רשלנות רפואית- גולגולת דקה – הגולגולת הדקה

תא (נצ’) 687/06 ‏ ‏ שיבלי ראיף נ’ בית החולים האנגלי

בתי המשפט

בית משפט מחוזי נצרת

א 000687/06

 

בפני:

כב’ השופט האשם ח’טיב

תאריך:

12/07/2009

 

בעניין:

שיבלי ראיף

 

 

ע”י ב”כ עו”ד

עו”ד שיבלי מועין

התובע

 

נ ג ד

 

 

בית החולים האנגלי

 

 

ע”י ב”כ עו”ד

עו”ד כץ יחיאל

הנתבע

 

פסק דין

 

1. פתח דבר

 

עסקינן בתביעת התובע, שיבלי ראיף, יליד 1960, לפיצויים בגין נזקי גוף – שפורטו בתביעה – ואשר נגרמו לו, לטענתו, בשל רשלנות רפואית של רופאי הנתבע, בי”ח אנגלי ( להלן: “הנתבע” ו/או “ביה”ח”).

 

2. להלן, תיאור השתלשלות העניינים ע”פ גרסת התובע ועיקר טענותיו כנגד התנהלות הנתבע;

 

התובע שעבד בגינון וחקלאות טען כי מאז שנת 2000 הוא סובל מכאבי גב תחתון שמקרינים לרגל ימין, אשר החמירו והגבילו אותו בתפקודו היומיומי. הוא פנה לנתבע ביום 5/2/01 ואושפז במחלקה האורטופדית של הנתבע, לצורך טיפול והשגחה. בשחרור מביה”ח הומלץ לו, בין היתר, לבצע צילום CT. הצילום נעשה (ביום 17/2/01) והדגים: מפרקים סקרואליאקיים אנקלוטיים. דיסקופטיות בחוליות L4-L5 ו- L5-S1.

עקב הימשכות הכאבים אושפז התובע בשנית ביום 21/2/01 במחלקה האורטופדית של הנתבע לצורך המשך בירור. הוא קיבל טיפול לשיכוך כאבים ע”י זריקה אפידורלית. במהלך אשפוז זה הועלה חשד לכך שהתובע סובל ממחלת

“ANKYLOSING SPONDYLITIS” – מחלת בכטרב. בשחרור ביום 26/2/01 הומלץ לו, בין היתר, להמשיך ולעשות בירור אודות מחלת הבכטרב, דבר שלא נעשה בהמשך הטיפול בתובע.

 

— סוף עמוד 2 —

בביקורת במרפאת הנתבע ביום 12/3/01 הומלץ לתובע לעבור טיפולי פיזיותרפיה וטיפול אנלגיטי ואכן התובע עבר טיפולי פיזיותרפיה אך המשיך לסבול מכאבים. התובע נבדק שוב במרפאת הנתבע לאחר שהמשיך להתלונן על כאבים חזקים בגב עם הקרנה לרגל ימין והומלץ לו על המשך פיזיותראפיה וטיפול סימפטומטי.

 

לאחר שהתובע המשיך לסבול מכאבים חזקים בגב עם הקרנה לרגל ימין, ולמרות כל הטיפולים, הוחלט על ניתוח גב לכריתת הדיסק שבין החוליות L5-S1, וביום 9/11/01, בהרדמה כללית, עבר התובע ניתוח של : PARTIAL HEMILAMINECTOMY ו- DISECTOMY L5-S1 ( להלן: “הניתוח” ), והוא שוחרר לביתו ביום 15/11/01.

 

לטענת התובע, מצבו לאחר הניתוח הלך והחמיר, הוא נעזר במקל הליכה ואינו מסוגל לבצע או לתפקד באורח נורמלי. חייו הפכו לגיהנום, ואינו מסוגל לישון בלילות בגלל הכאבים.

 

לאחר הניתוח ביקר התובע במרפאת הנתבע והתלונן על כאבים באזור ע”ש מותני עם הקרנה לרגל ימין והומלץ לו על פיזיותראפיה.

 

בהמשך, ולאור תלונותיו על כאבים, הוא הופנה לביצוע CT גב אשר הדגים: רקמה פיברוטית פוסט ניתוחית ושינויים ניווניים היפרטרופיים בולטים בשני מפרקים פצטאליים עם זיזים גרמיים, שבהמשך התברר כמתאים לאנקלוזינג ספונדליטיס.

 

ביום 28/3/04 הוא עבר בדיקת M.R.I שהראתה : מצב לאחר ניתוח למינקטומיה מימין L5-S1 ודיסקטומיה, הדיסק הוסר ונראים שינויים בצקתיים קרוב לודאי רקמה צלקתית או תגובה אנפלמטורית סביב שורש העצב.

 

בבדיקה במרפאה אצל הנתבע, מיום 24/4/04, ציין רופא מטעם הנתבע, בין היתר, כי התובע סובל מתסמונת ניתוח גב כושל, נמצאה החמרה במצבו של התובע והנזק שנגרם לו בלתי הפיך.

 

 

— סוף עמוד 3 —

בהמשך, ביום 13/6/04 הושתלה לתובע, בבי”ח העמק בעפולה, אלקטרודה אפידורלית לגב בגובה L2-L3. ביום 15/6/04 הוחלט להוציא את האלקטרודה לאחר שהתובע החל לסבול מהקאות מרובות והחמרה בכאבי גב.

 

התובע טוען כי הוא עדיין סובל מכאבים חזקים בגב תחתון שמקרינים לשתי רגליו, מתקשה לתפקד כאדם רגיל ונעזר בצד ג’ ברוב שעות היממה וכי הניתוח שעבר רק החמיר את מצבו הבריאותי.

 

התובע תמך את תביעתו בחוו”ד של פרופ’ שטיין חיים ( ת/2) לפיה, בנסיבות העניין לא היתה כל הצדקה לחשוף את התובע לניתוח לפני תום הבירור האבחנתי בעניין מחלת הבכטרב. המומחה העריך את נכותו של התובע ב- 40% בשל קשיון לא נח של ע”ש מותני.

 

לטענת התובע, התרשלותו של הנתבע, שבעטיה נגרמו נזקיו, מתבטאת, בין היתר, בכך שהוא:

– נתן הערכה טרום ניתוחית בלתי מספקת ושגויה.

– לא עשה בירור מתאים או מקיף למחלת הבכטרב למרות שהיא אובחנה בCT שנערך עוד לפני הניתוח.

– נקט בגישה כירורגית לא נכונה ולא מוצדקת בנסיבות העניין.

– נהג בחוסר זהירות או פזיזות בנסיבות העניין. לא נהג כפי שנוהג רופא סביר בנסיבות.

– השתמש באופציה ניתוחית שגויה במקום טיפול שמרני שכן בנסיבות המקרה לא היה צורך בביצוע הניתוח .

 

עוד טוען התובע כי במקרה דנן יש להחיל את הכלל של ” הדבר מעיד על עצמו” ולהעביר את נטל ההוכחה לשכמי הנתבע וכן להחיל את עקרון “הגולגולת הדקה” שכן הניתוח הביא להחמרה צמיתה במצבו של התובע שדינה כדין גרימה

 

בסיכומי טענותיו טען התובע, בין היתר, כי הטיפול הכירורגי שניתן לו לא נתן תשובה למחלה ממנה הוא סבל, נותרו שרידים של הדיסק שאמור היה להיכרת במרווח הבין חולייתי ה- 5. הניתוח לא נעשה באופן יסודי ולא השיג את מטרתו.

 

— סוף עמוד 4 —

לטענתו, כל המומחים שהעידו במשפט הסכימו כי הניתוח שהוא עבר לא הטיב עמו ואף החמיר את מצבו וכי הוא סובל מתסמונת ניתוח הגב הכושל.

 

התובע טען כי המומחה שמונה מטעם ביהמ”ש, פרופ’ סודרי, חרג מתפקידו כאשר קבע כי אין במקרה דנן רשלנות שכן הפוסק האחרון בעניין זה הינו ביהמ”ש. עוד טען כי פרופ’ סודרי לא התייחס לתלונותיו של התובע, בדק אותו בדיקה שטחית והבדיקות שביצע לא תאמו את מצבו של התובע . עוד נטען כי פרופ’ סודרי לא התייחס לחוות הדעת המשלימה של פרופ’ שטיין ולמאמר שצורף לה בעניין הסיבות לתסמונת ניתוח הגב הכושל.

לטענת התובע, בחוות הדעת של פרופ’ סודרי ישנן סתירות ואי דיוקים. כך, מחד גיסא הוא ציין כי בבדיקת התובע ישנה הגבלה קשה בע”ש מותני ומאידך ציין כי ישנה תנועתיות אקטיבית וכאילו התובע יכול לכופף את הגב ולתפקד.

 

נטיית פרופ’ סודרי היתה לטובת ההגנה והדבר פוגע בזכותו של התובע למשפט הוגן.

 

באשר לחוות הדעת ועדות המומחה מטעם ההגנה, דר’ יגאל מירובסקי נטען כי מומחה זה לא היה מהימן והדבר נלמד מכך שהוא טען כי נעשו בדיקות לאבחון מחלת הבכטרב למרות שעפ”י מסמכי הנתבע לא נעשתה בדיקה כזו. נטען כי המומחה עבד אצל הנתבע יחד עם ד”ר חכים וחוות דעתו אינה אלא כתב הגנה של הנתבע.

דר’ מירובסקי העיד כי לאחר שלוש שנים הטיפול הניתוחי היה טוב שכן לא הודגמה שאירית דיסק פרוץ, וזאת בניגוד לפענוח שערכה ד”ר מלטיאנו לממצאי צילומי C.T שנעשו לתובע, ולפיו ישנם שאיריות דיסק שלא הוסרו יחד עם הרקמה הצלקתית שלוחצים על העצב וגורמים לכאבים והקרנה לרגליים. המומחה קבע לתובע נכות של 10% אך בחקירה אישר כי לפי ההגבלה שיש לתובע ולא בגלל הניתוח, נכותו עומדת על 20%.

 

התובע הפנה לחוות הדעת מטעמו ומן הסתם ביקש לאמץ את מסקנותיו של פרופ’ שטיין לפיהן הניתוח אותו הוא עבר לא תאם את מצבו הרפואי של התובע,שהיה זקוק לייצוב ע”ש המותני ע”י חגורת גב תומכת וקיבוע של החוליות המותניות התחתונות והניתוח שעבר רק הוסיף רקמה צלקתית למרווח הבין חולייתי המותני

— סוף עמוד 5 —

ה- 5 מבלי לייצב אותו. קיבוע היה מפחית את רמת מחושיו מבלי לשפר את תנועתיות של ע”ש מותני.

 

באשר לעדויות עדי הצדדים נטען כי עדותו של התובע היתה מהימנה ועקבית ואילו

ד”ר ג’רייס חכים מנהל המחלקה האורטופדיית בביה”ח שהעיד מטעם ההגנה, ניסה להתחמק משאלות ב”כ התובע אף שהסכים לחלק מהטענות בתביעה. התובע הפנה לעדותו של ד”ר אסלאן ח’אלד רופא בבי”ח הנתבע שאישר כי התובע סובל מתסמונת ניתוח הגב הכושל.

 

התובע טען בסיכומיו טענה נוספת שלא הועלתה בכתב התביעה ולפיה לא נתקבלה הסכמתו מדעת לניתוח.

 

התובע טען עוד כי מהרשומה הרפואית והמעקב אודות מצבו, עולה כי הוא סובל ממחלה ניוונית פרוגרסיבית, שהנה מחלתו היסודית, ואשר גרמה לו הגבלה וכאבים בעמוד שדרה. מחלה זו לא עברה בירור כראוי בטרם ההתערבות הכירורגית והדבר מהווה הפרת חובה חקוקה, הפרת חובת הזהירות המושגית והקונקרטית והפרה של חוק זכויות החולה בכך שלא ניתן לתובע טיפול נאות.

 

3. טענות ההגנה;

 

הנתבע התגונן מפני התביעה ודחה את הטענות שהוטחו בו, כאילו הוא התרשל כלפי התובע, ובכתב ההגנה הכחיש הנתבע את מרבית הטענות המהותיות שבתביעה וטען:

– הנתבע אינו אישיות משפטית הכשרה לתבוע ולהיתבע, על כן יש לדחות את התביעה על הסף. התביעה הוגשה כנגד בי”ח אנגלי וכידוע בי”ח אינו מהווה אישיות משפטית הכשירה לתבוע ולהיתבע. בהקשר זה הפנה הנתבע לת”א 3590/07 ( עכו ) ביה”ח לגליל המערבי נהריה נ’ מולא סוהאד [פורסם בנבו].

– הטיפולים שקיבל התובע הלמו את מצבו. התובע התקבל אלקטיבית לניתוח לאחר שטיפול שמרני בנוגע לכאבים הרדיקולאריים לא נשאו פרי. הטיפולים ניתנו ע”י רופאים ומטפלים מיומנים שלא חשפו אותו לסיכון מיוחד ונקטו באמצעי זהירות סבירים ללא סטייה מהפרקטיקה הנכונה, הנהוגה והמקובלת.

– — סוף עמוד 6 —

– התובע לא אובחן כמי שסובל ממחלת הבכטרב.

– ככל שהתובע סובל מנכות כלשהי הרי הדבר אינו קשור לטיפול שעבר אצל הנתבע, לרבות הניתוח שעבר.

– אין תחולה לעיקרון הגולגולת הדקה ולכלל בדבר ” הדבר מעיד על עצמו “.

– לגופו של עניין נטען כי פרופ’ סודרי – המומחה מטעם ביהמ”ש – שלל כל טענה לרשלנות. תשובותיו לשאלות ההבהרה שהופנו אליו ועדותו בביהמ”ש חיזקו את קביעותיו בחוות הדעת.

– ניסיונותיו של התובע לטעון כי פרופ’ סודרי אינו בעל הכשרה מתאימה לקבוע בעניין זה נגועים בחוסר תו”ל ודינם להיכשל. המומחה מונה בהסכמת התובע ואילו סבר התובע שהמומחה אינו בעל הכשרה מספקת לצורך מתן חוות דעת רפואית במושא התובענה דנן הרי היה עליו להגיש את השגותיו על כך בטרם הוא יתן את חוות הדעת. בכל מקרה המומחה ענה לשאלות שהופנו אליו בעניין כישוריו.

– המומחה מטעם ביהמ”ש משמש כזרועו הארוכה של ביהמ”ש וחזקה עליו כי עשה מלאכתו נאמנה. קיימת חזקה לפיה המומחה שמונה ע”י בית המשפט פועל בהגינות ובתו”ל ועל מי שטוען אחרת הנטל להפריך חזקה זו. כאשר ביהמ”ש ממנה מומחה מטעמו הוא ייטה לקבל את קביעותיו אלא אם ישנן נסיבות חריגות וקיצוניות. בענייננו, לא זו בלבד שאין נסיבות חריגות המצדיקות סטיה מחוות הדעת אלא שהמסקנות בחוות הדעת הגיוניות, ונתמכות בחוות הדעת של דר’ מירובסקי ובעדויותיהם של ד”ר חכים וד”ר אסלאן.

– במהלך הדיון התברר כי התובע אינו סובל ממחלת הבכטרב. הרופאים, בעת הטיפול בתובע, חשדו אמנם בקיומה של מחלה זו, והפנו את התובע לביצוע בדיקות שלא ביצען. בכל מקרה וגם אם המחלה היתה מאובחנת הרי לא היה בכך כדי לשנות דבר כיוון שמדובר במחלה חשוכת מרפא ואין לה משמעות לעניין הצורך בניתוח שבוצע עקב בקע בעמוד השדרה. מחלה זו הינה חשוכת מרפא ואין כל דרך למנוע אותה ואין זה משנה מתי היא היתה מאובחנת, אם בכלל. בכל מקרה פרופ’ סודרי קבע כי במקרה דנן היתה אינדיקציה לניתוח גם אם אובחנה מחלת הבכטרב.

– טענת התובע לפיה לא היה מקום לבצע את הניתוח בשל כך שהתגלו שינויים ניווניים בגבו של התובע מהווה הרחבת חזית אסורה ובכל מקרה, גם היא

– — סוף עמוד 7 —

– התגלתה כטענת סרק. בכל מקרה פרופ’ סודרי העיד כי בד”כ לא מנתחים תהליכים ניווניים בעמוד שדרה אם אין פריצה דיסקלית ובענייננו כן היתה פריצה דיסקלית.

– המונח FBS ” תסמונת ניתוח הגב הכושל” אינו מתייחס לרשלנות בביצוע הניתוח אלא לכך שהתוצאה אינה התוצאה המקווה. הכשל אינו במהלך הניתוח אלא בתוצאה שלו, שכמו במקרים רבים אינה התוצאה המקווה.

– טענת התובע לפיה הוא ביקש להיות מנותח ע”י ד”ר חכים וכי בקשתו לא נענתה הינה בגדר הרחבת חזית אסורה ובכל מקרה לא הוכחה עובדתית ואין לה כל רלוונטיות, שהרי בכל מקרה כדי לבסס עילה בנזיקין בגין טענה כזו היה על התובע להוכיח כי אילו היה הניתוח מבוצע ע”י רופא אחר היתה התוצאה שונה והנזק היה נמנע במלואו. התובע לא טען ולא הוכיח זאת.

– גם טענת התובע לפיה הוא לא קיבל הסבר מלא טרם הניתוח מהווה הרחבת חזית, שנטענה בעלמא, כאשר התובע חתם על טופס הסכמה לניתוח, הוא מנוע לטעון כנגדו. בכל מקרה לא הוכח קש”ס בין הטענה לנזקים הנטענים.

– התובע לא הוכיח שנגרם לו נזק כלשהו ולא הוכיח קשר סיבתי בין מצבו הרפואי לבין הניתוח – מצבו של התובע כיום מקורו במצבו הטבעי ו/או במצב קודם ללא קשר לאירועים המתוארים בתביעה.

– התובע לא הוכיח את תביעתו וכל טענותיו מבוססות על עדותו היחידה כבעל דין – שאין לקבל אותה – על המשתמע מכך.

– נכותו הרפואית של התובע עומדת על 10% כפי שקבע דר’ מירובסקי ובכל מקרה אין לה קשר לניתוח. כאביו של התובע היום נובעים מהשינויים הניווניים ואינם קשורים לנתבע לכן הוא גם אינו זכאי לפיצוי בגין כאב וסבל.

– באשר לנכות התפקודית הרי עפ”י חומר הראיות, בפרט תעודת עובד הציבור של המל”ל בחתימת טל ירושלמי, התובע בעל כישורים לא מבוטלים שלפי הערכת המאבחן יכול לעבוד באין ספור עבודות ולאו דווקא בגינו, אך פשוט אינו רוצה להשתקם. לתובע תחלואים רבים שאינם קשורים לניתוח ותיפקודו הושפע מתחלואים רבים שהיו מנת חלקו ללא קשר לניתוח.

 

4. מבט על ראיות;

 

 

— סוף עמוד 8 —

מטעם התובע העיד התובע בעצמו – עדותו הראשית נמסרה בתצהיר (שסומן עם הנספח שלו כת/1 ) עליו נחקר בביהמ”ש. בנוסף הוגשו מטעמו המסמכים הבאים:

חוות דעת רפואית וחוות דעת רפואית משלימה של פרופ’ חיים שטיין ( סומנו בהתאמה ת/2 ו-ת/3 ), מאמר אליו התייחס פרופ’ שטיין ( ת/4 ), טופס הסכמה לניתוח ( ת/5), דו”ח ניתוח מיום 9/11/01 ( ת/6), סיכום של ד”ר מילטיאנו (ת/7) מסמך רפואי שהוצא ע”י הנתבע בחתימת ד”ר מחאמיד ( ת/8) ומכתב מיום 24/12/01 גם היא בחתימת ד”ר מחאמיד ( ת/9).

 

מטעם הנתבע העיד ד”ר ג’רייס חכים, מנהל המחלקה האורטופדית בביה”ח הנתבע – עדותו הראשית נמסרה בתצהיר ( סומן על נספחיו נ/2) עליו נחקר בביהמ”ש. ד”ר אסלאן ח’אלד רופא אורטופד שעבד בזמן הרלוונטי לתביעה בשירות הנתבע. עדותו הראשית של ד”ר אסלאן נמסרה גם היא בתצהיר שסומן נ/2 עליו נחקר בביהמ”ש. בנוסף הוגש מכתב של המל”ל בצירוף אסופת מסמכים שסומנו יחדיו נ/1, תעודת עובד ציבור על מצורפיה בחתימת הגב’ טל ירושלמי, מנהלת מחלקת נכות כללית במוסד לביטוח לאומי, סומנו נ/3, חוות דעת רפואית של דר’ מירובסקי סומנה נ/5 וחוות דעת רפואית משלימה של דר’ מירובסקי סומנה נ/6.

 

לאור הפער בין חוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים הורה ביהמ”ש, בהסכמת הצדדים, על מינוי מומחה אורטופד, פרופ’ סודרי. המומחה מטעם ביהמ”ש הגיש חוות דעתו ביום 19/9/07 ונחקר עליה בביהמ”ש ביום 23/6/08.

 

5. דיון והכרעה

בטרם אדון בראיות הצדדים וטענותיהם, אכריע בשאלת נטל ההוכחה ובטענת התובע לפיה על המקרה שביסוד התביעה חלה הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין המטיל את חובת הראיה על הנתבע.

 

סעיף 41 לפקודת הנזיקין, שכותרתו “חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו”, קובע כדלקמן:

 

“בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא

— סוף עמוד 9 —

לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה”.

 

 

הסעיף קובע איפוא שלושה תנאים מצטברים להחלתו: הראשון, כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה הן הנסיבות שהביאו לאירוע נשוא התביעה; השני, כי הנזק נגרם ע”י נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע; השלישי, כי אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. רק אם יוכיח התובע את קיומם במצטבר של שלושת התנאים האמורים, יועבר נטל הראיה לכתפי הנתבע שיהיה עליו להוכיח כי אין לייחס את קרות האירוע לרשלנות מצדו (ראו: ד”נ 4/69 נוימן נ’ כהן, פ”ד כד(2) 229 ע”א 8151/98 שטרנברג נ’ צ’צ’יק, פ”ד נו(1) 539, 555.

 

המחלוקת במקרה דנן, ככל שהיא נוגעת לסוגיית התרשלותו של הנתבע, היא בעיקרה מחלוקת משפטית-רפואית. במקרה דנן אין אי-ודאות לגבי העובדות החשובות; מעשיהם של רופאי הנתבע ידועים, והשאלה היא אם מעשיהם אלה יש בהם משום התרשלות אם לאו. על כן, במצב דברים זה אין תחולה לכלל ועל התובע הטוען להתרשלותו של הנתבע הנטל להוכיח זאת.

 

עוולת הרשלנות העומדת בבסיס תביעת התובע – כללי

בע”א 916/05 שרון רדר נ’ פרופ’ יובל הרישנו (נבו) התייחס בית המשפט העליון בהרחבה לשאלת הרשלנות הרפואית ואמר את הדברים הבאים:

 

“כבר נקבע, כי המבחן אשר על בית המשפט לבחון בו מעשה או מחדל פלוני של רופא תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש בו או אם אין בו משום רשלנות, איננו מבחן של “חכמים לאחר מעשה”, אלא של הרופא “הממוצע” בשעת מעשה. לשון אחר;

— סוף עמוד 10 —

רופא בשר ודם עשוי לטעות וברי, כי לא כל טעות מהווה רשלנות. לא כל שכן, כאשר זהו מצב שלא מדובר בטעות טיפולית אלא בבחירת אחת האופציות האפשריות שהרפואה יודעת. אמת המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת והכול “בהתאם לנורמות המקובלות אותה עת בעולם הרפואה” (ראו ע”א 323/89 דלעיל, בעמ’ 172). “

 

בית המשפט העליון מתייחס בהמשך לחובת הזהירות, וכך הוא אומר:

“על מנת לבסס חבות בעוולת רשלנות, יש להוכיח קיומם של שלושה יסודות: חובת הזהירות, הפרתה של חובה זו על ידי התרשלות (מעשה או מחדל שאדם סביר לא היה עושה באותן נסיבות) וגרם נזק.

גרם הנזק כולל בחובו שני יסודות: קיומו של נזק וכן קיומו של קשר סיבתי בין הרשלנות לנזק. יש להוכיח קיומו של קשר סיבתי עובדתי ולאחריו, במצטבר, קשר סיבתי משפטי, בין הרשלנות לבין הנזק. שמע מינה, כי אין אנו נדרשים לבחון קיומו של קשר סיבתי משפטי, שעה שהקשר הסיבתי העובדתי אינו מתקיים.

משמעות סיבתית עובדתית בוחנת זיקה פיזיקלית בין הגורם לנזק-אלמלא התנהגות המזיק הנזק לא היה מתרחש באותה עת ובאותה צורה או כפי שנהוג לכנותה: “הסיבה בלעדיה אין”. קשר סיבתי משפטי בוחן האם ראוי שבגלל אותו סיכון שגרם עובדתית לנזק ראוי להטיל חבות משפטית. זהו מבחן הצפיות: האם יכול היה לצפות והאם צריך היה. קשר סיבתי משפטי בין הרשלנות הרפואית לנזק מתקיים, כאשר הנזק היה תוצאה צפויה של ההתרשלות. “

בהמשך :

“לצורך בחינת חובת הזהירות יש לבחון באופן דו שלבי: חובת זהירות מושגית, היינו, האם באופן כללי ועקרוני קיימת חובת זהירות בין סוג אנשים שהמשיבים שייכים אליהם לבין סוג האנשים שהמערערת נמנית עימהם, ביחס לסוג הנזק שבו מדובר ואופן התרחשותו. השלב השני, הוא בחינת קיומה של חובת זהירות קונקרטית, היינו, האם המשיבים הקונקרטיים חבים חובת זהירות כלפי המערערת הקונקרטית ביחס לנזק הקונקרטי שארע והאופן הקונקרטי שבו הוא ארע … בחינת חובת הזהירות הקונקרטית נעשית על ידי מבחן הצפיות במישור הטכני והנורמטיבי, היינו, האם ניתן היה לצפות את מה שארע, כעניין טכני-עובדתי וכן, האם צריך היה לצפות כעניין נורמטיבי (ע”א 915/91 מדינת ישראל נ’ לוי, פ”ד מח (3) 45 (1994)). כאשר מייחסים לרופא רשלנות בטיפול בחולה שנזקק

— סוף עמוד 11 —

לשירותיו, תיבחן מידת האשם המיוחסת לרופא, על פי אותם שיקולים ומבחנים המנחים את בית המשפט בבואו להעריך את התנהגותם של בעלי מקצוע המיומנים במלאכתם. הצפיות שעל פיה מוכרעת שאלת חובת הזהירות אינה רק צפיות טכנית אלא גם צפיות מהותית. קרי, הצורך לצפות ולא רק היכולת לצפות. אין בית המשפט שואל את עצמו רק מה צפה הרופא במצב נתון מסוים אלא גם מה צריך היה לצפות ומה יכול היה לצפות נוכח התפתחות הדברים (ראו ע”א 58/82 דלעיל). ” שם.

 

מן הכלל אל הפרט ואל המקרה בו עסקינן ותחילה לשאלת חובת הזהירות:

דומה כי איש לא יחלוק על כך שחולה הנזקק לשירותיו של בי”ח, לא כל שכן כשמדובר בביצוע ניתוח, נמנה על קבוצת האנשים שבית החולים וכל רופאיו, המטפלים באותו חולה, חבים כלפיו בחובת זהירות כללית.

בענייננו, חב הנתבע ורופאיו גם בחובת זהירות קונקריטית לסוג הנזק הקונקרטי שהתובע טוען לו (הגבלה בתנועות עמוד שדרה וכאבים בעמוד השדרה), ואשר עפ”י הנטען נגרם כתוצאה מהניתוח שהנתבע ורופאיו ביצעו בגבו של התובע לכריתת דיסק מאחר והנזק הספציפי לו טוען התובע ניתן וצריך לצפות אותו.

אם כן, הנתבע חב בחובת זהירות כללית וקונקרטית כלפי התובע בכל הקשור לנושא הנזק הנטען.

 

השאלה הממשית השנויה במחלוקת בין הצדדים הינה האם הנתבע ו/או מי מהרופאים שביצעו בתובע את ניתוח כריתת הדיסק או קיבל את ההחלטה לנתח, התרשלו, והאם כתוצאה מהתרשלות זו התרחש הנזק לו טוען התובע, ובמלים אחרות, האם קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק הנטען.

 

עיון בטיעוני התובע מלמד כי לטענתו, הנתבע התרשל, בעיקר באלה:

א. נתן הערכה טרום ניתוחית בלתי מספקת ושגויה.

ב. לא עשה בירור מתאים או מקיף למחלת הבכטרב למרות שעלה חשד ב-CT שנערך לתובע עוד לפני הניתוח, כי הוא סובל ממנה.

ג. נקט בגישה כירורגית לא נכונה ולא מוצדקת בנסיבות העניין.

ד. נהג בחוסר זהירות או פזיזות בנסיבות העניין. לא נהג כפי שנוהג רופא סביר בנסיבות.

 

— סוף עמוד 12 —

ד. השתמש באופציה ניתוחית שגויה במקום טיפול שמרני שכן בנסיבות המקרה לא היה צורך בביצוע הניתוח .

