רשלנות רפואית אלרגיה (Allergy)

 

אלרגיה היא הפרעת של רגישות יתר של מערכת החיסון. תגובה אלרגית מתרחשת כתוצאה מחומרים סביבתיים מזיקים העונים לשם אלרגנים. התגובה הזו היא נרכשת, ומהירה. אלרגנים רבים כגון אבק או אבקנים הם חלקיקים הנישאים ברוח. במקרים הללו התסמינים יתרחשו באזורים אשר באים במגע עם האוויר כגון עיניים, אף וריאות. לדוגמא, קדחת השחת או אלרגיה לפרחים אשר מוביל לגירוי באף, התעטשות, גירוד ואודם בעיניים. מעבר לאלרגנים הנישאים באוויר, ינשם אלרגנים אשר יכולים להגיע מהמזון, עקיצות חרקים, ותגובה לתרופות כגון אספירין ואנטביוטיקה כגון פניצילין. תסמינים של אלרגיה למזון כוללים כאב בטן, נפיחות של הבטן, הקאות, שלשול וגרד ונפיחות בעור. הטיפול המסורתי באלרגיה הוא בפשטות הימנעות מאותו אלרגן או ירידה בהיחשפות שלו. טיפול תרופתי במצבי אלרגיה נועד לחסום את חומרי הביניים הלוקחים חלק בתהליך האלרגיה.

רשלנות רפואית – אלרגיה

הסיבוכים במצבים של התפתחות אלרגיה יכולים להיות מקלים עד קשים מאוד. באופן כללי מצב של אלרגיה עולה הסיכון לבעיות רפואיות במקרה של אלרגיות חמורות, עולה הסיכון לאלרגיה אשר תוביל לתגובה קשה או שוק אנאפילקטי אשר לרוב נגרם כתוצאה ממזון, פניצלין וחרקים. אסטמה היא סיבוך לעיתים הולך יד ביד עם אלרגיות שונות. במקרים רבים, אסטמה מגורה על ידי אלרגנים סביבתיים. אקזמה, סינוסיטיס ודלקות אוזניים או דלקות ריאות. כמובן שכול סיבוך מהסוג הזה
עילות לתביעה ברשלנות רפואית אירוע אלרגיה :
– אבחון שגוי של ראשונית מדומה ואבחון בשלב מאוחר מדי.

– פעולות ומחדלים רשלניים שתוצאתם תוביל להפסקת הטיפול,עיכוב הטיפול,ביצוע פעולה רפואית לקויה או לא

מתאימה שגרמה להחמרת המצב הרפואי של המטופל וגרימה לנזק גופני נוסף.

– אנמזנה שנלקחה בצורה חלקית או לא מקצועית לגבי פעולות כירורגיות רלוונטיות בעבר או מחלות רלוונטיות באזור

המעיים,וכול מיני גורמי סיכון רלוונטיות כולל מחלות לב ומחלות גנטיות משפחתיות.

– אי הפניה לבדיקות מתאימות ובזמן המתאים לדוגמת בדיקות הדמיה(רנטגן או CT ).

לשאלות בנושא רשלנות רפואית בנושא אלרגיה , ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה בראש העמוד משמאל.

קשר בין פציעה בבטן לבין גידול סרטני במעי הגס – נכות מוסבת

בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
ע”ו 48804-01-12 חיון נ’ מדינת ישראלבפני
כב’ השופטת חדוה וינבאום וולצקי
המערער
שמעון חיוןנגד
המשיב
קצין תגמוליםפסק דיןמבוא1. המערער, יליד 1948, מוכר בגין מספר רב של פגימות תולדת פציעתו ב – 1969. סך כל נכותו של המערער עומדת על 83%.
2. הערעור שבפניי נסב על קביעת וועדה רפואית עליונה שהתכנסה עוד ביום 10.11.11 שראתה לדחות ערעורו של המערער לפיו יש לקבוע קשר בין פציעתו הקשה בבטן לבין הגידול הסרטני במעי הגס שאובחן בשנת 2006, ולהכיר בו כנכות מוסבת.
3. יש לציין שבעניין זה התכנסו מספר וועדות ואף נדון ערעור בבית משפט זה שהשיב הדיון בהסכמה לוועדות. אחת המחלוקות בין הצדדים נסבה על הטענה כי בשל הפציעה הבטנית המוכרת היה איחור באבחון הגידול שכן הפציעה “הסתירה” את הגידול. המחלוקת נסבה ראשית על השאלה מי הגורם שמוסמך לדון בטענה זו.
4. בשל מחלוקת זו הוסכם גם על ב”כ המערער, בעת הדיון בוועדה רפואית עליונה, כי הוועדה לא תדון בטענה אלא רק בגורמי הסיכון הנטענים אצל המערער בעקבות הפציעה שהביאו לגידול הסרטני.
טענות המערער
— סוף עמוד 1 —
5. ב”כ המערער טוענת כי בפני הוועדה עמדו שתי חוות דעת האחת של פרופ’ פרום והשנייה עדכנית של ד”ר ליפשיץ ושתיהן הפנו לרשימה ביבליוגרפית ענפה שתומכת בטענה כי קיים קשר סיבתי בין עצירות כרונית, ממנה סובל המערער, להתפתחות גידול סרטני במעי.
6. לטענתה הוועדה בישיבתה הראשונה ביקשה לעיין בספרות ולכן דחתה הדיון וביקשה שהות לסכם עמדתה.
אלא שבין לבין השתנה הרכב הוועדה בשל עזיבת אחד מחבריה. הוועדה בהרכבה החדש, לא ביקשה שהות לעיין בספרות ותחת זאת באה מצוידת בשלושה מאמרים ששוללים את טענות המומחים מטעם המערער.
7. ב”כ המערער מבקשת ללמוד מהתנהלות זו שהוועדה באה “נעולה” לדיון.
8. היא מתייחסת גם לגופן של הנמקות ומבקשת להדגיש כי המערער, להבדיל מאדם רגיל, סובל מעצירות יום יומית.
9. בטיעונה מייחדת ב”כ המערער דיון ארוך לעניין נטל הראיה החל על המערער ומביאה מפסקי הדין בעניין ע”א 472/89 קצין התגמולים נ’ רוט פ”ד מה (5) 203 מפי כב’ הנשיא שמגר וכן ברע”א 2027/94 צביה קליג’ נ’ קצין התגמולים פ”ד נ’ (1) 529 מפי כב’ השופט י. זמיר.
מתוך פסקי דין אלה היא מבקשת לקבוע כי המערער הוכיח שקיימים תנאים מאימים אשר יש בהם כדי להצביע על קשר סיבתי מספיק בין הפציעה לגידול ועל-כן הנטל עובר למשיב לסתור את הטענה.
משלא הביא המשיב ראיות כאלה – היה על הוועדה לקבוע קיומו של קשר סיבתי ולקבל הערעור.
10. טענה נוספת נוגעת לקשר סיבתי שבין העדר פעילות ספורטיבית להתפרצות הגידול – הוכח לטענתה כי המערער לא ביצע פעילות כאמור ב – 10 השנים האחרונות ואף הוועדה לא חלקה על קשר סיבתי בין העדר פעילות להתפתחות הגידול.
11. לעניין האיחור בגילוי הגידול – טוענת ב”כ המערער כי ברי שטענה זו הינה בסמכות הוועדה שכן מדובר בטענה רפואית שנוגעת לנכות מוסבת. לטענתה אין לקבל עמדת המשיב שהובאה ע”י עו”ד רונן ולפיה יש צורך בבירור עובדתי.— סוף עמוד 2 —
טענות המשיב
12. ב”כ המשיב טוענת מנגד כי עניין האיחור באבחון אינו בסמכות הוועדה שכן היא מוסמכת לדון רק בקשר רפואי בין הנכות המוכרת למוסבת. נושא זה אינו רפואי ועל כן יש לפנות למשיב עצמו בדרישה להכרה בקשר סיבתי.
13. באשר לטענה לקשר בין העדר הפעילות הספורטיבית לבין התפרצות סרטן המעי – הוועדה התמודדה עם הטענה לקשר כאמור וקבעה מסקנתה על סמך דברי המערער בפניה לפיהם הוא עושה פעילות ספורטיבית לעיתים לרבות שחיה מידי פעם, כמו שמציין גם פרופ’ פרום מפי המערער בחוות דעתו.
14. הוועדה אף ציינה את דברי המערער על ממצאי קולונסקופיה תקינה שנעשתה 10 שנים בטרם אובחן הגידול בשנת 2006.
15. באשר לעצירות הכרונית כגורם לסרטן, הוועדה מתייחסת לספרות ו – text books בכירורגיה אונקולוגיה וגסטרואנטרולוגית שבהן לא מוזכרת עצירות כגורם סיכון. ב”כ המשיב מפנה להסברי הוועדה כי אין אסכולה הקושרת זאת הגם שישנם מחקרים שקושרים וכאלה שלא. היא גם מפנה לסטטיסטיקה שמציגה הוועדה הנוגעת לריבוי סרטן המעי הגס כמו גם לעצירות בקרב האוכלוסייה הכללית.
16. על כן סבורה ב”כ המשיב כי קביעת הוועדה – רפואית טהורה ואין להתערב בה והיא מפנה לפרשה בעניין ע”א 459/89 קצין התגמולים נ’ צבי חריטן ואח’ פ”ד מה (5) 374 מפי כב’ הנשיא שמגר.
לעניין הניסיון של ב”כ המערער ללמוד מפסקי דין הנוגעים להכרה בקשר סיבתי – טוענת ב”כ המשיב כי זה אינו נוהל ראוי ולא בסמכותו בית משפט זה שיושב בהתאם לסעיף 12 א’ לחוק.
דיון
17. לעניין הטענה כי הוועדה “ננעלה” בעמדתה כי לא ניתן להכיר בקשר סיבתי בין העצירות ממנה סובל המערער לבין התפרצות מחלת הסרטן – עיון בפרוטוקול הישיבה עם פרופ’ נוימן מ – 23.11.10 מלמד שכבר אז מציינת הוועדה כי בדקה לפחות 3 ספרי לימוד שאינם תומכים בטענת המערער. חרף זאת ביקשו חברי הוועדה שהות לעיין בחומר רפואי נוסף שצורף ע”י המערער. מכאן שטיעונה זה של ב”כ המערער – דינו להדחות. הוועדה עיינה בספרות רפואית עוד עובר לישיבתה האחרונה ואף לאותה ישיבה הגיעה עם מאמרים
— סוף עמוד 3 —
שעליהם ביססה את קביעתה. מכאן שאין לומר שלא היה דיון בגישות השונות בספרות הרפואית.
18. באשר לטענה לקיומו של קשר סיבתי בין העדר פעילות ספורטיבית לסיכון ללקות בסרטן – הוועדה קובעת שמ] ]>

פסק דין- תביעה שנדחתה על פגיעה בעצב בניתוח

בית משפט השלום בירושלים

 

ת”א 8748-06 אלפאקיה מוחמד סברי נ’ בית החולים אוגוסטה ויקטוריה

בפני

כב’ השופטת יעל ייטב

תובע

אלפאקיה מוחמד סברי

נגד

נתבעים

בית החולים אוגוסטה ויקטוריה

פסק דין

מבוא

1. התובע, יליד 1945, עבר ביום 7.7.99 ניתוח לתיקון בקע מפשעתי במוסד הרפואי של הנתבע (להלן- “בית החולים”).

2. בכתב התביעה פורט שלאחר הניתוח סבל התובע מזיהום, והוא אושפז בבית החולים למשך 13 ימים.

3. עוד פורט בכתב התביעה שלאחר שחרורו מבית החולים עבר התובע מספר אירועים חוזרים ונשנים של דמם ניכר מאזור הניתוח ומשק האשכים, המלווים בכאבים עזים בקדמת הבטן התחתונה מימין וברגל ימין. בכל פעם נוקז דם רב מאזור הניתוח, ולבסוף הוכנס נקז אשר הקל על הכאבים, אך לא העבירם לחלוטין.

4. פורט שביום 22.1.01 נבדק התובע על ידי נוירוכירורג מבית החולים איכילוב, אשר התרשם כי בעקבות הניתוח נפגע התובע בעצב הירך.

טענות הצדדים

5. לטענת התובע, חב כלפיו בית החולים ברשלנות, בשל ביצוע טיפול כושל ורשלני, הן במהלך הניתוח והן לאחריו. עוד נטען שלא בוצעו הפעולות הנדרשות לאחר הניתוח, הבעיה העצבית לא אובחנה ולא טופלה.

°

6. נטען שנזקיו של התובע מתיישבים יותר עם המסקנה בדבר רשלנות הנתבע מאשר עם המסקנה שלא התרשל, וכי חל בענייננו הכלל שהדבר

°

7. — סוף עמוד 1 —

°

8. מעיד בעד עצמו, כאמור בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן- “פקודת הנזיקין”).

°

9. פורט שלא ניתנה הסכמתו של התובע מדעת לניתוח, ולפיכך והופרו הוראות חוק זכויות החולה, התשנ”ו – 1996 (להלן: “חוק זכויות החולה”), פקודת בריאות העם, פקודת הרופאים וחוק העונשין. התובע אף הפנה לליקויים וחסרים שונים ברשומה הרפואית.

10. בסיכומיו ביקש בא כוחו של התובע להתמקד בשתי טענות עיקריות: טענת הטיפול הרשלני, על יסוד הכלל שהדבר מדבר בעד עצמו, וטענת העדר ההסכמה מדעת.

11. הנתבעת טענה כי הניתוח בוצע לאחר שבבדיקת אזור המפשעה נמצא שהתובע סובל מבקע מפשעתי לא- ישיר ימני קטן, מבקע מפשעתי ישיר ימני גדול, ומבקע מפשעתי שמאלי חוזר. נטען שאזור הניתוח לא הזדהם, ולא התפתחה דלקת כלשהי. בהעדר סיבוכים שחייבו את המשך האשפוז או שחייבו טיפול מיוחד לאחר הניתוח, זולת שטף דם, שוחרר התובע לביתו וחזר לביקורת כעבור שבוע.

12. הנתבעת טענה כי ניתנה הסכמה מלאה כנדרש לניתוח, וכי לא נפל כל פגם ברשומה, ובכל מקרה אין לפגם, אם נפל, כל משמעות.

13. בסיכומיה טענה הנתבעת את הטענות הבאות: נטען שלא הוכחה כל אחריות, בהעדר רשלנות. נטען שהייתה הסכמה מדעת, ושאין כל ראייה לכך שנגרם לתובע נזק במהלך הניתוח.

חוות הדעת הרפואיות

14. לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של מומחה בנוירולוגיה, ד”ר א’ ורטמן. במסגרת חוות דעתו פירט המומחה שהתובע סובל מ- NEURALGIA, המערבת 4 עצבים שונים העוברים בתעלה האינגוניאלית. המומחה ציין שלמרות גודלו של הבקע, אין כל עדות לכך שלפני הניתוח סבל התובע מכאב נוירופתי, שממנו הוא סובל היום, עובדה התומכת בטענתו של התובע שהכאב הופיע בעקבות הניתוח.

15. המומחה הוסיף וציין שנוירלגיה מהסוג האמור קורית לעיתים בסיבוך של לחץ על העצבים באזור האינגואני, וכי הדימומים שאותם תיאר התובע מהווים סיבה לתופעות האמורות.

16. המומחה ציין שלדברי התובע גורמת לו הנוירלגיה לקושי בהרמת משאות ובהנעה חופשית של רגלו.

17. המומחה המליץ לקבוע נכות קבועה בשיעור של 30%.

18.

19. — סוף עמוד 2 —

20. הנתבעת הגישה את חוות דעתו של פרופ’ א’ מלמד. בחוות דעתו פירט המומחה שמתיקו הרפואי של התובע עולה שהתובע נותח ביום 7.7.99. הניתוח עבר בהצלחה, וביום 10.7.99, שוחרר התובע לביתו. לאחר מכן הופיעה באזור הניתוח נפיחות, שמקורה בהמטומה מקומית. אף שלא הייתה עדות לזיהום, טופל התובע שמרנית, עם אנלגטיקה ואנטיביוטיקה, במטרה להביא לספיגה ספונטנית של הדימום. בשל תלונות על כאבים מתמידים ובשל הנפיחות המתמדת באזור הניתוח, אושפז התובע בשנית ביום 18.7.99, לשם ניקוז ההמטומה, באמצעות פתיחת התפרים של הניתוח הקודם. גם אז לא נמצאה כל עדות לזיהום, וביום 24.7.99 שוחרר התובע לביתו.

21. בפרק הבדיקה ציין המומחה שהתובע נראה בריא, נמרץ ודינמי, ללא סימני מצוקה או סבל. הבדיקה הייתה תקינה. אשר לתחושה ציין המומחה- “בבדיקת התחושה הפגין ירידה לכל סוגי התחושה… שהייתה מופגנת, לא אנטומית ולא אוטנטית”.

22. בסעיף הדיון והמסקנות ציין המומחה שבדיקתו הנוירולוגית של התובע הייתה תקינה לחלוטין, למעט ירידת תחושה בבטן ובגב, מימין, מגובה הטבור ומטה, וכן במפשעה ולכל אורך רגל ימין בצורת גליל, שהייתה כאמור לא אנטומית ולא אורגנית. צוין שלא נמצאה בבדיקה כל עדות לפגיעה אורגנית בחוט השדרה, בשורשיו העצביים הלומבו- סקלריים, העצביים וההיקפיים של הרגל, או במערכת העצבים האוטונומית.

23. אשר לאמינותו של התובע ציין המומחה “לא התרשמתי מחומרת ואמינות תלונותיו הסובייקטיביות”. כן ציין “אין מנגנון אנטומי מוכר היכול להסביר את תלונותיו הסובייקטיביות. התרשמתי לעומת זאת ממופגנות בוטה ולא אמינה ומרצון לרווח משני”.

24. המומחה מטעם הנתבעת הפנה לכך שבשנת 1996 התלונן התובע על כאבי פנים בעקבות טיפול שיניים, והגיע לטיפול במרפאת חוץ נוירולוגית בבית החולים איכילוב בעקבות זאת, שם הומלץ לו על משככי כאבים.

25. לאור ממצאיו סבר המומחה מטעם הנתבעת שלא נותרה לתובע בעקבות הניתוח כל נכות בתחום הנוירולוגי.

26. בשל המחלוקת בין המומחים הרפואים, מונה פרופ’ א’ רכס כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגיה.

27. בתיאור הבדיקה ציין המומחה “עצבים קרניאליים תקינים. הכוח שמור (5/5) ב- 4 גפיים. ההחזרים הגידיים ערים (2+) ושווים ב- 4 הגפיים. אין החזרים פירמידליים. מסת השרירים שמורה. התחושה שמורה ב- 4

28. — סוף עמוד 3 —

29. הגפיים למגע כאב ווברציה למעט ברגל ימין בה טוען התובע להפרעת תחושה בכל הגפה לרבות בירך ובשוק בצורת “צינור” עד למפשעה לרבות אזור העכוז. בהליכה גורר רגל ימין בצורה שהיא לדעתי אינה אורגנית. מסוגל לעלות על הספה (כ- 40 ס”מ) עם כל רגל בנפרד ללא כל קושי. לציין במיוחד כי שרירי הירך והשוק שווים בשתי הרגליים (44 ס”מ כ- 15 ס”מ מעל לפיקה) וכי שרירי השוקיים שווים גם הם (31 ס”מ, 13 ס”מ מתחת לפיקה).

בזמן הבדיקה בשכיבה מדגים התובע חולשה (3/5) של שרירי הירך מימין (אליופסואס) שאינה עומדת בהתאמה עם יכולתו ללכת ולעלות על הספה כמתואר לעיל. חולשה זו לדעתי אינה אורגנית. עוד לציין כי במהלך הבדיקה הנוירולוגית נגעתי בידי ובמכשיר חד בעור של הגפה הימנית התחתונה מבלי שהתקבלה כל תגובת כאב (היפרפתיה). יש צלקת באזור המפשעה מימין שאינה רגישה”.

30. המומחה ציין שיתכן שההתערבות הניתוחית גרמה לפגיעה בעצב תחושתי, “אך התנהגותו של התובע בזמן הבדיקה אינה מאפשרת לקבוע בוודאות את מצבו הנוירולוגי”.

31. המומחה ציין שברור באופן מובהק שאין כל נזק מוטורי בגפה הימנית התחתונה. כן ציין שלמרבית הצער אין אפשרות להעריך את הנזק התחושתי, בשל ההפרזה והאדרה שהפגין התובע במהלך הבדיקה. צוין שברור מעבר לכל ספק כי לא תיתכן הפרעת תחושה בצורת “צינור”, כפי שתיאר התובע, אף לא תיתכן הפרעה תחושתית בעכוז, שכן אזור זה נמצא בתפוצה עצבית אחרת לחלוטין.

32. בסיום חוות דעתו ציין המומחה שעל מנת שלא לקפח את התובע, ומחמת הספק, הוא קיבל את האבחנה שנעשתה בבית החולים איכילוב בשנת 2001, אשר ציינה פגיעה בעצב התחושתי הצידי של הירך. המומחה ציין שמדובר בהפרעת תחושה בלבד, שאינה פונקציונלית.

33. את הנכות הרפואית העריך המומחה בשיעור של 5%, מחמת הספק.

34. אציין שאיש מהמומחים לא זומן להיחקר בפני.

הרשלנות

35. לטענת התובע, חב כאמור בית החולים בנזקיו בשל הרשלנות בטיפול שקיבל.

36. התובע לא הגיש חוות דעת רפואית המעידה על כך שהטיפול שניתן לו היה טיפול רשלני, אלא הפנה לתוצאה, וטען למעשה כי תוצאתו של הניתוח

37. — סוף עמוד 4 —

38. מעידה על רשלנותו של בית החולים. התובע הוסיף וטען כי בהתאם לסעיף 41 לפקודת הנזיקין, מוטל הנטל על הנתבע לשכנע שלא מדובר בענייננו ברשלנות.

39. הנתבעת טענה כאמור שלא הוכחה רשלנות, הן בשל העדר חוות דעת לשם הוכחת הטענה, הן בשל העדר נזק או קשר סיבתי, הן בשל כך שלא מתקיימים התנאים להיפוך נטל הראייה כאמור בסעיף 41 לפקודת הנזיקין.

