה בבית החולים, היה צריך לבקש בקשה מיוחדת כאשר המצב מאז השתנה. היום בדיקה נעשית כשגרה בכל מצב שיש חשד לסוכרת” (עמ’ 67 שורות 10- 11 לפרוטוקול מיום 21.5.12).
מומחה בית המשפט, פרופ’ ארדון רובינשטיין ציין בחוות דעתו כי היה על הצוות הרפואי בביה”ח לבצע לתובע בדיקת המוגלובין מסוכרר. על כך גם חזר בעדותו.
פרופ’ רובינשטיין הוסיף כי גם בשעה של סטרס, צריך היה לכתוב שיש היפר גליקמיה ולדידו, היו צריכים לשלוח בדיקת המוגלובין A1C כאמור.
עם זאת, פרופ’ רובינשטיין סומך קביעתו בחוזר מנכ”ל מטעם משרד הבריאות המחייב בכל ערכי סוכר גבוהים לשלוח לבדיקת המוגלובין מסוכרר:
“היה חוזר מנכ”ל משרד הבריאות בספטמבר 2009 שמחייב בכל ערכי סוכר גבוהים לשלוח להמוגלובין A1C” (עמ’ 16 שורות 30- 32 לעדותו של פרופ’ רובינשטיין, פרוטוקול מיום 22.11.11).
על בית המשפט לבחון האם התנהג הרופא על פי הפרקטיקה הנהוגה בתחומו באותה העת, בענייננו העת הינה שנת 2002 וחוזר ההמנכ”ל עניינו בשנת 2009. קרי, חוזר המנכ”ל יצא כ- 7 שנים לאחר התרחשות האירוע נשוא התביעה.
המשפט הוא מכשיר חברתי המתפתח ומשתנה לפי צורכי השעה והזמן.
לא בהכרח מה שהיה סביר לפני הופעת מכשירי בדיקה מסוימים (CT לדוגמא) ייחשב סביר גם היום. מכל מקום, התנהגותו של רופא לא תחשב לרשלנית באופן אוטומטי באם פעל על פי אותן נורמות ואותם סטנדרטים נהוגים שהיו מקובלים, עת פעל.
על הטוען לרשלנות רפואית להוכיח כי אותה התנהגות רפואית חרגה ממתחם הסבירות והיא היא שגרמה לנזק.
התובע לא הרים הנטל להוכחת האמור לעיל.
קשר סיבתי-
למעלה מן הצורך, משום שהטיפול שקיבל התובע בביה”ח היה סביר בהתחשב בנסיבות העניין, גם אם היתה התרשלות כפי שטוען התובע, נותק הקשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין הנזק שנגרם לתובע וזאת בשל התנהגותו של התובע.
התובע עזב מרצונו את האשפוז בבית החולים, זאת בניגוד להוראות אחות המחלקה, 2 אחיות כלליות שהוזעקו למחלקה ורופא תורן שניסו להניעו מלעזוב טרם הושלם אבחון מצבו הרפואי.
בית המשפט המחוזי קבע כי:
“אל מול זכותו של החולה על גופו ושליטתו, על מה שיעשה בו, עומדת החובה של המטופל לפעול ולשאת באחריות הראויה במקרה של מחדל או פעולה שלא
— סוף עמוד 9 —
על פי המומלץ”. (תא 3194/01 זליג ציפורה נ’ קופת חולים לאומית, סעיף 111 לפסק הדין. בית המשפט העליון לא שינה קביעה זו ב- עא 2813/06 קופת חולים מאוחדת נ’ ציפורה זליג).
במקרה דנן, עם הגיעו של התובע למיון בביה”ח, זיהה הצוות הרפואי ערכי סוכר גבוהים ועל כן הוחלט על ביצוע בדיקת עקומת סוכר ולאחר מכן אשפוז.
הפרקטיקה הנהוגה באותה העת היתה, כאמור, 2 בדיקות סוכר כאשר החולה בצום מוחלט.
בעניינו הצוות הרפואי בבית החולים הורה לתובע להיות בצום אולם האחרון, כפי שעולה מעדותו כאמור לעיל, לא שמע להוראות הרופאים וניזון מאוכל שהביאה לו אשתו לביה”ח.
הלכה למעשה, הבדיקה היחידה שהיתה צריכה להיום בצום לא היתה תחת צום בפועל.
כמו כן, התובע לא שמע להוראות ביה”ח להישאר באשפוז על מנת להשלים הבדיקות ונטש האשפוז על דעת עצמו. על כך התובע לא חולק בחקירתו הראשית ומעיד כי:
“באיזשהו שלב כבר ממש התעצבנתי ואמרתי להם שאני רוצה ללכת הביתה עכשיו…. אמרו לי שאין בעיה שאם אני רוצה להשתחרר שאני אלך זה על אחריותי. אמרתי אין בעיה” (עמ’ 20 4- 6 לפרוטוקול מיום 22.11.11). התובע הוסיף בחקירה הנגדית: “….ביקשתי להשתחרר, מישהו יכול להגיד לי להישאר?…. לקחתי את הדברים שלי והלכתי” (עמ’ 23 שורות 2 ו5 לפרוטוקול מיום 22.11.11).
טענתו העיקרית של התובע הינה שהצוות הרפואי בביה”ח היה צריך להשלים אבחון מחלת הסוכרת במהלך האשפוז.
טענה זו יכול שתהיה נכונה אולם, הקושי בענייננו שהאשפוז לא הסתיים אלא התובע יזם הפסקת אשפוז מרצונו ובניגוד להמלצה הרפואית שקיבל .(ראה נ/8 ועדותה של הגב’ רוזנמן עמ’ 38 שורות 23-24 לפרוטוקול מיום 15.5.12).
הימנעותו של התובע מלהישאר בבית החולים תחת צום על מנת לאפשר לצוות הרפואי להשלים הבדיקות אשר היו נהוגות באותה העת לאבחון מחלת סוכרת, מהווה חריגה מהתנהגותו של אדם סביר הדואג לבריאותו.
כאמור, בשנת 2002 היה צורך בבקשה מיוחדת לבדיקת המוגלובין מסוכרר וכפי שהעיד ד”ר גביש: “בקשה מיוחדת זה משהו שעולה בדיון בבוקר שהחולה נמצא. אנחנו אוספים את הבדיקות הרגילות שנעשות לחולה, זו לא בקשה שגרתית שעושים לכל חולה שמתאשפז אחרי תאונה ללא רקע של סוכר. במצב של סטרס סוכר גבוה מקובל” (עמ’ 68 שורות 26- 28 לפרוטוקול מיום 21.5.12).
כמו כן, המומחה מטעם בית המשפט, פרופ’ רובינשטיין העיד כי התובע קטע את תהליך הטיפול באבחון והסכים כי אם התובע לא היה משתחרר על דעת עצמו היתה לרופאים בביה”ח שהות לערוך בדיקות נוספות (עמ’ 16 שורות 17- 21 לפרוטוקול מיום 22.11.11).
אשר על כן, , עצם נטישת התובע באמצע הליך האבחון ומבלי שנתן לרופאים לסיים מלאכתם, זאת על אף ניסיונות שכנוע, ניתק התובע את הקשר הסיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין הנזק הנטען.— סוף עמוד 10 —
עדות התובע:
מעדות התובע עולות סתירות רבות, להלן מקצתן:
התובע טוען כי ביה”ח לא יידע אותו כי קיים חשד לסוכרת וכי עליו לפנות להמשך מעקב אחר הסוכר בדמו:
מעדותו של ד”ר יצחק עולה כי התובע היה מודע לחשד לסוכרת זאת משום שהתובע הונחה להיות בצום כאשר הצוות הרפואי הסביר לו את מטרת הצום, מטרת בדיקת הדם ובנוסף לאלה, הוצמדה מדבקה צבעונית למיטתו של התובע המעידה כי ישנה הפרעה ברמת הסוכרים בדם, זאת על מנת שלא יטעו באופן הטיפול בו ולהבטיח שיקבל תזונה דלה בסוכר.
ד”ר יצחק מוסיף כי: “לא כתבנו אבחנה של סוכרת ללא שהיתה וודאות לכך. התרענו על כך, הוא יכול היה להישאר במחלקה. אי אפשר לא לדעת שחושדים בסוכרת שנגשים אליך 4 פעמים ביום ומסבירים לך שלוקחים בדיקות סוכר”….. “אני לא מטיל ספק שהתובע היה מודע לכך שיש לו ערכי סוכר גבוהים. במכתב שחרור נכתבו ערכי סוכר גבוהים והמכתב היה מיועד לרופא משפחה שיעשה את הברור הנדרש”… “החולה היה מודע לכך שמתרחשת פעילות וחשד לסוכרת וכך נרשם במכתב” (עמ’ 41 שורות 14- 16 ושורה 19 ועמ’ 42 שורות 5- 6 לפרוטוקול מיום 15.5.12).
את עדותו של ד”ר יצחק מחזקת עדותה של הגב’ רוזנמן, אחות מחלקה, אשר העידה כי על פי הרישומים הרפואיים נערך מסע שכנוע בכדי להשאיר התובע במחלקה. 2 אחיות כלליות ורופא תורן לקחו חלק באותו מסע והצליחו להרגיע התובע שהיה כעוס משום שלא קיבל מספיק כוסות פלסטיק והיה בחדר עם עוד מטופלים. כך עולה מדף הוראות סיעודיות ודווח מיום 25.7.08 (נ/8).
כשנשאלה בחקירה הנגדית האם הזהירה התובע מפני ערכי הסוכר הגבוהים השיבה האחות רוזנמן כי: “כמובן. אם הוזמנה אחות כללית זה לא בגדר הנורמאל”… “הסברתי לו שהוא צריך לעקוב אחרי הסוכר ואם יהיה לו חום”…. “קרוב לוודאי שהיה ויכוח שלא ילך הביתה” (עמ’ 38 שורות 6, 11- 12 ו- 15 בהתאמה, לפרוטוקול מיום 15.5.12).
האחות רוזנמן הוסיפה כי במצבים שבהם חולה מחליט להשתחרר על דעת עצמו, תמיד מסבירים לו את החשיבות להישאר באשפוז ומנסים לשכנע אותו להישאר. כמו כן, ציינה כי זה מובן מאליו שהסבירה לו את מצבו, במיוחד לאור העובדה שזומנה אחות כללית, כאמור לעיל.
ד”ר אלקיים הוסיף לדברים אלה בחוות דעתו (עמ’ 8) כי:
“כל מי שחווה אי פעם את המהומה המתעוררת סביב חולה מאושפז החשוד בסוכרת על בשרו או של מי ממקורביו יזקוף גביו בפליאה ואף אני ברצוני להטיל בכך ספק רב בכך שהתובע לא ידע”.
קשה לקבל טענת התובע שאושפז, נלקחו לו 3 בדיקות סוכר, הוסבר לו שהוא צריך להישאר באשפוז וניתנה לו הוראה ברורה להיות תחת תזונה דלת סוכר ולאחר מכן בצום ולא ידע כי רמות הסוכר אצלו נמצאו גבוהות.
— סוף עמוד 11 —
נראה כי אדם סביר, אשר עובר את אותה מסכת בדיקות והסברים, היה לכל הפחות חושד כי יש בעיה עם ערכי הסוכר בדמו וגם אם היה מתקשה להבין מה הבעיה, היה שואל ומברר כחולה סביר אשר בריאותו מדאיגה אותו.
לא כך פעל התובע ולא נראה סביר כי לא היה מודע להתרחשויות סביבו .
יתר על כך, חולה סביר המשתחרר מאשפוז פונה לרופא המשפחה על מנת לעמוד על מצבו הבריאותי והמשך קבלת טיפול, , קל וחומר חולה המחליט לסיים אשפוזו בניגוד להמלצות הרופאים.
התובע טוען ששיתף פעולה לאורך כל האשפוז עם הרופאים והצוות הרפואי:
התובע התבקש לעבור בדיקת LP שעניינה דיקור מותני. ד”ר יצחק בעדותו העיד כי:
“בדף המיון, הדף המיון הפנימי, בביצוע LP חולה קפץ וצעק, לא נמשכה בדיקה”…. “אני לא דברתי רק על הרופאים, אני אמרתי שהוא לא שיתף פעולה במהלך האשפוז ונתתי דוגמא וציינתי גם במהלך האשפוז שהוא כעס על זה שלא נותנים לו כוסות פלסטיק”… “בדיקת EMG שלא מבוצעת עד הסוף בגלל שהחולה טוען לכאבים אז לא ניתן לתת ממנה אבחנה. במקרה הנ”ל, לא היתה טרוניה על כאב מהבדיקה עצמה. מה עוד, הבדיקה של סוכר אינה בדיקה כואבת. היא נעשית מקצה האצבע והחולה לא התלונן, על כל פנים לא אמר שהוא מסרב בגלל כאב” (עמ’ 42 שורות 15, 17- 19 ו- 29- 32 בהתאמה, לפרוטוקול מיום 15.5.12).
זאת ועוד, התובע הוא הוא שיזם את שחרורו:
“ש: האם נכון שביקשת לעזוב על דעת עצמך?
ת: כן”
(שאלה 22 לתשובות הנוספות לשאלון).
מעדותו של ד”ר יצחק, האחות רוזנמן וממסך כתוב (מדף הוראות ודווח- נ/8 שלעיל) עולה כי התובע סירב לשתף פעולה עם הרופאים והצוות הרפואי באופן שיטתי. התובע טען נגד כמות האנשים בחדרו, נגד כמות כוסות הפלסטיק שקיבל, הסתיר כי סובל מיתר לחץ דם במשך שנים.
כמו כן, התובע לא שמע להוראות הצוות הרפואי להיות בצום ואכל מזון שאשתו הביאה לו ונדרשו שכנועים רבים על מנת להשאירו במחלקה למשך הלילה.
אין בהתנהגות זו משום “שיתוף פעולה מלא” כפי שטוען התובע, ההפך הוא הנכון.
התובע העיד כי עזב את ביה”ח בלילה ואף פירט נסיבות עזיבתו:
“ש: ביולי 2002 ביקשת להשתחרר בלילה, אמרת שלא היתה בעיה ושיחררו אותך?
ת: ביקשתי להשתחרר, מישהו יכול להגיד לי להישאר?
ש: אני רואה שביקשת להשתחרר לפי התיעוד הרפואי שלך כבר בלילה, זה נכון שנשארת בסוף עד הבוקר?
ת: לא, אני השתחררתי בלילה, לקחתי את הדברים שלי והלכתי.
ש: אבל בתיעוד הרפואי זה לא רשום?
ת: אני לא יודע מה רשמו. את המכתב שחרור באתי בבוקר לקחת כי רק בבוקר היה רופא שיחתום.
— סוף עמוד 12 —
ש: אתה אומר שכבר בלילה אתה עזבת את בית החולים?
ת: נכון ובבוקר הייתי צריך לבוא לקחת את המכתב שחרור… אני עזבתי בלילה…
באתי בלילה לביץ החולים, באתי בצום ושאלו אם אכלתי אמרתי שלא, עשו לי בדיקת דם, נתנו לי כדורים נגד כאבים והפנו אותי למחלקה פנימית א’.
ש: באיזה שעה הלכת הביתה?
ת: אני לא זוכר אבל זה היה בלילה, היה חושך.
ש: ובבוקר הגעת לקחת מכתב שחרור?
ת: כן”
(עמ’ 23 שורות 1- 10, 14, ו- 18- 21 לפרוטוקול מיום 22.11.11)
התובע העיד אינו עובד כיום. במהלך חקירתו הנגדית עומת התובע עם דפים מחשבון הפייסבוק שלו המעלים כי התובע מפרסם מסעדה כשבין היתר, מופיע הפרסום “אילן מבטיח מה שלא טעים לא משלמים”. בשלב זה, הודה התובע כי העבירו לו כספים מהמסעדה אולם, לא הרבה לטענתו.(נ/6)
עדותו של התובע רצופה בסתירות פנימיות מהותיות והנני מוצאת את התובע כלא מהיימן.
מכתבו של ד”ר גליק, נציב קבילות הציבור-
מכתבו של נציב קבילות הציבור אינו ערוך כחוות דעת ואין מפורט בו אלו מסמכים עמדו בפני ד”ר גליק טרם עריכת ת/16.
בקביעותיו של ד”ר גליק יש משום קביעות שבמומחיות כאשר כאמור הן אינן ערוכות כחוו”ד או תע”צ, אינן מפורטות ומנומקות ולא מצאתי בנסיבות המפורטות לעיל ליתן להן כל משקל.
קופת החולים-
ב”כ התובע טען בסיכומיו כי התובע פנה לרופאת המשפחה, ד”ר אהרונוב, במועד לא רשום לאחר האשפוז המדובר.
קופה”ח (להלן: “מכבי”) יוצאת נגד טענה זו מכמה סיבות, העיקרית ביניהם הינה הרחבת חזית אסורה.
כבר עתה אציין כי אינני מתירה הרחבת חזית בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ”ד -1984.
בכתב התביעה, הטענה העיקרית כנגד רופאי מכבי הינה שהם לא עיינו במסמכי האשפוז, לרבות מכתב השחרור, ובאם היו מעיינים אזי היו מבחינים בערכי הסוכר הגבוהים שנרשמו ומטפלים בתובע.
במהלך הדיונים, התובע לא הוכיח כי הציג בפני מי מרופאי מכבי את מסמכי האשפוז ובסיכומיו זנח טענה זו וטען כי רשלנותם של רופאי מכבי נובעת מכך שלא ביקשו מהתובע להציג בפניהם את מסמכי האשפוז.
— סוף עמוד 13 —
עסקינן בשינוי חזית אסור ואינני מתירה שינוי כה מהותי, היורד לשורשו של עניין ומשנה כליל את בסיס טענותיו העובדתיות של התובע.
ד”ר סוזנה הורביץ-
ד”ר הורביץ הינה אורטופדית מומחית והתובע פנה אליה לראשונה ביום 18.7.02. לאחר מכן נבדק על ידה בתאריך 31.7.02 .
התובע לא הציג בפני ד”ר הורביץ את מסמכי האשפוז . לאחר בדיקה במרפאה הומלץ על המשך מעקב. (ראה נ/13).
ד”ר שלמה פלכטר-
עקב סחרחורות והקאות הופנה התובע להתייעצות עם מומחה נוירולוגיה והופנה לטיפולי פיזיותרפיה.
ביום 23.7.02 הגיע התובע לראשונה למרפאתו של ד”ר פלכטר, סיפר על תאונת האופנוע מיום 15.7.02, שביקר במיון לאחר התאונה ושאורתופדית מומחית הפנתה אותו לייעוץ.
התובע לא הציג בפני ד”ר פלכטר מסמך מטעם ביה”ח (ראה נ/11).
ד”ר אהרונוב-
ביום 24.7.02 פנה התובע לד”ר אהרונוב בשל מחלת חום, הקאות וכאבים.
התובע סיפר על תאונת האופנוע שעבר והציג בפני ד”ר אהרונוב מסמך מהמיון. (ראה נ/12).
בבדיקתו הקלינית של התובע לא אובחנה סיבה לחום ולסימפטומים שחש התובע ועל מנת להשלים את ברור סיבת החום, הופנה התובע למוקד רפואה דחופה.
התובע פנה למוקד הרפואי, שוחרר באותו הערב לביתו עם המלצה לפנות למעקב הרופא המטפל.
מתיקו הרפואי של התובע, עולה שבניגוד להמלצות שקיבל במוקד לרפואה דחופה, התובע לא מצא לנכון לפנות לרופא המטפל, דהיינו לד”ר אהרונוב (ראה נ/9).
ביום 25.7.02 התאשפז התובע וביום 26.7.02 השתחרר, התובע לא פנה עם מכתב השחרור לרופאת המשפחה אלא רק כ- 7 חודשים לאחר מכן ומסיבות שונות לאלה בגינם אושפז.
התובע לא הציג בפני ד”ר אהרונוב את מכתב השחרור מיום 26.7.02 גם בבקורו המאוחר.
ד”ר אליזבט ויינמן-
ד”ר ויינמן היא מומחית ברפואת עיניים.
התובע ביקר במרפאתה לראשונה ביום 30.7.02, סיפר לה על תאונת האופנוע, על כך שהיה מאושפז ביום 25.7.02 עקב חום וכאבים אולם, לא הציג בפניה מסמך רפואי מבית החולים.
ד”ר ויינמן העידה כי כל שהיה לה נבע מפי התובע (ראה עמ’ 47 לעדותה מיום 15.5.12).
יצוין כי התובע חזר וביקר אצל מי מרופאי מכבי אולם בשום שלב לא הציג בפניהם את מסמכי האשפוז.
— סוף עמוד 14 —
כוון שעניינו בשינוי חזית אסור, ביהמ”ש לא נזקק לשאלה מדוע לא ביקשו רופאי מכבי את מסמכי האשפוז על אף שידעו כי התובע אושפז.
למעלה מן הצורך, אפרט מדוע גם טענה זו של התובע, שהועלתה שלא כדין, איננה רלוונטית לענייננו.
ישנם שיקולים רבים המרכיבים את התשובה לשאלת מהות החובה המוטלת על רופא כלפי המטופל על ידו. לא כל טעות תיחשב כחוסר זהירות או סטייה מסטנדרט הזהירות הראויה. אחריות מוגברת מעין זו עלולה לפגום בתפקוד המערכת הרפואית ולגרום להפרת איזון עדין (ראה לעיל דנ”א 1833/91 קוהרי נ’ מ”י- משרד הבריאות שלעיל).
בבוא בית המשפט לקבוע את חובת הזהירות הראויה בין רופא לחולה המטופל על ידו במקרה קונקרטי, יעשה כן תוך איזון אינטרסים בין טובת החולה והאינטרס הציבורי ובין אפשרויותיו ויכולתו האובייקטיבית של הרופא:
“חובת ההשגחה של צוות בית-החולים על החולים המאושפזים במחלקות אינה מוחלטת, ויש צורך למצוא איזון בין האינטרס של השגחה על החולים ומניעת תאונות והחמרה במצב בריאותם מצד אחד, והיכולת להקצות כוח אדם להשגחה על החולים מצד שני, היינו-בעיה של משאבים כלכליים”
(ראה ת”א 1207/92 (חי’) הרמן יצחק נ’ מרכז רפואי בני ציון, דינים מחוזי, כרך כו(2) 446).
לענין זה אנלוגיה ברורה מיחס רופא ביה”ח כלפי מטופל ליחס רופא קופ”ח כלפי חולה. יכולתה האובייקטיבית של ד”ר אהרונוב היא מעקב אחרי תיקי מטופליה. ד”ר אהרונוב העידה כי כאשר היא מפנה אדם עם מוגבלויות לטיפול חיצוני היא עוקבת אחר מצבו. בניגוד לכך, אם עסקינן באדם סביר, בר דעת, מתבקש שיחזור לרופא המפנה ולהמשך טיפול ויתר על כך, חולה שהפסיק מיוזמתו אשפוז, שומה עליו שיפנה לרופא הקהילה.
“רפואה זה דבר מאוד דינאמי ואתה לא חושב על מטופל כפושע שאם נתת לו הפנייה והוא לא הלך, מדוע לא הלך. כנראה שמצבו הבריאותי השתפר” (ראה עדותה של ד”ר אהרונוב, עמ’ 60 שורות 12- 13 לפרוטוקול מיום 15.5.12).
שלבי התהליך הרפואי הם כדלקמן: ראשית האבחון, לאחר מכן ההחלטה בדבר הטיפול הראוי והטיפול עצמו הכולל גם את המעקב לאחר הטיפול. עם ז] ]>

