רגישות לתרופות- אלרגיה לתרופות ( DRUGS ALLERGY) – רשלנות רפואית

היו בישראל תביעות רשלנות רפואית לא מעטות בנושא אלרגיה לתרופות או רגישות לתרופות שניתנו על ידי רופאים וגרמו לנזק. לשאלות בנושא זה, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה משמאל.

 החשיפה הראשונה לתרופה האלרגית מאפשרת לגוף ליצור נוגדנים ותאי דם לבנים מיוחדים בשם לימפוציטים לזכור את אותם תרופות לפעם הבאה. תגובה אלרגית לתרופות מתפתחת לרוב במקרים של מינון גבוה של תרופה וזמן טיפול ארוך.התרופות אשר מובילות לתגובה אלרגית נקראות אלרגן. בין התרופות השכיחות יותר המובילות לאלרגיה נמצאות תרופות מקבוצת האנטיביוטיקה, כגון פניצילין או תרופת מקבוצת סולפה, משכחי כאבים, כגון קודאין או תרופות נוגדות דלקת שאינן סטרואידים ועוד. התגובות האלרגיות לתרופות מקבלות ביטוי החל מפריחה מקומית מתונה עד להשפעה משמעותית על איברים מרכזיים בגוף. ברוב המקרים האיבר שיהיה מעורב הוא העור. חשוב לדעת שלא כל התגובות השליליות לתרופות הן בהכרח אלרגיות, למעשה פחות מעשרה אחוז מהתגובות מקושרות לתגובה אלרגית. בזמן שכל אחד יכול לפתח תגובה אלרגית לתרופה, מספר גורמי חדשים יכולים לעלות את הסיכון, ובניהם תגובה אלרגית בעבר לאותה תרופה או לתרופה אחרת, אפילו אם הייתה מינימלית, זה עדיין מעלה את הסיכוי. בנוסף ירידה במערכת החיסון או נוכחות של חום או אלרגיה נוספות מעלות את הסיכון לפתח אלרגיה לתרופה מסויימת.

מקרי רשלנות רפואית – אלרגיה לתרופות 

קיימים מספר סיבוכים מרכזים שעלולים להתעורר כתוצאה מתגובה אלרגית לתרופות:

          תגובה אנפילקטית היא תגובה אלרגית חמורה שעלולה להיות מסכנת חיים.

          חלק מן התגובות עלולת להוביל להרס מהיר של תאי דם וכתוצאה מכך לאנמיה.

בנוסף התגובה האלרגית לתרופות מובילה לירידה באפקטיביות התרופה ולכן עליך לדווח לרופא המטפל בהקדם האפשרי, גם בכדי שתהיה בקרה על האלרגיה וחומרתה אולם גם כדי להחליך את התרופה לתרופה יעילה יותר או לתרופה אשר מובילה לתופעות לוואי פחותות יותר.

עילות לתביעת רשלנות רפואית אלרגיה תרופתית

          ביצוע אנמנזה חלקית ללא תשומת לב לאלרגיה לתרופות וכתוצאה מכך טיפול בתרופה הבעייתית.

          חוסר טיפול מתאים במקרה של סיבוך לתגובה אלרגית, למשל בשוק אנפילקטי. 

 

לשאלות על רשלנות רפואית בנושא רגישות לתרופות, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה מופיעים בראש העמוד משמאל.

 

אוטם ריאתי (Pulmonary infarction) – רשלנות רפואית?

ישנן תביעות רשלנות רפואית שהוגשו בגין איחור באבחון או בטיפול באוטם ריאתי. לשאלות בנושא, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה משמאל.

רוב מקרי האוטם הריאתי מתרחשים כתוצאה מקריש דם הצף לו באופן חופשי. במקרים פחות שכיחים, נוכחות של קריש דם בריאות עצמן עלול להוביל לאוטם ריאתי. סוגים שונים של חומרים עלולים ליצור תסחיפים אשר יובילו לאוטם ריאתי ובניהם: שומן, גרורות, תסחיף ספטי, אוויר וחומרים זרים המוזרקים לתוך הדם.

גודל התסחיף הריאתי הוא זה אשר קובע באילו כלי דם ריאתיים הוא יעצר. לאחר שהתסחיף נעצר, הוא מוביל לחסימת כלי הדם ומקטין את זרימת הדם לאותו אזור. במקרה של חסימה מסיבית של כלי דם בריאות , הדבר עלול להוביל למאמץ מוגבר של החדר הימיני של הלב וכתוצאה מכך לכשלון לב ימיני. אצל ילדים עם אוטם ריאתי, לרוב יהיו מחלות רקע לא פשוטות אשר מעלות את הסיכון להתרחשות של תסחיף ראיתי ואוטם ריאתי, כגון: סרטן, תסמונת נפרוטית, כימותרפיה, אנמיה חרמשית ודלקת של כלי הדם. התסמינים של אוטם ריאתי לכלול כאב חזה, קוצר נשימה, דופק גבוה, חום בינוני, הצטברות נוזלים בריאות, שיעול פרודוקטיבי, ירידה בלחץ דם, נפיחות ברגליים , חולשה וחוסר שקט.

מקרי רשלנות רפואית – אוטם ריאתי

אוטם ריאתי יכול לעבור בצורה שקטה וללא תסמינים קליניים כלל או תסמינים קטנים כמו קוצר נשימה או כאב קל בחזה שיחלפו כלעומת שבאו. במקרים אחרים, לעומת זאת, התסמינים יכולים להיות חמורים יותר ולהוביל לעלייה מוגברת של הלחץ הריאתי, כשלון לב ימני ובמקרים מסויימים, אף למוות.

עילות לתביעה ברשלנות אוטם ריאתי 

– אבחון בשלב מאוחר יותר של והתדרדרות של המצב הריאתי וכתוצאה מכך הופעת סיבוכים כגון בצקות ברגליים, כבד מוגדל ווורידי צוואר בולטים.
– ביצוע אנמנזה חלקית או לא נכונה וחוסר תשומת לב לתסמינים ראשוניים להתפתחות המחלה.
– התרשלנות רפואית בעת בביצוע פעולה אבחנתית או טיפולית לזיהוי כלי דם חסומים או פתיחתם.
– רשלנות בחוסר מתן תרופות לדילול לדם לחולים בסיכון לתסחיפים ריאתיים ולאוטם ראיתי, למשל חולים עם פקקת של הוורידיפ ברגליים.

לשאלות על רשלנות רפואית בנושא אוטם ריאתי ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה מופיעים בראש העמוד משמאל.

מחלת וילסון – רשלנות רפואית באבחון

קיימים מקרים של תביעות רשלנות רפואית באבחון או בטיפול. מדובר על מקרים בהם הרופאים לא שמו לב לסימפטומים האופייניים למחלה ונגרם נזק מקל ועד קשה בעקבות האיחור באבחנה ובטיפול.

תביעות רשלנות רפואית בנושא מחלת וילסון נמשעכים בדרך כלל כשלוש שנים והפיצוי הינו פונקציה של גודל הנזק שנגרם.

מחלת וילסון היא מחלה תורשתית שמאופיינת בהצטברות נחושת ברקמות בגוף, בעיקר בכבד, במוח ובכליות. הצטברות בכבד עשויה לגרום להתנמקות, הצטלקות ואף לשחמת הכבד ואילו הצטברות במוח עלולה לגרום לנזק מוחי.

אחד מתסמיני המחלה הן טבעות קייזר פליישר: הצטברות משקעי נחושת ברקמות העיניים המופיעים כטבעות זהובות על הקרניות. ‏‏

שכיחות המחלה היא בסביבות 1 לכל שלושים אלף תושבים, אך ישנה שכיחות מוגברת של המחלה בקרב צפון-אירופאים ויהודים אשכנזים. אופן התורשה של המחלה הוא אוטוזמלי-רצסיבי.

בעת גילוי מחלת וילסון רמות הנחושת בגוף גבוהות מאוד, מה שמחייב טיפול בקלאטור דוגמת פניצילאמין אשר קושר יוני נחושת בדם ומאפשר את פינוים דרך הכליה.

השליטה במחלה לאחר מכן כולל דיאטה דלת נחושת להקטנת צריכת הנחושת מהמזון. בנוסף ניתנים לחולים תוספי אבץ, שכן הוא גורם להקטנת ספיגת הנחושת מהמעי.

לבחינת האפשרות להגשת תביעה על רשלנות רפואית באבחון מחלת ווילסון, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה שמשמאל.

