נפילה בבית חולים – נפילות בבתי חולים- רשלנות רפואית

נפילה בבית חולים – רשלנות רפואית

להלן פסק דין על נפילה בבית חולים

ת”א 3390-05 עיזבון אולג פלדמן נ’ ביה”ח אלישע

בפני

כב’ השופט אבישי רובס

תובעת

ליברוב זינאידה

נגד

נתבע

בית החולים אלישע

פסק דין

1. התובעת הגישה כנגד הנתבע תביעת נזקי הטבה, עקב טיפולה באחיה המנוח אולג פלדמן ז”ל (להלן “המנוח”), בעקבות נזקים שנגרמו לו כתוצאה מנפילתו בעת שהיה מאושפז אצל הנתבע.

2. התובעת טענה בכתב התביעה המתוקן האחרון שהוגש על ידה, המהווה את המסגרת לבחינת טענותיה, כי המנוח אושפז בבית אלישע (הנתבע) ביום 19.11.2003 לצורך שיקום, לאחר ארוע מוחי. לטענתה, ביום 20.11.2003 נפל המנוח מכסא גלגלים עליו ישב, כתוצאה מרשלנות הצוות הרפואי של בית החולים ונפגע בראשו. כתוצאה מכך, חלה החמרה במצבו, אשר באה לידי ביטוי בהעדר שליטה על סוגרים, ריתוק למיטה, צורך להעזר בכסא גלגלים והוא הפך למעשה לחולה סיעודי הזקוק לעזרה בכל פעילויותיו היום יומיות. התובעת צרפה לכתב התביעה את חוות דעתו של ד”ר אנשל למברג, מומחה בנוירולוגיה, לצורך ביסוס הקשר הסיבתי בין נפילת המנוח לבין מצבו הרפואי. התובעת טענה כי מאז אותו ארוע ועד לפטירתו, היא סעדה אותו ואף נאלצה לערוך שינויים בביתה, על מנת להתאימו למצבו של המנוח. התובעת עתרה להורות לנתבע לפצותה בגין הטבת נזקי המנוח בסך של 146,000 ₪, בצירוף סך של 70,200 ₪ בגין התאמת הדירה ובסה”כ 216,200 ₪.

3. הנתבע התגונן מפני התביעה וטען כי ארוע הנפילה לא ארע כתוצאה מרשלנותו וכי המנוח לא נחבל בראשו. עוד טען הנתבע, כי אין קשר סיבתי בין מצבו הנטען של המנוח ונזקי התובעת, לבין ארוע הנפילה. הנתבע צרף לכתב הגנתו את חוות דעתו של פרופ’ צבי רם, מומחה בנוירולוגיה, אשר קבע כי לא קיים קשר בין הארוע נשוא התביעה לבין נזקו הנטען של המנוח. הנתבע הוסיף, כי גם ד”ר רון דבי, שערך חוות דעת לבקשת התובעת בתביעה המקורית, הגיע לאותה מסקנה. בנוסף, כפר הנתבע בנזקים הנטענים על ידי התובעת.

השתלשלות העניינים בתיק

— סוף עמוד 1 —

4. טרם דיון לגופו של עניין, ראוי להבהיר את השתלשלות העניינים בתיק זה, אשר הביאה לכתב התביעה המתוקן האחרון, במתכונתו.

התביעה הוגשה לראשונה על ידי התובעת ביום 17.2.2005, מבלי שהיתה מיוצגת. במסגרת התביעה המקורית, אשר מהותה הוכתרה על ידי התובעת כ”רשלנות רפואית אשר גרמה להחמרה במצבו של אחי פלדמן אולג”, עתרה התובעת לפצותה בגין טיפולה באחיה. התובעת לא צרפה לכתב התביעה חוות דעת מומחה רפואי בנוגע למצבו של האח, כמו גם הקשר הסיבתי בין התרשלות של הנתבע לבין מצבו של הנ”ל. במהלך דיון קדם המשפט שהתקיים בפני כבוד השופט אליקים ביום 8.9.2005, ניתנה לתובעת ארכה להגשת חוות דעת מומחה מטעמה ובהמשך, ניתנה לה ארכה נוספת. בסופו של דבר, הגישה התובעת ביום 20.2.2006 חוות דעת רפואית של ד”ר למברג אנשל. בין לבין, קבל עו”ד דוד ברקוביץ את ייצוגה של התובעת.

5. ביום 24.6.2006 הוגש כתב תביעה מתוקן, בשם אולג פדלמן (כחסוי) והתובעת, במסגרתו עתרו הנ”ל לחייב את הנתבע לפצות אותם על הנזקים שנגרמו להם עקב רשלנותו.

6. במהלך דיון קדם המשפט שהתקיים ביום 26.6.2006 (יומיים בלבד לאחר שהוגש כתב התביעה המתוקן) הודיע ב”כ התובעים כי מר אולג פדלמן נפטר. במצב דברים זה, היה צורך לתקן את התביעה פעם נוספת.

7. ביום 17.10.2006 הוגש כתב תביעה מתוקן בשם עיזבון המנוח והתובעת. במהלך הדיון שהתקיים ביום 6.12.2006, התברר כי התובעת אינה היורשת של המנוח, אלא, בתו וכי טרם הוצא צו ירושה. במסגרת החלטתו מאותו יום, הבהיר כבוד השופט אליקים כי מאחר והתביעה במקורה הוגשה בשמו של החסוי על ידי אחותו, ניתן היה להתחיל את ההליכים בתיק. אלא, שהמנוח החסוי נפטר ולכן, מיום פטירתו לאחותו (גב’ ליברוב) כבר אין מעמד בתיק. כבוד השופט אליקים הבהיר, כי במדה והיורשים לא יצטרפו להליך בדרך של חתימה על יפוי כח או התייצבות אישית מטעמם, הרי שהתביעה תמחק. ביום 28.11.2006 הוגשה חוות דעת נגדית מטעם הנתבעת.

ביום 5.2.2007 הגיש עו”ד ברקוביץ יפוי כח חתום על ידי גב’ אנה פלדמן, בתו של המנוח ז”ל והיורשת היחידה שלו. בהמשך, ביום 29.10.2009 תוקן כתב התביעה פעם נוספת, כך ששם התובע הינו עיזבון המנוח אולג פלדמן ז”ל, באמצעות היורשת אנה פלדמן.

במהלך הדיון שהתקיים ביום 12.3.2008 הורה כבוד השופט אליקים על הגשת תצהירי עדות ראשית. לאחר שהוגשו תצהירי העדות הראשית, נקבעה ישיבת הוכחות ליום 24.9.2009. דיון זה בוטל עקב מינויו של כבוד השופט אליקים לבית משפט המחוזי והתיק הועבר לטיפולי בתחילת חודש נובמבר 2009.

— סוף עמוד 2 —

ביום 4.11.2009 הוגשה על ידי עו”ד ברקוביץ בקשה לשחרר אותו מייצוג התובעים ולאחר שגב’ אנה פלדמן הודיעה כי אין לה התנגדות לכך, שוחרר עו”ד ברקוביץ מייצוג. לאחר מכן, הועבר ייצוגם של התובעים ללשכה לסיוע משפטי.

8. במהלך ישיבת קדם המשפט שהתקיימה בפני ביום 25.1.2011, בקשו הצדדים להגיש תחשיבי נזק מתוקנים ולקבל הצעה לסיום התיק. בד בבד, נקבע התיק להוכחות. בפתח דיון ההוכחות ניתנה על ידי הצעה לסילוק התביעה בפשרה אולם, הצדדים לא הגיעו לידי הסכמות. בדיון זה נחקרו כל העדים מטעם הצדדים, לרבות המומחים ונקבעה ישיבה נוספת ליום 7.9.2010, לצורך עדותה של גב’ נילי שדה, אחות בבית החולים אלישע.

9. בין לבין, הוגשה על ידי התובעים בקשה לצירוף ראיה – תמונות של המנוח שצולמו מספר ימים לאחר נפילתו בבית החולים אלישע, בצירוף תצהירו של מר מקסים ליברוב, אשר צלם את התמונות.

10. במהלך הדיון שהתקיים ביום 7.9.2010 התברר מדברי ב”כ התובעים, כי גב’ ליברוב, היא שמיוצגת באמצעות הלשכה לסיוע משפטי, בעוד שהעיזבון וגב’ אנה פלדמן, בתו והיורשת היחידה של המנוח ז”ל, שהם התובעים בתיק, כלל אינם מיוצגים ואינם יכולים לקבל ייצוג מהלשכה לסיוע משפטי. בהחלטתי מאותו יום, ציינתי כי ב”כ ליברוב הציג בפני מסמך מיום 15.9.2009, חתום לכאורה על ידי גב’ אנה פלדמן, במסגרתו המחתה את זכויותיה בעזבונו ובתביעה דנן של מר אולג פלדמן ז”ל (ובתביעה דנן), לגב’ ליברוב. אלא, שעל פי פקודת הנזיקין, תביעת נזיקין אינה ניתנת להמחאת זכות. בנסיבות אלה, לא ניתן היה לקדם את התיק באותה ישיבה ולכן, הורתי כל זימונם של הצדדים לישיבה נוספת, בנוכחות גב’ אנה פלדמן, על מנת לקבל את עמדתה בעניין. בנוסף, התרתי בהסכמת הצדדים הגשת הראיות הנוספות מטעם התובעים, בכפוף לחקירתו של העד מקסים ליברוב.