40. לשם הכרעה במחלוקת זו שבין הצדדים ראוי לטעמי להתעכב תחילה על התוצאה. אקדים ואציין שעיון בראיות שהובאו בפני מעלה שלא עלה בידי התובע להוכיח קיומו של נזק בעקבות הניתוח. גרסתו של התובע בדבר הנזק שנגרם לו מעוררת ספק רב בשל חוסר אמינותה.

41. עיון בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט מעלה שההפרעה שבה מדובר הינה לכל היותר הפרעה תחושתית. המומחה שב והדגיש כי לא מצא במהלך הבדיקה כל נזק אורגני, שכן הבדיקה הנוירולוגית הייתה תקינה.

42. לא זו אף זו. כפי שציין המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, לא רק שהוא לא מצא כל בעיה אורגנית, חלק מהתלונות שהועלו בפניו על ידי התובע, אינן אפשריות, שכן לא תיתכן הפרעת תחושה בצורת “צינור”, כפי שתיאר התובע בפני המומחה, אף לא תיתכן הפרעה תחושתית בעכוז, שכן אזור זה נמצא בתפוצה עצבית אחרת לחלוטין.

43. המומחה ציין שבשל התנהגותו של התובע במהלך הבדיקה, ההגזמה וההאדרה, לא היה באפשרותו להעריך האם אכן קיימת בעיה תחושתית ומה היקפה. את הערכתו בדבר נכות נוירולוגית קבע המומחה כאמור מחמת הספק בלבד, לא על בסיס ממצאיו בבדיקה שערך, אלא על יסוד הרשומה הרפואית שנרשמה בבית החולים איכילוב, כשנה וחצי לאחר הניתוח, רשומה שאליה אתייחס בהמשך, ועל יסוד תלונותיו של התובע.

44. המומחה מטעם הנתבעת אף הוא לא מצא במהלך הבדיקה כל בעיה אורגנית. אף הוא הדגיש את חוסר האמינות של התובע, ואת ניסיונות ההגזמה והאדרה. על יסוד ממצאיו קבע שלא נותרה כל נכות בעקבות הניתוח.

45. גם המומחה מטעם התובע, אשר קבע כאמור נכות בשיעור של 30%, חזר והדגיש במספר מקומות בחוות דעתו שממצאיו מבוססים בעיקרם על מידע שמסר לו התובע, על תלונותיו ועל תחושתו.

46.

47. — סוף עמוד 5 —

48. אף שקיימות בפני שלוש חוות דעת רפואיות, ראוי לציין לעניין זה את פסיקת בית המשפט לפיה יש לתת משקל מתאים לחוות דעת של המומחה מטעם בית המשפט ( ראו למשל ע”א 3056/99 רועי שטרן נ’ המרכז הרפואי ע”ש שיבא, פ”ד נו (2) 936; וע”א 558/96 חברת שיכון עובדים נ’ רוזנטל, יוסף לוי ובניו בע”מ נ’ שיכון עובדים בע”מ, פ”ד נב (4) 563).

49. הנזק המתואר בחוות הדעת הינו כאמור נזק תחושתי, אשר על קיומו ועל היקפו ניתן ללמוד מתלונותיו של התובע בלבד. לעניין זה אין להתעלם מבעיית האמינות הקשה, עליה עמדו שניים מהמומחים הרפואיים, בעטייה קשה לבסס ממצא על יסוד עדותו היחידה של התובע.

50. נוסף לחוות דעתם של המומחים הרפואיים יש לציין מספר גורמים נוספים. מומחה בית המשפט קבע כאמור נכות מחמת הספק על יסוד רשומה רפואית של נוירוכירורג מבית החולים איכילוב, מיום 22.1.01, כשנה וחצי לאחר הניתוח.

51. בגיליון הטיפול במרפאה הנוירוכירורגיה בבית החולים איכילוב, לא צוין טיבה, הקיפה ותוצאותיה של הבדיקה הנוירולוגית שבוצעה לתובע, ולא ניתן ללמוד ממנה האם הממצאים בדבר פגיעה בעצב מבוססים כל כולם על תלונותיו של התובע, או שנמצא בסיס נוסף לקביעה בדבר פגיעה בעצב. כיון שלא נמצא ממצא אורגני בבדיקות המאוחרות יותר, אין להוציא מכלל אפשרות שהממצא האמור בבית החולים איכילוב אכן מבוסס אף הוא על תלונות התובע בלבד. על רקע בעיית האמינות, יש להטיל ספק גם בכך.

52. עוד נרשם ברשומה האמורה שהתובע סירב לניתוח לשם טיפול בבעיה שהתגלתה, ועל כן הומלץ לו על טיפול שמרני.

53. לא הובאו בפני ראיות אודות טיפולים שמרניים שאותם קיבל התובע מאז הבדיקה בבית החולים איכילוב ועד היום, אף לא ראיות אודות תלונות נוספות שהעלה התובע לאחר מכן בפני רופאים בתחום זה.

54. מתצהירו של המנתח עולה כי אף שהתובע זומן לביקורת כשנה לאחר הניתוח הוא לא התייצב לביקורת. במהלך חקירתו הנגדית השיב המנתח שבמהלך הניתוח הוא כלל אינו מתקרב לעצב, (ועל כן אינו נוהג לציין סיכון מפני סיבוך בתחום זה).

55. במהלך חקירתו הנגדית נשאל המנתח האם במסמך שהופנה אליו ביום 4.12.99 (מוצג ת/2) נכתב לו שיש לבצע ניתוח לשחרור העצב, והשיב שהמכתב נכתב על ידי נוירו כירורג, ושהניתוח שעליו הומלץ היה לאזור

56. — סוף עמוד 6 —

57. העצב, הרחוק מאזור הניתוח שהוא עצמו ביצע לתובע. המנתח השיב שהוא עצמו אינו מנתח של עצבים. עוד השיב שהכאבים שעליהם התלונן התובע אינם מסוג הכאבים שבהם הוא נתקל בעקבות ניתוחים מסוג הניתוחים שערך לתובע, ועל כן שלח את התובע לנוירוכירורג, כדי שיטפל בו. הנוירוכירורג מצא שהתובע אינו מגיב לתרופות שניתנו לו, ועל כן המליץ על ניתוח.

58. על יסוד הראיות האמורות, ספק בעיני האם אכן עלה בידי התובע להוכיח קיומו של נזק נוירולוגי, או קיומו של קשר סיבתי בין בעיה נוירולוגית לבין הניתוח.

59. ואולם גם אם אקבל את טענת התובע לפיה נותרה לו בעקבות הניתוח בעיה תחושתית, ושקיים קשר סיבתי ברור בין הבעיה המתוארת לבין הניתוח, אין הדבר מעיד בהכרח על קיומה של רשלנות מצד בית החולים.

60. כפי שנקבע, אף אם אירעה טעות בביצוע ניתוח, אין בכך כדי להעיד בהכרח על קיומה של רשלנות (ראו לעניין זה את פסקי הדין בד”נ 1833/91 פחרי קוהרי נ’ מדינת ישראל, ואת ע”א 916/05 שרון כדר נ’ פרופ’ יובל הרישנו).

61. כאמור, לא הוגשה מטעם התובע חוות דעת רפואית המעידה על טיפול רפואי רשלני בתובע, במהלך הניתוח או לאחריו. לטענת התובע יש כאמור לבסס את קיומה של רשלנות על הכלל המעוגן בסעיף 41 לפקודת הנזיקין.

62. לאחר עיון בראיות הצדדים ובטענותיהם, לא מצאתי שבענייננו מתקיימים התנאים להיפוך נטל הראיה, כפי שהוצע על ידי התובע.

63. סעיף 41 לפקודת הנזיקין יחול בהתקיים כל אחד מהתנאים הבאים:

(1) לניזוק אין ידיעה על הנסיבות שגרמו לאירוע הנזיקי בעת התרחשותו;

(2) הנזק נגרם בשל נכס שלנתבע שליטה מלאה עליו.

(3) האירוע מתיישב יותר עם התרשלות מצד הנתבע מאשר עם האפשרות שהנתבע נקט זהירות סבירה.

64. מין הראוי לציין כי מבחינת שיקולי מדיניות, הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין אינו חל באופן אוטומטי בתביעות לרשלנות רפואית, ראו למשל פסק דינה של כב’ השופטת שטרסברג –כהן בע”א 1146/99 קופ”ח כללית נ’ סולן, פ”ד נה (4) 898–

— סוף עמוד 7 —

“…בעל-דין הרוצה להוכיח עניין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו יצרף לכתב-טענותיו תעודת רופא או חוות דעת של מומחה (תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ”ד-1984). חובה זו היא בעלת משמעות מיוחדת בתביעות בשל רשלנות רפואית, שאז תלויה הן הוכחת החבות והן הוכחת הנזק בחוות-דעת כזו. אילוּ נבחן קיומם של תנאי הכלל רק על בסיס החומר הראייתי שהוצג על-ידי התובע, התוצאה הייתה כי ברוב המכריע של המקרים היה על בית-המשפט להחיל את הכלל ולהעביר את נטל השכנוע בדבר היעדר רשלנות אל כתפי הרופאים. תוצאה זו אינה נראית לי, באשר היא אינה מתיישבת עם מדיניות משפטית ראויה. ההתערבות הרפואית, טיפולית או כירורגית, באה על רקע מצב של חולי או פגיעה גופנית או נפשית. לא תמיד ניתנים אלה לשיפור או ריפוי מלא או חלקי או בכלל ולא אחת צפוי המצב להתדרדר ללא כל רשלנות מצד הרופאים, כגון ניתוח שלא הביא לתוצאה המיוחלת או ניסיון למנוע החמרת מצב, שלא צלח. אין המשפט אמור להעמיד את הרופאים במצב של ‘אשמים’ לכאורה ולהעביר באופן גורף את נטל השכנוע לשכמם על סמך ראיות התובע בלבד. טעם זה נותן משנה תוקף להכרעה בשאלת החלת הכלל בסוף המשפט על סמך החומר הראייתי כולו ולא רק על סמך ראיות התביעה”.

65. בחינת הראיות שהובאו בפני, בכללותן, אינה מלמדת על כך שהנזק הנטען מתיישב יותר עם התרשלות מצד בית החולים מאשר עם האפשרות שבית החולים נקט זהירות סבירה. בנסיבות שבפנינו לא מתקיימת ההנחה של “התרשלות סטטיסטית”, הנחוצה לקיומו של התנאי השלישי ההכרחי להעברת נטל הראייה.

66. אשר על כן יש לקבוע כי לא הוכחה בענייננו התרשלות מצד בית החולים.

העדר הסכמה מדעת

67. לטענת התובע, לא ניתנה הסכמתו מדעת לביצוע הניתוח, שכן הוא לא קיבל הסבר מספיק ונאות אודות הניתוח ואודות הסיכונים האפשריים. לא נמסר לו מידע אודות האפשרות לסיבוך נוירולוגי, לא נמסר לו אף מידע באשר להעדר מומחיותו של המנתח. אשר להיבט הפרוצדורלי, טען

68. — סוף עמוד 8 —

69. התובע שאמנם הוא חתם על טופס הסכמה, ואולם הטופס היה בשפה האנגלית שפה שאותה הוא אינו דובר.

70. כלל הוא, כי לא יבוצע טיפול רפואי באדם, מבלי שתינתן לכך “הסכמתו מדעת”, היינו הסכמה המבוססת על החלטה מושכלת, ועל הסכמה לביצוע ההליך הרפואי, בהסתמך על המידע הרלוונטי להחלטה זו.

71. כלל זה מעוגן כיום בסעיף 13 לחוק זכויות החולה הקובע כי:

“(א) לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה.

(ב) לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע; לעניין זה, “מידע רפואי”, לרבות –

(1) האבחנה (הדיאגנוזה) והסכות (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל;

(2) תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע;

(3) הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות;

(4) סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי;

(5) עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני.

(ג) המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי, בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות.”

72. כפי שנקבע לא אחת, מתן טיפול בהעדר הסכמה מדעת, עשוי להקים למטופל עילות תביעה, נזיקיות וחוזיות כאחד. יחד עם זאת, היקפה של חובת היידוע אינו מוחלט.

73. עמד על כך למשל כב’ השופט ס’ ג’ובראן בע”א 718/06 אליהו סתחי נ’ מדינת ישראל (מיום 30.10.07)-

“לא ניתן לדרוש, לא כעניין של מדיניות ולא מתוך ההיגיון הסביר, כי בטרם יבוצע כל הליך רפואי שהוא יידרש הרופא המטפל לשטוח בפני המטופל את אין-ספור ההשלכות והתוצאות שעשויות להיות להליך, נדירות ככל שיהיו. יתרה מכך, חובת יידוע בהיקף בלתי מוגבל לא תיטיב גם עם

— סוף עמוד 9 —

המטופל, אשר ימצא עצמו נחשף למידע רב מכדי שיוכל להתמודד עמו, כך שהדבר למעשה יפגע ביכולתו להגיע להחלטה מושכלת. מתוך שיקולים אלו התוותה הפסיקה את היקפה של חובת היידוע באמצעות בחינת שכיחות הסיכונים הצפויים מן ההליך והיקפם, אל מול אופי ההליך ודחיפותו”

74. כפי שנקבע בפסק הדין האמור, גם לעניין הליך אלקטיבי, שחובת היידוע החלה בו הינה רחבה, לא מדובר בחובה מוחלטת. גם בהליך זה, מוטלת על הרופא החובה ליידע את המטופל רק בדבר סיכונים של ממש, בעלי רלוונטיות להליך, וחובה זו תתגבר “ככל שמדובר בסיכון הטומן בחובו פגיעה של ממש בבריאותו של המטופל”. השאלה הנשאלת אפוא, הינה האם מטופל סביר היה רואה בסיכונים מידע רלוונטי לשם הכרעה בדבר ביצוע ההליך הרפואי.

75. כפי שנפסק, יש לבחון את מידת שכיחותו של הסיכון ואת מהות הסיכון המגולם בו, אל מול מידת דחיפותו של ההליך הנדרש, סיכויי הצלחתו, והאלטרנטיבות המצויות לו, כך למשל בפסק הדין בע”א 6153/97 שטנדל נ’ פרופ’ יעקב שדה, פ”ד נו (4) 746-

“הסכמה מדעת לטיפול מבוססת על שקלול של חיוניות הטיפול וסיכויי הצלחתו, מצד אחד, עם תדירות הסיבוך האפשרי ומידת חומרתו, מצד שני. זהו מאזן הסיכויים והסיכונים. לדוגמה, סביר שמטופל יסכים לטיפול הרפואי היחיד האפשרי להצלת חייו, גם אם הסיבוך האפשרי עקב הטיפול הוא חמור ואף תדיר. כן סביר הוא, כי המטופל יתנגד לקבלת טיפול רפואי לצורך ריפוי ליקוי שאפשר להמשיך ולחיות עימו כאשר סיכויי הצלחת הטיפול אינם ודאיים, גם אם הסיבוך האפשרי אינו שכיח ודרגת חומרתו נמוכה. הזיקה בין פרטי המידע הרלוואנטיים מגדירה את היקף הגילוי הנדרש, ומחייבת מתן מידע מלא על סיכויי ההצלחה. ככל שהטיפול אינו חיוני, כך כוללת חובת הגילוי מתן מידע מפורט יותר…”

76. עוד נקבע, ב ע”א 434/94 ברמן נ’ מור- המכון למידע רפואי בע”מ, פ”ד נא (4) 205, כי

“המבחן למידע שחובה למסור למטופל אינו אפוא הנוהג המקובל בקרב הרופאים אלא צרכיו של המטופל למידע כדי להחליט אם לקבל את הצעת רופאו. צרכים אלה נקבעים על-פי קנה-מידה אובייקטיבי. על הרופא מוטל למסור למטופל את

— סוף עמוד 10 —

כל האינפורמציה שאדם סביר היה נדרש לה כדי לגבש החלטה אם להסכים לטיפול המוצע”.

77. כן נקבע על ידי המשנה לנשיאה, כב’ השופט א’ ריבלין בפסק הדין בע”א 4960/04 ערן סידי נ’ קופת החולים של ההסתדרות הכללית (מיום 19.12.05)-

“אותם שיקולים… במבחן החולה הסביר… יפים גם לגבי גילוי מידע ביחס למגבלות הבדיקה הנעשית והאפשרויות הנוספות הפתוחות בפני החולה. ובאותה מידה, הקביעה לפיה אין חובה לגלות כל מידע, והבדיקה מה צריך היה לגלות מראש אינה נבחנת במבט של “לאחר מעשה” – נכונים גם כאן. ברי כי מבחן החולה הסביר איננו מקים חובה על הרופא להעמיד את המטופל על כל סיכון חבוי בלתי-רלבנטי ועל כל בדיקה נוספת שאין הוא זקוק לה… הבריאות עומדת בראש מעיינם של רוב בני האדם, וברגיל, אל לו לרופא להכמין מידע העשוי – ולוּ בהשקעת ממון רב – ליתן סיכוי עדיף לריפוי. את בחירה עליו להותיר בידי החולה; אל לו לצאת מן ההנחה כי ממילא אין החולה מסוגל להגיע לכלל הכרעה מושכלת. מאידך גיסא, אין כמובן צורך להציף את החולה במידע רב ומורכב, שאיננו רלבנטי למצבו או שאיננו בר-מימוש.”

78. בענייננו טען התובע בתצהיר עדות ראשית, כי לפני הניתוח לא הוסבר לו שקיימת אפשרות של פגיעה עצבית ברגל בעקבות הניתוח. כל שזכר היה שנאמר לו על ידי המרדים שקיימים סיכונים בהרדמה.

79. התובע הוסיף ופירט שהוא הוחתם על טופס הסכמה לניתוח בשפה האנגלית, אף שאינו דובר את השפה האנגלית, ובוודאי שאינו יודע לכתוב ולקרוא באנגלית.

80. במהלך חקירתו הנגדית נשאל התובע מי מהרופאים שוחח עמו לפני הניתוח והשיב-“ת. הרופא עבדל שאפי והיה עוד רופא בשם סולטן. ש. הרופא עבד שאפי זה הרופא שיושב איתנו כאן? ת. כן. ש.באיזו שפה דיבר איתך? ת. ערבית. ש.באיזו שפה דיברו איתך האחיות? ת. גם בערבית. ש.אז ביום שהגעת לבית החולים פגשת את דר’ עבדל שאפי לפני הניתוח? ת. קודם כל פגשתי את המזכירה והיא שלחה אותי ש.

81. — סוף עמוד 11 —

82. אחר כך הגעת לבית החולים ביולי ופגשת את המרדים והוא החתים אותך על טופס הסכמה? ת. נכון. ש. באיזו שפה דיבר איתך המרדים? ת. ערבית. המרדים החתים אותי על טופס. ש. המרדים החתים אותך על הטופס אחרי שהוא הסביר לך בערבית את הדברים? הוא אמר לי האם אתה מסכים על הניתוח ועל כל דבר ועניתי שכן ש. ואחר כך חתמת? ת. אני לא זוכר בדיוק, אבל חתמתי, זה היה לפני 12 שנים. ש. וגם בעל פה אמרת לו שאתה מסכים? ת. כן”.

83. ד”ר עומר עבד אל שאפי, אשר ביצע את הניתוח, פירט בתצהיר עדות ראשית כי התובע הגיע למרפאה הכירורגית של בית החולים ביום 26.6.99 כשהוא סובל מנפיחות במפשעה הימנית. בבדיקתו אובחן בקע במפשעה הימנית, והוא הוזמן לניתוח לשם תיקונו. 24 שעות לפני הניתוח הגיע התובע לבית החולים לבדיקה יסודית של מצב לבו וריאותיו ולשם בדיקות דם. במהלך הבדיקה נמצא שהוא במצב כללי טוב. כמו כן נמצא בקע מפשעתי שמאלי חוזר, במקום שלדבריו בוצע בעבר ניתוח בבית חולים אחר.

84. לפני ביצוע הניתוח הסביר המנתח לדבריו לתובע בשפה הערבית, אודות הסיכונים הכרוכים בניתוח, כפי שהוא נוהג לעשות לכל המטופלים. ההסבר כלל פרטים אודות מהלך הניתוח (האם שמים רשת או לא, הסברים בדבר האפשרות שהבקע יחזור בעתיד, הסברים על כך שלמשך 6 חודשים עד שנה לאחר הניתוח אסור להרים משאות כבדים.

85. המנתח ציין שלא הסביר לתובע אודות הסיכון הקיים לבדיקה עצבית, שכן הסיכוי לכך הוא נמוך ביותר.

86. המנתח הוסיף שהתובע חתם על כתב הסכמה לפיו הסכים לביצוע הניתוח.

87. המנתח השיב שמאז שהחל לנתח בשנת 1983, לא נתקל בבעיה עצבית בעקבות הניתוח, למעט מקרהו של התובע.

88. המנתח השיב שמאז מקרהו של התובע הוא נוהג להסביר למועמדים לניתוח שיתכן ולאחר הניתוח יסבלו מכאבים כרוניים. אין הוא נוהג להזהיר מפני אפשרות לפגיעה בעצב, כיון שבמהלך הניתוח הוא כלל אינו מתקרב לעצב.

89. המנתח לא זכר האם טופס ההסכמה נחתם בפניו, האם נחתם ביום שקדם לניתוח או ביום הניתוח. יחד עם זאת אישר שכתב ידו אינו מופיע על טופס ההסכמה, ושעל טופס ההסכמה אין אישור על ידי מי שקיבל את ההסכמה מהמטופל.

90.

91. — סוף עמוד 12 —

92. המנתח שלל את האפשרות שהוא או העוזר שלו עישנו במהלך הניתוח, כפי שטען התובע. לדבריו העישון בבית החולים אסור, ואילו היה מעשן היה צפוי לאבד את עבודתו.

93. המנתח השיב שהוא זוכר את התובע, כיון שחזר פעמים רבות לבית החולים. הכאב שביב לו היה מוזר, ועל כן הפנה אותו המנתח למספר רופאים כדי לנסות לפתור את בעייתו.

94. ניתן ללמוד מהראיות האמורות שעובר לניתוח קיבל התובע הסבר אודות הניתוח והסיכונים הצפויים, הן מהמרדים, והן מהמנתח, כפי שהעיד התובע במפורש. ניתן ללמוד מהראיות שההסברים ניתנו לתובע בשפה הערבית, השפה שבה דיבר עם הצוות הרפואי בבית החולים, לרבות עם המנתח ועם המרדים.