ערעור על החלטת רשם לפטור מאגרה

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
בפני כב’ השופט משה דרורי
ע”ר 9858-10-11 גבעון נ’ לוי ואח’ המערער
עמוס גבעון נגד
המשיבים
1. מרדכי בן ציון לוי
2. איילון חברה לביטוח בע”מ
3. היועץ המשפטי לממשלה
פסק דין כללי
1. ערעור על החלטת רשם לפטור מאגרה, מעורר מספר שאלות משפטיות עקרוניות, ביחס לתפקיד הערכאה השיפוטית, אשר נזקקת לדיון בפטור מאגרה, ובעיקר: מי הצדדים היריבים, מתי ניתנת זכות הטיעון, ולמי, והאם הזכות כוללת גם חקירה נגדית של המבקש והגשת תצהיר נגדי של הצד שכנגד.
°
2. כדי לענות על השאלות הללו, אתאר, בקצרה, את הרקע לכתב התביעה ואת כתב התביעה. לאחר מכן, אביא, בתמצית, את ההליכים וההחלטות של הרשם. בפרק שלאחר מכן יוצגו עמדות הצדדים, כפי שעלו בדיונים בעל פה בפניי ובסיכומים בכתב. בחלק הדיון, אתייחס לשאלות המשפטיות שהוצגו לעיל, אנתח אותן מבחינה משפטית, על בסיס זכות הגישה לערכאות וזכות הטיעון, תוך התייחסות לחוקים ולתקנות שיש להן השלכה על הסוגיות הללו, ואיישם את מסקנותיי על הנתונים של תיק זה.
רקע
— סוף עמוד 1 —
3. מרדכי בן ציון לוי (להלן – “התובע”), יליד 1963, נפגע, בהיותו ילד קטן, בתאונת דרכים, בשנת 1966. הוא נפצע בראשו, ושמיעתו באוזן שמאל נפגעה. כעשר שנים לאחר מכן, אובחן אצלו גידול בלוע, ובגינו נותח התובע.
בנוסף לכל הנ”ל, סבל התובע מכאבי ראש, סחרחורות וליקויי שמיעה, בראשית שנות ה-80′ של המאה ה-20. לאחר שהתובע התלונן בקופת חולים “לאומית” (להלן – “קופת חולים”), כי מצבו החמיר, הוא עבר, ביום 22.6.88, ניתוח להסרת גידול “אקוסטיק עצום” בתעלת השמע, בבית חולים הדסה בירושלים (להלן – “הדסה”). לאחר הניתוח האמור (להלן – “הניתוח הראשון”), ובעקבות פגיעה עצבית במהלכו, הופיע אצל התובע שיתוק מלא של עצב הפנים. כמו כן, השיתוק בעצבים, שהיו פגיעים לפני הניתוח, החמיר.
התובע, לדבריו, פנה לעו”ד עמוס גבעון (להלן – “עו”ד גבעון” או “עוה”ד” או “המערער”) בשנת 1994 (ובכל מקרה, כלשון סעיף 5 רישא ששל כתב התביעה בת.א. 9858-10-11, “זמן ניכר לפני חודש יוני 1995”), וביקש לייצגו בתביעת רשלנות רפואית, הן כנגד קופת חולים והן כנגד הדסה.
מצבו הרפואי של התובע הוחמר והתדרדר, גם מבחינת המצב הנפשי, ולדבריו, איבד את כושר השתכרותו, ולא עבד מאז הניתוח הראשון, בשנת 1988.
בינואר 1996, אובחן כי הגידול שהוסר בניתוח משנת 1988, חזר וצמח.
בחודש יולי 1996 בוצע ניתוח נוסף להסרת הגידול (להלן – “הניתוח השני”).
התובע נשלח על ידי עו”ד גבעון להכנת חוות דעת רפואיות, עוד בינואר 1997.
4. תביעת נזקי גוף – רשלנות רפואית, שהגיש עו”ד גבעון, בשם התובע, כנגד קופת חולים וכנגד בית החולים הדסה, הוגשה ביום 6.9.99 (ת.א. 1410/99, בבית המשפט המחוזי בירושלים).
התביעה הופנתה כנגד קופת החולים, שהתרשלה באיבחון, וכנגד בית החולים הדסה, שהתרשל בניתוח הראשון, ולא הוציא את הגידול בשלמותו, ואף לא ביצע מעקב הולם בין שני הניתוחים (שתי הנתבעות יכונו להלן, ביחד, “הנתבעות” או “המזיקות”).
5. בבית המשפט המחוזי, בתביעה הנ”ל, הועלתה טענת התיישנות, על ידי שתי הנתבעות.
בתחילה, החליט בית המשפט המחוזי (כב’ השופטת מרים מזרחי), לדחות את טענת ההתיישנות בעיקרה, וקיבל אותה רק בחלקה, דהיינו: בכל הנוגע לפעולות או מחדלי קופת החולים, לפני הניתוח הראשון משנת 1988 (החלטה בבש”א 7863/01, מיום י”ט חשון תשס”ב (5.11.01)).
הוגשה על כך בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, שהורה להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, כדי ללבן את העובדות הנדרשות להכרעה בשאלת ההתיישנות (רע”א 9612/01, מיום 11.3.02, מפי כב’ השופטת טובה שטרסברג-כהן).
בפסק הדין שניתן בסיום ההליכים בבית המשפט המחוזי, ביום כ באב תשס”ט (10.8.09) (להלן – “פסק הדין המחוזי”), נקבעה אחריות שתי הנתבעות, ונדחתה טענת ההתיישנות, כפי שכתבה כב’ השופטת מרים מזרחי, בפיסקה 21 של פסק הדין המחוזי:
“מהאמור לעיל עולה, כי יש לייחס לנתבעות רשלנות בכל הנוגע לתקופה שקדמה לניתוח הראשון, ולמעקב אחר הניתוח הראשון, אך אין לייחס להדסה רשלנות
— סוף עמוד 2 —
בכל הנוגע לתוצאות הניתוח הראשון. בהתחשב בעובדה שביד שתי הנתבעות היה להורות על הבדיקות המתאימות, בשתי התקופות הרלוונטיות, אני קובעת כי שתיהן אחראיות לנזק באופן שווה.
בשל העובדה שהגידול החוזר התגלה רק בשנת 1996, לא עומדות לנתבעות טענת התיישנות, מאחר שהנזק של חזרת הגידול בשל אי הוצאתו בשלמותו בשנת 1988, התגלה לתובע רק ב-24.1.96 והתביעה הוגשה ב-1999. אשר למחדל באבחון בתקופה שקדמה לניתוח הראשון, אציין כי אומנם עלה בבירור מעדות התובע, כי הוא ידע שהוצא מראשו גידול גדול במיוחד, ולכן כל מה שהיה צריך לדעת לגבי האיחור באיבחון כטענתו, היה ידוע לו בשנת 1988, אבל בשל אי הוצאת הגידול בשלמותו, וגילוי הגידול החוזר ב-1996 יש לדחות טענת ההתיישנות, זאת מהטעם שעל פי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין כאשר נזק הוא אחד מיסודות העילה והוא ‘לא נתגלה ביום שאירע’ מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום ‘שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק’ “.
6. בפסק הדין יש התייחסות לפרטי רשלנות נוספים ולגובה הנזק, שנקבע בשיעור של 40%, מכלל נכותו הרפואית של התובע, בשל נכותו הבסיסית, שנגרמה עקב התאונה בילדותו (ראה: פיסקה 3 רישא לעיל). בפסק הדין המחוזי נקבעו עקרונות הפיצוי. על פי תחשיב שערך עו”ד גבעון, סך כל הפיצוי (בניכוי קצבאות המל”ל ובתוספת שכ”ט עו”ד והוצאות משפט וריבית פיגורים עד לתשלום בפועל), היה כ-4.3 מיליון ₪, נכון ליום 1.11.09.
בשל הערעור לבית המשפט העליון, הוחלט כי 70% מסכום הפיצויים יעוכב, ויופקד בחשבון נאמנות, וישוחררו לתובע 30%. סכום זה הינו קצת למעלה ממיליון ₪, ובניכוי שכ”ט עו”ד ומע”מ, וכן אגרות משפט ששולמו בערעורים הקודמים בבית המשפט העליון, מגיע לכדי סך של 730,877 ₪, שהועברו מעו”ד גבעון לתובע, ביום 1.11.09 (נספח ד לכתב התביעה בת.א. 23550-07-11, הוא התיק שעל החלטת הרשם בו, ניתן פסק דיני).
7. בבית המשפט העליון (ע”א 7313/09 קופת חולים לאומית נ’ מוטי לוי) התקבלה טענת הנתבעים בעניין ההתיישנות. בית המשפט העליון, מפי כב’ השופט יצחק עמית (שלדבריו הסכימו כב’ השופטת אסתר חיות וכב’ השופט עוזי פוגלמן), בפסק דינו, מיום יא כסלו תשע”א (18.11.10) (להלן – “פסק הדין העליון”), קבע כי “עילת התביעה בגין אי אבחון הגידול לפני ביצוע הניתוח הראשון בשנת 1988, התיישנה כבר בשנת 1995” (פיסקה 7 לפסק הדין העליון). “גם אם יש מקום להחיל תקופת התיישנות של עשר שנים, הרי היה להגיש את התביעה ביום 22.6.98, עשר שנים לאחר הניתוח הראשון וכשנה לפני המועד שבו הוגשה התביעה, כאשר התובע כבר נבדק על ידי מומחים מטעמו עוד בשנת 1997” (פיסקה 7 סיפא לפסק הדין העליון).
בית המשפט העליון הוסיף, כי היכולת לגלות את העובדות המקיימות את העילה, נבחנת על פי המבחן האובייקטיבי, ולא עמדה כל מניעה בפני התובע לפעול בתקופת ההתיישנות. הישנות הגידול, מושא הניתוח השני, אינה עובדה חדשה אשר מצדיקה את החלת כלל
— סוף עמוד 3 —
הגילוי המאוחר לגבי הרשלנות באי אבחון במועד של הגידול, מושא הניתוח הראשון, כאשר בית המשפט העליון מוסיף, כי “בוודאי שאינה מהווה את מועד גילוי הנזק בגין הניתוח הראשון” (פיסקה 9 סיפא לפסק הדין העליון).
המבחן האובייקטיבי, כפי שמסביר בית המשפט העליון, הוא הקובע לעניין ההתיישנות. לכן, גם אם המערער “ראה מהרהורי ליבו, ואפילו האמין סובייקטיבית כי הנזק בעקבות הניתוח הראשון יחלוף, אין בכך כדי להושיעו” (פיסקה 10 לפסק הדין העליון).
טענות עוה”ד גבעון, ב”כ התובע בבית המשפט העליון, כי יש להאריך את תקופת ההתיישנות בשל אי קבלת מלוא הרישומים הרפואיים, נדחתה על ידי בית המשפט העליון, שכן חובת “החקירה והדרישה של הניזוק צריכות להיעשות במסגרת תקופת ההתיישנות”. מאחר והתובע “לא הצביע על כך שפנה במהלך תקופת ההתיישנות למשיבות [לנתבעות], ואלו סירבו להמציא לו את הרישומים הרפואיים או שהמציאו לו חומר חסר. לכן, אין בטענה זו כדי להאריך את תקופת ההתיישנות” (פיסקה 11 לפסק הדין העליון).
גם הטענה, כאילו מצבו הנפשי של התובע היה כזה שיש להאריך לו את תקופת ההתיישנות בשל היותו סובל מליקוי נפשי או שכלי, על פי סעיף 11 לחוק ההתיישנות, תשי”ח-1958, לא התקבלה על דעת בית המשפט העליון. סעיף זה חל, על פי פרשנות בית המשפט העליון, רק כאשר מדובר בחוסר מסוגלות לטפל בעניין המשפטי, עקב הנכות הנפשית, בעוד ששתי הערכאות קבעו, כי נכותו הנפשית הכוללת של התובע היא 40%, והתובע לא עמד בנטל להוכיח, כי הוא זכאי להארכת תקופת ההתיישנות על פי הסעיף האמור (פיסקה 12 לפסק הדין העליון).
מסקנת בית המשפט העליון הייתה, כי יש לדחות את התביעה, כמעט במלואה, בשל ההתיישנות, למעט ראש נזק אחד, שהוא הכאב והסבל שנגרמו לתובע בשנים
1988-1996, בין שני הניתוחים. בגין זאת, פסק בית המשפט העליון לזכותו של התובע סך של 150,000 ₪, וכן שכ”ט עו”ד בשיעור 20%, בצירוף מע”מ. מאחר ופסק הדין של בית המשפט המחוזי עוכב בחלקו, והתובע קיבל סך של כ-730,000 ₪ (ראה: פיסקה 6 סיפא, לעיל), נקבע בחלק האופרטיבי של פסק דינו של בית המשפט העליון, כי על התובע להחזיר לנתבעות את ההפרש בין הסכום ששולם לו, בצירוף הצמדה, לבין הסכום שנפסק לו בבית המשפט העליון (פיסקה 15 לפסק הדין העליון). התביעה בת.א. 23550-07-11
8. ביום 13.7.11, הגיש התובע לבית המשפט המחוזי בירושלים, בת.א. 23550-07-11, תביעה כנגד עורך הדין עמוס גבעון וכנגד חברת הביטוח איילון (נתבעת 2), המבטחת את עוה”ד, בפוליסת ביטוח אחריות מקצועית, המכסה את אחריותו לנזקי התובע, (להלן – “כתב התביעה”).
9. עילת התביעה היא רשלנות מקצועית של עוה”ד, בכמה מישורים :
א. לא סיפר לתובע, כי יש בעיית התיישנות (סעיפים 8 ו-29(ט) לכתב התביעה);
— סוף עמוד 4 —
ב. לא הגיש את התביעה בזמן, אלא רק לאחר תקופת ההתיישנות (סעיפים 26, 28 ו-29 (ג)-(ד) לכתב התביעה);
ג. התעכב בקבלת חומר רפואי ובפנייה למומחים הרפואיים, שהגישו חוות דעת מטעם התובע בהליך בבית המשפט המחוזי (סעיפים 27 ו-29 (ו)-(ז) לכתב התביעה);
ד. בנוסף לכל הנ”ל, יש טענה עובדתית כי בעיצומם של הדיונים בבית המשפט העליון הציעו השופטים לתובע ולנתבע להסכים לפשרה, לפיה ישולם על ידי המזיקות 40% מסכום הפיצוי, הסכום שכבר שולם בפועל וביצועו לא עוכב. אולם, לטענת התובע, הנתבע, עוה”ד גבעון, סירב להצעה, בלי להתחשב בדעתו של התובע, ומבלי שהסביר לו את הסיכויים והסיכונים, כולל הסיכון לפיו התביעה תידחה מחמת ההתיישנות, ובכך “הנתבע כפה את דעתו על התובע ודחה את ההצעה ללא קבלת הסכמה מדעת מצד התובע” (סעיף 22 לכתב התביעה; וכן סעיף 29(י) לכתב התביעה).
ה. בראש טענות ההתרשלות וחוסר הזהירות שמייחס התובע לעוה”ד גבעון נטען, כאמור בסעיף 29(א)-(ב) לכתב התביעה, כדלקמן: “שלא נהג כפי שעו”ד סביר ומיומן היה נוהג בנסיבות העניין ו/או נהג בחוסר זהירות קיצונית וחוסר אחריות מקצועית שעו”ד סביר ונבון היה נמנע ממנה בנסיבות העניין”.
10. הסכום אותו מבקש התובע, כי בית המשפט יחייב את הנתבע, עו”ד גבעון, הוא סך של כ-4.3 מיליון ₪, על פי חישוב זה: הסכום שנפסק בבית המשפט המחוזי, משוערך ליום הגשת התביעה, הוא כ-4.5 מיליון ₪. מסכום זה יש להפחית את סכום הפיצוי שנקבע בבית המשפט העליון, משוערך ליום הגשת התביעה (כ-190,000 ₪), ובתוספת הפרש אגרה שנדרש התובע לשלם (כ-32,000 ₪). לאור זאת, הסכום המדויק של התביעה הוא 4,372,803 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, ובצירוף הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד ומע”מ כדין (סעיף 35 לכתב התביעה).
11. בסיום כתב התביעה נכתב: “ביחד עם כתב התביעה, מוגשת בקשה לפטור מתשלום האגרה מחמת עוניו של התובע, שידו אינה משגת את הסכומים הנדרשים לתשלום האגרה” (סעיף 36 לכתב התביעה). ההליכים בפני הרשם
12. בבד בבד עם הגשת התביעה, ביום 13.7.11, הוגשה על ידי התובע בקשה לפטור מאגרה, על כל סכום התביעה, 4,372,803 ₪ (להלן – “הבקשה”). המשיבים בבקשה הם אלה: (1) עו”ד עמוס גבעון (נתבע 1); (2) איילון חברה לביטוח (נתבעת 2); (3) היועץ המשפטי לממשלה.
בבקשה, הנתמכת בתצהיר, טוען התובע, כי הוא סובל מנכות תפקודית מלאה, מצבו הכלכלי בכי רע, ואיננו מסוגל לגייס את סכום האגרה הנדרש לשם הגשת התביעה, בשל עוניו (סעיף 1 לבקשה; סעיף 2 לתצהיר).
הוא מציין, כי אינו עובד כלל מאז הניתוח בשנת 1998, ובתמיכה לכך הוא צרף אישורים רפואיים.
— סוף עמוד 5 —
לדבריו, הוא מתקיים מקצבת נכות של המל”ל, בסך של 3,331 ₪ לחודש; אולם, בשל חוב מזונות, המנוכה מגמלה זו, כעולה מאישור המל”ל, הסכום נטו שהוא מקבל מאת המל”ל הוא 2,339 ₪ לחודש. בהקשר זה יש לציין, כי התובע הינו גרוש, וביתו היא בת 11, ולדבריו, הוא חייב לשאת במזונותיה בשיעור 55% מקצבת הנכות, “אשר מנוכים חלקית מתשלומי המל”ל, והשאר נצבר כחוב שלי למל”ל אותו אשלם כל ימי חיי” (סעיף 7 סיפא לתצהיר שצורף לבקשה).
לתובע, לדבריו, אין נכסים (מלבד כלי בית). אין לו רכב ואין לו דירה, והוא גר בשכירות. על פי חוזה השכירות שצורף, מדובר בדירת שלושה חדרים, בשכר דירה של 2,900 ₪ לחודש. “יש לי שותפה לדירה שמשתתפת עימי בשכר דירה ובהוצאות הבית” (סעיף 8 לתצהיר).
הקיום השוטף והמזון של התובע, מוסבר על ידו, כך: “בשל הכנסותיי הדלות אני מקבל אוכל מוכן מאשל חב”ד שלוש פעמים בשבוע תמורת כ-90 ₪ (שלוש ₪ למנה)” (סעיף 9 לתצהיר). לעניין זה, צרף התובע לתצהירו דף חשבון של הבנק הבינלאומי, בו מופיע ניכוי של 90 ₪ ביום 11.7.11, 93 ₪ ביום 14.6.11 וביום 15.4.11, ו-78 ₪ ביום 15.5.11 (נספח ה לבקשה).
התובע מוסיף ואומר, כי חשבון הבנק שלו מצוי ביתרת חובה תמידית, בשל הפער בין הכנסותיו לבין הוצאותיו (סעיף 10 לתצהירו).
לדברי התובע, אין הוא יכול לקבל עזרה מבני משפחתו, לצורך מימון האגרה, כמפורט להלן: הוריו מבוגרים וחולים ומתקיימים מקצבת זקנה של המוסד לביטוח לאומי; יש לו שישה אחים, שלושה מתוכם נכים סובלים מבעיות ראייה, ונזקקים לקצבת נכות ותרופות; שלושת האחיות האחרות, עובדות כשכירות קשות יום; אחיו ואחיותיו נשואים, עם ילדים קטנים, וזקוקים לכל הכנסותיהם לשם פרנסת המשפחה (סעיפים 11-12 לתצהיר).
מאחר והתובע מאמין, כי טובים הסיכויים שתביעתו תתקבל, לאור רשלנותו של עו”ד גבעון, כנטען בכתב התביעה ובתצהיר (סעיף 13), בקשת התובע היא כי “בית המשפט הנכבד יתחשב בנכותי הקשה ובמצבי הכלכלי הקשה, ייעתר לבקשה זו לפטור מאגרה, ולא תחסם דרכי להוכחת תביעתי, רק מחמת עוניי ובשל העובדה שידי אינה משגת את הסכום הנדרש כאגרה” (סעיף 15 לתצהיר).
13. כעולה מתיק הרשם, סמוך לאחר הגשת הבקשה, למחרת היום, ביום 14.7.11, ניתנה על ידי הרשם, כב’ השופט משה ברעם, החלטה בזו הלשון (להלן – “ההחלטה הראשונה של הרשם”):
“לאחר שבחנתי את הבקשה ועל נספחיה, ובשים לב למצבו הרפואי של המבקש, נוכח פירוט דפי חשבון שצורף לתצהיר המעיד כי אין למבקש הכנסות מלבד קצבת נכות של המח”ל, שוכנעתי כי אין ביכולתו של המבקש לשלם את האגרה וכי התובענה שהוגשה על ידו מגלה עילה והכל על פי הקבוע בתקנה 14 לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס”ז-2007 (לשיקולים בעניין פטור מאגרה ראה בג”ץ 3320/11 ד”ר צבי אורי מעוז נ’ הנהלת בתי המשפט (טרם פורסם) 11.5.2001). משכך, הנני פוטר את המבקש מתשלום האגרה”.
— סוף עמוד 6 —
14. הנתבע, עו”ד עמוס גבעון, הגיש ביום 27.9.11, תגובה לבקשה לפטור מאגרה.
לדבריו, התובע קיבל סך של 730,877 ₪, בעקבות פסק הדין של בית המשפט המחוזי, והוא לא החזיר סכומים אלה עד כה. לכן, יכול התובע לשלם את האגרה (סעיף 2 לתגובה). בניגוד לנטען בתצהיר של התובע, טוען ב”כ הנתבע, עו”ד איתי גבעון, כי התובע הפקיד את אותם מאות אלפי שקלים לחשבון בנק של אחרים (כנראה אחת מאחיותיו), וכאשר צרף את דף חשבון הבנק שבו הוא נמצא ביתרת חובה (ראה פיסקה 12 לעיל), היה זה, לטענת ב”כ הנתבע “בפירוש הטעיית בית המשפט הנכבד” (סעיף 3 סיפא לתגובת הנתבע).
ב”כ הנתבע מוסיף ואומר: “מטעמי זהירות, התובע נדרש להתייצב להיחקר על תצהירו” (סעיף 4 לתגובה; הקו וההדגשה במקור).
ב”כ הנתבע מתייחס במפורט לעילת התביעה. לטענתו, התביעה הינה תביעת סרק, המעידה על כפיות טובה של התובע כלפי הנתבע, אשר ייצג אותו נאמנה בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון בשני סיבובים, במשך למעלה מ-10 שנים (סעיף 5 לתגובה). משקיבל בית המשפט המחוזי את עמדתו המשפטית של הנתבע, עו”ד עמוס גבעון, לא ניתן לטעון כלפיו רשלנות (סעיף 6(א) לתגובה). לחילופין, מעלה הנתבע את הטענה כי בית המשפט העליון שינה את ההלכה המשפטית בפסק דינו של התובע (ס עיף 6(ב) לתגובה). הטענה השלישית בנושא זה היא כלשון ב”כ הנתבע, זו: “פסק הדין של בית המשפט העליון, בכל הכבוד הראוי לו, שגוי על פני פסק דין שלו, בשילוב עם פסק הדין של בית המשפט המחוזי, שקבע שהדסה הטעתה אותו וכי הוא אף סמך על הטעייתם, וכתוצאה מכך הוא הגיש את התביעה במועד שהגיש, היינו, לאחר שנתגלה כי הגידול חזר, היינו בשנת 1996” (סעיף 6(ג) לתגובה). בהמשך, לאורך סעיף 7, מועלות טענות נוספות על טעויותיו של בית המשפט העליון, תוך הדגשה כי דווקא בית המשפט המחוזי הוא הצודק ולא בית המשפט העליון, בסוגיית ההתיישנות.
מבחינה עובדתית, טוען ב”כ הנתבע כי אין לתובע סיכון, שכן את יפוי הכוח להגשת התביעה נתן רק ביום 15.3.99, וכי התובע פנה לראשונה לנתבע, לצורך בדיקת הרשלנות הרפואית, רק לאחר גילוי הגידול, בשנת 1996 (סעיף 8 לתגובה).
ככל שמדובר בבקשה לפטור מאגרה, סבור ב”כ הנתבע, כי יש לדחות את הבקשה, משני טעמים: התובע לא הוכיח חוסר יכולת לשלם את האגרה; אין סיכוי לתביעה (סעיף 9 לתגובה).
בהקשר אחרון זה של סיכויי התביעה, מציין ב”כ הנתבעת כי עו”ד עמוס גבעון, “גילה שיקול דעת משפטי ראוי ואת הסיכומים בעניין ההתיישנות הוא הגיש ביחד עם עו”ד אסף פוזנר, שהוא היה אף מועמד לכהן בבית המשפט העליון” (סעיף 10 לתגובה).
אשר לעילת התביעה, לפיה הועלתה הצעת פשרה בבית המשפט העליון, שנדחתה על ידי עו”ד גבעון, מבלי להתייעץ עם התובע, תשובת ב”כ הנתבעת הינה רבת אנפין: הדסה וקופת חולים – המזיקות – לא קיבלו את ההצעה, “כך שממילא לעמדת התובע לא הייתה כל רלוונטיות” (סעיף 11א סיפא לתגובה); התובע ואחת מאחיותיו נכחו בדיונים בבית המשפט העליון; התובע הוא זה שדחה את הצעת בית המשפט העליון, מאחר וסבר כי הסכום שנפסק לו נמוך מידי; התובע התייעץ עם אחיותיו, בטרם החליט לדחות את הצעת הפשרה של בית המשפט העליון; עו”ד גבעון הסביר, הן לתובע והן לאחיותיו, את הסיכויים
— סוף עמוד 7 —
והסיכונים בדחיית הצעת בית המשפט העליון, והתובע החליט לדחות את ההצעה (סעיף 11, על סעיפי המשנה שלו, לתגובת הנתבע).
מעבר לכל הנ”ל, טענת הנתבעת היא כי על פי הפסיקה, אין סיכוי לתביעת הרשלנות המקצועית כנגד עו”ד גבעון, שכן גם אם עו”ד גבעון טעה, אין מדובר בטעות המהווה רשלנות מקצועית (סעיף 12 לתגובת הנתבע).
בסיום התגובה, מבקש עו”ד איתי גבעון, בא כוחו של עו”ד עמוס גבעון, לדחות את הבקשה של התובע לפטור מאגרה, ולחייב את התובע בהוצאות ובשכ”ט עו”ד (סעיף 13 לתגובה).
15. כב’ הרשם, השופט משה בר-עם לא הזמין את הצדדים לדיון ואף לא נענה לבקשה של ב”כ הנתבע, “מטעמי זהירות”, כי התובע יתייצב לחקירת תצהירו. על גבי התגובה נכתבה החלטה קצרה של כב’ הרשם, ביום 27.9.11 (הוא יום הגשת התגובה): “בעניין זה ניתנה החלטתי מיום 14.7.11, המדברת בעדה, ולא מצאתי, בכל הכבוד, שיש בתגובה כדי לשנות” (להלן – “ההחלטה השנייה של הרשם”).
הערעור
16. ביום 5.10.11, הגיש עו”ד עמוס גבעון ערעור על שתי החלטות הרשם (ע”ר 9858-10-11), שניתנו במעמד צד אחד, ולדברי ב”כ המערער הגיעו אליו במועדים אלה: ההחלטה השנייה ביום נתינתה – 27.9.11; ההחלטה הראשונה, מיום 14.7.11 – רק ביום 2.10.11, לבקשת ב”כ המערער, בעקבות קבלת ההחלטה השנייה.
המשיבים בערעור, הם אלה: (1) מוטי לוי (התובע והמבקש של הבקשה לפטור מאגרה); (2) איילון חברה לביטוח בע”מ (נתבעת 2); (3) היועץ המשפטי לממשלה.
17. במסגרת נימוקי הערעור נאמר, כי המערער לא היה מודע להחלטה הראשונה של הרשם, ובהתאם לתקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 (להלן – “תקנות סד”א”), הוא הגיש את תגובתו (פיסקה 14 לעיל), שעל גבה ניתנה ההחלטה השנייה (פיסקה 15 לעיל).
18. המערער מבקש לקבל את הערעור, בנימוק כי “לא היה מקום להיעתר לבקשה במעמד צד אחד” (סעיף 4(א) לערעור); לחילופין, יש להחזיר את הדיון לרשם, כדי לאפשר למערער ו/או לכל נתבע אחר לחקור את המערער על תצהירו (סעיף 4(ב) רישא וסעיף 7 לערעור), ולאפשר לנתבעים להביא ראיות מטעמם (סעיף 4(ב) סיפא לערעור).
19. ב”כ המערער חוזר על טענתו העובדתית כי התובע קיבל סך של 730,877 ₪ נטו, בעקבות פסק הדין של בית המשפט המחוזי (ראה: פיסקה 7 סיפא לעיל), ובכך, למעשה, מודה התובע. אולם, התובע צרף לבקשתו ולתצהירו דף חשבון, המעיד על יתרת חובה, מאחר ולטענת המערער הפקיד התובע את אותם כספים בחשבון בנק של אחרים (כנראה אחת מאחיותיו), ובכך הטעה הוא את בית המשפט (ראה גם: פיסקה 14 לעיל).
— סוף עמוד 8 —
20. אשר לסיכויי התביעה, חוזר ב”כ המערער (הוא למעשה מעתיק) על האמור בתגובה שהוגשה לרשם (ראה במפורט בפיסקה 14 לעיל).
ההליכים בערעור ותמצית טענות הצדדים
21. בהחלטתי, מיום כה תשרי תשע”ב (23.10.11), הוריתי לצדדים להכין עיקרי טיעון, בהיקף שלא יעלה על 4 עמודים, לקראת דיון שקבעתי ליום 1.11.11 [שנדחה ליום 16.11.11]. ביקשתי מהם, כי ינסו לשוחח ביניהם ולהגיע להסכמות, “כולל החלופה שהוצעה בסעיף 4(ב) לערעור, לפיה התיק יוחזר לרשם לשמיעת הראיות. אם יגיעו ב”כ הצדדים להסכמה, יגישוה לבית המשפט לפני מועד הדיון, ובכך יתייתר הצורך בדיון” (פיסקאות 3-4 להחלטה).
22. ב”כ המערער, עו”ד איתי גבעון, חזר בעיקרי הטיעון על טענותיו בערעור, והיפנה לכתב הגנתו בתיק העיקרי, וכן לעדות התובע בבית המשפט המחוזי, בפני כב’ השופטת מרים מזרחי, בעניין חשדו הראשון לרשלנות.
אין כאן המקום לפרט את כל הטענות בכתב ההגנה, המדגיש את מיומנותו של עו”ד עמוס גבעון, אשר במשך “25 שנים לא נקבעה כל רשלנות מקצועית שלו או של מי מעורכי דינו. הנתבע 1 מעולם לא הפעיל את הפוליסה לאחר יות מקצועית וזאת במשך 25 שנה” (סעיף 1(א) לכתב ההגנה).
מוסיף ואומר המערער, כי מאחר והתובע לא היה מוכן לשלם כל סכום עבור הוצאות משפט (אגרה וחוות דעת רפואיות), הוא חתם על יפוי הכוח רק בשנת 1999, ואז הוגשה התביעה, וזאת לאחר שהתשלום המיועד למומחה פרופ’ גרושקביץ שולם על ידי התובע, באיחור של שנתיים (סעיף 13 לכתב ההגנה).
ככל שמדובר בסכום התביעה, טוען ב”כ הנתבע, כי אם התובע היה זוכה בתביעתו היה משלם שכ”ט עו”ד מוסכם בשיעור 30% ומע”מ מהסכום הכולל של 4.3 מיליון ₪. בהקשר דומה, מציין ב”כ הנתבע, עו”ד איתי גבעון, כי לא במקרה התובע לא פרט את מהות חלק התביעה שהתיישן החל משנת 1982 ועד 7 שנים מיום הניתוח, 2.6.88 (סעיף 4 לכתב ההגנה). בכל מקרה, המירב שניתן לתבוע את התובע הוא בגין סכום הפיצויים של 3,298,730 ₪ (שהוא הסכום שנפסק לאחר ניכוי מל”ל), שכן התובע “אינו זכאי לתבוע (גם אם יזכה בתביעתו) כל סכום הוצאות משפט ו/או שכ”ט עו”ד ומע”מ בהם לא נשא” (סעיף 19(א) לכתב ההגנה). מעבר לכך, “גם אם התובע היה זוכה בתביעתו, היה מנוכה מסכום הפיצויים 25% מסכום הפיצויים ובנוסף שכ”ט עו”ד שנפסק נגד הדסה וקופת חולים” (סעיף 19(ב) לכתב ההגנה).
בכל מקרה, בעניין מועד ההתיישנות, חוזר הנתבע על כך שהתובע עצמו טען בכל ההליכים כי רק בעקבות חזרת הגידול בשנת 1996 נודע לו על רשלנות בית החולים הדסה, ולכן, אין בסיס לייחס את קבלת טענת ההתיישנות לחובתו של עו”ד גבעון (סעיף 7 לכתב ההגנה).
בסיכום עיקרי הטיעון שלו מדגיש ב”כ המערער את חוסר ניקיון כפיו של התובע, שלא ציין מה עשה ב-730,000 ₪, שקיבל בעקבות פסק הדין במחוזי, וכן את העדר ההוכחה של התובע
— סוף עמוד 9 —
כי הוא חסר יכולת כלכלית, שלו או של קרוביו, לשאת באגרה. כל זאת, בנוסף לטענתו הבסיסית של הנתבע בדבר הסיכויים הנמוכים לזכות בתביעה (סעיף 5 לעיקרי הטיעון).
המערער מציין, בסיום עיקרי הטיעון, כי הוא “מסכים להצעת בית המשפט הנכבד שהתיק יוחזר לכב’ הרשם לצורך שמיעת ראיות ודיון מחדש” (סעיף 6 לעיקרי הטיעון).
המערער מבקש לחייב את התובע בהוצאות משפט, “ולהתנות את המשך ההליכים, ככל שיהיו, בתשלומן” (סעיף 7 לעיקרי הטיעון).
23. במסגרת עיקרי הטיעון מטעם משיב 1 (התובע), המיוצג על ידי עו”ד אורי גלבוע, מועלית טענה ראשונה, בעלת אופי מקדמי, שהיא, בתמצית, זו: מאחר וסכום התביעה בסך עשרות אלפי ₪ הוא סכום עצום, מנקודת מבטו של התובע, היענות לערעור תסתום את הגולל על התביעה ותימנע מן התובע את יומו בבית המשפט, וכל זאת בעקבות טיעוני הנתבע, עו”ד גבעון, שרוצה לחסום את דרכו של התובע. לטענת ב”כ התובע, “תשלום האגרה הינו עניין שבין התובע והמדינה ולא עניינו של הנתבע” (סעיף 3 לעיקרי הטיעון והאסמכתא המובאת שם). מאחר והמדינה לא התנגדה לבקשת הפטור, ולא ערערה על החלטת הרשם, יש להניח שהיא מסכימה לפטור. לכן, “מן הדין, אפוא, שערעור המערער יידחה על הסף, בהיעדר כל מעמד למערער בעניין האגרה” (סעיף 4 לעיקרי הטיעון של המשיב 1).
ב”כ המשיב מסכים למבנה הכללי של הניתוח המשפטי שהוצג בערעור, דהיינו, כי מתן פטור מאגרה מותנה בשני תנאים: התביעה מגלה עילה על פניה; מצבו הכלכלי הקשה של המבקש מצדיק את מתן הפטור (סעיף 6 לעיקרי הטיעון).
ככל שמדובר במצב הכלכלי של המבקש (התובע) – חוזר בא כוחו, עו”ד אורי גלבוע, על כל הטענות העובדתיות בדבר היעדר הכנסה, פרט לקיצבת נכות של המוסד לביטוח לאומי, ממנה מנכים מזונות, ואמצעי הקיום הקשים של התובע שנזקק לקבל אוכל מוכן מאש”ל חב”ד (סעיף 7 לעיקרי הטיעון). טיעונים אלה, מגובים במסמכים, ולדברי המשיב, “אין המערער בערעורו חולק עליהן” (סעיף 8 לעיקרי הטיעון).
אשר לסך של כ-730 אלף ₪, שקיבל המשיב (התובע) על פי פסק הדין המחוזי, כותב עו”ד גלבוע, כי המערער מתעלם מכך שהערעור של קופת חולים והדסה התקבל בבית המשפט העליון, ומרשו חויב להשיב את מרבית הכספים שקיבל. לכן, שואל באופן רטורי, עו”ד גלבוע, ב”כ המשיב 1 (התובע): “כיצד יוכל משיב 1 לשלם את אגרת בית המשפט בכספים שאינם שלו ועליו להשיבם? כאשר מרביתם מטבע הדברים שימשו להחזרת חובות. מדובר, אפוא, בטענה מופרכת ואף אבסורדית” (סעיפים 10-11 לעיקרי הטיעון של התובע; הקו – במקור).
בפרק המיוחד לניתוח עילת התביעה, מספר התובע את שרשרת האירועים של הניתוחים, והתביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי, באיחור רב. לדבריו, עו”ד גבעון הוא זה שהתעכב בהגשת התביעה עד שנת 1999, וזו רשלנותו, בכך “שלא הגיש את התביעה טרם חלף מועד ההתיישנות” (סעיף 20 לעיקרי הטיעון).
מאחר וזו העילה, “אין אפוא ספק, וגם לא צל של ספק, כי כתב התביעה מגלה עילה ממשית כנגד המערער. גם אין חשש של ‘ניפוח’ סכום התביעה, שהרי התביעה הינה בגין
— סוף עמוד 10 —
הסכום שנפסק למשיב 1 על ידי בית המשפט המחוזי ובוטל על ידי בית המשפט העליון עקב התיישנות התביעה” (סעיף 21 לעיקרי הטיעון).
על בסיס נתונים אלה, אין מקום לנתח את טענות עו”ד גבעון כאילו בית המשפט העליון שגה, שכן זה המצב המשפטי, ובשל כך לא זכה התובע בתביעתו.
בהקשר זה, מדגיש ב”כ התובע, עו”ד גלבוע, כי אין זה רלבנטי מתי נחתם יפוי הכוח. גם אם הוא נחתם סמוך להגשת התביעה ב-1999, מה שקובע הוא מועד הפנייה הראשונה של התובע לעו”ד גבעון ב-1996 [בתביעה נאמר שהפנייה לעו”ד גבעון הינה בשנת 1994; ראה: פיסקה 3 לעיל המפנה לסעיף 5 לכתב התביעה], ואם אז הייתה מוגשת התביעה – היא לא הייתה נדחית עקב התיישנות. עו”ד גלבוע מצטט מן הפרוטוקול של בית המשפט המחוזי, שבו אומר המערער שנודע לו פעם ראשונה שיש גידול נוסף ושהוא זקוק לניתוח, בשנת 1994 (סעיפים 26-27 לעיקרי הטיעון).
על כל פנים, מבחינת דיני הרשלנות המקצועית של עריכת הדין, מה שרלבנטי אינו הבנת התובע את העובדות או את הרשלנות הרפואית, אלא חובתו המקצועית של עו”ד גבעון לטפל בתביעה, במהירות ובדחיפות, ובכל מקרה, לפני ההתיישנות, ולא להזניחה במשך שנים רבות (סעיף 28 לעיקרי הטיעון).
מבחינה משפטית וכלכלית, מציין עו”ד גלבוע, ב”כ התובע, כי תביעה שהגיש בשם מרשו היא “אמנם תביעה כספית בשל רשלנות מקצועית, אך הסכום הנתבע במהותו הוא חלף פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, ואשר התביעה בגינם נדחתה מחמת התיישנות” (סעיף 29 לעיקרי הטיעון).
ב”כ התובע מסכם ואומר, כי “במקרה זה יש ליישם את הרציונאל שבהסדר החקיקתי הנוגע לדחיית תשלום האגרה בתביעת נזקי גוף והשתתתה בסופו של יום על הנתבע” (סעיף 20 לעיקרי הטיעון). לכן, מבקש הוא כי בית המשפט ידחה את הערעור ויחייב את המערער בהוצאות המשיב 1 ובשכר טרחת עו”ד (סעיף 31 לעיקרי הטיעון).
24. ב”כ המדינה, עו”ד רם צביאלי, סגן בכיר וממונה בפרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי), הודיע לבית המשפט, כי מאחר ולטענת המערער מחזיק המשיב מאות אלפי ₪ בחשבונות בנק של אחרים, ולנוכח העובדה כי המערער היה בעבר בא כוחו של המשיב, סביר להניח שיש לו מידע באשר ליכולתו הכספית. לכן, סבורה המדינה, “שיש מקום לאפשר לו לחקור את המערער על תצהירו. אשר על כן, המדינה מסכימה להצעת בית המשפט הנכבד, לפיה יש להחזיר את הדיון אל הרשם הנכבד, וזאת כדי לאפשר את חקירת המערער על תצהירו” (הודעת המדינה, מיום 7.11.11).
25. ביקשתי מבאי כוח הצדדים להגיב על ההצעה (ראה החלטתי, מיום 8.11.11).
עו”ד יובל ראובינוף הודיע, ביום 14.11.11, כי חברת איילון אינה מתנגדת להצעת בית המשפט, לפיה יש להחזיר את הדיון אל הרשם, כדי לאפשר לחקור את התובע על תצהירו.
26. עמדת עו”ד גלבוע הייתה זו: מאחר והנתבע לא הגיש תצהיר בשאלה העובדתית המרכזית בתיק, שהיא המועד שבו פנה התובע לנתבע לטפל בעניינו, נסיבות הפנייה, ומה עשה התובע
— סוף עמוד 11 —
לאחר פניית הנתבע, יהיה התובע “מוכן לשקול בכובד ראש את הצעת בית המשפט הנכבד רק לאחר שהמערער יתמוך את ‘תגובתו’ בתצהיר במסגרתו יתייחס לאמור לעיל”.
27. בדיון שהתקיים, ביום 16.11.11, בתשובה לשאלותיי, אישר עו”ד גלבוע כי עדיין לא הוחזר הכסף לחברות הביטוח, וכי “יש גם תיק הוצל”פ בעניין” (עמ’ 2, שורה 7 לפרוטוקול).
לדבריו של עו”ד גלבוע, המערער לא הגיש תצהיר. רק כשיגיש המערער תצהיר, הוא יסכים שמרשו – התובע – ייחקר (עמ’ 2, שורות 19-21).
עו”ד גלבוע, ב”כ התובע, סבור כי, למעשה, מדובר במעין תביעה לנזקי גוף, שבגינה האגרה היא 1,000 ₪, ואין מקום להטיל על מרשו לשלם אגרה על תביעה כספית של 4.3 מיליון ₪, כאשר לב”כ המדינה אין טענות והוא מסכים לדחיית האגרות. בהקשר זה, סבור ב”כ התובע, כי אין צורך ואין חובה לאפשר לצד השני להגיב, וכי לרשם יש סמכות “לראות את מכלול הנסיבות וביניהן את פסק הדין ועילת התביעה. לא תמיד צריך לתת תגובה ולהעמיס על בית המשפט בעניין אגרה” (עמ’ 2, שורה 30 – עמ’ 3, שורה 1, לפרוטוקול).
28. עו”ד צביאלי, ב”כ המדינה, מציין כי אכן “המדינה מופקדת על קופת הציבור ויש לה אינטרס שהאגרה תשולם או לא תשולם, רק בהתאם ליכולתו האמיתית של מבקש הפטור” (עמ’ 3, שורות 20-12). אך, המידע לגבי חשבונות הבנק או נתונים כלכליים נוספים, מצויים בידי הצד שכנגד, שכן, “יש פעמים רבות מידע רב יותר רלבנטי לבקשת הפטור והמידע הזה הוא רב יותר מהמידע שיש למדינה. ולכן אנו סבורים שלבעלי הדין שכנגד יש מעמד לא פחות מהמעמד של המדינה להביע את עמדתם לגבי בקשת הפטור. אבל, הרבה פעמים בין התובע לבין הנתבע יש יחסי קרבה מסוימים, ולכן יש לו ידע פוזיטיבי. לא סתם השערה או ספקולציה. הוא יודע שיש לו, ולכן יכול לחקור אותו בצורה מושכלת יותר מאשר בא כוח המדינה” (עמ’ 3, שורות 26-31).
בתשובה לשאלת בית המשפט, בדבר עמדתה של המדינה בתיק זה, לאור עמדתה העקרונית, סבורה המדינה כי בית משפט רשאי, בבקשות לפטור מאגרה, “להחליט על סמך החומר שנמצא בפניו גם אם הוא אינו מבקש ומקבל את עמדת בעלי הדין האחרים והמדינה. אולם, אם לאחר שנתן את החלטתו פונים בעלי הדין והמדינה אל הרשם, טוענים בפניו שיש בידם אינפורמציה רלבנטית אשר לא עמדה בפניו, מן הראוי שבית המשפט יערוך דיון, ויקבל החלטה חדשה לנוכח התגובות המוגשות לו” (עמ’ 4, שורות 8-11). הוא היפנה לתקנה 14(ו) לתקנות האגרות, לפיה לבית המשפט יש “מנדט רחב מאד” להזמין גם אדם שאיננו מן הצדדים (שם, שורות 13-14).
אשר להחלטת הרשם השנייה, עמדת המדינה היא כי הרשם טעה, וכי נוכח התגובה יש להחזיר לו את התיק ולאפשר את בירור העובדות בפני הרשם.
29. עו”ד יפעת פנקס, ב”כ חברת אילון, הציגה את העמדה, לפיה לא היה מקום לפטור את התובע מאגרה, וכי לעניין 700 אלף הש”ח, “היה מקום לאפשר חקירת התובע” (עמ’ 4, שורה 25 לפרוקול). לדבריה, אם התיק יוחזר לרשם, כנראה שגם בכוונת חברת אילון לחקור את התובע (שם, שורות 26-27).
— סוף עמוד 12 — 30. עו”ד גבעון, עמד על זכותו החוקתית לחקור את התובע, מכוח תקנה 241 לתקנות סד”א, שלדבריו מתגברת על תקנה 14 לתקנות האגרות. מכל מקום, גם אם למדינה יש אינטרס להקפיד על עניין האגרה, לטובת קופת הציבור והשירות המשפטי הניתן לתובע, יש להתחשב גם בהיבט זה: “זכותו של הצד שכנגד שלא יעמוד לפני הליכים סרק, תוך ניצול העובדה שאין תשלום של אגרה” (עמ’ 5, שורות 21-22). בהקשר זה, הוא מציין כי עצם הגשת התביעה על סך 4.3 מיליון ₪ שכוללים שכ ר טרחה ומע”מ, מראה כיצד נעשה שימוש לא ראוי בפטור מאגרה, כי אין לתביעה בהיקף האמור – כל יסוד (שם, שורות 24-28). עו”ד גבעון חוזר על עיקרי טענת ההתיישנות (עמ’ 5-6 לפרוטוקול), אף כי הוסיף: “אני לא נכנס לסיכויי התביעה” (עמ’ 6, שורות 1-2).
31. בסיום הדיון, ולאחר שבאי כוח הצדדים לא הגיעו להסכמה בדבר פתרון קונקרטי ומעשי של תיק זה, הם ביקשו השלמת טיעונים בכתב, בנושא העקרוני של היחס בין תקנה 14 לתקנות האגרות, לבין תקנה 241 לתקנות סד”א, תוך יישומן לסוגיית האגרות בכללותה. הצדדים הסכימו כי תינתן אפשרות לב”כ המדינה להגיש את עמדתה העקרונית תוך 14 יום, ולאחר מכן, יגישו הצדדים האחרים את תגובתם בתוך 14 יום, בה יוכלו להתייחס, הן לעניינים העקרוניים והן לנושאים הקונקרטיים של התיק. נתתי להסכמות האמורות תוקף של החלטה (עמ’ 7 לפרוטוקול).
32. יום לאחר הדיון, הודיע עו”ד גלבוע כי חלה טעות: הוא אכן הצהיר לפרוטוקול כי יש תיק הוצל”פ בעניין (עמ’ 2, שורה 7 לפרוטוקול; וראה: פיסקה 27 לעיל). אולם, מבירור שערך עם מרשו, התברר לו כי שגה ולא נפתח תיק הוצל”פ נגד מרשו. “הנכון הוא כי התובע ביקש מהח”מ לטפל עבורו בהסדר חובו לחברת הביטוח, והח”מ טעה לחשוב כי כנגד התובע נפתח תיק הוצל”פ ע”י חברת הביטוח. הח”מ מבקש אפוא להתנצל על טעותו ולהעמיד דברים על דיוקם” (סעיפים 3-4 להודעה בדבר תיקון טעות).
בהחלטתי, מיום 23.11.11, קבעתי, כי הצדדים יגיעו להסדר ויגישו סיכומים, וכי על המשיב לפרט היכן הכספים בסך 700 אלף ₪ שהוא קיבל, מה עשה בהם, כמה רווחים נצברו לו, ומה עשה בהם, וכן מהי היתרה, נכון ליום הגשת הבר”ע, ונכון ליום הגשת הסיכומים.
33. עו”ד איתי גבעון, ב”כ המערער, ביקש לתקן את הפרוטוקול, כך שעו”ד גלבוע הצהיר בדיון בפניי, שצריך להפחית מסכום התביעה את שכר הטרחה בסך 20 אחוז ומע”מ. לדברי ב”כ המערער, יש חשיבות לתיקון האמור, שכן “דברי עו”ד גלבוע מהווים הודאת בעל דין שיש לדחות על הסף מסכום התביעה לפחות 20% ומע”מ, ולטענת המערער יש בדברים לתמוך בטענתו שהוגשה תביעה מופרזת דווקא לאור הפטור מאגרה” (סעיף 2 לבקשה).
ביקשתי את תגובות הצדדים.
עו”ד גלבוע התנגד לבקשה, וציין כי הנתבע, עו”ד גבעון, “מעוניין לנהל מלחמת התשה בתיק דנן, ובלבד שלתובע לא יהיה יומו בבית משפט” (סעיף 1 לתגובת משיב 1 לבקשה לתיקון הפרוטוקול). לדברי עו”ד גלבוע, הדברים נאמרו בבדיחות הדעת, אך, יתירה מזו, לא
— סוף עמוד 13 —
כל התבטאות של בעל דין היא הודאה בעובדות. אם עו”ד גבעון רוצה לדרוש הודאה בעובדות, עליו לפעול לפי תקנה 103 לתקנות סד”א.
34. לצערי, במהלך הדיונים בערעור שבפניי, נוצר עימות אישי בין ב”כ התובע, עו”ד אורי גלבוע, לבין עורכי הדין איתי ועמוס גבעון, שהחל בבקשה לתיקון הפרוטוקול המפורט בפיסקה הקודמת, והמשכה בדרישת עו”ד איתי גבעון לחייב את עו”ד אורי גלבוע בהוצאות אישיות ועונשיות, בטענה כי הוא החתים ביודעין את מרשו על בקשה ותצהיר לפטור מאגרה, שאינם משקפים את האמת.
על כך הגיב עו”ד גלבוע, כי אין מקום לחייבו בהוצאות אישיות, וכי יש לעשות כן רק “כתגובה על מעשה (או מחדל) זדוני או רשלני חמור, שנועד לגרום, או שגרם בפועל להכשלת ההליך השיפוטי” (כפי שנקבע בפסיקה, כמצוטט בסעיף 3 לתגובתו). לטענת עו”ד גלבוע, הוא לא העלים דבר מבית משפט. לכל היותר, ניתן לומר, כלשונו, “כי הייתה בנושא דנן טעות שבתום לב בהפעלת שיקול הדעת מטעמו של ב”כ המשיב” (סעיף 14 לתגובה; הקו במקור). בהקשר זה, חוזר עו”ד גלבוע ומציין, כי הייתה אי הבנה בינו לבין מרשו, ולכן, ציין בשוגג כי נפתח תיק הוצל”פ (אף שסביר והגיוני כי כך תנהג חברת הביטוח, שחייבים לה כ-550 אלף ₪).
בכל מקרה, מיד כשנודעה לו הטעות, פנה עו”ד גלבוע לבית המשפט, והעמיד דברים על דיוקם, והתנצל מיידית לפני בית המשפט (סעיף 20 לתגובה; ראה גם: פיסקה 32 לעיל).
עו”ד גלבוע, ב”כ התובע, קובל על כך “שהנתבע בוחר לעשות כל אשר לאל ידו על מנת להימנע מניהול משפט כה אקוטי – ובכלל זה תקיפה אישית של ב”כ התובע במקום לנהל את המערכה על שמו הטוב, מעוררת תהיות… ולענין זה אולי מתאים הפתגם ‘מי שגר בבית זכוכית בל ישליך אבנים’ ” (סעיף 21 לתגובה).
לפיכך, ביקש עו”ד גלבוע לדחות את בקשת עו”ד גבעון, ולחייב אותו בהוצאות תגובה.
35. בהודעת המדינה, מיום 8.12.11, מציגה היא עמדה, לפיה תקנות האגרות מעניקות לבית המשפט סמכות לפטור את המבקש מתשלום אגרה, בלי לקבל תחילה את עמדות יתר בעלי הדין. אך, אם אחד מהמשיבים מגיש בקשה לביטול החלטה, נוכח קיומן של עובדות רלבנטיות הנוגעות לנשוא הבקשה, שלא עמדו לפני בית המשפט לפני מתן ההחלטה, ובית המשפט מתרשם כי מדובר בעובדות העשויות לשנות את ההחלטה, על בית המשפט להיענות לבקשה (סעיף 1 להודעה).
מבחינה נורמטיבית, עמדת המדינה היא כי תקנה 14 לתקנות האגרות הינה הסדר ספציפי, אשר יש להעדיפו על פני תקנה 241 לתקנות סד”א (סעיף 2 להודעה).
היישום של עקרונות אלה לתיק שבפנינו, הוא זה: מאחר ולמערער יש עובדות חדשות שלא היו בפני הרשם, “סבורה המדינה כי נכון יהיה להחזיר את התיק לרשם הנכבד של בית המשפט, וזאת לשם בירור עובדתי של מצבו הכלכלי של מבקש הפטור” (סעיף 3 להודעה).
— סוף עמוד 14 —
36. בהחלטתי, מיום 9.12.11, ביקשתי כי בעלי הדין יודיעוני, האם מקובלת עליהם הצעת המדינה, במקום להגיש סיכומים, לפי ההחלטה מיום 16.11.11 (שהובאה לעיל, בפיסקה 31).
37. עמדת עו”ד גלבוע היא, כי הרשם פעל על פי המתכונת העקרונית שהציגה המדינה בסעיפים 1-2 להודעתה הנ”ל, וכי הרשם, לאחר שראה את תגובת עו”ד גבעון, קבע , בהחלטתו השנייה, כי לא מצא שיש בתגובה כדי לשנות מהחלטתו הראשונה (ראה: פיסקה 15 לעיל). לפיכך, סבור התובע, כי הרשם “נהג כדין, ואין לשנות את החלטתו” (סעיף 3 להודעה).
38. לאור אי ההבנות של החלטתי מיום 9.12.11, ניתנה על ידי החלטה מפורטת, ביום יח כסלו תשע”ב (14.12.11), שבה ביקשתי כי כל אחד מהצדדים יענה בצורה ברורה, האם הוא מסכים (ואז לא יהיה צורך בסיכומים ולא יוטלו הוצאות על מי מהצדדים), כי התיק יוחזר לרשם “לשם בירור עובדתי של מצבו הכלכלי של מבקש הפטור, כולל התייחסות ספציפית לכספים שכבר קיבל, היכן נמצאים הכספים, והאם הוחזרו או צריכים להיות מוחזרים לחברת הביטוח ששילמה לו את הכספים” (פיסקה 2 להחלטה הנ”ל).
39. עמדת החברת הביטוח הייתה, כי היא מסכימה “להחזיר את התיק אל הרשם הנכבד לשם בירור עובדתי של מצבו הכלכלי של מבקש הפטור… וזאת מבלי שתהיה לכך הסכמה ו/או היעדר הסכמה לעמדת המדינה לעניין היחס בין תקנות האגרה לתקנות סדר הדין האזרחי” (הודעת עו”ד יובל ראובינוף, מיום 14.12.11).
40. עו”ד איתי גבעון, ב”כ המערער, הודיע כי ההצעה הנ”ל, “בשלב זה של הדיון, אינה מקובלת עליו. יצוין כי המערער הסכים קודם לדיון להצעת בית המשפט הנכבד, אך המשיב 1 דחה אותה. לפיכך, המערער עומד על קבלת פסק דין בערעור, לרבות הוצאותיו. בית המשפט הנכבד מתבקש, כאמור בהחלטתו מיום 14.11.11, לתת צו מעודכן לגבי לוח הזמנים לסיכומים”.
41. עו”ד גלבוע, ב”כ המשיב, הודיע כי הוא סבור שהחלטת הרשם התקבלה כדין, וכי לא היה בתגובת המערער לבקשה לפטור מאגרה עובדות שיש בהן כדי לשנות את החלטת הרשם. הוא ציין, כי בכוונתו להגיש תצהיר שיכלול את כל הפרטים שהתבקש על ידי בית המשפט.
42. לאור מצב זה, ניתנה על ידי החלטה, ביום כב כסלו תשע”ב (18.12.11), שבה קבעתי את לוח הזמנים, אשר על פיו יגיש עו”ד גלבוע תצהיר ובו הפרטים העובדתיים, וכן טיעונים משפטיים, ועורכי הדין האחרים יגיבו על כך.
43. התצהיר, שהגיש התובע מיום 3.1.12, מפרט נתונים אלה (בנוסף לנתונים שהיו בתצהיר הראשון, שצורף לבקשה לפטור מאגרות, כפי שתמציתו הובאה לעיל בפיסקה 12): סך 730 אלף ₪ הועברו לחשבון בנק של התובע בבנק לאומי סניף גילה. הוא השתמש במרבית הכסף
— סוף עמוד 15 —
למחיה ולסילוק חובות. לדבריו, הוא רכש בסכום הפיצוי דירה הרוסה וזקוקה לשיפוץ, בסך 790 אלף ₪. השיפוץ היה בסך 140 אלף ₪, שכ”ט עו”ד בסך 2,000 ₪ ו-10,000 ₪ תיווך, וכן היטל השבחה בסך 3,740 ₪, הביאו לכך כי עלות הדירה הייתה 945 אלף ₪. לאחר קבלת הערעור, הוא מכר את הדירה “בנזק של 100 אלף ₪” (סעיף 11 לתצהיר), כאשר על פי הסכם המכר (נספח ה לתצהיר), הדירה נמכרה תמורת 905 אלף ₪. לדבריו, בנוסף ל”נזק” של פרשת קניית הדירה ומכירתה, “פרעתי חלק מחובותיי וביתרת הסכום השתמשתי למחיה שוטפת” (סעיף 12 לתצהיר). אשר לחוב המזונות, בתצהיר נאמר כי מדובר בחוב מצטבר של 96 אלף ₪, כאשר המסמך שצורף (נספח ג) מתייחס לחוב של 43,558 ₪, ליום 10.2.06.
44. ב”כ המערער, עו”ד איתי גבעון, ביקש למחוק את הערעור, עקב העובדה שלא קיבל את תצהיר התובע, וב”נט משפט” מצא תצהיר שאיננו חתום, ואף טען כי לא צורף לתצהיר הסכם המכר (על אף שבעותק שבידיי יש צירוף כזה). כמו כן, טוען ב”כ המערער, כי בסעיף 12 לתצהיר נאמר שהתובע פרע חלק מחובותיו, אך לא פורטו מיהם בעלי החוב, מהו הסכום של כל חוב, כמה פרע, ולא צורף מסמך כלשהו לתמיכה בתצהירו (סעיף 9 לבקשה). לפיכך, כותב ב”כ המערער, כי “אין מנוס מהמסקנה כי המשיב ממשיך להתל, לפחות בצדדים, וזורה חול בעיני בית המשפט הנכבד” (סעיף 10 לבקשה). כבקשה חלופית, ומטעמי זהירות, מבקש עו”ד גבעון לחקור את המשיב 1 על תצהירו (סעיף 11 לבקשה).
45. לאחר “דו קרב מילולי” בין עורכי הדין גבעון וגלבוע, שלא ראיתי צורך לפרטו בהחלטה זו, שכן עסק בשאלת חתימה על התצהיר, השעות המדויקות מתי הגיע מסמך פלוני למשרד אלמוני, ועוד, נתתי את החלטתי, תוך חיוב עו”ד גבעון בהוצאות בסך 2,000 ₪; ראה: החלטה מיום כא טבת תשע”ב (16.1.12).
46. בתצהיר המפורט של התובע מיום 25.1.12, מצורפים מסמכים נוספים ומהם עולה התמונה הבאה:
לעניין החוב לחברת הביטוח – עו”ד זליכוב, ב”כ חברת הביטוח, שלח לתובע דרישה, ביום 19.1.12, לשלם סך של 571,957 ₪ (על פי הפירוט שבאותו מכתב), והיתרה בו כי אם לא ישלם את החוב בתוך 21 יום, כי אז תיפנה חברת הביטוח להוצל”פ (סעיף 3 ונספח א לתצהיר).
לעניין חוב המזונות המצטבר, צורף אישור של המל”ל כי החוב הינו 95,234 ₪, נכון ליום 24.1.12 (סעיף 4 ונספח ב לתצהיר).
התובע מציין כי נאלץ “ללוות כספים ממקורות חוץ בנקאיים” (סעיף 6 לתצהיר). בהמשך הוא מציין כי לווה כספים מאדם בשם צ’ונה ומגיסו איציק אבוטבול (סעיף 7 לתצהיר).
התובע טוען כי קשה לו להמציא מסמכים נוספים, עקב מצבו הרפואי הקשה, וכי עצם הדרישה להמצאת מסמכים נוספים מכניסה אותו ללחץ וגורמת לו לכאבי ראש קשים ובלתי נסבלים (סעיף 10 לתצהיר).
— סוף עמוד 16 —
התצהיר מסתיים במילים אלה (הסגנון, וסימני הפיסוק והקווים – במקור): “בהתחשב עם העובדה שהמערער יודע היטב היטב שאני עני, נכה ומוגבל!! התעקשותו שאשלם אגרה, שהמשמעות שלה הינה טרטורית, איננה הוגנת בלשון המעטה ואני מבקש את התחשבות בית המשפט ביכולותיי המוגבלות ובמצבי!! אני חוזר ומצהיר שמצבי הכלכלי קשה מאד ואינני מסוגל לגייס את סכום האגרה הנדרש לשם הגשת התביעה בשל עוניי. האם בית משפט יכול לסבול את הרעיון שלא אקבל את הפיצוי המגיע לי בגלל חסרון כיס.!!!!!” (סעיפים 11-12 לתצהיר).
47. המערער, עו”ד גבעון, הגיש סיכומים, אותם פתח במילים אלה: “לטענת המערער דין הערעור להתקבל מכל אחד מהנימוקים שלהלן, תוך חיוב הוצאות עונשיות של המשיב 1” (סעיף 1 לסיכומי המערער).
ב”כ המערער, עו”ד איתי גבעון, חוזר על טענותיו כי המשיב (התובע) נהג בחוסר ניקיון כפיים, בכך שהעלים, בבקשתו לפטור מאגרה, את הסכומים שקיבל מבית המשפט המחוזי בסך 730,000 ₪ אותם לא החזיר למזיקים (בהפחתת 150,000 ₪). לכן, “די בהעלמת עובדה זו מהבקשה ומהתצהיר, כדי לקבל את הערעור” (סעיף 2 סיפא לסיכומי המערער). בהקשר זה, שב עו”ד גבעון ומייחס לב”כ המשיב מעשה חמור של החתמה ביודעין של מרשו על תצהיר, שאינו משקף נאמנה את האמת הרלבנטית בעניין מהותי ביותר (סעיף 3 לסיכומי המערער).
ב”כ המערער מעלה תהיות כיצד ניתן להאמין, הגיונית, למשיב, כאשר לא פירט מה עשה בדיוק עם כספי מכירת הדירה, ולא החזיר את הכספים לחברת הביטוח. מקשה ב”כ המערער: “לאן נעלמו כספי התמורה מהדירה שמכר” (סעיף 4 ד סיפא לסיכומי המערער).
אשר לחוב לביטוח לאומי בסך 95,234 ₪, טוען ב”כ המערער כי המשיב אינו מציין ממתי החוב, ואינו טוען כי פרע אותו (סעיף 4ה לסיכומי המערער).
ב”כ המערער טוען כי תצהיר המשיב, כאילו לווה כספים מאדם בשם צ’ונה (ללא שם משפחה) ומגיסו איציק אבוטבול, לא נתמכו במסמך בכתב, והתצהיר אינו כולל סכומים ומועדים (סעיף 4ח לסיכומי המערער).
48. במישור המשפטי, טענת המערער היא כי אין לשלול את זכות הטיעון של הנתבעים ושל המדינה. זכות זו היא חוקתית, ואין מקורה רק בתקנות סדר הדין האזרחי (סעיף 5ב לסיכומי המערער).
יתירה מזו, המבקש (התובע) לא עתר לכך שבקשתו תידון במעמד צד אחד, ולכן “חרג כב’ הרשם מסמכותו גם מסיבה זו” (סעיף 5ג לסיכומי המערער).
המערער מוסיף וטוען כי יש לפעול על פי הוראת תקנה 241 לתקנות סד”א, “ואין סמכות לרשם ו/או לבית המשפט לסטות מעניין שהוסדר בתקנות” (סעיף 5ד לסיכומי המערער).
ב”כ המערער מדגיש, כי “משנפגעה זכות הטיעון של המערער המעוגנת בתקנה זו [241], מדובר בפגם מהותי המבטל את ההחלטה” (סעיף 5 סיפא לסיכומי המערער).
בהתייחסו לתקנות האגרות, ובמיוחד לתקנה 14, פרשנותו של ב”כ המערער היא כי תקנה זו אינה מסמיכה את בית המשפט לדון במעמד צד אחד, ואינה כוללת הוראה מפורשת לסטות
— סוף עמוד 17 —
מתקנה 241 לתקנות סד”א; אף אם הייתה הוראה כזו, היא בטלה, בשל היותה נוגדת לזכות הטיעון, שהיא זכות חוקתית (סעיף 5ה לסיכומי המערער).
בהקשר זה, מציין ב”כ המערער כי הפרקטיקה, הן בבית המשפט העליון והן בבית משפט זה, היא כי יש לקבל את תגובת הנתבעים ולאפשר לחקור את המצהיר מטעם התובעים (סעיף 5 ו-ז לסיכומי המערער).
זכות זו של החקירה של התובע על ידי הנתבע היא בסיסית, ואין למונעה עקב שיקולים מערכתיים או מחסור ברשמים; “יש לאפשר… דיון מלא בפני רשם או שופט ועל המדינה לדאוג למספר רשמים מתאים או שופטים שידונו במקום הרשמים במקרה הצורך” (סעיף 5 סיפא לסיכומי המערער).
49. מוסיף וטוען ב”כ המערער, כי על פי פסיקה (הן של בית המשפט העליון והן של הרשם, שעליו מוגש ערעור זה) שהביא, מוטל על התובע להוכיח בבית המשפט את מצבו הכלכלי, כשהוא פורס את מלוא הנתונים הכלכליים, ועליו – על התובע – גם לפרט ולהסביר מדוע לא יוכל להיעזר בקרוביו, כדי שאלה, האחרונים, יסייעו לו למימון האגרות. בהעדר ראיות כאלה, תידחה הבקשה לפטור מאגרה, החייבת לעמוד בתנאי של העדר יכולת כלכלית של התובע (ראה: סעיפים 6-11 לסיכומי המערער).
50. הקריטריון השני שיש לבחון, לצורך היענות לבקשת התובע לפטור מאגרה, הוא סיכויי התביעה. לעניין זה, טענת המערער היא, כי “בענייננו, סיכויי התביעה הם אפסיים” (סעיף 12 לסיכומי המערער). כאן הוא מפרט את גירסת המשיב (התובע) כי חשד ברשלנות לאחר הגילוי של הגידול בשנת 1966 (ראה: סעיפים 13-14 לסיכומי המערער, וציטוטי הפרוטוקול של בית המשפט המחוזי, המובאים שם).
בכל מקרה, חתימת יפוי הכח וקבלת חוות הדעת הרפואיות היו סמוך להגשת התביעה (סעיפים 15-16 לסיכומי המערער).
ב”כ המערער בסיכומיו (סעיף 17) מזכיר את פיסקה 21 לפסק הדין המחוזי (שצוטטה לעיל בפיסקה 5 סיפא), וטען כי מאחר שאין לייחס למזיקים כל רשלנות לגבי הניתוח עצמו משנת 1988, אין ליחס למערער, עו”ד גבעון, רשלנות לתקופה שקדמה לניתוח הנ”ל משנת 1988, “כך שברור שלא יכולה להיות עילה כנגד המערער, אפילו תיאורטית” (סעיף 17(2) סיפא לסיכומי המערער).
ב”כ המערער חוזר על כך שפסק הדין של בית המשפט העליון מוטעה (סעיף 17(4) לסיכומי המערער).
כטענה חילופית, מציין ב”כ המערער, כי יש להפחית מהתביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי, מתוך הסכום שנפסק בפסק הדין המחוזי את הסכום שפסק בית המשפט העליון וכן את שכ”ט עו”ד ומע”מ. לכן, לטענת המערער, את התביעה היה צריך להגיש לבית משפט השלום, “כאשר אין סיכוי לקבל פיצויים מעל 2.5 מיליון ₪” (סע’ 17(8) סיפא לסיכומי המערער).
— סוף עמוד 18 —
51. ככל שמדובר בטענה העובדתית כי המערער התרשל בכך שלא הסכים לפשרה שהוצעה בדיונים בבית המשפט העליון, שב ב”כ המערער וטוען כי המזיקים לא הסכימו לפשרה, וגם המשיב (התובע) לא הסכים לה, וזאת, לאחר שהתייעץ עם אחיותיו, שאף שוחחו – לבקשת התובע – עם המערער (סעיף 18 לסיכומי המערער).
52. ב”כ המערער מבקש מבית המשפט כי יקבל את הערעור, יפסוק לחובת המשיב, ויחייבו בהוצאות עונשיות, ויתנה את המשך ההליכים בתשלומם של אותן הוצאות, והכל, בשל העלמת עובדות בתחילה, העלמת פרטים מהותיים בתצהיר, וסירובו של המשיב להחזיר את התיק לדיון בפני הרשם, והגשת תביעה בסכום “פיקטיבי כדי להכניס את התביעה לגדר סמ] ]>