11. ראוי לציין, כי לאורך כל הדרך, מאז הגשת התביעה המקורית, גם בעת שהתובעת יוצגה על ידי עו”ד, בין אם עו”ד ברקוביץ ובין אם על ידי עו”ד באמצעות מינוי מטעם הלשכה לסיוע משפטי, ואף לאחר שהוגש כתב התביעה המתוקן בשם העיזבון והיורשת, אז היתה למעשה גב’ ליברוב חסרה מעמד בתיק, היא המשיכה להגיש לבית המשפט הודעות, מכתבים ובקשות (שלעתים סתרו הודעות קודמות של ב”כ), תוך התעלמות מהנחיות בית המשפט להגיש הודעות רק באמצעות עורך הדין. עניין זה הקשה על ניהול התיק וסרבל אותו והדבר נמשך גם לאחר שהתיק הועבר לטיפולי.

12. ביום 8.11.2010 התקיימה ישיבת קדם משפט בנוכחות גב’ אנה פלדמן, גב’ ליברוב, ב”כ ושני נציגים של הלשכה לסיוע משפטי ובנוכחות ב”כ הנתבעת. במהלך אותה ישיבה הבהירה גב’ אנה פלדמן, כי היא כלל אינה מעוניינת בתביעה שהוגשה בשמה, כיורשת של העיזבון, היא לא היתה מעורבת בדבר ואת כל הזכויות בתביעה העבירה לגב’ ליברוב. ב”כ ליברוב הבהיר

— סוף עמוד 3 —

מצידו, כי הוא מתקשה לנהל את התביעה עבור הנ”ל, אשר אינה משתפת פעולה. בסופו של דבר, לאחר שגב’ אנה פלדמן הצהירה כי היא מוותרת על תביעותיה כנגד הנתבע, ולאחר שהדברים הוסברו לגב’ ליברוב, הגיעו הצדדים לידי הסכמה לפיה, כתב התביעה יתוקן על ידי החלפת בעלי דין, כך שגב’ ליברוב תהיה תובעת כמיטיבה וכי העיזבון וגב’ אנה פלדמן ימחקו כתובעים בתיק זה. עוד הוסכם, כי כתב תביעה מתוקן יוגש עד ליום 18.11.2010 והוא יתייחס אך לתביעותיה של גב’ ליברוב כמיטיבה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי עד כה בכתב התביעה ותצהיריה. עוד הוסכם, כי הראיות שהוגשו עד כה בתיק תשמשנה לצורך הכרעה בתביעה המתוקנת והצדדים לא יעידו עדים נוספים, מעבר לאלו שהגישו תצהיר או שבית המשפט התיר להעידם ללא תצהיר. הסכמת הצדדים קבלה תוקף של החלטה והבהרתי לגב’ ליברוב כי עליה לשתף פעולה עם עורך הדין שמונה לה על ידי הלשכה לסיוע משפטי והיא התבקשה שלא להגיש בקשות ואו הודעות מטעמה, שלא באמצעות עורך דינה (למותר לציין, כי הנחיה זו של בית המשפט לא בוצעה גם בהמשך). כל מהלך הדיון תורגם לגב’ ליברוב על ידי מתורגמן מטעמה.

כתב תביעה מתוקן נוסף הוגש כביום 16.11.2010 ולאחר הגשתו נקבע התיק לישיבת הוכחות נוספת, במסגרתה נחקרו מר מקסים ליברוב וגב’ נילי יצחק, מי שהיתה אחות אחראית משמרת במחלקה בו אושפז המנוח, בעת נפילתו. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. גם בעת הגשת הסיכומים, ולאחר שהוגשו סיכומיו של ב”כ, התעקשה גב’ ליברוב להגיש סיכומים משלה, הזהים לסיכומיו של ב”כ, בשינויים מסויימים. במצב דברים זה, נאלצתי להורות לגב’ ליברוב וב”כ להודיע איזה מבין הסיכומים ישמשו את התובעת בתיק זה ואלו הודיעו כי יש להתייחס אך לסיכומים שנחתמו על ידי גב’ ליברוב. בהמשך, הוגשו סיכומיה של הנתבעת וגב’ ליברוב הגישה סיכומי תשובה.

גב’ ליברוב המשיכה והגישה בקשות נוספות, הנוגעות להחלטה לתיקון כתב התביעה והוספת מסמכים הנוגעים לעניין זה, כמו גם טענות בעניין הגבלת אורך הסיכומים אולם, בקשות אלו נדחו, לאור החלטות קודמות. בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי גב’ ליברוב לבית המשפט המחוזי, נדחתה על ידי כבוד השופטת וסרקרוג בהחלטתה מיום 14.10.2011. תמה פרשת הבאת הראיות, הגשת הסיכומים ובקשות הרשות לערער ומכאן פסק דין.

השאלות שבמחלוקת

13. לצורך הכרעה בתביעה דנן, יש לבחון מספר סוגיות. הראשונה – האם הנתבע התרשל בהשגחתו על המנוח בעת אשפוזו אצלו. השניה – האם רשלנות זו הביאה לנפילתו של המנוח מכסא הגלגלים. השלישית – האם קיים קשר סיבתי בין נפילת המנוח מכסא הגלגלים לבין ההתדרדרות במצבו. הרביעית – במדה והתשובות לשלוש השאלות חיוביות, יהא צורך לבחון את היקף הנזקים של התובעת, כמיטיבה של המנוח.

דיון והכרעה

— סוף עמוד 4 —

כרונולוגיה על פי תיעוד רפואי

14. אין חולק כי המנוח, יליד 1937, היה ידוע כסובל ממחלות רקע מרובות, כולל יתר לחץ דם, אי ספיקת כליות כרונית וגלאוקומה. בחודש אוקטובר 2003, החל המנוח להתלונן על חולשה גוברת בפלג גוף ימין, אשר בעקבותיה נפל מספר פעמים וחדל ללכת בכוחות עצמו.

15. ביום 15.11.2003 אושפז המנוח בבית החולים בני ציון עם ערכים גבוהים מאוד של לחץ דם. בעת קבלתו הוא נמצא בהכרה מלאה, התמצאות תקינה, הפרעה קלה בדיבור מסוג דיסארטיה, הבנה שמורה, שיתוק עצב הפציאליס מרכזי מימין, תנועות עיניים מלאות וחולשה קלה עד בינונית ביד ימין. עוד נרשם, כי לא נבדק שיווי משקל והליכה, מאחר שהמנוח לא הורד מהמיטה.

בדיקת CT מוח שנערכה למנוח הדגימה אוטמים מרובים דו צדדיים, ללא עדות לדימום. בדיקת דופלר עורקי הצוואר שנערכה למנוח הייתה תקינה והוחל בטיפול אספירין ופיזיותרפיה. אין חולק, כי במהלך האשפוז היה המנוח יציב ולא חלה החמרה במצבו. בסיכום האשפוז בבית החולים בני ציון מיום 19.11.2003 נרשם כי נמצא שיפור קל בחולשה בגפיים מימין וכי המנוח אינו מסוגל ללכת לבד.

16. המנוח הועבר באותו היום למחלקה השיקומית בבית החולים אלישע. על פי טופס קבלת חולה מיום 19.11.2003, התקבל המנוח בבית החולים אלישע, כשהוא בהכרה מלאה, מתמצא בזמן ובמקום, עם שיתוק בפלג גוף ימין.

על פי גיליון סיעודי מיום 19.11.2011 בערב, החולה זקוק לעזרה מלאה ב – ADL, עירני, עם חולשה בפלג גוף ימני “לא רואה טוב אך אין לו משקפיים (לפי דבריו). הגיע בלווי אחותו, אך היא עזבה ולא נתנה פרטים אישיים…”. בהמשך, נרשם כי נבדק על ידי רופא וקבל בשעה 17:30 ואליום להרגעה, “עקב חוסר שקט + ניסיון לקפוץ מהמטה”. בלילה ישן ונבדקו לו מדדים של לחץ דם, דופק וחום.

17. על פי גיליון הטיפול מיום 20.11.2003, בבדיקה שנערכה למנוח על ידי ד”ר אמלר מיכאל נמצא כי מצבו הכללי של המנוח טוב, ללא תלונות, דופק סדיר, לחץ דם 180/97, קולות הלב סדירים, כניסת אוויר טובה, ללא חרחורים.

בטופס דיווח על אירוע מיום 20.11.2003, נרשם כדלקמן:

“נמצא על הרצפה, לפני נפילה ישב בכיסא גלגלים. נפצע באצבע שנייה בכף יד ימין – קילוף עור. ל.ד 280/90 ד – 70”.

— סוף עמוד 5 —

כעדים לאירוע צוינו אנטון, גרגורי וסרגי. החלק הראשון של הטופס נחתם על ידי האחות האחראית באותה משמרת, לילי יצחק שדה.

