רשלנות רפואית- מתיחת בטן- פרופורציה

עברתי לפני שנה ניתוו פלסטי בפרופורציה. מדובר בניתוח אחרי ירידה משמעותית במשקל שכלל מתיחת בטן ומותניים. התוצאות איומות ואין שום השתפרות לא מבחינת המראה ולא מבחינת התוצאה. אני זקוק לעזרתכם בנושא הגשת תביעת פיצויים בגין רשלנות רפואית

שפה שסועה- חך שסוע- רשלנות רפואית?

שפה שסועה היא מצב רפואי שבו נולד תינוק עם שסע אנכי בשפה העליונה. השפה השסועה עשויה לנבוע ממכשל באיחוי של הרקמה אצל העובר, וקשור לעתים קרובות לחך שסוע. מעבר לקושי הנובע ממראה אסתטי לא נעים, עשויים להתקיים אצל התינוק הלוקה בשפה שסועה, קשיים בלעיסה, בשתיית נוזלים ובבליעה, ולעתים אף בנשימה.

הסיכוי ללידת ילד בעל “שפה שסועה” הוא אחד ל 600-800 ילדים.

החיך הינו ה”תקרה” של הפה והוא מפריד בין חלל הפה לחלל האף. כאשר בתקופת ההריון לא נוצר חיבור תקין בין שני חלקיו של החיך – נוצר שסע לאורכו. תופעה דומה יכולה להיווצר בשפה העליונה ומעליה ואז מתקבלת שפה שסועה. במקרים מסוימים קיים שסע בשפה ובחיך. השסע יכול להופיע בדרגות חומרה שונות.

 

בדרך כלל השסע הינו הפרעה יחידה, ובמרבית המקרים לא ידועים הגורמים לשסע, אך לעיתים השסע הוא אחד המאפיינים של תסמונת כוללת. קיים מידע מחקרי לגבי גורמים סביבתיים (תרופות, מחלות) בתחילת ההריון שיכולים להיות הגורם.

 

גורם תורשתי — ישנה שכיחות גבוהה יותר של שסע כאשר הוא מופיע אצל אחים או אחיות. במידה והשסע הוא חלק מתסמונת כוללת התורשה היא בהתאם לתסמונת. בכל מקרה מומלץ לפנות לייעוץ גנטי.

 

הקושי העיקרי בהאכלת התינוק הוא חוסר היכולת שלו ליצור ואקום לצורך מציצה בגלל הפתח בחיך. קיימים בקבוקים ופטמות מיוחדים שמקלים על ההאכלה.

 

השכיחות של הצטברות נוזלים באוזן תיכונה גבוהה יותר מהרגיל אצל ילדים עם חיך שסוע. נוזלים אלו יכולים להשפיע על מצב השמיעה ובהמשך גם לעכב התפתחות שפה ודיבור. ילד עם חיך שסוע עובר בדיקות אף-אוזן-גרון ובדיקות שמיעה תקופתיות. במידה ומוצאים נוזלים באוזן תיכונה ניתן להחדיר כפתורי איוורור (TUBES) במהלך הניתוח לתיקון החיך.

 

התפתחות השפה (אוצר מלים, משפטים, הבנה) לרוב תקינה אצל ילדים עם חיך שסוע, כאשר בעית החיך אינה חלק מתסמונת כוללת.

 

 

הדיבור של הילד – היכולת לבטא עיצורים שונים יכול להיות משובש, הילד מתקשה ליצור לחץ אויר בפה ולכן ייתכנו שיבושים בהיגוי. הפרעה נוספת שיכולה להופיע היא דיבור מאונפף, הנובע מבריחת אויר (קול) מהאף בזמן דיבור.

 

במקרים קשים במיוחד, ניתן לשקול אפשרות להגשת תביעת רשלנות רפואית, על אי גילוי מום זמן במהלך ההריון. כידוע להורים יש ציפיות לגיטימיות כי יתגלו כל המומים המולדים, באם קיימים, עוד במהלך ההריון ולפיכך קיימת לעיתים עילה להגשת תביעות רשלנות רפואית בעת שישנה החמצה או פספוס של אבחון המום.

לשאלות על תביעת רשלנות רפואית בגין שפה שסועה, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה בצד שמאל

קטיעת רגל עקב זיהום- רשלנות רפואית?

בגצ 3346/03 עו”ד יעקב אביעד,צחי איטר ואח’ נ’ מר דני נווה – שר הבריאות ואחרים

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג”ץ 3346/03

בפני:
כבוד השופט א’ ריבלין

כבוד השופט ס’ ג’ובראן

כבוד השופט י’ עדיאל

2. צחי איטר

3. יורשי המנוחה נעמי זביב ז”ל

נ ג ד

המשיבים:
1. מר דני נווה – שר הבריאות

2. פרופ’ ש. גליק – נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות

עתירה למתן צו על תנאי

תאריך הישיבות:
י”ט בכסלו תשס”ד
כ”ה בניסן תשס”ה
(14.12.03)
(04.05.05)

פסק-דין

השופט י’ עדיאל:
עניינה של עתירה זו בהקמת ועדת בדיקה על-פי סעיף 21 לחוק זכויות החולה, התשנ”ו-1996, בעניינם של שני חולים שטופלו בשני בתי חולים שונים. חולה אחת נפטרה, כנראה עקב ביצוע טיפול כירורגי (ניתוח) באיחור. החולה השני נאלץ לעבור, עקב זיהום, סדרת ניתוחים בהם נקטעה רגלו. בעתירה נטען, שבשני המקרים קיימת סבירות גבוהה לאבחון ו/או טיפול שגוי שניתן לאותם החולים. לשם בדיקת טענה זו התבקשה, כאמור, הקמתה של ועדת בדיקה. בחלקה הכללי התייחסה העתירה לשאלה, אימתי על המשיבים למנות ועדת בדיקה לשם בדיקת תלונות המוגשות לנציב קבילות הציבור במשרד הבריאות (להלן – נציב הקבילות או המשיב). לעניין זה בית משפט התבקש להורות למשרד הבריאות להוציא תקנות ו/או הנחיות פנימיות מסודרות בדבר הקריטריונים להקמת ועדות בדיקה כאלו.

בישיבת בית המשפט מיום 14.12.03 הודיעה באת-כוח המדינה, כי נציב קבילות הציבור יעשה מאמץ לערוך בדיקה נוספת של שתי התלונות הפרטניות, בדרך שתראה בעיניו ראויה. היא הוסיפה, שהבדיקה לא תעשה, בהכרח, על דרך של הקמת ועדת בדיקה. באשר לנושא העקרוני, הודיע בא-כוח העותרים, נוכח הערות בית המשפט ובשים לב להודעות בא-כוח המדינה, כי הצעת חוק בעניין זה נמצאת כיום בהכנה, כי הוא חוזר בו מעתירתו לעת הזאת.

בעקבות אותה החלטה קיים נציג הקבילות בדיקות נוספות בעניינם של שני החולים. ביום 14.3.04 הוא הודיע לבית המשפט, כי הגיע למסקנה כי אין מקום להורות על הקמת ועדת בדיקה לגבי החולה שנפטרה. בעניינה של אותה חולה, סבר נציב הקבילות, התמונה העובדתית ביחס לטיפול הרפואי שניתן לה, הנה ברורה למדי, והשאלה העיקרית העולה המתעוררת בקשר לחולה זו, נוגעת למידת הדחיפות שבביצוע הניתוח אליו הופנתה. בעניין זה סבר המשיב, כי ההחלטה שהתקבלה על ידי הרופאים המטפלים, התקבלה על בסיס שיקול דעת רפואי, לגביו יכולים להיות חילוקי דעות לגיטימיים בין רופאים, אך אין מדובר בחשד לביצוע עבירת משמעת. עמדתו זו של נציב הקבילות אושרה על-ידי ועדת התלונות במשרד הבריאות.

בנסיבות אלה סבר נציב הקבילות, אין מקום להורות על הקמת ועדת בדיקה. שכן, לשיטתו, תפקידה של ועדת בדיקה כזו הוא לאסוף נתונים עובדתיים ומקצועיים הנדרשים לבירור עובדות שקיימת לגביהם אי בהירות, מקום בו עולה חשש להתנהגות פסולה מצד הגורמים המטפלים, העשויה להצריך נקיטת אמצעים משמעתיים. משהתמונה העובדתית ביחס לטיפול הרפואי שניתן לחולה הנה ברורה ולא קיים, לשיטתו של נציב הקבילות, חשש להתנהגות פסולה, הוא סבר שאין מקום למנות ועדת בדיקה.

ביום 22.4.05 הגישו המשיבים תגובה נוספת, אשר התייחסה לבירור הנוסף שקוים בעניינו של החולה השני. מתגובה זו עולה, שבעניין זה נפגש נציב הקבילות עם הממונה על השירות האורטופדי בבית החולים בו טופל החולה וקיבל, לבקשתו, שתי חוות-דעת של מומחים למחלות זיהומיות, וזאת בנוסף לשתי חוות-דעת שהומצאו לו קודם לכן. גם כאן החליט המשיב, לאחר שבחן את החומר שנאסף על ידו, כי אין מקום לנקוט בצעדים משמעתיים כנגד הגורמים המטפלים בגין חשש לביצוע עבירת משמעת, וגם אין מקום למינוי ועדת בדיקה לצורך המשך בירור העניין. מהחומר הקיים, מסביר המשיב בתגובתו, עולה שקיימים ספיקות לגבי מקור הזיהום ומידת האגרסיביות של הטיפול האנטיביוטי שניתן לחולה. אולם, גם אם הטיפול האנטיביוטי שניתן לא היה אגרסיבי מספיק, אפשרות שהועלתה על-ידי חלק מהמומחים, מדובר, כך סבור נציב הקבילות, בטעות שבשיקול דעת, אך אין מדובר בעילה לנקיטת צעדים משמעתיים נגד הרופאים המטפלים. עמדה זו הובאה אף היא ואושרה על-ידי ועדת התלונות במשרד הבריאות.

בתגובת העותרים מיום 21.7.04, שהתקבלה לאחר ההודעה המשלימה של המשיבים בעניינה של החולה הראשונה, עמד בא-כוח העותרים על דרישתו למינוי ועדת בדיקה בעניינה של אותה חולה. לטענתו, המומחה הרפואי אליו פנה המשיב עצמו לשם קבלת חוות-דעת, קבע בחוות-דעתו, כי צריך היה לנתח את החולה בשלב מוקדם יותר של מחלתה והמשיב עצמו היה סבור כי הקדמת הניתוח הייתה מצילה את חיי החולה. לפיכך, נטען, אין ממש במסקנתו של נציב הקבילות, כי מדובר בחילוקי דעות “לגיטימיים”, דבר שאינו מצדיק הקמת ועדת בדיקה, אשר תגבה עדויות מפורטות מן המעורבים והיא שתחליט אם אכן מדובר ב”חילוקי דעות לגיטימיים”. בא-כוח העותרים גם טוען נגד גישתם הכללית של המשיבים בנושא הקמת ועדות בדיקה, לפיה יש להקים ועדות בדיקה רק במקרים שבהם קיימת, על פני הדברים, רשלנות חמורה המחייבת נקיטת צעדים משמעתיים. לשיטתו, יש להקים ועדות בדיקה, בכל מקרה בו קיימת רשלנות רפואית לכאורה והנזק הנו משמעותי.

בטיעונו בעל-פה הוסיף בא-כוח העותרים וציין, כי הוא אינו מבקש להקים ועדת בדיקה על מנת לנקוט בצעדים משמעתיים נגד
הרופאים המטפלים, אלא כדי שועדת הבדיקה תיתן דעתה על כשלים מערכתיים שנפלו, אם נפלו, בקשר לטיפול באותם חולים ותציע דרכים כדי למנוע הישנותם של מקרים כאלה.

יודגש, כי למרות שברור כי העותרים אינם מקבלים את עמדתו של המשיב, בא כוחם לא תקף לפנינו את מסקנותיו של נציב הקבילות לגופן. הוא הסתפק בטענה שהממצאים הקיימים מחייבים הקמתה של ועדת בדיקה.

באת-כוח המשיבים טוענת, שאין מקום, בנסיבות העניין, לחייב את נציב הקבילות להורות על הקמת ועדת בדיקה. לטענתה, לנציב הקבילות שיקול דעת כיצד ייבדקו התלונות המוגשות לפניו, והוא אינו חייב לעשות כן דווקא בדרך של הקמת ועדת בדיקה. כך הדבר, לטענת המשיבים, גם לגבי שני החולים עליהם נסבה העתירה, שבדיקת עניינם אינה מצדיקה הקמתה של ועדת בדיקה.

לאחר שנתנו דעתנו על טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה, שאין מקום לחייב את נציב הקבילות, במקרה זה, להורות על הקמת ועדות בדיקה.

ככל שמדובר בבדיקת הנסיבות הספציפיות הקשורות לעניינם של שני החולים, לא שוכנענו שבדיקה זו חייבה הקמתה של ועדת בדיקה דווקא. בעניין זה לא מצאנו פגם בשיקול דעתו של המשיב, לפיו הקמתה של ועדה כזאת אינה נדרשת לשם בדיקה יסודית יותר של הממצאים העובדתיים, שכן התמונה העובדתית, ככל שהיא ניתנת לבדיקה כיום, ברורה.

אשר למסקנתו של נציב הקבילות בנושא ההתרשלות, כאמור, בא כוח העותרים אינו תוקף מסקנה זו לגופה. משכך, לא ברור מהו הבסיס שביסוד הדרישה למנות, לצורך כך, ועדת בדיקה. מכל מקום, לא שוכנענו, גם כאן, שנציב הקבילות לא היה רשאי להגיע למסקנות אליהן הגיע בעצמו (ואיננו מחווים דעה על המסקנות לגופן), בלא להיזקק, לצורך כך, לועדת בדיקה.

טענתו הכללית של ב”כ העותרים, בדבר הצורך בהקמת ועדת בדיקה כדי למנוע הישנותם של מקרים כאלה, מעוררת, במישור הפרטני, את השאלה האם בנסיבות המקרה נפל כשל מערכתי, המחייב הקמתה של ועדת בדיקה כדי למנוע הישנותם של מקרים כאלו. בהיבט העקרוני, עניין זה מעלה את השאלה הכללית, מתי ובאלו מקרים ראוי להקים ועדת בדיקה על פי חוק זכויות החולה.