תביעת רשלנות רפואית בלידה נגד בי"ח אלמוקסד

בית המשפט המחוזי בירושלים

לפני: כב’ השופט אריה רומנוב

ת”א 3469-09

התובעים

נ ג ד

בית החולים האיסלאמי אלמוקסד

הנתבע

פסק דין

רקע

1. עניינה של התובענה שלפניי הוא תביעה לפיצויים בגין רשלנות רפואית נטענת של הנתבע, בית החולים אל מוקאסד (להלן גם: “בית החולים”), כלפי התובעים.

°

2. התובעת 1 (להלן: “התובעת”) נולדה ביום 5.8.05 כשהיא סובלת, בין היתר, מ שיתוק מוחין מלא ונוקשה בארבע הגפיים ומפיגור שכלי קשה ביותר. אין חולק, כי לתובעת נכות רפואית ותפקודית של 100%. התובעים 2 ו-3 הם הוריה של התובעת. טענת התובעים היא, כי התרשלותו של הנתבע בכל הנוגע לניהול לידתה של התובעת, היא שהובילה ללידתה של התובעת עם המומים הקשים מהם היא סובלת.

3. בהתיייחס לשאלת האחריות, הצדדים הגישו חוות דעת מומחים רפואיים בתחום המיילדוּת. מטעם התובעים הוגשה חוות דעתו של ד”ר ערן אהרון, ומטעם הנתבע הוגשה חוות דעתו של פרופ’ ישראל מייזנר. יוער, כי בעקבות חוות דעתו של פרופ’ מייזנר הגישו התובעים חוות דעת משלימה של ד”ר אהרון. כמו כן, הצדדים הגישו חוות דעת של מומחים בתחום השיקום. מטעם התובעים הוגשה חוות דעתה של ד”ר איזבלה שוורץ, ומטעם הנתבע הוגשה חוות דעתה של ד”ר ז’אנה לנדא.

4. שמיעת הראיות בתיק זה החלה. מטעם התובעים העידו העדים הבאים: הוריה של התובעת (תובעים 2 ו-3); ד”ר שמעון אדוארדסון, נוירולוג ילדים, אשר הגיש “תעודת רופא” מיום 14.6.09 שצורפה לכתב התביעה; וד”ר איזבלה שוורץ, המומחית בתחום השיקום.

5.

6. — סוף עמוד 1 —

7. מטעם הנתבע העידו העדים הבאים: גב’ פאטמה משהור העובדת כאחות בבית החולים והייתה חלק מהצוות הרפואי שטיפל בתובעת 2; ד”ר פראס עבדאלג’וואד, העובד כרופא בבית החולים וטיפל אף הוא בתובעת 2; וד”ר ז’אנה לנדא, המומחית מטעם הנתבע בתחום השיקום. כמו כן, הוגשו על ידי הנתבע תצהיריהם של שני עדים נוספים: תצהירו של ד”ר ריאד קסראווי מיום 3.7.11, מנהל מחלקת נשים בבית החולים; ותצהירו של אשרף אלעוור, מנהל הלשכה המשפטית בבית החולים. עדים אלה לא העידו בסופו של דבר בבית המשפט.

8. בעיצומה של שמיעת הראיות, ובטרם נחקרו שני המומחים הרפואיים בתחום המיילדוּת, הגישו הצדדים “הודעה על הסדר דיוני”, ובה נאמר כי הצדדים מסמיכים את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה, בהתאם להוראות סעיף 79א לחוק בתי המשפט, התשמ”ד – 1984, בפסק דין מנומק ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים. במסגרת ההסדר, התבקש בית המשפט לפסוק לתובעים פיצויים בטווח הסכומים שבין 1,200,000 ₪ ל – 2,500,000 ₪, תוך שהוסכם על הצדדים כי הסכום שייפסק, בטווח האמור, יכלול בתוכו גם שכ”ט עו”ד וכן הוצאות משפט. בהחלטתי מיום 30.3.12 ניתן תוקף של החלטה להסדר זה.

9. בהתאם לכך, השמיעו הצדדים את טיעוניהם בישיבה שהתקיימה ביום 16.4.12. יוער, כי על אף שבמסגרת ההסדר מסכים למעשה הנתבע לכך שיחוייב בתשלום פיצויים לתובעים, בטווח הסכומים האמור, ביקש ב”כ הנתבע, כי בפסק הדין שיינתן תהיה התייחסות אף לשאלת האחריות ולא רק לשאלת הנזק. משכך, אתייחס תחילה, באופן תמציתי כמתבקש מאופיו של פסק דין הניתן במסגרת סעיף 79א, לשאלת האחריות.

שאלת האחריות

עמדת התובעים

10. התובעים טוענים לכשל של הנתבע בטיפול הרפואי שניתן לתובעת 2, אשר הוביל לכך שהתובעת נולדה עם מומים קשים. הם מסתמכים בהקשר זה בעיקר על חוות דעתו של ד”ר אהרון, המומחה בתחום המיילדוּת מטעמם. לטענת התובעים, עם קבלתה של תובעת 2 בבית החולים, ביום 4.8.05 בשעה 14.15, היא חוברה למוניטור, שהצביע על כך שמצב העובר תקין. ואולם, ככל שחלף הזמן הצביע המוניטור על התדרדרות שחלה במצבו של העובר ועל מצוקה בה היה מצוי. למרות זאת, כך נטען, בבית החולים לא ניתן לתובעת 2 הטיפול המתאים, ובמהירות הראויה, ורק ביום 5.8.05 בשעה 13.00 הוחלט על ביצוע ניתוח קיסרי שבמהלכו חולצה התובעת במצב קשה. בהקשר זה טוענים התובעים, כי קיים “חור שחור” ברציפות פלט המוניטור שנעשה לתובעת 2 עם קבלתה בבית החולים, כך שפלטי הניטור בפרק הזמן שמשעה 4.45 ועד לשעה 10.50, ביום 5.8.05, אינם בנמצא, כך גם לגבי פרק הזמן שבין השעה 11.30 לשעה 12.05. יוער, כי עובדה זו אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים (רא’ דברי ב”כ הנתבע בעמ’ 221 ש’ 15-18). על רקע חוסר ראייתי זה טוענים התובעים, כי אילו היו בידם פלטי המוניטור החסרים, הם היו יכולים להראות כי חלה התדרדרות במצבה של התובעת בפרק זמן זה, אשר לא טופלה כראוי ובזמן על ידי הצוות הרפואי. במצב דברים זה טוענים התובעים, כי נגרם להם נזק ראייתי על ידי הנתבע,

11. — סוף עמוד 2 —

12. שנפקותו היא העברת נטל הראיה מהתובעים אל כתפי הנתבע, אשר עליו להראות כי לא התרשל. ואולם בכך לא מתמצות טענות התובעים. זאת משום שלטענתם, חלק מפלטי המוניטור שנמסרו להם על ידי הנתבע (וזאת רק לאחר שניהלו הליך נפרד לקבלתם), כלל אינם של תובעת 2 אלא של מטופלת אחרת, וכי מדובר בזיוף (מדובר בפלטים מיום 5.8.05 המתייחסים לשעות הבאות: 10.40 – 11.30; 12.05 – 12.55; 12.55 – 13.20). יצוין, כי בסיכומיו, הודה ב”כ הנתבע שאחד מפלטים אלה אכן אינם של תובעת 2, אך טען כי לא מדובר במעשה מכוון אלא בטעות.

13. לטענת התובעים, מומיה של התובעת הם תוצאה של תשניק סב לידתי ממנו סבלה (היינו הפרעה באספקת חמצן למוח העובר), אשר לא אובחן וטופל כהלכה ובזמן על ידי הצוות הרפואי של הנתבע, ובכך התרשל. התובעים נסמכים בעניין זה על מספר אדנים. האחד, ברישומים מ”זמן אמת” של הצוות הרפואי בבית החולים שטיפל בתובעת לאחר הלידה מצויינת במפורש אבחנה של: “Hypoxic-Ischemic encephalopathy stage II” (בעמ’ 127 לנספח 1 בתיק המוצגים מטעם התובעים), שמשמעותה מחסור חמור בחמצן למוח. השני, על תעודת הרופא של ד”ר אדוארדסון ועל עדותו, במסגרתם טען ד”ר אדוארדסון, כי מצבה של התובעת, וכן ממצאים שונים, לרבות בדיקת MRI של המוח שנעשתה לה, מתאימים לתמונה של תשניק היילוד. בהקשר זה מדגישים התובעים, כי הנתבע לא הביא חוות דעת מטעמו לסתור את הדברים. השלישי, על חוות דעתה של ד”ר לנדא, המומחית בתחום השיקום מטעם הנתבע, אשר גם ממנה עולה, כך על פי הטענה, כי התובעת סבלה מתשניק. טענת התובעים היא, כאמור, כי על אף שפלטי המוניטור הצביעו על ירידה בקצב פעימות הלב ועל אינדיקציה לקיומה של מצוקה עוברית, לא ניתן לתובעת 2 הטיפול המתאים, דהיינו, עריכת ניתוח קיסרי, בדחיפות הנדרשת ובעיתוי מוקדם מזה בו נערך בפועל.

14. התובעים טוענים עוד, שגם אם תתקבל עמדתו של הנתבע לפיה לא הייתה עילה לקבל החלטה על ביצוע ניתוח קיסרי במועד מוקדם מזה שבו התקבלה ההחלטה, יש לקבוע כי הנתבע התרשל. שכן, על פי הטענה, מהרגע שהוחלט על ידי הצוות הרפואי בבית החולים על ביצוע ניתוח קיסרי דחוף ועד שחולצה התובעת מרחם אימה, חלף פרק זמן של 45 דקות לפחות, פרק זמן ארוך ובלתי סביר, לטענת התובעים, גם על פי הפסיקה.

עמדת הנתבע

15. הנתבע טוען מנגד, כי יש לדחות את טענות התובעים. לטענת הנתבע, התובעת כלל לא סבלה מתשניק, ולא הייתה מצויה במצב של מצוקה עוברית. היינו, לשיטת הנתבע, לא הייתה כל סיבה לביצוע הניתוח הקיסרי במועד מוקדם יותר. בסיכומיו, נשען ב”כ הנתבע בהקשר זה על חוות דעתו של פרופ’ מייזנר, המומחה בתחום המיילדוּת מטעמו. לדעת פרופ’ מייזנר, בשום שלב של מהלך הלידה לא הצביע הניטור על קיומה של מצוקה עוברית. עוד נטען על ידי פרופ’ מייזנר, כי במקרה דנן לא היו קיימות האינדיקציות לקיומו של תשניק, ובייחוד לא מתקיים מבחן מרכזי לפיו נדרש קיומה של רמת ph נמוכה מ-7, בעוד שבמקרה שלנו – כך לטענת הנתבע – רמת ה- ph עמדה על 7.41 (זאת בהסתמך על רישום בכתב יד מתיקה הרפואי של התובעת). על פי פרופ’

16. — סוף עמוד 3 —

17. מייזנר, מומיה של התובעת הם תולדה של קושי בחילוצה מרחם אימה, אשר נבע מתנוחת העובר ומסיבה רחמית. בהתייחס לטענת התובעים באשר למהירות ביצוע הניתוח הקיסרי טוען ב”כ הנתבע, כי פרק הזמן שממועד קבלת ההחלטה על ביצוע הניתוח ועד לסיומו היה קצר מ- 45 דקות, וכי בכל מקרה פרק הזמן שחלף מרגע שאותרה בעיה על ידי הצוות הרפואי ועד לביצוע הניתוח היה סביר.

הכרעה

18. כאמור, שמיעת הראיות בתיק לא הסתיימה, ושני המומחים הרפואיים שחוות דעתם עומדות ביסוד המחלוקת בשאלת האחריות – לא נשמעו. יתירה מכך. גם אם המומחים היו מעידים, נראה שהם היו נתקלים בקושי לחוות דעה ברורה על נסיבות המקרה שלפנינו. זאת לנוכח העובדה, שאין חולק על כך שאחד מפלטי הניטור שנמסרו לב”כ התובעים אינו מתייחס לתובעת אלא ליולדת אחרת, ושני פלטים נוספים “חשודים” אף הם ככאלה שאינם שייכים לתובעת 2. כיוון שהצדדים הסכימו כי פסק הדין בתיק זה יינתן על דרך הפשרה, לא אאריך בדבר ולא אקבע ממצאים בעניין זה. הדבר החשוב לענייננו הוא, שחוות הדעת של המומחים ניתנו בהסתמך על תיעוד חלקי, אשר חלקו אינו שייך לתובעת 2, ולכן ספק אם היה מונח בפניהם מידע מספק על מנת לחוות דעה ברורה במקרה שלפנינו.

19. לאחר עיון במכלול החומר המצוי לפניי ושמיעת טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להעדיף את טענות התובעים בשאלת האחריות, על פני טענות הנתבע. עיקרי הנימוקים המוליכים למסקנה זו יובאו להלן.

20. ראשית לכל, כפי שכבר ציינתי, אין חולק כי קיים חוסר בפלטי הניטור ביחס לפרק הזמן שבין השעות 4.45 ל- 10.50 ביום 5.8.05. כך גם לגבי פרק הזמן שבין השעה 11.30 לשעה 12.05. כפי שציינתי, חלק מפלטי המוניטור שהוגשו על ידי הנתבע, אינו של התובעת (רא’ בעמ’ 221, 224)). די בכך כדי לקבוע שהנתבע גרם לתובעים נזק ראייתי, שתוצאתו היא העברת נטל הראיה אל כתפי הנתבע, שעליו להראות כי לא התרשל. אוסיף עוד בהקשר זה, כי עצם היעדרם של פלטי מוניטור מסויימים והימצאותם של אחרים, פועל לחובתו של הנתבע ומהווה חיזוק לסברא שהיה בפלטים “הנעדרים” כדי להצביע על קיומה של אינדיקציה להתדרדרות במצבו של העובר – התובעת, וכי הנתבע לא טיפל בהתדרדרות זו בדחיפות המתחייבת.

21. למעלה מן הצורך אוסיף, כי גם ללא שימוש בדוקטרינת “היפוך נטל הראיה”, ניתן לקבוע, על יסוד החומר החלקי שהונח לפניי, כי טענת התובעים בדבר התרשלותו של הנתבע, מסתברת יותר מטענת הנתבע כי לא התרשל.

22. למעשה, אין חולק על כך שמומיה של התובעת התהוו כתוצאה מהלידה, היינו שאין מדובר במום מולד. אלא שהצדדים חלוקים בשאלה מה גרם לכך. לטענת התובעים, הגורם למום הוא תשניק ממנו סבלה התובעת, אשר לא טופל בזמן וכראוי על ידי בית החולים. הנתבע טוען מנגד,

23. — סוף עמוד 4 —

24. כי התובעת לא סבלה מתשניק; כי לא הייתה אינדיקציה למצוקה עוברית; וכי הגורם לקרות התוצאה הקשה הוא קושי בחילוצה של התובעת מרחם אימה במהלך הלידה.

25. אני סבור שיש לבכֵּר את עמדת התובעים, לפיה התובעת סבלה מתשניק, על פני זו של הנתבע, וזאת מהטעמים הבאים: ראשית, אין חולק על כך שמדובר היה בלידת חירום. ברישומי בית החולים עצמו מצויין כי התקבלה החלטה לבצע ניתוח קיסרי דחוף (רא’ דו”ח רפואי מיום 1.10.05, בעמ’ 6 לנספח 1 בתיק המוצגים; רישום בתיק הרפואי מ”זמן אמת” מיום 5.8.05 בשעה 13.00, בעמ’ 16 לנספח 1 בתיק המוצגים). במצב דברים זה, טענתו של הנתבע לפיה לא הייתה כל מצוקה עוברית עובר לביצוע הניתוח אינה מתיישבת עם ההיגיון ועם החלטתו של הצוות הרפואי, בזמן אמת, לבצע ניתוח חירום. שנית, יש קושי של ממש לקבל את טענת הנתבע לפיה לא מתקיימים מבחני התשניק ובפרט מבחן רמת ה-ph (הנמוכה מ-7). הנתבע נשען על רישום בכתב יד לפיו רמת ה- ph לאחר הלידה עמדה על 7.41 (עמ’ 25 לנספח 1 בתיק המוצגים). ואולם, ב”כ התובעים העלה תהיות בדבר מהימנותו של נתון זה אודות רמת ה-ph, אשר יש בהן ממש. האחת, לא הומצא פלט בדיקת המעבדה שבוצעה (פלט לדוגמא של תוצאות בדיקת ph הוגש וסומן ת/10), וספק רב אם ניתן לסמוך על רישום בכתב יד בתיק הרפואי שלא ידוע על ידי מי נעשה, באילו נסיבות נערך, ומתי. התהייה השנייה נובעת מכך, שכחצי שעה לאחר הלידה ישנו ממצא לפיו רמת ה- ph עמדה על 7.1 (בעמ’ 123 לנספח 1 בתיק המוצגים, רישום מיום 5.8.05 שעה 14.20 (2.20 pm)), וזאת לאחר טיפול אינטנסיבי של החייאה שניתן לתובעת, אשר העלה, לפי הטענה, את רמת ה- ph. בחקירתו, התייחס ד”ר אדוארדסון לעניין זה וטען, כי ממצא זה מלמד על כך שרמת ה- phבזמן הלידה ובטרם הוחל בטיפול ההחייאה האינטנסיבי הייתה נמוכה בצורה משמעותית מ- 7.1 וכי לא מתקבל על הדעת שעמדה על 7.41 (רא’ בעמ’ 73 ש’ 16 – 74 ש’ 8, עמ’ 77 ש’ 23 – עמ’ 78 ש’ 5). יוער, כי עדותו של ד”ר אדוארדסון הייתה מהימנה והיא לא נסתרה על ידי הנתבע. שלישית, בחודשיים הראשונים לחייה טופלה התובעת אצל הנתבע. ברישומי בית החולים מתקופה זו ישנה התייחסות של הצוות הרפואי אל התובעת כמי שסבלה מתשניק (בעמ’ 127 לנספח 1 בתיק המוצגים). מדובר למעשה בהודאת בעל דין, על כל המשתמע מכך. רביעית, ד”ר לנדא, המומחית מטעם הנתבע בתחום השיקום, מציינת במפורש בחוות דעתה, שעה שהיא סוקרת את נסיבות לידתה של התובעת, כי הממצאים שנתגלו מתאימים לפגיעה מוחית היפוקסית – איסכמית, דהיינו, מחסור בהגעת חמצן למוח. חמישית, הנתבע לא סיפק למעשה הסבר סביר אחר, העולה בקנה אחד עם התיעוד הרפואי ועם התנהגות הצוות הרפואי בזמן אמת. כאמור, לשיטת פרופ’ מייזנר, כלל לא הייתה אינדיקציה למצוקה עוברית עוֹבֵר ללידתה של התובעת, והסיבה למומיה של התובעת נעוצה בקושי בלידה עצמה. ואולם, בפני פרופ’ מייזנר היה מונח חומר חלקי, אשר חלקו כלל אינו מתייחס לתובעת אלא ליולדת אחרת.

26. המסקנה היא, אפוא, כי עלה בידי התובעים להראות, ברמה הנדרשת בהליך זה, שהתובעת סבלה מתשניק סב לידתי. במצב דברים זה, היה על הצוות הרפואי בבית החולים לבצע ניתוח

27. — סוף עמוד 5 —

28. קיסרי דחוף במועד מוקדם מהמועד בו בוצע בפועל, אך הדבר לא נעשה. בכך התרשל בית החולים. התרשלות זו, היא שהובילה לנזקים הקשים שנגרמו לתובעת.

הנזק

29. הצדדים אינם חלוקים על כך שהתובעת סובלת מנכות רפואית של 100%, שלמעשה הינה גם תפקודית באותו שיעור. אין גם חולק על כך שהתובעת איננה עצמאית בפעולותיה, וכי היא נזקקת ותזדקק לסיעוד אינטנסיבי עד לתום חייה. אין גם חולק, כי התובעת לא תוכל להשתכר לפרנסתה. יוער, כי הצדדים מסכימים שתוחלת חייה הצפויה של התובעת מקוצרת, אך הם חלוקים על שיעור הקיצור. לצורך פסק דין זה נלקחת בחשבון תוחלת חיים של 21 שנים מיום לידתה של התובעת.

30. באשר לגובה הנזק, אינני רואה צורך להיכנס לפירוט חישוב ראשי הנזק השונים. בת”א (מחוזי – חיפה) 1381/99 קוגן נ’ מדינת ישראל (מיום 22.10.06) נדון מקרה שנסיבותיו דומות לשלנו. התובע שם אובחן כסובל משיתוק מוחין ספסטי בארבע גפיים ומפיגור שכלי, כתוצאה מרשלנות רפואית בלידה; נכותו הרפואית הייתה בשיעור של 100% ובמועד מתן פסק הדין התובע היה כבן 8. בעניין קוגן חולק הפיצוי לשתי תקופות: האחת, עד גיל 21, שביחס אליה נפסק פיצוי חד פעמי בסך 4,224,652 ₪, בניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי. והשנייה, לאחר גיל 21, שבגינה נפסק פיצוי עיתי (זאת לנוכח תוחלת החיים שהייתה צפויה באותו מקרה, שהיא ארוכה מזו שבענייננו).

31. לצורך מתן פסק דין על דרך הפשרה, מצאתי לאמץ, באופן עקרוני, את גובה הפיצוי החד פעמי שנפסק בעניין קוגן, כמפורט בסעיף 45 לפסק הדין, בכפוף למספר הערות ושינויים:

האחד, תחת ראש הנזק של “הפסד השתכרות עד גיל 40” יש לקבוע ראש נזק של הפסד השתכרות מלא (על בסיס השכר הממוצע במשק) מגיל 18 עד 21.

השני, יש לפסוק פיצוי בגין “השנים האבודות” על יסוד אופן החישוב שהתווה בהלכת “פינץ”.

השלישי, יש להצמיד להיום את הסכומים המפורטים בפסק הדין בעניין קוגן.

התוצאה בענייננו היא, כי גובה הפיצוי המתקבל, גם לאחר ניכוי תגמולי המל”ל, כאמור על ידי ב”כ הנתבע בסיכומיו בעל-פה ובכתב, עולה על התקרה אשר עד אליה הסמיכו אותי הצדדים לפסוק. תוצאת הדברים היא, אפוא, כי יש לחייב את הנתבע לשלם לתובעים את תקרת הסכום אותו הסמיכו אותי הצדדים לפסוק, וכך אני קובע.

סוף דבר

32.

33. — סוף עמוד 6 —

34. הנתבע ישלם לתובעים סך של 2,500,000 ₪. כאמור בהסדר, סכום זה כולל בתוכו גם שכ”ט עו”ד והוצאות משפט.

35. התובעים 2 ו-3 ידאגו להשקיע את סכום הפיצוי באופן שישרת בצורה הטובה ביותר את עניינה של תובעת 1, ובא כוחם יגיש לבית המשפט הודעה בדבר אופן ההשקעה, תוך 30 ימים ממועד קבלת הפיצוי.