החלק השני של הטופס מולא על ידי ד”ר שמרלינג ולדיסלב. הנ”ל רשם כי בדק את המנוח בשעה 18:40 (? – השעה המדויקת אינה ברורה). בחלק תוצאות הבדיקה נרשם “נפל מהכיסא גלגלים. בבדיקתו – אין תלונות מיוחדות. ללא סימני שברים בגפיים”.

החלק השלישי נרשם על ידי ד”ר אלכסנדר רומפל, מנהל המחלקה, ביום 22.11.2003 ולפיו “החולה החליק מהכיסא גלגלים והתיישב על הישבן. לא נתגלו סימני חבלה ולא של אירוע מוחי חריף. דופק של החולה היה סדיר – לא הייתה עדות לאפיזודה חוזרת של פרפורי פרוזדורים התקפי”.

בגיליון הסיעודי (ככל הנראה משמרת בקר), נרשם כי החולה הורד מהמטה, נרחץ, קבל טיפול פייוטרפיה וטיפול תרופתי ואוכל ושותה בעזרה.

בגיליון הסיעודי ממשמרת ערב של יום 20.11.2003 נרשם על ידי האחות נילי שדה כי המנוח הורד לישיבה, אכל טוב, שתה, קיבל תרופות ונמצא כי לחץ הדם שלו 165/90. עוד נרשם כי “בשעה 18:00 נמצא על הרצפה ליד כיסא גלגלים. יש קילוף עור ביד ימין באצבע II. הושם פולידין. נבדק ע”י ד”ר שמרלינג, מולא דו”ח אירוע חריג בגיליון”.

בהמשך הגיליון הסיעודי נרשם כי בלילה המנוח ישן, נמדד לו לחץ דם 191/92, דופק 56 וחום 36 מעלות.

18. בגיליון הסיעודי מיום 21.11.2003 נרשם כי המנוח הורד לישיבה, נרחץ במקלחת, קבל טיפול תרופתי, אכל ושתה טוב (בעזרה). עוד נרשם, כי החולה במצב רוח ירוד פעם בוכה פעם צוחק והוחל בטפול תרופה נוגדת דיכאון (CIPRAMAIL). בנוסף, נצפו ערכי לחץ דם גבוהים. בערב נרשם כי המנוח הורד לישיבה, אוכל טוב, נמדד לו לחץ דם, הוא קבל תרופות ונרדם, ללא תלונות. על פי הגיליון הסיעודי, בלילה המנוח ישן ונמדדו לו ערכי לחץ דם, דופק וחום.

19. על פי גיליון המחלה מאותו יום, נבדק המנוח על ידי ד”ר שמרלניג בשעה 6:30 בבקר ונרשם “מצב כללי בינוני, לא יציב המודינמית. לא מאוזן”.

בהמשך, נבדק על ידי ד”ר אמלר, אשר רשם כי המנוח ב”מצב כללי ללא שינויים. לא תלונות חדשות, במצב רוח אמביוולנטי” וכי “אינו יציב המודינמי”.

שני מסמכים רפואיים נוספים, יש בהם כדי לפרט את מצבו של המנוח ביום 21.11.2003. המסמך הראשון הינו דו”ח יועץ שיקומי של ד”ר טרגר יולי, המציין כי “היום זקוק לעזרה

— סוף עמוד 6 —

רבה ברב פעולות יום יומיות בסיסיות, לא שולט, בוכה הרבה. החולה בהכרה מלאה, ערני, קואופרטיבי, מאד איטי, דיבור פונקציונאלי, אך יש סימנים של ירידה קוגניטיבית כללית, איטיות פסיכו מוטורית… בוכה הרבה במהלך הבדיקה. חולשה יותר דיסטלית בפלג גוף ימין…”. הנ”ל המליץ על תרגול ADL, פיזיוטרפיה לשיפור הליכה ותפקוד מוטורי וכן, הערכה בריפוי בעיסוק, כמו גם בירור סוציאלי והמלצה לשקול טיפול אנטי דיכאוני.

המסמך השני, הינו דו”ח אבחון בתקשורת שנערך על ידי קלינאית תקשורת. הנ”ל מצאה כי החולה “מתקשר באופן מילולי, מתבטא במשפטים, מתמצא במציאות, עונה על שאלות בכן/לא בדרך מתואמת ומבין הוראות פשוטות. מתקשה בהבנת הוראות מורכבות מ – 2 מרכיבים, מזהה ומשייך תמונות, קצב דיבור איטי”. בהמשך, נמצא היגוי תקין, הבנת שפה תקינה וקריאה תקינה וכי לא ניתן היה לבדוק כתיבה, עקב הפגיעה המוטורית. בסיכום הדו”ח נקבע כי החולה אינו זקוק לטיפול קלינאית תקשורת.

20. על פי גיליון הסיעוד מיום 22.11.2003, נמצא המנוח ביום 22.11.2003 בבקר בהכרה מעורפלת, בוצעה לו בדיקת א.ק.ג., הוא חובר לחמצן ועירוי נוזלים והוא הועבר באמבולנס לבית החולים בני ציון.

על פי גיליון המחלה מאותו יום, בשעה 8:00 חלה החמרה במצבו של החולה, ללא הכרה, לא מבצע פקודות, אישונים שווים אך לא מגיבים לאור. הועלה חשד ל – CVA חוזר והוא הועבר לחדר המיון. בהפניה לבית החולים שנחתמה על ידי ד”ר לונדין גנאדי, חזר הנ”ל על אותם דברים.

21. המנוח התקבל פעם נוספת בבית החולים בני ציון ביום 22.11.2003.

בגיליון המחלה מיום 23.11.2003 נרשם כי החולה שוכב עם עיניים סגורות, אך פוקח אותן לקריאה, סובל מפציאליס מימין, לא מדבר ולא מבצע פקודות. בסיכום נרשם כי ישנה החמרה בחולשת פלג גוף ימין ואפזיה.

בגיליון מחלה מיום 24.11.2003 נרשם כי החולה עירני, שוכב עם עיניים פקוחות ומבצע קשר עין, לא מבין ולא מבצע אף פקודה – אפזיה שלמה. עוד נרשם כי “קיימים סימני חבלה בגודל 5 – 6 ס”מ במותן שמאל, ללא פצע וללא סימני זיהום”.

בפרק “המחלה הנוכחית” (חלק זה מתייחס למועד הגעתו של המנוח לבית החולים בני ציון ביום 22.11.2003 – א.ר.) בסיכום האשפוז מיום 3.12.2003 נרשם כדלקמן:

“בן 76, מוכר לנו מאישפוז קודם עקב מלפני שבוע עקב אירוע מוחי עם המיפרזה ימנית קלה, אטקסיה, התרשמנו מירידה קוגנטיבית וסימנים פרונטאליים על רקע אירועים מוחיים ישנים מרובים לפי הדמייה מוחית.

— סוף עמוד 7 —

טופל באספירין, הועבר לבי”ח אלישע. מהבקר שקע במצב הכרה, הפסיק לדבר”ו וכי “לדברי אחותו נפל לפני יומיים”.

בבדיקתו, נמצא כי הנ”ל רדום מעט, ניתן להעירו בקלות, מבצע פקודות ולא מדבר. עוד נרשם כי “אין סימני חבלת ראש”. בנוסף, נמצאה חולשה קשה רפה ביד ימין וחולשה קלה ברגל ימין, עם טונוס ירוד ביד ימין ומוגבר בשתי הרגליים.

בפרק “מהלך האשפוז ודיון”, נרשם כי אובחן ארוע מוחי חוזר עם ביטוי קליני של דיספזיה מעורבת קשה ופלגיה בגפיים ימניות. בדיקת CT מוח שנערכה למנוח ביום 23.11.2003 הדגימה אוטמים מרובים, ללא עדות לדימום מוח טרי. בדיקת CT חוזרת שנערכה ביום 24.11.2003, הדגימה אותם ממצאים, ללא עדות לדימום. במהלך האשפוז טופל המנוח באנטיביוטיקה, בחשד לדלקת ראות. בסיכום האשפוז נרשם כי מצבו השתפר וכי בבדיקות נוירולוגיות חוזרות נשאר המיסינדרום ימני בינוני קל, צויין כי החולשה קשה יותר ביד ימין, הפרעות בדיבור בשיפור, וכי החולה מסוגל להבין ולבצע פקודות פשוטות ואינו מבצע פקודות מורכבות. המנוח שוחרר מבית החולים ביום 23.11.2001 להמשך טיפול בבית חולים שיקומי.

22. בהמשך, אושפז המנוח פעם נוספת בחדש דצמבר 2003 בבית החולים בני ציון, עקב הפרעות בקצב הלב. על פי חוות דעת יועץ שיקום מאותו יום, הומלץ על טיפול סיעודי בלבד, מאחר ואינו מתאים לשיקום, והערכה מחודשת כעבור שבועיים. מעבר לכ לא הוגשו מסמכים רפואיים נוספים.

