רשלנות רפואית – תסמונת "הלרמן שטרייף" (Hellermann Streiff Syndrome (HSS

בית המשפט המחוזי בירושלים
11 אפריל 2010
ת”א 8459-06 חן זיו (קטין ) ואח’ נ’ שרותי בריאות כלליתבפני כב’ השופט יצחק ענבר
התובעים: 1. נאוה חן
2. אלי חן
3. עזבון המנוח זיו אור חן ז”ל
– נ ג ד –הנתבעת: שירותי בריאות כללית
פסק-דין1. תביעת רשלנות בגין הולדתו בעוולה של המנוח זיו חן ז”ל, אשר אובחן לאחר לידתו כלוקה בתסמונת “הלרמן שטרייף” (Hellermann Streiff Syndrome (HSS)). התובעים הם עזבונו של המנוח והוריו.2. ההיריון עם המנוח היה הריונה השני של התובעת. בסקירת מערכות מוקדמת שבוצעה בשבוע 15 להריון נצפו בצוואר העובר ציסטות דו-צדדיות בגודל 3 מ”מ, והתובעת הופנתה לד”ר ערבה, הרופא מטעם הנתבעת שאצלו ביצעה את מעקב ההיריון, להמשך בירור. ד”ר ערבה הפנה את התובעת לייעוץ גנטי, אשר במסגרתו הומלץ, בין היתר, על ביצוע סקירת מערכות מאוחרת מורחבת. בדיקה זו, העומדת במוקד ההליך שלפניי, נערכה ביום 13/2/02, בשבוע 22 להריון, אצל ד”ר אבירם מטעם הנתבעת. ממצאי הבדיקה היו תקינים. התובעת עברה בדיקות שגרתיות נוספות אצל ד”ר ערבה ובדיקות על שמע, שבהן נבדק הפרופיל הפיזיקלי של העובר, שנמצא תקין והתאים לגיל ההיריון. ביום 11/6/02 נולד המנוח בשבוע 38 להריון בניתוח קיסרי אלקטיבי. לאחר הלידה נמצאו אצלו סימנים דיסמורפיים והועלה חשד בדבר קיומה של התסמונת. גנטיקאית שבדקה את המנוח אישרה כי מדובר בתסמונת “הלרמן שטרייף”. בשנים הראשונות לחייו סבל המנוח מאיחור התפתחותי, מקושי בהליכה, מפיגור שכלי קשה, מבעיות ראייה, מרפלוקס של מזון מהקיבה לוושט, מלחץ דם ריאתי ומבעיות לב ונשימה. המנוח נפטר ביום 8/12/07, בגיל 5.5 שנים.3. בכתב התביעה מלינים התובעים על כך שרופאי הנתבעת לא הפנו את התובעת לבדיקת שקיפות עורפית בשבועות 11-13 להיריון, בדיקה אשר הייתה יכולה לאתר פגמים משמעותיים יותר מהציסטות שנצפו בשבוע ה-15 להיריון; ועוד נטען כי סקירת המערכות המורחבת נעשתה באופן רשלני, משום שקיימים לפחות 7 סימנים דיסמורפיים אצל עובר הלוקה בתסמונת שהיה ניתן לזהותם בעת ביצוע הבדיקה. לו היה מתגלה לפחות אחד מסימנים אלו, הייתה התובעת מופנית לביצוע בדיקות נוספות או שהיה מומלץ לפניה להפסיק את ההיריון. לכתב התביעה צורפו חוות דעת של פרופ’ אור נוי, מומחה לרפואת ילדים ולטרטולוגיה; של ד”ר יעקובי, מומחה למיילדות; ושל ד”ר ברזנר, מומחה לרפואת ילדים (באשר לנכות ולצרכים הרפואיים והשיקומיים קודם לפטירתו של המנוח).4. הנתבעת טוענת, מנגד, כי התובעת קיבלה הסברים ומידע בדבר בדיקת שקיפות עורפית והופנתה לבצעה. אשר לסקירת המערכות המורחבת, הרי שזו בוצעה כראוי ועל פי סטנדרט רפואי סביר, אלא שלא היה ניתן לאבחן את התסמונת אצל המנוח וממילא שלא היה מקום להמליץ על הפסקת הריון. לאישוש עמדתה מסתמכת הנתבעת על חוות דעת של פרופ’ ירון, מומחה למיילדות וגנטיקה רפואית; של ד”ר מלינגר, מומחה למיילדות; של ד”ר לנגר (באשר לנכות ולצרכים הרפואיים והשיקומיים) ושל עו”ס האס (לגבי עלות הצרכים). כמו כן הוגשה חוות דעת אקטוארית. יצוין כי לאחר מותו של המנוח הוגשו כתבי טענות מתוקנים.השאלות הצריכות הכרעה5. ואלה הן השאלות הצריכות הכרעה:א. האם ד”ר ערבה הפנה את התובעת לבדיקת שקיפות עורפית, ואם לא, מה התוצאה המשפטית.ב. האם סקירת המערכות המורחבת בוצעה על פי סטנדרט רפואי סביר, ואם לא, האם קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הולדת המנוח.ג. גובה הנזק.האם התובעת הופנתה לבדיקת שקיפות עורפית6. התובעת טוענת, כי ד”ר ערבה לא הפנה אותה במהלך ביקוריה אצלו לבדיקת שקיפות עורפית (סעיף 4 לתצהיר התובעת). לעומתה טוען ד”ר ערבה כי הוא נוהג להמליץ על ביצוע בדיקה זו ועל סקירת מערכות מוקדמת בכל מעקב היריון שהוא מנהל, ואף נוהג להסביר למטופלות את מהות הבדיקות ואת מטרתן, וכי כך נעשה על ידיו גם במקרה דנן (סעיפים 9-11, 23 לתצהיר ד”ר ערבה).7. עדותו של ד”ר ערבה עדיפה בעיניי על פני עדותה של התובעת. להלן יובאו הנימוקים לעמדתי:א. הרשומות הרפואיות שנערכו בזמן אמת תומכות בגרסתו של ד”ר ערבה: ברשומת הביקור מיום 27/11/01, בשבוע 10+2 להיריון, נרשם בראשי תיבות: “ש.ע.” (עמ’ 8 לנספח ב לתצהיר התובעת). ד”ר ערבה הסביר כי רישום זה משמעו שהוסבר מהי בדיקת שקיפות עורפית ולמי על התובעת לפנות על מנת לבצעה (סעיף 9 לתצהיר ד”ר ערבה; עמ’ 150-151).
ברשומת הביקור מיום 18/12/01, בשבוע 13+5 להיריון, נרשם: “טרם בצעה ש.ע.” (עמ’ 9 לנספח ב לתצהיר התובעת). ד”ר ערבה הסביר כי מאחר שלתובעת נותרו רק יומיים עד לסיומו של השבוע ה-13 להריון, שלאחריו כבר לא מבצעים בדיקת שקיפות עורפית, הוא אמר לתובעת “שיש לה עד 14 שבועות לעשות שקיפות עורפית” (עמ’ 154, ש’ 21; עמ’ 155, ש’ 23-24).
הסבריו של ד”ר ערבה משתלבים היטב עם הרשומות ומקובלים עלי. האפשרות, שלפיה ביצע בשתי הזדמנויות נפרדות רישומים בדבר בדיקת שקיפות עורפית מבלי שהסביר לתובעת שעליה לבצע בדיקה זו, נראית מאולצת ומלאכותית.ב. התובעת טענה בעדותה כי לאחר שהשיבה בשלילה לשאלת ד”ר ערבה בביקור השני האם ביצעה שקיפות עורפית, היא ביקשה ממנו הפניה מסודרת, אך הוא השיב לה שכבר מאוחר מדי לבצע את הבדיקה (עמ’ 108, ש’ 1-8). דברים אלו, הסותרים את עדותו של ד”ר ערבה ואת הרשומה הרפואית, לא נזכרו בתצהירה של התובעת. זאת ועוד: באותה העת עדיין נותרו לתובעת יומיים תמימים לעבור את הבדיקה ובנסיבות אלה אין הגיון לייחס לד”ר ערבה שאמר לתובעת כי איחרה את המועד לבצעה.ג. הסברו של ד”ר ערבה, כי לתובעת לא ניתנה הפנייה פורמאלית לביצוע הבדיקה משום שלא נהוג לתת הפניות לבדיקות שאינן כלולות בסל הבריאות (עמ’ 148-150), נראה מניח את הדעת, ולא הובאה על ידי התובעים כל ראיה לסתירתו.ד. התובעים העלו טענות כלפי האותנטיות של הרשומות הרפואיות, אך מדובר בהרחבת חזית, ולנתבעת לא ניתנה הזדמנות להתגונן מפני טענות אלו. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי בכל מקרה לא הונחה על ידי התובעים תשתית עובדתית מספקת להוכחת טענותיהם: ד”ר ערבה שלל את האפשרות, שהציג לפניו ב”כ התובעים, ושלפיה התיעוד הרפואי נערך בזמן אמת בכתב-יד, ובשלב מאוחר יותר הוקלד למחשב (עמ’ 142), והתובעים לא עמדו בנטל להראות אחרת; ד”ר ערבה נתן הסבר אפשרי מדוע על גבי תדפיסי הרשומה הרפואית המתייחסים לביקורים שונים של התובעת אצלו נקובה אותה שעה בהפרשים של דקה בלבד, ומדוע אין כך הדבר לגבי תדפיסי הרשומה הרפואית של רופא המשפחה (עמ’ 140).8. נוכח כוחם המצטבר של שיקולים אלו אני מאמץ את עדותו של ד”ר ערבה וקובע על יסודה, כי התובעת הופנתה לבדיקת שקיפות עורפית, אך מסיבה זו או אחרת, שלא נתחוורה, היא לא ביצעה בדיקה זו.סקירת המערכות המורחבת(1) השאלות שבמחלוקת9. השאלה שבה התמקד עיקר טענותיהם של התובעים: האם סקירת המערכות המורכבת בוצעה ברשלנות, מורכבת מכמה שאלות משנה ואלו הן:א. עם אלו ממאפייני התסמונת נולד המנוח?ב. אילו ממאפייני התסמונת שעמם נולד המנוח היו קיימים אצלו כבר בשבוע 22 להיריון, ואילו מהם היו ניתנים לגילוי בסקירת מערכות מורחבת הנערכת בשבוע זה?ג. האם סקירת המערכות המורחבת נערכה בהתרשלות, והאם קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הולדת המנוח.נפנה ונבחן שאלות אלו, אחת לאחת.(2) עם אילו ממאפייני התסמונת נולד המנוח10. התסמונת תוארה על ידי המלומדים הלרמן ושטרייף בשנים 1948–1950, ומאז תוארו כ-200 מקרים בלבד בספרות הרפואית העולמית. התסמונת מאופיינת בדיספורמציות שונות ובחלק מהמקרים גם באיחור התפתחותי או פיגור שכלי. מקורה של התסמונת הוא ככל הנראה גנטי, הגם שהמקור לכך אינו ידוע באופן חד משמעי. התסמונת לא אובחנה מעולם במהלך ההיריון או לאחר הפלה, וגם לאחר הלידה האבחנה היא קלינית בלבד, על סמך הסתכלות ישירה על מכלול הסימנים (gestalt) אצל היילוד, ולא מעבדתית. כך נעשה גם אצל המנוח, כפי שיפורט להלן.11. נקדים ונבהיר, כי לעובדה שהתסמונת לא אובחנה עד כה במהלך הריון נודעת בענייננו, אם בכלל, משמעות מוגבלת, שכן לא הובאה ולו ראשית ראיה לכמה מבין אותם כ- 200 יילודים, שאובחנו למן שנת 1948 כמי שלקו בתסמונת, נערכה בזמן ההיריון סקירת מערכות מורחבת. אם לא נערכה למי מהם בזמן ההיריון סקירת מערכות מורחבת, הרי העובדה שאף אחד מהם לא אובחן כלוקה בתסמונת בשלב העוברי, נטולת רלוונטיות או משמעות. זאת ועוד: התובעים אינם טוענים שהיה ניתן או צריך לאבחן שהעובר לוקה בתסמונת, אלא טענתם היא שניתן וצריך היה לגלות לפחות חלק ממאפייניה, אשר כל אחד מהם בנפרד, ובוודאי כמה מהם במצטבר, היו מעלים חשד שהעובר סובל מבעיה גנטית כלשהי ומובילים להמשך הבירור ולהפסקת ההיריון. קיימת, אפוא, חשיבות לבחון מהם מאפייני התסמונת, עם אלו מהם נולד המנוח, ואלו מהם היו קיימים וניתנים לצפייה בסקירת מערכות מורחבת בשבוע 22 של ההיריון.12. לאחר לידתו אובחנו אצל המנוח מאפייני התסמונת שלהלן (ת/5 [טופס בדיקה על-ידי הגנטיקאית מיום 12/6/02]; נספח י לתצהיר התובעת [מכתב שחרורו של המנוח ממחלקת ילודים מיום 14/6/02]):
• מיקרוצפליה (היקף ראש קטן), ונרשם: 31 ס”מ.
• ברכיצפליה (ראש שטוח).
• מיקרופטלמיה (גלגלי עיניים קטנים וארובות עיניים קטנות).
• מיקרוגנטיה (סנטר קטן).
• היפואוסיפיקציה גולגולתית (תת הסתיידות של עצמות הגולגולת) עם מרפסים גדולים.
• קטרקט (עכירות) בעדשות שתי העיניים.
• Frontal bossing (מצח בולט).
• מבנה אף ציפורי (אף דק, קטן ומחודד). יצוין כי כשבועיים לאחר הלידה נרשם כי האף ציפורי – קטן עם “נחיריים צרים מאד” (סיכום המחלה נספח יא לתצהיר התובעת).
• עצם אף היפופלסטית (היפופלזיה = כשל של איבר או רקמה להגיע לגודל תקין).
• מיקרוסטומיה (פה קטן).
• שפתיים דקות מאוד.
• שיניים מלידה (4 שיניים עליונות ו- 2 תחתונות).
• קפלי עור סביב לפה.
• מנח אוזניים נמוך עם רוטציה אקסטנסורית.
• הליקס מעובה.
• אשכים טמירים, לא נמושים.
• אבר מין קטן 2 ס”מ.
• אצבעות עדינות ומתחדדות בקצוות.
• טונוס שרירים מוגבר מעט עם רעד.
• קול צרוד מאוד.
• שיער דק וחסר שיער בגבות ובריסים.13. כל אחד מסימנים דיסמורפיים אלו מאפיין את מי שלוקה בתסמונת, ויחד הם מהווים, לעתים בצירוף סימנים נוספים, את מכלול התסמונת (ת/5 וחוות הדעת של פרופ’ אור נוי ופרופ’ ירון).14. בנוסף לכך זוהה אצל המנוח עם לידתו קפל עורף מעובה webbing of neck (ת/5). אין מחלוקת כי עורף מעובה אינו מאפיין ייחודי של “הלרמן שטרייף” אך הוא יכול להוות סמן לתסמונות גנטיות בדרך כלל (ירון 217-218; חוות דעת אור נוי ויעקובי).15. חלק מהסימנים שנמצאו כאמור לעיל אצל המנוח עם לידתו אינם ניתנים לזיהוי בבדיקות סונוגרפיות ולפיכך אינם רלבנטיים לדיון שלפנינו. המדובר בסימנים הבאים: שיער דק (עמ’ 5 לחוות דעת מלינגר); חוסר שיער בגבות ובריסים (עמ’ 5 לחוות דעת מלינגר); שפתיים דקות (עמ’ 5 לחוות דעת מלינגר); גו] ]>

