רגישות לתרופות- אלרגיה לתרופות ( DRUGS ALLERGY) – רשלנות רפואית

היו בישראל תביעות רשלנות רפואית לא מעטות בנושא אלרגיה לתרופות או רגישות לתרופות שניתנו על ידי רופאים וגרמו לנזק. לשאלות בנושא זה, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה משמאל.

 החשיפה הראשונה לתרופה האלרגית מאפשרת לגוף ליצור נוגדנים ותאי דם לבנים מיוחדים בשם לימפוציטים לזכור את אותם תרופות לפעם הבאה. תגובה אלרגית לתרופות מתפתחת לרוב במקרים של מינון גבוה של תרופה וזמן טיפול ארוך.התרופות אשר מובילות לתגובה אלרגית נקראות אלרגן. בין התרופות השכיחות יותר המובילות לאלרגיה נמצאות תרופות מקבוצת האנטיביוטיקה, כגון פניצילין או תרופת מקבוצת סולפה, משכחי כאבים, כגון קודאין או תרופות נוגדות דלקת שאינן סטרואידים ועוד. התגובות האלרגיות לתרופות מקבלות ביטוי החל מפריחה מקומית מתונה עד להשפעה משמעותית על איברים מרכזיים בגוף. ברוב המקרים האיבר שיהיה מעורב הוא העור. חשוב לדעת שלא כל התגובות השליליות לתרופות הן בהכרח אלרגיות, למעשה פחות מעשרה אחוז מהתגובות מקושרות לתגובה אלרגית. בזמן שכל אחד יכול לפתח תגובה אלרגית לתרופה, מספר גורמי חדשים יכולים לעלות את הסיכון, ובניהם תגובה אלרגית בעבר לאותה תרופה או לתרופה אחרת, אפילו אם הייתה מינימלית, זה עדיין מעלה את הסיכוי. בנוסף ירידה במערכת החיסון או נוכחות של חום או אלרגיה נוספות מעלות את הסיכון לפתח אלרגיה לתרופה מסויימת.

מקרי רשלנות רפואית – אלרגיה לתרופות 

קיימים מספר סיבוכים מרכזים שעלולים להתעורר כתוצאה מתגובה אלרגית לתרופות:

          תגובה אנפילקטית היא תגובה אלרגית חמורה שעלולה להיות מסכנת חיים.

          חלק מן התגובות עלולת להוביל להרס מהיר של תאי דם וכתוצאה מכך לאנמיה.

בנוסף התגובה האלרגית לתרופות מובילה לירידה באפקטיביות התרופה ולכן עליך לדווח לרופא המטפל בהקדם האפשרי, גם בכדי שתהיה בקרה על האלרגיה וחומרתה אולם גם כדי להחליך את התרופה לתרופה יעילה יותר או לתרופה אשר מובילה לתופעות לוואי פחותות יותר.

עילות לתביעת רשלנות רפואית אלרגיה תרופתית

          ביצוע אנמנזה חלקית ללא תשומת לב לאלרגיה לתרופות וכתוצאה מכך טיפול בתרופה הבעייתית.

          חוסר טיפול מתאים במקרה של סיבוך לתגובה אלרגית, למשל בשוק אנפילקטי. 

 

לשאלות על רשלנות רפואית בנושא רגישות לתרופות, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה מופיעים בראש העמוד משמאל.

 

רשלנות רפואית גידולים אנדוקריניים –endocrine tumors

המערכת האנדוקרינית היא מערכת בלוטות אשר מייצרות הורמונים ושולחים אותם לחלקים אחרים בגוף במערכת הדם. קיימים מספר בלוטות במערכת האנדוקרינית: בלוטת התריס, הלבלב, בלוטת המגן, בלוטת יותר הכלייה, בלוטת יותרת הכלייה. סרטן אנדוקריני הוא סרטן אשר צומח מאחת מן הבלוטות הללו. המקום הכי שכיח להופעת סרטן במערכת ההזו היא בלוטת התריס. קרוב ל 38,000 חולים מאובחנים עם סרטן בבלוטת התריס מידי שנה בארצות-הברית. גידולים בבלוטת יותרת הכלייה הם נדירים. הם מגיעים במקור מבלוטת יותרת הכלייה עצמה או ממקור אחר בגוף. קיימים גם סינדרומים שמערבים גידולים סרטניים בכמה בלוטות שונות בגוף. הטיפול הראשוני עבור סרטן של בלוטת התריס הוא הסרה של הבלוטה. הטיפול הסטנדרטי בגידולים של בלוטת יותרת הכלייה ושל גידולים נוירואנדוקרינים הוא הסרת הרקמה הסרטנית.

מקרי רשלנות רפואית- גידולים אנדוקריניים

גידולים אנדוקריניים יכולים להוביל לשלל רב של סיבוכים בהתאמה לבלוטה אשר בה צמח הגידול. גידולים בבלוטת יותרת המוח אינם גדלים או מתפזרים יתר על המידה. גידול כזה יכול לגרום ללחץ על עצב הראייה ולגרום לאבוד הראייה. סיבוך אחר אולם פחות שכיח הוא מצב פתאומי של דימום לתוך גידול גידול בבלוטת יותרת המוח. הדבר ילווה בכאב ראש פתאומי חריף בעיות ויזואליות כגון ראייה כפולה או צניחה של העפעף. באופן כללי הפרוגנוזה של גידולים אנדוקרינים היא חמש שנים השרדות באחוז של 94 אחוז במידה והגידולים אותרו בזמן וטרם שלחו גרורות.

עילות לתביעה ברשלנות בנושא גידולים אנדוקרינים:

          אבחון בשלב מאוחר יותר של המחלה לאחר שליחת גרורות לאיברים סמוכים ורחוקים.

          סיבוכים של זיהומים או דימומים לאחר ניתוח להסרת גידול בבלוטה אנדוקרינית בדגש על סיבוכים כאלו במוח בעת גידול בבלוטת יותרת המוח. חוסר פירוט מלא את הסיבוכים הללו לחולה לפני הכניסה לניתוח.

          ביצוע אנמנזה חלקית או לא נכונה וכתוצאה מכך עיקוב בהחלטת הסרת גידול מבלוטת התריס.

לשאלות על רשלנות רפואית בנושא גידולים אנדוקרינים ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה מופיעים בראש העמוד משמאל.

 

 

 

תביעת רשלנות רפואית בלידה נגד בי"ח אלמוקסד

בית המשפט המחוזי בירושלים

לפני: כב’ השופט אריה רומנוב

ת”א 3469-09

התובעים

נ ג ד

בית החולים האיסלאמי אלמוקסד

הנתבע

פסק דין

רקע

1. עניינה של התובענה שלפניי הוא תביעה לפיצויים בגין רשלנות רפואית נטענת של הנתבע, בית החולים אל מוקאסד (להלן גם: “בית החולים”), כלפי התובעים.

°

2. התובעת 1 (להלן: “התובעת”) נולדה ביום 5.8.05 כשהיא סובלת, בין היתר, מ שיתוק מוחין מלא ונוקשה בארבע הגפיים ומפיגור שכלי קשה ביותר. אין חולק, כי לתובעת נכות רפואית ותפקודית של 100%. התובעים 2 ו-3 הם הוריה של התובעת. טענת התובעים היא, כי התרשלותו של הנתבע בכל הנוגע לניהול לידתה של התובעת, היא שהובילה ללידתה של התובעת עם המומים הקשים מהם היא סובלת.

3. בהתיייחס לשאלת האחריות, הצדדים הגישו חוות דעת מומחים רפואיים בתחום המיילדוּת. מטעם התובעים הוגשה חוות דעתו של ד”ר ערן אהרון, ומטעם הנתבע הוגשה חוות דעתו של פרופ’ ישראל מייזנר. יוער, כי בעקבות חוות דעתו של פרופ’ מייזנר הגישו התובעים חוות דעת משלימה של ד”ר אהרון. כמו כן, הצדדים הגישו חוות דעת של מומחים בתחום השיקום. מטעם התובעים הוגשה חוות דעתה של ד”ר איזבלה שוורץ, ומטעם הנתבע הוגשה חוות דעתה של ד”ר ז’אנה לנדא.

4. שמיעת הראיות בתיק זה החלה. מטעם התובעים העידו העדים הבאים: הוריה של התובעת (תובעים 2 ו-3); ד”ר שמעון אדוארדסון, נוירולוג ילדים, אשר הגיש “תעודת רופא” מיום 14.6.09 שצורפה לכתב התביעה; וד”ר איזבלה שוורץ, המומחית בתחום השיקום.

5.

6. — סוף עמוד 1 —

7. מטעם הנתבע העידו העדים הבאים: גב’ פאטמה משהור העובדת כאחות בבית החולים והייתה חלק מהצוות הרפואי שטיפל בתובעת 2; ד”ר פראס עבדאלג’וואד, העובד כרופא בבית החולים וטיפל אף הוא בתובעת 2; וד”ר ז’אנה לנדא, המומחית מטעם הנתבע בתחום השיקום. כמו כן, הוגשו על ידי הנתבע תצהיריהם של שני עדים נוספים: תצהירו של ד”ר ריאד קסראווי מיום 3.7.11, מנהל מחלקת נשים בבית החולים; ותצהירו של אשרף אלעוור, מנהל הלשכה המשפטית בבית החולים. עדים אלה לא העידו בסופו של דבר בבית המשפט.

8. בעיצומה של שמיעת הראיות, ובטרם נחקרו שני המומחים הרפואיים בתחום המיילדוּת, הגישו הצדדים “הודעה על הסדר דיוני”, ובה נאמר כי הצדדים מסמיכים את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה, בהתאם להוראות סעיף 79א לחוק בתי המשפט, התשמ”ד – 1984, בפסק דין מנומק ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים. במסגרת ההסדר, התבקש בית המשפט לפסוק לתובעים פיצויים בטווח הסכומים שבין 1,200,000 ₪ ל – 2,500,000 ₪, תוך שהוסכם על הצדדים כי הסכום שייפסק, בטווח האמור, יכלול בתוכו גם שכ”ט עו”ד וכן הוצאות משפט. בהחלטתי מיום 30.3.12 ניתן תוקף של החלטה להסדר זה.

9. בהתאם לכך, השמיעו הצדדים את טיעוניהם בישיבה שהתקיימה ביום 16.4.12. יוער, כי על אף שבמסגרת ההסדר מסכים למעשה הנתבע לכך שיחוייב בתשלום פיצויים לתובעים, בטווח הסכומים האמור, ביקש ב”כ הנתבע, כי בפסק הדין שיינתן תהיה התייחסות אף לשאלת האחריות ולא רק לשאלת הנזק. משכך, אתייחס תחילה, באופן תמציתי כמתבקש מאופיו של פסק דין הניתן במסגרת סעיף 79א, לשאלת האחריות.

שאלת האחריות

עמדת התובעים

10. התובעים טוענים לכשל של הנתבע בטיפול הרפואי שניתן לתובעת 2, אשר הוביל לכך שהתובעת נולדה עם מומים קשים. הם מסתמכים בהקשר זה בעיקר על חוות דעתו של ד”ר אהרון, המומחה בתחום המיילדוּת מטעמם. לטענת התובעים, עם קבלתה של תובעת 2 בבית החולים, ביום 4.8.05 בשעה 14.15, היא חוברה למוניטור, שהצביע על כך שמצב העובר תקין. ואולם, ככל שחלף הזמן הצביע המוניטור על התדרדרות שחלה במצבו של העובר ועל מצוקה בה היה מצוי. למרות זאת, כך נטען, בבית החולים לא ניתן לתובעת 2 הטיפול המתאים, ובמהירות הראויה, ורק ביום 5.8.05 בשעה 13.00 הוחלט על ביצוע ניתוח קיסרי שבמהלכו חולצה התובעת במצב קשה. בהקשר זה טוענים התובעים, כי קיים “חור שחור” ברציפות פלט המוניטור שנעשה לתובעת 2 עם קבלתה בבית החולים, כך שפלטי הניטור בפרק הזמן שמשעה 4.45 ועד לשעה 10.50, ביום 5.8.05, אינם בנמצא, כך גם לגבי פרק הזמן שבין השעה 11.30 לשעה 12.05. יוער, כי עובדה זו אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים (רא’ דברי ב”כ הנתבע בעמ’ 221 ש’ 15-18). על רקע חוסר ראייתי זה טוענים התובעים, כי אילו היו בידם פלטי המוניטור החסרים, הם היו יכולים להראות כי חלה התדרדרות במצבה של התובעת בפרק זמן זה, אשר לא טופלה כראוי ובזמן על ידי הצוות הרפואי. במצב דברים זה טוענים התובעים, כי נגרם להם נזק ראייתי על ידי הנתבע,

11. — סוף עמוד 2 —

12. שנפקותו היא העברת נטל הראיה מהתובעים אל כתפי הנתבע, אשר עליו להראות כי לא התרשל. ואולם בכך לא מתמצות טענות התובעים. זאת משום שלטענתם, חלק מפלטי המוניטור שנמסרו להם על ידי הנתבע (וזאת רק לאחר שניהלו הליך נפרד לקבלתם), כלל אינם של תובעת 2 אלא של מטופלת אחרת, וכי מדובר בזיוף (מדובר בפלטים מיום 5.8.05 המתייחסים לשעות הבאות: 10.40 – 11.30; 12.05 – 12.55; 12.55 – 13.20). יצוין, כי בסיכומיו, הודה ב”כ הנתבע שאחד מפלטים אלה אכן אינם של תובעת 2, אך טען כי לא מדובר במעשה מכוון אלא בטעות.

13. לטענת התובעים, מומיה של התובעת הם תוצאה של תשניק סב לידתי ממנו סבלה (היינו הפרעה באספקת חמצן למוח העובר), אשר לא אובחן וטופל כהלכה ובזמן על ידי הצוות הרפואי של הנתבע, ובכך התרשל. התובעים נסמכים בעניין זה על מספר אדנים. האחד, ברישומים מ”זמן אמת” של הצוות הרפואי בבית החולים שטיפל בתובעת לאחר הלידה מצויינת במפורש אבחנה של: “Hypoxic-Ischemic encephalopathy stage II” (בעמ’ 127 לנספח 1 בתיק המוצגים מטעם התובעים), שמשמעותה מחסור חמור בחמצן למוח. השני, על תעודת הרופא של ד”ר אדוארדסון ועל עדותו, במסגרתם טען ד”ר אדוארדסון, כי מצבה של התובעת, וכן ממצאים שונים, לרבות בדיקת MRI של המוח שנעשתה לה, מתאימים לתמונה של תשניק היילוד. בהקשר זה מדגישים התובעים, כי הנתבע לא הביא חוות דעת מטעמו לסתור את הדברים. השלישי, על חוות דעתה של ד”ר לנדא, המומחית בתחום השיקום מטעם הנתבע, אשר גם ממנה עולה, כך על פי הטענה, כי התובעת סבלה מתשניק. טענת התובעים היא, כאמור, כי על אף שפלטי המוניטור הצביעו על ירידה בקצב פעימות הלב ועל אינדיקציה לקיומה של מצוקה עוברית, לא ניתן לתובעת 2 הטיפול המתאים, דהיינו, עריכת ניתוח קיסרי, בדחיפות הנדרשת ובעיתוי מוקדם מזה בו נערך בפועל.

14. התובעים טוענים עוד, שגם אם תתקבל עמדתו של הנתבע לפיה לא הייתה עילה לקבל החלטה על ביצוע ניתוח קיסרי במועד מוקדם מזה שבו התקבלה ההחלטה, יש לקבוע כי הנתבע התרשל. שכן, על פי הטענה, מהרגע שהוחלט על ידי הצוות הרפואי בבית החולים על ביצוע ניתוח קיסרי דחוף ועד שחולצה התובעת מרחם אימה, חלף פרק זמן של 45 דקות לפחות, פרק זמן ארוך ובלתי סביר, לטענת התובעים, גם על פי הפסיקה.

עמדת הנתבע

15. הנתבע טוען מנגד, כי יש לדחות את טענות התובעים. לטענת הנתבע, התובעת כלל לא סבלה מתשניק, ולא הייתה מצויה במצב של מצוקה עוברית. היינו, לשיטת הנתבע, לא הייתה כל סיבה לביצוע הניתוח הקיסרי במועד מוקדם יותר. בסיכומיו, נשען ב”כ הנתבע בהקשר זה על חוות דעתו של פרופ’ מייזנר, המומחה בתחום המיילדוּת מטעמו. לדעת פרופ’ מייזנר, בשום שלב של מהלך הלידה לא הצביע הניטור על קיומה של מצוקה עוברית. עוד נטען על ידי פרופ’ מייזנר, כי במקרה דנן לא היו קיימות האינדיקציות לקיומו של תשניק, ובייחוד לא מתקיים מבחן מרכזי לפיו נדרש קיומה של רמת ph נמוכה מ-7, בעוד שבמקרה שלנו – כך לטענת הנתבע – רמת ה- ph עמדה על 7.41 (זאת בהסתמך על רישום בכתב יד מתיקה הרפואי של התובעת). על פי פרופ’

16. — סוף עמוד 3 —

17. מייזנר, מומיה של התובעת הם תולדה של קושי בחילוצה מרחם אימה, אשר נבע מתנוחת העובר ומסיבה רחמית. בהתייחס לטענת התובעים באשר למהירות ביצוע הניתוח הקיסרי טוען ב”כ הנתבע, כי פרק הזמן שממועד קבלת ההחלטה על ביצוע הניתוח ועד לסיומו היה קצר מ- 45 דקות, וכי בכל מקרה פרק הזמן שחלף מרגע שאותרה בעיה על ידי הצוות הרפואי ועד לביצוע הניתוח היה סביר.

הכרעה

18. כאמור, שמיעת הראיות בתיק לא הסתיימה, ושני המומחים הרפואיים שחוות דעתם עומדות ביסוד המחלוקת בשאלת האחריות – לא נשמעו. יתירה מכך. גם אם המומחים היו מעידים, נראה שהם היו נתקלים בקושי לחוות דעה ברורה על נסיבות המקרה שלפנינו. זאת לנוכח העובדה, שאין חולק על כך שאחד מפלטי הניטור שנמסרו לב”כ התובעים אינו מתייחס לתובעת אלא ליולדת אחרת, ושני פלטים נוספים “חשודים” אף הם ככאלה שאינם שייכים לתובעת 2. כיוון שהצדדים הסכימו כי פסק הדין בתיק זה יינתן על דרך הפשרה, לא אאריך בדבר ולא אקבע ממצאים בעניין זה. הדבר החשוב לענייננו הוא, שחוות הדעת של המומחים ניתנו בהסתמך על תיעוד חלקי, אשר חלקו אינו שייך לתובעת 2, ולכן ספק אם היה מונח בפניהם מידע מספק על מנת לחוות דעה ברורה במקרה שלפנינו.

19. לאחר עיון במכלול החומר המצוי לפניי ושמיעת טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להעדיף את טענות התובעים בשאלת האחריות, על פני טענות הנתבע. עיקרי הנימוקים המוליכים למסקנה זו יובאו להלן.

20. ראשית לכל, כפי שכבר ציינתי, אין חולק כי קיים חוסר בפלטי הניטור ביחס לפרק הזמן שבין השעות 4.45 ל- 10.50 ביום 5.8.05. כך גם לגבי פרק הזמן שבין השעה 11.30 לשעה 12.05. כפי שציינתי, חלק מפלטי המוניטור שהוגשו על ידי הנתבע, אינו של התובעת (רא’ בעמ’ 221, 224)). די בכך כדי לקבוע שהנתבע גרם לתובעים נזק ראייתי, שתוצאתו היא העברת נטל הראיה אל כתפי הנתבע, שעליו להראות כי לא התרשל. אוסיף עוד בהקשר זה, כי עצם היעדרם של פלטי מוניטור מסויימים והימצאותם של אחרים, פועל לחובתו של הנתבע ומהווה חיזוק לסברא שהיה בפלטים “הנעדרים” כדי להצביע על קיומה של אינדיקציה להתדרדרות במצבו של העובר – התובעת, וכי הנתבע לא טיפל בהתדרדרות זו בדחיפות המתחייבת.

21. למעלה מן הצורך אוסיף, כי גם ללא שימוש בדוקטרינת “היפוך נטל הראיה”, ניתן לקבוע, על יסוד החומר החלקי שהונח לפניי, כי טענת התובעים בדבר התרשלותו של הנתבע, מסתברת יותר מטענת הנתבע כי לא התרשל.

22. למעשה, אין חולק על כך שמומיה של התובעת התהוו כתוצאה מהלידה, היינו שאין מדובר במום מולד. אלא שהצדדים חלוקים בשאלה מה גרם לכך. לטענת התובעים, הגורם למום הוא תשניק ממנו סבלה התובעת, אשר לא טופל בזמן וכראוי על ידי בית החולים. הנתבע טוען מנגד,

23. — סוף עמוד 4 —

24. כי התובעת לא סבלה מתשניק; כי לא הייתה אינדיקציה למצוקה עוברית; וכי הגורם לקרות התוצאה הקשה הוא קושי בחילוצה של התובעת מרחם אימה במהלך הלידה.

25. אני סבור שיש לבכֵּר את עמדת התובעים, לפיה התובעת סבלה מתשניק, על פני זו של הנתבע, וזאת מהטעמים הבאים: ראשית, אין חולק על כך שמדובר היה בלידת חירום. ברישומי בית החולים עצמו מצויין כי התקבלה החלטה לבצע ניתוח קיסרי דחוף (רא’ דו”ח רפואי מיום 1.10.05, בעמ’ 6 לנספח 1 בתיק המוצגים; רישום בתיק הרפואי מ”זמן אמת” מיום 5.8.05 בשעה 13.00, בעמ’ 16 לנספח 1 בתיק המוצגים). במצב דברים זה, טענתו של הנתבע לפיה לא הייתה כל מצוקה עוברית עובר לביצוע הניתוח אינה מתיישבת עם ההיגיון ועם החלטתו של הצוות הרפואי, בזמן אמת, לבצע ניתוח חירום. שנית, יש קושי של ממש לקבל את טענת הנתבע לפיה לא מתקיימים מבחני התשניק ובפרט מבחן רמת ה-ph (הנמוכה מ-7). הנתבע נשען על רישום בכתב יד לפיו רמת ה- ph לאחר הלידה עמדה על 7.41 (עמ’ 25 לנספח 1 בתיק המוצגים). ואולם, ב”כ התובעים העלה תהיות בדבר מהימנותו של נתון זה אודות רמת ה-ph, אשר יש בהן ממש. האחת, לא הומצא פלט בדיקת המעבדה שבוצעה (פלט לדוגמא של תוצאות בדיקת ph הוגש וסומן ת/10), וספק רב אם ניתן לסמוך על רישום בכתב יד בתיק הרפואי שלא ידוע על ידי מי נעשה, באילו נסיבות נערך, ומתי. התהייה השנייה נובעת מכך, שכחצי שעה לאחר הלידה ישנו ממצא לפיו רמת ה- ph עמדה על 7.1 (בעמ’ 123 לנספח 1 בתיק המוצגים, רישום מיום 5.8.05 שעה 14.20 (2.20 pm)), וזאת לאחר טיפול אינטנסיבי של החייאה שניתן לתובעת, אשר העלה, לפי הטענה, את רמת ה- ph. בחקירתו, התייחס ד”ר אדוארדסון לעניין זה וטען, כי ממצא זה מלמד על כך שרמת ה- phבזמן הלידה ובטרם הוחל בטיפול ההחייאה האינטנסיבי הייתה נמוכה בצורה משמעותית מ- 7.1 וכי לא מתקבל על הדעת שעמדה על 7.41 (רא’ בעמ’ 73 ש’ 16 – 74 ש’ 8, עמ’ 77 ש’ 23 – עמ’ 78 ש’ 5). יוער, כי עדותו של ד”ר אדוארדסון הייתה מהימנה והיא לא נסתרה על ידי הנתבע. שלישית, בחודשיים הראשונים לחייה טופלה התובעת אצל הנתבע. ברישומי בית החולים מתקופה זו ישנה התייחסות של הצוות הרפואי אל התובעת כמי שסבלה מתשניק (בעמ’ 127 לנספח 1 בתיק המוצגים). מדובר למעשה בהודאת בעל דין, על כל המשתמע מכך. רביעית, ד”ר לנדא, המומחית מטעם הנתבע בתחום השיקום, מציינת במפורש בחוות דעתה, שעה שהיא סוקרת את נסיבות לידתה של התובעת, כי הממצאים שנתגלו מתאימים לפגיעה מוחית היפוקסית – איסכמית, דהיינו, מחסור בהגעת חמצן למוח. חמישית, הנתבע לא סיפק למעשה הסבר סביר אחר, העולה בקנה אחד עם התיעוד הרפואי ועם התנהגות הצוות הרפואי בזמן אמת. כאמור, לשיטת פרופ’ מייזנר, כלל לא הייתה אינדיקציה למצוקה עוברית עוֹבֵר ללידתה של התובעת, והסיבה למומיה של התובעת נעוצה בקושי בלידה עצמה. ואולם, בפני פרופ’ מייזנר היה מונח חומר חלקי, אשר חלקו כלל אינו מתייחס לתובעת אלא ליולדת אחרת.

26. המסקנה היא, אפוא, כי עלה בידי התובעים להראות, ברמה הנדרשת בהליך זה, שהתובעת סבלה מתשניק סב לידתי. במצב דברים זה, היה על הצוות הרפואי בבית החולים לבצע ניתוח

27. — סוף עמוד 5 —

28. קיסרי דחוף במועד מוקדם מהמועד בו בוצע בפועל, אך הדבר לא נעשה. בכך התרשל בית החולים. התרשלות זו, היא שהובילה לנזקים הקשים שנגרמו לתובעת.

הנזק

29. הצדדים אינם חלוקים על כך שהתובעת סובלת מנכות רפואית של 100%, שלמעשה הינה גם תפקודית באותו שיעור. אין גם חולק על כך שהתובעת איננה עצמאית בפעולותיה, וכי היא נזקקת ותזדקק לסיעוד אינטנסיבי עד לתום חייה. אין גם חולק, כי התובעת לא תוכל להשתכר לפרנסתה. יוער, כי הצדדים מסכימים שתוחלת חייה הצפויה של התובעת מקוצרת, אך הם חלוקים על שיעור הקיצור. לצורך פסק דין זה נלקחת בחשבון תוחלת חיים של 21 שנים מיום לידתה של התובעת.

30. באשר לגובה הנזק, אינני רואה צורך להיכנס לפירוט חישוב ראשי הנזק השונים. בת”א (מחוזי – חיפה) 1381/99 קוגן נ’ מדינת ישראל (מיום 22.10.06) נדון מקרה שנסיבותיו דומות לשלנו. התובע שם אובחן כסובל משיתוק מוחין ספסטי בארבע גפיים ומפיגור שכלי, כתוצאה מרשלנות רפואית בלידה; נכותו הרפואית הייתה בשיעור של 100% ובמועד מתן פסק הדין התובע היה כבן 8. בעניין קוגן חולק הפיצוי לשתי תקופות: האחת, עד גיל 21, שביחס אליה נפסק פיצוי חד פעמי בסך 4,224,652 ₪, בניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי. והשנייה, לאחר גיל 21, שבגינה נפסק פיצוי עיתי (זאת לנוכח תוחלת החיים שהייתה צפויה באותו מקרה, שהיא ארוכה מזו שבענייננו).

31. לצורך מתן פסק דין על דרך הפשרה, מצאתי לאמץ, באופן עקרוני, את גובה הפיצוי החד פעמי שנפסק בעניין קוגן, כמפורט בסעיף 45 לפסק הדין, בכפוף למספר הערות ושינויים:

האחד, תחת ראש הנזק של “הפסד השתכרות עד גיל 40” יש לקבוע ראש נזק של הפסד השתכרות מלא (על בסיס השכר הממוצע במשק) מגיל 18 עד 21.

השני, יש לפסוק פיצוי בגין “השנים האבודות” על יסוד אופן החישוב שהתווה בהלכת “פינץ”.

השלישי, יש להצמיד להיום את הסכומים המפורטים בפסק הדין בעניין קוגן.

התוצאה בענייננו היא, כי גובה הפיצוי המתקבל, גם לאחר ניכוי תגמולי המל”ל, כאמור על ידי ב”כ הנתבע בסיכומיו בעל-פה ובכתב, עולה על התקרה אשר עד אליה הסמיכו אותי הצדדים לפסוק. תוצאת הדברים היא, אפוא, כי יש לחייב את הנתבע לשלם לתובעים את תקרת הסכום אותו הסמיכו אותי הצדדים לפסוק, וכך אני קובע.

סוף דבר

32.

33. — סוף עמוד 6 —

34. הנתבע ישלם לתובעים סך של 2,500,000 ₪. כאמור בהסדר, סכום זה כולל בתוכו גם שכ”ט עו”ד והוצאות משפט.

35. התובעים 2 ו-3 ידאגו להשקיע את סכום הפיצוי באופן שישרת בצורה הטובה ביותר את עניינה של תובעת 1, ובא כוחם יגיש לבית המשפט הודעה בדבר אופן ההשקעה, תוך 30 ימים ממועד קבלת הפיצוי.

36. סכום זה ישולם לתובעים, באמצעות בא כוחם, בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. ככל שלא ישולם במועד, יישא הסכום ריבית והצמדה מהמועד שנקבע לתשלום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י’ באייר תשע”ב, 2 במאי 2012, בהעדר הצדדים.

אריה רומנוב 3469/09

פגיעה בכושר השתכרות המבוסס על שיעור פגיעה תפקודית בסיס השכר

בבית המשפט העליון

רע”א 2795/12

לפני: כבוד השופט צ’ זילברטל

המבקשים: 1. פלוני

2. הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע”מ

נ ג ד

המשיבה: פלונית

בקשת ערעור על פסק דינו של בית משפט המחוזי בחיפה בתיק ע”א 22955-12-11, [פורסם בנבו] שניתן ביום 6.3.2012 על ידי השופטת ש’ וסרקרוג, סגנית נשיא, והשופטים י’ כהן, ור’ שפירא

החלטה

1. המשיבה, ילידת 1984, תבעה את המבקשים לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה בתאונת דרכים מיום 27.4.2002.

התביעה הוגשה לבית משפט השלום בחיפה (השופט ש’ שר), אשר לאחר כשבע שנות התדיינות (!) פסק ביום 10.11.2011 את סכומי הפיצוי שעל המבקשים לשלם למשיבה. המשיבה ערערה על פסק דינו של בית-משפט השלום לבית המשפט המחוזי בחיפה, אשר קיבל את הערעור ביום 6.3.2012 והוסיף 300,000 ש”ח לסכום הפיצויים. עתה מבקשים המבקשים להרשות להם לערער על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי (סגנית הנשיא ש’ וסרקרוג והשופטים י’ כהן ור’ שפירא).

2. בקצירת האומר אציין, כי למשיבה נקבעו שיעורי נכות צמיתה בגין מספר פגימות, בתחומי האורתופדיה, אף-אוזן גרון ופסיכיאטריה. כמו כן הוגשה חוות דעת של מומחה בנוירולוגיה שלא קבע נכות צמיתה. הנכות הרפואית המשוקללת עמדה על 34.5 אחוזים. בית-משפט השלום קבע כי הנכות התפקודית עומדת על שיעור כולל של 33.5 אחוזים.

הערכאה הדיונית התרשמה כי המשיבה הפריזה בחומרת מצבה. התרשמות זו מבוססת הן על הנאמר בענין זה בחוות דעת המומחים (בעיקר בתחום הנוירולוגיה והפסיכיאטריה) והן על העדויות שנשמעו. בית היתר בשל כך דחה בית-משפט השלום את טענת המשיבה לפיה נכותה התפקודית הכוללת עולה על הנכות הרפואית.

בית-משפט השלום לא פסק למשיבה פיצוי בגין הפסדי שכר בעבר. לעניין הפיצוי בגין פגיעה בכושר השתכרות קבע בית-משפט השלום, כי בסיס השכר הראוי הוא השכר הממוצע במשק, בהתחשב בגילה של המשיבה במועד התאונה ובכך שטרם סיימה את הכשרתה המקצועית עובר למועד מתן פסק-הדין. עוד ציין בית-המשפט לענין זה את שיעור הנכות התפקודית. על אף זאת לא נערך חישוב אריתמטי של הפיצוי בראש נזק זה, ונקבע סכום גלובאלי של 400,000 ש”ח. על-פי חישוב אריתמטי (בהתחשב בבסיס השכר הנ”ל ובשיעור הפגיעה התפקודית), מגיע הפיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות לסך של 761,381 ש”ח (כפי שנקבע בבית המשפט המחוזי).

בנוסף נפסקו למשיבה פיצויים בראשי הנזק הבאים: הפסדי פנסיה (7,359 ש”ח); כאב וסבל (87,147 ש”ח); עזרה לעתיד (20,000 ש”ח); הוצאות רפואיות (10,000 ש”ח).

3. ערעורה של המשיבה לבית המשפטי המחוזי התמקד בראשי הנזק של פגיעה בכושר השתכרות, הפסדי פנסיה ונזק לא ממוני. בנוסף הלינה המשיבה על חיובה בהוצאות חוות הדעת הפסיכיאטרית המשלימה וחקירת המומחית בתחום האמור.

בית המשפט המחוזי, אשר ציין במפורש כי בית-משפט השלום הביא בחשבון את חוסר אמינות המשיבה, מצא כי בראשי הנזק עליהם הוגש ערעור נפלו טעויות בקביעת סכומי הפיצוי.

כך, כאשר נעשה חישוב אריתמטי של הפיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות צריך הפיצוי לעמוד על 768,381 ש”ח. בנוסף, הפיצוי בגין הפסדי פנסיה צריך היה לעמוד על 42,261 ש”ח והפיצוי בגין נזק לא ממוני על 94,049 ש”ח. בסך הכל מדובר בתוספת פיצוי בסכום העולה על 400,000 ש”ח. נוכח התחשבות בממצאי המהימנות שנקבעו בבית משפט השלום, נפסק בערעור, כי יש להוסיף סכום של 300,000 ש”ח לפיצוי שנקבע בערכאה הדיונית (בתוספת שכר טרחת עורך-דין). עוד חויבו המבקשים בשכר טרחת המשיבה בערעור.

4. בבקשת רשות הערעור מלינים המבקשים על כך שערכאת הערעור ראתה לנכון להתערב בקביעות הערכאה הדיונית, שהיו מבססות, בין היתר, על ההתרשמות הבלתי אמצעית מהראיות ובעיקר מעדויות המשיבה ועדיה. עוד נטען, כי לא היה נכון להתערב בשיקול הדעת שהפעיל בית-משפט השלום כשראה לנכון לפסוק פיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות על דרך האומדנא ובסכום גלובאלי, ולא בדרך של חישוב אריתמטי. עמדת המבקשים היא, שלא היה מקום להתערב בפסק דינו של בית-משפט השלום גם כיוון שהפיצוי הכולל שנפסק למשיבה אינו חורג מהסכום הסביר שיש מקום לפסוק בנתוני המקרה.

