לידה טבעית- רשלנות רפואית

לידת בני מורכבת מאד, במקרה שלי אין תודה לאל פגיעה בעובר אבל סדרה של טעויות והסתרת מידע רפואי קריטי גרמו לי לפנות אליך ולבדוק אם יש מה לעשות בנידון.

הפנה אותי הרופא המטפל לחדר לידה לאחר שבמוניטור התגלו האטות בדופק, מבדיקה מדוקדקת של מוניטור ארוך בחדר לידה של סורוקה אכן התגלה שיש בעיה והוחלט על “השראת לידה” כלומר זירוז באמצעות בלון (קטטר אמברי) שאמור ליצור פתיחה וצירים.

הקטטר הוכנס ומיד לאחריו התחילו כאבים עזים כל מספר דקות ואני הייתי בטוחה שאלו צירים, כך עברו 30! שעות שבהן סבלתי סבל נוראי ולא הטלתי שתן והחלטתי שזהו ביקשתי שיורידו את זה וינסו דרך אחרת, אחרי ויכוח די סוער עם הרופא הוא הסכים להוריד לשעתיים מנוחה ואז להחדיר חדש, נלקחתי לחדר טיפולים הוציאו את הקטטר ואני הרגשתי הקלה עצומה אמנם שעתיים אחר כך עדיין לא יכולתי לתת שתן למרות כמות מים נכבדת ששתיתי.

אחרי הורדת הקטטר אף אחד לא חזר אלי להכנסת בלון חדש, ולא דיברו איתי על כלום עד למחרת בבוקר שקרא לי מנהל המחלקה לשיחה בה סיפרו לי שהבלון הוכנס בטעות לשלפוחית השתן!!!
הלידה הסתיימה בניתוח קיסרי חירום ויש בדרך עוד כמה טעויות אבל העניין העיקרי הוא שבדוח הניתוח רשום “מהלך ניתוח תקין” לא מצויין כלום על שום דבר חריג שאירע בניתוח.

כרגע אני בהריון שני כאשר התכנון היה להשאר בבית עד לרגע האחרון, לגשת לבית החולים כשאני ממש בלידה על מנת ללדת וזהו, אבל למזלי עברתי עם בעלי תאונת דרכים לא רצינית שבאופן אירוני הצילה את חיי ואת חייי העובר שלי כי שם פתאום נזכרו להגיד לי (אחרי שנה ושמונה חודשים) שבמהלך הניתוח, החילוץ היה קשה ונוצר קרע די גדול ברחם ולכן אסור לי ללדת באופן טבעי או המילים המדוייקות של מנהל המחלקה היו “אם תגשי ללידה טבעית תשארי בלי רחם ובלי תינוק” כעט אני מתואמת לניתוח קיסרי מתוכנן ביום שליש הקרוב

נפרוסטום רשלנות רפואית פצע לחץ

אימי חולה סיעודית שבמהלך חודש אוגוסט הגיעה לבית חולים וולפסון בגלל נפרוסטום שנותק. בדו”ח סיכום לא דווח על מצב פצעי לחץ.

אחרי האשפוז הוחזרה ל”רעות” . ב18 באוקטובר שוב הופנתה לוולפסון בגלל הנפרוסטום והפעם התגלה פצע לחץ עמוק בדרגה ארבע.

אין ספק, שמדובר במקרה של הזנחה פושעת ואי טיפול הולם.

האם יש עילה להתלונן מול מוסד “רעות” על הזנחה? רשלנות רפואית? פיצויים?

עורך דין מומחה ברשלנות רפואית – איך לבחור?

עורך דין מומחה לרשלנות רפואית

כיצד למצוא עורכי דין מומחים ברשלנות רפואית

בישראל ישנם אלפי ארועי רשלנות רפואית בשנה, אך יחד עם זאת קיימים משרדי עורכי דין בודדים העוסקים באופן בלעדי בתחום זה.

חשוב מאד כי בבואך לבחור עו”ד מומחה לרשלנות רפואית, תבדוק את הנושאים הבאים:

1. בעת הגשת תביעת רשלנות רפואית, כדאי מאד להיעזר בטיפול ע”י עורך דין מומחה ברשלנות רשלנות או משרד עורכי דין מומחה ברשלנות רפואית.

2. עו”ד מומחה ברשלנות רפואית יוכל להציג בפניך תמינה אמיתית של סיכויי התביעה לרשלנות רפואית, לרבות נושא פיצויים, חוות דעת רפואית, קושי ומשך התביעה ועוד.