ערעור על פסק דין בנושא רשלנות רפואית בלידה

להלן ערעור על פסק דין בנושא רשלנות רפואית בלידה

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע”א 6992/09

לפני: כבוד המשנה לנשיאה א’ ריבלין

כבוד השופט ע’ פוגלמן

כבוד השופט י’ עמית

המערערים: 1. אלון לזר

2. רותי לזר

3. שמעון לזר

נ ג ד

המשיבה: הסתדרות מדיצינית הדסה

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב’ השופט י’ שפירא) בת”א 8068/06 [פורסם בנבו] מיום 10.6.2009

תאריך הישיבה: כ”ו בכסלו התשע”ב (22.12.11

פסק-דין

השופט י’ עמית:

עניינו של הערעור שלפנינו בתביעת רשלנות רפואית בלידה.

1. ביום 31.5.1986 הגיעה המערערת 2 (להלן: המערערת) לבית החולים הדסה עין כרם (להלן: בית החולים) לאחר ירידת מים על מנת ללדת את ילדה השני. המערערת הגיעה בשבוע ה-38 להריונה, לאחר שבעבר ילדה ילד בריא במשקל 3.6 ק”ג, ועם קבלתה נבדקה על ידי מיילדת וחוברה למוניטור. הלידה החלה כלידה רגילה, אך במהלך השלב השני של הלידה, לאחר יציאת ראש הוולד, נתקעו כתפיו (להלן: פרע כתפיים) ולבסוף חולץ מבטן אמו על ידי המיילדות, אשר קודם לכן, ומשנוכחו לדעת כי מדובר באירוע של פרע כתפיים, ניסו להזעיק רופא. אין חולק כי מיד לאחר הלידה אובחן המערער 1 (להלן: המערער) כסובל מתסמונת ERB, היא תסמונת פרע כתפיים.

אבהיר כבר כעת כי התביעה לא נסבה בעיקרה על הנזק מושא תסמונת ERB, באשר מרבית המומחים, הן מטעם המערער והן מטעם בית החולים, סברו כי המערער כבר אינו סובל כיום משיתוק ע”ש ERB, וכי השיתוק נרפא במלואו במהלך השנים. התביעה נסבה על הנזק הנוירולוגי הקשה ממנו סובל המערער, המתבטא בהתקפי אפילפסיה, בפיגור שכלי ומוטורי קשה ופגיעה קשה בראייה. בהיותו בגיל 10 עבר המערער ניתוח במונטריאול בקנדה לכריתת המוקד האפילפטי במוח, ובהגיעו לגיל 20 הוגשה התביעה דכאן בעילה של רשלנות בלידה.

2. בית משפט קמא מצא כי התיעוד הרפואי לוקה בחסר והפך את נטל ההוכחה, אך למרות זאת, דחה את התביעה. בפסק הדין נקבע כי לא היתה התרשלות במהלך הלידה; כי לא הייתה חובה באותה תקופה שכל יולדת המגיעה לבית החולים תיבדק על ידי רופא עם הגיעה; וכי לא היתה אינדיקציה מוקדמת לסיכון שיתרחש אירוע של פרע כתפיים. במישור העובדתי נקבע כי המיילדות פעלו כשורה; כי במהלך הלידה אחת משתי המיילדות הזעיקה רופא מייד כשנתברר כי מדובר במצב של פרע כתפיים אך שני הרופאים שהו באותה עת בחדר לידה בניתוח קיסרי של יולדת אחרת; כי לא בוצע במהלך הלידה חיתוך בין הנקבים (אפיזיוטומיה) – פעולה שנועדה לסייע ליציאת העובר – אך פעולה זו לא הייתה אפקטיבית ממילא בנסיבות המקרה; כי המיילדות לא לחצו על בטן המערערת וראשו של היילוד לא נמשך בחוזקה על ידי המיילדות כפי שנטען.

עוד נקבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין מהלך הלידה לבין הנזקים מהם סובל המערער, ולמעשה, גם המומחה מטעם המערערים הסכים שהמערער סובל מפגם מבני במוח שנוצר במהלך ההריון ללא קשר ללידה.

3. על כך נסב הערעור שלפנינו, בו תוקפים המערערים את קביעותיו של בית משפט קמא לאורך ולרוחב. המערערים טענו לחוסר ברישומי בית החולים ולנזק ראייתי שנגרם להם עקב כך. נטען כי לא בוצעו הבדיקות הדרושות ביולדת טרם הלידה כך שיש לזקוף לחובתו של בית החולים את פרע הכתפיים וכי ניתן וצריך היה להחליט מראש על ביצוע ניתוח קיסרי; כי רופא היה צריך להיות נוכח בעת הלידה ולחלץ את המערער מבטן אמו; כי ציון האפגר 8 שניתן למערער בלידתו אינו אמין באשר נחזה מהרישום בתעודת שחרור הילוד כי המספר תוקן בדיעבד; וכי מרישומי המוניטור עולה כי הייתה הפסקה של שעה בניטור העובר. לעניין הקשר הסיבתי נטען כי מצבו של המערער מיד לאחר הלידה העיד על כך שסבל מתשניק סב-לידתי אשר גרם בתורו לנזקיו של המערער.

4. למרות היקפו הנכבד של תיק זה, במהלכו נשמעו עדויות של הורי המערער, הרופאים והמיילדות, ומומחים מטעם כל צד נחקרו על חוות דעתם, איני סבור כי יש מקום להידרש בהרחבה לכל תג ותג בטיעוני המערערים ואקדים ואומר כי דין הערעור להידחות.

ככלל, כאשר בתביעת רשלנות בלידה עסקינן, והתובע טוען לרשלנות שגרמה לתשניק סב-לידתי בעטיו נגרם נזק מוחי ליילוד עקב חוסר חמצן, על התובע להוכיח שלושה נדבכים והם: כי הנתבע התרשל במהלך הלידה; כי ההתרשלות גרמה ליילוד לתשניק סב-לידתי; כי הנזק שנגרם ליילוד הוא כתוצאה מהתשניק. לטעמי, לא הוכח במקרה דנן כי המערער סבל מתשניק במהלך הלידה ולא הוכח קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין מצבו של המערער. המערערים לא הצביעו כמעט על אף אינדיקציה למצוקה עוברית סמוך לפני ובמהלך הלידה, ומנגד, בית החולים הצביע על מספר נתונים השוללים קיומו של קשר סיבתי לתשניק הנטען.

5. חלק נכבד מטיעוני המערערים הוקדש לנושא הרישומים הרפואיים, אך איני רואה להתערב בממצאי העובדה של בית משפט קמא בנושא זה ואומר בקצרה כי על פניו גם אין ממש בטענות אלה. כך, לעניין רישום האפגר, הרי שבשני רישומים נפרדים בשני גליונות הילוד, עולה בבירור כי המערער נולד באפגר 8 וכעבור חמש דקות עלה לאפגר 9. גם בנושא המוניטור נתברר כי לא מדובר בחוסר של שעה אלא בפער בין שעון קיץ לשעון חורף, כפי שעולה משעת רישום מתן האפידורל על גבי רישום המוניטור. מכאן, שהמערערת הייתה מחוברת למוניטור עד לשלב בו הועברה מחדר הצירים לחדר הלידה.

6. התזה המרכזית של המערערים היא, כי חילוצו של המערער במשיכה בכוח גרם לשיתוק על שם ERB וכי תוך כדי החילוץ, שארך זמן, נוצר תשניק שגרם לנזקים הנוירולוגיים הקשים מהם הוא סובל.

לא למותר לציין כי המערערים הסתמכו על חוות דעתו של ד”ר וייס, מומחה בתחום המיילדות, אשר נתן את חוות דעתו בשנת 2006. במהלך חקירתו נתברר כי ד”ר וייס ערך חוות דעת בעניינו של המערער כבר בשנת 2003, לבקשתו של עו”ד אחר שייצג בשעתו את המערערים. בחוות דעתו המוקדמת, התייחס ד”ר וייס אך ורק לקשר בין אירועי הלידה לבין התסמונת על שם ERB, מבלי להתייחס כלל לנזקים הנוירולוגיים הקשים של המערער, שהם למעשה הנזקים נשוא התביעה. במסגרת התביעה הנוכחית, ועל מנת לבסס את הקשר הסיבתי בין אירועי הלידה לנזקים הנוירולוגיים מהם סובל המערער, הסתמכו המערערים על חוות דעתו של ד”ר היילברון, נוירוכירורג במקצועו, ולפיה, התופעות מהן סובל המערער – התקפי אפילפסיה, פיגור שכלי וההתפתחותי ונזק מוטורי לראייה ולדיבור – מעידות על נזק אנוקסי נרחב. וכלשונו “החשד הגבוה למצוקה עוברית בשלב II של תהליך הלידה, הקושי בחילוץ הכתפיים התקועות עם השיתוק על שם ERB משמאל… כל אלה משייכים חולה זה ל”periantal cerebral palsy due to brain anoxia”.

7. אולם, לא סגי בקיומו של חשד למצוקה עוברית כדי לקבוע קיומו של תשניק סב-לידתי וקיומו של קשר סיבתי לנזק.

במקרה דנן, לא הוכחה כלל מצוקה עוברית במהלך הלידה. ראשית, בתרשימי המוניטור אין כל עדות למצוקה/סבל עוברי. כך נקבע על ידי פרופ’ אוהל, המומחה מטעם בית החולים וכך עולה גם מחוות דעתו ומחקירתו של ד”ר וייס מטעם המערערים. שנית, איננו צריכים להרחיק עדותנו, באשר בחוות דעתו הראשונה של ד”ר וייס מיום 6.4.2003 (נ/4, צורף כנספח 6 לתיק המוצגים מטעם המערערים) נכתב במפורש “יש לציין כי עוברה של הגב’ לזר לא סבל ממצוקה עוברית במהלך הלידה…”(סעיף כה לחוות הדעת).