דיון והכרעה

5. דין הבקשה להידחות אף מבלי לבקש תשובה. אין מדובר במקרה דנן בסוגיה שיש לה השלכות כלליות או עקרוניות וגם לא מדובר בעיוות דין ממשי שמצדיק התערבות של ערכאת ערעור נוספת ומתן רשות ערעור ב”גלגל שלישי”. במקרה דומה חזר לאחרונה בית משפט זה פעם נוספת על ההלכה הידועה לעניין מתן רשות ערעור במצב זה, כדלהלן:

“בהתאם להלכה הפסוקה אם אין מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם של בעלי הדין וכאשר לא נדרשת התערבותו של בית משפט לשם מניעת עיוות דין, לא תינתן רשות ערעור ב’גלגול שלישי’ (ראו: ר”ע 103/82 חניון חיפה בע”מ נ’ מצת אור (הדר חיפה) בע”מ, פ”ד לו(3) 123 (1982) … האיזון הראוי מחייב כי רשות ערעור ב’גלגול שלישי’ תינתן מקום בו הדיון בפני ערכאה שלישית יביא לקידומה של סוגיה משפטית עקרונית מעבר למחלוקת הפרטנית שבין הצדדים או כאשר עיוות הדין שיגרם לבעלי הדין, אם לא תינתן רשות ערעור, יהיה בלתי מתקבל על הדעת. במקרה דנן לא מתקיימים המבחנים שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור ב’גלגול שלישי’, וטענות המבקשים הן טענות ערעוריות מובהקות שאינן חורגות מעניינם של הצדדים” (רע”א 9658/11 ועקנין נ’ גרוס ([פורסם בנבו], 24.4.2012)).

לפנינו מקרה שגרתי של פסק-דין העוסק כל-כולו בחישוב פיצוי בגין נזקי גוף שערכאת הערעור סברה שנפלו בו טעויות. ואכן, לא ניתן שלא להתרשם כי הטעויות עליהן הצביע בית-המשפט המחוזי אכן נפלו בפסק דינו של בית-משפט השלום. די אם נציין, שבית משפט השלום לא הסביר מדוע לגרוע כ-360,000 ש”ח מסכום הפיצוי בגין פגיעה בכושר השתכרות המתקבל בחישוב מתמטי והמבוסס על שיעור הפגיעה התפקודית ובסיס השכר שקבע בית המשפט עצמו, ושאינו מושפע ממגמת ההפרזה של המשיבה.

נמצא, שלא רק שאין לפנינו סוגיה בעלת חשיבות כללית, אלא שגם לא נפלו טעויות מהותיות בפסק דינו של בית-משפט המחוזי אשר תצדקנה מתן רשות ערעור לבית משפט זה. נהפוך הוא, ניתן להתרשם כי גם אם היתה נפסקת בערעור תוספת פיצוי בסכום גדול יותר, גם אז היה הדבר הולם את נתוני המקרה.

בית-המשפט המחוזי היה ער לקביעות המהימנות ונתן להן משקל. אלא שבראשי הנזק שבהם התערב, עניין המהימנות אינו בעל משקל משמעותי, שכן הפיצוי בגינם נקבע על-פי קריטריונים רפואיים ומשפטיים וככלל אינו מושפע ממגמת ההגזמה של המשיבה (כזכור, נדחתה טענתה לפגיעה תפקודית גדולה מהנכות הרפואית). על אף זאת ראה בית-המשפט המחוזי לנכון שלא לקבוע את הפיצוי הכולל בראשי הנזק הנ”ל על פי תחשיב מתמטי גרידא, ופסק אף הוא סכום גלובלי שנתן ביטוי ליתר השיקולים.

לסיכום, המעט שניתן לומר על בקשת רשות הערעור הוא שמוטב היה לה שלא הוגשה והיא נדחית. המבקשים ישלמו הוצאות לאוצר המדינה בסך 5,000 ש”ח.

ניתנה היום, ‏ז’ באייר התשע”ב (‏29.4.2012).

צ’ זילברטל -2795/12

ש ו פ ט

נדחתה תביעת רשלנות רפואית בלידה נגד בית חולים השרון- פס"ד

 

בבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו

ת”א 1652-05

 

בפני :

כב’ השופטת ד”ר דרורה פלפל / ס. נשיאה

בעניין:

1. פלונית

2. פלוני

3. קיבוץ גבעת השלושה – אגודה שיתופית חקלאית בע”מ

 

נ ג ד

 

1. בית החולים העירוני “השרון”

2. שירותי בריאות כללית

 

פסק דין

 

א. מהות התובענה

זו תביעת פיצויים שעילתה רשלנות רפואית אשר נגרמה, על-פי הנטען, במהלך לידתה של התובעת 1.

°

ב. עובדות רלבנטיות

התובעת 1 (להלן: “התובעת”) ילידת 25.3.86.

התובע 2 הינו אביה ואפוטרופסה הטבעי של התובעת.

התובע 3 (להלן: “הקיבוץ”) הינו אגודה שיתופית הדדית המאוגדת כדין בישראל, אשר התובע 2 היה חבר בו בתקופה הרלבנטית לתביעה.

הנתבע 1 הינו בית החולים בו נולדה התובעת (להלן: “בית חולים “השרון””), הנמצא בבעלות הנתבעת 2.

— סוף עמוד 1 —

הנתבעת 3 הינה הבעלים ו/או המחזיקה ו/או המפעילה ו/או המפקחת, באמצעות משרד הבריאות, על סניפי קופות החולים ו/או בתי החולים, לרבות הנתבע 1.

ענייננו בהריונה הרביעי של ז”ל, אמה של התובעת (להלן: “היולדת”), אשר על-פי הנטען בכתב התביעה, הגיעה לבית חולים “השרון” בתאריך 16.3.86 בשבוע ה-37 להריונה, כשהיא סובלת מכאבים חזקים בבטן ובגב, התנפחות ידיים ורגליים, בחילות והקאות.

בבדיקת מוניטור שנערכה ליולדת נמצא כי קיימים צירים, והיא נשלחה לבצע בדיקות אולטרסאונד ורנטגן אשר נמצאו תקינות. לאחר התייעצות בין הרופאים, קיבלה היולדת זריקה לעצירת הצירים ושוחררה לביתה.

בתאריך 24.3.86 נתקפה שוב היולדת בצירים, הגיעה לבית חולים “השרון”, חוברה למכשיר מוניטור ולאחר בדיקתה החליטו הרופאים להמתין עד בוקר יום המחרת.

במהלך השעות הבאות החלה היולדת לסבול מקשיי נשימה, צירים עזים, ודופק העובר אשר נשמע באמצעות מכשיר המוניטור, הלך ונחלש.

על-פי הנטען בכתב התביעה, אחות הקיבוץ אשר שהתה אותה עת עם היולדת, ניסתה להזעיק את אחיות חדר הלידה אך הללו סירבו לגשת ליולדת, ורק לאחר שאחות הקיבוץ חזרה בעצמה ובדקה את המוניטור ודרשה לקרוא בדחיפות לרופא, נבדקה היולדת על-ידי רופא תורן אשר החליט על ביצוע ניתוח קיסרי דחוף באבחנה של סבל עוברי חריף.

בתאריך 25.3.86 חולצה התובעת בניתוח קיסרי בלידת עכוז, כאשר חבל הטבור כרוך ארבע פעמים סביב צווארה. משקלה בלידה היה 2,680 ק”ג, וציון האפגר בחדר הניתוח נקבע כ- 5-4 (בדיקת ציון אפגר – ר’ חוו”ד ת/1). לעומת זאת ציון האפגר שניתן במחלקה היה 10-9 (חוו”ד מומחה – נ/10). יצוין שאפגר הינו כלי קליני להערכת מצב ילודים לאחר הלידה. הוא נקבע דקה אחת לאחר הלידה וחמש דקות לאחר הלידה לפי חמישה מדדים: קצב לב, נסיון המאמץ הנשימתי, טונוס השרירים, תגובה לגירוי ו-צבע. ציון אפגר 7 (כללי) ומעלה מעיד על מצב תקין. ציון 3 ומטה מצריך התערבות רפואית מיידית.

בהיותה בת שעות ספורות חוותה התובעת מספר אירועים של הפסקת נשימה מלווה בכחלון ובירידת קצב הלב, אירועים המעידים על שבץ מוחי.

לטענת התובעים, כל האירועים לעיל גרמו לתובעת לסבול מפיגור התפתחותי, מבעיות נוירולוגיות קשות, אפילפסיה ועוד.

לטענתם, כתוצאה מהפגיעה שנגרמה בעקבות הטיפול הלקוי שקיבלה היולדת עם הגעתה לבית החולים, במהלך הלידה ולאחריה, נותרה התובעת עם נכויות אשר משפיעות על כושר תפקודה וגורמות לתלות מוחלטת שלה בזולת. כמו כן, מאז לידתה ובמשך שנים אושפזה התובעת בבית החולים לטיפולים יומיים בהשגחה צמודה. לטענת התובעים, בעקבות המחלות מהן היא סובלת, זקוקה התובעת להמשך ביקורת רפואית, נוירולוגית וכן לטיפולים תרופתיים, תרפיה באמצעות רכיבה על סוסים, ריפוי בעיסוק, קלינאי תקשורת, פיזיותרפיה וטיפולים פסיכולוגיים.

מוסיפים התובעים וטוענים, שבעקבות מות אמה (שחלתה במחלה קשה) נפל מלוא נטל הטיפול האינטנסיבי הנדרש נוכח נכותה של התובעת, על כתפיו של אביה, בביתו היא מתגוררת.

יש לציין שהתובעת הצליחה לסיים את לימודיה וניגשה למבחני הבגרות. כמו כן ביקשה לשרת בצבא על בסיס התנדבותי מאחר שקיבלה פטור משירות צבאי נוכח מצבה. עם זאת לטענת

— סוף עמוד 2 —

התובעים, היא אינה מצליחה לקשור קשרים חברתיים, סובלת מהתפרצויות זעם, הליכתה מוזרה וכרוכה בצליעה, אין לה תחושה בצד שמאל של גופה והיא סובלת מחולשה ביד שמאל.

התובעים פירטו בכתב התביעה את הטיפול הרפואי הרשלני ואת מחדלי הנתבעים אשר גרמו, לעמדתם, לפגיעות הרפואיות והתפקודיות מהן סובלת התובעת, והם טוענים לקיומו של קשר ישיר בין הטיפול הרפואי שקיבלו או לא קיבלו היולדת והתובעת בזמן הלידה ולאחריה, לבין נכויותיה ומצבה הרפואי והתפקודי של התובעת.

לתמיכה בטענתם לרשלנות הנתבעים בטיפול שקיבלה היולדת ולאחריותם לפגיעות הקשות מהן סובלת התובעת, הוגשה מטעם התובעים חוות דעת רפואית של ד”ר ערן אהרון, מומחה לרפואת נשים.

בנוסף טוענים התובעים כי יש להעביר את נטל הראיה להוכחת היעדר רשלנות לשכמם של הנתבעים, מכוח הכלל הראייתי של “הדבר מדבר בעדו” על-פי סעיף 41 לפקודת הנזיקין או עקב העובדה שהרישומים הרפואיים לוקים בחסר באופן שלא ניתן לברר באמצעותם את נסיבות האירוע.

מכאן התביעה, שהוגשה לבית המשפט בתאריך 15.5.2005.

בכתב ההגנה כופרים הנתבעים בכל טענות התובעים וגורסים, בתמצית, שמהלך הטיפול הרפואי ביולדת עובר ללידה ובמהלכה, עוגן בשיקולים מקצועיים סבירים וכי לא היה כל אירוע חריג שלנתבעים היתה אמורה להיות שליטה עליו, אשר הותיר נזק כלשהו לתובעת.

לטענת הנתבעים, התובעת נולדה כשחבל הטבור כרוך לצווארה ארבע פעמים וזהו מצב בלתי צפוי שלא ניתן לזהותו ו/או למנעו עובר ללידה. לעמדתם, עד אשר נצפו האטות עמוקות שהצריכו ביצוע ניתוח קיסרי, לא היתה כל אינדיקציה להתערבות כירורגית ולצורך בחילוץ העובר בניתוח.

מוסיפים הנתבעים וטוענים שכל הסימנים ותוצאות הבדיקות שנמצאו לאחר לידת התובעת מצביעים על כך שאירע לה שבץ מוחי בסמוך ללידתה, אשר נגרם כתוצאה מחבל הטבור שהיה כרוך ארבע פעמים סביב צווארה. אולם, בשל הטיפול שקיבלה, נבלם נזק שהיה עלול להתחולל ברקמות המוח בשעות שלאחר האירוע ומוזערה כמעט לחלוטין הפגיעה בתפקודה.

בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 25.1.06 (הרשם ד’ גלדשטיין) ולבקשת התובעים, נמחקה הנתבעת 3 – מדינת ישראל – מכתב התביעה.

התיק הועבר להרכב זה ונקבע להוכחות ליום 11.5.09.

— סוף עמוד 3 —

ג. הפלוגתאות בין הצדדים

מכתבי הטענות עולות הפלוגתאות הבאות בין הצדדים:

– היש מקום לטענות סף?

– היש להעביר את נטל הראיה?

– האם התרשל הצוות הרפואי של בית חולים “השרון” כלפי התובעת?

– מה גובה הנזק?

ד. היש מקום לטענות סף?

בסיכומיהם עותרים הנתבעים לסילוק התביעה על הסף כנגד בית חולים “השרון”, בטענה שאינו אישיות משפטית הכשירה לתבוע או להיתבע.

טענה זו לא הועלתה בכתב ההגנה של הנתבעים.

עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה שבית חולים אכן אינו אישיות משפטית.

בד בבד, אין מחלוקת בין הצדדים על כך שבתקופה הרלבנטית לתביעה היה בית חולים “השרון” בבעלותה ו/או בהחזקתה ו/או בפיקוחה של הנתבעת 2 אשר הינה אישיות משפטית מאוגדת כחוק, שהעסיקה, בין היתר, צוות רפואי אשר שירת בבית החולים וטיפל גם בתובעת.

ככזו, נושאת הנתבעת 2 באחריות ישירה ו/או שילוחית, בין היתר, למעשיהם ומחדליהם של עובדי בית חולים “השרון”.

אשר על כן, אני מקבלת את טענת הנתבעים ומורה על מחיקתו של הנתבע 1- בית חולים “השרון” כנתבע בהליך, מהטעם שהוא אינו מהווה אישיות משפטית.

לאור האמור לעיל, נוכח מחיקתם של הנתבעים 1 ו-3 ולצורך נוחות הדיון, תכונה להלן הנתבעת 2 כ-“הנתבעת”.

ה. היש להעביר את נטל הראיה?

לטענת התובעים, בנסיבות המקרה דנן יש להפעיל את סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: “הפקודה”) ולהעביר את הנטל להוכחת היעדר רשלנות בטיפול בתובעת, – אל כתפי הנתבעת.

 

המדברים הדברים בעד עצמם?

סעיף 41 לפקודה שכותרתו “חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו”, קובע כדלקמן:

 

“בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם

— סוף עמוד 4 —

המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה”.ב

 

תנאי הסעיף מצטברים, ובהתמלאם יועבר נטל השכנוע מהתובע לנתבע בשאלה אם היתה רשלנות [ע”א 8151/98 שטרנברג נ’ ד”ר צ’צ’יק, (פ”ד נו(1) 539, 555)].

לעניין התנאי הראשון בדבר אי ידיעת התובע ואי יכולתו לדעת מה הביא לנזקו, הפסיקה קבעה כי נדרשת קיומה של עמימות ראייתית מובנית ובלתי נמנעת בדבר נסיבות האירוע שגרם לנזק, על מנת שתנאי זה יתקיים [רע”א 682/06 כהן נ’ ישראליפט תעשיות 1972 בע”מ (פורסם בנבו, 10.7.06; ע”א 813/06 ג’ונס נ’ בית הספר האזורי עמק החולה (פורסם בנבו, 7.2.08)].

במקרה דנן, הציגו התובעים תרחיש עובדתי בדבר נסיבות האירוע שהביא לנזקה של התובעת וצירפו חוות דעת רפואית שנערכה על-ידי ד”ר ערן אהרון, בה פורטו הפעולות ו/או המחדלים שגרמו, להערכתו, לנזק שנגרם לתובעת.

בנסיבות אלה, לא ניתן לאמור שנחסמה הדרך בפני התובעים להוכחת התשתית העובדתית המבססת את עוולת הרשלנות לה הם טוענים, ועל כן אין תחולה לתנאי הראשון שבסעיף 41.

מכאן שאין צורך לדון בשני התנאים הנוספים הקבועים בו.

היש להעביר את נטל הראיה מכוח הדוקטרינה של נזק ראייתי?

לטענת התובעים, הרשומה הרפואית שנערכה בבית חולים “השרון” הינה לקויה וחסרה בכל הנוגע ללוח הזמנים שקדם ללידתה של התובעת, לרבות שעת קבלתה של היולדת למחלקה, אילו בדיקות נערכו לה ומהלך הטיפול בה עד לחיבורה למוניטור בשעה 19:40, ולאחר מכן – עד לרגע קבלת ההחלטה לנתחה. לעמדתם, בהיעדר התיעוד הנדרש, יש להעביר את נטל הראיה אל שכם הנתבעת, להוכיח כי לא היתה התרשלות במתן הטיפול הרפואי לתובעים.

בע”א 8693/08 הרמן נ’ ד”ר שטרנברג (פורסם בנבו ב-24.3.2011), קבע בית המשפט העליון:

“נזק ראייתי נגרם כאשר מחמת התרשלות הנתבע, נגרעת מן הניזוק ראיה שהיא בעלת פוטנציאל להוכחת יסוד או טענה בתביעתו. בהתאם לדוקטרינה זו, במקרה שבו התנהגותו העוולתית של הנתבע שללה מן התובע את היכולת להוכיח את מרכיביה של עילת תביעתו נגד מי שגרם לו נזק, יועבר נטל השכנוע מכתפיו של התובע לכתפי הנתבע, כך שאם בסוף המשפט כפות המאזניים ייוותרו מעוינות, יזכה התובע בתביעה בגין הנזק הישיר […]. אחד ההיבטים של הדוקטרינה הוא זה של מחדל בתיעוד ורישום של מידע רפואי הנוגע לטיפולים שבוצעו בחולה. ודוק: על רופאים ואנשי צוות רפואי מוטלת חובה לתעד ממצאים וטיפולים רפואיים שנכתבו בזמן אמת כדי שאלה ישמשו ראיה אותנטית ובעלת משקל. באין תרשומת מפורטת ומדויקת של הטיפול בחולה, יועבר במקרים מתאימים הנטל לכתפי הרופאים להוכיח את העובדות שיכולות היו להתברר מן הרישום הרפואי (ראו ע”א 789/89 עמר נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ”ד מו

— סוף עמוד 5 —

(1) 712, 721 (1992); ע”א 6160/99 דרוקמן נ’ בית החולים לניאדו, פ”ד נה (3) 117, 127-125 (2001); עניין הולין, פסקה 28)). נזק ראייתי עלול להתרחש גם באין מחדל רישומי. כך, במצבים שבהם לא בוצעו בדיקות נדרשות במועד, ובעטיו של מחדל זה – קיימת עמימות, בין היתר, בנוגע לסיבה שגרמה לנזק, הרי שיש באי ביצוע הבדיקה כדי להסב לתובע נזק ראייתי. נזק זה עשוי להביא בנסיבות מסוימות להעברת נטל השכנוע לעבר הנתבע (ראו רע”א 8317/99 שוקרון נ’ מדינת ישראל, פ”ד נו (5) 321, 333 (2002)). ברם, העברת הנטל לא תיעשה בכל מקרה שבו אירע איזה משני התרחישים שצוינו. אין מדובר בהעברה כללית של נטל ההוכחה מן הנתבע אל התובע, אלא בהעברה לצורך הכרעה בסוגיה עובדתית קונקרטית. אשר על-כן, יש להראות כי החסר הראייתי נוגע לעובדות השנויות במחלוקת בין הצדדים, וכי אילולא החסר – ניתן היה לפתור את הפלוגתא”.

בענייננו, ניתן לאמור שלא מתקיימת עמימות עובדתית לגבי תהליך גרימת נזקה הישיר של התובעת.

עם זאת, הטענה להתרשלות הצוות הרפואי של בית חולים “השרון” עוברת כחוט השני לכל אורך מהלך הטיפול ביולדת עובר ללידה, ובתהליך הלידה עצמו. לפיכך, ככל שיימצא תוך כדי בחינת שלבי הטיפול בתובעת וביולדת, כי נשללה מהתובעים האפשרות להוכיח את התרשלות הצוות הרפואי עקב נזק ראייתי, אזי ייקבע פרטנית האם לגבי האירוע או חלקו יש להעביר את נטל השכנוע לצורך הכרעה באותה סוגיה עובדתית קונקרטית, אל כתפי הנתבעת.

ו. האם התרשל הצוות הרפואי של בית חולים “השרון” כלפי התובעת?

המסגרת הנורמטיבית לבחינת עוולת הרשלנות יסודה בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין, לפיהם כתנאי להטלת חבות בנזיקין בגין רשלנות רפואית כלפי מטופל, יש להוכיח את קיומם של שלושת יסודות העוולה והם:

חובת זהירות מושגית וקונקרטית של המזיק כלפי הניזוק; הפרתה של חובה זו ונזק שנגרם עקב ההפרה [ע”א 145/80 ועקנין נ’ המועצה המקומית בית שמש, פ”ד לז (1) 113 (1982)].

כלל יסוד הוא כי קיימת חובת זהירות מושגית המוטלת על כל רופא כלפי מטופל שלו [ר’ ע”א 4025/91 צבי נ’ ד”ר קרול, פ”ד נ (3) 784 (1996)].

אשר לחובת הזהירות הקונקרטית – זו נקבעת על פי מבחן הצפיות במישור הטכני והנורמטיבי. משמעות הדבר היא שיש לבחון את השאלה האם רופא סביר יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק. רק אם התשובה לשאלה זו תענה בחיוב, כי אז יש לבחון האם רופא סביר גם צריך היה לצפות את התרחשות אותו נזק, שכן רק בגין סיכון החורג מגדר סיכוני היום-יום מוטלת חובת זהירות קונקרטית.

בענייננו, הגיעה היולדת לבית חולים “השרון” בשבוע ה-38 להריונה כשהיא סובלת מצירים עזים, ולטענת התובעים, למרות שמכשיר המוניטור אליו חוברה הראה האטה מתמשכת בדופק העובר, היולדת לא נבדקה על-ידי רופא אלא בשלב שבו העובר כבר היה נתון במצוקה נשימתית חריפה.

— סוף עמוד 6 —

בנסיבות אלה, הצוות הרפואי בבית חולים “השרון” יכול וצריך היה לצפות כי קיים סיכון שבהתממשותו עלול להיגרם נזק לעובר ובמקרה דנן – לתובעת.

לפיכך חבה הנתבעת בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת בגין פעולותיו ו/או מחדליו של הצוות הרפואי בבית חולים “השרון”.

בשלב הבא אפנה לבחון האם הפרה הנתבעת את חובת הזהירות המוטלת עליה, נוכח טענות התובעים לרשלנות הצוות הרפואי במהלך הטיפול בתובעת וביולדת.

מטעם התובעים הוגשה חוות דעת מומחה מיום 13.2.05 שניתנה על ידי ד”ר ערן אהרון, מומחה ברפואת נשים (ת/1) לעניין מהלך הלידה של התובעת, ולהלן קביעותיו העיקריות:

“ברשומה הרפואית אין התייחסות לסוג מצג העכוז, לא בקבלתה של חגית לחדר לידה ולא במהלך הלידה עצמה […]. הסיבוכים העובריים בלידת עכוז הם: תחלואה ומוות פרינטלי גבוה יותר. שכיחות יתר של שמט חבל הטבור. שכיחות יתר של תשניק העובר. משקלי לידה נמוכים. ציון אפגר נמוך. PH עוברי נמוך יותר בדם חבל הטבור לאחר הלידה. פגיעות במוח העובר ודימום תוך חדרי. פגיעות בעמוד השדרה ובאברים פנימיים. […] בענייננו, כאמור לא היתה כל התייחסות לסוג העכוז, לא היתה הערכת משקל של העובר טרם קבלתה לחדר לידה, לא הערכה קלינית ולא הערכה אולטרא סונית, לא נשלל אקסטנציה של ראש העובר, מצב העלול לסכן לסכן את העובר בזמן הלידה וכן לא וידא הצוות כי מדובר באגן רחב דיו ללידת עכוז לאור משקלי לידה קודמים […]. אין עדות ברשומה הרפואית להתארגנות צוות הנדרש ללידות עכוז ולמעשה, לא נכח מיילד בקרבתה של חגית (צ”ל יוני ז”ל-ד.פ.).

ובהמשך, לעניין הניטור העוברי בזמן הלידה קבע ד”ר אהרון:

“בענייננו, על אף שהניטור הדגים האטות קצב משתנות, לא ננקטו פעולות החייאה ולא נערך דיון לגבי אפשרות סיום הלידה בניתוח קיסרי. האטות משתנות בקצב לב העובר נצפו כבר לאחר השעה 23:00. ניתן להסיק מנוכחות האטות אלו כי מדובר בהפרעה בזרימת הדם בחבל הטבור המזרים דם לעובר. לא ניתן לטעון כי קביעה זו היא חוכמה לאחר מעשה. עניין זה ידוע ומוכר לכל מיילד בפרט לאור המצג הפתולוגי של העובר”.

בהתייחס להערכת בריאות העובר וחיוניותו, קבע ד”ר אהרון:

“בענייננו, כאמור לא היתה הערכה במהלך הלידה על אף הניטור שהדגים האטות משתנות חוזרות בניטור העוברי משעה 23:00. מדובר בהריון בסיכון גבוה אשר חייב סטנדרטים של זהירות מוגברים. אין עדות לפקיעת מי שפיר, האם היתה זו פקיעה ספונטנית או יזומה על-ידי צוות חדר לידה. אין תיעוד על מהותם של מי השפיר האם היו צלולים או שמא מקוניאליים, מצב המחייב משנה זהירות וביצוע

— סוף עמוד 7 —

פעולות לאימות מצבו של העובר […] בשעה 01:00 החלו האטות ממושכות וחמורות. ניתן בקלות היה לשלול את הסיבות האחרות של ההאטות האלו, לבד מזה של חבל הטבור ולפעול בהתאם. כאמור, לא נשללו הסיבות האחרות: התכווצויות יתר רחמיות שלא נצפו והרדמה אפידוראלית שלא בוצעה וכלל בעניין. באותה עת לא נכח איש מבין המיילדים בחדר לידה. ההתייחסות הראשונה לניטור בעייתי זה קורה 32 דקות לאחר מכן, אז מחליט התורן שהוזעק לחדר לידה על סיום הלידה בניתוח קיסרי דחוף לאור מצוקה עוברית חריפה”.

אשר לציון האפגר של התובעת, כתב ד”ר אהרון את הדברים הבאים:

“בענייננו, היילוד נולד עם ציון אפגר 4-5. ציון זה נקבע בחדר הניתוח ומפורט בגיליון הניתוח. ציון אפגר זה סותר את ציון האפגר שנרשם בדו”ח תיאור הלידה בו רושם הרופא כי מדובר באפגר 9. אפגר 9 נרשם גם בדו”ח גיליון שחרור היילוד והועתק מגיליון תיאור הלידה. אין חולק כי ציון האפגר שנקבע לאחר חילוץ העובר בחדר הניתוח הוא הציון האמיתי ששיקף את מצבו של היילוד לאחר חילוצו, כלומר אפגר 4-5.

הכתובת היתה על הקיר ונורות האזעקה שנדלקו לא זכו למענה הולם. נדרש היה לנקוט בצעדים נמרצים לאשר את מצבו האמיתי של העובר….”.

לסיכום קבע ד”ר אהרון בין היתר כי: “העובר סבל מאיסכמיה במהלך הלידה. איסכמיה בעובר גרמה לנזק בלתי הפיך במוחו של היילוד המתבטא היום בפיגור פסיכומוטורי”.

למקרא חוות הדעת של ד”ר אהרון עליה מבוססת התביעה עולה, שטענות התובעים לרשלנות הצוות הרפואי של בית חולים “השרון” מתמקדות במספר מישורים, כדלקמן:

– היעדר רשומות רפואיות בנוגע לפרמטרים כגון התקדמות תהליך הלידה לרבות פקיעת קרומי מי השפיר וטבעם, אבחון מצג העובר, הערכה ביו-פיזיקאלית לחיוניות העובר;

– הניטור העוברי שבוצע לאמה של התובעת הדגים האטות משתנות והאטה ממושכת בדופק העוברי שלא זכו להתייחסות מתאימה;

– לא ננקטו פעולות החייאה לעובר;

– לא נכח מיילד בחדר לידה, למרות סימני האזהרה בניטור;

– לא נשללו הגורמים השונים להאטות הממושכות בדופק העוברי ולא נערך כל דיון בנושא, לרבות לגבי אפשרות סיום הלידה בהקדם בניתוח קיסרי;

– חלפו יותר מ-30 דקות עד שהגיע מיילד לחדר לידה אשר החליט על ביצוע ניתוח קיסרי דחוף;

– לא היה צוות מוגבר כנדרש;

– העובר נולד בציון אפגר של 5-4, שנקבע בחדר הניתוח.

— סוף עמוד 8 —

אפנה לבחון את טענות התובעים לאור מסכת הראיות שנפרשה בפני בית המשפט.

מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של ד”ר דב דיקר (נ/5), שהינו כיום מומחה בגניקולוגיה ובמיילדות, ובזמן האירוע היה אחראי על חדר לידה. הוא השתתף בניתוח הקיסרי במהלכו חולצה התובעת. ד”ר דיקר העיד בתצהירו שההחלטה לבצע ניתוח קיסרי היתה נכונה והתקבלה לאחר שהיולדת הגיעה לפתיחה של 8 ס”מ ובתרשים המוניטור נצפו האטות משתנות משמעותיות כ-20 דקות עובר לניתוח. לעדותו, תרשים המוניטור היה תקין ברובו ולא היתה כל אינדיקציה לצורך בחילוץ התובעת בניתוח עובר להאטות הנ”ל. לפיכך, בוצע הניתוח במהירות המרבית בתנאים שהיו קיימים בשנת 1986. כמו כן העיד ד”ר דיקר בתצהירו, שעצם הימצאות העובר במנח עכוז לא הצדיקה התערבות כירורגית ביולדת, שכבר ילדה בעבר, בלידה רגילה עובר שהיה במצג עכוז. לעדותו, התובעת חולצה כשחבל הטבור כרוך לצווארה 4 פעמים וכשראשה מוטה הצידה, וזהו מצב בלתי צפוי שלא ניתן לצפותו ו/או לזהותו ו/או למנעו לפני הניתוח, גם לא בצילום ו/או באולטרסאונד.

ד”ר דיקר העיד בתצהירו שהרישום של ציון אפגר 5-4 שנרשם בגיליון הניתוח מקורו בטעות מאחר שהרופאים המנתחים אף פעם אינם בודקים את התינוקות בחדר הניתוח אלא מוסרים את התינוק מיד עם הוצאתו מהרחם לרופא ילדים, אשר מוזמן לחדר ניתוח מיד עם קבלת ההחלטה לבצע ניתוח קיסרי, בודק את התינוק לראשונה ועורך את הרשומות.

הנתבעת הגישה גם את תצהירו של ד”ר דן אבידן (נ/4), כיום מומחה בגניקולוגיה ובמיילדות, ובזמן האירוע רופא מתמחה. הוא הרופא אשר רשם בדו”ח הניתוח את ציון האפגר של 5-4.

ד”ר אבידן העיד בתצהירו: “מסתבר, כי בטעות רשמתי בדו”ח הניתוח, כי האפגר של התינוקת בעת החילוץ היה 5-4, שכן לא אני בדקתי את התינוקת וזה לא היה תפקידי” (סע’ 9 ל-נ/4). לעדותו, בכל ניתוח קיסרי מוזמן לחדר הניתוח רופא ילדים שמקבל את התינוק מידי המנתח/המיילד מיד עם הוצאתו מבטן אמו, לצורך בדיקתו ואבחון מצבו. כמו כן העיד כי: “לא אני בדקתי את התינוקת בעת חילוצה, ועל כן ברור שהנתון בסיכום הניתוח בעניין ציון האפגר – שגוי” (סע’ 13 ל-נ/4).

מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת מומחה מיום 10.10.05 שנערכה על ידי פרופ’ ציון חגי, מומחה במיילדות (נ/1) אשר קבע כדלקמן:

“ההחלטה לביצוע ניתוח קיסרי היתה נכונה ובוצעה לאחר שהיולדת הגיעה לפתיחה של 8 ס”מ ובתרשים המוניטור נצפו האטות משתנות משמעותיות במשך כ-20 דקות. קודם לכן לא היתה התויה לביצוע ניתוח קיסרי שכן היולדת לא היתה בלידה פעילה ותרשים המוניטור היה תקין […]

התינוקת חולצה במצב טוב ללא סימני היפוקסיה. ברישומים של רופא ילדים וכן ברישומים של רופאי נשים נרשם אפגר 9/10, ציון האפגר היה גבוה, רופא הילדים כותב “תינוקת במצב טוב ללא חוורון או ציאנוזיס”. מעבר לזאת בשעות הראשונות לאחר הלידה לא היו כל סימנים למצב של היפוקסיה ורמת PH היתה תקינה באויר חדר (כשמונה שעות לאחר הלידה). ציון האפגר שניתן בחדר הניתוח על ידי רופא נשים 4/5 איננו מתאים למה שנכתב על ידי רופא ילדים וכן איננו מתאים

— סוף עמוד 9 —

למצב החימצוני התקין לאחר הלידה ולמצב הקליני של התינוקת לאחר הלידה. לאור האמור לעיל ברור שהתינוקת נולדה במצב חימצוני תקין וללא עדות להיפוקסיה בלידה […] אין אני מוצא כל קשר בין האוטם במוח התינוקת ותהליך הלידה. התינוקת כידוע סבלה מטורטיקוליס ימני עם חבל טבור כרוך 4 פעמים סביב הצוואר כך שתהליך הווצרות הטרומבוס התרחשה זמן מה לפני הלידה ואיננו קשור להיפוקסיה בלידה. כפי שציינתי אין כל עדות לכך שהיתה היפוקסיה בלידה”.

בסיכום חוות דעתו קבע פרופ’ חגי, בין היתר, כי: “התינוקת סבלה לאחר הלידה משבץ מוחי הקשור לאוטם באונה ימנית אירוע שאיננו קשור לתהליך הלידה כי אם לתנוחת הראש ברחם (טורטיקוליס) וחבל הטבור שהיה כרוך 4 פעמים סביב צווארה. על כן מסקנתי היא שאין קשר סיבתי בין הנזק ממנו סובלת הילדה לבין תהליך הלידה”.

חוות דעת מומחה נוספת שהוגשה מטעם הנתבעת, נערכה ביום 13.12.05 על ידי פרופ’ ארטור אידלמן, מומחה ברפואת יילודים (נ/2), אשר קבע בסיכום חוות הדעת כדלקמן:

“במקרה הנדון התפתח שבץ מוחי Neonatal Stroke שגרם לשיתוק מוחי בפלג שמאל של הגוף. השבץ נגרם כתוצאה משנית לפגיעה בזרימת דם בעורק המוחי Middle Cerebral Artery שסביר להניח נחסם על ידי קריש שהתפתח בעורק הצווארי Carotid Artery. הקריש התפתח עקב חבלה שנגרמה לעורק הצווארי משני לתנוחת העובר ולחץ חיצוני מחבל הטבור שהיה כרוך מסביב לצוואר, דבר שלא ניתן היה לאבחן או למנוע, ולכן אין בסיס למסקנה שהיתה במקרה הנדון רשלנות רפואית ואין קשר סיבתי למצבה של חגית כיום לרשלנות רפואית”.