36. סכום זה ישולם לתובעים, באמצעות בא כוחם, בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. ככל שלא ישולם במועד, יישא הסכום ריבית והצמדה מהמועד שנקבע לתשלום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י’ באייר תשע”ב, 2 במאי 2012, בהעדר הצדדים.

אריה רומנוב 3469/09

דחיית ערעור בו נטען לרשלנות בליידה שגרמה אפילפסיה וכן שיתוק מוחין

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע”א 8123/10

לפני:

כבוד השופטת א’ חיות

כבוד השופט ע’ פוגלמן

כבוד השופט צ’ זילברטל

המערערים:

1. אנואר בדראן

2. פאיזה בדראן

3. סלאח בדראן

נ ג ד

המשיבים:

1. המרכז הרפואי שערי צדק

2. PEACE MEDICAL CENTER

3. PEACE MEDICAL CENTER

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים בת”א 8290/06 שניתן ביום 23.06.2010 על ידי כב’ השופט י’ שפירא

תאריך הישיבה:

א’ באייר התשע”ב

(23.4.2012)

פסק-דין

השופטת א’ חיות:

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב’ השופט י’ שפירא) מיום 23.6.2010, אשר דחה תביעת נזיקין שהגישו המערערים נגד המשיבים בעילה של רשלנות רפואית כלפי המערערת 2 (להלן: האם), שכתוצאה ממנה, על פי הנטען, נולדה המערערת 1 (להלן: המערערת) כשהיא סובלת מ אפילפסיה ומ- שיתוק מוחין.

— סוף עמוד 1 —

הרקע העובדתי

1. המערערת נולדה כפגה בשבוע העשרים וארבעה להריון במשקל 860 גרם. האם, שהייתה כבת 38 בעת הלידה וזה היה הריונה האחד עשר, לא עברה סקירת מערכות או בדיקת מי שפיר במהלך ההיריון. ביום 2.2.1995, בהיותה בשבוע העשרים וארבעה להריונה, פנתה האם למשיב 3, Peace Medical Center, צומת אלראם (להלן: מרכז אלראם) עקב ירידת מים, שם עברה בדיקה וגינאלית ידנית (להלן: בדיקת P.V) והופנתה לבית חולים עם אבחנה של ירידת מי שפיר. האם אושפזה במרכז הרפואי שערי צדק, המשיב 1 (להלן: שערי צדק), וכעבור פחות מיומיים ילדה את המערערת. בחוות דעת של פרופ’ מ’ שרף, המומחה מטעם המערערים, תוארו מצבה הרפואי של האם ומהלך האשפוז והלידה כדלקמן:

“באולטרא סאונד אובחן מיעוט קיצוני של מי השפיר. אושפזה במחלקה הגינקולוגית להשגחה…

למחרת היום ב-3.2.95 נמצאו סימנים קליניים ברורים המעוררים חשד לדלקת. כולל עלית חום היולדת ל-38-38 מעלות. דופק היולדת 120 לדקה. מספר תאי הדם הלבנים (לויקוציטים עלו מ-10,000 ל-15,300 ועלית קצב הלב העוברי (Tachicardia) אך אין סימנים של תחילת לידה (אין צירי לידה ואין שינוי בצוואר הרחם).

ביום 4.2.95 היולדת הועברה ממח’ גינקולוגית לחדרי הלידה עם חום גבוה צירים. ילדה בשעה 09.25. הוחל בטיפול אנטיביוטי לאחר שנשלחו תרביות מצוואר הרחם ומהשליה. נמצאה דלקת של חיידקים בשם Streptococus Group…

… בבדיקת הילוד נמצאו חרחורים רבים בריאות. פרפוזיה ירודה, ללא נשימה ועם הפרעה קשה בפעילות הלב (ברדיקרדיה קשה), עם צבע כחול וטונוס ירוד. הוחל בטיפול אנטיביוטי. התינוקת נזקקה להנשמה מלאכותית שלמה עם טובוס עם 100% חמצן בלחצים גבוהים.

בהמשך כל הניסיונות להוצאת הטובוס לא הצליחו והונשמה במשך חודשיים.

שוחררה מבית החולים לאחר אשפוז של 4.5 חודשים. בין האבחנות בשחרור נקבעה גם דלקת הדם עם החיידק (Strepto sepsis) G.B.S.”

המערערת נולדה כשהיא סובלת מאפילפסיה ושיתוק מוחין ונכותה הינה בשיעור של 100%. על רקע זה הגישו המערערים תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד שערי צדק ונגד מרכז אלראם, בה תבעו פיצויים בגין רשלנות המשיבים בטיפול באם לפני הלידה. בין היתר טענו המערערים כי רופאי שערי צדק התרשלו בכך שלא העניקו

— סוף עמוד 2 —

לאם אנטיביוטיקה מייד עם אשפוזה, באופן שהיה מונע התפתחות של זיהום, וכן בכך שלא טופלה בסטרואידים שהיו מחישים את קצב התפתחות הריאות של העובר לפני הלידה.

פסק דינו של בית משפט קמא

2. בית משפט קמא דחה את תביעת המערערים ובקבלו את עמדת הרופאים המטפלים קבע כי ההחלטה על אופן הטיפול באם “היתה נכונה ואינה בגדר התרשלות”. בית המשפט אימץ לעניין זה את חוות דעת המומחה מטעם המשיבים לפיה בשנת 1995 לא נהוג היה לתת טיפול אנטיביוטי בהיעדר סימן לדלקת, וציין כי המומחה מטעם המערערים אישר אף הוא בעדותו שקיימת גישה טיפולית שאינה מצדדת במתן טיפול אנטיביוטי מונע וכי הטיפול האנטיביוטי שניתן לאם בחדר הלידה היה תקין. בהינתן עדות זו ועדויות הרופאים המטפלים לפיהן לא היו אינדיקציות מספיקות לקיומו של זיהום בעת האשפוז, וכן נוכח העובדה שבסופו של יום לא נמצא זיהום אצל המערערת לאחר לידתה, קבע בית המשפט כי אי מתן אנטיביוטיקה לאם בשלב מוקדם יותר אין בה משום רשלנות. עוד קבע בית המשפט כי המערערים לא הוכיחו שבבתי חולים אחרים בארץ הונהגה פרקטיקה של מתן טיפול אנטיביוטי מניעתי ליולדת עם ירידת מים ומחומר הראיות עולה כי בזמנים הרלוונטיים לתביעה לא נהגה שיטת הטיפול האנטיביוטי המניעתי. מכאן מסקנתו כי הצוות הרפואי בשערי צדק לא התרשל “גם אם פעל בשיטה השמרנית”.

אשר לטיפול בסטרואידים קבע בית המשפט כי הפרסום הרשמי של ה-NIH (המכון הלאומי לבריאות בארה”ב) בו סוכמו ההנחיות הרשמיות בקשר למתן סטרואידים למניעת סיבוכי פגות, פורסם בספרות הרפואית רק ביולי 1995 ואילו המערערת נולדה בחודש פברואר 1995. על כן, לא ניתן לקבוע כי שערי צדק פעל בניגוד לגישת ה-NIH. עוד קבע בית המשפט כי מהעדויות שהובאו בפניו עולה כי בזמנים הרלבנטיים לתביעה לא הוכחה יעילותו של טיפול בסטרואידים במקרים של ירידת מים מוקדמת. בית המשפט הוסיף וקבע כי גם כאשר מתקבלת גישה חדשה לטיפול רפואי יש לאפשר לרופאים ולבתי החולים פרק זמן להפנמתה ולהטמעתה בהתנהלותם, ולפיכך גם אם היה מקום לשקול מתן סטרואידים לפני הפרסום הרשמי ב-NIH לא ניתן לזקוף זאת לחובת שערי צדק, בהינתן הצורך בתקופת הפנמה של הטיפול החדש.

— סוף עמוד 3 —

3. מן הטעמים שפורטו לעיל, קבע בית המשפט כי שערי צדק פעל על פי הפרקטיקה המקובלת לזמנו ולא התרשל בטיפול באם וביילוד. בית המשפט הוסיף וקבע עוד כי בניגוד לטענות המערערים אין למצוא התרשלות בהתנהלותו של שערי צדק שסמך על טיפולם של רופאים מתמחים שאיישו את המחלקה בסוף השבוע בו אושפזה האם, וכי עדותו של ד”ר אברמוב, אחד הרופאים שטיפלו באם, לפיה הוא דיווח לכונן בכיר, הייתה מהימנה. עוד קבע בית המשפט כי למערערים לא נגרם נזק ראייתי כלשהו שכן הרישומים בדבר הטיפול הרפואי שקיבלה האם היו תקינים ולא חסרו בהם מידע ופרטים הנדרשים לצורך ניהול התביעה, אשר נסבה בעיקרה על הצורך במתן אנטיביוטיקה וסטרואידים ואין חולק כי אלה לא ניתנו במקרה דנן. מטעם זה הוסיף בית המשפט וקבע כי אין צורך להידרש לשאלת העברת נטל הראיה על פי סעיף 41 לפקודת הנזיקין, וכי מכל מקום שערי צדק הרים את הנטל להוכיח כי לא התרשל. למעלה מן הצורך הוסיף בית המשפט וציין כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין שני גורמי הנזק להם טענו המערערים לבין נכותה של המערערת, כי הפגיעות שנגרמו למערערת מהוות סיבוך שכיח של פגות, וכי מיעוט קיצוני של מי שפיר גורם אף הוא לנזק מוחי טרום לידתי. נוכח כל אלו דחה בית המשפט את התביעה כנגד שערי צדק. התביעה נגד מרכז אלראם נדחתה אף היא ובהקשר זה קבע בית המשפט כי העובדה שרופא ערך לאם בדיקת P.V הייתה ידועה לשערי צדק בעת האשפוז וכי חלקו של הרופא ממרכז אלראם בטיפול באם היה מינורי והוא נבלע בטיפול שהוענק לה בשערי צדק. עוד קבע בית המשפט כי נוכח הממצא לפיו החיידק שנמצא אצל האם לא עבר לעובר שנולד אין למצוא קשר סיבתי בין בדיקת ה-P.V לנזק שנגרם למערערת. לבסוף קבע בית המשפט כי למרות דחיית התביעה יישא כל צד בהוצאותיו וזאת נוכח מצבם הקשה מנשוא של המערערת והוריה.

מכאן הערעור שבפניי.

טענות הצדדים

4. המערערים טוענים כי בניגוד לקביעותיו של בית משפט קמא הוכח על ידם שהמדיניות הנכונה מבחינה רפואית היא שימור העובר ברחם זמן ארוך ככל הניתן; כי זיהום מזרז את תהליך הלידה; כי הזיהום היה קיים אצל האם כבר כשהתקבלה בשערי צדק וכי טיפול אנטיביוטי מיידי היה מפסיק את תהליך הזיהום ומעכב את הלידה וכך מונע את הנזק שנגרם למערערת. משכך, הם טוענים, היה על בית המשפט לקבוע כי

— סוף עמוד 4 —

שערי צדק התרשל בכך שלא נתן לאם טיפול אנטיביוטי מייד עם אשפוזה. עוד טוענים המערערים כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי לא ניכרו באם סימני זיהום בעת קבלתה בשערי צדק, וכי בכך התעלם מקביעתו-שלו לפיה חום האם בעת האשפוז היה 38.5 ומעדותו של המומחה מטעם המשיבים לפיה חום הינו אחד הסימנים לזיהום.

המערערים מוסיפים וטוענים כי בית המשפט שגה בקובעו שהמעקב אחר האם בעת האשפוז היה “תקין ורציף” חרף העובדה שהיא לא נבדקה על ידי רופא במשך 17 שעות (מעת קבלתה בחדר המיון ועד לביקור הרופאים בבוקר יום המחרת), וכל אותו זמן הייתה נתונה למעקב של אחיות בלבד. עוד טוענים המערערים שהצוות הרפואי בשערי צדק התעלם מכך שהאם הגיעה לבית החולים בסיכון לזיהום נוכח ירידת מי שפיר מוקדמת ולאחר שעברה בדיקת P.V שאין חולק כי הינה מסוכנת במצב של ירידת מי שפיר, ולמרות זאת נערכה לאם גם בשערי צדק בדיקת P.V ביום שלמחרת אשפוזה. כמו כן טוענים המערערים כי לא ניתן לאם טיפול אנטיביוטי גם כאשר הופיעו אצלה עלייה בספירה הלבנה, טכיקרדיה עוברית וכאבים בבטן התחתונה, שאף הם סימנים לזיהום, וכי צוות בית החולים לא זרז את קבלת תוצאות בדיקת ספירת הדם שנערכה לאם בבוקר יום 3.2.1995, ותוצאותיה שהראו עלייה בספירה הלבנה התקבלו רק בערב. עוד טוענים המערערים כי ד”ר גלייזר, הרופאה שקיבלה את האם, לא ציינה בגיליון הקבלה שהיא עברה בדיקה P.V במרכז אלראם ועובדה זו הוספה לגיליון רק ביום המחרת. כמו כן לא נערכה לעובר הערכת משקל המאפשרת לוודא את גילו המדויק, נתון חשוב בהחלטה אודות המשך הטיפול באם. המערערים מוסיפים וטוענים כי בית משפט קמא שגה באמצו את עמדת פרופ’ אוהל, המומחה מטעם המשיבים, לפיה “בשנת 1995 כל עוד לא היה סימן לדלקת לא היה נהוג לתת טיפול אנטיביוטי” ובקובעו כי לא הוכחה בעניין זה “‘פרקטיקה חדשה’ העולה על זו הקיימת”, ואף התעלם מההלכה לפיה קיומה של פרקטיקה מקובלת שעל פיה פעל הרופא אינה שוללת את התרשלותו. עוד טוענים המערערים כי בית משפט קמא שגה בקובעו שאי-מתן סטרואידים היתה שיטת הטיפול המקובלת בזמנים הרלבנטיים וכי הטיפול בסטרואידים לא היווה אסכולה חדשה אלא טיפול מוכר ונהוג במספר בתי חולים ועל כן לא היה צורך בתקופה כלשהי להפנמתו.

המערערים מוסיפים וטוענים כי בקובעו שלא הוכח קיומו של קשר סיבתי התעלם בית משפט קמא מכך שהמשיבים לא הצליחו לסתור את חוות דעתו של פרופ’ להט, המומחה מטעם המערערים, בה נקבע כי קיים קשר סיבתי בין הטיפול הרפואי

— סוף עמוד 5 —

באם לבין הנזק שנגרם למערערת, וכי גם המומחה מטעם המשיבים, ד”ר ווטמברג, אישר בעדותו כי אם יש זיהום “זה מוסיף לסכנה”. אשר לנזק הראייתי טוענים המערערים כי בית המשפט לא דן בטענתם לפיה שערי צדק לא ביצע את כל הבדיקות המתחייבות בנסיבות העניין, וכי עובדה זו עצמה מהווה נזק ראייתי. המערערים מדגישים בהקשר זה כי לא בוצעה בדיקת PH (בדיקת דם לערכי גזים) המסייעת באבחון תשניק סב לידתי, ממנו סבלה לטענתם המערערת. לבסוף טוענים המערערים כי משהוכח שבדיקת ה-P.V שבוצעה לאם במרכז אלראם הינה מסוכנת במצב של ירידת מי שפיר מוקדמת, לא היה מקום לדחיית התביעה נגדו, וכי בית משפט קמא שגה בקובעו שתרבית הדם השלילית שנלקחה מהמערערת מעידה על ניתוק הקשר הסיבתי בין הנזק שנגרם לה לבין בדיקת ה-P.V.

5. שערי צדק מצידו טוען כי דין הערעור להידחות. לטענתו הולדתה של המערערת כפגה טומנת בחובה סיכון מוגבר להתפתחות שיתוק מוחין גם תחת טיפול אופטימלי ומשכך אין כל יסוד לטענת המערערים לפיה ניתן היה למנוע את נזקיה. בכל הנוגע לטיפול האנטיביוטי טוען שערי צדק כי מעת הגעתה של האם לבית החולים ועד ללידתה של המערערת נמצאה האם תחת השגחה קפדנית שכללה מעקב אחרי רמת הלויקוציטים בדם, מדידת חום, מדידת דופק אימהי ובדיקת מוניטור עוברי. שערי צדק מדגיש כי רק במהלך הלילה שבין יום 3.2.1995 ליום 4.2.1995, לאחר שתועדו שתי בדיקות חום ושתי בדיקות דופק מחשידות לזיהום, רמת הלויקוציטים עלתה ב-50% והמוניטור העוברי הציג טכיקרדיה עוברית, עוררה התמונה הקלינית בכללותה חשד לזיהום, ולפיכך צדק בית משפט קמא בקובעו שעד ליום 3.2.1995 בלילה לא ניכרו אצל המערערת סימני זיהום שחייבו סיום מיידי של ההיריון. שערי צדק מוסיף וטוען כי עם העברתה לחדר הלידה בשעות הבוקר של יום 4.2.1995 קיבלה האם טיפול אנטיביוטי משולב תוך ורידי, אשר גם המומחה מטעם המערערים אישר כי הוא מתחיל לפעול ולמגר את הזיהום מרגע נתינתו.

שערי צדק מוסיף וטוען כי התשתית העובדתית בתיק מעידה שהמעקב אחר האם היה תקין ונערך בהתאם לפרקטיקה המקובלת באותה עת. כך לטענתו המערערת נבדקה על ידי רופא עם קבלתה, ניתנה הוראה מפורשת בתיקה הרפואי לדווח על עליית חום מעבר ל-37.7 מעלות, והיא הייתה נתונה תחת מעקב של צוות האחיות. עוד טוען שערי צדק כי על פי התיעוד הרפואי נתוניה של האם בבוקר יום 3.2.1995 היו תקינים ולא הצדיקו התערבות כלשהי וכי עם הופעת טכיקרדיה עוברית הועברה האם לחדר לידה וניתן לה הטיפול האנטיביוטי, אשר הוכח כיעיל נוכח תרביות הדם והליחה

— סוף עמוד 6 —

השליליות של המערערת לאחר לידתה. שערי צדק מציין בהקשר זה כי בדיקת ה-P.V שנערכה לאם במרכז אלראם לא הגדילה את סיכויי התלקחות הזיהום שכן המעקב הרפואי התבסס ממילא על ההנחה שישנו סיכון לזיהום ונבדקו המדדים הרלבנטיים לעניין. יתרה מכך, לטענת שערי צדק מאחר ולא ניכרו במערערת סימני זיהום לאחר לידתה, הרי שהמערערים לא הוכיחו שהעיתוי בו הוחל בטיפול האנטיביוטי גרם לה לנזק.

אשר למתן הטיפול הסטרואידי טוען שערי צדק כי הוכח שהאסכולה המובילה במועד בו נולדה המערערת לא צידדה במתן סטרואידים במצב של ירידת מים מוקדמת, וכי אין מחלוקת שהפרסום הרשמי אודות מדיניות הטיפול החדשה היה רק ביולי 1995, חמישה חודשים לאחר לידתה של המערערת. עוד טוען שערי צדק כי גם לשיטתם של המערערים מדובר לכל היותר בשתי שיטות טיפול שהיו תקפות בו-זמנית והוא מציין כי במועד לידתה של המערערת האיגוד הישראלי לגינקולוגיה ומיילדות טרם החל לפעול, וכי אף המומחה מטעם המערערים פרופ’ שרף הודה כי בהעדר מדיניות טיפול ‘רשמית’ של האיגוד הישראלי לא ניתן לקבוע כי הייתה בעניין זה פרקטיקה מקובלת. שערי צדק מוסיף וטוען כי מכל מקום המערערים לא הוכיחו קשר סיבתי בין זיהום או אי מתן סטרואידים או תשניק סב-לידתי לבין נזקיה של המערערת בציינו שהוכח כי המערערת לא סבלה מזיהום לאחר הלידה; כי יעילותו של טיפול בסטרואידים בשבוע העשרים וארבעה להיריון הינה מוגבלת משום שהחומר העוטף את ריאות העובר ואשר הסטרואידים אמורים לגרום להבשלתו כמעט אינו קיים בשלב זה; וכי הקריטריונים לקביעת קיומו של תשניק סב-לידתי (ובהם בדיקת ה-PH) מתייחסים לעובר בן שלושים וארבעה שבועות. על כן אי-עריכת הבדיקה בענייננו אינה בבחינת חסר ראייתי והטענה בעניין התשניק לא נזכרה כלל בחוות דעת המומחה מטעם המערערים. עוד טוען שערי צדק כי לא נמצאה עדות לפגיעה רב-מערכתית אצל המערערת, שהיא מסממניו המובהקים של תשניק סב לידתי, כי בדיקתה הנוירולוגית בעת שחרורה מבית החולים הוגדרה תקינה וכי דימום בעקבות תשניק סב לידתי צפוי להותיר פגיעה דו-צדדית, שעה שבמקרה זה אין מחלוקת כי המערערת סובלת מפגיעה מסוג המיפלגיה שמאלית.

6. המשיבים 3-2 מבקשים אף הם לדחות את הערעור. לטענתם, בדין קבע בית משפט קמא כי חלקם בטיפול באם היה מינורי ונבלע בטיפול הכולל שניתן לה בשערי צדק, וכי הממצאים לפיהם הזיהום לא עבר מהאם למערערת מעידים על ניתוק הקשר הסיבתי בין בדיקת ה-P.V לבין הנזק שנגרם לה. עוד טוענים המשיבים 3-2 כי הוכח שהאם עברה בדיקת P.V גם בשערי צדק ועל כן אין שום בסיס לחייב דווקא אותם בגין

— סוף עמוד 7 —

הנזק העלול להיגרם בשל ביצוע הבדיקה, בציינם כי מאחר ששערי צדק ידעו על ביצוע הבדיקה במרכז אלראם ולא עשו דבר כדי לנטרל את סכנותיה ואף חזרו עליה, הרי שככל שהטיפול באם היה רשלני, שערי צדק בלבד נושאים באחריות לכך. באשר לקשר הסיבתי שבין הטיפול באם לבין נזקי המערערת, מצטרפים המשיבים 3-2 לטיעונים שהעלה שערי צדק ולפיהם נובעים הנזקים מהפגות ולא מהתרשלות בטיפול. לבסוף טוענים המשיבים 3-2 כי הם מהווים שתי ישויות משפטיות עצמאיות שאין לראות בהם מקשה אחת וכי המשיב 2 אינו קשור כלל לטיפול שהוענק לאם, ועל כן יש לדחות את הערעור נגדו על הסף בשל חוסר יריבות.

דיון

7. פסק דינו של בית משפט קמא מיוסד רובו ככולו על קביעות עובדתיות העולות מחומר הראיות ועל התרשמותו הבלתי-אמצעית מן העדים שהובאו בפניו, ובכלל זה המומחים מטעם שני הצדדים. כך קבע בית המשפט שלא ניכרו באם סימני זיהום בעת קבלתה ועד משמרת הלילה של יום 3.2.95; כי בזמנים הרלוונטיים לתביעה לא הונהגה שיטת הטיפול האנטיביוטי המניעתי; כי יש להעדיף את עמדתו של פרופ’ אוהל, המומחה מטעם המשיבים, על פני זו של פרופ’ שרף, המומחה מטעם המערערים, בכל הנוגע ליעילות השימוש בטיפול אנטיביוטי מניעתי; וכי הנחיותיו הרשמיות של ה-NIH בנושא מתן סטרואידים במצב של ירידת מים פורסמו רק ביולי 1995 ועל כן לא ניתן לומר כי הצוות הרפואי בשערי צדק פעל בניגוד להנחיות אלו מספר חודשים קודם לכן, בעת שהמערערת נולדה. בית המשפט הוסיף וקבע כי המערערים לא הוכיחו שבעת הרלבנטית לתביעה היו הטיפול בסטרואידים או הטיפול האנטיביוטי המונע בבחינת פרקטיקות מקובלות ולכל היותר הראו כי הן התקיימו לצד שיטות מקובלות אחרות, ועוד קבע כי המעקב אחר האם היה תקין ורציף וכי לאחר שמיעת העדויות הוא “נותן אמון מלא” ברופאים שטיפלו באם. כל אלו הן, כאמור, קביעות הנוגעות לעניינים שבעובדה או למהימנות העדים, והלכה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים בהם מתגלית שגיאה עקרונית היורדת לשורש הדברים. הוא הדין גם כאשר קיימות מחלוקות מקצועיות בין מומחים ובית המשפט מחליט לאמץ דעה של אסכולה אחת על פני אסכולה אחרת או להעדיף את חוות דעתו של מומחה אחד על פני מומחה אחר, כבענייננו (ראו: ע”א 916/05 כדר נ’ הרישנו, עמ’ 12 (לא פורסם, 28.11.2007); ע”א 6936/09 יהודה נ’ כללית שירותי בריאות, פסקה 9 לחוות דעתו של השופט עמית (טרם פורסם, 5.3.2012) (להלן: עניין יהודה); ע”א 8587/07 אלמליח נ’ האוניברסיטה העברית, פסקה 10 (לא

— סוף עמוד 8 —

פורסם, 3.12.2009); ע”א 2412/06 פלוני נ’ עיריית טירת הכרמל, פסקה 35 (לא פורסם, 20.1.2009); ע”א 10776/06 בראון נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פסקה 26 (לא פורסם, 30.9.2009); ע”א 323/89 קוהרי נ’ מדינת ישראל-משרד הבריאות, פ”ד מה(2) 142, 171 (1991) (להלן: עניין קוהרי)). המערערים לא הציגו בפנינו טעם המצדיק לסטות מכלל זה במקרה דנן, ועל כן אין עילה להתערבותנו בממצאי העובדה והמהימנות העומדים בלב הכרעתו של בית משפט קמא.

8. כפועל יוצא מכך אין מקום להתערב במסקנה אליה הגיע בית משפט קמא בהסתמכו על אותם הממצאים ולפיה פעל שערי צדק בהתאם לפרקטיקה שהייתה מקובלת במועד הרלבנטי ולא התרשל בטיפול שהעניק לאם. מסקנה זו מעוגנת בפסיקתו של בית משפט זה אשר קבע לא אחת כי ככלל אין לומר שרופא פעל ברשלנות כאשר נהג במקרה נתון בהתאם לאסכולה רפואית שהייתה מקובלת אותה עת, וזאת גם כאשר קיימות אסכולות מקובלות אחרות שמהן מתחייב טיפול שונה (ראו: עניין קוהרי, 172; ע”א 4384/90 ואתורי נ’ בית החולים לניאדו, פ”ד נא(2) 171, 181 (1997) (להלן: עניין ואתורי); ע”א 4804/03 מרגליות נ’ הסתדרות מדיצינית “הדסה” עין כרם, פסקה 23 (לא פורסם, 10.5.2006). בהתאם להלכה זו, נדחתה לאחרונה בפסק הדין בעניין יהודה טענת התרשלות נגד בית חולים שלא טיפל בסטרואידים באישה בשבוע השלושים ואחד להריונה שילדה בן הסובל משיתוק מוחין לאחר ירידת מים מוקדמת. האירועים נשוא התביעה התרחשו בשנת 1994, ובית המשפט קבע בהקשר זה כך:

“גם אם בתקופה בה נולד המערער היו ידועות גישות שונות בסוגיה אם לתת טיפול בסטרואידים במצב של ירידת מים, אין לייחס לבית החולים רשלנות. אמת המידה לבחינת רשלנות רפואית מבוססת על שיקול הדעת של הרופא הסביר בהתאם לנסיבות הקיימות לגבי החולה המסויים ובהתאם לנורמות הרפואיות שהיו מקובלות אותה העת בעולם הרפואה… אמנם, הפרקטיקה הרפואית אינה חזות הכל, וכבר נקבע בעבר כי היא, כשלעצמה, אינה יכולה לחרוץ את גורלה של שאלת ההתרשלות (דנ”א 7794/98 רביד נ’ קליפורד, פ”ד נז(4) 721, 744 (2003) (להלן: עניין קליפורד)), אולם מוסכם על הכל כי לפרקטיקה המקובלת משקל נכבד בשאלה אם הייתה התרשלות, וטיפול על פי הפרקטיקה הנוהגת אף מקים חזקה כי הטיפול לא היה רשלני…” (פסקה 11 לחוות דעתו של השופט י’ עמית; ראו גם פסקה 18 לחוות דעתו של המשנה-לנשיא א’ ריבלין) [ההדגשות הוספו].

— סוף עמוד 9 —

אמנם, כפי שצוין גם בעניין יהודה, אין די בבחירתו של הרופא לטפל בהתאם לפרקטיקה קיימת כדי להסיר ממנו כל אחריות לנזק שעשוי להיגרם מבחירה זו ו”עצם העובדה, שנבחרה אחת משתי האופציות האפשריות… אין בה לבדה לשכנענו, כי ניתן טיפול ברמת המיומנות הנדרשת. הבחירה צריכה הייתה להיות מבוססת על שיקול דעת אמיתי ובהתאם לנורמות המקובלות בתהליך קבלת החלטות בתחום זה” (ע”א 2694/90 הסתדרות מדיצינית הדסה נ’ מימון, פ”ד מו(5) 628, 637 (1992); ראו גם עניין ואתורי, 182-181). אולם במקרה דנן לא עלה בידי המערערים להוכיח כי נפל פגם בשיקול דעתם של הרופאים המטפלים, ומשכך לא ניתן לקבוע כי שערי צדק התרשל שעה שלא נקט בטיפול אנטיביוטי מניעתי או בטיפול בסטרואידים. במאמר מוסגר יצוין בהקשר זה כי בעניין יהודה נפסק שככלל על הרופא ליידע חולה בדבר קיומן של אסכולות שונות (וזאת בשונה מקביעתו של בית משפט קמא בנקודה זו, ראו פסקה 24 לפסק הדין), אך המערערים לא העלו בפנינו כל טענה במישור זה.

9. לבסוף, מסקנתו הנוספת של בית משפט קמא לפיה המערערים לא הצליחו לבסס את הקשר הסיבתי בין נזקיה של המערערת לבין הרשלנות הנטענת על ידם, אף היא מקובלת עליי. הוכח כי הנזקים שמהם סובלת המערערת מוכרים כסיבוך שכיח של פגות והממצא לפיו המערערת לא סבלה מזיהום בעת לידתה מחזק אף הוא מסקנה זו. כמו כן מקובלת עליי קביעתו של בית משפט קמא בכל הנוגע לשלילת אחריותו של מרכז אלראם.

בשל כל הטעמים המפורטים לעיל, אני סבורה כי דין הערעור להידחות אך אציע לחבריי שגם אנו, כבית משפט קמא, לא נעשה צו להוצאות בערעור נוכח מצבה המצער של המערערת והנטל הכבד מנשוא המוטל על הוריה בעקבות כך.

ש ו פ ט ת

השופט ע’ פוגלמן:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט צ’ זילברטל:

— סוף עמוד 10 —

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א’ חיות.

ניתן היום, י”ד באייר התשע”ב (6.5.2012).

א’ חיות -8123/10

ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט

הגשת טיוטה של חוות דעת שאינה חתומה

בית משפט השלום בתל אביב – יפו

תא”מ 19261-08 ביבר שושנה נ’ רנד נחשון ד”ר

בפני

כב’ השופט רונן אילן

תובעת

ביבר שושנה

נגד

נתבע

ד”ר רנד נחשון

פסק דין

בפני תביעה לתשלום פיצויים בסך 50,000 ₪, בטענה להפרת חובת הזהירות אשר חב מומחה לאדם הפונה אליו לקבלת חוות דעת לתמיכה בתביעה נזיקית אשר בדעתו להגיש.

הנתבע, הוא המומחה אליו פנתה התובעת, סירב לחתום על חוות הדעת עד לתשלום שכרו. התובעת מצידה, התעלמה מדרישת הנתבע, הגישה תביעה נזיקית בהתבסס על טיוטא לא חתומה ורק לאחר חודשים רבים הביאה לתשלום שכר הנתבע וקבלה את חוות הדעת. בסמוך לאחר מכן התפשרה התובעת בתביעתה וכעת היא מבקשת לבוא חשבון עם הנתבעת ולייחס לו את הוצאותיה ונזקיה, בטענה שנמנע שלא כדין מחתימת חוות הדעת.

העובדות

1. התובעת הינה תושבת העיר אילת, כבת 55 במועד הגשת תביעה זו (5.3.08). הנתבע הינו רופא, מומחה בכירורגיה אורטופדית, אשר במסגרת עיסוקיו נוהג גם להגיש חוות דעת מקצועיות לבית המשפט.

2. במהלך 2001, שקלה התובעת את האפשרות להגיש תביעה נזיקית לפיצויים בטענה לרשלנות רפואית. בתמצית, התובעת סברה כי סדרת טיפולים רפואיים אשר קבלה במהלך שנת 2000 בגין כאבי גב תחתון מהם סבלה, ניתנו לה על יסוד צילומי CT של חולה אחרת, צילומי CT אשר בשוגג יוחסו לתובעת. על מחדל זה בקשה התובעת להגיש תביעה לפיצויים.

3. לצורך היערכות להגשת התביעה הנזיקית, פנתה התובעת לעו”ד דוד מזור (להלן: “עו”ד מזור”) וזה פנה בשמה לחברה בשם “אקספרט – חוות דעת רפואיות בע”מ” (להלן: “חברת אקספרט”). חברת אקספרט הפנתה את התובעת לקבלת חוות דעת רפואית מהנתבע ועל יסוד פנייה זו נוצר קשר בין התובעת לנתבע.

4. ביום 20.4.02 בדק הנתבע את התובעת במרפאתו בבית החולים “אסף הרופא” וכחדש לאחר מכן, בדק הנתבע את התובעת בשנית, באילת. בסמוך לאחר בדיקת התובעת, בחודשים מאי – אוגוסט 2008, העביר הנתבע לעו”ד מזור טיוטות של חוות דעת. עו”ד מזור העביר לנתבע את הערותיו וביום 2.8.02, העביר הנתבע לעו”ד מזור “טיוטא אחרונה” של חוות דעת (להלן: “הטיוטא”).