95. אין בין הצדדים מחלוקת על כך שהתובע אכן חתם על טפסי הסכמה. בא כוחו של התובע הפנה לכך שמדובר בטופס כללי, שאינו מפרט את ההסבר שניתן לתובע, וכי לא מדובר בטפסים היעודים לשם טיפול בבקע, אף הפנה לטופס המומלץ על ידי ההסתדרות הרפואית.

96. בית החולים הפנה לכך שמועד הטופס המומלץ מאוחר למועד הניתוח, וכי במועד הניתוח הטופס לא היה בשימוש.

97. אין בין הצדדים מחלוקת על כך שלא ניתן לתובע הסבר בדבר האפשרות לנזק עצבי. המנתח הודה שהסבר שכזה לא ניתן לתובע. המנתח אף הסביר שמעולם לא נתקל בתופעה של נזק עצבי בעקבות ניתוח בקע, בעיקר כיון שהניתוח נעשה באזור מרוחק ממיקומם של העצבים, וכן עיון שההסתברות לנזק שכזה נמוכה.

98. חרף כלליותו של טופס ההסכמה, וחרף העדר הסבר בדבר האפשרות לנזק תחושתי, מצאתי שבית החולים עמד בחובה המוטלת עליו להסביר לתובע אודות הסיכונים האפשריים בעקבות הניתוח.

99. מהראיות ניתן ללמוד שהתובע קיבל הסבר מעבר למפורט בטופס ההסכמה שהיה נהוג בשעתו, הן בדבר הפרוצדורה הניתוחית, הן בדבר ההרדמה, והן בדבר הסיכונים.

100. בענייננו מדובר בניתוח שהיה דרוש מבחינה רפואית, לאור מידותיו של הבקע והסכנה הטמונה בו לפגיעה באברים פנימיים. כפי שנפסק, ככל שהצורך בביצוע הניתוח גדול יותר, כך יצטמצם הצורך בגילוי מלא גם של סיבוכים נדירים. דומה כי בשל ההסתברות הנמוכה לסיבוך היה החולה הסביר בוחר בביצוע הניתוח למרות הסיכון האמור, במיוחד שעה שמדובר

101. — סוף עמוד 13 —

102. בניתוח נחוץ, שלא היה נכון להימנע ממנו על אף הסיכון, ובהעדר חלופות אחרות לטיפול.

103. כפי שנפסק, אף שחובת מסירת המידע למטופל רחבה, כפי שנפסק, אין כמובן צורך להציף את החולה במידע רב ומורכב”, אין היא מטילה חובה לציין את “אין-ספור ההשלכות והתוצאות שעשויות להיות להליך, נדירות ככל שיהיו”. כפי שנפסק, “חובת יידוע בהיקף בלתי מוגבל לא תיטיב גם עם המטופל, אשר ימצא עצמו נחשף למידע רב מכדי שיוכל להתמודד עמו”.

104. עצם העובדה שבטופס המומלץ אשר הוצג בפני, ואשר לא היה נהוג במועד הניתוח, מופיע הסבר גם אודות סיבוכים נוירולוגיים, אינו מעיד בהכרח שגם במקרה זה, ובשים לב לצורך הרפואי לבצע את הניתוח, היה על בית החולים להתריע גם מפני הנזק האמור.

הקשר הסיבתי

105. כפי שנקבע, אחריות נזיקית בשל העדר הסכמה מדעת, מחייבת לצד הפרת חובת היידוע, גם הוכחה שאילו היה מתקבל מלוא המידע הרלוונטי, היה התובע נמנע מלבצע את הניתוח.

106. המבחן לקיומו של קשר סיבתי מצריך הערכה של החולה הסביר, האם לוּ היה נמסר לוֹ המידע המלא, היה מסכים לעריכת הניתוח.

107. עמדת התובע היא כי הוא לא היה מסכים לעבור את הניתוח לו היו מוסברים לה הסיכונים לנזק העצבי שאירע בפועל, ומכל מקום נטל השכנוע בעניין זה מוטל על הנתבעים.

108. עוד טען התובע שלא הודע לו שהמנתח אינו בעל רישיון לעריכת הניתוח.

109. הנתבעת טוענת שכל המידע הרלוונטי נמסר לתובע עובר לביצוע הניתוח, וכי לא הייתה מוטלת עליה כל חובה למסור מידע אודות האפשרות לנזק עצבי בשל סבירותו הנמוכה.

110. אשר לרישיונו של המנתח, הפנה בית החולים לרישומם המעידים בדבר אישור זמני שהיה למנתח במועד הניתוח. במהלך חקירתו פירט המנתח את פרטי הכשרתו ומהלך קבלת הרישיון, ומצאתי שיש לקבוע על יסוד הסבריו, שבמהלך הניתוח היה לו רישיון זמני לעריכת ניתוחים.

111. המנתח ציין בעדותו שלאור ממצאי הבדיקה שנערכה לפני הניתוח, האפשרות שלא לעבור את הניתוח הייתה אפשרות מסוכנת מאוד, שכן הייתה יכולה להוביל לפגיעה באברים פנימיים. כפי שהעיד, במהלך

112. — סוף עמוד 14 —

113. הניתוח נמצא בקע מפשעתי ישיר ענק, וכן בקע בלתי – ישיר קטן. הניתוח עבר בהצלחה ותועד בתיקו הרפואי של התובע.

114. על יסוד מצבו הרפואי של התובע, היקפו של הבקע והסכנות הטמונות בו, העדר חלופות לטיפול, מצאתי שגם אילו היה ניתן לתובע הסבר אודות הסיכון המזערי להפרעת תחושה, הוא היה מבכר לעבור את הניתוח.

115. לפיכך, לא הוכח בענייננו שאילו היה התובע מקבל את המידע אודות האפשרות לנזק תחושתי עובר לניתוח, היה בוחר להימנע מהניתוח, בשים לב למצבו של הבקע.

הפגיעה באוטונומיה

116. כפי שנפסק, יש וההימנעות ממסירת מידע רלוונטי עובר לביצוע הניתוח, מצדיקה פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה גם ללא הוכחת נזק, וללא צורך בהוכחת קשר סיבתי. הפיצוי במקרה זה הינו בשל הפגיעה בזכותו היסודית של חולה לכבוד ואוטונומיה, המחייבים שלא תבוצע בגופו פרוצדורה רפואית מבלי שנתן את הסכמתו המודעת לכך.

117. בענייננו מצאתי כאמור שנמסר לתובע מלוא המידע הרלוונטי לקבלת הסכמתו, בשים לב למצבו הרפואי ולחיוניות שבביצוע הניתוח, ועל כן אינני סבורה שמתקיימים בענייננו התנאים לפסיקת פיצוי בראש נזק זה.

הנכות הרפואית והנזק

118. אף שמצאתי שיש לדחות את התביעה, מעבר לדרוש אתייחס בקצרה גם לשאלת הנזק.

119. כפי שפרטתי, קבע המומחה הרפואי מטעם בית המשפט נכות בשיעור של 5%, מחמת הספק. המומחה הדגיש שלא מדובר בנכות בעלת משמעות תפקודית.

120. כפי שציינתי לעיל, ספק בעיני האם אכן קיימת נכות, וככל שהיא קיימת, האם קיים קשר סיבתי בינה לבין התאונה.

121. גם אם אכן יש להכיר בנכות, לא הוכח בפני שיש לה משמעות תפקודית. התובע לא הוכיח פגיעה בכושר השתכרותו, או אבדן הכנסות בעבר, לא בגין החלמה מהניתוח בכלל, ולא בעקבות נזק נוירולוגי בפרט. לפיכך ככל שהייתי מוצאת שיש לקבל את התביעה, הייתי פוסקת פיצוי בגין נזק בלתי ממוני בלבד.

סיכום

122.

123. — סוף עמוד 15 —

124. אשר על כן התביעה נדחית.

125. התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט, לרבות שכר טרחת עורך דין, בסכום כולל של 10,000 ₪.

ניתן היום, ד’ באדר תשע”ב, 27 בפברואר 2012, בהעדר הצדדים.

פס"ד בנושא רישום רפואי חסר / גיליון רפואי חסר- נזק ראייתי

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע”א 9151/08

בפני:

כבוד המשנה לנשיאה א’ ריבלין

כבוד השופטת מ’ נאור

כבוד השופט נ’ הנדל

המערערים:

1. מאיר בן חמו

2. מרים בן חמו

3. שמעון בן חמו

נ ג ד

המשיבים:

1. עיריית ירושלים – שירותי בריאות הציבור

2. הסתדרות מדצינית “הדסה”

3. פרופ’ אמנון בז’יז’נסקי

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 27.8.2008 בת”א 7063/05, [פורסם בנבו] שניתן על ידי כב’ השופט מ’ רביד

פסק-דין

— סוף עמוד 3 —

השופט נ’ הנדל:

1. מונח לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 27.8.2008 בת”א 7063/05 [פורסם בנבו] (כב’ השופט מ’ רביד), במסגרתו נדחתה תביעת המערערים לפצותם בשל נזקים אשר נגרמו להם עקב מעשיהם ומחדליהם הרשלניים של המשיבים, עובדיהם ושלוחיהם, במסגרת הריונה של מערערת 2.

הרקע העובדתי

2. מערער 1, מאיר בן חמו (להלן: “מאיר”), נולד ביום 16.6.1990 במצב של אפגר 1, כשהוא סובל משיתוק מוחין קשה, התקפי אפילפסיה, קונטרקטורות קשות במפרקי הברכיים ואי שליטה על הסוגרים. ההריון שהוביל ללידתו של מאיר היה הריונה השישי של אימו, מרים בן חמו – היא מערערת 2 (להלן: “מרים”). פרט ללידה הראשונה, בוצעו כל הלידות בניתוח קיסרי. זאת, עקב מצבי מצוקת עובר וגורמי סיכון אחרים. לאחר לידת מאיר, הרתה מרים פעמיים נוספות וילדה שני ילדים.

ביום 17.12.1989, שישה חודשים טרם הולדתו של מאיר, נרשמה מרים למעקב הריון בתחנת טיפת חלב סנהדריה (להלן: “טיפת חלב” או “התחנה”). עד שבוע 34 להריון לא נמצאו כל ממצאים חריגים בבדיקות שנערכו למרים ולעובר. ביום 27.5.1990, בהיותה בשבוע 34 להריון, אושפזה מרים במחלקת היולדות של בית החולים “הדסה” (משיבה 2, להלן: “הדסה”) בשל כאבים בבטן התחתונה. במסגרת האישפוז בוצעו למרים בדיקת אולטרא-סאונד וסקירת מערכות. ביום 29.5.1990 שוחררה מרים מהדסה כאשר בגליון סיכום המחלה צוין: “הערכת משקל 2,500 גרם. סקירת מערכות תקינה. לציין שהמשקל מעט מעל הגבול העליון של הנורמה”. בהמשך לבדיקות שנערכו במהלך האישפוז, זומנה מרים ל”ביקורת רופא מטפל בעוד שבועיים”, וכן נקבע לה תור לניתוח קיסרי ביום 21.6.1990. הצדדים חלוקים באשר לאירועים שהתרחשו לאחר שחרורה של מרים מהדסה. טענותיהם תובאנה להלן.

טענות הצדדים בבית המשפט המחוזי

3. לטענת המערערים בהליך קמא, במהלך ההריון הייתה מרים במעקב בטיפת חלב, וטופלה על ידי האחיות ועל ידי רופא שנתן שירות בטיפת חלב מטעם הדסה – פרופ’ אמנון בז’ז’ינסקי (משיב 3, להלן: “פרופ’ בז’ז’ינסקי”). נטען כי פרופ’ בז’ז’ינסקי

— סוף עמוד 4 —

בדק את מרים ביום 7.6.1990, דהיינו – לאחר שחרורה מהאשפוז בהדסה. ביום 13.6.1990 הגיעה מרים לטיפת חלב כשהיא מבוהלת, לאחר שלא חשה בתנועות העובר. לפי הנטען, פרופ’ בז’ז’ינסקי, אשר טיפל בה גם בביקור זה, הסתפק בבדיקה חיצונית כללית, ולא עשה לעובר ניטור או בדיקה אחרת כגון בדיקת אולטרא-סאונד. הודגש כי על אף גודלו החריג של העובר, שוחררה מרים לביתה ללא הנחיות. מרים המשיכה שלא לחוש בתנועות העובר, ועל כן הגיעה ביום 16.6.1990 לבית החולים “ביקור חולים”, שם אובחנה מצוקה עוברית קשה, והתבצע ניתוח קיסרי דחוף במהלכו נולד מאיר.

משיבה 1, עיריית ירושלים (להלן: “העירייה”), היא האמונה על שירותי בריאות הציבור בירושלים, במסגרתם מופעלות תחנות טיפת החלב. לטענתה, תחנת טיפת חלב האמורה לא הופעלה בשיתוף פעולה עם הדסה, פרופ’ בז’ז’ינסקי לא עבד בתחנה, ועל כן אם בדק את מרים – לא עשה זאת במסגרת ביקוריה בטיפת חלב. לטענת העירייה, ביום 31.12.1989 נבדקה מרים בטיפת חלב בפעם האחרונה, ופנתה להמשך מעקב וטיפול בהדסה. מרים נבדקה בטיפת חלב על ידי אחות ביום 17.12.1989, ובמסגרת הבדיקה קיבלה מרים “כרטיס אישה הרה” (להלן: “כרטיס אישה הרה”), בו נרשמות הבדיקות המבוצעות על ידי האחיות והרופאים. כרטיס זה נותר בידי המטופלת, כאשר במקביל קיים אף “כרטיס מטופל”, הנשאר בטיפת חלב והרישומים בו נעשים במקביל לאלה שבכרטיס אישה הרה.

בית החולים הדסה ופרופ’ בז’ז’ינסקי תמכו בטענת העירייה לפיה טופלה מרים בתקופת הריונה עם מאיר על ידי פרופ’ בז’ז’ינסקי בבית החולים הדסה. לטענתם, לא הייתה כל רשלנות בטיפול במרים. הובהר כי מרים אכן נבדקה בימים 7.6.1990 ו-13.6.1990 על ידי פרופ’ בז’ז’ינסקי, אולם המדובר היה בבדיקות שגרתיות ומרים לא התלוננה במסגרתן על היעדר בתחושת תנועות העובר. לגישתם, אין כל ספק כי לו הייתה מרים מתלוננת בפני הרופא בדבר היעדר תנועות העובר – לא היה הרופא מסתפק בבדיקה חיצונית.

הכרעת בית המשפט המחוזי

4. בית המשפט המחוזי דחה את תביעת המערערים משקבע כי המשיבים לא הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם. נקבע כי עדותה של מרים אינה עושה רושם מהימן “לא מפני ששיקרה, אלא מפני שעדותה הייתה מבולבלת, וניכר שאינה זוכרת את

— סוף עמוד 5 —

העובדות לאשורן” (עמ’ 6 לפסק הדין). קביעה זו מתבססת בעיקר על סתירות שבין עדותה של מרים לבין המסמכים מזמן אמת (עמ’ 7 לפסק דין). לעומת זאת, עדויותיהם של עובדי תחנת טיפת חלב ושל פרופ’ בז’ז’ינסקי נתקבלו כמהימנות. בית המשפט המחוזי קיבל את גרסת המשיבים, לפיה מרים נבדקה בטיפת חלב רק בתחילת הריונה, ולאחר תאריך 31.12.1989 לא טופלה יותר בתחנה. קביעה זו נסמכה על המסמכים השונים שעמדו לפני בית המשפט, בין היתר הרישום ב”כרטיס אשה הרה” לפיו מרים הפסיקה את טיפוליה בתחנה, רישומי גליון בית החולים של הדסה וחתימת מרים המאשרת את קבלת ההחזר הכספי בגין הפסקת הטיפול בטיפת חלב. הימנעותה של מרים מלהוכיח את טענותיה באמצעות עדותן של נשים נוספות שטופלו בתחנה על-ידי פרופ’ בז’ז’ינסקי, אף היא פעלה לרעתה.

עוד נקבע, כי על פי הרישומים מזמן אמת, ועל אף אי הדיוקים העולים מהם, מרים לא התלוננה בפני פרופ’ בז’ז’ינסקי כי היא אינה חשה בתנועות העובר. נפסק כי מהרישום הקיים ב”כרטיס אישה הרה” – בו נרשמות הבדיקות המבוצעות על ידי האחיות והרופאים בטיפת חלב – אשר נותר בידי המטופלת במהלך ההריון, ומהרישום המצוי בגליון בית החולים בהדסה (להלן: “גליון הדסה”), ניתן להסיק שמרים לא דיווחה כי היא אינה חשה בתנועות העובר. בית המשפט המחוזי קבע כי אף שנרשמה המילה “אזהרות” בבדיקה שנערכה ביום 13.6.1990, הרי שאין זה סביר כי פרופ’ בז’ז’ינסקי יכתוב מילה זו ובה בעת יאמר למטופלת כי הכל כשורה. נקבע כי ככל הנראה הדבר נרשם על רקע גורמי סיכון בהם הייתה מצויה, ואין הדבר תומך בטענה כי מרים התלוננה על היעדר תחושת תנועות העובר. בהמשך לכך נקבע כי מרים הפסיקה לחוש בתנועות העובר רק לאחר שנבדקה על ידי פרופ’ בז’ז’ינסקי ביום 13.6.1990, וכי הדברים מתחזקים ברישום שבגליון סיכום מחלה בבית החולים ביקור חולים. בית המשפט המחוזי קבע גם כי בנסיבות בהן מרים לא התלוננה בפני פרופ’ בז’ז’ינסקי על היעדר תחושת תנועות העובר, הרי שלא היה מקום להפנות את מרים לבדיקת אולטרא-סאונד, על אף שעולה מהמסמכים כי ייתכן ומרים אכן ביצעה בדיקה שכזו. הוער כי על אף שתוצאותיה של בדיקה זו אינם בנמצא, לא היה על הדסה לשמור תוצאות אלה מעל לשבע שנים, וכי כך או כך “אין למחדל זה השפעה על התשתית הראייתית בתיק” (עמ’ 18 לפסק הדין).

בית המשפט המחוזי המשיך וקבע כי בנסיבות העניין אין בהיעדר ממצאי בדיקת האולטרא-סאונד או הרישום בגליון הדסה מיום 7.6.1990 משום “נזק ראייתי”

— סוף עמוד 6 —

למערערים. הודגש כי אין להפעיל דוקטרינה זו בכל מצב, “אלא רק במצב של תיקו ראייתי” אשר לא התקיים לדעת בית המשפט המחוזי.

טענות הצדדים

5. לטענת המערערים, מסקנותיו של בית המשפט המחוזי נשענות על יישום שגוי של הראיות והרישומים הרפואיים. כך לדוגמא, הרישום בגליון הדסה מיום 13.6.1990 מעלה חשש כי אין המדובר בתרשומת אותנטית, וכי למעשה מתארת היא את הבדיקה שנערכה ביום 7.6.1990. בהיעדר תרשומת של הבדיקה “האמיתית” שנערכה לטעם המערערים ביום 13.6.1990, הרי שקיים חסר ראייתי קריטי. נטען כי המשיבים לא נתנו הסבר מניח את הדעת לחשש זה. הוסף כי אי נכונותן של הדסה וטיפת חלב להציג את רישומי הנוכחות, פעילות הרופאים וההזמנות לטיפולים המונפקים על ידן, מנעו בחינתן של ראיות לפיהן ניתן היה לעמוד על טיבה של מערכת היחסים בין הדסה לבין טיפת חלב, והשאלה האם טופלה המערערת על ידי פרופ’ בז’ז’ינסקי בטיפת חלב. לדעת המערערים, אי הצגת הראיות מקימה חזקה ראייתית לחובת הדסה. עוד נטען כי לא ניתן להסיק מהמסמכים הקיימים כי המערערת הפסיקה את הטיפול בטיפת חלב, וכי ניתן ללמוד מהתנהגות עובדי תחנת טיפת חלב במועד שלאחר הפסקת הטיפול הנטענת, כי הטיפול כלל לא הופסק. הודגש כי הסתירות בעדותה של המערערת הינן קלות, וכי יש להניח שתזכור היטב אירועים שאירעו בימים גורליים בחייה. לגישת המערערים, רישומה של המילה “אזהרות” ביום 13.6.1990 הינו סתום ובלתי מפורש. לו היה הרופא מורה למערערת כי עליה לגשת לבית החולים – הייתה עושה זאת. אולם, כנטען, הרופא הרגיעה ואמר כי הכל תקין.

לגישת המשיבים יש לדחות את הערעור. ראשית, טוענים הם כי למעט שני ביקורים בתחילת ההריון, לא ביקרה מרים בתחנת טיפת חלב, והטיפול שהוענק לה ניתן בבית החולים הדסה. הודגש כי אי הצגת ההסכמים שבין טיפת חלב להדסה אינה פוגעת במערערים שכן לא ניתן ללמוד מהם על רופאי הדסה שנתנו שירות בתחנות טיפת חלב. לעניין רישומה האותנטי של הבדיקה מיום 13.6.1990 נטען, כי לאי הדיוקים שברישום ניתן הסבר רפואי ועובדתי אשר מניח את הדעת ושהתקבל על ידי בית המשפט המחוזי. בשל כך, ונוכח הרישומים, גורסים המשיבים כי אין לומר שמרים התלוננה בפני פרופ’ בז’ז’ינסקי על היעדר בתחושת תנועות העובר. צוינה מומחיותו הרבה של פרופ’ בז’ז’ינסקי במיילדות וגיניקולוגיה. האחרון מומחה בתחומים אלה

— סוף עמוד 7 —

החל משנת 1988 והיה שותף למחקרים בנושא חשיבות תנועות העובר כחלק מהמעקב בהריונות בסיכון.

דיון

6. שתי שאלות מרכזיות עומדות לפתחנו בערעור דנא. הראשונה – היכן טופלה מרים במהלך הריונה עם מערער 1? האם נעשה הטיפול בטיפת חלב, או שמא טופלה בהדסה? באם יימצא כי מרים לא טופלה בטיפת חלב במועד הרשלנות הנטענת – הרי שדין התביעה נגד עיריית ירושלים להידחות. השניה – האם מרים התלוננה בפני פרופ’ בז’ז’ינסקי ביום 13.6.1990 כי היא אינה חשה בתנועות העובר? תשובה לשאלה זו תאפשר לקבוע האם הטיפול הרפואי במרים היה רשלני והוביל לנזק שנגרם למערער 1.