3. עורכי דין מומחים ברשלנות רפואית הינם כאלו אשר עוברים בדרך כלל השתלמויות של רפואה למשפטנים ומעודכנים בחקיקה, פסקי דין בתחום וכדומה.

4. עו”ד מומחה ברשלנות רפואית יידע גם להזהיר אותך מפני תביעה אשר סיכויי הזכייה בה נמוכים.

5. עליך לבדוק כמה שנים עוסק אותו עו”ד ברשלנות רפואית.

6. עליך לבדוק מהם שיעורי הזכייה של אותו עו”ד.

7. עליך לבדוק המלצות של לקוחות שהיו מטופלים על ידו.

8. עליך לבדוק מה משך הזמן הההמוצע של תביעה במשרד של אותו עו”ד.

 

להערכה חינם של סיכויי תביעתך, ניתן ליצור קשר עם עורכת דין ענת מולסון, עו”ד מומחית לרשלנות רפואית המייצגת מאות נפגעי רשלנות רפואית, באמצעות פרטי יצירת הקשר שבראש העמוד משמאל או בלחיצה כאן לפרטים נוספים אודותיה

Von allen seiten, https://ghostwriter-hilfe.com/hausarbeit/ einschlielich rudy giovannini selbst, bekam ich immer viel lob dafr

המיפלגיה – תביעת פיצויים

המיפלגיה hemiplegia, unilateral paralysis – שיתוק חצי גוף

 

המיפלגיה יכולה להיות מולדת או להיגרם עקב ארועים כגון כמו שבץ מוחי או מחלות.  כאשר המיפלגיה היא תוצאה של שבץ, מדובר על תהליכים המשפיעים על חוט השדרה.
שיתוק מוחי גם יכול להשפיע על פלג גוף אחד וכתוצאה מכך הגוף מוגבל לתפקוד. שיתוק זה מכונה המיפלגיה. סוכרת סוג 2, יכולה לגרום המיפלגיה חולפת.

בישראל מוגשות תביעות פיצויים לא מעטות בגין המיפלגיה שנגרמה עקב רשלנות רפואית, תאונת דרכים, תאונת עבודה או תאונה מסוג אחר.

רשלנות רפואית– כאשר הטענה הייתה כי ניתן היה לגלות את המום בזמן ההריון, או כאשר עולה טענה של רשלנות רפואית בלידה.

תאונה– כאשר עקב תאונה נגרמה חבלה כלשהי אשר הובילה למצב של המיפלגיה

בכדי להגיש תביעת פיצויים בגין המיפלגיה, יש להצטייד בעו”ד וכן לקבל חוות דעת רפואית אשר תפרט את חומרת ההמיפלגיה.

לשאלות בנושא זכאותכם להגשת תביעת פיצויים בגין המיפלגיה, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון

המייצגת מאות נפגעי רשלנות רפואית ותאונות קשות, בטלפון 0524787850 או במייל: [email protected]

De autorin siegfried kuehnl stellt sich vor nach mehr als 16 jahren, zum Sie konnen es ausprobieren grten teil auf grobaustellen und im zeitalter des internets habe ich meine alte leidenschaft zum schreiben wiederentdeckt

אבחון סרטן העור – מלנומה

<![CDATA[

רשלנות רפואית בתחום האונקולוגי- סרטן העור מלנומה

א 000447/02
בית משפט מחוזי חיפה

כב’ השופטת ב. גילאור- נשיאה
בפני:

1 . עזבון המנוח משה גולובי ז”ל

2 . גולובי שרי

3 . גולובי גיא

4 . גולובי רימון

– נ ג ד –

1 . מכבי שירותי בריאות – קופת חולים מכבי

2 . ד”ר יוסף אופיר

א. רקע

מר משה גולובי המנוח (להלן-“המנוח”), יליד 18.3.1936, בן כ-64 שנה במותו, נפטר ביום 10.10.00 כתוצאה ממלנומה גרורתית מפושטת.

התובע מס’ 1 הנו עזבונו של המנוח; התובעת מס’ 2, ילידת 23.4.1944, הינה אלמנת המנוח (להלן-“האלמנה”); התובעים מס’ 3 ו- 4 הנם ילדיו של המנוח והם ילידי 28.10.1978 ו- 8.5.1983, בהתאמה. אלמנת המנוח וילדיו הם נם יורשיו של המנוח מכוח צו קיום צוואה שניתן ביום 1.2.01 (ת/9).