פסק דין ערעור בנושא תביעה על ניתוח להקטנת שדיים

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ע”א 27327-02-11 בונן נ’ קלדרון ואח’

בפני

הרכב כבוד השופטים: ס’ הנשיאה השופטת ש’ וסרקרוג [אב”ד]

י’ כהן

ר’ שפירא

המערערת

מירי (מרים) בונן, ת”ז 22060446

נגד

המשיבים

1. ד”ר נ’ קלדרון

2. ד”ר טדי קאופמן

3. מרכז רפואי בני ציון

ערעור על פסק דין של בית משפט השלום בחיפה (כב’ השופט אבישי רובס) בת”א 10394-07 מיום 31/12/10

פסק-דין

השופטת ש’ וסרקרוג, ס’ נשיאה:

1. הערעור הוא על פסק דין של בית משפט השלום בחיפה (כב’ השופט אבישי רובס) בת”א 10394-07 מיום 31/12/10, לפיו נדחתה תביעת המערערת לפיצוי בגין רשלנות רפואית בביצוע ניתוח להקטנת שדיים שבוצע על ידי המשיבים 1 ו-2 במרכז הרפואי בני ציון ביום 9/8/01. המערערת חויבה לשלם למשיבים ביחד הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בסך של 8,000 ש”ח, בתוך 30 ימים ממועד מתן פסק הדין בבית משפט השלום.

בית המשפט קבע כי המערערת לא הוכיחה את תביעתה וכי המשיבים לא התרשלו במתן הטיפול הרפואי, לא הפרו חובת גילוי ומתן הסבר למערערת טרם הניתוח וכי המערערת

— סוף עמוד 1 —

נתנה הסכמתה מדעת לביצועו. בנסיבות אלה, נדחתה אף תביעתה לפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה.

הרקע:

2. המערערת נישאה בנובמבר 1996 ונולדה לה נכון למועד הרלוונטי שני ילדים כאשר אחד באוקטובר 1997 והשני בתחילת שנת 2001. הולדת הילדים היתה בניתוח קיסרי, ועקב הניתוחים נותרה למערערת צלקת ניתוחית דקה בבטן התחתונה.

במהלך ההיריון השני תפחו שדיה וכך נותרו גם לאחר הלידה השנייה. מאחר שעקב כך סבלה המערערת מכאבי גב, חוסר נוחות וכן פטרת, המליץ רופא המשפחה למערערת לבצע ניתוח להקטנת שדיים.

מספר חודשים לאחר לידת בנה השני הופנתה המערערת לוועדה מטעם קופ”ח מכבי שבה היא מבוטחת, לאישור הניתוח האמור, וזאת מאחר שמצבה הכלכלי לא אפשר לה לבצע הניתוח במסגרת פרטית. ואכן אושר למערערת ביצוע הניתוח במימון הקופה.

3. על פי המלצת חברה, פנתה המערערת למשיב מס’ 1 (ד”ר קלדרון), שהוא מנהל המחלקה בבית חולים בני-ציון, ולאחר שבוצעו הבדיקות הרפואיות המקדימות הנדרשות, בוצע הניתוח ביום 9/8/01.

המערערת שוחררה לביתה ביום 13/8/01 והוזמנה לבדיקה חוזרת ב-19/8/01. בביתה בסמוך לחזרתה, החלה לסבול מגירוי חזק באזור הניתוח. המערערת חזרה לבית החולים, והוחלפה לה המשחה עם הוראה למרוח על אזור הניתוח.

ב-17/8/01 הגיעה המערערת חזרה למרפאה הפלסטית לאחר שתפרי הניתוח נפתחו ורקמות הבשר נפערו והמערערת סבלה מדימום חזק. נעשתה חבישה מחדש של מקום הניתוח בעזרת גרונופלקס ע”י ד”ר קלדרון. החתכים נסגרו במהלך חודשיים לאחר אותו מועד בתהליך איחוי איטי. לטענת המערערת החל הליך הריפוי רק בעקבות עצה שקיבלה מאחות ז’קלין במרפאת קופ”ח בגושן, שלא לקבל עוד תחבושות גרונופלקס ובמקום זאת לבצע חבישה עם תחבושת סופרטול. לטענת המערערת אלמלא אותה עצה, הייתה המערערת לטענתה ממשיכה לסבול.

4. אין חולק כי למערערת נותרו צלקות עבות, מכוערות ומגרדות. בנוסף טענה המערערת כי אחרי הניתוח היא נותרה עם שדיים גדולים מדיי וחסרי פרופורציה כאשר קיימת אסימטריה בין השדיים, דבר שלא היה לפני הניתוח.

5. על בסיס האמור הוגשו חוות דעת רפואיות מטעמם של בעלי הדין.

