לחץ תוך עיני- רשלנות רפואית?

אימי עברה ניתוח קטרקט באיכילוב ואמורה היתה לעבור ניתוח משולב גם של גלאוקומה . מאחר ולא הייתי בטוח בנחיצות הניתוח כאשר הלחץ התוך עיני עמד על 18 , ביקשתי לקבל חוות דעת נוספת מ”עין טל” . הרופא בעין טל שביצע את הבדיקה קבע שיש לבצע נתוח כזה . לאחר חו”ד נוספת זו בה נאמר שזהו ניתוח פשוט ואין צורך לבצע אותו בבי”ח פרטי ובהחלט ניתן לסמוך על איכילוב , נותחה כאמור בתאריך שלעיל . הניתוח בוצע בהרדמה חלקית. הרופא המנתח הגיע עצבני מאד ומשזזה אימי תוך כדי הניתוח חבט בראשה פעמיים וצעק עליה שלא תזוז .

הניתוח הסתבך והרופא שלא הצליח להוציא את ה! עדשה ( בניתוח הקטרקט ) , ריסק את עדשת העין וגרם לדימום . בשלב זה עצר את הניתוח , חבש את עינה של אימי וטען שצריך רופא מומחה והוציאה מחדר הניתוח .אימי , שהניתוח והחבטות גרמו לה לטראומה עוגמת נפש ובושה דרשה מאיתנו לעזוב מייד את בית החולים ולאחר שיחות שיכנוע רבות שלנו הסכימה להישאר ולסיים את פרק זה בניתוח בבית החולים איכילוב .

ניתוח חוזר עם רופא מומחה נקבע לעוד 48 שעות שבזמן זה אימי היתה ללא עדשה בעין ורסיסי העדשה שרוסקה בניתוח שעלולים היו לפגוע לה ברישתית . הניתוח החוזר עבר בשלום בו הוצאו הרסיסים ונקבע שהרשתית לא נפגעה . יחד עם זאת הלחץ התוך עיני עלה ל! -50. אמי שוחררה כעבור 12 יום ( בדרך כלל השיחרור מתבצע למחרת הניתוח ) עם לחץ עיני של 27 , לחץ גבוה בהרבה מהלחץ שנכנסה לניתוח . הראיה עדיין לא תקינה ואמורה לחזור ביום ד’ הקרוב לביקורת . ניתוח גלאוקומה יקבע מאוחר יותר לאחר שהעין תירפא מהניתוח .

מיותר לציין שבכל 12 ימי האישפוז לא מצא הרופא המנתח את הזמן להיפגש עם אימי או אותנו הבנים המלווים וכל הצוות הרפואי התייחס בחשדנות לכל שאלה שלנו בנושא במהלך ימי האישפוז ולכן התעורר בנו החשד שהם מסתירים מאיתנו מידע אם כי איני יכול לבסס את חשדותי מבחינה משפטית .

למרות שלדעתי עדיין מוקדם לבסס חשד של רשלנות רפואית שכן עדיין העין לא הבריאה ולא ניתן לדעת בוודאות שהעין ניזוקה מהניתוח , האם על פניו קיים חשד לרשלנות רפואית מבחינה משפטית , שכן על פי רגשות לא ניתן לבסס דבר ?

ניתוח שבר בקע מפשעתי- רשלנות רפואית?

עברתי ניתוח בקע שבר מפסעתי וכתוצאה מכך אני סובל מכאבים בלתי פוסקים מאזור חתך הניתוח ועד לאשך הימני. הרופא המנתח אמר שיש לי פגיעה בעצב ולכן אני רוצה לקבל יעוץ האם יש מקום לתביעה על בסיס של רשלנות. הוסבר לי על ידי הרופא שלאחר ביצוע בלוק הכאב יעבור.אך אני חושש שהמצב הזה ילווה אותי לאורך שנים וזה בלתי נסבל. האם יש רשלנות רפואית בניתוח בקע מפשעתי כזה?

נהרג בתאונת עבודה

בעלי נהרג בתאונת עבודה. סגרנו על הסכם פשרה עם חברת הביטוח אך משהו בסכום הנטו שחישב לי העורך דין לא מובן.
יוצא כאילו הוא חישב פעמיים 17.5% + מע”מ.
פעם אחת מה שחברת הביטוח חישבה ופעם שנייה מהסכום הכולל שהושג בפשרה על זה שוב חישב 17.5% + מע”מ כך שהסכום נטו שמתקבל לי הוא נמוך יותר.
אודה לעזרה ותשובה האם כך נהוג ואם זה בסדר לאור זה שמדובר במקרה של תביעת תאונת עבודה קשה?

רשלנות בלידה בבי"ח סורוקה- בית חולים

ילדתי בת בבית החולים סורוקה שייצאה כלל ללא חמצן לא בכתה עשו לה החייאה אך זה לא עזר כי רמת החמצן היתה כבר 0 למוח דבר אשר הפתיעה את כל הצוות הרפואי ואתי ילדתי בשבוע 39.5 כל ההריון עבר תקין סקירות וכל מה שצריך הגעתי לחדר ליידה עם פתיחה של 6 הייתי מחוברת למוניטור שלכאורה כל מהלך הליידה היה תקין אך בפועל התינוקת יצא רק עם דופק 20 ולעומת זאת המוניטור הראה 140 יש לציין כי כאשר פקעו לי את המיים בפתיחה של 7-8 המים היו מעט מקוניאלים דלילים וכי התינוקת היתה במצב של POSTERIOR כלומר במונח העברי במצב של ליידת עורף אחורי ולכן גם מפתיחה של 10 מצב ליידה הייתי שעה ו 17 דקות בלחיצות שזה הרבה מאוד.

לאחר שהתינוקת נולדה ביצעו החייאה אך זה כבר היה מאוחר מאחר וכבר היא הייתה עם אפס אחוז חמצן למוח ללא שום תגובה לא בכי ולא שום רפלקס ובנוסף ביממה זו היא לא הטילה שתן ,ולאחר 27 שעות נפטרה!

ביצעתי נתיחה לאחר המוות אך לא נמצא שום דבר שיוכל לומר מה קרה מאחר וכל תהליך הריון והלידה לא תאם בפועל דבר יחידי שייצא בנתיחה הוא שהיו מס דימומים מוקדים  ולכן נתנו לי לעשות בירור של טרמבופיליה שייצא תקין כמו כן יש לציין כי כאשר הילדה היתה בחיים וביצעו לה אולטראסאונד לא ראו דימומים כלל אז ככל הנראה זה קרה בסמוך למוות בעקבות קריסת המערכות.


מיקרוצפליה- מיקרוצפלוס- רשלנות רפואית?

מיקרוצפליה- מיקרוצפלוס– (מיקרוצפולוס)- רשלנות רפואית?

מיקרוצפליה (מיקרו – קטן, צפליס – ראש) היא היקף ראש הקטן ביותר משתי סטיות תקן מהממוצע.במקרים רבים הסיבה למיקרוצפליה היא גנטית. למשל טריזומיה 21 (תסמונת דאון), תסמונת פרדר וילי או פגיעה קונגניטלית בזמן ההריון (צריכת סמים על ידי האם בזמן ההריון, זיהום במהלך ההריון או הפרעה במערכת הדם השלייתית).גדילת הראש בזמן ההריון היא תוצאה של התפתחות המוח. בדרך כלל תינוק עם מיקרוצפליה סובל מהפרעה בתפקוד המוח שהתוצאה שלה היא פיגור התפחותי קוגניטיבי ומוטורי. פעמים רבות הילד סובל גם מאפילפסיה.

הגשת תביעת רשלנות רפואית בגין אי אבחון של מיקרוצפליה במהלך ההריון:

בישראל ובעולם מוגשות תביעות רשלנות רפואית רבות בגין אי אבחון של מיקרוצפליה במהלך ההריון, דבר שהיה מאפשר להורים לשקול הפסקת הריון.

לשם הגשת תביעה בגין מיקרוצפליה יש לצרף לכתב התביעה של מומחה רפואי בתחום אולטרסאונד מיילדותי אשר יפר מה הייתה הרשלנות, מתי ניתן וצריך היה לאבחן את המום מסוג מיקרוצפליה וכדומה. בנוסף יש צורך לעיתים לצרף אף חוות דעת רפואית נוספת של מומחה נוירולוגית ילדים אשר יפרט מהו נזקו של הילד הסובל ממיקרוצפליה.

לשאלות או יעוץ בנושא תביעת רשלנות רפואית בגין ילד עם מיקרוצפלוס, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה מצד שמאל.