 

להלן אבחן את הטענות הנ”ל ואבדוק האם התובע הוכיח את פרטי הרשלנות שטען להם או מי מהם. לצורך זה אסקור את חומר הראיות שהונח בפני ותחילה לראיות בפן העובדתי ולאחר מכן את הראיות בפן הרפואי – חוות הדעת הרפואיות.

 

התובע מסר בתצהיר עדותו הראשית מיום 15/7/08 ( שסומן על נספחיו כת/1 ), בין היתר, כי הוא סובל מכאבי גב מזה עשור שנים, אם כי היה מתפקד ועבד למחייתו, בגינון וחקלאות שלא כרוכים במאמץ יתר, עד שנת 2001. לדבריו, לא עבר חודש אחרי שעבר את הניתוח וחזרו הכאבים בגב תחתון עם הקרנה לרגל ימין שלפעמים נתפסת לו לכמה דקות ומצבו אף החמיר והוא החל סובל מאי יציבות בהליכה. עוד טען התובע בעדותו כי לאחר הניתוח כאבי הגב הפכו לבלתי נסבלים.

לדברי התובע, הוא מתקשה לתפקד כאדם נורמאלי ונעזר באשתו בפעולות יומיומיות.

התובע מסר עוד כי לפני הניתוח לא הוסבר לו מאומה אודות הסיבוכים ו/או הסיכונים מהניתוח והעובדה כי ייתכן והניתוח לא ישיג את מטרתו. לדבריו, אם הוא היה יודע על הסיבוכים הוא לא היה מסכים לניתוח.

 

התובע נחקר על תצהירו ובמהלך עדותו בביהמ”ש הוא העיד כי הוא סובל מזה עשור מכאבי גב אך הכאב היה לסירוגין, כך שפעם אחת הופיע כאב, אחרי כמה זמן הכאב חלף, ושוב הופיע ב- 2001 ומאז יש כאבים.

לדבריו, כשעבד בגינון וחקלאות הוא עבד בעבודה פיזית אך לא העמיס על עצמו יותר מדי. היו לו אז קצת כאבי גב, אבל לא בגלל זה הוא לא העמיס על עצמו, אלא משום שהוא בדרך כלל שמר על עצמו.

עוד מסר התובע כי הוא הפסיק לעבוד ב -2002.

התובע הגיש כראיה את המוצג ת/7, שהינו פיענוח שד”ר מיליטיאנו ביצעה לבדיקות CT ו- MRI שבוצעו לתובע לאחר הניתוח.

— סוף עמוד 13 —
עפ”י הפיענוח של CT מותני מתאריך 5.12.02ו- M.R.I. ע”ש מותני מתאריכים 28.3.04 ו- 5.8.06, ת/7, הרי שהתובע הינו לאחר למינקטומה ימנית בגובה L5 ולאחר דיסקטומיה בגובה החוליות S1 – L5.

הבדיקות הנ”ל הדגימו שארית דיסק מרכזי קל בגובה S1 – L5 המשיק לשורשים העצביים של S1 משני הצדדים במידה מעט יותר בולטת מימין. ומבדיקת C.T. השניה מיום 5.12.02 נראית מלאות רדסילית ימנית בסמיכות רקמה רקה בגובה S1 – L5 היכולה לייצר שינויים פיברוטיים פוסט ניתוחיים. שאריות דיסק או שניהם ביחד הלוחצים על שורש העצב של S1 ברצף הוטרלי ימני של עמוד השדרה.

בדיקת ה- M.R.I. הראשונה שבוצעה לאחר הזרקת גדוליניום נראית האדרה חלקית של המלאות הרדיסלית הנ”ל סביב שורש העצב של S1 מימין וסביב החלק הלוטבי הימני של השק הדורלי המוצגת רקמת גרעון פוסט ניתוחית. בנוסף נראה מקטע דיסק שאריתי קטן רדיסלי ימני צמוד לשורש העצב או כאבחנה מבדלת עיבוי של שורש העצב של S1 ימין. הממצאים בבדיקת M.R.I. השניה אינם שונים משמעותית מהממצאים על פי בדיקת M.R.I. הראשונה.

הצילום עפ”י הפיענוח של ד”ר מליטיאנו, ת/7, כללו גם חוליות עמוד שדרה שלא נותחו, והם הנ”ל הראו הדגמה תקינה של L3- D11. שינויים דיסקופתיים בגובה 4-3 המתבטאים על ידי סימני התייבשות של הדיסק בבדיקת M.R.I ובקע דיסקי פורמונלי שמאלי מלווה ….אוסטופיטים קטנים הגורמים לחץ קל על שורש העצב של L3 ותעלת השורש בכל הבדיקה.

בנוסף הראו אותם צילומים שינויים דיסקופטים בגובה L4 – 5 המתבטאים על ידי סימני התייבשות של הדיסק בבדיקות ה M.R.I בלט דיסק דיפוזי הגורם להשטחה קלה של קדמת השק הדורלי בבקע דיסק פורמונלי שמאלי מלווה אוטוספטיים קטנים הגורמים לחץ קל על שורש העצב של L4 ותעלת השורש משמאל בכל הבדיקות.

— סוף עמוד 14 —
כאמור, בדיקות ה- CT וה- MRI נשוא הפיענוח הנ”ל בוצעו כולם אחרי הניתוח של הוצאת הדיסק שבמרווח שבין L5 – S1 כך שאין אפשרות לקבוע על פי בדיקות אלה באם הממצאים בחוליות בהן לא בוצע הניתוח, היו קיימים לפני הניתוח או התהוו אחריו, אם כי על פיC.T. שבוצע לפני הניתוח ועל פי עדותו של ד”ר חכים, פריצת הדיסק שאובחנה היתה ביחס לדיסק שבין חוליות L5-S1, כך שיש מקום למסקנה כי הממצאים המתיחסים לחוליות שאינן החוליות שנותחו נוצרו ללא קשר לניתוח ולתוצאותיו והתובע לא טען אחרת.

 

מנהל המחלקה האורטופדית בביה”ח, ד”ר ג’רייס חכים, אשר העיד מטעם ההגנה כעד על עובדות (להבדיל מעדויות המומחים), מסר בתצהיר עדותו הראשית ( שסומן על נספחיו נ/2 ) כי עפ”י תיקו הרפואי, התובע החל להתלונן על כאבים חזקים בגבו אשר הקרינו לרגל ימין, בשנת 1996.

התובע הגיע למרפאה אורתופדית בביה”ח הנתבע ביום 5/2/01 ואושפז לצורך בירור. בתום האשפוז הוא הופנה לביצוע CT אשר הדגים בקע ימני פרוץ בגובה L5-S1.

ביום 21/2/01 הוא אושפז שוב לצורך בירור ובמהלך האשפוז הוא טופל ע”י הזלפה אפידוראלית ממושכת להפחתת הכאבים.

התובע מסר על שיפור לאחר ההזלפה והמשיך בטיפולי פיזיותראפיה.

התובע המשיך להתלונן על כאבים רדיקולאריים ולא חל שיפור במצבו. בעקבות זאת הוחלט לנתחו בהרדמה כללית בניתוח לכריתת הדיסק במרווח שבין החוליות L5-S1 ואכן הניתוח בוצע ביום 9/11/01.

לדבריו של העד חכים, הוא הסביר בפני התובע, בטרם ביצוע הניתוח, וכפי שהוא נוהג לעשות, את כל הסיכויים והסיכונים הכרוכים בביצוע הניתוח.

לדברי העד ד”ר חכים, מבדיקות שנערכו אחרי הניתוח התברר כי הדיסק הלוחץ על שורשי עמוד השדרה הוסר, והתובע החל לדווח על שיפור במצבו.

בחודש 2/03 התלונן התובע שוב על כאבים בגבו התחתון עם הקרנה לרגליים והגבלה בתנועות, אך לאחר מכן פסקו תלונותיו למשך כשנה נוספת.

בשנת 2004 החל התובע להתלונן שוב על כאבים בגב תחתון עם הקרנה לרגליים. בדיקת MRI הדגימה בקעים דיסקליים נוספים בגבהים L3-L4 עם לחץ על השורשים. לא התגלה בקע באזור הניתוח.

 

 

— סוף עמוד 15 —

ד”ר חכים בדעה כי התובע אינו סובל ממחלת בכטרב או AS

(Ankylosing Spondylitis). לדבריו, גם אם הוא סובל ממחלה זו, הרי הדבר לא היה מונע ביצוע הניתוח.

 

ד”ר חכים הבהיר כי כאשר הטיפול השמרני לא עזר לתובע, לא היה מנוס אלא לבצע את הניתוח.

 

ד”ר חכים נחקר על תצהירו ובמהלך עדותו בביהמ”ש הוא מסר כי הבדיקה לעניין הבכטרב לא רלוונטית לניתוח שעבר התובע.

 

לעניין ההסבר לתובע באשר לסיכויים וסיכונים בטרם הניתוח הוא העיד כי לא קיים דבר כזה שלוקחים מישהו לניתוח עמוד שדרה בלי הסבר. היום הוא לא זוכר אם הסביר או לא הסביר לתובע את הסיכון והסיכוי אבל הנוהל במחלקה שמנהל המחלקה לא עוסק בזה ומי שמסביר הוא הרופא המנתח ובכל מקרה לא מבצעים ניתוח בלי שהוסברו לחולה הסיכונים והסיכויים.

 

באשר לרשום, בדו”ח הניתוח, לפיו ד”ר נסר ויקטור, שהיה אז מתמחה, הוא המנתח והמנהל – ד”ר חכים כעוזר 1 וד”ר מחאג’נה כעוזר 2, הבהיר ד”ר חכים כי ניתוחי עמוד שדרה אינם ניתוחים פשוטים. המתמחים רשומים בניתוח בשביל הסילבוס שלהם למועצה המדעית אך בפועל בניתוחי עמוד שדרה רק הוא נוגע, הניתוח באחריותו ובהשתתפותו הפעילה.

 

ב”כ התובע הציג בפני ד”ר חכים סיכום פענוח בדיקת CT ו- MRI של ד”ר מילטיאנו (ת/7), שלטענתו מלמד על כי באזור המנותח נשארו שאריות דיסק שנותח והוסר ואשר משיק ולוחץ על העצבים וגורם לכאבים. בתגובה לכך ציין ד”ר חכים כי העובדה שהתובע פיתח צלקת הינו דבר שאף אחד לא יכול למנוע או לצפות, ובכל זאת מנתחים עמוד שדרה.

 

ד”ר חכים הבהיר כי מטרת הניתוח שנעשה במקרה דנן היתה להסיר את הכאבים של השורש מצד ימין. המטרה הושגה לתקופה זמנית אבל אח”כ התפתחה צלקת ב- S1 מצד ימין וההתפתחות של הצלקת היא שהחזירה את הלחץ על העצב וגרמה

— סוף עמוד 16 —

לכאבים מחדש. ד”ר חכים ציין כי בפענוח של ד”ר מילטיאנו צוין כי נראתה רקמה שיכולה להיות או שארית דיסק קטן או צלקת והבהיר כי רקמה זו קיבלה האדרה, ( כלומר אם מזריקים חומר ניגוד והרקמה נצבעת בחומר הניגוד אז מדובר בצלקת ולא דיסק כי לדיסק אין אספקת דם ) והדבר מעיד על כי במקרה של התובע מדובר בצלקת ולא שארית דיסק. אצל התובע יש רקמה צלקתית שחובקת את השורש S1 מימין ואף אחד לא יכול היה לצפות זאת מראש או למנוע או להפחית אותה.

 

ד”ר חכים לא חלק על כך שלתובע תסמונת “ניתוח הגב הכושל” אך הבהיר כי המדובר במונח טרמנולוגי, לאנשים שאחרי ניתוח גב שממשיכים לסבול מכאבי גב.

 

ד”ר חכים עמד על דעתו לפיה התובע לא סובל ממחלת הבכטרב וציין כי בעבר ביקשו לערוך בירור לגבי מחלה זו אך בדיעבד התברר כי הוא לא סובל ממחלה זו. לדבריו, אם הוא היה סובל ממחלה זו הרי הוא היה נכה מוחלט – היה לו קיבוע מוחלט של הגב.

 

ד”ר חכים טען כי במקרה של התובע היתה אינדקציה לניתוח וזאת אף אם קיימת אפשרות כי הוא סובל ממחלת בכטרב, מה שלא. לדבריו, הדיסק הלוחץ על השורש הוסר אך ברור כי הניתוח לא יפתור את כל הבעיות של התובע. הניתוח השיג את מטרתו בכך שהסיר את הלחץ מדיסק S1.

 

ד”ר חכים הסכים כי אם החולה סובל מתהליך ניווני אז לא מנתחים אך הבהיר כי לתובע היה דיסק פרוץ הלוחץ על S1 של צד שמאל ובגלל זה נותח התובע.

 

כאמור ד”ר חכים נחקר בפניי ויכולתי להתרשם ממידת מקצועיותו, אמינותו ומהימנותו, ואני מקבל את עדותו ככל שהיא נוגעת לשאלות העובדתיות שבמחלוקת, לאמור, בעניין מצבו הרפואי של התובע מלפני הניתוח והטיפול השמרני שקיבל טרם הוא עבר את הניתוח ואשר לא הביא רק להקלה זמנית בכאבים, לעניין ההסבר לתובע אודות הניתוח – הסיכונים והסיכויים – ובעניין השתתפותו הפעילה בניתוח. דבריו של ד”ר חכים נתמכו במסמכים רבים של ביה”ח הנתבע ואשר צורפו לתצהירו, והם מקובלים עליי.

 

 

— סוף עמוד 17 —

מנגד לא מצאתי מקום להסתמך על דברי התובע לפיהן הוא לא קיבל הסבר אודות הסיכונים והסיכויים בניתוח, אין זה סביר כי הרופאים יבצעו ניתוח של גב מבלי שנתנו הסבר אודות הניתוח, סיכוניו וסיכוייו, ואין זה הגיוני שהתובע יחתום על טופס הסכמה לניתוח מבלי שקודם לכן שמע הסברים על הניתוח ועל הסיכויים והסיכונים.

 

לסיכום, מהבחינה העובדתית ניתן, על סמך העדויות והראיות שצויינו לעיל, לקבוע במידת הוודאות הדרושה במשפט אזרחי כי התובע סבל משך מספר שנים מכאבי גב אשר הקרינו לרגל ימין. במהלך שנת 2001 הכאבים החמירו והוא אושפז במחלקה האורטופדית בביה”ח-הנתבע מספר פעמים במהלך תקופה של 10 חודשים ( מחודש 2/01 ועד לביצוע הניתוח בחודש 11/01 ) במהלכם טופל באופן שמרני ונעשה בירור אודות מקור הכאבים.צילום CT הדגים בקע ימני פרוץ בגובה החוליות L5-S1.

לאחר שכל הטיפולים שהוא קיבל לא הטיבו עם התובע והוא המשיך לסבול מכאבים, הוחלט, לאחר שהוסבר לתובע אודות הניתוח, ולאחר שהוא הסכים לו (ראה טופס הסכמה לניתוח), לנתח אותו ולהסיר את הדיסק שבמרווח בין החוליות L5-S1. תקופה מסוימת לאחר ביצוע הניתוח, התובע חזר להתלונן על כאבים ואף טען כי הכאבים החמירו.

 

על סמך ת/7 ניתן לקבוע כי הניתוח שנועד להוצאת הדיסק שבמרווח שבין S1 – L5 לא הוציא את הדיסק בשלמות אלא נותרה שארית דיסק אחורי מרכזי קל, בגובה L5-S1. אולם ניתן לקבוע כי שארית זו אינה אחד מהגורמים לכאבים, מאחר ובת/7 לא צויין כי היא לוחצת על שורש העצב. בנוסף, נותרה צלקת באזור הניתוח שנוצרה אחרי הניתוח, הלוחצת על שורש העצב S1 וגורמת לכאבים ולא שארית דיסק, כפי שצויין כממצא חלופי בת/7. (זאת לאור ההאדרה שהממצא קיבל לאחר הזרקת גלדניום).

עוד עולה מחומר הראיות העובדה כי בטרם נותח התובע, ובמהלך הבדיקות שבוצעו לו עלתה האפשרות כי התובע סובל ממחלת הבכטרב, והומלץ על המשך בירור, אם כי הדבר לא בוצע. הכוונה לבדיקת דם HLA-B27 שלא בוצעה. בדיקה זו יכולה לאשש את ההשערה ב- 85% מהמקרים.

חוות הדעת הרפואיות שפרופ’ חיים שטיין ערך עבור הנתבע: חוות דעת רפואית, מיום 17/5/05 (ת/2) וחוות דעת רפואית משלימה מיום 5/11/06 (ת/3);

 

— סוף עמוד 18 —

 

פרופ’ שטיין ציין כי בחודש 2/01 הועלה חשד לקיום מחלת בכטרב אצל התובע ולדעתו בצדק הועלה הצורך בבירור אבחנתי האם לא מדובר באדם הסובל ממחלת בכטרב. פרופ’ שטיין המשיך וציין כי אין מסמכים המעידים על קיום בירור זה ויש להסכים כי הוא לא נערך.

 

למרות האמור הובא התובע לניתוח באשפוז ועבר ניתוח שאין לו כל הוראה לביצוע נוכח קיום מחלת בכטרב, מה עוד והתובע לא סבל ממצב חריף של אובדן יכולת תנועה, שיתוק מתפתח או חוסר שליטה בסוגרים. נעשה ניתוח כאמצעי להקל על כאבים ונוכח קיום השאלות האבחנתיות הנ”ל , הרי לא היתה כל הצדקה לחשוף אותו לניתוח שעבר, לפני תום הבירור האבחנתי.

 

לדעתו, אם קיימת מחלת אנקילוזיס במפרקים הסקרו- אליקים (בכטרב) הרי שהמילמינקטומיה וכריתת דיסק בין חולייתי לא תועיל מאומה כי לא שם מקור התפתחות הכאב.

הניתוח שהתובע עבר לא תאם את מצבו הרפואי. הוא היה זקוק לייצוב עמוד שדרה מותני ע”י חגורה תומכת וקיבוע של החוליות המותניות התחתונות.

מגבלותיו בהווה נובעות מאובדן יכולת התנועה בעמוד השדרה המותני עם סימני מחלה ניוונית מתקדמת של המפרקים הבין חולייתיים בצורת רטרוליסטזיס בין החוליה המותנית ה- 3 ל- 4, ובין החוליה המותנית 5 והסקראלי ה- 1.

כריתת הדיסק הבין חולייתי וההמילמינאקטומיה שעבר התובע רק הוסיפה רקמה צלקתית למרווח הבין חולייתי המותני ה- 5 מבלי לייצב אותו.

 

המומחה פרופ’ שטיין העריך את נכותו של התובע ב- 40% לפי ס’ 37(3)(ב) לתקנות המל”ל, בגין קשיון לא נוח של עמוד השדרה המותני.

 

בחוות דעתו המשלימה, שניתנה לאחר שעיין בחוות דעתו של ד”ר מירובסקי שניתנה מטעם הנתבע (ת/5) ציין פרופ’ שטיין, בין היתר, כי;

חוו”ד של ד”ר מירובסקי מתעלמת ממספר ממצאים עובדתיים הקיימים בבדיקות שהתובע עבר ולכן המסקנות אליהן הגיע הן סובייקטיביות ולא עומדות במבחן התוצאה אם מצליבים את ממצאי הבדיקות עם ההמלצות הקיימות בספרות הרפואית.

 

— סוף עמוד 19 —

פרופ’ שטיין צירף מאמר שפורסם בעיתון הרפואי של מדינת ניו אינגלד בארה”ב לפיו בלט דיסק בין חולייתי נמצא ב- 70% מהאנשים ללא כאבי גב ולכן בלט זה, בהעדר סימנים של חוסר מוטורי בשרירים המעצבים את הגפיים התחתונות אינו אלא סימן לקיום מחלה ניוונית ואיננו מהווה הוראה לניתוח.

הוא הפנה לסקירה נוספת שפורסמה בביטאון האקדמיה האמריקאית לאורטופדיה ואשר מוכיחה כי תסמונות הגב הכושל הן תוצאה של אבחון רפואי קדם ניתוחי לא מעמיק, לא רחב וכושל ולכן הניתוח שבוצע היה מיותר ורק החמיר את מצבו של החולה.

 

מנגד ד”ר יגאל מירובסקי ערך חוות דעת רפואית מטעם ההגנה, מיום 21/5/06 וחוות דעת רפואית משלימה מיום 6/12/06; שנערכה בעקבות חוות דעתו המשלימה של פרופ’ שטיין.

 

ד”ר מירובסקי ציין כי צילומי ה- CT הראו כי מקור הכאבים אצל התובע בדיסק פרוץ ב- L5-S1.

ממצאי הצילומים הרנטגניים מעלים אנקילוזיס של מפרקי הפסט ב- L5-S1 ואוסטאופיט קדמי במפרקי הסקרואיליאק אך אין סגירה שלהם ומסיבה זו לא ניתן לקבוע כי התובע סובל מ- AS (בכטרב). מחלה זו היא חשוכת טיפול והאבחון שלה בשלבים מוקדמים להופעתה קשה ביותר. אין חשיבות רפואית לאבחונה שכן מדובר במחלה חשוכת מרפא שאין דרך למנוע אותה גם אם אובחנה מוקדם. לפיכך לא נגרם נזק מאי אבחונה מה גם שאין בירור אמין לגביה. בכל מקרה ובלי קשר לשאלה אם הוא סובל ממחלת ה- AS אם לאו הרי הוא סבל מפריצת דיסק ב L5-S1. המומחה ציין כי הדיסק הפרוץ הודגם בצילומי ה- CT , התאים לקליניקה של כאבי גב תחתון המקרינים לרגל ימין ומבחן SLR חיובי, (בניתוח הוא אכן נמצא פרוץ ולוחץ על שורש S1 מימין). והוסיף ואמר: “אינני יודע מה עוד נחוץ כדי להוכיח שאכן מקור הכאבים ברגל הוא הדיסק הפרוץ “.

העובדה שהכאבים בגב וברגל חזרו לתובע אינה נובעת מאבחון לקוי או טיפול לקוי. הכאבים נובעים כפי שנמצא ב- MRI מהצטלקויות סביב השורש, ואי יציבות של סגמנט L5-S1. ה MRI שבוצע שלוש שנים אחרי הניתוח מוכיח שהטפול הניתוחי היה טוב שכן לא הודגמה בו שארית דיסק פרוץ. מדובר בדרך ניהול חולה עם פריצת

— סוף עמוד 20 —

דיסק ללא דופי העונה לכל הקריטריונים המקובלים לניתוח. אי ההצלחה או חזרת הסימפטומים לאחר ניתוח כריתת דיסק מוכרת בספרות הרפואית ואינה נדירה. קיימות סיבות רבות להן ובחלקן אינן ידועות. אחת מהן היא כירורגיה לא טובה וזה לא היה במקרה דנן.

 

מסקנתו של ד”ר מירובסקי היתה כי אין כל דופי בטיפול שעבר התובע אצל הנתבע; וכי מדובר בטיפול העומד בכל הסטנדרטים הרפואיים המקובלים כולל הניתוח שנעשה בצורה מקצועית ומיומנת. לא ניתן לקבוע באם התובע סובל מ- AS ואין דרך לקבוע זאת כיום בוודאות אך בכל מקרה אין קשר בין מחלה זו והדיסק הפרוץ ממנו סובל התובע.

 

בחוות דעת משלימה שניתנה כתגובה לחוו”ד משלימה של פרופ’ שטיין: מסכים ד”ר מירובסקי כי לתובע שינויים ניווניים בעמוד שדרה מותני אך אין קשר בינם ובין AS. איננו מסכים שלתובע יש מחלת AS. בחולה עם AS סגירת מרווחי הדיסק מקדימה את הופעת השינויים הניווניים ואצל התובע אין סגירה כזו ולכן השינויים עליהם מדבר פרופ’ שטיין הינם סימן נוסף לכך שקרוב לוודאי שהתובע לא סובל מ AS.

 

כאמור, לאור הפער בחוות הדעת מטעם שני הצדדים הוחלט על מינוי מומחה רפואי מטעם ביהמ”ש – פרופ’ מיכאל סודרי;

 

פרופ’ סודרי התרשם משיתוף פעולה לקוי של התובע. בתארו את הבדיקה שהוא ביצע לתובע ציין בין היתר, כי התובע הלך עם צליעה ותמיכה עם מקל, מרכיב חגורה איטלקית לומבוסקרלית לגב תחתון, ידיים מיובלות, בעת התפשטות נזהר מלהניע את הנעליים.

בע”ש גבי מותני מראה הגבלה בתנועתיות שניתן להתייחס אליה כהגבלה בינונית עד קשה עם סימני גירוי רדיקולרים. לפי צילומי רנטגן עדכניים מבנה חוליות ומרווחים בין חולייתיים תקין. לורדוזיס מותנית שטוחה. מפרקי סקרואיליאק אינם נראים סגורים.

 

 

— סוף עמוד 21 —

פרופ’ סודרי העריך את הנכות בע”ש מותני בשיעור של 25% לפי ס’ 37(7) ב-ג בגין הגבלה בתנועות ולחילופין לפי ס’ 35(1) ג-ד בגין תהליך ניווני בע”ש מותני.

 

לפי פרופ’ סודרי, הניתוח בוצע לאחר תקופה ממושכת של סימפטומים חריפים האופייניים לפריצה דיסקלית בגובה L5-S1 ומיצוי טיפול שמרני מקובל כולל טיפול במסגרת אשפוזים וזריקות אפידורליות, ללא הטבה.

 

לאחר הניתוח היו תקופות רגיעה ארוכות. עם הזמן, קרוב לוודאי על רקע הצטלקויות, כפי שקורה בחלק מסוים של החולים, או עקב חוסר יציבות של המקטע L5-S1 והתקדמות התהליך הניווני, היתה חזרה של הכאבים בגב תחתון. מדובר בסיכונים ידועים שיכולים להתרחש בניתוח מסוג זה.

 

לפי תיאור מצבו המדווח קודם הניתוח, נכותו של התובע אז לא היתה פחותה ממה שהינה כיום.

 

בעניין מחלת הבכטרב ציין המומחה כי בצילום מעודכן שנערך לפי בקשתו, אין סגירה של מפרק הסקרואיליאק. הסבירות היא שקיים תהליך ניווני גם במפרק הסקרואיליאק. בכל מקרה הרופאים המטפלים היו ערים לאפשרות כזו וביקשו בדיקת HLA שלא בוצעה. בדיקה זו יכולה להיות חיובית ב- 8% גם באוכלוסיה בריאה, וחיובית רק ב- 85% מהחולים ב- AS. ככלל, מחלה זו אינה מאופיינת ע”י תסמונת רדיקולרית כפי שמודגם במקרה דנן.

 

בכל מקרה, הפריצה הדיסקלית והסימפטומים הממושכים היו בהחלט אינדיקציה מקובלת לניתוח, גם אם יתכן והוא סבל ממחלת AS (בכטרב).

 

עמדת פרופ’ סודרי הינה כי לניתוח היתה הצדקה קלינית מלאה והטיפולים הרפואיים ניתנו כמקובל בספרות הרפואית ואין קשר בין הנזקים הנטענים לבין הטיפולים הרפואיים שניתנו לתובע בבי”ח נצרת.

 

אם כן, בפני חוות דעת וחוות דעת משלימה של פרופ’ שטיין מהם עולה כי התובע סבל ממחלת הבכטרב, על כן לא היה מקום לניתוח שבוצע בתובע, ניתוח אשר

— סוף עמוד 22 —

לדעתו לא רק שלא היטיב עם התובע אלא החמיר את מצבו. לגישתו של פרופ’ שטיין התרשל הנתבע כאשר החליט לבצע לתובע ניתוח כריתה של הדיסק במרווח הבינחולייתי L5-S1 על אף הממצאים הניווניים שהצביעו על קיומה של מחלה שהינה מחלה חשוכת מרפא, שאין מנתחים.

מנגד, בפני חוות דעת של ד”ר מירובסקי שהוגשה מטעם ההגנה, נ/5, וחוות דעת משלימה נ/6 וחוות דעת של המומחה מטעם בית המשפט פרופ’ סודרי, מהם עולה שגם אם הצילומים הצביעו על חשד לבכטרב, בפועל לא סבל התובע ממחלה זו, וכי הממצאים שצילומי ה-C.T. הראו היו אינדיקציה וצידוק לניתוח שבוצע.

 

ד”ר מירובסקי מציין בחוות דעתו כי אומנם ממצאי הצילומים הרנטגניים מצביעים על אינקולזוס של מפרק הפסטב L5-S1 ואוסטאופרט קדמי במפרק, הסקריאליק, אך אין סגירה שלהם, על כן ומסיבה זו ניתן לקבוע שהתובע אינו סובל מ- Ankylosing spondylitis (בכטרב).

ד”ר מירובסקי מבהיר כי מחלה זו הינה חשוכת מרפא שאין דרך למנוע אותה, גם אם אובחנה מוקדם. על כן אינו רואה כל נזק מאי ביצוע בירור לגביה, מה עוד ואין בירור אמין לגביה. בדיקת הדם HLA-B27 שרופאי הנתבע ביקשו לבצע כבר בשלב מוקדם של המעקב, לא היה בה כדי לאבחן בוודאות מחלה זו, שכן הבדיקה חיובית רק ב- 85% מהחולים בבכטרב.

לדעתו ההליך הניווני ממחלת בכטרב מתחולל לאחר הסגירה ולא לפניה על כן המחלה הניוונית שנתגלתה אצל התובע אינה קשורה לבכטרב, ומוכיחה כי התובע לא סבל מבכטרב, מאחר ואין סגירה של מפרק הסקרואיליאק.