המערערת הגישה חוות דעת מטעם ד”ר שמואל גולדן, אחראי על המחלקה הכירורגית פלסטית במרפאת לין חיפה ובבית חולים כרמל חיפה וכן אחראי על השירות וכירורגיה פלסטית במרחב חיפה מטעם קופת החולים הכללית, אשר קבע כי על פי התוצאה ואופן

— סוף עמוד 2 —

הטיפול במערערת, יש לקבוע כי המשיבים התרשלו. המומחה העמיד את נכותה הרפואית של המערערת על שיעור של 20%.

המשיבים הגישו חוות דעת מטעמם של פרופ’ אולמן, מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית בבית חולים רמב”ם, הקריה הרפואית לבריאות האדם ומנהל יחידת הכוויות במחלקה לכירורגיה פלסטית בבית חולים רמב”ם בחיפה, וכן מנהל המרפאה לכירורגיה פלסטית במרכז הרפואי “זבולון” קרית ביאליק, אשר קבע כי למערערת אכן נותרה נכות רפואית בשיעור של 10%, ואולם על פי חוות דעתו, לא הייתה כל רשלנות, לא בניתוח ולא בטיפול הרפואי שניתן למערערת לאחר הניתוח.

המשיבים בתיק:

6. מלכתחילה הוגשה התביעה בנוסף למשיבים 1 ו-2 גם נגד בית החולים בני-ציון בחיפה. בעקבות טענת המשיבים כי לא היה מקום להגיש את התביעה נגד בית החולים, תוקן שם המשיב מס’ 3: “מדינת ישראל – משרד הבריאות” (פרוטוקול מיום 10/12/07).

פסק הדין של הערכאה הדיונית:

7. בית משפט השלום בחן את טענת המערערת לפיה המשיבים התרשלו בביצוע הניתוח והמעקב הרפואי שלאחריו, וכן בחן את הטענה החלופית של המערערת לפיה לא קיבלו המשיבים את הסכמתה מדעת של המערערת לביצוע הניתוח, ופגעו באוטונומיה שלה.

בהסתמך על ת”א (חי’-מחוזי) 869/06 (אסתר כהן נ’ שירותי בריאות כללית [20/10/09]) ועל ע”א 7952/08 (יעל חכם נ’ קופ”ח כללית [17/2/2010]), קבע בית משפט השלום את סדר בחינת המחלוקות: תחילה ידון בעילת הרשלנות; אם תדחה, יידרש לעילת העדר הסכמה מדעת; ואם גם תביעה בגין עילה זו תדחה, הרי שלא תעמוד עוד התביעה בגין עילת הרשלנות.

לעומת זאת אם תתקבל התביעה בעילה האחרונה, כי אז יידרש לשאלת הקשר הסיבתי בין העדר הסכמה לבין הנזק. העדרו של קשר סיבתי יצריך בחינה נוספת בדבר קיומה של פגיעה באוטונומיה.

במסגרת עילת הרשלנות, התייחס בית משפט השלום לטענה כי בשדיה של המערערת נותרו צלקות נרחבות, כי נותרה אחרי הניתוח עם שדיים גדולים מדי וחסרי פרופורציה, כאשר שד אחד גדול בהרבה מהשד השני – נתון עובדתי שלא היה קודם לניתוח, וכי הרשלנות מצד המשיבים באה לידי ביטוי גם במעקב הרפואי שבוצע לאחר הניתוח.

8. על אף שאין חולק כי נותרה למערערת נכות רפואית כתוצאה מן הניתוח, סבר בימ”ש השלום כי קיומה של עילת רשלנות רפואית אינו יכול להיקבע על בסיס מבחן התוצאה, אלא על-פי הטיפול שניתן בפועל. ואפילו אם הייתה “טעות” בטיפול, לא כול מעשה או דרך טיפול, יכולים להיחשב כעוולה בנזיקין.

— סוף עמוד 3 —

בית משפט השלום בחן לצורך כך את חוות הדעת הרפואיות שהוגשו לו, ובחר להעדיף את חוות הדעת מטעם המשיבים – חוות הדעת של פרופ’ אולמן. בהתבסס על אותה חוות דעת קבע בית המשפט כי בוצעה הקטנה משמעותית של השדיים של המערערת; כמו כן נדחתה הטענה, בנוגע לצלקות שנוצרו לאחר הניתוח, כמצביעות על רשלנות. בית המשפט קיבל הטענה, כי הצלקות המכוערות נוצרו עקב ריפוי משני שנעשה לאחר פתיחת התפרים, סיבוך ידוע וקיים בשיעור של כ- 19%, וכי זה לא נגרם עקב אי הסרת התחבושות במועד מוקדם יותר, וכאשר ככלל פעירות החתכים והריפוי הממושך שייכים לתכונת העור של המנותח, ואין לייחסם למעקב ולטיפול רשלני לאחר הניתוח.

עוד דחה בית המשפט את עילת הרשלנות בנוגע לטענה כי לא בוצעה הקטנה משמעותית או מספקת של השדיים של המערערת, ולא מצא בחוות הדעת של ד”ר גולדן, מטעם המערערת, התייחסות נוגדות במחלוקות הרלוונטיות.

טענות בעלי הדין בערעור:

9. בעלי הדין חזרו על עיקרי טיעוניהם. המערערת חזרה וטענה כי הצלקות שנותרו אחר הניתוח רחבות ומכוערות, וכי אילו ידעה שזו עלולה להיות התוצאה, הייה נמנעת מלבצע הניתוח, ולכן משלא ניתן לה הסבר מפורט יותר בנושא, הרי שהמסקנה צריכה להיות שלא נתנה את הסכמתה המודעת לביצוע הניתוח. יתר על כן, פתיחת התפרים, אי חבישה מתאימה ושלא בתכוף למועד ביצוע הניתוח ולא בתדירות נכונה, הביאו להחמרת מצב הצלקות, ויש בכול אלה, בכלל ולאור התוצאה שנתקבלה, בפרט, כדי להצביע על רשלנות.

המערערת טענה עוד שהפחתת גודל השדיים אינה מספקת וכי קיימת אסימטריה בשדיים.

10. המשיבים טענו כי יש לאשר את פסק הדין של בית משפט השלום, כי לא הוכחה כל התרשלות בניתוח שבוצע, פתיחת תפרים אחרים ניתוח הוא דבר שכיח, וככל שנותרו צלקות עקב הריפוי המשני, בעקבות פעירת התפרים, הרי שאלה אינם קשורים לניתוח עצמו, ולכן לא הוכחה תביעת המערערת.

כמו כן, הדגישו המשיבים כי בית המשפט נתן אמון מלא לעדויות שהובאו מטעמם, ואילו בעדות המערערת מצא בית המשפט סתירות.

כמו כן, נקבע על ידי בית משפט השלום כי ניתן הסבר כנדרש למערערת בנוגע לצלקות, ולכן, בדין דחה בית משפט השלום את טענתה כי לא נתקבלה הסמכתה מדעת לביצוע הניתוח ו/או כי הייתה פגיעה באוטונומיה שלה.

דיון ומסקנות:

11. יש בדעתי להציע לחבריי לקבל את הערעור ולהתערב במסקנותיה של הערכאה הדיונית, וזאת הן בשאלת ההתרשלות, והן בנוגע להעדר קבלת הסכמתה מדעת של המערערת, לביצוע הניתוח, ככל שמדובר בצלקות שנותרו לאחר הניתוח.

— סוף עמוד 4 —

כהנחת יסוד, אין לקבל את קביעתו של ד”ר אולמן, כי טיפול בצלקות אינו חלק מהניתוח ובהיות התופעה שכיחה יחסית, הרי שמדובר בנושא שאינו בשליטתם של המנתחים. הטענה כי אין לרופא המנתח אחריות ישירה לעצם הטיפול במערערת לאחר סיום הניתוח כעיקרון, איננה מקובלת עליי. על הרופא המנתח לעקוב אחר אופן הטיפול במנותח גם אחרי שהניתוח הסתיים. ובכל מקרה, ככל שקיימת התרשלות בנוגע לטיפול לאחר הניתוח, הרי שאין לפטור את עובדי בית החולים ואת המדינה מאחריות כזו.

משמבוצע ניתוח, אופן הריפוי מהניתוח הוא באחריותם של הרופאים המנתחים, לרבות הצוות המלווה, ובוודאי של בית החולים בו נמצא החולה.

יש להדגיש כפי שהובהר, כי המשיב מס’ 2 היה בית החולים. בהסכמת בעלי הדין הוחלף משיב זה במדינת ישראל, ולפיכך לא יכולה לעמוד למערערים כל טענה בנוגע להתרשלות, ככל שהיא קיימת, מאופן הריפוי אחרי הניתוח, לפחות ככל שזו נוגעת לבית החולים, אם לא לרופאים עצמם.

12. עובדתית, כפי שהסבירה המערערת עצמה בעדותה, וכפי שטענה בפני המומחים שבדקו אותה, לאחר הניתוח מצב הפטמות אינו סימטרי, כך שהיא למעשה נכנסה לניתוח עם שדיים גדולים, יצאה מהניתוח עם שדיים שעדיין גדולים, ובנוסף גם לא סימטריים ומצולקים.

13. אתייחס תחילה להליך הניתוח והטיפול לאחר הניתוח.

כאמור, הניתוח בוצע ב-9/8/01. בטופס סיכום האשפוז צוין תאריך הקבלה ותאריך השחרור. צוין “שדיים – מוגדלים מאוד”. בנוגע למהלך האשפוז והניתוח צויין כי אלה עברו ללא סיבוכים וללא הוראות מיוחדות בנוגע לתחבושות (“תחבושות עם 3% UNG SYNTHOMYCINI”).

על פי הרישום בתיק הרפואי נעשתה החלפת תחבושת ביום 11/8/01 וכן ב-12/8/01 כאשר מי שחתום על ביצוע החלפת התחבושת הוא ד”ר לויט. לעומת זאת, ביום 13/8/01 על פי רישום שנעשה ע”י ד”ר קאופמן, משוחררת המערערת באותו יום הביתה וצוין בטופס כי המערערת משוחררת לביתה “בטרם נפתחה חבישה!!!”, כאשר ההדגשה וסימני הקריאה הם במקור.