גם בעניין זה לא שוכנענו שנסיבות המקרה חייבו הקמתה של ועדת בדיקה. מה גם שנושא זה חורג מגדר עניינם של שני החולים הנוגעים בדבר, ונוגע לחלקה הכללי – עקרוני של העתירה, שאותה ב”כ העותרים זנח.

התוצאה היא, שהעתירה נדחית. אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ”ה בניסן תשס”ה (4.5.2005).

ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03033460_I11.docש.י.
מרכז מידע, טל’ 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

בגצ 3346/03 עו”ד יעקב אביעד,צחי איטר ואח’ נ’ מר דני נווה – שר הבריאות ואח’

Since these courses are germane to specific degree programs, it would essay online order-essay-online.net seem likely that students who enroll would be interested in moving on to the degree, and therefore be more invested in completing the course

נפילה בבי"ח- פגיעה בבית חולים- רשלנות רפואית?

נפילה בבית חולים- פגיעה בבי”ח– רשלנות רפואית?

א 1116/01 אביקזר פרחיה נ’ אלישע בע”מ, קופת חולים כללית1
בתי המשפטא 001116/01
בית משפט השלום חיפה
18/04/2005
תאריך:
כב’ השופט א. אליקיםאביקזר פרחיה
נ ג ד1. אלישע בע”מ
2. קופת חולים כללית
פסק דין
מבוא
1. 1. התובעת ילידת 1928 נותחה ביום 11.1.94 בבית חולים אלישע. לטענתה ביום 13.1.94 בעת שהובלה למקלחת על כסא גלגלים הופלה ברשלנות מהכסא ונפגעה בברכה. בגין נזקי אותה נפילה הגישה התובעת תביעה ביום 2.1.01.2. 2. אין מחלוקת כי אין תעוד במסמכים הרפואיים לאותה נפילה ונשאלת השאלה, האם בדתה התובעת את הנפילה מלבה, האם פברקו הנתבעים את הרישומים הרפואיים ולא תעדו את הנזקים שגרמו לתובעת בעת הפלתה מהכסא או אולי מדובר היה בארוע שארע אך הוא היה חסר חשיבות ובלתי מזיק ולכן לא נרשמו פרטים כלשהם לגביו.3. 3. לאור המחלוקת בין הצדדים הוחלט כי בשלב ראשון יתבררו נסיבות הארוע בלבד, לצורך כך העידו מטעם התביעה התובעת ובתה הגב’ אסתר בוזגלו ומטעם הנתבעים הגב’ רחל אלבה האחות האחראית בתקופה הרלוונטית.4. 4. לאחר מכן סיכמו הצדדים טיעוניהם בכתב לרבות סיכומי תגובה מטעם ב”כ התובעת.מועדי ההליכים הרפואיים על פי המסמכים
5. 5. ביום 11.1.94 נותחה התובעת בבית חולים אלישע, ניתוח בו הוחלפה ברכה הימנית.6. 6. ביום 13.1.94 טוענת התובעת כי הופלה/נפלה מכסא הגלגלים.7. 7. ביום 19.1.94 שוחררה התובעת מבית חולים אלישע והועברה לשיקום בבית חולים פלימן, (נ/6).8. 8. ביום 22.3.94 שוחררה התובעת מבית חולים פלימן (נ/7) והועברה לבית חולים כרמל בשל כאבים בברכה הימנית. שם נותחה ניתוח להוצאת הפיקה, אושפזה עד 3.4.94 מועד בו הוחזרה לבית חולים פלימן לשיקום, (ת/8).9. 9. ביום 10.5.94 אושפזה שוב התובעת בבית חולים כרמל, נותחה בברכה ושוחררה ביום 20.5.94 (ת/9), מועד בו הועברה לבית חולים פלימן לשיקום שם שהתה עד 30.7.94, (ת/10).דיון והכרעה
10. 10. אקדים ואומר כי העידו בפניי שלושה עדים, אך רק עדותה של התובעת יכולה לתרום להכרעה בשאלה האם ארע הארוע.11. 11. בתה של התובעת הגב’ בוזגלו לא היתה עדה לארוע וכל גרסתה הינה מפי השמועה. אמנם לו סיפרה האם לבתה על קיומו של ארוע הנפילה מיד לאחר התרחשותו ייתכן ויש בכך להקנות לו נופך אמינות, אך אם לא ארע הארוע כלל העובדה כי הבת תומכת באמא אינה יכולה להפוך את ה”אין” ל”יש”.12. 12. העדה הגב’ רחל אלבה, אמנם היתה האחות האחראית ביום 13.1.94 אלא שרק כ-8 שנים לאחר אותו יום הפנו את תשומת ליבה לראשונה לטענת התובעת כי היא הופלה באותו יום, הגב’ אלבה לא ידעה על הארוע ובוודאי שלא יכולה היתה לזכור בדיעבד מה התרחש באותו יום שמבחינתה היה יום רגיל לכל דבר. עדותה בענין הנוהלים ברישום מסמכים תאונות ותעודם, הינה עדות תאורטית שלא מתייחסת למקרה המסויים ולכן לא אקבע מימצא על פי עדותה.13. 13. נותרנו עם עדותה היחידה של התובעת מצד אחד והמסמכים השונים שאין בהם רמז לארוע הנפילה מצד שני.14. 14. לאחר ניתוח עדות התובעת לא שוכנעתי כי ארוע כזה אכן ארע. אם אניח לרגע וזו הנחה תאורטית בלבד כי צודקת התובעת וכי היא הופלה ברשלנות מכסא הגלגלים בבית חולים אלישע וכי אנשי הצוות בבית חולים אלישע חברו יחדיו להעלים רשלנותם ודאגו שלא לתעד הנפילה במסמכים הרפואים. מסתבר כי הנחה זו מופרכת לחלוטין מעדות התובעת עצמה ומהמסמכים הרפואים החל מיום 19.1.94. כזכור ביום 19.1.94 שוחררה התובעת מבית חולים אלישע, דהיינו החל מיום 19.1.94 שוחררה התובעת “מכבלי הקושרים המפברקים רישומים” והיא הגיעה לידיהם של גורמים אוביקטיבים-רופאים בבית חולים אחר בית חולים פלימן ועל פי עדותה של התובעת בעמ’ 6 “אני אמרתי לרופאים בפלימן על הנפילה. כאשר הגעתי לביה”ח פלימן אני סיפרתי להם”. אך עיון בנ/7 מסמכי בית חולים פלימן, מראה כי אין רמז לאותה נפילה באת רישום דבריה של החולה או האבחונים של מחלתה. הייתכן כי רופאים מבית חולים אחר יעלימו אף הם מידע?!.15. 15. אם לא די בכך, הרי עיון בהליכים הרפואיים שאותה עברה התובעת סמוך לאחר אותו יום 13.1.94 מראה כי לאחר אותה נפילה לכאורה היא אושפזה פעמיים בבית חולים כרמל ו-3 פעמים בבית חולים פלימן, לתצהיר בתה של התובעת צורפו כל המסמכים הרפואיים ואין באף אחד מהם זכר לאירוע הנפילה, למרות שהעידה התובעת “לשאלתך האם סיפרתי על הנפילה גם כשהגעתי לניתוחים המאוחרים אני משיבה שיודעים הכל”. בכל 5 האשפוזים המאוחרים לנפילה לא מוזכר מפי התובעת ארוע של נפילה והרי לטענת התובעת מדובר בנפילה מאד משמעותית, עד כדי כך שאותותיה נותרו לכאורה בגופה גם בחלוף 7 שנים מועד הגשת תביעתה. גם בענין זה אבהיר כי מדובר במפגש עם רופאים שונים במועדים שונים כשבכל מקרה לתובעת האינטרס לתאר בדיוק מה ארע לה ומה גרם לבעיותיה ולרופאים הזרים לאותו ארוע אין סיבה להעלים פרטי נפילה באם היתה- נפילה שהתרחשה בבית חולים אחר במועד אחר. יצויין גם באנמנזה הסעודית נ/9 שנרשמה מפי בני משפחתה של התובעת אין אזכור לנפילה כלשהי. די בנתונים אובקיטיבים אלו לסתור לחלוטין את גרסת התובעת ולתמוך בעדות הנתבעים כי לא במקרה לא תועדה נפילה ברישומיהם שכן נפילה כזו לא היתה.16. 16. משבחרה התובעת להגיש תביעתה בנסיבות אלו, תביעה שמשתמעת ממנה טענה קשה של זיוף מסמכים ואי ] ]>

Show admissions essay within www.topadmissionessay.com how a topic fits into the big picture

כריתת אשך- כריתה של האשך- רשלנות רפואית?

כריתת אשך- רשלנות רפואית?

א 67302/98 אליסדה אורנה נ’ בית חולים אסף הרופא, משרד הביטחון1
בתי המשפט
א 067302/98
בית משפט השלום תל אביב-יפו
16/03/2005
תאריך:
כב’ השופט מרדכי בן חיים
בפני:
אליסדה אורנהנ ג ד
1 . בית חולים אסף הרופא
2 . משרד הביטחון
פסק דין
א. מהות התביעה ועיקר טענות בעלי הדין
1. התובעת ובעלה אליסדה אליהו (להלן: “הבעל”), נישאו זה לזה בשנת 1990.
במהלך שרותו הצבאי לקה הבעל במחלה אורולוגית שחייבה טיפולים ממושכים שכללו בין היתר כריתה כמעט מלאה של האשך הימני, ובדיעבד הסתבר במהלך בדיקה כבר בשנת 1983 כי הבעל נעדר תאי זרע.
הבעל טוען כי ממצא זה לא הובא לידיעתו.
2. הבעל הגיש תביעה להכרה בנכותו ככזו הנובעת תוך כדי ועקב השרות הצבאי ונקבעה לו דרגת נכות על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), (להלן:”חוק הנכים”).
הבעל והתובעת התוודעו זה לזו בשנת 1989, והתהווה ביניהם קשר אשר התהדק והבשיל לכדי נישואין בשנת 1990.
3. לאחר שמשך שנה וחצי לאחר הנישואין לא עלה בידי התובעת והבעל להביא ילד לעולם, הם פנו לבדיקות רפואיות ובמהלכן הסתבר כי הבעל נטול כושר הפריה וכי הסיכוי היחיד הפתוח בפני בני הזוג לצורך הגשת הגשמת מאווייהם לילד הוא בתהליך של הפריה חוץ רחמית.
4. בכתב התביעה גוללו התובעת ובעלה את מידת הסבל הגופני והנפשי שהחל עם התוודעותם המפתיעה לבעיית הפוריות של הבעל שנמשך והחמיר במהלך טיפולי ההפריה הממושכים והקשים שהיו בעיקר מנת חלקה של התובעת.
בעקבות התוודעותו לבעיית הפוריות תבע הבעל, וקיבל הכרה על פי חוק הנכים גם בנכותו הנובעת מאובדן התפקוד של אשכיו.
5. במאי 1997 עלה ביד התובעת והבעל לממש את הורותם לראשונה שעה שנולד בנם בכורם; מאוחר יותר נולדו להם זוג תאומים.
6. התובעת ובעלה הגישו תביעה כספית נגד בית החולים אסף הרופא ( להלן: “בית החולים ” ) ומשרד הביטחון, בה טענו כי הפרת רופאי בית החולים את חובתם החוקית ליתן לבעל מידע מלא על עובדת עקרותו – עולה כדי רשלנות ו/או היפר חובה שבחוק וכי גרמה לכך שהבעל היפר את חובתו כלפי התובעת, שכן הבעל טען כי לו היה מודע למצב עקרותו, היה מביא מידע זה לידיעת התובעת.
7. התובעת טוענת כי לו הייתה מודעת לבעיית הפריון של בעלה, הייתה נמנעת מהעמקת הקשר עימו ואף לא באה עימו בברית הנישואין כלל ועיקר, ובכך היו נחסכים ממנה נזקי אבדן השתכרות ונזקי כאב וסבל , אותם תבעה במסגרת התביעה שבפניי.
בכתב התביעה תבעו התובעת ובעלה פיצוי בגין אובדן השתכרותו בגין הטיפולים האינטנסיביים שעברו בני הזוג וכן פיצוי בגין כאב וסבל.
התובעים העמידו את תביעתם על סך שני מיליון ₪.
8. בכתב ההגנה טענו הנתבעים לסילוק התביעה על הסף מטעמים של יחוד העילה הנובעת מחוק הנכים. אשר לטיפול הרפואי שניתן לבעל וחובת הגילוי טענו הנתבעים כי הבעל הועמד על ידי רופאיו על האפשרות של כריתת האשך כולו וזאת עוד בסוף שנת 1982 וכי מיפוי האשכים שבוצע לבעל נמצא תקין.
9. עוד טענו הנתבעים כי לתביעתו של הבעל בפני קצין התגמולים להכרה בנכותו בחודש ינואר 1983, הוא צירף מכתב לוואי שם כתב בין היתר כי לדברי הרופאים המטפלים בו קיים ספק לגבי מצב פוריותו, וכי יש בכך כדי להזים את טענתו בדבר הפרת חובת הגילוי.
בנתון לכך טענו הנתבעים כי הבעל לא גילה התעניינות במצבו הרפואי והתעלם ממידע שנמסר לו על ידי רופאיו.
10. הנתבעים כפרו בגובה הנזק ובקיום קשר סיבתי בין הנזק ובין המעשים והמחדלים המיוחסים לנתבעים.
ב. סילוק על הסף
ביום 6.3.03 לאחר שמיעת טענות בעלי הדין מחקתי את תביעת הבעל על יסוד הנימוקים שפורטו בהחלטה ועיקרם יחוד העילה השמורה לבעל עפ”י חוק הנכים, כמתבקש מהוראת סעיף 6 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) תשי”ב-1952. עם זאת נמנעתי ממחיקת תביעת התובעת ובהחלטה הנ”ל ציינתי כי לא ניתן לשלול אה-פריורי ובטרם שמיעת הראיות את האפשרות לפיה ניצבת התובעת בתחום מעגל הסיכון הצפוי שהורתו בהסתרת מידע רפואי מהותי מבעלה, ואחריתו בנזקים שנגרמו לה לטענתה.
ג. המחלוקת
תחומי המחלוקת הצריכים להכרעה בתובענה זו עניינם הן במישור העובדתי, דהיינו, מודעותו או אי מודעותו של הבעל לעובדת עקרותו קודם שנישא לתובעת והן במישור התוצאתי הנורמטיבי, דהיינו, האם התקיימה בנסיבות העניין חובת זהירות של הנתבעים כלפי התובעת.
אדון בסוגיות אלו על פי סדר הצגתן.
ד. יחסי רופא – מטופל וחובת הגילוי
1. בסעיף 8 לתצהירו טען הבעל כי קודם לבצוע הניתוח באשך העמידו אותו רופאיו על האפשרות בדבר כריתת האשך. להלן הוסיף (בסעיף 9) כי לאחר בצוע הניתוח נאמר לו כי הכול בסדר והכול תקין אצלו וכי הוא קיבל את תשובת הרופאים ולא הרהר אחריה.
גם בעדותו בפני חזר הבעל וטען:
“כל הזמן הרופאים אמרו לי שהכול בסדר איתי אני הלכתי עם המחשבה שהרופאים אלוהים בשבילי ושהכול בסדר” (שם בעמ’ 9).
אשר למודעות התובעת למצבו הרפואי העיד הבעל:
“סיפרתי לה תוך כדי מהלך החברות שלנו לפני נישואינו שאני נכה צה”ל בגלל מחלה באשך ימין, כך כתב לי קצין התגמולים” (שם בעמ’ 9).
בהמשך עדותו טען הבעל כי רופאיו לא דיברו איתו על בעיית פריון
(שם בעמ’ 10) וכי במהלך ביקורת שלאחר ניתוח נשלח לבדיקת זרע במכון לפוריות הגבר (שם בעמ’ 10).
להלן העיד:
“בשלב שבו נשלח] ]>