8. ואם לא די בכך, הרי שחסרו אצל המערער כל אותם סממנים מוכרים, שנזכרו פעמים רבות בפסיקה בהקשר של תשניק סב-לידתי והם:

(-) אפגר נמוך מאוד גם בדקה החמישית והעשירית לאחר הלידה (סולם האפגר מבוסס על חמישה נתונים: נשימה, דופק, צבע, תגובה לגירוי, וכוח שרירים (טונוס) כאשר כל פרמטר זוכה לציון בין אפס לשתיים כך שהניקוד המכסימלי לתינוק בעת היוולדו הוא עשר);

(-) חמצת בדם (רמת PH נמוכה מהתקין);

(-) פרכוסים או ממצאים חריגים בבדיקה הנוירולוגית שנערכת לתינוק עם יציאתו לעולם או בימים או בשבועות הראשונים לאחר הלידה, כמו רפיון שרירים, שינויים בטונוס גוף (היפוטוניה או היפרטוניה) או ממצאים לא תקינים בבדיקת הרפלקסים;

(-) פגיעה רב מערכתית כמו פגיעה בכליות או הפרעה בתפקודי קרישה.

מובן כי בחינת סממנים אלו, בבחינת נקודת מוצא, אינה כזה ראה וקדש, והיא צריכה להיעשות בזהירות. כך, לדוגמה, האפגר אינו “מדע מדויק” אלא סובייקטיבי ומהימנותו תלויה במיומנות הצוות הרפואי, ואילו חומציות בערכים תקינים יכולה להעיד על המצב בעת עריכת הבדיקה, מבלי לשלול בהכרח אפשרות של סבל עוברי ומצב של חוסר אספקת חמצן קודם לכן (ע”א 7375/02 בי”ח כרמל נ’ עדן מלול, פ”ד ס(1) 11 (2005)).

9. במקרה דנן, ציון האפגר שקיבל המערער בדקה הראשונה היה 8 ובדקה החמישית עלה ל-9 וניתן להיווכח במספרים אלה בנקל בשני גליונות היילוד. העובדה שלא נלקח אפגר בדקה ה-10 וה-20 מצביעה על כך שלא הייתה אינדיקציה לעשות כן, וד”ר היילבורן מטעם המערערים, שהוא נוירו-כירורג נשאל בחקירתו הנגדית אם ראה אי פעם רשומה רפואית של יילוד שנולד עם אפגר תקין שהמשיכו ובדקו את האפגר גם בדקה העשירית והעשרים, השיב כי אינו מכיר אך לדעתו אינדיקצית ה – PH חשובה יותר (עמ’ 231 – 232 לפרוטוקול).

המערער קיבל מייד עם לידתו ציון 2 בכל אחד ממדדי האפגר למעט מדד הצבע, באשר סבל מכיחלון עם חילוצו, ובדקה 5 קיבל נקודה אחת במדד זה. כפי שעולה מעדותו של פרופ’ גונן המומחה מטעם בית החולים, ומעדותו של פרופ’ שנקר, שהוזמן לעדות כמי שהיה מנהל המחלקה בתקופה הרלוונטית, התופעה של כיחלון לאחר חילוץ במקרה של פרע כתפיים היא תופעה שכיחה, והוא נובע מהלחץ בעת החילוץ אשר גורם ללחץ על כלי הדם הצוואריים. הכיחלון אמנם מעיד על חוסר בחמצן, אולם העובדה שלאחר הלידה המערער נזקק רק להנשמה קצרה באמבו מעידה על כך שלא סבל מאירוע איסכמי לאחר הלידה, בעוד שיילודים הסובלים מנזק מוחי עקב תשניק נזקקים להנשמה אקטיבית ואגרסיבית של ממש ולעיתים אף להחייאה.

לא בוצעה למערער בדיקת PH אך הצדדים נחלקו אם בשנת 1986 נלקחה בדיקה זו כדבר שבשגרה, ומומחי בית החולים גרסו כי הבדיקה נעשית רק במקרים בהם מצבו של היילוד לאחר הלידה קשה. לכך יש להוסיף כי ד”ר מטות, שהוא רופא הילדים שבדק את המערער מייד לאחר הלידה ואף העיד בבית המשפט, לא מצא ממצא חריג ולאחר הבדיקה עזב את המקום (עמ’ 217). בגליון הרישום מיום 9.8.1986 לא נרשם ממצא חריג למעט נפילה קלה של הראש (שמט ראש- “mild head lag”) – שהיא תופעה שכיחה בחודשי החיים הראשונים עד להתחזקות שרירי הצוואר – וכן נרשם “שיפור ביד עד 90 מעלות”, כאשר הכוונה לשיתוק מסוג ERB בצורה קלה.

סיכומו של דבר, שלא הוכח מלכתחילה מצב של מצוקה/סבל עוברי לא נמצאו הסימנים הנוירולוגים “הקלאסיים” המעידים על קיומה של תסמונת היפוקסית-איסכמית כתוצאה מתשניק.

10. ואם לא די בהיעדרם של הסימנים השכיחים המעידים על מצוקה עוברית סמוך לפני ובמהלך הלידה, הרי שמנגד, הצביע בית החולים על ראייה פוזיטיבית לפיה אין קשר בין התופעות הנוירולוגיות הקשות מהן סובל המערער לבין מהלך הלידה.

למערער נערכה בדיקת MRI, אשר על פי חוות דעתו של הנוירולוג פרופ’ להט, המומחה מטעם בית החולים, הדגימה הפרעה מבנית משמעותית בהמיספרה השמאלית של בדיקת המח, הפרעה שבאה לידי ביטוי בכפאכיגיריה (מיעוט קפלי מוח) ובאקטופיה מוחית (אזורים של תאי מוח שלא נמצאים במבנה ובמקום הרגיל שלהם). כאמור, בהגיעו לגיל 10 עבר המערער ניתוח מוח במונטריאול שבקנדה לשם הסרת חלק מהרקמה המוחית הלא תקינה באיזור קליפת המוח השמאלית, במטרה לנסות ולהוריד את תדירות ההתקפים האפילפטיים. מחוות דעתו של פרופ’ להט עולה כי ממצאי הבדיקה המיקרוסקופית אימתו את הדמיית ה-MRI, כך שקיים גם אימות פתולוגי לכך שמדובר בהפרעה מוחית מבנית-מולדת, שהיא הגורם הישיר לפיגור השכלי ולאפילפסיה הבלתי נשלטת מהם סובל המערער.

גם ד”ר היילברון, המומחה מטעם המערערים, אישר במהלך חקירתו הנגדית כי ההפרעות המבניות שהודגמו בבדיקת ה-MRI מוכרות כמומים מוחיים מולדים הנוצרים בשליש הראשון של ההריון אך לשיטתו, האיסכמיה-היפוקסיה במהלך הלידה “תרמה משמעותית לחומרת הפגיעה הנוירולוגית שמקורה בהפרעה הגנטית” (עמ’ 234-229 לפרוטוקול ועמ’ 4 לחוות דעתו המשלימה). כאמור, משלא הוכח כי המערער סבל במהלך הלידה מתסמונת היפוקסית-איסכמית כתוצאה מתשניק, נשמטת גם ההנחה לתרומה או להחמרה של הפגיעה המבנית המולדת.

סיכומו של דבר, שבית החולים הצביע על ראיות פוזיטיביות שיש בהן להסביר את מצבו של המערער.

11. משהגענו למסקנה כי אין קשר סיבתי בין מהלך הלידה לבין מצבו הקשה של המערער, איני רואה להידרש לשאלה אם הייתה התרשלות בטיפול. עם זאת, אציין כי על פניו נראה כי אין מקום להתערבות במסקנות ובממצאים אליהם הגיע בית משפט קמא גם לגבי רכיב זה.

אין חולק כי הלידה הייתה קשה נוכח הסיבוך של פרע כתפיים, תופעה הידועה כ”חלום הבלהות של כל מיילד”. אולם, לא הייתה כל אינדיקציה לסיכון שיתרחש פרע כתפיים, כך שאין ממש בטענה כי מלכתחילה צריך היה לבצע ניתוח קיסרי במערערת. בגיליון הקבלה של המערערת נרשם כי דיווחה על הריון ולידה תקינים; כי משקל התינוק בלידה הקודמת היה 3.6 ק”ג; כי מהלך ההריון היה תקין; כי עברה שלוש בדיקות אולטרה-סאונד תקינות; וכי עברה בדיקת אולטרה-סאונד גם בבית החולים, וגם בדיקה זו נמצאה תקינה. מכאן, שלא הייתה כל עדות לחשד אפשרי כי המדובר בעובר גדול במיוחד, וכאמור, המערער נולד במשקל 3.9 ק”ג (לגורמי הסיכון ללידה שעלולה להסתבך באירוע של פרע כתפיים ולמהותה של התופעה, ראו בהרחבה פסק דינו של המשנה לנשיאה השופט ריבלין בע”א 9313/03 חביבאללה נ’ בית חולים נצרת E.M.M.S, פ”ד נט(4) 18 (2005); וכן ע”א 2694/90 הסתדרות מדיצינית הדסה נ’ מימון, פ”ד מו(5) 628 (1992)).

המערערת אכן התקבלה ונבדקה קודם הלידה על ידי מיילדת, אך מטופס קבלת היולדת עולה כי נעשו כל הבדיקות הנדרשות, ולא הוכח כי בשנת 1986 היתה חובה כי כל יולדת המתקבלת בחדר לידה חייבת להיבדק על ידי רופא. לא רק שלא היו כל גורמי סיכון בגינם יכול או צריך היה הצוות הרפואי לחשוד או לצפות כי במהלך הלידה יתרחש פרע כתפיים, אף לא היתה אינדיקציה למצוקה/סבל עוברי בתחילת השלב השני בלידה. שתי המיילדות הצהירו והעידו כי עד לשלב בו נוצר המצב של כליאת כתפי היילוד, לא היה מקום לבצע חיתוך בין הנקבים (אפיזיוטומיה), וכשנוצר מצב זה כבר לא ניתן היה לבצע את החיתוך (המיילדת ברוורמן בעמ’ 612-611 לפרוטוקול), ולכן השתמשו בנקיטות ובמניפולציות המקובלות לצורך חילוץ העובר. בית משפט קמא הגיע למסקנה עובדתית כי המיילדות אחזו בראשו של הילוד וחילצו אותו בדרך המקובלת, ולא במשיכה חזקה בראשו כפי שנטען. בית משפט קמא גם העדיף את עדותו של פרופ’ שנקר ולפיה עולה מהתיעוד הרפואי כי הרופאים לא נדרשו לתפירות רבות, אלא עשו שימוש בסיכות מישל לאיחוי הקרע שנוצר, מה שמעיד על כך שלא היה שימוש בכח רב לחילוץ הילוד. כפי שנקבע, כאשר הלידה הסתבכה עקב פרע הכתפיים, המיילדות הזעיקו רופא, אולם שני הרופאים שנמצאו במחלקה באותה עת נמצאו בעיצומו של ניתוח קיסרי, וביני לביני חילצו המיילדות את היילוד.

על רקע כל אלה, ומשהעדיף בית משפט קמא את חוות דעתם של מומחי בית החולים, נקבע כי לא הוכחה התרשלות בביצוע הלידה. כידוע, כלל נקוט בידינו כי אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים ובקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, ולא ראיתי סיבה לסטות מכלל זה במקרה דנן.