5. — סוף עמוד 1 —

6. יודגש, כי הטיוטא אשר העביר הנתבע לעו”ד מזור לא הייתה חתומה ובהערה אשר הוסיף בכתב ידו על גבי הטיוטא, ציין הנתבע שיש לסכם את תשלום שכר טרחתו עבור חוות הדעת.

7. ביום 2.3.04 הגישה התובעת תביעה נזיקית נגד קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל ואח’ (ת.א. 25801/04 בבית משפט השלום בתל אביב; להלן: “התביעה הנזיקית”) ובמסגרתה טענה לרשלנות הנתבעים ועתרה לפיצויים בגינה. בסעיף 23 לכתב התביעה הנזיקית, ציינה התובעת כי היא מצרפת לתביעה את חוות דעתו של הנתבע כנספח. בפועל, כל אשר צורף לתביעה הנזיקית הייתה הטיוטא הלא חתומה, שהרי לתובעת לא הייתה כלל חוות דעת חתומה של הנתבע.

8. בדיון אשר התקיים בתביעה הנזיקית ביום 22.11.04, הופנתה תשומת לב בית המשפט לכך שלכתב התביעה הנזיקית צורפה הטיוטא, אשר איננה חתומה. נוכח זאת, ניתנה לתובעת ארכה בת 21 יום להגשת חוות דעת חתומה. בדיון נוסף אשר התקיים ביום 17.3.05 הודיעה התובעת כי הנתבע איננו משתף עימה פעולה לחתימת חוות הדעת ולפיכך נקבע דיון נוסף אליו יזומן הנתבע. בעקבות החלטה זו, במכתב מיום 23.5.05, הודיע הנתבע במישרין לבית המשפט כי כלל לא היה מודע להגשת התביעה הנזיקית בצירוף הטיוטא וכי איננו מתנגד לערוך ולהגיש חוות דעת ובלבד שישולם שכר טרחתו בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע”מ והפרשי הצמדה. על יסוד מכתב זה שוחרר הנתבע מהתייצבות לדיון.

9. בדיון אשר התקיים ביום 27.6.05, ניתנה לתובעת הוראה לפנות לנתבע ולהסדיר את שכרו, כאשר הנתבעים בתביעה הנזיקית מביעים נכונות לשלם את שכר הנתבע, כך שחוות הדעת תוגש בתוך 45 יום. ביום 19.10.05 שלח עו”ד מזור לנתבע המחאה בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע”מ, המחאה אשר נמשכה לפקודת הנתבע על ידי ד”ר רמי דוד, אחד הנתבעים בתביעה הנזיקית. בתגובה, הודיע הנתבע כי יש להחליף את ההמחאה שקבל בהמחאה חדשה אשר תירשם לפקודת “המרכז הישראלי לניתוחי עמוד שדרה” וחוות דעת חתומה – לא נשלחה.

10. ביום 15.11.05 התקיים דיון מוקדם נוסף בתביעה הנזיקית כאשר עדיין אין בפני בית המשפט חוות דעת חתומה של הנתבע. בתום הדיון, נקבע כי חוות הדעת החתומה תוגש בתוך 14 יום, ניתנו הוראות להמשך ההתדיינות והתיק נקבע לשמיעת הראיות. המועד אשר קצב בית המשפט חלף, חוות דעת חתומה לא הוגשה וביום 6.12.05 ניתן פסק דין למחיקת התביעה הנזיקית (להלן: “פסק הדין”). הנתבע מצידו, הפקיד בינתיים את ההמחאה שקבל כמות שהיא ובלא מודעות לפסק הדין, העביר לבית המשפט ביום 15.12.05 את חוות הדעת החתומה על ידו.

11. ביום 26.12.05 הגישה התובעת ערעור על פסק הדין (ע”א 3662/05 בבית המשפט המחוזי בתל אביב) וביום 6.9.06 קבלו הצדדים את המלצת בית המשפט לביטול פסק הדין תוך חיוב התובעת בהוצאות הנתבעים בתביעה הנזיקית, אשר הועמדו על סך של 5,000 ₪.

12. לאחר ביטול פסק הדין, במהלך 2007, נוהל מו”מ בין התובעת לנתבעים בתביעה הנזיקית, וביום 25.11.07 הגישו הצדדים לבית המשפט הסכם פשרה חתום (להלן: “הסכם הפשרה”). במסגרת הסכם הפשרה, התחייבו הנתבעים בתביעה הנזיקית לשלם לתובעת סך של 55,000 ₪ וביום 26.11.07 ניתן להסכם הפשרה תוקף של פסק דין. כשלושה חודשים לאחר אישור הסכם הפשרה, הוגשה תביעה זו.

— סוף עמוד 2 —

טענות הצדדים והראיות

13. לטענת התובעת, הפר הנתבע את התחייבותו למסור לה חוות דעת רפואית ונהג בה בחוסר תום לב. לשיטת התובעת, בינה לבין הנתבע נכרת חוזה במסגרתו התחייב הנתבע למסור לה חוות דעת רפואית. שכרו של הנתבע שולם פעמיים, הן ב- 2002 באמצעות חברת אקספרט והן ב- 2005, אולם הנתבע לא קיים התחייבותו ולא מסר את חוות הדעת, אלא מאוחר מדי ובאופן שהביא לכך שאבדה את האמון בו.

בנוסף, טוענת התובעת כי הנתבע נהג כלפיה ברשלנות, כאשר מסר טיוטא לא חתומה של חוות הדעת והסתיר מפניה את כוונתו שלא למסור חוות דעת בשל אי תשלום שכר טרחתו.

כתוצאה ממעשיו ומחדליו של הנתבע, טוענת התובעת, נגרמו לה נזקים המורכבים מהוצאות ישירות שהוציאה מכיסה במסגרת התביעה הנזיקית והערעור שנאלצה להגיש על פסק הדין בסך של כ- 30,000 ₪ (שכר טרחת עו”ד, הוצאות לנתבעים, תשלום כפול עבור חוות הדעת, אגרות והוצאות התדיינות כגון נסיעות ולינה) וכן גם עוגמת נפש אותה היא אומדת בסך של 20,000 ₪ נוספים.

14. לטענת הנתבע, הוא מעולם לא הועסק על ידי חברת אקספרט ולא קבל ממנה כל שכר עבור הכנת חוות הדעת לתובעת. הנתבע הבהיר עוד באוגוסט 2002 שיש להעביר לו את שכר טרחתו ונדהם כאשר נודע לו במרץ 2005 אודות השימוש בטיוטא והטענה כי הוא מסרב לחתום עליה. בעקבות הפנייה החוזרת אליו הבהיר שיש להסדיר את שכרו אך המחאה הועברה אליו רק ב- 19.10.5 ולאחר שנואש מלחכות להחלפת הנפרע הרשום עליה, בלא שהוא מודע ללוח הזמנים שקצב בית המשפט, שלח את חוות הדעת החתומה ביום 12.12.05.

בנסיבות אלו, טוען הנתבע, לא הוא שהפר התחייבות כלפי התובעת אלא דווקא התובעת הפרה התחייבותה לשאת בשכר טרחתו ולאחר מכן פעלה בחוסר תום לב בצירוף הטיוטא לתביעה הנזיקית אשר הגישה. הנתבע כופר בטענות התובעת המייחסות לו רשלנות ואף בתחשיבי הנזק של התובעת.

15. התובעת תמכה טיעוניה בתצהירה ובתצהירו של עו”ד מזור. הנתבע תמך גרסתו בתצהירו הוא. הליך שמיעת הראיות התארך והתפרש על שתי ישיבות, ובסיומן ניתנה לצדדים ארכה להגשת סיכומים בכתב.

דיון

16. כאשר מבקש אדם להיעזר במומחה מטעמו לצורך הליכים משפטיים אותם הוא מנהל או עומד לנהל, הרי שיחסי אותו אדם ואותו מומחה אליו פנה הינם יחסים חוזיים במהותם. בין אותו אדם לבין המומחה נכרת הסכם לפיו מתחייב המומחה למסור חוות דעת בתחום מומחיותו ולערוך אותה במיומנות, בזהירות ובמועד אשר הוסכם. אותו אדם הפונה למומחה מתחייב מצידו לשאת בשכרו המוסכם של המומחה ולשתף עם המומחה פעולה ככל שידרש, כולל לעניין מועדי תשלום שכר המומחה.

כך גם יחסי התובעת והנתבע בתיק זה. הנתבע הינו אמנם רופא מומחה בהשכלתו ובעיסוקו, אולם התובעת לא פנתה אליו לצורך קבלת טיפול רפואי אלא לשם קבלת חוות דעת מומחה

— סוף עמוד 3 —

לתביעה הנזיקית אשר שקלה להגיש. במוקד תביעה זו איפה, עומדת השאלה אם הפר הנתבע את התחייבותו החוזית כלפי התובעת וככל שכן – אילו נזקים נגרמו עקב הפרה זו.

לטענת התובעת, יש להשית על הנתבע חובת זהירות ולקבוע כי הפר אותה מכוח דיני הנזיקין ועוולת הרשלנות. אינני מוצא מקום להתמקדות דווקא בדיני הנזיקין שכן התוצאה תהא זהה. גם מכח ההתקשרות החוזית כאמור, אין ספק בדבר חובתו של הנתבע לפעול בזהירות ובאופן שלא יסב נזק לתובעת.

17. אין מחלוקת על כך שהקשר הראשוני בין התובעת לנתבע נוצר בתחילת 2002, בחדש אפריל או בסמוך לכך, כאשר הנתבע בדק את התובעת וערך את הטיוטא אותה העביר לעו”ד מזור. אין גם מחלוקת על כך שקשר זה הסתיים במסירת הטיוטא לעו”ד מזור ולא חודש אלא כשלוש שנים לאחר מכן, בסמוך לתחילת 2005 ולאחר שבינתיים הגישה התובעת את התביעה הנזיקית בצירוף הטיוטא ולאחר שבדיון ביום 22.11.04 התברר המחדל לעו”ד מזור.

האם בחלון זמן זה, בין יצירת הקשר בין הצדדים בתחילת 2002 לבין חידוש הקשר בתחילת 2005, הפר הנתבע את התחייבותו כלפי התובעת כאשר נמנע ממסירת חוות דעת חתומה?

לטענת התובעת יש להשיב לשאלה זו בחיוב. התובעת מדגישה כי הקשר עם הנתבע נוצר באמצעות חברת אקספרט ואף שכרו הועבר באמצעות חברת אקספרט. הנה אשר התברר ביחס לטענה זו:

א. על גבי הטיוטא אשר הועברה לעו”ד מזור ביום 2.8.02 (נספח ב’ לתצהיר עו”ד מזור) כתב הנתבע בכתב ידו כך (ההדגשות במקור):

“לעו”ד מזור

1. מצ”ב טיוטא אחרונה עם מספר תיקונים בהמשך לשיחתנו האחרונה.

2. נא עיונך והערותיך/הארותיך.

3. נותר עדין נושא שכ”ט עבור החוו”ד שלא נפתר עדין.

על פניו, שחור על גבי לבן, ידעו התובעת ופרקליטה, עו”ד מזור, כי לדידו של הנתבע טרם שולם שכר טרחתו נכון לנקודת זמן זו של העברת הטיוטא. בעדותו, הודה עו”ד מזור כי כלל לא השיב לפנייה זו (עמ’ 2, ש’ 15 בפרוט’).

ב. לטענת התובעת, הקשר בינה לבין הנתבע נוצר באמצעות חברת אקספרט, ואכן הנתבע הודה בכך (סע’ 2 בתצהיר הנתבע). התובעת המשיכה וטענה כי סיכמה את תשלום שכר טרחתו של הנתבע עם חברת אקספרט, באמצעות גב’ סמדר כהן (נציגת חברת אקספרט אשר חתומה על מכתב הפנייה לנתבע), ואף שילמה שכר טרחה זה בסך 5,000 ₪ בצירוף מע”מ (סע’ 6 לתצ’ התובעת). לדבר מאלו לא הציגה התובעת ראיה. התובעת לא זימנה לעדות מי מחברת אקספרט ולא הציגה ראיה לתשלום כלשהו שבצעה לחברת אקספרט.

ג. במכתבה של גב’ כהן מחברת אקספרט לעו”ד מזור מיום 29.7.01 (נספח א’ לתצ’ התובעת) נאמר שעלות חוות דעת “ראשונית” הינה 1,600 ₪. אין התייחסות במכתב זה לעלות חוות הדעת “הסופית” ועו”ד מזור אישר בעדותו שאין אסמכתא אפילו לתשלום הסכום הראשוני שנדרש בסך 1,600 ₪ (עמ’ 1 לפרוט’ 3.3.11).

ד. הנתבע הסביר בעדותו את הקשר בינו לחברת אקספרט והבהיר כיצד פנתה אליו גב’ סמדר כהן מחברת אקספרט, כיצד מסר לה את השכר אותו הוא מבקש עבור חוות הדעת וכיצד

ה. — סוף עמוד 4 —

ו. אמורה הייתה גב’ כהן לגבות ולהעביר אליו את שכרו, שכן כך מקובל, אך לאחר מכן לא שמע ממנה דבר (עמ’ 16 לפרוט’ 17.7.11).

18. עדותו של הנתבע מזה, הרישום בכתב יד על גבי הטיוטא והעדר ראיות כלשהן לתובעת מזה, מבהירים את אשר ארע ולפיכך גם מקובלת עלי גרסתו של הנתבע. גב’ כהן מחברת אקספרט אומנם יצרה את הקשר הראשוני עם הנתבע אולם לא העבירה לו תשלום כלשהו.

התובעת לא הציגה ראיות כלשהן לפיהן הסמיך הנתבע את חברת אקספרט לקבל את שכרו ובהעדר ראיות לא ניתן לקבל את הטענה לפיה תשלום לחברת אקספרט כמוהו כתשלום לנתבע. עם זאת, אפילו הייתי מקבל את טענת התובעת לפיה האחריות לתשלום שכר הנתבע הייתה של חברת אקספרט, עדיין לא ניתן היה לקבל את טענתה שכן התובעת עצמה לא הוכיחה ששילמה דבר עבור חוות הדעת לחברת אקספרט. ובעניין זה יצוין כי בכך גם נדחית טענת התובעת בדבר תשלום כפול עבור חוות הדעת. לו שילמה התובעת את התשלום אשר דרשה חברת אקספרט כטענתה, הייתה מציגה אסמכתאות לכך וודאי שעו”ד מזור היה מגיב מיידית לדרישת השכר של הנתבע שעל גבי הטיוטא.

כאמור, ביסוד הקשר החוזי שבין התובעת לנתבע עומדת התחייבות התובעת לשלם לנתבע את שכר טרחתו. משלא שולם שכרו של הנתבע, לא הייתה לו כל חובה לחתום על חוות הדעת בעת הגשת התביעה הנזיקית ביום 2.3.04 וודאי שאף לא עד לפנייה החוזרת שהועברה אליו במרץ 2005. ככל שמצב זה עלול היה להסב נזק לתובעת, אין לה להלין אלא על עצמה.

19. ביום 22.11.04 הסתבר לתובעת שאין ברשותה חוות דעת חתומה ובעקבות זאת פנתה התובעת לנתבע בתחילת 2005 ובקשה ממנו לחתום על חוות הדעת. בפועל, חתם הנתבע על חוות הדעת ושלח אותה לבית המשפט רק ביום 12.12.05. לטענת התובעת, אפילו לא הפר הנתבע התחייבותו לחתום על חוות הדעת מלכתחילה, הרי שהפר התחייבותו כאשר חתם עליה האיחור.

דא עקא, שתכליתה של חוות הדעת הייתה תמיכה בעמדת התובעת בתביעה הנזיקית אותה הגישה. ועובדה היא, שחוות הדעת אכן תמכה בתביעה הנזיקית. פסק הדין אשר ניתן למחיקת התביעה הנזיקית בוטל ביום 6.9.06, במסגרת ההחלטה בערעור אשר הגישה התובעת. עם ביטול פסק הדין, נפתחה הדרך בפני התובעת לברר טיעוניה בתביעה הנזיקית עד תום, כאשר חוות דעת חתומה של הנתבע תומכת בטענותיה ומובן שלשאלת מידת התמיכה ובאם הייתה התביעה הנזיקית מתקבלת אם לאו אין כל נפקות. לנתבע הרי אין מחויבות לכך שהתביעה תתקבל אלא רק להגשת חוות דעת שנערכה במיומנות. כך עשה ולא נטען אחרת.

זאת ועוד, בעקבות ביטול פסק הדין בערעור הרי ניהלה התובעת מו”מ עם הנתבעים בתביעה הנזיקית והגיעה לכדי הסכם פשרה במסגרתו שולמו לה כספים. במשך כשנתיים, בין הגשת התביעה הנזיקית לבין פסק הדין למחיקתה, לא נכרת כל הסדר פשרה ולא שולם לתובעת מאום. והנה זה פלא ולאחר שבוטל פסק הדין ובפני הנתבעים בתביעה הנזיקית חוות דעת חתומה של הנתבע, הנה הנה נכרת הסכם פשרה. אך מובן הדבר כי בחתימת הסכם הפשרה היו לנתבעים בתביעה הנזיקית שלל שיקולים אך חזקה היא שהיות חוות הדעת בפניהם הייתה אחד מהם. ואם כך, לא זו בלבד שהנתבע חתם ומסר את חוות הדעת לתובעת, אלא שהתובעת עשתה בה שימוש. קשה להבין כיצד יכולה התובעת להלין נגד הנתבע במצב דברים זה.

20. לטענת התובעת, בשלב שלאחר ביטול פסק הדין כבר איבדה אמון בנתבע וזו הסיבה בגינה הסכימה לפשרה בתביעה הנזיקית.

— סוף עמוד 5 —

כבר בנובמבר 2004 הייתה התובעת מודעת לכך שהנתבע לא חתם על חוות הדעת וכך לכל אורך המשך ההתדיינות, עד שניתן פסק הדין למחיקת התביעה בדצמבר 2005. ובכל זאת מסתבר שהתובעת המשיכה בהליך המשפטי, הגישה ערעור וקיימה דיון בערעור ובכל תקופה זו לא ויתרה התובעת על תביעתה. התובעת לא אבדה אמון בנתבע בטרם חתם על חוות הדעת וקשה להבין כיצד לפתע איבדה את האמון דווקא לאחר שחתם ובפרט לאחר שבוטל פסק הדין. ובכלל, הרי הנתבע הגיש חוות דעת חתומה המחייבת אותו, כך שקשה להבין כיצד אבד בו האמון בצב זה. לפיכך, ספק בעיני אם אמון התובעת בנתבע השליך כהוא זה על החלטתה להתפשר אך אפילו כך סברה – אינני מוצא לכך צידוק אובייקטיבי.

זאת ועוד, התובעת מלינה על הנזק שנגרם לה עקב החלטתה להתפשר אך מתעלמת מהאפשרות שהמשך ההתדיינות בתביעה הנזיקית היה מביא לתוצאה עוד פחות טובה לתובעת. שהרי כך החליט בית המשפט בסוברו שחוות הדעת תיחתם (החלטה מיום 15.11.05 – נספח כ’ לתצהירי התובעת):

“לאחר שעיינתי בטיוטת חוות הדעת שהוגשה מטעם התובעת, אני סבורה כי חוות הדעת אינה מלמדת על נזק שנגרם לתובעת בכל הנוגע למצבה האורטופדי ואם קיים דבר כזה, הוא לא עולה מתוך חוות הדעת. כל שעולה מתוך חוות הדעת, הוא שמחדלי הרופאים גרמו לתובעת לכאב וסבל ומנעו ממנה את מלוא המידע…”

אך ברור שלא ניתן לדעת מה היו תוצאות ההתדיינות לולא הפשרה אליה הגיעה התובעת, אך באותה מידה ברור שלא ניתן לקבל את הטענה לקשר כלשהו בין אמון התובעת בנתבע לבין החלטתה להתפשר ואף לקשר כלשהו בין התנהגות הנתבע לאמון שרכשה לו התובעת

21. לטענת התובעת, בחוות הדעת החתומה השמיט הנתבע פסקה שלמה מנוסח הטיוטא ובכך נגרם לה נזק רב.

על טענה זו לא ניתן אלא להשתומם. מלכתחילה, הטיוטא כשמה היא – טיוטא. מסמך היולי שאיננו חוות דעת, שלא ניתן להסתמך עליו ושלא ניתן להגישו. התובעת כלל לא אמורה הייתה להגיש את הטיוטא (ועו”ד מזור הודה בטעות שנפלה בעצם הגשתה) ולא כל שכן להסתמך עליה. חוות הדעת נחתמה לפי מיטב מקצועיותו של הנתבע, אין כל טענה לדופי שנפל במה מהאמור בחוות הדעת, בין אם הופיע בטיוטות קודמות ובין אם לאו, ולטענה זו אין בסיס.

22. לטענת התובעת, יש להשית על הנתבע את ההוצאות אשר נגרמו לה עקב הצורך להגיש ערעור על פסק הדין, כאשר בעניין זה מפנה התובעת לשכר טרחה בו נשאה והוצאות בהן חויבה.

בטענה זו, מלינה התובעת על הזמן אשר חלף בין מועד מסירת התשלום לנתבע (19.10.05) למועד הגשת חוות הדעת לבית המשפט (15.12.05), תשעה ימים לאחר שכבר ניתן פסק הדין. למעשה, מייחסת התובעת לנתבע את האחריות למחדל בגינו ניתן פסק הדין. הנה אשר התברר בעניין זה:

א. לאחר חידוש הקשר עם הנתבע בתחילת 2005, הבהיר הנתבע כי יאות לחתום על חוות הדעת לאחר שישולם שכרו וביום 27.6.05 הורה בית המשפט להסדיר את שכר הנתבע כך שחוות הדעת תוגש בתוך 45 יום (החלטה מיום 27.6.05 – נספח יא’ לתצהיר התובעת). עו”ד מזור פנה לנתבע בכתב רק שבוע לאחר הדיון, ביום 4.7.05, ובפנייתו לא ציין את מגבלת הזמן שנקבעה ולא צירף שיק לתשלום שכר הטרחה. מכתב זה לא נענה אך פנייה נוספת לנתבע נעשתה רק ביום 10.8.05 (נספח יג’ לתצהיר עו”ד מזור), כאשר המועד שקצב בית המשפט כמעט וחלף. גם בפנייה זו אין איזכור לסד הזמנים שנקבע.

ב.

ג. — סוף עמוד 6 —

ד. ביום 15.11.05 התקיים דיון נוסף, בלא שהוגשה חוות דעת חתומה ושוב ניתנה לתובעת ארכה בת 14 יום להגשת חוות הדעת (נספח כ’ לתצהיר עו”ד מזור). לאותה עת כבר קבל הנתבע את ההמחאה אך בקש שיוחלף שם הנפרע. לטענת עו”ד מזור, בו ביום בו התקיים הדיון הוא הגיע למשרדו של הנתבע בניסיון לקדם את קבלת חוות הדעת ואף הותיר את העתק פרוטוקול הדיון במשרדו של הנתבע (טענה שנטענה בעדותו, בעמ’ 7 בפרוט’, אך לא בתצהירו, סעיף 28). בהעדר אסמכתא לכך ובהעדר טענה מפורשת בתצהיר, לא שוכנעתי שאכן עו”ד מזור הותיר במשרד הנתבע את פרוטוקול הדיון מיום 15.11.05. אך אפילו עשה כן, הנה אשר כתב עו”ד מזור בפתק בכתב ידו (נספח יא’ לתצהיר הנתבע):

“לכב’ ד”ר רנד

אבקש לציין בחוו”ד הסופית איזה אופציה ניתוחית הייתה קיימת לגב’ ביבר לו הוצעה לה אופציה זו. ז”א איזה אפשרות ניתוחית קיימת לו היו הרופאים מסתמכים על הצילום הנכון. זה חסר בחוו”ד + החלק המודגש המושאר למזכירתך.

בתודה

עו”ד מזור”

כך כותב עו”ד מזור ובלא רמז לסד הזמנים הקצר שנותר לפי החלטת בית המשפט. במצב זה, אפילו הותיר עו”ד מזור את פרוטוקול הדיון, הרי לא מתפקידו של הנתבע לבחון אותו. עו”ד מזור הוא שצריך היה להבהיר לנתבע את הדחיפות וזאת – לא עשה.

ה. המועד הנוסף שקצב בית המשפט בהחלטתו זו חלף ביום 29.11.05. חוות דעת חתומה לא הוגשה ועו”ד מזור ידע זאת, או שצריך היה לדעת זאת. ובכל זאת, לא הוגשה מטעם התובעת כל בקשה למתן ארכה נוספת.

ו. בעדותו, הבהיר הנתבע כי ההמתנה שבין מועד בו קבל את ההמחאה למשלוח חוות הדעת נבעה מבקשת הנהלת החשבונות לשינוי שם הנפרע ובפרט – העיד הנתבע כי כלל לא היה מודע לדחיפות מיוחדת שיש בהגשת חוות הדעת (עמ’ 24 בפרוט’).

ז. לטענת התובעת נתגלתה סתירה בעדות הנתבע שכן במכתב שנכתב מטעמו נאמר שהשיק מוחזר בעוד בפועל הופקד השיק לבסוף. אינני מוצא חשיבות לבירור טענה זו שכן במוקד המחלוקת עומדת מודעות הנתבע לדחיפות וטענה זו איננה רלוונטית לכך.

23. נוכח הנסיבות והראיות כאמור, שוכנעתי כי הנתבע כלל לא היה מודע לדחיפות אשר נוצרה בהגשת חוות הדעת. במכתביו של עו”ד מזור אין רמז למועדים שהוקצבו ועובדה היא שחוות הדעת נחתמה ונשלחה מייד לאחר הפקדת השיק. גרסת הנתבע אף הגיונית על פניה. מרגע בו קבל את התשלום לא הייתה לו כל סיבה להשהייה נוספת, לו אך ידע אודות דחיפות המועדים.

לפיכך, ברי כי פסק הדין למחיקת התביעה הסב לתובעת הוצאות מיותרות והיא נאלצה להגיש ערעור לביטולו, אך לא ניתן לבוא בטענות לנתבע על כך. הנתבע לא היה מודע לדחיפות וממילא שהתובעת לא פעלה כדי ליידעו על כך ולא פעלה לקבלת ארכה נוספת.

סיכום

24. מסתבר שלא ניתן כלל למצוא דופי בהתנהגות הנתבע וודאי שלא ניתן לייחס לנתבע אחריות לנזק כלשהו אשר נגרם לתובעת. לתובעת לא הייתה כל זכות לקבל מהנתבע חוות דעת אלא לאחר ששילמה את שכרו וזאת עשתה פעם אחת בלבד – בסוף 2005.

— סוף עמוד 7 —

מששולם שכרו של הנתבע, חייב היה הנתבע למסור את חוות הדעת וכך עשה בדצמבר 2005. לתובעת נגרמו הוצאות עקב העיכוב בהמצאת חוות הדעת, בין מועד תשלום שכר הנתבע להגשתה, אך לא בנתבע האשמה בכך, שכן כלל לא הובהרה לנתבע הדחיפות במסירת חוות הדעת ואף לא הוגשה בקשה למתן ארכה להגשתה.

בסופו של יום קבלה התובעת חוות דעת של הנתבע וזו עמדה בפני הצדדים כאשר ניהלה התובעת מו”מ לקבלת פיצויים בתביעה הנזיקית, בדיוק אותה תכלית לשמה נתבקשה. אינני מוצא בנסיבות אלו כל הצדקה לחיוב הנתבע בתשלום פיצויים לתובעת.

25. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.

26. אשר על כן אני דוחה את התביעה. התובעת תישא בהוצאות הנתבע בסך של 12,000 ₪.

ניתנה היום, ט”ו אדר תשע”ב , 09 מרץ 2012 , בהעדר הצדדים.

רונן אילן

אסכולה רפואית – לידה- שיתוק מוחין

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע”א 6936/09

וערעור שכנגד

בפני:

כבוד המשנה לנשיא א’ ריבלין

כבוד השופט ס’ ג’ובראן

כבוד השופט י’ עמית

המערערים

1. טל יוחאי יהודה

והמשיבים שכנגד:

2. אורית יהודה

3. אריה יהודה

נ ג ד

המשיבה והמערערת שכנגד:

כללית שירותי בריאות

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת”א 7035/03 [פורסם בנבו] שניתן ביום 8.6.2009 על ידי כבוד סגנית הנשיא השופטת ר’ אבידע

תאריך הישיבה:

כ”ט בכסלו התשע”א

(06.12.10)

פסק-דין

השופט י’ עמית:

תביעת רשלנות רפואית המעוררת את הסוגיה של היקף חובת הגילוי לגבי קיומן של אסכולות שונות ברפואה.

— סוף עמוד 4 —

1. ענייננו בתביעה שהגישו המערערים נגד המשיבה. לטענת המערערים, בית החולים שבבעלות המשיבה התרשל בטיפול במערערת, וכתוצאה מכך סובל בנה, המערער מס’ 1, יליד 1994 (להלן: המערער) משיתוק מוחי ומנכות צמיתה של 100%. בית המשפט המחוזי דחה את תביעת המערערים ומכאן הערעור שבפנינו.

עיקרה של התביעה, כמו גם הערעור שבפנינו, הוא בשתי השאלות הבאות: האם בית החולים התרשל בכך שלא נתן למערערת טיפול בסטרואידים לאחר ירידת מים בשבוע ה-31 להריונה, והאם היה על בית החולים להציג בפני המערערת את האפשרות של טיפול בסטרואידים תוך הסבר על יתרונותיו וחסרונותיו?

העובדות הצריכות לעניין

2. ההיריון מושא הערעור הוא הריונה השישי במספר של המערערת, ילידת 1960, ששני הריונות קודמים שלה הסתיימו בהפלות בגינן נתפר צוואר הרחם. ביום 2.1.94, כשהייתה בשבוע ה-30 להריון, הגיעה המערערת לחדר המיון של בית החולים בעקבות כאבים בבטן ולאחר שנבדקה נשלחה בחזרה לביתה. כעבור יומיים, בתאריך 4.1.94, המערערת אושפזה בבית החולים בשל ירידת מים מוקדמת. בבדיקות שנערכו לה נצפתה פתיחה של 0.5 ס”מ, מחיקה של 50% של צוואר הרחם והתפר הצווארי היה רפוי. ביום 6.1.94 חשה המערערת בצירים, ובשל תנוחת עכוז של העובר והיסטוריה של ניתוחים קיסרים שעברה המערערת, הוחלט לסיים את ההיריון גם הפעם בניתוח קיסרי.

המערער נולד במשקל 1.7 ק”ג ועם לידתו לקה במצוקה נשימתית (RDS), וטופל והונשם במשך שלושה ימים. חמישה ימים לאחר הלידה נערכה למערער בדיקת אולטרסאונד מוח שנמצאה תקינה, אך בבדיקה חוזרת שנערכה כעבור שבוע נצפו אזורים בעלי הדיות יתר סביב למוח. בבדיקה נוספת שנערכה כשבועיים לאחר מכן נמצא כי המערער פיתח מחלה קשה של החומר הלבן של המוח (PVL – פגיעה מוחית האופיינית לפגים). במהלך שנת 1994 אובחן המערער כלוקה בשיתוק מוחי ונכותו הצמיתה עומדת על 100%.

חוות דעת המומחים מטעם הצדדים ופסק דינו של בית משפט קמא

— סוף עמוד 5 —

3. המערערים תמכו יתדותיהם בחוות דעתו של פרופ’ שנקר, ולפיה, הגישה המקובלת במקרים בהם יש סיכון סביר ללידה מוקדמת היא מתן טיפול בסטרואידים. הסטרואידים גורמים להבשלת ריאותיו של העובר ויכולים למנוע או להקטין את האפשרות לשטפי דם בחדרים או ברקמות המוח. לכן, לדעתו של פרופ’ שנקר, הטיפול שניתן היה בגדר “סטייה רפואית בולטת” מהפרקטיקה הנוהגת.

מטעמה של המשיבה הוצגה חוות דעתו של פרופ’ שיף, לפיה רק בחודש פברואר 1994, כחודשיים לאחר לידתו של המערער, ניתנה הנחיה רשמית ראשונה על ידי ה-National Institute of Health (NIH) בנוגע לטיפול בסטרואידים למניעת סיבוכים של פגוּת, והנחיה זו פורסמה בספרות הרשמית רק בשנת 1995. על כל פנים, גם על פי הנחיה זו, מתן טיפול בסטרואידים במקרה של ירידת מים, כפי שהיה אצל המערערת, נותרה שנויה במחלוקת. פרופ’ כץ, מנהלת המחלקה בה אושפזה המערערת טרם לידת המערער, העידה כי הפרקטיקה שהיתה מקובלת בבית החולים בהתאם לספרות המקצועית דאז היתה שלא לתת סטרואידים במקרה של ירידת מים.

בתגובה לאמור, גרס פרופ’ שנקר בחוות דעת משלימה, כי הטיפול בסטרואידים היה נכון ומתאים גם במקרה בו היתה ירידת מים, ולכל הפחות היה על המשיבה לשקול טיפול זה ולהביאו לידיעת המערערת.

4. לסופו של יום, ביכר בית המשפט את עמדות המומחים מטעם המשיבה, וקבע כי הטיפול הרפואי שניתן למערערת היה בהתאם להנחיות שנהגו אז בבית החולים, ואשר היו מבוססות על הידע הרפואי והפרקטיקה שנהגה באותה העת. לאור הפרקטיקה שנהגה בבית החולים שלא ליתן טיפול בסטרואידים, לא היה צורך בהתייעצות מוקדמת עובר לטיפול במערערת. משכך, לא הוכח שהטיפול במערערת היה רשלני.