על פי עדותה של המערערת, ביום השחרור (13/8/01) לא נכח איש מהרופאים המטפלים והיא נשלחה הביתה מבלי שנפתחה החבישה ומבלי שנבדקה על ידי מי מהם, כאשר עובר לאותו מועד, בעת שהותה באשפוז, סבלה מגירוד נוראי באזור הניתוח.

עדות זו של המערערת עולה בקנה אחד עם הרישום שנעשה על ידי ד”ר קאופמן.

— סוף עמוד 5 —

עוד אזכיר שכאמור אין חולק כי ב-17/8/01 נפתחו תפרי הניתוח, וד”ר קלדרון הוא שחבש מחדש את מקום הניתוח ונדרשו עוד כחודשיים עד שהחתכים נסגרו והחל תהליך איחוי.

על פי חוות הדעת של ד”ר גולדן, תוך שהיה מודע לכך שבכתב השחרור צוין כי הניתוח עבר ללא סיבוכים, אך אין להתעלם מן העובדה שבניתוח כזה מאושפזים עד 24 שעות ואילו המקרה דנן נשארה המנותחת בבית החולים 5 ימים, דבר שאף הוא לא מקובל בשנות ה-2000. כל הסבר בעניין זה, לא ניתן.

לפחות שלושה מרכיבים בעייתיים עולים מן הרישום האמור: השדיים מוגדלים בעת הכניסה ואין כל הערה לגבי גודל השדיים בעת היציאה אלא אם כן ההערה בקשר לשדיים מוגדלים מתייחסת גם למועד היציאה מבית החולים; הרכיב הנוסף, אורך תקופת האשפוז – לא ניתן כל הסבר לנושא הזה; והרכיב הנוסף, שחרור הביתה בטרם נפתחה חבישה.

לעניין זה יש עוד להוסיף, כפי שפורט בסעיף 3 של פסק הדין, כי המערערת חזרה לבית החולים בטרם הוזמנה לבדיקה חוזרת (שוחררה ב-13/8/01 הייתה אמורה לחזור לבית החולים ב-19/8/01). המערערת חזרה למרפאה הפלסטית ב-17/8/01 לאחר שתפרי הניתוח נפתחו ורקמות הבשר נפערו, והמערערת סבלה מדימום חזק. נעשתה חבישה מחדש של מקום הניתוח, ולקח עוד כחודשיים עד שהחתכים נסגרו.

פעולה שפרופ’ אולמן קורא לה ריפוי משני.

מרישומים נוספים בכרטיס הרפואי של המערערת עולה, כי ב-31/10/01 עדיין נמצא פצע ניתוח בהליך ריפוי וסגירה. ב-5/12/01 עדיין החתכים לא סגורים, וזה ללא שינוי בהשוואה לביקור הקודם מיום 31/10/01.

לטענת המערערת, תהליך הריפוי החל רק לאחר שאחות ביחידה בשם ז’קלין הסבירה לה כיצד לחבוש את השדיים.

14. אין חולק כי על פי חוות הדעת של המומחים מטעמם של כל אחד מן הצדדים נמצאו ממצאים דומים, בנוגע לצלקות, לגודל השדיים ולתוצאות הניתוח. המסקנות שנקבעו על ידי כל אחד מהם שונות.

14.1 בחוות הדעת של ד”ר גולדן מיום 9/12/08, ציין המומחה כי המערערת התלוננה על צלקות רחבות שמפריעות לה, כי היא מרגישה כאבים מעין דקירות באזור הצלקות, הכאבים והעקצוץ מתגברים בשינוי מזג אוויר, והשדיים נראים לה כבדים, ומכבידים על התפקוד היום יומי. גם הצלקות הבולטות מסביב הפטמות מפריעות לה מאוד והיא מתביישת בזמן קיום יחסי מין ומתלוננת על ירידה בביטחון העצמי.

בבדיקה שנעשתה על ידי ד”ר גולדן נמצאו הממצאים הבאים:

— סוף עמוד 6 —

צלקות מורחבות בצורת “כוכב” בולטות הנמצאות מסביב לפטמה בגודל של כ-4 ממ”ר כל אחת; מרחק הפטמה בכל אחד מהשדיים מהשקע היוגולרי אינו זהה;

מרחק הפטמה הימנית 27 ס”מ, ואילו מרחק הפטמה השמאלית מהשקע 26 ס”מ;

בחלק התחתון של השדיים הצלקות מורחבות ברוחב של כ-5 ס”מ עם פסים לרוחב הצלקות וגם גבוהות מהכפל התחתון של השדיים;

מרחק הצלקות התת שדי כ-4 ס”מ.

על פי חוות הדעת של ד”ר גולדן ניתוח שדיים הוא שגרתי, משאיר צלקות דקות מסביב לפטמות, צלקת מאונכת לפטמה וצלקת לרוחב הכפל התחתון של השד, ואפילו אם הצלקות מתרחבות יכולות להגיע לרוחב של 2-1 ס”מ אך לא 5 ס”מ. לפי מרחק הפטמות מהשקע היוגולרי זה המצב של לפני הקטנת שדיים.

ד”ר גולדן כותב עוד כי השדיים של המערערת נראים כמועמדים להקטנה, אולם יש לה גם צלקות מורחבות שאין כל אפשרות לתקנן בניתוח נוסף בעתיד ועל כך כותב ד”ר גולדן:

“תוצאה כזו אינה מקובלת בסטנדרטים של שנות ה-2000 ואין שום סיבה שמצב כזה ייווצר. המטופלת נפגעה קשה מבחינה אסטטית ואין כמעט אפשרות לתקן את המצב בעיקר ובגלל הצלקות הנקודתיות הבלתי מתקבלות על הדעת בצורת כוכב מסביב לפטמות במרחק של כ-2 ס”מ מן הפטמות”.

לאור העובדה שהמצב נראה סופי מאחר שחוות הדעת נערכה כ-7 שנים מאז הניתוח, והתוצאה רחוקה מלהתאים לסטנדרטים של שנות ה-2000 ואין סיכוי לשיפור במצב הצלקות, העריך נכותה בשיעור של 20%.

ד”ר גולדן הוסיף עוד כי גם אם יבוצע ניתוח חוזר, הנכות לא תשתנה, וכי לא ניתן להשיב המצב לקדמתו לא ניתן להגיע לצלקות סבירות בעיקר מסביב לפטמות.

14.2 הממצאים שנמצאו על ידי ד”ר אולמן, מרחק הפטמות מהשקע היוגולרי נמצא שאינו שווה אך פער של 5 ס”מ בלבד. גם ד”ר אולמן מצא שיש צלקות נקודתיות, אך סבר שהן מעט בולטות מעל פני השטח, והשטח האורכיות בשתי השדיים, רחבות. מומחה זה מצא עד כדי 8 ס”מ בעלות מרקם בלתי אחיד וכי מדובר מצב אחר ריפוי משני.

בנוגע לצלקות נמצאו הממצאים הבאים ע”י פרופ’ אולמן:

“* קוטר 2 הפטמות 6.8 ס”מ, מסביב להן יש צלקות נקודתיות מעט בולטות מעל פני השטח.

* הצלקות האורכיות ב-2 השדיים, והיורדות מן הפטמה רחבות, כדי 8 ס”מ, בעלות מרקם בלתי אחיד. מצב אחר ריפוי משני.

* צלקות רוחביות כ-3 ס”מ מעל הכפל התת שדי, מעט הפרטרופיות ברוחב של כ-4 מ”מ.

* השדיים מוגדלים”.

— סוף עמוד 7 —

פרופ’ אולמן קבע כי המערערת קיבלה הסברים לפני הניתוח לרבות פירוט הסיכונים שחלקם התממש.

לעניין פתיחת התפרים קבע פרופ’ אולמן:

“פתיחת תפרים, וצלקות נרחבות הן תופעה שכיחה ביותר, ושיעורן של צלקות בעייתיות אחרי ניתוח זה הינו עד 18% (1). זהו גם, לפי ספר הבסיס של המקצוע הסיבה השכיחה לאי שביעות רצון המנותחות”.

בהמשך, בפרק הסיכום של חוות הדעת, דיבר פרופ’ אולמן על פתיחה של תפרים כסיבוך ששכיחותו מגיעה ל- 19% מהמקרים.

לעניין הקטנת השדיים, קבע פרופ’ אולמן שהוצאת כמות כפי שהוצאה נחשבת להקטנה מז’ורית, כלומר גדולה באופן ניכר, בקטגוריה שלישית מתוך ארבע, כך שלא ניתן לומר שהייתה אי כריתה מספקת.

פרופ’ אולמן עוד קבע שאין זה נכון שלא ניתן לתקן את הצלקות כפי שד”ר גולדן כתב. ועוד ציין המומחה שלמעשה הטענה בנוגע לצלקות לא עלתה בשנים אחרונות, אלא רק במועד עובר להגשת התביעה.

בנוגע לאי החלפת החבישה והשארת החבישה על כנה, סבר פרופ’ אולמן שזו שיטה מקובלת. יש רבים המותירים אותה במקום, כל עוד אין עדות לזיהום.

פרופ’ אולמן חזר והדגיש, כי צלקות בלתי משביעות רצון הינן תופעה מוכרת הנטענת על ידי כמעט 1/5 מן המנותחות.

בנוגע לצלקות, חזר פרופ’ אולמן וציין, שהן נובעות מן הניתוח עצמו, והיותן רחבות ניתן לייחס לפעירות החתכים, ובלשונו:

“הצלקות שנובעות מן הניתוח עצמו, שביסודה הוא ניתוח המותיר צלקות, ואת היותן רחבות ניתן לייחס לפעירות החתכים ולריפוי הממושך, אך בהחלטה הוא שייך גם לתכונת העור של המנותחת ליצור צלקות טובות יותר או פחות כמו במקרה הנדון”.

15. על פני הדברים, קשה לקבל את מסקנת בית משפט השלום שאופן הטיפול בתפרים בסמוך לאחר הניתוח ולאחר מכן, כאשר אורך הריפוי נמשך כחודשיים וחצי, הוא סביר, וכאשר אין מחלוקת שעקב האמור הצלקות שנותרו, חורגות מן המקובל בניתוח כגון זה.