ד”ר מירובסקי ממשיך וקובע, באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי ללא קשר לכך באם התובע סבל ממחלת בכטרב אם לאו, הרי שהוא סבל מפריצת דיסק ב- L5-S1 והדיסק הפרוץ הודגם בבירור בצילומי ה- CT שביצע והוא התאים לקליניקה של כאבי גב תחתון המקרינים לרגל ימין ומבחן SLR חיובי, שנמצא גם בניתוח, פרוץ ולוחץ על שורש S1 מימין. כל אלה הצדיקו לדעתו ביצוע הניתוח, ללא קשר באם סבל התובע ממחלת בכטרב אם לאו.

 

כאן המקום להביע תמיהה על אשר כתב פרופ’ שטיין בפתח חוות דעתו המשלימה ת/3, כאילו בפרק סיכום ומסקנות מסכים ד”ר מירובסקי ללא עוררין שהתובע

— סוף עמוד 23 —

“פשוט סובל ממחלת הבכטרב הידועה”, בעוד שד”ר מירובסקי דיבר על חשד בלבד למחלת בכטרב, והוא במפורש שלל קיומה של מחלה זו אצל התובע, ונמק זאת כמבואר לעיל.

 

גם המומחה מטעם בית המשפט פרופ’ סודרי שולל קיומה של מחלת בכטרב ומציין כי אומנם יש אפשרות כי התובע סובל מבכטרב אולם גם לפי צילום מעודכן שבוצע לפי בקשתו, נמצא כי אין סגירה של מפרק הסקרואיליאק שבלעדיו מחלת הבכטרב לא מתקיימת.

גם פרופ’ סודרי אינו רואה חשיבות להעדר המשך בירור בנושא הבכטרב ואי ביצוע בדיקת הדם HLA שממילא יכולה להיות חיובית ב- 8% מהאוכלוסיה הבריאה ורק ב- 85% מהחולים בבכטרב.

גם פרופ’ סודרי בדעה כי היתה הצדקה רפואית וקלינית מלאה לניתוח שבוצע.

עוד סבור פרופ’ סודרי כי אין קשר בין הנזקים הנטענים והטיפול הרפואי שניתן לתובע.

פרופ’ סודרי סבור כי ברגע שאובחן דיסק פרוץ הגורם לכאבים עם הקרנה לרגל יש בכך משום אינדיקציה לניתוח בין אם התובע סבל ממחלת בכטרב בין אם לאו.

 

לעומת זאת, פרופ’ שטיין לא התייחס, בחוות דעתו ובחוות דעתו המשלימה, לשאלה אם קיומה של מחלת הבכטרב אצל התובע חייבה שלא לנתח את התובע על אף שבעת ובעונה אחת אובחן אצלו דיסק פרוץ הלוחץ על שורש העצב, גורם לכאבים ומקרין לרגל.

פרופ’ שטיין הסתפק בקביעה שמחלת בכטרב, ככל מחלה ניוונית אחרת, לא מנתחים, קביעה המקובלת על כל המומחים.

 

בכל הקשור להחלטת הנתבע לבצע את הניתוח נראית לי דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, פרופ’ סודרי הנתמכת בחוות דעתו של ד”ר מירובסקי, ואני מעדיפה על חוות דעתו של פרופ’ שטיין, וקובע כי הממצאים שעמדו לפני רופאי הנתבע ובעיקר ממצאי ה- C.T. שהראה דיסק פרוץ הצדיקו ביצוע הניתוח.

 

בטרם אעבור לדון בשאלה האם היתה התרשלות מצד הרופאים בביצוע הניתוח, מוצא אני לנכון להביא את התייחסותו של בית המשפט העליון לנושא המומחים הרפואיים, מטעם בית המשפט.

 

— סוף עמוד 24 —

על חשיבות מינויו של מומחה רפואי מטעם בית המשפט כתב השופט ג’ובראן בע”א 916/05 כדר נגד הרישני (פורסם בהוצאת נבו) את הדברים הבאים:

“בית משפט זה חזר והדגיש לא פעם את חשיבות מינויו של מומחה מטעם בית המשפט. המומחה הוא ידו הארוכה של בית המשפט. ישנה חשיבות רבה לעדות מומחה ממונה ניטרלי, ככלי מתווך בין עולם הרפואה לאולם בית המשפט ומאפשר לבית המשפט לקבל חוות דעת ברורה מטעמו שלו בנושאים הטעונים מומחיות, בבחינת ‘אל נא תעזב אותנו… והיית לנו לעיניים’ (במדבר, י, לא). המשנה אומרת ‘אין מודדין אלא מן המומחה’ (משנה עירובין, ה). רוצה לומר, כי מדידת התחום נעשית על ידי מומחה הבקי בתחום”.

 

באשר למידת האמינות שבית המשפט מייחס לחוות דעת רפואית של מומחה מטעם בית המשפט כתב בית המשפט בע”א 9598/05 ממן נגד חברת הביטוח “מגן” בע”מ ואח’ [פורסם בנבו] את הדברים הבאים:

 

“הלכה פסוקה היא כי חוות דעתו של מומחה רפואי איננה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות בפני בית המשפט ובית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, אם ראה לנכון לעשות כן בנסיבות העניין (ראו ע”א 2160/90 רז נ’ לאץ, פ”ד מז(5) 170 (1993) (להלן: עניין רז). יחד עם זאת, לא בנקל יסטה בית המשפט ממסקנות הכלולות בחוות דעתו של המומחה הרפואי אותו מינה. עמד על כך השופט אור בעניין רז באומרו:

 

כשבית המשפט ממנה מומחה רפואי, חזקה עליו שימנה מומחה רפואי המתמחה בתחום הרפואי שלגביו הוא מתבקש ליתן חוות-דעתו. ואמנם, אם אין בחוות-דעתו מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההיגיון לאחר עיון בחוות הדעת ובראיות אחרות שלפניו, בית המשפט לא ייטה להתערב במסקנותיו של המומחה. אך לעיתים, מתוך עיון בחוות הדעת עצמה או במכלול נסיבות העניין, מתברר לבית המשפט שהתשתית העובדתית, שעליה היא נשענת, אינה מהימנה. במקרה כזה, בית המשפט רשאי שלא לסמוך על חוות-דעתו של המומחה, וראוי כי לא יבסס מסקנתו על אותה חוות-דעת (שם, עמ’ 174. כן ראו: רע”א 3811/96 כלל חברה לביטוח בע”מ נ’ ליברמן, פ”ד נ(3) 191, 194 (1996); ע”א 3212/03 נהרי נ’ דולב חברה לביטוח בע”מ[פורסם בנבו]).

 

 

— סוף עמוד 25 —

בענייננו, לא מצאתי לא בחוות הדעת של המומחי מטעם בית המשפט ולא בנסיבות העניין, דבר שיצדיק שלא לקבל את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט או לסטות ממנה.

 

האם התרשלו רופאיו של הנתבע בביצוע הניתוח עצמו?

לאחר שהגעתי למסקנה כי ההחלטה לנתח את התובע היתה מוצדקת, עולה השאלה באם התרשל הנתבע או הרופאים מטעמו בביצוע הניתוח עצמו.

התובע לא טען זאת וביסס את תביעתו על הטענה שבוצע בו ניתוח שלא היה מקום לבצעו ואשר בסופו של דבר לא הביא לתוצאה המקווה של הסרת הכאבים אלא עפ”י הנטען החמיר את מצב התובע בכך שהגביל תנועות עמוד שדרה מותני עוד יותר; חרף זאת, אתייחס לשאלה זו בקצרה, במיוחד לאור הממצאים העולים מצילומי CT מתאכירים 16/2/01 ו- 5/12/02 ובדיקות ה- MRI מתאריכים 28/3/04 ו- 5/8/04 שעל פי הפענוח שבת/7 נותרו שאריות מהדיסק שנכרת בניתוח, כן נמצאה צלקת ניתוח העוטפת את שורש העצב S1.

בנוסף, הנתבע מודה כי אצל התובע תסמונת ניתוח הגב הכושל; והשאלה האם יש באלה להצביע על רשלנות מצד הרופאים בביצוע הניתוח.

 

פרופ’ שטיין לא התייחס בחוות הדעת שלו, גם לא המשלימה, לשאלת הרשלנות בביצוע הניתוח והסתפק בקביעות כי לא היה מקום לביצוע הניתוח, לאור מחלת הבכטרב ממנה לדעתו סבל התובע, לעומת זאת, המומחה מטעם בית המשפט, פרופ’ סודרי, אף שהסכים שהניתוח לא הביא לתוצאות המקוות, וכעבור זמן חזרו הכאבים, הביע את דעתו כי אין משמעות הדבר רשלנות בביצוע הניתוח.

 

בעמ’ 17 לפרוטוקול שורה 13 שאל ב”כ התובע את פרופ’ סודרי:

“אתה מסכים שהתובע סובל מתסמונת ניתוח “גב כושל”, ופרופ’ סודרי משיב: “חוסר הצלחה של ניתוח שהכאבים גם יכולים מתהליכים אחרים בגב, מהתהליך הניווני שיש לו בגב”, ובאשר לממצאים עפ”י ת/7 הדגיש פרופ’ סודרי כי הפענוח של ד”ר מיליטיאנו אינו מדבר בלחץ של שאריות הדיסק על העצב, המדובר בהשקה לעצב, והוסיף: “אני אומר שהניתוח הצליח אבל כאן אלמנטים ששייכים לחוסר הצלחת או הצלחה כמו בכל ניתוח”.

 

 

 

— סוף עמוד 26 —

בחוות דעתו מסכם פרופ’ סודרי וקובע כי:

“לניתוח היתה הצדקה קלינית מלאה והטיפולים הרפואיים ניתנו כמקובל בספרות הרפואית ואין קשר בין הנזקים הנטענים לבין הטיפולים הרפואיים שניתנו לתובע בבי”ח בנצרת”.

דברים אלה מקובלים עליי.

 

זאת ועוד, לא הוכח כי ההגבלות בתנועת הגב או הקשיון בעמוד השדרה, מהן סובל התובע הם כתוצאה מהניתוח, ובמלים אחרות, לא הוכח קשר סיבתי בין הנזק לבין הניתוח שבוצע בתובע ע”י רופאי הנתבע. גם מחוות דעתו של פרופ’ שטיין הכאבים וההגבלה נובעים ממחלת הניוון ממנה סובל התובע ולא רק בחוליות שנותחו.

המשמעות של העדר קשר סיבתי בין הממצאים הרפואיים מהם סובל התובע והניתוח שבוצע, הינה, כי גם אם טענת התובע לפיה לא היה צורך בניתוח וכי הוא נחשף לניתוח ללא צורך, הדבר היה מזכה אותו אך ורק בפיצוי בגין כאב וסבל שנגרמו לו כתוצאה מהניתוח. מצבו הרפואי וההגבלות בעמוד שדרה מותני מהם סובל התובע היום הם אותם ממצאים והגבלות מהם סבל לפני ביצוע הניתוח, ועפ”י המומחה מטעם התובע ההגבלה בעמוד שדרה נובעים ממחלה ניוונית.

 

בהקשר זה יש לדחות את טענת התביעה לפיה העובדה שד”ר אסלאן, רופא שעבד בעת הרלוונטית בשירות הנתבע אשר בדק את התובע זמן מה אחרי הניתוח, ציין כי התובע אובחן כסובל מתסמונת ניתוח הגב הכושל, מלמדת על רשלנות הנתבע. ד”ר אסלאן התייחס לטענה זו בתצהיר עדותו הראשית עליו נחקר בביהמ”ש והבהיר כי רישום זה אינו מצביע בשום אופן על רשלנות כלשהי מצד רופאי הנתבע. לדברי ד”ר אסלאן, תסמונת ניתוח הגב הכושל אינה תוצאה של כשלון בעצם הניתוח אלא שמקורה בצלקת שנוצרת בעמוד השדרה שאין לה כל קשר לאיכות הניתוח ולמידת המיומנות בו בוצע הניתוח.

 

תוצאה זו אינה ניתנת לצפיה או למניעה והמשמעות של המונח כושל היא שהניתוח לא הביא לכך שהכאבים יחלפו.

במקרה של התובע, התברר כי לאחר הניתוח, הדיסק שלחץ על העצב נכרת, והתובע חש הטבה ועובדות אלה מצביעות על כך שהניתוח היה מתאים ונכון ועבר בהצלחה.

 

 

— סוף עמוד 27 —

ד”ר חכים נשאל במהלך חקירתו הנגדית אודות נקודה זו וגם הוא לא חלק על כי לתובע יש תסמונת ניתוח הגב הכושל. הוא הבהיר כי מדובר במונח טרמנולוגי לאנשים, שאחרי ניתוח גב ממשיכים לסבול מכאבי גב, וציין כי אצל התובע יש רקמה צלקתית שחובקת את השורש S1 מימין ואף אחד לא יכול היה לצפות זאת מראש או למנוע או להפחית אותה.

 

אם כן, הנתבע לא התרשל בכל הקשור לניתוח, הן באשר להחלטה לבצעו והן בביצוע הניתוח, והעובדה שהניתוח לא הביא לתוצאות המקוות, אין משמעותה רשלנות בביצוע הניתוח. בנוסף, וכאמור, אין כל קשר סיבתי בין מצבו הרפואי היום של התובע לניתוח.

 

פרופ’ סודרי ערך חוות דעת מנומקת ומפורטת שתומכת בעמדת הנתבעים. פרופ’ סודרי נחקר ארוכות על חוות דעתו, ולא מצאתי סיבה כלשהיא לסטות מחוות דעתו של פרופ’ סודרי שמונה כמומחה מטעם בית המשפט.

 

בעדותו בביהמ”ש עמד פרופ’ סודרי מאחורי מסקנותיו בחוות הדעת, אומנם אישר פרופ’ סודרי כי בעניינו של התובע יש כשל טיפולי. הוא ציין כי בכל ניתוח יש סיכונים להיכשל. לדבריו, בעניינו של התובע היו נתונים שהצדיקו ביצוע הניתוח – כאב ממושך מאז שנת 96 ועד לשנת 2001 . הוא הבהיר כי אם יש דיסק פרוץ שרואים אותו ב- CT, זה בקע, שמלווה בקרינה לימין אותו הצד שהוא לוחץ, מלווה בירידה בתחושה, ואז יש אינדיקציה לניתוח גם אם אובחנה מחלת AS – בכטרב.

 

המסקנה המתבקשת מעדותו של פרופ’ סודרי, הינה איפוא כי אצל התובע היו כל האנדקציות לטפל באמצעות ניתוח, וכי לא היה הכרחי לבצע בדיקה כדי לאשש או לשלול קיומה של מחלת ה- AS בכטרב, משום שגם אם סבל התובע ממחלת הבכטרב (AS), אין בכך כדי ליתר את הניתוח שביצועו נדרש עקב פריצת הדיסק בין החוליות L5-S1 באשר למחלת הבכטרב ניתן היה להמשיך ולבצע את הבירור לגביה.

 

פרופ’ סודרי העיד כי לפי הספרות הרפואית, אינדיקציה לניתוח קיימת כשהכאבים לא חולפים לאחר 3 חודשים. ב- CT נראה בקע באזור L5-S1 .

 

— סוף עמוד 28 —

דברים אלה מקובלים עלי.

 

פרופ’ סודרי ציין כי לתובע היו מספיק סיבות לכאבי גב. התהליך הניווני ממנו הוא סבל עוד משנת 96 והאוסטיאופיטים הניווניים בחלק העליון של המפרקים הסקרואליקים יכולים לתרום לכאבים ולהגבלה.

 

פרופ’ סודרי אישר כי היה חוסר הצלחה בניתוח אך לדעתו הדבר לא נבע מכירורגיה לא נכונה וכי הטיפול לו זכה התובע אצל הנתבע היה מתאים ובוצע באופן מקצועי.

 

ב”כ התובע העלה, בין היתר, טענות כנגד כשירות פרופ’ סודרי לשמש כמומחה מטעם ביהמ”ש לצורך בחינת השאלות שבמחלוקת וגם טען כי אין להסתמך על חוות דעתו כי הוא עבד בעבר עם ד”ר חכים. טענות אלה דינן להידחות.

החלטת מינוי של פרופ’ סודרי ניתנה במעמד הצדדים (ראה החלטה מיום 8/3/07 (עמ’ 3 לפרוטוקול הדיון) והתובע לא העלה כל טענה לגבי כשירותו של פרופ’ סודרי לשמש כמומחה מטעם ביהמ”ש לצורך בחינת השאלות שבמחלוקת. טענותיו של התובע כלפי פרופ’ סודרי הועלו לראשונה לאחר שנתן את חוות דעתו ואשר תומכת בעמדת ההגנה. בכל מקרה פרופ’ סודרי ענה לשאלות ב”כ התובע בענין כשירותו והשתכנעתי ממקצועיותו והתאמתו לשמש כמומחה מטעם ביהמ”ש לצורך בחינת השאלות שברפואה שעלו בתיק דנן.

 

גם הטענה לפיה פרופ’ סודרי חרג מתפקידו כאשר ציין בתשובתו לשאלות ההבהרה שלא היתה רשלנות בטיפול, אינה ברורה כלל ועדיף אילולא היתה נטענת. המומחה מטעם ביהמ”ש מונה בדיוק על מנת לבחון את טענות התובע ולחוות את דעתו באשר לטיפול שקיבל התובע ואם היתה רשלנות מצד הנתבע, אם כי ברור שבסופו של יום ההכרעה אם היתה רשלנות אם לאו היא בידי ביהמ”ש הדן בתיק שיכריע בה על סמך כלל חומר הראיות שהונח בפניו, אולם אין בכך למנוע מהמומחים בין מטעם הצדדים ובין מטעם בית המשפט לחוות דעתם באופן ישיר לשאלת ההתרשלות ואם במקרה הנדון היתה או לא היתה התרשלות.

 

בטרם סיום, אתייחס לטענה נוספת שהתובע העלה, ולפיה הניתוח לא בוצע ע”י ד”ר חכים על אף שהובטח לו הדבר. גם בטענה זו אין כל ממש. ראשית, טענה זו לא נטענה בכתב התביעה והיא מהווה הרחבת חזית. שנית, הבטחה כזו לא הוכחה.

— סוף עמוד 29 —

בעניין זה מקובלת עליי עדותו של דר’ חכים כי הוא אשר ביצא את הניתוח ורישום שמו של רופא מתמחה כמנתח ראשי נבע מצרכים הקשורים בהתמחות של אותו רופא. שלישית, וזה העיקר, כדי שטענה כזו תבסס עילה לקבלת פיצויים יש להוכיח כי אם הניתוח היה מבוצע ע”י ד”ר חכים תוצאותיו היו אחרות מתוצאות הניתוח שבוצע ע”י רופא אחר, עפ”י הנטען, דבר זה לא הוכח ואף לא נטען.

 

לסיכום, ולאחר שבחנתי את חוות הדעת של פרופ’ סודרי ואת עדותו בפני בית המשפט מצד אחד ואת חוות דעתו של פרופ’ שטיין. מצד שני, ולאחר ששקלתי את טענותיהם של שני הצדדים, מצאתי לנכון להעדיף את חוות דעתו של פרופ’ סודרי, הנתמכת ע”י חוות דעתו של פרופ’ מירובסקי, על חוות דעת של פרופ’ שטיין, וקובע כי החלטת הנתבע לנתח את התובע בניתוח גב להוצאת הדיסק שבמרווח שבין L5-S1 היתה החלטה מושכלת וסבירה אשר נתקבלה בעקבות הממצאים הרפואיים שעמדו אותה עת בפני הרופאים שטיפלו בתובע ודוחה את טענות הנתבע בעניין זה.

 

בנוסף, מקובלת עלי דעתו של פרופ’ סודרי לפיה הטיפול שניתן לתובע ע”י הנתבע ורופאיו, לרבות הניתוח, היה טיפול טוב ומיומן ולא היתה מצד הנתבע או מי מרופאיו התרשלות כלשהיא בטיפולים שניתנו לתובע.

 

אף שהגעתי למסקנה כי אין להטיל על הנתבע אחריות לנזקיו הנטענים של התובע, אתייחס בקצרה.

לטענת התובע לפיה יש להחיל את עקרון “הגולגולת הדקה” שכן הניתוח הביא להחמרה צמיתה במצבו של התובע שדינה כדין גרימה:

 

טענה זו לאו טענה היא. עקרון הגולגולת הדקה משמעותו, שכאשר נגרם מעשה נזק, אחראי המזיק על שיעור הנזק שנגרם כתוצאה ממעשה הנזק, אף אם שיעור זה עולה במדתו על מה שהיה צפוי מראש, וזאת כתוצאה מ”גולגלתו הדקה” של הניזק.

 

ובמילים אחרות, עקרון הגולגולת הדקה קובע כי כאשר תוצאת הנזק גדולה מזו הצפויה מאירוע נזקי מסויים, אולם מוכח כי נזק זה הינו תוצאה של הרקע הפיזי או הנפשי המייחדים את התובע – הניזוק, אזי על המזיק לפצות על מלוא הנזק.

 

 

— סוף עמוד 30 —

לעניין זה יפים דברי כב’ השופט א’ גרוניס בע”א 8279/02 זאב גולן נ’ עזבון המנוח דר מנחם אלברט ז”ל ע’י דורה מנחם, [פורסם בנבו], כדלקמן:

“… במקרים אחרים, נזק אשר עצם גרימתו כתוצאה מעוולה מסוימת הייתה צפויה, צומח למימדים לא צפויים עקב נתוני הניזוק. בפסיקתנו השתרש עיקרון המכונה “עיקרון הגולגולת הדקה”, לפיו חייב המזיק לקבל את הניזוק כפי שהוא ולפצותו בגין כל נזק שנוצר בשל שילוב מעשה העוולה עם נתוניו המיוחדים (ד”נ 12/63 ליאון נ’ רינגר, פ”ד יח(4) 701). אף המקרה של החמרת מצב קיים עוסק במצבו של הניזוק עובר להתרשלות, אלא שכאן עומד במוקד הדיון קושי אחר. הסוגיה עימה מתמודד בית המשפט בסיטואציה של “גולגולת דקה” עניינה השפעת נתוניו של התובע על תוצאות העוולה. בהקשר זה לא מתעוררת שאלת הקשר הסיבתי העובדתי, שכן ברור כי העוולה הינה “גורם בלעדיו אין” לנזק אף אם הוא בלתי צפוי. במילים אחרות, בסיטואציה של “גולגולת דקה” אין האדם המעורב סובל מנזק כלשהו, אלא שמעשה העוולה מביא לנזק גדול מאשר אצל אחר שאינו בעל “גולגולת דקה”. לעומת זאת, במקרה של החמרת מצב קיים סובל האדם המעורב מנזק מוקדם שאין מקורו בהכרח בעוולה. ואולם, העוולה גורמת להגדלתו של נזק זה. הבעייתיות שמציב מקרה כגון זה נוגעת להבחנה בין הנזק שנגרם כתוצאה מהעוולה לזה שהיה קיים אף טרם ביצועה (ראו King, עמ’ 1361-1360).” (שם, 4165).

 

עינינו הרואות, עקרון הגולגולת הדקה רלוונטי לשאלת הנזק והיקף הפיצויים בהם יחויב מזיק ולא רלוונטי לשאלת החבות. אין לעשות שימוש בעקרון הגולגולת הדקה מקום בו מדובר בהחמרה של מצב קיים. עקרון הגולגולת הדקה שמור למצב בו מדובר במצב מיוחד גופני ונפשי הקיים אצלו, (הניזוק) המביא להעצמת הנזק כאשר זה נגרם כתוצאה מעוולה.

 

 

— סוף עמוד 31 —

לסיכום, התובע לא עמד בנטל הרובץ לפתחו ולא הוכיח שהנתבע או מי מרופאיו שטיפלו בתובע התרשלו בין אם בקשר לעצם קבלת ההחלטה לבצע ניתוח כריתה של הדיסק , בין אם בניתוח עצמו.

 

ממצאי הבדיקות השונות שבוצעו בתובע הצביעו על אינדיקציה לביצוע הניתוח, כך היה נוהג כל רופא מומחה סביר, וגם בביצוע הניתוח לא היתה כל התרשלות. הממצאים שנותרו בעקבות הניתוח, במיוחד הצלקת, הינם סיכונים טבעיים ושכיחים בניתוחים כאלה, ואין בהם להעיד על רשלנות מצד הרופא המנתח. גם תופעת ניתוח הגב הכושל אינה מצביעה על פגם או התרשלות בביצוע הניתוח, אלא על כך שהתוצאה המקווה מהניתוח לא הושגה, ובענייננו, אין הדבר נובע מהתרשלות בביצוע הניתוח.

 

לסיום אציין כי בהעדר אחריות מצד הנתבע לא מצאתי צורך להיכנס לשאלת גובה הנזק ולא מצאתי צורך להתחליט בבקשת ב”כ הנתבע אשר הוגשה יחד עם סיכומיו, ולפיה ביקש להתיר צירוף חוות דעת של אקטואר, משכך ממילא לא מצאתי צורך לדון ולהכריע בהשגות שהתובע העלה כנגד הנתונים שבחוות הדעת.

 

5129371

54678313
סוף דבר –

תביעת התובע נדחית בזאת, ובנסיבות המיוחדות של התובע, מצאתי לנכון שלא לחייב את התובע בהוצאות הנתבע, וכ”א מהצדדים ישא בהוצאותיו.

 

 

האשם ח’טיב 54678313-687/06

ניתן היום כ’ בתמוז, תשס”ט (12 ביולי 2009) בהעדר הצדדים.
האשם ח’טיב, שופט

000687/06א 054 סנא חאמד

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

 

הודעה למנויים על עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

 

— סוף עמוד 32 —

 

____________________________________________________________________________________________________

תא (נצ’) 687/06 ‏ ‏ שיבלי ראיף נ’ בית החולים האנגלי

נתיחת גופה- נתיחה לאחר / שלאחר המוות

נתיחת גופה לאחר המוות – נתיחה שלאחר המוות

ביצוע נתיחה שלאחר המוות כדי לזהות את המת, לקבוע את גורם המוות (כך למשל, פגיעת כדור בראש, חנק, וכדומה) וכן את אופן המוות (כולל רצח, תאונה, גורם טבעי, רשלנות רפואית או התאבדות) בדיקת פציעות ופגיעות בגוף כתוצאה ממעשי פשע או מרשלנות.

המכון הלאומי לרפואה משפטית או בשמו המקוצר – המכון לרפואה משפטית, שוכן בשכונת אבו כביר שבתל אביב, והוא המוסד הציבורי היחיד המספק שירותי רפואה משפטית בישראל.  המכון הוא יחידה במשרד הבריאות מאז שנת 1975, ומשנת 2004 הוא מנוהל על ידי המרכז הרפואי אסף הרופא.

במכון נערכות מדי שנה כ-2,000 בדיקות של גופות של אנשים שנפטרו באופן בלתי צפוי, לשם בירור סיבת המוות באמצעות נתיחה שלאחר המוות. לקיום הבדיקה נדרשים הסכמת המשפחה או צו של בית משפט. כן נערכות בו כ-600 בדיקות בשנה של אנשים חיים, לצרכים משפטיים, בעקבות מעשי אלימות.

בזמן הגשת תביעת רשלנות רפואית, מומלץ לצרף לתביעה חוות דעת רפואית של מומחה אובייקטיבי אשר נכח מטעם המשפחה בעת קיומה של נתיחת גופה. הוא יבדוק אם ישנם סימנים על הגופה המעידים כי הייתה רשלנות רפואית, מהי סיבת המוות וכדומה.

מומחים המבצעים נתיחת גופה אף מופיעים כעדים מומחים בבתי משפט ומעידים במשפטים פליליים ואזרחיים בתחומי מומחיותם.

במהלך המאה העשרים הלך והתרחב תחום נתיחת גופות והתפתחו בו תת-תחומים עצמאיים.

אנו ממליצים למשפחות אשר יקיריהם נפטרו לבצע נתיחת גופה, כאשר ישנו חשש שהייתה רשלנות רפואית.

לייעוץ או שאלות בנושא נתיחת גופה שלאחר המוות, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון, המייצגת מאות נפגעי רשלנות רפואית ותאונות קשות בטלפון 0524787850 או במייל: legal1@bezeqint.net

Teachers and students are sure to https://writemyessay4me.org/ find it a powerful aid for creating content for the classroom

תסמונת הכאב הכרוני- RSD, CRPS- רשלנות רפואית?

תסמונת הכאב הכרוני- RSD, CRPS רשלנות רפואית?

התסמונת מתבטאת על ידי כאב כרוני קשה, בחלקו עצמוני ובחלקו מגורה ע”י גירויים שבדרך כלל אינם כואבים (אלודיניה), בהפרעה של בקרת תפקוד המערכת האוטונומית של האיבר הפגוע (קרי: בצקת, שינויי צבע, חום/קור מקומי והזעה) וכן בהפרעות מוטוריות (חולשה, רעד, דיסטוניה, קושי ביוזמת תנועה) ושינויים טרופים (עור, עצם, שיעור וציפורניים).