12. לא אמרנו דברים אלה ביחס לטענת ההתרשלות של הצוות הרפואי, אלא למעלה מן הצורך, באשר הגענו למסקנה כי לא הוכח במקרה דנן כי המערער סבל מתשניק סב-לידתי ולא הוכח קשר סיבתי בין מהלכי הלידה לבין הנזקים והתופעות מהם סובל המערער.

אשר על כן, דין הערעור להידחות ולפנים משורת הדין אין צו להוצאות.

ש ו פ ט

השופט ע’ פוגלמן:

אני מסכים.

ש ו פ ט

המשנה לנשיאה א’ ריבלין:

מצטרף אני לתוצאה אליה הגיע חברי, משלא הוכח, במידה הנדרשת, קיומו של קשר סיבתי משפטי בין התנהלות המשיבה לבין התוצאה שהתרחשה. כיוון שכך איני נדרש לשאלה אם התקיימה במקרה זה התרשלות מצד המשיבה.

המשנה לנשיאה

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י’ עמית.

ע’ פוגלמן -6992/09

ניתן היום, ג’ בטבת תשע”ב (29.12.2011).

המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט

 

 

אתר רשלנות רפואית בישראל

תביעת רשלנות רפואית הריון / לידה נגד בית חולים הסהר האדום מוקאסד

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

 

ע”א 9194/09

ע”א 9450/09

רע”א 6527/10

לפני:

כבוד המשנה לנשיאה א’ ריבלין

כבוד השופט א’ רובינשטיין

כבוד השופט ח’ מלצר

המערערים בע”א 9194/09 והמשיבים בע”א 9450/09 והמבקשים ברע”א 6527/10:

1. בית חולים הסהר האדום

2. ד”ר יוסף שעאבני

נ ג ד

המשיבים בע”א 9194/09 וברע”א 6527/10 והמערערים בע”א 9450/09:

1. ד.מ.

2. ג.מ.

3. ס.מ.

ערעורים על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 13.10.09 ובקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 21.7.10 בת.א. 7513/05 שניתנו על-ידי כבוד השופט י’ שפירא

תאריך הישיבה:

כ”ט בשבט התשע”א

פסק-דין

המשנה לנשיאה א’ ריבלין:

1. המערערת 1 נולדה להוריה, המערערים 2 ו-3 (כולם המשיבים בערעור שהוגש מטעם ד”ר שעבני ובית החולים) בבית החולים מוקאסד – לאחר שהופנתה לשם על-ידי בית-החולים אליו פנתה תחילה, בית החולים “הסהר האדום” שבירושלים – הוא המשיב מס’ 1.

המשיב 2, ד”ר שעבני, הוא הרופא אשר ביצע את בדיקות המעקב במהלך הריונה של המערערת 2. היה זה הריונה הראשון והוא אובחן כהריון רב עוברים – הריון של תאומים.

בשבוע ה-23 להריונה, אובחן אצל המערערת 2, פער בהתפתחותו של עובר אחד לעומת משנהו. בשבוע ה-32 להריונה, לאחר שהמערערת 2 ביקרה במרפאתו הפרטית של המשיב 2, הוא צייד אותה במכתב הפנייה אל המשיב 1 – בית החולים – ובו ציין כי עליה לפנות לבית-החולים כל אימת שתחוש בכאבים או בצירים וכן בכל

— סוף עמוד 2 —

מקרה בו תתעורר בעיה כלשהיא במהלך ההריון. הוא אף הנחה את המערערת להציג את מכתבו בבית החולים ולבקש כי הוא עצמו ייקרא לשם מיד עם בואה למקום.

ביום 24.5.96, בהיותה בשבוע ה-35 להריונה, חשה המערערת בכאבים והבחינה בירידת מי השפיר. היא פנתה לבית-החולים – המשיב 1 – כשהיא מלווה בבעלה – המערער 1 ובאימו.

2. בית המשפט המחוזי, שנתן אמון מלא בעדותם של המערערים 2 ו-3 ושל אימו של המערער 3, קבע כי הם הגיעו לבית החולים המשיב ושם סרבו לקבל את המערערת 2, אף שהציגה את מכתבו של המשיב 2. בדלפק הקבלה לא מצאו איש. בקומה השלישית פגשו באחות, עובדת בית החולים, ומסרו לה את מכתב ההפניה. אחד מרופאי בית החולים ראה את המכתב ואז נאמר לה כי בית החולים אינו מטפל בלידה של תאומים והיא הופנתה לבית החולים מוקאסד הסמוך. שהייתם של המערערים 2 ו-3 בבית החולים הסהר האדום, נמשכה, כך קבע בית המשפט, כ-35 דקות. גרסת המשיבים כי המערערים 2 ו-3 לא היו כלל בבית החולים במועד האמור וכי מכל מקום לא נתעכבו שם נדחתה על ידי בית המשפט כבלתי מהימנה. בית המשפט קבע כי המערערת 2 שולחה מבית החולים המשיב לפנות בוקר, בלא שקיבלה טיפול ובלא שנעשתה אבחנה באשר למצבה. לאחר מכן היא נתקבלה בביתה חולים מוקאסד כשהיא בתהליך לידה בעקבות צניחת חבל הטבור.

בעת קבלתה בביתה חולים מוקאסד, נבדקה המערערת 2, ונמצא כי אחד העוברים היה מצוי בתנוחת עכוז כשהוא סובל ממצוקה עוברית קשה ואילו ליבו של השני לא פעם. התאומה הראשונה חולצה בניתוח קיסרי במצב של תשניק קשה ביותר והיא סובלת מ-שיתוק מוחין ו-פיגור שכלי קשה. התאומה השנייה חולצה ללא רוח חיים.

3. בית המשפט המחוזי, לאחר שקבע את הממצאים העובדתיים ובחן את חוות-הדעת הרפואיות שהוצגו מטעם בעלי-הדין מצא כי המשיבים 1 ו-2 התרשלו בטיפולם במערערת 2 עובר ללידת התאומות.

המשיב 2, הרופא אשר טיפל במערערת 2 במהלך הריונה, נמנע מלקיים תרשומת מסודרת אודות בדיקות המעקב שביצע ולא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי קיים מעקב סביר. נהפוך הוא, בית המשפט מצא, גם לאור חוות-הדעת של

— סוף עמוד 3 —

המומחה הרפואי מטעם המשיבים, כי מעקב ההריון לא היה תקין, חלק מן הבדיקות לא נעשו, הופר הסטנדרט המקובל לגבי בדיקות אולטרה-סאונד וחלבון עוברי ולא נרשמו הנחיות למערערת 2 באשר להתנהגותה במהלך ההריון. המשיב 2, כך נקבע, התרשל גם בכך שאף שידע כי הוא עשוי להיעדר מן הארץ בתקופה הקריטית ללידה, נמנע מליידע רופא מחליף על מצבה של המערערת 2, ונמנע ממתן הנחיות לעובדי בית החולים המשיב 1 אליו הופנתה על-ידו.

4. אשר למשיב 1, בית החולים “הסהר האדום”, מצא בית המשפט המחוזי כי הוא התרשל בעצם סירובו לקבל את המערערת 2 למען תלד בו, ובשל מחדלו לבדוק אותה, חרף מצבה וחרף מכתב ההפניה שאחזה. בבית-החולים לא נמצאו רישומים באשר לשעת הגעתה של המערערת 2 למקום, ובאשר למה שהתרחש במהלך שהייתה שם. באלה, כך פסק בית המשפט, הוסב למערערים נזק ראייתי ובשל כך הועבר לכתפי המשיב 1 הנטל להוכיח כי לא התרשל וכי לא נתקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין התוצאה הקשה בה נסתיימה הלידה – וזאת בכל הנוגע להתייצבותם של המערערים 2 ו-3 ואימו של המערער 3 בבית החולים, זמן הגעתם ושעת עזיבתם – ככל שאלה נחוצים לצורך קביעת קיומו של קשר סיבתי בין ההשתהות הזו לבין הנזק שנגרם למערערת 1.

5. בית החולים אליו הגיעה המערערת 2 לראשונה היה אמור, כך נקבע בהסתמך על דברי המומחים, לבצע בה ניתוח קיסרי מיידי; אפילו לא היה בכוחו של בית החולים המשיב לטפל במערערת 2, היה אמור לגרום להעברתה המיידית לבית החולים אחר, להודיע לאותו מוסד כי המערערת 2 בדרכה אליהם ולקצר את זמן תחילת הטיפול בה, זמן שהיה קריטי בנסיבות העניין. במחדלם הפרו, כך נקבע, את הוראות משרד הבריאות.

6. בית המשפט המחוזי קבע כי נכותה של המערערת 1 נגרמה בשל האירועים החמורים שהתרחשו סביב הלידה וכי הנזק המוחי שנגרם לה הוא תוצאה של האירוע ההיפוקסי-איסכמי שהתרחש במהלך הלידה. עצם צניחת חבל הטבור לא גרמה לנזק, במקרה זה, כך נקבע, וטיפול ראוי ומיידי עם הגעת האם לבית החולים “הסהר האדום”, המשיב, היה יכול למנוע את הנזק למערערת 1. למסקנות אלה הגיע בית המשפט לאחר שבחן את עדויות המומחים כולם, את חוות-הדעת הרפואיות, את העדויות שבאו לפניו ואת הספרות המקצועית. עם זאת, מצא בית המשפט כי המערערת 2 תרמה באשמה,

— סוף עמוד 4 —

בשיעור 25%, לתוצאה המזיקה, בשל שנמנעה מביצוע מקצת מן הבדיקות אליהן הופנתה על-ידי המשיב 2 ובשל שלא הקדימה את בואה לבית החולים מיד עם תחילת הצירים.

7. בית המשפט המחוזי פסק כי מוטב לה למערערת 1 לשהות במוסד המתאים למגבלותיה – ולא בביתה – וזאת בשל מצבה הקשה והמיוחד. בשל מצבה גם נקבע כי תוחלת חייה תסתיים בגיל 60. כשקביעות אלה בידיו – פנה בית המשפט המחוזי להעריך את נזקי המערערים. הוא פסק לה פיצויים בגין נזק לא ממוני בסכום של מליון ש”ח. את הפסדי כושר ההשתכרות ב”שנים האבודות” בסכום של 691,000 ש”ח, ביסס בית המשפט על-פי השכר הממוצע במשק (כולל שכרם של עובדים זרים ועובדים מן השטחים), ועל ההנחה שתשהה במוסד סיעודי עליו תהא כלכלתה. בנוסף לכך, פסק למערערים 2 ו-3 פיצוי גלובאלי בסך 35,000 ש”ח בגין הפסדי שכר לעבר, הוצאות ניידות למערערת 1, לעבר ולעתיד, בסך 509,000 ש”ח והוצאות סיעוד בסך 3,000 ש”ח לחודש עד להעברתה למוסד ותשלומים בגין הוצאות אחרות.

מסכום הפיצויים נוכו 75% מתגמולי המוסד לביטוח לאומי.