ואולם, גם אם נניח שאכן יש להעדיף את חוות הדעת של פרופ’ אולמן בנושא האחרון, הרי שהפרטים והמידע שהובא לידיעת המערערת קודם לניתוח אינם מספיקים, במיוחד כאשר המערערת עברה ניתוחים קיסריים, ועקב אותו ניתוח נותרה לה צלקת דקה אחת.

— סוף עמוד 8 —

למרות שעובדה זו נרשמה בתיק הרפואי בעת אשפוזה של המערערת, עולה ספק אם אכן ד”ר קלדרון או פרופ’ אולמן היו מודעים לעובדה זו. ואם אכן יש לקבל את עדותו של פרופ’ אולמן, לאחר שעובדה זו הובאה לידיעתו – במהלך עדותו – שאין קשר בין אופן ריפוי הצלקת בבטן מניתוח קיסרי לבין אופן ריפוי הצלקות בשדיים, ובמיוחד לאור קביעתו כי מדובר בתופעה בשיעור של כ-20% מבין המנותחות, בנוגע למצב צלקות בלתי משביע רצון, ופעירת תפרים בקרב של 19% מבין המנותחות. ועוד, עובדות אלה צריכות היו להיות מובאות לידיעת המערערת באופן מפורט, מדוייק ואולי אף על דרך של רישום ברור בטופס ההסכמה, תוך הדגשה כי מידע כזה הובא אכן לידיעתה.

יש להדגיש כי מדובר באיבר נשי, המשליך על הנשיות של האישה, ועצם נכונותה לבצע ניתוח כזה, צריך שיהא מותנה בצלקות שיוותרו.

16. באשר להעדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה של המנותח, ראוי להפנות על דרך ההשוואה לע”א 1997/10 (עמית צורף נ’ ד”ר דניאל רוזנבאום [ניתן ביום 13/2/12]) כי עוולה זו יכול שתתקיים גם כאשר הטפסים הכילו התייחסות לסיבוכים מסויימים, אולם חסרה בהם התייחסות קונקרטית הנובעת מהניתוח הספציפי. והוסיף עוד, והמידע הנדרש הניתן הוא כוללני, ומבלי להיכנס לפרטים.

עוד ציין שם בית המשפט, שאין להתעלם משיטת הפעולה של אופן קריאת הטפסים והחתמתם על ידי החולה, שם, כאשר הדבר נעשה בחדר ניתוח, ובענייננו, גם אם נעשה לפני הניתוח (ראה לצורך השוואה, סע’ 8 של פסק הדין הנ”ל).

למערערת אשר ילדה את ילדיה בניתוח קיסרי, הייתה כאמור צלקת ניתוחית עדינה. בנסיבות אלה, גם אם נאמר לה באופן כוללני כי אכן עלולים לוותר צלקות אחרי ניתוח השדיים – ועל פי חוות דעתו של ד”ר גולדן ועדותו, אפילו אם מדובר בצלקות מתרחבות הרי שאלה מגיעות לרוחב של 1 – 2 ס”מ ולא ל-5 ס”מ – הרי שהיה על ד”ר קלדרון להבהיר את הדברים באופן מפורט ומודגש ביותר ולא די היה בהסבר שניתן לה.

יתר על כן, אין להתעלם מן העובדה, כפי שציין פרופ’ אולמן בחוות דעתו, שאצל המערערת הייתה נטייה לפריחות חוזרות מתחת לשדיים, שהרי זאת הייתה אחת הסיבות שקיבלה מהקופה המבטחת אישור לבצע את הניתוח במימון הקופה.

לאחר הניתוח קיימת החמרה בפטרת שמתחת לשדיים, וזאת על פי רישום מיום 20/6/01 בתיקה הרפואי.

בנסיבות אלה, על הרופא המנתח לקחת בחשבון את המאפיינים המייחדים את החולה שבפניו. חובת התקשורת שבין רופא למטופלו, בכל הקשור לביצוע הניתוח ותוצאות הסיכון, צריכים להציב בפני המטופל תמונה מלאה על מצבו הרפואי הקיים לרבות הסיכונים והסיכויים הטמונים בניתוח, לרבות אלטרנטיבה שלא לעבור כלל ניתוח (ראה ע”א 9936/07 בן דוד נ’ ד”ר ענטבי [22/2/11]), החובה לעשות כן קיימת גם כאשר יש סיכון נדיר (ראה

— סוף עמוד 9 —

פסק הדין בת”א (חי’) 7715/08 פלוני נ’ ד”ר דב בנדל, כב’ השופטת אילת דגן [15/2/12]), ועל אחת כמה וכמה כאשר ישנו סיכון מצוי ונפוץ, יש להביא את מלוא הפרטים הנדרשים לצורך כך, הן בטפסים והן בשיח עם המטופל.

יתר על כן, אותו שיח שנעשה בין הרופא למטופל צריך להיעשות כך שיהיה ברור שקיימת הבנה מצד המטופל לדברים שנמסרו, ובאופן שיוכל להגיע להחלטות מושכלות בעניינו, בפרט כאשר מדובר באיבר נשי אינטימי של האישה, אשר מטרתו הייתה גם לשפר את חייה כמטופלת. על אף מצבה הרפואי של המנותחת קודם לניתוח, הניתוח לא היה הכרחי מבחינה רפואית.

17. מסקנת בית המשפט כי ניתן למערערת הסבר מספיק בעניין הצלקות, איננה מסקנה העולה מן העובדות שהיו בפניו, ולכן לדעתי, מתבקשת המסקנה כי הניתוח לעניין זה בוצע מבלי שנתקבלה הסכמה מדעת של המערערת.

כאשר מדובר בסיבוך שכיח של פתיחת תפרים שמגיע עד לכ-19%, וכי עקב כך עלולות להיות צלקות נרחבות ביותר, וכאשר 18% – 20% מבין המנותחות נוהגת להתלונן על נושא הצלקות ולהביע אי שביעות מתוצאות הניתוח, הרי שקיימת חובה לא רק להסביר בעל-פה אלא גם להחתים על הסבר כזה בכתב, וככל שמדובר במטופל הדורש במקרה כזה הדמיה כדי להבין ממשית את הסיכון העומד בפניו, יש לשקול לבצע גם הדמיה, ולהראות אף תוצאה מחמירה תוך צירוף הדוגמא, כדי שבפני המנותחת יהיו כל הנתונים הנדרשים, בטרם תחליט על ניתוח.

גם אפשרות של פעירות החתכים, בשיעור האחוזים שצוין על ידי פרופ’ אולמן, פתיחת החתכים לאחר הניתוח והריפוי הממושך, כאשר ריפוי כזה אינו נחשב לפחות לא בעיני חולה כדבר תדיר, במיוחד אצל מי שעבר ניתוחים בעבר, מחייב הסבר מפורט, במיוחד כאשר התוצאה הנלווית מריפוי משני כזה יכול שתביא לצלקות מורחבות מעבר לסביר.

בענייננו, קשה גם לקבל את מסקנת פרופ’ אולמן כי הריפוי המשני ולא טיפול כושל הוא שהביא לתוצאה האמורה – תוצאה שגם לדעתו מצביעה על נכות של 10% – וכי ניתן לשייך תוצאה כזו למאפייניו של המטופל.

חולה שעבר כבר ניתוחים קודמים, ושם לא הייתה פעירת תפרים, ולא היו צלקות נרחבות, הסבירות נותנת שאלה לא יופיעו גם בניתוחים אחרים. ולכן, קשה לקבל את ההסבר כי התוצאה היא בשל מאפייני המערערת עצמה.

18. קביעתו של בית משפט קמא כי יש סתירות בעדותה של המערערת, אף היא אינה מקובלת עליי.

מעיון בעדותה לרבות תצהירה עולה כי מדובר במטופלת תמימה שידעה שעברה שני ניתוחים קיסריים ללא כל בעיות עם צלקת דקה שנותרה לה לאחר ניתוח, אין כל נתון אישי שהובא לידיעתה, העלול לגרום לאפשרות כי הניתוח השלישי יביא לתוצאה שונה.

— סוף עמוד 10 —

יש לקבל את עדותה כי אילו ידעה שזאת תהיה התוצאה, לפיה תתבייש להתפשט לפני בן זוגה, בשל הצלקות האמורות, הייתה נמנעת מלבצע את הניתוח, במיוחד שבנוסף לגודל השדיים שבסופו של דבר לא הביא לתוצאה המקווה, ישנה גם אסימטריה בין השדיים.

דברים אלה נאמרו על ידי המערערת גם בפני פרופ’ אולמן שבדק אותה מטעם המשיבים.

המערערת התלוננה על כך שלא בוצעה הדמיה, וכי למרות שידעה שיהיו צלקות, לא חשבה על צלקות כפי שאלה נותרו.

19. נציין עוד שגם על פי חוות הדעת של פרופ’ אולמן השדיים נראים גדולים וכבדים, למרות שלטענתו לא ניתן לשפוט זאת בעת הבדיקה לאחר שעברו 7 שנים מהניתוח, המערערת עלתה במשקלה ואף עברה היריון ולידה, אך בסופו של דבר החליט פרופ’ אולמן שלא להתייחס לנושא מאחר שהמערערת לא העלתה תלונה בנוגע לאי הקטנה מספקת של השדיים טרם הגשת התביעה.

אין לראות בנושא אחרון זה בסיס לדחיית התביעה.

כאשר עלו נושאים מטרידים אחרים כמו הצלקות, פטרת וריפוי ממושך, אשר הביאו לתלונות המערערת, עצם אי הזכרת גודל השדיים אינו מצביע בהכרח על אי תביעה בגין נושא זה.