קיימות תסמונות רבות אחרות המחקות אותה במידת מה ולכן האבחון דורש הערכה מדוקדקת של כל הלקויות על מנת לשלול אבחנות אחרות. מצד שני, למרות קיומה שנים רבות בספרות הרפואית, מעטים הרופאים המכירים אותה היטב. במרכז אשר פועל במרכז רפואי רעות נבנה אלגוריתם אבחנתי תוך שימוש בכלים המאפשרים מדידה כמותית (Sensory Analyser ,Algometry, Thermometry, Electrodiagnosis, Movement Analysis, Phentolamine Test, Computerized Weight Bearing). הצלחת הטיפול תלויה בין היתר באבחון מוקדם כמה שניתן ובהתאמה אישית של הטיפול לכל אורך התהליך

אין לתסמונת ביטוי קליני אחיד וניתן לצפות שילובים שונים ודרגות שונות של הסימנים הנ”ל. כמו כן בולטת אי יציבות הסימנים היכולים להשתנות מעת לעת ותחת השפעה של גורמים סביבתיים שונים (חום, לחות וכו’), דבר המקשה לעיתים קרובות על אבחון התסמונת. אין בנמצא בדיקת מעבדה אובייקטיבית המאפשרת אבחון חד משמעי. בהעדר מידע ברור על מנגנון הפתופיזיולוגי, חולים רבים מקבלים טיפולים לא ספציפיים ארוכים וממושכים ללא הטבה משמעותית. הם מפתחים הפרעה תפקודית לעיתים קשה מלווה בהתפתחות סימני דיכאון כמצופה אצל חולים הסובלים מתסמונת כאב כרוני קשה .

להלן פסק דין של בית המשפט בסוגיה שעניינה תסמונת הכאב הכרוני:
א 883/00 דואני חנה נ’ אפרים כץ – “חמים וטעים”,קופ”ח כללית, מרכז רפואי “לין”,1
בתי המשפט
בבית המשפט המחוזי בחיפה
א 000883/00
בפני:
כב’ השופטת ב. גילאור- נשיאה
תאריך:
05/03/2006
בעניין:
דואני חנההתובעת– נ ג ד –
1. אפרים כץ – “חמים וטעים”
ע”י ב”כ עו”ד נ. אלסטר
2. קופ”ח כללית, מרכז רפואי “לין”הנתבעים
פסק דין
עניינה של התביעה שבפני בתאונת עבודה שארעה לתובעת, שנגרמה כתוצאה מרשלנותו הנטענת של הנתבע 1 (להלן: הנתבע) כמעביד, ובנזקיה כיום, אשר נגרמו כתוצאה מרשלנותה הנטענת של הנתבעת 2 (להלן: הנתבעת) בטפול הרפואי שניתן לה לאחר התאונה.העובדות הצריכות לעניין
התובעת, ילידת 1959, נשואה ללא ילדים, נפגעה, לדבריה, בתאונת עבודה ביום 4/4/97, עת עבדה כמוכרת בחנות “חמים וטעים” – חנות לממכר מזון מוכן, שהייתה בבעלותו של הנתבע 1.לטענת התובעת, במהלך עבודתה בבוקר יום ה-4/4/97 החליקה על רצפת המסעדה, שהייתה רטובה ושמנונית (להלן: “התאונה”). כתוצאה מן התאונה התובעת נחבלה במרפק שמאל וסבלה משבר עם תזוזה מינימאלית של ראש עצם הרדיוס.
לאחר אותה תאונה, בקרה התובעת עשרות פעמים בקופת החולים, נבדקה על ידי מספר לא מבוטל של רופאים, ונערכו לה בדיקות מרובות – קליניות והדמיתיות. מכיוון שלטענת התובעת הטיפול שניתן לה היה רשלני ועל כן לא אובחנה מחלתה, ומכיוון שלטענת הנתבעת, הבדיקות הרבות שבוצעו הצביעו חד משמעית שכל מחלה אפשרית נבחנה ונשללה, ולא נמצא כל הסבר לפער בין תלונותיה לבין הממצאים התקינים, מצאתי לפרט את פניותיה ואת ממצאי הבדיקות במלואם, כפי שעולים מן החומר הרפואי שהוצג בפני.התובעת נבדקה ביום החבלה במרכז הרפואי לין שבחיפה (להלן: “לין”). בבדיקה לא ניכרה נפיחות במרפק ולא ניכרה כל הגבלה בתנועות, אלא אובחנה רק רגישות באספקט הליטראלי של המרפק. בצילום נמצא שבר קטן ללא תזוזה בחלק הליטראלי של ראש הרדיוס. ידה של התובעת גובסה, והיא הונחתה לשוב לבדיקה ביום 24/4/97.
ב- 6/4/97, כיומיים לאחר התאונה, פנתה התובעת בחזרה ללין, והתלוננה על לחץ של הגבס באזור המרפק. בבדיקה נמצא שהתחושה באצבעות תקינה, וכך גם תפקודן. בכל מקרה, נעשתה בגבס פתיחה לשם שחרור הלחץ.
בתאריך 10/4/97, במהלך ביקורת אליה הוזמנה, ועקב תלונותיה על כאבים עזים במרפק, ולמרות שהבדיקה הצביעה על תפקוד תקין של הגפה והאצבעות, הוחלף הגבס בחדש, ניתן טיפול תרופתי, ונקבעה ביקורת נוספת.
ביום 16/4/97, עקב אותן תלונות, הורד הגבס, והתובעת נשלחה לבדיקה נוירולוגית. לאחר בדיקתה של התובעת ביום 16/4/97 ציין הנוירולוג, ד”ר י’ בזק, שאין כל פגיעה בעצבים של עצב הרדיאליס וכל השרירים המעוצבבים על ידי עצב זה מתפקדים מצוין. כן ציין שהכאבים בכתף שמאל הם כנראה “על רקע של Disuse זמני”. בהיעדר ממצא חריג בבדיקה הנוירולוגית, הוחלף הגבס בחדש. החלפה נוספת של הגבס נעשתה ב- 20/4/97.
ב-24/4/97 ולאחר שצילום ביקורת נמצא תקין, הורד הגבס סופית, והתובעת נשלחה לטיפול פיזיותראפי שלאחריו נקבעה ביקורת נוספת.
ביום 11/5/97 ולאור תלונותיה, הורה ד”ר ברוסקין לתובעת לבצע פיזיותראפיה והפעלה עצמית של היד.
ב-22/5/97 בוצע לתובעת צילום שנמצא תקין, והיא הופנתה על ידי ד”ר ברוסקין שוב פעם לקבלת טיפולי פיזיותראפיה. תיעוד נוסף של הפניות חוזרות לפיזיותראפיה מיום 2/6/97 ומיום 22/6/97.
ביום 6/7/97 הופנתה התובעת למחלקה לרפואה תעסוקתית ולהתייעצות במחלקה האורטופדית בבית החולים כרמל.
לאחר ביקורה שם נשלחו מטעם המחלקה מכתבים מפורטים מה- 7/7/97 ממנו עולה כי ב-1/7/97 התובעת חזרה לעבודה על דעת עצמה, וכי היא מסוגלת לבצע עבודה של 5 שעות ביום, במגבלות מסוימות.
ביום 20/7/97 נבדקה התובעת פעם נוספת על ידי ד”ר ברוסקין. ציין שמצבה יכול להתאים לאבחנה של מיוזיטיס אוסיפיקנס (הסתיידות שרירים לאחר חבלה), נתן טיפול תרופתי וקבע ביקורת חוזרת.
בתאריך 3/8/97 הגיעה התובעת, פעם נוספת, למרפאה, נבדקה וזומנה לביקורת נוספת ליום 10/8/97, אליה הגיעה כפי שזומנה.
בתאריך 20/8/97 נבדקה התובעת על ידי ד”ר ברוסקין, כאשר לאור תלונותיה על הגבלה קשה בתנועת המרפק, ועל מנת לנסות ולברר את סיבת ההגבלה בתנועה אשר לא ניתן לה כל הסבר בבדיקות הרבות שבוצעו עד לאותו שלב, הפנה את התובעת לביצוע בדיקת מיפוי עצמות, כאשר בהפניה צוין, בין היתר, חשד למיוזיטיס אסיפיקנט, לתהליך אקטיבי במרפק או ל- REFLEX SYMPATHETIC DYSTROPHY (להלן: RSD או התסמונת). הבדיקה, אשר בוצעה ביום 24/8/97, לא העלתה כל ממצא אשר יכול להסביר את תלונותיה של התובעת.בתאריך 2/9/97 שבה התובעת למרפאה והביאה עמה את תוצאות בדיקת מיפוי העצמות שבוצעה לה, בתאריך 24/8/97. ד”ר ברוסקין עיין בתוצאות הבדיקה, וציין כי התובעת סובלת מקליטה מוגברת במרפק שמאל והפנה אותה להמשך התייעצות בבי”ח כרמל.
ד”ר ברוסקין העיד כי התייעצויות שכאלו התקיימו, והוא נכח בהן, אולם מהלכן ומסקנותיהן לא תועדו, אם כי ניתן ללמוד עליהן מהתייחסות מאוחרת של הרופאים לאותן התייעצויות.
בתאריך 3/9/97, לאחר התייעצות בבי”ח כרמל, הגיעה התובעת למרפאה ונבדקה על ידי ד”ר ברוסקין. בבדיקה נצפה טווח תנועה של 80-90 מעלות בלבד במרפק, אשר משמעותו תנועתיות מעטה. ד”] ]>

I guess it https://spying.ninja text message spy app may be better to wait for the ios 7 jailbreak to remove this restriction

רשלנות רפואית של קופ"ח/ קופת חולים/בי"ח/ בית חולים

מערכת הבריאות בישראל- רשלנות רפואית- קופת חולים/ קופ”ח- בי”ח/ בית חולים

רשלנות רפואית של קופת חולים – כללית, מאוחדת, מכבי, לאומית

שירותי בריאות כללית מפעילה את מערכת המרפאות הנרחבת ביותר בה מועסקים רופאים מטעם הקופה כשכירים, הכוללת מרפאות ראשוניות (בעיקר רפואת משפחה וילדים), ומרפאות מקצועיות בתחומי התמחות שונים. מרפאות השייכות לשירותי בריאות כללית נותנות שירות אך ורק למבוטחי הקופה. קופות חולים אחרות נסמכות במידה עיקרית על הסדרים עם רופאים עצמאיים, מרפאות ומכונים עצמאיים, ומרפאות חוץ של בתי החולים, אם כי חלקן מפעילות גם מרפאות מרכזיות משלהן בערים מסוימות.

תחנות לבריאות המשפחה/האם והילד – טיפת חלב

מערכת התחנות לבריאות האם והילד, או לבריאות המשפחה, הקרויות “תחנות טיפת חלב”, מופעלת בפריסה רחבה בכל הארץ. שירות זה הינו ייחודי בכך שהוא מופעל על ידי מגוון של גורמים, ללא חוקיות ברורה. חלק מתחנות טיפת חלב מופעלות על ידי המדינה, חלקן על ידי קופות חולים ואחרות על ידי הרשויות המקומיות. עיקר פעילותן של התחנות היא בתחום תכנון המשפחה, ליווי האישה משלבי טרום-הריון ולאורך ההריון, ומעקב אחר התפתחות התינוק מלידתו ועד גיל שש. בתחנות טיפת חלב ניתנים חיסוני השיגרה לגיל הילדות לתינוקות ופעוטות, ונבדקת התפתחות הילד לאיתור בעיות ועיכובים הדורשים טיפול.

מכונים ומרפאות מקצועיות

בשנים האחרונות מתפתחת הרפואה המקצועית בקהילה, ומספר שירותים שניתנו בעבר בבית חולים בלבד, ניתנים כיום גם במרפאות מומחים ומכונים מחוץ לבתי חולים. דוגמה חשובה לכך הן מרפאות הדיאליזה, אשר הקמתן נועדה להקל על חולי כליות את הגישה לטיפולי הדיאליזה התכופים שעליהם לעבור. גם חוק ביטוח בריאות ממלכתי דחף את קופות החולים להקים שירותי רפואה מקצועית במרפאות ומכונים בקהילה, על מנת לעמוד בתחרות ביניהן וכדי לחסוך בעלויות הגבוהות של רכישת שירותים אלה מבתי החולים. עם זאת, עדיין נחשבות מרפאות החוץ והמחלקות לאשפוז-יום של בתי החולים כמקום המועדף על חלק גדול מהמטופלים, לביצוע בדיקות וטיפולים שיש בצידם סיכון לסיבוכים, כגון צנתור, בדיקת אנדוסקופיה וטיפולים ובדיקות הכרוכים בהדרמה אזורית. החוק בישראל עדיין מחייב כי הרדמה מלאה תבוצע אך ורק בבית חולים.

בתי החולים

בישראל מספר רב של בתי חולים, המפוזרים ברחבי המדינה, מצפת בצפון ועד אילת בדרום. בהתאם לפיזור האוכלוסייה בישראל, מרבית בתי החולים מצויים באזור המרכז. חלק מבתי החולים הם כלליים – כלומר מיועדים לטיפול במגוון רב של מצבים רפואיים, ואחרים הם ייעודיים ומיועדים לטיפול בסוג מסוים של מצבים רפואיים.

בתי חולים כלליים

בתי החולים הכלליים הגדולים ביותר שייכים למדינה (ומופעלים על ידי משרד הבריאות) ולקופת חולים כללית.

בתי החולים הכלליים הממשלתיים הם:

 

  • המרכז הרפואי ע”ש חיים שיבא – תל השומר
  • המרכז הרפואי תל אביב ע”ש סוראסקי
  • מרכז רפואי וולפסון, חולון
  • המרכז הרפואי הלל יפה, חדרה
  • רמב”ם – הקריה הרפואית לבריאות האדם, חיפה
  • מרכז רפואי בני ציון (רוטשילד), חיפה
  • בית החולים לגליל המערבי, נהריה
  • מרכז רפואי זיו, צפת
  • המרכז הרפואי פוריה, ליד טבריה
  • המרכז הרפואי ע”ש ברזילי, אשקלון
  • מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין

 

בתי החולים הכלליים בבעלות שירותי בריאות כללית הם:

 

  • מרכז רפואי כרמל, חיפה
  • מרכז רפואי העמק, עפולה
  • מרכז רפואי ספיר – בית חולים מאיר, כפר סבא
  • מרכז רפואי רבין, פתח תקווה (מחולק לקמפוס בילינסון וקמפוס גולדה-השרון)
  • מרכז רפואי קפלן, רחובות
  • המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע
  • מרכז רפואי יוספטל, אילת

 

בתי חולים כלליים גדולים אחרים בישראל הם:

 

  • מרכז רפואי הדסה (ירושלים, בית החולים בעין כרם, ובית החולים בהר הצופים), בבעלות הסתדרות מדיצינית הדסה
  • מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים (עמותה)
  • בית החולים ביקור חולים, ירושלים (עמותה)
  • מרכז רפואי צאנז – בית חולים לניאדו, נתניה
  • מרכז רפואי הרצליה מדיקל סנטר (HMC), הרצליה (פרטי)
  • בית חולים אסותא, תל אביב (נרכש לאחרונה על ידי מכבי שירותי בריאות)
  • בית החולים האיטלקי (חיפה) – המופעל על ידי נזירות פרנציסקניות ומתמחה באונקולוגיה, כירורגיה ואורתופדיה.

 

בתי יולדות

בעבר הוקמו בתי יולדות קטנים, ובתי חולים המתמחים בקבלת לידות, במסגרת הנסיון לעודד נשים ללדת בסביבה רפואית. נסיון זה צלח במידה רבה וכיום מרבית תושבות ישראל יולדות בבית חולים. בשנים האחרונות, עם התפתחות הרפואה, נסגרים בתי חולים נפרדים ליולדות ומנגד מחלקות היולדות הצמודות לבתי החולים הכלליים גדלות ומשתכללות, ומתפתחים בהן שירותים מורכבים כגון טיפול נמרץ ילודים, פגיות, וכן שירותים אלקטיביים של לידה בסגנון אישי וביתי.

בתי חולים (מוסדות) סיעודיים

בישראל פועלים למעלה מ-300 מוסדות לאשפוז סיעודי, שהם בתי חולים, ובהם למעלה מ-17,000 מיטות לחולים סיעודיים ותשושי נפש. בין מוסדות אלה ארבעה מרכזים גריאטריים ממשלתיים, והיתר בבעלות עסקית או בבעלות עמותות וארגונים ללא כוונת רווח.

חולים סיעודיים, הם בעיקר קשישים (אם כי יש חולים סיעודיים צעירים), הזקוקים להשגחה מקצועית, אך לא בהכרח רפואית, במשך 24 שעות ביממה. הם זקוקים לסיוע יומיומי שוטף בפעולות הפשוטות ביותר כגון אכילה, רחצה, התלבשות, ובדרך כלל סובלים מאי שליטה בסוגרים, ומרותקים לכיסא גלגלים או למיטה. חולים תשושי נפש סובלים מירידה בתפקוד המוחי על רקע זקנה (אלצהיימר, דמנציה) וזקוקים עקב כך להשגחה מתמדת.

חולים אלה יכולים להיות מטופלים בביתם, בסיוע מטפל צמוד (לעתים קרובות בן משפחה או עובד זר), אולם לעתים לא ניתן לתת להם את ההשגחה והטיפול הראויים בבית. אם לא ניתן להשאיר את החולה הסיעודי בביתו, עליו לעבור למסגרת אשפוזית מתאימה. מסגרות כאלה הן מוסדות רפואיים ייעודיים, בהם מושם דגש רב יותר על הטיפול הסיעודי השוטף, ופחות על הבעיות הרפואיות, שהן בדרך כלל בעיה שולית בחייו של הקשיש הסיעודי. מסגרות כאלה כוללות בתי חולים סיעודיים, מרכזים גריאטריים, ומחלקות לאשפוז סיעודי בבתי אבות.

האשפוז הסיעודי אינו ממומן על ידי קופת חולים במסגרת “סל הבריאות”, אולם תושבי ישראל זכאים לקבל סיוע פרוגרסיבי ממשרד הבריאות במימון האשפוז הסיעודי. גובה הסיוע נקבע לפי מבחני הכנסה הנערכים לקשיש המתאשפז ולבני משפחתו הקרובים (בן/בת זוג וילדים בגירים). בממוצע, משפחות של חולים סיעודיים הנמצאים זכאים לסיוע, מחויבות להשתתף ב 20-25% מהעלות הממשית של האשפוז הסיעודי, סכום השווה לכ-2500 ש”ח בחודש. סכום זה לא כולל בתוכו חלק ניכר (עד 80%) מקצבת הזקנה או הנכות המגיעה למאושפז מהמוסד לביטוח לאומי, והמועבר לגורם המשלם עבור האשפוז, לפי חוק. המדינה רוכשת עבור החולים הזכאים לכך, למעלה מ-70 אחוז מכלל מיטות האשפוז הסיעודי הקיימות בישראל.

בתי חולים פסיכיאטריים לחולי נפש

מערך בריאות הנפש בישראל מתחלק אף הוא בין טיפול בקהילה – מרפאות לבריאות הנפש, טיפול נפשי יחידני, מגורים בהוסטל לנפגעי נפש ועוד, ובין טיפול במסגרת אשפוז, בבית חולים פסיכיאטרי (בית חולים לחולי נפש) או במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים כללי.

מרבית בתי החולים לחולי נפש בישראל הם בבעלות ממשלתית, ובשנים האחרונות מתבצע מהלך מכוון לצמצום מספרם של בתי החולים הלא-ממשלתיים בתחום זה, כחלק מרפורמה כוללת שמטרתה להחזיר חולי נפש לחיים במסגרת הקהילה, כלל שניתן, ולקצר את משך האשפוז הפסיכיאטרי של כל חולה, למינימום ההכרחי לשם טיפול בו.

כל תושב שנקבע שהוא זקוק לאשפוז פסיכיאטרי זכאי לקבלו במימון מלא של המדינה, באמצעות משרד הבריאות. עד שנת 1995 נגבתה השתתפות עצמית מהחולים ומשפחותיהם, אולם מאז שנכנס לתוקף חוק ביטוח בריאות ממלכתי נושאת המדינה בכל העלות. יחד עם זאת, ישנם חולים, או משפחות, המעדיפים לשלם באופן פרטי על אשפוז פסיכיאטרי, ודבר זה אפשרי, במספר מצומצם של בתי חולים פרטיים לחולי נפש.

אשפוז פסיכיאטרי מתבצע בישראל לפי רק לפי הוראות חוק טיפול בחולי נפש, ויכול להתקיים בהסכמת המטופל, בהסכמת אפוטרופסו (לגבי קטין עד גיל 15) בהוראת פסיכיאטר מחוז, או בצו של בית משפט. החוק האמור קובע הוראות ברורות לגבי האפשרות לאפשז חולה נפש בניגוד לרצונו, או ללא הסכמתו, וכן קובע סמכות לבית משפט להורות על בדיקה פסיכיאטרית של חשוד בביצוע עבירה, ועל אשפוז פסיכיאטרי של נאשם שנמצא שאינו כשיר מבחינה נפשית לעמוד לדין על עבירה שביצע, או לעמוד בתנאי מעצר או בעונש מאסר. ככלל, אשפוז פסיכיאטרי ללא הסכמה יתבצע רק אם מתקיימים שני התנאים הבאים במצטבר: המטופל סובל ממחלת נפש, והוא מסכן את עצמו או את הזולת. בתי המשפט פסקו כי חייב להיות קשר סיבתי בין שני תנאים אלה, כלומר – הסיכון לזולת או לעצמו הגרם על ידי מחלת הנפש – על מנת להצדיק אשפוז פסיכיאטרי בכפיה.

בתי חולים שיקומיים

שיקום חולים ונפגעים לאחר טראומה הוא מקצוע המצריך תשומות גבוהות. בישראל קיימים מספר קטן של בתי חולים המתמחים בשיקום. שיקום נדרש לאחר חבלה חיצונית כגון תאונות דרכים, והן לאחר פגיעות פנימיות כגון אירוע מוחי או התקף לב. השיקום מתחיל לקראת סיום הטיפול האקוטי בבעיה הרפואית, ומתמקד בהחזרת המטופל לתפקוד תקין, על ידי שחזור יכולות ולימוד מחדש של יכולות שאבדו. השיקום עשוי לכלול טיפול פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, ריפוי בדיבור, קלינאות תקשורת, וכן כולל בתוכו מקצועות העוסקים בהתאמת עזרי טכנולוגיה מסייעת לחזרה לתפקוד כגון תותבות לאיברים תפקודיים (כגון תותבת רגל) וקוסמטיים (כגון תותבת עין), התאמת כיסאות גלגלים ואמצעי תקשורת תומכת וחליפית.

פקודת בריאות העם

פקודת בריאות העם נחקקה בשנת 1940, על ידי שלטון המנדט הבריטי ומסדירה את פעילות מערכת הבריאות בתחומים אלה: בריאות הציבור, סניטציה של מים וחלב, סידורי קבורה, רישוי מוסדות רפואיים, איכות הסביבה, ועוד. מכוח פקודה זו מוסדרים בישראל בתקנות נושאים כגון ניסויים רפואיים בבני אדם, הפריה חוץ גופית ובקרת מחלות, מידבקות ואחרות.

חוקים המסדירים מקצועות רפואיים

חלק מהמקצועות בתחום הבריאות מוסדרים בחקיקה בישראל, והעוסקים במקצועות אלה חייבים ברישוי לפי חוק. להלן רשימת המקצועות והחוקים:

  • רופאים – פקודת הרופאים
  • רופאי שיניים, טכנאי שינים, שינניות, סייעות לרופאי שיניים – פקודת רופאי השיניים
  • רוקחים – פקודת הרוקחים
  • אחיות – תקנות בריאות העם (עוסקים בסיעוד בבתי חולים), ותקנות בריאות העם (צוות סיעודי במרפאות)
  • אופטומטראים – חוק העיסוק באופטומטריה
  • פסיכולוגים – חוק הפסיכולוגים
  • מיילדות – פקודת המיילדות
  • ייעוץ גנטי, גנטיקה קלינית – חוק מידע גנטי

 

חוקים המסדירים את זכויות המטופלים

 

  • חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ”ד-1994 – מסדיר את סוגיית הביטוח הרפואי לתושבי ישראל
  • חוק זכויות החולה, התשנ”ו-1996 – מסדיר את מערכת היחסים בין מטפל למטופל, ברמת זכויות האדם.
  • חוק מידע גנטי, התשס”א-2000 – מסדיר את זכויות הפרט בנוגע למידע גנטי אודותיו.
  • חוק החולה הנוטה למות, התשס”ו-2005 – מסדיר את סוגיית הטיפול בחולים במחלות סופניות (נכנס לתוקף בדצמבר 2006).

תביעות רשלנות רפואית בית חולים או קופת חולים

מדי שנה מוגשות בישראל בין מאות לאלפי תביעות בגין רשלנות רפואית. מדובר במקרים בהם הצוות הרפואי התנהג באופן שאינו סביר ועקב התנהגות רשלנית זאת נגרמו למטופלים נזקים. פיצויים בתבתיעות רשלנות רפואית יכולים לנוע בין עשרות אלפי שקלים (על נזקים קלים) למיליוני שקלים (על נזקים קשים כגון נכות גבוהה, שיתוק מוחין, פיגור שכלי, פגיעות ראש או עמוד שדרה וכדומה).

על מנת להגיש תביעת רשלנות רפואית, על התובע לצרף לכתב התביעה חוות דעת רפואית של רופא מומחה בתחום הספציפי שבו הייתה רשלנות ו/או נזק. חוו”ד שכזאת הינה קשה יחסית להשגה ולכן גם עלותה גבוהה ונעה בד”כ בין אלף לשלושת אלפים דולר.

הפיצוי שבית משפט פוסק מורכב בד”כ מרכביבים כגון הפסדי השכרות, אובדן תוחלת חיים, הוצאות רפואיות, כאב וסבל ועוד.

בישראל מספר משרדי עורכי דין מועט העוסק אך ורק בתחום הרשלנות הרפואית. מומלץ בד”כ לפנות לאחד מהמשרדים הללו.

לבדיקת זכאותך להגשת תביעת רשלנות רפואית, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון, שותפה במשרד עורכי הדין נבו-מולסון המייצג מאות נפגעי רשלנות רפואית, בטלפון 0524787850 או בשיחת חינם: 1-800-200-807 או במייל: legal1@bezeqint.net

Stop proceed right here by the oer commons or check out learning about oer open educational resources to learn more

תביעה רפואית – איך להגיש תביעות רפואיות- 1800-200-807

תביעות רשלנות רפואית – מהו היקף התופעה של תביעות רפואיות?

(להערכה חינם של סיכויי ושווי תביעתך, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה משמאל)

כמאה אלף אנשים מתים בשנה בארצות-הברית עקב טעויות רפואיות. כ-2,000 ישראלים מתים מדי שנה בעקבות טעויות בטיפול הרפואי ורבים הרבה יותר נשארים נכים עקב רשלנות רפואית.

בשנת 1995 היו כמיליון אישפוזים בבתי חולים בישראל. כ- 5000 מקרי מוות בישראל נבעו עקב תאונות רפואיות, ומתוכן כ- 2000 מקרי מוות בשנה נגרמים כאמור עקב רשלנות רפואית.

תביעות רפואיות נוגעות כמעט לכל תחום רפואי. תביעות רפואיות הקשורות ללידה מהוות כ- 10% מסך התביעות בבית משפט, אך הן נחשבות לתביעות “היקרות” ביותר, ומהוות 42% מכלל הסיכון הביטוחי ב-תביעות רפואיות.

הרופאים עומדים למבחן בתי המשפט הן ביחס לפעולות רפואיות שהם מבצעים, והן ביחס למחדלים בטיפולים שהם נמנעים מלבצע. תביעות רפואיות הינן דבר מקובל ביותר כיום, בין היתר הודות לחקיקתו של חוק זכויות החולה. תביעה רפואית מטרתה העיקרית היא השגת פיצוי כספי אשר יקל ולו במעט על חייו של הנפגע או בני משפחתו.

המקרים הנפוצים ביותר של תביעות רפואיות הם:

1. רשלנות רפואית בלידה– מצוקה עוברית ובעקבותיה שיתוק מוחין או פיגור שכלי ולפעמים אף מותו של העובר . 
2. רשלנות בניתוח או טיפול שגוי– טעויות במינון תרופות; החלפת תרופות, השארת חפצים במקום הניתוח.
3. איחור באבחון מחלות או גידולים– אי ביצוע צילום או בדיקה אשר בעקבותיהם ניתן היה להקטין נזק שנגרם.
4. רשלנות בהריון– אבחון שגוי של מומי עובר בבדיקות אולטרסאונד או אי אבחון של מומים כאלה.

תביעה רפואית נמשכת בד”כ בין שנתיים לשלוש שנים ומוגשת לבית משפט שלום או מחוזי בהתאם לגובה הפיצויים הנדרשים. תביעות רפואיות מסתיימות ברובן בפשרה מוסכמת בין הצדדים על גובה הפיצוי הראוי.

לשאלות או להערכת סיכויי תביעתך חינם, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון המייצגת מאות נפגעי רשלנות רפואית, בטלפון: 0524787850 או במייל: legal1@bezeqint.net או באמצעות טופס יצירת הקשר שבראש העמוד משמאל

Creating a tellagami video is really proceed to find out more admission essay easy

תביעות רשלנות רפואית – נבו מולסון עורכי דין

20120109150932690


20120109150915766


20120109150851637


20120109150840268


20120109150828900


20120109151025697


20120109151013198


20120109151003462


20120109150953007


20120109150942495


20120109151326327


20120109151316028


20120109151254898


20120109151244490


20120109151234576


20120109151215288


20120109151200569


20120109151113449


20120109151101825


20120109151050432


20120109151037222


תביעת רשלנות רפואית: הרופאים חשבו שאני משקר ולא גילו שיש לי גידול בראש

תביעה המוערכת ב-15 מיליון ש”ח הוגשה בסוף השבוע בבית המשפט המחוזי בת”א על ידי גבר בן 50 מרמת השרון נגד קופת חולים כללית, בית החולים בלינסון וכמה מרופאיהם, בגין רשלנות רפואית בה התייחסו אל אדם שהתלונן על כאבי ראש ובעיות ראייה כאל כמתחזה ושקרן והמליצו לו ללכת לפסיכיאטר. בסופו של דבר התברר כי הוא סבל מגידול בראשו כיום מצבו קשה ואינו יכול לתפקד באופן עצמאי.