אחריותו של הנתבע לנפילתו של המנוח מכסא הגלגלים

23. התובעת טענה בכתב התביעה כי אירוע התאונה, קרי נפילתו של המנוח מכיסא הגלגלים, ארע עקב רשלנותו של הנתבע, מכוח סעיפים 35 ו – 36 לפקודת הנזיקין. בקביעת האחריות בעוולת הרשלנות, מתעוררות שלוש שאלות. האחת – האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק, השנייה – האם הפר את אותה חובת זהירות והשלישית – האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק. שאלת קיומה של חובת זהירות מצויה במבחן הצפיות, הטומן בחובו שני היבטים. ההיבט העקרוני, בו ניתנת תשובה לשאלה האם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות מושגית וההיבט הספציפי, בו ניתנת תשובה לשאלה, האם ביחס לניזוק פלוני ונסיבותיו של אירוע מסוים, קיימת חובת זהירות קונקרטית (ע”א 145/80 שלמה ועקנין נגד המועצה המקומית בית שמש, פ”ד לז(1) 113).

בית החולים חב חובת זהירות מושגית כלפי אלו המבקרים בו ולבטח, כלפי החולים המאושפזים בו (ת.א. (י-ם) 1549/96 יצחק לוי – עיזבון המנוחה לוי פנינה ז”ל נ’ הסתדרות מדיצינית הדסה (11.1.1998), ע”א 4025/91 יצחק צבי נגד ד”ר יעקב קרול, פ”ד נ(3) 784)). בית החולים חב גם חובת זהירות קונקרטית, מכוח חובתו להשגיח על המנוח ולנקוט בכל

— סוף עמוד 8 —

אמצעי סביר על מנת לשמור על ביטחונו ולמנוע את נפילתו בעת אשפוזו. השאלה היא, האם הפר הנתבע את חובת הזהירות הקונקרטית, קרי – האם היה על הצוות הרפואי לצפות את האפשרות שהמנוח יפול מכסא הגלגלים וכי בנסיבות העניין, היה חייב לצפות זאת. לטעמי, התשובה לכך חיובית והיא באה לידי ביטוי באופן מפורש בראש ובראשונה מהמסמכים הרפואיים שהוצגו בפני.

24. כפי שעולה מהמסמכים הרפואיים, הרי שהמנוח הועבר לשיקום אצל הנתבע לאחר אירוע מוחי, כשהוא סובל משיתוק חלקי בגפיים מימין, ובסיכום האשפוז בבית החולים בני ציון מיום 19.11.2003 נרשם כי הוא אינו מסוגל ללכת לבד. ממצאים אלו באו לידי ביטוי גם בטופס קבלת חולה אצל הנתבע מאותו יום. כפי שפורט לעיל, בגיליון הסיעודי מיום 19.11.2003, היום בו הועבר המנוח לטיפול בבית החולים אלישע, נרשם כי הוא נבדק על ידי רופא וקיבל בשעה 17:30 תרופה להרגעה (ואליום) “עקב חוסר שקט + ניסיון לקפוץ מהמיטה”. בשלב זה, עמדו בפני הנתבע שני נתונים עיקריים. הראשון, המנוח סבל מאירוע מוחי אשר גרם לשיתוק חלקי בפלג גופו הימני ולכן, גם לא היה יציב ולא יכול היה לעמוד ולהתהלך בעצמו. על פי הרישומים הרפואיים, הצוות הרפואי לא ניסה בעצמו לבדוק האם המנוח יכול לעמוד ולהתהלך. השני, המנוח נמצא באי שקט וניסה לקפוץ ממיטתו. בעקבות זאת, נדרש צוות בית החולים ליתן לו תרופת הרגעה. מצבו של המנוח באותה עת, בצירוף העובדה שהיה באי שקט וניסה לקפוץ ממיטתו, הוו סימן אזהרה ברור לצוות הרפואי, אשר חייב היה לצפות התרחשות של נפילה של המנוח וחייב אותו לנקוט באמצעי זהירות לצורך מניעת נפילה כאמור.

25. גב’ רותי רון, אשר משמשת כאחות ראשית בבית החולים אלישע ואחות האחראית של המחלקה בה אושפז המנוח, טענה בתצהירה, כי לא הייתה כל מניעה רפואית להושבת המנוח על כיסא גלגלים ללא צורך בקשירה או באמצעי אחר שכן, הוא היה בהכרה מלאה ויציב על הכיסא. עוד טענה הנ”ל, כי בהתאם לנהלי משרד הבריאות, רק במקרים בהם חולה הסובל מאי שקט פסיכו-מוטורי, אי יציבות נפשית ופיזית וכיו”ב וניתנת הוראה מפורשת בכתב מרופא, יש לקשור אותו. במקרים בהם החולה אינו יושב יציב על כיסא אולם, הוא מצוי בהכרה, מושיבים אותו על כיסא גלגלים ומחברים אל קדמת הכיסא שולחנית, כדי למנוע נפילות.

בחקירתה הנגדית, טענה גב’ רון כי לא היה צריך להתקין למנוח מתקן שימנע נפילתו, מאחר והוא ישב יצב על הכסא (עמ’ 19, שורות 22 – 26 לפרוטוקול). משנשאלה הנ”ל האם במקרה והיה ניסיון קודם של המנוח לקום מהכיסא, היו שמים אמצעי שימנע זאת ממנו (לאו דווקא קשירה), השיבה בשלילה (עמ’ 19, שורות 27 – 28 לפרוטוקול). משחזר ב”כ התובעת על שאלתו, חזרה בה מעמדתה והשיבה כדלקמן:

“אם היה ניסיון שלו כן, אם היה מדווח על ידי מחלקה קודמת שהחולה לא יציב, אז גם היינו שמים מתקן. אני עובדת 10 שנים בתחום זה של קבלת

— סוף עמוד 9 —

חולים ועל כל אחד אני מקבלת אינפורמציה רבה טרם קבלתו, על מנת למנוע מצבים מהסוג הזה” (עמ’ 19, שורות 29 – 32).

בהמשך, הוצג בפניה הגיליון הסיעודי מבית החולים אלישע מיום 19.11.2003, שם נרשם כאמור, כי המנוח ניסה לקפוץ מהמיטה ולשאלת ב”כ התובעת אישרה כי אכן עניין זה היה אמור להדליק נורה אדומה לצורך קשירת המנוח (עמ’ 20, שורות 1 – 3 לפרוטוקול).

מעדותה של גב’ רותי רון עולה במפורש, כי אם היה ניסיון של המנוח לקום מהכסא, היה הצוות הרפואי שם מתקן מתאים על הכסא וכי ניסיונו של המנוח לקפוץ מהמיטה, הווה נורת אזהרה בעניין זה לצורך קשירת המנוח. די בדברים אלו, כדי להוכיח כי מצבו של המנוח, אשר ערב קודם לכן היה באי שקט ונסה לקפוץ מהמיטה, הצריך נקיטת אמצעי זהירות, שימנע נפילתו מהכסא, באמצעות קשירתו ולכל הפחות, באמצעות התקנת מתקן מתאים על הכסא.

26. גם העדה נילי ארד, מי שהיתה אחראית המשמרת במועד בו נפל המנוח, העידה בחקירתה הנגדית, כי לחולים מסוגו של המנוח סיכון של נפילות שצריך לקחת בחשבון ולמנוע אותן (עמ’ 33, שורות 2 – 4 לפרוטוקול).

27. בסיכומיו, נתלה הנתבע בטיעוניו על נוהל משרד הבריאות משנת 1998 – “נוהל ההגבלה הפיזית של המטופלים לצורך מתן טיפול רפואי”, אשר צורף כנספח א’ לתצהירה של גב’ רותי רון. הנתבע טען כי בנסיבות העניין לא התקיימו התנאים המפורטים באותו נוהל לצורך קשירתו של המנוח. דין טענה זו להדחות. עצם העובדה שלצורך קשירתו של המטופל יש צורך בהסכמתו או בהסכמת אפוטרופסו, ככל שהוא אינו מסוגל לתת הסכמתו, אין בה כשלעצמה כדי למנוע מהצוות הרפואי לנקוט בכל הפעולות הנדרשות לצורך השגת הסכמה זו ונקיטת אמצעים למניעת נפילתו של המטופל. על פי סעיף 2.9 לפי אותו נוהל, ניתן לבצע הגבלה פיזית אף בהעדר הסכמה של החולה, אם מצבו הגופני או הנפשי של המטופל אינו מאפשר את קבלת הסכמתו מדעת ולא ידוע למטפל כי המטופל או אפוטרופסו מתנגדים לקבלת הטיפול הרפואי. בהמשך, נקבעו שלבים לצורך קבלת החלטה בדבר הגבלה פיזית של המטופל, תוך שימת דגשים על אמצעים חלופיים. בצד העיקרון על שמירת כבודו של המטופל, שם הנוהל דגש על בטחונו. שני עקרונות אלו, אינם נדחים האחד מפני השני ומוטלת על הצוות הרפואי החובה לאזן ביניהם, במהלך הטיפול בחולה. בענייננו, חרף העובדה שהמנוח היה באי שקט ואף ניסה לקפוץ מהמיטה, הצוות הרפואי כלל לא שקל לנקוט באמצעי כלשהו שיגביל את תנועתו של המנוח על כיסא הגלגלים, בין אם על ידי קשירה שלו ובין אם על ידי התקנת מתקן מתאים על הכסא, אף שהיו בידיו כל האמצעים לכך ולמרות שהנוהל אכן מאפשר הגבלה פיזית במצב זה. כפי שעולה מעדותה של גב’ רותי רון, לכל הפחות, ניתן היה להושיב את המנוח על כיסא גלגלים ולחבר אל קדמת הכיסא שולחנית, אשר תמנע את נפילתו. למעלה מזה, על פי הוראות הנוהל, התקיימו כל התנאים לקשירה של המנוח לכסא הגלגלים, או לפחות קשירה חלקית, שתמנע נפילתו.