בהתייחס לציון האפגר הנמוך של 5-4 שנרשם בגיליון הניתוח, כתב פרופ’ אידלמן:

“כלל לא ברור לי הבסיס לרישום זה בגיליון הניתוח! אפגר הוא ניקוד שניתן על ידי רופא ילדים בדקה 1 ובדקה 5 אחרי הלידה ולא ניתן ע”י רופא המנתח ! […] במקרה הנדון גם צוות הקבלה למחלקת יילודים וגם במכתב השחרור צויין ע”י רופאי הילדים אפגר 9/10. לכן, ברור לי שהרישום בתיק הרפואי שנרשם ע”י הרופא המנתח, לגבי האפגר 4/5 לא נכון, אינו מבוסס, ואינו משקף את המצב הריאלי של חגית […]”.

עדויות המומחים בבית המשפט

ד”ר אבידן העיד בחקירתו בבית המשפט שבתקופה הרלבנטית לתביעה הוא היה מתמחה בבית חולים “השרון” ובתאריך שבו הגיעה היולדת לחדר הלידה (24.3.86), היה במשמרת כרופא תורן זוטר במחלקה (עמ’ 218 שורות 9-8; עמ’ 222 שורה 31).

— סוף עמוד 10 —

לעדותו, הוא נקרא לחדר הלידה על ידי המיילדת כדי לבדוק את המוניטור, וכשנוכח לדעת שהמוניטור אינו תקין, קרא לד”ר דיקר שהיה הרופא התורן הבכיר באותה משמרת, ולאחר התייעצות עמו התקבלה החלטה לרדת לחדר הניתוח (עמ’ 218 שורה 22; עמ’ 219 שורות 9-7; עמ’ 284 שורות 14-11).

לעדותו של ד”ר אבידן, היולדת חוברה למוניטור בחדר הלידה בתאריך 24.3.86 בשעה 19:40 (עמ’ 226 שורות 26-22).

כמו כן העיד שבגיליון המוניטור המסומן בספרה 074483 (עמ’ 33 נספח ד’15 ל-נ/4; ת/9), קיבלה היולדת פטידין פנרגן, שזה חומר מאלחש שניתן על ידי רופא במטרה להקל על כאבי הצירים, וזו אינדיקציה לכך שבשלב זה בוודאות ראה רופא את תרשים המוניטור (עמ’ 227 שורות 14-9; עמ’ 232 שורה 28).

יש לציין שבמועד מתן עדותו של ד”ר אבידן הוגשו לבית המשפט רק צילומים של תרשים המוניטור (מקור הוגש אח”כ), שהיו מקוטעים וקשים לקריאה, ועל כן התקשה ד”ר אבידן לחשב את לוח הזמנים ואת השעה שבה קיבלה היולדת את החומר המאלחש על-ידי רופא (עמ’ 227 ואילך).

לגבי ההאטות שנצפו בדופק העוברי בגיליון המוניטור המסומן בספרה 074482, העיד ד”ר אבידן (עמ’ 277 שורה 33; עמ’ 278 שורות 8-3, 17):

“ת: …יש פה האטה בקצב הלב, האטה בקצב הלב העוברי לשמונים. ההאטה הזאת היא האטה שמיד חוזרת לבייס ליין, כלומר לקצב הלב הבסיסי. ההאטה הזאת מראה, המוניטור בקטע המסוים הזה…מצביע על כך שהעובר הזה הוא בעל רזרבות מצוינות. אין פה שום השפעה על הרזרבות שלו או על הדופק העוברי שלו, מכיוון שהדופק שב מיד לסדרה והיא נמשכת פחות מדקה […] אני אומר שההאטה בקצב חלה במקביל להופעה של ציר ברחם האשה”.

ד”ר אבידן העיד שהנקודה בה נצפו האטות משתנות משמעותיות בדופק העוברי של התובעת, באה לידי ביטוי בעמ’ 39 לגיליון המוניטור שמתחיל בספרה 074499 (נספח ד’21 ל-נ/4; ת/9) (עמ’ 282 שורות 33-28; עמ’ 285 שורות 4-3).

לעדותו (עמ’ 283 שורות 15-9):

“ת:…אם אנחנו מסתכלים עליו (תרשים המוניטור-ד.פ.) בערך שמאלה טיפה בספרה 074499, ישנה האטה בקצב לב העובר. ההאטה הזאת נמשכת כשלוש וחצי דקות, מיד לאחריה אנחנו רואים התאוששות בקצב הלב של העובר. קצב הלב שב למצב תקין ובהמשך יש קצב לב תקין עוד אחד, כשלוש וחצי דקות, ושוב האטה קצרה, ושוב קצב הלב חזר למקום. ואם אנחנו רואים בערך בקטע של כעשר, שתים עשרה דקות יש לסירוגין האטות וחזרה לקצב הבסיס של העובר, האטות וחזרה לקצב הלב של העובר, זאת במקביל לצירים, קטע מסוים לצירים של הלידה עצמה”.

— סוף עמוד 11 —

בהמשך העיד שבאותה נקודת זמן שמתחילה בעמ’ 39 לגיליון המוניטור, המצב הובא לידיעתו של ד”ר דיקר והתקבלה ההחלטה שלאור ההתנהלות יש מקום לפעול בצורה אקטיבית לסיום הלידה (עמ’ 284 שורות 14-8).

בהקשר זה אציין שאיני מקבלת את טענת התובעים בסיכומיהם להרחבת חזית בדמות עדותו של ד”ר אבידן לפיה הזעיק את ד”ר דיקר וערך עמו התייעצות בשלב בו הבחין במוניטור הפתולוגי. בניגוד לטענת התובעים כי מדובר בעדות שאין לה זכר ברשומה הרפואית, הרי שהתיעוד בגיליון מהלך הלידה (ת/6) מלמד על נוכחותו של ד”ר דיקר, שחתם על בדיקת היולדת בשעה ה”קריטית” – 01:30 עת התקבלה ההחלטה לבצע ניתוח קיסרי. לפיכך כאמור, דין טענת התובעים להידחות.

בעדותו בבית המשפט אישר ד”ר אבידן שהאטה משתנה בדופק העוברי בהחלט יכולה להצביע על מצוקה של העובר (עמ’ 285 שורות 6-5). כמו כן לעדותו, ההחלטה להבהיל את היולדת לחדר הניתוח נבעה מההנחה שהיתה מצוקה עוברית חריפה כתוצאה מהמוניטור (עמ’ 266 שורות 32-30; עמ’ 267 שורות 7-5).

לעדותו (עמ’ 268 שורות 18-17):

“ת: מהרגע שהמוניטור לא היה תקין, זה היה הכלי היחידי שאיתו עבדנו. ולאור זה נפלה ההחלטה לרדת לניתוח קיסרי”.

בהמשך נשאל אילו פעולות נוספות מעבר לפענוח המוניטור, בוצעו כדי לקבל החלטה האם העובר במצוקה, והשיב (עמ’ 285 שורות 23-17):

“ת: נכון לתקופה המדוברת, אנחנו התבססנו על המוניטור. לא היו לנו כלים נוספים. היום עומדים לרשותנו כלים נוספים שאנחנו יכולים לשקול את זה. בתקופה המדוברת ההסתמכות היתה כמעט בלעדית על המוניטור, כמובן אמרתי, זה בצירוף לפתיחה, לחלק המתקדם, באיזה גובה, תוך כמה זמן אנחנו צופים שהלידה תסתיים בלידה לידנית. האם אנחנו בכלל נותנים סיכוי לכך שהיא תסתיים בלידה לידנית, אם כל הפרמטרים האלה נשקלים ואנחנו מגיעים למסקנה שאין כאן מקום לסיים בלידה לידנית, מתקבלת החלטה ללכת לניתוח קיסרי…”.

ד”ר אבידן התייחס בעדותו לרישום בגיליון מהלך הלידה של היולדת [נספח 8 לתצהירו של ד”ר דיקר (נ/5)]. יש לציין שהרישום החל בתאריך 16/3 והמשיכו אותו ב-24/3. מהעדויות עולה שהנוהג היה להשתמש באותו גיליון למרות שחלף פרק זמן מה-16/3 ל-24/3 (עמ’ 288 שורות 24-22; עמ’ 334

— סוף עמוד 12 —

שורה 31). ואכן, בשלב מאוחר יותר של שמיעת ההוכחות הוגש גיליון היולדת המקורי (ת/6) בו צוין בכתב יד התאריך 16.3.86 ובצד ימין הודבקה מדבקה הנושאת את התאריך 24.3.86.

לעדותו של ד”ר אבידן (עמ’ 288 שורות 20-15):

“ת: אנחנו רואים שהתקבלה (היולדת-ד.פ.) נכון לאותו מועד בשעה כנראה לפני 21:00, כי מופיעות פה השעות עשרים ואחד […] התקבלה בפתיחה של בין שלושה לארבעה סנטימטר. ה-W שמסומן שם זה החלק המתקדם, מצג עכוז. ואנחנו רואים למעלה את העיגול השלם, דהיינו מי השפיר היו שלמים. הקרומים לא נפגעו”.

בהמשך נשאל ד”ר אבידן והשיב (עמ’ 289 שורות 33-23; עמ’ 290 שורות 3-1, 11-8, 20-18):

“ש: אתה יכול לומר לנו מהמסמך הזה (נספח 8 ל-נ/5 – ד.פ.) – מתי נפקעו מי השפיר?

ת: לפי זה מי השפיר היו שלמים. אין פה פקיעה של מי השפיר, מי השפיר היו שלמים לאורך כל הפרטוגרן פה. אין פה סימון של פקיעה. זו גם מדיניות. אנחנו משתדלים מאוד לא לפקוע מים במצג עכוז. פקיעת מים במצג עכוז יכולה לסבך את הלידה. כל עוד המים שלמים הם מהווים איזה שהוא תכביד על הצוואר, ומאפשרים את הפתיחה שלו, מאפשרים התנהלות של הלידה […]

ש: תאמר לי בבבקשה – נכון שאי אפשר ללמוד מהסימון הזה של מצג העכוז, על איזה מצג עכוז מדובר?

ת: נעשה לאישה הזאת אולטרסאונד עוד קודם לכן. אם היה לנו חשד שמדובר במצג עכוז שאיננו מה שאנחנו קוראים […] דהיינו שהרגליים כפופות בשלמותן על בית החזה, אם יש כפל של הרגל או יש שמט של הרגל […] האישה הזאת לא היתה הולכת למה שאנחנו קוראים-ניסיון לידה לידנית […].

לכן כשזה מסומן, זה ברור ונהיר לכולם שמדובר בפרנק ברינץ’, זאת אומרת שהרגליים מקופלות בשלמותן על בית החזה, ואין לנו את החשד לכך שיש שמט של הרגל, או יש כפיפה של הרגליים שיכולים לסבך אותנו במהלך הלידה.

[…]

ש: …נוכח העובדה שלא מצוין איזה סוג מצג עכוז, הכוונה היא שאין מצב עכוז רגליים, זה המסקנה שאתה מסיק?

ת: אני מסיק שאין פה מצג עכוז רגליים”.

ד”ר אבידן העיד שבבדיקה שנעשתה ליולדת בתאריך 16.3.86 נרשם שהעובר נמצא במצב של פרנק בריץ’ (נספח 8 ל-נ/4; עמ’ 292 שורות 7-6, 28), שזה מצג העכוז הנוח ביותר ליילוד (עמ’ 293 שורות 13-12), והוא מניח שכאשר בוצע ליולדת אולטרסאונד ביום הלידה ב-24.3.86, מצג העכוז ענה על הפרמטרים, למרות שאין התייחסות למצג העכוז, אלא בוצעה הערכת משקל, היקף הבטן וקוטר הראש (עמ’ 292 שורה 31; עמ’ 293 שורות 1, 31-29; עמ’ 294 שורות 2-1).

— סוף עמוד 13 —

לעדותו של ד”ר אבידן, כל לחץ של חבל הטבור סביב צווארו של העובר, בא לידי ביטוי במוניטור, גם בצורה של האטה משתנה בדופק העוברי (עמ’ 295 שורות 10-9, 18-16).

בנוגע לציון האפגר העיד ד”ר אבידן שהנ”ל נרשם על ידי המיילדת עוד בחדר הלידה, לפי בדיקה של רופא ילדים שנוכח בחדר הניתוח באופן אוטומטי ברגע שמתבצע ניתוח קיסרי (עמ’ 257 שורות 18-14; עמ’ 258 שורות 11-9) לעדותו, המיילדת רושמת את ציון האפגר על פתק ולאחר מכן זה נרשם כשעולים מחדר הניתוח בחזרה לחדר הלידה (עמ’ 259 שורות 26-23).

ד”ר אבידן אישר שבגיליון הניתוח נרשם בכתב ידו בחלק של האבחנות: “מצוקה עוברית חריפה […] ובחלק של מהלך הניתוח נרשם: …”חילוץ עובר ממין נקבה במצג עכוז באפגר 5-4…” (עמ’ 263 שורות 2-1, 17-14).

ד”ר דיקר העיד בחקירתו בבית המשפט שד”ר אבידן היה המנתח בניתוח הקיסרי של היולדת, והוא עצמו השתתף בניתוח כרופא בכיר שתפקידו לפקח על מהלך הניתוח כעוזרו של ד”ר אבידן (עמ’ 316 שורות 32-31; עמ’ 318 שורות 3-1; עמ’ 320 שורות 2-1).

לעדותו, גיליון הניתוח נועד לתעד מי השתתף בניתוח באופן אקטיבי ופעיל, כשהיו אנשים נוספים שלא נרשמו כגון רופא הילדים (עמ’ 318 שורות 9, 31-29).

ד”ר דיקר העיד שבחלק הראשון של גיליון הניתוח (עמ’ 4 ל-נ/5) נרשם שמדובר בלידה השלישית, בשבוע ה-38 ובמצג עכוז, בסבל עוברי פתאומי ובניתוח קיסרי (עמ’ 319 שורות 22-21).

בהמשך נשאל ד”ר דיקר מה המשמעות של המונח “נצפו האטות משתנות משמעותיות” והשיב (עמ’ 320 שורות 30-24):

“ת: …האטות משתנות משמעותיות זאת האטה שאליה אתה חייב להתייחס […] כאשר הן מופיעות ברצף, כאשר התנודתיות של הדופק ועומק ההאטה נעלמת, כאשר התנודתיות של הדופק, שהדופק חזר לנורמה – ירודה, כאשר אין פיצוי בדופק עולה לאחר ההאטה, אלו האטות משתנות”.

ד”ר דיקר העיד שבעמ’ 39 לגיליון המוניטור, על גבול הרישום של המספר 074499 (נספח ד’21 ל-נ/4; ת/9) זו נקודת ההחלטה שבה התקבלה ההחלטה להיות אקטיביים ולהתערב ולא לאפשר את הלידה הזאת כמו שתוכנן בצורה תקינה (עמ’ 324 שורות 29-26).

לדבריו (עמ’ 324 שורות 33-32):

“ת: רואים שההתאוששות איטית או כמעט ולא קיימת, ופה בשלב הזה אנחנו מתכוננים לניתוח הקיסרי. מהשלב הזה”.

— סוף עמוד 14 —

בהתייחס למצג העכוז העיד ד”ר דיקר שהמצג היה מסוג פרנק בריץ’, כלומר שכפות הרגליים ישרות, ליד הפנים (עמ’ 326 שורות 13-11). הוא אישר בעדותו שהרישום של מצג פרנק בריץ’ אמנם נעשה ב-16/3, שמונה ימים עובר להגעת היולדת לחדר הלידה, אולם זה נדיר מאוד שמנח העכוז ישתנה בפרק זמן כזה ממנח של עכוז פרנק למנח של עכוז רגליים (עמ’ 326 שורות 27-23, 33-31; עמ’ 327 שורות 2-1, 21-20).

ד”ר דיקר אישר בעדותו שבבדיקת האולטרסאונד שנעשתה ליולדת בתאריך 24/3 לא צוין מצג העכוז (עמ’ 327 שורות 33-32) ולא נעשתה בדיקה כדי לגלות את סוג העכוז (עמ’ 328 שורות 7-6).

לעדותו, מהרגע שהוחלט לבצע ניתוח קיסרי ביולדת ועד שבוצע החתך הראשון, חלפו כ-40-30 דקות (עמ’ 329 שורות 6-5).

בהמשך העיד ד”ר דיקר שרופא הילדים הוא זה שרשם את ציון האפגר בגיליון הלידה (עמ’ 333 שורה 29), שזה המסמך שנמצא כל הזמן עם היולדת (ת/6), להבדיל מגיליון הניתוח שנכתב בתום הניתוח.

ד”ר דיקר נשאל והשיב (עמ’ 334 שורות 22-17):

“ש: איך נרשם ציון אפגר 4/5 בגיליון הניתוח כאשר אבידן חותם ואתה מאשר את חתימתו?

ת: גיליון הלידה נמצא עם היולדת בחדר הניתוח. גיליון הלידה הוא זה שבו מציין רופא הילדים עם המיילדת את ציון האפגר. לאחר שהניתוח מסתיים אנחנו מתפנים לכתוב את גיליון הניתוח. בגיליון הניתוח ד”ר אבידן כתב אפגר 4/5 כנראה בטעות. אני אישרתי את זה מינהלית, אני לא ישבתי שם והסתכלתי על כל מילה שהוא כותב […] תפקידו של הרופא הצעיר לכתוב את גיליון הניתוח…”.

ד”ר דיקר העיד ביחס לגיליון הלידה המקורי שהוגש לבית המשפט, שהרישום בעט שחור של ציון האפגר נעשה על ידי המיילדת, בהוראת רופא הילדים, והכיתוב בעט כחול נעשה על ידי ד”ר אבידן (עמ’ 335 שורות 16-13).

בהמשך העיד (עמ’ 335 שורות 31-25):

“ת: …גיליון הלידה אינו עוזב את היולדת מהרגע שהיא נכנסה ללידה, לחדר הלידה או לחדר הניתוח. הפרטים שם נרשמים על-ידי אנשים שמשתתפים בצורה אקטיבית בלידה. הפרטים שם נכתבים בו זמנית, בזמן התרחשותם. זה המסמך היחיד שאפשר להגיד שהוא נכתב “און-ליין”, בזמן אמת, ללא זיכרון. הוא לא נעשה לאחר מכן. לעומת זה, את גיליון הניתוח אפשר לכתוב גם 3 ו-4 שעות אחרי הלידה, מאחר ואתה עסוק בדברים אחרים. גיליון הלידה הוא המסמך המחייב”.

— סוף עמוד 15 —

ד”ר דיקר הוסיף וציין שקיימים מסמכים נוספים בהם צוין ציון אפגר של 10-9 כגון ספר הלידה (נספח א’ ל-נ/5) וגיליון השחרור של היולדת מתאריך 31/3 שנחתם על-ידי ד”ר ניניו (נספח ב’4 ל-נ/5), כשהנתונים מועתקים מגיליון הלידה (עמ’ 336 שורות 4-3, 22-20).

כאן המקום לציין, שבתאריך 8.6.2010 הוגשו לבית-המשפט תרשימי המוניטור המקוריים מתאריך 16/3 ו-24/3 (ת/8 ו-ת/9), אשר התקבלו בהתאם להחלטת בית המשפט (עמ’ 345-344 לפרוטוקול), ובעקבות זאת הוגש תצהיר משלים על-ידי ד”ר דיקר (נ/9), בו צוין בין היתר (סע’ 4 ה’ ו-ו’ ל-נ/9):

“במקטע של המוניטור המכויל במספר 07499-07501 במשך 24 דקות בין השעות 01:10 עד 01:30 נצפית בתחילה ירידה בדופק לב העובר עד לרמה של 70 פעימות בדקה עם התאוששות לדופק בסיסי של 120-140 לדקה. בהמשך נרשמו האטות משתנות עמוקות עד 70 לדקה, אולם עם התאוששות דופק לב העובר לקצב בסיסי של 120-140 פעימות לדקה לאחר כל האטה והאטה, נתון זה מעיד על רזרבות חמצון עובריות מספקות.

בשלב הזה בגלל הרצף ותכיפות ההאטות המשתנות, וכשהרזרבות החמצוניות שמורות הוחלט לסיים את הלידה ולבצע ניתוח קיסרי”.

ד”ר דיקר נחקר בבית המשפט בעקבות הגשת התצהיר המשלים והעיד שבשעה 01:10-01:00 העובר עדיין היה במצב תקין למרות ההאטות המשתנות בדופק הלב, שכן אחרי כל האטה נצפתה האצה של הקצב, אך בכל זאת התקבלה בשעה 01:35 ההחלטה לבצע ניתוח קיסרי (עמ’ 374 שורות 26-17).

לעדותו, היתה תגובה מיידית ברגע שזוהה סבל עוברי חריף (עמ’ 375 שורות 7, 11-9), ולדבריו (עמ’ 377 שורות 19-15):

“ת: 10 דקות לפני, המוניטור היה תקין לגמרי. ההשתנות המשמעותית התחילה למעשה ב-10 דקות האחרונות שבהן ראינו את הדפוס הזה ורצינו לרדת לחדר ניתוח. השארנו אותה מחוברת עוד 10 דקות עד שתיכנס לחדר ניתוח וראינו איך זה מתהווה מול עינינו. אמרנו שבמצב הזה הורבאליות שמורה, יש האצות בדופק, ז”א העובר עדיין יכול להתאושש, והחלטנו שזה הזמן הנכון לרדת לניתוח קיסרי”.

כאן המקום להתייחס לטענה שהעלו התובעים בסיכומיהם לפיה משקל עדותו של ד”ר דיקר הינו אפסי נוכח פגמים באמינותו שמצאו ביטוי בהכרעת דין של בית משפט השלום בפתח-תקוה מיום 21.10.09, אשר הרשיעה אותו בעבירות של זיוף בידי עובד ציבור, שימוש במסמך מזויף, קבלת דבר במרמה ומרמה והפרת אמונים.

מאחר שלא הוכח כי נפל פגם באמינותו של ד”ר דיקר בתצהירו ו/או במהלך עדותו בתובענה דנן, ובהיעדר קשר ולו מקרי בין האירועים נשוא תובענה זו לבין אירועים שהתרחשו קרוב ל-20 שנה מאוחר יותר, – אני דוחה את טענת התובעים לאיון משקל העדות.

— סוף עמוד 16 —

ד”ר אהרון שנתן חוות דעת מומחה מטעם התובעים (ת/1) העיד בחקירתו בבית המשפט שההחמרה המשמעותית והקריטית היתה בשעה 01:00 (עמ’ 50 שורות 23-22).

לעדותו (עמ’ 56 שורות 10-5):

“ת: ב-1:05 ועד ל-1:22 יש לנו האטות ממושכות עם איבוד השתנות […] 20 דקות […] של ניטור עוברי חמור ביותר”.

בהמשך העיד ד”ר אהרון שמשעה 23:00 התחילו ההאטות המשתנות שזה אופייני ללחץ על חבל הטבור, וזה היה צריך להדליק נורה אדומה. לדבריו, אחרי 5 דקות משעה 1:02 היולדת היתה צריכה להיות כבר בחדר הניתוח (עמ’ 59 שורות 14-13, 23-21; עמ’ 60 שורה 18).

פרופ’ חגי שנתן חוות דעת מומחה מטעם הנתבעים (נ/1) העיד בחקירתו בבית המשפט שבשנת 1986 הגישה היתה לאפשר לידה ואגינלית במצב עכוז (עמ’ 145 שורה 15). כמו כן לעדותו, בדו”ח הניתוח לא כותבים כדבר שגרתי אם רופא ילדים נוכח בלידה, אלא הדו”ח מיועד לתעד את מהלך הניתוח ואת הוצאת התינוק (עמ’ 146 שורות 13-11).

בהמשך העיד (עמ’ 148 שורות 17-15):

“ת: האטות משתנות זה בדרך כלל לחץ על חבל הטבור וזה יכול להיות סביב היד או סביב הגוף וזאת ההאטה השכיחה ביותר מהלידה והיא מופיעה ב-40% מהלידות”.

לגבי ציון האפגר העיד פרופ’ חגי שההתייחסות היא לחמישה קריטריונים: לקצב הלב, נשימה, צבע, טונוס והתגובה שלו. כל סעיף זה שתי נקודות, והשקלול נותן 10 נקודות. במקרה דנן קיבלה התובעת ציון 9 בדקה הראשונה וציון 10 בדקה החמישית (עמ’ 149 שורות 12-10).

פרופ’ אידלמן שנתן חוות דעת מומחה מטעם הנתבעים (נ/2) העיד בחקירתו בבית המשפט שרופא הילדים נמצא בחדר הניתוח, כשהסטנדרט בשנת 1986 היה שכל ניתוח עוברי במצב חירום מחייב נוכחות רופא ילדים, אך הוא אינו חלק מצוות הניתוח ותפקידו לקבל את התינוק (עמ’ 152 שורות 19-13).

המסקנות המתבקשות העולות ממארג הראיות שנפרשו בפני בית המשפט הן כדלהלן:

– גיליון מהלך הלידה של היולדת (ת/6) מלמד שערב הלידה של התובעת, בתאריך 24.3.86 לפני השעה 21:00, נבדקה היולדת וצוין ברשומה הרפואית, בחתימתו של ד”ר דיקר, מצג מסוג עכוז ופתיחה של 4-3 ס”מ, כשעל-פי הסימון ברשומה הרפואית מי השפיר היו שלמים (דהיינו לא היתה פקיעה של מי השפיר). הפרמטרים הללו של שלמות מי השפיר, התקדמות

– — סוף עמוד 17 —

– הפתיחה וקיומו של מצג עכוז נבדקו גם בשעות 22:30, 22:50, 24:00, 01:00, 01:30, כשבתחתית כל בדיקה מופיעה חתימתם של ד”ר דיקר או של ד”ר אבידן.

מכאן מתבקשת המסקנה לפיה היתה נוכחות של רופא מיילד בחדר הלידה ובוצע מעקב רפואי סדיר אחר התקדמות תהליך הלידה של היולדת.

– כמו כן, בניגוד לקביעה בחוות הדעת של ד”ר אהרון (עמ’ 4 ל-ת/1), נערכה ליולדת בתאריך 24.3.86 בדיקת אולטרסאונד (נספח ד’2 ל-נ/4), במסגרתה בוצעו מדידות כגון הערכת משקל העובר, היקף הבטן וקוטר הגולגולת. עוד יצוין שבתאריך 20.3.86 נבדקה היולדת כשפנתה לביקורת חוזרת בבית החולים, וברשומה הרפואית צוינה, בין היתר, הערכת המשקל של העובר, ומצג עכוז מסוג: BREECH PRESENT”” (נספח ג’1 עמ’ 17 ל-נ/4).

יש לציין שגם בתאריך 16.3.86, עת התקבלה היולדת להשגחה בשל צירים, בוצעה בדיקה של סוג מצג העכוז וצוין ברשומה הרפואית: “BREECH PRESENTATION” ו-“בוצע צילום ונמצא “FRANK BREECH” (נספחים א’1 ו-א’2 בעמ’ 8-7 ל-נ/4).

– לאור האמור לעיל, איני מקבלת את טענת התובעים לחסר ברשומות הרפואיות ו/או לרשלנות הצוות הרפואי באי בדיקת הפרמטרים המפורטים לעיל, בעת קבלתה של היולדת לחדר הלידה.

– כאמור, התיעוד ברשומה הרפואית מלמד שבתאריכים 16.3.86 ו-20.3.86 בוצעו ליולדת בדיקות לפיהן נמצא העובר במצג עכוז מסוג “Frank Breech”. בנסיבות אלה, כאשר ארבעה ימים עובר ללידה נבדק סוג מצג העכוז; כאשר נלקחת בחשבון עדותו של ד”ר דיקר לפיה נדיר מאד שבפרק זמן כה קצר ישתנה המנח, וכשידוע לצוות הרפואי שהלידה הראשונה של היולדת היתה גם היא במצג עכוז ולא בוצע ניתוח קיסרי, – מתבקשת המסקנה לפיה לא היתה התרשלות של הצוות הרפואי באי עריכת בדיקה נוספת של סוג מצג העכוז בעת קבלת היולדת לחדר הלידה בתאריך 24.3.86.

– במכלול הנסיבות לעיל, אני דוחה את טענת התובעים להתנהלות רשלנית של הצוות הרפואי בכך שלא היתה היערכות מבעוד מועד לאפשרות של ניתוח קיסרי נוכח מה שכונה על ידם כ”גורמי הסיכון של היולדת” (סע’ 42 לסיכומי התובעים).

יש להדגיש שלא הועלתה טענה מצד התובעים לכך שהצוות הרפואי היה צריך לצפות מראש מצב שבו חבל הטבור נכרך סביב צוואר העובר בעודו ברחם אמו.

– אשר למעקב הצוות הרפואי אחר תרשים המוניטור:

אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהיולדת חוברה למוניטור בתאריך 24.3.86 בשעה 19:40.

כמו כן אין מחלוקת בין הצדדים על כך שבשעה 22:35 הוזרק ליולדת חומר מאלחש בשם “פטידין פנרגן” להקלת כאבי הצירים (עמ’ 372 שורות 33-32).

לאור עדותו של ד”ר אבידן, שלא נסתרה, לפיה רק רופא הוא שמוסמך להורות על מתן החומר המאלחש, מתבקשת המסקנה לפיה לכל המאוחר, בשעה 22:35 ראה הרופא התורן (כל הנראה היה זה ד”ר אבידן), את תרשים המוניטור של היולדת. כמו כן, בגיליון מהלך הלידה (ת/6) תועדו, בחתימותיהם של ד”ר אבידן וד”ר דיקר, הבדיקות שבוצעו ליולדת (התקדמות הפתיחה וכיו”ב), החל מלפני השעה 21:00 ואילך, קרי במהלך השעות בהן כבר היתה מחוברת למוניטור. מכאן מתבקשת המסקנה לפיה היתה נוכחות סדירה של רופא

— סוף עמוד 18 —

מיילד בשלב של מעקב המוניטור, לרבות בעת אירועי ההאטות בדופק העוברי, כמפורט להלן.

– כעולה מחוות הדעת של ד”ר אהרון מטעם התובעים, בשעה 23:10 החל הניטור העוברי להראות האטות בקצב לב העובר, ובשעה 01:00 החלו האטות ממושכות וחמורות.

בחקירתו בבית המשפט העיד ד”ר אהרון שההחמרה המשמעותית החלה בשעה 01:00.

עדות זו עולה בקנה אחד עם עדותם של ד”ר אבידן וד”ר דיקר לפיה עד לשעה 01:10 לערך, נצפו האטות בדופק לב העובר, אך הללו חלפו במהירות ולוו בהתאוששות מהירה ובפיצוי משמעותי, שהתבטא בהאצה של הדופק מיד עם סיום כל האטה, כשהדבר מעיד על רזרבות חמצוניות טובות, ובהתחשב בכך שההאטות שנצפו היו מקבילות לצירים ברחם היולדת.

– פרופ’ חגי שהגיש חוות דעת מטעם הנתבעים סבר אף הוא שההאטות המשמעותיות בדופק הלב העוברי הופיעו לראשונה בשעה 01:10, כשעד אז נצפו האטות משתנות שלוו בהתאוששות מהירה.

– אין חולק שכעבור 20 דקות, בשעה 01:30 לערך, הוחלט על חילוץ העובר בניתוח קיסרי, ובשעה 02:10 חולצה התובעת כאשר חבל הטבור כרוך סביב צווארה ארבע פעמים.

– הלכה פסוקה היא כי: “הבחינה אם התקיימה במקרה מסוים רשלנות צריכה להיבחן לפי אמות-המידה המקובלות באותה התקופה ועל-פי הידע הרפואי שהיה ידוע בשעת מעשה” (ע”א 7705/98 המרכז הרפואי סורוקה נ’ כהן, פ”ד נה (5) 913).

בהתאם לעדותו של ד”ר אבידן שלא נסתרה, נכון לשנת 1986 היתה הסתמכות כמעט בלעדית על מעקב המוניטור, אשר כאמור היה תקין במקרה דנן ברוב שלביו, כפי שסבר בזמן אמת הצוות הרפואי, למרות ההאטות שנצפו מעת לעת. כאמור, למעקב המוניטור נלווה במקביל מעקב רפואי אחר פרמטרים נוספים ובהם התקדמות פתיחת צוואר הרחם, שלמות מי השפיר, מצג העובר, כאשר בהתאם לקביעתי לעיל לא נפל פגם בהסתמכות הצוות הרפואי על קיומו של מצג עכוז מסוג “Frank Breech”, שלא הצריך היערכות מוקדמת לניתוח קיסרי, בפרט נוכח ניסיון קודם בלידה הראשונה של היולדת שילדה את תינוקה הראשון במצג עכוז ללא ניתוח קיסרי. יש להוסיף בהקשר זה שפרופ’ חגי העיד בחקירתו בבית המשפט שבשנת 86 היתה גישה לאפשר לידה וגינתלית במצב עכוז (עמ’ 145 שורה 15).

מאחר שלמעשה אין מחלוקת על כך שבשעה 01:00- 01:10 החלה ההחמרה במובן זה שההאטות בדופק לב העובר הפכו להיות משמעותיות ולא נצפה פיצוי בדמות האצה בדופק לאחריהן, מתבקשת המסקנה לפיה האינדיקציה לצורך בניתוח קיסרי החלה להופיע רק במהלך פרק הזמן שתחילתו בשעה 01:00-01:10.

ד”ר אהרון ציין בסיכום חוות דעתו כי: “חלפו יותר מ-30 דקות עד שהגיע מיילד לחדר לידה אשר החליט על ניתוח קיסרי דחוף” (עמ’ 8 ל-ת/1). בכתב התביעה (סע’ 55.9) טענו התובעים כי: “חלפו יותר מ-30 דקות עד שהגיע רופא מיילד לחדר לידה אשר החליט על ניתוח קיסרי דחוף, זמן שאינו סביר בנסיבות העניין”.

אלא שהרישום בגיליון היולדת (ת/6) מעיד על נוכחות של רופא מיילד שבדק את היולדת וחתם ליד כל בדיקה, בשעות 24:00, 24:30, 01:00 ו-01:30. ד”ר אבידן העיד בהקשר זה

— סוף עמוד 19 —

שהבדיקה נעשית על-ידי מיילדת ורופא שצמוד אליה בכל מקרה של לידה במצג עכוז (עמ’ 289 שורות 18-11).

כמו כן העיד ד”ר אבידן שמהרגע שבו תרשים המוניטור הדגים החמרה במצב העובר, מתחיל תהליך בו מובא הדבר לידיעת התורן הבכיר שמוזעק לחדר הלידה (בענייננו – ד”ר דיקר), ואז נערך דיון ומתקבלת החלטה (עמ’ 284 שורות 22-8).

פרופ’ חגי ציין בחוות דעתו (עמ’ 7 סע’ 1, עמ’ 8 סע’ 1 ל-נ/1) כי: “ההחלטה לביצוע ניתוח קיסרי הייתה נכונה ובוצעה לאחר שהיולדת הגיעה לפתיחה של-8 ס”מ ובתרשים המוניטור נצפו האטות משתנות משמעותיות במשך כ-20 דקות. קודם לכן לא היתה התויה לביצוע ניתוח קיסרי שכן היולדת לא הייתה בלידה פעילה ותרשים המוניטור היה תקין. […] האטות משמעותיות הופיעו לראשונה בשעה 1:10 לערך ולאחר 20 דקות הוחלט על ביצוע ניתוח קיסרי. על כן ההחלטה על ביצוע ניתוח בוצעה בזמן ולא הייתה התויה לביצוע ניתוח קודם לכן”.

ד”ר דיקר העיד בחקירתו בבית המשפט (עמ’ 374 שורות 24-17):

“ש: נכון שבשעה 01:00 מראה הניטור העוברי שחלה האטה מתמשכת וחמורה בפעילות לב העובר?