בתביעה, שהוגשה על ידי עו”ד ענת מולסון, נטען כי “נוכח טיפול רשלני ותוך זלזול משווע בתלונותיו של התובע ובממצאי בדיקת שדה ראיה, החמיצו הרופאים לאבחן גידול בראש מסוג קרניופרינגיומה ובכך גרמו לאיחור משמעותי באבחון ולנזק חמור, לנכות קשה ולסבל רב למשך שארית חייו. כל זאת תוך זיוף מסמכים וטענות שווא לפיהן התובע מתחזה לחולה ותוך המלצה כי יפנה לפסיכיאטר”.

לפי התביעה, בשנת 1999 פנה התובע לקופת חולים כללית לאחר שהתחיל לסבול מטשטוש בראייתו, הוא נבדק, אולם תיקו הרפואי אבד. בתחילת שנת 2000 נבדק פעם נוספת והופנה בדחיפות לרופאה נוירואופטלמולוגית, מומחית בביצוע ופענוח של שדות ראיה.

הרופאה ערכה לתובע בדיקה ובסיומה הסיקה כי התובע מתחזה, ובהתאם לא הופנה על ידה לכל בדיקה נוספת. התובע הוחזר להמשך טיפולו של רופא העיניים המקורי שלו בלווי מכתב, בו הובהר כי לאור ממצאי הבדיקה התובע מתחזה.

עוד מעלה התובע טענה חמורה בחשד לזיוף מסמכים: “כיום, עם צילום תיקו הרפואי של התובע, נדהם התובע לגלות כי כתב ידה המסודר של הנתבעת ברישום בדיקתה אינו זהה, ובין השורות מתווספים להם משפטים לכאורה חדשים, בכתב יד שונה, אשר נראה כי הוספו בדיעבד”.

בחוזרו לרופא השני שבדק אותו ציין בפניו הרופא, לטענת התובע, כי מממצאי הבדיקה אצל עולה כי התובע הינו “מתחזה” ובהתאם מסתיים הבירור בעניינו. עוד טוען התובע כי לאחר שקרא הרופא את מכתבה של עמיתתו הנוירואופטלמולוגית הוא אמר לתובע כי “הוא משקר” וכי “רצוי שייבדק על ידי פסיכיאטר”.

רק לאחר חצי שנה לערך, לאחר שעבר בדיקות נוספות שלא העלו דבר, התגלה הגידול בראשו של התובע והוא עבר ניתוח לכריתתו. בין היתר טוען התובע כי הנתבעים “התעלמו מתלונותיו של התובע; אבחנו באופן שגוי וללא כל הצדקה רפואית כי התובע הנו “מתחזה”; , כמתחייב במקרים בהם עולה חשד לקיומו של תהליך תופס מקום בראש; אפשרו ו/או לא מנעו את התפשטות הגידול בראשו של התובע וזאת באופן בלתי סביר ו/או רשלני; עלו בנסיבות העניין באופן פזיז ורשלני שהביא לפגיעה קשה בראייתו של התובע” ועוד…

פרופ’ בן סירה, מומחה רפואי מטעם התביעה מעריך את נכותו הצמיתה של התובע בעקבות האיחור באבחון כדלקמן: 55 אחוזים בגין חדות ראיה, 90 אחוזים בגין שדה ראיה ו-10 אחוזים בגין גלאוקומה. התביעה מפרטת את שורת הנזקים שנגרממו לתבוע (אובדן כושר עבודה, סבל רב ועוד…) והתובע ביקש מבית המשפט לחייב את הנתבעים לשלם לו 750 אלף שקלים נזק מיוחד ועוד פיצויים בגין נזק כללי.

ממשרד הדוברות של שירותי בריאות כללית נמסר כי “כתב התביעה טרם התקבל ב’שירותי בריאות כללית’. לכשיגיע יועבר ליועץ המשפטי, אשר ילמד את הנושא ויגיב עליו במסגרת ההליך המשפטי”. מהמרכז הרפואי רבין נמסרה תגובה ברוח דומה: ” כתב התביעה הנ”ל טרם הגיע לבית החולים. לכשיגיע, נלמד את הפרטים ונערך להגשת כתב הגנה”.

תביעה רשלנות רפואית : תינוק מהצפון נפטר בגלל טיפול כושל

הורים מצפון הארץ שבנם בן השנה וחצי נפטר, תובעים את בית החולים ‘פוריה’ וטוענים כי הרישום הרפואי אינו מלא ולא בוצע בזמן אמת. ביה”ח: אנו לומדים את כתב התביעה

תביעה לפיצויים בסך כעשרה מיליון שקל, בגין רשלנות רפואית, הוגשה בימים אלה נגד בית החולים פוריה ונגד משרד הבריאות. בכתב התביעה שהוגש לבית המשפט המחוזי בפתח תקווה טוענים ההורים, תושבי אזור הצפון, כי בנם בן השנה וחצי נפטר לאחר שהצוות הרפואי בבית החולים התרשל בטיפול בו.

בכתב התביעה מתואר כי הפעוט נולד בשבוע ה-26 להיריון בבית חולים אחר, ובגיל יומיים אובחן אצלו דימום ריאתי ודימום במוח. הפעוט הועבר לבית החולים רמב”ם, לצורך ביצוע ניתוח שמטרתו לנקז את נוזל המוח והשדרה. הניתוח עבר בהצלחה.

מאוחר יותר, על פי כתב התביעה, פנו התובעים עם בנם לרופא המשפחה, בשל הקאות מרובות ואי שקט שמהם סבל. רופא המשפחה חשד שהתופעות נובעות מבעיה בחניכיים והפנה את הפעוט לחדר המיון בבית החולים ‘פוריה’.

לפי כתב התביעה, נבדק הפעוט במיון בידי רופא אף, אוזן, גרון ורופא פה ולסת, והם לא התרשמו שקיימת בעיה בחניכיים.

בשלב זה העלו ההורים בפני הרופא במיון את האפשרות לבעיה בדלף (שנט) וביקשו לבצע לו צילום CT ראש.

בכתב התביעה נטען כי הרופא שלל את דברי ההורים והבהיר להם כי הוא אינו חושב שקיימת בעיה בשנט. בתביעה נטען כי ההורים ביקשו לפנות לבית החולים רמב”ם, שם טופל בנם עד כה בשל בעיות בתפקוד השנט.

אולם, לטענתם, שכנע אותם הרופא להשאיר את בנם בבית החולים, תוך שהוא מבטיח להם כי כל שהפעוט זקוק לו הוא עירוי נוזלים.

על פי כתב התביעה, הפעוט אושפז במחלקת ילדים בשעה 21:14, כשהוא מחובר לעירוי נוזלים ולמוניטור. על פי הרשומה הרפואית, בשעה 00:35, מצאה האחות כי לפעוט אין דופק וכמו כן המוניטור היה כבוי. בהדלקתו של המוניטור נרשמה הפרעה ולכן הוחלפו המדבקות והחיבורים של המוניטור, ואז הופיע רישום של קו ישר.

בשלב זה, על פי הרשומה הרפואית, הודלקו האורות בחדר ונצפה תינוק חיוור עם כיחלון. הוא נלקח לחדר טיפולים והוזעק צוות החייאה. החייאתו נמשכה כשעתיים אך נכשלה ובשעה 02:55 נקבע מותו.

עורכת הדין ענת מולסון המייצגת את בני הזוג טענה בתביעה כי רשלנותם של הנתבעים מתעצמת, נוכח העובדה שהרישום הרפואי אינו מלא וכי הוא בוצע שלא בזמן אמת אלא נכתב בדיעבד, ולפיכך לא יכולים התובעים להוכיח את טענותיהם.

“כתוצאה מטיפול רפואי כושל, תוך התעלמות מסימני אזהרה ומאותות מצוקה, נפטר הפעוט כעבור 8 שעות מהגעתו לבית החולים והוא בן שנה וחצי בלבד”, נכתב בכתב התביעה.

“במהלך שהותו בבית החולים היה הפעוט באי שקט, בכה ללא הפסקה, לא אכל ולא שתה, עדות לסבל שעבר עליו. ההורים שהו עם הפעוט במהלך אשפוזו בבית החולים, עדים לסבלו של בנם ואין בידם להושיע אותו.

“האב אף היה נוכח לכל אורך ההחייאה שעשה הצוות הרפואי במנוח. מילים לא יוכלו לתאר את הזוועה והחרדה אשר חש הורה כאשר הוא נוכח במהלך ההחייאה של ילדו התינוק, אשר בסופה הוא מתבשר על מותו של בנו”. כאמור עורכי הדין שמייצגים את ההורים ציינו כי התביעה מוערכת בכעשרה מיליון שקל.

מבית חולים פוריה נמסר בתגובה: “כתב התביעה הוגש לבית החולים לפני מספר ימים, אנו לומדים את הטענות ונגיב בהתאם ובבוא העת בערכאות המשפטיות”

 תביעה ענק בגין רשלנות רפואית נגד קופ”ח כללית, מד”א וביה”ח קפלן

הורים לילד מהצפון הגישו תביעה המוערכת במיליוני שקלים נגד בתי החולים ברזילי וקפלן, קופ”ח כללית ומד”א בגין איחור באבחון מחלתו

הורים לילד הסובל מפיגור שכלי הגישו לאחרונה לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעת ענק המוערכת במיליוני שקלים, נגד בתי החולים ברזילי וקפלן, קופת חולים כללית ומד”א בגין איחור באבחון מחלתו. בתביעה שהגישו באמצעות עו”ד ענת מולסון ועו”ד טל נבו, טוענים ההורים כי מחלת מעיים קשה שלא אובחנה בזמן, הביאה להידרדרות קשה במצבו.

בכתב התביעה נטען כי במקום לבדוק את בעיית המעיים הקרויה הירשפרונג, נתנו הרופאים פיתרון זמני ושיחררו את התינוק הביתה בטענה כי “יהיה בסדר”. לאורך החודשים הראשונים של חייו, סבל התינוק מבעיות מעיים קשות עד אשר החליטו ההורים לפנות לאיבחון נוסף בבית החולים קפלן ברחובות. התינוק אושפז שם במשך כחודשיים ואף הגיע למצב של דום לב ועדיין במשך החודשיים הללו לא אובחנה בעייתו האמיתית. בסופו של דבר אובחן כי התינוק סובל ממחלת ההירשפרונג, הגורמת להיצרות של המעי הגס ולפגיעה בתנועתיות הטבעית שלו.

פרופ’ בר מאור ופרופ’ אברהם שטיינברג, מומחים מטעם התובע, קבעו בכתב התביעה כי בעיה זו מטופלת באמצעות ניתוח, אך במקרה של התינוק היה זה מאוחר מדי ונגרמו לו נזקים נוירולוגיים ואורטופדיים בלתי הפיכים עקב רשלנות הנתבעים. טרם הוגש כתב הגנה.

 תביעת רשלנות רפואית: עברתי ניתוח מיותר; הוחתמתי על מסמכי הסכמה מזויפים

בתביעה נטען כי המנותח, בן 47 ואב לשני ילדים מעכו, נותר עם נזקים גופניים קשים; סכום התביעה: למעלה מ- 2.5 מיליון שקלים

בוצע בגופי ניתוח רדיקלי מיותר, אשר הסתבך והותיר אותי עם נזקים גופניים ונפשיים קשים ובלתי הפיכים. כך טוען תובע בן 47 ואב לשני ילדים מעכו, בתביעה על-סך 2.5 מיליון ש”ח שהגיש בבית המשפט המחוזי בתל אביב נגד בית החולים בנהריה באמצעות באי כוחו עו”ד ענת מולסון ועו”ד טל נבו.
התובע טוען, כי זויפו בבית החולים מסמכי ההסכמה לניתוח.

סיפורו העגום של התובע מתחיל בשנת 1997. אז אובחן בטעות על-ידי ד”ר דואק מקופ”ח מכבי, כסובל מצניחה רקטלית והומלץ בפניו על ניתוח דחוף והכרחי. לאחר בדיקה נוספת, הפנה ד”ר דואק את התובע לניתוח כריתת מחצית המעי הגס.

לפני ביצוע הניתוח ביקש התובע להתייעץ עם רופא נוסף וכך הגיע לד”ר איתן, כירורג בקופ”ח מכבי. ד”ר איתן ייעץ לתובע לבצע את הניתוח הנדרש בשיטה הלפרוסקופית – ללא בטן פתוחה, שיטה המקצרת ומקלה על ההחלמה.

עוד הסביר ד”ר איתן לתובע, כי הניתוח אמור להיערך כשעה וחצי בלבד, ולא צפויים בו סיכונים כלשהם.

התובע הוחתם על טופס הסכמה לניתוח, תוך שנאמר לו כי מדובר בטופס סטנדרטי ומבלי שקיבל הסבר כלשהו על מהות הניתוח, על הסיכונים ועל הסיבוכים האפשריים.

אם לא די באמור, הרי שהתובע הוחתם על טופס ההסכמה ללא תאריך, ללא חתימת רופא, כאשר המקום המתייחס למהות הניתוח נותר ריק. לטענתו, הצוות הרפואי לא דאג להכנת מנות דם לפני הניתוח כנדרש, וכאשר חל סיבוך בניתוח, החלו הרופאים מתרוצצים אחר מנות דם ברחבי בית החולים.

כשבע שעות לאחר תום הניתוח, נרשם בגיליון מהלך המחלה על-ידי ד”ר אליאביב לריסה כדלקמן: “הוסבר לחולה תהליך הניתוח ב- LAP ואפשרות לעבור ל- “OPEN. התובע טוען בתביעתו, כי הסבר זה מעולם לא ניתן לו לפני הניתוח וכי הסבר כאמור לאחר הניתוח, נעדר כל משמעות.

לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של ד”ר אריה אבני, מומחה בכירורגיה כללית ומי ששימש במשך שנים רבות כמנהל מרפאת מומחים בתחומים הכירורגיה והפרוקטולוגיה של קופ”ח כללית.

ד”ר אבני קובע בחוות דעתו, כי התובע נותח ללא כל צורך רפואי, ניתוח אשר תוצאותיו שינו את חייו ללא היכר וגרמו לו לנזק פיזי קשה. ד”ר אבני מעריך את נכותו של התובע בשיעור של 80% על-פי תקנה 14 (1) ו‘ – לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט”ז-1956, בגין הפרעות קשות לאחר פציעה או ניתוח של הקיבה והמעיים.

טענה נוספת המופיעה בתביעה ונתמכת על-ידי מומחה, הינה כי במהלך הניתוח נגרם לריאתו הימנית של התובע נזק קשה ובלתי הפיך. מאז הניתוח סובל התובע מקשיי נשימה בכל מאמץ קל וכן בשעות הלילה.

פרופ‘ א. בנטל, מומחה לנוירולוגיה ופסיכיאטריה אשר בדק את התובע ביוני 2002 קבע, כי מאז הניתוח ובעקבותיו שרוי התובע במצב של דיכאון תגובתי קשה. התובע מרגיש חרדה ודיכאון, חסר תקווה ודחוי. אשתו נמנעת מלהתקרב אליו ומלקיים עימו יחסי מין, בלילות הוא אינו יכול לישון והוא מרבה בנטילת כדורי שינה.

עורכי הדין ענת מולסון וטל נבו, באי כוחו של התובע, מציינים כי התובע אשר היה אדם בריא ומאושר, בעל עבודה מכובדת, איש משפחה ואב למופת הפך מאז הניתוח להיות אדם חולני, מתוסכל ומתבודד לאור הבושה הרבה שחש במומיו ולמעשה הפך לשבר כלי – כמעט ואינו יוצא מדלת ביתו וממעט להיפגש עם בני משפחה וחברים.

תביעת רשלנות רפואית: אבא נשרף למוות בעקבות רשלנות רפואית

בניו של קשיש שנשרף למוות בחדרו בבית אבות בנתניה תובעים ב-2.5 מיליון שקלים את הנהלת בית האבות בכך שהתרשלה בטיפול באביהם. בתביעה על סך 2.5 מיליון שקלים שהוגשה לבית משפט השלום בראשון לציון, כנגד “בית יפה לגיל הזהב” בנתניה, טוענים בניו של קשיש כי אביהם אושפז באחת המחלקות בבית האבות, ללא השגחה צמודה ובניגוד להנחיות המפורשת, ונשרף למוות ללא הסבר מצד בית האבות על נסיבות המקרה.

התובעים טוענים, באמצעות עורכי הדין ענת מולסון וטל נבו, כי המנוח נשלח לאשפוז אצל הנתבעת לאחר שחרור מבית החולים “לניאדו” בנתניה עם הוראות לאשפוז במחלקת “סיעודי מורכב”.

בתאריך 16.8.04 שילמה משפחת המנוח התחייבות בסך 900 ש”ח עבור אשפוז “סיעודי מורכב” אצל הנתבעת במשך 10 ימים. בניגוד גמור להוראות הצוות הרפואי של בית החולים “לניאדו”, וחרף מצבו הבריאותי, אושפז המנוח במחלקת “עצמאיים” של בית האבות, זאת מבלי שהוא מסוגל לדאוג לעצמו במצבו הבריאותי באותה עת.

מכתב התביעה עולה כי חדרו של המנוח מוקם בקומת המרתף של בית האבות ששימשה גם כמקלט. קומה זו הייתה מנותקת באופן בולט משאר חלקי הבניין, ומבלי שתהיה באותה הקומה עמדה מאוישת של צוות אחיות, והשגחה ראויה על השוהים בה.

מבית חולים אחד לבית חולים אחר
בתאריך 25.8.04 קיבל בנו של המנוח טלפון מבית האבות ובו הודיעו לו בזו הלשון כי “אביך נשרף והוא הועבר לבית החולים ’לניאדו’”. כאשר פנתה משפחתו ההמומה של המנוח לבית החולים, נמסר להם כי נוכח מצבו הרפואי הקשה של המנוח, הוא הועבר בבהילות לבית החולים “בלינסון”.

ב”בלינסון” אובחן כי המנוח סובל מכוויות קשות בדרגות 2 ו-3 בגפיו התחתונות, ובסך הכל נכווה 25% משטח גופו. התביעה טוענת כי במשך חמישה ימים עבר המנוח ייסורי תופת כתוצאה מהכוויות הנוראיות שכיסו את גופו, תוך שמשפחתו של המנוח ניצבת ליד מיטתו מסביב לשעון על מנת לעודדו ולעזור לו ברגעיו הקשים, ואולם חרף ניסיונו של המנוח לדבוק בחיים, הוא מת מפצעיו.

העורך דין טל נבו מוסיף: “לאחר תום תקופת האבל, ניסתה המשפחה לקבל את גרסת הנתבעת להשתלשלות העניינים שהביאה לשריפתו של המנוח, אך הנתבעת דבקה בשתיקה. למרות הפניות הרבות שלנו, עד היום לא נמסרה לנו מה הסיבה למותו האכזרי של המנוח”. טרם הוגש כתב הגנה.

 הורי תינוקת שמתה: טיפלו בה בזלזול, רשלנות רפואית

התינוקת, שנולדה כחלק משלישיה, מתה בגיל שלושה חודשים בבית החולים שניידר. ההורים טוענים כי הם אינם יודעים את נסיבות מותה כיוון שרוב התיק הרפואי נעלם באופן מסתורי. מבית החולים נמסר כי אנשיו מחפשים אחר התיק. טרם הוגש כתב הגנה בפרשה

הוריה של תינוקת שמתה בגיל שלושה חודשים תובעים את בית החולים לילדים “שניידר” ואת קופת חולים כללית, בגין “זלזול ורשלנות” שהביאו לטענתם למותה של בתם. כן טוענים ההורים שלאחר מות התינוקת נעלם “באופן מסתורי” חלק גדול מהתיק הרפואי שלה, כך שהם אינם יודעים את נסיבות מותה.

בתביעה, שהוגשה היום (ה’) בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ההורים טוענים שהתינוקת, שנולדה להם כחלק משלישיה, החלה להתפתח ולמרות שנולדה במשקל של 530 גרם, חרף משקלה הנמוך ונתוני הפתיחה הקשים, השתפר מצבה מדי יום. לדבריהם, היא החלה לנשום עצמאית, הוצאה מהאינקובטור וכאשר הגיעה משקלה ל-1.7 ק”ג, החלו הרופאים המטפלים בה לדבר על שחרורה הצפוי מבית החולים.

ב-15 בינואר 2003 החליטו ההורים, לאחר חצי שנה בה שהו בבית החולים, גם טרם הלידה וגם לאחריה, לנסוע לסוף שבוע בבית המשפחה בדרום הארץ, כשהם משאירים את התינוקת בבית החולים.

האם התקשרה פעמיים במהלך אותו יום כדי לשאול לשלום בתה ונאמר לה כי מצבה טוב והיא אינה צריכה להדאיג את עצמה. אך עוד באותו יום, בשעה 02:30 לפנות בוקר, קיבלו ההורים טלפון בהול מבית החולים אשר לטענתם, “החריד את שלוות חייהם לנצח” ובו הודיעו להם כי מצבה של התינוקת הידרדר באופן פתאומי והם מתבקשים לשוב לבית החולים בדחיפות.

עוד בדרכם לבית החולים התבשרו ההורים על מותה של בתם. לטענתם, לאחר מכן הם ביקשו את תיקה הרפואי אך רובו של התיק נעלם מבית החולים ולכן הם אינם יודעים מה היו נסיבות מותה של בתם.

לטענתם, רשלנות בית החולים מתעצמת “נוכח העובדה כי חלק נכבד מהתיק הרפואי של התינוקת ’פרש כנפיים’ ונעלם באופן מסתורי מארכיון בית החולים”, ולכן הם אינם יכולים להוכיח את טענותיהם כנגד בית החולים ובכלל זה את השתלשלות העניינים שהביאה למות התינוקת.

מסיבה זו גם, לדבריהם, לא מצורפת לתביעה חוות דעת רפואית מטעמם. לטענתם, בית החולים טיפל בתינוקת בזלזול ובקלות ראש בלתי סבירים, רשלנותו של בית החולים חמורה והרופאים כלל לא הסבירו להם מהן הסכנות הרפואיות העומדות בפני התינוקת והשלה אותם בנושא מצבה הרפואי.

לטענת ההורים, מאז מותה של בתם חרב עליהם עולמם, הם סובלים מדכאונות ומחרדות, והאירוע הטראגי השפיע מאוד על זוגיותם ואף גרם לכך שהאב פוטר מעבודתו. ההורים מבקשים מבית המשפט, באמצעות עורכי הדין ענת מולסון וטל נבו, כי יעריך את מידת הנזק שנגרם להם ולתינוקת, ההוצאות הרפואיות שנגרמו להם וקיצור תוחלת חייה של התינוקת.

טרם הוגש כתב הגנה, אך מבית החולים שניידר נמסר כי מדובר בתינוקת אחת משלישיה, שנולדה בתחילת החודש השישי להריון, בשבוע ה- 25, ובמשקל 530 גרם.

לטענת בית החולים, “בכל העולם, אחוז התמותה של פג כזה הוא כשבעים אחוז. התינוקת הונשמה תקופה ארוכה וסבלה מבעיות רפואיות קשות, ולצערנו מתה לאחר מספר חודשים בפגיה. אנו מבקשים להדגיש, כי במהלך האשפוז הארוך זכתה התינוקת לטיפול אינטנסיבי ומסור מהצוות הרפואי”.

עוד נמסר כי “צוות המחלקה ערך שיחות רבות עם המשפחה על מצבה של התינוקת, ובאף אחת מהן לא נאמר למשפחה כי היא הבריאה מכל בעיות הפגות הקשות מהן סבלה וכי היא צפויה להשתחרר בקרוב. כמו כן, נערכו שיחות עם המשפחה לאחר מותה. אנו עושים מאמצים לאיתור התיק הרפואי אולם לצערנו בשלב זה הוא טרם נמצא”.

תביעה רפואית: “בגלל טעות באבחון כרתו לי את הרחם”

ב”שיבא” המליצו לאשה לכרות את הרחם והשדיים בגלל שהיא נושאת גן סרטני מסוכן. לאחר הכריתה וסבל ממושך בעקבותיה, החליטה האשה לבצע בדיקה חוזרת ב”הדסה” – שם גילתה לתדהמתה שאינה נושאת את הגן וכי הכריתה הייתה מיותרת. “שיבא”: “טרם קיבלנו את כתב התביעה”

ניתוח כריתה מיותר: זמן קצר לפני מותה של אשה מסרטן לפני שש שנים, המליץ רופא בכיר ב”שיבא” לבנותיה לערוך בדיקה גנטית שתקבע אם גם להן יש מוטציה גנטית, שמגבירה את הסיכויים ללקות בסרטן קטלני. תוצאות הבדיקה היו חיוביות והובילו להמלצה לכרות את הרחם ואת השדיים.

רחמה של האשה, בת 50 מהדרום נכרת, ומתביעת מיליונים שהגישה אתמול (ה‘) לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, עולה לכאורה כי האבחנה הייתה שגויה, וכי הכריתה התבצעה ללא הצדקה. הידיעה פורסמה לראשונה ב”ידיעות אחרונות”.

“במשך שבע שנים רוויות בסבל וכאב, טיפלו האשה ואחיותיה באמם, שגססה באיטיות מן המחלה, וליוו אותה במהלך הטיפולים הכימותרפיים וההקרנות, עד לסופה המר בשנת 1998”, מתאר את הסיפור הקשה כתב התביעה, שהוגש בידי עורכי הדין טל נבו וענת מולסון. “במהלך גסיסתה, נכרתו שדיה של האם על מנת לנסות ולבלום את המחלה – ללא הועיל. האם נפטרה בייסורים רבים בשנת 1998 ב‘שיבא‘”.

מהתביעה עולה כי ימים ספורים לפני מותה של האם, פנו הרופאים אל האשה ואחיותיה, והמליצו להן לבצע בדיקה גנטית במטרה לשלול את הימצאות הגן הסרטני, בגללו חלתה אימן. “מאחר ומדובר בסוג סרטן קטלני במיוחד”, הסבירו הרופאים, “הרי שבדיקה גנטית תוכל להועיל במניעת התפרצות המחלה, במקרה ואכן יזוהה הגן גם אצלן”.

לאחר מסע התחבטויות שנמשך מספר חודשים, ולאחר חרדות רבות ולבטים קשים, החליטו התובעת ואחיותיה לבצע את הבדיקה הגנטית בבית החולים ולהתמודד עם כל תוצאה שלא תתגלה. בסוף 1999 ביצעו האשה ואחיותיה בדיקה גנטית לזיהוי הגן הסרטני במכון הגנטי של בית החולים.

כעבור חודש נתבקשה האשה לסור לבית החולים לפגישה עם מנהל היחידה האונקוגנטית, פרופ‘ איתן פרידמן. במהלך הפגישה הודיע לה המנהל כי היא ושתיים מאחיותיה נתגלו כנושאות את הגן הסרטני BRCA1 ו- BRCA2. לאחר מכן נשלח לה מכתב רשמי הקובע את “נשאותה הגנטית המסוכנת”.

רופאי “שיבא” קבעו באופן חד משמעי כי מאחר והאשה ואחיותיה נושאות את הגן הסרטני, ומאחר ומדובר במחלה שקשה לעלות על עקבותיה בשלבים המוקדמים שלה – הרי שהמלצתם הברורה היא כי על האשה ואחיותיה לבצע כריתת רחם ושחלות מניעתית בשלב הראשון.

“המילה הכתובה אינה יכולה להעביר את תחושותיה של התובעת, שגילתה באחת כי היא ושתיים מאחיותיה הן נשאיות גן של מחלה חשוכת מרפא, ממנה גססה אמן במשך 7 שנים ארוכות, וכי ילדיה גם הם בסיכון לחלות. מאותו היום בו נאמר לתובעת כי היא נושאת את הגן הסרטני, לא היו חייה כפי שהיו בעבר, ומאישה נמרצת ופעילה – היא הפכה לשבר כלי של ממש”.

במאי 2001 החליטה האשה לבצע את הניתוח לכריתת הרחם, השחלות והחצוצרות בבית חולים פרטי בראשון לציון. “ההחלמה שלאחר הניתוח הייתה קשה וארוכה, והתובעת סבלה מכאבים איומים. כחודש לאחר שבוצע הניתוח החל חום גופה של התובעת לעלות מאוד והיא אושפזה בבית החולים קפלן ואובחנה כסובלת מכאבים חזקים בבטן התחתונה כתוצאה מזיהום. לאחר הניתוח החמיר מצבה הנפשי והגופני של התובעת בצורה דרמטית. היא החלה לפתח תסמינים של מחלה נפשית קשה, והתקשתה מאוד בהחלטה ‘להיפרד‘ גם משדיה, שהיו האיבר הנשי האחרון שעוד נותר לה”.