היכן טופלה מרים?

7. כאמור, לכל אורך עדותה טענה מרים כי מעקב הריונה מתחילתו ועד סופו היה בטיפת חלב, וכי הטיפול בתאריך ה”קריטי” – 13.6.1990 – ניתן לה על ידי פרופ’ בז’ז’ינסקי בטיפת חלב. המערערת ביקשה לחזק את עדותה בכך שלא הוצגו אישורי תשלום עבור טיפול במרפאות הדסה, ובכך שהמשיבים לא הציגו מסמכים בדבר הרופאים שנתנו שירות בטיפת חלב בתקופה הרלוונטית, על אף שאלה היו בידם. למול עדותה של מרים, עמדה עדותו של פרופ’ בז’ז’ינסקי אשר העיד כי אינו זוכר שעבד בתחנת טיפת חלב המדוברת. עוד העידה הגב’ נורית סרי (להלן: “סרי”), אשר בזמנים הרלוונטיים הייתה אחות ראשית ומנהלת התחנה. לפי עדותה, שנמצאה אמינה בעיני בית משפט קמא, בתחנת טיפת חלב אשר נתנה שירות לקהילה החרדית – עבדו רק רופאות ולא רופאים. לדבריה, מרים הגיעה לשני טיפולים בטיפת חלב בתחילת הריונה עם מאיר, ולאחר מכן עברה להשגחה בהדסה בשל דימום. עדותה של סרי מצאה תמיכה במסמכים שונים בהם מצוינת הפסקת הטיפול של מרים, כמו גם אישור קבלתו של החזר כספי בגין הפסקת הטיפול.

הנה כי כן, בשאלת מקום הטיפול קיימות שתי גרסאות עובדתיות נגדיות. אומרת האם – טופלתי בטיפת חלב. המשיבים מצידם טוענים – להד”ם. ויודגש, עדותם של המשיבים אינה נשענת על המסמכים התומכים בטענתם, אלא על זיכרונם האישי את העובדות. משאלה הם פני הדברים, הרי שעדותה של מרים היא בבחינת עדות יחידה אשר בית המשפט הסתייג ממנה גם בעקבות בחינת מסמכים. לעומתה,

— סוף עמוד 8 —

עדויותיהם של סרי ופרופ’ בז’יזינסקי מחזקות האחת את רעותה ונתמכות במסמכים המאשרים את הפסקת הטיפול בטיפת חלב. כפי שציין בית המשפט קמא, הימנעותה של מרים מלהעיד נשים נוספות שטופלו בתחנה כי פרופ’ בז’ז’ינסקי אכן עבד בה, פועלת לחובתה. במצב עניינים זה, סבורני כי לא נפלה טעות בקביעת בית המשפט המחוזי כי פרופ’ בז’ז’ינסקי לא טיפל במרים בטיפת חלב, אלא עשה זאת במסגרת ביקוריה במרפאות החוץ של הדסה. על כן, אין להתערב בקביעה עובדתית זו.

האם התלוננה מרים על חוסר תחושה בתנועות העובר?

8. בהגיענו לשאלה זו, יש לשוב ולהזכיר כי המדובר במקרה אשר ארע לפני למעלה משני עשורים. העדויות ניתנו 16 שנים לאחר האירוע. בשל כך, קיים קושי מובנה בהסתמכות על זיכרונם של עדים. ברם, מימד הזמן כשלעצמו אינו קובע. ייתכן שמאן דהוא היה מעורב באירוע כה משמעותי עבורו, שיש להעניק משקל לעדותו. כך מרים תיארה את מצבה: “את התאריך 13.6.1990 לא אשכח לעולם ועד. ירדתי מפוחדת, מבוהלת, עם חלוק, מטפחת ונעלי בית שלא כדרכי, זה קרוב לי בדיוק ליד הבית. אני יודעת מה זה אישה מעוברת שלא מרגישה את הדופק של העובר ולא מרגישה כלום. בטן תפוחה וכלום. לא יודעת איך אני זוכרת את התאריך 13.6.1990, משום מה את התאריך הזה אני זוכרת” (עמ’ 9 לפרוטוקול הדיון). ברם, התרשמותו של בית המשפט המחוזי מהעדה, כי היא “אינה זוכרת את העובדות לאשורן”, בעלת משקל ממשי. לצד זה, ובבהירות נחרצת, העיד פרופ’ בז’ז’ינסקי “אני לא זוכר כלום” (עמ’ 34 לפרוטוקול הדיון) והוסיף כי עדותו נשענת על האמור במסמכים ובראיות שבכתב. במצב זה, חשיבותם של מסמכים אלה ברורה לצורך ההכרעה במחלוקת. כך גם בשל מקום האירוע – בית החולים אשר מתפקידו לתעד כל שלב על ציר הטיפול הרפואי.

המסמכים

אין מחלוקת בין הצדדים כי מרים נבדקה אצל פרופ’ בז’ז’ינסקי בימים 7.6.1990 ו-13.6.1990. כפי שציין פרופ’ בז’ז’ינסקי בעדותו (עמ’ 28 לפרוטוקול הדיון), כאשר הוא מבצע בדיקה לאישה הרה, מתבצע רישום כפול של הממצאים – הן בכרטיס האשה ההרה, והן בתיק המרפאה – גליון הדסה. נוכח האמור, לצורך ההכרעה יש לבחון ארבעה רישומים: (1) הרישום בכרטיס האשה ההרה מיום 7.6.1990; (2) הרישום בגליון הדסה מיום 7.6.1990 (רישום שאינו בנמצא); (3) הרישום בכרטיס האשה ההרה מיום 13.6.1990; (4) הרישום בגליון הדסה מיום 13.6.1990. מסמך נוסף

— סוף עמוד 9 —

אשר יהיה לעזר הינו גליון השחרור של בית החולים ביקור חולים, מיום 22.6.1990. כפי שיובהר להלן, עיון ברישומים אלה, מעלה קושי להכריע באופן ברור באשר לאירועים שהתרחשו בימים הרלוונטיים. קושי ראייתי זה מורכב מחמישה נדבכים: א. תיקון התאריך בגליון הדסה מיום 13.6.1990; ב. היעדר רישום בגליון הדסה בחודש יוני 1990; ג. הסתירות שברישומים; ד. רישום המילה “אזהרות”; ה. הרישום בגליון ביקור חולים.

א. תיקון התאריך בגליון הדסה מיום 13.6.1990

אין מחלוקת בין הצדדים כי התאריך הרשום בגליון הדסה מיום 13.6.1990 תוקן, ובמקור כתוב היה התאריך – 7.6.1990 (להלן: “הרישום המתוקן”). התיקון של התאריך בולט לעין. לטענת הדסה ופרופ’ בז’ז’ינסקי, שינוי התאריך הנטען נעשה בתום לב, ונבע מבלבול ברישום התאריך. לגישת המערערים, תיקון התאריך אינו אותנטי ולא נעשה בתום לב. אין צורך להכריע במחלוקת שבין הצדדים לגבי סיבת שינוי התאריך. ודאי שטענה לפיה המסמך זויף או שונה בחוסר תום לב, היא טענה אשר נטל ההוכחה בגינה רב, ולא הורם. ואולם, לנוכח התמיהות העולות מההבדלים שברישומים, כפי שיוצגו להלן, שינוי התאריך מבסס את הערפול ואת הקושי הראייתי העולה בתיק זה.

ב. היעדר הרישום בגליון הדסה בחודש יוני 1990

במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי, לא הצליח בית החולים לאתר את תרשומת הבדיקה הרפואית בגליון הדסה מיום 7.6.1990. זאת לשיטתו. הווה אומר, עיון בגליון הדסה מגלה שישנו רק רישום אחד בחודש יוני 1990, חרף העובדה שמוסכם שמרים טופלה פעמיים בבית החולים הדסה – בימים 7.6.1990 ו-13.6.1990. הרישום הבודד מהווה כאמור, רישום מתוקן. עיון בו מגלה שתחילה רשום היה התאריך 7.6.1990, וזה תוקן ל-13.6.1990. כפי שצוין, אין צורך לקבוע שתיקון זה נובע מזיוף או מרמה. ברם, אין מחלוקת לגבי עצם התיקון ומהותו. על פי הקו שהותווה על ידי המשיבים, הרישום המתוקן מתייחס לתאריך 13.6.1990, ועל כן חסר רישום הבדיקה מיום 7.6.1990. דא עקא, זוהי השאלה השנויה במחלוקת – האם הרישום המתוקן מועדו 7.6.1990 או 13.6.1990? היעדר הרישום הנוסף מקשה על קביעת עמדה ברורה בנדון. רוצה לומר, לו היה מעל לרישום המתוקן רישום נוסף מתאריך 7.6.1990, כי אז ברור שהרישום השני נעשה אכן ביום 13.6.1990. החסר מחזק את טענת המערערים, כאשר המשיבים הם האחראים על הרישום.

— סוף עמוד 10 —

יוזכר, כי לפי עדותו של פרופ’ בז’ז’ינסקי, הוא מקפיד לבצע רישום כפול של הבדיקות תמיד. לטענת הדסה, אבדן הרישום נבע מכך שהבדיקה בתאריך זה לא הייתה מתוכננת, ותיקה הרפואי של מרים לא עמד לפני פרופ’ בז’ז’ינסקי באותה עת. האחרון הסביר כי במצב בו התיק אינו מצוי לפני הרופא, נהוג לבצע רישום בכרטיס וכן על דף נפרד שתויק באוגדן, אותו יש לתייק לאחר מכן בתיק המטופלת (עמודים 36-37 לפרוטוקול הדיון). כך או אחרת, וכפי שעוד יוסבר, על בית החולים הדסה היה לשמור תרשומת זו, והיעדר המסמך עומד לחובתו. לו היה מוצג הרישום בגליון הדסה מיום 7.6.1990, ניתן היה למשל לדעת ביתר בהירות את אשר ארע במועדים הרלוונטיים. אולם, כפי שצוין, חסר רישום מתאריך אחד בחודש יוני 1990.

ג. ההבדל שבין הרישומים

עיון מעמיק ברישומי הבדיקות מימים 7.6.1990 ו-13.6.1990, מעלה כאמור תמיהות נכבדות. ברישום הבדיקה מיום 7.6.1990 שנעשה ב”כרטיס אשה הרה”, מצוין:

“FMF רחם רך. גודל 38”.

על פי עדותו של פרופ’ בז’ז’ינסקי, הרישום “FMF” משמעו – Fetal Movement Felt -דהיינו, קיימת תחושה של תנועות העובר.

ברישום בדיקתה של מרים מיום 13.6.1990 ב”כרטיס אשה הרה”, נכתב:

“גודל מתאים ל38. אזהרות!”.

ברישום המקביל שנעשה לבדיקה מתאריך זה בגליון הדסה נכתב:

“u/s [אולטרא-סאונד] – שבוע 36. מתאים לשבוע 36. הערכת משקל 2600. תנועות +. רחם רך, גודל 37-38”.

על פניו, הרישום המתוקן בגליון הדסה אמור להיות תואם לרישום בכרטיס האישה ההרה מאותו היום. ואולם, השוואת הרישומים מלמדת כי דווקא הרישום בכרטיס האישה ההרה מיום 7.6.1990, הוא אשר תואם את הרישום המתוקן בגליון הדסה, חרף עמדת המשיבים לפיה מועדו של הרישום המתוקן הוא 13.6.1990. כך

— סוף עמוד 11 —

למשל, הרישום FMF – Fetal Movement Felt – בכרטיס האשה ההרה מיום 7.6.1990, תואם את הרישום “תנועות +” ברישום המתוקן בגליון הדסה. זאת נוכח עדותו של פרופ’ בז’ז’ינסקי כי הרישומים הנ”ל זהים במהותם. דמיון נוסף מצוי ברישום “רחם רך” המצוי בכרטיס האישה ההרה מיום 7.6.1990, וקיים גם ברישום המתוקן בגליון הדסה. אף גודלו של העובר זהה בשתי תרשומות אלה.

תמיהה נוספת עולה מציון קיומה של בדיקת אולטרא-סאונד ברישום המתוקן. פרופ’ בז’ז’ינסקי העיד שיש ביכולתו להסתמך על בדיקת אולטרא-סאונד שנעשתה “בסמוך” למועד הביקורת במרפאה. יובהר, כי בדיקת האולטרא-סאונד היחידה שהוגשה כראיה הינה זו שנערכה בסוף חודש מאי 1990 בעת אשפוזה של המערערת בהדסה. קשה הקביעה, על פי ההנחה כי הרישום המתוקן מתייחס לתאריך 13.6.1990, כי תאריך זה מצוי “בסמוך” לסוף חודש מאי. אמנם, ייתכן וכן נערכה בסמוך ליום 13.6.1990 בדיקת אולטרא סאונד נוספת, ברם זו לא הוגשה כראיה. כך ניתן להבין את עדותו של פרופ’ בז’ז’ינסקי. מכל מקום, הערפול הראייתי מתחזק.

ד. רישום המילה אזהרות

רישום המילה “אזהרות!” בכרטיס האישה ההרה מיום 13.6.1990 אף הוא כאמור תורם לקושי. אכן, עולה מהחומר שבתיק כי פרופ’ בז’ז’ינסקי הינו מומחה בתחומו. נאמנה עלי הגישה לפיה אין זה סביר כי תלונת אישה על היעדר תחושה בתנועות עובר הייתה עוברת ללא תגובה על ידי פרופ’ בז’ז’ינסקי. רישום המילה “אזהרות!” מצביע כי בבדיקה מיום 13.6.1990 עלתה בעייתיות מסוימת. ואולם, ברישום המתוקן בגליון הדסה אין כל פירוט או הרחבה לעניין זה. ודוק, פרופ’ בז’ז’ינסקי ציין בעדותו כי בכרטיס האישה ההרה “אין מספיק מקום לרשום הכל” ודווקא “בתיק החולה [הגליון] אני יכול לכתוב יותר” (עמ’ 34 לפרוטוקול הדיון). אם זהו המצב, יש לתהות מדוע לא ניתן ייתר פירוט על מהותן של האזהרות ברישום המתוקן, היה ואכן נתבצע ב-13.6.1990. ובכל זאת, רישום המילה “אזהרות!” בכרטיס האישה ההרה מיום 13.6.1990 מחזק דווקא את התחושה כי לא נפל פגם במעשיו של פרופ’ בז’ז’ינסקי, שכן טרח הוא לציין את הבעייתיות שעלתה בבדיקה. ואולם, צידו השני של אותו המטבע, החסר שברישום בגליון הדסה, בצירוף תיקון התאריך והיעדר הגליון מיום 7.6.1990, מעצים את הקושי הראייתי ביכולת ההכרעה בשאלה שבמחלוקת. פרופ’ בז’ז’ינסקי מסביר כי ניתן לפרש את המילה “אזהרות!” כמתייחסת

— סוף עמוד 12 —

לגורמי סיכון כלליים בהריון. ברם לא ברור מדוע נרשמה בכרטיס האשה ההרה המילה “אזהרות!” דווקא ב-13.6.1990 – ועל כך אין מחלוקת – לא ב-7.6.1990 ולא בכל תאריך אחר.

ה. הרישום בגליון ביקור חולים

כאמור, בגליון השחרור מבית החולים ביקור חולים צוין כי מרים התקבלה ביום 16.6.1990, לאחר שלא חשה בתנועות העובר “במשך שלושה ימים האחרונים”. אמנם, ייתכן וספירת ימים זו כוללת את יום הקבלה בבית החולים. מכך ניתן אולי להסיק כי היעדר התחושה החל רק ב-14.6.1990 – כבר לאחר שנבדקה מרים בפעם האחרונה אצל פרופ’ בז’ז’ינסקי. אם אלה הם פני הדברים, הרי תווצר משוכה להצביע על התרשלות מטעם משיבים 2-3. ברם, אפשרות סבירה היא כי הספירה מונה את שלושת הימים שקדמו להגעתה של מרים לביקור חולים, דהיינו – מרים הפסיקה לחוש בתנועות העובר ב-13.6.1990 – יום בדיקתה אצל פרופ’ בז’ז’ינסקי. גישה זו מתחזקת בעדותו של פרופ’ בז’ז’ינסקי עצמו:

“ש: נניח שאני מגיע אליך ביום א’, עושה טיפול אצלך, וביום ד’ בבוקר אני מגיע אליך שוב. כמה ימים לטעמך מאז יום א’ ליום ד’?

ת: 3.

ש: מדוע? לא הגענו ל-3.

ת:מיום א’ ליום ד’ – בערך 3 ימים עברו.

ש: אך ייתכן שבערך יומיים?

ת: יותר מיומיים…

ת: מה-13 ל-16 עברו שלושה ימים בערך…”

(עמ’ 38 לפרוטוקול הדיון).

נכון, פרופ’ בז’ז’ינסקי אינו בגדר מומחה לפרשנות דברי העדה שנרשמו בגליון השחרור בביקור חולים. ברם, כרופא בכיר המטפל בהרבה מטופלים, נחשף הוא לטרמינולוגיה של המטופל לגבי הצגת זמן. במקרה זה, ספירה של שלושה ימים באופן כזה מצביעה על כך כי מרים הפסיקה לחוש בתנועות העובר ביום הבדיקה אצלו – 13.6.1990.

— סוף עמוד 13 —

המונח “במשך שלושה ימים האחרונים” מופיע בגליון השחרור ממחלקת היולדות של ביקור חולים. אמנם נכון הוא, כפי שציינה חברתי השופטת מ’ נאור בחוות דעתה, כי גליון סיכום המחלה במחלקת הילודים בביקור חולים, מתייחס לתקופה בת יומיים ולא שלושה. יצוין, כי המסמך הראשון נערך ביום 21.6.1990, ואילו האחרון בתאריך 9.7.1990. חשוב להדגיש – המסמך הראשון מתאר את מצבה של מרים, בעוד האחרון, ממחלקת הילודים, מתייחס למצבו של בנה מאיר. כמובן, מרים לא טופלה במחלקת הילודים. אף חשובה יותר קביעת בית המשפט המחוזי בפסק דינו כי אחת מהעובדות המוסכמות בין הצדדים היא כי מרים התלוננה על היעדר תחושה בתנועת עובר במשך שלושה ימים (ראו עמוד 3 לפסק הדין וכן עמודים 4, 6 ו-17). בכל מקרה, המסמך הראשון תומך בגרסת המערערים ומבליט את החסר בתיעוד הרפואי של המשיבים, כפי שתואר לעיל, ביחס למסמכי בית החולים הדסה.

10. בסיכום כולל של נדבכים אלה, נראה בבירור הקושי הראייתי העולה מהיעדרו של רישום אחד מחודש יוני 1990 בגליון הדסה. ייתכן, כי אם היו מוצגים לפנינו שני רישומים, אזי הקושי העולה בתיק זה היה מתפוגג. ואולם, היעדר הרישום, יחד עם שינוי התאריך בגליון הדסה; ההבדל שבין הרישומים; רישום המילה “אזהרות!” וגליון סיכום המחלה בביקור חולים, מגבירים כאמור את הערפל העובדתי. במצב דברים זה קשה הדרך ליתן מענה לסוגיות העולות מתוך התיק: תלונתה של מרים בפני פרופ’ בז’ז’ינסקי, ותגובתו של האחרון לתלונה. המסמכים על היש והאין שבהם, מטילים מכשול משמעותי על המערערים להוכיח את תביעתם. כאמור, הקושי אינו עולה רק מהחסר שברישום, אלא אף הרישום הקיים מגלה קושי ראייתי משמעותי. במצב דברים זה, יש לשאול האם הרישום החסר בתיק דנא הינו משמעותי דיו, עד שנטל ההוכחה, הרובץ ברגיל על כתפי התובעים, ראוי לו שיעבור לכתפי הנתבעים.

נזק ראייתי

11. חשיבות הרישום והתיעוד הרפואי הינה מאבני היסוד בכללי הראיות שבדיני הנזיקין בעוולת הרשלנות הרפואית. על בסיס זה העמיד בית המשפט העליון פסיקה ענפה בדבר החשיבות הקריטית בתיעוד רפואי מלא ומדוייק בזמן אמת. פסיקה זו קיבלה עיגון סטטוטורי בסעיף 17 לחוק זכויות החולה, תשנ”ו-1996. על חשיבותו של הרישום עמד חברי המשנה לנשיאה א’ ריבלין בע”א 6696/00 בית החולים המרכזי עפולה נ’ פינטו [פורסם בנבו] (2.9.2002) בקבעו כי הרישום:

— סוף עמוד 14 —

” נועד לשרת תכליות שונות. הוא מאפשר טיפול עקבי, רציף ונכון בחולה, המטופל לא-פעם לאורך זמן ועל-ידי אנשי צוות שונים. הוא מעניק כלים לניתוח מושכל של העובדות והממצאים, ובעקבות ניתוח זה – להסקת מסקנות ההולמות את מצבו של החולה ולהפקת לקחים מן ההתרחשויות. הוא נותן תוקף לזכותו של החולה לדעת מהו מצבו הרפואי, מה נעשה בגופו, ומהן האפשרויות העומדות בפניו”.

היעדרו של רישום רפואי, כבענייננו, יכול וייצור “נזק ראייתי”. על פי הכלל שנקבע בפסיקה, מקום בו מתקיים נזק ראייתי – מתהפך נטל השכנוע:

“העברת נטל השכנוע במקרה של היעדר רישומים רפואיים מוצדקת היא מן הטעם שהעברת נטל הבאת הראיות לבדו אינה מסַפקת תרופה נאותה לתובע שניזוק נזק ראייתי. במה דברים אמורים? כאשר בהיעדר רישומים רפואיים עסקינן, הרי שבפני התובע קיים קושי אמיתי להביא ראיות שיוכיחו את תביעתו בהסתברות הדרושה במשפט אזרחי (מעל 50%). במצב דברים זה, העברת נטל הבאת הראיות בלבד אל כתפי הנתבע והותרת נטל השכנוע על כתפי התובע יכבידו על התובע יתר על המידה באופן שהוא עלול להפסיד את תביעתו, בהיעדר רישומים רפואיים מזמן אמת שאינם בשליטתו מלכתחילה. תוצאה זו אינה ראויה לאור העובדה שהנתבע הוא שגרם לנזק הראייתי עקב היעדר רישומים רפואיים. במצב דברים זה אין מקום להטיל על התובע נטל כבד כמו נטל השכנוע, ויש להעבירו אל כתפי הנתבע, כעניין של מדיניות משפטית ראויה” (דברי השופטת ט’ שטרסברג-כהן בע”א 6160/99 דרוקמן נ’ בית החולים לניאדו, פ”ד נה(3) 117, 126).