I think they college-homework-help.org are easy tools to use and interested in seeing how the students take to it

ציסטה בשחלה, ציסטות בשחלות- רשלנות רפואית?

ציסטה בשחלה- ציסטות בשחלות– רשלנות רפואית?

עא 2684/04 מדינת ישראל – משרד הבריאות, המרכז הרפואי רמב”ם נ’ קרן נועה,קצין התגמולים1
בתי המשפטבית משפט מחוזי חיפה, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
עא 002684/04
בפני כבוד השופטים: ש’ וסרקרוג, א’ רזי, ר’ סוקול
14/03/2005בעניין:
מדינת ישראל – משרד הבריאות, המרכז הרפואי רמב”םנ ג ד1. קרן נועה
2. קצין התגמולים
המשיביםפ ס ק – ד י ןהשופט רון סוקול
1. בפנינו ערעור לאחר קבלת רשות על החלטתה של כב’ השופטת תמר שרון-נתנאל, מבית משפט השלום בחיפה, בתיק בש”א 1940/04 (ת.א 14301/03) בה נדחתה בקשת המערערת לסלק על הסף את תביעת המשיבה 1 (להלן: “המשיבה”) כנגדה.2. לבית משפט השלום הוגשה תביעה על ידי המשיבה כנגד המבקשת לפיצוי בגין טיפול רפואי רשלני שניתן לה בבית החולים רמב”ם בחיפה (להלן: “בית החולים”). על פי הנטען בכתב התביעה המשיבה הינה ילידת 1979. ביום 12.5.99 בעת היותה של המשיבה חיילת בשירות סדיר, נתקפה המשיבה בכאבי בטן עזים. המשיבה היתה באותה עת בבית סבתה וזו הבהילה אותה לבית החולים. בבית החולים טופלה המשיבה ואושפזה במחלקה הכירורגית. ביום 13.5.05, כך נטען, הגיעו רופאי המחלקה למסקנה כי המשיבה סובלת מדלקת בתוספתן וביום 14.5.99 נותחה המשיבה.3. על פי כתב התביעה נטען כי בניתוח נכרת התוספתן אף שנתגלה כי הינו תקין ואינו מודלק. כן התברר כי המשיבה סובלת ממספר ציסטות בשחלה השמאלית ומתסביב של השחלה הימנית שהיתה נמקית. אי לכך נכרתו השחלה הימנית והחצוצרה.4. המשיבה טוענת בכתב תביעתה כי הצוות הרפואי בבית החולים התרשל בכך שלא איבחן את מצב השחלה מיד עם אישפוזה. כן טענה כי ניתן היה להמנע מכריתת השחלה ולטפל בה בטיפול לפרסקופיה שהיה משמר את השחלה ואת החצוצרה.עוד נטען כי בית החולים ביצע במשיבה ניתוח ללא הסכמתה המודעת שכן ההסכמה שניתנה היתה אך ורק ביחס לניתוח כריתת תוספתן. לא היה, כך נטען, כל צורך מיידי לכרות את החצוצרה והשחלה, בטרם תתקבל הסכמת המשיבה.5. בית החולים שהינו בבעלות מדינת ישראל התגונן בפני התביעה, ובין היתר, טען כי הואיל והמשיבה הינה חיילת בשירות צבאי דין התביעה להמחק בהעדר עילה. במקביל הגישה המערערת את בקשתה בבש”א 1940/01 למחיקת התביעה על הסף.6. בבקשתה טענה המערערת כי מכוחו של סעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי”ב-1952 (להלן: “חוק אחריות המדינה”), אין המדינה אחראית בנזיקין על אירוע שאירע במהלך טיפול רפואי שקיבל אדם בתקופת שירותו הצבאי. לטענת המערערת גם טיפול שקיבל חייל בהיותו בחופשה הינו “עקב” שירותו הצבאי ולכן מקים לחייל אך ורק עילה על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי”ט-1954, (להלן: “חוק הנכים”).7. לבית משפט קמא הוגשו טיעוני הצדדים בבקשה לסילוק על הסף וביום 11.3.01 ניתנה ההחלטה נשוא הערעור.8. בית משפט קמא קבע כי השאלה האם חוק אחריות המדינה חוסם את תביעת המשיבה, תוכרע על פי פרשנות הביטוי “עקב שירותו הצבאי” כאמור בסעיף 6 לחוק.
בית המשפט סקר את פסקי הדין השונים בסוגיה והגיע לכלל מסקנה כי לא כל נזק שנגרם לחייל בגין טיפול רפואי רשלני הינו נזק שנגרם “עקב השירות הצבאי”. לגישת בית משפט קמא נדרש דבר מה נוסף המקשר בין הטיפול הרשלני לשירות הצבאי. הואיל והצורך בטיפול הרפואי במשיבה לא נבע משירותה הצבאי והכאבים שתקפו את המשיבה לא אירעו בעת השירות הצבאי, או בדרך למחנה או ממנו, נקבע שאין קשר סיבתי בין הטיפול הרפואי לשירותה הצבאי של המשיבה (סעיף 7 להחלטה).לפיכך דחה בית משפט קמא את הבקשה לסילוק על הסף של התביעה.9. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור (בר”ע 1401/04) וביום 13.7.04 ניתנה החלטה המקבלת את הבקשה והערעור הועבר לדיון בפני הרכב.10. בדיון מיום 12.10.04 הורינו על צירופו של קצין התגמולים כמשיב נוסף בערעור. קצין התגמולים בהודעתו מיום 11.11.04 ובדברים שמסרה באת כוחו בדיון מיום 16.11.04, הודיע כי הינו מקבל את הטענה שהטיפול הרפואי שקיבלה המשיבה בבית החולים ניתן במסגרת השירות הצבאי של המשיבה ועקב השירות הצבאי. עוד הבהירו באי כח המערערת ובא כוחו של קצין התגמולים, עוה”ד אביעד ושרצקי, כי אינם טוענים לדחיית התביעה בבית משפט קמא על הסף וכי יסכימו להפסקת התובענה. בהודעתם מסרו כי אם תדחה תביעת התובעת לקבלת תגמולים על פי חוק הנכים, מטעם כלשהו הנובע משינוי עמדת קצין התגמולים או שינוי ההלכות בעניין הסמכות לדון בתובענה, לא תועלה על ידי המערערת טענת התיישנות כנגד התביעה בבית משפט קמא, אם תחודש (כפוף לכך שהתובענה תוגש תוך זמן סביר).באותו דיון הצענו לצדדים להסכים להפסקת ההליכים ובית משפט קמא בהתאם לתקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984, ולאפשר למשיבה לפנות לקצין תגמולים. ב”כ המערערת וב”כ קצין התגמולים הסכימו להצעה ואילו ב”כ המשיבה ביקש ארכה. לצערנו למרות שניתנו למשיבה מספר ארכות למתן התשובה, הודיעה המשיבה כי אינה מקבלת את ההצעה ועומדת על קבלת החלטה בערעור.
11. נקודת המוצא לדיון בענייננו הינה הוראת סעיף 6 לחוק אחריות המדינה המקימה למדינה חסינות מפני תביעה של חייל אשר נפגע “עקב שירותו הצבאי”. חסינות זו שהוענקה למדינה אינה חסינות בעלמא אלא הינה חלק מהסדר סוציאלי כולל שנועד ליתן בטחון סוציאלי למי שנפגע בעת שירותו הצבא] ]>

You think myspace is cool you miss essay writing service https://writemypaper4me.org your typewriter you think gamification’ is what george w

היפרדות שיליה, הפרדות שילייה- רשלנות רפואית?

היפרדות שיליה, הפרדות שילייה– רשלנות רפואית?