כתב התביעה ממשיך ומספר כי לאשה בוצעה שוב הכנה נפשית ארוכה ומתישה לצורך ניתוח כריתת שדיים במרכז הרפואי שיבא, שכללה טיפולים פסיכיאטריים ופסיכולוגיים על מנת לוודא את מוכנותה המלאה לניתוח. “התובעת אף נפגשה מספר פעמים עם רופאי בית החולים על מנת להגיע להחלטה לגבי כריתת שדיה. רופאי המרכז הרפואי חזרו והבהירו כי אין מנוס מהכריתה, שכן זהו הפתרון המניעתי הטוב ביותר להתפרצות הסרטן”.

למרות שכבר קבעה תור לניתוח כריתת שדיים – ליבה לא נתן לה מנוח. “הפחד העצום מאיבוד אבריה הנשיים האחרונים היה חזק כל כך, עד שמספר שבועות לפני הניתוח המיועד היא פנתה לבית החולים בבקשה כי תבוצע בדיקה גנטית חוזרת לאישור המצאות הגן. אולם תשובתו החד משמעית של בית החולים הייתה: אנחנו לא מבצעים בדיקות גנטיות חוזרות, הבדיקה הגנטית מדויקת וחד משמעית”.

האשה לא הסתפקה בתשובה הלאקונית, הפעילה קשרים אצל קרובי משפחה, וקבעה לעצמה תור לבדיקה גנטית נוספת ב”הדסה” עין כרם. תוצאות הבדיקה שבוצעה לה היכו אותה בהלם. בתוצאות הבדיקה נכתב מפורשות: “לא נמצאת נשאית של אף אחת ממוטציות אלו”. בהתאם לנוהלי המרכז הרפואי הדסה, ביצעה האשה בדיקה נוספת לאימות התוצאות – אשר אף היא יצאה שלילית.

בבדיקה חוזרת במרפאה הגנטית של בית החולים תל השומר אושרה המסקנה של רופאי “הדסה”, ולפיה היא ואחיותיה אכן אינן נושאות את הגן הסרטני. “אחרי שנים רבות, רצופות בסבל נפשי וגופני, שלא ניתן לתארן במילים, לאחר שעברה התובעת כריתת שחלות ורחם, ורגע אחד לפני כריתת שדיים, ולאחר השלמת כל ההכנות הנפשיות הדרושות לכך, נתגלה לתובעת כי כל הסבל והייסורים הרבים היו לשווא ולחינם, ללא כל סיבה מלבד טעות באבחון – טעות עליה שילמה ותשלם התובעת עד סוף ימיה מחיר כבד ויקר”.

לתביעה טרם הוגש כתב הגנה. מהמרכז הרפואי “שיבא” נמסר בתגובה: “טרם קיבלנו את כתב התביע

ה לידינו. כאשר הוא יתקבל אצלנו, נלמד אותו בעיון ונגיב בהתאם”.

תביעת רשלנות רפואית: סרטן השד לא אובחן בזמן ואני גוססת

תושבת הנגב, בת 33, אם לארבעה, אובחנה כחולת סרטן סופנית. באמצעות עורכי הדין, ענת מולסון וטל נבו, היא הגישה כתב תביעה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע נגד מכבי שרותי בריאות, מרכז רפואי אשדוד – אסותא, מרכזים רפואיים בע”מ וד”ר איילון שלמה ממכבי, מפענח בדיקות רפואיות במכבי. סכום התביעה נאמד בכלמעלה מ-2.5 מיליון שקלים. בתחילת כתב התביעה נרשם כי התובעת תבקש להקדים את מתן עדותה בטרם תכריע אותה המחלה, ולפיכך התביעה מוגשת בצירוף חוות דעת שטרם נערכה באופן סופי.

מכתב התביעה עולה כי עוד כשהיתה בת 18 חשה בשדה הימני גוש שהולך וגדל. מיד לאחר מכן עברה ניתוח שבמהלכו נמצאו שני גושים וכשנבדקו נמצאו שפירים. היא לא נדרשה לכל מעקב רפואי מסודר.

14 שנה לאחר מכן, כאשר בדקה את עצמה היא הרגישה שוב גוש בשדה הימני, היא פנתה אל רופאת המשפחה שהפנתה אותה לבדיקת ממוגרפיה,שפוענחה כתקינה והומלץ לחזור על הבדיקה בשד הימני כעבור כשישה חודשים.

באפריל 2006 ביקשה התובעת להוציא מגופה בניתוח גוש בגודל 15 מ”מ, שנתגלה בשדה הימני, אולם הכירורג הרגיע אותה וטען שהבדיקות תקינות ואין אינדיקציה לבצע ניתוח.

בנובמבר 2006 הרגישה התובעת בבדיקה עצמית כי הגוש בשדה הימני גדל. היא חזרה אל הכירורג אשר ביצע בדיקה קלינית ואז אובחן גוש בחזה. התובעת הופנתה בדחיפות לבדיקות נוספות.

בבדיקת ממוגרפיה נמצא גוש בקוטר של 2.9 ס”מ, ואובחן גידול ממאיר בחזה. בבית השחי נמצאו תאי סרטן ממאירים ובמיפוי עצמות שביצעה נמצאו גרורות סרטניות בעצמות.

בחוות דעת רפואית שהגישה ד”ר פני ספרבר נכתב כי “האבחנה הסופית של הגידול הממאיר אצלה נדחתה בשמונה חודשים, זמן זה מספיק לגרום להתפשטות מקומית וסיסטמית של הגידול וכתוצאה מכך חלה החמרה במצבה וירדו הסיכויים להחלמה מהמחלה”.

עורכי הדין טוענים כי מדובר ברשלנות ומנמקים זאת בכתב התביעה ב-26 סעיפים שונים, ומסכמים בכתב התביעה כי בעקבות הרשלנות נמצאה המחלה כשהיא מפושטת ללא כל סיכוי להחלים ממנה, כאשר התובעת סובלת מכאבים קשים בכל חלקי גופה, והיא מתקשה בהליכה ובהפעלת ידיה, בגלל הגידול המתפשט בעצמותיה. היא עוברת טיפולים מייסרים ואינטנסיביים וזקוקה לסיוע צמוד של משפחתה. “מאז הגילוי היא חיה בצילו של המוות, תוך שהיא מודעת למצבה החמור על כל השלכותיו, ובעיקר בהשלכות הקשורות לארבעת ילדיה”.

תביעה ברשלנות רפואית: הסרטן לא אובחן בשלוש בדיקות שונות ואמא נפטרה

תביעת רשלנות רפואית על סך 2.5 מיליון שקל, הוגשה גם היא היום לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד שירותי בריאות כללית. התובעים, בייצוגם של עו”ד ענת מולסון וטל נבו, הינם בן זוגה וילדיה של תושבת הצפון שנפטרה לפני כשנתיים מסרטן השד. התובעים טוענים כי ניתן היה לאבחן את המחלה בשלבים מוקדמים בהרבה, שבהם הסיכויים להחלמה גבוהים מאוד. “טעויות בפענוח, גישה בלתי מקצועית וחוסר משווע של תשומת לב הם שגרמו להחמצת ההזדמנות לאבחן גידול ממאיר בשדה של המנוחה בשלבים המוקדמים, ובטרם נשלחו גרורות”, נטען בתביעה.

בכתב התביעה נטען כי האישה, שנפטרה בעת שהייתה כבת 55, היתה במעקב סדיר אצל רופא כירורג, בשל מה שמכונה “מבנה שדיים מסטופטי פיברוציסטי”. על פי התביעה, מדובר במבנה המאופיין בגושים ובאי סדירות של הרקמה, דבר המקשה על בדיקה קלינית ידנית של השד.

בתביעה מפורטות שורה של בדיקות שביצעה האישה במהלך השנים שקדמו לגילוי מחלתה. בין השאר נערכו לה בדיקות ממוגרפיה, ואף ביופסיה, שגילתה כבר בשנת 1994 גוש בחזה, שזוהה כגידול שפיר. למרות זאת, לפי כתב התביעה, לא קיבלה האישה הוראות למעקב או טיפול. היא חזרה על הבדיקה בשנת 1998 וכן ב-2001, אז נקבע כי הבדיקה תקינה. רק בשנת 2003, לאחר שניתן היה למשש את הגוש בחזה ביד, הועברה האישה לסדרת בדיקות, בסיומה נקבע כי היא סובלת מגידול בשד בגודל של 9 ס”מ, עם גרורות בשאר חלקי הגוף, ובין היתר בכבד.

בחוות דעת מומחה שהגישו התובעים, נקבע כי “מחדלים וכשלים בפענוח בדיקות הממוגרפיה, מעקב לא סדיר ולא הולם את מצב השד, וכן היעדר המלצות לביצוע של בדיקות אולטרא סאונד משלימות לבדיקות הממוגרפיה שבוצעו, הם שגרמו לאיחור ניכר באבחון מחלתה של המנוחה ולאובדן מוחלט של סיכוייה להחלים מן המחלה”.

המומחית מטעם התביעה, ד”ר פני ספרבר, מומחית לרדיולוגיה אבחנתית ומנהלת יחידת הדמיית השד במרכז הרפואי איכילוב, קבעה כי הבדיקה בשנת 2001 הייתה קריטית, שכן בה כבר ניתן היה לזהות את המחלה. לדבריה, פוענחו הממצאים בבדיקה בצורה שגויה כתקינים.

לדבריה, “אי זיהוי הממצאים החשודים בבדיקת הממוגרפיה ממרץ 2001 והיעדר המשך בירור באמצעות אולטרא סאונד, גרר התנהלות כושלת ושגויה, אשר בגינה הוחמצה האבחנה של סרטן שד בשלביו הראשונים אצל המנוחה: לא בוצעו צילומים משלימים, אשר נדרשו על מנת לאפיין טוב יותר את מידת ההסתיידויות ומידת פיזורן, לא בוצעה ביופסיה ולא הומלץ על המשך מעקב ממוגרפי אינטנסיבי יותר, כעבור שנה לכל היותר”, כתבה המומחית. לדבריה, לו הייתה האישה מטופלת כבר בשלב זה, היו סיכוייה להחלים עומדים על 95 אחוז.

בפועל, לאחר שהתגלתה המחלקה בגופה של האישה היא עברה שורה של טיפולים כימותרפיים והקרנות, אולם נפטרה לאחר כשנה וחצי של מאבק במחלה.

תביעה רפואית:  שוחרר מביה”ח למרות הכאבים – ומת בביתו

בני משפחתו של גבר שנפטר ימים ספורים לאחר ששוחרר מאיכילוב, טוענים כי שוחרר מוקדם מדי, כשהוא עוד סובל מדימום בבית החזה. כעת תובעת המשפחה את בית החולים בסכום של כ-5 מיליון שקלים. איכילוב בתגובה: מדובר במקרה נדיר וטרגי

האם בית החולים איכילוב שיחרר חולה לב לביתו מוקדם מדי? בני משפחתו של גבר שנפטר זמן קצר לאחר ששוחרר מאיכילוב, טוענים כי רשלנות רפואית של צוות בית החולים היא שהביאה למותו. לדברי אשתו וילדיו, התובעים בימים אלה את איכילוב, האב שוחרר מבית החולים עם דמם בבית החזה וכך נסע עד ביתו שבאילת. לדברי מומחה בניתוחי חזה ולב המצוטט בכתב התביעה, לו היה מבוצעות בדיקות טרם שחרורו, היו מבחינים בדמם העז והקטלני שפרץ בבית החזה. המשפחה תובעת מבית המשפט לפסוק לה פיצויים בסכום המוערך בחמישה מיליון שקלים.

המנוח בן ה-55, אזרח עובד צה”ל, אושפז בדצמבר 2006 באיכילוב לצורך השתלת דפיברילטור (מכשיר השולח פולסים חשמליים ללב בעת הפרעות קצב). במהלך הניתוח הושתל קוצב בקיר החיצוני השמאלי של בית החזה והאלקטרודות של המכשיר הוחדרו לחדר הימני של הלב.

ביומיים שלאחר הניתוח, התלונן החולה כמה פעמים על כאבים בצדו השמאלי של חזהו ועל קוצר נשימה. ביום השלישי שלאחר הניתוח שוחרר החולה לביתו על אף שלטענת בני משפחתו, הם פנו אל הרופאים המטפלים וציינו בפניהם כי הוא עדיין סובל מכאבים בחזה וכי עליו לעבור נסיעה ארוכה עד לביתו שבאילת. לדבריהם, הם נענו כי מצבו של המנוח תקין ואין כל מניעה לביצוע נסיעה ארוכה.

כעולה מכתב התביעה, שהוגש על-ידי עו”ד ענת מולסון לבית המשפט המחוזי בתל אביב, החולה התלונן בנסיעה לאילת על כאבים בחזה, קוצר נשימה וחולשה רבה. מצבו הלך והתדרדר ככל שנקפו השעות. למחרת, לאחר שהתעלף ואיבד שליטה על סוגריו, הזעיקו בני המשפחה ניידת לטיפול נמרץ, והוא הובהל לבית החולים יוספטל שבעיר. צוות מד”א מצא אותו כשהוא שוכב על הרצפה ומתלונן על חולשה קיצונית, סחרחורות ובחילות.

צוות מד”א ביצע בו הנשמה מלאכותית והעביר אותו מייד להמשך טיפול דחוף בבית החולים סורוקה. תוך כדי ההכנות להעברתו לבית החולים, סבל החולה מנפילה בלחץ הדם. הצוות החל בהחייאה מלאה הכוללת הנשמות, עיסוי לב, מתן נוזלים ודם בלחץ וכן תרופות, אולם דבר לא הועיל. לפנות בוקר נקבע מותו של האיש.

בני משפחתו של המנוח הסכימו לביצוע נתיחה לאחר המוות, במסגרתה נקבע כי האיש סבל מנקב של החדר הימני של הלב ומדימום חזה מאסיבי. מומחה שנשכר על-ידי המשפחה לבדוק את הממצאים הרפואיים קבע כי לדעתו, הצוות הרפואי של בית החולים איכילוב התרשל בטיפול הרפואי אשר ניתן לאיש ובכך גרם באופן ישיר למותו, פחות מיומיים לאחר שחרורו מבית החולים.

“החדרת אלקטרודות של קוצב לתוך הלב הנה תופעה שכיחה ובדרך כלל נטולת סיבוכים”, כתב המומחה בכתב התביעה. “אולם, מאחר וישנם מקרים בהם מופיע חזה אויר בבית החזה משמאל או נקב של הורידים דרכם הוחדר הקוצב ללב המביא לדימום לתוך חלל בית החזה, נהוג לבצע צילום חזה באופן שגרתי למחרת החדרת הקוצב”.

דימום של וריד אל תוך בית החזה, הוא ממשיך ומסביר, הוא דימום איטי וזאת בשל לחץ נמוך של הדם בוורידים. על כן, מהשעה בה נוקב הווריד – עת הוחדרו דרכו אלקטרודות הקוצב ועד לביצוע צילום החזה – עברו 19 שעות בהם דימם המנוח בין 500 ל-800 סמ”ק דם לבית החזה. כמות דם שכזאת אינה ניתנת לאבחון בצילום שמבוצע בישיבה ולכן הצילום הראשון שבוצע לו פורש כתקין. עם זאת, כאשר המנוח המשיך והתלונן שוב ושוב על כאבים בבית החזה משמאל וקוצר נשימה, עת הצטברה כבר כמות משמעותית של דם בבית החזה שגרמה ללחץ והקטנת נפח הריאה, לא נעשה שום ניסיון לבדיקת גורמים אחרים לתלונותיו. גם ביום שחרורו, טוען המומחה, לא בוצעו בדיקות נוספות מלבד האזנה לריאותיו.

המומחה מטעם המשפחה סיכם וקבע כי לו היה הצוות הרפואי חוזר על ביצוע צילום למנוח ביום שחרורו מבית החולים, היה ניתן כבר אז להבחין בתפליט משמעותי בבית החזה משמאל שכן עד אז הצטבר בבית החזה בין ליטר לליטר וחצי דם. אבחנה בשלב זה הייתה מונעת את מותו של המנוח מדמם, וניתן היה אז להחזיר לו את נפח הדם שאיבד בקלות יחסית.

מבית החולים איכילוב בתל אביב נמסר בתגובה: “מדובר במקרה טרגי ונדיר. פרטי התביעה נלמדים בימים אלה על ידי הנהלת בית החולים אשר תגיב בהתאם בבית המשפט. המרכז הרפואי תל-אביב משתתף בצער המשפחה”.

תביעה רשלנות רפואית: רופא פיספס פגם בהריון; הילדה נולדה עם פיגור

בארבע בדיקות אולטרסאונד שונות לא זיהה הרופא שלעובר חסר חלק משמעותי מהמוח. רק כשנולדה, אובחנה התינוקת עם פיגור קשה ביותר שהביא לנכות מוחלטת – היא לא מדברת, לא שולטת בצרכיה ולא מסוגלת לתקשר עם סביבתה. עכשיו תובעים הילדה והוריה 30 מיליון שקל מקופ”ח מכבי על הטעות הגורלית באבחון.

לבית משפט המחוזי בירושלים הוגשה השבוע תביעת ענק המוערכת ב-30 מיליון שקלים על-ידי ילדה בת 11 והוריה כנגד קופ”ח מכבי שלדבריהם לא אבחנה כי עוד בהיותה עובר ברחם אימה, לא אובחנה כסובלת מחסר של חלק במוחה. כתוצאה מכך היא סובלת מפיגור קשה, ללא כל יכולת לדבר, ללכת, לתקשר עם סביבתה, או לשלוט על צרכיה.

האם התובעת הרתה בשנת 1997 ופנתה לגינקולוג לביצוע ארבע בדיקות אולטרסאונד שונות, שכולן פוענחו כתקינות. רק בסקירה האחרונה, בשבוע ה-31 להריון.

נמצא ריבוי מים קל על ידי הגינקולוג שהמליץ על ביצוע בדיקה גנטית (בדיקה של מערכת הכרומוזומים – א.ג.). עם זאת, הבדיקה לא בוצעה על ידי קופת החולים.

לאחר הלידה, בוצעו בתינוקת בדיקות ראשונות שגילו חיך שסוע. כשהיתה בת חצי שנה אושפזה בבית החולים תל השומר בשל חום ופרכוסים. בדיקת CT של המוח הראתה חסר מלא של איבר מוחי המחבר בין שני חצאי המוח וקרוי “קורפוס קלוסום”.

בכתב התביעה עוד נקבע כי טפסי בדיקות סקירת המערכות וקלטת סקירת המערכות אינם מצויים בידו של הרופא שטען כי לא שמר את ההעתקים.

כיום סובלת הילדה מפיגור קשה הבא לידי ביטוי בהגבלה משמעותית ביכולות הקוגניטיביות והתקשורתיות. היא סובלת מהפרעות בתפקוד המוטורי, מהפרעות אכילה, הפרעה בניידות, הפרעה בשמיעה, ממחלת פרכוס ומחוסר שליטה על סוגריה. המוסד לביטוח לאומי קבע כי לקטינה ישנה נכות כללית בשיעור של 100% לצמיתות והיא מטופלת על ידי רשויות הרווחה בישראל כילדה נכה.

לכתב התביעה צורפה חוות דעתה של מומחית לאולטרסאונד במיילדות, אשר קובעת כי ניתן וצריך היה לזהות את המום ממנו סובלת הקטינה – חוסר מלא של הקורפוס קולוסום, כבר בשבוע ה-22 להריון בעת שבוצעה סקירת מערכות מורחבת על ידי הנתבע.

ההורים טוענים כי כתוצאה ממצבה הרפואי נזקקת הקטינה ותזדקק בעתיד לסיעוד ועזרת הזולת לרבות משק בית, במשך 24 שעות ביממה, זאת עד תום תוחלת חייה. מומחה שיקום הסביר: “יש לצפות שכשהיא תהיה בוגרת, הטיפול באישה במצבה הנו מפרך עוד יותר, תובעני ושוחק, וחשוב שהוריה, באם יטפלו בה בעתיד בבית, ימשיכו להסתייע במטפל צמוד. ייתכן שבעתיד יהיה צורך להיעזר בשני מטפלים לביצוע פעולות כמו רחצה, מאחר והילדה מתקשה לייצב את גופה”.

באמצעות עורכי הדין טל נבו וענת מולסון, ביקשו הילדה והוריה מבית המשפט המחוזי לפצותם בסכום המוערך ב-30 מיליון שקלים. מקופ”ח מכבי נמסר בתגובה: “מדובר במקרה מצער, טרם קיבלנו ולמדנו את כתב התביעה”.

 

 תביעת רשלנות רפואית נגד בית חולים שיבא: התעוורתי בניתוח עיניים פשוט

בתביעה נטען, כי התובע נכנס לניתוח עיניים פשוט לכאורה, ממנו יצא כמעט עיוור ואינו מסוגל לראות בעין שמאל; טוען לזיוף ועריכת מסמכים על-ידי בית החולים נכנסתי לניתוח עיניים פשוט לכאורה, אך כאשר הוסרו התחבושות, התעוורתי כמעט לגמרי בעין שמאל. דברים ברוח אלה טוען גבר (52) שהגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, נגד בית החולים שיבא.

סיפורו של התובע מתחיל במרס 2004. אז פנה לבית החולים תל השומר (שיבא) נוכח קושי וטישטוש בשדה הראייה. בבית החולים אובחן כסובל מהפרדות רשתית בעין שמאל. בבדיקת הראייה שבוצעה בבית החולים, הייתה ראייתו בעין שמאל טובה ולא אובחנה כל בעיה נוספת בעין.

בבית החולים הוחלט לבצע בעינו של התובע ניתוח לתיקון הפרדות הרשתית, וזאת מבלי שהוחתם על טופס הסכמה לניתוח ועל טופס הסכמה להרדמה, ומבלי שהוסברו לו הסיכונים היכולים לנבוע מן הניתוח. לטענתו, עד ליום זה אין התובע יודע איזה סוג ניתוח יועד עבורו באותו היום. הניתוח האמור בוצע בעינו של התובע וכאשר הוסרה התחבושת מעינו, התחוור לו כי הוא כמעט עיוור ואינו מסוגל לראות בעין שמאל.

התובע טוען כי תיקו הרפואי עבר עריכה מלאה והועבר אליו כשהוא חסר מאוד וערוך בחלקו הגדול. במסמכים חסרים נתונים רבים, ישנן סתירות פנימיות ונראה באופן ברור כי הם עברו “טיפול קוסמטי” תוך השמטת פרטים שעלולים להפליל את בית החולים.

כך לדוגמא, בעוד שבדוחות צוות האחיות לאחר הניתוח מצויין במפורש כי התובע אינו רואה בעינו השמאלית, הרי שלפי דוחות הרופאים המטפלים אין כל בעיה רפואית מיוחדת ולכאורה הניתוח הצליח באופן מלא.

פרופ‘ יצחק בן-סירה, מומחה למחלות וניתוחי עיניים, ומנהל מחלקת עיניים לשעבר בביה”ח הדסה בירושלים, חיווה דעתו בעניינו של התובע וקבע, כי כי מן הממצאים שבידיו, עולה שרשרת של מעשים ומחדלים רשלניים שנעשו על-ידי צוות בית החולים ובעטיים נגרמו לתובע נזקים קשים.

פרופ‘ בן-סירה תומך בטענות התובע בקשר לעריכת התיק הרפואי, ומציין בחוות דעתו, כי למרות ניסיונו הרב בקריאת חומר רפואי מבתי חולים שונים בארץ ובעולם, הוא מעולם לא נתקל בתופעה של עריכה מאוחרת של חומר רפואי המוגש במקום חומר רפואי מקורי, כפי שנתקל במקרה דנן. בחוות דעתו קובע פרופ‘ בן-סירה, כי כתוצאה מן הניתוח הרשלני הוא נותר נכה לצמיתות בעינו השמאלית.

עורכי דינו של התובע, ענת מולסון וטל נבו, טוענים בכתב התביעה, כי כתוצאה מהניתוח השתנו אורח חייו של התובע ואיכותם ללא היכר. הפגיעה הקשה והנזק שנגרם לראייתו של התובע פגעו בכל תחומי חייו.

לפני הניתוח היה התובע גבר בריא אשר ניהל חברת קידוחים לבדיקות קרקע ועבודתו חייבה אותו לנהוג על רכב כבד. כתוצאה מהפגיעה בו בניתוח, לא יכול היה התובע לשוב לנהוג על רכב כבד או לבצע כל עבודה עם מיכשור מכאני הדורשת שימוש בראייה דו-עינית ולפיכך לא יכול היה לשוב לעבודתו. בהיותו מנהל החברה, נאלץ התובע להתחיל בתהליכי מכירה של החברה.

עוד נטען, כי כתוצאה מן הניתוח הרשלני מתקשה התובע לבצע את פעולות היום-יום הפשוטות, כגון נהיגה, קריאה, צפייה בטלוויזיה ובילוי עם חברים. עקב מצבו, מרבה התובע להסתגר בביתו והוא נמנע מלצאת לעבודה. הוא הפך מאדם פעיל, דינמי ובעל פוטנציאל, לשבר כלי התלוי בחסדי הזולת.

 עקירת שן של ילד עקב רשלנות רפואית

בתביעה שהוגשה בסוף השבוע לבית משפט השלום בתל אביב, טוען התובע באמצעות באי כוחו עו”ד ענת מולסון ועו”ד טל נבו, כי נכנס לניתוח פוליפים שגרתי ויצא ללא אחת משיניו הקבועות בקדמת פיו, עובדה הגורמת לו לנזקים תפקודיים ואסתטיים קשים. התובע, ילד בן 9, תובע את מכון אמריקן מדיקל סנטר בראשל”צ בסכום של עד 2.5 מיליון ש”ח, בטענה כי השן שנעקרה ממקומה הייתה כבר שן קבועה ולא שן חלב, ולפיכך הנזק שנגרם הינו בלתי הפיך.

בכתב התביעה מצוין כי כשביקשו התובע ואמו לערוך בירור בנוגע למהלך הניתוח, פנו באמצעות באי כוחם עו”ד ענת מולסון ועו”ד טל נבו לקבלת תיקו הרפואי של התובע, אלא שכאן הוערמו עליהם קשיים רבים הן ע”י הנתבעת והן ע”י מבטחתה ולאחר חליפת מכתבים וטלפונים מרובים הובהר לתובע כי התיק הרפואי שלו “נעלם”.

לכתב התביעה, מצורפת חוות דעתו של פרופ’ קפה, מומחה לרפואת הפה, העומד בראש בית הספר לרפואת שיניים באוניברסיטת תל אביב, הקובע כי מן הממצאים שבידיו, עולה שרשרת של מעשים ומחדלים רשלניים של הנתבעת ובעטיים נגרמו לתובע נזקים בפיו וכי המנתח לא נקט במידה מספקת של זהירות וכתוצאה מכך נעקרה שן קדמית בפיו.

כמו כן, קובע פרופ’ קפה, כי מחדלה של הנתבעת לא פסק בכך שהשן נעקרה במקומה במהלך הניתוח, אלא המשיך בכך שלתובע לא ניתן טיפול חירום מיידי ברגע שנתגלתה העקירה, היינו, החזרת השן למקומה וקיבועה אל תוך מכתשית השן וכי לו ניתן לתובע טיפול חירום מיידי והשן הייתה מקובעת למקומה, היו גדלים מאוד הסיכויים להצלת השן, ואף היה נמנע הצורך לשיקום האורטודנטי הארוך העומד פרופ’ קפה קובע בחוות דעתו כי עלות הטיפול הכוללת בפיו של התובע, לרבות ביצוע טיפול אורטודנטי זמני עד גיל 18, ולאחריו ביצוע שתלים וכתרים על גבי השן מדי 10 שנים, עומדת על סך של 85,000 ש”ח במחירי היום.

לטענת התובע, עקירת השן שהינה שן קידמית מרכזית בפיו, גרמה וגורמת לו לנכות אסתטית ותפקודית ובעקבות עקירת השן, מתקשה הוא להרכיב את התותב הזמני שהוכן עבורו ועל כן אוכל אך ורק מאכלים רכים.

עקירת השן, מסבה ותסב לו עגמת נפש, פחד מטיפולי שיניים, אי נוחות ובושה, בפרט לאור חסרונה במרכז פיו ולאור גילו הרך והעלבון הנלווה לכך בחברת ילדים וכי הנכות האסטית ממנה סובל התובע הובילה אותו למצוקה נפשית, חרדות ומתח כתוצאה מהנזק שנגרם לו והצורך בהמשך הטיפול הרפואי הצפוי לו.

 נערה: התעוורתי עקב רשלנות רופאים

לבית המשפט המחוזי בחיפה הוגשה תביעה בסך כ-10 מיליון שקלים בידי נערה הטוענת שהתעוורה עקב רשלנותו של בית החולים הכרמל בו טופלה מיום היוולדה, בהיותה תינוקת פגית.

לטענת כתב התביעה, במהלך האשפוז בבית החולים לא אובחן במועד, כי הנערה סובלת ממחלת עיניים בשם ROP – מחלה התוקפת את רשתית העין של הפגים ויכולה להביא לעיוורון, במידה ולא מטופלת כראוי ובמועד הנדרש. כתוצאה מהגילוי המאוחר של המחלה ובהעדר טיפול ראוי, הפכה התובעת לעיוורת כמעט לחלוטין בשתי עיניה.

הנערה, באמצעות באי כוחה עוה”ד ענת מולסון וטל נבו, טוענת כי זומנה לבדיקת עיניים, בפעם הראשונה, רק כשהייתה בת 9 שבועות, על אף שהבדיקה הראשונית של הרשתית בפגים צריכה להיעשות בין השבוע הרביעי לחמישי לחייהם, וזאת לנוכח האפשרות כי הם ילקו במחלת ROP קשה ומהירה אשר בטרם מתן טיפול כבר תספיק לפגוע קשות בראייה.