התביעה היא בעילה של רשלנות רפואית. לטענת התובעים, פטירתו של המנוח נגרמה כתוצאה מהטיפול הרפואי הרשלני שניתן לו על ידי הנתבעים; הנתבע מס’ 2-ד”ר יוסף אופיר- הנו רופא עור שעבד בתקופה הרלוונטית לתביעה כרופא עצמאי בנתבעת מס’ 1- מכבי שירותי בריאות, קופת חולים מכבי-אגודה לעזרה רפואית (להלן בהתאמה-“ד”ר אופיר” ו- “קופ”ח מכבי”). ד”ר אופיר, כך טוענים התובעים, התרשל באופן בו טיפל והסיר נגע שהופיע במצחו של המנוח בשנת 1996 ואובחן כגידול מסוג “מלנומה IN SITU”. התרשלותם הנטענת של הנתבעים, גרמה, כך לשיטת התובעים, לחזרה מקומית של הגידול ופיזור גרורתי נרחב לבלוטות הלימפה, לעצם, למוח ולכבד שבעקבותיו נפטר המנוח ביום 10.10.00.

המנוח שהיה בזמנים הרלוונטים לתביעה חבר בקופ”ח מכבי, פנה ביום 9.7.1996 לד”ר אופיר והתלונן בפניו על מספר נגעים בגופו, בין היתר, על נגע במצח ששינה את צורתו.

כבר אציין כי התביעה מתייחסת אך ורק לנגע במצח ועל כן איני נדרשת לפרט ולהתייחס לטיפולו של ד”ר אופיר בנגעים הנוספים שהופיעו על גופו של המנוח.

ביום 31.7.1996, ביצע ד”ר אופיר ביופסיית דגימה מהנגע במצח ושלח את הרקמה שנכרתה למכון לפתולוגיה השייך ל”אסותא מרכזים רפואיים בע”מ” (להלן-“המכון לפתולוגיה”) לאבחון פתולוגי.

אין בתיעוד הרפואי שהוגש על ידי התובעים והן על ידי הנתבעים, לרבות התיק הרפואי שנוהל אצל ד”ר אופיר בעניינו של המנוח, מסמך המתעד את ביצוע הביופסיה מהנגע במצח על ידי ד”ר אופיר ביום 31.7.1996 ואת הפנית הרקמה שנכרתה לבדיקת המכון לפתולוגיה.

תשובת המכון לפתולוגיה ניתנה ביום 12.8.96 (ת/11) ונשלחה ישירות לד”ר אופיר ובה נרשם שיש חשד גבוה לכך שהנגע במצח הוא “מלנומה ממארת” וכי צריך לכרות את הנגע בשלמותו. כך נרשם בתשובה:

“DIAGNOSIS:

4. SKIN BIOPSY OF FOREHEAD:

-MELANOCYTIC LESION HIGHLY SUGGESTIVE OF MELANOMA.

-SEVERE ARTIFACTS

-THE LESION SHOULD BE COMPLETELY EXCISED.”

לאחר שד”ר אופיר קיבל את תשובת המכון לפתולוגיה, זימן את המנוח. ביום 27.9.96 הסיר חלק נוסף מן הנגע במצח ואת הרקמה שנכרתה שלח לבדיקה פתולוגית נוספת. אציין כי גם לגבי הסרת הנגע שבוצעה ביום 27.9.96, לא נמצא בתיעוד הרפואי מסמך כלשהו המתעד את פעולתו זו של ד”ר אופיר ואת הפניית הרקמה שנכרתה למכון לפתולוגיה. כל שנמצא בתיעוד הרפואי הוא מסמך שכותרתו “טופס הסכמה למתן טיפול/אבחון פולשני” החתום בידי המנוח ביום 27.9.06. (המסמך צורף כחלק ממוצג 1 לתיק המוצגים שהוגש מטעם הנתבעים). בטופס האמור, לא צויין ולא נרשם פרט כלשהו אודות הטיפול לו הסכים המנוח במקום המיועד לכך (להלן-“טופס הסכמה מיום 27.9.96”).

במסמך תוצאות הבדיקה הפתולוגית מיום 16.10.1996 (ת/13) צויין כי האבחנה הקלינית של ד”ר אופיר היתה “LENTIGO MALIGNA FOREHEAD”. על פי תשובת המכון לפתלוגיה, הנגע במצח אובחן כ “MELANOMA IN SITU (CLARK’S LEVEL 1)” . עוד נרשם בתשובה כי שולי הכריתה המסומנים חופשיים מגידול ” ARE FREE OF TUMOR”.