— סוף עמוד 10 —

28. הנתבע לא עשה את הנדרש לצורך מניעת נפילתו של המנוח מכסא הגלגלים, אם באמצעי הפשוט של התקנת המתקן על כסא הגלגלים ואם בקשירה של המנוח, ולו קשירה חלקית, אמצעים שאינם כרוכים בעלויות כלשהן, אלא בתשומת לב בלבד של הצוות הרפואי. משעה שהיתה בידי הנתבע אינדיקציה ברורה שהמנוח אינו יציב, הוא נמצא באי שקט ואף נסה לקפוץ מן המיטה בלילה שלפני כן, היה על הנתבע להראות לפחות כי נשקלו השיקולים הרלבנטיים לצורך קבלת החלטה האם להגביל פיסית את תנועתו של המנוח, על ידי קשירתו או אמצעי אחר. אין די בכך שבעת הורדתו לכסא, ישב המנוח באופן יציב, על מנת שהנתבע יצא ידי חובתו בנסיבות אלה. רמת הזהירות הנדרשת במקרה דנן, חייבה את הנתבע לשקול קשירתו של המנוח ובנסיבות העניין, חייבה אותו גם לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותו לצורך מניעת הנפילה. יתירה מזאת, מצבו של המנוח באותה עת הצריך השגחה מיוחדת עליו ובודאי שלא היה מקום להשאירו על כסא הגלגלים כשהוא אינו קשור או בלא שננקטה פעולה שתבטיח כי לא יפול ממנו או יחליק. משלא עשה כן, הפר הנתבע את חובת הזהירות כלפי המנוח.

29. אני קובע, אפוא, כי הנתבע הפר את חובת הזהירות כלפי המנוח וכי הפרת חובת זהירות זו, היא אשר גרמה לנפילתו מכסא הגלגלים.

האם קיים קשר בין הנפילה לבין מצבו של המנוח טרם פטירתו

30. לאחר שנקבע כי הנתבע חב חובת זהירות כלפי המנוח וכי הפר את חובת הזהירות כלפיו, נותרה לדיון השאלה, האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק.

31. התובעת בקשה לבסס את הקשר הסיבתי בין נפילתו של המנוח מכסא הגלגלים לבין מצבו הרפואי, על חוות דעתו של ד”ר למברגר, מומחה בתחום הנוירוכירורגיה. חוות דעתו של ד”ר למברג מחזיקה שלושה עמודים, ועל פי האמור בה, עמדו בפניו סיכום מחלה מבית החולים בני ציון מיום 15.11.2003, כולל מסמכים ודפי מעקב מהתיק הרפואי, סיכום מחלה מבית החולים אלישע מיום 22.11.2003, כולל דפי מעקב מהתיק הרפואי וסיכום מחלה מבית החולים בני ציון מיום 23.11.2003, כולל דפי מעקב מהתיק הרפואי. בנוסף, עמדו לנגד עיניו ארבעה צילומי CT שנערכו למנוח בתאריכים 15.11.2003, 22.11.2003, 24.11.2003 ו – 10/2004 וכן, “צילום חבלה בראש וצילום אזור הצלעות משמאל”. ד”ר למברגר בדק את המנוח בביתו ביום 26.11.2005.

בחוות דעתו מתאר ד”ר למברג את השתלשלות העניינים מאז אשפוזו של המנוח בבית החולים בני ציון ביום 15.11.2003, כפי שבאה לידי ביטוי במסמכים הרפואיים (הנ”ל נמנע משום מה מלהזכיר את המסמכים שנערכו על ידי יועץ השיקום וקלינאית התקשורת, אשר בדקו את המנוח ביום 20.11.2003).

— סוף עמוד 11 —

בפרק הדיון בחוות הדעת מיום 13.12.2005, המהווה את ליבת חוות הדעת, נרשם כדלקמן:

“…בביה”ח אלישע ביום 20.11.2003 בשעה 18:00 נפל מהכסא בו ישב לרצפה, נחבט בראשו, במצח וברקה בצד שמאל ובצלעות משמאל, כפי שנראה בתמונות הרצ”ב” (התמונות עצמן לא צורפו לחוות הדעת שהוגשה לתיק בית המשפט אולם, אני מוכן להניח כי מדובר בתמנות ת/3, אשר צורפו לתצהירו של מר ליברוב – א.ר.).

בהמשך, קבע ד”ר למברג כדלקמן:

“מאז שנפל החלה התדרדרות במשך מספר ימים, עד למצב שבו נמצא כיום. לא היתה עדות להתהוות נוספת או מורחבת של האוטם המוחי שלא נמצאה גם קודם. ב CT מוח שנעשה בביה”ח בני ציון לאחר שנפל, לא היתה עדות לאוטם, אלא לקונטוזיה קלה טמפורלית משמאל. CT חוזר ב – 24/3/03 ובאוקטובר 04, הראה תמונה דומה ללא סימני אוטם כלל אלא אותם אוטמים לקונריים כפי שנראו ב – 15/3/2004. כיום מצבו סופי…. יש קשר נסיבתי בין הנפילה, חבלה בראש, התיעוד הצילומי של החבלה בראש, התיעוד של הרפואים והאחיות במחלקה לבין מצבו ביציאתו מביה”ח לביתו, שהוא למעשה מצבו היום. ידוע לנו שחבלת ראש באנשים מבוגרים וזקנים, אפילו קלה יחסית, יכולה לגרום לערעור שיווי המשקל העדין הקיים בחולים אלו, במיוחד על רקע של מחלת כלי דם מוחיים, שהיתה קיימת גם קודם לכן.

תמיד ניתן לטעון שייתכן ומדובר בהתפשטות של הארוע המוחי הלאה והלאה, דבר שקיים וידוע לכולם. אך במקרה זה לא הודגם אוטם מוחי גדול ולא הודגם אוטם לאחר החבלה, דבר העומד בסתירה להחמרה והתפשטות של אוטם קודם. אוטם לאקורני קטן, שהוא בודאי גם ישן ושאין אוטמים חדשים אחריו, לא מביא חולה למצב של חוסר הכרה ושיתוק גפיים קשה כמו זה, עם אי שליטה על סוגרים וריתוק למיטה” (ההדגשה שלי – א.ר.).

מסקנתו של ד”ר למברג בחוות דעתו היתה כי “נראה כי מדובר בחבלת ראש על רקע של מחלה וסקולרית קודמת שהביאה את מר פלדמן למצב שבו הוא כיום”.

כפי שיפורט להלן, חוות דעתו של ד”ר למברג, אין בה כדי לבסס את הקשר הסיבתי בין הנפילה לבין מצבו הרפואי של המנוח ביום בו הועבר לאשפוז חוזר בבית החולים בני ציון ואני מבכר את חוות דעתו של פרופ’ רם, המומחה מטעם הנתבעת, בצירוף חקירתו הנגדית, על זו של ד”ר למברג.

— סוף עמוד 12 —

32. הנחת היסוד של ד”ר למברג היתה כי בעת הנפילה נחבל המנוח בראשו ומסקנתו היתה, כי חבלה זו היא שהביאה להתדרדרות במצבו. אלא, שלהנחה זו, לא נמצא בסיס בחמר הראיות שהוגש לבית המשפט.

33. א. בבדיקות שנערכו למנוח מיד לאחר הנפילה, לא נמצאו ממצאים בדבר פגיעה בראש. כך, בגיליון הסיעודי ממשמרת ערב של יום 20.11.2003 נרשם על ידי האחות נילי שדה “בשעה 18:00 נמצא על הרצפה ליד כיסא גלגלים. יש קילוף עור ביד ימין באצבע II. הושם פולידין. נבדק ע”י ד”ר שמרלינג, מולא דו”ח אירוע חריג בגיליון”. בטופס דיווח על אירוע מיום 20.11.2003, נרשם על ידי האחות נילי שדה כי “נמצא על הרצפה, לפני נפילה ישב בכיסא גלגלים. נפצע באצבע שנייה בכף יד ימין – קילוף עור. ל.ד 280/90 ד – 70”. בחלק הטופס שמולא על ידי ד”ר שמרלינג נרשם כי “נפל מהכיסא גלגלים. בבדיקתו – אין תלונות מיוחדות. ללא סימני שברים בגפיים”. גם בהמשך, אין אזכור של סימני חבלה בראש, אם בגיליון המעקב ואם בגיליון הסיעודי.