כתב התביעה ממשיך וטוען, כי לא זו בלבד שהבדיקה הראשונה הוזמנה במועד מאוחר יחסית, הרי שגם בדיקה ראשונה זאת נדחתה בעוד שבועיים ימים מאחר ונמצא כי האישון לא היה מספיק רחב. בשלב זה, כך נטען, הייתה המחלה כבר בשלבים מתקדמים יחסית והרופאים “פספסו” למעשה את האבחון.

בחוות דעת רפואית שצורפה לתביעה, קובע פרופ’ מומחה ברפואת עיניים, כי חלון ההזדמנויות לטיפול במחלה בשלב החריף שלה הינו בין שבועיים לשלושה ומשלא הופנתה התובעת לטיפול בנקודת זמן קריטית זו, הופיעה הפרדות הרשתית והעין נידונה למצב קשה ובסופו של דבר לעיוורון.

עוד נטען בתביעה, כי בשלב בו החלה הפרדות רשתית בעיניה של התובעת בהתאם לבדיקה, היו הרופאים חייבים לנסות ולהציל את הראייה בניתוח אקטיבי שכן בשלב זה המצב כבר לא יכול היה להשתפר מעצמו. ואולם, הרופאים למעשה הרימו ידיים וצפו בתובעת, שלב אחר שלב עד למצב בו איבדה את הראייה בעיניה- מבלי לעשות דבר.

לדברי הנערה, להוריה נאמר כי המחלה תיעצר בשלב זה ושלמעט משקפיים, היא לא תזדקק לטיפול נוסף.

היות שכך, נטען כי בית החולים כרמל התרשל בטיפולו בנערה – שהיתה אז פגית, דבר שגרם לעיוורונה הכמעט מוחלט ולפיכך מתבקש בית המשפט להורות לבית החולים על מתן פיצויים בסך של כ-10 מיליון שקלים לטובת הנערה.

 תביעת רשלנות רפואית: ביה”ח בילינסון זייף מסמכים ולא אבחן גידול בראש

לבית המשפט המחוזי בתל אביב הוגשה תביעת רשלנות רפואית כנגד קופת חולים כללית ובית החולים בילינסון במסגרתה נטען כי צוות בית החולים לא איבחן גידול בראשו של חולה, דבר אשר הוביל, לדברי התובע, לנכותו. לדברי התובע צוות בית החולים זייף מסמכים וטען כי הוא מתחזה לחולה ואף המליץ להפנותו לטיפול פסיכיאטרי.

התובע, בן 50, החל לסבול בשנת 1999 מטשטוש ראיה והפרעות בשדה הראיה. לאחר בדיקה בקופת החולים, הופנה התובע לבדיקה בבית החולים בילינסון בחשד לגידול ראש אלא שחוות הדעת שניתנה בסוף הבדיקה קבעה כי התובע מתחזה והחזירה אותו להמשך מעקב בקופת החולים.

בתביעה, שהוגשה באמצעות עו”ד טל נבו ועו”ד ענת מולסון נטען כי עם צילום התיק הרפואי בימים אלה התגלו משפטים לכאורה חדשים, בכתב יד שונה אשר הוספו בדיעבד לפיה צויין כי התובע “צריך קורלציה עם שדה ראיה ממוחשב ומעקב… מכתב נשלח לרופא… מוזמן למעקב עם שדה ראיה ממוחשב”.

לדברי עו”ד נבו, בכוונתם לדרוש לקבל את טופס התביעה המקורי על-מנת לבצע בדיקה גרפולוגית לאימות החשדות הכבדים לזיוף המסמך הרפואי.

באמצע שנת 2000, לאחר בדיקת CT ו- MRI בבית החולים נמצא כי התובע סובל מגידול אשר לוחץ על עצב הראיה ועל בלוטת ההיפופיזיה.

בעקבות הממצאים בוצע ניתוח להסרת הגידול אשר הותיר את התובע עם נזקים בחדות הראיה, איבוד כמעט ומוחלט של שדה הראיה.

כתב התביעה מעמיד את הנזק שנגרם בגין הרשלנות על סכום של 750,000 ש”ח. התביעה בכללותה מוערכת בכ- 10 מיליון ש”ח.

 תביעה נגד ביה”ח בנהריה: ביצע ניתוח ללא רשות

לבית המשפט המחוזי בתל אביב הוגשה תביעת רשלנות רפואית הוגשה כנגד ד”ר נמרוד רחמימוב, בית החולים נהריה ומשרד הבריאות על-ידי תושב אשר טוען כי בעקבות ניתוח לתיקון בלט דיסק בגב, אשר בוצע ללא כל הצדקה רפואית, ללא הסכמה מדעת, בצורה בלתי מיומנת ובלתי מקצועית, נגרמו לו נזקים קשים.

התובע סבל במשך שנים מכאבי גב כרוניים. בדיקת CT הצביעה על בלט דיסק בחוליות.

לאחר כחודש אושפז התובע בבית החולים כשהוא סובל מכאבים עזים במותן ימין אך בבית החולים ייחסו את הכאבים לאבן בכליה. לאחר שמונה ימי אשפוז התרשמו הרופאים כי מדובר בבעיה בעמוד השדרה והוא אושפז ביחידה לניתוחי עמוד שדרה בבית החולים.

בכתב התביעה טוען התובע, באמצעות עו”ד ענת מולסון, כי הד”ר רחמימוב “ארגן את כל הדרוש בקביעת מועד הניתוח היות והגיע לבית החולים מנתח אורח מחו”ל לצורך הדגמת ניתוח של איחוי חוליות בעזרת כלוב מתכתי המכונה CAGE, שהיה בבחינת חידוש לצוות המנתחים בבית החולים”.

לטענתו, ד”ר רחמימוב לא ציין בפניו את העובדה כי מדובר בניתוח ניסיוני ולא העניק לו כל הסבר על הצפוי לו.

יומיים לאחר הניתוח המשיך להתלונן על כאבים אך שוחרר לביתו וכשבוע לאחר מכן אושפז בשנית בבית החולים, בבדיקה נמצא תזוזה לאחור של ה”כלוב” הבין-חולייתי.

לאחר ניתוח לתיקון התזוזה הוא החל לסבול מצרבת, חוסר יציבות וסחרחורות. בדיקה העלתה כי הוא סובל מדלקת ובקע בוושט וממחלה בעצב השמיעה, אשר מעביר מידע למוח על תנוחת הגוף ומאפשר התאמה של שיווי משקל.

בעקבות מוגבלות התנועה והכאבים העזים התובע אושפז בבית החולים “לוינשטיין” אך שוחרר כחודש לאחר מכן ללא שיפור משמעותי.

בחוות הדעת הרפואית המצורפת לכתב התביעה נטען נכתב כי “ספק רב אם היתה בכלל התוויה לניתוח שכן מבחינה קלינית לא היו ממצאים אובייקטיביים שהצדיקו ניתוח”.

לטענת התובע הוא כלל לא נתן את הסכמתו לביצוע הניתוח וכי בוצע בו ניתוח ניסיוני מבלי שהוסבר לו כי מדובר בניתוח כזה.

עוד הוא טוען כי נזקיו נגרמו כתוצאה מרשלנותו וחוסר מיומנותו של הד”ר רחמימוב וכי לבית החולים ולמשרד הבריאות יש אחריות שילוחית.

כתב התביעה מפרט את נזקיו המיוחדים ומעמיד את גובה הפיצויים על 550,000 שקל.

עוד הוא תובע פיצויים בגין הפסדי שכר, פנסיה, הוצאות רפואיות בעתיד, הוצאות נסיעה, סיעוד ועזרת בני משפחה, עלות טיפולי תמיכה נפשית, כאב וסבל ואובדן הנאות החיים, עלות עזרה סיעודית, עלות טיפולי יעוץ מיני ופיצויים עונשיים.

 תביעת ענק: ניתוח להסרת משקפיים גרם נזק קשה

נהג משאית מתל אביב תובע את מכון “רואים 6/6” טוען כי ההידרדרות הקשה במצב ראייתו והפגיעה ביכולתו לעבוד ולנהל חיים תקינים נגרמו כתוצאה מטיפול רשלני של רופאי המכון

לבית המשפט המחוזי בתל אביב הוגשה (ה’, 1.12.05) תביעת נזיקין נגד המרכז הרפואי “רואים 6/6″ מנתניה, בגין רשלנות רפואית ותקיפה שבוצעו, לכאורה, במסגרת ניתוח להסרת משקפיים בעיניו של התובע, ובסדרת ניתוחי תיקון שנעשו לאחריו.

סכום התביעה, המוערך בכ-10 מיליון שקל, הוגשה מטעמו של נהג משאית מתל אביב, והיא מופנית לא רק כלפי המכון, בעליו והרופאים המעורבים בטיפול, אלא גם נגד מדינת ישראל, לגביה נטען כי היא ה”אמונה על בריאותו ושלומו של הציבור ומי שבכל מועד רלוונטי לתובענה זו היתה עליה החובה והאחריות לפקח על תחום ניתוחי עיניים בלייזר, תחום, אשר למרבה הצער, טרם הוסדר בחקיקה והינו פרוץ ובלתי מבוקר”.

במסגרת כתב-התביעה טוען הנהג, באמצעות ב”כ עו”ד ענת מולסון וטל נבו, כי הוא מתקשה לראות ואינו יכול לעשות שימוש במשקפיו, וזאת בשל הניתוח שבוצע בשתי עיניו ושאמור היה לבטל את קוצר הראייה ממנו סבל. למעשה, נטען, הביאו אותו האחראים לחוסר ראייה כמעט מוחלט, כל זאת משיקולי בצע כספי של בעלי המכון ורופאיו אשר אסור היה עליהם לנתחו במצבו.

השתשלות האירועים המתוארת בעתירה מתחילה בשנת 96’, עת פנה התובע למכון לצורך בדיקת אפשרות של ניתוח לייזר לתיקון קוצר הראיה הקיצוני – כ- 20 דיופטריות – ממנו סבל. התובע נבדק על-ידי אופטומטריסט ורופאת עיניים, ובעקבות סימנים לחולשת הקרנית נקבע כי אינו מתאים לניתוח, היות ולא קיים מכשור מתאים לטיפול בבעייתו.

כשלוש שנים מאוחר יותר, ולאור פרסומים רבים בעיתונות בדבר מיכשור מתקדם הנמצא בידי המכון, שב ופנה התובע לנתבעים לצורך בדיקה, תוך שהוא מציין כי עבר הליך בדיקה דומה לפני שנים. על סמך סדרת בדיקות שנערכו בעיניו, נמסר לו כי הוא נמצא מתאים לביצוע הניתוח וכי קיים מכשור מתאים לטיפול בו.

במקביל הוסבר לתובע כי לאחר הניתוח ראייתו תשתפר ל-6/6 ו-6/8, ללא צורך בהרכבת משקפיים או עדשות מגע, כשלטענתו, לא צוינו בפניו כל סיכונים או סיבוכים אפשריים.

מאוחר יותר נקבע תור מסודר לקיום הניתוח. דקות בודדות בטרם החל ההליך הרפואי, ובזמן שהתובע שוכב על שולחן הניתוחים לאחר שקיבל כדור הרגעה, הוגש לידיו, על-ידי אחד הרופאים, טופס הסכמה לניתוח, מבלי שהוסברה לו מהותו. התובע, מטושטש מכדור ההרגעה ומוטרד מהניתוח, חתם על הטופס.

בהמשך הדברים טוען התובע, כי מספר דקות לאחר שהחל הניתוח, שמע את אחד הנתבעים צועק: “זה לא במקום, זה לא במקום”, והניתוח הופסק. התובע הוצא מחדר הניתוחים לחדר ההמתנה, שם נאמר לו כי 50% מהניתוח בוצע ועליו להיכנס לחדר הניתוח, בשנית, לצורך השלמה.

כ-15 דקות לאחר מכן הוכנס התובע למקום וההשלמה בוצעה. התובע שוחרר לביתו מיד לאחר מכן וקיבל מרשם לכדורים לשיכוך כאבים ומרשם לטיפות עיניים. כמו כן, התבקש להגיע לביקורת למחרת.

לאחר הביקורת, במהלכה צויין לפניו כי הניתוח היה “מצוין” וכי העין “בתהליך החלמה”, החל התובע לסבול מליקויי ראייה קשים. בביקורת מאוחרת יותר טען בפני רופאיו כי הוא רואה כפילויות וראייתו מעוותת.

במהלך החודשים הבאים עבר התובע עוד חמישה ניתוחי תיקון, תוך כדי שהוא סובל, לטענתו, מכאבי תופת בעיניו. באחד המקרים, צויין, הוזמן התובע למשרדי המכון והוסבר לו כי הגיע מומחה מגרמניה, שמבקש לבדוק אותו יחד עם אחד הרופאים. במעמד הבדיקה נאמר לו כי הניתוח המתקן לעין ימין – ניתוח מס’ 4 – יבוצע באופן מיידי, ולא במועד שתוכנן.

כעבור ארבע שעות בלבד, נטען בעתירה, “ללא כל הכנה מוקדמת, ללא כל בדיקות מקדימות ומבלי שהוסבר לתובע מהי הדחיפות לבצע הניתוח באופן מיידי”, הוכנס התובע לחדר הניתוח ושם נותח על-ידי הרופא הגרמני, אחד מבעלי המכון ורופא נוסף.

מהלך הניתוח גם הופסק למשך כ-25 דקות, לצורך “הסרטת הניתוח”, וזאת בעוד התובע סובל מכאבים עזים וקשים מנשוא.

“כיום”, סיכמה העתירה, “לאחר כשש שנים ממועד הניתוחים (שבעה במספר) ולאחר בדיקות רבות במכון ועל-ידי רופאים מומחים, התברר כי נגרמה לתובע פגיעה קשה ובלתי הפיכה בקרנית עין ימין ובקרנית עין שמאל. התובע סובל מחדות ראייה מופחתת של 6/24 בעין ימין ושל 6/9 בעין שמאל, וזאת עם משקפיים. כמו כן, בעין ימין רואה התובע כפילויות, אינו יכול להתמקד ו/או להתרכז וזאת, ללא אפשרות שיפור במשקפיים”.

לבית המשפט גם הוגשה חוות-דעת מטעם פרופ’ יצחק בן סירא, מומחה לרפואת עיניים, שבדק את השתלשלות האירועים, בה ציין כי ההסברים שקיבל התובע לפני הניתוח היו לקויים, ובאופן מכוון טושטשו בהם הסיכונים לאור היותו של התובע בקבוצת קצרי הרואי הקיצונית.

לדברי פרופ’ בן סירא, לאור קוצר הראיה הקיצוני – טרם הניתוח, עצם ביצוע הניתוח הינו אסור, בניגוד להמלצות שהיו באותה תקופה ובניגוד למותר. הניתוח בוצע ברשלנות ושלא במיומנות, וללא מכשיר לייזר המתאים למצב העיניים של התובע טרום הניתוח.

לאור האמור לעיל התבקש בית המשפט לחייב את הנתבעים בתשלום פיצוים עבור הפסד השתכרות ו/או כושר השתכרות, עזרה בבית ומבני משפחה, הוצאות נסיעה שונות, הוצאות רפואיות – כולל עתידיות כגון ניתוחי השתלה, כאב וסבל ואובדן הנאות החיים, ובנוסף, גם הטלת פיצויים עונשיים.

 סופרת תובעת: רשלנות רפואית גרמה לי לאבד ראייתי בעין אחת

הסופרת שהגישה את תביעתה בבית משפט השלום בהרצליה טוענת, שניתוח קטרקט רשלני הביא להתעוורותה בעין אחת ולחוסר יכולת להמשיך לכתוב.

כבר דובר רבות על הסכנות הלא מעטות שטמונות בניתוחים הקשורים לאזור העיניים, כגון: ניתוחי לייזר להסרת משקפיים “לאסיק” וניתוחי קטרקט. הוכחה נוספת שאין המדובר “בפיקניק” התקבלה בסוף השבוע כאשר תביעה נוספת על רשלנות רפואית בתחום זה הוגשה לבית המשפט.

התובעת, ילידת 1926 מאזור הצפון, הינה פנסיונרית אשר שימשה בעברה מורה לספרות, תנ”ך, לשון ותושב”ע וכן היתה מנהלת חטיבת ביניים. לטענתה, מאז פרשה לגמלאות ועד הניתוח עסקה התובעת בקריאה וכתיבת ספרים. לפני למעלה משנה בחודש מרס 2004 התקבלה התובעת לבית החולים ה’עמק’ לצורך ביצוע ניתוח קטרקט בעינה הימנית. לטענת התובעת, היא לא קיבלה טרם הניתוח כל הסבר לגבי הניתוח והסיכונים הכרוכים בו.

התובעת טענה, כי כאשר היא נותחה בהרדמה מקומית, נרשם בדוח הניתוח כי “הוחלפו מנתחים”. זאת ועוד, היא ממשיכה וטוענת, כי במהלך הניתוח שמעה את המנתח המקורי שאמור היה לנתח אותה אומר בכעס למתמחה אשר ביצע בפועל את הניתוח: “זה לא כאן, אלא שם”. לטענתה, רק לאחר שהשמיעה זעקה מרה (בשל כאביה הקשים) הוחלפו המנתחים והניתוח הסתיים בידי ד”ר וייס.

למחרת הניתוח עדיין לטענת התובעת, היא חשה בכאבים עזים ועינה היתה מגורה. אך למרות זאת באותו היום הוחלט על שחרורה לביתה עם הוראות לשימוש בטיפות עיניים. אולם גם לאחר שחלף זמן מה וגם לאחר שהוסרו התפרים, המשיכה התובעת, לטענתה, לסבול מגירוי מתמיד כאשר עינה בערה כאש וראייתה בעין זו נותרה באיכות ירודה ביותר.

לטענה, התייחס אליה כל אותה העת הרופא שאצלו נותחה בזלזול רב ובין היתר אמר לה: “הניתוח לא נעשה על-מנת שתראי, לשם כך עליך להרכיב משקפים!!”. לטענתה, לא טרח הרופא לברר או לבדוק מה הסיבה לתלונותיה של התובעת ולהתייחס אליהן באופן ענייני.

בסופו של דבר טוענת התובעת באמצעות באי כוחה עו”ד טל נבו וענת מולסון ולאחר שהמצב התדרדר נותרה לה צלקות בקרנית ועיוותה, עובדה הגורמת לעין מגורה ולאיכות ראיה ירודה. כל העצמים בהם מתבוננת התובעת נראים מרוחים, מוכפלים או מטושטשים, כאשר הסיבה לכך, הינה מיקום לקוי של חתך ניתוחי.

לאור נזקה החמור טוענת התובעת, כי נזקיה נגרמו כתוצאה מרשלנותם, חוסר מיומנותם וחוסר זהירותם של הנתבעים. בין היתר היא טוענת, שהנתבעים לא פיקחו או הדריכו כראוי את המתמחה אשר ביצע את הניתוח, ביצעו אצל התובעת חתך ניתוחי באזור חריג אשר גרם לעין המנותחת לסיבוכים, לא דאגו לחילופי מנתחים בשלב בו היה ניתן למנוע חלק מהנזק שנגרם או למזער את היקפו, לא נתנו לתובעת הסבר לגבי הניתוח והסיכונים הכרוכים בו, ולא קיבלו הסכמתה מדעת של התובעת לניתוח בניגוד לחוק זכויות החולה ועוד.

לטענת התובעת אשר כתבה בעבר שלושה ספרים, היא היתה בעיצומו של כתיבת ספרה הרביעי, אותו שאפה לסיים לאחר ביצוע ניתוח הקטרקט בעינה. לדבריה, עקב סיבוכי הניתוח השתנו אורח חייה ואיכותם ללא היכר כאשר הפגיעה הקשה בעינה הימנית והנזק שנגרם לראייתה, פגעו בה ומקשים עליה בכל תחומי החיים ובמיוחד בקריאה וכתיבה אשר היו חלק משמעותי בעולמה.

זאת בנוסף לשאר נזקיה העצומים, לטענתה, שאירעו לה במישור הפיזי והנפשי. בסך הכל מעריכה התובעת את נזקיה במיליוני שקלים לרבות כאב וסבל אובדן השתכרות ועזרת צד ג’.

 בן 9 תובע: ’אמריקן מדיקל סנטר’ עקרו לי שן שלא לצורך

הילד טוען, כי נכנס לניתוח פוליפים שגרתי ויצא ללא אחת משיניו הקבועות בקדמת פיו, עובדה הגורמת לו לנזקים תפקודיים ואסתטיים קשים; חוות דעת מומחה שצירף לתביעה: הממצאים מעלים שרשרת של מעשים ומחדלים רשלניים, המנתח לא נזהר מספיק, ניתן היה להציל את השן

לבית משפט השלום בתל אביב הוגשה תביעתו של ילד כבן 9, הטוען כי נכנס לניתוח פוליפים שגרתי ויצא ללא אחת משיניו הקבועות בקדמת פיו, עובדה הגורמת לו לנזקים תפקודיים ואסתטיים קשים.

התביעה, שהוגשה באמצעות עורכי הדין ענת מולסון וטל נבו, מכוונת נגד מכון ’אמריקן מדיקל סנטר’ בראשון לציון, וסכום התביעה הועמד על 2.5 מיליון ש”ח. בתביעה נטען, כי השן שנעקרה ממקומה היתה כבר שן קבועה ולא שן חלב, ולפיכך הנזק שנגרם הינו בלתי הפיך.

בכתב התביעה מצויין, כי כאשר ביקשו התובע ואימו לערוך בירור בנוגע למהלך הניתוח, הם פנו באמצעות באי כוחם, עורכי הדין מולסון ונבו בבקשה לקבל את תיקו הרפואי של הבן, אלא שכאן הוערמו עליהם קשיים רבים, הן על-ידי המדיקל סנטר והן על-ידי חברת הביטוח שלה וכי לאחר חילופי מכתבים וטלפונים מרובים, הובהר להם כי תיקו הרפואי “נעלם”.

רופא מומחה קובע: היתה שרשרת של מחדלים רשלניים

לכתב התביעה מצורפת חוות דעתו של פרופ’ ישראל קפה, מומחה לרפואת הפה וראש בית הספר לרפואת שיניים באוניברסיטת תל אביב, בה הוא קובע כי מן הממצאים שבידיו, עולה שרשרת של מעשים ומחדלים רשלניים של הנתבעת ובעטיים נגרמו לתובע נזקים בפיו וכי המנתח לא נקט במידה מספקת של זהירות וכתוצאה מכך נעקרה שן קדמית בפיו.

עוד קובע פרופ’ קפה, כי מחדלה של ’אמריקן מדיקל סנטר’ לא פסק בכך שהשן נעקרה במקומה במהלך הניתוח, אלא המשיך בכך שלתובע לא ניתן טיפול חירום מיידי ברגע שנתגלתה העקירה, היינו, החזרת השן למקומה וקיבועה אל תוך מכתשית השן, וכי לו ניתן לתובע טיפול חירום מיידי והשן היתה מקובעת למקומה, היו גדלים מאוד הסיכויים להצלת השן, ואף היה נמנע הצורך לשיקום האורתודנטי הארוך העומד בפני התובע.

בכתב התביעה נטען עוד, כי המדיקל סנטר לא הבהירה מייד לאחר הניתוח להורי הילד, כי עקירת השן מחייבת טיפול מיידי ללא דיחוי לשם הצלת השן ומאחר והדבר לא הובהר להורי התובע בזמן, הוא נשלח לטיפול בשן רק שבועיים לאחר הניתוח, דבר שהפחית מאוד את הסיכוי להצלתה.

עוד נאמר בחוות הדעת, כי עלות הטיפול הכוללת בפיו של הילד, לרבות ביצוע טיפול אורתודנטי זמני עד גיל 18, ולאחריו ביצוע שתלים וכתרים על גבי השן מידי 10 שנים, עומדת על כ-85,000 ש”ח במחירי היום.

נכות תפקודית ואסתטית

הילד טוען עוד בתביעתו, כי עקירת השן שהינה שן קידמית מרכזית בפיו, גרמה וגורמת לו לנכות אסתטית ותפקודית, ובעקבותיה הוא מתקשה להרכיב את התותב הזמני שהוכן עבורו ועל-כן הוא אוכל אך ורק מאכלים רכים.

עקירת השן, טוען התובע, מסבה ותסב לו עוגמת נפש, פחד מטיפולי שיניים, אי נוחות ובושה, בפרט לאור חסרונה במרכז פיו ולאור גילו הרך והעלבון הנלווה לכך בחברת ילדים וכי הנכות האסטית ממנה סובל התובע הובילה אותו למצוקה נפשית, חרדות ומתח כתוצאה מהנזק שנגרם לו והצורך בהמשך הטיפול הרפואי הצפוי לו.

 תביעת רשלנות רפואית: רופא שיניים נתן זריקת הרדמה במיקום שגוי

נ’ י’ מכפר סבא, טוענת כי זריקת אלחוש רשלנית של ד”ר גבי וייסמן גרמה לה לנזקים נפשיים, לבושה ולנכות של 20%; טוענת, כי הרופא עקר שן לגביה לא התלוננה ובשל הנזקים כיום היא דיכאונית וחסרת שמחת חיים; סכום התביעה: 2.5 מיליון ש”ח

כתוצאה משורה של מעשים ומחדלים רשלניים שנעשו מצד רופא השיניים, ד”ר גבי וייסמן, במרפאתו שבכפר סבא, נפגע קשות מצבי הרפואי והנפשי באופן המקשה על יכולתי לעבוד ולנהל חיים תקינים. כך טוענת נ’ י’, בת 63 מכפר סבא, בתביעה שהגישה (יום ה’, 26.8.04) לבית משפט השלום בראשון לציון.

בתביעה, שהוגשה באמצעות עו”ד ענת מולסון, נטען כי במהלך חודש אוגוסט 2001, פנתה נ’ למרפאתו של ד”ר וייסמן, על-מנת לקבל טיפול לשיקום הפה, אשר יכלול השמת שתי תותבות חלקיות בפה – עליונה ותחתונה.

על-אף שנ’ לא התלוננה על כאב בשן מס’ 21, המליץ לה הרופא לבצע בה ובשן מס’ 11 טיפולי שורש. במהלך הפגישה השלישית, הזריק לה ד”ר וייסמן זריקת אלחוש לפני ביצוע הטיפול. כבר במהלך הזרקת חומר ההרדמה, הרגישה נ’ בכאב חד באזור השפה העליונה, האף, הלחי והעין השמאלית.

היא עצרה מייד את הטיפול וסיפרה לרופא כי היא חשה בכאבים בכל צד שמאל של הפנים, הבאים כ”זרמים” חשמליים. הרופא פטר אותה כלאחר יד, וציין בפניה כי כאבים מן הסוג שהיא חווה הינם תופעה ידועה ומוכרת במהלך זריקת אלחוש.

הכאבים רק מתגברים במקום להיעלם

הרופא המשיך בטיפול השורש, אך הכאבים לא נעלמו אלא הוסיפו והתגברו במהלך הטיפול, עד שהפכו לכאב חד מאוד בשן המטופלת ולצריבה קשה בלחי. עד כדי כך גברו כאביה, שהיא ביקשה מהרופא שיעקור את השן בכדי להקל על הכאבים הנוראיים שחשה.

הרופא סירב לעצור את הטיפול, במהלכו הוסיף מספר זריקות נוספות וסיים את הטיפול, תוך שהוא מבטיח לתובעת כי הכאב יחלוף מעצמו. נ’ שבה למרפאתו של הרופא, אשר המשיך לטעון באופן עקבי כי הכאבים יחלפו מאליהם וכי עליה לסיים את הטיפול כמתוכנן.

על-אף הבטחותיו העקרות של הרופא, נטען בתביעה, לא פסקו כאביה של המטופלת. בנסותה למצוא פתרון לכאביה, היא פנתה לרופאי שיניים נוספים, ובהמלצתם נעקרה שן מס’ 21 בה נעשה טיפול השורש, וכן שן מס’ 11.

ואולם, גם עקירות השיניים הנ”ל לא עזרו לכאביה של נ’, אשר הלכו והתגברו מיום ליום, עד למצב בו כל מגע קל באזור החניכיים, במקום בו היתה ממוקמת שן מס’ 21, היה גורם לה לזרמים ולכאבים חזקיים מאוד.

לתביעה צורפה חוות דעת מומחה בתחום הפה והלסת, מטעם ד”ר שלמה ברק, הקובעת כי הזרקת חומר האלחוש בטיפול השורש השלישי שעברה התובעת, היה שגוי הן בצורת הזרקת החומר והן במיקום האנטומי של הזריקה, והם שגרמו לנזקה ולכאביה. לטענתו, לתובעת נותרו 20% נכות כתוצאה מן הטיפול השגוי.

ד”ר ברק קובע, כי “במקרה שהרופא משתמש במחט ארוכה או מחדיר את המחט הקצרה עמוק מדיי ובזווית לא נכונה, הוא מתקרב לאזור העצב האינפרה אורביטלי, עצב… המעצבב עצבוב סנסורי את שורת השיניים הקדמיות ואת הלחי, צד האף והשפה העליונה מאותה הצד. במקרה בו חומר האלחוש מוחדר בלחץ לתוך מעטפת העצב, נגרם כאב חד ביותר בצורת זרם בזמן ההזרקה”.