ת: ב-01:00 זה התחיל, 01:10.

ש: נכון שמרגע זה אנחנו רואים רישום עם האטות דחופות והשתנות?

ת: אנחנו רואים את השינוי בדופק לב העובר, אבל עדיין כשאנחנו מפענחים את זה, אנחנו רואים שיש האצות אחרי כל האטה, אנחנו רואים שההשתנות בתוך הדופק נשמרת. זה אומר שאנחנו חייבים לקבל החלטה, כשהעובר במצב תקין, ללכת לניתוח קיסרי. בשלב הזה השארנו אותה מחוברת למוניטור והתארגנו לניתוח קיסרי”.

וכאן יש מקום לשאול האם קיימת רשלנות:

– בזמן שעבר בין קביעה שהמדובר במצוקה עוברית הדורשת התערבות כירורגית לבין ההחלטה על ביצוע ניתוח קיסרי?

– בין הזמן שעבר בין מועד ההחלטה לבצע ניתוח קיסרי לבין הביצוע בפועל של הניתוח?

– וכן במידה ואחת התשובות לשאלה זו הינה בחיוב,- האם הוכח קשר סיבתי בין נזקי התובעת לבין הרשלנות שהיתה?

במכלול הראיות לעיל, מתבקשת המסקנה לפיה פרק הזמן בן כ-20 דקות שחלף עד שנתקבלה ההחלטה בשעה 01:30 -01:35 לבצע ניתוח קיסרי, – אינו חורג ממתחם הסבירות ואשר על כן אני דוחה את טענת התובעים לרשלנות הצוות הרפואי של בית חולים “השרון” בתואנה שההחלטה לבצע ניתוח קיסרי ביולדת התקבלה באיחור.

— סוף עמוד 20 —

הלכה פסוקה היא כי “רשלנות איננה מבחן של תוצאה בלבד ואף איננה מבחן של “חכמים לאחר מעשה”, אלא מבחנו של הרופא הסביר בשעת מעשה […]” (ע”א 5787/08 קפאח נ’ מדינת ישראל-משרד הבריאות, פורסם בנבו ב-10.8.2010).

כמו כן קבע בית המשפט העליון כי: “בבוא השופט היושב לדין להכריע בתביעה בגין רשלנות רפואית שארעה לכאורה במהלך לידה, שומה עליו להפריד באזמל חד בין מקרים בהם הופרה חובת הזהירות של הצוות הרפואי במהלך הלידה וכתוצאה מכך נגרם נזק ליולדת ו/או לתינוקה

לבין מצבים בהם הנזק היה “תולדה של פגעי טבע, בגדר אסון משמים”” (ע”א 10094/07 פלונית נ’ בית החולים האנגלי אי.מ.מ.ס, פורסם בנבו ב-24.11.2010).

בענייננו, כאמור, הוכח שהחלטותיו ופעולותיו של הצוות הרפואי שטיפל בתובעת היו מבוססות על שיקולים סבירים אשר לא חרגו מסטנדרט הזהירות והטיפול הנדרש מרופא סביר, נכון לאותה עת.

אבל אפילו היינו יוצאים מנקודת ההנחה שההחלטה לבצע ניתוח קיסרי התקבלה ובוצעה באיחור, אזי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי במובן זה שקבלת החלטה וביצוע הניתוח בשלב מוקדם יותר היו משפיעים לטובה על מצב התובעת, במובן שהנזק לא היה נגרם בכלל או שהיה פחות יותר.

אינדיקציה אפשרית לנזק היא כמובן ציון האפגר 5-4 שנרשם בגליון הלידה. ברור שרישום כזה יכול לאשש בסבירות גבוהה את העובדה שחבל הטבור היה כרוך סביב צווארה. ברור שנזק זה היה עובר ליציאתה לאוויר העולם (שכן האפגר מצוין בדקה 1), וכשאין מחלוקת שאז הצוואר משתחרר מחבל הטבור.

לכן, שאלת הרשלנות הרלבנטית צריכה להיבדק עובר לרגע זה ולא לאחריו, אם כי התנהלות רשלנית ברישומים יכולה במקרים מתאימים להעיד גם על התרשלות בטיפול. לאור מסקנתי לעיל, לא זה המקרה, ולכן אין לדיון זה כל נפקות לענייננו.

למעלה מן הצורך יצוין, שעיון בגיליון היולדת המקורי (עמ’ 5 ל-ת/6) מעלה, שבזמן אמת במהלך הלידה, נרשם על-ידי המיילדת (בעט שחור – ר’ עדות ד”ר דיקר בעמ’ 335 שורות 16-13), ציון אפגר המסתכם ב-9 בדקה הראשונה, וציון 10 בדקה החמישית. רישום זה מהווה אינדיקציה לכך שהציון של אפגר 5-4 שנרשם על-ידי ד”ר אבידן בדיעבד בגיליון הניתוח (נספח 4 ל-נ/5), מקורו אכן בטעות.

לאור כל האמור לעיל אני קובעת, שלא הופרה חובת הזהירות של הצוות הרפואי בבית חולים “השרון” כלפי התובעים; ומשלא הוכח קשר סיבתי בין פעולה שננקטה או מחדל לבין מצב התובעת, התייתר הדיון בסוגיית הנזק.

ז. סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

— סוף עמוד 21 —

בנסיבות ניהול הדיון כפי שזה משתקף בפרוטוקול, כל צד ישא בהוצאותיו.

בהתאם לבקשת עו”ד גלס מיום 16.5.2011 (עמ’ 378 לפרוטוקול), הריני לאשר בזאת לב”כ הנתבעת 2, שלאחר חלוף תקופת הערעור היא רשאית להוציא מתיק המוצגים את תרשים המוניטור המקורי (ת/8 ו-ת/9) ואת מסמך גיליון היולדת המקורי (ת/6) למטרת השבתם לבית חולים “השרון”.

ניתן היום 8.1.12, בהיעדר הצדדים.

המזכירות תמציא עותק פסק-דין זה לב”כ הצדדים בהמצאה כדין.

 

ד”ר דרורה פלפל, שופטת

ס/נשיאה

 

תביעה על קרם ברחם במהלך לידה- פס"ד

 

בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

 

ע”א 3062-07 דמרי ואח’ נ’ בית חולים אסף הרופא ואח’

בפני

כב’ השופטת אסתר קובו, סגנית נשיאה

כב’ השופטת מיכל רובינשטיין, סגנית נשיאה

כב’ השופטת צ’רניאק

המערערים

1.נורית דמרי

2.איציק דמרי

נגד

המשיבים

1.בית חולים אסף הרופא

2.ד”ר יפעת וינר

3.ד”ר אורי זילבר

4.משרד הבריאות-לשכת היועץ המשפטי

פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום תל אביב יפו, (כב’ השופטת בלהה טולקובסקי) בת.א. 102464/01. במסגרת הערעור התבקש בית המשפט לבטל את החלטת בית משפט קמא מיום 8/5/07, לפיה נדחתה תביעת המערערים, דמרי נורית ודמרי איציק (להלן:”המערערים”) ונקבע, כי לא עלה בידיהם להוכיח קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין הלידה השנייה של המערערת 1 לבין הקרע ברחמה, שארע בשבוע ה – 18 להריונה השלישי.

°

רקע עובדתי

המערערת 1, ילידת 1970 ובעלה,המערער 2, נישאו ביום 3/3/93. לבני הזוג ילדה אחת, ילידת 1995 שנולדה בניתוח קיסרי (להלן:”הלידה הראשונה”).

במהלך חודש יולי 1997 הרתה המערערת בשנית וביום 16/4/98 התקבלה המערערת ללידה בבי”ח אסף הרופא (להלן:”הלידה השנייה”). במהלך הלידה התעורר קושי בחילוץ סנטר העובר ונוצר מצב של פרע כתפיים (כליאת כתפיים). המיילדות והרופאים ניסו לחלץ את העובר בשיטת Mcroberts

— סוף עמוד 1 —

(להלן:”שיטת מק’רוברטס”) , אך ניסיון הצוות הרפואי לא צלח והעובר ממין נקבה , במשקל 3280 גרם , נפטרה מיד לאחר הלידה.

כחודשיים לאחר הלידה השנייה, הרתה המערערת פעם נוספת (להלן: “הלידה השלישית”). ביום 2/10/98, בהיותה בשבוע ה- 18 להריונה, התאשפזה המערערת בבית החולים עקב כאב עז ופתאומי בבטן התחתונה, חולשה ועילפון. מצבה הוסיף להתדרדר, לחץ הדם ירד והיא נכנסה למצב של הלם. המערערת הובלה לניתוח בטן חוקר במהלכו נמצא דם רב בחלל הבטן, העובר והשלייה נמצאו מחוץ לרחם, אובחן קרע לאורך כל הרחם ,הרחם היה הפוך כשדופנו הפנימית מופשלת כלפי חוץ וכתוצאה מכך נפטר העובר. במהלך הניתוח הפכו המנתחים את הרחם ותפרו את הקרע לכל אורכו במטרה לשמרו. הליך הניתוח היה תקין והתובעת שוחררה לביתה ביום ה – 6/10/98.

בתאריך 21/11/00 עברה המערערת בדיקת אולטרה סאונד (US) להערכת חלל הרחם. תוצאות הבדיקה הראו חלל רחם תקין ושחלות תקינות, ללא מעבר דרך החצוצרות – עקרות מכנית , עובדה שבגינה המערערת אינה יכולה לשוב ולהרות באופן טבעי. קיימת אפשרות של הפריה חוץ גופית, אך קיים סיכון באשר לסיכויי ההריון וחיי המערערת, לנוכח אפשרות לקרע חוזר של הרחם.

המערערים הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי במסגרת תיק ת.א. 2105/99 ועתרו לפיצויים הן בגין הנזק מהלידה השנייה שהסתיימה במות העובר והן בגין מצבה של המערערת כתוצאה מהקרע ברחם שנגרם במהלך ההריון השלישי. הדיון שהתנהל בבית משפט מחוזי, בפני כב’ השופטת גרסטל, פוצל בהסכמת הצדדים לשני שלבים. בשלב הראשון, פוצו המערערים על מות העובר בלידה השנייה – בסך כולל 331,306 ₪. בשלב השני, בדיון בסוגיית הקשר הסיבתי שבין הלידה השנייה לבין הקרע ברחם בלידה השלישית ותוצאותיו, סוכם כי הדיון יועבר לבית המשפט השלום.

ב. עיקרי טענות הצדדים וחוות דעת המומחים:

עיקרי טענות המערערים:

המערערים טענו, כי לאחר הלידה השנייה עוד לפני שחרור המערערת מבית החולים היה על רופאיה לבצע בדיקות ולוודא כי הפרוצדורה שעברה לא הותירה כל נזק. אי ביצוע בדיקות אלו הוא בבחינת מעשה רשלני. עוד טענו, כי ההמלצה שניתנה למערערת על ידי רופאיה, לנסות ולהרות מיד לאחר הלידה השנייה העמידה אותה בסכנת חיים וגרמה לאיבוד עובר נוסף.

אי ביצוע בדיקות כגון: ביופסיה , בדיקה מיקרוסקופית, בדיקת חלל הרחם למערערת בטרם שחרורה מבית החולים לאחר הלידה השנייה ורישום לקוי בגיליון הלידה מהווים חסר ראייתי בתביעת המערערת והם תוצאה של התרשלות המשיבים. אשר על כן, יש להעביר את נטל הראיה אל כתפי המשיבים, להוכיח כי לא הייתה התרשלות.

— סוף עמוד 2 —

המערערים טענו, כי יש מקום להחיל את הכלל הראיתי “הדבר מדבר בעדו”, המלמד, כי ההסתברות לגרימת הנזק הראיתי כתוצאה מהתרשלות במהלך הלידה השנייה עולה על ההסתברות להעדר קשר בין הלידה השנייה ובין הקרע ברחם.

לשיטת המערערים טעה בית משפט קמא בקביעתו, כי לא הוצבה תשתית ראייתית מספקת לצורך קיומו של קשר סיבתי – הסתברותי, היות ובהעדר הביופסיה ובדיקה מיקרוסקופית לא ניתן לשלול בבירור את האפשרות, כי הקרע ברחמה של המערערת נגרם כתוצאה מהשתרשות נמוכה של השלייה עם או ללא חדירה לדופן הרחם. המצב הוגדר כאותם מצבים בהם מתקיימת “סיבתיות עמומה” ועל כן די בהוכחה הסתברותית בשאלת קיומו של קשר סיבתי.

קיימת תשתית ראייתית מספקת לעניין ההסתברות לגרימת נזק כתוצאה מהתרשלות המשיבים במהלך הלידה השנייה, כך שקיימת אי ודאות מובנית מי מבין גורמי הסיכון גרם בפועל לנזקה של המערערת.

בית משפט קמא הותיר את סיבת הקרע ברחם המערערת כבלתי מבוררת, היות והמומחים (הן מטעם המשיבים והן מטעם המערערים) פרטו מספר גורמים שעשויים היו להסביר את היווצרות הקרע. המערערים טענו, כי בהעדר הכרעה בין המומחים צריך הספק לפעול לטובת המערערים וזאת לאור חוו”ד פרופ’ י. שנקר, מומחה מטעם המערערים (להלן: “פרופ’ שנקר”) ולאור טענתם, כי על פי נסיבות המקרה מתהפך נטל השכנוע.

המערערים טענו, כי חוות הדעת של פרופ’ חיים אברמוביץ (להלן:”פרופ’ אברמוביץ”), מומחה מטעם ביהמ”ש, אינה אובייקטיבית ונגועה במשוא פנים ולכן אין לקבלה.

חוות דעת מטעם המערערים:

פרופ’ יוסף שנקר, בחוות דעת מיום 15/8/00 קבע, כי הסיבה לקרע ברחם המערערת במהלך ההריון השלישי נעוצה בקרע סמוי שלא אובחן בלידה הקודמת שהייתה, כאמור, לידה טראומתית. בחוו”ד משלימה מיום 12/2/01, שהוגשה על ידי פרופ’ שנקר כתגובה לחוו”ד פרופ’ פייזר, מומחה מטעם המשיבים, ציין פרופ’ שנקר, כי במהלך הלידה השנייה אשר כללה ניסיון ממושך לשחרור העובר ממצב של כליאת כתפיים, בשיטה המכונה “מק רוברטס”, פעולה הכרוכה בהפעלת לחץ רב על קרקעית הרחם. לחץ מסוג זה, נטען, עשוי לגרום לאישה הנמצאת בלידה בפתיחה גמורה במשך שעתיים להיווצרות קרע שלם או חלקי, כפי שקרה במקרה הנדון.

עיקרי טענות המשיבים וחוות דעת המומחים:

— סוף עמוד 3 —

המשיבים טוענים, כי במסגרת תביעת המערערים שהוגשה לבית המשפט המחוזי בת.א. 2105/99 פוצו המערערים בגין הלידה השנייה שהסתיימה במות העובר, בסך כולל של כ- 331,306 ₪, במסגרת פשרה שהושגה בין הצדדים ומבלי להודות בחבות מצד המשיבים. לפיכך, המערערים אינם זכאים לפיצוי כפול בגין אותה עילת תביעה.

במסגרת פסק דינו המפורט של בית משפט קמא הוכח, כי לא ניתן לבסס קשר סיבתי בין הלידה השנייה של המערערת לקרע ברחם שארע בהריונה השלישי וכי הטיפול הרפואי שקיבלה המערערת היה סביר ומיומן. עוד טענו המשיבים, כי טענות המערערים מובאות ללא שום אחיזה בחומר הראיות, תוך התעלמות מוחלטת מקביעותיו של המומחה אשר מונה על ידי ביהמ”ש והתבססות על חוות דעת פרופ’ שנקר, אשר נמצאה כבלתי אמינה לאור העובדה, כי לאבחנותיו לא נמצאו תימוכין בספרות הרפואית המקובלת.

המשיבים דחו את טענת המערערים, כי אי ביצוע בדיקה לאחר הלידה השנייה יש בה בכדי להצביע על אי אבחון הנזק שהוביל להסתבכות הלידה השלישית. הוכח, כי כל הבדיקות שעברה המערערת לאחר הלידה השנייה ובמהלך המעקב אחר ההריון השלישי עד להופעת הקרע ברחם היו תקינות לחלוטין ולא היה שום רמז לקרע ברחם. יתירה מזאת, מומחה מטעם ביהמ”ש פרופ’ אברמוביץ וכן פרופ’ שנקר, המומחה מטעם המערערים קבעו בחקירתם הנגדית, כי לא היה צורך לבצע בדיקה של חלל הרחם לאחר הלידה השנייה.

המשיבים טענו, כי לא ניתנה למערערת כל המלצה רפואית לשוב ולהרות וגם המערערת עצמה הודתה במהלך שמיעת הראיות, כי אף אחד מהצוות הרפואי לא נקב מועד בו כדאי לה לשוב ולהרות. לא זאת אף זאת, לא הובאה על ידי המערערים כל תמיכה מהספרות הרפואית המקובלת לפיה, בנסיבות העניין, לא מומלץ ליולדת לשוב ולהרות לאחר הלידה השנייה. לפיכך לא היה מקום להמליץ למערערת להימנע מכניסה להריון נוסף במשך תקופה מסוימת לאחר הלידה השנייה.

המשיבים טענו, כי המערערים לא הצליחו להוכיח כי לאור נסיבות המקרה יש להעביר את נטל השכנוע לפתחם של המשיבים בדבר הקשר הסיבתי – עובדתי בין הלידה השנייה והקרע ברחם בלידה השלישית.

חוות דעת המומחה מטעם המשיבים:

— סוף עמוד 4 —

פרופ’ מ. ראובן פייזר (להלן: “פרופ’ פייזר”), בחוות דעת מיום 28/8/01 קבע, כי הגורם לקרע ברחם במהלך הלידה השלישית הוא השרשה נמוכה של השליה, באזור צלקת הניתוח הקיסרי מהלידה הראשונה.

חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט:

פרופ’ חיים אברמוביץ, המומחה מטעם בית המשפט, קבע בחוות דעת מיום 1/12/03, כי קרע ברחם הינו אחד הסיבוכים הנדירים והחמורים במיילדות. הסיבות להיווצרות קרע ברחם אינן ידועות וקיימים מספר גורמים אשר עלולים לסייע בהיווצרותו, כגון: צלקות רחמיות , השרשה נמוכה של השלייה עם חדירה של השלייה לדופן הרחם , קרע ספונטאני ללא צלקת קודמת, חבלה בהריון, פעילות תוך רחמית בלידה וולדנות גבוהה.

במקרה דנן ציין פרופ’ אברמוביץ, כי היות ולא היה דיווח על חבלה כל שהיא במהלך הריון המערערת יש בכך כדי לשלול את התקיימות הגורמים הבאים: חבלה בהריון, פעילות תוך רחמית בלידה וולדנות גבוהה. ביחס לצלקת ברחם המערערת כתוצאה מניתוח קיסרי שעברה בלידה הראשונה, ציין פרופ’ אברמוביץ כי הצלקת הייתה תקינה וחזקה .בנוסף, הקרע ברחם לא היה באזור הצלקת אלא לאורך הצלע הימנית של הרחם, רחוק מאזור הצלקת.

גורם נוסף שנבדק על ידי פרופ’ אברמוביץ הוא השרשה נמוכה של השלייה. בניתוח נמצא, כי השלייה נפרדה ונמצאה בחלל הבטן ולא נשארה דבוקה לדופן הרחם- דבר שאינו תומך בהסבר זה כגורם להיווצרות הקרע. עם זאת צוין בחוות הדעת, כי לא ניתן לשלול בוודאות גורם זה בהעדר ביופסיה ובדיקה מיקרוסקופית של שולי הקרע.

לסיכום קבע פרופ’ אברמוביץ, כי לאור האמור לעיל צלקת הניתוח הקיסרי והשרשה נמוכה של השלייה, אינן מספקות הסבר להיווצרות הקרע. לדעתו של פרופ’ אברמוביץ מדובר בקרע ספונטאני ללא גורם מסייע.

פרופ’ אברמוביץ שולל בחוות דעתו את ההסבר לקרע שניתן על ידי פרופ’ שנקר, לפיו הקרע הוא תוצאה של לחץ שהופעל על האזור במהלך הלידה השנייה. על פי קביעתו אין להשערה זו כל בסיס בתיעוד רפואי ובספרות המקובלת.

ממצאי בית משפט קמא:

על פי החלטת כב’ השופטת גרסטל , מיום 5/9/01 , אושרה הסכמת הצדדים לפיה המדינה – משרד הבריאות (נתבעת 4), מקבלת על עצמה את האחריות למעשי ו/או מחדלי הצוות הרפואי, בקשר עם האירועים נושא התביעה.

— סוף עמוד 5 —

בית משפט קמא בחן את טענות המערערים ביחס לגורמים שהובילו להיווצרות הקרע ברחם. המערערים טענו, כי הסיבה לקרע ברחם יכולה הייתה לנבוע מכל אחד מהגורמים הבאים: מתן פיטוצין לזירוז הלידה, התארכות השלב השני של הלידה, אירוע של פרע כתפיים וחילוץ העובר בשיטת “מק רוברטס”.

בית משפט קבע, כי על פי הרשומה הרפואית שתיעדה את מהלך הלידה השנייה והובאה כראייה בפני בית המשפט, כלל לא ניתן למערערת פיטוצין לזירוז הלידה. בית המשפט מצא את הרשומה הרפואית תקינה ומלאה ולא הוכח כל העדר רישום או חוסר ראייתי.

אשר להתארכות השלב השני בלידה השנייה (כמעט שעתיים) ולחילוץ העובר בשיטת “מק רוברטס”, צוין, כי אין מחלוקת בין המומחים כי מדובר בלידה וגינאלית ראשונה של התובעת, עם אפידורל ולכן מקובל שהשלב השני של הלידה יארך עד שלוש שעות. ביחס לחילוץ העובר תוך הפעלת שיטת “מק רוברטס” קיבל בית המשפט את חוות דעת המומחה מטעמו וקבע, כי מדובר בשיטה מקובלת לחילוץ עובר באירוע של פרע כתפיים לפיה במטרה להקל על העובר מכופפים את ברכי היולדת לעבר הבטן ותוך כך מפעילים לחץ על עצם החיץ, פעולה מאפשרת את חילוץ כתפיי העובר. כאמור הלחץ הופעל על עצם החיץ ולא על קרקעית הרחם.

בנוסף, בבדיקה פתולוגית של העובר לא נמצאו שברים או חבלות שיכלו להצביע על הפעלת לחץ חיצוני ובלתי סביר שהופעל על הרחם , כפי שטענו המערערים.

להשלמת התמונה צוין, כי אין בספרות הרפואית המקובלת כל אינדיקציה לכך שהפעלת הפרוצדורה האמורה, עלולה לגרום לקרע ברחם.

בית המשפט אפוא דחה את ההסבר לקרע שהובא בחוות דעת פרופ’ שנקר לפיו המערערת סבלה מקרע סמוי ברחמה לאחר הלידה השנייה ואשר לא אובחן לאחריה, היות ולא הוכח, כי המערערת סבלה מביטוי כלשהו של הקרע ברחם כגון: דימום יתר, מחלת חום וכד’ בחודשים שלאחר הלידה ובמהלך ההיריון השני עד שבוע – 18. המערערת עברה בדיקות שונות במסגרת מעקב ההיריון השני, בדיקות שהראו התפתחות תקינה ללא ממצאים נוספים.

אי ביצוע בדיקה של חלל הרחם – בית המשפט דחה את טענת המערערים,כי אי ביצוע בדיקה של חלל הרחם לאחר הלידה השנייה הוא בגדר טיפול רפואי רשלני, זאת לאור העדרם של סימנים קליניים כגון: חום, כאבים או דימום חריג, שהיה בהם כדי לעלות חשש לקרע ברחם. במקרה דנן, לא הייתה כל אינדיקציה קלינית לבצע בדיקה של חלל הרחם לאחר הלידה ומוסכם על המומחים כולם, כי בפרקטיקה המקובלת אין חובה לבצע בדיקה זו. מכאן שהמשיבים לא התרשלו באי ביצוע הבדיקה האמורה.

— סוף עמוד 6 —

המלצה לשוב ולהרות – בית המשפט קבע, כי במקרה דנן לא הוכח שהיה על משיבים להמליץ בפני המערערת להימנע מלהיכנס להריון בתקופה הסמוכה שלאחר הלידה השנייה, שכן לא הובאה כל מובאה מהספרות, התומכת בטענה כי היה מקום, בנסיבות העניין, להמליץ זאת בפני המערערת.

בהתבסס על חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, פרופ’ אברמוביץ, קבע בית משפט קמא כי יש להותיר את סיבה לקרע כבלתי מבוררת.

העברת נטל הראיה – בית משפט הבחין בין העברת נטל הראיה בגין טענה לחוסר ראייתי, לבין העברת נטל הראיה מכוח הכלל של “הדבר מדבר בעדו”.

שאלת קיומו של נזק ראייתי – העברת נטל הראיה בגין גרימת נזק ראייתי תהא מוצדקת במקום בו החסר הראיתי נגרם בשל התרשלותם של המשיבים. לאור קביעתו של בית משפט קמא, כי אי ביצוע בדיקת חלל הרחם לאחר הלידה השנייה תאם את הפרקטיקה הרפואית המקובלת, לפיה בהעדר אינדיקציה קלינית שיש בה כדי לעורר חשד לקרע ברחם, אין מקום בביצוע הבדיקה – הרי שחסר ראייתי הנובע מהעדר בדיקה זו אינו נגוע בהתרשלות ואין להעביר בגינו את נטל השכנוע למשיבים.

מעבר לכך, המערערים לא עמדו בנטל להוכיח טענתם בדבר הקשר הסיבתי – עובדתי בין הלידה השנייה והקרע ברחם כך שלא עלה בידם להעביר את נטל השכנוע לכתפי המשיבים.

אשר לאי זימון המיילדות לעדות קבע בית משפט קמא, כי לא הובהר איזה נזק ראייתי נגרם למערערים עקב כך בעוד שלא הוכח חסר ראייתי על פי התיעוד בלידה השנייה, אשר מיד לאחריה נערך “תחקיר” שתועד בזמן אמת.

הדבר מדבר בעדו – נקבע כי בעניינו, לא הוצבה תשתית ראייתית המלמדת, כי ההסתברות לגרימת הנזק כתוצאה מהתרשלות המשיבים במהלך הלידה השנייה, עולה על ההסתברות להעדר קשר בין הלידה השנייה ובין הקרע ברחם. לאור האמור, דין הטענה בדבר הכלל הראייתי “הדבר מדבר בעדו”- להידחות.

שאלת הקשר הסיבתי – לאור האמור לעיל, בית המשפט הגיע למסקנה, כי לא עלה בידי המערערים להוכיח קיומו של קשר סיבתי – עובדתי בין התרשלותם של המשיבים בניהול הלידה השנייה לבין הנזק – הקרע ברחם שארע בלידה השלישית.

על אף קביעתו בדבר אי הוכחת קשר סיבתי – עובדתי, דן בית משפט קמא בשאלת גובה הנזק וקבע, כי אילו נדרש היה לקבוע פיצוי למערערים בגין כאב וסבל, עקב אובדן יכולת המערערת להרות באופן טבעי, בשל עקרות מכנית בה לקתה, היה פוסק פיצוי בסך 500,000 ₪ לשני המערערים. בנוסף צוין, שאם וכאשר היו מחליטים המערערים להרחיב את משפחתם ובשים לב לתקנות אימוץ ילדים (תשלומים מותרים לעמותה מוכרת), התשנ”ח – 1988, היה בית המשפט פוסק פיצוי גלובלי, בסך 75,000 ₪.

— סוף עמוד 7 —

דיון והכרעה:

נסיבות המקרה שלפנינו מכמירות לב. המערערים איבדו פעמיים את פרי ביטנה של המערערת שנותרה לאחר הלידה השלישית ללא יכולת להרות שוב באופן טבעי, בשל עקרות מכנית בה לקתה. בית משפט קמא קבע, כי לנוכח הראיות וחוות דעת המומחים שהוצגו לפניו, לא ניתן לבסס קשר סיבתי בין הלידה השנייה לבין הסתבכות הלידה השלישית ומצבה הבריאותי של המערערת לאחריה.

המערערים טענו, כי נפלה טעות בהכרעה זו של בית משפט קמא וזאת לאור התרשלות המשיבים בביצוע בדיקות רלוונטיות, אשר יכלו לשפוך אור על מצבה של המערערת במהלך האירועים שנדונו בתביעתה. בעניין זה נזכיר, כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאי הערכאה הדיונית לה הוצגו הראיות והיא זו ששקלה אותן.

יפים דבריו של השופט נ’ הנדל בע”א 2087/08 אורלי מגן נ’ שירותי בריאות כללית, ע”מ 12, פסקה 6:

“ככלל, יתערב בית משפט זה בממצאיה העובדתיים של הערכאה המבררת ובקביעות מהימנות במקרים חריגים גרידא. כך, למשל, מקום בו התשתית העובדתית מופרכת או בלתי סבירה בעליל או שבולטת בפסק הדין של הערכאה דלמטה “טעות משפטית שורשית” (ע”א 6768/01 רגב נ’ מדינת ישראל, פ”ד נט(4) 625, 631). הדברים מקבלים משנה תוקף עת עסקינן במקרים בהם מבוססת התשתית העובדתית שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי על חוות דעת מומחים בתחום הרפואה (ע”א 1918/08 פולר נ’ בית חולים “העמק” ואח’ [פורסם בנבו] (28.3.2010); ע”א 2989/95 קורנץ נ’ מרכז רפואי ספיר – בית החולים “מאיר” פ”ד נא(4) 687, 695; אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית – 2009) 668).”

המומחים כולם הסכימו, כי הפרקטיקה המקובלת ביחס לביצוע בדיקת חלל הרחם אינה מחייבת ביצוע הבדיקה ליולדת בלידה רגילה לאחר ניתוח קיסרי, קל וחומר- כאשר לא הייתה כל אינדיקציה קלינית כגון: חום, כאבים או דימום חריג שהיה בהם כדי להעלות חשד אף לקרע ברחם. אי ביצוע ביופסיה ובדיקה מיקרוסקופית של שולי הקרע, נבע מרצון הרופאים המנתחים במהלך הלידה השלישית להימנע מכריתת הרחם וניסיון לתקנו במטרה לשמרו. לפיכך, גם אי ביצוע הבדיקות אינו נופל בגדר התרשלות המשיבים.

מכאן ולאור הקביעה, כי ערכאת ערעור אינה מתערבת בקביעות עובדתיות שקבעו הערכאות שקדמו לה המבוססות על חוות מומחים רפואיים- דין טענה זו להידחות.

— סוף עמוד 8 —

העברת נטל הראייה בגין חוסר ראייתי – כפי שצוין לעיל, טענת המערערים להעברת נטל הראייה בגין חסר ראייתי נדחית לאור קביעתנו, כי אי ביצוע הבדיקות האמורות אינו נגוע בהתרשלות המשיבים ואין מקום להעביר בגינו את נטל הראייה אל כתפיהם.

המערערים מעלים טענה נוספת להעברת נטל ההוכחה – טענת “הדבר מדבר בעדו”. מקובלת עלינו קביעת בית משפט קמא, כי לא ניתן להחיל כלל זה במקרה שלפנינו שכן לא הונחה תשתית עובדתית המצביעה על הסתברות שאכן קיים קשר בין הנזק שנגרם במהלך הלידה השנייה ובין הקרע ברחם להתרשלות המשיבים.

המערערים טענו, כי מאחר וקיימת אי ודאות מובנית ביחס למי מבין גורמי הסיכון המוכרים גרם בפועל לקרע ברחם המערערת, יש להכיר במצבה של המערערת כאחד מאלה בהם מתקיימת “סיבתיות עמומה” ועל כן די בהוכחת הסיבתיות העמומה כדי לשלול את שאלת הקשר הסיבתי.

בדא”נ 4693/05 בית חולים כרמל חיפה נ’ עדן מלול (להלן:”פרשת עדן מלול”) נפסק כי, ככלל, אין להכיר בחריג האחריות היחסית (כחריג לכלל מאזן ההסתברויות), במקרים של סיבתיות עמומה.

חריגה מכלל מאזן ההסתברויות תיעשה במקרים חריגים בלבד וכאשר מתקיימת הטיה סדרתית מצד המזיק כלפי ניזוקים רבים (מבחן הטיה הנשנית). כל אימת שלא עמד תובע בנזיקין בהוכחה, כי עסקינן במקרה חריג, לא תחול על המקרה דוקטרינת פיצויי הניזוק לפי הסתברות הנזק.

ראה דבריו של המשנה לנשיאה השופט א’ ריבלין בפרשת עדן מלול, ע”מ 41-42, פסקה 44:

“עד כה התמודדה הפסיקה עם העמימות הסיבתית תוך קביעת מבחנים המתמקדים במקרה הבודד, ותוך חתירה להשגת צדק פרטני. אין לכחד כי במקרים של עמימות סיבתית יש לעיתים בהחלת כלל מאזן ההסתברויות כדי לאתגר את תחושת הצדק. אולם תחושה זו אינה חזות הכול והיא עלולה, לטעמי, להטעות. לא כל המקרים של עמימות סיבתית מצדיקים חריגה מכלל מאזן ההסתברויות. על פני רוב המקרים הנדונים, כלל וָתִיק זה הוא כאמור המוצדק והראוי ביותר. חריגה ממנו מצריכה טעמים חזקים. טעמים אלה ניתן למצוא על-ידי הרחבת נקודת המבט ואיתור הטיה נשנית. ודוק: לא מדובר בדוקטרינה המסירה את הקושי בכל המקרים שיש בהם עמימות סיבתית, או המפיגה תמיד את אי-הצדק שעלול לנבוע מאי-הוודאות. דוקטרינה כזו, חוששני, אין בנמצא ויעידו על כך הניסיונות המגוונים להתחקות אחריה. אף כי גישתנו נותנת מענה לקבוצה מסוימת של מקרי עמימות סיבתית, אין להתעלם מכך שיתכנו מקרים שבהם עמימות סיבתית תמנע מניזוקים לזכות בפיצוי אשר לולא העמימות היו זוכים בו. תוצאה זו היא הרע במיעוטו שכן המרה נרחבת של הכלל הרגיל בדבר הצורך להוכיח את כל יסודות

— סוף עמוד 9 —

העוולה במאזן ההסתברויות, בכלל מתחרה, תוביל לתוצאות מוקשות אף יותר, לא רק כלפי נתבעים אלא גם כלפי תובעים. את גבולות השיטה אין לפרוץ אלא באופן זהיר ושיטתי. שיטה זו טמונה במבחן ההטיה הנשנית. “

מבחן ההטיה הנשנית קובע, כי על התובע בנזיקין להוכיח ארבעה יסודות: מזיק, קבוצת ניזוקים, סיכון חוזר ומשותף והטיה עקבית בהחלתו של “ככל מאזן ההסתברויות”. במקרה דנן, המערערים מיחסים לטיפול הרשלני,לכאורה שקיבלה המערערת במהלך הלידה השנייה ולאחריה בלידה השלישית כגורם לנזק שנגרם לה. כפי שציינו לעיל, לא עלה בידי המערערים להוכיח קשר סיבתי הסתברותי ביחס לטענה זו. בכדי למלא את דרישות מבחן ההטיה הנשנית היה על המערערים להצביע על קבוצת ניזוקים שנפגעו כתוצאה מאותה התנהלות לקויה של המשיבים. המערערים לא מלאו דרישה זו. בנוסף, לא נמצאה כל הוכחה לטענות המערערים בספרות הרפואית המקובלת ביחס לגורם הסיכון וכן לא נמצאו הוכחות המטות את מאזן ההסתברות, כך שהאפשרות כי המערערת אכן נפגעה מהטיפול הרפואי שקבלה מהמשיבים, גובר על האפשרות שלא כך. מכאן שדין טענה זו להידחות.