ב. כאמור, ביום 22.11.2003 הועבר המנוח לאשפוז בבית החולים בני ציון. בסיכום האשפוז מיום 3.12.2003 נרשם: “בן 76, מוכר לנו מאישפוז קודם עקב מלפני שבוע עקב אירוע מוחי עם המיפרזה ימנית קלה, אטקסיה, התרשמנו מירידה קוגנטיבית וסימנים פרונטאליים על רקע אירועים מוחיים ישנים מרובים לפי הדמייה מוחית. טופל באספירין, הועבר לבי”ח אלישע. מהבקר שקע במצב הכרה, הפסיק לדבר וכי “לדברי אחותו נפל לפני יומיים”.

בבדיקתו, נמצא כי הנ”ל רדום מעט, ניתן להעירו בקלות, מבצע פקודות ולא מדבר. עוד נרשם כי “אין סימני חבלת ראש”. בנוסף, נמצאה חולשה קשה ביד ימין וחולשה קלה ברגל ימין, עם טונוס ירוד ביד ימין ומוגבר בשתי הרגליים.

ממסמך זה ניתן ללמוד כי הצוות הרפואי בבית החולים בני ציון היה מודע לכך שהמנוח נפל יומיים לפני כן ולכן, גם חפש סימנים לפגיעת ראש. סימנים מעין אלו לא נמצאו בבדיקתו.

עוד ראוי לציין בקשר למסמך זה, כי אף גב’ ליברוב עצמה, אחותו של המנוח, לא טענה באותה עת בפני הרופאים, כי המנוח נפגע בראשו. כפי שנראה בהמשך, טענה זו הועלתה על ידה רק בשלב מאוחר יותר.

ג. במהלך אשפוזו של המנוח בבית החולים בני ציון, נערכו לו שתי בדיקות CT. האחת – ביום 23.11.2003 והשניה – כעבור 36 שעות, ביום 24.11.2003. בשתי הבדיקות לא נמצה עדות לדימום מוחי, שתבסס פגיעת ראש.

— סוף עמוד 13 —

ד. רק ביום 24.11.2004 נרשם בגיליון הסיעודי בבית החולים בני ציון כי “קיימים סימני חבלה בגודל 5 – 6 ס”מ במותן שמאל, ללא פצע וללא סימני זיהום”. אני יוצא מתוך הנחה כי אלו הסימנים המופיעים בתמונות ת/3 ואני מוכן גם להניח כי סימני פגיעה אלה, הינם תוצאה של הנפילה מכסא הגלגלים, אף שהתמונות צולמו רק מספר ימים לאחר מכן. בנקודה זו, שעה שנמצאו סימני החבלה במותן שמאל, הבאות לידי ביטוי בשטפי דם, ניתן היה לצפות כי במדה והיו למנוח סימני חבלה בראשו, מעל הרקה השמאלית, היה הדבר מצויין גם כן בגיליון הסיעודי. אלא, שענין זה לא נזכר באילו מהמסמכים הרפואיים של בית החולים בני ציון.

34. בניגוד לאמור בפרק הדיון בחוות דעתו של ד”ר למברג, באף אחד מהמסמכים הרפואיים שהוגשו לבית המשפט, ואשר פורטו לעיל, לא מצויין כי היתה עדות לקונטוזיה קלה טמפורלית משמאל (שמשמעה דימום). להיפך, כפי שפורט לעיל, המסמכים הרפואיים מצביעים על כך שלא נמצאה עדות לפגיעת ראש או דימום.

35. בחקירתו הנגדית, אשר ד”ר למברג, כי בבדיקות CT מח שנערכו למנוח לאחר ארוע הנפילה, לא היתה עדות לדימום תוך מוחי (עמ’ 7, שורות 9 – 11 לפרוטוקול). עוד אשר ד”ר למברג, כי באף אחד מהמסמכים שעמדו לנגד עיניו לא צויין שהמנוח נפגע בראשו. להיפך, הוא אשר כי במסמכים הרפואיים נרשם במפורש כי המנוח לא נחבל בראשו (עמ’ 7, שורות 1 – 5 לפרוטוקול).

36. יתירה מזאת, עיון מעמיק ביתר המסמכים שצורפו לתיק המוצגים מטעם הנתבעת (התובעת לא התנגדה להגשתם, מה עוד שהמסמכים אליהם אתייחס, נערכו על ידה) מעלה, כי אף התובעת עצמה לא טענה במפורש בהתכתבויות השונות שערכה עם גורמי משרד הבריאות, כי המנוח נחבל בראשו.

כך, במכתבה מיום 22.9.2004 למנכ”ל משרד הבריאות, טענה הנ”ל כי ראתה “סימנים נוראיים שתיעדתי בצד הגוף מהנפילה”. התובעת לא טענה במכתב הנ”ל כי המנוח נחבל בראשו, אלא, הצביעה על החבלות בצד הגוף בלבד. בדומה, גם במכתבה לשר הבריאות דאז, ד”ר דני נווה (המכתב אינו נושא תאריך), הכולל שלל טענות גם כנגד בית החולים בני ציון, לא העלתה התובעת טענה לפיה המנוח נפגע בראשו בעת הנפילה.

התובעת, אשר לוותה את אחיה המנוח לאורך כל הדרך, גם לא טענה בתצהירה במפורש כי המנוח נפגע בראשו בעת הנפילה.

37. רק לאחר שהוגשו חלק מראיות הנתבעת, בקשה התובעת להגיש כראיה נוספת את תצהירו של בנה, מר ליברוב מקסים, וזאת לצורך הוכחת הטענה לפיה, המנוח נפגע בראשו בעת הנפילה. בהתאם להסכמת הצדדים, הותר לתובעת להגיש ראיה נוספת זו. לטענת מר ליברוב, אימו ספרה לו על הדיון המתנהל בבית המשפט ואז הוא הזכיר לה כי צלם לבקשתה

— סוף עמוד 14 —

תמונות בבית החולים בני ציון, מיד לאחר נפילת המנוח. לטענתו, הוא זוכר כי הגיע לבית החולים וצלם תמונות, מהן עולה כי היתה למנוח פגיעה בראש וכן, בצד שמאל של גופו.

מר ליברוב צרף לתצהירו ארבע תמונות, שעל פי עדותו צולמו באותו יום (לטענתו, ביום 25.11.2003, כפי שנרשם בכתב ידה של התובעת בגב התמונות). בשתיים מהתמונות ניתן לראות היטב את שטפי הדם מעל מותן שמאל של המנוח. בתמונה נוספת נראה המנוח כשהוא מביט לכוון המצלמה ובתמונה נוספת צולם החלק השמאלי של ראשו. בשתי התמונות האחרונות, לא ניתן להבחין בשטפי דם או בסימני חבלה אחרים, הגם שעיינתי בהן היטב.

38. סיכומה של נקודה זו, אני קובע כי בעת נפילתו מכסא הגלגלים, לא נחבל המנוח בראשו. למעשה, בכך נשמט הבסיס תחת חוות דעתו של ד”ר למברג ולכן, דין התביעה להדחות.

39. גם בהנחה שהמנוח נחבל בראשו בעת הנפילה מכסא הגלגלים, לא הוכח בפני קשר סיבתי בין חבלה זו לבין ההתדרדרות במצבו בימים שלאחר מכן.

בחקירתו הנגדית, אשר ד”ר למברג, כי אדם הנחבל בראשו ונגרם דמם תוך מוחי קל, יסבול מאבדן הכרה זמני או ממושך יותר ויכול אף להכנס לקומה ובעת דימום מאסיבי, הוא עלול להכנס לקומה מיד ואף למות (עמ’ 6, שורות 14 – 18 לפרוטוקול). שני התנאים אינם מתקיימים בענייננו. ראשית, הבדיקות שנערכו למנוח בבית החולים בני ציון לאחר הנפילה העלו כי לא קיים דימום תוך מוחי. שנית, על פי המסמכים הרפואיים שפורטו לעיל, המנוח נותר בהכרה מלאה לפחות במשך 24 שעות נוספות, עד שנרדם בערב היום שלמחרת (ראה דו”ח סיעודי, גיליון מחלה, דו”ח יועץ שיקומי ודו”ח קלינאית תקשורת מיום 21.11.2011) ורק ביום 22.11.2003 בבקר, הוא נמצא בהכרה מעורפלת. על פי המסמכים הרפואיים, המנוח לא אבד הכרתו כלל, גם בהגיעו לבית החולים בני ציון. בניגוד לטענתו של ד”ר למברג, הרי שהמסמכים הרפואיים ודוח”ות היועצים הפרה רפואיים, אינם מצביעים דווקא על הדרדרות במצבו של המנוח, אלא בבקר יום 22.11.2003 (ראה עדותו של פרופ’ רם, המומחה מטעם הנתבעת, בעמ’ 12, שורות 20 – 22 לפרוטוקול).