עא 7375/02 בי”ח כרמל – חיפה, קופ”ח כללית נ’ עדן מלול, צפורה מלולבבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע”א 7375/02
וערעור שכנגד
כבוד המשנה לנשיא (בדימ’) א’ מצא
בפני:
כבוד השופטת מ’ נאורכבוד השופט ס’ ג’ובראן
1. בי”ח כרמל – חיפה
המערערים והמשיבים שכנגד:
2. קופ”ח כללית
נ ג ד
1. עדן מלול
המשיבים והמערערים שכנגד:
2. צפורה מלול3. ארמונד מלולערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי
בחיפה בת.א. 1058/94 מיום 18.7.2002, שניתן על ידי כבוד
השופט י’ גריל
(02.09.03)
ה’ באלול התשס”גתאריך הישיבה:
פסק-דיןהשופטת מ’ נאור:הערעורים1. ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב’ השופט י’ גריל) בסוגיה של רשלנות רפואית בלידה. בית המשפט חייב את המערערים – בית החולים כרמל בחיפה וקופת חולים כללית – לשאת יחד ולחוד ב-40% מנזקי המשיבים. קביעה זו של שיעור הפיצוי נעשתה על דרך האומדנא. המערערים טוענים כי לא היה מקום לחייבם בחלק כלשהו מהנזקים; המשיבים (המערערים שכנגד) – טוענים בערעור שכנגד כי היה מקום לחייב את המערערים במלוא הנזק. עוד מעלים הצדדים טענות בעניין גובה הפיצויים. המערערים שכנגד מערערים גם על הקביעה כי הפיצויים ישולמו בתשלומים עתיים.קביעותיה של הערכאה הראשונה2. עדן מלול, המשיבה הראשונה, סובלת משיתוק מוחין ומפיגור שכלי. שיעור נכותה עומד על 100%. המשיבים תולים את מצבה ברשלנות רפואית בלידה. עדן נולדה ביום 18.3.1992 בבית החולים כרמל. אמה, צפורה מלול, היתה בשבוע ה-29 + 6 ימים להריונה. בסביבות השעה 18:30 היתה לאם, בביתה, ירידת מים מוקדמת. היא הוחשה מיד על ידי בעלה לבית החולים. בבית החולים החל דימום עקב היפרדות שלייה. בשל הדימום נעשה ניתוח קיסרי. משקלה של עדן בלידתה היה 1,345 גרם. בית המשפט קבע, כממצא שבעובדה, כי הדימום המסיבי החל בערך בשעה 20:15, בעוד הניתוח הקיסרי החל רק בשעה 21:00. על פי קביעתו של בית המשפט, השתהה ביצוע הניתוח הקיסרי ובכך מצא התרשלות של המערערים. את ממצאיו העיקריים סיכם בית המשפט בפסק דינו כך:
“ההריון של התובעת היה הריון בסיכון גבוה לאור עברה המיילדותי, לרבות תפירת צוואר הרחם, והיא נתקבלה בבית החולים (בהיותה בשבוע 29 + 6 ימים) בסמוך לשעה 19:00 לערך, לאחר שבסמוך לשעה 18:30 היתה לה ירידת מי שפיר.התובעת נתקבלה לצורך השגחה וחוברה החל מן השעה 19:15 עד בערך 20:50 למכשיר המוניטור לניטור, אך מסתבר שבערך על פני שלושה קטעים של כ-20 דקות כל אחד, לא הופיעו רישומים של פעימות לב העובר, כך שלמעשה מתוך כשעה ו-35 דקות, משתקפים ברישומי פעימות לב העובר כ-30 דקות בלבד.לא ניתן הסבר בבית המשפט על ידי הצוות המטפל ביחס לליקוי שבאופן ביצוע רישום פעימות לב העובר במוניטור, הגם שלאור העובדה שההריון היה בסיכון גבוה, וכן בשים לב לכך שמדובר היה בירידה מוקדמת של מי שפיר, היתה חשיבות רבה לרישומי פעימות לב העובר, כך שניתן יהיה לאבחן ולהעריך את המשמעות הנובעת מרישומי המוניטור.מקובלת עליי עמדתו של פרופ’ י. שנקר שסרט המוניטור, נ/1, אין בו למעשה כדי לשקף תמונה נכונה של פעימות לב העובר, גם אין בפנינו הערכה כתובה של תוצאות ההשגחה של התובעת עד לשלב בו הוחלט להעבירה לחדר הניתוח.אין בפנינו במסמכי בית החולים רישום של שעת התחלת הדימום הנרתיקי הכבד, כשניתן להעריך ששעת התחלתו היתה כנראה בסמוך לשעה 20:00, שבה הוזמנו שתי מנות הדם, לפי מוצג נ/5, כשמומחה הנתבעים, פרופ’ ש. משיח, סבור ששעת התחלת הדימום היא כנראה בין 20:00 ל-20:30, ולכן סברתי שניתן גם לקחת בחשבון את שעת התחלת הדימום כשעה 20:15.
…במקרה שבפנינו נראה שבשים לב לעברה המיילדותי של התובעת, היות ההריון הריון בסיכון גבוה, והירידה המוקדמת של מי השפיר, כל אלה היה בהם כדי להעמיד את הצוות המטפל בבית החולים במצב שבו לכשיחול שינוי במצבה של התובעת, כגון התחלת דימום, ניתן יהיה להעבירה מיידית לביצוע דחוף של הניתוח הקיסרי.במקרה שבפנינו נראה שבין תחילת הדימום (שעה 20:00, או שעה משוערת בערך 20:15), ועד תחילת הניתוח (שעה 21:00, והניתוח נמשך כ-10 דקות), חלפה כשעה, או בערך כ-45 דקות.בנסיבותיה של התובעת פרק הזמן היה ארוך מידי. יובהר שבפני הנתבעים היו הנתונים הדרושים על מנת לצפות אפשרות של צורך בביצועו של ניתוח (דהיינו: העבר המיילדותי של התובעת, והירידה המוקדמת של מי השפיר בשבוע ה-29 + 6 ימים), כך שהיה על הנתבעים, בנסיבות אלה, להיערך מראש לאפשרות שיהא צורך לבצע בתובעת ניתוח מיידי”(ע’ 57-58 לפסק-הדין).תיאור זה של העובדות איננו ממצה את כל הממצאים הדרושים לענין. לחלק מהממצאים אחזור בהקשר המתאים.3. קביעתו המרכזית של בית המשפט היא כי היו, למעשה, שני גורמים שהביאו למצבה של הקטינה. הגורם האחד הוא הפגות והמחלות הנלוות לפגות. איש לא חלק על כך שלגבי הפגות אין לייחס כל אשם לבית החולים. הגורם האחר הוא הדימום, ממנו סבלה האם עקב היפרדות השלייה טרם הלידה. לגבי גורם זה נושאים המערערים, על פי קביעת בית המשפט, בחבות, באשר היה עליהם לצפות להתפתחות מצב שבו יהיה צורך לבצע לאם מיידית חתך קיסרי. נראה לי כי כוונת הדברים, בהקשרם, לא היתהלהטיל אחריות על הנתבעים בשל עצם קרות הדימום, שמקורו בהיפרדות שלייה. אף אחד מהעדים המומחים לא טען שניתן היה למנוע את היפרדות השלייה. כוונת הדברים בהקשרם היא, שאחד הגורמים לנזק הוא האיחור בטיפול בדימום, דהיינו: האיחור בביצוע הניתוח הקיסרי. עם זאת, חוזרת ונשנית בפסק הדין ההתייחסות ל”דימום” כעניין שנגרם באשמם של המערערים.4. לאחר סקירה וניתוח של פסקי דין שונים, קבע בית המשפט כי משנמצא שישנם שני גורמים לנזק, יש לחלק את הנזק בין הגורם שאין עימו אשם (הפגות) לבין הגורם שיש עימו אשם (הדימום), וזאת בדרך של אומדנא. בדרך של אומדנא נקבע, כאמור, כי המערערים (הנתבעים) יישאו יחד ולחוד בשיעור של 40% מהנזק.טענות הצדדים בנושא האחריות5. המערערים, בית החולים וקופת החולים, מעלים כמה טענות חלופיות: לטענתם, הממצא שקבע בית המשפט, לפיו החל הדימום בסביבות השעה 20:15 – ממצא עובדתי שגוי הוא; מוסיפים הם וטוענים, כי לדעת הכל, עצם הפגות וסיכוניה הוא גורם מובהק למחלה ממנה סובלת עדן. אף בהנחה שהדימום החל בשעה האמורה, לא הוכיחו המשיבים, לטענתם, קשר סיבתי בין האיחור בביצוע הניתוח הקיסרי לבין הנזק; לחילופין, לא הוכיחו המשיבים את שיעור הסיכון של עדן ללקות בשיתוק מוחין עקב הדימום. לענין זה מסתמכים המערערים על דעת הרוב בע”א 6643/95 כהן ואח’ נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית לעובדים ב-א”י, פ”ד נג (2) 680 (להלן: יהונתן כהן).6. לעומתם טוענת משפחת מלול בערעורה שכנגד, כי בית המשפט טעה בכך שהעריך את השפעת הפגות על עדן בשיעור של 60% ואת השפעת הדימום בשיעור של 40%. לדבריהם, היה על בית המשפט לקבוע כי על הנתבעים לשאת במלוא הנזק; לחלופין מבקשים הם שבית משפט זה יעריך את שיעור האחריות של בית החולים וקופת החולים באחוזים גבוהים יותר.ההתרשלות7. לדעתי, אין מקום לכך שבית משפט זה יתערב במימצא העובדתי שקבעה הערכאה הראשונה, ולפיו הדימום המסיבי החל בסביבות השעה 20:15. כמה טעמים לדבר: שעת תחילת הדימום איננה רשומה במסמכים הרפואיים. בנסיבות אלה היה מתבקש, כפי שציין בית המשפט, שהנתבעים יביאו לעדות את הרופאים שטיפלו ביולדת. אם אכן הועברה היולדת לחדר הניתוח מיד בסמוך לתחילת הדימום המסיבי, היה צורך בהבאת העדים שטיפלו בה. הוריה של עדן העידו על פרק זמן ממושך ביותר עד תחילת הניתוח. הערכאה הראשונה לא היתה מוכנה לסמוך ידה על הערכת הזמן של ההורים, שבעיניהם, מטבע הדברים, ההתרחשויות נראו כנצח. עם זאת, האם הזכירה בעדותה שהרופא הכונן הוזעק מהבית לשם ביצוע הניתוח הקיסרי וכי המתינו לו. נוכח טענה זו שבעובדה, היה על הנתבעים להביא ראיות לסתור מפי הרופאים המעורבים, והדבר לא נעשה. ככלל, בית המשפט של ערעור אינו ממהר להתערב בממצאים שבעובדה, ובנסיבות שתיארתי אין מקום לסטות מכלל זה. נקודת המוצא להמשך הדיון תהיה, איפוא, כפי קביעת הערכאה הראשונה: שהדימום המסיבי החל בסביבות השעה 20:15 וכי אכן היתה השתהות בביצוע הניתוח הקיסרי. בכך – התרשלו המערערים כלפי המשיבים.הקשר הסיבתי8. מרכז הכובד של הדיון הוא בשאלת הקשר הסיבתי בין ה”דימום” לבין מצבה של עדן. כבר הבהרתי כי למעשה מדובר בשאלת הקשר הסיבתי בין השהיית הניתוח הקיסרי (שמשמעותה היא אי-הפסקת הדימום על ידי ניתוח) לבין מחלתה של עדן. משפחת מלול הביאה מומחים רק בתחום המיילדות: פרופ’ שר ופרופ’ שנקר. היא נמנעה מלהביא נוירולוג ילדים או ניאונטולוג שהם, לכאורה, המומחים המתאימים להביע דעה בשאלת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות למומים מהם סובלת עדן. פרופ’ שנקר חזר והבהיר בחקירתו (ע’ 101 ו-104 לפרוטוקול) כי הוא אינו מומחה למחלות ילדים, ועל כן אינו יכול להיחקר בנושא מחלתה של עדן, אף שיש דברים הידועים לו “מאינטליגנציה כללית”. פרופ’ שר הסתמך ביוזמתו, בחקירתו, על מאמר מסוים שהזכירה בחוות דעתה ד”ר דולפין, מומחית ניאונטולוגית מטעם המערערים. גם הוא הזכיר בחקירתו כי הוא אינו רופא ילדים. בפרוטוקול הדיון מצויין שבא-כוח בית החולים וקופת החולים קיבל את הצעת בית המשפט, שלא לחקור את פרופ’ שר על חוות דעתה של ד”ר דולפין (אף שהוא חולק על הפרשנות שנתן פרופ’ שר לחוות הדעת האמורה), מאחר ו”הדבר אינו דרוש שכן הרופאה ד”ר דולפין תבוא לבית המשפט ותעיד על חוות דעתה ותסביר את הדרוש” (ע’ 36-35 לפרוטוקול). כך נקטעה חקירתו הנגדית של פרופ’ שר בנושא זה. בסופו של דבר לא ביקש בא-כוח התובעים-המשיבים לחקור את ד”ר דולפין על חוות דעתה. לכך עוד אשוב.9. חוות הדעת של המומחים בתחומי רפואת ילדים ונוירולוגית ילדים שהיו מונחות בפני בית המשפט, הן שתיהן מטעם בית החולים וקופת החולים. חוות דעת אחת היא, כאמור, חוות דעתה של ד”ר צפורה דולפין, מומחית לרפואת ילדים ומומחית ברפואה ניאונטולוגית. מסקנתה של ד”ר דולפין היא, כי עדן פיתחה מחלה קשה של החומר הלבן של המוח הקרויה PVL. זוהי מחלה מוכרת היטב בפגים. לא ניתן לחזותה מראש. היא גורמת, כמעט בכל המקרים, לנכות קשה. ד”ר דולפין תיארה בחוות דעתה כי כל הבדיקות שנעשו לעדן לאחר לידתה היו תקינות: ציון האפגר בדקה הראשונה היה 9, ולאחר חמש דקות – 10; הנשימה היתה עצמונית, היה דופק סביר ללא אוושות; ההמטוקריט – 53%, רמת החומציות בדם היתה 7.4 ועוד. במהלך אשפוזה – כך מציינת המומחית – החלה עדן לפתח מצוקה נשימתית, הפסקות נשימה ועוד. בהיותה בת שישה שבועות בוצעה בדיקת אולטרא-סאונד מוחי שהראתה סימנים אופייניים ל-PVL – מחלת החומר הלבן שסביב חדרי המוח. ד”ר דולפין עמדה על כך שמחלות שונות שהתגלו אצל עדן הן אופייניות לפגים. עוד עמדה היא על כך שמחלה זו מופיעה לרוב בפגים שנולדו לפני השבוע ה-32 להריון. על פי חוות דעתה, המחלה מופיעה כנמק בחומר הלבן של המוח במיקום אופייני סביב חדרי המוח; עם ספיגת החומר הנימקי נוצרים חללים בצורת ציסטות. במאמר משנת 1994, הנזכר בחוות הדעת, נמצא שמתוך 1,239 פגים שנולדו לפני השבוע ה-32 להריון סבלו 4% מהפגים ממחלה זו. כל הפגים שפיתחו מחלה זו סבלו משיתוק מוחין, כמו שיתוק בגפיים. וכל מי שסבלו משיתוק בארבע גפיים סבלו גם מפיגור שכלי. עדן נמנית על קבוצה זו.ד”ר דולפין מציינת כי המחלה איננה ניתנת למניעה ואין ידועים גורמים ברורים להופעתה. היא מזכירה שקיים מאמר משנת 1985 לפיו דימום אצל האם לפני הלידה יכול להיות גורם סיכון להופעת המחלה (המדובר באותו מאמר שהזכיר בחקירתו ביוזמתו פרופ’ שר, אך כזכור נקטעה חקירתו). ד”ר דולפין מציינת עוד, ודברים אלה צוטטו כמה פעמים בפסק דינה של הערכאה הראשונה:“ייתכן שבמקרה זה ניתן לקשור בין הדימום אצל האם לפני הלידה (אשר בגללו בוצע הניתוח הקיסרי) ובין ה- P.V.L.. אך מניסיוני הממושך בטיפול בפגים הרי שהמחלה מופיעה ללא כל גורם סיכון ברור פרט לעובדת הקשר בינה לבין הפגות”.קטע זה צוטט שוב ושוב בפסק דינה של הערכאה הראשונה, כנימוק להכרה בקשר סיבתי אפשרי בין העיכוב בביצוע הניתוח לבין ה-PVL. בא-כוח בית החולים וקופת החולים טוען, כי בית המשפט קמא גילה בו פנים שלא כהלכה. כאן יוזכר שוב, שבא-כוח משפחת מלול נמנע מלחקור את ד”ר דולפין על חוות דעתה; הוא הודיע כי לא יחקור אותה על חוות דעתה על אף שאין הוא מסכים למסקנותיה.
10. בית החולים וקופת החולים הגישו חוות דעת נוספת של מומחה לרפואת ילדים ולנוירולוגית ילדים, ד”ר וייץ. גם ד”ר וייץ עמד על תקינות הבדיקות שנעשו לעדן, ולא אחזור על דברים שציינה ד”ר דולפין. הוא הדגיש כי האם לא ניזקקה לעירוי דם ולחץ דמה היה תקין, הכל לפי רישומי הרופא המרדים. גם ד”ר וייץ קובע כי נוצרה אצל עדן PVL, וכי הבדיקה מעלה כי הילדה לוקה בנזק מוחי המתבטא בשיתוק ספסטי קשה של ארבע הגפיים, ובפיגור שכלי בינוני עד חמור. אחר-כך פונה ד”ר וייץ לדון בגורם למחלה. ד”ר וייץ קובע, על סמך מכלול הבדיקות, כי לא היה במקרה זה תשניק של הילוד; לעומת זאת פגות, על סיבוכיה הרבים והרב מערכתיים, היא אחת הסיבות, אם לא העיקרית, לשיתוק מוחין. ילוד שמשקלו פחות מ-1,500 גרם נושא, לדבריו, סיכון פי 30 לשיתוק מוחין מאשר ילוד במשקל ממוצע. על פי חוות הדעת של ד”ר וייץ, הגורמים לשיעור סיכון כה גבוה בפגים ירודי משקל אינם קשורים כלל לאירועי הלידה ולאיכות הטיפול המיילדותי, אלא לפגיעותה הרבה יותר של מערכת העצבים הבלתי בשלה, לבעיות רפואיות הייחודיות לטיפול הנמרץ, ואולי גם לרעלן חלבוני -TNF- האחראי הן ללידה המוקדמת עצמה והן לנזק המוחי המתבטא בשיתוק מוחין. ד”ר וייץ מצביע על כך שבמהלך האשפוז נצפו אצל עדן סיבוכים רב מערכתיים שונים השכיחים אצל פגים, ובהם PVL השכיח במיוחד בפגים והמראה מתאם הדוק עם הפרעות מוטוריות מולדות מסוג שיתוק מוחין. אין כיום אפשרות למנוע חלק מהסיבוכים האלה ואת הנזק המוחי הנגרם בעטיים.ד”ר וייץ מסכם וקובע כי לא סיבוכים בלידה אחראים לנכותה של עדן, מאחר ומצבה לאחר הלידה היה מצויין, אלא סיבוכי פגות, כמו אירועי דום-נשימה, מצוקה נשימתית ועוד, הם שגרמו להיפוקסמיה כרונית, הנחשבת אחד הגורמים העיקריים לנזק המוחי בפגים.שני המומחים מטעם הנתבעים קובעים איפוא בחוות הדעת כי הפגות היא הסיבה לנכותה של עדן.11. את ד”ר וייץ חקר ב”כ המשיבים. ד”ר וייץ היה איתן בדעתו שמצבה של עדן מיד לאחר הלידה ותקינות הבדיקות שנעשו לה מצביעים על כך שהנזק המוחי לא נגרם על ידי איחור בביצוע הניתוח. כשנחקר על חוות דעתה של ד”ר דולפין ציין, כי הוא לחלוטין אינו מוכן לקבל שיתכן ובמקרה זה ניתן לקשור בין מחלתה של עדן לדימום של האם טרם הלידה. יחד עם זאת, עיון בחקירתו מעלה כי הוא מסכים שדימום מסיבי יכול, על דרך העיקרון, להביא לתשניק הילוד או לירידה בהספקת החמצן לפג, המסוגלים, בתורם, לגרום ל- PVL, אלא שלא כך ארע לדעתו במקרה זה (ע’ 186 – 188). בלשונו:“ש. האם הדימום הזה יכול היה לגרום ל-PVL.
ת. באופן תיאורטי כן. אני לא חושב שזה המקרה. דימום קשה בלידה יכול לגרום לנזק מוחי אבל העובר צריך להראות סימנים חולניים מיד בלידה. זה לדעתם של גדולי המומחים.”
12. בא-כוח בית החולים וקופת החולים טוען כי הערכאה הראשונה פירשה באופן לא נכון את דברי ד”ר דולפין, אותם ציטטתי לעיל, וכי הימנעותו של בא-כוח המשיבים מלחקור את ד”ר דולפין משמעה הסכמה לדבריה, גם כשבא כוח המשיבים הצהיר שהוא חולק על הדברים.13. מקובל עלי שחוות הדעת של ד”ר דולפין בכללותה אכן מצביעה על כך שדעתה הברורה היא שה-PVL נגרמת מפגות, ולא מדימום. יחד עם זאת, לאור תשובותיו של ד”ר וייץ, אני סבורה שבצדק קבעה הערכאה הדיונית שדימום אמהי יכול לגרום ל-PVL אצל הילוד. כך, על דרך העיקרון. השאלה הטעונה איפוא הכרעה היא, האם זה מה שארע, בפועל, בענייננו, או למצער, האם יש הסתברות זו או אחרת שכך ארע, או – האם הדימום שנמשך הגביר את הסיכון הנובע מהפגות. ד”ר וייץ היה, כאמור, נחרץ בדעתו שלא כך ארע, וכי המחלה מקורה בסיבוכי הפגות.14. ניתן איפוא לעבו] ]>