להלן פסק דין בנושא מיקרוצפליה:
א 1315/00 פלוני נ’ . קופת חולים של ההסתדרות הכללית בע”מ, בית חולים “מאיר”, כפר סבא
1 . פלוני
באמצעות הוריו ואפוטרופסיו הטבעיים
2 . פלונית
3 . פלוני
נגד1 . קופת חולים של ההסתדרות הכללית בע”מ
2 . בית חולים “מאיר”, כפר סבאפסק דיןכ ל ל י1. פלוני (התובע מס’ 1, קטין, להלן: “הילד”) נולד להוריו, התובעים 2 ו-3 (להלן: “ההורים” או “התובעת” ו-“התובע”, בהתאמה), ביום 19/11/92 בביה”ח “מאיר” בכפר סבא (היא הנתבעת 2, להלן: “ביה”ח”, שהוא בבעלות קופ”ח של ההסתדרות הכללית, היא הנתבעת מס’ 1, להלן: “קופ”ח”), בלידה רגילה. מספר חודשים לאחר הלידה, אובחן הילד כסובל מנכויות קשות ביותר, שמתבטאות, קלינית, בפיגור פסיכומוטורי ניכר, אפילפסיה לא מאוזנת ועוד, ואין חולק, כי נכותו עומדת על 100%. לטענת התובעים, מחדלים רשלניים חמורים, שארעו במהלך ההריון של התובעת בביה”ח, מגבשים את עוולת “ההולדה בעוולה” ומטילים, יחד עם עילות תביעה נוספות, על הנתבעים, את האחריות לחיים הקשים של התובעים מאז נולד הילד.2. הדיון במשפט זה פוצל, באופן שבתחילה נדון נושא החבות, הוא השלב בו עוסק פס”ד זה. אולם, נוכח מסקנתי בדבר העדר התרשלות מצד הנתבעים, חורץ פסק הדין לדחיה את התובענה כולה.
כאן המקום לציין, כי ב”כ התובעים הרחיק לכת בסיכומיו למחוזות רחוקים, וצרף לסיכומים פסיקה עניפה, מאמרים משפטיים ומאמרים רפואיים. אולם, למעשה אין מחלוקת משפטית של ממש, ואפילו כמעט לא מחלוקת רפואית של ממש, בין הצדדים, חרף נסיונותיו של ב”כ התובע להציג את המחלוקות אחרת. המחלוקת העיקרית היא עובדתית, ומשהבאנו מחלוקת זו על פתרונה, פתרנו גם את מרבית הבעיות האחרות בתיק.ד י ו ן3. התובעת היתה בת 28 בעת הריונה נשוא פסק דין זה. עברה המיילדותי כלל הפלה טבעית בשנת 1986 ושתי לידות בשנים 1987 ו-1988. יש לציין, כי לתובעת נולדה בת רביעית לאחר ההריון הנדון, וזאת ב- 12/10/93.4. בתחילת הריונה היתה התובעת במעקב הריון אצל ד”ר טוהר, במסגרת קופ”ח בשכונת מגוריה, ואין חולק, כי כל הבדיקות השגרתיות שעברה היו תקינות.
ד”ר טוהר ערך לתובעת בדיקת אולטראסאונד (להלן: “US”) ראשונה בתאריך 14/4/92, אשר הראתה, כי גיל ההריון מתאים לשבוע 9 + 1, ולפיכך חושב הוסת האחרון, לצורכי חישוב גיל ההריון, ל-9/2/92.שלושה חודשים אח”כ, ב- 15/7/92, ערך ד”ר טוהר US נוסף, כשגיל ההריון, לפי הוסת האחרון, היה 4 + 22 שבועות. אין חולק, כי בבדיקה זו כל המדדים היו בתחום הנורמה וסקירת המערכות היתה תקינה.
כבר כאן אציין, כי ב”כ התובעים טען, בין טענותיו הרבות, כי בבדיקה זו לא נערכה סקירת מערכות מורחבת, אשר יכולה היתה לגלות את המום מסוג CLUBFOOT (להלן: “CF”), אשר התגלה רק מאוחר יותר. אולם, כפי שנאמר על ידי מומחי הנתבעת, וענין זה לא נסתר, סקירת המערכות שנעשתה, היתה בהתאם למקובל ולפי הוראות משרד הבריאות. אמנם מדובר ב”סקירה בסיסית” אך במהלכה “בדקו גם דברים שאפילו לא נדרשו”, כגון – דופן בטן, סרעפת ועוד (ר’ עדותו של פרופ’ אייל שיף, ע.ה. מס’ 5, מומחה ההגנה בנושא מיילדות וגניקולוגיה, בעמ’ 439 לפרוטוקול). לדברי פרופ’ שיף, אמנם לא זיהו את ה-CF בבדיקה זו, אך בהחלט סביר להניח, שהמום עדין לא היה, שכן “זה דבר שלא מעט פעמים משתנה” (עמ’ 460 לפרוטוקול).
פרופ’ רון טפר (ע.ה. מס’ 2, שהוא מומחה למיילדות וגניקולוגיה ושימש כאחראי על יחידת האולטרא-סאונד, במחלקת נשים ויולדות, בביה”ח בזמן הרלבנטי), בתצהירו, הוסיף בעניין זה, ש-CF הוא ממצא סונוגרפי, אשר יכול לבוא לידי ביטוי ראשוני בשלבי הריון שונים ובכל שלב משלבי ההריון (סעיף 6 לתצהירו).כך או כך, כל המומחים הסכימו, כי על סמך CF בלבד, חמור ככל שיהיה (דבר שאינו ברור במהלך ההריון) – לא היו מפסיקים את ההריון (להלן).5. בתאריך 23/9/92, בהיות התובעת בשבוע 32 + 4 להריונה, היא הופנתה לבדיקת US ביחידת האולטראסאונד בביה”ח, בשל חשד לירידת מים. תחילה נבדקה על ידי טכנאית, ומשזו גילתה באקראי את ממצא ה-CF נקרא פרופ’ טפר, אשר ביצע את המשך הבדיקה (להלן: “בדיקת ה- US השלישית”). פרופ’ טפר מצא במהלך הבדיקה CF דו-צדדי, ולכן, התובעת זומנה לסקירה מורחבת, יזומה על ידי ביה”ח, ארבעה ימים אח”כ (ר’ לעניין זה עדותו של פרופ’ טפר בעמ’ 280 לפרוטוקול).
לטענת התובעים בתצהיריהם (הזהים, יש לומר!…), במהלך הבדיקה השלישית הזו הסתכל פרופ’ טפר בטופס ה-US הקודם, וכשנאמר לו שד”ר טוהר (שעבד גם באופן חלקי בביה”ח, וביצע את הבדיקות הראשונות בביה”ח) ביצע את הבדיקה הקודמת – קרא לו, והשניים ניהלו שיחה “ונראו בלחץ ומודאגים”. לטענתם, כבר בבדיקה זו דווח להם, הן על ידי ד”ר טוהר והן על ידי ד”ר טפר, כי אובחן “מיקרוצפלוס בעובר, שמשמעו ראש קטן וכן CF – כפות רגליים מוטות כלפי פנים” (ר’ סעיף 10 לתצהירים), ובסוף הבדיקה הם הופנו לשיחה עם ד”ר דולפין (ע.ה. מס’ 3, ד”ר ציפורה דולפין, מומחית לרפואת ילדים, אשר מאז 1987 שמשה כמנהלת היחידה לטיפול נמרץ פגים ויילודים חולים בביה”ח. עדה זו קיבלה בשנת 1989 תואר מומחה ברפואה נאונטולוגית). לדבריהם, ד”ר דולפין “דיווחה לנו בכלליות על שני המומים שניצפו ב-US וכי השילוב ביניהם יכול להיות טרגי. ד”ר דולפין אמרה לנו, כי לדעתה יהיה צורך בהפסקת ההריון, ואף ביקשה את הסכמתנו לנתיחה שלאחר המוות של העובר” (סעיף 11 לתצהירים).
תאור שכזה של ארועי ה- 23/9/92 תמוה, שכן בבדיקת ה-US שבוצעה במועד זה כלל לא אובחן העובר כמיקרוצפלי. מתוך המסמכים, ובעיקר תרשומות בדיקות ה-US שנעשו לתובעת, עולה במפורש, כי לראשונה נצפה חשד למיקרוצפליה בבדיקה המאוחרת יותר, ב-27/9/92, ולא לפני כן. היקף הראש בבדיקת ה-US השלישית, שבוצעה בשבוע 32 לפי וסת אחרון, התאים לשבוע 31 + 4 (דהיינו, בתחום הנורמה), ואפילו לפי חוות דעתו של פרופ’ יוסף שנקר, מומחה התביעה בשטח המיילדות והגניקולוגיה, נתגלתה הסטיה הראשונה מהסטנדרט בבדיקת יום 27/9/92 (פרופ’ שנקר, אגב, מתעלם לחלוטין, בשתי חוות הדעת שנתן, מבדיקת יום 23/9/92).פרופ’ טפר מתיחס בתצהירו לתאור של התובעים בנוגע לבדיקת יום 23/9/92, ומכחיש כל שיחה מתוחה, כפי שתוארה על ידי ההורים, בינו לבין ד”ר טוהר. לדבריו, ממילא לא נמצא כל פגם בבדיקת ה-US השניה שבוצעה על ידי ד”ר טוהר, גם אם לא גילה את ה-CF, אשר יתכן וכלל לא בא לידי ביטוי בבדיקות הקודמות, ולכן סבר, כי “להתרשמותה של גב’ פלונית אין כל בסיס ענייני”. בחקירתו הנגדית הוסיף, שבבדיקה זו היקף הראש (שהוא המדד הרלבנטי) היה בפיגור של שבוע בלבד (עמ’ 282 לפרוטוקול).גם ד”ר דולפין אינה זוכרת כל שיחה עם ההורים בתאריך זה (ר’ סעיף 2 בתצהירה), כאשר השיחה הראשונה הזכורה לה, ואשר גם מתועדת ברשומות (להלן), היא זו שנערכה לאחר בדיקת ה-US שנערכה ב-27/9/92, דהיינו – לאחר מציאת החשד למיקרוצפליה.ההורים נשאלו בחקירתם בביהמ”ש, אם יתכן שטעו בתאריכים – אך שניהם התעקשו, שכבר בבדיקת ה-US השלישית הנ”ל שמעו הן מפי ד”ר טוהר (שאף דיבר עמם “תוך הינף יד של זלזול”, לפי עדות התובעת בעמ’ 117 לפרוטוקול), הן מפי פרופ’ טפר והן מפי ד”ר דולפין על מיקרוצפליה, ובלשון התובעת: “זה שהוא (ד”ר טוהר – ר.י.כ.) אמר ראש קטן שזה שום דבר – אני זוכרת בוודאות” (שם).אולם, חרף בטחונם של התובעים בנוגע לארועי אותו יום, אין לי ספק, שבתאריך זה כלל לא עלה נושא ה”ראש הקטן”, שכן הוא טרם אובחן. יש לזכור, כי הגירסה שהועלתה בעניין זה על ידי ביה”ח – מגובה ברישומים ובבדיקה עצמה, וגם אם לפרופ’ טפר אין זיכרון אקטיבי, לאחר כ”כ הרבה שנים, מבדיקה ספציפית זו, הרי שיש לו רישומים ועל בסיסם ברור, שבאותו יום לא אובחן כלל חשד למקרוצפליה. ההורים אמנם טוענים לזכרון אקטיבי, אך סביר שעם השנים זכרון זה נחלש וממילא, בהיותם גם בעלי עניין בתוצאות ההליך, יש להתיחס לעדותם בזהירות (מכוח הוראת סעיף 54 לפקודת הראיות).זאת ועוד, ההורים, בעדותם בביהמ”ש התעקשו שלא עשו שיחזור של הארועים על סמך המסמכים. כך העידה בעניין זה התובעת:
“אני אומרת שלא עשיתי שיחזור ולא עשיתי שום שיחזור לגבי הארועים. אולי בנקודה של התאריך 23/9 או 27/9 עקב המסמך הנוסף, אבל הארועים היו כמו שאמרתי מההתחלה… ” (עמ’ 115 – 166 לפרוטוקול).
והתובע העיד בעניין זה כדלקמן:
“לשאלה אם נזקקתי לרשומות הרפואיות כדי לשחזר ארועים אני אומר שלא נזקקתי לשום רשומות, הזכרון כל כך חי אצלי, וכאשר אדם עובר חוויה וזה כמו אסון שקורה למישהו, ככל שהזמן עובר הזכרון יותר מתקשה ויותר פרטים ולא שוכחים כלום… ” אם כי, מאוחר יותר הודה, כי “המסמכים הרפואייים סייעו לי לזכור עוד פרטים” (עמ’ 130 לפרוטוקול).אולם, עדויות אלה של ההורים אינן תואמות לתצהיר שנתנו, שם, בסעיף 1, העידו במפורש, כי
“תצהיר זה נעשה על סמך הרשומה הרפואית שנתקבלה לידינו רק ביום 10/4/02” ;
ובסעיף 22 הוסיפו:
“על סמך התיעוד הרפואי שקיבלנו מהנתבעים ישבנו עם בא כוחנו וניסינו לשחזר את הארועים מזכרוננו ולהתאימם למועדים ברשומה הרפואית שבידינו… בשל חוסר מידע (בעת הכנת כתב התביעה, שאז לא הועבר כל התיעוד הרפואי – ר.י.כ.) טעינו בתאריכים שמסרנו לעו”ד דיוויס, לאחר שניסינו להתאים את הזכרון שלנו לנתונים במסמכים”.סתירה זו, בין הסתמכות התובעים על הרשומות מחד גיסא, וההתנערות מהסתמכות שכזו מאידך – מחזקת את מסקנתי דלעיל, לפיה זכרונם של ההורים נחלש עם השנים ואינו מדוייק עוד.6. כאמור, לאחר גילוי ה-CF הדו-צדדי ביום 23/9/92, זומנה התובעת לבדיקה מקיפה ביום 27/9/92, כשבמועד זה ערך פרופ’ טפר את בדיקת ה-US. בבדיקה מורחבת זו, שנערכה בשבוע ה- 33 של ההריון לפי וסת אחרון. נמצא שהקוטר הדו-קודקוד (BPD) התאים לשבוע 29 + 6 והיקף הראש (HC) התאים לשבוע 31 + 1. דהיינו, זוהה פער בין מדדי הגולגולת לגיל ההריון, אך לא נצפתה עדות להפרעה מבנית תוך מוחית.
בנוסף, נמצא בשק האשכים הידוצליה חד צדדית (נוזל בשק האשכים) ועיבוי כפל עור צוארי, בנוסף ל-CF הדו צדדי, שכבר נצפה בבדיקה הקודמת.פרופ’ טפר נחקר ארוכות על תוצאות בדיקה זו, שבעקבותיה כינס ועדת מומחים מולטי דציפלינרית, ביקש חוו”ד נוספת מפרופ’ שלו בבי”ח עפולה, ודאג שהתובעת תהיה במעקב רציף עד סוף ההריון. לדבריו, בבדיקה זו נצפו התוצאות הבאות (והשוו לחקירתו הנגדית של פרופ’ להט, מומחה התביעה מתחום רפואת ילדים ונוירולוגית ילדים, בעמ’ 186 – 187 לפרוטוקול, ובעדותו של פרופ’ וייץ, מומחה הנתבעים בתחומים אלה, בעמ’ 379 לפרוטוקול):* CF דו צדדי – כשלדבריו, לעיתים מנח הרגליים יכול להשתנות במהלך ההריון;
* הדרוצליה (מעט נוזל בשק האשכים) – כשלדבריו, לא מדובר במום, והוא נצפה בלא מעט עוברים בשבועות אלה של ההריון. הנוזל אמור להספג אם בהמשך ההריון, כפי שקרה במקרה זה (כשבבדיקה המאוחרת יותר כבר לא נצפה) ואם לאחר הלידה;* צרבלום (גודל מוח) – נמדד ונמצא כמתאים לשבוע 30, ולדברי פרופ’ טפר לא מדובר במום, שכן מבנה המוח נמצא תקין:
“לא נחשד מום בצרבלום, זה חלק מהויריאביליות המידתית שיכולה להיות וזה משהו מדידתי, זה לא הערכה של בעיה מבנית” (עמ’ 285 לפרוטוקול);* כפל עור מעובה – כשלדבריו:
“כפל עור מעובה הוא ממצא בעל חשיבות רבה, כאשר מדובר בבירור של בעיות כרומוזומליות, כמו תסמונת דאון. אין לממצא הזה, כמנבא תסמונת דאון, משמעות בטרימסטר השלישי שבו אנו נמצאים. כפל העור הוא בעל יכולת מנבאת עד שבוע 24 ולמרות זאת אני מציין (בבדיקה – ר.י.כ.) שאני רואה כפל עור, שהוא יכול להיות קשור לבעיות אחרות”.ולכן, הוצע לתובעת לבצע בדיקה כרומוזומלית מיידית (להלן), אשר שללה בעיה גנטית;* מנח אצבעות – לדברי פרופ’ טפר, בבדיקה זו לא ניתן היה לבדוק את מנח האצבעות של הידיים, כי יד אחת היתה מאוגרפת, אך הוא הבחין בשינוי במנח של האגודל. לפיכך, רשם זאת בין תוצאות הבדיקה ודאג לבדוק את מנח האצבעות שוב בבדיקות הבאות (ולא נצפתה כל בעיה);* אקו לב – בבדיקה לא הצליח פרופ’ טפר לראות את מנח כלי הדם הגדולים שיוצאים מהלב, ולכן הפנה את התובעת לבדיקת אקו לב. לדבריו, “לא חשבתי שיש שם מום, לא הצלחתי להדגים את הפוזיציה הנכונה של הכלים”.אמנם בדיקת אקו לב שכזו לא בוצעה, בסופו של דבר, אך לילד גם לא היתה כל בעיה לבבית;* חשד למיקרוצפליה – נוכח הפערים בין גדלי הגולגולת לגיל ההריון (סטית תקן של מינוס 1.5, ולא כפי כתוב, בטעות מינוס 5, ר’ עמ’ 289 לפרוטוקול), חשד פרופ’ טפר במיקרוצפליה, כשלדבריו, “אין לי אבחנה, אני חושד ואיני יודע מה אני הולך לעשות על מנת לאשש או לשלול החשד” (עמ’ 288 לפרוטוקול).
דהיינו, לדבריו היה רק חשד למיקרוצפליה – חשד המצדיק המשך ברור.אגב, גם פרופ’ שנקר בחוות דעתו מסכים, כי סטיית התקן, שנתגלתה בבדיקה זו (לדבריו, מדובר בפיגור של כשתי סטיות תקן, לעומת הערכת פרופ’ טפר שמדובר, כאמור, בפיגור של 1.5 – סטיות תקן) “יכולה להעיד על אפשרות של מקרוצפלוס” (עמ’ 2 לחוות דעתו ת/1, הדגשה שלי – ר.י.כ.), אך עדיין, לא מדובר באבחנה חד משמעית.7. ואכן, בעקבות ממצאי הבדיקה הזו זומנו ההורים לישיבת ועדת מומים אותה כינס פרופ’ טפר.ועדת מומים מקובלת היום במרבית בתי החולים, אך בשנת 1992 היתה חריג, אותה הקים פרופ’ טפר בביה”ח. ועדה זו
“היא ועדה מולטידציפלינרית המאויישת על ידי רופאים מומחים מדיציפלינות שונות כגון אולטראסאונד, פרינטולוגיה, גנטיקה, ילודים ויועצים נוספים על פי הצורך. ועדה זו דנה במקרים המוצגים בפניה, תוך שילובם של אנשי מקצוע הבוחנים את מכלול הממצאים על מנת להעריך את משמעותם, ליידע וללוות את הנבדקת בהמשך” (ר’ תצהירו של פרופ’ טפר, סעיף 3).ועדה זו נהגה להתכנס בביה”ח כדי לדון בשאלות הדורשות דיון רב תחומי בממצאים חריגים או במקרים של חשד לממצאים חריגים במהלך ההריון (ר’ תצהירו של ד”ר קנטי, ע.ה. מס’ 1, בס’ 2).בעדותו העיד פרופ’ טפר בעניין זה, כדלקמן:
“ועדת מומחים נועדה לדון במקרים שיש אי בהירות באבחנה שיש משמעות לטיפול לאחר מכן, ששוה לשמוע את אנשי המקצוע שאמורים לטפל, מה הם יכולים להסביר לאשה… היא לא אמורה לטפל ובודאי שלא במקרים בריאים שלא מצאנו בהם דבר, וגם היא לא אמורה לטפל במקרים שהאבחנה היא ברורה שמדובר במשהו שהוא לא קומפוטנטי. אני המסננת של הועדה לענין זה… ”פרופ’ טפר הוסיף, כי ועדת מומחים אינה ועדה להפסקת הריון:
“ועדת מומחים יושבת ומיידעת את בני הזוג. קודם כל, הועדה לא מחליטה אף פעם, מי שמחליט זה בני הזוג. כל תפקידנו זה לתרום את ים הממצאים מכל סוג לתוכן שהוא למשהו שהוא על בסיס רפואי. לשבת עם בני הזוג, להסביר להם את הממצאים, האם הם ברמת חשד גבוהה, נמוכה או לא, מה משמעותם, למה זה יכול להוביל, זה מתפקידה של הוועדה, היא לא מחליטה… ואם בני הזוג החליטו, בניגוד לדעת הועדה, ודורשים הפסקת הריון, אז האשה נגשת לועדה להפסקת הריון. אנחנו לא מחסום, אנחנו כל ייעודנו לתרגם חשיבה רפואית כוללת למסר שמישהו שהוא לא רופא יוכל להבין… ” (עמ’ 316 – 317 לפרוטוקול).ב”כ התובעים טען, הן לאורך הדיונים והן בסיכומיו, כי ועדת המומים אינה אלא שם נרדף לועדה להפסקת הריון, והיא יכולה היתה להחליט על ביצוע הפלות. לטענתו, כך גם קרה במקרה זה (בדיון שנערך ב- 1/10/92, עליו נדון להלן).אולם, כל המומחים, הן מצד התביעה והן מצד ההגנה, וגם רופאי הנתבעים, העידו, שועדת המומים אינה ועדה סטטוטורית (בניגוד לועדה להפסקת הריון) ואינה ועדה להפסקת הריון. פרופ’ שנקר העיד, בתוספת לחקירתו הראשית (עמ’ 18 לפרוטוקול), כי ועדת המומים כוללת מומחים ממחלקות שונות, אשר תפקידה לקבוע מדיניות (“פוליסי”, כלשונו) לגבי המשך ניהול ההריון, כאשר מתגלה מום בעובר. אשר לועדה הספציפית בביה”ח העיד, ש”אני מכיר את האנשים (חברי הועדה, ר.י.כ.) זה האנשים הבכירים ביותר של מחלקת ילודים ומחלקות נשים בביה”ח… “. בחקירתו הנגדית הוסיף פרופ’ שנקר, כי חברי הועדה – לפחות חלקם – בודאי גם נוטלים חלק בועדה להפסקת הריון, בהיותם מבכירי ביה”ח, אך ועדת המומים היא ועדה מיעצת בלבד, כשסביר להניח, שהמלצותיה גם היו מתקבלות בועדה להפסקת הריון.
אגב, לפי עדותה של ד”ר דולפין, בשנה הרלבנטית (1992) כלל לא היו בביה”ח הזה ועדות להפסקת הריון בגיל כה מתקדם של ההריון (עמ’ 359 לפרוטוקול), כך שממילא לא ניתן היה להכריע בשאלת הפסקת ההריון, בשבוע כה מתקדם, בביה”ח.פרופ’ להט העלה בחוות דעתו השניה, מיום 25/4/02, הסתייגויות לגבי התרשומות, שנעשו לגבי ישיבות ועדת המומים, אך הסתייגויות אלה נעשו מבלי שבדק את הדברים לאשורם, וחבל. כך, למשל, כתב בחוות דעתו,
“לא ברור לי, לפי הרשומת של ועדת המומים מתאריך 21 אוקטובר 1992 על סמך אלו נתונים נעשו ההחלטות כפי שנעשו. תמוה גם שהמסמך נכתב על דף חלק ללא כותרת של ביה”ח”.לו פרופ’ להט היה בודק את המסמך המקורי (אשר הוצג לו בביהמ”ש), בטרם העביר ביקורת עם רמז לחשדות כלפי הנתבעים, היה מוצא, שתרשומות ועדת המומים נעשו על טופס מובנה של ביה”ח (שנערך ע”י פרופ’ טפר), כאשר חלק מהתרשומת נעשה בצד האחורי של הטופס, אשר הוא אמנם חלק וללא כותרת.כך או כך, גם פרופ’ להט הסכים, במהלך חקירתו הנגדית שפורום של רופאים – יהיה שמו אשר יהיה “בודאי שהוא רצוי” (עמ’ 178 לפרוטוקול).לפרופ’ שיף היה קל יותר “לפרגן” לביה”ח על כך שהקדים גם מרכזים רפואיים גדולים יותר בהקמת ועדה שכזו. פרופ’ שיף, שהוא סגן מנהל בכיר באגף נשים ויולדות בביה”ח שיבא, תל השומר, שיבח בחוות דעתו את התכנסות ועדת המומים, בהרכב מומחים מהתחומים הרלבנטיים, ואת תיעוד הישיבות. בחקירתו הנגדית הוסיף, כי אמנם כיום קבוצת מומחים שכזו מקובלת במרבית המרכזים הרפואיים, אך בשנת 1992 אפילו בבי”ח שיבא עוד לא היה דבר כזה בצורה מסודרת, למרות שמדובר בבי”ח גדול יותר. פרופ’ שיף הוסיף, כי ההחלטה של ביה”ח שלא לשתף את ההורים בדיוני ועדת המומים – בהחלט ראויה והיא המקובלת גם בעולם. לדבריו, ההורים אינם נוטלים חלק בדיונים אלה, לא במחלקה שלו וגם לא בארה”ב, שם התמחה:
“לא נהוג שההורים יושבים בחלק המקצועי הראשוני, אלא שהם יושבים אחר כך עם נציג מועדת המומים ושומעים את התמצית של המסקנות שהמומחים הגיעו אליהן” (עמ’ 432 לפרוטוקול).בעניין זה העיד פרופ’ טפר, כדלקמן:
“למדנו מנסיוננו שכאשר אנחנו מפגישים את הזוג בין האשה לבד או עם בעלה, לפני כל הפורום, זה יוצר מערכת אימה. חמישה – שישה בעלי מקצוע יושבים. ולכן, הפכנו את זה לפגישה אישית ופרטנית, שבה הועדה מסמיכה מישהו שיישב פנים מול פנים, כמו שמקובל בשיחה, ולא באיזה טריבון שיושב זוג וסביבו צוות רפואי שהוא יכול להיות מאיים ומלחיץ, וליצור סיטואציה שתאפשר לבני הזוג להפנים, להבין בשיחה אחד מול אחד או שניים מול שניים. זו התובנה שלנו איך אנחנו יוצרים סיטואציה שבה יהיה נוח לבני הזוג להבין את מה שאנחנו אומרים” (עמ’ 317 לפרוטוקול ור’ גם דברי ד”ר דולפין בעמ’ 327 לפרוטוקול).בנוגע לרישומי הועדה, הוסיף פרופ’ שיף בדבריו, כי נהוג בכל בתי החולים שהוא מכיר לרשום רק את סיכום הדיון, כפי שנעשה גם במקרה שבפנינו, ולא לרשום את כל מה שנאמר בדיוני ועדת המומים על ידי כל אחד ואחד מהמשתתפים, והוסיף:
“אני מדגיש שאנחנו נמצאים פה לפני 11 שנה, כאשר למיטב ידיעתי ברוב המחלקות בארץ לא היה מושג כזה בכלל (של ועדת מומים – ר.י.כ.). אני יכול לספר שבשנת 1992 נסעתי לארה”ב ונפגשתי לראשונה בפורום כזה. זה היה חדש בשבילי, כי בתל השומר לא היה עדין. כך, שעצם קיומה של הועדה, אני חושב שהפורום הזה הוא בפירוש צעד מכובד מצד בית החולים הזה” (עמ’ 453 לפרוטוקול).אשר להרכב הועדה, ונוכח טרוניתו של ב”כ התובעים על כך שפרופ’ טפר ומנהל המחלקה באותה עת לא נכחו בכל ישיבותיה, העיד פרופ’ שיף, כי אמנם עדיף שכולם יהיו תמיד נוכחים, אך העדר של מי מהפורום הראשוני אינו טעם לפגם. ההחלטה, לדבריו, היא של קבוצה, ולא בנויה על אדם אחד, במיוחד כאשר כל הנתונים והבדיקות עומדים בפני הועדה:
“זו לא ועדה מוגדרת ולא ועדה שמחוייבת להכיל אנשים X או Y. היא בעצם התכנסות דעות רחב, כדי להרחיב כמה שיותר את יכולת קבלת ההחלטה הנכונה” (עמ’ 455 לפרוטוקול).אין ספק, שניתן להצטרף להערכות של פרופ’ שיף (ולמעשה, של הרופאים כולם – מומחים או עדים) בנוגע לנחיצותה של ועדת המומחים ולעצם התכנסותה כבר בשנת 1992. אין לי גם ספק, שאין להכניס את ההורים לדיוני הועדה, וכי הבחירה לעדכן אותם לאחר מכן, על ידי נציג מתוך הועדה, כדי להקל על האוירה ועל קליטת הנאמר, נכונה.
ומשמדובר בועדה פנימית, של מומחים, הדנה בניהול המשך ההריון, ניתן גם להסתפק ברישום עיקרי המסקנות, כפי שנעשה גם במקרה שבפנינו, ועל פי הראיות, נעשה כך גם בכל המרכזים הרפואיים המוכרים.8. יחד עם זאת, אין חולק, כי התרשומות של ועדת המומים נמסרו לידי התובעים ביחד עם מסמכים נוספים (ר’ תצהירו השני של התובע) באיחור (על פי התצהיר רק ביום 10/4/02), ובנפרד מהתיק הרפואי שהועבר אליהם עובר לכך. לטענת התובעים, הנתבעים הסתירו מסמכים אלה במכוון, ויש בכך כדי לגרום להם נזק ראייתי.התובע בתצהירו מונה את המסמכים שהועברו לידיהם באיחור בנוסף לתרשומות “ועד מומים מולדים”, כדלקמן: תעודת חדר מיון מיום 23/9/92; תוצאות בדיקת US וקלטת מיום 23/9/92; תעודת חדר מיון מיום 27/9/92; מכתב הפניה מד”ר קנטי לד”ר שלו מיום 27/9/92; מכתבו של ד”ר שלו מיום 1/10/92; תוצאות הבדיקות שנערכו אצל ד”ר שלו ביום 1/10/92; תוצאות בדיקות US מיום 15/10/92.מעבר למסמכים אלה, ניתן להוסיף ולציין, כי מסמך ההסכמה של ההורים לביצוע בדיקת הקורדוצינטזיס (להלן) לא נמצאה, ולכן לא הוצגה כלל. אולם, ההורים לא טענו שהבדיקה בוצעה ללא הסכמתם, נהפוך הוא, הם אפילו באו בטרוניה למחיר הגבוה שנאלצו לשלם תמורתה. מעבר לכך, כל הרופאים הרלבנטיים העידו, כי בלא הסכמה של ההורים – בדיקה זו לא היתה מבוצעת (ר’, למשל, בעדותו של ד”ר קנטי בעמ’ 217 לפרוטוקול: “בדיקה זו לא מתבצעת בלי הסכמה חתומה”). כל זאת, בנוסף לרישום בטופס “ברור מומים מולדים” (הנרשם במהלך ישיבות ועדת המומים), כי ההורים הביעו (בפני ד”ר דולפין) הסכמתם לבדיקה, ובמיוחד לאחר שהבדיקה עברה ללא כל תקלות – אינני רואה כל נזק ראייתי בשל אי צרופה.ב”כ התובעים, בסיכומיו, טען ארוכות גם כנגד אי צרוף כרטיס מעקב ההריון של התובעת, אולם, כרטיס זה הוא הכרטיס (מטיפת חלב) המצוי בידי היולדת, ומדוע לא צורף על ידה?! ומנין הבטחון, שהוא נמצא כלל אצל הנתבעות?בנוסף לכך למדנו מדברי העדים, כי הפרקטיקה הנהוגה בביה”ח היא לתת בידי היולדות את כל ממצאי בדיקות ה-US, כך שצירופם באיחור של אלה – לא היה אמור להפתיע את התובעת. לעניין זה העיד ד”ר קנטי, כדלקמן:
“ממצאי האולטראסאונד נמצאים בידי האשה. ז”א אף אחד לא עושה אולטראסאונד ושומר את הממצאים אצלו בכיס או בגליון. האולטראסאונד נמצא בידי האשה, ניתן לה ביד כתוצאה של בדיקה”, כאשר העתק נשאר במחשב ביה”ח (עמ’ 210 לפרוטוקול).ור’ גם דברי פרופ’ טפר בעניין זה, בעמ’ 276 ו-297 לפרוטוקול:
“האשה מקבלת אתה דו”ח, שתחזור איתו לרופא המטפל… לא מסתיימת בדיקה מבלי מתן דו”ח לנבדקת”.גם המכתב של ד”ר קנטי לפרופ’ שלו נמסר בידי התובעים, על מנת שימסרו אותו לפרופ’ שלו, אשר מצידו מסר להם את תוצאות בדיקותיו והמלצותיו על מנת שיעבירו אותם לד”ר קנטי. משמע, גם מסמכים אלה לא היו בגדר הפתעה לתובעים.
ב”כ התובעים טען גם כנגד רישום מוטעה שנעשה, לדבריו, בחלק מרשומי תוצאות בדיקות ה-US, ובעיקר בבדיקת יום 27/9/92 שם נרשם בכתב יד תיקון לסטית התקן שהודפסה כ- 5-, כשהיא אמורה להיות (ועל כך אין מחלוקת על פי הנתונים) 1.5- בלבד. התיקון, המתייחס רק לסטיית התקן (אותה יכלו מומחי התובעים לחשב בעצמם, כפי שעשו ממילא) ולא למדדים שנמצאו במהלך הבדיקה, נעשה במועד, ולא נגרם לתובעים כל נזק בעטיו (ר’ עדותו של פרופ’ טפר בעניין, בעמ’ 289 לפרוטוקול. אגב, דווקא ב”כ התובעים חקר את ד”ר וייץ על פי הרישום המוטעה של פרופ’ טפר בבדיקה זו, כאילו היה מדובר בסטית תקן של 5-, מבלי שהפנה את תשומת לבו לתיקון, וחבל שכך נעשה, ר’ בעמ’ 390 – 391 לפרוטוקול).אולם, אין חולק כי גליון “ועדת מומים מולדים” אמנם נמסר לידי התובעים באיחור, אם כי אינני סבורה שהיה בכך כדי לגרום נזק ראייתי לתובעים ולא היה בכך כדי להשפיע על התוצאה הסופית:אין עוד חולק על חשיבות קיומן של רשומות רפואיות תקינות ומלאות, וכב’ השופט ריבלין פסק בענין זה, כדלקמן:
“הרישום נועד לשרת תכליות שונות. הוא מאפשר טפול עקבי, רצוף ונכון בחולה המטופל, לא פעם לאורך זמן, ועל ידי אנשי צוות שונים. הוא מעניק כלים לניתוח מושכל של העובדות והממצאים, ובעקבות ניתוח זה – להסקת מסקנות ההולמות את מצבו של החולה ולהפקת לקחים מההתרחשויות. הוא נותן תוקף לזכותו של החולה לדעת מהו מצבו הרפואי, מה נעשה בגופו, ומהן האפשרויות העומדות בפניו. הוא מאפשר לחולה להוכיח את תביעתו מקום שהטיפול בו היה רשלני” (ע”א 6696/00 בית חולים מרכזי עפולה נ’ פינטו, תק’-על’ 2002(3)2648, פיסקה 13).ובפסק דין מאוחר יותר, ע”א 6768/01 רגב ואח’ נ’ מדינת ישראל (לא פורסם, מיום 22/4/04), פסקה כב’ השופטת פרוקצ’יה כדלקמן:
“התיעוד הרפואי משרת את ההליך הרפואי, את ההליך המשפטי ואת זכויות החולה, ואמת המידה לרמת התיעוד הנדרשת נגזרת ממבחן הסבירות, כאשר אל מול חשיבותו של התיעוד נשקלים שיקולים מעשיים של אפשרויות ויכולת מבחינת תנאי עבודתו של הרופא, דחיפות פעולתו, העומס המוטל עליו, וכיוצא באלה…
נזק ראייתי שנגרם לתובע עקב ליקוי בעריכת הרשומות הרפואיות או בשמירתם עשוי להביא להעברת נטל השכנוע מכתפי התובע לכתפיו של המוסד הרפואי… זהו הכלל הראייתי של כלל הנזק הראייתי. היקף הנטל המועבר מוגדר על פי היקפו של הנזק הראייתי שנגרם… קיימות גישות שונות לגבי השאלה האם העברת נטל השכנוע למוסד רפואי עקב חסר ברשומות רפואיות צריך להיות מושפע מהשאלה האם החסר נגרם באשמת המוסד הרפואי אם לאו… מכל מקום, תאורית הנזק הראייתי הן בפן הראייתי והן בפן המהותי ישימה אך מקום בו נותרת אי וודאות לגבי תהליך גרימתו של הנזק הישיר” (שם, בסעיף 5 לפסק הדין).בענייננו, וכפי שגם ציינתי לעיל, אינני מוצאת פגם ברישום התמציתי שנעשה על ידי משתתף אחד מתוך כלל משתתפי ועדת המומים, דהיינו – סיכום המסקנות וההמלצות בלבד, בלי לפרט מה אמר כל אחד ואחד מהמשתתפים. די ברישום שכזה הן לצורך המשך הטיפול הרפואי, הן לצורך יידוע החולה בכל הנוגע למצבו הרפואי, ואף די בו לצורך הליך משפטי לו ינקט בעתיד.
יחד עם זאת, אין ספק כי היה מקום להמציא רישום זה עוד בטרם הגשת התובענה וביחד עם המסמכים כולם. אולם, וכפי שהוסבר על ידי פרופ’ טפר בביהמ”ש, תיעוד דיוני ועדת המומים נעשה על ידו בזמנו כיוזמה פרטית ותוייק בנפרד ביחידה שלו “לצרכים של לימוד, תחקור והמשך מעקב במידה ואישה מגיעה להמשך בדיקות” (עמ’ 250 לפרוטוקול). לכן, סביר ש”נזכרו” בטופס זה בעת הכנת תצהירו של פרופ’ טפר, והוא לא היה חלק מ”הרשומה הרפואית” של ביה”ח.
אין לי כל ספק שהטופס לא הוסתר במכוון מהתובעים, וכוונת זדון שכזו גם לא הוכחה, וחבל שהתובעים חזרו עליה י] ]>