8. המערערים – המערערת 1 והוריה, והמשיבים – הרופא המטפל ובית החולים “הסהר האדום” מערערים, כל אחת מקבוצות בעלי-דין אלה, מטעמם, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

המשיבים סבורים כי ראוי היה לדחות את התובענה שהוגשה נגדם בשל שלא הוכחה התרשלותם בטיפול הרפואי והן בשל אשמה התורם של המערערת 2, שהגיעה לכדי 100% – לטענתם. הם טוענים כנגד הקביעה כי נכותה של המערערת 1 נגרם בקשר ללידה וכי בית החולים “הסהר האדום” סירב לקבלה. גם מועדי ההגעה ומשך השהות של המערערת 2, כפי שנקבעו על-ידי בית-המשפט המחוזי – אינם נכונים לדעת המשיבים, ומכל מקום, כך הם סבורים, לא נתקיים קשר סיבתי בין מחדלי בית החולים לבין התוצאה. אשר למשיב 2, הם סבורים כי הוא ערך את הבדיקות הרפואיות הנדרשות למערערת 2 ואילו היא לא שעתה להוראותיו.

הפיצוי שנפסק למערערים, לדעת המשיבים, הוא על הצד הגבוה, חורג מן הנהוג ומתבסס על הערכה מוטעית של תוחלת החיים. לא היה, לדעתם, מקום לפסוק

— סוף עמוד 5 —

את הסכומים שנפסקו בגין הוצאות ניידות וסיעוד, וגם רכיב הפיצוי בגין הפסדי השתכרות של המערער 3 הוא גבוה, לדעתם.

9. המערערים מצידם סבורים כי סכומי הפיצוי שנפסקו להם נמוכים מן הראוי. לא היה מקום, לדעתם, לקבוע כי המערערת 1 תשהה במוסד כל חייה, לקבוע כי קוצרה תוחלת חייה ולהפחית מן הפיצוי בגין הפסדי ההשתכרות. גם הסכומים שנפסקו בגין הוצאות הניידות והסיעוד נמוכים, לטעמם, ואילו הסכומים שנוכו בגין תגמולי הביטוח הלאומי גבוהים, לשיטתם.

10. דין הערעורים להידחות.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי מתבסס, הן לעניין קביעת האחריות והן לעניין שומת הנזק, על הממצאים העובדתיים שבאו לפניו. בית המשפט נימק היטב את פסק דינו הסומך על הראיות שבאו במשפט. התשתית הראייתית שהונחה בפני בית המשפט כללה עדויות מטעם בעלי-הדין עצמם, עדויות כתובות של מומחים רפואיים ועדויות בעל-פה. בית המשפט התייחס בפסק דינו למהימנותם של העדים שהובאו לפני בית המשפט ומכוח התרשמותו קבע את העובדות ששימשו אותו בפסק הדין. כך לעניין קביעת האחריות וכך לעניין קביעת הנזק.

לא מצאנו כל עילה להתערב בפסיקתו של בית המשפט המחוזי. קביעותיו מעוגנות היטב בחומר הראיות שבא לפניו ומסקנותיו נכוחות, הן לעניין החבות והן לעניין האשם התורם. כך הדבר גם באשר לממצאיו ומסקנותיו, בכל הנוגע לשומת הפיצויים.

התוצאה היא שהערעורים נדחים.

אין צו להוצאות.

המשנה-לנשיאה

השופט א’ רובינשטיין:

אני מסכים.

— סוף עמוד 6 —

ש ו פ ט

השופט ח’ מלצר:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה-לנשיאה א’ ריבלין.

ניתן היום, ח’ בטבת התשע”ב (4.1.2012).

תשניק סב לידתי – כל מה שרצית לדעת

תשניק סב לידתי גורם למוות ופגיעה נוירולוגית ביילודים רבים ברחבי העולם. בחלק מהמקרים של תשניק סב לידתי, ניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית ולזכות בפיצויים של מיליוני שקלים.

להערכה של סיכויי ושווי תביעתך, ניתן לפנות לעו”ד ענת מולסון המייצגת הורים רבים בתביעות רשלנות רפואית בלידה, באמצעות פרטי יצירת הקשר שבצד שמאל

להלן פסק דין אשר עסק בין היתר בנושא תשניק סב לידתי

עא 6992/09 ‏ ‏ אלון לזר נ’ הסתדרות מדיצינית הדסה

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע”א 6992/09

לפני:

כבוד המשנה לנשיאה א’ ריבלין

כבוד השופט ע’ פוגלמן

כבוד השופט י’ עמית

המערערים:

1. אלון לזר

2. רותי לזר

3. שמעון לזר

נ ג ד

המשיבה:

הסתדרות מדיצינית הדסה

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב’ השופט י’ שפירא) בת”א 8068/06 [פורסם בנבו] מיום 10.6.2009

תאריך הישיבה:

כ”ו בכסלו התשע”ב

(22.12.11

 

פסק-דין

השופט י’ עמית:

עניינו של הערעור שלפנינו בתביעת רשלנות רפואית בלידה.

— סוף עמוד 2 —

1. ביום 31.5.1986 הגיעה המערערת 2 (להלן: המערערת) לבית החולים הדסה עין כרם (להלן: בית החולים) לאחר ירידת מים על מנת ללדת את ילדה השני. המערערת הגיעה בשבוע ה-38 להריונה, לאחר שבעבר ילדה ילד בריא במשקל 3.6 ק”ג, ועם קבלתה נבדקה על ידי מיילדת וחוברה למוניטור. הלידה החלה כלידה רגילה, אך במהלך השלב השני של הלידה, לאחר יציאת ראש הוולד, נתקעו כתפיו (להלן: פרע כתפיים) ולבסוף חולץ מבטן אמו על ידי המיילדות, אשר קודם לכן, ומשנוכחו לדעת כי מדובר באירוע של פרע כתפיים, ניסו להזעיק רופא. אין חולק כי מיד לאחר הלידה אובחן המערער 1 (להלן: המערער) כסובל מתסמונת ERB, היא תסמונת פרע כתפיים.

אבהיר כבר כעת כי התביעה לא נסבה בעיקרה על הנזק מושא תסמונת ERB, באשר מרבית המומחים, הן מטעם המערער והן מטעם בית החולים, סברו כי המערער כבר אינו סובל כיום משיתוק ע”ש ERB, וכי השיתוק נרפא במלואו במהלך השנים. התביעה נסבה על הנזק הנוירולוגי הקשה ממנו סובל המערער, המתבטא בהתקפי אפילפסיה, בפיגור שכלי ומוטורי קשה ופגיעה קשה בראייה. בהיותו בגיל 10 עבר המערער ניתוח במונטריאול בקנדה לכריתת המוקד האפילפטי במוח, ובהגיעו לגיל 20 הוגשה התביעה דכאן בעילה של רשלנות בלידה.

2. בית משפט קמא מצא כי התיעוד הרפואי לוקה בחסר והפך את נטל ההוכחה, אך למרות זאת, דחה את התביעה. בפסק הדין נקבע כי לא היתה התרשלות במהלך הלידה; כי לא הייתה חובה באותה תקופה שכל יולדת המגיעה לבית החולים תיבדק על ידי רופא עם הגיעה; וכי לא היתה אינדיקציה מוקדמת לסיכון שיתרחש אירוע של פרע כתפיים. במישור העובדתי נקבע כי המיילדות פעלו כשורה; כי במהלך הלידה אחת משתי המיילדות הזעיקה רופא מייד כשנתברר כי מדובר במצב של פרע כתפיים אך שני הרופאים שהו באותה עת בחדר לידה בניתוח קיסרי של יולדת אחרת; כי לא בוצע במהלך הלידה חיתוך בין הנקבים (אפיזיוטומיה) – פעולה שנועדה לסייע ליציאת העובר – אך פעולה זו לא הייתה אפקטיבית ממילא בנסיבות המקרה; כי המיילדות לא לחצו על בטן המערערת וראשו של היילוד לא נמשך בחוזקה על ידי המיילדות כפי שנטען.

עוד נקבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין מהלך הלידה לבין הנזקים מהם סובל המערער, ולמעשה, גם המומחה מטעם המערערים הסכים שהמערער סובל מפגם מבני במוח שנוצר במהלך ההריון ללא קשר ללידה.

— סוף עמוד 3 —

3. על כך נסב הערעור שלפנינו, בו תוקפים המערערים את קביעותיו של בית משפט קמא לאורך ולרוחב. המערערים טענו לחוסר ברישומי בית החולים ולנזק ראייתי שנגרם להם עקב כך. נטען כי לא בוצעו הבדיקות הדרושות ביולדת טרם הלידה כך שיש לזקוף לחובתו של בית החולים את פרע הכתפיים וכי ניתן וצריך היה להחליט מראש על ביצוע ניתוח קיסרי; כי רופא היה צריך להיות נוכח בעת הלידה ולחלץ את המערער מבטן אמו; כי ציון האפגר 8 שניתן למערער בלידתו אינו אמין באשר נחזה מהרישום בתעודת שחרור הילוד כי המספר תוקן בדיעבד; וכי מרישומי המוניטור עולה כי הייתה הפסקה של שעה בניטור העובר. לעניין הקשר הסיבתי נטען כי מצבו של המערער מיד לאחר הלידה העיד על כך שסבל מתשניק סב-לידתי אשר גרם בתורו לנזקיו של המערער.

4. למרות היקפו הנכבד של תיק זה, במהלכו נשמעו עדויות של הורי המערער, הרופאים והמיילדות, ומומחים מטעם כל צד נחקרו על חוות דעתם, איני סבור כי יש מקום להידרש בהרחבה לכל תג ותג בטיעוני המערערים ואקדים ואומר כי דין הערעור להידחות.

ככלל, כאשר בתביעת רשלנות בלידה עסקינן, והתובע טוען לרשלנות שגרמה לתשניק סב-לידתי בעטיו נגרם נזק מוחי ליילוד עקב חוסר חמצן, על התובע להוכיח שלושה נדבכים והם: כי הנתבע התרשל במהלך הלידה; כי ההתרשלות גרמה ליילוד לתשניק סב-לידתי; כי הנזק שנגרם ליילוד הוא כתוצאה מהתשניק. לטעמי, לא הוכח במקרה דנן כי המערער סבל מתשניק במהלך הלידה ולא הוכח קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין מצבו של המערער. המערערים לא הצביעו כמעט על אף אינדיקציה למצוקה עוברית סמוך לפני ובמהלך הלידה, ומנגד, בית החולים הצביע על מספר נתונים השוללים קיומו של קשר סיבתי לתשניק הנטען.

5. חלק נכבד מטיעוני המערערים הוקדש לנושא הרישומים הרפואיים, אך איני רואה להתערב בממצאי העובדה של בית משפט קמא בנושא זה ואומר בקצרה כי על פניו גם אין ממש בטענות אלה. כך, לעניין רישום האפגר, הרי שבשני רישומים נפרדים בשני גליונות הילוד, עולה בבירור כי המערער נולד באפגר 8 וכעבור חמש דקות עלה לאפגר 9. גם בנושא המוניטור נתברר כי לא מדובר בחוסר של שעה אלא בפער בין שעון קיץ לשעון חורף, כפי שעולה משעת רישום מתן האפידורל על גבי רישום

— סוף עמוד 4 —

המוניטור. מכאן, שהמערערת הייתה מחוברת למוניטור עד לשלב בו הועברה מחדר הצירים לחדר הלידה.