Mit games essay schreiben englisch beispiel kenne ich mich aus, schlielich mache ich mein hobby zum beruf

רשלנות רפואית של רופא שיניים- טיפול שינים רשלני

רשלנות רפואית של רופא שיניים- טיפול שינים רשלני

עא 1292/05 טרם יפה נ’ ד”ר  18
בתי המשפטעא 001292/05
בבית המשפט המחוזי בנצרת
01/05/2006
תאריך:
כב’ השופט האשם ח’טיב – אב”ד
כב’ השופט זיאד הווארי
כב’ השופט בנימין ארבל
בפני:
טרם יפה
נ ג ד
ד”ר  ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב’ השופט דני צרפתי), בתיק אזרחי 3894/99 שניתן ביום 01/12/04.פסק דיןכב’ השופט זיאד הווארי:1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בנצרת מיום 01/12/04 (כב’ השופט דני צרפתי) בתיק אזרחי 3894/99, בו נתקבלה באופן חלקי תביעת המערערת לחיוב המשיב בפיצויים בגין נזקים אשר נגרמו לה.2. רקע עובדתי:
א. המערערת ילידת 1952, פנתה בחודש 12/92 למשיב כירורג ברפואת שיניים, לצורך טיפול בבעיית שיניים ופה, עקב תנודות חלקיות של השיניים שנותרו בפיה.
ב. המשיב בדק את המערערת, קבע כי יש לבצע עקירה של כל השיניים, וכן לבצע שיקום על ידי תותבות. במעמד זה נקבעה עלות הטיפול. ביום 08/08/93 החל המשיב בביצוע הטיפול למערערת.
ג. המשיב עקר את כל 17 השיניים אשר נותרו בפה המערערת, והרכיב בפיה תותבות זמניות, עליונה ותחתונה.
ד. בחודש יוני 1996, החליף המשיב למערערת את התותבת הזמנית העליונה בתותבת קבועה.
ה. בחודש דצמבר 1996 עברה המערערת ניתוח קוסמטי לעיבוי השפתיים.
ו. בשנת 2000 עברה המערערת טיפול שיקומי אצל ד”ר אבניאלי, שכלל החלפת התותבת הקבועה העליונה, החלפת התותבת הזמנית, והתקנת תותבות קבועות, וכן השתלת ארבעה שתלים בלסת התחתונה.3. ההליכים בבית משפט קמא:
המערערת הגישה לבית משפט קמא תביעת נזיקין נגד המשיב, בה טענה כי המשיב כירורג ברפואת שיניים, נתן לה טיפול רשלני, אשר התבטא בכך, כי המשיב לא אבחן נכונה את מצב השיניים, לא ביצע צילום רנטגן ו/או אחר בטרם קביעת האבחנה ודרכי הטיפול, וגם לאחר התחלת הטיפול, לא ביצע צילום כלל, לא הותיר בפיה של המערערת שיניים בריאות ו/או שורשים על מנת שניתן יהיה לחבר התותבות ללסת ו/או לשיניים, ולא התקין בפי המערערת שתלים לקיבוע התותבות, לא התאים למערערת תותבות לאחר התייצבות הלסת, ובחר להותיר בפיה תותבות זמניות בלתי מתאימות ואינן פנקציונליות, הכין תותבות על פי מדידה בלתי מדוייקת וניסה לשפר התאמתן ללסת ע”י ריפוד ידני בלתי מקצועי ואינו מתאים, לא טיפל במערערת כמתחייב ממצב המשנן והפה, לא הסביר למערערת את מהות הטיפול ואת הסיכונים הכרוכים בו, ולא הסביר לה על קיומן של שיטות טיפול אחרות, לא ניהל רשומה רפואית נאותה ומקובלת. בנוסף לא נהג כפי שרופא שיניים סביר היה נוהג בנסיבות העניין.
המערערת צירפה לתביעתה חוות דעת של ד”ר דורון אבניאלי, אשר קבעה כי היה כשל טיפולי מתמשך של המשיב, הן ברמת תוכנית הטיפול, הן ברמת הביצוע והן בהמשך המעקב הפוסט-טיפולי. בחוות דעתו קבע ד”ר אבניאלי נכות בשיעות של 8,5%.
המשיב בהגנתו טען, כי עת שפנתה אליו המערערת היא סבלה מדלקת חניכיים חריפה בפה, ומניידות בדרגה גבוהה, הוא הסביר למערערת שיכולה להווצר אי התאמה בתותבות עם ריפוד זמני, אך היא איננה חמורה. בנוסף הסביר לה כי חלים שינויים ברקמות וספיגת העצם, ויש לבצע מדי פעם ריפוד זמני כדי להתאים התותבות לתופעות הנ”ל. המשיב טען עוד, כי מאחר והמערערת התלוננה כי התותבת העליונה אינה מתאימה לה, הוא הציע לה להחליף את התותבת העליונה ללא תשלום. המשיב הכחיש כי הפנה את המערערת לטיפול פלסטי או קוסמטי, לשיטתו פנייתה של המערערת לטיפול כזה היה מאוחר ואף מזיק. המשיב הוסיף וטען, כי המערערת לא הופיעה להתקנת ריפוד סופי למרות שהוזמנה, וכתוצאה מכך חלה שקיעה של התותבת וצניחת השפתיים.
מטעם המשיב הוגשה חוות דעת רפואית של ד”ר בלומנפלד ישראל, לפיה איבחן המשיב נכון ואף טיפל במערערת בצורה נכונה ומקובלת, על פי הצילום אשר עמד לרשותו ולרשות ד”ר אבניאלי קבע ד”ר בלומנפלד כי אין ספק לגבי ספיגת עצם הלסתות ובצורך לעקור את כל השיניים. לאור זאת, הגיע למסקנה כי התותבת העליונה עומדת בכל הסטנדרטים, ואין צורך להחליפה, השיקום בלסת התחתונה אינו קשור לעקירת השיניים, והוא מהווה שיקום סופי, לכן יש לחייב את המערערת בעלות זו. בסופו של דבר, קבע ד”ר בלומנפלד כי אין שום עדות לרשלנות רפואית של המשיב או חוסר ידע רפואי מצידו.
ד”ר בלומנפלד נתן השלמה לחוות דעתו לאחר שניתנה חוות דעת של ד”ר גלוקמן – המומחה של בית המשפט – בסיכום חוות הדעת קבע ד”ר בלומנפלד, בין היתר, כי הטיפול של המשיב לא גרם למערערת כל נזק, אין קשר בין הטיפול שקיבלה התובעת אצל ד”ר אבניאלי לבין הטיפול אשר עברה אצל המשיב.
בסיכום של חוות דעתו של ד”ר קלוגמן נאמר כי: “אין כל עדות בכרטיס הטיפולים של ד”ר  שאכן בוצעה בדיקה קלינית או נתגלו ממצאים קליניים ותוכנית טיפול ולא נמצאו צילומי הרנטגן. לאור העובדה שד”ר הינו מומחה לכירורגיה פה ולסת, ולא לשיקום הפה לפי דעתי גב’ טרם לא קיבלה טיפול שיניים סביר אצל ד”ר “.
4. פסק הדין של בית משפט השלום:
בית משפט קמא ניתח לעומק את ראיות הצדדים, לרבות חוות הדעת של מומחי הצדדים, וכן המומחה מטעם בית המשפט, ובסופו של דבר קיבל חלקית את התביעה, ופסק למערערת סכום של 20,000 ₪ בגין כאב וסבל, סכום של 8,500 ש”ח בגין הפסד ימי עבודה, סכום של 5,000 ₪ בגין הוצאות. בנוסף חייב את המשיב בהוצאות התביעה בסך – 2,500 ₪ ובשכ”ט עו”ד בסך – 7,000 ₪ בתוספת מע”מ כחוק.
באשר לנטל השכנוע, בית משפט קמא קבע, כי העדרו של תיעוד רפואי לעניין האבחנות הרפואיות של המשיב, בעיקר היעלמו של הצילום הפנורמי שתיעד את מצב שיניה של המערערת עובר לבדיקה ב- 12/92, מחייבים את העברת נטל השכנוע אל המשיב. עוד קבע, כי העדרו של הצילום הפנורמי לא איפשר למומחים, הן מטעם בית המשפט והן מטעם המערערת, לבחון ולהתחקות אחר נכונות האבחנה של המשיב, כאשר היעדרו של תיעוד באשר לממצאי בדיקתו הקלינית של המשיב, לרבות רישום מידת הניידות שנצפתה, מצב הפה, סימני הדלקת ועומק הכיסים, מהווה אף הוא חסר המטיל ספק באבחנות המתוארות בזמן התביעה על ידי המשיב. בשל הנזק הראייתי אשר נגרם למערערת כתוצאה מהעדרם של רישומים רפואיים בזמן אמת, נבצר ממנה לברר ולהוכיח את העובדות הנוגעות לטיפול שקיבלה ולמצב בריאותה, על כן מוצדק להעביר את נטל השכנוע אל כתפי המשיב. בעניין זה הוסיף בית משפט קמא כי אמנם בדיקת מידת ניידות השיניים, ומצב התחזוקה של הפה נבחנות בעיקר בבדיקה קלינית שמבצע הרופא, ולא ניתן לבחון אותם בצילום פנורמי, אולם אילו היה הצילום הפנורמי, אשר שימש את המשיב במהלך הבדיקה הקלינית של המערערת ברשות המומחים, למועד עריכת חוות דעתם, ניתן היה באמצעותו לבחון את נכונות עיקר אבחנת המשיב, לרבות על דרך של בדיקת עומק הכיסים ומידת ספיגת העצם שיש בהם כדי ללמד ולהצביע על מידת הניידות של השיניים, היקף הדלקת וסיכויי השיקום של השיניים.
להעדרן של רשומות רפואיות בקשר לממצאי הבדיקה הקלינית, ייחס בית משפט קמא משקל נמוך, תוך קביעה כי אמנם קיימת חובת זהירות לתעד את אבחנת הבדיקה, אולם יש לבחון את היקף החובה על פי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. בעניין זה, בית משפט קמא קיבל את גרסת המשיב, על פיה הוא לא ראה הכרח לתעד את ממצאי הבדיקה, לעניין עומק הכיסים ורמת הניידות של השיניים, מאחר והחליט לעקרם, לו היה מדובר במקרה בו מטופל מתחיל טיפול לשיקום דלקת חניכיים, אז היה צורך לבצע תיעוד בנוגע לממצאים, על מנת לעקוב אחר התקדמות הטיפול, והמומחה של בית המשפט לא חלק על קיומו של נוהג כזה בין חלק מרופאי השיניים.
באשר לרשלנותו של המשיב, קבע בית משפט קמא, כי לא קיימים בפניו נתונים המלמדים באופן עצמאי על קיומה של רשלנות, באשר לאבחנה ותוכנית הטיפול שנבחרה, ואין בפניו עדויות על נזק שנגרם. בית משפט קמא קבע עוד, כי תוצאה של עקירת כל השיניים, יכולה להתיישב היטב עם טיפול רפואי נכון, וכי לא הוכח אשם מצידו של המשיב מעצם העובדה שהצילום הפנורמי אבד, מאחר והוא נדרש לראשונה מהמשיב בחלוף 7 שנים מהמועד בו נמסר לו הצילום למשמרת על ידי המערערת. בית המשפט דחה את טענת המערערת, לפיה פנתה למשיב לקבלת הצילום הפנורמי כבר בסמוך לביצוע העקירות, ונתן אימון בהסבר אותו העלה המשיב להיעלמות הצילום, לפיו אירעה הצפה במרפאתו בשנת 1995, כתוצאה ממנה נגרם נזק לתיעוד הרפואי ולצילומים אשר היו קיימים אצלו במרפאה. בסופו של דבר, הגיע בית משפט קמא למסקנה, לפיה הרים המשיב באופן מלא את נטל השכנוע, גם אם נטל זה היה מוטל עליו. בית המשפט הפנה לכך, שהמערערת עצמה אישרה כי בעת הגעתה למרפאה, היא סבלה משיניים ניידות ומחלת חניכיים, כאשר ניסיונות המערערת במהלך עדותה להמעיט בהסברים שניתנו לה ובהיקף מחלת החניכיים לא זכו לאמונו של בית משפט קמא, אשר קבע כי על פי מומחיותו של המשיב ותחום עיסוקו, אין מגיעים אליו מטופלים לצורך טיפול שיניים שגרתי, אלא מטופלים עם בעיות שיניים ממשיות. הוסיף אף את העובדה, כי המערערת הגיעה לטיפול אצל המשיב לאחר שנעקרו מפיה 15 שיניים, מה שיכול ללמד על בעיית פה ממשית אצלה. בית המשפט מצא בצילום הפנורמי אשר נערך למערערת בשנת 1998, תמיכה בגרסת המשיב בנוגע למצב הפה של המערערת, כאשר מצילום זה ניתן ללמוד על קיומה של נסיגת עצם בשתי הלסתות כתוצאה ממחלת חניכיים.
מעבר לאמור לעיל, בית משפט קמא הפנה לעדותו של המשיב בבית המשפט, וקבע כי המשיב מסר עדות מפורטת מזכרונו, כאשר גרסה זו ניתנה על ידו באופן עקבי לכל הפחות החל משנת 1999, במהלך התכתבויות שניהל עם המערערת עוד בטרם היה מיוצג, ואף מצא בעדותה של הסייעת של המשיב תמיכה לעדות המשיב. עוד קבע בית המשפט כי לא הוצג בפניו כל מניע הגיוני או כלכלי המלמד כי המשיב בחר לעקור את שיניי המשיבה שלא לצורך, ואף לא הועלתה אף טענה, לפיה לא עמדו בפני המשיב מלוא הכלים הדרושים לו לקבלת החלטה לעקור את שיני המשיבה, הוסיף כי אף אחד משלושת המומחים לא טען כי נדרש מעבר לבדיקה קלינית ועיון בצילום הפנורמי שנעשה לצורך קבלת ההחלטה, לכן הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי לא הייתה כל סיבה להניח כי המשיב לא הגיע למסקנות הנכונות על סמך מלוא הנתונים שהיו לפניו.
לעומת כלל הראיות הנ”ל, הונחו בפני בית משפט קמא עמדו טענות המערערת אשר התמצו בעדות המערערת ואחותה, ובית משפט קמא פירט את התרשמותו מהמערערת כי המדובר באישה משכילה, ערנית ומודעת למצבה, אשר הבינה היטב את ההשלכות הקיצוניות של הטיפול המוצע לה, העובדה כי חלפה יותר מחצי שנה בין מועד הבדיקה אצל המשיב לבין מועד ביצוע עקירות בפועל, במהלכה יכלה המערערת להתייעץ ולבחון את האבחנה של המשיב, מחזקת את נכונות האבחנה של המשיב, כאשר לא סביר כי המערערת לא פעלה לבחון את נכונות האבחנה והחלופות האפשריות, אם סברה שהיו.