Visme is https://essay4today.com great from this point of view because you have access to simple editing tools

עורך דין מומחה ברשלנות רפואית – איך לבחור?

עורך דין מומחה לרשלנות רפואית

כיצד למצוא עורכי דין מומחים ברשלנות רפואית

בישראל ישנם אלפי ארועי רשלנות רפואית בשנה, אך יחד עם זאת קיימים משרדי עורכי דין בודדים העוסקים באופן בלעדי בתחום זה.

חשוב מאד כי בבואך לבחור עו”ד מומחה לרשלנות רפואית, תבדוק את הנושאים הבאים:

1. בעת הגשת תביעת רשלנות רפואית, כדאי מאד להיעזר בטיפול ע”י עורך דין מומחה ברשלנות רשלנות או משרד עורכי דין מומחה ברשלנות רפואית.

2. עו”ד מומחה ברשלנות רפואית יוכל להציג בפניך תמינה אמיתית של סיכויי התביעה לרשלנות רפואית, לרבות נושא פיצויים, חוות דעת רפואית, קושי ומשך התביעה ועוד.

3. עורכי דין מומחים ברשלנות רפואית הינם כאלו אשר עוברים בדרך כלל השתלמויות של רפואה למשפטנים ומעודכנים בחקיקה, פסקי דין בתחום וכדומה.

4. עו”ד מומחה ברשלנות רפואית יידע גם להזהיר אותך מפני תביעה אשר סיכויי הזכייה בה נמוכים.

5. עליך לבדוק כמה שנים עוסק אותו עו”ד ברשלנות רפואית.

6. עליך לבדוק מהם שיעורי הזכייה של אותו עו”ד.

7. עליך לבדוק המלצות של לקוחות שהיו מטופלים על ידו.

8. עליך לבדוק מה משך הזמן הההמוצע של תביעה במשרד של אותו עו”ד.

 

להערכה חינם של סיכויי תביעתך, ניתן ליצור קשר עם עורכת דין ענת מולסון, עו”ד מומחית לרשלנות רפואית המייצגת מאות נפגעי רשלנות רפואית, באמצעות פרטי יצירת הקשר שבראש העמוד משמאל או בלחיצה כאן לפרטים נוספים אודותיה

Von allen seiten, https://ghostwriter-hilfe.com/hausarbeit/ einschlielich rudy giovannini selbst, bekam ich immer viel lob dafr

מחלת sma- רשלנות רפואית בהריון?

במידה וילדך אובלן כסובל מתסמונת SMA באפשרותך לבדוק אפשרות להגשת תביעת רשלנות רפואית,במידה וניתן היה לגלות זאת במהלך ההריון, אך הרופאים החמיצו ההזדמנות.

אחד מכל 6,000 תינוקות ילקה ב”מחלת SMA” – מחלה ניוונית של תאי הקרן הקדמית הממוקמים בעמוד השדרה, כאשר תינוק שילקה בצורה נפוצה ביותר של מחלת SMA לא יוכל לרוב להרים את ראשו ולהתפתח כראוי

מחלת ה-S.M.A הינה מחלה ניוונית (Spinal Muscular Atrophy) של תאי הקרן הקדמית הממוקמים בעמוד השדרה.

תאים אלו משפיעים על השרירים הרצוניים הקרובים למרכז הגוף, שאחראים לפעילויות כגון זחילה, הליכה, שליטה בראש וצוואר ובליעה.

התחושה בגוף הינה נורמלית למעשה, כמו גם היכולות האינטלקטואליות. פעמים רבות חולי SMA מבריקים וחברותיים באופן יוצא מן הכלל.

SMA הינה מחלה אוטוסומלית רצסיבית, כלומר – מועברת רק במקרה ששני ההורים נשאים. במקרה ששני ההורים מורישים לצאצא את הגן הפגום, הוא יחלה בה, הסיכוי שהצאצא יחלה הוא אחד לארבע (25%). אחד מכל 40 אנשים באוכלוסיה הוא נשא של הגן הפגום.

המחלה מופיעה בחמש צורות, כאשר כל אחת מהן מתגלה בגיל שונה.

מהי מחלת SMA?הצורה הנפוצה ביותר למחלה Type I (או Acute Severe), הנקראת גם Werdnig Hoffmann Disease. אבחון ילד הלוקה במחלה זו, נעשה בדרך כלל לפני גיל ששה חודשים.

לרוב הילד אינו מסוגל להרים את ראשו ולהשיג אבני דרך התפתחותיות. לעתים קרובות קיים קושי באכילה ובליעה, וישנה חולשה כללית בגפיים ובשרירי בית החזה. התקדמות המחלה הינה מהירה, ולרוב הילדים נפטרים צעירים. העובדה המצערת היא שאחד מכל 6,000 תינוקות ילקה במחלת ה-S.M.A.