עוד נקבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין אי מתן הסטרואידים לבין מצבו של המערער. פרופ’ תירוש, נוירולוג מומחה מטעמה של המשיבה, מנה בחוות דעתו מספר גורמי סיכון לשיתוק המוחי ממנו סובל המערער כמו עצם הפגוּת (צויין כי הסיכון של פג ללקות בשיתוק מוחי הוא פי 40 מהסיכון אצל יילוד בשל), ההפלות שעברה האם בעבר, משקל לידה נמוך וסיבוך או זיהום בשליה. גם פרופ’ להט, שעל חוות דעתו הסתמכו המערערים, הפנה למאמר מדעי המדבר על הפחתת נזקים כתוצאה ממתן סטרואידים אך לא על מניעה מוחלטת. לכן, כך נקבע, הוכח לכל היותר כי היעדר

— סוף עמוד 6 —

הסטרואידים הגביר את הסיכון של המערער ללקות ב- שיתוק מוחין, אך שיעורו של הסיכון לא הוכח.

5. עוד נקבע כי לא הופרה חובת הגילוי או היידוע כלפי המערערת לגבי האפשרות למתן סטרואידים, וזאת משני טעמים עיקריים: האחד, כי המערערת טופלה בטיפול סטנדרטי שאינו כרוך בסיכונים מיוחדים, והטעם השני, שלא הוכח קיומו של קשר סיבתי, קרי, כי המערערת היתה בוחרת בטיפול בסטרואידים לו היו מוצגות בפניה הגישות הטיפוליות השונות. כן נדחתה גרסתה של המערערת כי ביקשה טיפול בסטרואידים אולם בקשתה סורבה על ידי הצוות הרפואי, בהיות הטענה בגדר הרחבת חזית.

טענות הצדדים בערעור

6. המערערים מלינים על מסקנת בית משפט קמא כי הטיפול במערערת לא היה רשלני. נטען, כי בתקופה בה נולד המערער כבר רווחה הגישה ליתן סטרואידים ליולדת במקרה של לידה מוקדמת. ההנחיה הרשמית של ה-NIH, שפורסמה כחודשיים לאחר לידתו של המערער, היא תולדה של מחקרים רבים שהיו ידועים לצוות הרפואי ואשר הצביעו על כך שהיתרונות במתן סטרואידים עולים על החסרונות (בהקשר זה הוזכר ת.א (ת”א) 2509/99 כהן נ’ מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 31.12.2001) ממנו עולה כי עוד בשנת 1989 נהגה הפרקטיקה של מתן סטרואידים במספר בתי חולים בישראל). לפיכך, היה על הצוות הרפואי לנקוט במשנה זהירות, ולכל הפחות לקיים התייעצות באשר לטיפול בסטרואידים.

עוד נטען כי קיים קשר ישיר בין הטיפול הרשלני לבין מצבו הנוכחי של המערער, מאחר שהנזק המוחי נגרם כתוצאה מהמצוקה הנשימתית (RDS) בה לקה המערער לאחר שנולד, מה שהיה נמנע אילו היתה המערערת מטופלת בסטרואידים. אמנם, גורם אפשרי נוסף לשיתוק המוחי הוא זיהום תוך רחמי, אך לא נמצאו אצל המערער עקבות זיהום שיכולים להעיד על זיהום כאמור.

7. בנוסף ולחלופין, טענו המערערים כי היה על הצוות הרפואי להציג בפני המערערת ובעלה (מערער מס’ 3) את האפשרות למתן סטרואידים. אי מתן הסבר על היתרונות והחסרונות שבטיפול זה עומד בניגוד לסעיף 13(ב) לחוק זכויות החולה, תשנ”ו-1996 (להלן: חוק זכויות החולה) המעגן את חובת הגילוי והיידוע, ובניגוד

— סוף עמוד 7 —

לפסיקה אשר ביססה חובה זו (ע”א 4384/90 ואתורי נ’ בית החולים לניאדו, פ”ד נא(2) 171 (1997)). לטענת המערערים, חובה זו מקבלת משנה תוקף במקרה דנן, מאחר שהפרקטיקה של מתן סטרואידים היתה נפוצה, ובזמן לידתו של המערער כבר היו ידועים היתרונות של מתן סטרואידים למניעת תמותה ותחלואה בקרב פגים.

8. המשיבה תומכת בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, הטיפול בסטרואידים במצב של ירידת מים היה ועודנו נתון בויכוח, בשל חשש להתלקחות זיהום אצל האם. ובכלל, בתקופה שנולד המערער טרם יצאה הנחיה רשמית בדבר מתן סטרואידים במקרה של לידה מוקדמת, כך ששיקול הדעת של הצוות הרפואי היה נכון לאותה עת ועומד במתחם הסבירות ולכך השלכה גם על חובת הגילוי.

האם התרשל בית החולים באופן הטיפול במערערת ?

9. בית משפט קמא דחה את תביעת הרשלנות בנימוק הבא:

“בענייננו, לא רק שהיתה פרקטיקה מקובלת בבית החולים כפי שהיתה אף במוסדות רפואה אחרים שלא לתת סטרואידים בעת ירידת מים – אלא – כפי שצויין על ידי פרופ’ שיף – שכאמור דבריו מקובלים עלי – הפרקטיקה של אי מתן הסטרואידים בעת ירידת מים היתה מבוססת על ההנחה, שהיו לה תימוכין, כי בכך יישמר ‘שלומו של הניזוק'” (עמ’ 11 לפסק הדין; ההדגשה במקור – י.ע.).

בית המשפט ביכר כאמור את חוות דעתו של פרופ’ שיף, שאת עדותו וחוות דעתו מצא כ”אוביקטיביות, ללא פניות, מקצועיות ומעודכנות”, וכן הסתמך על עדותה של מנהלת המחלקה דאז, פרופ’ כץ, שנמצאה בעיניו כאמינה.

כלל נקוט עמנו מימים ימימה, כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית. כך בכלל, וכך מקום בו ביכרה הערכאה הדיונית חוות דעת מומחה אחד על פני חוות דעתו של מומחה אחר (ראו, לדוגמה, ע”א 916/05 כדר נ’ פרופ’ יוסף הרישנו ([פורסם בנבו], 28.11.2007); ע”א 2412/06 פלוני נ’ עיריית טירת הכרמל ([פורסם בנבו], 20.1.2009), בפסקה 35; ע”א 4330/07 מוזס נ’ מדינת ישראל – משרד הבריאות – בית החולים רמב”ם ([פורסם בנבו], 5.3.2009), בפסקה מ”ב; ע”א 10776/06 בראון נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית ([פורסם בנבו], 30.9.2009),

— סוף עמוד 8 —

בפסקה 26; ע”א 8587/07 אלמליח נ’ האוניברסיטה העברית ([פורסם בנבו], 3.12.2009), בפסקה 10).

משמצא בית משפט קמא לבכר את חוות דעתו של פרופ’ שיף, שאותה מצא אמינה ומקצועית, איני רואה להתערב בקביעות אלה.

10. גם לגופו של עניין, המערערים לא הרימו את הנטל להוכיח כי הצוות הרפואי התרשל בטיפול במערערת. קביעת הרשלנות בענייננו נגזרת מהשאלה האם אי מתן סטרואידים במצב של ירידת מים בתקופה בה נולד המערער מהווה סטייה מהסטנדרט הרפואי המקובל. בחוות דעתו המשלימה, נמנע פרופ’ שנקר, שעל חוות דעתו נסמכה התביעה, לקבוע קביעה כזו, להבדיל ממה שנאמר בחוות דעתו הראשונה לגבי מתן סטרואידים במצב רגיל ללא ירידת מים (לקביעה עובדתית לפיה מתן סטרואידים במצב של חשש ללידה מוקדמת (ללא מצב של ירידת מים) היה מקובל עוד בשנת 1989, ראו ע”א 10766/05 מוחסן נ’ מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 9.12.2010)). אמנם, נקבע בחוות הדעת כי “ללא שום ספק הספרות המאוחרת יותר וגם הספרות העכשווית רואה במתן סטרואידים במקרים של פקיעה מוקדמת של קרומי מי שפיר כטיפול מומלץ וכטיפול יעיל למניעת תמותה ותחלואה של פגים”, אולם אין בכך כדי לקבוע כי אי מתן הסטרואידים הוא מעשה רשלני, נוכח הסיכונים השונים הכרוכים בטיפול.

[במאמר מוסגר: פרופ’ שנקר הפנה ל”אחד העיתונים” העוסקים במיילדות וגניקולוגיה משנת 1992 ושהציטוט ממנו חסר והקשרו לא מובן לטעמי, וכן הפנה לספר הדרכה לסטודנטים שלא מצויינת בו שנת ההוצאה, פרט חשוב לענייננו. מנגד, צירפה המשיבה ספר הדרכה שפרופ’ שנקר עצמו השתתף בעריכתו (ההריון היולדת והלידה- ספר יסוד במיילדות (בעריכת יוסף שנקר ואוריאל אלחלל)) ובו נאמר כדלהלן: “סקירת הספרות מראה, שישנה הצדקה במתן סטרואידים אפילו ב-24 שבועות הריון. למרות היתרונות שבמתן סטרואידים לנשים עם ירידה מוקדמת של מי-שפיר, יש להביא חשבון שיעור גבוה יותר של דלקות רחם אצל הנשים וסיבוכים זיהומיים ביילוד”].

11. גם אם בתקופה בה נולד המערער היו ידועות גישות שונות בסוגיה אם לתת טיפול בסטרואידים במצב של ירידת מים, אין לייחס לבית החולים רשלנות. אמת המידה לבחינת רשלנות רפואית מבוססת על שיקול הדעת של הרופא הסביר בהתאם לנסיבות הקיימות לגבי החולה המסויים ובהתאם לנורמות הרפואיות שהיו מקובלות

— סוף עמוד 9 —

אותה העת בעולם הרפואה (ראו ע”א 323/89 קוהרי נ’ מדינת ישראל-משרד הבריאות, פ”ד מה(2) 142, 172 (1991) (להלן: עניין קוהרי); ע”א 4975/05 לוי נ’ ד”ר זאב מור ([פורסם בנבו], 20.3.2008), בפסקה 7 והאזכורים שם; ע”א 119/05 חליפה נ’ מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 10.9.2006), בפסקה 27; ע”א 9063/03 פלוני נ’ הסתדרות מדיצינית הדסה ([פורסם בנבו], 22.6.2005), בפסקה ו(5) לפסק דינו של השופט רובינשטיין). אמנם, הפרקטיקה הרפואית אינה חזות הכל, וכבר נקבע בעבר כי היא, כשלעצמה, אינה יכולה לחרוץ את גורלה של שאלת ההתרשלות (דנ”א 7794/98 רביד נ’ קליפורד, פ”ד נז(4) 721, 744 (2003) (להלן: עניין קליפורד)), אולם מוסכם על הכל כי לפרקטיקה המקובלת משקל נכבד בשאלה אם הייתה התרשלות, וטיפול על פי הפרקטיקה הנוהגת אף מקים חזקה כי הטיפול לא היה רשלני (ראו עניין קליפורד, בעמ’ 745 – פסק דינו של השופט אור, ובעמ’ 757 לפסק הדין – פסק דינה של השופטת שטרסברג כהן); ע”א 2087/08 מגן נ’ שירותי בריאות כללית ([פורסם בנבו], 12.8.2010), בפסקה 5; ע”א 1918/08 פולר נ’ בית החולים העמק ([פורסם בנבו], 28.3.2010), בפסקה 30. בספרות המשפטית אף נמתחה ביקורת על הפסיקה שצמצמה את משקלה של הפרקטיקה הרפואית כמדד לאבן בוחן לרשלנות – ראו רונן פרי “הכול צפוי והרשלנות נתונה, עוד על דנ”א 7794/98 משה נ’ קליפורד” משפטים לה 359, 394-387 (תשס”ה) (להלן: פרי)).

לענייננו, אין חולק כי ההנחיות על-פיהן נהג הצוות הרפואי תאמו את הפרקטיקה שנהגה אז לפחות במספר בתי חולים בארץ. פרופ’ כץ, שבית המשפט נתן אמון בעדותה, העידה כי בבתי החולים הדסה ואסף הרופא זו היתה הפרקטיקה הנוהגת בשעתו. רק חודשיים לאחר שנולד המערער יצאה הנחיה רשמית המורה על מתן סטרואידים לזירוז הבשלת ריאות העובר במקרה של פגות. מכאן, שהטיפול שניתן ליולדת לא חרג מהסטנדרט הרפואי המקובל באותה תקופה.

12. מעבר לנדרש אציין כי טיפול בסטרואידים בשעת ירידת מים היה ועודנו שנוי במחלוקת, בשל הסיכון להתלקחות זיהום ברחם היולדת כתוצאה ממתן הסטרואידים. מכאן, שאי מתן סטרואידים למערערת היה במרחב שיקול הדעת הרפואי. אמנם נטען, כי לא הוכח שהמערערת סבלה מדלקת, מאחר שלא נמצאו עקבות של זיהום אצל המערער, אך כפי שהוסבר על ידי פרופ’ תירוש בעדותו (עמ’ 32 לפרוטוקול), עובדה זו אינה מעידה בהכרח כי המערערת לא לקתה בזיהום.

— סוף עמוד 10 —

במצב דברים זה, אין מקום לטענה כי היה על הצוות הרפואי לערוך התייעצות לגבי הטיפול במערערת. הצוות הרפואי נהג על פי ההנחיות של בית החולים שלא ליתן סטרואידים במצב של ירידת מים, ואין לצפות מהצוות הרפואי שיתכנס להתייעצות לפני נקיטת פרוצדורה רפואית “שגרתית” כמו במקרה שלפנינו.

סיכומו של דבר, שלא הוכחה התרשלות בטיפול שניתן למערערת.

[במאמר מוסגר: בסיפא לפסק דינו של בית משפט קמא נפלה טעות קולמוס. שם נאמר כי בשנת 1994 היתה קיימת המלצה חד משמעית ליתן סטרואידים במצב של ירידת מים, בעוד שבפסק הדין גופו הגיע בית המשפט למסקנה אחרת ואף ציין כי הנחיות ה-NIH ניתנו כחודשיים לאחר לידתו של המערער. המשיבה הגישה בקשה לתיקון טעות סופר ואף ערעור שכנגד לעניין זה, למרות שנתבע אינו רשאי להגיש ערעור שכנגד מקום בו התביעה שנגדו נדחתה. מכל מקום, ברי כי על פניו המדובר בטעות קולמוס, ובכך מתייתר הערעור שכנגד].

אי הוכחת הקשר הסיבתי

13. משהגענו למסקנה כי לא הייתה התרשלות בטיפול, איננו נדרשים לסוגית הקשר הסיבתי. מכל מקום, איני רואה להתערב גם בקביעת בית משפט קמא כי אף לא הוכח קשר סיבתי ישיר בין אי מתן הסטרואידים לבין נכותו של המערער, וכי לכל היותר מדובר בהחמרה ששיעורה לא הוכח. כאמור, פרופ’ תירוש מנה בחוות הדעת מספר רב של גורמי סיכון אפשריים ל שיתוק מוחין אצל פגים וכי הפגיעה המוחית היא תוצאה של “מפל של גורמים” שמתחילים עוד בהתרחשות התוך רחמית אצל האם. התסמונת הנשימתית בה לקה המערער לא היתה ברמת חומרה גבוהה והפתולוגיה המוחית נמצאה רק לאחר 18 ימים מיום הלידה, כך שלא ניתן ליצור קשר ישיר בין המצוקה הנשימתית לבין השיתוק המוחי. פרופ’ תירוש ציין כי כיום אמנם רווחת הדעה כי טיפול בסטרואידים יעיל, אך בתקופה בה נולד המערער לא היה ידוע מהו סוג הסטרואיד שיש להשתמש בו, ואף ייתכן כי הסוג שחשבוהו כמועיל למעשה היה מזיק. גם פרופ’ להט מטעמם של המערערים, נמנע מלקבוע חד משמעית כי מתן הסטרואידים היה מונע את נכותו של המערער, ואף הוא סבר כי קיימים מספר גורמים אפשריים לנזק המוחי של המערער.

האם הופרה חובת הגילוי והיידוע כלפי המערערים?

— סוף עמוד 11 —

14. בנקודה זו אנו מגיעים לעילת התביעה החלופית של המערערים שעניינה הפרת חובת הגילוי או חובת היידוע. יודגש כי השאלה אם הרופא מסר למטופל את המידע הדרוש היא שאלה נפרדת מהשאלה אם הרופא קיבל החלטה רפואית נכונה או אם הרופא התרשל בטיפול.

על היקף חובת הגילוי הרחבתי בע”א 1303/09 קדוש נ’ בית החולים ביקור חולים ([פורסם בנבו], 5.3.2012) (להלן: עניין קדוש) והקורא מוזמן לעיין שם. במקרה שבפנינו, ניתן למקד את הדיון בשאלת היקף חובת הגילוי, מקום בו קיימות מספר אסכולות טיפוליות. כאמור, כחודשיים לאחר לידתו של המערער, התפרסמו הנחיות ה-NIH לפיהן יש ליתן סטרואידים ליולדת בלידה מוקדמת. הנחיות אלה לא “נחתו” כך לפתע על ציבור הרופאים, והן משקפות הסכמה רפואית רחבה לגבי יעילות הטיפול בסטרואידים. ואולם, כפי שנאמר בחוות דעתו של פרופ’ שיף, שאומצה על ידי בית משפט קמא, במקרה של ירידת מים, שאז קיים חשש להתלקחות זיהום, הנושא של מתן סטרואידים עדיין שנוי במחלוקת. גם כיום, אסכולה אחת גורסת כי יש לטפל בסטרואידים גם במצב זה, והאסכולה השניה גורסת כי במקרה של ירידת מים אין ליתן טיפול בסטרואידים נוכח הסיכון לזיהום.

מכאן השאלה הצריכה לענייננו והיא: האם היה על בית החולים ליידע את המערערת אודות קיומה של אסכולה רפואית הדוגלת במתן סטרואידים במקרה של ירידת מים בלידה מוקדמת, למרות שבית החולים עצמו נהג על פי אסכולה אחרת.

15. תנאי מוקדם להרחבת חובת הגילוי לגבי קיומה של אסכולה נוגדת הוא שהרופא המטפל מודע לקיומה של אותה אסכולה (בהנחה שאי ידיעה אודות אסכולה אחרת אינו מהווה, כשלעצמו, רשלנות).

מקום בו קיים “קונצנזוס” רפואי, וטיפול רפואי חלופי אינו נחשב כלל כאסכולה רפואית מוכרת, השאלה של חלופה טיפולית אינה מתעוררת כלל. השאלה מתעוררת מקום בו קיימות מספר אסכולות המתגוששות ביניהן על הבכורה, גם אם אסכולה אחת מקובלת יותר על ציבור הרופאים מאשר האסכולה האחרת, וגם אם היחס בין התומכים למצדדים באסכולה מסוימת אינו שקול. השאלה מתי מתגבשת אסכולה רפואית, ומתי דעה או גישה טיפולית הופכת לאסכולה, אינה פשוטה כשלעצמה:

— סוף עמוד 12 —

“שאלה יפה היא, מתי דעה נעשית אסכולה. מסתמא, אין תשובה ברורה לשאלה זאת, כשם שאין תשובה ברורה לשאלה כמה כבשים עושות עדר. מצד אחד ברור כי אין צורך שדעה תזכה להסכמת הכל, ללא מחלוקת, כדי שתהווה אסכולה. אף אין צורך שדעה תהיה נתמכת בראיות המבססות אותה ברמה של קרוב לוודאי כדי לומר שהיא אסכולה. אך מן הצד השני, אין די בכך שיש מספר רופאים או חוקרים הדוגלים בדעה מסויימת כדי לומר שדעתם מהווה אסכולה, ואף אין די בכך שדעתם באה לידי ביטוי בספרות הרפואית. כדי שדעה תגיע למעמד של אסכולה, צריך שהיא תהיה מקובלת כדעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים, או על דעת מומחים מוכרים בעולם, ואף תוצג כדעה מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד. בדרך כלל דעה כזאת תהיה מבוססת על מחקרים מדעיים רציניים המצביעים באופן משכנע על תופעה, קשר או הסבר, להבדיל מהשערות, ואפילו הן השערות סבירות שלא הופרכו על-ידי מחקרים” (דברי השופט זמיר ברע”א 2027/94 קליג’ נ’ קצין התגמולים, פ”ד נ(1) 529 (1995)).

(עוד לשאלה מהי אסכולה מקובלת ראו: זאב וייל ודנה גרובר “תורת שתי האסכולות-מגן או חרב?” רפואה ומשפט 21 63 (1999) (להלן: וייל וגרובר), וכן נילי קרקו-אייל דוקטרינת ההסכמה מדעת בחוק זכויות החולה, תשנ”ו-1996 עמ’ 352 ה”ש 129 והאסמכתאות שם (2008) (להלן: קרקו אייל, דוקטרינת ההסכמה מדעת)).

לצורך הדיון, אצא מנקודת הנחה כי עובר לאישפוזה של המערערת, הייתה קיימת אסכולה שדגלה במתן סטרואידים. מכאן השאלה הנדרשת לענייננו: האם במסגרת חובת הגילוי מוטלת על הרופא חובה להציג בפני החולה קיומן של אסכולות שונות בנוגע לטיפול המוצע, ואם כן – מהם גבולותיה של חובה זו.

חובת הגילוי לגבי קיומן של אסכולות שונות בארצות הברית

16. במספר מדינות בארצות הברית קיימת התייחסות לשאלה בה אנו עוסקים, והפסיקה שם נגזרת ומושפעת מהחקיקה במדינות השונות בנוגע לחובת הגילוי של רופא כלפי מטופל.

נזכיר תחילה את פסק דינו המנחה של בית המשפט לערעורים של מדינת קליפורניה בעניין Mathis v. Morrissey, 11 Cal. App. 4th 332 (Ct. App. 1992) (להלן:

— סוף עמוד 13 —

עניין Mathis). ואלה העובדות הצריכות לעניין: המנוח לקה בשני התקפי לב, שלאחריהם הושתל לו קוצב לב, והוא הוגדר כמי שנמצא בקבוצת סיכון ללקות בהתקף לב קטלני נוכח עברו המשפחתי, מחלת הסוכרת ממנה סבל, היותו מעשן כבד ועוד. שניים מבין שלושת כלי הדם העיקריים המוליכים דם ללבו היו חסומים, והשלישי התאפיין בהיצרות של 70%-60%. המנוח חש שחייו תלויים על בלימה, וביקש מרופאו לעבור ניתוח כדי להאריך את תוחלת חייו. קרדיולוג ביצע ניתוח מעקפים למנוח, וכחצי שנה לאחר מכן נפטר המנוח כתוצאה מזיהום. נטען כי היה על הרופא המטפל ליידע את המנוח כי יש דרך טיפול אלטרנטיבית כמו נטילת תרופות ושינוי הרגלי תזונה ואורח חיים, שאינה מחייבת ניתוח. המערערים ביקשו להציג בפני המושבעים את הפרופוזיציה לפיה כאשר מדובר בניתוח או בהליך טיפולי מסוכן, על הרופא ליידע את החולה אודות האלטרנטיבות או אודות אסכולות שונות, על הסיכונים הכרוכים בהן.

נקדים ונספר כי במדינת קליפורניה, ההוראה הרלוונטית למושבעים בסוגיית ההסכמה מדעת (סעיף 6.11 ל-BAJI California Jury Instructions, Civil:Book of Approved Jury Instructions, 9th ed.) קובעת כדלקמן (ההדגשות שלי – י.ע.):

“Except as hereinafter explained, it is the duty of the physician to disclose to the patient all material information to enable the patient to make an informed decision regarding the proposed operation or treatment.”

כאשר “מידע מהותי” (material information) פירושו:

” [P] Material information is information which the physician knows or should know would be regarded as significant by a reasonable person in the patient’s position when deciding to accept or reject a recommended medical procedure.”

הנה כי כן, על הרופא מוטלת חובה עקרונית לגלות לחולה את “כל המידע המהותי” על מנת לאפשר לחולה לקבל החלטה מודעת בנוגע לטיפול המוצע, כאשר “מידע מהותי” הינו מידע שהרופא יודע או צריך לדעת שייתפש כחשוב בעיני האדם הסביר במצבו של החולה בבואו לקבל החלטה מושכלת אם לקבל את הטיפול המוצע או לדחותו.

— סוף עמוד 14 —

בקשתם של המערערים להציג למושבעים את הפרופוזיציה המוזכרת נדחתה בערכאה הדיונית, וכך גם בערעור. בית המשפט לערעורים מאבחן בפסק דינו בין החובה המוטלת על הרופא למסור “כל מידע מהותי” -all material information – לבין טענתו של המערער כי במסגרת החובה המוטלת על הרופא עליו ליידע את החולה בדבר קיומן של אסכולות שונות – schools of thought.

ודוק: בית המשפט אינו שולל את האפשרות שעצם קיומה של אסכולה אחרת עשוי לעלות כדי “מידע מהותי” שיש לגלותו לחולה, אך מסרב לקבוע באופן קטגורי כי כל אימת שקיימת אסכולה אחרת, חובה להציגה בפני החולה. בית המשפט מדגים את הדברים באמצעות דיון אודות הטיפול האופטימאלי לסרטן השד. בעוד שאסכולה אחת סבורה שיש לבצע כריתה מלאה, אסכולה אחרת דוגלת בהוצאת הגידול ובטיפול בהקרנות. ההנחה היא כי מתן הסבר לחולה בנוגע לשתי האסכולות המוזכרות הוא בבחינת “מידע מהותי” הנדרש לשם קבלת הסכמה מדעת מצד החולה. לכן, אף שהבחירה באחת האסכולות אין בה כשלעצמה כדי לבסס רשלנות, הרי שעל הרופא מוטלת החובה לגלות לחולה על קיומן על מנת שיהא בידה המידע הנדרש כדי לקבל באופן אישי החלטה בדבר הטיפול. בתרחיש זה, העדר גילוי לחולה בדבר קיומן של שתי אסכולות שולל ממנה את האפשרות לשקול את הסיכונים, ובכך מהווה הפרה של חובת הגילוי מצד הרופא השקולה לרשלנות. הרופא ישא באחריות לכל נזק שייגרם לחולה אשר נגרם כתוצאה מהטיפול, ככל שחולה זהיר (prudent) באופן סביר במצבו של החולה הספציפי לא היה מסכים לטיפול אילו היה מודע כיאות בנוגע לכל הסיכונים המשמעותיים הכרוכים בו.

להבדיל מתרחיש היפותטי זה, הדרישה לגלות לחולה את דבר קיומן של אסכולות שונות – ולו בשל כך שבדיעבד נמצא מומחה המתנגד להחלטתו של הרופא המטפל – מרחיב את אחריות הרופא ללא בסיס בדין, ומפיל עליו נטל כבד מנשוא. הבחינה אם יש חובה לגלות לחולה אודות קיומה של אסכולה נוספת צריכה להיעשות בדל”ת אמותיה של השאלה אם המידע בדבר האסכולה האחרת עונה על דרישת “המידע המהותי”.

“What the duty of disclosure requires for purposes of informed consent is the divulgence of material information, not necessarily the revelation of the existence of various schools of thought.”

— סוף עמוד 15 —

סיכומו של דבר, שנקבע כי חובת הגילוי משתרעת רק על “מידע מהותי” ועל הרופא לא מוטלת חובה עצמאית לשתף את החולה בקיומן של אסכולות נוספות (וראו וייל וגרובר המתארים את פסק הדין כרגרסיה במגמה האקטיבית לגבי חובת הגילוי ביחס לאסכולות). אף שבית המשפט לא יוצק תוכן למונח “מידע מהותי”, הרי שבדוגמה של דרכי טיפול לסרטן השד הוא מבהיר אימתי קיומן של שתי אסכולות עולה כדי מידע מהותי, מה שלא התקיים בנסיבות המקרה שהובא בפניו. כפי שנראה להלן, חלק מהפסיקה לאחר פסק הדין בעניין Mathis ראתה בדוגמא זו קו מנחה בנוגע לגבולות החובה להציג לחולה קיומן של שתי אסכולות.

17. כשנה לאחר פרשתMathis ניתן באותו בית משפט פסק הדין בעניין Parris v. Sands, 21 Cal. App. 4th 187 (Ct. App. 1993). פסק הדין עסק בערעורה של אשה אשר הטחול שלה נכרת במהלך טיפולים נגד סרטן. לאחר הכריתה, סבלה המערערת מפעם לפעם מדלקות של כלי הנשימה העליונים, כאשר בשלושה מקרים האונקולוג רשם לה אנטיביוטיקה, ובשלושה מקרים אחרים נמנע מכך, מתוך הנחה שהמערכת החיסונית של המערערת לא נפגעה כתוצאה מכריתת הטחול. בעקבות אפיזודה דלקתית נוספת ביקרה המערערת במרפאת חירום, שם נערכו לה מספר בדיקות אשר על בסיסן הוחלט לא ליתן לה אנטיביוטיקה. לאחר מספר ימים מצבה של המערערת התדרדר, והיא אושפזה בבית החולים, שם אובחנה כמי שנמצאת בסכנת חיים בשל דלקת ריאות, ולבסוף החלימה אך נגרם לה נזק ריאתי. לטענתה, הרופא במרפאת החירום היה צריך לרשום לה אנטיביוטיקה, שכן המערכת החיסונית שלה נפגעה כתוצאה מכריתת הטחול. מנגד, הרופא הנתבע טען כי קיימת מחלוקת בקרב הקהילה הרפואית בנוגע לפרק הזמן בו חולים אשר עברו כריתת טחול נותרים במצב של מערכת חיסונית פגועה. יש הגורסים כי המערכת החיסונית נותרת פגועה לצמיתות, בעוד אחרים סבורים שמידת פגיעותה פוחתת עם השנים. בנוסף, ישנם רופאים הסבורים שחולים אשר עברו כריתת טחול צריכים לקבל טיפול אנטיביוטי, בעוד רופאים אחרים סבורים ההיפך.

המערערת לא הוכיחה כי הרופא נהג ברשלנות בכך שלא הניח כי המערכת החיסונית שלה פגועה ובכך שלא רשם לה אנטיביוטיקה. בדומה להליך בפרשת Mathis, גם כאן, הערעור נסב על סירובה של הערכאה הדיונית להציג למושבעים הנחיה כי מוטלת על הרופא חובה להציג לחולה דבר קיומן של אסכולות שונות.

— סוף עמוד 16 —

בפסק דינו, בית המשפט מתבסס על הלכת Mathis ושב וקובע כי הטלת חובת גילוי על הרופא לגבי קיומן של אסכולות שונות מהווה נטל כבד מדי על ציבור הרופאים, וכי רק במקרים חריגים ראוי להטיל חובה כזו. בית המשפט סירב להחיל את חובת הגילוי בנסיבות המקרה, וקבע כי עדות המומחים ביססה את העובדה שההחלטה אם לתת אנטיביוטיקה היתה החלטה שבשיקול דעת (clinical judgment). בית המשפט מדגיש כי לא מדובר פה במקרה הנוגע לניתוח/אבחון סרטן/טיפול נגד סרטן/הליכים רציניים אחרים מסכני חיים, בניגוד לדוגמא שהובאה בעניין Mathis בנוגע לטיפול נגד סרטן השד.

18. ליישום נוסף של הלכת Mathis, ראו פסק דינו העדכני של בית המשפט לערעורים של מדינת קליפורניה בעניין Holmes v. Tsou, (Cal. Ct. App. Jan. 19, 2010), אשר עסק בתביעה נגד רופא אשר ניסה לקבע באופן ידני את עצמות פרק כף ידה השבורות של התובעת, מבלי שהציג בפניה את החלופה הניתוחית. בית המשפט הסתמך על הלכת Mathis וקבע כי הגם שעצם קיומה של אסכולה נוספת עשוי להיות “מידע מהותי” אשר יש לגלות לחולה, אין מקום להציג בפני המושבעים הוראה המחייבת את הרופא להציג בפני החולה אסכולה שונה, וניתן להסתפק בהוראה הכללית המחייבת לגלות לחולה את כל המידע המהותי הנדרש.

19. אמירה מעניינת נוספת ניתן למצוא בפסק הדין בעניין Morady v. Gorinstein, (Cal. Ct. App. Nov. 8, 2001), שם נדון מקרה של אשה כבת 71 שסבלה ממספר אירועי TIA (אירוע חולף במהלכו נפגעת זרימת הדם מהלב למוח, כאשר בניגוד לשבץ, הסימפטומים חולפים בתוך 24 שעות). החולה עברה מספר בדיקות, אולם הרופאים לא הצליחו לעמוד על הסיבה בגינה סבלה מאירועים אלה, והרופא (המערער) המליץ לה ליטול תרופה בשם קומדין (תרופה נוגדת קרישה) למשך 3-2 שבועות. לאחר מספר שבועות החולה אושפזה לאחר שסבלה מדימום מוחי ומנזק בלתי הפיך.

חבר המושבעים בערכאה הדיונית קבע כי הרופא אמנם לא התרשל בטיפול, אך הוא הפר את חובתו לגלות לחולה את כל המידע המהותי שיאפשר לה לקבל החלטה מודעת בנוגע לטיפול המוצע. הרופא ערער על קביעה זו, ובית המשפט לערעורים קיבל את ערעורו.

— סוף עמוד 17 —

נקבע כי אף שהוצגו ראיות לקיומן של אסכולות שונות בנוגע לשימוש בתרופת הקומדין אצל חולים במצבה של המשיבה, אין ראיות כי סטנדרט הזהירות מחייב להציג אסכולות אלה בפני החולה. נהפוך הוא. בית המשפט מציין כי רוב הרופאים הסכימו שגם נוירולוגים שאינם ממליצים על השימוש בקומדין מסכימים לכך שההחלטה אם להשתמש בקומדין אם לאו בנסיבות מעין אלה, היא במסגרת שיקול הדעת (judgment call) של הרופא המטפל:

“And although there was evidence that there are different schools of thought about the use of Coumadin for patients with Mrs. Morady’s symptoms, there is no evidence at all that it is within the standard of care to attempt to describe those differing views to a patient. To the contrary, most of the doctors were in general agreement that even those neurologists who would not recommend Coumadin would agree that it is a judgment call by the treating physician as to whether to use the drug under these circumstances.”