באשר לקיומה של עוולת תקיפה הנטענת ע”י המערערת, בית משפט קמא קבע כי: “ניתן לומר על דרך ההכללה כי עוולת תקיפה תוכר רק כאשר לחולה לא נמסר כלל מידע על סוג הטיפול הצפוי לו, או כאשר לא נמסר לו על התוצאה הבלתי נמנעת של אותו טיפול או כאשר הטיפול שניתן בפועל שונה מהותית מהטיפול שנמסרה לחולה אודותיו. בענייננו, ברור כי נסיבות כאמור לא נתקיימו”. (סעיף 61, בעמ’ 15 לפסק הדין).
בית המשפט הוסיף, כי המערערת אישרה בתצהירה ובעדותה כי המשיב הבהיר לה היטב, כי היא מגיעה לטיפול לצורך עקירת כל השיניים, ואף ניתן לה פרק זמן לבחון את הטיפול המוצע, והיא באופן מודע הסכימה לקבלו.
נוכח כל האמור, הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי המשיב אכן עמד בנטל השכנוע שהוטל עליו, והוכיח כי היה הכרח בשל מצב הפה של המערערת לעקור את כל שינייה, ולא היה ניתן להציל את השיניים ו/או חלקן לצורך המשך ההליך השיקומי.
באשר להליך השיקומי אותו עברה המערערת אצל המשיב, בית המשפט קיבל את עמדת המשיב, על פיה תוכנית השיקום הסופי אשר הוחלט לגביה, הייתה על דרך של ביצוע ריפוד סופי לתותבות הזמניות, אשר נכלל במחיר המוסכם. לא נטען ולא הוכח על ידי מי מהמומחים, שתוכנית השיקום בה בחר המשיב, לא הייתה ראויה או שהייתה רשלנית. עם זאת, קבע בית המשפט, כי בניגוד לדעת כל המומחים, לרבות המשיב עצמו, אשר קבעו תהליך השיקום הסופי, צריך להתבצע לא יאוחר מחצי שנה ועד שנה מביצוע העקירות, המשיב ביצע את השיקום הסופי ללסת העליונה של המערערת, רק בחלוף שלוש שנים ויותר ממועד העקירות, וביחס ללסת התחתונה לא ביצע המשיב בכלל שיקום סופי, כל זה מלמד על מחדל של המשיב, אשר הגדיל שלא לצורך, את סבלה של המערערת גרם לה נזק. בעניין זה, בית המשפט דחה את הטענה הכללית של המשיב, לפיה המערערת היא זו שנמנעה, בשל הזנחה, מלהגיע לביצוע השיקום הסופי ולטיפול בעניין הריפודים הזמניים, וזאת בשל התרשמותו מהמערערת, כי המדובר באישה אחראית שלא תימנע ללא סיבה מלהשלים את הטיפול, מה גם שהיא סבלה לאורך כל תקופת תהליך השיקום סבל ממשי ואין זה סביר כי המערערת תימנע למרות זאת מלהגיע לטיפולים אצל הנתבע.
לענין העדר תיעוד הליך השיקום, בית משפט קמא קבע, כי אי תיעוד תהליך השיקום באופן מלא וברור על ידי המשיב, היווה רשלנות רישומית ונזק ראייתי למערערת, בנוסף לשאלות מדוע התעכבו הריפודים הסופיים, מדוע לא בוצעו הריפודים וההתאמות הזמניות, וכיצד טופלו תלונותיה של המערערת, יש בכל אלה כדי להצדיק העברת נטל השכנוע למשיב, אשר עליו להוכיח שלא התרשל בכל התהליך השיקומי, והמשיב לא עמד בנטל זה.
לעניין נזקי המערערת, בית המשפט לא ראה מקום לקבל באופן גורף את תיאורי המערערת ולתלונותיה באשר לטיב הטיפול, לשיעור סבלה והיקף נזקיה, ולא השתכנע כי התותבות עצמן שהותקנו על ידי המשיב, היו בלתי ראויות ולא אסתטיות.
ביחס למהלך ביצוע הריפודים, בית המשפט קבע, כי המשיב לא הביא כל הסברים מדוע הוא נמנע מלבצע את הריפודים הסופיים בפיה של המערערת, ואף לא מסר הסברים, מדוע גבה מהמערערת תשלום נוסף בגין תותבת עליונה, אם לגירסתו הסכים לעשות אותה בחינם, או לכל הפחות כתחליף לריפוד הסופי, שכאמור כלול במחיר הכולל של העסקה, ולא נעשה ביחס לשינוי הלסתות (תחתונה ועליונה), ועל כן ראה בית המשפט מקום לחייב את המשיב בהחזר הסכום שנגבה בגין התותבת העליונה.
לסיכום בית המשפט קבע כי המשיב לא עמד בנטל השכנוע ולא הוכיח שלא התרשל בתהליך השיקום שקיבל על עצמו משלב עקירת השיניים ועד להפסקת הטיפול, בפרט כאשר נמנע מביצוע השיקום הסופי במועד המקובל.באשר לשאלת הנזק והפיצוי המגיע למערערת, בית המשפט קבע, כי משנדחתה טענת הרשלנות כלפי המשיב בשאלת עקירת כל השיניים, ונקבע כי המחדל בהשלמת ההליך השיקומי הסופי, סמוך לאחר עקירת השיניים, כמו גם המחדל בהליך ההתאמות והריפוד לאורך תקופת הזמן הארוכה משלב עקירת השיניים עד הפסקת הטיפולים, גרמו למערערת נזק מתמשך, נזק זה מתבטא בעיקרו בכאב, בסבל ואי נוחות מתמשכים, כולל הוצאות נסיעה מוגברות. בית המשפט דחה את טענות המערערת בדבר אובדן שמחת חיים כללית, חוסר יכולת תפקוד, אובדן כושר עבודה מתמשך ופגיעה בזוגיות. בנוסף דחה את דרישת המערערת להחזר עלות השיקום שעברה אצל ד”ר אבינאלי, מאחר ותהליך שיקום זה לא בא להחליף את הטיפול שביצע המשיב, אלא בא כמשלים ותוספת לו.
לאחר שקילה והערכה, חייב בית משפט קמא את המשיב לשלם למערערת סכום של 20,000 ₪ בגין כאב וסבל, וסכום של 8,500 ₪ בגין הפסד ימי עבודה, וסכום של 5,000 ₪ בגין הוצאות, לרבות נסיעות. לעניין החזר עלות תותבת עליונה, בית משפט קמא אישר את ההחזר, עם זאת הורה לקזזו כנגד הריפוד הסופי בגין לסת תחתונה שלא ביצע, ותמורתו שולמה למשיב.5. הטענות בערעור:
א. טעה בית המשפט קמא עת קבע כי היה צורך לעקור את כל שיניה. אמנם המערערת סבלה מניידות בשיניים, עם זאת ניידות זו הייתה קלה, בשיניים הקדמיות ובלסת התחתונה בלבד. בית המשפט לא נתן כל משקל לכך שהמשיב לא עשה כל מאמץ ליתן טיפול למערערת בטרם העקירות אשר יש בו כדי להציל ולו שן אחת, למרות אחידות הדעות בין הרופאים בהקשר לחשיבות העניין, בפרט אצל אישה צעירה.
ב. בית המשפט קמא הקל בקביעת נטל השכנוע שרבץ על המשיב, באופן שאינו מתיישב עם ההלכות בעניין זה. על המשיב חלה חובה חקוקה לעריכת ושמירת תיעוד ורישום רפואי. המשיב לא עמד בחובה זו, לו שמר המשיב על תיעודים רפואיים אלו, אשר מהווים תיעודים עצמאיים, ומהם ניתן היה ללמוד אודות הטיפול, אשר ניתן למערערת.
ג. טעה בית המשפט עת קבע, כי ההחלטה לעקור את כל השיניים, לא גרמה לנזק. הנזק בצד ההחלטה לעקור את כל השיניים, מהותי הן בהקשר לספיגת הרכס והן ביחס ליציבות התותבות העתידיות, לצד החיסכון באלפי שקלים הכרוך בהשתלת שתלים.
ד. טעה בית משפט קמא כאשר נתן משקל יתר לעדותו של המשיב אשר התבססה על זכרונו למרות שהוכח בפניו, כי עדות זו הייתה מגמתית, ולא ניתן להסתמך עליה, במיוחד לאור מספר המטופלים הרב, בהם טיפל המשיב לאחר הטיפול במערערת.
ה. היה על בית משפט קמא לפסוק פיצוי הולם וראוי, עבור הכשל המתמשך בהליך שיקום הפה, כמו כן טעה עת קבע בהסתמך על חוות דעת ד”ר בלומנפלד, כי התותבות אשר הותקנו בפיה של המערערת היו ראויות, מאחר וקביעותיו של דר’ בלומנפלד משוללות כל יסוד, אין להן על מה לסמוך, ואין לתת משקל לחוות הדעת שלו.
ו. טעה בית משפט קמא, עת לא פסק לה הוצאות משפט ריאליות, לרבות החזר עלות חוות דעת מומחים, כן טעה עת קבע כי המשיב לא הפנה את המערערת לקבלת טיפול קוסמטי, ולא פסק לטובתה החזר הוצאות הניתוח.
ז. בית משפט קמא, התעלם מהעובדה כי המשיב כלל לא הסביר למערערת את מהות ההליך השיקומי והאופציות החלופיות אשר עמדו בפניה.
ח. המערערת הפנתה טענות נגד המשקל אותו נתן בית משפט קמא לעדותה של הסייעת של המשיב, גב’ סמדר בן לולו וטענה כי עדותה של הסייעת הייתה מגמתית ומכוונת לתוצאה.
ט. טעה בית משפט קמא עת קבע כי לא הוכח בפניו הפסד שכר לעבר, לא פיצה את המערערת בערכים ריאליים עבור הוצאות טיפול, ולא פסק עבורה פיצוי עבור עזרת צד ג’.6. טענות המשיב:
א. טענותיה של המערערת בנוגע למצב השיניים שלה ומצב הפה עובר לטיפול הן טענות עובדתיות גרידא. בית משפט קמא דן בעדויות וניתח אותם לעומק ובסופו של דבר העדיף את גרסת המשיב וקבע, כי היא אמינה ודחה את גרסת המערערת. על פי ההלכה הפסוקה, רק לעיתים נדירות תתערב ערכאת הערעור בקביעותיה העובדתיות של ערכאה נמוכה אשר שמעה את העדים והתרשמה ממהימנותם, ומקרה זה אינו אחד המקרים בהם יש מקום להתערבות בקביעות של בית משפט קמא.
ב. השגות המערערת, הן על עובדות אשר נדונו ונבחנו על ידי בית משפט קמא, ובית המשפט נימק את קביעותיו בהקשר לעובדות אלו.
ג. בית משפט קמא, לא הסתפק בהתרשמותו מהעדים, אלא פירט את הראיות הרבות התומכות דווקא בגרסת המשיב, וביניהן הודאת המערערת עצמה, כי היא סבלה משיניים ניידות.
ד. בית משפט קמא, החליט להעביר את נטל השכנוע למשיב, לאור העובדה כי המשיב איבד את הצילום הפנורמי, והמשיב הרים את נטל השכנוע, גם אם נטל זה היה מוטל עליו באופן מלא.
ה. טענותיה של המערערת בדבר טיפול לא נכון על ידי המשיב, מאחר ובחר לעקור את כל שיניה, נדחו על ידי בית משפט קמא, וכן על ידי ד”ר אבניאלי, אשר העיד בחקירתו הנגדית, כי במקרה אשר תואר על ידי המשיב, הייתה זו תוכנית סבירה לעקור את כל השיניים.
ו. בית משפט קמא, קבע בצדק כי התותבות היו יציבות, כאשר קביעה זו נתמכה בחוות דעת ד”ר בלומנפלד, וכן בהתנהגותה של המערערת.
ז. בית משפט קמא קבע כי טענת המערערת בדבר הפנייתה לטיפול קוסמטי על ידי המשיב לא הייתה אמינה, וגרסת המשיב בעניין זה אמינה.
ח. סכום הפיצויים אותו פסק בית משפט קמא למערערת בגין כאב וסבל בשל השימוש בתותבות הזמניות הינו סכום סביר ואף נוטה לגובה.
ט. המערערת לא הוכיחה הפסד השתכרות בעבר, ואף לא אובדן כושר עתידי, ובית המשפט קבע כי טענותיה בדבר אובדן שמחת חיים וחוסר יכולת לתפקד, לא אמינות, נראות לו מוגזמות ולא הוכחו.7. דיון והכרעה:
א. אציין תחילה, כי עיקר טענות המערערת מופנות כלפי הקביעות העובדתיות אשר קבע בית משפט קמא, וכן כלפי ממצאי מהימנות שבית משפט קמא קבע. לאחר שבחנתי את פסק הדין של בית משפט קמא, עיינתי בפרוט’ הדיון של בית משפט קמא, בטיעוני הצדדים ובהשלמות שהוגשו, הגעתי למסקנה כי בכל הנוגע לחבות המשיב, פסק הדין של בית משפט קמא מנומק ומפורט היטב ונשען על מכלול הראיות שהונחו בפניו, לאור זאת, לא מצאתי כל עילה המצדיקה התערבות בקביעות אלה, הן בהיבטם העובדתי והן בהיבטם המשפטי. הלכה שהשתרשה מימים ימימה של בית המשפט העליון קובעת, כי ערכאת ערעור אינה נוטה להתערב בממצאים העובדתיים ובממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן באופן ישיר ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים כאשר הממצאים העובדתיים אין להם כל תשתית בחומר הראיות או שהדרגה הראשונה שגתה שגיאה עקרונית היורדת לשורשם של דברים בהתייחסה לראיות והמסקנות שהסיקה מהן. (ראה למשל ע”א 560/84 נחמן נ. קופ”ח של הסתדרות העובדים בארץ ישראל, פ”ד מ(2) 384, ע”פ 111/99 שוורץ נ. מ”י, פ”ד נד(3) 769, ע”א 734/76 פלוני נ. אלמונים, פ”ד לב(2) 661 בעמ’ 665, ע”פ 190/82 מרקוס נ. מ”י, פ”ד לז(1) 225, 234, ע”א 6581/98 זאב זאבי נ. מ”י – מחלקת עבודות ציבוריות, תקדין עליון 2005 (1) 2899 בעמ’ 2903, ע”פ 3436/05 פלוני נ. מ”י (טרם פורסם).
ב. חרף האמור מצאתי לנכון להתייחס למספר עניינים הנראים לי טעונים הבהרה והתייחסות:
1: המערערת טענה כי בית משפט קמא טעה כאשר קבע כי היה הכרח לעקור את כל השיניים של המערערת. בעניין זה בית המשפט מצד אחד ניתח באופן יסודי את עדות המשיב ושאר הראיות מטעמו, ובסופו של דבר נתן אימון בעדות המשיב, חרף היותה בעל פה. בית משפט קמא נימק זאת בכך, כי המדובר בעדות עיקבית שלא היו ] ]>