6. התזה המרכזית של המערערים היא, כי חילוצו של המערער במשיכה בכוח גרם לשיתוק על שם ERB וכי תוך כדי החילוץ, שארך זמן, נוצר תשניק שגרם לנזקים הנוירולוגיים הקשים מהם הוא סובל.

לא למותר לציין כי המערערים הסתמכו על חוות דעתו של ד”ר וייס, מומחה בתחום המיילדות, אשר נתן את חוות דעתו בשנת 2006. במהלך חקירתו נתברר כי ד”ר וייס ערך חוות דעת בעניינו של המערער כבר בשנת 2003, לבקשתו של עו”ד אחר שייצג בשעתו את המערערים. בחוות דעתו המוקדמת, התייחס ד”ר וייס אך ורק לקשר בין אירועי הלידה לבין התסמונת על שם ERB, מבלי להתייחס כלל לנזקים הנוירולוגיים הקשים של המערער, שהם למעשה הנזקים נשוא התביעה. במסגרת התביעה הנוכחית, ועל מנת לבסס את הקשר הסיבתי בין אירועי הלידה לנזקים הנוירולוגיים מהם סובל המערער, הסתמכו המערערים על חוות דעתו של ד”ר היילברון, נוירוכירורג במקצועו, ולפיה, התופעות מהן סובל המערער – התקפי אפילפסיה, פיגור שכלי וההתפתחותי ונזק מוטורי לראייה ולדיבור – מעידות על נזק אנוקסי נרחב. וכלשונו “החשד הגבוה למצוקה עוברית בשלב II של תהליך הלידה, הקושי בחילוץ הכתפיים התקועות עם השיתוק על שם ERB משמאל… כל אלה משייכים חולה זה ל”periantal cerebral palsy due to brain anoxia”.

7. אולם, לא סגי בקיומו של חשד למצוקה עוברית כדי לקבוע קיומו של תשניק סב-לידתי וקיומו של קשר סיבתי לנזק.

במקרה דנן, לא הוכחה כלל מצוקה עוברית במהלך הלידה. ראשית, בתרשימי המוניטור אין כל עדות למצוקה/סבל עוברי. כך נקבע על ידי פרופ’ אוהל, המומחה מטעם בית החולים וכך עולה גם מחוות דעתו ומחקירתו של ד”ר וייס מטעם המערערים. שנית, איננו צריכים להרחיק עדותנו, באשר בחוות דעתו הראשונה של ד”ר וייס מיום 6.4.2003 (נ/4, צורף כנספח 6 לתיק המוצגים מטעם המערערים) נכתב במפורש “יש לציין כי עוברה של הגב’ לזר לא סבל ממצוקה עוברית במהלך הלידה…”(סעיף כה לחוות הדעת).

— סוף עמוד 5 —

8. ואם לא די בכך, הרי שחסרו אצל המערער כל אותם סממנים מוכרים, שנזכרו פעמים רבות בפסיקה בהקשר של תשניק סב-לידתי והם:

(-) אפגר נמוך מאוד גם בדקה החמישית והעשירית לאחר הלידה (סולם האפגר מבוסס על חמישה נתונים: נשימה, דופק, צבע, תגובה לגירוי, וכוח שרירים (טונוס) כאשר כל פרמטר זוכה לציון בין אפס לשתיים כך שהניקוד המכסימלי לתינוק בעת היוולדו הוא עשר);

(-) חמצת בדם (רמת PH נמוכה מהתקין);

(-) פרכוסים או ממצאים חריגים בבדיקה הנוירולוגית שנערכת לתינוק עם יציאתו לעולם או בימים או בשבועות הראשונים לאחר הלידה, כמו רפיון שרירים, שינויים בטונוס גוף (היפוטוניה או היפרטוניה) או ממצאים לא תקינים בבדיקת הרפלקסים;

(-) פגיעה רב מערכתית כמו פגיעה בכליות או הפרעה בתפקודי קרישה.

מובן כי בחינת סממנים אלו, בבחינת נקודת מוצא, אינה כזה ראה וקדש, והיא צריכה להיעשות בזהירות. כך, לדוגמה, האפגר אינו “מדע מדויק” אלא סובייקטיבי ומהימנותו תלויה במיומנות הצוות הרפואי, ואילו חומציות בערכים תקינים יכולה להעיד על המצב בעת עריכת הבדיקה, מבלי לשלול בהכרח אפשרות של סבל עוברי ומצב של חוסר אספקת חמצן קודם לכן (ע”א 7375/02 בי”ח כרמל נ’ עדן מלול, פ”ד ס(1) 11 (2005)).

9. במקרה דנן, ציון האפגר שקיבל המערער בדקה הראשונה היה 8 ובדקה החמישית עלה ל-9 וניתן להיווכח במספרים אלה בנקל בשני גליונות היילוד. העובדה שלא נלקח אפגר בדקה ה-10 וה-20 מצביעה על כך שלא הייתה אינדיקציה לעשות כן, וד”ר היילבורן מטעם המערערים, שהוא נוירו-כירורג נשאל בחקירתו הנגדית אם ראה אי פעם רשומה רפואית של יילוד שנולד עם אפגר תקין שהמשיכו ובדקו את האפגר גם בדקה העשירית והעשרים, השיב כי אינו מכיר אך לדעתו אינדיקצית ה – PH חשובה יותר (עמ’ 231 – 232 לפרוטוקול).

המערער קיבל מייד עם לידתו ציון 2 בכל אחד ממדדי האפגר למעט מדד הצבע, באשר סבל מכיחלון עם חילוצו, ובדקה 5 קיבל נקודה אחת במדד זה. כפי שעולה מעדותו של פרופ’ גונן המומחה מטעם בית החולים, ומעדותו של פרופ’ שנקר,

— סוף עמוד 6 —

שהוזמן לעדות כמי שהיה מנהל המחלקה בתקופה הרלוונטית, התופעה של כיחלון לאחר חילוץ במקרה של פרע כתפיים היא תופעה שכיחה, והוא נובע מהלחץ בעת החילוץ אשר גורם ללחץ על כלי הדם הצוואריים. הכיחלון אמנם מעיד על חוסר בחמצן, אולם העובדה שלאחר הלידה המערער נזקק רק להנשמה קצרה באמבו מעידה על כך שלא סבל מאירוע איסכמי לאחר הלידה, בעוד שיילודים הסובלים מנזק מוחי עקב תשניק נזקקים להנשמה אקטיבית ואגרסיבית של ממש ולעיתים אף להחייאה.

לא בוצעה למערער בדיקת PH אך הצדדים נחלקו אם בשנת 1986 נלקחה בדיקה זו כדבר שבשגרה, ומומחי בית החולים גרסו כי הבדיקה נעשית רק במקרים בהם מצבו של היילוד לאחר הלידה קשה. לכך יש להוסיף כי ד”ר מטות, שהוא רופא הילדים שבדק את המערער מייד לאחר הלידה ואף העיד בבית המשפט, לא מצא ממצא חריג ולאחר הבדיקה עזב את המקום (עמ’ 217). בגליון הרישום מיום 9.8.1986 לא נרשם ממצא חריג למעט נפילה קלה של הראש (שמט ראש- “mild head lag”) – שהיא תופעה שכיחה בחודשי החיים הראשונים עד להתחזקות שרירי הצוואר – וכן נרשם “שיפור ביד עד 90 מעלות”, כאשר הכוונה לשיתוק מסוג ERB בצורה קלה.

סיכומו של דבר, שלא הוכח מלכתחילה מצב של מצוקה/סבל עוברי לא נמצאו הסימנים הנוירולוגים “הקלאסיים” המעידים על קיומה של תסמונת היפוקסית-איסכמית כתוצאה מתשניק.

10. ואם לא די בהיעדרם של הסימנים השכיחים המעידים על מצוקה עוברית סמוך לפני ובמהלך הלידה, הרי שמנגד, הצביע בית החולים על ראייה פוזיטיבית לפיה אין קשר בין התופעות הנוירולוגיות הקשות מהן סובל המערער לבין מהלך הלידה.

למערער נערכה בדיקת MRI, אשר על פי חוות דעתו של הנוירולוג פרופ’ להט, המומחה מטעם בית החולים, הדגימה הפרעה מבנית משמעותית בהמיספרה השמאלית של בדיקת המח, הפרעה שבאה לידי ביטוי בכפאכיגיריה (מיעוט קפלי מוח) ובאקטופיה מוחית (אזורים של תאי מוח שלא נמצאים במבנה ובמקום הרגיל שלהם). כאמור, בהגיעו לגיל 10 עבר המערער ניתוח מוח במונטריאול שבקנדה לשם הסרת חלק מהרקמה המוחית הלא תקינה באיזור קליפת המוח השמאלית, במטרה לנסות ולהוריד את תדירות ההתקפים האפילפטיים. מחוות דעתו של פרופ’ להט עולה כי ממצאי הבדיקה המיקרוסקופית אימתו את הדמיית ה-MRI, כך שקיים גם אימות

— סוף עמוד 7 —

פתולוגי לכך שמדובר בהפרעה מוחית מבנית-מולדת, שהיא הגורם הישיר לפיגור השכלי ולאפילפסיה הבלתי נשלטת מהם סובל המערער.

גם ד”ר היילברון, המומחה מטעם המערערים, אישר במהלך חקירתו הנגדית כי ההפרעות המבניות שהודגמו בבדיקת ה-MRI מוכרות כמומים מוחיים מולדים הנוצרים בשליש הראשון של ההריון אך לשיטתו, האיסכמיה-היפוקסיה במהלך הלידה “תרמה משמעותית לחומרת הפגיעה הנוירולוגית שמקורה בהפרעה הגנטית” (עמ’ 234-229 לפרוטוקול ועמ’ 4 לחוות דעתו המשלימה). כאמור, משלא הוכח כי המערער סבל במהלך הלידה מתסמונת היפוקסית-איסכמית כתוצאה מתשניק, נשמטת גם ההנחה לתרומה או להחמרה של הפגיעה המבנית המולדת.

סיכומו של דבר, שבית החולים הצביע על ראיות פוזיטיביות שיש בהן להסביר את מצבו של המערער.

11. משהגענו למסקנה כי אין קשר סיבתי בין מהלך הלידה לבין מצבו הקשה של המערער, איני רואה להידרש לשאלה אם הייתה התרשלות בטיפול. עם זאת, אציין כי על פניו נראה כי אין מקום להתערבות במסקנות ובממצאים אליהם הגיע בית משפט קמא גם לגבי רכיב זה.

אין חולק כי הלידה הייתה קשה נוכח הסיבוך של פרע כתפיים, תופעה הידועה כ”חלום הבלהות של כל מיילד”. אולם, לא הייתה כל אינדיקציה לסיכון שיתרחש פרע כתפיים, כך שאין ממש בטענה כי מלכתחילה צריך היה לבצע ניתוח קיסרי במערערת. בגיליון הקבלה של המערערת נרשם כי דיווחה על הריון ולידה תקינים; כי משקל התינוק בלידה הקודמת היה 3.6 ק”ג; כי מהלך ההריון היה תקין; כי עברה שלוש בדיקות אולטרה-סאונד תקינות; וכי עברה בדיקת אולטרה-סאונד גם בבית החולים, וגם בדיקה זו נמצאה תקינה. מכאן, שלא הייתה כל עדות לחשד אפשרי כי המדובר בעובר גדול במיוחד, וכאמור, המערער נולד במשקל 3.9 ק”ג (לגורמי הסיכון ללידה שעלולה להסתבך באירוע של פרע כתפיים ולמהותה של התופעה, ראו בהרחבה פסק דינו של המשנה לנשיאה השופט ריבלין בע”א 9313/03 חביבאללה נ’ בית חולים נצרת E.M.M.S, פ”ד נט(4) 18 (2005); וכן ע”א 2694/90 הסתדרות מדיצינית הדסה נ’ מימון, פ”ד מו(5) 628 (1992)).