20. לפיכך לדעתי, הוכחה התרשלות, לפחות באופן הטיפול במערערת לאחר הניתוח. יתרה מזאת הוכח שהסכמת המערערת לביצוע הניתוח לא הייתה “הסכמה מדעת” מלאה כנדרש. דוקטרינת ‘ההסכמה מדעת’ מחייבת שהמטופל יקבל את כל המידע הרלוונטי לטיפול הרפואי ותוצאותיו כדי שיוכל לקבל החלטה מושכלת אם להסכים לטיפול הרפואי או להימנע ממנו. הכוונה היא למתן מידע הולם על מצבו, על מהות הטיפול ומטרתו, הסיכונים והסיכויים שבטיפול וכל מידע סביר שיהיה רלוונטי למטופל לצורך מתן ההסכמה (סע’ 13 לחוק זכויות החולה, התשנ”ו-1996; ת”א (חי’) 869/06 כהן נ’ שירותי בריאות כללית. ניתן ביום 20/10/09). דוקטרינת ה”הסכמה מדעת” מאזנת בין חיוניות הטיפול וסיכויי הצלחתו לבין סיבוכים אפשריים ומידת חומרתם, וכך ככל שהטיפול אינו חיוני, כוללת חובת הגילוי מידע מפורט יותר לצורך קבלת “הסכמה מדעת” של המטופל (ע”א 6153/97 שטנדל נ’ פרופ’ יעקב שדה, פ”ד נו(4) 746).

בנוגע למרכיבי הנתונים הצריכים הוכחה, לצורך הקביעה אם הוכח קשר סיבתי בנוגע לקבלת הסכמה מדעת לבין הנזק שנגרם (ע”א 2781/93 דעקה נ’ בית חולים כרמל, חיפה, פ”ד נג(4) 526. (להלן: פס”ד דעקה)), נראה לי כי בענייננו, למרות הקושי להוכיח קיומו של קשר סיבתי כזה, המערערת עמדה בנטל הנדרש.

במקרה דנן יש לקחת בחשבון כי למרות שהמערערת ביקשה לבצע את הניתוח מחמת כובד ופטרת, לא היה מדובר בניתוח בריאותי דחוף כטיפול הכרחי נדרש, ועל פי עדותה, שלא נסתרה, אילו הובאה לידיעתה האפשרות בדבר צלקות חמורות כפי שנותרו אצלה, הייתה

— סוף עמוד 11 —

שוקלת עמדתה מחדש, במיוחד כאשר מדובר באיבר אישי-נשי-מיני של האישה וגורם אסתטי משמעותי לגבי האישה.

מעבר לאמור, ניתן להכיר במקרה זה גם בפגיעה באוטונומיה של המערערת כפרט, במובן של פגיעה בכוח הבחירה שלה כיצד לפעול. אי-מתן מידע כה רלוונטי עבור המערערת – אפשרות שיווצרו לה צלקות חריגות – מנע ממנה את כוח הבחירה בתוצאות האפשריות של הניתוח הפלסטי (ראה פס”ד דעקה בו הוכרה פגיעה באוטונומיה במובנה כשלילת כוח הבחירה, כנזק בר פיצוי; לדיון בפסק הדין והשלכותיו אצל: צחי קרן-פז “פיצוי בשל פגיעה באוטונומיה: הערכה נורמטיבית, התפתחויות עכשוויות ומגמות עתידיות” המשפט י”א 187 (2007)).

21. בנוגע לנזקים להם טענה המערערת, ועל פי כתב התביעה טענה המערערת כי הנזקים לא ממוניים, ובסעיף 34 פורטו גם ראשי נזק ממוניים, נראה כי בכל מקרה אין בפירוט שניתן כדי להצדיק החזרת התיק לבית משפט השלום.

בנוגע לשיקולים בקביעת גובה הפיצוי, שיש בהם כדי ללמד על אופי המידע הרלוונטי שיש להביא בפניי המטופל, וחשיבותו למטופל, טרם מתן ההסכמה ניתן לחזור ולהפנות לפס”ד דעקה. בהתייחס לניתוח אותם השיקולים ניתן להפנות למאמר: נילי קרקו-אייל “אופן הערכת הפיצוי בגדר ראש הנזק של פגיעה בזכות לאוטונומיה” (המשפט י”א 267 (2007)).

בנסיבות העניין עיקר הנזקים הם נזקים לא ממוניים אשר ניתנים לאומדנה גם על ידי ערכאת הערעור.

אשר על כן מוצע להעמיד את הפיצוי על סך של 60,000 ש”ח, נכון למועד פסק הדין בערכאה הדיונית (31/12/10), בתוספת 20% שכ”ט עו”ד, וכן החזר שכ”ט למומחה מטעמה והוצאות בערעור.

התוצאה המוצעת:

22. מוצע לקבל את הערעור. לחייב את המשיבים ביחד ולחוד לשלם למערערת סך של 60,000 ש”ח נכון למועד פסק הדין בערכאה הדיונית (31/12/10), בצירוף 20% שכ”ט עו”ד, ועוד החזר הוצאות לרבות שכ”ט למומחה מטעם המערערת, ד”ר גולדן, כנגד הצגת קבלה על ביצוע התשלום, משוערך מיום הוצאת התשלום ועד ליום 31/12/10.

הסכומים הנ”ל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד מתן פסק הדין בערעור.

כמו כן ישלמו המשיבים ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בערעור, בסך של 10,000 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין בערעור.

הסכומים הנ”ל ישולמו תוך 30 ימים מהיום.

העירבון, אם הופקד, יוחזר למפקיד באמצעות בא-כוחו.

ש’ וסרקרוג, ס’ נשיאה

אב”ד

— סוף עמוד 12 —

השופט ר’ שפירא:

אני מסכים לתוצאה אליה הגיעה חברתי, סגנית הנשיאה, השופטת וסרקרוג, כמפורט בסעיף 22 לפסק דינה. עם זאת לא אוכל להסכים עם כל נימוקיה. בתמצית אבהיר כי סבור אני שלא הוכחה הרשלנות המיוחסת לנתבעים. עם זאת סבור אני כי הסכמתה של המערערת לניתוח התקבלה שלא מדעת ובלא שהוסברו לה כנדרש הסיכונים האפשריים מהניתוח שבוצע בה. אבהיר להלן.

הטענה בדבר התרשלות בביצוע הניתוח או הטיפול שלאחר הניתוח:

העובדות פורטו בהרחבה בפסק דינה של חברתי. אין חולק כי תוצאת הניתוח אינה משביעת רצון, זאת בהתאם לחוות דעתם של מומחי שני הצדדים. ואולם כישלון הטיפול הרפואי אינו מצביע בהכרח על התרשלות הרופאים שביצעו את הניתוח או התרשלות של הצוות הרפואי שטיפל במערערת לאחר הניתוח. לעניין זה אבהיר כי לגישתי חלה אחריות הנתבעים הן על הניתוח והן על טיפולי ההמשך שלאחר הניתוח, טיפולים שבוצעו בבית החולים הנתבע ועל ידי צוות בית החולים או על פי הנחיותיו. מכאן שאין משמעות אם הנזק הוא כתוצאה מהניתוח עצמו או מטיפולי המשך שכשלו. ואולם בין אם הנזק נגרם מהניתוח עצמו ובין אם כתוצאה מטיפולי ההמשך, על התובעת להוכיח את ההתרשלות המיוחסת לנתבעים.

העובדה שתוצאת הטיפול הרפואי היא כישלון אינה מובילה בהכרח אל המסקנה כי הייתה התרשלות באופן ביצוע הטיפול הרפואי. על הטוען לרשלנות להוכיח כי פעולת משיבים/נתבעים חרגה מהסבירות המקצועית בהתאם לסטנדרטים המקצועיים והיכולות שהיו בתקופה הרלוונטית בבתי החולים בהם בוצע הטיפול הרפואי והפרקטיקה המקובלת. ראו: ע”א 1918/08 משה פולר ואח’ נ’ בית חולים “העמק” ואח’ (טרם פורסם, ניתן ביום 28/3/10). “כלל ידוע הוא כי את התנהגותו של הרופא יש לבחון לפי הידוע והמקובל בעת הרלוונטית לטיפול שניתן, ויש לעשות כן לפי קנה-המידה של הרופא הסביר ולא לפי זה של הרופא העילוי” ע”א 3264/96 קופת חולים כללית נ’ פלד, פ”ד נב(4) 849, 871. ראו גם: ע”א 4975/05 לוי נ’ ד”ר מור (לא פורסם, 20.3.2008); ע”א 2649/90 הסתדרות מדיצינית הדסה נ’ מימון, פ”ד מה(2) 142).

המומחה מטעם המערערת/תובעת, דר’ גולדן, לא הצביע בחוות דעתו על התרשלות באופן ביצוע הניתוח. כאמור, אין ספק שתוצאת הניתוח היא כישלון. ואולם בכך אין די. היה על המומחה להבהיר בחוות דעתו במה התרשל הרופא המנתח או צוות בית החולים. אין בחוות הדעת הסבר לעניין זה. ככל שהדבר נוגע לטיפול ההמשך שלאחר הניתוח, אין בחוות דעתו של המומחה כל התייחסות. פרופ’ אולמן, המומחה מטעם הנתבעים, קבע בחוות דעתו כי לא הייתה כל התרשלות באופן ביצוע הניתוח. לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטתו של בית משפט קמא שהעדיף את חוות דעתו של פרופ’ אולמן וכאמור סבור אני כי דר’ גולדן אינו מפרט בחוות דעתו במה התרשל הרופא המנתח. בנסיבות אלו, והגם ששני המומחים מסכימים כי תוצאת הניתוח קשה, סבור אני כי לא הובאו ראיות להוכחת ההתרשלות המיוחסת לנתבעים. בדין נדחתה התביעה בעניין זה.

— סוף עמוד 13 —

אשר על כן אציע לקבוע כי לא הוכחה הטענה בדבר התרשלות מי מהמשיבים באופן בו בוצע הניתוח או טיפולי ההמשך, הגם שאין חולק כי אלו לא צלחו.

הסכמת המערערת לניתוח התקבלה שלא מדעת:

אני מסכים עם חברתי שלמערערת לא ניתן הסבר מניח את הדעת בכל הנוגע לטיב הניתוח והסיבוכים האפשריים. מכאן שהסכמתה לניתוח ניתנה שלא מדעת.

כל טיפול רפואי חושף את המטופל לסיכונים. מכאן החובה של הרופא ליתן למטופל הסבר על הסיכון הצפוי כך שזה יוכל לשקול האם לקבל את הטיפול הרפואי או להעדיף חלופות אחרות.