ראוי לזכור את דבריה של כב’ השופטת א’ פרוקצ’יה בע”א 6768/01 רגב נ’ מדינת ישראל פ”ד נט(4) 625, 632:

“יש להיות ערים לעובדה כי לא כל פגיעה, ותהא הפגיעה קשה ביותר ביולדת או בתינוק, הינה תוצאה של תקלה או רשלנות רפואית. תהליך ההיריון והלידה הינו תופעה שנלווה לה לא אחת יסוד של אי-ודאות, ולעתים סיכון בצדה. יש להבחין באזמל חד בין פגיעות שהן תולדה של פגעי טבע, בגדר אסון משמים, לבין אלה שהן פרי תקלות רפואיות, בין עקב שיקול-דעת רפואי מוטעה, שאינו בהכרח רשלני, ובין עקב רשלנות מקצועית (ע”א 705/78 רמון נ’ מאוטנר [8], בעמ’ 555; ע”א 612/78 פאר נ’ קופר [9], בעמ’ 727; ת”א (י-ם) 668/92 שטראוס (קטין) נ’ ד”ר עוז [20]).”

אין חולק, כי אכן מדובר במקרה קשה ומצער אליו נקלעו המערערים, אך ללא הוכחת קשר סיבתי בין מהלך הלידה השנייה לקרע ברחם המערערת בלידה השלישית וללא תימוכין לטענות המערערים ולחוות דעת המומחה מטעמם בספרות הרפואית המקובלת, לא ניתן לקבוע כי השתלשלות האירועים היא תוצאה של התרשלות המשיבים בטיפול הרפואי שהעניקו למערערת.

המערערים טענו , כי חוות הדעת של פרופ’ אברמוביץ, המומחה מטעם ביהמ”ש, נגועה במשוא פנים ועל כן אין לקבלה. פסילת חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט תעשה בנסיבות חריגות, כאשר מתעורר חשד ממשי לעיוות דין. אנו מקבלות את קביעת בית המשפט קמא ודוחות את טענת המערערים. אילו סברו המערערים כי קיימת מניעה כל שהיא למינוי פרופ’ אברמוביץ כמומחה מטעם בית המשפט, היה עליהם לטעון טענות אלו בטרם מתן חוות הדעת ולא לאחריה.

— סוף עמוד 10 —

סוף דבר:

לנוכח המסקנה כי המשיבים לא התרשלו בטיפול במערערת וכן לאור העובדה כי לא הוכח קשר סיבתי בין מהלך הלידה השנייה לבין קרע ברחם המערערת במהלך הלידה השלישית ומצבה של המערערת לאחריה – אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא.

הערעור נדחה.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

הפקדון שהופקד יוחזר למערערים.

רשלנות רפואית בלידה – שאלה נוספת

שלום רב יש לי שאלה בנושא רשלנות רפואית בלידה

שמי מיכל ויש לי ילד בן 10 אשר עלה לכתה ד השנה ההריון שלו היה תקין לחלוטין אך הלידה לא. הגעתי עם צירי לידה אך כולם היו בשאנטי (חדר היולדות היה ריק וכולם שתו קפה)

חיברו אותי למוניטר ואחרי חצי שעה הגיע רופא שאמר שאין לי כלום ואני יכולה ללכת הביתה. אציין שהייתי בשבוע 41 להריון. לא יכולתי לעמוד על הרגליים והתחננתי שיעשו לי בדיקה גופנית בסופו של דבר האחות הועילה בטובה לבדוק אותי וגילתה שאני בפתיחה ושלחה אותי להתקלח והלידה התחילה במקלחת ומכאן הכל התחיל להתבלגן. ממילדת אחת הן הפכו להיות 8 מיילדות ורופאה כמובן לידה ללא אפידורל והילד נולד עם 7 כריכות סביב כל הגוף. לקח המון זמן עד שהגיע הבכי וכולם שם צעקו. כשהשתחררתי מבית החולים במכתב היה כתוב שהכל בסדר ואני לא התייחסתי לזה. אך כמובן שאז הגיעו הבעיות וברוך השם הילד בסדר אך הוא נולד עם בעיות מוטוריות קשות וכל החיים אנחנו בטיפולים ורק מאחר ועזבתי את העבודה לשנתיים ודאגתי שהוא יקבל כל מה שצריך הוא עלה לכתה ד כמו כל החברים.

האם יש עילה לתביעת רשלנות רפואית בלידה?

תשובה

מיכל שלום, לאחר שיחה התרשמתי שהיה לחץ בסוף לידה בגלל חבל טבור כרוך סביב צוואר אבל מוניטור היה תקין, לא היו סימנים מצוקה מקדימים, אפגר תקין בלידה, תינוק היה בתינוקיה רגילה לאחר לידה,. היא אומרת ששמעה קולות חנוקים , אבל זה היתה בטוח נשימה אולי עם הפרשות בדרכי אוויר. בלידה חטופה לא היה להם זמן למוניטורים נוספים או משהו אחר, היא ילדה תוך דקות. לא נראה שיש רשלנות. אנחנו נתייעץ עם גניקולוג , נחשוב ונחזור אולי עם שאלות נוספות,

נראה שהיתה לידה מהירה מאוד ומוניטור שעשו לך כנראה היה תקין לפי דבריו של רופא . אם לא היו סימני מצוקה עוברית במוניטור או צניחת חבל טבור בבדיקה ואגינלית, שדורשים ניתוח מיידי לא ניתן לראות רשלנות. לא ברור באזה שלב השתתפו 6 מיילדות ולמה, מה אפגר, וכמה זה המון זמן לא בכה. אם ללא הנשמה , ללא טיפול באשפוז לתינוק – אז קשה לראות קשר בין בעיות מוטוריות ולידה.

למידע נוסף ניתן לעניין בעמוד – רשלנות בלידה

רשלנות רפואית בלידה – שאלה 2

שלום רב יש לי שאלה בנושא רשלנות רפואית בלידה

שמי מיכל ויש לי ילד בן 10 אשר עלה לכתה ד השנה ההריון שלו היה תקין לחלוטין אך הלידה לא.

הגעתי עם צירי לידה אך כולם היו בשאנטי (חדר היולדות היה ריק וכולם שתו קפה)

חיברו אותי למוניטר ואחרי חצי שעה הגיע רופא שאמר שאין לי כלום

ואני יכולה ללכת הביתה. אציין שהייתי בשבוע 41 להריון.

לא יכולתי לעמוד על הרגליים והתחננתי שיעשו לי בדיקה גופנית

בסופו של דבר האחות הועילה בטובה לבדוק אותי וגילתה שאני בפתיחה ושלחה אותי להתקלח והלידה התחילה במקלחת ומכאן הכל התחיל להתבלגן.

ממילדת אחת הן הפכו להיות 8 מיילדות ורופאה

כמובן לידה ללא אפידורל

והילד נולד עם 7 כריכות סביב כל הגוף.

לקח המון זמן עד שהגיע הבכי וכולם שם צעקו.

כשהשתחררתי מבית החולים במכתב היה כתוב שהכל בסדר

ואני לא התייחסתי לזה.

אך כמובן שאז הגיעו הבעיות

וברוך השם הילד בסדר

אך הוא נולד עם בעיות מוטוריות קשות

וכל החיים אנחנו בטיפולים

ורק מאחר ועזבתי את העבודה לשנתיים ודאגתי

שהוא יקבל כל מה שצריך הוא עלה לכתה ד כמו כל החברים.

האם יש עילה לתביעת רשלנות רפואית בלידה?

תשובה

מיכל שלום, לאחר שיחה התרשמתי שהיה לחץ בסוף לידה בגלל חבל טבור כרוך סביב צוואר אבל מוניטור היה תקין, לא היו סימנים מצוקה מקדימים, אפגר תקין בלידה, תינוק היה בתינוקיה רגילה לאחר לידה,. היא אומרת ששמעה קולות חנוקים , אבל זה היתה בטוח נשימה אולי עם הפרשות בדרכי אוויר. בלידה חטופה לא היה להם זמן למוניטורים נוספים או משהו אחר, היא ילדה תוך דקות. לא נראה שיש רשלנות. אנחנו נתייעץ עם גניקולוג , נחשוב ונחזור אולי עם שאלות נוספות,

נראה שהיתה לידה מהירה מאוד ומוניטור שעשו לך כנראה היה תקין לפי דבריו של רופא . אם לא היו סימני מצוקה עוברית במוניטור או צניחת חבל טבור בבדיקה ואגינלית, שדורשים ניתוח מיידי לא ניתן לראות רשלנות. לא ברור באזה שלב השתתפו 6 מיילדות ולמה, מה אפגר, וכמה זה המון זמן לא בכה. אם ללא הנשמה , ללא טיפול באשפוז לתינוק – אז קשה לראות קשר בין בעיות מוטוריות ולידה. למידע נוסף ניתן לעניין בעמוד – רשלנות בלידה

פס"ד רשלנות בלידה- נזקים נוירולוגים וכן מוטוריים

להלן פס”ד חדש בנושא רשלנות בלידה

בית המשפט המחוזי בת”א חייב את בי”ח לניאדו לשלם למעלה משלושה מליון ש”ח לבחורה שסובלת מנזקים מוטוריים וכן נוירולוגים עקב רשלנות בלידה

בית משפט המחוזי תל אביב – יפו בתאריך: 23/02/2011

 

ת”א 1719-06

בפני: 1. כב’ השופט/ת דליה גנות

תובעים: 1. פלונית

– נגד –

נתבעים: 1. בית חולים לניאדו

ב”כ תובעים: 1. עו”ד מ. לוי

ב”כ נתבעים: 1. עו”ד א. אלרום

פסק-דין

1. בפניי כתב תביעה אשר הוגש על ידי פלונית (להלן: “התובעת”) כנגד מרכז רפואי צאנז ע”ש לניאדו, עמותה רשומה 580082014 קריית צאנז (להלן: ” הנתבע” או “בית החולים”).

העובדות הצריכות לעניין

2. התובעת, נולדה בבית החולים ביום 22.8.81. מכתב התביעה עולה, כי אמה של התובעת (להלן: “האם”) התקבלה בצהרי יום ו’ – 21.8.81 לבית החולים, בהיותה בשבוע ה- 35+ להריונה בשל ירידת מי שפיר, ואושפזה במחלקה למעקב. למחרת היום – 22.8.81 – בשעות הבוקר “החלו צירים שהתבטאו בכאבי בטן תחתונה ודימום לדני” (סע’ 7 לכתב התביעה). בשלב מסויים הועברה האם לחדר לידה, שם לדבריה, היא איבדה את הכרתה עקב דימום קשה, לא לפני שהתלוננה על סחרחורת, חולשה, הרגשה רעה ” וכאבים ללא הפוגה בבטן התחתונה לפני ובמהלך הלידה” (שם). מכתב התביעה עולה, כי הצוות הרפואי החל בניטור הדופק העוברי ופעילות הרחם בשעה 11:00. ניטור זה הופסק בשעה 12:13, ובסופו של דבר חולצה התובעת באמצעות שולפן ריק (וואקום) בשעה 13:10.

התובעת נולדה במשקל של 2,500 ק”ג ללא דופק וללא נשימה עם ציון אפגר 0, ובוצעו בה פעולות החייאה מאומצות, אשר למרבה המזל נשאו פרי.

לטענת התובעת, כתוצאה מהלידה הטראומטית היא נותרה “עם נזק מוטורי ונוירולוגי קשה, חלק הגוף הימני של התובעת משותק למחצה, התובעת צולעת בצורה קשה, מתקשה בהליכה, מתקשה לבצע פעולות מוטוריות פשוטות בחיי יום יום” (סע’ 12 לכתב התביעה).

התובעת מסתמכת בתביעתה על חוות דעתו של דר’ ערן אהרן בתחום הגניקולוגיה, הקובע, כי קיים קשר סיבתי בין נכויותיה של התובעת לבין התנהלותו הרשלנית של בית החולים, וכן היא מסתמכת על חוות דעתו של פרופ’ עמוס קורצ’ין, אשר הגיע למסקנה, כי נכותה המשוקללת של התובעת הינה בשיעור של 92%.

נוכח האמור עותרת התובעת לפיצוי בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד; הפסדי שכר לאם התובעת; עזרת בני משפחה וצד ג’ לעבר ולעתיד; הוצאות רפואיות ופרא רפואיות לעבר ולעתיד; הוצאות שיקומיות וסיעודיות לעבר ולעתיד; הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד; כאב וסבל; הפסד פנסיה; התאמת דיור; טיפול נפשי; ייעוץ מיני; דמי הבראה ודמי חופשה.

3. הנתבע כופר בטענות המופנות כלפיו ובחבותו לפיצוי התובעת, וכן דוחה את הטענות בדבר התרשלותו ותוצאותיה הנטענות. לדברי הנתבע נובעת נכותה של התובעת “בשל פגמים מולדים ו/או בשל אירועים אחרים אשר אירעו לתובעת לאחר לידתה ובמהלך חייה…” (סע’ 5.1 לכתב ההגנה), ומכל מקום, לגרסתו, לא נפל כל פגם בטיפול באם התובעת מרגע קבלתה בבית החולים ועד לידת התובעת. עוד טוען הנתבע, כי יש לדחות את התובענה מחמת התיישנות ו/או שיהוי.

חוות דעתו של דר’ אהרן ערן

4. דר’ ערן מציג את עצמו בחוות דעתו כ” מומחה ברפואת נשים, מנתח, מיילד ובדיקות אולטרה-סאונד”. מחוות דעתו של דר’ ערן עולה, כי אם התובעת התקבלה לבית החולים בצהרי יום 21.8.81 “עקב ירידת מי שפיר מוקדמת בשבוע ה- 35 להריונה”. דר’ ערן מציין, כי ההריון נשוא התובענה הינו הריונה השלישי (?) של אם התובעת, ובעברה יש לציין שתי לידות והפלה אחת, ובאשר להריון נשוא כתב התביעה – מחוות הדעת עולה, כי אם התובעת סבלה במהלך השליש הראשון והשני להריון מדימומים לדניים לסירוגין.

למחרת קבלתה של אם התובעת לבית החולים, ביום 22.8.81 “החלו צירים שהתבטאו בכאבי בטן תחתונה ודימום לדני”. אם התובעת הועברה לחדר לידה, ולדברי דר’ ערן ” אין רשומה רפואית אשר מתעדת את הבדיקה וממצאיה בקבלתה, ואין רשומה רפואית המתעדת את האירועים במהלך אשפוזה עד להעברתה לחדר לידה”. עוד מציין דר’ ערן, כי “אין רשומה רפואית המתעדת את מהלך הלידה. וכי ישנו בנמצא גליון פרטוגרם” אשר מתעד בדיקה בשעה 11:00 ובשעה 12:00 בלבד, וליד הכותרת ” דפיקות לב העובר” נרשם “שינויים קשים בדופק “, וכן אין תיעוד לגבי מהלך הלידה לאחר השעה 12:00 ועד השעה 13:10 עת חולצה התינוקת באמצעות שולפן ריק. ניטור דופק העובר ופעילות הרחם החל בשעה 11:00 והסתיים בשעה 12:35, כ-35 דקות טרם חילוץ התינוקת בשעה 13:10. אין תיעוד על תלונות היולדת אודות סחרחורת, חולשה, הרגשה רעה וכאבים בלתי נסבלים ללא הפוגות בבטן תחתונה במהלך הלידה. אין עדות ” כי עוד טרם חילוץ העובר מאבדת רחל (אם התובעת – ד.ג.) את הכרתה עקב דימום קשה. הרשומה הרפואית כוללת רשומות שנכתבו בדיעבד וללא ציון שעת כתיבתם…”. דר’ ערן ממשיך ומציין, כי “תחת השעה 13:10 נכתב: “שינויים קשים בדופק, קיבלה פטידין 50 מ”ג, פנרגן 25 מ”ג תוך ורידי. הדופק הגיע ל- 140. ירידה בדופק מתחת ל- 100, חשד להיפרדות שלייה. הוחלט לסיים עם ואקום. נולדה בת באפגר 2-0, אספיקציה קשה, בוצעה אינטובציה, היולדת דיממה. הפרעות בקרישת דם. קיבלה 4 מנות דם, 4 פלזמה, פברינוגן ונוזלים”.

דר’ ערן סקר את מהלכי הצוות הרפואי מאז קבלתה של אם היולדת ללידה ועד הלידה עצמה, והגיע למסקנה, כי הצוות התרשל בהיבטים הבאים: לא בוצעה ליולדת בדיקה קלינית לפני ובמהלך הלידה; לא נערך דיון בהתייחס להתכווצויות הרחמיות התכופות – טטניה, והדימום שהתגבר; אין תיעוד על מידת היפרדות השלייה; עבר זמן ארוך מאוד בין תחילת הדימום ועד לביצוע הלידה, דבר שגרם “לתחלואת התינוקת וסיכן את חיי היולדת”; לא הייתה תגובה הולמת לירידה בדופק העובר ולקצב הלב הסינוסואידלי; לא הייתה התייחסות נאותה לניטור העובר ולא נלקחה בדיקת PH עוברי לשלילת מצוקת העובר; הייתה התעלמות מאבחנה של חשד להיפרדות שלייה; לא נלקחה בדיקת PH בסמוך לאחר הלידה; לא בוצע ניתוח קיסרי דחוף “עת נצפתה עדות למצוקת העובר בניטור שהייתה מלווה עם דימום לדני”, ובמקום לפעול לסיום הלידה במהירות, ניתנו לה פטידין ופנגרן שגרמו לדיכוי נוסף של העובר;

חוות דעתו של פרופ’ עמוס קורצ’ין

5. פרופ’ קורצ’ין – נוירולוג ופרמקולוג בהכשרתו – הגיע למסקנה, כי התובעת סובלת מנזק קשה כתוצאה ישירה מהליך הלידה. “נזק זה נגרם כתוצאה מהפסקה באספקת חמצן למוח, בגלל העדר נשימה ופעולת לב”. פרופ’ קורצ’ין מציין בחוות דעתו, כי “ציון האפגר היה נמוך מאוד, וזאת לאחר נסיונות החייאה ממושכים”. פרופ’ קורצ’ין מסביר בחוות דעתו, כי “המוח הינו האיבר הרגיש ביותר לנזק אנוכסי כזה, והפגיעה במקרה הנוכחי הייתה קשה מאוד”, ולפיכך, מסקנתו הינה, כי הפגיעה הנוירולוגית והשכלית הקשה ממנה סובלת התובעת, הינה תוצאה של הנזק האנוכסי, “מה גם שלא אותרה כל סיבה אפשרית אחרת לנזק המוחי החמור”.

פרופ’ קורצ’ין קבע את נכויותיה של התובעת כדלקמן:

בשל הפיגור השכלי – 50% נכות לפי תקנה ד’ 2 לתקנות המוסד לביטוח לאומי.

בשל השיתוק מימין – 70% נכות לפי תקנה 29(1) א’ III לתקנות המוסד לביטוח לאומי.

בשל התנועות הבלתי רצוניות – 20% – 30% נכות לפי תקנה 29 8 I (דו צדדית).

חוות דעתו של פרופ’ יצחק בליקשטיין

6. פרופ’ בליקשטיין – מומחה ברפואת יילוד וגניקולוגיה הגיש את חוות דעתו לבקשת הנתבע. מחוות דעתו עולה, כי היולדת התקבלה לבית החולים ביום שישי ה- 21.8.81 בשעה 14:00 בשבוע 35 להריון, עקב ירידת מי שפיר. לדבריו “בקבלה נמצאו פרמטרים אמהיים תקינים, והיולדת אושפזה להשגחה. במוניטור היו צירים כל 3-2 דקות, העובר היה במצג ראש ובכניסה לאגן. תרשים המוניטור….. מדגימים צירים סבירים, כל 3 דקות ודופק עוברי תקין לחלוטין”.

מחוות הדעת עולה, כי למחרת היום “התפתחו צירים, ובשעה 11:00 נרשמו רישומים ראשוניים בפרטוגרם… תנאי צואר רחם מעידים על תהליך לידה (4 ס”מ פתיחה) וראש העובר היה בתחנה 1.5. דופק העובר היה 130 לדקה”. פרופ’ בליקשטיין מציין, כי “בהמשך הלידה ירד הדופק העובר ל- 110-100 לדקה, והוחלט על רישום דופק פנימי. היולדת קיבלה שיכוך כאבים על ידי פטידין… בשעה 11:45. הקצב העוברי הבסיסי נשאר תקין (120 לדקה) אך השיניון הבין פעימתי ירד בצורה ניכרת מיד לאחר מתן הפטידין. הלידה התקדמה במהירות, ובשעה 13:00 לערך, בפתיחה של 9 ס”מ הייתה ירידה של הדופק העוברי (‘שינויים קשים בדופק’) והופיע דימום נרתיקי. ירידת הדופק נמשכה כ- 15 דקות לפני הלידה… נעשתה אבחנה של הפרדות שלייה… והוזמן דר’ ז’ שיילד את העובר בשעה 13:10 באמצעות שולפן ריק (ואקום)”.

פרופ’ בליקשטיין מתאר בחוות דעתו, כי התינוקת נולדה במשקל של 2,500 ק”ג “ובמצב תשניקי” ונזקקה לטיפול של רופא יילודים, “אך כבר בהגיעה למחלקת יונקים – נשמה בכוחות עצמה”. פרופ’ בליקשטיין ממשיך וקובע, כי “ההתכווצויות שתוארו במחלקת יילודים היו עקב היפוקלצמיה (ירידה ברמת הסידן) . בתאריך 27.8.81 רשם הרופא “ללא פרקוסים” (צ”ל פרכוסים) ללא אפנאות (הפסקות נשימה) כנרה (צ”ל כנראה) – ולמזלה – הסיבה הייתה היפוקלצמיה!”

פרופ’ בליקשטיין מסביר את החסר הרישומי בכך שהלידה התרחשה ביום שבת בבית החולים המעניק שירותים למגזר החרדי, ומשכך הרישומים הינם רטרואקטיביים ובוצעו בידי “גוי של שבת”, ולכן, לדעתו אין לראות “בלקוניות שברשומה” כל פסול.

פרופ’ בליקשטיין דוחה מכל וכל את מסקנותיו של דר’ ערן בדבר קיומו של קשר סיבתי בין אופן ניהול הלידה לבין נכויותיה של התובעת. פרופ’ בליקשטיין מרמז בחוות דעתו, כי כלל אינו משוכנע שהתובעת נולדה בתשניק, שכן היא חסרה לדבריו את הסימנים האופייניים ביילוד שנולד בתשניק, ומכל מקום, אין לדעתו קשר סיבתי בין נזקה של התובעת לבין התשניק ככל שהיה.

פרופ’ בליקשטיין סבור שהתנהלותו של הצוות הרפואי במקרה הנדון הייתה תקינה, והוא מסביר את “חוסר התייחסותו של הצוות הרפואי ‘לסימנים במוניטור'” בכך ש”הסימנים במוניטור הם תוצאה של נזק שכבר התרחש”, והוא מציע שורה של סיבות אחרות אשר בגינן התרחש לכאורה הנזק. לדבריו, מדובר בתינוקת שנולדה בלידה מוקדמת (שבוע 35 להריון), ומשכך מדובר בלידת פגה אשר יתכן שסבלה מנזקי פגות.

פרופ’ בליקשטיין ממשיך ומסביר, כי התובעת נולדה לאחר ירידת מים מוקדמת”שחלה 24 שעות קודם לכן”, ויתכן שירידת המים המוקדמת נבעה מקיומו של זיהום שגרם לנזק מוחי לתובעת. עוד הוא ממשיך ומפליג בנסיונותיו למצוא סיבות אחרות ונוספות לנזקה של התובעת, והוא אף מציע את האפשרות שנזקה של התובעת נגרם כתוצאה מגורמים גנטיים, וזאת משום שהוריה הם בני דודים, ובפרק הסיכום הוא קובע, כי “בניגוד לקביעה של פרופ’ קורצ’ין שהתובעת סובלת מפיגור שכלי ושיתוק בפלג גוף ימני, הרשימה מעידה שלתובעת יש רק חולשה מימין ואף סיימה בי”ס תיכון. כמקובל, אין בנתונים אלה, בכדי לתמוך בקשר סיבתי בין אירועי הלידה לבין הנזקים הנטענים או הקיימים”, מה עוד ש”קיימים הסברים אחרים לנזקיה הנטענים של התובעת: היא נולדה בלידה מוקדמת כתוצאה מנישואי קרובים ונסיבות הלידה מצביעות על תהליך זיהומי/דלקתי שקדם לירידת המים”.

פרופ’ בליקשטיין לא הקל עם אם התובעת, ואף הגדיל לעשות כאשר קבע, כי”התובעת (הכוונה לאם התובעת – ד.ג.) הפכה להיות מוכרת כ”מתלוננת סדרתית”, וזאת משום שבעבר העזה והגישה תביעה נוספת כנגד בית החולים בשל רשלנות רפואית נוספת שאירעה מיד לאחר הלידה, אשר באה לידי ביטוי בניתוק קטע מהצנתר התת בריחי שהוחדר לה לאחר הלידה נשוא כתב תביעה זה, דבר, שאליבא הצוות הרפואי בבית החולים ואליבא פרופ’ בליקשטיין הופך כאמור את התובעת ל”מתלוננת סדרתית”, כאשר לכאורה המטרה היחידה העומדת בבסיס תביעותיה הינה נסיונה “להתעשר” כתוצאה מהאסונות שניחתו עליה בשל רשלנות הנתבע. לקרוא ולא להאמין!! במאמר מוסגר יצויין, כי אותה תובענה נוספת הסתיימה כפי הנראה בהסדר פשרה בגדרו פוצתה היולדת – אם התובעת. כלומר, אין מדובר בתובענה מופרכת, ובודאי שהגשתה לא הופכת את אם התובעת למתלוננת סדרתית, כפי שהוצגה על ידי הנתבעים.

אומר כבר עתה, כי אני מצרה מאוד על רמיזותיו של פרופ’ בליקשטיין, אשר אינן ראויות ומוטב היה לו להימנע מהן.

חוות דעתו של פרופ’ רפי וייץ ז”ל

8. הנתבע צירף את חוות דעתו של נוירולוג הילדים – פרופ’ רפי וייץ ז”ל – אשר הלך לעולמו לאחר המצאת חוות הדעת ולפני הדיון המשפטי, ומשכך לא נחקר כמובן על חוות דעתו.

אומר מיד, כי פרופ’ וייץ המנוח היה נוירולוג ילדים ידוע ומוערך. חוות דעתו לא הוצאה מהתיק, וכמובן שתשמש את בית המשפט, תוך מתן המשקל הראייתי הראוי לעובדה שפרופ’ וייץ המנוח הלך לעולמו לפני שהספיק להחקר על חוות דעתו.

חוות דעתו של פרו’פ וייץ המנוח הינה מיום 11.4.07, קרי: התובעת הייתה בת 26 שנים במועד בדיקתה על ידי פרופ’ וייץ. מבדיקתו של פרופ’ וייץ עולה, כי התובעת “נמוכת קומה. היקף הראש קטן מאחוזון 2 לגילה, ומתאים להיקף ראש ממוצע של ילדה כבת 8 שנים. התנהגותה מופנמת וחסרת בטחון (אומרת ש”מתביישת”). השליטה (יד, עין) שמאלית. הביצועים איטיים. מתקשה בזכירה חזותית ושמיעתית בהתמצאות מרחבית, בתיאום יד-עין. הקריאה איטית ומשובשת. כותבת בשגיאות כתיב והידע החשבוני דל. עצבי הגולגולת תקינים. מתח השרירים תקין בגפיים העליונות ומוגבר מעט בתחתונות, יותר מימין. ההחזרים הגידיים ערים, יותר מימין. תגובת בבינסקי חיובית דו צדדית. מנח דיסטוני מלווה תנועות עדינות של כף היד הימנית. תנועות היד הימנית מסורבלות. הליכה עם circumduction וגרירה של הרגל הימנית. מבחן רומברג שלילי”. על סמך ממצאי בדיקתו, הגיע פרופ’ וייץ למסקנה, כי “פלונית לוקה בנזק מוחי, שביטוייו הם חולשה בינונית בפלג הגוף הימני ופיגור שכלי גבולי”, והוא מעריך את נכויותיה של התובעת כדלקמן:

– בגין חולשה בינונית בפלג הגוף הימני – 50% נכות לפי סעיף 29(1)(א) II לתקנות המוסד לביטוח לאומי.

– בגין תנועות דיסטוניות קלות בגפה הימנית העליונה – 30% נכות לפי סעיף 29 (8) I לתקנות המוסד לביטוח לאומי.

סך הכל 72% נכות.

פרופ’ וייץ אף הבהיר, כי פרופ’ קורצ’ין העניק נכות על פי תקנה ד'(2) לתקנות המוסד לביטוח לאומי, שבוטלה זה מכבר.

חוות דעתו של דר’ אלי היימן

9. דר’ היימן הינו מומחה לנוירולוגיה ואפילפסיה בילדים, ומסקנתו בחוות דעתו הינה, כי לא הוכח קשר סיבתי בין נכויותיה של התובעת לבין תהליך הלידה.

דר’ היימן מסביר בחוות דעתו, כי “האבחנה של Neonatal hypoxic ischemic cerebral injury צריכה להיעשות רק לאחר הוכחה לקיום פגיעה היפוקסית – איסכמית מקדימה, ומיד לאחר מכן, זיהוי סימנים אופייניים של Early neonatal encephalopathy . במקרה הנדון אין כל עדות קלינית ל- Neonatal hypoxic encephalopathy המשלב בין אירוע של הפסקה חריפה בהפסקת הדם- חמצן למוח היילוד ביחד עם התגובה הקלינית של היילוד לחסר זה. חובה כי שני המרכיבים יהיו קיימים על מנת לקבוע קשר סיבתי בין האירוע המשמעותי לנזק הנוירולוגי”.

דר’ היימן מסביר עוד בחוות דעתו, כי הממצאים הקליניים הנצפים ב- neonatal encephalopathy כוללים: ציוני אפגר נמוכים; קושי בהתחלה או בשימור נשימה אפקטיבית; מצב הכרה ירוד; הפרעה בטונוס שרירים; היעדר החזרי יילוד; פרכוסים המופיעים ב- 48 השעות הראשונות לחיי הילוד.

דר’ היימן סבור, כי למעט ציון האפגר הנמוך, לא נצפו בתובעת הסימנים האמורים עם לידתה או בסמוך לכך, ומשכך, אין כאמור נזק בין נכויותיה לבין תהליך הלידה, ולדעתו, מצבה של התובעת נובע מתסחיף שאירע כתוצאה מהכנסת הקטטר הטבורי ליילודה, דבר שהיה מחוייב המציאות במצבה, ולדבריו, ממצאי בדיקת .T. Cשבוצעה לתובעת מאמתים את מסקנתו, וזאת נוכח “אובדן חומר לבן במח משמאל, דבר המאשר לדעתו, כי התובעת עברה אוטם מוחי כתוצאה מהתסחיף שאירע עקב הכנסת הקטטר הטבורי”.

לסיכום, קובע דר’ היימן, כי “למיטב הבנתי, הנדון, פגית שבוע 36 נולדה בלידה דחופה עקב הפרדות שלייה, עברה החייאה יעילה ומהירה תוך חזרה של צבע ודופק תקין תוך דקות ספורות. ביומיים שלאחר הלידה, בדיקה תקינה, ללא עדות לפגיעה מוחית אופיינית… לו הייתה עוברת תשניק משמעותי, קרי ירידה חדה וממושכת באספקת הדם למוח, כזו שתגרום לפגיעה מוחית בצורה של שיתוק פלג גוף, בדיקתה לא הייתה יכולה להיות תקינה לאחר הלידה, עם שחרורה לביתה, ועד גיל 10 חודשים”.

דר’ היימן מוסיף ומבהיר, כי “הפגיעה הנוירולוגית על רקע תשניק, קיימת מדקה ראשונה ולא חולפת לאחר שעות, מופיעה שוב, וחולפת שוב ומופיעה. ביום השלישי לחיים חל שינוי חריף במצבה, וזאת על רקע קריש דם שניתק מהקטטר, עם הופעה של הפסקות נשימה, פרכוסים מוקדיים, יותר של צד ימין (פגיעה בצד שמאל בדומה לממצא ב- C.T. ) על רקע תסחיף של קריש דם להמיספרה השמאלית. אירוע זה היה בלתי נמנע, והוא הגורם לפגיעה הנוירולוגית של הנדון”.

דר’ היימן אף מתייחס לחוות דעתו של פרופ’ קורצ’ין, וכותב: “פרופ’ קורצ’ין, רופא בעל שיעור קומה, מבכירי הנוירולוגיים למבוגרים בישראל, אינו רופא ילדים, אינו נוירולוג ילדים, ואשר על כן הוא חסר את הכלים להעריך כעד מומחה את התהליכים הפתולוגיים והשפעתם על המוח הוא בשל של היילוד, פג או במועד, ובמיוחד בתנאי קיצון. לאור זאת אני סבור, כי אין לקבל את חוות דעתו כחוות דעת עד מומחה. פרופ’ קורצ’ין מניח הנחות פשטניות, שאינן מבוססות על הפרקטיקה היומיומית ברפואת היילוד-פג, ועל הספרות המקצועית בתחום”.

בסיכום חוות דעתו קובע דר’ היימן, כי לתובעת 65% על פי הפירוט הבא:

50% נכות לפי סעיף 34ה’ לתקנות הביטוח הלאומי.

30% נכות לפי סעיף 29(1)(א) I לתקנות הביטוח הלאומי, ובסך הכל 65% נכות בתחום הנוירולוגי.

דר’ היימן קובע עוד, כי התובעת מסוגלת לקיים “מסגרת חיים עצמאית במסגרת מוגנת המתאימה לבוגרים בעלי תפקוד קוגנטיבי תקין עם מגבלה פיסית קלה. מסגרת זו ממומנת על ידי המדינה ותאפשר לנדון לנהל חיים עצמאיים, חיי חברה, ולעבוד במסגרת מוגנת”.

חובת הזהירות

10. קיומה של חובת זהירות נבחנת באופן פרטני בכל מקרה ומקרה באופן דו-שלבי. ראשית יש לבחון האם קיימת חובת זהירות מושגית, היינו, האם באופן כללי ועקרוני קיימת חובת זהירות בין סוג מסויים של אנשים, אשר הנתבעים משתייכים אליהם, לבין סוג מסויים של אנשים שהתובעים משתייכים אליהם.

המבחן שיש להפעיל הוא מבחן הציפיות של האדם הסביר, ובית המשפט בוחן האם האדם הסביר צופה קיומה של חובת זהירות מושגית בין אותם סוגי אנשים.

בשלב השני נבחנת קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, היינו – האם הנתבעים הספציפיים חבים חובת זהירות לתובעת הספציפית בשל הנזק הספציפי שהתרחש באופן בו אירע.

(ראה: ע”א 145/80 ועקנין נ’ המועצה המקומית בית שמש ואח’, פ”ד לז (1) 113, 144; ע”א 576/81 בן שמעון נ’ ברדה, פ”ד לח(3)1, 7; ע”א 610/94 בו רב ינדר נ’ כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כפרק בנק צפון-אמריקה, פ”ד נז (4) 289, 309; ע”א 7130/01סולל בונה בנין ותשתית בע”מ נ’ תנעמי, פ”ד נח(1) 1, 17; ע”א 285/86 נגר נ’ וילנסקי, פ”ד מג(3) 284, 292; ע”א 7375/02 בית חולים כרמל חיפה נ’ עדן מלול פ”ד ס(1) 11, 26).