This page and video from google explains more essays online snap this link about this

חסימת מעיים- רשלנות רפואית?

חסימת מעיים– חסימה של המעיים- רשלנות רפואית?

א 441/99 נעים מירב , נעים תקוה, נעים אורי נ’ שירותי בריאות כללית1
בתי המשפט
א 000441/99
בית משפט מחוזי חיפה
29/03/2005
תאריך:
כב’ השופטת ב. גילאור- ס. נשיא
בפני:1 . נעים מירב
2 . נעים תקוה
3 . נעים אורי
– נ ג ד –הנתבעת
שירותי בריאות כלליתפסק דין
א. רקע עובדתי
התובעים הגישו נגד הנתבעת תביעה בעילה של רשלנות רפואית.התובעת 1 (להלן:”התובעת”) נולדה ביום 28/8/83 בביה”ח “סורוקה” בבאר-שבע, במשקל 3,170 גר’ . לאמה של התובעת, תובעת 2, היה זה הריון עשירי במספר לאחר 5 לידות חי ו-4 הפלות. במועד הגשת התביעה היתה התובעת קטינה. כיום היא כבת 21.5. לאור מצבה הרפואי קרוב לוודאי שהיא חסויה.
התובעת שוחררה ביחד עם אמה לביתה ביום30/8/83 במשקל של 2,740 גר’.
ביום 11/9/83, 12 יום לאחר שחרור התובעת מביה”ח לבית הוריה, אושפזה שוב בביה”ח במצב של צחיחות קשה (דהידרציה) שהתבטאה בטורגור ירוד ומרפס קדמי שקוע. לאחר יומיים, בשל הקאות ויציאות מרתיות, בוצע צילום דרכי עיכול והועלה חשד לחסימת מעיים עקב וולוולוס. התובעת נותחה נוכח ממצאי הצילום ב-13/9/83(להלן: “הניתוח”). בניתוח נמצאה מלרוטציה (סיבוב הפוך) של המעי ללא פגיעה במעי. כעולה מדו”ח הניתוח, המעי לא היה אסכמי ולכן לא נפתח ולא נכרת.
יומיים לאחר הניתוח מתואר שיעול פרודוקטיבי שלווה בחיוורון בגלגול עיניים ותנועות רעד בידיים. האירוע טופל במתן חמצן וסקשן. בגין האירוע אושפזה להשגחה במחלקת טיפול נמרץ. 01:00 החלו בהנשמה בעזרת צינור טובוס ומכונת הנשמה. התובעת נגמלה מהנשמה ביום29/9/83. ביום 23/11/83 שוחררה מביה”ח.בגיל 21 חודשים, למעלה משנה וחצי לאחר האירועים שתוארו לעיל, הופיע התקף אפילפטי. מאז סבלה התובעת מהתקפים ופרכוסים תדירים שהצריכו אשפוזים רבים וטיפול סטרואידי. בהמשך אובחנה נסיגה התפתחותית והתקפי ניתוק ובהייה.
ב- MRI של המוח נמצאה פגיעה מוחית המאופיינת בדלדול של הקורטקס ושל המח הקטן ועקב כך הרחבה של חדרי המח המלווה בדלדול החלק המרכזי של המוחון (ה- VERMIS).כיום, התמונה הכללית הינה של פגיעה קוגניטיבית קשה, הפרעות התנהגות קשות, פיגור שכלי קשה, מאפייני התנהגות אוטיסטית ועוד. בשל כל אלו נכותה של התובעת הינה 100% לפי סעיף 34(ז) לתקנות המל”ל (הפרעות פסיכו נוירוטיות) ועוד 100% בשל אפילפסיה לפי סעיף 30(2) לתקנות המל”ל. התובעת תלויה בזולת, אינה מודעת לסכנות וזקוקה להשגחה מלאה.
עד גיל 12, גידלו ההורים את התובעת בביתם. מגיל 12 נמצאת התובעת במוסד באזור בנימינה.ב. כתבי הטענות וחוות הדעת הרפואיות
לכתב התביעה המקורי צורפה חוות דעתו של ד”ר אלי שחר מנהל היחידה לנירולוגיה ילדים ושיקים נאורולוגי בביה”ח רמב”ם בחיפה (ת/2) בה העריך את נכותה של התובעת, קבע כי התסמונת האפילפטית שממנה סובלת התובעת היא תסמונת Lennox Gastaut – תסמונת נירולוגית שהמאפיינים שלה הם פרכוסים מסוגים שונים שאינם מגיבים טוב לטיפול תרופתי, EEG שמראה זיז גל איטי ומהלך המחלה הוא בהידרדרות מנטלית פרוגרסיבית. כמפורט בחוות דעתו של ד”ר שחר, התפתחה המחלה אצל התובעת בגין חסימת מעיים חלקית או מלאה שהיתה לה סמוך לאחר הלידה, והיא שוחררה מחדר הלידה בבית החולים ללא בירור האפשרות של חסימת מעיים. עוד אמר שהתובעת התקבלה לאשפוז חוזר בגיל שבועיים במצב קשה של צחיחות, איבדה כ-20% ממשקל גופה. הטיפול הרפואי בקבלתה היה רשלני, שבמקום להתחיל בעירוי נוזלים מיידי, הפסיקו כלכלה לחלוטין ובהמשך ניסו להאכילה דרך הפה, מה שגרם להחמרת חסימת המעיים הקלינית.
לדעתו של ד”ר שחר גם לאחר הניתוח לא פעל הצוות הרפואי במידת המהימנות הנדרשת כי לא התייחס באופן מיידי לאבחון וטיפול בפרכוס שתואר ע”י האם. זו דיווחה לו שרופא הגיע לבדוק את התובעת, רק לאחר זמן ממושך מאז האירוע.הנתבעת הגישה כתב הגנה וצרפה חוות דעת של ד”ר ר. וייץ, מנהל היחידה לנאורולוגיה של הילד במרכז הרפואי לילדים בילינסון. להערכתו, אין כל תיעוד רפואי שהצביע על אפשרות של חסימת מעיים בשלושת הימים הראשונים לחייה של התובעת.
ד”ר וייץ שולל את הטענה שלתובעת נגרם נזק מוחי באשפוז הראשון, לפני או אחרי הניתוח, כי התפתחותה של התובעת עד גיל שנה וחצי היתה נאותה, עד התקף הפרכוסים הראשון.
לדעתו, קשה להניח שפגיעה מוחית שנגרמה (כביכול) בגיל שבועיים שלושה לא תגרום לעיכוב התפתחותי מיידי אלא תתבטא רק כעבור חודשים ארוכים. להערכתו לוקה התובעת בתסמונת אחרת, בעיקר עקב התמונה האוטיסטית שלה, אך גם אם תוכר מחלתה כתסמונתLennox Gastaut אין קשר סיבתי בין המחלה לבין האירועים בחודש הראשון לחייה. סיבת הנזק המוחי אינה ידועה. יתכן נגרמה בתקופת ההריון כאשר אם התובעת לא חשה בתנועות העובר במשך שבועיים או במהלך אשפוזיה האחרים בתקופת ההריון.הנתבעת הגישה חוות דעת נוספת של פרופ’ זוהר ברזילי מומחה ברפואת ילדים וטיפול נמרץ מביה”ח תל-השומר. להערכתו, שחרורה של התובעת מחדר התינוקות לאחר שלושה ימים היה תקין גם עם ירידה במשקל. התופעה של ירידה במשקל לאחר הלידה מוכרת והיא נגרמת כתוצאה מהפרשת נוזלים אקסטרה וסקולריים.
לדעתו, לאור תוצאות הניתוח קרוב לוודאי שהחסימה במעיים אצל התובעת היתה חלקית בלבד וזמנית, ולכן עם פתיחת הבטן וזיהוי המלרוטישן, לא הראה המעי סימני סבל. עם קבלתה, ביום 11.9.83, לחדר המיון במצב בינוני, התחילו מתן נוזלים תוך התייחסות למצבה. מתן המלחים נעשה בהתאם למשקלה של התובעת. המהלך לאחר הניתוח היה תקין והיא הועברה לטיפול נמרץ אך ורק להשגחה בעקבות האירוע של חיוורון וגלגול העיניים, מהלך שהדגים זהירות ראוייה לציון. בגלל התדרדרות נשימתית מאוחרת, וצבירה של 2CO הוחלט להנשימה ולהקל על החלמתה. לדעתו אין קשר בין אשפוזה בביה”ח לבין מחלתה. אין הסבר למחלה הפרכוסית הקשה ממנה היא סובלת והסיבות לתסמונת Lennox Gastaut אינן ידועות.
אז הגישו התובעים בקשה לצירוף חוות דעתו של ד”ר לרמן שהוא מומחה לאפילפסיה בילדים (ת/8). אין מחלוקת שד”ר לרמן בעל נסיון רב באבחון וטיפול בילדים שלקו בתסמונת Lennox Gastaut. לדעתו מתקיימים אצל התובעת כל הנתונים המצביעים שהיא סובלת מהתסמונת האמורה כי האוטיזם אצלה הוא משני.
לדבריו יש קשר סיבתי בין מחלתה לבין הנזק המוחי שנגרם לה בגיל שבועיים כי בתסמונת Lennox Gastaut הנזק המוחי הראשוני לא חייב להיות קשה. יש סבירות גבוהה שהצחיחות הקשה והאיחור בתיקון מאזן הנוזלים, לרבות האיחור בהעברתה לטיפול נמרץ, כל אלה גרמו לנזק המוחי אצל התובעת. עוד הוא אומר כי היה מקום לחשוד בחסימת מעיים כבר בימים הראשונים לאחר הלידה ע”י בדיקה פשוטה של מישוש הבטן.לקראת ישיבת ההוכחות שהיתה קבועה ל-29.12.02 פנו התובעים בבקשה נוספת, שלישית, לתיקון התביעה ולצירוף חוות דעת של מומחה בתחום רפואת הילדים.
למרות התנגדות הנתבעת התרתי, בהחלטתי מ-7.10.02, את תיקון התביעה בצירוף חוות הדעת.
התובעים צרפו את חוות הדעת של פרופ’ גויטין, מנהל היחידה לטיפול נמרץ ילדים בביה”ח הדסה עין כרם (ת/1). אז גם התגלה, לטענת התובעים, כי משקל הלידה של התובעת שנרשם בגליון השחרור מחדר התינוקות 3 ק”ג, ועליו התבססו המומחים מטעם שני הצדדים, היה שגוי וכי המשקל הנכון היה 3,170 ק”ג. לכן בשחרורה, משהיה משקלה 2,750 ק”ג היתה ירידה במשקל של מעל 13.6% וצריך היה להשאיר את התובעת בביה”ח לבירור. בכך היתה מועלית האבחנה של חסימת מעיים והיה נמנע מצבה הקשה עם קבלתה לביה”ח כעבור 15 ימים. לדעתו של פרופ’ גויטין, המהלך הארוך והמסובך לאחר הניתוח אינו אופייני למהלך לאחר ניתוח פשוט, במיוחד כאשר המעי לא היה נמקי ולא הצריך כריתה, והוא נובע מהמצב הקשה בו היתה שרויה התובעת לפני הניתוח.לאחר הגשת כתב ההגנה המתוקן הגישה הנתבעת חוות דעת משלימה של פרופ’ ברזילי.
פרופ’ ברזילי לא מצא ברישום הרפואי שום רמז לכך שבשלושה ימים לאחר הלידה היה מקום לחשד לחסימת מעיים. לתינוקת שנולדה במועד (Full Tern) היתה צפויה ירידה מעל 10% במשקל לאם שסובלת מאי ספיקה. להערכתו אין ספק שחסימת המעיים התפתחה לאחר השחרור מביה”ח, התובעת הגיעה לביה”ח במצב של צחיחות. המהלך לאחר הניתוח אינו קשור לטיפול הרפואי שניתן לתובעת שהיה מקצועי ובאיכות סבירה ביותר.לאחר שכל הרופאים נחקרו על חוות דעתם הגישו התובעים בבש”א 2747/04 מיום 12.2.04, בקשה לתיקון התביעה וצירוף חוות דעת של רופא נשים, חוות דעת נאורולוג ילדים וחוות דעת מתוקנת של פרופ’ גויטין. לדעתם התביעה היא “חריגה ובעייתית, שכן נבנתה ’טלאי על טלאי’ בשל אי תשומת לב המומחים לפרטים שונים…” (כנוסח סעיף 1 של הבקשה). לחלופין ביקשו למחוק את התביעה על מנת לאפשר לתובעים להתארגן ולהגיש כתב תביעה חדש הכולל את מלוא טענותיהם.
היתה זו בקשתם הרביעית של התובעים לתיקון התביעה.
הבקשה נדחתה בעיקר מהטעם שהוגשה לאחר שנים רבות של ניהול התביעה, בתום שמיעת פרשת התביעה וחלק מעדי הנתבעת, הבקשה נסמכה על עובדות ומסמכים רפואיים אשר היו ידועים לתובעים (או אמורים להיות בידיעתם) עובר להגשת כתב התביעה המקורי שהוגש ביום11.4.99.
אז סברתי שטענת התובעים שהתיקון נדרש על מנת ש”יהא להם יומם בבית המשפט” היא טענה חסרת יסוד כי לא היתה טענה או תיזה שלא הועלתה על ידם. לעמדת הנתבעת הסיבה להגשת הבקשה היתה שלאחר שמיעת עדויות התביעה, ובמיוחד חקירתם הנגדית של המומחים הרפואיים מטעם התביעה הבינו גם הם, ככל הנראה, כי תביעתם אינה מבוססת.שוכנעתי שהבקשה להפסיק את התובענה בשלב ההוא של הדיון על מנת לאפשר לתובעים להביא ראיות אחרות מאלו שהוצגו בפני, נועדה לשלול מהנתבעת את התשתית הראייתית כפי שהונחה עד אז בהצגת חוות דעת רפואיות, בעדויות ובחקירות נגדיות מקיפות של עדי התביעה.אקדים ואומר את מסקנתי שיש לדחות את התביעה.ג. המחלוקת
המחלוקת בין הצדדים עוסקת בטעות שנפלה ברישום משקלה של התובעת עם שחרורה מביה”ח ביום השלישי לחייה והאופן בו טופלה. כפי שיפורט בהמשך, אין חולק כי משקל הלידה שנרשם בשחרורה היה 3,000 גר’ במקום המשקל הנכון של 3,170 גרם. התינוקת שוחררה לביתה במשקל של 2,740 גרם, הווה אומר, היתה ירידה של כ-13.6% ממשקלה בלידה.
במאמר מוסגר יצויין כי הראשון אשר הצביע על הרישום המוטעה של משקל הלידה היה ד”ר וייץ, המומחה מטעם הנתבעת, בעוד שהמומחים מטעם התובעת ציינו בחוות דעתם את משקל הלידה כ-3 ק”ג.
לטענת התובעים, הרישום המוטעה של המשקל הביא לכך שהתובעת שוחררה לביתה עם ירידה חריגה במשקל מבלי שתתברר הסיבה לירידה זו. לגרסתם, חסימת המעיים שהתגלתה אצל התובעת בהמשך הינה חסימה מולדת אשר ניתן היה לגלותה ולמנוע את הסיבוכים אחר כך. בשל רישום מוטעה של המשקל לא עוררה הירידה במשקל את חשדם של הרופאים המטפלים ואלו שחררו את התובעת לב] ]>