לטעמי, רמת והיקף ההסבר שעל הרופא המטפל לספק למטופל בטרם ביצוע הטיפול הרפואי נגזר משני משתנים. המשתנה הראשון הוא האם הטיפול הרפואי הוא הכרחי או שמדובר בטיפול מתוך בחירה (טיפול אלקטיבי). המשתנה השני הוא מידת וטיב הסיכון האפשרי מקבלת הטיפול הרפואי המוצע למטופל. ככל שרמת הסיכון מהטיפול גבוהה יותר וככל שחיוניות הטיפול להמשך חייו התקינים של המטופל פחותה כך גם גוברת החובה למסור מידע מקיף יותר למטופל.

כאשר הטיפול הרפואי נדרש לשם הצלת חיים או מניעת נזק קשה ובלתי הפיך למטופל וכאשר הסיכון מקבלת הטיפול הוא מזערי או שנופל בצורה משמעותית מהסיכון שבאי קבלת הטיפול כי אז רמת ההסבר הנדרשת קודם למתן הטיפול הרפואי פחותה. ואולם כאשר מדובר בטיפול שאינו הכרחי, אלא טיפול מתוך בחירה, וכאשר הסיכון האפשרי מהטיפול הרפואי גבוה ועולה בהרבה על הסיכון מאי קבלת הטיפול, כי אז החובה להסביר לחולה על משמעויות הטיפול הצפוי והסיכונים האפשריים היא חובה מוגברת.

במקרה שבפנינו לא היה מדובר בטיפול רפואי הכרחי או מציל חיים. מדובר בטיפול מתוך בחירה שעניינו בקושי אסטטי ותפקודי שהיה למערערת. ואולם לא ניתן להגדיר את הניתוח שבוצע במערערת כטיפול רפואי הכרחי או בעל דרגת חיוניות גבוהה לצורך שמירה על חיי המערערת. על זאת יש להוסיף כי מחוות דעתו של דר’ אולמן, המומחה מטעם הנתבעים, עולה כי הסיכון לקרות נזק מסוג זה שאירע למטופלת/המערערת הוא סיכון שהסבירות להתממשותו הוא בדרגה גבוה במיוחד, סיכון של כ 19% מהמטופלות בניתוח מסוג זה. מדובר אם כן בדרגה גבוהה מאוד של סיכון לקרות הנזק במסגרת של טיפול שאינו הכרחי. עוד יש להדגיש כי מדובר בסיכון גבוהה לנזק שמשמעותו פגיעה קשה באיבר שלפגיעה בו, גם אם היא אסטטית ולא תפקודית, משמעויות קשות כלפי המערערת. משמעויות אלו היו ידועות מראש לנתבעים מעצם הכרתם את המציאות ומשמעות פגיעה מסוג זה אצל כל אישה.

סבור אני כי במצב דברים זה החובה המוטלת למסור מידע ברור למערערת על הסיכונים האפשריים קודם לביצוע הניתוח היא חובה מוגברת. המשיבים/נתבעים לא מילאו את החובה בצורה הנדרשת מהם.

— סוף עמוד 14 —

לא הובאו ראיות כי ניתן למערערת הסבר סביר המשקף את טיב הניתוח, ורמת הסיכון לנזק. מחומר הראיות עולה כי לא נערכה לה הדמיה של אפשרויות לנזק שאירע ולא הובהר לה ברמה סבירה ובדרך של המחשה את הסיכון הצפוי מהטיפול הרפואי, שכאמור לעיל, היה מתוך בחירה. עוד לא הוסברה לה הדרגה הגבוהה של אפשרות לקרות הסיכון.

במצב דברים זה סבור אני כי המערערת הסכימה לביצוע הניתוח הרפואי שלא מדעת ובלא שהיה בידה המידע הנדרש לשם מתן הסכמתה לניתוח. הנתבעים פגעו ביכולתה של המערערת לבצע בחירה מושכלת של טיפול רפואי ועל כן עליהם לפצותה על נזקיה.

הפיצוי הכספי:

בכל הנוגע לפיצוי הכספי מצטרף אני לדעתה של חברתי, השופטת וסרקרוג, ולנימוקיה.

ר’ שפירא, שופט

השופט י’ כהן:

המערערת סמכה את תביעתה על חוות דעתו של ד”ר גולדן, אך בחוות דעת זאת לא נקבע דבר על כך שהצוות הרפואי התרשל בביצוע הניתוח, או שהתרשל בטיפול במערערת בתקופה שלאחר מכן. כל שהיה לד”ר גולדן לומר בחוות דעתו הוא, שתוצאות הניתוח אינן מקובלות בסטנדרטים של שנות ה- 2000, ועוד תמה ד”רגולדן, מדוע נשארה המערערת באשפוז חמישה ימים, כאשר מקובל שנשים העוברות ניתוחים שכאלה נשארות באשפוז 24 שעות בלבד. מבחן התוצאה אינו מבחן שיש בו ללמד על התרשלות בטיפול רפואי, ואף תקופת האשפוז אינה תורמת להבנת ההתרשלות של הסגל הרפואית, אם הייתה כזאת.

מכל מקום, המשיב מס’ 1 מסר בסעיף 6 לתצהיר עדותו הראשית, כי הסביר למערערת שקיים סיכון, בשיעור של 20%, להתפתחות צלקות בלתי אסטטיות לאחר הניתוח. אף פרופ’ אולמן קבע בחוות דעתו, שקיים סיכון בשיעור של 19% לפתיחת התפרים לאחר הניתוח. פרופ’ אולמן סבור, שאת הצלקות הרחבות שנותרו בגופה של המערערת יש לייחס ל”פעירות החתכים ולריפוי הממושך”.

גם אם נניח שהסגל הרפואי לא התרשל בביצוע הניתוח או בתהליך הריפוי שלאחר מכן, שיעור הסיכוי לצלקות מכוערות שתיוותרנה לאחר הניתוח, שהמשיב ופרופ’ אולמן ציינו, הם שיעורים גבוהים (אחת מכל חמש מנותחות), ועל כן, היה צורך להבהיר את הדבר למערערת ולא להסתפק בהסבר שגרתי. רצוי היה שהדבר אף יבוא לידי ביטוי בכתב.

על כן, הגם שנטייתי לדחות את הערעור, הנני מצטרף לתוצאה אליה הגיעו חברי.

י’ כהן, שופט

אשר על כן אציע לקבוע כי לא הוכחה הטענה בדבר התרשלות מי מהמשיבים באופן בו בוצע הניתוח או טיפולי ההמשך, הגם שאין חולק כי אלו לא צלחו.

— סוף עמוד 15 —

אשר על כן הוחלט לקבל את הערעור. לחייב את המשיבים ביחד ולחוד לשלם למערערת סך של 60,000 ש”ח נכון למועד פסק הדין בערכאה הדיונית (31/12/10), בצירוף 20% שכ”ט עו”ד, ועוד החזר הוצאות לרבות שכ”ט למומחה מטעם המערערת, ד”ר גולדן, כנגד הצגת קבלה על ביצוע התשלום, משוערך מיום הוצאת התשלום ועד ליום 31/12/10.

הסכומים הנ”ל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד מתן פסק הדין בערעור.

כמו כן ישלמו המשיבים ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בערעור, בסך של 10,000 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין בערעור.

הסכומים הנ”ל ישולמו תוך 30 ימים מהיום.

העירבון, אם הופקד, יוחזר למפקיד באמצעות בא-כוחו.

הסכמת המערערת לניתוח התקבלה שלא מדעת:

הוחלט כאמור בסעיף לפסק-דינה של כבוד ס’ הנשיאה, השופטת ש’ וסרקרוג.

המזכירות תמציא העתקים לב”כ הצדדים.

ניתן היום, ו’ אדר תשע”ב, 29 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.

ש’ וסרקרוג, ס’ נשיאה

אב”ד

י’ כהן, שופט

ר’ שפירא, שופט

עורך דין רשלנות רפואית בישראל

לחץ תוך עיני- רשלנות רפואית?

אימי עברה ניתוח קטרקט באיכילוב ואמורה היתה לעבור ניתוח משולב גם של גלאוקומה . מאחר ולא הייתי בטוח בנחיצות הניתוח כאשר הלחץ התוך עיני עמד על 18 , ביקשתי לקבל חוות דעת נוספת מ”עין טל” . הרופא בעין טל שביצע את הבדיקה קבע שיש לבצע נתוח כזה . לאחר חו”ד נוספת זו בה נאמר שזהו ניתוח פשוט ואין צורך לבצע אותו בבי”ח פרטי ובהחלט ניתן לסמוך על איכילוב , נותחה כאמור בתאריך שלעיל . הניתוח בוצע בהרדמה חלקית. הרופא המנתח הגיע עצבני מאד ומשזזה אימי תוך כדי הניתוח חבט בראשה פעמיים וצעק עליה שלא תזוז .

הניתוח הסתבך והרופא שלא הצליח להוציא את ה! עדשה ( בניתוח הקטרקט ) , ריסק את עדשת העין וגרם לדימום . בשלב זה עצר את הניתוח , חבש את עינה של אימי וטען שצריך רופא מומחה והוציאה מחדר הניתוח .אימי , שהניתוח והחבטות גרמו לה לטראומה עוגמת נפש ובושה דרשה מאיתנו לעזוב מייד את בית החולים ולאחר שיחות שיכנוע רבות שלנו הסכימה להישאר ולסיים את פרק זה בניתוח בבית החולים איכילוב .

ניתוח חוזר עם רופא מומחה נקבע לעוד 48 שעות שבזמן זה אימי היתה ללא עדשה בעין ורסיסי העדשה שרוסקה בניתוח שעלולים היו לפגוע לה ברישתית . הניתוח החוזר עבר בשלום בו הוצאו הרסיסים ונקבע שהרשתית לא נפגעה . יחד עם זאת הלחץ התוך עיני עלה ל! -50. אמי שוחררה כעבור 12 יום ( בדרך כלל השיחרור מתבצע למחרת הניתוח ) עם לחץ עיני של 27 , לחץ גבוה בהרבה מהלחץ שנכנסה לניתוח . הראיה עדיין לא תקינה ואמורה לחזור ביום ד’ הקרוב לביקורת . ניתוח גלאוקומה יקבע מאוחר יותר לאחר שהעין תירפא מהניתוח .