דומני, כי כיום אין עוד צורך להכביר מילים באשר לקיומה של חובת זהירות החלה ביחסים שבין מטפל ומטופל, והמחלוקת האמיתית הינה האם קיימת חובת זהירות קונקרטית, והאם זו הופרה.

כאמור, נבחנת חובת הזהירות באמצעות מבחן הצפיות, כאשר ההתייחסות היא הן לצפיות טכנית והן לצפיות נורמטיבית. דהיינו, השאלה היא האם ניתן היה לצפות את הנזק כעניין טכני- עובדתי, והאם היה צורך לצפות אותו כעניין נורמטיבי (ע”א 915/91 מדינת ישראל נ’ לוי, פ”ד מח (3)45). כאשר מייחסים לרופא או למוסד רפואי רשלנות בטיפול בחולה שנזקק לשירותיהם, תיבחן מידת האשם שתיוחס לרופא על פי אותם שיקולים ומבחנים המנחים את בית המשפט בבואו להעריך את התנהגותם של אנשי מקצוע המיומנים במלאכתם. הצפיות שעל פיה מוכרעת חובת הזהירות, אינה רק צפיות טכנית, אלא גם צפיות מהותית. קרי יש לבחון את הצורך לצפות, ולא רק את היכולת לצפות, כלומר, בית המשפט אינו מסתפק בדיון בשאלה העובדתית מה צפה הרופא הספציפי בפועל במצב נתון, אלא גם מה צריך היה לצפות, ומה יכול היה לצפות נוכח התפתחות הדברים (ע”א 58/82 משה קנטור נ’ דר’ שלום מוסייב, פ”ד לט (3) 253).

בתי המשפט פסקו, כי ההתרשלות מבוססת על עקרון הסבירות ונבחנת לפי האמצעים שיש לנקוט על מנת להבטיח את שלומו של הניזוק, ועל פי האמצעים שרופא סבירהיה נוקט בנסיבות העניין.

יש לבחון האם הרופא סטה מרמת הזהירות הנדרשת מרופא סביר. המבחן הוא אובייקטיבי נורמטיבי. יש לזכור, כי לא בכל מחלה יש אשם. לא כל טעות מהווה רשלנות. יש להיזהר מלקבוע התרשלות במקרה בו נעשתה טעות בשיקול הדעת של הרופא, על-מנת שלא ליצור רפואה הפועלת מתוך צורך להתגונן מפני תביעות. גישה זו אינה חדשה. היא חרשה תלמים בפסיקתם של בתי המשפט בעבר. יש לבחון את ההסתברות שהנזק יתרחש; ההוצאות הנדרשות על מנת למנוע את הנזק;חומרת הנזק; הערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לנזק; היכולת למנוע את הנזק וכיו”ב.

כמו כן נפסק לא אחת, כי פעולת רופא לא תחשב כרשלנית, אם התבססה על העדפת תפיסתה של אחת מבין האסכולות הרפואיות המוכרות. רופא שפעולותיו סבירות, ומבוססות על הנורמות המקובלות בעולם הרפואה, אינו יכול לחוב בגין פעולות אלו על יסוד דיני הרשלנות, כך גם כאשר בעניין שבו ההחלטה הרפואית-מקצועית הנדרשת היא החלטה אם לאשר עקרונית טיפול רפואי או שימוש בתרופה מסוימת (ראה ע”א 3139/99 מוקה-פלקוביץ נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ”ד נו (2) 241). הווה אומר, כי על מנת לקבוע אם הייתה הפרה רשלנית של חובת הזהירות הקונקרטית ביחסי הרופא-החולה, יש להבהיר מה היו המדדים המקובלים של חובה זו בעת מתן הטיפול הרפואי.

כך או אחרת, רופא אינו יוצא ידי חובתו בקבלת החלטה ההולמת את הממצאים הגלויים שבפניו, אלא עליו לחקור ולברר גם אחר ממצאים נוספים הנדרשים לצורך קבלת ההחלטה, וכל זאת בשקידה ובמאמץ סביר. לית מאן דפליג, כי קבלת החלטה על סמך נתונים חסרים, שהיה ניתן וצריך היה לקבלם, עלולה להיות החלטה בלתי הולמת המבססת את התרשלותו של הרופא (ראה: ע”א 5586/03 ד”ר פרימונט נ’ פלוני (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 29.3.07) להלן: ” ע”א 5586/03″).

חובת הזהירות הקונקרטית, והפרתה

11. על מנת להגיע להחלטה מושכלת בשאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית במקרה הנדון, ובדבר הפרתה, יש לסקור את הפרטים העובדתיים שהוכחו, ולקבוע מה באמת התרחש בבית החולים מעת הגעתה של היולדת לבית החולים, ועד לידת התובעת – כעבור כ- 23 שעות.

בין המומחים מטעם בעלי הדין (דר’ ערן ופרופ’ בליקשטיין) אין מחלוקת בהתייחס למועד הגעתה וסיבת הגעתה של היולדת לבית החולים. כך מציין פרופ’ בליקשטיין – מומחה הנתבעים – כי “היולדת התקבלה ביום שישי 21.8.81 בסמוך לשעה 14:00 (שב’ 35 להריון) עקב ירידת מים משעה 12:00. בקבלה נמצאו פרמטרים אמהיים תקינים, והיולדת אושפזה להשגחה. במוניטור היו צירים כל 3-2 דקות, העובר היה במצג ראש ובכניסה לאגן”.

בחקירתו אישר פרופ’ בליקשטיין, כי היולדת הגיעה במצב “טוב” לבית החולים, ממצאי בדיקתה היו “תקינים”, ולא נמצאו ממצאים קליניים אשר יש בהם כדי להעיד. או לרמוז על קיומו של זיהום או קיומו של דימום (עמ’ 83 שורות 31-26), ו/או כל מצב חולני אחר שחייב התערבות רפואית מיידית, ו/או יילוד דחוף של העובר.

פרופ’ בליקשטיין אישר גם, כי על פי הרישומים לא היו ליולדת מחלות עבר משמעותיות וכי גם במשפחתה אין מחלות (עמ’ 84 שורות 3-1), וכן חזר ואישר, כי לא היה זיהום גלוי או דימום גלוי בעת קבלתה, שאם לא כן “לא היו מחכים 24 שעות” (עמ’ 84 שורה 7).

מהאמור עולה, כי אין מחלוקת לגבי העובדה, שבעת הגעת היולדת לבית החולים ביום שישי – 21.8.81, היא הגיעה עם ירידת מי שפיר שהחלה כשעתיים לפני הגעתה. עוד ניתן לקבוע, כי במועד הגעתה, היה מצבה הרפואי של היולדת תקין, היא לא סבלה מזיהום או מדימום, והיו לה צירים כל 3-2 דקות. כמו כן עולה מהמסמכים, כי העובר היה במצג ראש ובכניסה לאגן, ועל כן, לאחר בדיקתה וניטורה של היולדת, היא הועברה למחלקה לצורך השגחה.

יצויין, כי מחוות דעתו של פרופ’ בליקשטיין, ניתן להבין, שהיולדת הועברה למחלקה לצורך השגחה, וכי במהלך “ההשגחה” נוטרה היולדת לכאורה, שכן הוא רושם במפורש בחוות דעתו, שהיולדת הועברה למחלקה, ואחר כך הוא סוקר בחוות דעתו את ממצאי הניטור הלכאורי שבוצע .(סע’ 3 ה’ לחוות הדעת), אלא, שלא ברור על סמך מה הסיק פרופ’ בליקשטיין “קביעות” אלה, שכן במהלך שמיעת הראיות הוברר שלמרות שהיולדת שהועברה למחלקה “להשגחה”, לא רק שלא נוטרה במהלך שעות “ההשגחה”, אלא שאפילו לא נבדקה בדיקה קלינית במשך כל אותן שעות, ולמעשה לא ראתה רופא בכלל, קרי: איש מהצוות הרפואי לא השגיח עליה במהלך שעות רבות מאד, אותן שעות אשר במהלכן אמורה הייתה להיות בהשגחה, ואף אושפזה לצורך כך. ודוק: מהגליון הסיעודי עולה, כי היולדת ישנה היטב במהלך הלילה, אלא שציון עובדה זו אינו מהווה השגחה, ובודאי שאינו מעיד על השגחה רפואית הכוללת ביצוע בדיקות קליניות, ו/או ניטור תנועות העובר ודופק העובר, וכבר עתה ניתן לקבוע, כי אין מנוס מהמסקנה המצערת, שאיש לא השגיח למעשה על היולדת ולא עקב אחר מצבה הרפואי במשך שעות רבות מאד, למרות, שכאמור, זו הייתה מטרת אישפוזה מלכתחילה.

היולדת נדרשה בחקירתה לעובדות נשוא הגעתה לבית החולים ואישפוזה”להשגחה”, והיא סיפרה, כי הגיעה בצהריי יום 21.8.81 עם ירידת מים, וכי סבלה מ “…. כאבים שנדמה היה שזאת לידה. כאבים חזקים ברחם. לא צירי לידה, וירידת מים מלאה”(עמ’ 43 שורות 16-15). היולדת אישרה בחקירתה, כי בהגיעה לבית החולים נבדקה על ידי דר’ ממט (הנתבע) וחוברה למוניטור (עמ’ 43 שורות 22-17), ואישרה, כי בשלב הגעתה לבית החולים לא סבלה מדימום, אלא “הייתה רק ירידת מים” (עמ’ 43 שורה 24), וכן אישרה, כי”אף אחד לא חשב שזה הריון בסיכון גבוה” (עמ’ 43 שורה 29).

בהמשך הדיון התברר, כי במהלך השליש הראשון והשני להריונה, סבלה היולדת לעיתים מדימומים, עובדה שלא צויינה בגליון קבלתה ללידה. היולדת הסבירה שבעת קבלתה רואיינה על ידי אחות, אשר שאלה אותה, בין היתר, האם ההריון היה תקין, והיולדת השיבה בחיוב. היא נשאלה בחקירתה האם לא סברה שיש לספר לאחות על הדימומים מהם סבלה בשליש הראשון והשני להריונה, והיא הסבירה ש “כל ההריון היה תקין, אחרי בדיקה של רופא והוא אמר שהכל תקין, לא היה שום דבר יוצא דופן. לא ציינתי את הדימומים שהיו לי בתחילת ההריון” (עמ’ 44 שורות 10-7).

הנתבע טוען בסיכומיו, כי הימנעותה של היולדת מלספר לאחות במועד קבלתה לבית החולים, על הדימומים מהם סבלה בשליש הראשון והשני להריונה, מנע מהצוות הרפואי לשקול האם יולדת זו זקוקה למעקב מסויים, או שונה מהמעקב הרגיל המבוצע לכל יולדת במצבה, אלא שאינני רואה את הדברים עין בעין עם הנתבע. יש לזכור, כי היולדת הגיעה לבית החולים עם ירידת מים, וכאבים. היולדת רואיינה על ידי האחיות והיות ולפי מיטב הבנתה היא, לא היה מקום לייחס חשיבות כלשהי לאותם דימומים מהם סבלה בשליש הראשון והשני להריונה, היא אפילו לא חשבה לספר עליהם. יש להניח, כי היולדת הייתה נרגשת, אולי אפילו דאגה, וכי סבלה מכאבים שלא צויינו בגליון קבלתה, ממש כשם שתופעות רבות אחרות לא צויינו, כפי שיפורט בהמשך.

לא זו אף זו, באם קיים מידע ספציפי שיש חשיבות בהבאתו לידיעת הצוות הרפואי, מן הראוי שהאחות המראיינת תציג ליולדת שאלות יזומות, על מנת שמכלול המידע הרלבנטי יעמוד בפני הצוות הרפואי, ואין לצפות שהיולדת עצמה, במצב בו היא נתונה בזמן הראיון, תדע, או תזכור אילו פרטים נכון ורצוי להביא לידיעת הצוות הרפואי. אין זה תפקידה של היולדת, ובודאי שהשכלתן הרפואית של מרבית היולדות אינה מכשירה אותן לדעת איזו אינפורמציה הינה ברת חשיבות ואיזו איננה כזו.

דומני, כי במצב זה אין די בשאלה כללית “האם ההריון היה תקין” וכאמור, חובה על האחות ו/או הרופא המקבלים יולדת ללידה, לשאול שאלות מפורטות ויזומות, כגון: האם סבלת מדימומים במהלך ההריון? וכי ממה נפשך? אם לעובדת קיומם של הדימומים במהלך ההריון יש חשיבות קלינית בעת הגעת היולדת ללידה, יש לברר עובדה זו באופן מפורש, ולא להשאיר ליולדת, במצבה, את הבחירה, באשר לעובדות שעליה לספק לצוות הרפואי מחמת חשיבותן.

כאמור, לאחר בדיקת היולדת בעת הגעתה, היא נשלחה למחלקה “להשגחה”.

ישאל השואל, למה התכוון הצוות הרפואי כאשר החליט להשאיר את היולדת להשגחה? האם לא ברור שהשגחה כוללת בחובה הסתכלות על היולדת והתנהגותה, בדיקתה הקלינית מידי זמן קצוב, חיבורה למוניטור לצורך מעקב אחר נתוני העובר וכו’?

ובכן, מתברר שמושגי בית החולים באשר לאופן ביצוע ההשגחה הינם שונים, ולמצער יש לציין, כי ההשגחה אליבא הנתבע, כללה שליחת היולדת למחלקה, ואספקת מיטה לשכב עליה, הא ותו לא.

מכרטיס היולדת (ת/15) עולה, כי “”המעקב היחיד, שבא לידי ביטוי בכתובים, הינו רישום אחות, המציינת “לילה – עדיין נמצאת בשכיבה, אין שינוי במצבה”. ונשאלת השאלה, הכיצד ידע הצוות הרפואי שאין שינוי במצבה, אם אף אחד לא טרח לבדוק אותה??

דר’ ממט הסביר בחקירתו, כי כאשר יולדת הגיעה לבית החולים במצבה של היולדת נשוא התובענה, נהגו לאשפז אותה להשגחה, ואם ירידת המים ארעה בסמוך למועד הלידה הצפוי, נהגו ליילד אותה (עמ’ 57, שורות 15-11).

היולדת נשוא התובענה הגיעה לבית החולים בשבוע ה- 35 להריונה, בסוף החודש השמיני להריונה, כלומר, לפני מועד הלידה הצפוי, ומשכך, בהתאם לנוהלים, אושפזה להשגחה.

דר’ ממט נשאל בחקירתו, מה כוללת ההשגחה על היולדת במצבה של היולדת הספציפית, ותשובתו הייתה, כי יש לבדוק לה “לחץ דם, דופק, חום וספירת דם פעם ב- 24 שעות ומוניטור אחת למספר שעות (ניטור לב העובר), זה היה פעם או פעמיים ב- 24 שעות, כלומר פעמיים ביום” (עמ’ 57 שורות 23-21). הוא אישר, כי אם היה נותן הוראות מפורטות באשר לאופן ההשגחה על היולדת, כי אז היה בנמצא דף הוראות בחתימתו, וכאשר הופנה לעובדה, כי לא נמצא דף הוראות בחתימתו, השיב “אני לא יודע, צריך לבדוק בתיק הרפואי, כנראה לא נתתי… אני לא מוצא” (עמ’ 58 שורות 5-1).

זה המקום להבהיר הבהר היטב, כי בית החולים שמר את מלוא תיקה הרפואי של היולדת, ולא הועלתה כל טענה בדבר חסר במסמכים, ומשכך, העובדה שלא נמצא דף הוראות של דר’ ממט באשר לאופן ביצוע ההשגחה על היולדת בזמן אשפוזה “להשגחה”מלמדת על כך שלא ניתנו הוראות לבדיקתה במהלך אחר הצהריים שלאחר אשפוזה, ו/או במהלך הלילה ו/או הבוקר שלאחריו, והתנהלות זו הינה בלתי נסבלת ושערורייתית, גם במונחי שנת 1981.

היולדת אישרה בחקירתה, כי במהלך הלילה בו אושפזה “להשגחה” לא נבדקה (עמ’ 44 שורות 14), ולמעשה “נשלחתי למחלקה והלכתי לישון עד הבוקר” (עמ’ 44 שורה 14), וכן אישרה, כי במהלך הלילה לא העירו אותה, והיא אף לא שוחחה עם האחות (שם) והוסיפה “אבל זה לא תחת השגחה של הצוות. הם לא באו לבדוק אותי בלילה, אף אחד לא ניגש אליי לבדוק אותי” (עמ’ 45 שורות 15-14), והיא אישרה, כי “כשהתעוררתי הייתי בסדר” (עמ’ 45 שורה 18).

לדברי היולדת, במהלך ארוחת הבוקר “הרגשתי כאבים עזים בכל איזור הבטן, והרגשתי שאני מדממת, נכנסתי לשירותים לבדוק, ראיתי שאני מדממת, ואז ניגשתי לאחות וביקשתי ממנה שתקרא לרופא, שמישהו יבוא, שיש לי כאבים חזקים בכל הבטן, ואני מדממת. היא אמרה לי תחזרי לחדר, אני אשלח מישהו. וכך עשיתי. ורק בשעה 12:00 בא מישהו” (עמ’ 45 שורות 23-20).

במענה לשאלת בית המשפט הבהירה היולדת, כי “ניגשתי לאחות מיד עם ארוחת הבוקר, ב- 08:30 – 09:00” (עמ’ 45 שורה 26), וכאשר נשאלה האם רק לקראת השעה 12:00 ניגשו אליה, ענתה “כן. לקראת הצהריים. לא זוכרת בדיוק את השעה” (עמ’ 45 שורה 28), והיא אישרה, כי במהלך השעות שחלפו מאז פנייתה לאחות ועד שנבדקה, חלפו שעות (שם). קרי: מדברי היולדת שלא נסתרו, חלפו שעות מאז פנייתה לאחות בתלונה בדבר קיומם של כאבים קשים ודימום. אמנם בהמשך הוכח, כי היולדת נבדקה לבסוף בשעה 11:00 ולא בשעה 12:00 כפי שהעידה, אולם לא התרשמתי, כי היא נקבה בשעה 12:00 מתוך רצון להגזים, אלא פשוט מתוך שכחה, כפי שהודתה בהמשך באומרה שאינה זוכרת את השעה המדוייקת בה נבדקה לבסוף על ידי רופא. קרי: מאז תלונתה הראשונית של היולדת בדבר כאב ודימום חלפו כשעתיים עד שעתיים וחצי עד שמשהו מהצוות הרפואי הואיל לבדוק אותה!!! ופעם נוספת, אין מנוס מהמסקנה המצערת, כי מדובר בהתנהלות בלתי מתקבלת על הדעת, אשר ללא ספק צריכה להיבדק על ידי הגורמים המוסמכים במשרד הבריאות, על מנת לוודא שלא תישנה.

זה המקום לציין, כי הוברר שבעת קבלתה של היולדת לבית החולים, היא נבדקה על ידי דר’ ממט, אשר אישר למעשה בחקירתו, כי לא ביצע בדיקה כלשהי לשלילת אבחנה של תחילת תהליך של הפרדות שלייה, וזאת למרות שהיולדת הגיעה עם ירידת מי שפיר ועם כאבים. לדבריו “היא התקבלה לבדיקה גניקולוגית רגילה של אישה עם ירידת מים” (עמ’ 58 שורות 16-15), ונשאלת השאלה, האם לא היה מקום לשלול גם אפשרות של הפרדות שלייה בשלב זה, והנני בדיעה, כי ללא ספק היה מקום לעשות כן. במה דברים אמורים? דר’ ממט העיד בחקירתו, כי ירידת מים אינה מצביעה בהכרח על הפרדות שלייה, ואישר כי לא היה דימום. לא ברור אלו בדיקות ביצע דר’ ממט לצורך שלילת קיומו של דימום, והלא ייתכן גם דימום שאינו גלוי, ואשר עלול להצביע על תהליך של הפרדות שלייה? ולו חלקי? דר’ ממט, שכבר בשנת 1981 היה גניקולוג מנוסה, לא סבר כלל, כי יש לבדוק אפשרות של הפרדות שלייה, בדיקה אשר לעניות דעתי יש לבצע לכל יולדת המגלה סימני לידה טרם המועד הצפוי ללידה, ויפים לכך דברי בית המשפט בע”א 3264/96, 3709 קופת חולים כללית ואח’ נ’ פלד ואח’, י. פלד ואח’ נ’ קופת חולים כללית ואח’, בהבהירו:

“חובתו של רופא היא לא רק להסתמך על הידע הרפואי הקיים ועל העובדות המתגלות בפניו. כשמתעורר הצורך, עליו לחקור, לדרוש ולברר כדי לגלות את כלל העובדות הרלבנטיות הצריכות לעניין האבחון המתאים ולעיין דרך הטיפול ההולמת….” (פ”ד נב(4) 849, 859).

וכן דברי בית המשפט בע”פ 116/89 אנדל נ’ מדינת ישראל, פ”ד מה(5) 276, 289:

“במסגרת חובת האבחון של המחלה, אין רופא יוצא כדי חובתו רק בכך שהוא מסיק את המסקנה הנכונה מן העובדות המובאות לפניו. מוטלת עליו גם החובה לגלות יוזמה ולברר את העובדות לאמיתן. חלק מכישוריו של רופא סביר הם לדעת לשאול ולחקור ולברר בדבר קיומן או אי קיומן של תופעות מסויימות. לא אחת, כדי לאבחן כראוי את מצבו של חולה, נדרש הרופא שלא להסתפק במה שרואות עיניו, אלא מוטלת עליו חובה נוספת לחקור, לברר ולעקוב אחרי החולה הנזקק לטיפולו ואחר קורותיו, על מנת לאמת או לשלול ממצאים מסויימים, ממצאים שיש בהם כדי לסייע לאבחון נכון… ובמילים אחרות, לא די בהתנהגות של רופא על פי העובדות שלפיו. לעיתים נדרשת ממנו התנהגות אקטיבית, דהיינו לדרוש ולחקור, כדי לקבל את תמונת מצבו של החולה במלואה”.

במקרה אשר בפני הגיעה היולדת עם צירי לידה ועם ירידת מים בסוף החודש השמיני להריונה. עובדות אלו העידו, כי דבר מה אינו תקין. הרופא המטפל יצא מתוך הנחה אחת ויחידה, כי בפניו יולדת העומדת ללדת במועד מוקדם מהצפוי, ולא מצא לנכון לחקור ולדרוש באשר לסיבות האפשריות של תחילת הלידה, לפני המועד הצפוי. אינני יודעת, ואינני יכולה לדעת, האם בצהרי יום 21.8.81, או במהלך הלילה שאחריו, או בבוקרו של יום שבת 22.8.81 ניתן היה לאבחן קיומה של בעיה רפואית שתגרום לדימום בבוקרו של יום 22.8.81, אולם עובדה היא, כי היולדת שהושארה “להשגחה” לא פוקחה בפועל בעת שהותה בבית החולים, לא נבדקה (ראה דברי דר’ ממט, עמ’ 58 שורה 25), וממילא לא ניתן היה לעמוד על מצבה הרפואי בחלוף השעות הרבות מאז שהגיעה לבית החולים ועד הלידה בפועל. מחדל חריף זה נזקף לחובת הנתבע, שכן, יתכן שניתן היה למנוע את האסון שהתרחש לאחר מכן, אילו היה טורח מישהו מהצוות הרפואי לבדוק את היולדת במהלך השעות הרבות שחלפו, וכן לנסות לדרוש ולחקור בסימניה הסובייקטיביים של היולדת, על מנת להגיע למסקנה מושכלת ונכונה באשר לאופן הטיפול הנדרש.

זה המקום להבהיר, כי מהמסמכים הנמצאים בפני עולה, כי היולדת הועברה לחדר לידה בשבת 22.8.81 בשעה 11:00 בבוקר, שכן משעה זו ניתן להיווכח בקיומם של רישומי הפרטוגרם, ומהאמור עולה, וכך הנני קובעת, כי מאז הגעתה של היולדת לבית החולים ביום 21.8.81 בשעה 14:00, ועד למחרת – 22.8.81 – בשעה 11:00 לא נבדקה היולדת על ידי הצוות הרפואי, ולא הייתה כל התייחסות למצבה ו/או היוועצות רפואית באשר לאופן הטיפול בה.

פרופ’ בליקשטיין – מומחה הנתבעים – אישר בהגינותו בחקירתו, כי “יכול להיות”שהיה מחבר את היולדת למוניטור בשבת בבוקר (עמ’ 84 שורה 17). הוא ניסה למתן את תשובתו בציינו כי אינו יודע כמה מוניטורים היו בשנת 1981 בבית החולים לניאדו (שם), אולם אמירה זו מוטב היה לו לא הייתה נאמרת, שכן בית החולים לא טען מעולם שנמנע מביצוע בדיקת מוניטור בערבו של יום שישי, במהלך הלילה, ובבוקרו של יום השבת, מחמת העובדה שלא היו ברשותו מספיק מוניטורים, ואין לי ספק, כי העובדה שהיולדת לא חוברה למוניטור במהלך השעות הרבות שחלפו, אינה נובעת ממחסור במוניטורים. כי אם מאדישות וזלזול בהתייחס למצבה של היולדת, אדישות וזלזול אשר הובילו בסופו של דבר להתרחשות אסון – לידת תינוקת פגועה ונכה.

פרופ’ בליקשטיין נשאל, האם כאשר “היולדת הודיעה על כאבים בבוקר, וסחרחורת ודימום והתכווצויות ברחם, חולשה וכאבים בבטן התחתונה, האם במצב כזה – שהתלוננה על דימום וכו’, יותר מפעם אחת התלוננה, האם במצב כזה היה צריך לחבר אותה למוניטור?” ותשובתו הייתה “אני מניח שכן” (עמ’ 84 שורות 22- 19). עם זאת, סירב פרופ’ בליקשטיין להודות, שמדובר בהתנהלות רשלנית, וניסה להיאחז פעם נוספת בטענה בדבר מחסור לכאורי במוניטורים, טענה שהועלתה כאמור לראשונה על ידי פרופ’ בליקשטיין בחקירתו, נטענה על דרך הסתם, באופן ספקולטיבי, ומן הסתם איננה אמת, שכן כאמור, בית החולים עצמו לא טען, כי נמנע מחיבור היולדת למוניטור בשל מחסור במכשירי מוניטור. בסופו של דבר, במענה לשאלה ישירה של בית המשפט, נאלץ פרופ’ בליקשטיין להודות: “אמרתי, שלדעתי היה צריך לחבר אותה, אמרתי שזה לא תקין” (עמ’ 85 שורה 7).

הנה כי כן, ולסיכום פרק הדיון בהתנהלות הנתבע מאז אשפוז היולדת בצהרי יום 21.8.81 ועד יום 22.8.81 שעה 11:00 הנני קובעת, כי מדובר בהתנהלות רשלנית ביותר ובלתי מתקבלת על הדעת, עובדה אשר אף אושרה למעשה על ידי דר’ ממט בחקירתו, כאשר נאלץ להודות ש “היו צריכים לעשות מוניטור של ערב גם כן… אני חושב שהיו צריכים לבדוק אותה…. האחות הייתה צריכה לקרוא לרופא…” וכאשר נשאל: “האם אשה שמגיעה עם ירידת מים שבוע 35+ ומאושפזת, ולא עשו לה מוניטור ערב, ולמחרת מתלוננת על דימום, ומבקשת שרופא יבדוק אותה, ורופא לא מגיע, האם זו התנהלות תקינה?” ענה דר’ ממט בקיצור נמרץ “לא” (עמ’ 59 שורות 22-5).

כאמור, היולדת התלוננה על כאבים חזקים ודימום שהלך והתגבר, ובאופן תמוה ובלתי מוסבר אין כל רשומה רפואית המתעדת את תלונותיה.

דר’ ממט אישר בחקירתו, כי תלונות היולדת לא נרשמו, ולאחר התחמקות מסויימת, הודה, כי היה צורך לרשום את תלונותיה, וכי העובדה שנמנעו מלעשות זאת איננה תקינה (עמ’ 59 שורות 31-25, עמ’ 60 שורות 7-1).

זה המקום להתייחס לדברי ב”כ הנתבע בסיכומיו, אשר ניסה “להסביר” את ההימנעות מהרישומים ברשומה הרפואית, ו/או ביצוע רישומים בדיעבד (כפי שיתברר בהמשך) בכך שמדובר בבית חולים המשרת את המגזר החרדי, וכי בשבתות נערכים הרישומים על ידי ” גוי של שבת” (וכן עדות פרופ’ בליקשטיין, עמ’ 87 שורות 18-15). עם כל הכבוד, אינני רואה קשר בין עובדה זו לבין החסר הרישומי, ו/או הרישומים שנעשו בדיעבד כפי שיובהר בהמשך, שכן, אין מדובר במצב בו לא נערכו כלל רישומים ביום השבת בשל העובדה שבית החולים משרת בעיקר את המגזר החרדי.

לא ברור לי מקור המידע לפיו הרישומים ברשומות הרפואיות נערכו על ידי “גוי של שבת”, אולם גם אם אכן בוצעו על ידי “גוי של שבת”, מדוע לא תועדו תלונותיה של היולדת על ידי אותו “גוי של שבת” בזמן אמת?? מה עוד שדר’ ממט אישר בחקירתו שדימום לדני המלווה בכאבי בטן חזקים ללא הפוגות וסחרחורות וחולשה הנמשכים כ- 3 שעות, עשויים לרמוז על אפשרות של הפרדות שילה (עמ’ 60 שורות 10-8).

במהלך שמיעת הראיות התברר, כי בשל העובדה שהצוות הרפואי לא טרח לתעד את תלונותיה של היולדת, ונוכח העובדה שחרף תלונותיה – לא נבדקה על ידי רופא במשך שעות, לא הייתה פרושה מלוא האינפורמציה הרפואית הנדרשת בפני דר’ ממט, במועד העברת היולדת לחדר לידה, ביום 22.8.81 בשעה 11:00. דר’ ממט אישר בחקירתו, כי בעת העברת היולדת לחדר לידה, לא ידע כמה זמן נמשך הדימום (עמ’ 60 שורות 14-13), ובהתאם לרשומה ת/23, התגלה קיומו של הדימום רק במהלך הלידה, כאשר לא צויין באיזה שעה גילה דר’ ממט את קיומו של הדימום, שכן כל שנרשם הוא שהדימום נצפה “במהלך הלידה” (עמ’ 60 שורות 17-15).

ניטור היולדת החל בשעה 11:09. דר’ ממט העיד בחקירתו, כי “הניטור בשעה 11:00 היה תקין, כלומר העובר היה במצב טוב… (עמ’ 60 שורות 32-319). ב”כ התובעת הפנה את תשומת ליבו של דר’ ממט לרשומה ת/12, ממנה עולה, כי הניטור לא היה תקין, אולם דר’ ממט הבהיר שיש להתייחס לרשומה הרפואית ת/86 “זה תחילת הניטור… שעה 11:00 והניטור תקין… ואחר כך יש ניטור פנימי” (עמ’ 61 שורות 7-6).

דר’ ממט נשאל מדוע בוצע ניטור פנימי. בתחילה טען, כי נהג לעשות ניטור פנימי”בכל לידה” (עמ’ 61 שורות 15-14) אולם מיד חזר בו והודה, כי הוא אינו מבצע ניטור פנימי בכל לידה (עמ’ 61 שורות 17-16), והוא הסביר, כי במקרה של היולדת הספציפית החל לבצע ניטור פנימי, כי “כאן יש דימום בשעה 11:00” (עמ’ 61 שורות 19). והנה, למרות שמדובר היה ביולדת שהגיעה יום קודם לכן עם ירידת מים, ולמרות קיומו של דימום לפחות משעות הבוקר של יום השבת, לא מצא דר’ ממט לנכון לנסות ולברר את מקור הדימום באמצעות בדיקת אולטרה-סאונד, שכן לטענתו, בשנת 1981 לא היו נוהגים כך.

מרישומי הפרטוגרם עולה, כי בסביבות השעה 11:10 ירד הדופק העוברי מתחת ל- 100, עובדה שאושרה הן על ידי דר’ ממט בחקירתו (עמ’ 62 שורות 10-9) והן על ידי פרופ’ בליקשטיין בחקירתו (עמ’ 85 שורות 11-10), מהרשומה הרפואית ת/24 עולה, כי בתיאור”דפיקות העובר” נרשם בשעה 11:15 “שינויים קשים בדופק”. רישום זה נעשה כנראה על ידי המיילדת, ולדברי דר’ ממט אינו תואם את רישומי הפרטוגרם באותו זמן.

דר’ ממט לא ידע להסביר מדוע רשמה המיילדת בשעה 11:15 “שינויים קשים בדופק”, והעלה סברה שהמיילדת רשמה זאת בעשותה השוואה עם רישום דופק העובר יום קודם לכן, שאז עמד הדופק על 140, לעומת 110 בשעה 11:15 (עמ’ 63 שורות 25-15) ואישר למעשה, שהשינויים בדופק שירד מ- 140 ל- 110 הם קשים, ולדבריו “כן. זה שינוי קשה בדופק” (עמ’ 63 שורה 28), אם כי ניסה לטעון, שיתכן שבאותה שעה רשם המוניטור דופק אימהי ולא דופק עוברי, (שם) טענה אשר אינה ראויה, בלשון המעטה.

מת/24 עולה, כי בשעה 11:15 נרשם, כי הדופק העוברי הינו פתולוגי, ורישום זה הודגש עם שני קווים מתחתיו, ולמרות הנתונים המצטברים שעמדו בפני דר’ ממט, שכללו ירידת מים יום קודם לכן, דימום, תלונות בדבר התכווצויות וסחרחורות ודופק פתולוגי, לא סבר דר’ ממט, כי בשלב זה היה צורך ליילד את העובר, שכן המוניטור הפנימי הצביע על דופק של 140 “והכל תקין. למה אני צריך לנתח אותה בשלב כזה?” (עמ’ 64 שורות 25-23). האמנם “הכל תקין?” וודאי שלא, “הכל” לא היה תקין, ואין לי ספק, כי בשלב זה בשעה 11:15 – היה צריך ליילד את היולדת, דבר, אשר בסבירות גבוהה היה מונע את הנזק שנגרם לעובר כתוצאה מהתמשכות הלידה הטראומטית. דר’ ממט נשאל, האם הוא סבור, שאם היה מיילד את היולדת בשעה 11:15 היה נמנע הנזק לעובר, וזאת נוכח הצטברות הנתונים שהצביעו על לידה פתולוגית, ותשובתו הייתה “לא יודע. לא יודע מה הגורם לנזק. אם הוא תשניק סב-לידתי, התשובה כן. אם הגורם לנזק זה מה שהתרחש במהלך החיים – התשובה היא לא” (עמ’ 64 שורות 29-28). אלא מאי? דר’ ממט “לא בטוח” שהיה תשניק סב לידתי (עמ’ 64 שורה 31), וזאת למרות הרישום בת/22 על פיו נולדה התובעת “באפגר 2-0 באספיקציה קשה”, וכן הרישום בת/25, על פיו “הילדה יצאה באספיקציה לבנה! אפגר 0!!ללא דופק ללא נשימה” (ההדגשות במקור – ד.ג.).

פרופ’ בליקשטיין נשאל בחקירתו, האם אינו סבור, שהייתה חובה לילד את היולדת בשעה 11:15, ולאחר התפתלות מסויימת, ענה “יכול להיות שהייתי מיילד. הצוות שהיה שם לא יילד” (עמ’ 85 שורה 25).