ד”ר ברק מוסיף וקובע, כי הכאב ממנו סובלת כיום התובעת נובע מכך שד”ר וייסמן “הזריק את חומר האלחוש בלחץ למיקום אנטומי שגוי”, וכי כתוצאה מן ההזרקה נגרמה לתובעת “פגיעה נוירולוגית קבועה של העצב האינפרה אורביטלי השמאלי מסוג טריג’מינל נוירולוגיה”. כאבים אלו הינם חזקים ביותר בצורת זרם עם “טריגר זון”, שהינו נקודה מסוימת אשר בכל מגע בה מופק הכאב העצבי.

מחלת הטריג’מינל נאורולגיה ממנה סובלת התובעת גורמת לכאב רב, ומלווה בהקרנה לכל אזור הצד השמאלי של הפנים. הכאבים מתגברים בכל מגע באזור בו בוצע הטיפול. המחלה גם מטרידה ומפריעה לתפקוד היומיומי. על-אף שישנו טיפול תרופתי המקל על המחלה, הוא לא עזר עד היום לשפר את מצבה של נ’.

הבושה אוכלת

עו”ד ענת מולסון טוענת בכתב התביעה, כי כתוצאה מטיפולו הרשלני של ד”ר וייסמן, נותרה בלסת העליונה של התובעת שן אחת בלבד, שכן נוכח כאביה הקשים של נ’, לא ניתן להלביש על הלסת תותבת. לפיכך, נאלצת התובעת להסתפק מאז הטיפול בתזונה רכה בלבד.

בנוסף, התובעת נמצאת במבוכה גדולה נוכח מצבה. היא מסתגרת בביתה ואינה יוצאת נוכח הפחד והבושה כי יצחקו על מראה החיצוני ללא שיניים. התובעת הפכה לאישה דכאונית וללא שמחת חיים. לטענתה, לפני הטיפול היא תיפקדה באופן מלא וסדיר ביחס לגילה, ללא כל מגבלות.

בעקבות הטיפול הרשלני לכאורה שניתן לנ’, היא מתקשה להמשיך ולתפקד כבעבר. לטענתה, היא מתקשה להתרכז, מתקשה באכילה ובשתייה, ובביצוע מלאכות הבית.

עו”ד ענת מולסון מעריכה את הנזקים המיוחדים שנגרמו לתובעת בכ-137 אלף ש”ח ומבקשת מבית המשפט לפסוק בנוסף פיצויים בגין כאב וסבל ונזקים נוספים, בגובה של עד 2.5 מיליון ש”ח.

 כתב תביעת רשלנות רפואית: ביה”ח “וולפסון” התרשל באופן חמור

התובעת טוענת כי לפני ארבע שנים, עקב רשלנות בית החולים שבמסגרתה הוצאה מגופה מחט עירוי בעודה עומדת בניגוד לנהלים, איבדה את הכרתה, נפלה ונחבלה קשות בראשה; תובעת מביה”ח ומהמדינה מאות אלפי שקלים בגין נזקיה

כתב תביעה בגין רשלנות רפואית של בית החולים וולפסון הוגש לאחרונה בבית משפט השלום בהרצליה באמצעות עורכת הדין ענת מולסון כנגד בית החולים ומדינת ישראל.

מכתב התביעה עולה כי התובעת, מרים דור ילידת 1962, פנתה בחודש מרץ 2000 לחדר המיון של בית החולים וולפסון, נוכח כאבי בטן קשים מהם סבלה. לאחר פנייתה, אושפזה התובעת למשך מספר שעות בחדר המיון, וכחלק מן הטיפול קיבלה גם עירוי נוזלים, באמצעות מחט וונפלון אשר הוחדרה לידה.

בתום הטיפול בחדר המיון, כך על-פי כתב התביעה, ועל אף שהתובעת לטענתה המשיכה לסבול מכאבים קשים, הוחלט לשחרר אותה לביתה. לתובעת הוכן מכתב שחרור, והיא נדרשה להגיע אל עמדת השחרור בכדי לקבלו. כאשר נעמדה התובעת בעמדת השחרור בחדר המיון בדרכה לביתה, הבחינה אחת האחיות כי מחט הוונפלון של העירוי , עדיין לא הוצאה מידה של התובעת ומשכך החליטה להוציא אותה מידה של התובעת במקום ובעמידה. מייד לאחר שהוצאה המחט איבדה התובעת את הכרתה, ונפלה בעוצמה רבה על הרצפה, כשהיא סופגת פגיעה קשה מאוד בראשה.

בכתב תביעתה טוענת התובעת כי בית החולים וולפסון חב בפיצוי מלא בגין נזקי תוצאת הפגיעה וכי המדינה חבה בפיצויה המלא בגין נזקיה, הן לאור אחריותה השילוחית והמניסטריאלית, והן באחריות ישירה.

התובעת טוענת כי לא ידעה ולא יכולה הייתה לדעת, מהן הנסיבות שגרמו לפגיעתה וכי הנזק נגרם על-ידי נכס, אשר לנתבעות (בית החולים והמדינה) הייתה השליטה המלאה עליו, וכי הנתבעות לא נקטו זהירות סבירה ולכן עליהן נטל הראיה להוכיח כי לא הייתה בארוע הנדון התרשלות שתחובנה בגינה.

לחילופין, טוענת התובעת, כי הפגיעה אירעה עקב רשלנותו הבלעדית והחמורה של בית החולים או מי מעובדיו אשר התבטאה בין היתר במעשים, במחדלים ובהפרת חובות חקוקות.

כך למשל טוענת הנתבעת, כי הפרוצדורה הרפואית של הוצאת מחט עירוי “בוצעה באופן פזיז ורשלני ומבלי תשומת לב ראויה למצבה הרפואי של התובעת”. לטענתה לא הופעל שיקול דעת סביר בהוצאת מחט העירוי כשהתובעת במצב של עמידה, זאת לאחר שזמן קצר קודם לכן, התקבלה התובעת לחדר המיון עקב כאבי בטן קשים אשר פקדו אותה, לאור השעה המאוחרת בלילה בה ניתן הטיפול וכן לאור התשישות בה הייתה התובעת ממילא נוכח השעה והכאבים.

עוד נטען כי עובדת בית החולים וולפסון לא הסבירה כראוי לתובעת את הסכנה שבהוצאת מחט עירוי כשהמטופל נמצא במצב עמידה, פעלה בניגוד להנחיות פנימיות של בית החולים והנחיות חיצוניות של המדינה, הדורשות כי הוצאת והחדרת מחט עירוי יעשו בישיבה או בשכיבה בלבד. בכך ביצעה עובדת בית החולים “פרודצדורה רפואית בסיסית ופשוטה בצורה רשלנית ושלא בהתאם לכל נורמה רפואית מקובלת”.

כלפי המדינה נטען כאמור כי היא חבה באחריות שילוחית למעשיו ומחדליו של בית החולים בהיותה המפקחת הראשית על התנהלות מוסדות הרפואה בארץ בכלל, ובתי החולים בפרט.

כן נטען כלפי המדינה כי לא דאגה להוציא הנחיות ברורות וחד משמעיות בכל הנוגע להוצאת והחדרת מחט עירוי ממטופל, ובכל מקרה הנחיותיה היו לא מספיקות ולא עמדו בתקן העולמי בכל הנוגע להוצאה והחדרה של עירוי מידו של מטופל.

התובעת טוענת כי גם כיום לאחר למעלה מ-4 שנים, ממשיכה היא לסבול כתוצאה מפגיעתה הקשה, מכאבי ראש חזקים מאוד המקרינים לגפיים העליונות. “כאבי הראש של התובעת מתגברים מאוד בחום, בקור וכאשר היא נחשפת לשמש למשך למעלה מ-10 דקות. בעת התקפות חמורות של כאבי ראש, הכאבים מקרינים מן הראש ועד המות”, נטען בכתב התביעה. למעשה עד היום, כך נטען, לא חלה כל הטבה במצבה הרפואי של התובעת.

עוד נטען כי בשל מצבה הרפואי ומגבלותיה התפקודיות מתקשה מאוד התובעת בעבודתה וסובלת מתשישות באופן קבוע, בעוד שלפני קרות הארוע הייתה אשה בריאה וללא כל בעיות רפואיות מיוחדות.

לטענתה בעקבות הפגיעה נגרמו לה בעבר הפסדי השתכרות וכן נפגע כושר עבודתה ויכולת השתכרותה לעתיד. כן נדרשת היא לטענתה להוצאות הכרוכות בקבלת טיפול רפואי ולעזרת צד ג’ ולכך תידרש גם בעתיד. בסך הכל מעריכה התובעת את נזקיה כתוצאה מרשלנות הנתבעות בכמה מאות אלפי שקלים.

 הורי תינוקת שמתה: טיפלו בה בזלזול ורשלנות

התינוקת, שנולדה כחלק משלישיה, מתה בגיל שלושה חודשים בבית החולים שניידר. ההורים טוענים כי הם אינם יודעים את נסיבות מותה כיוון שרוב התיק הרפואי נעלם באופן מסתורי. מבית החולים נמסר כי אנשיו מחפשים אחר התיק. טרם הוגש כתב הגנה בפרשה.

הוריה של תינוקת שמתה בגיל שלושה חודשים תובעים את בית החולים לילדים “שניידר” ואת קופת חולים כללית, בגין “זלזול ורשלנות” שהביאו לטענתם למותה של בתם. כן טוענים ההורים שלאחר מות התינוקת נעלם “באופן מסתורי” חלק גדול מהתיק הרפואי שלה, כך שהם אינם יודעים את נסיבות מותה.

בתביעה, שהוגשה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ההורים טוענים שהתינוקת, שנולדה להם כחלק משלישיה, החלה להתפתח ולמרות שנולדה במשקל של 530 גרם, חרף משקלה הנמוך ונתוני הפתיחה הקשים, השתפר מצבה מדי יום. לדבריהם, היא החלה לנשום עצמאית, הוצאה מהאינקובטור וכאשר הגיעה משקלה ל-1.7 ק”ג, החלו הרופאים המטפלים בה לדבר על שחרורה הצפוי מבית החולים.

ב-15 בינואר 2003 החליטו ההורים, לאחר חצי שנה בה שהו בבית החולים, גם טרם הלידה וגם לאחריה, לנסוע לסוף שבוע בבית המשפחה בדרום הארץ, כשהם משאירים את התינוקת בבית החולים.

האם התקשרה פעמיים במהלך אותו יום כדי לשאול לשלום בתה ונאמר לה כי מצבה טוב והיא אינה צריכה להדאיג את עצמה. אך עוד באותו יום, בשעה 02:30 לפנות בוקר, קיבלו ההורים טלפון בהול מבית החולים אשר לטענתם, “החריד את שלוות חייהם לנצח” ובו הודיעו להם כי מצבה של התינוקת הידרדר באופן פתאומי והם מתבקשים לשוב לבית החולים בדחיפות.

עוד בדרכם לבית החולים התבשרו ההורים על מותה של בתם. לטענתם, לאחר מכן הם ביקשו את תיקה הרפואי אך רובו של התיק נעלם מבית החולים ולכן הם אינם יודעים מה היו נסיבות מותה של בתם.

לטענתם, רשלנות בית החולים מתעצמת “נוכח העובדה כי חלק נכבד מהתיק הרפואי של התינוקת ’פרש כנפיים’ ונעלם באופן מסתורי מארכיון בית החולים”, ולכן הם אינם יכולים להוכיח את טענותיהם כנגד בית החולים ובכלל זה את השתלשלות העניינים שהביאה למות התינוקת.

מסיבה זו גם, לדבריהם, לא מצורפת לתביעה חוות דעת רפואית מטעמם. לטענתם, בית החולים טיפל בתינוקת בזלזול ובקלות ראש בלתי סבירים, רשלנותו של בית החולים חמורה והרופאים כלל לא הסבירו להם מהן הסכנות הרפואיות העומדות בפני התינוקת והשלה אותם בנושא מצבה הרפואי.

לטענת ההורים, מאז מותה של בתם חרב עליהם עולמם, הם סובלים מדכאונות ומחרדות, והאירוע הטראגי השפיע מאוד על זוגיותם ואף גרם לכך שהאב פוטר מעבודתו. ההורים מבקשים מבית המשפט, באמצעות עורכי הדין ענת מולסון וטל נבו, כי יעריך את מידת הנזק שנגרם להם ולתינוקת, ההוצאות הרפואיות שנגרמו להם וקיצור תוחלת חייה של התינוקת.

 תובע 2.5 מ’ ש’: ’מכבי לא אבחנו מחלתי והפכתי נכה’

מורה לחינוך גופני בן 53 תובע מקופ”ח מכבי למעלה מ-2.5 מיליון שקל פיצוי על כך שלא אובחן כסובל מדלקת בלב, שהובילה בסופו של דבר לנכות. “כל רופא מתחיל וסביר היה חייב לחשוד במחלה ולהפנות את החולה לבירור בכוון זה”, נאמר בכתב התביעה

במשך שישה שבועות סבל א.ג., בן 53, מורה ותיק לחינוך גופני מדלקת בלב. במשך כל אותה תקופה הוא עבר מרופא לרופא, אובחן כסובל מכאבי שרירים וקיבל כדורים והפניות. בסופם של ששת השבועות האלו הגיע לבית החולים בילינסון כשרגלו השמאלית משותקת.

באמצעות עורכי דינו ענת מולסון וטל נבו תובע א.ג. בבית המשפט המחוזי בתל-אביב את מכבי שירותי בריאות על רשלנות רפואית שגרמה לו לנזקי גוף, בסכום של מעל לשניים וחצי מיליון שקל.

עורכי הדין טוענים ששרשרת של מחדלים ומעשים רשלניים שאירעו בסניף אורנית של קופת חולים מכבי, גרמו לנכות של 10 אחוזים ברגלו של התובע וגרמו לו לנכות קרדיולוגית בשיעור של 40 אחוז.

רק לאחר שרגלו הפכה למשותקת התברר שא.ג. סבל במשך תקופה ארוכה מדלקת חיידקית בלב, שמשום שלא טופלה בזמן גרמה לתסחיף של קריש דם שגרם לשיתוק.

במשך כל אותם שבועות התלונן א.ג. על דפיקות לב מהירות, על עייפות וחולשה, על תופעות של צמרמורות חום וקור ועל תסמינים נוספים. בשל אבחון שגוי נאמר לו כי הוא סובל מכאבי שרירים או מדלקת בערמונית והוא טופל בסוגים שונים של אנטיביוטיקה.

רק בבית החולים התברר שא.ג. סבל מדלקת חיידקית בלב, שהתפתחה בעקבות שילוב של מום לבבי ממנו סבל ושהיה מוכר לרופאים המטפלים ובעקבות טיפול שיניים שעבר ושגם הוא היה ידוע לרופאים. בשל הדלקת החמורה נאלץ א.ג. לעבור ניתוח לתיקון המסתם שבליבו.

פרופ’ אליעזר קפלינסקי, לשעבר מנהל מכון הלב בבתי החולים מאיר בכפר סבא ותל השומר, שצירף לכתב התביעה את חוות דעתו סבור כי “כל רופא מתחיל וסביר היה חייב לחשוד במחלה ולהפנות את החולה לבירור בכוון זה”.

עוד ציין שניתן היה לדעתו למנוע את הנזק לרגל, “לו הוחל הבירור והטיפול מיד. ניתן לקבוע בסבירות גבוהה שניתן היה למנוע הן את האירוע התסחיפי
והן את הפגיעה הקשה במסתם. הדחייה בטיפול הביאה להתפתחות המחלה במשך שישה שבועות ללא מפריע”.

א.ג. תובע מקופת חולים “מכבי” סכום של כ-410 אלף שקל בגין הפסד השתכרות ופנסיה, הוצאות על טיפולים רפואיים והוצאות על עזרה. “מאדם בריא אשר העמיד את הספורט והבריאות הגופנית בראש סדר העדיפות, הפך התובע לאדם נכה אשר חולשה עייפות ודיכאון הינה מנת חלקו הקבועה, המטופל באופן קבוע בטיפול תרופתי”, כתבו עורכי דינו.

בנוסף הוא תובע מ”מכבי” נזקים כלליים בגין כאב וסבל, הוצאות על סיוע, הוצאות רפואיות והוצאות מוספות.

מקופת חולים “מכבי” נמסר שכתב התביעה טרם התקבל ולכשיתקבל יוכלו להגיב.

 תביעת ענק נגד קופ”ח כללית ונגד בילינסון

תביעת ענק הוגשה בסוף השבוע נגד שירותי בריאות כללית ונגד ביה”ח בילינסון על ידי אדם שסבל מכאבי ראש ובעיות ראייה, וטוען שלא אובחן בזמן, ספג יחס מבזה ונאלץ לעבור ניתוח להוצאת גידול מראשו

תביעה המוערכת ב-15 מיליון ש”ח הוגשה בסוף השבוע בבית המשפט המחוזי בת”א על ידי גבר בן 50 מרמת השרון נגד קופת חולים כללית, בית החולים בלינסון וכמה מרופאיהם, בגין רשלנות רפואית בה התייחסו אל אדם שהתלונן על כאבי ראש ובעיות ראייה כאל כמתחזה ושקרן והמליצו לו ללכת לפסיכיאטר. בסופו של דבר התברר כי הוא סבל מגידול בראשו כיום מצבו קשה ואינו יכול לתפקד באופן עצמאי.

בתביעה, שהוגשה על ידי עו”ד ענת מולסון ועו”ד טל נבו, נטען כי “נוכח טיפול רשלני ותוך זלזול משווע בתלונותיו של התובע ובממצאי בדיקת שדה ראיה, החמיצו הרופאים לאבחן גידול בראש מסוג קרניופרינגיומה ובכך גרמו לאיחור משמעותי באבחון ולנזק חמור, לנכות קשה ולסבל רב למשך שארית חייו. כל זאת תוך זיוף מסמכים וטענות שווא לפיהן התובע מתחזה לחולה ותוך המלצה כי יפנה לפסיכיאטר”.

לפי התביעה, בשנת 1999 פנה התובע לקופת חולים כללית לאחר שהתחיל לסבול מטשטוש בראייתו, הוא נבדק, אולם תיקו הרפואי אבד. בתחילת שנת 2000 נבדק פעם נוספת והופנה בדחיפות לרופאה נוירואופטלמולוגית, מומחית בביצוע ופענוח של שדות ראיה.

הרופאה ערכה לתובע בדיקה ובסיומה הסיקה כי התובע מתחזה, ובהתאם לא הופנה על ידה לכל בדיקה נוספת. התובע הוחזר להמשך טיפולו של רופא העיניים המקורי שלו בלווי מכתב, בו הובהר כי לאור ממצאי הבדיקה התובע מתחזה.

עוד מעלה התובע טענה חמורה בחשד לזיוף מסמכים: “כיום, עם צילום תיקו הרפואי של התובע, נדהם התובע לגלות כי כתב ידה המסודר של הנתבעת ברישום בדיקתה אינו זהה, ובין השורות מתווספים להם משפטים לכאורה חדשים, בכתב יד שונה, אשר נראה כי הוספו בדיעבד”.

בחוזרו לרופא השני שבדק אותו ציין בפניו הרופא, לטענת התובע, כי מממצאי הבדיקה אצל עולה כי התובע הינו “מתחזה” ובהתאם מסתיים הבירור בעניינו. עוד טוען התובע כי לאחר שקרא הרופא את מכתבה של עמיתתו הנוירואופטלמולוגית הוא אמר לתובע כי “הוא משקר” וכי “רצוי שייבדק על ידי פסיכיאטר”.

רק לאחר חצי שנה לערך, לאחר שעבר בדיקות נוספות שלא העלו דבר, התגלה הגידול בראשו של התובע והוא עבר ניתוח לכריתתו. בין היתר טוען התובע כי הנתבעים “התעלמו מתלונותיו של התובע; אבחנו באופן שגוי וללא כל הצדקה רפואית כי התובע הנו “מתחזה”; , כמתחייב במקרים בהם עולה חשד לקיומו של תהליך תופס מקום בראש; אפשרו ו/או לא מנעו את התפשטות הגידול בראשו של התובע וזאת באופן בלתי סביר ו/או רשלני; עלו בנסיבות העניין באופן פזיז ורשלני שהביא לפגיעה קשה בראייתו של התובע” ועוד…

פרופ’ בן סירה, מומחה רפואי מטעם התביעה מעריך את נכותו הצמיתה של התובע בעקבות האיחור באבחון כדלקמן: 55 אחוזים בגין חדות ראיה, 90 אחוזים בגין שדה ראיה ו-10 אחוזים בגין גלאוקומה. התביעה מפרטת את שורת הנזקים שנגרממו לתבוע (אובדן כושר עבודה, סבל רב ועוד…) והתובע ביקש מבית המשפט לחייב את הנתבעים לשלם לו 750 אלף שקלים נזק מיוחד ועוד פיצויים בגין נזק כללי.

ממשרד הדוברות של שירותי בריאות כללית נמסר כי “כתב התביעה טרם התקבל ב’שירותי בריאות כללית’. לכשיגיע יועבר ליועץ המשפטי, אשר ילמד את הנושא ויגיב עליו במסגרת ההליך המשפטי”. מהמרכז הרפואי רבין נמסרה תגובה ברוח דומה: ” כתב התביעה הנ”ל טרם הגיע לבית החולים. לכשיגיע, נלמד את הפרטים ונערך להגשת כתב הגנה”.

 תביעת רשלנות נגד יוספטל וקופ”ח כללית

נגד ביה”ח יוספטל באילת ונגד קופת חולים כללית הוגשה בסוף השבוע תביעה בגין רשלנות רפואית על סך העולה על 2.5 מיליון שקלים, לאחר שלפי התביעה גרמו גופים אלו נזק בלתי הפיך לתובעת והפכוה לסיעודית

תביעה בגין רשלנות רפואית הוגשה בסוף השבוע בבית משפט המחוזי בבאר שבע נגד בית החולים יוספטל באילת ונגד קופת חולים כללית. סך התביעה הוא מעל ל-2.5 מיליון שקלים. לפני כשנתים לערך, לטענת התביעה, טיפל בית החולים יוספטל בצורה מזלזלת ורשלנית בתלונותיה של התובעת, לשעבר חברת מועצת פועלי בת ים, לאחר שמעדה ברחוב וספגה פגיעה ישירה בראשה, תוך שהוא משחרר את התובעת לביתה ללא הוראות מתאימות ואף מבלי להורות לה לשוב לבית חולים במקרה של החמרה במצב.

לפי טענת התביעה, שמוגשת באמצעות משרד עורכי הדין נבו-מולסון, לאחר שהאשה, ששהתה בחופשה באילת, שבה לאזור מגוריה במרכז (ולאחר שהמשיכה לסבול, לטענתה, מכאבי ראש חזקים ללא הרף ומהחמרה במצבה) היא החליטה להיבדק אצל רופאת המשפחה שלה בקופת חולים כללית. רופאת המשפחה פטרה אף היא את התובעת בלא כלום ולא ביצעה את הנדרש, חרף תלונות התובעת על כאבי ראש חזקים והקאות.

לאחר ימים ספורים בלבד הדרדר מצבה של התובעת והיא נזקקה לניתוח ותקופת אשפוז ממושכת. לפי כתב התביעה, בבדיקה שנערכה במחלקה הנוירולוגית בבית החולים תל השומר נקבע כי הטיפול בחולה “הן בבית החולים יוספטל והן בקופת החולים חרג מכל נורמה טיפולית סבירה ומקובלת”. נוכח האיחור באבחון והטיפול הכושל שניתן לתובעת, שני הנתבעים גם יחד גרמו לנזק עצום ובלתי הפיך למוחה של התובעת והפכו אותה לנכה ולחולה סיעודית הנזקקת לעזרה מלאה למשך שארית חייה.

 תביעת ענק נגד בית חולים שיבא וכן נגד משרד הבריאות

עניינה של התביעה שהוגשה בבית המשפט בת”א הינה בכשל מתמשך של הצוות הרפואי בבית החולים שיבא, אשר לא היה ערני דיו
לכך שהבעיות מהן סבלה התובעת ז”ל, נמשכות בצורה נמרצת וגורמים לאיבוד מתמשך של אשלגן דרך מערכת העיכול. לאחר שרשרת של טעויות וחוסר משווע של תשומת לב, לא קיבלה המנוחה את כמות האשלגן שהיה עליה לקבל, דבר אשר הוביל למותה בטרם עת עקב הפסקת פעולת הלב. היורשים תובעים 2.5 מיליון ש”ח לתביעה צורפה חוות דעתו של פרופ’ מנהל מחלקה כירורגית הקובע כי מדובר במקרה של רשלנות רפואית.

יורשיה תובעים עשרה מיליון ש”ח. את התובעים מייצגים עו”ד ענת מולסון ועו”ד טל נבו.

תביעה בסך מיליוני שקלים על רשלנות רפואית בניתוח לייזר

רק בתום הניתוח, בעודו שוכב על שולחן הניתוחים, הוגש לתובע טופס הסכמה לניתוח, מבלי שהוסברה לו מהות הטופס. בתביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, טוען התובע, באמצעות באי כוחו עו”ד ענת מולסון ועו”ד טל נבו, כי ההדרדרות הקשה במצב הראייה שלו והפגיעה הקשה ביכולתו לעבוד ולנהל חיים תקינים, נגרמו כתוצאה מטיפול רשלני ותקיפה של רופאי מכון רואים 6/6.

התובע, נשוי ואב לילדים בן 40, תובע את מכון רואים 6/6 ואת רופאיו בסכום של למעלה מ-2.5 מיליון ש”ח, בטענה כי הוא מתקשה לראות וכי אינו יכול לעשות שימוש במשקפיים בשל הניתוח שבוצע בשתי עיניו ושאמור היה לבטל את רוחק הראייה שלו וכי למעשה הביאו אותו לחוסר ראייה כמעט מוחלט.

מכתב התביעה, עולה בין היתר, כי בעקבות מודעת פרסומת שראה התובע ושכותרתה “שלושים שניות והמשקפיים בסל”, הוא פנה למכון רואים 6/6. בבדיקות שנערכו, נתגלה רוחק ראייה קיצוני, אך חרף עובדה זאת הומלץ בחום לתובע ע”י הרופא ובעל המכון, לבצע ניתוח לייזר בעיניו, אשר במקרה הגרוע “יותיר רוחק רואי של 1.5 דיאופטר” לדבריהם.

בתאריך 15/07/99 עבר התובע, מבלי שחתם על טופס הסכמה לניתוח, ניתוח לייזר בשתי עיניו. רק בתום הניתוח, בעודו שוכב על שולחן הניתוחים, הוגש לתובע טופס הסכמה לניתוח, מבלי שהוסברה לו מהות הטופס.

למחרת הניתוח החל התובע לסבול מהפרעות ראיה קשות. התובע החל לראות “תמונות כפולות” בעינו השמאלית ולא היה מסוגל לראות ללא משקפיים, גם בעינו הימנית.

בתאריך 22/11/99, הגיע התובע למכון לצורך ה”תיקון”, עליו המליצו רופאי המכון. לאחר ביצוע ה”תיקון”, חש התובע שינוי נוסף משמעותי לרעה בראייתו, שהתבטא בכך שבעינו השמאלית החל לראות תמונות מפוצלות רבות ולא ברורות.

כיום, לאחר כ-4 שנים ממועד ה”תיקון” ולאחר בדיקות רבות במכון וע”י רופאים מהארץ ומחו”ל, התברר, כי נגרמה לתובע פגיעה קשה ובלתי הפיכה בקרנית עין ימין ובקרנית עין שמאל ולמעשה, ללא הרכבת עדשות מגע קשות, התובע אינו רואה כמעט לחלוטין, בשל עיוותים קשים בשתי העיניים.

התובע באמצעות עוה”ד ענת מולסון וטל נבו, טוענים, כי הניתוח וניסיון התיקון שלאחריו, בוצעו ללא כל הצדקה רפואית, ללא הסכמה מדעת, בצורה בלתי מיומנת ובלתי מקצועית וגרמו לנזקים קשים ובלתי הפיכים לעיניו של התובע.

פרופ’ יצחק בן סירה, מומחה ברפואת עיניים, שבדק את השתלשלות הארועים ציין בחוות דעתו לבית המשפט, כי: ההסברים שקיבל התובע לפני הניתוח היו לקויים ובאופן מכוון טושטשו בהם הסיכונים לאור היותו של התובע בקבוצת רחקי הרואי הקיצונית.

לדברי פרופ’ בן סירה, “לאור מספר הראייה בעיניים – רוחק ראיה קיצוני – טרם הניתוח, עצם ביצוע הניתוח הינו בניגוד להמלצות שהיו באותה התקופה ובניגוד למותר לפי ה-FDA האמריקאי.

“הניתוח בוצע ברשלנות ושלא במיומנות וללא מכשיר לייזר מתאים למצב העיניים של התובע טרום הניתוח.

“כתוצאה מהניתוח וה”תיקון” הפכה ראייתו של התובעת מוגבלת ביותר, והיא תלויה בחבישת עדשות מגע קשות, באמצעותם מתאפשרת ראיה למספר שעות מוגבל ביום, עקב סיבולת נמוכה לעדשות ויובש שנוצר בעיניים. כך גם משתנה ראייתו של התובע בבדיקות שנעשו לאורך היום. מאחר והתובע תלוי מחד גיסא בעדשות מגע לראייה, ואולם מאידך היא אינו מסוגל לחבשם ליותר ממספר שעות ביום הרי שהנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהניתוח וה”תיקון”, הביאו אותו לחוסר ראייה כמעט מוחלט”.

תביעות רשלנות רפואית