40. פרופ’ רם, המומחה מטעם הנתבעת, הדגיש בפרק הדיון בחוות דעתו, את העדר הסימוכין לחבלת ראש בעת נפילת המנוח. עוד התייחס פרופ’ רם להפרשי הזמנים בין הנפילה לבין ההתדרדרות במצבו של המנוח וקבע כי “לא סביר שהדרדרות במצב חולה כביטוי בחבלת ראש יבוא לידי ביטוי רק לאחר יומיים, אלא במקרים בהם התפתח סיבוך דימומי או עדות אחרת לפגיעה מוחית חבלית. במקרה זה, ממצאי הבדיקה הגופנית ובדיקת CT שבוצעה לאחר החזרתו לבי”ח בני ציון לא הדגימה כל עדות לדמם מוחי או סימני חבלה מוחית אחרים. מכאן שסביר להניח שבחולה בעל מחלה ואסקולרית מוחית פעילה נצפה ארוע מוחי חוזר שגרם להרעה במצבו, וזאת ללא כל קשר לנפילתו ול”חבלת הראש” הנטענת ע”י התובעת. יש לציין שבחולה מסוגו של מר פלדמן, גם דלקת ראות (שחשד לקיומה הודגם

— סוף עמוד 15 —

בצילום החזה בבי”ח בני ציון ושטופלה ע”י אנטיביוטיקה) וכל מחלת חום אחרת עלולה לגרום לירידה כללית ונוירולוגית במצב החולה”. בסיכום חוות דעתו, קבע פרופ’ רם, כי מדובר בחולה הסובל ממחלה קשה של כלי הדם המוחיים וארועים רבים של אוטמים מוחיים שכל הסתמנותו הקלינית מיוחסת למחלה זאת. פרופ’ רם לא מצא קשר בין הנפילה המתוארת לבין הארועים המוחיים או להחמרה במצבו של המנוח.

41. אמנם, בחקירתו הנגדית, אשר פרופ’ רם, כי פרק הזמן בו היה המנוח בהכרה מלאה עד שנמצא בהכרה מערפלת ביום 22.11.2003, לא עמד על יומיים, אלא, בין 24 ל – 36 שעות. עוד אשר פרופ’ רם כי חבלת ראש יכולה לגרום להתדרדרות במצבו של חולה. עם זאת, הבהיר כי שינוי במצב ההכרה צריך להיות מותנה באחת מהנקודות הבאות: 1. קשר טמפורלי, זמני, בין החבלה להתדרדרות החולה. 2. עדות לחבלת ראש שתהיה משמעותית מספיק כדי לגרום להתדרדרות החולה. 3. סוג התדרדרות שיכול להיות מקושר לחבלה שהיתה (עמ’ 14, שורות 7 – 12 לפרוטוקול). פרופ’ רם הדגיש, כי במקרה הנדון, אף אחד מהתנאים לא התקיים: בתקופה שבין 24 שעות ל – 36 שעות לא נצפתה הרעה נוירולוגית מוקדית ובבדיקות CT חוזרות לא נמצאה עדות לחבלה מוחית. חוות דעתו של פרופ’ רם, כמו גם עדותו, נתמכות היטב במסמכים הרפואיים, הן מבית החולים אלישע והן מבית החולים בני ציון ואני מקבל אותה המלואה.

42. פרופ’ רם הגיע לידי מסקנה, כי ההתדרדרות במצבו של המנוח היתה תוצאה של ארוע מוחי נוסף, הקשור למחלות הרקע שלו, וללא קשר לנפילה. בחקירתו הנגדית, חזר על עמדתו וטען כי המנוח סבל מפגיעה מוחית אמספראלית שמאלית משמעותית שגרמה לשיתוק בצד ימין, הוא לא היה מאוזן מבחינת לחץ דם ופיתוח סיבוכים אחרים כגון דלקת ריאות עם תפליט ריאתי וחום, אשר אחראים בסבירות גבוהה כשלעצמם להרעה במצבו של המנוח (עמ’ 14, שורות 14 – 20 לפרוטוקול). מסקנתו זו, נתמכת גם במסמכים הרפואיים מבית החולים בני ציון, כמו גם רופאים אחרים שבדקו את עניינו של המנוח ואני מקבל אותה במלואה.

43. אין חולק, כי המנוח סבל מגורמי סיכון משמעותיים לפתח ארוע מוחי ובפרט יתר לחץ דם וארועים מוחיים קודמים. ד”ר למברג אשר זאת בחקירתו הנגדית (עמ’ 6, שורות 1 – 6 לפרוטוקול). התובע סבל מארוע מוחי ראשון ברור בשנת 2000 ועל פי ממצאי הבדיקות שנערכו לו בבית החולים בני ציון בעת אשפוזו הראשון, הוא סבל מארועים נוספים קודמים, טרם הארוע המוחי שהביא לאשפוזו באותה עת. יתירה מזאת, על פי האמור בתצהירה של התובעת, הרי שהמנוח סבל מארועי מוח נוספים גם בחדשים שלאחר מכן, אלא שלטענתה, ארועים אלו לא היו מלווים באבדן הכרה.

בעת אשפוזו החוזר בבית החולים בני ציון, ביום 22.11.2003, בוצעו למנוח בדיקות הדמיה והוא אובחן כסובל מארוע מוחי חוזר, הבא לידי ביטוי קליני בדיספזיה מעורבת קשה בגפיים ימניות. עוד צויין, כי הנ”ל סובל מלחץ דם גבוה, מצב דכאוני, אפטי ומחלת חום, בצירוף נוזל פלאורלי בריאות, אשר הצריכו טיפול אנטיביוטי.

— סוף עמוד 16 —

מסקנתו של פרופ’ רם, עולה בקנה אחד גם עם האמור בחוות דעתו של ד”ר רון רובי, מומחה בנוירולוגיה, אשר ערך חוות דעת ראשונית לבקשת התובעת, באמצעות חברת קרדיומיקס, טרם הגשת תביעתה (חוות הדעת צורפה לתיק המוצגים של הנתבעת כמוצג ו’2. ד”ר רון קבע במסמך מיום 19.10.2004, כי לאור המסמכים שעמדו לנגד עיניו, המנוח סבל מיתר לחץ דם לא מאוזן, אשר מהווה גורם סיכון לארועים מוחיים וכי בדיקת ה – CT שנערכה לו בעת אשפוזו הדגימה אוטמים מרובים דו צדדיים, המעידים על מחלה ווסקולרית מתקדמת. בהמשך, קבע ד”ר רון רובי, כי במצב זה הסיכוי לפתח ארוע מוחי חוזר בתקופה קצרה לאחר הארוע הראשון הוא גבוה. הנ”ל הדגיש, כי לא נמצאו דימומים או קונטזיה מוחית המעידים על חבלת ראש וכי מדובר בארוע מוחי איסכמי, שהופיע יומיים לאחר הנפילה, ללא עדות לנזק מוחי עקב חבלת ראש.

44. המסקנה המסתברת מן הממצאים הרפואיים, כמו גם עדויות המומחים, כפי שפורטו לעיל, היא כי המנוח פתח ארוע מוחי נוסף, על רקע גורמי הסיכון המשמעותיים מהם סבל, ללא קשר לארוע הנפילה שארע ביום 20.11.2003. משלא הוכח קשר סיבתי בין הנפילה לבין מצבו הרפואי של המנוח לאחר מכן, הרי שדין התביעה להדחות.

במצב דברים זה, אין צורך לדון בשאלה הרביעית, הנוגעת להערכת נזקי ההטבה הנטענים על ידי התובעת.

סיכום

45. טרם סיום, ראוי לציין, כי ניכר מהראיות שהובאו בפני, כי התובעת, אחותו של המנוח, סעדה אותו במסירות בביתה ודאגה לכל מחסורו לאורך תקופה ארוכה בת כשנתיים וחצי, עד לפטירתו ביום 23.6.2006. היא לוותה אותו לבדיקות רפואיות, שהתה לצידו בעת האשפוזים בבתי החולים ולא חסכה ממנו דבר, כפי יכולתה.

46. אמנם, הנתבע התרשל בשמירה על שלומו של המנוח, הפר את חובת הזהירות כלפיו והפרת חובת זהירות זו, היא אשר גרמה לנפילתו מכסא הגלגלים. דא עקא, שהתובעת לא הוכיחה כי קיים קשר סיבתי בין הנפילה לבין ההתדרדרות במצבו הרפואי של המנוח. לפיכך, דין התביעה להידחות.

47. לאור האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.

לאחר ששקלתי את הדברים, לאור נסיבותיה המיוחדות של התובעת, החלטתי שלא לחייב אותה בהוצאות.

רשלנות רפואית במהלך לידה

רשלנות רפואית במהלך לידה

הורי תינוקת שמתה: טיפלו בה בזלזול ורשלנות

התינוקת, שנולדה כחלק משלישיה, מתה בגיל שלושה חודשים בבית החולים שניידר. ההורים טוענים כי הם אינם יודעים את נסיבות מותה כיוון שרוב התיק הרפואי נעלם באופן מסתורי. מבית החולים נמסר כי אנשיו מחפשים אחר התיק. טרם הוגש כתב הגנה בפרשה
ורד לוביץ’  YNET

הוריה של תינוקת שמתה בגיל שלושה חודשים תובעים את בית החולים לילדים “שניידר” ואת קופת חולים כללית, בגין “זלזול ורשלנות” שהביאו לטענתם למותה של בתם. כן טוענים ההורים שלאחר מות התינוקת נעלם “באופן מסתורי” חלק גדול מהתיק הרפואי שלה, כך שהם אינם יודעים את נסיבות מותה.