במקרה שנדון בע”א 8549/00 בית החולים הכללי משגב לדך ירושלים (בפירוק זמני) נ’ חמאד אחמד דבאש, פ”ד נו(3) 844, יישמה חברתי השופטת מ’ נאור את הכלל האמור:

“העובדה שלא נרשם דבר חריג אין בה, כשלעצמה, כדי ללמד שלא היה דבר חריג. ודוק, אין לפנינו מצב שבו הנוגעים בדבר זוכרים את האירוע, ובית-המשפט מקבל את עדותם, או שאין חסר במידע על-אף החסר ברישום (השוו ע”א 2055/99 פלוני נ’ הרב זאב [4], בעמ’ 273-272 בפסק-דינו של חברי הנשיא ברק). על-כן אין אני רואה שום יסוד להתערב בקביעת הערכאה הראשונה כי

— סוף עמוד 15 —

בנסיבות שתוארו, שבהן הרישום לוקה הן בסתירה פנימית והן בחסר ברישום, לא עלה בידי בית החולים להוכיח שלא התרשל”.

אמנם, לא כל היעדרו של רישום או פגם בו חובה ויעבירו את נטל השכנוע. על היעדר הרישום להיות קשור “ישירות בסלע המחלוקת” (ע”א 5373/02 נבון נ’ קופת חולים כללית, פ”ד נז(5) 35, 45; וראו גם ע”א 916/06 כדר נ’ הרישנו [פורסם בנבו] (28.11.2007)). לשון אחר – “חייב להיות קשר סיבתי בין הנזק הראייתי לבין העדר יכולת מצד התובע להוכיח רכיב בעוולת הרשלנות” (ע”א 2087/08 אורלי מגן נ’ שירותי בריאות כללית [פורסם בנבו] (12.8.2010), להלן: “עניין מגן”). זאת ועוד, נטל השכנוע ראוי לו שיעבור רק כאשר הקושי הראייתי שנגרם על ידי פעולותיו או מחדל של הנתבע הינו קושי ממשי, לאו קושי בלתי מוחשי או תיאורטי (וראו: ע”א 11035/07 שירותי בריאות כללית נ’ שגיב אביטן [פורסם בנבו] (20.7.2011)). סבורני כי מקרנו מוצא מקומו בגדר אותם מקרים בהם “נקלע התובע, באשמת הנתבע, למבוי סתום המקשה עליו באופן ממשי וניכר להוכיח את אחד מיסודות עילתו” (ראו ע”א 8279/02 גולן נ’ עזבון המנוח ד”ר מנחם אלברט ז”ל [פורסם בנבו] (14.12.2006)).

בענייננו, היה על המשיבים לשמור על כל אחד מהרישומים שנעשו בחודש יוני 1990 בגליון הדסה. זאת למדים אנו מהוראת סעיפים 1 ו-2 לתוספת לתקנות בריאות העם (שמירת רשומות), תשל”ז-1976. בתקנות אלה נקבע כי תיק רפואי של חולה במרפאת חוץ של בית חולים, אשר צורף לתיק הרפואי בבית החולים – יש לשמור למשך 20 שנה. פרופ’ בז’ז’ינסקי העיד כי על אף שהיתה חובה לצרף את גליון הבדיקה מיום 7.6.1990 לתיק הכללי – כך לא נעשה. על אף האמור, בית המשפט המחוזי קבע כי העדר הגליון לא גרם לנזק ראייתי “שכן בא-כוח התובעים טען שבבדיקה במועד זה “הכל היה תקין, הכל היה בסדר. לא הייתה שום בעיה”” (עמ’ 20 לפסק הדין).

לגישתי אין לקבל קביעה זו. משעמדנו על הבעייתיות שבדפי הגליון מיום 13.6.1990, ונוכח טענת בא-כוח המערערים כי הרישום האמור מתייחס דווקא לבדיקה שנערכה ביום 7.6.1990, הרי שיש מקום לקבוע כי היעדר המסמך פוגע ביכולתם של המערערים להוכיח את תביעתם. הימצאותם של שני רישומים בחודש יוני 1990 בגליון הבדיקה בהדסה, ובפרט – על פי גישת המערערים – זה מיום 7.6.1990, הייתה שופכת אור על הפרשה, ומקלה על השוואת הרישומים השונים באופן שניתן יהא להסיק מה אירע בחודש יוני 1990, והאם מרים אכן התלוננה בפני פרופ’ בז’ז’ינסקי ביום

— סוף עמוד 16 —

13.6.1990 על היעדר תחושת תנועות העובר. וכפי שצויין בע”א 58/82 קנטור נ’ ד”ר שלום מוסייב, פ”ד לט(3) 253):

“מקום שצריך לעשות רישום רפואי וזה לא נעשה ולא ניתן הסבר מניח את הדעת למחדל זה, יועבר נטל ההוכחה בדבר העובדות השנויות במחלוקת, שיכלו להתבהר מתוך הרישום, אל כתפי הרופא או המוסד, שבמסגרתו ניתנו השירותים הרפואיים”.

במצב דברים זה, סבורני כי נוצר “תיקו ראייתי”, אשר “מכניס לפעולה” את דוקטרינת הנזק הראייתי (וראו א’ פורת וא’ שטיין “דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי-ודאות בגרימת נזקים” עיוני משפט כא (תשנ”ח) 191, 247-249; ע”א 5373/02 גיא נבון נ’ קופת חולים כללית, פ”ד נז(5) 35; עניין מגן בעמ’ 14). ודוק, תיקו זה אינו רק תולדה של החסר הראייתי במובן של ה”לא נמצא” בחומר הראיות. המסמכים הקיימים, על תוכנם – הרישומים “אזהרות!”, ו”היעדר תחושת עובר במשך שלושה ימים אחרונים”, ושינוי התאריך בגליון הדסה – מחזקים, ודאי בהצטברותם יחד, את עמדת המערערים. בראייה זו, יש לבחון את התיק במסגרת היפוך הנטל הנובע מהתיקו הראייתי. לשם כך, יש לעמוד על הקשר שבין יישום דוקטרינת הנזק הראייתי לבין הטלת חבות נזיקית על המשיבים.

12. אינני מתעלם מכך שההכרעה בתיק זה אינה קלה. תעיד על כך חוות דעתה של חברתי השופטת מ’ נאור. אולם, להשקפתי, ה”תיקו הראייתי” קיים, והנטל לא הורם על ידי המשיבים. אכן, המערערת תרמה לחוסר הוודאות העובדתית בכך שלא ניתן להעניק לגרסתה משקל ממשי. כפי שצוין, היא מסרה שטופלה בטיפת חלב ולא בהדסה בתקופה הרלוונטית, והדבר הוכח כלא נכון. עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי מרים לא “שיקרה” אלא ש”עדותה הייתה מבולבלת” (פסקה 10 לפסק הדין). מדובר בטעות ולא בהטעייה. בהמשך לכך, נקבע כי גרסתה לפיה נבדקה פעמיים בחודש יוני על ידי פרופ’ בז’ז’ינסקי הוכחה כאמת. אף יש מסמך או עובדה מוסכמת העשויה לתמוך בגרסתה לפיה בתאריך 13.6.1990, מועד בדיקתה על ידי פרופ’ בז’ז’ינסקי, לא הרגישה מרים בתנועות העובר. במצב זה, הציגה מרים גרסה עובדתית הדורשת התמודדות. אין תמה, כי פרופ’ בז’ז’ינסקי העיד “אני לא זוכר כלום”. כך גם עובדי טיפת חלב. לא ניתנה התייחסות למקרה הקונקרטי, אלא עדותם הינה פרי ניסיון והרגל עבודה באותה התקופה. כפי שהעיד פרופ’ בז’ז’ינסקי “השינוי בתאריך, לדעתי אני עשיתי” (עמ’ 24 לפרוטוקול). כמובן, אין טענה נגד היעדר יכולתם של עדים לזכור

— סוף עמוד 17 —

פרטים לגבי מקרה מסוים בחלוף זמן כה רב. אף נתון זה לבדו אינו אמור לפעול נגד המשיבים. ברם, אי הבהירות מצויה בשני צידי הכביש.

הקושי הרב בקביעת עובדות על סמך עדויות הצדדים הנסמכות על הזיכרון האנושי, מצריך פניה למסמכים. זהו חלק טבעי וחיוני של הליך הבירור העובדתי. על מנת שבית המשפט ייקבע שקיים “תיקו ראייתי”, יש להצביע על חולשה ממשית במסמכים שנערכו, והקשר בינם לבין הסוגיה העומדת בלב המחלוקת בין הצדדים. בענייננו, המסמכים המרכזיים לוקים בחסר בצורה ברורה ולא מלאכותית. הרישום המתוקן יוצר בעיה ממשית. ברי שיש צורך לתקן מסמך מעת לעת, אך על המתקן להזדהות בשם ותאריך. בוודאי במצב בו הוא משנה תאריך הרשום בתיק הרפואי. הדרישה אינה רבה, והחלופה נתנה אותותיה בתיק זה. האם באמת ניתן לדעת מתי הרישום נערך? לכך יש להוסיף כאמור שני נדבכים: חסר הרישום באחד מהתאריכים ביוני 1990, והתאמת הרישום בכרטיס האישה ההרה מיום 7.6.1990, דווקא לרישום המתוקן, אשר לגישת המשיבים בוצע בתאריך אחר. בנוסף, יוזכרו אי הבהירות סביב רישום המילה “אזהרות!” ונושא “שלושת הימים” בגליון ביקור חולים, העשוי להוביל לתאריך 13.6.1990.

זהו המועד הקריטי. המפגש בין הרופא והמטופלת בתאריך 13.6.1990, שלושה ימים לפני לידתו של מאיר, אינו שנוי במחלוקת. השאלה שבאמת דורשת הכרעה הינה – מה אירע במפגש זה? מה היה תוכן שיחתם של המשתתפים? לדעתי, המסמכים יכלו להשיב על שאלות אלה, אך בשל היעדר רישום, תיקון לא ברור, ועוד, אכן נקלעה מרים למצב בו אינה יכולה להוכיח תביעתה. מועד הגשת התביעה אינו באחריות המשיבים. אולם מתפקידו של בית החולים לנהל רישום מדויק ותיעוד כנדרש. חובה זו אינה מוטלת על החולה, אלא על בית החולים. למחדל קיום נפרד, המנותק ממועד הגשת התביעה, ואף מאיכות עדותה של מרים. טיב המחדל ואופיו הובילוני למסקנה שאכן קיים “תיקו ראייתי” בין הצדדים, על המשמעות העולה מכך בדבר העברת הנטל מצד לצד עקב הנזק הראייתי שנגרם.

13. מביטים אנו על הנזק הראייתי באספקלרייה ראייתית. דהיינו – השיח אינו הטלת חבות על הגורם לנזק הראייתי, אלא אך העברת הנטל. במקרנו, הנזק מוצא ביטויו בהיעדר היכולת לדעת האם התלוננה מרים בעת הרלוונטית כי אינה חשה

— סוף עמוד 18 —

בתנועות העובר. על בית החולים הדסה מוטל הנטל לשכנע כי לא הטיפול שניתן למרים ביום 13.6.1990. נטל זה אין בידי בית החולים הדסה להרים משעה שאין בידו מסמך אשר יכול לבסס את העובדה כי למרים ניתן טיפול ראוי ולא רשלני, משעה שאין עד מטעמו הזוכר את המקרה מזכרונו האישי, ומשעה שהתיעוד והמסמכים על פניהם מעלים קשיים בגרסת הדסה – ולכל אלה יש לצרף את עדות מרים שהתלוננה בפני הרופא על מצבה. ונשוב ונזכיר, העברת הנטל לכתפי הנתבע ואי עמידתו בו יוצרת מסקנה משפטית. זאת הגם והתמונה העובדתית עודנה מעורפלת. ערפול זה אינו בהכרח בגדר סוף פסוק.

ברע”א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין-כרם נ’ גלעד, פ”ד מט(2) 516, נפסק כי: “המשפט עומד על האמת. ביסוד ההליך השיפוטי עומדת חשיפת האמת… מרבית דיני הראיות מבוססים על הרצון לגלות את האמת” (עמ’ 522 בפסק דינו של הנשיא א’ ברק). אכן, יש שהמשפט עומד על האמת. הרצון לצמצם את הפער בין האמת הצרופה לבין האמת המשפטית הינו בבחינת מסע אצילי. אולם ישנם מצבים בהם הדגש מושם על כך שהמשפט עומד על הצדק. לעיתים, גם לאחר מיצוי ההליך המשפטי של שמיעת ראיות, לא תמיד ניתן לדעת את מכלול העובדות לאשורן. הכלל במשפט האזרחי הינו כי המוציא מחברו עליו הראיה. עם זאת, קיימת קשת מקרים בהם דרך זו אינה צודקת. דוגמא לכך מצויה בשדה הרשלנות הרפואית, כאשר הנתבע – בית החולים, גרם לנזק ראייתי, עובדות מהותיות אינן ברורות, וקיים קשר סיבתי בין הנזק הראייתי לבין הלא נודע. או אז יועבר הנטל מצד לצד על כל המשתמע מכך.

14. ויודגש, כי במסגרת תיק זה יש לקבוע שהרשלנות אשר גרמה לנזק הראייתי אינה בהכרח רשלנותו של פרופ’ בז’ז’ינסקי. קיימות וריאציות עובדתיות אפשריות נוספות. לעניין זה, לוקח אני בחשבון את התרשמותו החיובית של בית המשפט המחוזי מדברי פרופ’ בז’ז’ינסקי, כי לו נשמעה תלונה על חוסר בתחושת תנועות העובר – היה פועל כראוי. אף כאן יש לתת את המשקל הראוי לכלל של אי התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים של הערכאה המבררת. ייתכן שהכשל נבע מהמשך הטיפול של בית החולים הדסה. במסגרת זו יש להדגיש, כי נטל השכנוע התהפך, וזאת ללא הוכחה פוזיטיבית כי פרופ’ בז’ז’ינסקי פעל שלא כשורה במסגרת הטיפול במרים. בהסתמך על הערכת מקצועיותו של פרופ’ בז’ז’ינסקי, ובהיעדר הסבר מניח את הדעת מצד הדסה על סיבת היעדר הרישום, הרי שיש לקבוע כי האחריות לנזקים שנגרמו למרים, רובצים לפתחו של בית החולים הדסה, אשר לא הרים את הנטל להוכחת אי התרשלותו.

— סוף עמוד 19 —

15. סוף דבר. הייתי מציע לחבריי להורות כי דחיית התביעה נגד משיבה 1 – עיריית ירושלים – שירותי בריאות הציבור, תעמוד בתקפה, וכך גם החיוב בהוצאות שנפסקו לטובתה בהליך קמא. אין צו להוצאות לטובתה בהליך זה. דחיית התובענה נגד פרופ’ בז’ז’ינסקי תעמוד אף היא בעינה, מבלי שהמערערים יחויבו בהוצאות כלפיו בשני ההליכים.

כמו כן, יש לקבל את הערעור נגד משיבה 2 – הסתדרות מדיצינית “הדסה” באופן הבא: פסק הדין של בית המשפט המחוזי, לפיו נדחתה תביעת המערערים נגד משיבה 2, מבוטל. תחת זאת, קמה חבותה כלפי המערערים בגין הנזק שנגרם להם עקב התרשלותו. הדיון יוחזר לבית משפט קמא לשם קביעת שיעור הנזק. משיבה 2 תישא בהוצאות המערערים ובשכר טרחת עורך דין בשני ההליכים בסך 40,000 ש”ח.

ש ו פ ט

השופטת מ’ נאור:

1. מסכימה אני עם חברי, השופט נ’ הנדל, שדין הערעור נגד משיבה 1 – עיריית ירושלים – להידחות.

2. דעתי שונה לגבי הערעור נגד פרופ’ בז’זינסקי ובית החולים. לדעתי יש לדחות גם ערעור זה. הצדדים הסכימו כבר מתחילת הדרך כי פרופ’ בז’זינסקי בדק את המערערת פעמיים בחודש יוני 1990 (ראו סעיפים 6 ו-7 לכתב ההגנה מטעם הנתבעים 2 ו-3). המחלוקת בענין הטלת חבות על פרופ’ בז’זינסקי ו/או על בית החולים הדסה, היא בשאלה אם המערערת התלוננה, בבדיקה ביום 13.6.1990, שהיא אינה מרגישה תנועות עובּריות (ואם היא אמנם דיווחה על העדר תנועות כאמור, האם פרופ’ בז’זינסקי טיפל באופן רשלני בדיווח זה באופן שגרם נזק למערער מס’ 1). אין מחלוקת בין הצדדים כי לפני יום 13.6.1990, ובכלל זאת בבדיקה הקודמת ביום 7.6.1990, לא דיווחה המערערת שהיא אינה מרגישה את תנועות העובר, והכל היה תקין בנושא זה. ברישום בדבר הבדיקה מיום 13.6.1990 שב”כרטיס אישה הרה” אין רישום על דיווח בענין העדר תנועות העובר. בגיליון המרפאה, שהתאריך הרשום בו שונה לתאריך 13.6.1990, רשום פוזיטיבית “תנועות +”, כלומר (כפי שקבע בית

— סוף עמוד 20 —

המשפט קמא), רשום שהמערערת דווקא מסרה שהיא חשה את תנועות העובר. לטענת המערערים, הרישום האמור מגיליון המרפאה איננו באמת רישום מהבדיקה מיום 13.6.1990. לטענתם רישום זה הוא רישום נוסף על הרשום ב”כרטיס האשה ההרה” לגבי הבדיקה מיום 7.6.1990. לסוגיית הרישומים – נחזור בהמשך הדברים.

3. המערערת תיארה בעדותה תיאור מפורט, עד לפרטי פרטים, של המפגש שלה עם פרופ’ בז’זינסקי ב-13.6.1990. היא העידה כי ביום 13.6.1990 היא לא חשה בתנועות העובר ולכן התקשרה לתחנת טיפת חלב שליד ביתה ודיווחה על כך. האחות בתחנה הזמינה אותה לבדיקה בתחנה באופן מיידי (סעיפים 9(א) ו-(ב) לתצהיר העדות הראשית של המערערת). לפי עדותה המפורטת של המערערת:

“את התאריך [90].13.6 לא אשכח לעולם ועד. ירדתי מפוחדת, מבוהלת, עם חלוק, מטפחת ונעלי בית שלא כדרכי” (פרטיכל יום 24.5.2006, ע’ 9 ש’ 12-13)…. “ירדתי עם חלוק, נעלי בית ומטפחת. טיפת חלב היה קרוב אליי ולא הייתי בהדסה” (שם, ע’ 10 ש’ 27-28).

עוד העידה המערערת:

“…תוך דקות בודדות (הזמן שנועד לעבור מדירתי אל הבנין הסמוך), בנעלי בית וחלוק, ואפילו מבלי להתלבש, הגעתי מיידית למרפאה הסמוכה לביתי מרחק של כ-20-30 מ’ הליכה מביתי….מדוע שאלך עד לבית החולים הדסה, מרחק של כשעה כשאני יכולה תוך 2 דקות להגיע למרפאה” (סעיף 9(ג) לתצהיר העדות הראשית של המערערת).

כך, העידה המערערת באופן מפורט ביותר, כיצד ביום 13.6.1990 היא ירדה מביתה, בנעלי בית ובחלוק ומבלי להתלבש, לבדיקה בסניף טיפת חלב בבניין הסמוך לביתה שאליה היא הוזמנה נוכח דיווחה על העדר תנועות של העובר. ואולם, עדות זו נסתרה על ידי שורה של מסמכים ועדויות, אשר הראו כי הבדיקה של פרופ’ בז’זינסקי לא התרחשה כלל בטיפת חלב, אלא בבית החולים הדסה. בית המשפט קמא לא סמך על עדות המערערת (סעיף 10 לפסק הדין של בית המשפט קמא).

— סוף עמוד 21 —

4. אוסיף ואציין, מעבר לקביעות בפסק הדין של בית המשפט קמא בענין המסמכים והעדויות שסתרו את עדות המערערת, כי למול עדות המערערת, עליה עמדתי לעיל, עומדת עדותן הברורה, החד-משמעית והבוטה של עדות ההגנה: גב’ נורית סרי, שהיתה במועדים הרלוונטיים אחות ראשית בתחנת טיפת חלב ליד ביתה של המערערת בסנהדריה וגב’ שרה בנימין, שבעת בירור התביעה שימשה כאחות ראשית בעיריית ירושלים. מעדויות השתיים עולה עד כמה גרסת המערערת אינה סבירה. כך, בחקירתה הנגדית של גב’ נורית סרי:

“ש. מצלצל[ת] אשה במצוקה ואומרת שאין לה תחושות עובר, במקום נמצא רופא או רופאה, תגידי לה לכי לחפש את הרופאה שלך.

ת. אגיד לה לקחת מונית לבית חולים, כי יעבור זמן עד שתגיע אלי. הרופאה לא תעזור לה כלום אין לה כלים להחייאה. כלום. מדובר במצב חירום.

ש. מגיעה אלייך מטופלת שאת מכירה ורואה שהיא במצוקה, היסטרית, יש רופא במקום.

ת. השאלה אם י[ש] מה לעשות. לי אין מה לעשות. לי אין כלים לעזור לה בתחנה. גם רופא לא יכול לעזור” (פרטיכל 24.5.2006, ע’ 16 ש’ 5-11).

ובחקירתה הנגדית של גב’ שרה בנימין:

“ש. כשאת היית אחות ראשית [בתחנת טיפת חלב – מ”נ] בגוננים, היו שם גם רופאים שהיו מגיעים מבתי חולים, נניח שנכנסת אישה הרה והיא נמצאת במצוקה, מה היית עושה?