Chivington, attacked and massacred the cheyenne indians that were settled along sand creek, colorado essay writer online in 1864

רשלנות רפואית בניתוח פלסטי קוסמטי ניתוח באף

רשלנות רפואית בניתוח פלסטי- בניתוח פלסטיים

רשלנות רפואית בניתוח פלסטי קוסמטי ניתוח באף

א 205394/02 נתן סעדיה נ’ קליניקה אריאל בע”מ, ד”ר אברהם ריגלר, ד”ר סילביו ראובן
בתי המשפטבית משפט השלום תל אביב-יפו
א 205394/02
16/03/2005כב’ השופטת אגי זהבה
בפני:נתן סעדיה-נ ג ד-
1. 1. קליניקה אריאל בע”מ
2. ד”ר אברהם ריגלר
3. ד”ר סילביו ראובןהנתבעים
-נ ג ד-
1. 1. קליניקה אריאל בע”מ
2. כירורכגיה אסתטיקה ולייזר בע”מ-נ ג ד-2. 1. ד”ר אברהם ריגלר
3. 2. ד”ר סילביו ראובןפסק דין1. התובע בקש לבצע ניתוח לתקון הפרעה נשימתית קלה ממנה סבל, ובאותה הזדמנות גם לשפר את מראה אפו. בעקבות פרסומים שראה באמצעי התקשורת, פנה לקליניקה אריאל בע”מ, היא הנתבעת מס’ 1 (להלן – “הקליניקה” או “הנתבעת”). התובע נותח ביום 9.4.01 (להלן – “הניתוח הראשון”) על ידי ד”ר רינגלר הוא הנתבע מס’ 2 (להלן – “ד”ר רינגלר” או “נתבע 2”). בעקבות הניתוח הראשון, חלה החמרה במצב הנשימה ואף התגלתה עקמומיות חמורה באפו של התובע. הומלץ לתובע לבצע ניתוח חוזר, שבוצע ביום 21.10.01 (להלן – “הניתוח השני”) על ידי ד”ר סילביו ראובן, הוא הנתבע 3 (להלן – ד”ר סילביו” או “נתבע 3”). גם הניתוח המתקן לא הביא מזור לתובע, אפו נותר עקום כפי שהיה לאחר הניתוח הראשון, והתובע חש החמרה קשה נוספת במצב הנשימה עד כדי אי מסוגלות לנשום וסבל מהתקפי חנק, שלא היו מנת חלקו לפני הניתוחים.
2. התובע הגיש תביעת רשלנות רפואית נגד הקליניקה ונגד שני הרופאים שניתחו אותו במסגרת הקליניקה. הקליניקה מצידה שלחה הודעות לצד שלישי נגד הרופאים, נתבעים 2 ו-3. גם הנתבעים 2 ו-3 שלחו מצידם הודעות לצד שלישי נגד הקליניקה ונגד כירורגיה אסתיטיקה ולייזר בע”מ (להלן – “חב’ כירורגיה” או “החברה”) כמי שהיו הבעלים ו/או המפעילים ו/או המנהלים של חדרי הניתוח ורשת המרפאות במסגרתם נותח התובע, ומעסקיהם של הרופאים, ויוצרי המיצגים שהוצגו לתובע.
3. לאחר שהוגשו תצהירי הצדדים וחוות הדעת מטעמם, השכילו הנתבעים להגיע להסדר פשרה עם התובע, לפיו הוסכם כי ישולם לתובע לסילוק תביעתו, וזאת מבלי להודות באחריות כלשהי, סך כולל של 112,042 ש”ח. במסגרת הסדר הפשרה, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה הצדדים יגישו סיכומים בו זמנית, אשר יתייחסו אך ורק לשאלת חלוקת סכום הפיצוי ביניהם, ללא דיון בשאלת האחריות בתיק. בית המשפט התבקש שלא לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד בסכום פסק הדין אלא להורות על הסכום המדוייק אשר על כל אחד מן הנתבעים לשלם וכן לקבוע כי נתבע אשר שילם את חלקו בהתאם להחלטת בית המשפט, יראו אותו כמי שביצע את פסק הדין ולא ניתן יהיה להעלות כלפיו טענה נוספת ולא ניתן יהיה לפתוח נגדו הליכים כלשהם. ההכרעה תתייחס גם במישור שבין הנתבעים עצמם במסגרת ההודעות לצד ג’ ששלחו הדדית.
4. פסק דין זה ניתן, איפוא, במסגרת ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים, באשר לחלוקת נטל הפיצוי המוסכם בין הנתבעים בינם לבין עצמם, מבלי לדון לשאלת קיומה של אחריות כלפי התובע במישור הקונקרטי.
5. השאלה המרכזית העולה לדיון בהקשר זה, היא שאלת אחריותן של הקליניקה וחב’ כירורגיה לתוצאות הניתוחים שבוצעו בחדרי הניתוח ובמרפאות שבחזקתן ובהפעלתן, על ידי הרופאים שפעלו בהם, ביניהם הנתבעים 2 ו-3.
6. המצב המשפטי כפי שמשתקף מתצהירו של יהושע רייכר, מנהל הנתבעת, ואשר לגביו לא הובאה כל ראיה סותרת, הינו כדלקמן:
הנתבעת הינה תאגיד רשום בישראל, ועיסוקה במתן שירותים וטיפולים פלסטיים-אסתטיים, לרבות הסרת שיער בלייזר, השתלת שיער, ניתוחי אף, ניתוחים פלסטיים ואסתטיים. הנתבעת מנהלת מרפאה לכירורגיה בינונית שבבעלותה, הכוללת חדרי אשפוז וחדרי הניתוח, המצוייה ברח’ ריינס בתל אביב. בנוסף עליה, קיימים לנתבעת 8 סניפים ברחבי הארץ. האישור לניהול המרפאה לכירורגיה בינונית שבבעלות הנתבעת, בהתאם לתקנות בריאות העם (רישום מרפאות) התשמ”ז – 1987, הוא של חב’ כירורגיה אסתטיקה ולייזר בע”מ (צד ג’ 2) אשר הנתבעת הינה בעלים של 99% ממניותיה.
7. טענות הצדדים בקליפת אגוז הן כמפורט להלן:
בניגוד לתביעות אחרות, הנתבעת כאן איננה טוענת כי עיסוקה בהשכרת חדרי ניתוח בלבד והעמדתם לרשות הרופאים, אלא היא מסתמכת על הסכם שיתוף בעבודה מושרש ובסיסי הקיים לטענתה בינה לבין הרופאים. למותר לציין כי ההסכם עליו מסתמכת הנתבעת לא צורף לראיותיה ולסיכומיה, וספק אם הסכם כזה נערך בכתב. הנתבעת טוענת ליחסי שותפות לצורך ביצוע הניתוחים, כאשר כל צד בשותפות היה אחראי על פן אחר: הנתבעת על הפן האדמיניסטרטיבי השיווקי והפירסומי, לרבות נשיאה בהוצאות הכרוכות בהפעלת חדרי הניתוח וחדרי האישפוז וכן בהוצאות השיווק והפירסום, והרופאים על הפן המקצועי. לפיכך, לטענתה, אחראים הרופאים באחריות ישירה לניתוחים ולתוצאותיהם, מכח הסכם השיתוף בעבודה ומכח תיפקודם כרופאים עצמאיים שלקחו על עצמם את האחריות המקצועית הבלעדית לניתוחים ולתוצאותיהם.הנתבעת מכחישה קיום יחסי עובד-מעביד בינה לבין הרופאים. לטעמה, קיימים ביניהם יחסי שיתוף לפיהם היא מפנה את לקוחותיה לרופאים עמם התקשרה, לרבות הנתבעים 2 ו-3 על מנת שיבצעו את הנית] ]>

According to elmer-dewitt, spyappsinsider.com dickson pays his asian sources for their parts and then he posts them on his site or his youtube channel