נוכח הנתונים שהוכחו, הנני סבורה, כי המילים “יכול להיות שהייתי מיילד” אינן מדוייקות, וללא ספק נאמור בלשון המעטה. אין לי כל ספק’ שפרופ’ בליקשטיין היה מיילד את היולדת בשעה 11:15, ותשובתו המתחמקת באה כדי לשרת את האינטרסים של שולחיו.

בהמשך, במענה לשאלות בית המשפט אשר התייחס לפרקטיקה שנהגה בשנת 1981 הסביר פרו’פ בליקשטיין, כי בשעה 11:15 “הסימנים הקליניים של היפרדות שלייה לא היו חד משמעיים בנקודה זו” (עמ’ 86 שורה 7), אם כן, הדעת נותנת, שאם מדובר בסימנים להפרדות שלייה שאינם חד משמעיים, אין לוקחים סיכונים מיותרים ומיילדים את היולדת, אולם פרופ’ בליקשטיין הפתיע בתשובתו, באומרו ” זה הנוהל…. כשיש חשד להפרדות שילייה אנחנו לא מיילדים בדחיפות אלא אם כן יש ירידה בדופק” (עמ’ 86 שורה 11), ודוק: בהתאם לנתונים שהוכחו, זה בדיוק מה שקרה, שכן הייתה ירידה בדופק בהשוואה ליום הקודם, והייתה ירידה נוספת בדופק מאז תחילת הניטור בשעה 11:00, ומשכך, בהתאם לדברי פרופ’ בליקשטיין, אין כל ספק שהיה על הצוות הרפואי לסיים את הלידה בניתוח קיסרי, מיד עם אבחון “השינויים הקשים בדופק”, ולכן תמוהה תשובתו של פרופ’ בליקשטיין באומרו”הצוות לא התרשם שהייתה ירידה בדופק” (עמ’ 86 שורה 12), אמירה שאינה עולה בקנה אחד עם הרשומות הרפואיות המתעדות במפורש משעה זו דופק פתולוגי. לא זו אף זו. האם קיומו של דופק פתולוגי הוא עניין להתרשמות?? האם אינו בחזקת עובדה העולה מרישומי הפרטוגרם?? ופעם נוספת, אין מנוס מהמסקנה המצערת, כי הצוות הרפואי הפגין זלזול ואדישות נוכח מצבה של היולדת ומצבו של העובר והתעלם מהנתונים הרפואיים המפורטים ברשומות הרפואיות, ומכל מקום, לא הובא בפני כל הסבר או הצדקה להתעלמות השרירותית ממצבה של היולדת ואי יילודה בשלב זה.

עוד יש לציין, כי בהתאם לרשומה הרפואית, בשלב זה לא נשקלה כלל האפשרות של יילוד היולדת בניתוח קיסרי, והמסקנה המצערת הינה, כי מדובר ברשלנות קשה וחמורה, וסברתו של פרו’פ בליקשטיין בחקירתו החוזרת, על פיה השינויים הקשים בדופק העובר לא החלו בשעה 11:15, כפי שנרשם ברשומה הרפואית “אלא בשלב מאוחר יותר”, הינה סברה בלתי מבוססת, ונועדה לסבר את אוזנו של בית המשפט בנסיון נואש לתמוך בקביעתו בחוות דעתו, על פיה לא התרשל הצוות הרפואי שניהל את לידת התובעת, ולא היא.

מהרשומות הרפואיות עולה, כי בשעה 11:30 הוחדר מוניטור פנימי ו “לפחות ב- 20 דקות ראשונות מראה דופק של 140 לדקה, וזה תקין” (עדות דר’ ממט, עמ’ 66 שורה 5).

דר’ ממט אישר, כי החל משעה 11:50 החל הדופק העוברי לרדת, והגיע ל- 120 בשעה 12:05 או 12:10, או אז קיבלה היולדת תוספת של חמצן וגלוקוז (עמ’ 66 שורות 8-7), אולם”הדופק של העובר ממשיך לרדת” (עמ’ 66 שורה 10).

דר’ ממט נשאל מדוע לא יילדו את התובעת בשעה 12:10-12:00 נוכח ירידת הדופק העוברי ותשובתו הייתה “אין לי תשובה” (עמ’ 66 שורה 15), ובהמשך “אין לי הסבר” (עמ’ 66 שורה 19) ובהגינותו הודה “אין לי הסבר. אני מסכים שבדיעבד היה צריך ליילד” (עמ’ 66 שורה 21), ואף הודה, כי אילו היה מדובר ברעייתו, היה מיילד אותה בשלב זה, לא רק בדיעבד אלא בזמן אמת (עמ’ 66 שורה 25-24).

דר’ ממט אף הסכים בחקירתו, כי אם נזקה של התובעת נובע מתשניק סב-לידתי, כפי שעולה מכל הרשומות הרפואיות, הרי שאם היו מיילדים את היולדת בשעה 12:00, היה קטן הסיכון להתרחשות הנזק, ואולי אף נמנע, וכן הסכים, כי מכל מקום הסיכוי למניעת נזק היה גדול יותר אילו הייתה היולדת יולדת בשעה 12:00 ולא בשעה 13:10, כפי שאירע בפועל (עמ’ 66 שורות 30-26).

מהרשומה הרפואית ת/25 עולה, כי כבר בשעה 11:30 חשד הצוות הרפואי בהפרדות שלייה. דר’ ממט טען בחקירתו, כי אינו יודע מי רשם את האמור, וכי מדובר ברישום שנעשה לאחר הלידה על ידי רופא ילדים. דר’ ממט הבהיר בחקירתו, כי דימום נרתיקי וטטניה (צירים תכופים) “עוזר להבחנה של הפרדות שילייה” (עמ’ 67 שורה 6), אולם טען, כי היולדת לא הייתה במצב של טטניה, אף לא בהתאם לרישום ת/88. תשובה זו תמוהה משהו, שכן דר’ ממט אישר שברישום הפרטוגרם ת/88 “הרישום מראה התכווצות אחת אחרי השניה”(עמ’ 67 שורות 20-19). דר’ ממט טען בחקירתו, כי רישום הפרטוגרם אינו ברור, ולכן אינו יכול לאשר קיומה של טטניה, וכי הרישום הלא ברור לדבריו, אינו תקין ואינו יכול להצביע על קיומה של טטניה.

נסיונותיו של דר’ ממט להמעיט מחומרתם של הסימנים הברורים להפרדות השלייה אינם ראויים, שכן ברור מהרישומים ומהעובדות שהוכחו, כי היולדת סבלה מהפרדות שלייה, וכי זו אובחנה במהלך הלידה בהתאם לרשומה הרפואית ת/23, עובדה, שלה הסכים בסופו של דבר דר’ ממט (עמ’ 68 שורות 32-31), אשר הסכים גם עם הקביעה, כי כבר כשעה וחצי לפני ביצוע הלידה בפועל, ועל פי הממצאים, מדובר היה בלידה בסיכון גבוה (עמ’ 69 שורות 18-16), קרי: גם על פי שיטתו של דר’ ממט, הוגדרה הלידה כלידה בסיכון גבוה, הן לחיי האם והן לחיי העובר, כבר בשעה 11:40 (!!!) למרות זאת, לא נעשה דבר וחצי דבר כדי לסיים את הלידה.

בחקירתו טען פרופ’ בליקשטיין, שהיולדת לא הייתה במצב של טטניה (עמ’ 86 29-28) בהתאם לרשומה הרפואית ת/88 וכן ת/89. הוא הסביר, כי “טטניה של רמה של עליית הטונוס הבסיסי של הרחם…” (עמ’ 86 שורות 32-31) אלא שגם הוא נאלץ להודות, כי בהמשך אכן עלה הטונוס הבסיסי של הרחם (שם), וכי היולדת קיבלה פטידין “על מנת להוריד את הצירים התכופים” (עמ’ 86 שורות 15-14) וכי אף הצוות הרפואי שליווה את היולדת התרשם כי מדובר “בצירים תכופים”.

מהאמור עולה, כי כפי שהתרשם הצוות הרפואי, וכפי שנרשם ברשומות הרפואיות, סבלה היולדת מטטניה ומדימום, והצוות הגיע למסקנה שהיולדת סובלת מהפרדות שלייה כבר בשעה 11:40, ולמרות האבחנה, ולמרות מצבה של היולדת, נמנע מביצוע ניתוח קיסרי לצורך סיום הלידה, וזאת ללא כל הסבר רפואי או אחר, ואין כל ספק, כי הצוות הרפואי נהג ברשלנות בלתי נתפסת.

דר’ ממט אישר בחקירתו, כי נסיונות היילוד החלו כ- 35 דקות בטרם הסתיימה הלידה (עמ’ 69 שורות 20-19). הוא לא ידע לומר האם בתחילה נעשו נסיונות ליילד את היולדת בלידה רגילה (עמ’ 69 שורות 22-21), ואף לא ידע כמה נסיונות בוצעו ליילד את היילוד באמצעות וואקום, שכן הדברים לא נרשמו (עמ’ 69 שורות 24-23).

דר’ ממט אישר בחקירתו, כי בשלב מסויים החליט כנראה לסיים את הלידה בניתוח קיסרי, ואף הזמין מרדים לחדר הלידה (ת/23, וכן עדותו בעמ’ 69 שורה 26) אולם הפתיע בטענה”גם קראתי לרופא ממחלקה פנימית שיעזור לי” (שם). זימונו של פנימאי לחדר הלידה אינו מצויין ברשומות הרפואיות (עמ’ 69 שורות 29-28) ודר’ ממט אף אינו זוכר את שמו. עדות זו תמוהה משהו, שכן אין לה עקבות בתיעוד הרפואי, והיא לא הוזכרה בתצהיר העדות הראשית של דר’ ממט, ובפועל, אין לדעת האם אכן הוזמן ונכח במקום רופא פנימאי. דר’ ממט הסביר, כי נוכח מצבה הקשה של היולדת, ואי קרישת הדם שאובחנה, הוחדר לה קטטר צווארי על ידי רופא פנימאי. עובדת החדרת הקטטר הצווארי מוזכרת כמובן בתיעוד הרפואי, אולם מהתיעוד לא עולה מי הרופא שהחדיר את הקטטר הצווארי.

מעדותה של היולדת עולה, כי היא איבדה את הכרתה אחרי שני נסיונות ליילד את העובר בוואקום (עמ’ 467 שורות 27-26), אולם עובדת איבוד ההכרה ו/או מספר הנסיונות ליילד את העובר באמצעות וואקום אינו מופיע ברשומות הרפואיות, ומשכך לא ניתן לדעת למשל, כמה נסיונות בוצעו ליילד את העובר באמצעות וואקום, עד שהתובעת יולדה לבסוף באמצעות אותו וואקום, ולמעשה אין כל רשומה רפואית המתייחסת למהלך הלידה משעה 12:35 ועד מועד הלידה, בשעה 13:10.

דר’ בליקשטיין קבע בחוות דעתו, כי לא היה פסול בהתנהלות הצוות הרפואי במהלך ניהול הלידה, אולם, כפי שהבהרתי, חזר בו פרופ’ בליקשטיין מקביעות אלו, למרות שעשה כן באי רצון בולט, ולסיכום פרק זה של התנהלות הלידה, הנני קובעת באופן חד משמעי, כי התנהלות הצוות הרפואי כלפי היולדת, החל מקבלתה, דרך אישפוזה, במהלך הלילה, בשעות הבוקר של יום שבת ובמהלך הלידה עצמה, הייתה התנהלות תמוהה, בלתי מוסברת ורשלנית באופן בלתי נסלח. ודוק: מדובר באסון, שלא הייתה כל סיבה רפואית להתרחשותו, למעט התנהלותו הרשלנית והמזלזלת של הצוות הרפואי שטיפל ביולדת, כפי שפורט בפסק דין זה.

הערכת נכותה של התובעת

12. מומחה התובעת – פרופ’ קורצ’ין – העריך את נכותה של התובעת בשיעור של 92%, כאשר לגבי חלק מהנכות הוא עשה שימוש בתקנה שבוטלה ואינה קיימת עוד.

מומחה הנתבע – דר’ וייץ המנוח – העריך את נכותה של התובעת בשיעור של 72%, ואילו דר’ היימן שהגיש את חוות דעתו לאחר מותו של דר’ וייץ, הגיע למסקנה, כי נכותה של התובעת הינה בשיעור של 65%.

בבדיקתו את התובעת מצא פרופ’ קורצ’ין, כי התובעת סובלת “מפיגור שכלי, חולשה וחוסר זריזות בגפיים ימניות, תנועות בלתי רצוניות של ארבע הגפיים עם דיסטוניה של יד ימין ושל שתי כפות הרגליים, יותר מימין, החזרים גידיים ערים מאוד בארבע הגפיים, יותר מימין, תגובות פלנטריות אכסטנסוריות, עמידה יציבה, הליכה בצליעה תוך צירקומבוקציה של רגל ימין. מבחן רומברג שלילי”.

עוד ציין דר’ קורצ’ין, כי התפתחותה של התובעת מאז לידתה הייתה איטית, ו “בשל הקשיים המוטוריים שלה היא משתמשת בעיקר ביד שמאל או מתקשה בפעולות הדורשות שתי ידיים כגון: כפתור, שריכת נעליים וגזיזת ציפורניים. בהליכה צולעת על רגל ימין”, ובחוות דעתו המשלימה הבהיר “כי הפגיעה בגפיים הימניות הינה קשה, והיד היא למעשה בלתי תפקודית”.

דר’ וייץ המנוח תיאר את התובעת כ” לוקה בנזק מוחי שביטויו הם חולשה בינונית בפלג הגוף הימני ופיגור שכלי גבולי”, ואילו דר’ היימן מסכים עם קיומה של פגיעה נוירולוגית, אולם פחותה.

בתצהירה פרטה אם התובעת, כי כבר בקטנותה אובחנה התובעת כמי שאינה מסוגלת להשתלב במסגרות לימודיות רגילות “ונאלצה ללמוד במסגרות מיוחדות” (סע’ 18 לתצהיר), וכן “בשל מצבה הנפשי ….. סובלת פלונית מבטחון עצמי נמוך מאוד. הדימוי שלה בעצמה נמוך מאוד. רוב הזמן היא במצב דכאוני. היא שומעת מוסיקה דכאונית. היא ממעטת לצאת מהבית. היא כמעט ואינה מבלה. אין לה חוג חברים/מכרים. היא איננה מסוגלת ואינה רוצה לנסוע לשום מקום לבד. אפילו באירועים משפחתיים היא מסרבת להשתתף בשל הבושה במצבה. כשהחלה לעבוד היה צריך ללוות אותה תקופה מסויימת עד שקיבלה אומץ לעשות זאת לבדה, אף שמדובר בקו מוניות קבוע שהביא אותה עד למקום העבודה” (סע’ 19 לתצהיר).

אם התובעת נחקרה על תצהירה, ובמהלך חקירתה היה נסיון בלתי הוגן להציגה כמי שאיננה דוברת אמת, זאת באמצעות הצגת שאלות הנוגעות לשעות ולדקות המדוייקות המתייחסות להתרחשות האירועים שאירעו במהלך הלידה. הנני סבורה כי נסיון זה היה מיותר ובלתי ראוי. ויובהר: אף אם בהזדמנויות כאלו ואחרות נקבה אם התובעת בשעות ודקות שאינן זהות למהלך האירועים המתועד (תיעוד חלקי מאד, כפי שהובהר) אין בכך כדי לפגום ביושרה של אם התובעת, אשר ללא ספק עושה כמיטב יכולתה כדי להיזכר באירועים הטראומתיים והקשים שחוותה, ומשכך, שינויים מינוריים בגרסתה המתייחסים לסדר האירועים, ו/או למועדם המדוייק, אין בהם כדי לפגום באמינותה.

זה המקום להבהיר, כי לאחר הלידה הוחדר ליולדת קטטר צווארי, אשר חלק ממנו נשבר ונתקע בגופה של היולדת לאחר הוצאתו, וחלק זה הוצא מאוחר יותר בניתוח שבוצע בבית החולים איכילוב. עוד עולה, כי בעבר הגישה היולדת תביעה כנגד הנתבע בגין האירוע הנדון, והנה, כאשר אושפזה פעם נוספת בבית החולים הנתבע באוגוסט ,1988 מסיבות שונות לחלוטין, “סומנה” על ידי האחיות כמתלוננת סדרתית, כפי שעולה מהרשומה הרפואית מיום 8.8.88, שם נכתב על ידי האחיות:

“האישה הזאת קיבלה בשנת 1981 פיצויים מבית החולים. היא תבעה אותם על הכנסת “הסוב קלוויה”… שנשברה בפנים ונשלחה לבית חולים להמשך טיפול. לכן יש להזהר, כי היא מתחילה שוב להתלונן על כאב פה וכאב שם.” (הדגשה שלי – ד.ג.).

דומה, כי ציטוט זה מדברי האחיות, כפי שהובא בחוות דעתו של פרופ’ בליקשטיין, ממצה יותר מכל את התייחסותו של בית החולים ליולדת, לתובעת ולנזקיהן. מרישום זה עולה, כי היולדת זכתה בתביעתה כנגד בית החולים בגין שבירת הקטטר הצווארי והותרת חלק ממנו בגופה, דבר שהצריך הוצאתו בניתוח, קרי: בית החולים התרשל כלפי היולדת גם בעניין הקטטר הצווארי, ופיצה אותה בגין כך. התרשלות זו אמורה הייתה לרבוץ על מצפונם של מטפליה, אולם באופן מעוות ומוזר, משמשת התרשלות זו של הנתבעים “כהוכחה” לאישיותה המניפולטיבית לכאורה של היולדת!!! יש להצר מאוד על הכפשתה של היולדת, ומן הראוי היה להימנע מכך, במיוחד כאשר מקור צרותיה ואסונה נעוצים ברשלנותו של בית החולים הנתבע.

במהלך חקירתה, התייחסה אם התובעת למגבלותיה של בתה – התובעת. היא אישרה שהתובעת מסוגלת לנסוע באוטובוס למקום עבודתה, ולדאוג לצרכיה במקום עבודתה (עמ’ 50 שורות 31-27) וכן תיארה: “פלונית מסוגלת לאכול, אבל היא לא מסוגלת לקחת צלחת בשתי ידיים, או להכניס למיקרוגל, שזה מצריך פעולה של להחזיק ביד אחת, וביד שניה לעשות פעולה, זה מורכב מידי בשבילה. יש לה תנועות לא רצוניות, היא יכולה להפיל את הצלחת ולשבור אותה, גם כוס קפה היא לא יכולה להרים… כאשר אני יוצאת לעבודה, אחותה נמצאת עם פלונית. פלונית הולכת למסגרת שלה. פלונית עבדה עד לפני מספר חודשים עד שסגרו את המסגרת שלה, היא עבדה במפעל לשוקולד ‘שוקו נוי’ שמעסיק אנשים עם מוגבלויות”. אם התובעת אישרה, כי התובעת מסוגלת לדאוג לצרכים הבסיסיים. “היא הולכת לבד לשירותים. היא יכולה להתקשר בטלפון בעצמה. היא גם מוזגת לעצמה והיא עושה זאת בתוך המגבלה בקושי”.

האם הבהירה, כי ניתן להשאיר את התובעת לבד בביתה לפרקי זמן קצרים, אולם ככלל היא נזקקת לעזרה רבה, עזרה הניתנת לה כיום על ידי בני משפחתה.

עוד הבהירה אם התובעת, כי כאשר טענה בתצהירה שהתובעת זקוקה לפיקוח צמוד, היא התכוונה לסיוע, וכי “בחיי היומיום שלה מאוד קשה לה”. האם סיפרה, כי לאחר פיטוריה של התובעת ממפעל השוקולד, היא נכנסה לדכאון. לאחר מכן “היא עבדה בעדן טבע מרקט למשך שבועיים, ועזבה. היא עזבה בגלל שקשה לה. הייתה בדיכאון כשהייתה בבית. היו לה כאבי גב למרות שעבדה רק שלוש שעות… כן, סידור יוגורטים במקרר לשלוש שעות ביום בלבד” (עמ’ 51). על פי התרשמותי, לא ניסתה אם התובעת להגזים בתיאור מצבה של בתה התובעת. היא סיפרה, כי בעבר היא נהגה לסרק אותה”ועכשיו היא עושה את זה. אני קצת עוזרת לה. היא פיתחה שיטה להסתרק לבד” (עמ’ 52 שורות 18-17), כמו כן הבהירה, כי בניגוד לעבר, התובעת למדה להתרחץ בכוחות עצמה, כשהיא משתמשת ביד שמאל בלבד (עמ’ 52 שורה 20), ולגבי נסיעותיה של התובעת לעבודתה באוטובוס, היא הבהירה, כי “בפעמים הראשונות, לפחות בשבוע הראשון לקחתי אותה, והראיתי לה מאיפה לעלות, ואיזה קו אוטובוס לקחת, ואיפה לרדת… אם אשים אותה באמצע העיר ואומר לה ללכת, לא תדע מה לעשות…” (עמ’ 53).

הנתבע הגיש שני דוחות חקירה. האחד נרשם על ידי רון פוגל, והשני נרשם על ידי קובי מו יוסף.

זה המקום לציין, כי מרבית תיאוריו של החוקר רון פוגל עמדו בקנה אחד עם תיאוריה של האם, ואימתו את רמת תקפודה של התובעת כפי שתוארה על ידי אמה, וממילא לא חידשו דבר בנושא תיפקודה של התובעת.

יצויין, כי החוקר רון פוגל טען בתצהירו, כי התובעת נצפתה כשהיא מפעילה את שתי ידיה, אלא שמתברר שעובדה זו איננה נכונה. החוקר נשאל על האמור בתצהירו, על פיו ראה את התובעת מפעילה את שתי ידיה, והחקירה התנהלה כדלקמן:

“ש. על סמך מה ציינת בסעיף ד’ עמ’ 4, מפעילה את שתי ידיה?

ת. אני מתייחס לעבודה שלה בתוך בית חרושת לשוקולד שבו היא עובדת, לזה התייחסתי כשכתבתי.

ש. אתה מוכן להראות לי בכל פעולות המעקב שביצעת, פעולה אחת שהתובעת ביצעה בשתי ידיה?

ת. פעולות שוטפות. כשאני כותב שהיא מבצעת פעולות תפקודיות שוטפות, כל דבר שאני רואה שהיא עושה עם הידיים. בסרט אין את מה שהיה בתוך מפעל השוקולד, שם אני מתוך התרשמות – אני הייתי בתוך מפעל השוקולד, ראיתי שהיא הפעילה את שתי ידיה.

לשאלות בית המשפט:

ש. למה לא כתבת את זה שראית אותה בתוך מפעל השוקולד, מפעילה את שתי ידיה?

ת. ההתרשמות נובעת מפעולה מסויימת שיכולתי לראות” (עמ’ 75-74).

מיותר לציין, כי אמירה זו על פיה נצפתה התובעת מפעילה את שתי ידיה, הינה אמירה סתמית, בלתי מבוססת וממילא אינה יכולה להיחשב כאמירת אמת. לא צריך”להתרשם” שמאן דהוא מפעיל את שתי ידיו. מדובר בעובדה שניתן לראותה בפועל, ומחקירתו של פוגל עולה בבירור, כי לא ראה במו עיניו את התובעת מפעילה את שתי ידיה, מה עוד שהחוקר הודה שלא ראה את התובעת מסתרקת, מתלבשת, לובשת או פושטת מעיל ושורכת שרוכים (עמ’ 75 שורות 23-22).

החוקר הנוסף – מור יוסף כתב בחקירתו, כי ראה את התובעת מחזיקה בשתי ידיה ילד קטן. אינני יודעת אם אכן ראה החוקר את התובעת אוחזת בידיה ילד קטן, אולם היות ולא נטען, כי התובעת משותקת ואיננה מפעילה כלל את ידיה, אינני מייחסת ערך כלשהו לעדות זאת, מה עוד שלא שוכנעתי שהחוקר ראה את התובעת דווקא, ולא את אחותה.

דר’ היימן בדק את תפקודה של התובעת, עובד לכתיבת חוות דעתו. בחקירתו הודה, כי פרופ’ קורצ’ין ראה ותיעד תופעות שהוא לא ראה. הוא אישר, כי התובעת הולכת בצליעה תוך צירקומדציה של רגל ימין, אולם לא היה בפיו הסבר מניח את הדעת מדוע לא ציין זאת במפורש בחוות דעתו. דר’ היימן נשאל האם הבחין שהתובעת גוררת את רגל ימין תוך כדי הליכתה, והשיב “ייתכן”, והוא הסכים, כי לתובעת דיסטוניה של יד ימין, ופעם נוספת לא היה בפיו הסבר מושכל מדוע נמנע מלציין כל זאת בחוות דעתו ובחר לומר אמירות כלליות וזניחות, אשר אינן מתארות נכונה את תפקודה הלקוי של התובעת. דר’ היימן אישר בחקירתו, כי לתובעת הפרעות בקואורדינציה וכי היא סובלת מתסמונת אקסטרה-פרידיאלית.

דר’ היימן אישר בחקירתו את קביעותיו של פרופ’ קורצ’ין, ובין היתר את העובדה שהתובעת סובלת מהמיפרזיס, שיש לה פרונציה של יד ימין וצניחה של רגל ימין, ותנועות דיסטוניות בעיקר ביד ורגל ימין (עמ’ 103-101). דר’ היימן אישר גם את דברי אם התובעת לפיהם איננה מסוגלת לרכוס חזייה, וכאשר נשאל מדוע ציין בחוות דעתו, כי התובעת מסוגלת להתלבש לבד, ענה “אולי היא לא לובשת חזיה” (??) (עמ’ 106 שורה 3) אולם אישר, כי התובעת אינה מסוגלת לרכוס חזיה בשל נכותה (שם). מחקירתו של דר’ היימן עלה, כי במהלך בדיקתה של התובעת, הוא ביקש ממנה להעתיק מלבן אשר במרכזו קו ו- X, והיא הצליחה להעתיק את הצורה באופן חלקי בלבד (עמ’ 106 שורה 11), כמו כן אישר דר’ היימן, שהתובעת לא הצליחה להשחיל חרוז (עמ’ 106 שורות 17-15), למרות שניסתה לעשות כן דקות ארוכות, ואף גייסה לצורך כך את ידה השמאלית, והוא הודה, כי “היה לה קשה” (עמ’ 106 שורה 20).

דר’ היימן אישר בחקירתו, כי היה מצפה מילד בגיל 5-4 להצליח להעתיק את הצורה אותה התבקשה התובעת להעתיק, וכאשר נשאל מדוע רשם בחוות דעתו “העתקת צורה מורכבת: תקינה” ענה באופן בלתי ראוי, ובניגוד לתשובתו הקודמת “אם אני רשמתי, כנראה שהיא העתיקה בסדר בסופו של דבר” (עמ’ 106 שורה 32) (??).

דר’ היימן אישר שהתובעת לא הצליחה לספור אחורנית מהספרה 10 לספרה 1 ודילגה על מספרים. הוא שלל את טענת ב”כ התובעת, על פיה שוגה התובעת בקריאה, אם כי הסכים ש”הייתה קריאה איטית” (עמ’ 107 שורה 6), ולמרות זאת הסכים עם קביעתו של פרופ’ קורצ’ין, על פיה “כותבת בשגיאות כתיב והידע בחשבון דל”, וכן הסכים, כי הידע של התובעת בכתיבה תואם ידע של ילד בגיל 6-5 (עמ’ 107 שורות 17-16). ודוק: דר’ היימן בדק את התובעת בהיותה בת 28 שנים!

גם פרופ’ קורצ’ין נחקר בבית המשפט, והוא הרשים אותי מאוד. הוא הבהיר, כי הוא עוסק בנוירולוגייה של מבוגרים, אם כי הוא בודק ילדים רבים עם הפרעות שונות, והוא הבהיר כי הוא היועץ המדעי של עמותת טורט, שרוב הסובלים ממנה הם ילדים, וכן הבהיר כי בפרקטיקה הפרטית הוא מטפל בילדים הסובלים מכאבי ראש. בהתייחסו לת/123 מהמרכז להתפתחות הילד במרכז הרפואי “הלל יפה” בחדרה מיום 1.6.89 (בהיותה כבת 8 שנים) הבהיר פרופ’ קורצ’ין, כי בהתאם לכתוב, התבקשה התובעת לאחוז עפרון ולהעתיק צורות. מכאן הוא מסיק שלא ידעה לכתוב במועד זה, שאם לא כן, לא הייתה מתבקשת להעתיק צורות, אלא לכתוב. פרופ’ קורצ’ין הסביר בהגינות ובמקצועיות, כי “לפי המימצאים שמצאתי, כיום הנבדקת עצמאית במרבית תפקודי היומיום, היא מתקשה בפעילויות שונות, למשל דברים שדורשים הפעלה סימולטנית של שתי הידיים, מתקשה בפעולות עדינות, כפתור או שרוכים. זה גם יש אפשרות להתגבר, למשל בגדים בלי כפתורים ונעליים בלי שרוכים, היא יכולה לחיות חיים סבירים” (עמ’ 38 שורות 19-16), אולם “… למרות שיש דברים שהיא מסוגלת לעשות אותם מבחינת תפקודי ADL שהם פשוטים, לא תוכל לחיות באופן עצמאי לחלוטין, לא תוכל להתמודד עם מגבלות של הכנת מאכלים מורכבים, של ניהול חשבונות בבנק, דברים מהסוג הזה, אבל היא יכולה לעבוד…” (עמ’ 39-38).

נוכח כל האמור, הנני בדעה, כי דווקא הערכת הנכות שנעשתה על ידי דר’ וייץ המנוח, היא זו המשקפת נכונה את נכותה של התובעת בהתייחס לחולשת פלג הגוף הימני ובגין התנועות הדיסטוניות ומשכך הנני קובעת, כי נכותה הרפואית של התובעת הינה בשיעור של 72% לפי הפירוט הבא:

50% נכות לפי סע’ 29(1)(א)(II) לתקנות הביטוח הלאומי בשל חולשה בינונית בפלג גוף ימני.

30% נכות לפי סעיף 29(8)(I) לתקנות הביטוח הלאומי, בשל תנועות דיסטוניות קלות בגפה ימנית עליונה.

באשר לפיגור ממנו סובלת התובעת – הנני סבורה, כי חוות הדעת של פרופ’ וייץ המנוח ושל דר’ היימן, אינן עושות צדק עם התובעת. במה דברים אמורים? דר’ היימן לא מצא לנכון להעניק לתובעת נכות עקב הפיגור בו היא לוקה, למרות שהן מחוות דעתו והן מחקירתו עולה במפורש, כי התובעת סובלת מפיגור.

פרופ’ וייץ המנוח קבע, כי התובעת סובלת מפיגור גבולי, והעריך את נכותה בשיעור של 20%.

מקריאת תקנות המוסד לביטוח לאומי עולה, כי רמת הפיגור נקבעת בהתאם לרמת המשכל של הנבדק, אלא מאי? לא ראיתי, כי איש מהמומחים ערך לתובעת מבדקי רמת משכל, ומשכך, לא ברור כיצד הסיקו את נכותה. לעומת זאת, מתיאורי תפקודה הלקוי מאד של התובעת, כפי שעלה מחקירתו של דר’ היימן ומתיאוריה של אם התובעת עולה בבירור, כי אין מדובר בפיגור שכלי גבולי, וכי מדובר לפחות בפיגור קל, אם לא למעלה מכך.

נוכח האמור הנני קובעת, כי נכותה של התובעת בגין הפיגור בו היא לוקה הינה בשיעור של 40% בהתאם לתקנה 91(2) לתקנות הביטוח הלאומי, ומשכך סך כל נכותה הרפואיתהמשוקללת הינה בשיעור של 79%.

נשאלת השאלה, מהי נכותה התפקודית של התובעת. התובעת עצמה לא הגישה תצהיר ואף לא העידה בבית המשפט. עובדה זו תמוהה משהו, שכן מתיאורי המומחים שבדקו אותה עולה, כי היא מסוגלת להעיד ולתאר את מצבה, וזאת חרף הפיגור בו היא לוקה, גם אם יש להניח, כי לא הייתה עושה זאת בצורה המיטבית. הימנעות זו מהעדתה של התובעת פועלת לחובתה, שכן חזקה היא, כי אילו הייתה מעידה, הייתה עדות זו משמשת לחובתה, ויפים לכאן דברי המחבר י. קדמי בספרו ” על הראיות” חלק שלישי, עמ’ 1649:

” יש והדרך שבה מנהל בעל דין את ענינו בבית המשפט הינה בעלת

משמעות ראייתית, כאילו הייתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק

משמעות ראייתית” לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד, לאי הצגת

שאלות לעד או להימנעות מחקירה נגדית של מי שעדותו הוגשה בתעודה

בכתב שהוגשה על ידו. התנהגות כזו, בהיעדר הסבר אמין וסביר,

פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה

שאילו הובאה הראיה או הושמע העד, או הוצגו השאלות או קויימה

החקירה הנגדית-היה בכך כדי לתמוך בגירסת היריב.

הימנעות מהבאת ראיה – במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל –

מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון

ובנסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה

אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו ניתן למעשה משקל

ראייתי לראיה שלא הובאה”.

רמת תפקודה של התובעת הוערכה על ידי המומחים השונים, ותוארה על ידי אמה. המומחה מטעם הנתבע – דר’ היימן – העריך, כי התובעת מסוגלת לקיים רמת חיים יומיומית עצמאית במסגרת מוגנת. אמנם דר’ היימן יצא מתוך הנחה, כי התובעת נמנית בכלל נפגעים בעלי תפקוד קוגנטיבי תקין עם מגבלה פיזית קלה – אלא שאינני יכולה להסכים להגדרה זו, כפי שביארתי, שכן אין חולק, כי התפקוד הקוגנטיבי של התובעת אינו תקין, ו/או, שבעייתה היחידה היא “מגבלה פיזית קלה”. מהעדויות שהובאו בפני שוכנעתי, כי התובעת סובלת מתפקוד קוגנטיבי לקוי, ומגבלותיה הפיסיות אינן קלות. התובעת איננה מסוגלת לרכוש השכלה ו/או מקצוע, ובפועל איננה עובדת, ולא הצליחה להשתלב במקום עבודה כלשהו, למעט במסגרת של עבודה מוגנת, שאף ממנה פוטרה. התובעת איננה יוצרת קשרים חברתיים, ולמעשה היא סגורה בד’ אמותיה. אינני מתעלמת מהעובדה שהתובעת מסוגלת לדאוג לצרכיה הבסיסיים, דבר התואם את מסוגלותה להתגורר ולחיות במסגרת מוגנת, ומשכך הנני סבורה, כי קיים שוני בין רמת תפקודה היומיומי של התובעת ומסוגלותה לדאוג לצרכיה היומיומיים והבסיסיים, לבין תפקודה כ”עובדת”, ו/או מסוגלותה לעבוד ולהשתכר, שם באה נכותה הפיסית והשכלית והפיגור בו היא לוקה לידי ביטוי ממשי ביותר.

נוכח האמור הנני מעריכה, כי נכותה התפקודית של התובעת במישור חייה היומיומיים ואפשרויותיה לדאוג לצרכיה האישיים הינה בשיעור של 60%.

לעומת זאת, כפי שהבהרתי, אין כל ספק, כי התובעת איננה מסוגלת להשתלב במקום עבודה רגיל – בשל נכותה הפיסית ובשל הפיגור – אלא במקום עבודה מוגן בלבד, המיועד לאנשים בעלי מגבלות דומות, ומשכך הנני מעריכה את נכותה התפקודית במישור חיי העבודה שלה, כנכות בשיעור של 100% בניכוי הכנסתה המוכחת, המשקפת את פוטנציאל ההשתכרות שלה.