ת. מייד מפנה לבית החולים.

ש. אם היה רופא במקום?

ת. אני או הוא היינו מפנים אותה לבית החולים. אין לנו שום אפשרות לטפל באישה בסיכון גבוה.

ש. הרופא לא היה מקבל אותה?

ת. הוא היה עושה בדיוק את אותה פעולה, אין לו אמצעים ואין לו שום כלים לבדוק אותה.

ש. נניח שאישה זו הייתה נבדקת והרופא מוצא שהכל בסדר, הוא שולח אותה לבית החולים?

ת. ברגע שאישה מתלוננת, אנו שולחים אותה לבית החולים כי אין לנו שום אמצעים לערוך בדיקה אחרת ” (פרטיכל 4.7.2006, ע’ 41 ש’ 30 – ע’ 42 ש’ 8).

— סוף עמוד 22 —

5. עדויות אלה – היו ספונטאניות. תצהירי העדות הראשית של שתי האחיות לא עסקו כלל בדרך הפעולה במקרה בו מתקשרת אשה ואומרת שהיא אינה מרגישה תנועות של העובר, והנושא הועלה בידי ב”כ המערערים בחקירה נגדית. מן העדויות עולה שברור לחלוטין שבעת הרלוונטית (ויצוין כי מאז ככל הנראה שודרג הציוד בתחנות טיפת חלב), מצב של העדר תנועות עובריות היה מצב שהצריך נסיעה מיידית לבית החולים.

6. כך, כאשר מדובר באחיות; לא כל שכן כאשר מדובר במומחה למיילדות וגינקולוגיה, שבעצמו השתתף במחקרים רפואיים בענין חשיבות הנושא של העדר תנועות עובר, כפרופ’ בז’זינסקי (ראו סעיף 10 לתצהיר עדות הראשית של פרופ’ בז’זינסקי). כפי שהעיד פרופ’ בז’זינסקי בחקירתו,

“…זה נראה אבסורד שאישה נכנסת למרפאה לבדיקת נשים ואומרת לרופא כי אינה חשה תנועות וזה בודק את בטנה ואומר שהכל בסדר. זה דומה לגבר שמגיע למיון ומתלונן על כאבים בחזה, הרופא נוגע לו בחזה ואומר לו שהכל בסדר. זה בדיוק אותו דבר” (פרטיכל 8.6.2006, ע’ 25 ש’ 5-8).

לטעמי, עדויות אלה מצטרפות לטעמים שצוינו בפסק הדין של בית המשפט קמא בענין הפרכת גרסתה המפורטת והדרמטית של המערערת, לפיה היא הוזמנה לבדיקה בתחנת טיפת חלב עקב דיווח על העדר תנועות עובריות וירדה לתחנה, הסמוכה לביתה, בחלוק ונעלי בית, כשבהמשך פרופ’ בז’זינסקי לא שלח אותה לבדיקות אלא שלח אותה לביתה ללא הנחיות מיוחדות.

7. כאמור, הוסכם מלכתחילה כי פרופ’ בז’זינסקי בדק את המערערת ביום 13.6.1990, אך גרסתה המפורטת מאוד בענין הנסיבות של הבדיקה הופרכה בשורה של מסמכים ועדויות כדברים שלא היו מעולם. בלשון זהירה אומר כי אין זאת נקודת פתיחה מזהירה במיוחד לנסיון לשכנע את בית המשפט כי באותה בדיקה אכן היה ארוע בו דווח מצדה של המערערת על העדר תנועות עובריות והרופא לא עשה דבר בעניין.

8. וכאן נשוב לסוגיית המסמכים. כאמור, בגיליון המרפאה הנושא (לאחר תיקון) תאריך 13.6.1990, רשום מפורשות “תנועות +”, ובית המשפט קמא קבע, כממצא שבעובדה (תוך דחיית טענת המערערים לפיה יש הבדל בין הסימון “תנועות +” לבין

— סוף עמוד 23 —

הסימון FMF “fetal movements felt”) כי מדובר ברישום על כך שהמערערת דווחה על כך שהיא חשה את תנועות העובר (ראו פסקה 19 לפסק הדין של בית המשפט קמא). המערערים טענו כי גיליון המרפאה הנזכר אינו מהווה באמת רישום של הבדיקה מיום 13.6.1990, אלא הוא דווקא רישום של הבדיקה מיום 7.6.1990. בענין גיליון המרפאה והתאריך הרשום בו הצהיר פרופ’ בז’זינסקי:

“אציין, כי הרישום בתאריך 13.6.90 הינו אותנטי והוא תואם לגיל ההיריון המצוין בתיעוד אותו ביקור. תיקון תאריך על גבי כרטיס רפואי אינו דבר נדיר, וישנם הרבה מאוד מקרים בהם רופא טועה ומתקן את התאריך תוך כדי הכתיבה. התובעת בחרה להסיק מכך טענות מרחיקות לכת שאין לקבלן; טענת התובעת, לפיה לכאורה לא הייתה באותו מועד כלל בבית החולים, איננה נכונה, שכן … התובעת נבדקה על ידי רק במסגרת בית החולים. גם את הטענה בנוגע לרישום הכוזב יש לדחות, שכן התובעת נבדקה על ידי באותו מועד (13.6.90) ועובדה היא שגם בכרטיס טיפת חלב ישנו רישום מקביל שחתום על ידי” (סעיף 9 לתצהיר העדות הראשית של פרופ’ בז’זינסקי; ההדגשה הוספה).

בית המשפט קמא קבע כי עדותו של פרופ’ בז’זינסקי מהימנה וכי גיליון המרפאה אכן מהווה רישום (נוסף) של הבדיקה מיום 13.6.1990, כאשר תחילה רשם בו פרופ’ בז’זינסקי תאריך לא נכון אך תיקן את התאריך “בזמן אמת” לתאריך הנכון, יום 13.6.1990 (ראו סעיפים 9 ו-19 לפסק הדין).

9. הערכאה הדיונית קבעה כממצא עובדתי, כי המערערת דיווחה בבדיקתה ביום 13.6.1990 כי היא חשה בתנועות העובר, וכידוע, אין זה ממנהגה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות, אלא במקרים חריגים, אשר המקרה שבפנינו אינו בא בגדרם (ראו ע”א 2886/05 אשכנזי נ’ גאנדין ([פורסם בנבו], 8.11.2010), פסקה 56 לפסק דיני). נוכח הקביעה לפיה המערערת לא רק שלא דיווחה על העדר תנועות העובר, אלא ההיפך – שהיא דיווחה על כך שהיא חשה את תנועות העובר – מתמוטטת תביעת המערערים, שכן אם לא היה דיווח על העדר תנועות עובר, גם לא היתה רשלנות בטיפול בדיווח שכזה.

10. די בכך לדעתי כדי לדחות את הערעור. בבחינת למעלה מן הצורך אציין, כי עולה תמיהה מקו הטיעון של המערערים בענין זיוף התאריך בגיליון המרפאה. בתחילת

— סוף עמוד 24 —

הדרך, בתצהיר העדות הראשית שלה, טענה המערערת כי הרישום בגיליון המרפאה הנושא תאריך 13.6.1990 – זויף:

“הרישום מיום 13.6.90 בגיליון של הדסה… הינו רשום כוזב וכל מה שנאמר ונכתב ברישום זה הוא כוזב ושקרי. ניתן לראות בעליל על גבי המסמך שהוא נרשם בדיעבד ואינו רישום מקורי. הרישום המקורי היחיד מאותו יום הוא זה שרשום בכרטיס [“כרטיס אישה הרה” – מ”נ]” (סעיף 12 לתצהיר העדות הראשית של המערערת).

אולם, בהמשך ההליך, בחקירתו של פרופ’ בז’זינסקי, הבהיר ב”כ המערערים, עו”ד שרביט, כי המערערים אינם טוענים שפרופ’ בז’זינסקי זייף את התאריך בגיליון המרפאה (ראו פרטיכל מיום 8.6.2006, ע’ 24 ש’ 21). בחקירתו הנגדית של פרופ’ בז’זינסקי, אשר העיד, כזכור, שהוא עצמו שינה תוך כדי רישום את התאריך בגיליון המרפאה עקב טעות ברישום התאריך, נמנע עו”ד שרביט מלעמת אותו עם טענה ששינוי התאריך שנעשה בידו היה זיוף בדיעבד. תחת זאת, אמר עו”ד שרביט “לא אמרתי שאתה [שינית]. מישהו שינה כאן” (פרטיכל 8.6.2006, ע’ 33 ש’ 3). במהלך הסיכומים בעל-פה מטעם המערערים בפני בית המשפט קמא, כאשר טען עו”ד שרביט להעדר הסבירות לכך שגיליון המרפאה אכן שייך דווקא לבדיקה מיום 13.6.1990, נרשמו חלופי הדברים הבאים:

“כבוד השופט משה רביד: אתה בפירוש אמרת שזה לא זיוף, אתה אמרת בחקירה שזה לא זיוף אז תסביר לי מה הטענה שלך?

עו”ד שרביט: אז זה תיקון אדוני, מישהו תיקן את התאריך.

כבוד השופט משה רביד: אבל הוא אומר אני תיקנתי, הוא אומר אני, הוא מודה.

עו”ד שרביט: לא, הוא אומר לי אני זייפתי? אמרתי לא אמרתי שזה זיוף.

כבוד השופט משה רביד: אז איזה מטרה הייתה לו לעשות את זה?

עו”ד שרביט: אני לא יודע אם הוא תיקן. אם הוא תיקן, או.קי.

כבוד השופט משה רביד: הוא אומר את זה, הוא אומר בעדות שלו.

עו”ד שרביט: מתי הוא תיקן את זה אדוני?

כבוד השופט משה רביד: למה לא שאלת אותו? היית צריך לשאול אותו” (פרטיכל 25.3.2008 בע’ 79).

— סוף עמוד 25 —

כך, המערערים טענו לזיוף המסמך, אך לא התמודדו עם עדותו של פרופ’ בז’זינסקי, אשר העיד שהוא עצמו תיקן את התאריך במסמך תוך כדי הכתיבה ושהתיקון לא היה זיוף. טענת זיוף היא טענה קשה. הנטל להוכיחה הוא נטל כבד, וכאשר עד מעיד שהוא עצמו ביצע את התיקון במסמך ושמדובר במסמך אותנטי, מתבקש כי הצד הטוען לזיוף יעמת אותו בחקירה נגדית עם שאלות וראיות שיש בהן כדי להפריך עדות זו כדי להראות שמדובר לא בתיקון כשר בזמן אמת אלא בזיוף. המערערים – בחרו שלא לעשות זאת.

11. הערכאה הדיונית קבעה ממצאים שבעובדה ושבמהימנות שבהם אין מקום להתערב, כי המערערת דיווחה בבדיקה ב-13.6.1998 כי היא חשה את תנועות העובר. ומכאן, כי פרופ’ בז’זינסקי לא התרשל בטיפול בדיווח על העדר תנועות עובר. אין, לדעתי, מקום להעביר את נטל השכנוע בגין נזק ראייתי. לפי גישה אחת שבפסיקה, רק נוכח “תיקו” ראייתי, לאחר בחינת כל הראיות שהביאו שני הצדדים, מעבירים את הנטל בגין נזק ראייתי, ובכך למעשה מוכרע התיק, שכן כבר נמצא שראיות הנתבע אינן גוברות על ראיות התובע. לפי גישה אחרת, המצויה אף היא בפסיקה, הנטל מועבר בטרם סיום שקילת הראיות, ולאחר העברתו, בודקים אם הנתבע עמד בנטל שהועבר אליו. בלשון חברי המשנה לנשיאה א’ ריבלין (בהקשר של האפשרות, נוכח חסר עקב פגם ברישומים רפואיים, “להשלים” את החסר בראיות אחרות על מנת להגיע להכרעה עובדתית):

“ניתן לזהות שתי גישות אפשריות לעניין התוצאות הנובעות מהשלמת החסר. לפי גישה אחת, משהושלם החסר, אין עוד עמימות ראייתית וממילא לא קמה תחולה לחזקת הנזק הראייתי. לפי גישה זו נבחנות כלל הראיות שהובאו, הן מצד התובע והן מצד הנתבע, ורק אם נותרת עמימות ראייתית בסופו של התהליך תופעל חזקת הנזק הראייתי. לפי הגישה השנייה, שאלת קיומה של עמימות ראייתית תיבחן לפי הראיות שהביא התובע בלבד. חזקת הנזק הראייתי תחול כאשר קיימת עמימות ראייתית לפי ראיות התובע, והיא נגרמה בהתרשלות הנתבע. או-אז יעבור הנטל לכתפי הנתבע, להוכיח כי הראיות החסרות לא היו פועלות לרעתו. גם לפי גישה זו יש באפשרות הנתבע להוכיח, באמצעות ראיותיו, למלא את החסר ולהרים את הנטל שהועבר אליו. בסופו של דבר, מובילות שתי הגישות לאותה תוצאה: כאשר יש

— סוף עמוד 26 —

בראיותיו של הנתבע כדי למלא חסר ראייתי מסוים, הרי שלא תהא עוד נפקות לאותו חסר והמקרה ייבחן לפי העובדות שהוכחו” (ע”א 10094/07 פלונית נ’ בית החולים האנגלי אי.מ.מ.ס. ([פורסם בנבו], 24.11.2010), פסקה 5 לפסק דינו; ההדגשות הוספו).

גם בענייננו, נוכח הקביעות העובדתיות הברורות של הערכאה הדיונית, לא היה “תיקו” ראייתי, ומכל מקום, גם אם הנטל היה מועבר בגין נזק ראייתי, הנתבעים הרימו נטל זה. בסופו של יום, בית המשפט קבע באופן חד משמעי, על בסיס קביעות שבעובדה ושבמהימנות, כי ראיות הנתבעים גברו על ראיות התובעים (המערערים). נקבע פוזיטיבית כי המערערת דיווחה בבדיקתה מיום 13.6.1990 שהיא חשה את תנועות העובר. מכאן שאין בתורת הנזק הראייתי כדי לסייע למערערים.

12. אוסיף, כי גם אם היינו מתערבים בממצא שקבע בית המשפט קמא וקובעים, כטענת המערערים, כי הרישום בגיליון המרפאה, בו רשום כי המערערת דיווחה על תנועות העובר, “שייך” לבדיקה מיום 7.6.1990, התוצאה לא היתה משתנה. הבדיקה מיום 13.6.1990 נרשמה כזכור גם ב”כרטיס אישה הרה”, ושם אין כל אזכור לטענה לפיה המערערת טענה להעדר תנועות העובר. אמנם, באי רישום אירוע חריג אין כשלעצמו כדי להוכיח שלא אירע דבר חריג. ברישום ב”כרטיס אישה הרה” מיום 13.6.1990 רשום (בעמודה בענין “חודש”, אך הרישומים נעשו בענין מספר השבוע של ההריון) “36”; בעמודה בענין קולות לב העובר רשום “+”; בעמודה בענין מצג רשום “√”; עוד רשום “גודל מתאים ל-38″ ו”אזהרות!”. בית המשפט קמא קיבל את הסברו של פרופ’ בז’זינסקי שהמשמעות של הרישום ב”אזהרות!” היא שפרופ’ בז’זינסקי הזהיר את המערערת, על רקע שורה של גורמי סיכון שהתקיימו בקשר להריונה, לשמור על עצמה. כך או אחרת, העיקר הוא, לדעתי, כפי שקבע בית המשפט קמא, כי

“…אין זה סביר שפרופ’ בז’זינסקי יכתוב בכרטיס אזהרות ובו בזמן יאמר לה, כטענתה, כי הכל כשורה וישלחה לביתה. נחה דעתי, כי אילו פרופ’ בז’זינסקי היה סבור שיש בעיה עם התפתחות העובר, היה שולח את מרים מיד לבדיקות מקיפות” (סעיף 21 לפסק הדין של בית המשפט קמא).

— סוף עמוד 27 —

ראו דברים דומים, אשר קבע בית משפט זה בערעור על פסק דין בתביעת רשלנות רפואית נגד רופא שיניים, על רקע טענות שחלה התדרדרות רפואית דרמטית בין בדיקה אחת אצל הנתבע שם לבין בדיקה נוספת שנערכה אצלו למחרת:

“ברישום הרפואי המתאר את ביקורו של המנוח במרפאת המשיבים למחרת היום, מתואר מצבו של המנוח כ’נפיחות’ בלבד, ומצויין שנעשה לו צילום רנטגן והוא מטופל באנטיביוטיקה…. אכן, אין לכחד כי רישומיהם הרפואיים של המשיבים לוקים בצמצום רב, אך קשה להלום כי אילו היתה מתרחשת הידרדרות כה דרמטית כמתואר על ידי המערערים, בפרק הזמן בין ביקורו של המנוח ביום השבת בבית המשיב 1 לבין ביקורו למחרת במרפאת המשיבים, היה המשיב 1 מסתפק בתיאור מצבו של המנוח כ’נפיחות’, ומשלחו לביתו ללא טיפול נוסף כלשהו” (ע”א 8842/08 עזבון המנוח גדעון לב ארי ז”ל נ’ ד”ר סרנת אריה, ([פורסם בנבו] (20.1.2011)), פסקה 21 לפסק הדין).

13. ודוק: גם בהנחה, העומדת בסתירה לממצאיו של בית המשפט המחוזי, שהרישום היחיד של הבדיקה מיום 13.6.1990 הוא הרישום ב”כרטיס אישה הרה”, אין המדובר לדעתי בענייננו במצב שבו אין ברישום כדי לשפוך אור באופן כלשהו על מה שהתרחש או לא התרחש בבדיקה; מסכימה אני עם חברי כי הרישום “אזהרות!” ב”כרטיס אישה הרה” מחזק דווקא את התחושה כי לא נפל פגם במעשיו של פרופ’ בז’זינסקי, שכן הוא טרח לציין את הבעייתיות שכן עלתה בבדיקה.

14. לא אכחד, כי אילו טענת המערערים בתביעתם היתה שעל הרופא ליזום בכל בדיקה בנסיבות הדומות לנסיבות שלפנינו בירור פוזיטיבי עם האישה לגבי תנועות העובר, והוא לא שאל אותה לגבי תנועות העובר – ואם חובה זו היתה מוכחת – דעתי בענין הרישום מיום 13.6.1990 ב”כרטיס אשה הרה” (בהנחה שהוא עומד לבדו) היתה עשויה להיות אחרת. במצב כזה, העדר ציון בענין תנועות העובר, לכאן או לכאן, היה עלול להיחשב כנזק ראייתי. דא עקא, זו אינה טענת המערערים. טענתם היא שהמערערת הגיעה לבדיקה במיוחד כיוון שלא חשה בתנועות העובר ודיווחה לפרופ’ בז’זינסקי על כך. ואולם עיון ברישום ב”כרטיס אישה הרה” מיום 13.6.1990 – על רקע טענה זו ועל רקע העובדה שעדות המערערת לגבי יתר נסיבות הבדיקה הופרכה – מצביע על כך שלא כך היו פני הדברים.

— סוף עמוד 28 —

15. כך, אף אם אניח, בהתאם לטענות המערערים, כי הרישום היחיד שבוצע בבדיקה ביום 13.6.1990 היה הרישום ב”כרטיס אישה הרה” וכי הרישום המתוקן שבגיליון אינו שייך לבדיקה זו (ואיני מניחה כך), לאור הרישום ב”כרטיס אישה הרה” ויתר הנסיבות, אין “תיקו” ראייתי, ואף אם הנטל היה מועבר – הנתבעים הרימו אותו.

16. אינני רואה סיבה להתערב בקביעת בית המשפט קמא, שנקבעה בקשר למסמכי בית חולים ביקור חולים שבו נערך הניתוח הקיסרי, שמהם עולה שהמערערת דיווחה ביום 16.6.1990 כי היא לא חשה בתנועות העובר במשך שלושת הימים האחרונים. בית המשפט קמא קבע, עובדתית, כי המערערת החלה לחוש בהעדר תנועות העובר לאחר בדיקתה ביום 13.6.1990 אצל פרופ’ בז’זינסקי. לכך אוסיף, כי בגיליון סיכום המחלה של מחלקת ילודים וטיפול נמרץ פגים מבית החולים ביקור חולים צוין כי “בהריון הנוכחי, יומיים לא חשה תנועות עובר ופנתה לחדר לידה” (ההדגשה הוספה). פרופ’ בז’זינסקי והדסה לא הסכימו לעמדת המערערים בענין משמעות מכתב השחרור המציין תקופה בת 3 ימים, ואף הפנו גם לסיכום המחלה ממחלקת הילודים שבו מופיע דיווח על העדר תנועות במשך יומיים בלבד (סעיף 11 לתצהיר העדות הראשית מטעם פרופ’ בז’זינסקי; סעיף 2(יג) לסיכומיהם בבית המשפט קמא; ובית המשפט קמא לא קבע שהם הסכימו כאמור). יובהר, כי המערערים עצמם צירפו את סיכום המחלה ממחלקת הילודים כנספח בערעור תוך שהם מפנים לציון בענין יומיים (ראו סעיף 66 לסיכומי המערערים). בניגוד לשאלה שעלתה (והוכרעה לרעת המערערים) לגבי הדרך הנכונה למנות שלושה ימים לפני מועד ההגעה לבית החולים (ביום 16.6.1990), אין ספק שספירה לאחור של יומיים יכולה להגיע, לכל המוקדם, ל-14.6.1990 – יום לאחר הבדיקה נשוא המחלוקת. המערערים עצמם טוענים, נוכח הפער בין הרישום בענין יומיים לבין הרישום בענין שלושה ימים, כי רישום בקבלת חולה בחדר מיון אינו משקף מילה במילה את דבריו וכי אי אפשר לצפות מאישה במצב קשה והמצויה בחרדה גדולה שתתנסח ותברור תשובותיה בראייה קדימה שדבריה ייבדקו תחת זכוכית מגדלת כחלק מהליך משפטי (שם). אם כך, הרי לשיטת המערערים עצמם – ואינני נדרשת לקבוע מסמרות בענין – ממילא אין לראות, לפי כל שיטת ספירת ימים, את המסמכים מבית החולים ביקור חולים כראיה המוכיחה שכבר בעת הבדיקה ביום 13.6.1990 לא חשה המערערת את תנועות העובר. אוסיף, כי בתאריכי מכתב השחרור וסיכום המחלה ממחלקת ילודים וטיפול נמרץ פגים מבית החולים ביקור חולים, אין כדי לשנות את מסקנתי. מכתב השחרור נושא תאריך 21.6.1990 וגיליון המחלה ממחלקת טיפול נמרץ פגים נושא תאריך 8.7.1990. מדובר, בשני מסמכים אלה, בתיאור דיווח של המערערת לגבי מצבה ביום 16.6.1990, שהוא תאריך הקודם

— סוף עמוד 29 —

לתאריכים המתנוססים על שני המסמכים הללו. בין אם דיווח המערערת נרשם במסמכים אלה (או בקבצים שמהם הופקו בסופו של דבר) כבר ביום 16.6.1990 ובין אם בדיעבד, אין במועד “הוצאת” המסמך, כשלעצמו, כדי ללמד בהכרח איזה דיווח קדם למשנהו. לכך יש להוסיף, כי מועדו של כל דיווח ממילא אינו הנתון היחיד הרלוונטי: אמנם זמן רב יותר חולף עד הדיווח המאוחר, אך אם, לשיטת המערערים עצמם, הדיווח הראשון ניתן במצב לחץ, ייתכן שדווקא הדיווח המאוחר, אם ניתן מספר ימים לאחר מכן, היה דיווח שקול יותר ואמין יותר. כאמור, אין צורך לקבוע מסמרות בענין, נוכח הקביעה העובדתית הברורה של בית המשפט קמא ושיטת המערערים, לפיה ממילא אין לראות במסמכי בית החולים ביקור חולים כראיה המוכיחה כי המערערת חשה בהעדר תנועות עובר בעת הבדיקה מושא המחלוקת ביום 13.6.1990.