בתביעה, שהוגשה היום (ה’) בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ההורים טוענים שהתינוקת, שנולדה להם כחלק משלישיה, החלה להתפתח ולמרות שנולדה במשקל של 530 גרם, חרף משקלה הנמוך ונתוני הפתיחה הקשים, השתפר מצבה מדי יום. לדבריהם, היא החלה לנשום עצמאית, הוצאה מהאינקובטור וכאשר הגיעה משקלה ל-1.7 ק”ג, החלו הרופאים המטפלים בה לדבר על שחרורה הצפוי מבית החולים.

ב-15 בינואר 2003 החליטו ההורים, לאחר חצי שנה בה שהו בבית החולים, גם טרם הלידה וגם לאחריה, לנסוע לסוף שבוע בבית המשפחה בדרום הארץ, כשהם משאירים את התינוקת בבית החולים.

האם התקשרה פעמיים במהלך אותו יום כדי לשאול לשלום בתה ונאמר לה כי מצבה טוב והיא אינה צריכה להדאיג את עצמה. אך עוד באותו יום, בשעה 02:30 לפנות בוקר, קיבלו ההורים טלפון בהול מבית החולים אשר לטענתם, “החריד את שלוות חייהם לנצח” ובו הודיעו להם כי מצבה של התינוקת הידרדר באופן פתאומי והם מתבקשים לשוב לבית החולים בדחיפות.

עוד בדרכם לבית החולים התבשרו ההורים על מותה של בתם. לטענתם, לאחר מכן הם ביקשו את תיקה הרפואי אך רובו של התיק נעלם מבית החולים ולכן הם אינם יודעים מה היו נסיבות מותה של בתם.

לטענתם, רשלנות בית החולים מתעצמת “נוכח העובדה כי חלק נכבד מהתיק הרפואי של התינוקת ’פרש כנפיים’ ונעלם באופן מסתורי מארכיון בית החולים”, ולכן הם אינם יכולים להוכיח את טענותיהם כנגד בית החולים ובכלל זה את השתלשלות העניינים שהביאה למות התינוקת.

מסיבה זו גם, לדבריהם, לא מצורפת לתביעה חוות דעת רפואית מטעמם. לטענתם, בית החולים טיפל בתינוקת בזלזול ובקלות ראש בלתי סבירים, רשלנותו של בית החולים חמורה והרופאים כלל לא הסבירו להם מהן הסכנות הרפואיות העומדות בפני התינוקת והשלה אותם בנושא מצבה הרפואי.

לטענת ההורים, מאז מותה של בתם חרב עליהם עולמם, הם סובלים מדכאונות ומחרדות, והאירוע הטראגי השפיע מאוד על זוגיותם ואף גרם לכך שהאב פוטר מעבודתו. ההורים מבקשים מבית המשפט, באמצעות עורכי הדין ענת מולסון וטל נבו, כי יעריך את מידת הנזק שנגרם להם ולתינוקת, ההוצאות הרפואיות שנגרמו להם וקיצור תוחלת חייה של התינוקת. 

טרם הוגש כתב הגנה, אך מבית החולים שניידר נמסר כי מדובר בתינוקת אחת משלישיה, שנולדה בתחילת החודש השישי להריון, בשבוע ה- 25, ובמשקל 530 גרם.

לטענת בית החולים, “בכל העולם, אחוז התמותה של פג כזה הוא כשבעים אחוז. התינוקת הונשמה תקופה ארוכה וסבלה מבעיות רפואיות קשות, ולצערנו מתה לאחר מספר חודשים בפגיה. אנו מבקשים להדגיש, כי במהלך האשפוז הארוך זכתה התינוקת לטיפול אינטנסיבי ומסור מהצוות הרפואי”.

עוד נמסר כי “צוות המחלקה ערך שיחות רבות עם המשפחה על מצבה של התינוקת, ובאף אחת מהן לא נאמר למשפחה כי היא הבריאה מכל בעיות הפגות הקשות מהן סבלה וכי היא צפויה להשתחרר בקרוב. כמו כן, נערכו שיחות עם המשפחה לאחר מותה. אנו עושים מאמצים לאיתור התיק הרפואי אולם לצערנו בשלב זה הוא טרם נמצא”.

התביעה הוגשה על ידי עו”ד ענת מולסון ועו”ד טל נבו.

After seeing the phrase pop up repeatedly in admission essay writing service to admission-writer.com/ ed tech media, we started our investigation with the article, how are learning analytics being used in education

רשלנות רפואית בית חולים / בי"ח- תביעה/תביעות נגד בתי חולים/ בתי"ח

 

כיצד ניתן להגיש תביעות רשלנות רפואית כנגד בית חולים?

מקרי רשלנות רפואית התגלו בעבר כמעט בכל בתי חולים הבאים בישראל:

מרכז רפואי אסף הרופא
בית חולים בילינסון (מרכז רפואי רבין- בלינסון לשעבר) בפ”ת
בית החולים גליל מערבי – נהריה
בית לוינשטיין (שיקום)
בית רבקה (בית חולים)
מרכז רפואי ברזילי באשקלון
בית חולים גולדה השרון
בית החולים האיטלקי (חיפה)
מרכז רפואי הדסה ירושלים
בית החולים הדסה הר הצופים בירושלים
מרכז רפואי הלל יפה בחדרה
מרכז רפואי העמק בעפולה
מרכז רפואי וולפסון בחולון
בית החולים רבקה זיו בצפת
בית החולים יוספטל באילת
מרכז רפואי כרמל בחיפה
בית חולים לניאדו
המרכז הרפואי מעייני הישועה
מרכז רפואי בני ציון
משגב לדך
המרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע
בית החולים פוריה
מרכז רפואי קפלן
רמב”ם – בחיפה
המרכז המשולב לרפואה גריאטרית שוהם
המרכז הרפואי ע”ש חיים שיבא – תל השומר
מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל
מרכז רפואי שערי צדק בי-ם

מתי ניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית נגד בתי חולים:

רוב מקרי הרשלנות הרפואית של בתי חולים באים לידי ביטוי בניתוח ספצפיפי או בניתוחים כגון:  כירורגיה כללית הכוללת בדרך כלל לידה, ניתוחי מח, עמוד שידרה , ניתוחי עיניים, ניתוחים לפרוסקופיים ועוד.. כמו כן ישנם גם תביעות רשלנות רפואית נגד בתי חולים בגין איחור באבחון ובטיפול במחלות או בעיות כגון, סרטן, התקף לב, ארוע מוחי וכדומה וכן רשלנות בביצוע זריקה, בהשגחה על מטופל ועוד.

על מנת להגיש תביעת רשלנות רפואית נגד בתי חולים, יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי אצל עו”ד העוסק בתחום, אשר יפנה אותך לקבלת חוות דעת רפואית של מומחה בתחום הספציפי בו לטענתך הייתה רשלנות של בית חולים זה או אחר.

במידה ותינתן לך חוו”ד רפואית, יש לצרפה לכתב התביעה אשר  עורכי דין לרשלנות רפואית ימליצו לך האם להגישה אצל בית משפט באזור מגוריך או בי”מ באזור המוסד בו קיבלת לכאורה טיפול רשלני. הפיצויים המתקבלים לאחר הגש/ת תביעות רשלנות רפואית נגד בתי חולים יכולים לנוע בין עשרות אלפי ש”ח לנזקים קלים, למיליוני ש”ח עבור נזקים כבדים ובחלתי הפיכים.

כיצד מתנהלת תביעת רשלנות רפואית של בית חולים:

תביעת רשלנות רפואית נגד בית חולים עלולה להימשך מספר שנים שנע בד”כ בין שנתיים לארבע שנים, וישנה חשיבות גדולה לבחירה של עו”ד המתמחה בתבתיעות רשלנות רפואית נגד בתי”ח ובעל הצלחות מוכחות בתחום, אשר יידע לנהל מו”מ מול עורכי הדין של בית החולים במטרה להגיע לפשרה ואם לא תשוג פשרה כזאת- יידע לנהל את שלב ההוכחות והסיכומים באופן אשר יקנה לנפגע פיצוי משמעותי וראוי בהתאם לנסיבות המקרה.

עורכי דין לרשלנות רפואית יטפלו בתביעות אלו באחוזים מהפיצוי המושג ללקוח ורק במידה ואכן ישנה זכייה.

 

עוד בנושא: רשלנות רפואית באבחון

 

לשאלות בנושא או להערכת סיכויי תביעתך חינם, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון המייצגת מאות נפגעי רשלנות רפואית, בשיחת חינם 0524787850 או במייל: legal1@bezeqint.net או באמצעות טופס יצירת הקשר שבצד שמאל

לקריאת כתבות אודות תביעות רשלנות רפואית של בתי חולים: רשלנות של בית אבות, רשלנות של בי”ח איכילוב, תביעות נגד בי”ח איכילוב, רשלנות בחדר יולדות

The tellagami app is one of the many content https://samedaypaper.org development apps available to support your classroom