הקשר הסיבתי בין רשלנות בית החולים לבין נכותה של התובעת

13. מהרשומה הרפואית ת/22 עולה, כי התובעת נולדה ביום 22.8.81 בשעה 13:10 בלידת ואקום. היא נולדה ” באספיקציה קשה” בציון אפגר 2-0 ובוצעה לה אינטובציה. כפי שצויין, היולדת הגיעה עם ירידת מים ביום 21.8.81, ולמחרת בבוקר החלה לסבול מכאבי בטן עזים ומדימום. למרות האמור, היא הועברה לחדר לידה רק בשעה 11:00 בבוקר ואז גם חוברה למוניטור. מחקירות המומחים עולה, כי כבר בשעה 11:10 נצפו שינויים קשים בדופק העובר, והוא ירד מתחת ל- 100 (עדות פרופ’ בליקשטיין, (עמ’ 85 שורה 10), ופרופ’ בליקשטיין אישר בחקירתו, כי “היום” היה מיילד את היולדת כבר בשעה 11:15, אולם בשנת 1981 “היינו הרבה פחות זריזים בקבלת החלטות לגבי ניתוח קיסרי. היינו הרבה יותר שמרניים…” (עמ’ 85 שורה 31), אלא מאי? מדבריו של פרופ’ בליקשטיין לא עולה, כי ההתייחסות הרפואית בדבר החלטה ליילד בניתוח קיסרי שונתה. ההתייחסות היא אותה התייחסות, וההתוויות הן אותן התוויות, רק שבשנת 1981 היו הרופאים שמרניים יותר וזריזים פחות. אינני מקבלת אמירה זו. נתוניה של היולדת והעובר שבבטנה היו ללא כל ספק אינדיקציה לביצוע ניתוח קיסרי הן בשנת 1981 והן היום, ואין בדברים אלו משום הסבר או הצדקה לאי ביצוע הניתוח הקיסרי בשעה 11:15.

כפי שציינתי, מהתיעוד ומעדויות הרופאים עולה, כי כבר בעת הכנסת היולדת לחדר לידה, היא הייתה במצב בעייתי, שלא לומר – פתולוגי. היא הייתה בירידת מים וסבלה מדימום ומכאבים, ודקות ספורות לאחר שחוברה למוניטור נצפו שינויים ” קשים” בדופק העוברי – שינויים שהצביעו על כך שהעובר במצוקה.

בסופו של דבר נולדה התובעת בלידת ואקום, לאחר מספר נסיונות לא ידוע ליילדה, כשהיא באספיקציה, לבנה, אפגר 0 “ללא דופק וללא נשימה” (ת/25) למעשה ללא רוח חיים.

דר’ ממט – הרופא המיילד – אישר בחקירתו, כי התובעת נולדה ב “דרגה חמורה מאוד של תשניק” (עמ’ 71 שורה 1) וכי בוצעו בה פעולות ההחייאה על ידי רופא ילדים (שם).

דר’ היימן קבע בחוות דעתו כי “בתינוקות שנולדו במועד (כבמקרה דנן) אשר סבלו מפגיעה מספיק משמעותית במהלך הלידה כסיבה לפגיעה הנוירולוגית ארוכות הטוח, ניתן לזהות ללא יוצא מן הכלל ממצאים המבטאים ” early neonatal encephalopathy” , והוא מונה את אותם ממצאים ושולל אותם אחד לאחד, לעניות דעתי בניגוד גמור ומוחלט לתיעוד הרפואי והרשומות הרפואיות שהוצגו.

על פי דר’ היימן, הסימנים הקליניים הנצפים במקרה של תשניק הינם כדלקמן:

ציון אפגר נמוך; קושי בהתחלת או בשימור נשימה אפקטיבית; מצב הכרה ירוד; הפרעה בטונוס השרירים; היעדר החזרי יילוד; פרכוסים ב- 48 השעות הראשונות.

זה מקום להדגיש, כי בהתאם לתיעוד הרפואי שהוגש, נקבע במפורש על ידי הצוות הרפואי, כי התובעת נולדה בתשניק, תיעוד שדר’ היימן מתעלם ממנו משום מה, אולם בכך לא סגי.

אם נבחן את הפרמטרים האמורים המפורטים על ידי דר’ היימן, נמצא – בניגוד למסקנותיו של דר’ היימן – כי כולם התקיימו.

ציון אפגר נמוך- דר’ היימן מסכים, כי פרמטר זה “היה קיים במקרה זה” ודוק: על פי התיעוד הרפואי, נולדה התובעת בציון אפגר 0.

קושי בהתחלה או בשימור נשימה אפקטיבית- מהתיעוד הרפואי עולה, כי התובעת נולדה “ללא דופק וללא נשימה” (ת/25), ומשכך ברור, כי לא “התחילה” בנשימה אפקטיבית. עוד עולה מהתיאוד (ת/25) כי לאחר ” מספק דקות” של פעולות החייאה שכללו סקשן (שאיבת דם של האמא שנשאב על ידי התינוקת), טובוס, עיסוי לב, הזרקת אדרנלין לתוך הלב ומתן תרופות וחמצן ” הדופק היה בסדר גמור, הילדה ורודה, התחילה לנשום לבד בהדרגה. במחלקה היא נשמה לבד”. מהאמור עולה, כי התובעת נולדה למעשה”מתה”, ללא נשימה וללא דופק, ובעקבות פעולות החייאה אגרסיביות השתפר מצבה. מת/25 עולה, כי היא “התחילה לנשום לבד בהדרגה, במחלקה נשמה לבד”, ומרישום זה לא ברור כמה זמן לאחר הלידה החלה התובעת לשמר נשימה אפקטיבית, אולם ברור, כי בפרק זמן מסויים לא נשמה כלל, ואחר כך החלה לנשום בצורה הדרגתית בעצמה. דר’ היימן קבע בחוות דעתו, כי הנשימה העצמונית החלה לאחר מספר שעות, והנני סבורה, כי אינפורמציה זו מקיימת בהחלט את התנאי בדבר “קושי בהתחלת או בשימור נשימה אפקטיבית”. יצויין, כי בהתאם לתיעוד הרפואי, החלה התובעת לנשום בכוחות עצמה כעבור מספר שעות מרגע לידתה, ולא נזקקה עוד להנשמה, ובהתאם לבדיקה שנעשתה למחרת לידתה, ביום 23.8.81 בשעה 10:00, נשימתה הייתה סדירה (ת/91). מהאמור עולה, כי תנאי זה מתקיים.

מצב הכרה ירוד – כפי שציינתי, התובעת נולדה ללא דופק וללא נשימה. דר’ היימן קובע בחוות דעתו, כי פרמטר זה “מהווה את הביטוי החשוב ביותר לפגיעה מוחית. מצב ההכרה במקרה זה היה תקין לחלוטין…” האמנם?? והרי מדובר בילדה שנולדה ללא כל הכרה, ללא דופק, וללא נשימה והוגדרה כ “מתה”. אם כך הכיצד ניתן להתעלם ממצב זה, ולקבוע כי לכאורה מצב ההכרה היה תקין??

הפרעה בטונוס השרירים – דר’ היימן קובע בחוות דעתו כי “במקרה זה טונוס תקין…”, אלא שלא ברור על סמך מה הוא סומך את מסקנתו. אין ספק שבעת לידתה הייתה התובעת מחוסרת דופק ונשימה, וממילא ללא כל טונוס בשריריה. בתיעוד הרפואי שצורף לא מצאתי כל עדות לכך שנעשתה לתובעת בדיקה נוירולוגית עם לידתה או בימים שלאחר מכן. בתיק הרפואי מצויות רשומות רפואיות ת/25 – ת/30 הסוקרות את מצבה של התובעת במחלקה. תיעוד זה מולא כנראה על ידי אחות, ומכל מקום, לא נושא חתימה של רופא.

מרשומה רפואית נוספת (ת/91) עולה, כי למחרת הלידה נעשתה לתובעת “בדיקה רפואית ראשונה”, אולם במהלך עדותו של דר’ היימן הוברר, כי הרופא החתום על הטופס אינו נוירולוג, כי אם רופא ילדים. עוד עולה, כי בעמודת הבדיקה הנוירולוגית נרשם “נורית”, כאשר לא ברור מי היא אותה “נורית”, ובוודאי שאיננה רופא נוירולוג. מהאמור עולה, כי ספק אם בכלל בוצעה לתינוקת בדיקה נוירולוגית, ויתכן שבוצעה בדיקה על ידי אחות בשם נורית, ומכל מקום, אין ללמוד ממסמך זה שהתובעת נבדקה על ידי נוירולוג, וממילא לא ניתן לדעת מה היה טונוס השרירים שלה לאחר ביצוע ההחייאה, ובימים שלאחר לידתה. המסקנה היא, שקביעתו של דר’ היימן בפרמטר זה, אין לה על מה לסמוך.

העדר החזרי יילוד – דר’ היימן קבוע בחוות דעתו, כי החזרי היילוד היו “תקינים”, אולם פעם נוספת, לא ברור על מה נסמך דר’ היימן באומרו כך.

מחד גיסא, ברור, כי בדקות הראשונות ללידתה לא היו לתובעת כל החזרים, שכן הייתה מחוסרת חיים, ומאידך גיסא – לא בוצעה לתינוקת בדיקה נוירולוגית, שיכולה הייתה לאשר או לשלול קיומם של החזרים תקינים, ומשכך אין לדעת האם היו החזרי יילוד תקינים, אם לאו.

פרכוסים- דר’ היימן קובע בחוות דעתו, כי “פרכוסים סביב תשניק לידה מופיעים במרבית המקרים ב- 48 השעות הראשונות” והיות ולדבריו הופיעו הפרכוסים ביממה השלישית, הרי שלא ניתן לקשור את הפרכוסים לתשניק הלידה.

בחקירתו חזר דר’ היימן וטען “זו תינוקת שבגיל מספר שעות, אחרי הלידה – שאני מסכים שהיא לידה בעייתית ולא פשוטה – מתאוששת, הבדיקה שלה תקינה, אין לה פרכוסים, ובגיל 40 ומשהו שעות מופיע פרכוס מוקדי והפסקות נשימה. הפרכוסים פוסקים, וב- 27.8.81 כבר אין פרכוסים…” (עמ’ 97 שורות 31-28), אלא שמהתיעוד עולה, כי דר’ היימן טעה והטעה, שכן מהרשומה הרפואית ת/28 עולה, כי ביום 24.8.81 – קרי:

ביממה השניה לחייה, סבלה התינוקת מאפנאות (הפסקות נשימה) והתכווצויות – פרכוסים. כלומר, הפרכוסים והפסקות הנשימה החלו ביממה השניה לחיי התובעת – עובדה לה נאלץ דר’ היימן להסכים בחקירתו (עמ’ 99 שורות 16-15) ונמשכו עד יום 27.8.81, שאז נרשם בת/29 “ללא פרקוסים!! ללא אפנאות” (כך במקור – ד.ג.).

מהאמור עולה, כי גם תנאי זה מתקיים, והמסקנה – בהתאם לאמור בחוות דעתו של דר’ היימן – היא, כי התובעת סבלה מפגיעה משמעותית במהלך הלידה, ופגיעה זו היא שגרמה לנכותה ולנזקיה הנוירולוגיים, קרי: הוכח קשר סיבתי מובהק בין יילודה הרשלני של התובעת לבין נכותה ונזקיה.

במאמר מוסגר אציין, כי במהלך חקירתו הודה דר’ היימן, כי “יכול להיות שהנזק נגרם במהלך הלידה” אולם הוסיף מיד “אם כי אני באופן אישי לא חושב כך” (עמ’ 100 שורות 16-15).

14. מומחי הנתבע העלו סברות וספקולציות שונות באשר לסיבת היווצרות נזקיה של התובעת, אלא שמדובר כאמור בסברות וספקולציות אשר אינן עולות בקנה אחד עם הרשומות הרפואיות ועם ההגיון הבריא.

דר’ היימן סבור, כי נזקה של התובעת נובע מתסחיף כתוצאה מהחדרת קטטר טבורי שהיה מחוייב המציאות לנוכח מצבה הקשה של התובעת בעת לידתה, והיזקקותה לתרופות.

דר’ היימן הסביר בחוות דעתו, כי “הביטוי הקליני של תסחיף (קריש דם) הניתק מהקטטר הוא הופעה של הפסקות נשימה, פרכוסים על רקע של שבץ ( stroke ) איסכמי במוח, במקרה זה בהמיספרה השמאלית”.

דר’ היימן מזכיר את בדיקת ה- C.T. שבוצעה לתובעת ביום 20.8.81 ואשר הדגימה “אובדן חומר לבן משמאל…”, ומכאן הוא מגיע למסקנה, כי נזקה של התובעת נובע מהתסחיף שניתק מהקטטר. אלא מאי? אין בנמצא רשומה רפואית המעידה על קיומו של תסחיף אשר ניתק מהקטטר, ותיאוריית התסחיף מעולם לא הועלתה על ידי אף אחד מהרופאים הרבים שבדקו את התובעת במהלך השנים. נהפוך הוא, מהתיעוד שהוצג בפני עולה, כי כל הרופאים הינם תמימי דעים בשאלת מקור נזקיה של התובעת, וכולם, מבלי יוצא מן הכלל סברו שנזקיה של התובעת נובעים מאספיקציה קשה במהלך הלידה (עמ’ 98), ונסיונו של דר’ היימן לתלות את קולר האשם באשר למצבה של התובעת בקיומו של תסחיף, הינו בבחינת המצאת סיבה יש מאין, ואין בו כל ממש.

מעבר לצורך אציין, כי גם אם הייתי מגיעה למסקנה, שמקור הנזקים מהם סובלת התובעת הוא מהינתקות תסחיף מהקטטר הטבורי שהוחדר לה, לא ניתן להתעלם מהעובדה, שמצבה הקשה של התובעת בלידתה, מצב אשר הצריך החדרת קטטר טבורי, נובע כל כולו מניהול לידה רשלני, אשר גרם ללידתה של התובעת במצב כה קשה, כפי שתואר ברשומות הרפואיות, ואשר הצריך, בין היתר את החדרת הקטטר הטבורי. קרי: אילולא רשלנותו של הצוות הרפואי, לא הייתה התובעת נפגעת בלידתה, וממילא לא הייתה נזקקת להחדרת הקטטר הטבורי.

גם פרופ’ בליקשטיין הפליג למחוזות רחוקים בנסותו להרחיק את סיבת נזקה של התובעת מהלידה הרשלנית, והעלה לצורך כך מספר סיבות: לידה מוקדמת; לידה לאחר ירידת מים שיצרה זיהום תוך רחמי; תינוקת שנולדה כתוצאה מנישואי קרובים.

לידה מוקדמת – פרו’פ בליקשטיין מסביר בחוות דעתו, כי תינוק שנולד בשבוע ה- 35 להריון מוגדר כפג, ואחד מסיכוני הפגות הינו נזק מוחי. אלא מאי? לא הוברר מדוע סבור פרופ’ בליקשטיין, כי יש להעדיף את מועד הלידה כגורם לנזק הנוירולוגי, על פני הלידה הקשה, הטראומתית והרשלנית, אשר על פי הספרות הרפואית והנסיון הרפואי, הוא הוא הגורם לנזקה של התובעת, ואין ספק שמדובר בספקולציה שאין בה כל ממש.

זיהום – אין חולק שלא אובחן אצל היולדת זיהום לא לפני הלידה ולא לאחריה. פרופ’ בליקשטיין ממשיך ומפליג למחוזות רחוקים בהעלותו את הסברה, שיתכן שהיה “זיהום חבוי” שגרם לנזק המוחי של התובעת, אלא שכאמור מדובר בסברה חסרת כל בסיס עובדתי, ו/או רפואי, בבחינת “המצאת” זיהום יש מאין.

נישואי קרובים- לדברי פרופ’ בליקשטיין, הורי התובעת הם בני דודים, וזהו המקור לפגם המוחי של התובעת. למותר לציין, כי סברה זו עומדת בניגוד לסברתו של המומחה האחר מטעם הנתבע – דר’ היימן – אשר העלה אפשרות של התרחשות אוטם, וזאת על סמך בדיקת C.T. משנת 1981…

לאם התובעת 5 ילדים, כאשר כל אחיה ואחיותיה של התובעת בריאים, ולכן, גם סברה זו הינה בגדר ספקולציה רחוקה וסתמית, ובכלל – ריבוי הסברות שהועלו על ידי מומחי הנתבע, אך מדגישים את אפסותן של אותן סברות, שאינן אלא נסיון כושל לנסות ולהוכיח, כי נזקה של התובעת אינו כתוצאה מרשלנות הנתבע, ולא היא כאמור.

לסיכום פרק זה, הנני קובעת כי נכותה של התובעת הינה תוצאה ישירה של ניהול הלידה הכושל שנעשה על ידי בית החולים הנתבע, קרי: קיים קשר סיבתי חד וברור בין רשלנותו של הנתבע לבין נזקיה ואסונה של התובעת.

הנזק

15. התובעת תובעת פיצוי בגין הפסדי שכר לרבות הפסדי פנסיה; הפסדי שכר לאם התובעת; עזרת בני משפחה וצד ג’ לעבר ולעתיד; הוצאות רפואיות ופרא-רפואיות לעבר ולעתיד; הוצאות שיקומיות וסיעודיות לעבר ולעתיד; הוצאות נסיעות וניידות לעבר ולעתיד; כאב וסבל ואובדן הנאות חיים; התאמת דיור; טיפול נפשי; ייעוץ מיני; דמי הבראה; דמי חופשה; שכ”ט מומחים.

15.1 הפסדי שכר – המומחים אינם חלוקים בדעתם בדבר יכולתה של התובעת

לעבוד ולהשתכר במומה, במסגרת עבודה מוגנת, כפי שעשתה בעבר. התובעת לא הביאה ראיות באשר לגובה ההשתכרות במסגרת מוגנת, ומשכך אחשב את השתכרותה לפי השתכרותה בפועל במועדים בהם עבדה, על פי הראיות שהוצגו.

מהראיות עולה, כי התובעת השתכרה סך של 1,490 ש”ח לחודש, ובשערוך להיום, סך של1868 ש”ח.

משכך, יש לחשב את הפסדי ההשתכרות לעבר ולעתיד כדלקמן:

מגיל 18 ועד גיל 20 – תקופת השירות הצבאי, זכאית התובעת לפיצוי בשיעור של

70% מהשכר הממוצע במשק בסך של 5,838 ש”ח, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה, סך של10,621 ש”ח. (ע”א 357/82 יהודה נעים נ’ משה ברדה, פ”ד לו (3) 762).

מגיל 20 עד גיל 25 – זכאית התובעת לפיצוי בשווי שכר המינימום בסך של 3,850.18 ש”ח, בהפחתת השתכרותה המוכחת בסך של 1868 ש”ח, שכן שנים אלו הן שנים בהן מקובל ללמוד מקצוע, אם במוסד אקדמי , או בכל מוסד אחר, ומשכך הסטודנט חסר ההכשרה אינו פנוי פיסית ואינו מוכשר בשלב זה לעבודה בכלל, ו/או לעבודה בעלת פוטנציאל השתכרות גבוה בפרט.

משכך יחושב ההפסד לתקופה זו כדלקמן: 3,850.18-1868=1,982.18 ש”ח x 60חודשים = 118,930 ש”ח, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה, סך של 172,259 ש”ח.

מגיל 25 ועד גיל 30 – מקובל להתמחות במקצוע הנרכש, והנני מעריכה את הכנסתו של אדם בתקופה זו כעומד על המיצוע שבין שכר מינימום לשכר ממוצע במשק, קרי: 6,095.18 ש”ח, ובהפחתת השתכרותה המוכחת של התובעת בסך של 1,868 ש”ח, יש לחשב את הנזק על פי הפסד חודשי בסך של 4,227.18 ש”ח.

משכך יחושב ההפסד לתקופה זו כדלקמן: 4,227.18 x 60 חודשים = 253,631ש”ח (במעוגל), ובצירוף ריבית מאמצע התקופה, סך של 272,813 ש”ח.

מגיל 30 עד גיל 67 – זכאית התובעת לפיצוי בשווי השכר הממוצע במשק פחות השתכרותה המוכחת, סך של 6472 ש”ח X 269.9566 (מקדם היוון ל- 37.5 שנים) = 1,747,591 ש”ח.

משכך, סך כל הפסדי שכרה של התובעת לעבר ולעתיד הינם בסך של 2,203,284ש”ח.

15.2 הפסדי פנסיה – כיום על פי תיקון חקיקה, זכאי כל עובד לפנסיה, אלא שהתובעת

לא צרפה חוות דעת אקטוארית לצורך חישוב הפנסיה מתום עבודתה ועד תום תוחלת חייה, והחישוב שערכה בסיכומיה הינו חישוב סתמי ובלתי מבוסס.

נוכח האמור, הנני מעריכה את הפסדיה של התובעת בגין הפסד פנסיה על דרך האומדנה, בסך של 60,000 ש”ח לתאריך היום .

15.3 הפסדי שכר לאם התובעת – יובהר, כי אם התובעת אינה בעלת דין בתביעה אשר

בפני, וממילא, אף לו הייתה – תביעתה התיישנה.

15.4 עזרת בני משפחה וצדדי ג’ – ב”כ התובעת טוען בסיכומיו, כי התובעת נזקקה

לעזרת בני משפחתה וצדדי ג’ מאז לידתה, בשל היותה “חסרת ישע” . התובעת לא המציאה קבלות המעידות על קבלת עזרת צד ג’ בשכר, והיא אף לא הוכיחה קבלת עזרת צד ג’ בשכר.

באשר לעזרת בני המשפחה – אין כל ספק שהמשפחה נרתמה לסייע לתובעת וממשיכה בכך עד עצם היום הזה. הדבר עולה מעדותה של אם התובעת אשר תיארה את קשייה היומיומיים של התובעת, והעזרה הרבה הניתנת לה, הן על ידי אמה והן על ידי אחיותיה.

מהתיעוד הרפואי ומעדות אם התובעת עולה, כי תפקודה היומיומי של התובעת היה מאז ומתמיד סביר במגבלות נכויותיה, מן הסתם במידה רבה תודות לטיפול המסור של אמה ואחיותיה, אולם אין להסיק מכך, שהתובעת לא נזקקה לעזרה רבה. נהפוך הוא, דווקא הודות לעזרה הרבה שקיבלה, תפקודה סביר כיום, ואין ספק שיש לפסוק פיצוי בגין עזרה זו.

התובעת לא הביאה עדים להוכחת היקף העזרה שניתנה לה, ומעדות האם עולה, כי כיום זקוקה התובעת בעיקר “לסיוע” (עמ’ 51 שורות 21-20) במטלות היומיומיות. נוכח האמור, ועל דרך האומדנה הנני פוסקת פיצוי בסך של 600,000 ש”ח לעבר ולעתיד בדין ראש נזק זה.

במאמר מוסגר אציין, כי מטבע הדברים, ככל שהתובעת תתבגר ותזדקן, היא תזדקק מן הסתם לעזרה מוגברת עקב מצבה, דבר שנלקח בחשבון במסגרת קביעת הפיצוי בגין עזרת בני משפחה וצדדי ג’ לעבר ולעתיד.

15.5 הוצאות רפואיות ופרא-רפואיות ושיקומיות – התובעת לא צרפה קבלות כלשהן

המעידות על תשלום בעבור הוצאות רפואיות ופרא-רפואיות נדרשות בעבר או בעתיד, מה עוד, שהתובעת זכאית לקבלת הטיפולים מאת קופת החולים שבה היא חברה. התובעת גם לא צרפה חוות דעת רפואית הקובעת צורך בקבלת טיפולים כלשהם בעתיד. אלא מאי? היות וחברי קופת חולים נושאים בתשלומים כהשתתפות עצמית, והיות והתובעת קיבלה טיפולים שונים כפי שניתן ללמוד מהתיעוד הרפואי שצורף, ויתכן שעם התבגרותה והזדקנותה תיזקק לטיפולים נוספים, הנני מעריכה סכום זה בסך של 10,000 ש”ח לתאריך היום.

באשר לסכום הנתבע בגין “הוצאות שיקומיות וסיעודיות לעבר”, מדובר בתביעה שהוגשה על דרך הסתם, ללא מתן הסברים וממילא ללא מסמכים לאימותה, ומשכך היא נדחית.

15.6 הוצאות נסיעה וניידות – מהתיעוד הרפואי עולה, כי בעבר הוסעה התובעת

לבדיקות ולטיפולים, אם כי לא צורפו קבלות, והסכומים הנתבעים הם על דרך ההערכה על פי עדות האם (עמ’ 52). נוכח האמור, ובהתחשב בהיקף הבדיקות והטיפולים, כפי שעולה מהתיעוד הרפואי שצורף, זכאית התובעת לפיצוי בגין נסיעות מוגברות בסך 20,000 ש”ח לתאריך היום.

באשר לעתיד – ב”כ התובע מפנה בסיכומיו לעובדת צליעתה של התובעת ולגרירת רגלה הימנית, דבר שיחייב הוצאות נסיעה מוגברות. אלא מאי? הוכח, כי התובעת מסוגלת לנסוע בתחבורה הציבורית, ומשכך, הנני בספק אם יש מקום לפצותה בגין נסיעות מוגברות כיום בשל נכותה. מאידך גיסא, אין ספק, כי עם התבגרותה והזדקנותה של התובעת היא תיזקק לנסיעות מוגברות בשל מצבה הפיסי ומשכך הנני מוצאת לנכון לפצותה על דרך האומדנה בסך של 50,000 ש”ח לתאריך היום.

15.7 כאב וסבל ואובדן הנאות חיים – אין חולק בדבר קיומו של כאב וסבל קשה

וחמור, שהינו מנת חלקה של התובעת יום יום, רגע רגע. ודוק: התובעת פגועה ומוגבלת באופן פיזי, ולוקה בפיגור קל. פיגור זה אינו מונע מהתובעת להבין את שונותה ואת הפגיעה האיומה באיכות חייה, פגיעה שנגרמה כתוצאה מרשלנותו הקשה של בית החולים הנתבע. אם התובעת תיארה את תפקודה הלקוי של התובעת (עמ’ 52-51) ואת מאמציה של התובעת ללמוד מיומנויות תפקודיות בסיסיות. אין לקפח את התובעת בשל הצלחתם החלקית מאוד של מאמצים אלה. נהפוך הוא יש לזקוף זאת לזכותה, ואין לקפחה. מעדות האם עולה, כי התובעת מודעת כנראה לנכויותיה ולשונותה, דבר המגביר את סבלה וכאביה, פוגע קשות בהנאות חייה וגורם לה לדכאון. האם תיארה בעדותה, כי התובעת מתקשה “להיות לבד” וכי “היא נכנסת מזה לדכאון” (עמ’ 52 שורה 3), ואחרי פיטוריה ממפעל השוקולד “היא נכנסה לדכאון… הייתה בדכאון כשהייתה בבית” (עמ’ 51 שורות 30-28).

נוכח האמור, הנני סבורה, כי התובעת זכאית לפיצוי בסך 1,300,000 ש”ח עקב הכאב והסבל והפגיעה הקשה באיכות חייה וביכולת הנאתה מחייה.

15.8 התאמת דיור – התובעת לא המציאה חוות דעת המפרטת, כי התובעת זקוקה

להתאמת דיור, וממילא לא הוכיחה בראיות, כי היא זקוקה להתאמת דיור. אין ספק, כי התובעת נכה פיסית, אולם נכותה אינה מצריכה סידורים מיוחדים בדירה, ו/או התאמת דיור, ומשכך הנני דוחה את המבוקש במסגרת ראש נזק זה.

15.9 טיפול נפשי לייעוץ מיני – התובעת לא המציאה חוות דעת לפיה היא זקוקה

לטיפול נפשי ו/או ייעוץ מיני, והתביעה בראש נזק זה הינה סתמית ובלתי מבוססת. במאמר מוסגר יוצהר, כי ככל שהתובעת זקוקה לטיפול נפשי ו/או ייעוץ מיני, היא רשאית לקבל זאת מקופת החולים בה היא חברה ומכל מקום, עתירה זו נדחית.

15.10 דמי הבראה ודמי חופשה – התובעת לא המציאה חוות דעת אקטוארית להוכחת

הסכומים הנתבעים, ומשכך אין מנוס מדחיית תביעתה בהתייחס לראשי נזק אלו.

ניכויים

16. התובעת לא הגישה חוות דעת אקטוארית באשר לסכומים שיש לנכותם, ובסיכומיה מנתה סכומים שונים ששולמו במסגרת קצבאות המל”ל, וזאת ללא המצאת אישור המל”ל באשר לתשלומים אלו.

הנתבע הגיש ביום 3.11.09 חוות דעת אקטוארית מטעם שי ספיר, וביום 14.7.10 הגיש בקשה להתיר המצאת “חוות דעת אקטוארית מעודכנת”.

ב”כ התובעת התנגד למבוקש במסגרת תגובתו מיום 29.7.10, אולם משום מה לא ניתנה עד עצם היום הזה החלטה בעניין, והנני מתנצלת בפני הצדדים.

מכל מקום, הבקשה להתיר הגשת חוות דעת מעודכנת הוגשה לאחר תום שמיעת הראיות, ששמיעתן הסתיימה ביום 31.5.10.

אין ספק שיש להתיר הבאת חוות דעת “מעודכנת”, אולם אין להתיר בשום פנים ואופן הוספת הערכות כספיות נוספות, שזכרן לא בא בחוות הדעת המקורית, בבחינת מקצה שיפורים של חוות הדעת המקורית. במה דברים אמורים? חוות דעתו המקורית של שי ספיר עסקה בחישוב קצבת נכות כללית בלבד, והנה, בחוות הדעת שמבוקש להגישה, מתייחס שי ספיר גם לחישוב קיצבת ילד נכה, קיצבת ניידות וקיצבה לשירותים מיוחדים.

העיסוק בקצבאות אלו אינו מהווה כמובן “עדכון” חוות הדעת המקורית, אלא תוספת הכוללת סכומים נוספים שיש לנכותם לכאורה, וזאת, כאמור, מתבקש בית המפשט לעשות לאחר תום שמיעת הראיות, ובלא שתינתן לתובעת אפשרות לחקור את המומחה, ו/או להתייחס לתוספות בחוות דעת מטעמו, ולמעשה מדובר בהרחבת חזית אסורה.

נוכח האמור הנני מתירה הגשת חוות הדעת העדכנית בכל הנוגע לקצבת נכות כללית בלבד, ודוחה את הגשתה בכל הנוגע לקצבאות האחרות שחישובן כלול בה.

לא זו אף זו, חוות הדעת המקורית חישבה את הקצבאות להן זכאית התובעת על סמך הנחה שתוחלת חייה תקוצר עקב נכויותיה. במהלך שמיעת הראיות הוברר, כי אין פגיעה בתוחלת חיי התובעת, ומשכך, העדכון המתייחס לחישוב הקצבאות ללא קיצור בתוחלת חיי התובעת הינו עדכון מתבקש.

בהתאם לחוות דעתו המעודכנת של שי ספיר, שווי גמלת הנכות שקיבלה ואשר עתידה התובעת לקבל עד תום תוחלת חייה הינו בסך של 879,950 ש”ח, נכון ליום 30.6.10, בצירוף פיצויי הלנה וקצבאות ששולמה באיחור, בסך של 4,502 ש”ח ובצירוף ריבית, בסך הכל, סך של 933,819 ש”ח ובשערוך להיום סך של 957,005 ש”ח.

17. נוכח האמור יש להפחית מסך כל הפיצוי בסך של 4,243,284 ש”ח את שווי הניכויים בסך של 957,005 ש”ח, ומשכך ניתן בזאת פסק דין על סך 3,286,279 ש”ח בצירוף מע”מ כחוק, בצירוף שכ”ט עו”ד בשיעור 20% בתוספת מע”מ כחוק, בצירוף שכ”ט מומחים (על פי קבלות) ובצירוף הוצאות אגרה.

ניתן היום, יט אדר א תשע”א, 23 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.

רעלת הריון- רשלנות רפואית?

רשלנות רפואית –רעלת הריון הוא נושא מורכב למדי.

רעלת הריון היא סיבוך הריוני אשר מתבטא בעליית לחץ הדם שעלול להוביל לפגיעה באיברי מטרה שונים בגוף האישה לדוגמת כבד ו/או כליות.הסיבוך מתרחש בזמן ההריון בלבד וחולף לאחר תקופת ההריון. השם רעלת הריון מטעה מעט מכיוון שלמעשה אין מדובר בהרעלה ממשית, אלא בתגובות לא טובות המתרחשות בגוף האישה ההרה.

רעלת הריון יכולה להתבטא בצורות שונות, האחת היא עליית לחץ דם ללא תופעות נוספות והאחרת היא עליית לחץ הדם יחד עם הופעת חלבונים בשתן ובצקות בכול הגוף.נוכחות של פירכוסים מבטאת את המצב בחמור של רעלת הריון, שהוא נדיר,אך הסבוך ביותר. רעלת הריון היא הגורם העיקרי האחראי לתחלואה ותמותה של האם והעובר. הגורם העיקרי אשר מוביל לרעלת הריון טרם פוענח.

רשלנות רפואית באבחון רעלת הריון

רשלנות רפואית באבחון רעלת הריון מתחילה בבדיקות השגרה אצל רופא הנשים והרופאים השונים העוקבים אחר ההריון ואלו כוללים את רופאי המשפחה ורופאי הנשים.אי תשומת לב והדלקת נורה אדומה לעלייה בלחץ הדם, הופעת בצקות בגפיים עליונות ותחתונות,תחושת נפיחות בפנים של האיש ההרה, או הופעת חלבונים בשתן, ושליחת המטופלת הבייתה עלולים להוביל לתוצאות לא טובות. לעיתים מספיקה אפילו פעם אחת של הזנחה מקצועית כזו הן מצד הרופאים והן מצד האחות שתחת ידיהן עבורות המטפולות על בדיקות סופר חשובות שנעשות בכול פעם עת מגיעה האמא לעתיד למרפאה. אחת מהן היא פעולה אלמנטרית וקריטית במצבים הללו של בדיקת לחץ דם. חשוב להבין שהתוצאות של זיהוי מאוחר מדי של הללו, יוביל לריצה בהולה לחדר הניתוח לביצוע ניתוח קיסרי להוצאת הוולד ובהתאם לשבוע בו מצויה האם, להמשך מעקב וטיפולים, אם זה במחלקת פגים או לא, וכול זה ללא תכנון מוקדם ומבלי שהיה אמור להתרחש.בחלק מן המקרים הללו הדבר עלול להסתיים בצורה אכזרית , במוות של התינוק. במקרים של נזק לאם או לתינוק עקב רעלת הריון, יש לפנות אל עו”ד העוסק בתחום זה ולבדוק איתו את סיכויי התביעה.

 

הדרכים לאבחנת רעלת הריון

ישנן מספר דרכים פשוטות ומצלחות מאוד שיובילו לאבחנת רעלת הריון בשלב מוקדם, ויאפשרו מענה איכותי רפואי למטופלת. בדיקות שתן בשלב מוקדם בהריון עשויות לנבא בדיוק של 92% רעלת הריון.חוקרים רבים סבורים כי עקב אי ספיקה שלייתית קיים חלק מרכזי בהתפתחות רעלת הריון.שינויים בפרופיל החלבונים בשתן עשויים לנבא את פרוץ המחלה.

 

לשאלות בנושא רשלנות רפואית רעלת הריון, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה בראש העמוד משמאל