17. לדעת חברי, חסר רישום בגיליון המרפאה על אודות אחת משתי הבדיקות שערך פרופ’ בז’זינסקי (קיים רישום אחד בלבד בגיליון המרפאה, בו התאריך שונה מ-7.6.1990 ל-13.6.1990). בית המשפט קמא קבע כי פרופ’ בז’זינסקי העיד כי הוא רשם את הבדיקה מיום 7.6.1990 (גם) בגיליון המרפאה ועל סמך עדות זו של פרופ’ בז’זינסקי קבע כי חסר הגיליון מיום 7.6.1990; אולם, עיון בעדות פרופ’ בז’זינסקי מעלה שהוא העיד שככל הנראה הוא רשם רק ב”כרטיס אישה הרה” ביום 7.6.1990 ולא במקום אחר (סעיף 6 לתצהיר העדות הראשית מטעם פרופ’ בז’זינסקי; פרטיכל יום 8.6.2006 ע’ 28, ש’ 16-26; ע’ 36, ש’ 8-12; ע’ 39, ש’ 1-4; סעיף 3(ג)(7) לסיכומים מטעם הנתבעים מס’ 2 ו-3 בבית המשפט קמא). הקביעה בענין רישום חסר (קרי, רישום שבוצע אך לא הובא בפני בית המשפט) בוססה על עדותו של פרופ’ בז’זינסקי, אך לפי עדות זו עולה דווקא כי לא חסר רישום שבוצע. כזכור, אין מחלוקת על כך שאמנם קיים, מחוץ לגיליון המרפאה, רישום בדבר הבדיקה מושא המחלוקת ביום 13.6.1990 (רישום ב”כרטיס אישה הרה”), וכפי שבואר לעיל, רישום זה מצביע על כך שהמערערת לא דיווחה באותה בדיקה על העדר תנועות העובר. המסקנה היא, שקיים רישום בדבר הבדיקה מושא המחלוקת המצביע על כך שהמערערת לא התלוננה על העדר תנועות העובר, ובנסיבות אלה (אף אם נתעלם מהקביעה העובדתית של בית המשפט קמא לפיה הרישום בגיליון המרפאה מתעד אף הוא בדיקה זו), אין מקום לקבוע שאי הצגת רישום על אודות אותה בדיקה גרמה נזק ראייתי.

18. אם תישמע דעתי, נדחה את הערעור על כל חלקיו.

— סוף עמוד 30 —

ש ו פ ט ת

המשנה לנשיאה א’ ריבלין:

מצטרף אני לפסק-דינו של חברי, השופט נ’ הנדל. אף אני סבור כי הרישום בגיליון בית החולים וב”כרטיס האשה ההרה” יוצר נזק ראייתי ביחס לשאלה העיקרית השנויה במחלוקת – היא השאלה אם המערערת 2 התלוננה ביום 13.6.1990 בפני פרופ’ בז’ז’ינסקי על היעדר תנועות של העובר.

הרישום בגיליון בית החולים ובכרטיס האשה ההרה לוקה בחסרים ובפגמים רבים, המקשים על היכולת להסתמך עליו. ליקויים אלה כוללים את חסרונו המוחלט של תיעוד בגיליון בית החולים המתייחס לבדיקה מיום 7.6.1990 – שאין מחלוקת כי התקיימה, לצד תיקון תאריך הבדיקה בגיליון בית החולים, מיום 7.6.1990 ליום 13.6.1990. בנוסף, אין התאמה בין הרישום המתייחס לתאריך 13.6.1990 בגיליון בית החולים לבין הרישום המתייחס לתאריך זה בכרטיס האשה ההרה – וזאת לעומת קיומה של התאמה יחסית בינו לבין הרישום המתייחס לתאריך 7.6.1990 בכרטיס האשה ההרה. אכן, פרופ’ בז’ז’ינסקי הצהיר כי “ישנם הרבה מאוד מקרים בהם רופא טועה ומתקן את התאריך תוך כדי כתיבה”, ובית המשפט המחוזי מצא את עדותו מהימנה. אלא שעדותו של פרופ’ בז’ז’ינסקי לא מתייחסת לתיקון הספציפי שנעשה במקרה שלפנינו, וממילא קשה ללמוד ממנה על טבעו של אותו תיקון. יוער, כי אין מדובר בתאריכים דומים שקל לבלבל ביניהם, רישום תאריך ה-7 לחודש תחת התאריך ה-13 בחודש או להפך, אינו מסוג הטעויות שנוהג אדם לטעות בהן ברגיל בעת רישום תאריכים. יתרה מכך, התאריך הראשון שנכתב – 7.6.1990 – אינו אקראי שכן גם בתאריך זה נבדקה המערערת 2 ואין לגביו כל רישום אחר. לכל אלה יש להוסיף את ההערה “אזהרות!”, שנכתבה ללא כל פירוש או פירוט נוסף בכרטיס האשה ההרה בתאריך 13.6.1990. לא ברור מי המזהיר ומי המוזהר ומה טיב האזהרות ועוד פחות ברור מה יעשה חולה שנמסרת לו התיבה “אזהרות”.

אף איני סבור שיש לשלול לחלוטין את טענת המערערת 2 כי התלוננה בפני פרופ’ בז’ז’ינסקי על היעדר תחושת תנועות של העובר, אך מן הטעם שבחלוף השנים אין היא זוכרת עוד את מלוא העובדות כהווייתן. עדותה, כאמור, הופרכה ביחס למיקום

— סוף עמוד 31 —

שבו נבדקה על-ידי פרופ’ בז’ז’ינסקי ואולם אין בכך כדי לשלול לחלוטין את עדותה ביחס לתלונה על היעדר תנועות של העובר. ודוק: בית המשפט המחוזי הדגיש כי עדותה אינה אמינה, עקב אי יכולתה לזכור במדויק את העובדות ולא עקב ניסיון להטעות את בית המשפט. אמנם לא ניתן להוכיח כי המערערת 2 אכן התלוננה בפני פרופ’ בז’ז’ינסקי על בסיס עדותה, ואולם די בעדות זו כדי ליצור עמימות ביחס לשאלת קיומה של התלונה. עמימות זו לא רק שלא הופגה באמצעות הרישום, אלא אף הוגברה בגינו.

כאמור, מקובלת עלי עמדתו של חברי השופט נ’ הנדל כי יש לקבל את ערעור ביחס למשיבה 2 וכי יש לחייבה בהוצאות כמוצע על ידו.

המשנה-לנשיאה

לפיכך הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינו של השופט נ’ הנדל.

מ’ נאור

ניתן היום, ו’ בטבת תשע”ב (1.1.12).

פסקי דין נוספים תוכלו למצוא גם בעמודים- שיתוק מוחין, תסמונת דאון, רשלנות בהריון, רשלנות בלידה, רשלנות בניתוח ועוד 

תביעה על קרם ברחם במהלך לידה- פס"ד

 

בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

 

ע”א 3062-07 דמרי ואח’ נ’ בית חולים אסף הרופא ואח’

בפני

כב’ השופטת אסתר קובו, סגנית נשיאה

כב’ השופטת מיכל רובינשטיין, סגנית נשיאה

כב’ השופטת צ’רניאק

המערערים

1.נורית דמרי

2.איציק דמרי

נגד

המשיבים

1.בית חולים אסף הרופא

2.ד”ר יפעת וינר

3.ד”ר אורי זילבר

4.משרד הבריאות-לשכת היועץ המשפטי

פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום תל אביב יפו, (כב’ השופטת בלהה טולקובסקי) בת.א. 102464/01. במסגרת הערעור התבקש בית המשפט לבטל את החלטת בית משפט קמא מיום 8/5/07, לפיה נדחתה תביעת המערערים, דמרי נורית ודמרי איציק (להלן:”המערערים”) ונקבע, כי לא עלה בידיהם להוכיח קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין הלידה השנייה של המערערת 1 לבין הקרע ברחמה, שארע בשבוע ה – 18 להריונה השלישי.

°

רקע עובדתי

המערערת 1, ילידת 1970 ובעלה,המערער 2, נישאו ביום 3/3/93. לבני הזוג ילדה אחת, ילידת 1995 שנולדה בניתוח קיסרי (להלן:”הלידה הראשונה”).

במהלך חודש יולי 1997 הרתה המערערת בשנית וביום 16/4/98 התקבלה המערערת ללידה בבי”ח אסף הרופא (להלן:”הלידה השנייה”). במהלך הלידה התעורר קושי בחילוץ סנטר העובר ונוצר מצב של פרע כתפיים (כליאת כתפיים). המיילדות והרופאים ניסו לחלץ את העובר בשיטת Mcroberts

— סוף עמוד 1 —

(להלן:”שיטת מק’רוברטס”) , אך ניסיון הצוות הרפואי לא צלח והעובר ממין נקבה , במשקל 3280 גרם , נפטרה מיד לאחר הלידה.

כחודשיים לאחר הלידה השנייה, הרתה המערערת פעם נוספת (להלן: “הלידה השלישית”). ביום 2/10/98, בהיותה בשבוע ה- 18 להריונה, התאשפזה המערערת בבית החולים עקב כאב עז ופתאומי בבטן התחתונה, חולשה ועילפון. מצבה הוסיף להתדרדר, לחץ הדם ירד והיא נכנסה למצב של הלם. המערערת הובלה לניתוח בטן חוקר במהלכו נמצא דם רב בחלל הבטן, העובר והשלייה נמצאו מחוץ לרחם, אובחן קרע לאורך כל הרחם ,הרחם היה הפוך כשדופנו הפנימית מופשלת כלפי חוץ וכתוצאה מכך נפטר העובר. במהלך הניתוח הפכו המנתחים את הרחם ותפרו את הקרע לכל אורכו במטרה לשמרו. הליך הניתוח היה תקין והתובעת שוחררה לביתה ביום ה – 6/10/98.

בתאריך 21/11/00 עברה המערערת בדיקת אולטרה סאונד (US) להערכת חלל הרחם. תוצאות הבדיקה הראו חלל רחם תקין ושחלות תקינות, ללא מעבר דרך החצוצרות – עקרות מכנית , עובדה שבגינה המערערת אינה יכולה לשוב ולהרות באופן טבעי. קיימת אפשרות של הפריה חוץ גופית, אך קיים סיכון באשר לסיכויי ההריון וחיי המערערת, לנוכח אפשרות לקרע חוזר של הרחם.

המערערים הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי במסגרת תיק ת.א. 2105/99 ועתרו לפיצויים הן בגין הנזק מהלידה השנייה שהסתיימה במות העובר והן בגין מצבה של המערערת כתוצאה מהקרע ברחם שנגרם במהלך ההריון השלישי. הדיון שהתנהל בבית משפט מחוזי, בפני כב’ השופטת גרסטל, פוצל בהסכמת הצדדים לשני שלבים. בשלב הראשון, פוצו המערערים על מות העובר בלידה השנייה – בסך כולל 331,306 ₪. בשלב השני, בדיון בסוגיית הקשר הסיבתי שבין הלידה השנייה לבין הקרע ברחם בלידה השלישית ותוצאותיו, סוכם כי הדיון יועבר לבית המשפט השלום.

ב. עיקרי טענות הצדדים וחוות דעת המומחים:

עיקרי טענות המערערים:

המערערים טענו, כי לאחר הלידה השנייה עוד לפני שחרור המערערת מבית החולים היה על רופאיה לבצע בדיקות ולוודא כי הפרוצדורה שעברה לא הותירה כל נזק. אי ביצוע בדיקות אלו הוא בבחינת מעשה רשלני. עוד טענו, כי ההמלצה שניתנה למערערת על ידי רופאיה, לנסות ולהרות מיד לאחר הלידה השנייה העמידה אותה בסכנת חיים וגרמה לאיבוד עובר נוסף.

אי ביצוע בדיקות כגון: ביופסיה , בדיקה מיקרוסקופית, בדיקת חלל הרחם למערערת בטרם שחרורה מבית החולים לאחר הלידה השנייה ורישום לקוי בגיליון הלידה מהווים חסר ראייתי בתביעת המערערת והם תוצאה של התרשלות המשיבים. אשר על כן, יש להעביר את נטל הראיה אל כתפי המשיבים, להוכיח כי לא הייתה התרשלות.

— סוף עמוד 2 —

המערערים טענו, כי יש מקום להחיל את הכלל הראיתי “הדבר מדבר בעדו”, המלמד, כי ההסתברות לגרימת הנזק הראיתי כתוצאה מהתרשלות במהלך הלידה השנייה עולה על ההסתברות להעדר קשר בין הלידה השנייה ובין הקרע ברחם.

לשיטת המערערים טעה בית משפט קמא בקביעתו, כי לא הוצבה תשתית ראייתית מספקת לצורך קיומו של קשר סיבתי – הסתברותי, היות ובהעדר הביופסיה ובדיקה מיקרוסקופית לא ניתן לשלול בבירור את האפשרות, כי הקרע ברחמה של המערערת נגרם כתוצאה מהשתרשות נמוכה של השלייה עם או ללא חדירה לדופן הרחם. המצב הוגדר כאותם מצבים בהם מתקיימת “סיבתיות עמומה” ועל כן די בהוכחה הסתברותית בשאלת קיומו של קשר סיבתי.

קיימת תשתית ראייתית מספקת לעניין ההסתברות לגרימת נזק כתוצאה מהתרשלות המשיבים במהלך הלידה השנייה, כך שקיימת אי ודאות מובנית מי מבין גורמי הסיכון גרם בפועל לנזקה של המערערת.

בית משפט קמא הותיר את סיבת הקרע ברחם המערערת כבלתי מבוררת, היות והמומחים (הן מטעם המשיבים והן מטעם המערערים) פרטו מספר גורמים שעשויים היו להסביר את היווצרות הקרע. המערערים טענו, כי בהעדר הכרעה בין המומחים צריך הספק לפעול לטובת המערערים וזאת לאור חוו”ד פרופ’ י. שנקר, מומחה מטעם המערערים (להלן: “פרופ’ שנקר”) ולאור טענתם, כי על פי נסיבות המקרה מתהפך נטל השכנוע.

המערערים טענו, כי חוות הדעת של פרופ’ חיים אברמוביץ (להלן:”פרופ’ אברמוביץ”), מומחה מטעם ביהמ”ש, אינה אובייקטיבית ונגועה במשוא פנים ולכן אין לקבלה.

חוות דעת מטעם המערערים:

פרופ’ יוסף שנקר, בחוות דעת מיום 15/8/00 קבע, כי הסיבה לקרע ברחם המערערת במהלך ההריון השלישי נעוצה בקרע סמוי שלא אובחן בלידה הקודמת שהייתה, כאמור, לידה טראומתית. בחוו”ד משלימה מיום 12/2/01, שהוגשה על ידי פרופ’ שנקר כתגובה לחוו”ד פרופ’ פייזר, מומחה מטעם המשיבים, ציין פרופ’ שנקר, כי במהלך הלידה השנייה אשר כללה ניסיון ממושך לשחרור העובר ממצב של כליאת כתפיים, בשיטה המכונה “מק רוברטס”, פעולה הכרוכה בהפעלת לחץ רב על קרקעית הרחם. לחץ מסוג זה, נטען, עשוי לגרום לאישה הנמצאת בלידה בפתיחה גמורה במשך שעתיים להיווצרות קרע שלם או חלקי, כפי שקרה במקרה הנדון.

עיקרי טענות המשיבים וחוות דעת המומחים:

— סוף עמוד 3 —

המשיבים טוענים, כי במסגרת תביעת המערערים שהוגשה לבית המשפט המחוזי בת.א. 2105/99 פוצו המערערים בגין הלידה השנייה שהסתיימה במות העובר, בסך כולל של כ- 331,306 ₪, במסגרת פשרה שהושגה בין הצדדים ומבלי להודות בחבות מצד המשיבים. לפיכך, המערערים אינם זכאים לפיצוי כפול בגין אותה עילת תביעה.

במסגרת פסק דינו המפורט של בית משפט קמא הוכח, כי לא ניתן לבסס קשר סיבתי בין הלידה השנייה של המערערת לקרע ברחם שארע בהריונה השלישי וכי הטיפול הרפואי שקיבלה המערערת היה סביר ומיומן. עוד טענו המשיבים, כי טענות המערערים מובאות ללא שום אחיזה בחומר הראיות, תוך התעלמות מוחלטת מקביעותיו של המומחה אשר מונה על ידי ביהמ”ש והתבססות על חוות דעת פרופ’ שנקר, אשר נמצאה כבלתי אמינה לאור העובדה, כי לאבחנותיו לא נמצאו תימוכין בספרות הרפואית המקובלת.

המשיבים דחו את טענת המערערים, כי אי ביצוע בדיקה לאחר הלידה השנייה יש בה בכדי להצביע על אי אבחון הנזק שהוביל להסתבכות הלידה השלישית. הוכח, כי כל הבדיקות שעברה המערערת לאחר הלידה השנייה ובמהלך המעקב אחר ההריון השלישי עד להופעת הקרע ברחם היו תקינות לחלוטין ולא היה שום רמז לקרע ברחם. יתירה מזאת, מומחה מטעם ביהמ”ש פרופ’ אברמוביץ וכן פרופ’ שנקר, המומחה מטעם המערערים קבעו בחקירתם הנגדית, כי לא היה צורך לבצע בדיקה של חלל הרחם לאחר הלידה השנייה.

המשיבים טענו, כי לא ניתנה למערערת כל המלצה רפואית לשוב ולהרות וגם המערערת עצמה הודתה במהלך שמיעת הראיות, כי אף אחד מהצוות הרפואי לא נקב מועד בו כדאי לה לשוב ולהרות. לא זאת אף זאת, לא הובאה על ידי המערערים כל תמיכה מהספרות הרפואית המקובלת לפיה, בנסיבות העניין, לא מומלץ ליולדת לשוב ולהרות לאחר הלידה השנייה. לפיכך לא היה מקום להמליץ למערערת להימנע מכניסה להריון נוסף במשך תקופה מסוימת לאחר הלידה השנייה.

המשיבים טענו, כי המערערים לא הצליחו להוכיח כי לאור נסיבות המקרה יש להעביר את נטל השכנוע לפתחם של המשיבים בדבר הקשר הסיבתי – עובדתי בין הלידה השנייה והקרע ברחם בלידה השלישית.

חוות דעת המומחה מטעם המשיבים:

— סוף עמוד 4 —

פרופ’ מ. ראובן פייזר (להלן: “פרופ’ פייזר”), בחוות דעת מיום 28/8/01 קבע, כי הגורם לקרע ברחם במהלך הלידה השלישית הוא השרשה נמוכה של השליה, באזור צלקת הניתוח הקיסרי מהלידה הראשונה.

חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט:

פרופ’ חיים אברמוביץ, המומחה מטעם בית המשפט, קבע בחוות דעת מיום 1/12/03, כי קרע ברחם הינו אחד הסיבוכים הנדירים והחמורים במיילדות. הסיבות להיווצרות קרע ברחם אינן ידועות וקיימים מספר גורמים אשר עלולים לסייע בהיווצרותו, כגון: צלקות רחמיות , השרשה נמוכה של השלייה עם חדירה של השלייה לדופן הרחם , קרע ספונטאני ללא צלקת קודמת, חבלה בהריון, פעילות תוך רחמית בלידה וולדנות גבוהה.

במקרה דנן ציין פרופ’ אברמוביץ, כי היות ולא היה דיווח על חבלה כל שהיא במהלך הריון המערערת יש בכך כדי לשלול את התקיימות הגורמים הבאים: חבלה בהריון, פעילות תוך רחמית בלידה וולדנות גבוהה. ביחס לצלקת ברחם המערערת כתוצאה מניתוח קיסרי שעברה בלידה הראשונה, ציין פרופ’ אברמוביץ כי הצלקת הייתה תקינה וחזקה .בנוסף, הקרע ברחם לא היה באזור הצלקת אלא לאורך הצלע הימנית של הרחם, רחוק מאזור הצלקת.

גורם נוסף שנבדק על ידי פרופ’ אברמוביץ הוא השרשה נמוכה של השלייה. בניתוח נמצא, כי השלייה נפרדה ונמצאה בחלל הבטן ולא נשארה דבוקה לדופן הרחם- דבר שאינו תומך בהסבר זה כגורם להיווצרות הקרע. עם זאת צוין בחוות הדעת, כי לא ניתן לשלול בוודאות גורם זה בהעדר ביופסיה ובדיקה מיקרוסקופית של שולי הקרע.

לסיכום קבע פרופ’ אברמוביץ, כי לאור האמור לעיל צלקת הניתוח הקיסרי והשרשה נמוכה של השלייה, אינן מספקות הסבר להיווצרות הקרע. לדעתו של פרופ’ אברמוביץ מדובר בקרע ספונטאני ללא גורם מסייע.