מהי מחלת SMA?צורה נוספת Type II, בה האבחון נעשה לפני גיל שנתיים בדרך כלל. הילדים הלוקים במחלה יכולים בדרך כלל לשבת ללא תמיכה, למרות שפעמים רבות לא יכולים להגיע לישיבה באופן עצמאי.

במשך הזמן יזדקקו לציוד רפואי על מנת לעמוד. טווח הביטוי של המחלה משתנה מאוד, ולכן קשה לקבוע את קצב התקדמות החולשה, אם בכלל.

מהי מחלת SMA?Type III נקרא גם Kugelberg-Welander ומאובחן בין גיל שנה וחצי לגיל ההתבגרות. הלוקים במחלה מסוגלים לעמוד וללכת, אך עלולים להתקשות בהליכה ו/או בקימה מישיבה. קיים הבדל בין החולים באופן הביטוי של המחלה.

עם זאת, בקרב חולים אלו הפרוגנוזה בדרך כלל טובה, והם יכולים להמשיך וללכת, ולתפקד באופן מלא במשך שנים רבות לפני שנזקקים לסיוע.

מהי מחלת SMA?שני סוגים נדירים נוספים של המחלה מתגלים רק לאחר גיל 35, כאשר קצב התקדמותן איטי מאוד.

לשאלות או להערכת סיכויי תביעתך, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה בצד שמאל בראש העמוד

It is plain stupid to use something that you can t change and that you leave https://spying.ninja/ everywhere every day as a security token

ניתוח אורולוגי- רשלנות רפואית בניתוח אורולוגי

עא 8526/96 מדינת ישראל נ’ פלוני,פלונית, ד”ר מרק גאידס,מכון יונה ואח’
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחייםע”א 8526/96
וערעור שכנגד
ע”א 8557/96
ע”א 8576/96בפני:
כבוד הנשיא א’ ברקכבוד השופט א’ ריבליןכבוד השופטת א’ פרוקצ’יההמערערת בע”א 8526/96, המשיבה 2 בערעור שכנגד, המשיבה 4 בע”א 8557/96 והמשיבה 3 בע”א 8576/96::
מדינת ישראל
נ ג דהמשיבים 1 ו-2 בע”א 8526/96, בע”א 8557/96 ובע”א 8576/96 והמערערים בערעור שכנגד:
1. פלוני
2. פלונית
המשיב 3 בע”א 8526/96, בע”א 8557/96, המשיב 1 בערעור שכנגד, והמערער בע”א 8576/96:3. ד”ר מרק גאידסהמשיבים 4 ו-5 בע”א 8526/96 ובע”א 8576/96 והמשיבים 3 ו-4 בערעור שכנגד והמערערים בע”א 8557/96:
4. מכון יונה – מרכז רפואי בע”מ
5. יהושע רייכרערעורים על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 15.10.96 בת.א. 1010/94 שניתן על-ידי כבוד השופטת י’ צור
תאריך הישיבה:
ה’ בכסלו התשס”ה
(18.11.04)
פסק-דין
השופט א’ ריבלין:1. לפנינו שלושה ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת י’ צור). פסק-הדין – והערעורים בעקבותיו – נסבים בעיקר על השאלה על מי מוטלת האחריות בנזיקין לטיפול מזיק של הזרקת סיליקון לאבר-מין, שניתן למשיב, הוא המערער שכנגד (להלן: המשיב).הרקע העובדתי והמשפטי2. המשיב סבל מהפרעות בתפקוד המיני. לפי גרסתו, שנתקבלה בבית המשפט קמא, הוא פנה לקבלת טיפול במכון “יונה” (להלן: המכון או מכון יונה), שבהנהלת מר יהושע רייכר (להלן: רייכר). פנייתו למכון באה בעקבות מודעה שפורסמה בעיתון, לפיה המכון מספק טיפול בבעיות של אין-אונות. ד”ר מרק גאידס (להלן: ד”ר גאידס), שעבד במכון, העניק למשיב טיפול של מספר הזרקות של סיליקון לאבר המין. התוצאות המצערות של הטיפול הם נשוא התביעה שהגישו המשיב ורעייתו לבית המשפט המחוזי בירושלים. תוצאות אלה תוארו בחוות דעתו של פרופ’ שפירא, שמונה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורולוגיה:[המשיב] עבר פרוצדורה שאינה ידועה או מקובלת בעולם הרפואי העוסק באין-אונות כתוצאה מהזרקות סיליקון לפין האיבר עבר טראומה קשה עם עוות ונמק נרחב לעור הפין. ברור שטיפול זה לא עזר לבעייתו והצריך נתוח להשתלת תותב לפין לאחר הסרת כל הגופים הזרים מהסיליקון וכן כיסוי האזור הנמקי של העור עם שתלי עור ממקומות אחרים בגוף. למרות שהתותב במקומו מתקשה [המשיב] לקיים יחסי מין עקב כאבים בעור הפין ובבסיס האבר.
נראה לי כי הטיפול אותו קיבל בזמן הזרקת הסיליקון הוא שגוי באופן בסיסי, בלתי מקובל לחלוטין וגרם לו נזק גופני ונפשי שאינם ניתנים לתיקון מלא.
כלל לא ברור לי מהיכן מצאו המטפלים בהזרקות אלה את השיטה, על מה היא מתבססת ומה הביקורת שלהם. כלל לא ברור לי כי מדובר כאן בהזנחה בטיפול הדבר דומה יותר למעשה רמיה.
בית המשפט המחוזי קבע כי על חוות-דעת זו של המומחה “לא היו למעשה עוררין; אף אחד מהצדדים לא הציג לו שאלות הבהרה ולא זימנו לחקירה נגדית בבית המשפט”. בית המשפט קבע כי מדובר בחוות דעת מקצועית ואמינה, המתבססת על בדיקה של המשיב, על החומר הרפואי בעניינו ועל הספרות בנושא. מחוות הדעת, כך נפסק, עולה מסקנה ברורה לפיה הטיפול שניתן למשיב היה, למצער, רשלני. הטענה כי לא הוזרק סיליקון לאבר מינו של המשיב נדחתה – בית המשפט הבהיר כי לצדדים ניתנה אפשרות להגיש כל חומר ולפרוס כל טענה בפני המומחה, וכן ניתנה להם הזדמנות – אותה בחרו שלא לנצל – לשאול אותו שאלות הבהרה ולחקרו. חוות הדעת – כך הוסיף בית המשפט וקבע – אף עולה בקנה אחד עם מסמכי בית החולים “תל השומר”, שם טופל המשיב ונותח לאחר הזרקת הסיליקון. מסמכים אלה מציינים במפורש כי הוזרק סיליקון לאבר מינו של המשיב, והם גוברים, כך סבר בית המשפט קמא, על מסמך אחד, שנרשם עם קבלתו של המשיב לבית החולים, לפיו החומר שהוזרק הוא מסוג פפברין.3. ד”ר גאידס, רייכר והמכון ביקשו להרחיק עצמם מהמשיב ומהטיפול שניתן למשיב. בית המשפט המחוזי קבע כי עדותם של ד”ר גאידס ושל רייכר “לא היו אמינות ומשכנעות, נתגלו בהן סתירות ותמיהות והנני מעדיפה את עדות התובע שהיתה בעניין זה משכנעת ומסתברת”. בית המשפט המחוזי פירט את התמורות שחלו בגרסתו של ד”ר גאידס. בכתב ההגנה גרס ד”ר גאידס כי פגש במשיב פעם אחת ויחידה, כאשר חיפש עבודה “במכון שהיה ברחוב פרישמן 36 ת”א” ופגש שם באחד ד”ר בוריס פבליך, שטיפל במשיב. הוא עצמו, כך טען ד”ר גאידס, לא העניק למשיב כל טיפול. גרסה זו, כך קבע בית המשפט המחוזי, נזנחה בסיכומיו של ד”ר גאידס, ומכל מקום, מדובר בטענה “בלתי אמינה, לוקה בסתירות ותמיהות ואין לקבלה”; ד”ר גאידס סיפר במהלך המשפט על מפגשים נוספים עם המשיב. הוא סיפר כי באחד הימים התקשרו אליו ממכון יונה והודיעו לו שישנו חולה הממתין לו. ד”ר גאידס, לדבריו, הגיע למקום ופגש במשיב, שביקש ממנו להזריק חומר נוסף לאבר מינו, על מנת “לחזקו”. ד”ר גאידס מיאן לעשות כן על אף שהמשיב הציע לו תשלום של 500$. מפגש נוסף שתואר בעדותו של ד”ר גאידס: המשיב טלפן אליו, סיפר שמצבו “גרוע מאד” וביקש פגישה; בפגישה הוא ביקש מד”ר גאידס לשתף עמו פעולה בתביעה שתוגש נגד האחרון, “על חשבון הביטוח המקצועי”. גם כאן, כך תיאר ד”ר גאידס, נתקל המשיב בתשובה שלילית. בית המשפט קמא פסק כי הסבריו של ד”ר גאידס ביחס לפגישות האלה היו “מופרכים וסותרים”.בית המשפט דחה את טענתו של ד”ר גאידס, כי הוא מעולם לא עבד במכון יונה וכי ניסיונותיו למצוא עבודה במכון זה ובמרפאה נוספת – “ברורית” שמה – לא נשאו פרי, מאחר והתמחותו היא בתחום הקרדיולוגיה. טענה זו התבררה, כך נפסק, כמופרכת. בית המשפט קיבל את גרסתו של המשיב, לפיה הוא טופל על-ידי ד”ר גאידס במכון בסדרה של הזרקות סיליקון, ומצא תמיכה לגרסה זו בדברים שאמר רייכר בשלבים המוקדמים של המשפט, מהם “עולה בבירור כי נתבע 1 [ד”ר גאידס] עבד גם במכון יונה ונתן שם טיפולים באימפוטנציה”. בית המשפט דחה את גרסתו המאוחרת של רייכר, לפיה הוא כלל אינו מכיר את ד”ר גאידס, וקבע כי מדובר ב”המצאה מאוחרת שנועדה להרחיק עצמו מכל קשר לטיפולים שנעשו בתובע ואין לתת בה כל אמון”.מסקנתו של בית המשפט המחוזי היתה, אפוא, כי ד”ר גאידס “לא רק שעבד במכון יונה ו’טיפל’ בבעיות של אימפוטנציה, אלא הוא גם מי שטיפל בתובע והנני נותנת אמון בגרסת התובע שהיתה מסתברת ומשכנעת כי נתבע 1 [ד”ר גאידס] הוא שטיפל בו”. הטיפול שניתן למשיב על-ידי ד”ר גאידס, כך נפסק, היה טיפול רשלני, ולא זו בלבד, אלא שמדובר בהתרשלות “חמורה בהרבה מסטיה מסטנדרט הרפואה הנדרש מרופא סביר: ראשית, מדובר ברופא שנתן טיפול רפואי מבלי שהיה בידו אותה עת רשיון לעסוק ברפואה כשהוא נמצא בתקופת הסתכלות. שנית, מדובר בעיסוק בתחום רפואי שאינו בגדר מומחיותו של נתבע 1 ושלישית ומעל הכל, מדובר בטיפול שאינו מוכר ברפואה כטיפול מקובל ובטיפול שהוגדר על ידי המומחה מטעם בית המשפט כדומה יותר ל’מעשה רמיה’”.4. בית המשפט המחוזי הטיל אחריות בנזיקין גם על המכון ועל העומד בראשו – רייכר. זה האחרון, כך נפסק, היה “הדמות המרכזית והדומיננטית שניהלה את מכון יונה”. נקבע, שרייכר הציג גרסאות שונות ומשונות, והסתבך בסתירות קשות. ניסיונו של רייכר להפריד בין המכון לבין מרפאה בשם “ברורית”, שלדבריו השתמשה במשך תקופה מסוימת בחדרים של המכון – נדחה. על-פי ממצאיו של בית המשפט קמא, במכון ניתנו גם ניתנו טיפולים כנגד אין-אונות, ובכלל זה טופל שם המשיב והדבר הסב לו נזקים קשים. בית המשפט סבר כי המכון – שפרסם עצמו כ”מכון רפואי יונה” וסניפו המרכזי, כך צוין באותיות קידוש לבנה, מצוי ב”בית הרופאים תל-אביב” – עסק במתן שירותי “רפואה”. המכון פרסם עצמו כ”מרכז הגדול בישראל לניתוחים פלסטיים וטיפולים אסתטיים”, והבטיח כי הטיפול יינתן על-ידי “טובי המומחים” בעזרת “המכשור והציוד הרפואי המתקדם ביותר”. באחת המודעות נכתב כי “במרכז רפואי יונה אנחנו אחראים לבריאותך, גופך אינו שפן נסיונות. אנחנו במרכז הרפואי צברנו שנים של נסיון… במרכז רפואי יונה צוות הכוונה מקצועי המשוחח איתך ומכוון אותך למומחה המתאים ביותר עבורך…”. במודעה אחרת נאמר “הגדלה והרחבת אבר המין, יעוץ אבחון וטיפול בשיטות חדישות”.לפי עדותו של המשיב, כשהגיע לראשונה למכון הוא הופנה לרייכר, שמצדו שאל שאלות, מילא שאלון והכריז שהמשיב הגיע “למכון הנכון”. רייכר הציג את המשיב בפני ד”ר גאידס ואמר לו שזהו הרופא שיטפל בו. על יסוד הראיות כולן, ועדותו המסתברת והמשכנעת של המשיב, קבע בית המשפט קמא כי המכון יצר מצג כלפי כולי עלמא, וכלפי המשיב בפרט, כי מדובר במכון רפואי מקצועי, המעניק טיפול על-ידי רופאים מומחים בלבד וכי הוא – המכון – אחראי לטיב הטיפול. דא עקא, שמצג זה – כך נפסק – היה למצער מצג-שווא רשלני; ד”ר גאידס, שהועסק במכון, לא החזיק באותה עת ברישיון ישראלי לעסוק ברפואה, והטיפול שהעניק למשיב לא היה בתחום מומחיותו וחרג מכל סטנדרט זהירות סביר. הטענה שהמכון סיפק “שירותים אדמיניסטרטיביים” לרופאים – הא ותוּ לא – נדחתה על-ידי בית המשפט קמא. המכון, כך נפסק, העסיק את הרופאים וארגן את הפעילות הרפואית. בית המשפט המחוזי הגיע אם כן לכלל מסקנה כי המכון נושא באחריות כלפי המשיב – הן אחריות ישירה הן אחריות שילוחית למעשיו של ד”ר גאידס, ששימש כ”ידו הארוכה” של המכון. אחריות אישית הוטלה גם על רייכר, מתוקף מעמדו במכון וחלקו בקשר עם המשיב.5. בית המשפט קמא הטיל אחריות גם על משרד הבריאות. נקבע, כי במכון התבצעו פעולות הבאות בגדר “כירורגיה קטנה”, ועל כן, מדובר במרפאה החייבת ברישום לפי תקנות בריאות העם (רישום מרפאות), תשמ”ז-1987. בית המשפט הדגיש, כי אין המדובר כאן במתן זריקה פשוטה, כי אם בטיפול רפואי מסוכן ובלתי מקובל, הכרוך בהחדרת סיליקון לאבר המין. טיפול זה, כך נפסק, הינו ללא ספק בבחינת “כירורגיה”, כמשמעות מונח זה בתקנות, לאמור – “פעולה רפואית פולשנית באדם”. בית המשפט סבר כי הפעולות שבהן עסקינן אינן באות בגדר החריג לחובת הרישום, שעניינו “כירורגיה זעירה”. התקנות מפרטות את הפעולות הבאות בגדר חריג אחרון זה, שהמשותף להן הוא היותן בבחינת פעולות שטחיות, פשוטות וחיצוניות הנושאות בחובן סיכון קטן. רשימה זו אינה כוללת את הפעולה הכירורגית בה מדובר בענייננו, ולכן – כך נקבע – קיימת חובת רישום של המרפאה. חובת הרישום, אליבא דבית המשפט קמא, מטרתה שמירה על בריאות הציבור, והיא מצמיחה חובת פיקוח מצד משרד הבריאות – ובחובה זו לא עמד.בית המשפט המחוזי התייחס בהקשר זה לעדותה של הרופאה המחוזית של מחוז תל-אביב וגוש דן (להלן: הרופאה המחוזית). לדבריה, התמקד הפיקוח על המכון בנושא הפרסומו] ]>