בית המשפט מוסיף כי רק במקרים חריגים יש חובה לגלות לחולה את דבר קיומן של אסכולות שונות, ומדגיש כי החוק אינו מטיל על הרופאים חובה לספר לכל חולה, בנוגע לכל טיפול, את העובדה שרופא אחר עשוי להמליץ על גישה טיפולית שונה. מסיבה זו יש צורך בעדות מומחה על מנת להוכיח שהנסיבות חייבו גילוי כזה:

“The law does not impose upon doctors the obligation to tell every patient, with regard to every treatment, that another doctor might recommend a different approach. For that reason, expert testimony is required when the claim is that the circumstances of a particular case do require that sort of disclosure. (See Cobbs v. Grant, supra, 8 Cal.3d at p. 244.). “

20. פסק דין המרחיב את חובת הגילוי, ניתן לא מכבר על ידי בית המשפט העליון של מדינת וויסקונסין בעניין Bubb v. Brusky, 2009 WI 91. באותו מקרה, המערער הובהל לבית החולים לאחר שאשתו חששה שלקה בשבץ. המערער נבדק בבית החולים, ובדומה לנסיבותיו של ענייןMorady לעיל, אובחן על ידי הרופא המטפל כמי שסבל מ-TIA. החולה שוחרר לאחר התייעצות של הרופא המטפל עם נוירולוג ונאמר לו לקבוע תור לנוירולוג מהר ככל הניתן. המערער עשה כך כבר למחרת, ונקבע לו תור לכ-10 ימים לאחר מכן. ברם, כבר למחרת היום הובהל המערער לבית החולים, שם נקבע כי

— סוף עמוד 18 —

הוא סובל משבץ משמעותי (large scale), וכי העורק בצווארו (עורק התרדמה (קרוטיס) המוליך דם לאזור המוח) חסום בשיעור של 90%. כתוצאה מהנזק למוח, המערער איבד את היכולת להפעיל את יד שמאל וסבל מקשיים בהליכה.

המערער הגיש תביעה נגד בית החולים, בין היתר בטענה שהרופא לא יידע אותו בנוגע לאפשרות לבצע בדיקת דופלר בבית החולים טרם שחרורו, בדיקה שבאמצעותה ניתן ללמוד על מידת ההיצרות בעורק ואם החולה נמצא בסיכון מיידי ללקות בשבץ. במסגרת הדיון הובאו ראיות על מחלוקת בקהילה הרפואית על אופן הטיפול בחולים במקרה של חשד ל-TIA. בעוד שחלק מבתי החולים מאשפזים חולים אלה ועורכים להם בדיקת דופלר במהלך האשפוז, בתי חולים אחרים משחררים אותם למעקב נוירולוגי ללא הבדיקה.

בערכאה ראשונה נדחתה התביעה ובערכאת הערעור נדחה הערעור בדעת רוב לפיה בהעדר קונצנזוס בקהילה הרפואית המחייב ביצוע בדיקת דופלר לגילוי חסמים עורקיים אצל חולים הסובלים מ-TIA, אזי לא הופרה חובת הגילוי. דעת המיעוט גרסה כי במסגרת חובת הגילוי, מוטלת על הרופא החובה לגלות למטופל את דבר קיומה של אסכולה נוספת, על מנת לאפשר לו לקבל החלטה מושכלת.

בית המשפט העליון של מדינת וויסקונסין אימץ את דעת המיעוט והפך את פסק דינו של בית המשפט לערעורים. נקבע כי הרופא הפר את חובת הגילוי: ראשית, הרופא המטפל הודה במשפט שאשפוז ועריכת בדיקת דופלר היא אחת הדרכים הסבירות לטפל ב-TIA. שנית, עצם קיומה של מחלוקת בעולם הרפואה מהווה ראיה מהימנה לדרכי טיפול אלטרנטיביות. חומר הראיות כלל: סטטיסטיקות בנוגע לסיכון המוגבר ללקות בשבץ בסמוך לאירוע TIA; ההשלכות החמורות העלולות להתרחש כתוצאה משבץ; והעובדה שעורק חסום יכול לגרום ל-TIA – כל אלה מעידים שחבר מושבעים סביר יכול להסיק כי אדם סביר במצבו של המערער היה רוצה לדעת על האלטרנטיבה של אשפוז והמשך בדיקות.

בהמשך, מבהיר בית המשפט, בהסתמך על פסיקה בנושא, כי לצורך קיומה של הסכמה מדעת, אין להבחין בין הליך דיאגנוסטי לבין הליך טיפולי.

היקף חובת הגילוי לגבי אסכולות וטיפולים חלופיים

— סוף עמוד 19 —

21. קשה לחלץ קריטריונים אחידים וחד משמעיים בשאלת היקף חובת הגילוי לגבי קיומן של אסכולות שונות, ודומה כי יש לבחון כל מקרה לגופו על פי נסיבותיו. עם זאת, מהחקיקה ומהפסיקה בארה”ב עולה כי מבחן הרופא הסביר מקובל בחלק מהמדינות בארצות הברית, וכי חובת הגילוי נגזרת על פי מידותיו של הרופא הסביר והפרקטיקה הנוהגת בנסיבות המקרה. החובה ליידע את המטופל בדבר אסכולות טיפול שונות תלוייה בשאלה אם האסכולה הנוספת מהווה “מידע מהותי” לחולה, כאשר במסגרת זו ניתן משקל לרמת הסיכון ולחומרת הנזק כתוצאה מהטיפול. לצד מבחן הרופא הסביר – שנדחה בפסיקה בישראל בנוגע לחובת הגילוי – ניתן למצוא אמירות בפסיקה בארצות הברית לפיהן הכלל הוא שאין צורך לגלות קיומן של אסכולות נוגדות אלא במקרים חריגים.

22. בעניין קדוש עמדתי בהרחבה על המבחנים הנדרשים בשאלה מהו “מידע רפואי הדרוש באורח סביר” כמשמעו בסעיף 13(ב) לחוק זכויות החולה ולא אחזור על הדברים. במקרה דנן, השאלה מתמקדת בנושא של חובת הגילוי לגבי קיומן של אסכולות וגישות טיפוליות שונות. קרי, בהינתן שתי גישות לגבי מתן סטרואידים במצב של ירידת מים בשבוע מוקדם של ההיריון, האם אי הצגת שתי הגישות בפני המערערת עולה כדי הפרת חובת הגילוי.

סעיף 13(ב)(4) לחוק זכויות החולה מטיל על הרופא למסור למטופל מידע אודות “סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי”. אם נדקדק בלשונו של החוק, נמצא כי הוא לא מטיל חובה על המטפל למסור מידע בדבר עצם קיומם של טיפולים רפואיים חלופיים אלה ואינו מטיל עליו למסור לגביהם את הפרטים שהוא נדרש למסור לגבי הטיפול הרפואי שהוא מציע למטופל כקבוע בס”ק (2) לחוק (תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים). המחוקק גם לא הבחין בין טיפול לבין אסכולה.

דומה כי אין חולק כי יש לפרש את החוק באופן מרחיב, כך שחובת הגילוי כלפי המטופל תכלול גם את המידע בדבר עצם קיומו של טיפול חלופי או אסכולה חלופית ופרטים לגבי הטיפול או האסכולה החלופית. לחלופין, ניתן להידרש לעוולת הרשלנות על המבחנים שפיתחה הפסיקה במסגרתה. כך, בע”א 4960/04 סידי נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ”ד ס(3) 590,603 (2006) נאמר על ידי המשנה לנשיא השופט ריבלין כי “אין ספק בליבי כי המבחן שעניינו צורכי המטופל הסביר צריך לחול לא רק בנוגע לטיפול שנעשה, אלא גם בנוגע לטיפול שאינו נעשה ושניתן לעשותו

— סוף עמוד 20 —

במסגרת אחרת”. אציין כי בסעיף ו(2) לפרק ד’ של כללי האתיקה של הסתדרות הרפואית נקבע כי “הרופא יסביר למטופל, בשפה ברורה ועל פי יכולתו להבינה, את מצבו הרפואי ואת אמצעי הטיפול האפשריים במצבו. הרופא יוודא כי הסבריו אכן הובנו כהלכה על ידי המטופל”. ובס”ק (4) נאמר כי “הרופא יסייע למטופל בבחירת ההליך הרפואי המתאים לו, תוך שימוש בידע המקצועי הנמצא בידו”.

בכל מקרה, החובה למסור לחולה מידע אודות אסכולות או טיפולים חלופיים, אינה נותנת תשובה לגבי היקף חובת הגילוי, שהרי המבחן הקבוע בסעיף 13(ב) לחוק הוא “מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר”. האם מידע זה כולל גם טיפולים או אסכולות שאינם נוהגים בבית החולים בו מאושפז החולה? שאינם נוהגים בארץ? שאינם נכללים ברפואה הציבורית? התשובה לשאלות אלה צריכה להתקבל ממקרה למקרה, על פי המבחנים הנוהגים בפסיקה, ובעניין קדוש הצעתי את מבחן החולה המשולב בעיני הרופא הסביר.

23. בנקודה זו אחזור להנחת המוצא לפיה בשעתו עמדו בפני בית החולים שתי אסכולות, ובית החולים העדיף לנקוט באסכולה שדגלה באי מתן סטרואידים.

הטיפול הרפואי השוטף בבית החולים עשוי לכלול עשרות פעולות ועשרות החלטות הנעשות על בסיס יום-יומי. הפרוטוקול הטיפולי במחלקה זו או אחרת בבית החולים נעשה על בסיס ידע וניסיון מצטבר, ופעמים רבות הוא משקף הכרעה בין גישות ובין אסכולות שונות אף מבלי “להצהיר” על כך. מכאן ההבדלים בין הטיפול הנוהג בבתי חולים שונים, ואף ייתכן כי באותו בית חולים יימצאו שתי מחלקות, שבכל אחת מהן נוהג פרוטוקול טיפולי שונה במצב נתון של החולה. ובמילים אחרות, הפרקטיקה הרפואית הנוהגת במחלקה כזו או אחרת בבית החולים, היא כשלעצמה פרי שקלול והכרעה בין גישות טיפוליות שונות, שכל אחת מהן כשלעצמה, גדולה כקטנה, עשויה להיחשב כאסכולה. קשה להלום כי כל אימת שבמחלקה אחרת או בבית חולים אחר נוהג פרוטוקול טיפולי שונה, על הרופא המטפל “להרים את המסך” מעל הפרקטיקה הנוהגת, ולהסביר למטופל את מכלול השיקולים ואת בסיסי הנתונים שעל פיהם הוחלט להעדיף גישה אחת על פני רעותה, שאם כך, אין לדבר סוף.

24. מכאן, שלמרות התפישה הרווחת לפיה אין קשר בין הנושא של התרשלות בטיפול לבין הנושא של היקף חובת הגילוי, בכל זאת יש קשר בין השניים. בהינתן כי

— סוף עמוד 21 —

הפרוטוקול הטיפולי הנוהג בבית חולים א’ משקף סטנדרט טיפול הולם, קרי, אין התרשלות בטיפול, נראה כי במצב הדברים הרגיל, הרופא לא נדרש ליתן למטופל הסבר אודות דרך טיפול שונה הננקטת בבית חולים ב’ (לדעה אחרת ולפיה גם כאשר מדובר בפרקטיקה נוהגת ומקובלת יש ליידע את החולה אודות פרקטיקות מקובלות נוספות ראו ע”א 9936/07 בן דוד נ’ ד”ר אייל ענטבי ([פורסם בנבו], 22.2.2011) (להלן: עניין בן דוד), בפסקה 6 לפסק דינו של השופט הנדל). פרוטוקול טיפולי ופרקטיקות טיפוליות משקפים פעמים רבות הכרעה בין שיטות ואסכולות טיפול שונות, אך אין להעלות כל פרקטיקה טיפולית רוטינית לדרגה של “אסכולה” בהשוואה לפרקטיקות טיפוליות אחרות. לכן, יש להבחין בין פעולה רוטינית הנוהגת על פי פרקטיקה, אשר לרוב אינה מצריכה לשטוח בפני המטופל אפשרויות טיפול אחרות לפני ביצועה, ובין פעולה שאינה רוטינית, אלא מצריכה שיקול דעת אד-הוק. ברי כי מקום בו הפרקטיקה הנוהגת כלל אינה מבוססת או לא ניתן להציע לפרקטיקה הסבר הגיוני, השימוש בה אינו פוטר את הרופא המטפל מאחריות בגין טיפול ללא הסכמה מדעת.

25. עם זאת, יש להתוות גבולותיו של הכלל, באשר ברי כי יש מצבים בהם נדרש מרופא ליידע את המטופל אודות קיומן של גישות או אסכולות נוספות או טיפולים חלופיים, על מנת לקבל את הסכמתו המודעת.

לעניין זה, דומה כי המבחן של החולה “המעורב” בעיני הרופא הסביר עליו עמדתי בעניין קדוש לעיל, יכול להוות מורה דרך. על הרופא לגלות למטופל אודות קיומה של אסכולה או גישה אחרת ברפואה כאשר המדובר במידע מהותי למטופל. מידע מהותי הוא זה אשר הרופא יודע או צריך לדעת שייתפש כחשוב בעיני האדם הסביר במצבו של החולה בבואו לקבל החלטה מושכלת לגבי הטיפול המוצע. בכך ניתן לאזן בין שני הקטבים של צרכי החולה מחד, ועבודתו של הרופא מאידך.

26. המבחן המוצע לעיל הוא כללי והוא לא מתיימר מלפטור את הרופאים בזמן אמת ואת בתי המשפט בדיעבד, לבחון כל מקרה לגופו. עולם הרפואה מורכב, המקרים רבים ומגוונים ומטופל אחד אינו דומה למשנהו. להלן אצביע על מספר כללי-משנה שיכולים לסייע בשאלת היקף חובת הגילוי גם בהתקיים מספר אסכולות מקובלות זו לצד זו. במקרים מעין אלו היקף חובת הגילוי תיבחן גם היא על רקע נסיבות המקרה ובהתאם לשיקולים הנוגעים באופן הטיפול ובמטופל במצבו ובנתוניו (ראו: וייל וגרובר בעמ’ 76).

— סוף עמוד 22 —

א. תוחלת הסיכון והסיכוי הכרוכים בטיפול: ככל שהסיכון של הטיפול המוצע משמעותי יותר וככל שההשלכות הפוטנציאליות של התממשות הסיכון בטיפול המוצע חמורות יותר בהשוואה לסיכוי או לסיכון על פי אסכולה אחרת, כך תגבר חובת הגילוי, ולהיפך.

בהקשר זה אציין כי בתחומי רפואה שונים מתפרסמים קווים מנחים (GUIDELINES) הכוללים רמות (LEVEL) או סיווגים שונים (CLASS) של טיפול מומלץ, בין היתר, כפועל יוצא של התבחינים והאינדיקציות השונות הנוגעות למטופל והמובהקות של הצלחת הטיפול. ככל שהאסכולה הנוספת “משתבצת” בסיווג גבוה של טיפול מומלץ והיא בגדר דרך טיפולית חלופית מקובלת, יש בכך כדי להגביר את חובת הגילוי לגבי אותה אסכולה ולהיפך.

ב. נחיצות הטיפול ודחיפותו: כאשר מדובר בטיפול חירום מציל חיים, או כאשר לא ניתן לקבל הסכמתו של המטופל, ברי כי הסוגיה אינה מתעוררת. מכל מקום, לא חובת הגילוי של טיפול נחוץ ודחוף (גם אם אינו מוגדר כטיפול חירום) כחובת הגילוי לגבי טיפול אלקטיבי שנועד לשפר את איכות החיים ואינו דחוף, שאז היקף חובת הגילוי לגבי קיומן של אסכולות רפואיות אחרות גדול יותר.

ג. יכולתו של המטופל לקבל החלטה מושכלת שונה, התגובה המשוערת של המטופל, התנהגותו של המטופל: כל זאת בעיני הרופא הסביר, כאמור בעניין קדוש. כך, מצב בו המטופל הבהיר באופן חד משמעי כי אינו מעוניין במידע נוסף (ויתור על קבלת מידע) וכי בכל מקרה בדעתו לקבל את הטיפול המוצע לו, יהיו הסיכונים אשר יהיו (ויתור על קבלת ההחלטה), יש בכך כדי לצמצם את חובת הגילוי.

אך גם בהיעדר הצהרות מעין אלה של המטופל, אומר בזהירות הנדרשת כי יש מקרים בהם ניתן להניח כי התגובה משוערת של המטופל, לאחר שהרופא יפרוש בפניו את האסכולות השונות, תהא בנוסח “תחליט אתה עבורי”. הדבר יכול לנבוע ממספר סיבות, כגון: המטופל אינו מבין את מערך השיקולים, המטופל סומך על הרופא המטפל, המטופל מעדיף לקבל את הטיפול בבית החולים בו הוא כבר מאושפז ולא בבית חולים אחר בו נוהגת אסכולה אחרת, וכיו”ב שיקולים. ככל שהשיקולים הם מקצועיים וסבוכים יותר, ומנגד, ההשלכה המיידית על המטופל קטנה יותר, יש להניח

— סוף עמוד 23 —

כי המטופל יותיר ממילא את ההחלטה בידי הרופא המטפל. לא כך כאשר ההשלכה על המטופל היא ברורה או מיידית, כגון: האם טיפול שמרני או ניתוח, האם כריתת שד מלאה או חלקית, האם יש חשש למום בעובר וכיו”ב השלכות על אורך חייו, אורח חייו ואיכות חייו של המטופל. במקרים מעין אלה, חובת הגילוי מורחבת (השוו לעניין בן דוד, בפסקה 6 לפסק דינו של השופט הנדל, שם נדחתה טענת הרופא כי התרשם שבני הזוג לא היו מעוניינים בהפחתת עוברים או בכל התערבות שיכולה לסכן את העוברים כמו דיקור מי שפיר).

ד. ידיעה קודמת של המטופל והתנהגות המטופל בעבר: אם האסכולה האחרת היא בגדר נחלת הכלל, או אם מוכח כי המטופל ידע אודותיה או נהג על פיה בעבר, יש בכך כדי לצמצם את חובת הגילוי לגבי קיומה של האסכולה הנוספת.

27. מבחני המשנה שהותוו לעיל לא מתיימרים להיות רשימה ממצה. מכל מקום, חשוב להזכיר כי גם מקום בו בית המשפט מגיע למסקנה כי הופרה חובת הגילוי, אין בכך סוף פסוק. או-אז על בית המשפט לבחון אם יש קשר סיבתי בין הפרת חובת הגילוי לבין הנזק, קרי, אם התובע היה בוחר לקבל טיפול על פי האסכולה השניה, אילו דבר קיומה היה מובא בפניו, וראו בעניין קדוש לעיל.

יישום הדברים על המקרה שבפנינו

28. ומהתם להכא. בית המשפט המחוזי קבע כי הצוות הרפואי פעל בהתאם למדיניות שהיתה נהוגה במחלקה, והעניק למערערת טיפול סטנדרטי שלא היה כרוך בסיכונים מיוחדים. אי מתן סטרואידים במצב של ירידת מים (להבדיל ממצב של “איום” ללידה מוקדמת טרם ירידת מים) היה בשעתו פרקטיקה רפואית רוטינית מקובלת. הטיפול בסטרואידים במצבים אלו, גם אם היה ידוע ומקובל במקומות שונים, לא תאם את נהלי בית החולים, לא היה נפוץ בפרקטיקה הרפואית בארץ (עדותה של פרופ’ כץ שהובאה לעיל), הוא אף שנוי במחלוקת עד עצם היום זה, ועל פי עדותו של פרופ’ תירוש, לא היה ידוע מהו סוג הסטרואיד המועיל.

אני נכון להניח לזכות המערערים, כי הגישה המצדדת במתן סטרואידים בעת ירידת מים בשבוע מוקדם של הריון, מהווה “אסכולה” שהייתה מוכרת עוד לפני שהתפרסמו הנחיות ה-NIH. אך אין בכך כדי להועיל למערערים על פי מבחן החולה הסביר או החולה המעורב, מנקודת מבטו של הרופא הסביר. פרופ’ שיף, שעל עדותו

— סוף עמוד 24 —

סמך בית משפט קמא, ציין כי בהצהרת ה-NIH (מחודש יולי 1995) נאמר, כי הטיפול בסטרואידים בעת ירידת מים נתון לשיקול הדעת “בזמן אמת” של הצוות הרפואי, נוכח הסיכון להתלקחות זיהום מחד, ומנגד, הסיכוי להבשלת העובר. המדובר בשיקולים רפואיים “טהורים” התלויים במדדים רפואיים משתנים כגון מידת הזיהום ברחם, מצבו ומשקלו של העובר (שנולד במקרה דנן במשקל של 1.7 ק”ג) וכלל נסיבות המקרה. במצב דברים מעין זה, בו מעורבים שיקולים מקצועיים המושכים לכיוונים מנוגדים, איני סבור כי הופרה חובת הגילוי כלפי החולה הסביר מנקודת מבטו של הרופא המטפל בנסיבות המקרה.

29. ולבסוף, יש לדחות את העילה של הפרת חובת הגילוי גם בהיעדר קשר סיבתי. כזכור, בית המשפט התייחס לנקודה זו וקבע כדלהלן (בפסקה 20):

“לא בכתב התביעה ולא בראיות התביעה מצינו טענה או הוכחה כי אילו היו הרופאים מסבירים לתובעת את הסיכונים, כפי שהם אף האמינו שקיימים באותו שלב של ירידת מים, במתן סטרואידים בירידת מים היתה התובעת בוחרת לקבל טיפול בסטרואידים…[ ] ….הסיכוי ש [התובעת – י.ע.] היתה עומדת על קבלת טיפול בסטרואידים, אילו הוסבר לה הסיכון לזיהום והעובדה שתהליך ירידת מים מחיש את הבשלת הריאות, הינו קלוש ביותר ובכל מקרה לא הוכח”.

גם בערעור שלפנינו לא מצאתי ביסוס לשאלת הקשר הסיבתי. אמנם נטען כי המערערת ביקשה מהרופא המטפל לתת לה טיפול בסטרואידים לאור נסיונה בעבר, אולם בית המשפט דחה את הטענה מן הטעם של הרחבת חזית, ולכן אין מקום להידרש אליה במסגרת הערעור דנא.

סוף דבר

30. סיכומו של דבר, כי הצוות הרפואי פעל בהתאם להנחיות בית החולים, ואלו עומדות בסטנדרט הסבירות על פי הפרקטיקה שהייתה מקובלת בתקופה בה נולד המערער. בית החולים לא התרשל בטיפול במערערת ולא הוכח קשר סיבתי בין הטיפול שניתן לה לבין מצבו הרפואי של המערער. אף לא הופרה חובת הגילוי כלפי המערערת ולא הוכח קשר סיבתי בין אי יידוע המערערת לגבי אפשרות למתן סטרואידים לבין הטיפול שניתן לה בסופו של יום.

— סוף עמוד 25 —

לאור האמור לעיל, אציע לחברי לדחות את הערעור ובנסיבות העניין ללא צו להוצאות.

31. לאחר שהונחו בפני חוות דעתם של חברי המשנה לנשיא השופט א’ ריבלין והשופט ס’ ג’ובראן, אציין בקצרה כי איני חולק על החובה המוטלת על רופא ליידע את החולה בדבר קיומן של אסכולות שונות. השאלה היא מה היקפה של אותה חובה, ועד כמה היא חלה גם על טיפול רפואי שוטף/רוטיני, המשקף אסכולה מסוימת על-פיה ניתן אותו טיפול.

ש ו פ ט

המשנה לנשיא א’ ריבלין:

1. כחברי, השופט י’ עמית, אף אני סבור כי דין הערעור להידחות. עם זאת, טעמיי שונים משל חברי, כפי שאבאר להלן.

הרקע בתמצית

2. המערערת אושפזה ביום 4.1.94 במרכז הרפואי סורוקה בבאר-שבע (להלן: בית החולים) בשל ירידת מים מוקדמת. המערער 1 (להלן: המערער) נולד כעבור יומיים, בניתוח קיסרי, בשבוע ה-31 להריון אמו. המערער לקה מיד עם לידתו במצוקה נשימתית (RDS) על רקע אי בשלות ריאתית, בהמשך סבל מדימומים מוחיים ונמצא כי פיתח מחלה קשה של החומר הלבן של המוח (PVL). כיום סובל המערער מ שיתוק מוחין בדרגה קשה ומנכות בשיעור 100%.

3. אין חולק כי למערערת לא ניתן טיפול בסטרואידים לאחר ירידת המים טרם לידתו של המערער. המערערים טענו לעניין זה, בהסתמך על חוות דעת המומחה מטעמם, כי הגישה המקובלת במקרים בהם יש סיכון סביר ללידה מוקדמת היא מתן טיפול בסטרואידים. טיפול זה, מאיץ את הבשלת ריאותיו של העובר ויכול למנוע או להקטין את שכיחות הופעת תסמונת המצוקה הנשימתית אצל הפגים וכן מקטין

— סוף עמוד 26 —

שכיחות אירועים מוחיים כגון ניוון באזור החומר הלבן אשר סביב חדרי המוח (PVL) או דימום תוך חדרי (IVH) – תופעות הגורמות ל שיתוק מוחין.

עוד אין חולק כי בסוף חודש פברואר 1994, כחודשיים לאחר לידתו של המערער, ניתנה על-ידי המכון הלאומי לבריאות בארצות-הברית (ה-NIH – National Institute of Health) הנחיה רשמית בנוגע לטיפול בסטרואידים למניעת סיבוכים של פגות בכל המקרים בהם צפויה לידה מוקדמת, כולל מקרים בהם היתה ירידת מים. הנחיה זו פורסמה בספרות הרלבנטית בחודש יולי 1995, כשנה וחצי לאחר לידת המערער.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4. בית המשפט המחוזי העדיף את חוות דעתו ואת עדותו של המומחה מטעם המשיבים, פרופ’ שיף, לפיה בשנת 1994 מתן סטרואידים במקרים של ירידת מים היה שנוי במחלוקת, ועל כן ההימנעות ממתן הסטרואידים במקרה הנדון “אינה יכולה להיחשב בשום פנים ואופן סטייה מהמקובל… זאת, משום חוסר הוודאות ביחס ליעילות טיפול זה, שהיה קיים ללא ספק בשנת 1994” (עמ’ 10 לחוות דעתו של פרופ’ שיף). משכך, מצא בית המשפט קמא כי “הוכח כי בשנת 1994 היתה בבית החולים, בשתי המחלקות של נשים ויולדות, הנחיה לאי מתן סטרואידים בלידה מוקדמת בשעה שיש ירידת מים. הנחיה זו לנוכח הידוע באותה עת בעולם הרפואה היתה סבירה”. לאור האמור, נקבע כי רופאי המשיבים לא התרשלו בשל כך שנמנעו מליתן למערערת סטרואידים.

בית המשפט הוסיף וקבע כי “לא התקיים דיון בקרב הצוות הרפואי שטיפל בתובעת [המערערת] בדבר מתן סטרואידים לתובעת [המערערת]…” (סעיף 16 לפסק הדין). ואולם, כך נפסק, בנסיבות המקרה – בהתחשב בכך שהמערערת סבלה מזיהום או מחשד לזיהום, שבעטיו טופלה באנטיביוטיקה – הרי ש”הטיפול שקיבלה התובעת [המערערת] לא רק שהיה בהתאם לגישת הטיפול שהייתה מקובלת באותה עת בבית החולים… אלא שגם התמונה הרפואית שהייתה באותה עת, היינו זיהום או החשד לזיהום, לא הצדיקו דיון, שכן עניינה של התובעת [המערערת] התאים לשיטה ולקונספציה שהייתה נהוגה באותה עת בבית החולים” (סעיף 18 לפסק הדין. הדגשה הוספה – א’ ר’).

— סוף עמוד 27 —

5. בית המשפט מצא גם כי לא הוכח קשר סיבתי בין אי מתן טיפול למערערת בסטרואידים לבין שיתוק מוחין ממנו סובל המערער. אמנם, כך נקבע, “בשנת 1994 הועדפה על-ידי ה-NIH הגישה של מתן סטרואידים גם במקרה של ירידת מים. מכך בלבד לא נוכל ללמוד על הקשר הסיבתי בין מצבו של התובע [המערער] להימנעות ממתן סטרואידים לאימו…” (סעיף 30 לפסק הדין). בית המשפט ציין שורה של גורמי סיכון לשיתוק מוחין – עצם הפגות, הפלות של האם שקדמו להריון נשוא הדיון, אי ספיקת צוואר הרחם, פגות לפני שבוע 32, מצג עכוז, סיבוך או זיהום בשליה, משקל לידה נמוך מ-2000 גר’ – אשר נתקיימו כולם אצל המערער. לאור האמור נקבע כי “לא הוכח אם ועד כמה אילו ניתנו לתובעת [המערערת] סטרואידים היה מצבו של התובע [המערער], לנוכח גורמי הסיכון שצוינו, שונה מזה שהוא כיום. לכל היותר הוכח, לאור קיום ההמלצה [של ה-NIH], כי אי מתן סטרואידים הגביר את הסיכון של התובע [המערער] ללקות בשיתוק מוחין. לא הוכח על ידי התובעים [המערערים] שיעור הגברת הסיכון בשל אי מתן סטרואידים” (סעיף 32 לפסק הדין).

6. עוד נקבע כי הצוות הרפואי לא התרשל בשל כך שלא שיתף את הורי המערער בשיקוליו לאי-מתן סטרואידים. המערערת – כך קבע בית המשפט – “טופלה על פי המדיניות שהיתה נהוגה באותה עת במחלקה. על פי אותה מדיניות לא היה מדובר בטיפול רפואי ‘הכרוך בסיכונים מיוחדים’ – המדובר היה בטיפול סטנדרטי…”. לפיכך, לא נמצא כי הרופאים התרשלו משלא הציגו בפני הורי המערער את הגישות השונות שהיו קיימות אז בעולם הרפואה בדבר מתן סטרואידים כאשר יש ירידת מים. בית המשפט הוסיף וקבע כי הסיכוי שהמערערת היתה “עומדת על קבלת טיפול בסטרואידים, אילו הוסבר לה הסיכון לזיהום והעובדה שתהליך ירידת מים מחיש את הבשלת הריאות, הינו קלוש ביותר ובכל מקרה לא הוכח” (סעיף 20 לפסק-הדין). בכך, למעשה, דן בית המשפט בטענה בדבר העדר הסכמה מדעת – ודחה אותה.

7. לבסוף, התייחס בית המשפט – תחת ראש הפרק של “העדר הסכמה מדעת” – לטענת המערערת לפיה לאור ניסיונה בלידה הקודמת, היא ביקשה מן הרופא המטפל “מספר פעמים לקבל הזריקות להבשלת הריאות…” אך נענתה בשלילה, מן הטעם ש”אין זו מדיניות המחלקה לתת זריקות סטרואידים בשלב זה” (סעיף 15 לתצהיר המערערת). בית המשפט נמנע מלדון בטענה, בקובעו כי מדובר בהרחבת חזית, אך ציין, למעלה מן הצורך, כי דברי המערערת בתצהירה לא היו מדויקים, שכן היא לא

— סוף עמוד 28 —

קיבלה סטרואידים להבשלת ריאות העובר בלידתה בשנת 1984, כי אם שלושה שבועות טרם הלידה במהלך אשפוז קודם ללידה, שלא היתה בו ירידת מים.

היקף חובת הגילוי – אסכולות חלופיות

8. כחברי, השופט י’ עמית, אף אני פרשתי בהרחבה את משנתי בעניין היקפה של חובת הגילוי במסגרת דוקטרינת ההסכמה מדעת בע”א 1303/09 קדוש נ’ בית החולים ביקור חולים ([פורסם בנבו], 5.3.2012). אחזור בתמצית על עיקרי הדברים, ככל שהם נוגעים למקרה הנדון.

9. המבחן הנוהג לקביעת היקפה של חובת הגילוי, הנדרשת לצורך קבלת הסכמתו מדעת של מטופל לטיפול רפואי מסוים, הוא “מבחן החולה הסביר”. מהו אותו מידע הדרוש לו, לחולה הסביר, על מנת שהסכמתו תחשב להסכמה מדעת? חוק זכויות החולה, התשנ”ו-1996 (להלן: חוק זכויות החולה או החוק), המעגן בפרק ד’ שבו את דוקטרינת ההסכמה מדעת, קובע בסעיף 13(א) כי לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת “לפי הוראות פרק זה”. סעיף 13(ב) מוסיף וקובע כי “לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע”. המידע הרפואי – לעניין אותו סעיף – מוגדר שם “לרבות”:

(1) האבחנה (הדיאגנוזה) והסָכוּת (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל;

(2) תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע;

(3) הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות;

(4) סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי;

(5) עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני.

[הדגשה הוספה – א’ ר’] .

10. כללי האתיקה של ההסתדרות הרפואית בישראל מוסיפים וקובעים [ההדגשות שלהלן הוספו] כי “הרופא יהיה קשוב למטופל, יכבד את האוטונומיה שלו ואת זכותו לבחור את הטיפול הרפואי ואת אופן ביצועו” (פרק ד’, סעיף ו(1)); כי ה”רופא יסביר למטופל, בשפה ברורה ועל פי יכולתו להבינה, את מצבו הרפואי ואת אמצעי הטיפול האפשריים במצבו…” (פרק ד, סעיף ו(2)); כי “הרופא יסייע למטופל בבחירת ההליך

— סוף עמוד 29 —

הרפואי המתאים לו, תוך שימוש בידע המקצועי הנמצא בידו” (פרק ד’, סעיף ו(4)); וכי “הרופא ימסור למטופל, בשפה ברורה ומובנת, פרטים על האבחנה הרפואית שלו ועל המהלך הצפוי של מחלתו, לרבות מהות הטיפול המוצע, הסיכויים, הסיכונים ותופעות הלוואי האפשריות. הרופא יציג למטופל את הטיפולים החלופיים האפשריים, על מנת לאפשר לו לקבל החלטה מושכלת בדבר המשך הטיפול שיינתן לו” (פרק ד’, סעיף ז(1)).