— סוף עמוד 8 —

המערערת אכן התקבלה ונבדקה קודם הלידה על ידי מיילדת, אך מטופס קבלת היולדת עולה כי נעשו כל הבדיקות הנדרשות, ולא הוכח כי בשנת 1986 היתה חובה כי כל יולדת המתקבלת בחדר לידה חייבת להיבדק על ידי רופא. לא רק שלא היו כל גורמי סיכון בגינם יכול או צריך היה הצוות הרפואי לחשוד או לצפות כי במהלך הלידה יתרחש פרע כתפיים, אף לא היתה אינדיקציה למצוקה/סבל עוברי בתחילת השלב השני בלידה. שתי המיילדות הצהירו והעידו כי עד לשלב בו נוצר המצב של כליאת כתפי היילוד, לא היה מקום לבצע חיתוך בין הנקבים (אפיזיוטומיה), וכשנוצר מצב זה כבר לא ניתן היה לבצע את החיתוך (המיילדת ברוורמן בעמ’ 612-611 לפרוטוקול), ולכן השתמשו בנקיטות ובמניפולציות המקובלות לצורך חילוץ העובר. בית משפט קמא הגיע למסקנה עובדתית כי המיילדות אחזו בראשו של הילוד וחילצו אותו בדרך המקובלת, ולא במשיכה חזקה בראשו כפי שנטען. בית משפט קמא גם העדיף את עדותו של פרופ’ שנקר ולפיה עולה מהתיעוד הרפואי כי הרופאים לא נדרשו לתפירות רבות, אלא עשו שימוש בסיכות מישל לאיחוי הקרע שנוצר, מה שמעיד על כך שלא היה שימוש בכח רב לחילוץ הילוד. כפי שנקבע, כאשר הלידה הסתבכה עקב פרע הכתפיים, המיילדות הזעיקו רופא, אולם שני הרופאים שנמצאו במחלקה באותה עת נמצאו בעיצומו של ניתוח קיסרי, וביני לביני חילצו המיילדות את היילוד.

על רקע כל אלה, ומשהעדיף בית משפט קמא את חוות דעתם של מומחי בית החולים, נקבע כי לא הוכחה התרשלות בביצוע הלידה. כידוע, כלל נקוט בידינו כי אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים ובקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, ולא ראיתי סיבה לסטות מכלל זה במקרה דנן.

12. לא אמרנו דברים אלה ביחס לטענת ההתרשלות של הצוות הרפואי, אלא למעלה מן הצורך, באשר הגענו למסקנה כי לא הוכח במקרה דנן כי המערער סבל מתשניק סב-לידתי ולא הוכח קשר סיבתי בין מהלכי הלידה לבין הנזקים והתופעות מהם סובל המערער.

אשר על כן, דין הערעור להידחות ולפנים משורת הדין אין צו להוצאות.

ש ו פ ט

השופט ע’ פוגלמן:

אני מסכים.

— סוף עמוד 9 —

ש ו פ ט

המשנה לנשיאה א’ ריבלין:

מצטרף אני לתוצאה אליה הגיע חברי, משלא הוכח, במידה הנדרשת, קיומו של קשר סיבתי משפטי בין התנהלות המשיבה לבין התוצאה שהתרחשה. כיוון שכך איני נדרש לשאלה אם התקיימה במקרה זה התרשלות מצד המשיבה.

המשנה לנשיאה

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י’ עמית.

מידע נוסף בנושאים- שיתוק מוחין, תסמונת דאון, רשלנות רפואית בהריון, רשלנות רפואית בלידה

רשלנות של רופא המשפחה- תביעה בגין רשלנות רפואית

אנו רוצים לדעת האם לדעתך יש תיק לרשלנות של רופא המשפחה.
להלן המקרה:
החברה שלי הרגישה ברע בנוסף לשיעולים חזקים, היא פנתה לקופ”ח כללית בה היא מטופלת והופנתה לאחת הרופאות(הרופאה הקבועה שלה הייתה בחופשה) הרופאה לא בדקה אותה בצורה יסודית (בדיקת חום לדוגמא) אלא ביקשה ממנה לפתוח את הפה, ובדקה לה את קצב הנשימה (עם הסטטוסקופ),ושאלה בלקוניות כיצד היא מרגישה ורשמה לה מרשם לכדורים נגד שיעול.
כאשר הגענו הביתה בדקנו חום והמד הורה על 38.2 הנחנו כי הרופאה יודעת מה היא עושה, אבל כעבור מס’ מועט של שעות פניתי אותה לביה”ח לניאדו בנתניה עם חום של 39.2. מיד היא נשלחה לבידוד ואושפזה במשך שבוע ימים מחשש לשפעת חזירים (המתנו יומיים לבדיקות שבסופם התברר כי יש לה שפעת חזירים).
כעת היא נמצאת בבידוד בבית ונוטלת אנטיביוטיקה חזקה.
וב”ה מקווים כי תחלים מהר ותוכל לחזור לעבודה וללימודים.

אודה לך מאוד אם תוכלי לחזור אלינו עם חוו”ד.

מצוקה עוברית – רשלנות רפואית בלידה?

מצוקה עוברית הוא מצב בהריון שבו לפי הנתונים שיש לרופא, העובר אינו מקבל מספיק חמצן ברחם. איבחון המצוקה העוברית נעשה בדרך כלל בעזרת ניטור אלקטרוני רציף (כמו למשל, ירידה בקצב ליבו של העובר), לעתים על ידי אולטרה סאונד, ולעתים גם על ידי מדידת רמת החומציות בדם שנלקח מקרקפתו. הטיפול במצוקה העוברית כולל ניסיונות לשנות את תנוחת האם, או מתן תוספת חמצן לאם. אם אלה לא עוזרים והלידה כמעט הסתיימה, ניתן לנסות ולחלץ את העובר במהירות בלידה מכשירנית. אם הלידה עדיין רחוקה או שלא התחילה כלל, יש לבצע ניתוח קיסרי.

בישראל ובעולם מוגשות תביעות רשלנות רבות בגין מצוקה עוברית אשר לא טופלה בזמן וכתוצאה ממנה נגרמו ליילוד נזקים קשים כגון שיתוק מוחין, פיגור שכלי וכדומה. לעיתים אף מדובר על מות עובר עקב מצוקה עוברית שלא נצפתה בזמן.

אולי גם יעניין אתכם:

בכדי להגיש תביעת רשלנות בלידה שעניינה מצוקה עוברית, יש לצרף לכתב התביעה חוות דעת רפואית של גניקולוג מומחה אשר יפרט בהרחבה מה הייתה הרשלנות הרפואית, כיצד היה ניתן למנוע מצב של מצוקה עוברית או להפחית את משכה ובעיקר- אילו נזקים נגרמו ממנה.

פיצויים להורים שתנוקם נפגע עקב מצוקה עוברית יכולים להגיע אף למיליוני שקלים.

לשאלות או להערכת סיכויי תביעתך ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון המייצגת מאות נפגעי רשלנות רפואית שפרטיה בראש העמוד.

פסק דין אחד לדוגמא דן במקרה של יולדת שהתקבלה לחדר לידה, בגלל ירידת מים שלוותה בצירים. הוחלט ליילד את העובר בואקום, התינוק כנולד כשחבל הטבור כרוך פעמיים סביב צווארו, ללא דופק וללא נשימה עצמאית ולאחר זמן קצר נפטר עם סימני תשניק סב לידתי קשה.
בפסקי דין בהן נדונה שאלת מצוקה עוברית אשר גרמה לנזק מוחי לתינוק, נקבעו פיצויים של מיליוני שקלים לעיתים להורי התינוק.
מוניטור עוברי בודק את פעילות הלב העוברי ונועד לאבחן מצוקה עוברית. להלן חלק ממונחי היסוד בתחום זה:
דופק בסיסי – קצב בסיסי נורמאלי אצל העובר הוא 120-160 לדקה.

טכיקרדיה קלה – קצב לב בין 160-180 פעימות לדקה,

טכיקרדיה חמורה – קצב לב מעל 180 פעימות לדקה.

טכיקרדיה עוברית – דופק בסיס מעל 160 פעימות לדקה, הנמשך יותר מעשר דקות. טכיקרדיה עוברית יכולה להיגרם, בין השאר, בשל מצוקה עוברית.

ברדיקרדיה עוברית – דופק בסיס נמוך מ-120 הנמשך יותר מ-15 דקות.

ברדיקרדיה קלה – קצב לב עוברי של 100-119, לא בהכרח מצביעה על מצוקה עוברית.

ברדיקרדיה בינונית – קצב לב עוברי של 80-100.

ברדיקרדיה קשה – קצב לב עוברי פחות מ-80 פעימות לדקה, למשך שלוש דקות או יותר.

קצב פעימות ליבו של העובר משתנה. וריאביליות – אלה הם השינויים בדופק בין פעימות.

קצב פעימות לב העובר יכול להאיץ ויכול להאט, ולכל שינוי יש משמעות שונה:

האצה – עלית דופק הבסיס ב-15 פעימות בדקה לפחות למשך 15 שניות. האצה בדופק לב העובר, בין הצירים ובזמן ציר, הינו מצב תקין, ומעידה על חמצון נאות של העובר.

האטה מוקדמת – האטה המופיעה יחד עם הציר ומגיעה לשיאה בשיא הציר. ההאטה נובעת מלחץ על ראש העובר בזמן הציר. האטה היא מצב שפיר שאינו מחייב התערבות, אלא אם כן מדובר בהאטות קשות, ממושכות או מלוות במים מקוניאליים.

האטה מאוחרת – מופיעות מאוחר ביחס לציר ונובעת מאי ספיקה שלייתית בנוכחות היפוקסיה או הפרעה מטבולית. זהו מצב המדאיג ביותר ומחייב הקטנת פעילות ההתכוונות של הרחם, תיקון היפוקסיה אימהית, מתן חמצן והרחבת נפח הדם האימהי. כאשר כל אלה אינם מועילים מיד יש לבצע יילוד מיידי.

האטות משתנות – שאינן סימטריות ואינן דומות בצורתן אחת לשנייה, ומעידות על לחץ על חבל הטבור.

האטה משתנה קלה – אינה מחייבת התערבות מיילדותית, פרט להשגחה.

האטה משתנה חמורה – כאשר הדופק יורד מתחת ל-70 פעימות בדקה ונמשכת מעל 60 שניות. במצב זה יש לבצע פעולות סיוע בסיסיות, ואם אינן מועילות – ליילד.

האטה ממושכת נמשכת יותר מדקה – 90 שניות, עד 15 דקות.

Mein name ist nina, ich lebe hausarbeit schreiben lassen kosten seit 20 jahren in sdspanien und bin schon sehr viel in der welt herumgekommen