דימום בטחול- רשלנות רפואית

להלן פסדק דין אשר דן בסוגייה של דימום בטחון וכן רשלנות רפואית:

 

עא 9063/03 פלוני,פלוני נ’ הסתדרות מדיצינית הדסה,ד”ר יעקב מאיר וייל ואח’
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחייםע”א 9063/03
ע”א 9502/03בפני:
כבוד השופט א’ ריבליןכבוד השופטת א’ פרוקצ’יהכבוד השופט א’ רובינשטיין
המערערים בע”א 9063/03
והמשיבים הפורמלים בע”א 9502/03:1. פלוני2. פלוני
נ ג ד
המשיבים בע”א 9063/03
והמשיבים בע”א 9502/03:1. הסתדרות מדיצינית הדסה23. ד”ר יהודה וולף4. ד”ר סאלח ג’אבר
משיב פורמלי בע”א 9063/03
והמערער בע”א 9502/03:5. פלוניהמערער בע”א 9502/03:
פלוני
נ ג ד
המשיבים בע”א 9502/03:
1. הסתדרות מדיצינית הדסה2. ד”ר מאיר וייל3. ד”ר יהודה וולף4. ד”ר סלאח ג’אבר5. פלוני6. פלוני
ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בת”א 1106/99 שניתן ביום 28.8.03 על ידי כבוד השופט ד’ חשין
בשם המערערים בע”א 9063/03 והמשיבים הפורמליים בע”א 9502/03:
פסק-דין
השופט א’ רובינשטיין:
רקעא. (1) לפנינו שני ערעורים שהדיון בהם אוחד ושעניינם אותה פרשה עצובה עצמה: האחריות למותה ללא עת של ענת ע”ה, ביום 30.4.89, בהיותה כבת שלושים שנה. יום לפני כן, ב-29.4.89, הוכתה המנוחה על ידי בעלה יוסף (המשיב הפורמלי בע”א 9063/63, צד שלישי באותו תיק והמערער בע”א 9502/03), במסגרת מריבה שביניהם – שבה אף היא היכתהו, כנטען. המנוחה אושפזה בבית החולים “הדסה” בעין כרם, שוחררה כעבור שעות אחדות וכתום שעות מספר נפטרה בביתה. התביעה העיקרית היא תביעת ילדיה הקטינים (כיום כבר בגר אחד מהם), הטוענים לרשלנות בטיפול הרפואי מצד שלושת הרופאים שטיפלו בה בשעות בהן שהתה בבית החולים, שהיו כולם בעת ההיא רופאים מתמחים לקראת תואר מומחה – בכירורגיה כללית, בפסיכיאטריה ובאורטופדיה. התביעה מופנית כלפיהם וכלפי מעבידתם הדסה. הדסה שיגרה הודעת צד ג’ לבעלה של המנוחה וזה הגיש “הודעה שכנגד” נגד הדסה והרופאים. בית המשפט קמא ציין את ספקותיו באשר לדרך הדיונית של “הודעה שכנגד”, אך משלא עוררו בעלי הדין עניין זה, לא נדרש אליו ביוזמתו. התביעה על ידי הקטינים הוגשה ב-1999, כמעט עשר שנים לאחר מות המנוחה, במסגרת ההתיישנות המוארכת לגבי קטינים. בית המשפט קמא דחה את התביעה, וממילא את התביעות הנלוות, התביעה לצד ג’ וההודעה שכנגד. כנגד פסק דינו מופנים הערעורים מאת ילדי המנוחה מזה ובעלה מזה.(2) אין מנוס מהידרשות כאן לעניין שבסדרי דין: כאמור, הגיש בעלה של המנוחה ערעור על פסק הדין קמא (ע”א 9502/03). במישור הפרוצדורלי היתה זו טעות. הוא היה כאמור צד שלישי ו”מודיע שכנגד” בתיק נשוא הערעורים. ככזה, מבלי להידרש לשאלת “ההודעה שכנגד” הריהו בעל דין בתובענה (וראו, למשל, רע”א 5150/02 שינברג נ’ ביילס (טרם פורסם)). התביעה נדחתה, ועמה ההודעה לצד ג’ וההודעה שכנגד. לפיכך, לא נפגע על ידי פסק הדין, ועל כן אין לו מעמד פרוצדורלי של מערער. אין הוא נופל גם בקטגוריה מורחבת של מערערים (זוסמן, סדרי הדין האזרחי מה’ 7, בעריכת ש’ לוין, ס’ 628 עמ’ 807-805). אמת נכון הדבר, יש לו עניין מהותי בערעורם של ילדיו המערערים, אף שמטעמים שלא קשה לעמוד עליהם, הן בנסיבות התיק לגופו והן כמסתבר בתחום ההתישנות, לא הגיש את התביעה בצוותא חדא עמם. עניינו המהותי קשור באינטרס של ילדיו, ובמיוחד ועיקר באינטרס שלו עצמו שלא להימצא חשוף בנזיקין אם יתקבל הערעור. לכך די היה בהיותו – על פי דין – משיב בערעור, לפי תקנה 424 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ”ד-1984, כפי שאכן צורף, אמנם כמשיב פורמלי בע”א 9063/03 שהגישו ילדיו. גם משיב פורמלי רשאי לטעון טענותיו ככל משיב אחר (זוסמן, שם, סעיף 630 עמ’ 810), וכך היה עליו לעשות. ואולם, כיוון שבעלי הדין האחרים לא נדרשו לכך, וכן לא היתה התייחסות לדבר בהליכי הרישום בבית משפט זה, ונוכח התוצאה המוצעת על-ידי להלן, איני רואה מקום לעסוק בכך מעבר לאמור. להלן אתייחס לערעורים על פי הכותרת שניתנה להם.פסק הדין קמאב. (1) בית המשפט קמא ציין, כי בחקירת סיבות מוות שנערכה בשעתו על ידי כבוד השופטת דליה קובל, חיווה הפתלוג פרופ’ יהודה היס דעתו, שמות המנוחה נגרם “בגלל הלם מאיבוד דם לתוך חלל הבטן בגלל קרע בקופסית הטחול בעקבות חבלות קהות בדופן הבטן משמאל עם דימומים בתוך רקמת הטחול … הנזק נגרם בשני שלבים: ראשית, הדימומים בתוך הרקמה בעקבות חבלות קהות, ובהמשך הצטברות הדם בתוך הטחול שגרמה לקרע בקופסית ולדימום מסיבי בחלל הבטן אשר הביא למוות”.(2) הדיון בתביעה פוצל ונדונה תחילה שאלת האחריות.(3) בעקבות מריבה בין בני הזוג ב-29.4.89, שהידרדרה לאלימות, ובמסגרת הקטטה, היכה הבעל את אשתו – לדבריו בתגובה למכות שספג ממנה במכשיר הטלפון, והיא התלוננה על כאבים בבטן ובכתף וקושי נשימה. באמצעות שכנים הזעיקה את מגן דוד אדום והרופא ד”ר מוחמד אמין ביקר אותה, אך נוכח הקושי של המנוחה לשכב לצורך בדיקה, לא עלה בידו לבדקה כיאות. הבדיקה היתה אפוא שטחית בהכרח, והוא הפנה אותה לחדר מיון.(4) אל חדר המיון בבית החולים הדסה עין כרם הסיע את המנוחה אחיה ציון, שמצאה בביתה חבולה ומקופלת וידיה על בטנה. במכונית, כדברי ציון, ישבה מקופלת וצעקה לאורך כל הדרך כי בטנה כואבת. בחדר המיון שהתה קצת מעל שעתיים. מכתב ההפניה של ד”ר אמין לא נמצא בתיק.(5) את המנוחה ראה ד”ר וולף, שהיה אז בסוף תקופת התמחות] ]>