11. מן ההוראות האמורות עולה חובתו של הרופא (ולו במישור האתי) לשתף את המטופל בדבר קיומם של טיפולים רפואיים חלופיים ולסייע לו בבחירה מושכלת ביניהם. ואמנם, באופן דומה, קבעה הפסיקה בשורה ארוכה של הלכות [ההדגשות שלהלן הוספו] כי “על מנת שהסכמתו של חולה לטיפול רפואי שעתיד להיעשות בגופו תהא ‘הסכמה מדעת’, יש לספק לו מידע הולם על מצבו, על מהות הטיפול המומלץ ומטרתו, על הסיכונים והסיכויים הטמונים בו ועל אלטרנטיבות טיפוליות סבירות לטיפול האמור” (הנשיאה [אז השופטת] ביניש בע”א 2781/93 דעקה נ’ בית החולים “כרמל”, חיפה, פ”ד נג(4) 526, 548 (1999) (להלן: הלכת דעקה)). עוד נקבע כי “יש להימנע ככל הניתן מפגיעה באוטונומיה של המטופל באמצעות ביצוע הליך רפואי בו מבלי שיעמוד על טיבו של הליך זה, ומבלי שיובהרו לו סיכויי ההצלחה של ההליך, הסכנות הנובעות ממנו, תופעות הלוואי הנלוות לו, והאלטרנטיבות לטיפול…” (השופט ס’ ג’ובראן בע”א 718/06 סתחי נ’ מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 30.10.2007). להלן: הלכת סתחי). בתי המשפט עמדו על כך ש”מקום שהחולה אינו מודע לסיכונים, לסיכויים ולהשלכות של הטיפול שהוא עומד לעבור, קיומן של חלופות טיפוליות והשלכותיהן וכיוצא באלה פרטים, כיצד ניתן יהיה לומר כי רצונו – רצון הוא, ובחירתו בטיפול או בחירתו שלא לעשותו – בחירה של ממש היא?” (השופטת ט’ שטרסברג-כהן בהלכת דעקה, 612). ובמקום אחר נאמר באותו הקשר כי “רצון החולה לקבל את הטיפול או לסרב לקבלו לא יחשב לרצון מודע ומושכל, אלא אם יהא מבוסס על המידע החיוני לקבלת ההחלטה. מקום בו החולה אינו מודע, בין היתר, לסיכונים של הטיפול ולקיומן של חלופות טיפוליות, לא ניתן לומר כי רצונו – רצון הוא” (השופט י’ דנציגר בע”א 8126/07 עזבון ברוריה צבי נ’ בית החולים ביקור חולים, ([פורסם בנבו], 3.1.2010), פסקה 44).

— סוף עמוד 30 —

12. גם בתי המשפט האמריקאים חזרו וקבעו כי חובת הגילוי כוללת מידע בדבר קיומן של אלטרנטיבות טיפוליות שונות. כך למשל, בפסק-הדין בעניין Marino v. Ballestas נקבע כי:

The Pennsylvania Superior Court explicitly recognized a patient’s right to be informed of all recognized alternative methods of treatment and stated that a physician fulfills his duty of disclosure only when the physician has disclosed all those facts, risks and alternatives that a reasonable man in the situation which the physician knew or should have known to be the plaintiff’s would deem significant in making a decision to undergo the recommended treatment. (Marino v. Ballestas, 749 F.2d 162, 168 (3rd Cir. 1984)).

בפסק-הדין בעניין Largey v. Rothman קבע בית המשפט כי:

The doctrine of informed consent is one of relatively recent development in our jurisprudence. It is essentially a negligence concept, predicated on the duty of a physician to disclose to a patient such information as will enable the patient to make an evaluation of the nature of the treatment and of any attendant substantial risks, as well as of available options in the form of alternative therapies… (Largey v. Rothman, 110 N.J. 204, 540 A.2d 504 (N.J. 1988)).

ובעניין Matthies v.Mastromonaco קבע בית המשפט כי על-מנת לקבל את הסכמתו המודעת של המטופל, על הרופא להסביר למטופל לא רק על האלטרנטיבה עליה הוא ממליץ, אלא גם על האלטרנטיבות שאינן מומלצות על-ידיו, שאחרת – יחשב הרופא כמי שבחר הלכה למעשה את הטיפול עבור המטופל:

For consent to be informed, the patient must know not only of alternatives that the physician recommends, but of medically reasonable alternatives that the physician does not recommend. Otherwise, the physician, by not

— סוף עמוד 31 —

discussing these alternatives, effectively makes the choice for the patient. Accordingly, the physician should discuss the medically reasonable courses of treatment, including nontreatment (Matthies v. Mastromonaco, 160 N.J. at 38, 733 A.2d at 462).

13. לעניין זה יש להדגיש את ההבחנה הקיימת בין חובת הזהירות בה חב הרופא לבין חובת הגילוי המוטלת עליו, ככל שמדובר בבחירה בין אמצעי טיפול חלופיים. אכן:

טיפול רפואי כרוך מעצם טבעו בבחירה בין אמצעי ריפוי, שבכל אחד מהם טמון סיכוי לריפוי (אך לא ודאות), ולעתים כרוכים בו גם סיכונים. רופא עשוי לעמוד בחובת הזהירות כלפי המטופל שהוא חייב בה על-פי סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], גם אם לא יצליח לרפא את החולה ואף אם מצבו של החולה יורע בעקבות הטיפול, ובלבד שיטפל בחולה בהתאם לסטנדרטים המקובלים במקצוע הרפואה באותן נסיבות. כלומר, ינהג כרופא סביר וזהיר… בגדר סטנדרטים אלה על הרופא לבחור באמצעי היכול להביא לריפוי. ואולם, החולה אינו אובייקט. הוא הסובייקט הנושא בתוצאות הסיכון והסיכוי שנוטל הרופא בבוחרו בדרך הטיפול. על-כן עומדת לו זכות יסוד, הנובעת מן האוטונומיה של הפרט, להחליט מדעת, כלומר בידיעת העובדות הרלוונטיות, אם להסכים לטיפול הרפואי המוצע לו. כנגד זכות המטופל עומדת חובתו של הרופא המטפל למסור למטופל מידע בדבר הטיפול הרפואי שהוא מציע, לרבות אמצעי טיפול אלטרנטיביים והסיכונים והסיכויים הכרוכים בכל אחד מאמצעי הטיפול (ע”א 434/94 ברמן נ’ מור, פ”ד נא(4) 205, 212 (1997)).

באופן דומה נקבע כי “פעולת רופא לא תיחשב כרשלנית אם עשייתה התבססה על העדפת תפיסתה של אחת מבין האסכולות הרפואיות המוכרות” (ע”א 4384/90 ואתורי נ’ בית החולים לניאדו, פ”ד נא(2) 171, 181 (1997)). ואולם, כך המשיך בית המשפט וקבע באותו עניין – ההנחה שמבחינה מקצועית החלטתו של הרופא המטפל לנהוג על-פי אסכולה מסוימת היתה החלטה אפשרית – ומכאן שלא בהכרח החלטה רשלנית – אינה אלא הנחה מותנית:

התנאי הגלום ביסודה הוא, שקודם לגיבוש החלטתם הסבירו הרופאים למנוחה את כל הטעון הסבר על אודות

— סוף עמוד 32 —

מצבה, שאלו את פיה ונהגו כפי שנהגו, לא רק על-פי הבנתם ובחירתם שלהם, אלא גם על-פי רצונה והסכמתה שלה. אכן, הידע המקצועי ותפיסתם הערכית של הרופאים יכולים וחייבים היו להנחותם בדבר תוכן ההסברים שיינתנו על-ידיהם למנוחה. ברם הידע הרפואי, ככל שהוא נוגע למהות הסיכון שבו תלויה המשכת ההיריון ולהיקפו, הוא בעיקרו סטטיסטי ונסמך על הניסיון הרפואי המצטבר, ואילו ההחלטה בעניינה של המנוחה לא יכלה להתבסס רק (או בעיקר) על הערכה סטטיסטית, אלא הייתה חייבת להיות החלטה אינדיווידואלית המביאה בחשבון, בראש ובראשונה, את רצונה ובחירתה של המנוחה עצמה (שם, בעמ’ 182-181).

הנה כי כן, בחירה באמצעי טיפול העומד בסטנדרטים המקובלים של המקצוע לא תהא בגדר רשלנות גם אם הטיפול לא נשא את התוצאות המקוות; ואולם, אם נמנע הרופא מלגלות למטופל מידע אודות הטיפול הרפואי בו בחר, כמו גם אודות אמצעי טיפול חלופיים אפשריים – עשויה לקום למטופל עילת תביעה בגין הפרת חובת הגילוי.

14. מן המקובץ עולה כי עמדתם המשותפת של המחוקק ושל בתי המשפט (ואף של מחברי הקוד האתי של הרופאים) היא כי דבר קיומם של אמצעי טיפול חלופיים הוא בגדר מידע מהותי, הדרוש לחולה הסביר על מנת שהסכמתו תחשב להסכמה מדעת.

15. על רקע האמור מתבקשת המסקנה כי מקום בו קיימות שתי אסכולות טיפוליות עיקריות חלופיות (ויתכנו אף יותר) והגוף המטפל נוהג על-פי אחת מהן, ומקום בו תוחלת הסיכון הכרוך בטיפול (מכפלת הסתברותו ושיעורו) והסיכוי הצומח ממנו הם משמעותיים (ע”א 4960/04 סידי נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ”ד ס(3) 590, 601 (2005)) – חלה על הרופא המטפל חובה לגלות למטופל את דבר קיומן של שתי האסכולות, וזאת אף אם הפרוטוקול הטיפולי הנוהג באותו בית-חולים מאמץ באופן בלעדי רק אחת מביניהן. יתרה מזאת. במקרים מסוימים, תחול על הצוות הרפואי החובה לשקול – במידת האפשר – איזו מן האסכולות מתאימה לעניינו של המטופל הספציפי שבפניו. הפרת חובה זו האחרונה, יכול שתעלה כדי התרשלות בטיפול.

— סוף עמוד 33 —

16. ודוק: חברי, השופט י’ עמית, מציין, בצדק, כי “אין להעלות כל פרקטיקה טיפולית רוטינית לדרגה של ‘אסכולה’ בהשוואה לפרקטיקות אחרות” (בסעיף 24 לפסק-דינו). אכן, עצם השימוש במונח “אסכולה” מניח כי מדובר ב”זרם מדעי… שרבים הולכים בעקבותיו ומושפעים ממנו” (מילון ספיר, 1997). כדי שפרקטיקה טיפולית מסוימת תוגדר מבחינה משפטית כ”אסכולה”, “צריך שהיא תהיה מקובלת כדעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים, או על דעת מומחים מוכרים בעולם, ואף תוצג כדעה מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד. בדרך כלל דעה כזאת תהיה מבוססת על מחקרים מדעיים רציניים המצביעים באופן משכנע על תופעה, קשר או הסבר, להבדיל מהשערות, ואפילו הן השערות סבירות שלא הופרכו על-ידי מחקרים” (רע”א 2027/94 קליג’ נ’ קצין התגמולים, פ”ד נ(1) 529 (1995)). אולם אם שוכנע בית המשפט כי הגוף המטפל נוהג על-פי אסכולה טיפולית במובן המתואר, וכי אסכולה זו שונה באופן משמעותי מאסכולה טיפולית חלופית נוהגת אחרת, קל וחומר כאשר תג המחיר הנלווה לבחירה באחת מן האסכולות עשוי להיות גבוה ביותר – כי אז אין הצוות הרפואי יכול להתעלם מן האסכולה האחרת. שומה על הצוות הרפואי לשתף את המטופל בבחירתו באסכולה המסוימת דווקא, ואף לגלות לו את דבר קיומה של אסכולה חלופית, וזאת כחלק מחובתו לגלות אמצעי טיפול חלופיים. שאחרת אין להוראה – המחייבת גילוי קיומם של טיפולים רפואיים חלופיים (כלשון החוק) או אלטרנטיבות טיפוליות (כלשון הפסיקה) – כל משמעות.

מן הכלל אל הפרט

17. חברי, השופט י’ עמית, יוצא מתוך נקודת ההנחה כי עובר לאשפוזה של המערערת, היתה קיימת אסכולה שדגלה במתן סטרואידים במקרה של ירידת מים בלידה מוקדמת. מכאן נדרש הוא לשאלה אם היה על בית-החולים ליידע את המערערת אודות קיומה של אסכולה רפואית זו, למרות שבית החולים עצמו נהג על-פי אסכולה אחרת.

אין בידי לקבל את הנחת המוצא לדיון. אילו שוכנעתי כי אמנם התקיימה אסכולה כזו – אשר היתה “מקובלת כדעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים, או על דעת מומחים מוכרים בעולם” ואף הוצגה “כדעה מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד” – כי אז המסקנה המתבקשת, לשיטתי, היתה כי הצוות הרפואי התרשל בכך שנמנע מלקיים התייעצות לגבי הטיפול במערערת, לא שקל את שתי

— סוף עמוד 34 —

האסכולות הטיפוליות האפשריות ולא קיבל החלטה מושכלת בדבר העדפת אחת מהן על-פני השנייה. מסקנה מתבקשת נוספת היתה כי המשיבים הפרו את חובת הגילוי שהייתה מוטלת עליהם, משנמנעו להציג בפני המערערת את האפשרות של טיפול בסטרואידים תוך הסבר על יתרונותיו וחסרונותיו.

18. ואולם, במקרה שלפנינו, לא שוכנעתי כי בית-החולים היה ער לקיומה של אסכולה טיפולית מוכרת או כי היה עליו לדעת על דבר קיומה של אסכולה כזו. פרופ’ כץ, ששימשה בזמנים הרלבנטיים לתביעה כמנהלת המחלקה בה אושפזה המערערת טרם לידת בנה, העידה כי:

הספרות העדכנית בימים ההם הייתה חד משמעית נגד מתן סטרואידים בירידת מים, ומי שאומר אחרת לא יודע מה הוא מדבר (עמ’ 39 לפרוטוקול, ש’ 16-15).

דברים אלה – כך הוכח – לא היו מדויקים. ההנחיות של ה-NIH, לפיהן יש ליתן סטרואידים ליולדת בלידה מוקדמת, אשר התפרסמו כחודשיים לאחר לידת המערער, “לא ‘נחתו’ כך לפתע על ציבור הרופאים” (כלשונו של חברי השופט י’ עמית), אלא שיקפו הסכמה רפואית שנתגבשה באותה עת לגבי יעילות הטיפול בסטרואידים. ככלל, אי-ידיעה אודות דרך טיפול מסוימת עשויה לעלות כדי רשלנות: “ככל שמדובר בחידוש בעל חשיבות רבה יותר, אשר פורסם באופן בולט בספרות רפואית בעלת משקל, וככל שיש בחידוש למנוע סכנה גדולה יותר לבריאות, כן תגדל הנטייה לקבוע רשלנות עקב אי ההתעדכנות בחידוש זה על ידי הרופא” (השופט ת’ אור בע”א 3264/96 קופת חולים כללי נ’ פלד, פ”ד נב(4) 849, 858 (1998)). ואולם, במקרה דנן הוכח, כאמור, כי רק כחודשיים לאחר לידת המערער ניתנה ההנחיה הרשמית הראשונה על-ידי ה-NIH בנוגע לטיפול בסטרואידים למניעת סיבוכים של פגות, וכי הנחיה זו פורסמה בספרות הרשמית רק בשנת 1995, כשנה וחצי לאחר לידת המערער.

לאור האמור, שותף אני למסקנתו של חברי כי לא הוכחה במקרה דנן הפרה של חובת הגילוי (בית החולים כלל לא היה מודע לקיומה של אסכולה אחרת). בנסיבות העניין אף לא הוכח כי אי-ידיעה זו עולה כדי התרשלות. יתרה מכך, בנסיבות העניין, לא עלה בידי המערערים להוכיח קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות ובין הפרת חובת

— סוף עמוד 35 —

הגילוי הנטענות לבין הנזקים אותם תבעו (ואולם יכולים היו הם, אילו נתקיימו התנאים לכך, לתבוע פיצוי בעילה של פגיעה באוטונומיה בגין הנזקים שנגרמו להם).

המשנה לנשיא

השופט ס’ ג’ובראן:

אני מצטרף לתוצאה אליה הגיעו חבריי, לפיה דינו של הערעור להידחות, וזאת מהטעמים המפורטים בחוות דעתו של חברי, המשנה לנשיא, השופט א’ ריבלין.

אף לטעמי על הרופא ליידע את החולה בדבר קיומן של אסכולות שונות וטיפולים רפואיים אלטרנטיביים, על מנת שהחולה יוכל לקבל את כל המידע הרלבנטי בטרם יקבל החלטה מושכלת בדבר הטיפול הרפואי לו הוא זקוק. כך, אמרתי בהקשר זה בעניין אחר כי: ” יש להימנע ככל הניתן מפגיעה באוטונומיה של המטופל באמצעות ביצוע הליך רפואי בו מבלי שיעמוד על טיבו של הליך זה, ומבלי שיובהרו לו סיכויי ההצלחה של ההליך, הסכנות הנובעות ממנו, תופעות הלוואי הנלוות לו, והאלטרנטיבות לטיפול (ע”א 718/06 סתחי נ’ מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 30.10.2007, בפסקה 13) (ההדגשה הוספה – ס’ ג”)).

לפיכך, מקובלת עלי מסקנתו של חברי, המשנה לנשיא, כי, ככלל, על הרופא ליידע את החולה בדבר קיומן של אסכולות שונות, אף אם הפרקטיקה הנוהגת באותו בית חולים אימצה רק אחת מהן. כמובן, כי חובה זו אינה חובה מוחלטת והיא תיבחן בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ובהתאם להלכות שנקבעו בפסיקה בעניין היקפה (ראו למשל: ע”א 6153/97 שטנדל נ’ פרופ’ שדה, פ”ד נו(4) 746, 757 (2002)). בנוסף, כפי שקבע חברי המשנה לנשיא, לא כל פרקטיקה תיחשב כאסכולה והמבחנים שהתווה בפסקה 16 לחוות דעתו בעניין זה מקובלים אף עלי.

ש ו פ ט

אשר על כן, הוחלט לדחות את הערעור ללא צו להוצאות.

— סוף עמוד 36 —

ניתן היום, י”א באדר התשע”ב (5.3.2012).

ס’ ג’ובראן

המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט

תביעת רשלנות רפואית הריון / לידה נגד בית חולים הסהר האדום מוקאסד

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

 

ע”א 9194/09

ע”א 9450/09

רע”א 6527/10

לפני:

כבוד המשנה לנשיאה א’ ריבלין

כבוד השופט א’ רובינשטיין

כבוד השופט ח’ מלצר

המערערים בע”א 9194/09 והמשיבים בע”א 9450/09 והמבקשים ברע”א 6527/10:

1. בית חולים הסהר האדום

2. ד”ר יוסף שעאבני

נ ג ד

המשיבים בע”א 9194/09 וברע”א 6527/10 והמערערים בע”א 9450/09:

1. ד.מ.

2. ג.מ.

3. ס.מ.

ערעורים על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 13.10.09 ובקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 21.7.10 בת.א. 7513/05 שניתנו על-ידי כבוד השופט י’ שפירא

תאריך הישיבה:

כ”ט בשבט התשע”א

פסק-דין

המשנה לנשיאה א’ ריבלין:

1. המערערת 1 נולדה להוריה, המערערים 2 ו-3 (כולם המשיבים בערעור שהוגש מטעם ד”ר שעבני ובית החולים) בבית החולים מוקאסד – לאחר שהופנתה לשם על-ידי בית-החולים אליו פנתה תחילה, בית החולים “הסהר האדום” שבירושלים – הוא המשיב מס’ 1.

המשיב 2, ד”ר שעבני, הוא הרופא אשר ביצע את בדיקות המעקב במהלך הריונה של המערערת 2. היה זה הריונה הראשון והוא אובחן כהריון רב עוברים – הריון של תאומים.

בשבוע ה-23 להריונה, אובחן אצל המערערת 2, פער בהתפתחותו של עובר אחד לעומת משנהו. בשבוע ה-32 להריונה, לאחר שהמערערת 2 ביקרה במרפאתו הפרטית של המשיב 2, הוא צייד אותה במכתב הפנייה אל המשיב 1 – בית החולים – ובו ציין כי עליה לפנות לבית-החולים כל אימת שתחוש בכאבים או בצירים וכן בכל

— סוף עמוד 2 —

מקרה בו תתעורר בעיה כלשהיא במהלך ההריון. הוא אף הנחה את המערערת להציג את מכתבו בבית החולים ולבקש כי הוא עצמו ייקרא לשם מיד עם בואה למקום.

ביום 24.5.96, בהיותה בשבוע ה-35 להריונה, חשה המערערת בכאבים והבחינה בירידת מי השפיר. היא פנתה לבית-החולים – המשיב 1 – כשהיא מלווה בבעלה – המערער 1 ובאימו.

2. בית המשפט המחוזי, שנתן אמון מלא בעדותם של המערערים 2 ו-3 ושל אימו של המערער 3, קבע כי הם הגיעו לבית החולים המשיב ושם סרבו לקבל את המערערת 2, אף שהציגה את מכתבו של המשיב 2. בדלפק הקבלה לא מצאו איש. בקומה השלישית פגשו באחות, עובדת בית החולים, ומסרו לה את מכתב ההפניה. אחד מרופאי בית החולים ראה את המכתב ואז נאמר לה כי בית החולים אינו מטפל בלידה של תאומים והיא הופנתה לבית החולים מוקאסד הסמוך. שהייתם של המערערים 2 ו-3 בבית החולים הסהר האדום, נמשכה, כך קבע בית המשפט, כ-35 דקות. גרסת המשיבים כי המערערים 2 ו-3 לא היו כלל בבית החולים במועד האמור וכי מכל מקום לא נתעכבו שם נדחתה על ידי בית המשפט כבלתי מהימנה. בית המשפט קבע כי המערערת 2 שולחה מבית החולים המשיב לפנות בוקר, בלא שקיבלה טיפול ובלא שנעשתה אבחנה באשר למצבה. לאחר מכן היא נתקבלה בביתה חולים מוקאסד כשהיא בתהליך לידה בעקבות צניחת חבל הטבור.

בעת קבלתה בביתה חולים מוקאסד, נבדקה המערערת 2, ונמצא כי אחד העוברים היה מצוי בתנוחת עכוז כשהוא סובל ממצוקה עוברית קשה ואילו ליבו של השני לא פעם. התאומה הראשונה חולצה בניתוח קיסרי במצב של תשניק קשה ביותר והיא סובלת מ-שיתוק מוחין ו-פיגור שכלי קשה. התאומה השנייה חולצה ללא רוח חיים.

3. בית המשפט המחוזי, לאחר שקבע את הממצאים העובדתיים ובחן את חוות-הדעת הרפואיות שהוצגו מטעם בעלי-הדין מצא כי המשיבים 1 ו-2 התרשלו בטיפולם במערערת 2 עובר ללידת התאומות.

המשיב 2, הרופא אשר טיפל במערערת 2 במהלך הריונה, נמנע מלקיים תרשומת מסודרת אודות בדיקות המעקב שביצע ולא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי קיים מעקב סביר. נהפוך הוא, בית המשפט מצא, גם לאור חוות-הדעת של

— סוף עמוד 3 —

המומחה הרפואי מטעם המשיבים, כי מעקב ההריון לא היה תקין, חלק מן הבדיקות לא נעשו, הופר הסטנדרט המקובל לגבי בדיקות אולטרה-סאונד וחלבון עוברי ולא נרשמו הנחיות למערערת 2 באשר להתנהגותה במהלך ההריון. המשיב 2, כך נקבע, התרשל גם בכך שאף שידע כי הוא עשוי להיעדר מן הארץ בתקופה הקריטית ללידה, נמנע מליידע רופא מחליף על מצבה של המערערת 2, ונמנע ממתן הנחיות לעובדי בית החולים המשיב 1 אליו הופנתה על-ידו.

4. אשר למשיב 1, בית החולים “הסהר האדום”, מצא בית המשפט המחוזי כי הוא התרשל בעצם סירובו לקבל את המערערת 2 למען תלד בו, ובשל מחדלו לבדוק אותה, חרף מצבה וחרף מכתב ההפניה שאחזה. בבית-החולים לא נמצאו רישומים באשר לשעת הגעתה של המערערת 2 למקום, ובאשר למה שהתרחש במהלך שהייתה שם. באלה, כך פסק בית המשפט, הוסב למערערים נזק ראייתי ובשל כך הועבר לכתפי המשיב 1 הנטל להוכיח כי לא התרשל וכי לא נתקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין התוצאה הקשה בה נסתיימה הלידה – וזאת בכל הנוגע להתייצבותם של המערערים 2 ו-3 ואימו של המערער 3 בבית החולים, זמן הגעתם ושעת עזיבתם – ככל שאלה נחוצים לצורך קביעת קיומו של קשר סיבתי בין ההשתהות הזו לבין הנזק שנגרם למערערת 1.

5. בית החולים אליו הגיעה המערערת 2 לראשונה היה אמור, כך נקבע בהסתמך על דברי המומחים, לבצע בה ניתוח קיסרי מיידי; אפילו לא היה בכוחו של בית החולים המשיב לטפל במערערת 2, היה אמור לגרום להעברתה המיידית לבית החולים אחר, להודיע לאותו מוסד כי המערערת 2 בדרכה אליהם ולקצר את זמן תחילת הטיפול בה, זמן שהיה קריטי בנסיבות העניין. במחדלם הפרו, כך נקבע, את הוראות משרד הבריאות.

6. בית המשפט המחוזי קבע כי נכותה של המערערת 1 נגרמה בשל האירועים החמורים שהתרחשו סביב הלידה וכי הנזק המוחי שנגרם לה הוא תוצאה של האירוע ההיפוקסי-איסכמי שהתרחש במהלך הלידה. עצם צניחת חבל הטבור לא גרמה לנזק, במקרה זה, כך נקבע, וטיפול ראוי ומיידי עם הגעת האם לבית החולים “הסהר האדום”, המשיב, היה יכול למנוע את הנזק למערערת 1. למסקנות אלה הגיע בית המשפט לאחר שבחן את עדויות המומחים כולם, את חוות-הדעת הרפואיות, את העדויות שבאו לפניו ואת הספרות המקצועית. עם זאת, מצא בית המשפט כי המערערת 2 תרמה באשמה,

— סוף עמוד 4 —

בשיעור 25%, לתוצאה המזיקה, בשל שנמנעה מביצוע מקצת מן הבדיקות אליהן הופנתה על-ידי המשיב 2 ובשל שלא הקדימה את בואה לבית החולים מיד עם תחילת הצירים.

7. בית המשפט המחוזי פסק כי מוטב לה למערערת 1 לשהות במוסד המתאים למגבלותיה – ולא בביתה – וזאת בשל מצבה הקשה והמיוחד. בשל מצבה גם נקבע כי תוחלת חייה תסתיים בגיל 60. כשקביעות אלה בידיו – פנה בית המשפט המחוזי להעריך את נזקי המערערים. הוא פסק לה פיצויים בגין נזק לא ממוני בסכום של מליון ש”ח. את הפסדי כושר ההשתכרות ב”שנים האבודות” בסכום של 691,000 ש”ח, ביסס בית המשפט על-פי השכר הממוצע במשק (כולל שכרם של עובדים זרים ועובדים מן השטחים), ועל ההנחה שתשהה במוסד סיעודי עליו תהא כלכלתה. בנוסף לכך, פסק למערערים 2 ו-3 פיצוי גלובאלי בסך 35,000 ש”ח בגין הפסדי שכר לעבר, הוצאות ניידות למערערת 1, לעבר ולעתיד, בסך 509,000 ש”ח והוצאות סיעוד בסך 3,000 ש”ח לחודש עד להעברתה למוסד ותשלומים בגין הוצאות אחרות.

מסכום הפיצויים נוכו 75% מתגמולי המוסד לביטוח לאומי.

8. המערערים – המערערת 1 והוריה, והמשיבים – הרופא המטפל ובית החולים “הסהר האדום” מערערים, כל אחת מקבוצות בעלי-דין אלה, מטעמם, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

המשיבים סבורים כי ראוי היה לדחות את התובענה שהוגשה נגדם בשל שלא הוכחה התרשלותם בטיפול הרפואי והן בשל אשמה התורם של המערערת 2, שהגיעה לכדי 100% – לטענתם. הם טוענים כנגד הקביעה כי נכותה של המערערת 1 נגרם בקשר ללידה וכי בית החולים “הסהר האדום” סירב לקבלה. גם מועדי ההגעה ומשך השהות של המערערת 2, כפי שנקבעו על-ידי בית-המשפט המחוזי – אינם נכונים לדעת המשיבים, ומכל מקום, כך הם סבורים, לא נתקיים קשר סיבתי בין מחדלי בית החולים לבין התוצאה. אשר למשיב 2, הם סבורים כי הוא ערך את הבדיקות הרפואיות הנדרשות למערערת 2 ואילו היא לא שעתה להוראותיו.

הפיצוי שנפסק למערערים, לדעת המשיבים, הוא על הצד הגבוה, חורג מן הנהוג ומתבסס על הערכה מוטעית של תוחלת החיים. לא היה, לדעתם, מקום לפסוק

— סוף עמוד 5 —

את הסכומים שנפסקו בגין הוצאות ניידות וסיעוד, וגם רכיב הפיצוי בגין הפסדי השתכרות של המערער 3 הוא גבוה, לדעתם.

9. המערערים מצידם סבורים כי סכומי הפיצוי שנפסקו להם נמוכים מן הראוי. לא היה מקום, לדעתם, לקבוע כי המערערת 1 תשהה במוסד כל חייה, לקבוע כי קוצרה תוחלת חייה ולהפחית מן הפיצוי בגין הפסדי ההשתכרות. גם הסכומים שנפסקו בגין הוצאות הניידות והסיעוד נמוכים, לטעמם, ואילו הסכומים שנוכו בגין תגמולי הביטוח הלאומי גבוהים, לשיטתם.

10. דין הערעורים להידחות.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי מתבסס, הן לעניין קביעת האחריות והן לעניין שומת הנזק, על הממצאים העובדתיים שבאו לפניו. בית המשפט נימק היטב את פסק דינו הסומך על הראיות שבאו במשפט. התשתית הראייתית שהונחה בפני בית המשפט כללה עדויות מטעם בעלי-הדין עצמם, עדויות כתובות של מומחים רפואיים ועדויות בעל-פה. בית המשפט התייחס בפסק דינו למהימנותם של העדים שהובאו לפני בית המשפט ומכוח התרשמותו קבע את העובדות ששימשו אותו בפסק הדין. כך לעניין קביעת האחריות וכך לעניין קביעת הנזק.

לא מצאנו כל עילה להתערב בפסיקתו של בית המשפט המחוזי. קביעותיו מעוגנות היטב בחומר הראיות שבא לפניו ומסקנותיו נכוחות, הן לעניין החבות והן לעניין האשם התורם. כך הדבר גם באשר לממצאיו ומסקנותיו, בכל הנוגע לשומת הפיצויים.

התוצאה היא שהערעורים נדחים.

אין צו להוצאות.

המשנה-לנשיאה

השופט א’ רובינשטיין:

אני מסכים.

— סוף עמוד 6 —

ש ו פ ט

השופט ח’ מלצר:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה-לנשיאה א’ ריבלין.

ניתן היום, ח’ בטבת התשע”ב (4.1.2012).

רשלנות רפואית בנוירולוגיה- בתחום הנוירולוגיה

תביעות רשלנות רפואית רבות מוגשות בתחום הנוירולוגיה.

בד”כ מדובר ברשלנות של רופא משפחה אשר לא אבחן בזמן בעיה נוירולוגית, או של נוירולוג אשר לא טיפל בבעיה כראוי.

תביעות רשלנות רפואית בנוירולוגיה אינן קלות להוכחה ומחייבות עו”ד רשלנות רפואית וכן מומחה נוירולוג בכיר אשר יגבה את התביעה בחוות דעת מטעמו.

מקרים נפוצים במיוחד של תביעות רשלנות רפואית בתחום הנוירולוגיה, ארעו בנושאים הבאים:

שיתוק מוחין

נוירופתיה
נוירופתיה סוכרתית

פולינוירופתיה

טרשת נפוצה
רעידות / רעד בידיים
תסמונת התעלה הקרפלית
תסמונת גיליאן ברה
נמלולים, תחושת נימול, נמלול, נימול בידיים
כאבי רגליים, רגליים שורפות
כאב נוירופטי, כאב

מיופתיה – מחלות שרירים

מיאסטניה גרביס
צניחת עפעפיים
ראייה כפולה, כפל ראייה
ניוון שרירים
דלקת שרירים
פיברומיאלגיה -תסמונת רגישות וכאבים מפושטים
חולשת שרירים
כאבי שרירים, כאב בשרירים
התכווצות שרירים, התכווצויות שרירים
קפיצות שרירים, פסיקולציות
מחלת ALS

פוליו


במקרים בהם ארעה רשלנות רפואית באחד או יותר מהנושאים הבאים, יש כאמור להכין כתב תביעה אליו מצורפת חוות דעת רפואית של נוירולוג, ובה מפורט בדיוק מה הייתה הרשלנות ואילו נזקים נגמרו כתוצאה ממנה.

ככל שמדובר באדם צעיר יותר ובנזק גדול יותר- כך גם יגדל שיעור הפיצויים אותם יפסקו בתי המשפט.

לדוגמה אדם בן 30 שנפגע עקב רשלנות רפואית נוירולוגית, יקבל פיצוי גדול בהקבה מאדם בן שמונים אשר נפגע מאותה רשלנות בדיוק.

הסיבה לכך היא כי בתי המשפט מביאים בחשבון כחלק מסך הפיצויים אותם הם פוסקים, גם נושאים כגון קיצור תוחלת חיים, הפסדי השתכרות וכדומה. תביעת רשלנות רפואית בתחום הנוירולוגיה נמשכת בממוצע כשלוש שנים ובמידה וזוכים בתביעה, מוחזרים לתובע כל ההוצאות שהוציא לשם הגשת התביעה כגון חוות דעת, אגרות וכדומה.

לשאלות או לתיאום פגישה בנושא רשלנות רפואית נוירולוגית, ניתן ליצור קשר עם עו”ד רשלנות רפואית ענת מולסון שפרטיה בראש העמוד משאל