פרופ’ אברמוביץ שולל בחוות דעתו את ההסבר לקרע שניתן על ידי פרופ’ שנקר, לפיו הקרע הוא תוצאה של לחץ שהופעל על האזור במהלך הלידה השנייה. על פי קביעתו אין להשערה זו כל בסיס בתיעוד רפואי ובספרות המקובלת.

ממצאי בית משפט קמא:

על פי החלטת כב’ השופטת גרסטל , מיום 5/9/01 , אושרה הסכמת הצדדים לפיה המדינה – משרד הבריאות (נתבעת 4), מקבלת על עצמה את האחריות למעשי ו/או מחדלי הצוות הרפואי, בקשר עם האירועים נושא התביעה.

— סוף עמוד 5 —

בית משפט קמא בחן את טענות המערערים ביחס לגורמים שהובילו להיווצרות הקרע ברחם. המערערים טענו, כי הסיבה לקרע ברחם יכולה הייתה לנבוע מכל אחד מהגורמים הבאים: מתן פיטוצין לזירוז הלידה, התארכות השלב השני של הלידה, אירוע של פרע כתפיים וחילוץ העובר בשיטת “מק רוברטס”.

בית משפט קבע, כי על פי הרשומה הרפואית שתיעדה את מהלך הלידה השנייה והובאה כראייה בפני בית המשפט, כלל לא ניתן למערערת פיטוצין לזירוז הלידה. בית המשפט מצא את הרשומה הרפואית תקינה ומלאה ולא הוכח כל העדר רישום או חוסר ראייתי.

אשר להתארכות השלב השני בלידה השנייה (כמעט שעתיים) ולחילוץ העובר בשיטת “מק רוברטס”, צוין, כי אין מחלוקת בין המומחים כי מדובר בלידה וגינאלית ראשונה של התובעת, עם אפידורל ולכן מקובל שהשלב השני של הלידה יארך עד שלוש שעות. ביחס לחילוץ העובר תוך הפעלת שיטת “מק רוברטס” קיבל בית המשפט את חוות דעת המומחה מטעמו וקבע, כי מדובר בשיטה מקובלת לחילוץ עובר באירוע של פרע כתפיים לפיה במטרה להקל על העובר מכופפים את ברכי היולדת לעבר הבטן ותוך כך מפעילים לחץ על עצם החיץ, פעולה מאפשרת את חילוץ כתפיי העובר. כאמור הלחץ הופעל על עצם החיץ ולא על קרקעית הרחם.

בנוסף, בבדיקה פתולוגית של העובר לא נמצאו שברים או חבלות שיכלו להצביע על הפעלת לחץ חיצוני ובלתי סביר שהופעל על הרחם , כפי שטענו המערערים.

להשלמת התמונה צוין, כי אין בספרות הרפואית המקובלת כל אינדיקציה לכך שהפעלת הפרוצדורה האמורה, עלולה לגרום לקרע ברחם.

בית המשפט אפוא דחה את ההסבר לקרע שהובא בחוות דעת פרופ’ שנקר לפיו המערערת סבלה מקרע סמוי ברחמה לאחר הלידה השנייה ואשר לא אובחן לאחריה, היות ולא הוכח, כי המערערת סבלה מביטוי כלשהו של הקרע ברחם כגון: דימום יתר, מחלת חום וכד’ בחודשים שלאחר הלידה ובמהלך ההיריון השני עד שבוע – 18. המערערת עברה בדיקות שונות במסגרת מעקב ההיריון השני, בדיקות שהראו התפתחות תקינה ללא ממצאים נוספים.

אי ביצוע בדיקה של חלל הרחם – בית המשפט דחה את טענת המערערים,כי אי ביצוע בדיקה של חלל הרחם לאחר הלידה השנייה הוא בגדר טיפול רפואי רשלני, זאת לאור העדרם של סימנים קליניים כגון: חום, כאבים או דימום חריג, שהיה בהם כדי לעלות חשש לקרע ברחם. במקרה דנן, לא הייתה כל אינדיקציה קלינית לבצע בדיקה של חלל הרחם לאחר הלידה ומוסכם על המומחים כולם, כי בפרקטיקה המקובלת אין חובה לבצע בדיקה זו. מכאן שהמשיבים לא התרשלו באי ביצוע הבדיקה האמורה.

— סוף עמוד 6 —

המלצה לשוב ולהרות – בית המשפט קבע, כי במקרה דנן לא הוכח שהיה על משיבים להמליץ בפני המערערת להימנע מלהיכנס להריון בתקופה הסמוכה שלאחר הלידה השנייה, שכן לא הובאה כל מובאה מהספרות, התומכת בטענה כי היה מקום, בנסיבות העניין, להמליץ זאת בפני המערערת.

בהתבסס על חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, פרופ’ אברמוביץ, קבע בית משפט קמא כי יש להותיר את סיבה לקרע כבלתי מבוררת.

העברת נטל הראיה – בית משפט הבחין בין העברת נטל הראיה בגין טענה לחוסר ראייתי, לבין העברת נטל הראיה מכוח הכלל של “הדבר מדבר בעדו”.

שאלת קיומו של נזק ראייתי – העברת נטל הראיה בגין גרימת נזק ראייתי תהא מוצדקת במקום בו החסר הראיתי נגרם בשל התרשלותם של המשיבים. לאור קביעתו של בית משפט קמא, כי אי ביצוע בדיקת חלל הרחם לאחר הלידה השנייה תאם את הפרקטיקה הרפואית המקובלת, לפיה בהעדר אינדיקציה קלינית שיש בה כדי לעורר חשד לקרע ברחם, אין מקום בביצוע הבדיקה – הרי שחסר ראייתי הנובע מהעדר בדיקה זו אינו נגוע בהתרשלות ואין להעביר בגינו את נטל השכנוע למשיבים.

מעבר לכך, המערערים לא עמדו בנטל להוכיח טענתם בדבר הקשר הסיבתי – עובדתי בין הלידה השנייה והקרע ברחם כך שלא עלה בידם להעביר את נטל השכנוע לכתפי המשיבים.

אשר לאי זימון המיילדות לעדות קבע בית משפט קמא, כי לא הובהר איזה נזק ראייתי נגרם למערערים עקב כך בעוד שלא הוכח חסר ראייתי על פי התיעוד בלידה השנייה, אשר מיד לאחריה נערך “תחקיר” שתועד בזמן אמת.

הדבר מדבר בעדו – נקבע כי בעניינו, לא הוצבה תשתית ראייתית המלמדת, כי ההסתברות לגרימת הנזק כתוצאה מהתרשלות המשיבים במהלך הלידה השנייה, עולה על ההסתברות להעדר קשר בין הלידה השנייה ובין הקרע ברחם. לאור האמור, דין הטענה בדבר הכלל הראייתי “הדבר מדבר בעדו”- להידחות.

שאלת הקשר הסיבתי – לאור האמור לעיל, בית המשפט הגיע למסקנה, כי לא עלה בידי המערערים להוכיח קיומו של קשר סיבתי – עובדתי בין התרשלותם של המשיבים בניהול הלידה השנייה לבין הנזק – הקרע ברחם שארע בלידה השלישית.

על אף קביעתו בדבר אי הוכחת קשר סיבתי – עובדתי, דן בית משפט קמא בשאלת גובה הנזק וקבע, כי אילו נדרש היה לקבוע פיצוי למערערים בגין כאב וסבל, עקב אובדן יכולת המערערת להרות באופן טבעי, בשל עקרות מכנית בה לקתה, היה פוסק פיצוי בסך 500,000 ₪ לשני המערערים. בנוסף צוין, שאם וכאשר היו מחליטים המערערים להרחיב את משפחתם ובשים לב לתקנות אימוץ ילדים (תשלומים מותרים לעמותה מוכרת), התשנ”ח – 1988, היה בית המשפט פוסק פיצוי גלובלי, בסך 75,000 ₪.

— סוף עמוד 7 —

דיון והכרעה:

נסיבות המקרה שלפנינו מכמירות לב. המערערים איבדו פעמיים את פרי ביטנה של המערערת שנותרה לאחר הלידה השלישית ללא יכולת להרות שוב באופן טבעי, בשל עקרות מכנית בה לקתה. בית משפט קמא קבע, כי לנוכח הראיות וחוות דעת המומחים שהוצגו לפניו, לא ניתן לבסס קשר סיבתי בין הלידה השנייה לבין הסתבכות הלידה השלישית ומצבה הבריאותי של המערערת לאחריה.

המערערים טענו, כי נפלה טעות בהכרעה זו של בית משפט קמא וזאת לאור התרשלות המשיבים בביצוע בדיקות רלוונטיות, אשר יכלו לשפוך אור על מצבה של המערערת במהלך האירועים שנדונו בתביעתה. בעניין זה נזכיר, כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאי הערכאה הדיונית לה הוצגו הראיות והיא זו ששקלה אותן.

יפים דבריו של השופט נ’ הנדל בע”א 2087/08 אורלי מגן נ’ שירותי בריאות כללית, ע”מ 12, פסקה 6:

“ככלל, יתערב בית משפט זה בממצאיה העובדתיים של הערכאה המבררת ובקביעות מהימנות במקרים חריגים גרידא. כך, למשל, מקום בו התשתית העובדתית מופרכת או בלתי סבירה בעליל או שבולטת בפסק הדין של הערכאה דלמטה “טעות משפטית שורשית” (ע”א 6768/01 רגב נ’ מדינת ישראל, פ”ד נט(4) 625, 631). הדברים מקבלים משנה תוקף עת עסקינן במקרים בהם מבוססת התשתית העובדתית שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי על חוות דעת מומחים בתחום הרפואה (ע”א 1918/08 פולר נ’ בית חולים “העמק” ואח’ [פורסם בנבו] (28.3.2010); ע”א 2989/95 קורנץ נ’ מרכז רפואי ספיר – בית החולים “מאיר” פ”ד נא(4) 687, 695; אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית – 2009) 668).”

המומחים כולם הסכימו, כי הפרקטיקה המקובלת ביחס לביצוע בדיקת חלל הרחם אינה מחייבת ביצוע הבדיקה ליולדת בלידה רגילה לאחר ניתוח קיסרי, קל וחומר- כאשר לא הייתה כל אינדיקציה קלינית כגון: חום, כאבים או דימום חריג שהיה בהם כדי להעלות חשד אף לקרע ברחם. אי ביצוע ביופסיה ובדיקה מיקרוסקופית של שולי הקרע, נבע מרצון הרופאים המנתחים במהלך הלידה השלישית להימנע מכריתת הרחם וניסיון לתקנו במטרה לשמרו. לפיכך, גם אי ביצוע הבדיקות אינו נופל בגדר התרשלות המשיבים.

מכאן ולאור הקביעה, כי ערכאת ערעור אינה מתערבת בקביעות עובדתיות שקבעו הערכאות שקדמו לה המבוססות על חוות מומחים רפואיים- דין טענה זו להידחות.

— סוף עמוד 8 —

העברת נטל הראייה בגין חוסר ראייתי – כפי שצוין לעיל, טענת המערערים להעברת נטל הראייה בגין חסר ראייתי נדחית לאור קביעתנו, כי אי ביצוע הבדיקות האמורות אינו נגוע בהתרשלות המשיבים ואין מקום להעביר בגינו את נטל הראייה אל כתפיהם.

המערערים מעלים טענה נוספת להעברת נטל ההוכחה – טענת “הדבר מדבר בעדו”. מקובלת עלינו קביעת בית משפט קמא, כי לא ניתן להחיל כלל זה במקרה שלפנינו שכן לא הונחה תשתית עובדתית המצביעה על הסתברות שאכן קיים קשר בין הנזק שנגרם במהלך הלידה השנייה ובין הקרע ברחם להתרשלות המשיבים.

המערערים טענו, כי מאחר וקיימת אי ודאות מובנית ביחס למי מבין גורמי הסיכון המוכרים גרם בפועל לקרע ברחם המערערת, יש להכיר במצבה של המערערת כאחד מאלה בהם מתקיימת “סיבתיות עמומה” ועל כן די בהוכחת הסיבתיות העמומה כדי לשלול את שאלת הקשר הסיבתי.

בדא”נ 4693/05 בית חולים כרמל חיפה נ’ עדן מלול (להלן:”פרשת עדן מלול”) נפסק כי, ככלל, אין להכיר בחריג האחריות היחסית (כחריג לכלל מאזן ההסתברויות), במקרים של סיבתיות עמומה.

חריגה מכלל מאזן ההסתברויות תיעשה במקרים חריגים בלבד וכאשר מתקיימת הטיה סדרתית מצד המזיק כלפי ניזוקים רבים (מבחן הטיה הנשנית). כל אימת שלא עמד תובע בנזיקין בהוכחה, כי עסקינן במקרה חריג, לא תחול על המקרה דוקטרינת פיצויי הניזוק לפי הסתברות הנזק.

ראה דבריו של המשנה לנשיאה השופט א’ ריבלין בפרשת עדן מלול, ע”מ 41-42, פסקה 44:

“עד כה התמודדה הפסיקה עם העמימות הסיבתית תוך קביעת מבחנים המתמקדים במקרה הבודד, ותוך חתירה להשגת צדק פרטני. אין לכחד כי במקרים של עמימות סיבתית יש לעיתים בהחלת כלל מאזן ההסתברויות כדי לאתגר את תחושת הצדק. אולם תחושה זו אינה חזות הכול והיא עלולה, לטעמי, להטעות. לא כל המקרים של עמימות סיבתית מצדיקים חריגה מכלל מאזן ההסתברויות. על פני רוב המקרים הנדונים, כלל וָתִיק זה הוא כאמור המוצדק והראוי ביותר. חריגה ממנו מצריכה טעמים חזקים. טעמים אלה ניתן למצוא על-ידי הרחבת נקודת המבט ואיתור הטיה נשנית. ודוק: לא מדובר בדוקטרינה המסירה את הקושי בכל המקרים שיש בהם עמימות סיבתית, או המפיגה תמיד את אי-הצדק שעלול לנבוע מאי-הוודאות. דוקטרינה כזו, חוששני, אין בנמצא ויעידו על כך הניסיונות המגוונים להתחקות אחריה. אף כי גישתנו נותנת מענה לקבוצה מסוימת של מקרי עמימות סיבתית, אין להתעלם מכך שיתכנו מקרים שבהם עמימות סיבתית תמנע מניזוקים לזכות בפיצוי אשר לולא העמימות היו זוכים בו. תוצאה זו היא הרע במיעוטו שכן המרה נרחבת של הכלל הרגיל בדבר הצורך להוכיח את כל יסודות

— סוף עמוד 9 —

העוולה במאזן ההסתברויות, בכלל מתחרה, תוביל לתוצאות מוקשות אף יותר, לא רק כלפי נתבעים אלא גם כלפי תובעים. את גבולות השיטה אין לפרוץ אלא באופן זהיר ושיטתי. שיטה זו טמונה במבחן ההטיה הנשנית. “

מבחן ההטיה הנשנית קובע, כי על התובע בנזיקין להוכיח ארבעה יסודות: מזיק, קבוצת ניזוקים, סיכון חוזר ומשותף והטיה עקבית בהחלתו של “ככל מאזן ההסתברויות”. במקרה דנן, המערערים מיחסים לטיפול הרשלני,לכאורה שקיבלה המערערת במהלך הלידה השנייה ולאחריה בלידה השלישית כגורם לנזק שנגרם לה. כפי שציינו לעיל, לא עלה בידי המערערים להוכיח קשר סיבתי הסתברותי ביחס לטענה זו. בכדי למלא את דרישות מבחן ההטיה הנשנית היה על המערערים להצביע על קבוצת ניזוקים שנפגעו כתוצאה מאותה התנהלות לקויה של המשיבים. המערערים לא מלאו דרישה זו. בנוסף, לא נמצאה כל הוכחה לטענות המערערים בספרות הרפואית המקובלת ביחס לגורם הסיכון וכן לא נמצאו הוכחות המטות את מאזן ההסתברות, כך שהאפשרות כי המערערת אכן נפגעה מהטיפול הרפואי שקבלה מהמשיבים, גובר על האפשרות שלא כך. מכאן שדין טענה זו להידחות.

ראוי לזכור את דבריה של כב’ השופטת א’ פרוקצ’יה בע”א 6768/01 רגב נ’ מדינת ישראל פ”ד נט(4) 625, 632:

“יש להיות ערים לעובדה כי לא כל פגיעה, ותהא הפגיעה קשה ביותר ביולדת או בתינוק, הינה תוצאה של תקלה או רשלנות רפואית. תהליך ההיריון והלידה הינו תופעה שנלווה לה לא אחת יסוד של אי-ודאות, ולעתים סיכון בצדה. יש להבחין באזמל חד בין פגיעות שהן תולדה של פגעי טבע, בגדר אסון משמים, לבין אלה שהן פרי תקלות רפואיות, בין עקב שיקול-דעת רפואי מוטעה, שאינו בהכרח רשלני, ובין עקב רשלנות מקצועית (ע”א 705/78 רמון נ’ מאוטנר [8], בעמ’ 555; ע”א 612/78 פאר נ’ קופר [9], בעמ’ 727; ת”א (י-ם) 668/92 שטראוס (קטין) נ’ ד”ר עוז [20]).”

אין חולק, כי אכן מדובר במקרה קשה ומצער אליו נקלעו המערערים, אך ללא הוכחת קשר סיבתי בין מהלך הלידה השנייה לקרע ברחם המערערת בלידה השלישית וללא תימוכין לטענות המערערים ולחוות דעת המומחה מטעמם בספרות הרפואית המקובלת, לא ניתן לקבוע כי השתלשלות האירועים היא תוצאה של התרשלות המשיבים בטיפול הרפואי שהעניקו למערערת.

המערערים טענו , כי חוות הדעת של פרופ’ אברמוביץ, המומחה מטעם ביהמ”ש, נגועה במשוא פנים ועל כן אין לקבלה. פסילת חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט תעשה בנסיבות חריגות, כאשר מתעורר חשד ממשי לעיוות דין. אנו מקבלות את קביעת בית המשפט קמא ודוחות את טענת המערערים. אילו סברו המערערים כי קיימת מניעה כל שהיא למינוי פרופ’ אברמוביץ כמומחה מטעם בית המשפט, היה עליהם לטעון טענות אלו בטרם מתן חוות הדעת ולא לאחריה.

— סוף עמוד 10 —

סוף דבר:

לנוכח המסקנה כי המשיבים לא התרשלו בטיפול במערערת וכן לאור העובדה כי לא הוכח קשר סיבתי בין מהלך הלידה השנייה לבין קרע ברחם המערערת במהלך הלידה השלישית ומצבה של המערערת לאחריה – אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא.

הערעור נדחה.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

הפקדון שהופקד יוחזר למערערים.

תיעוד רפואי- רשומה רפואית- רשומות רפואית- איסוף מסמכים

 

רשלנות רפואית הינו תחום מאוד רחב במשפט הישראלי. באופן בסיסי הוא מוגדר כפעילות שהרשן ביצע והאדם סביר לא היה עושה בנסיבות המקרה.

הפעילות יכולה להיות הן על ידי פעולה אקטיבית והן על דרך המחדל. כאשר פונים לתחום של רשלנות רפואית, לרוב מסתכלים על הרופא הסביר או בית חולים סביר בעת באים לבחון את הפעילות של הגורם.

תיעוד רפואי הינו חלק בלתי נפרד מהטיפול עצמו, כאשר יש ליקויים בתיעוד ורישום רפואי- לא היה כלל וכלל או שנחבל או אבד- זה מקרין על היחס לטיפול ויכול להראות כמתן טיפול רשלני למטופל.

לא פעם הואשמו רופאים וצוות רפואי בעוולת רשלנות, אף אם הטיפול הצליח ועשה טוב למטופל, רק בשל העובדה כי לא היה תיעוד ראוי לטיפול.

מקרה הבא הינו דוגמא לרשלנות רפואית בגלל היעדר רישום רפואי נאות: ע”א 616099 דרוקמן נגד בית החולים לניאדו- אמה אם המערערים- אלה דרוקמן ז”ל- הגיעה לבית החולים לניאדו בשל כאבי בטן וקשיים במערכת המעיים. יום למחרת נערך לה ניתוח חירום בחשד לסתימת המעיים שנבע כנראה מגידול סרטני במקום שסיכן את חייה.

הניתוח הסתבך בשלב ההרדמה. הרופאים לא הצליחו להחדיר צינור הנשמה דרך הקנה, כך גם דרך הצוואר הפעולה לא צלחה לאחר מספר ניסיונות, בשלב הזה כבר החלה ירידה בלחץ דם ובדופק של המנוחה. בעקבות זאת, נעשה חתך בקנה הנשימה ודרכו הוחדר צינור הנשמה- הדבר כבר היה מאוחר מדי וגרם למנוחה נזק חמור. היא לא התעוררה מההרדמה וכבר לא שבה להכרתה. היא נפטרה 16 חודשים לאחר מכן.

מנכ”ל משרד הבריאות מינה ועדה לחקירת האירוע ובו נקבע כי הצוות הרפואי פעל בצורה סבירה ובלתי יוצאת מן הכלל בנסיבות המקרה. אותה ועדה בחנה המקרה לפי רישומים שהיו קיימים באותה עת.

לאחר מספר שנים הגישו ילדיה של המנוחה תביעה על רשלנות רפואית של הצוות הרפואי. עד אז מסמכים רפואיים כבר אבדו ולא נמצאו לצורך בדיקה חוזרת.

להיעדרותם של רישומים רפואיים קמה עילת תביעה בנזיקין- הדבר נכון הן בשל רישום לקוי והן בשל אי שמירה עליהם. הנתבעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח צדקתם ולתת הסבר לאן נעלמו המסמכים. הדבר נכון אף עברו שנים מספר לאחר הטיפול.

בית משפט העליון קבע כי הצוות הרפואי התרשל בשל היעדר רישומים רפואיים, הוא קבע כי התיק יוחזר לבית משפט מחוזי לצורך קביעת גובה הפיצוי, מה שכן נקבעו הוצאות משפט על סך 20,000 ₪ שעל הנתבעים לשלם לתובעים.

לשאלות בנושא רשלנות רפואית ברישום או תיעוד רפואי ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון בטלפון 052-4787850 או במייל [email protected]