מיותר לציין שבכל 12 ימי האישפוז לא מצא הרופא המנתח את הזמן להיפגש עם אימי או אותנו הבנים המלווים וכל הצוות הרפואי התייחס בחשדנות לכל שאלה שלנו בנושא במהלך ימי האישפוז ולכן התעורר בנו החשד שהם מסתירים מאיתנו מידע אם כי איני יכול לבסס את חשדותי מבחינה משפטית .

למרות שלדעתי עדיין מוקדם לבסס חשד של רשלנות רפואית שכן עדיין העין לא הבריאה ולא ניתן לדעת בוודאות שהעין ניזוקה מהניתוח , האם על פניו קיים חשד לרשלנות רפואית מבחינה משפטית , שכן על פי רגשות לא ניתן לבסס דבר ?

ניתוח שבר בקע מפשעתי- רשלנות רפואית?

עברתי ניתוח בקע שבר מפסעתי וכתוצאה מכך אני סובל מכאבים בלתי פוסקים מאזור חתך הניתוח ועד לאשך הימני. הרופא המנתח אמר שיש לי פגיעה בעצב ולכן אני רוצה לקבל יעוץ האם יש מקום לתביעה על בסיס של רשלנות. הוסבר לי על ידי הרופא שלאחר ביצוע בלוק הכאב יעבור.אך אני חושש שהמצב הזה ילווה אותי לאורך שנים וזה בלתי נסבל. האם יש רשלנות רפואית בניתוח בקע מפשעתי כזה?

נהרג בתאונת עבודה

בעלי נהרג בתאונת עבודה. סגרנו על הסכם פשרה עם חברת הביטוח אך משהו בסכום הנטו שחישב לי העורך דין לא מובן.
יוצא כאילו הוא חישב פעמיים 17.5% + מע”מ.
פעם אחת מה שחברת הביטוח חישבה ופעם שנייה מהסכום הכולל שהושג בפשרה על זה שוב חישב 17.5% + מע”מ כך שהסכום נטו שמתקבל לי הוא נמוך יותר.
אודה לעזרה ותשובה האם כך נהוג ואם זה בסדר לאור זה שמדובר במקרה של תביעת תאונת עבודה קשה?

רשלנות בלידה בבי"ח סורוקה- בית חולים

ילדתי בת בבית החולים סורוקה שייצאה כלל ללא חמצן לא בכתה עשו לה החייאה אך זה לא עזר כי רמת החמצן היתה כבר 0 למוח דבר אשר הפתיעה את כל הצוות הרפואי ואתי ילדתי בשבוע 39.5 כל ההריון עבר תקין סקירות וכל מה שצריך הגעתי לחדר ליידה עם פתיחה של 6 הייתי מחוברת למוניטור שלכאורה כל מהלך הליידה היה תקין אך בפועל התינוקת יצא רק עם דופק 20 ולעומת זאת המוניטור הראה 140 יש לציין כי כאשר פקעו לי את המיים בפתיחה של 7-8 המים היו מעט מקוניאלים דלילים וכי התינוקת היתה במצב של POSTERIOR כלומר במונח העברי במצב של ליידת עורף אחורי ולכן גם מפתיחה של 10 מצב ליידה הייתי שעה ו 17 דקות בלחיצות שזה הרבה מאוד.

לאחר שהתינוקת נולדה ביצעו החייאה אך זה כבר היה מאוחר מאחר וכבר היא הייתה עם אפס אחוז חמצן למוח ללא שום תגובה לא בכי ולא שום רפלקס ובנוסף ביממה זו היא לא הטילה שתן ,ולאחר 27 שעות נפטרה!

ביצעתי נתיחה לאחר המוות אך לא נמצא שום דבר שיוכל לומר מה קרה מאחר וכל תהליך הריון והלידה לא תאם בפועל דבר יחידי שייצא בנתיחה הוא שהיו מס דימומים מוקדים  ולכן נתנו לי לעשות בירור של טרמבופיליה שייצא תקין כמו כן יש לציין כי כאשר הילדה היתה בחיים וביצעו לה אולטראסאונד לא ראו דימומים כלל אז ככל הנראה זה קרה בסמוך למוות בעקבות קריסת המערכות.


זריקה נגד שפעת רשלנות רפואית

 

הייתי מבקשת לדעת את חוות דעתך לגבי הגשת תביעה משפטית על רשלנות רפואית:

 

קיבלתי זריקה נגד שפעת יש לי את הקופסא שלה וכל מה שהיה בתוכה.

חליתי ב- GUILLAIN-BARRE SYNDROME ואושפזתי בבית חולים.  לא יכולתי לעמוד על רגלי. היתה לי חולשה בגפיים העליונות והתחתונות .בבית החולים שהיתי 3 שבועות ומשם הועברתי לשיקום 5 שבועות בתל-השומר.

הדבר הראשון שנשאלתי בבית החולים אם היתה לי שפעת ו/או קיבלתי חיסון נגד שפעת.

 

יצאתי מהשיקום בסדר יחסית, וחזרתי לאיתני לאט לאט, ולעבודה.

 

יש לי את כל המסמכים בקשר לנ”ל.

הייתי מבקשת לדעת אם יש  סיכוי כלשהו לקבל פיצוי מחברת התרופות ,בעקבות הזריקה נגד שפעת שקיבלתי מהם.

 

אולי תביעת רשלנות רפואית לקבלת פיצויים?

חוקרים מצרפת טוענים כי מצאו במסגרת מחקר חדש כי זיהום שפעת עשוי להקדים לעיתים לא-תכופות הופעת תסמונת גיליאן ברה.

לדברי החוקרים, תסמונת גיליאן ברה מופיעה לרוב לאחר מחלה זיהומית או חיסון. עד כה, הקשר בין שפעת ובין תסמונת גיליאן ברה היה דרך חיסון, על-בסיס דיווח לפיו תועד מספר גבוה של מקרים של תסמונת גיליאן ברה במהלך קמפיין חיסון המוני כנגד שפעת חזירים בארצות הברית.

במחקר הנוכחי טוענים החוקרים כי יש עדויות וירולוגיות לפיהן זיהום בשפעת הינו טריגר להתפתחות תסמונת גיליאן ברה, עם שכיחות הקשורה ישירות לאפידמיה של שפעת.

החוקרים בחנו את הנתונים אודות 406 חולים עם תסמונת גיליאן ברה. הגורם לתסמונת לא זוהה ב-234 מקרים.

החקורים בחנו את ההיארעות החודשית של תסמונת גיליאן ברה ביחס להיארעות מחלה דמוית-שפעת, וכן ערכו בדיקות לזיהוי נוגדנים נגד שפעת.

הם מצאו קשר חיובי בין שפעת ובין תסמונת גיליאן ברה ב-73 מקרים. בקרוב ל-14% מהחולים הייתה עדות סרולוגית לזיהום לאחרונה בנגיף Influenza A וב-5.5% הייתה עדות לזיהום Influenza B. 8 מבין 10 המקרים של Influenza A אירעו במהלך עונת השפעת ונוגדנים ספציפיים לזן האפידמי זוהו ב-9 מהחולים הללו.

החוקרים מסכמים וכותבים כי למרות שההיארעות אינה-שכיחה, היא הרבה יותר גדולה מאשר לאחר מתן חיסון נגד שפעת, ויש לשקול את התועלת של חיסון כנגד שפעת בקנה מידה גדול, כאמצעי הגנה מפני תסמונת גיליאן ברה והסיבוכים ארוכי הטווח של התסמונת.

הפרעות ראייה/ראיה בעיניים רשלנות רפואית

עשיתי לפני חצי שנה ניתוח לייזר אצל פרופסור בירושלים. אחרי שהייתי אצלו בטיפול אמרתי לו שאני רואה לא טוב ועדיין יש לי הפרעות בעיינים אחרי הניתוח. כל מה שהוא אומר לי שזה בסדר וזה לוקח זמן. פעם הוא אמר לי שיעבור שבועים וזה יעבור אחרי זה חודש ואחרי חצי שנה וזה עדיין לא עובר. אשמח ליעוץ. הפרעות בעיניים- רשלנות רפואית?

נפילה בלימודים

יש לי ילד בגיל 12 בשנה שעברה שסיים יום הלימודים ביציאה הביתה נפל ושבר את השן הקדמית מה אפשר לעשות האם להגיש תביעת פיצויים נגד משרד החינוך , האם יש ביטוח של מדינת ישראל למקרים של פציעת או פגיעת ילדים מחוץ לבית הספר או אחרי שעות הלימודים?

This is perfect since the growth of mobile traffic https://resume-chief.com/ is huge

אבן בכליה- אבנים בכליות- רשלנות רפואית

אין לי מושג מה זה רשלנות רפואית רק אני בטוח שהרופאים שטיפלו בי במשך השנה האחרונה והיו כאלה יותר מ60 שראו טיפלו ואני עדיין סובל ראיתי רופאים מכל האסכולות ואני עדיין רואה רופא ושלא תביני אני לא מזלזל בו כאדם אבל כרופא 0 בעיני רופא זה המקצוע הכי נחות בעולם רופא ללא סיפור לצד החולה לא יודע לעשות ולעזור בשום דבר! ראיתי רופאים שראו את רגלי השמאלית לאחר התאונה וסירבו לטפל בי ורבו בבית החולים לידי וליד אישתי וקהל אחיות שעמד לידם ,ראיתי רופאים שחותמים על מסמכים שאין להם קשר למציאות שוחררתי ! מבית חולים איכילוב עם ממצאים של אבן בכליות של 7 מ”מ ובמכתב השחרור חתם הפרופסור שאני עברתי ניתוח לב פתוח! בעוד מקרה בדק אותי קרדיולוג ואמר לי לחץ הדם שלך גבוהה מהרגיל מגיע עד ל200 ואתה חייב צינתור צחקתי לו בפרצוף ואמרתי לו תזרוק את המכשירים שלך לים אני לא הולך לשום צינתור והסכמתי ללכת לבדיקת לב כולל צילומים של הלב במכון נייאוטרלי ושם התברר במלון בזל שלחץ דמי 120 על 80 וליבי בריא כמו של נער בן 40 אז מה זה רשלנות רפואית אין לי שמץ של מושג, רק רופא עבורי הוא נחות יותר ממכונאי שיודע לתקן את המכונית מלראות! ולשמוע אותה ,

Let’s https://writemypaper4me.org essay service examine some of the useful features of visme