ניתוח להסרת משקפיים בלייזר

 

רשלנות רפואית- ניתוח להסרת משקפיים בלייזר

עא 522/04 מרכז לייזר לניתוחי קרנית בע”מ נ’ מחמד דיראויבבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע”א 522/04כבוד השופט א’ ריבלין
בפני:
כבוד השופטת א’ פרוקצ’יהכבוד השופטת ע’ ארבל
מרכז לייזר לנתוחי קרנית בע”מ
המערערת:נ ג ד
מחמד דיראוי
המשיב:ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 3.12.03 בת.א. 1599/97 שניתן על-ידי כבוד השופטת ר’ שטרנברג אליעז(23.3.05)
י”ב באדר ב התשס”ה
תאריך הישיבה:פסק-דיןהשופט א’ ריבלין:1. המשיב עבר, אצל המערערת, ניתוח לטיפול בקוצר ראייה ממנו הוא סבל. הניתוח בוצע באמצעות מכשיר המשגר קרני לייזר (מסוג Excimer), בשיטה המכונה P.R.K (להלן: המכשיר). כעבור זמן-מה, איבד המשיב את כושר ראייתו בעין שמאל – היא העין המנותחת – בשל דימום ברשתית. הוא הגיש תביעה כנגד המערערת. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגן הנשיא ר0027 שטרנברג-אליעז) קיבל את התביעה, ומכאן הערעור שבפנינו.רקע עובדתי ומשפטי2. המשיב סבל, מאז ילדותו, מקוצר ראייה (מיופיה) בשתי עיניו. בעינו השמאלית עמד הליקוי על 20 מספרים (דיופטריות). בעקבות מודעה שפורסמה בעיתון, פנה המשיב, ביום 6.10.1994, למערערת – מרכז לייזר לניתוחי קרנית בע”מ – ושאל אודות האפשרות לטפל, באמצעות ניתוח לייזר, בבעיית קוצר הראייה. המשיב הופנה לייעוץ אצל פרופ’ גודל, נציג המערערת בצפון הארץ. זה האחרון קבע כי המשיב מתאים לעבור את ניתוח הלייזר, והסביר כי הניתוח מביא להפחתת הליקוי בשיעור של 10 דיופטריות לכל היותר. המשיב הסכים לעבור את הניתוח, ונשלח לבית החולים “אסותא”, שם מבצעת המערערת את הניתוחים. בהגיעו לבית החולים, ביום 12.10.1994, חתם המשיב על “דף מידע והסכמה לניתוח לתיקון קוצר ראייה ע”י אקסימר לייזר”, בלא שהקדים קריאה לחתימה. המשיב שילם עבור הניתוח, ונבדק על-ידי שני רופאים – פרופ’ לזר וד”ר ליפשיץ. המשיב נותח בעינו השמאלית, וכושר ראייתו השתפר לזמן-מה. דא עקא, שבחלוף חודשיים ומחצה לערך, אירע דימום ברשתית העין השמאלית, וכושר ראייתו של המשיב, בעין זו, התדרדר עד כדי עיוורון.יצוין כבר עתה, כי ניתוח הלייזר שבו עסקינן מבוצע בקרנית, קרי – החלק החיצוני-קדמי של העין. קרני הלייזר משוגרות לעבר הקרנית, מסירות שכבות מיקרוסקופיות משטחה ובכך משנות את קמירותה. הדימום, לעומת זאת, ארע בחלק האחורי של העין, קרי – הרשתית. מכאן השאלה העומדת ביסוד המקרה שבפנינו – האם הוכחה זיקה סיבתית בין הניתוח בקרנית לבין הדימום ברשתית.3. ואכן, בית המשפט המחוזי נדרש, בראש ובראשונה, לשאלת הקשר הסיבתי בין הניתוח לבין העיוורון ממנו סובל המשיב. כאמור, העיוורון נגרם עקב דימום ברשתית. אין מחלוקת – כך הבהיר בית המשפט – כי בני-אדם הסובלים מקוצר ראייה בדרגה גבוהה עלולים לסבול מדימום ברשתית. על כן, כך נפסק, קשה לשלול את האפשרות כי הדימום בעינו של המשיב לא נבע מהניתוח, אלא מעצם קוצר הראייה שהמשיב סבל ממנו.נשאלה אפוא השאלה, האם ישנו גורם אפשרי נוסף לנזק מסוג זה, לאמור: ניתוח הלייזר. המומחים שהעידו בבית המשפט קמא השמיעו דעות שונות בעניין זה, ובית המשפט ציין כי הניסיון לגבי ניתוחים חדשניים אלה הוא קצר. זאת ועוד, בית המשפט הטעים כי לאור העובדה שניתוחים מהסוג שבוצע כאן אינם מיועדים לבני אדם הסובלים מקוצר ראייה שדרגתו למעלה מ- 10 דיופטריות, אין בנמצא מחקר סטטיסטי בנוגע לשאלה האם בקרב בני אדם כאלה קיימת נטייה מוגברת ללקות בדימום ברשתית בסמוך לאחר הניתוח. בית המשפט הוסיף כי המערערת ביצעה מאות ניתוחים כאלה ובכל זאת לא הציגה נתונים סטטיסטיים התומכים בעמדתה; מכאן, כך סבר בית המשפט, שיש להניח כי אין ביכולתה לשלול את הסיכון הטמון בביצוע ניתוח לייזר במטופלים בעלי קוצר ראייה גבוה.עם זאת, בפני בית המשפט המחוזי היו נתונים סטטיסטיים אחרים: התברר, כי הסיכוי הסטטיסטי שאדם הסובל מקוצר ראייה כשל המשיב ילקה בדימום ברשתית במהלך חייו עומד על 7.5% לערך. בפועל, ההסתברות לגבי המשיב נמוכה יותר, לאור גילו הצעיר, אולם – כך פסק בית המשפט קמא – אפילו בהתעלם מנתון זה, הסיכוי לכך שהדימום יתרחש דווקא בשנה שבה התרחש הינו 0.1% לכל היותר. זאת, לאור חלוקת ההסתברות להתרחשות דימום כאמור (7.5%) בתוחלת החיים (75 שנים). משאמר כל זאת, הדגיש בית המשפט כי אף אלמלא החישוב הסטטיסטי האמור, היתה נותרת בעינה המסקנה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין הניתוח, שיש בו משום הפעלת לחץ על העין הרגישה בלאו הכי, לבין הדימום שארע בסמוך לאחר הניתוח. בית המשפט אף ציין כי בישראל קיימת שכיחות גבוהה של מקרי עיוורון עקב דימום לאחר ניתוח לייזר, יחסית למספר המקרים בעולם, וקבע כי “סביר יותר כי בעולם מקפידים לא לבצע ניתוחי לייזר בבעלי קוצר ראייה גבוה”.4. סוגיה נוספת שבית המשפט המחוזי נדרש לה נוגעת להפרת החובה לגלות למטופל מידע על הסיכונים הכרוכים בניתוח ולקבל את הסכמתו מדעת. חובה זו – כך הדגיש – נובעת מן הפסיקה ומחוק זכויות החולה, התשנ”ו-1996, שאמנם נחקק לאחר האירוע אך רוחו מבטאת את ההלכה הפסוקה. בית המשפט קבע כי המשיב לא קיבל כל הסבר על הסיכונים הכרוכים בניתוח, ותוכן המסמך שעליו חתם לא הוסבר לו כלל. יתרה מכך, לא צוינו בפני המשיב הסיכונים המיוחדים הנוגעים לבעלי קוצר ראייה גבוה, על רקע חוסר הניסיון המצטבר בהקשר זה. בי] ]>

I learned more about the how and whys of flipping the classroom and I was able to reflect on what I writing helper in https://eduessayhelper.org/ already know and put in a written format