בפברואר 1998 (כשנה וחמשה חודשים מאז הסרת הנגע שבוצעה ביום 27.9.96), פנה המנוח לד”ר אופיר והתלונן על נפיחות באיזור הנגע שנכרת במצח. ד”ר אופיר ביצע ביופסיה אבחנתית ושלח את הרקמה שנכרתה לאבחון פתולוגי. גם באשר לביקורו האמור של המנוח ולביצוע הביופסיה על ידי ד”ר אופיר, אין בתיעוד הרפואי הנמצא בתיק מסמך כלשהו המתעד זאת, פרט למסמך נוסף שכותרתו “טופס הסכמה למתן טיפול / אבחון פולשני” (המסמך צורף כחלק ממוצג 1 בתיק המוצגים מטעם הנתבעים) החתום בידי המנוח ביום 2.2.98. כמו בטופס ההסכמה מיום 27.9.96 , לא צויין בטופס זה ולא נרשם פרט כלשהו אודות הטיפול לו הסכים המנוח במקום המיועד לכך. (להלן-“טופס הסכמה מיום 2.2.98”).

בתשובת המכון לפתולוגיה מיום 5.2.98 (ת/14) נרשם כי הגידול אובחן כמלנומה ממאירה החודרת לעומק רקמת העור ולתת עור וכי שולי הכריתה נגועים על ידי התאים הממאירים. האבחון של המכון לפתולוגיה נרשם בזו הלשון:

“DIAGNOSIS:

FOREHEAD, SKIN EXCISION:

-NODULE OF MALIGNANT MELANOMA INVOLVING THE

DERMIS AND SBCUTIS

PARTLY IN SCAR TISSUE.

-INKED SURGICAL MARGINS ARE POSITIVE FOR TUMOR”

עם קבלת התשובה של המכון לפתולוגיה, זימן ד”ר אופיר את המנוח למרפאתו ודיווח לו על תוצאות הבדיקה ועל הצורך בביצוע כריתה של הגידול במצח. המנוח בחר לקבל את הטיפול במרכז הרפואי ע”ש חיים שיבא – בתל השומר (להלן-“ביה”ח תל-השומר”), שם אושפז במחלקה לכירורגיה פלסטית ביום 12.2.98.

ביום 15.2.98 בוצעה למנוח, בהרדמה מקומית, כריתה רחבה של הגידול במצח “בגבולות של 2 ס”מ משולי פצע קודם” הכל כמפורט ב”גליון ניתוח”- ת/15 ובסיכום המחלה/העברה שצורף לכתב התביעה כנספח “י’”. לאחר הני

תוח הומלץ למנוח להיות בביקורת במרפאה לכירורגיה פלסטית, להמשך טיפול במכון האונקולוגי והמנוח החל לקבל סדרה של טיפולים לרבות טיפול בחומר האימנולוגי “אינטרפרון” במינון גבוה כמפורט במסמך הרפואיים ת/17 ונספח י’ לכתב התביעה. תוצאות האבחון הפתולוגי מיום 31.3.98 (ת/16) היו כדלקמן:

SKIN, LEFT FOREHEAD BIOPSY:

LENTIGO MALIGNA.

INKED SURGICAL MARGINS:

SUPERFICIAL SHOWS SOLAR LENTIGO CHANGES.

DEEP IS FREE OF TUMOR

החל מנובמבר 1998, נתגלו גרורות של המלנומה באזורים שונים בגופו של המנוח; בבלוטת הפרוטיס השמאלית שבצוואר, בעצם החזה (סטרנום), בכלי דם בדופן החזה, באונה הפרטיאלית הימנית במוח והתפשטות גרורתית בכבד. במהלך כל התקופה עבר המנוח סדרה ארוכה של טיפולים, ניתוחים, לרבות, טיפולי הקרנות ארוכות, עד לפטירתו ביום 10.10.00. יצויין כי בתקופה שבין אפריל 1999 ועד לספטמבר 1999, עבר המנוח סדרה של טיפולים במרכז הרפואי

John Wayn Cancer Institute בארצות הברית בהמלצת רופאים בארץ (ת/21, ת/22, ת/23 ו- ת/26). אזכיר כי בהחלטתי מיום 27.2.06 במסגרת בש”א 1165/06, דחיתי את התנגדות הנתבעים להגשת המסמכים ת/17, ת/21-ת/23 ו- ת/26 כמוצגים מטעם התובעים, מבלי לקבוע מסמרות גבי קבילותם ומשקלם.

מאחר והצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק, אדון תחילה בשאלת האחריות ולאחר מכן אדון בשאלת גובה הנזק.

ב. האחריות

1. חוות הדעת הרפואיות

לכתב התביעה צירפו התובעים שתי חוות דעת רפואיות בשאלת האחריות: האחת, חוות דעת בתחום האונקולוגי של פרופ’ אברהם קוטן, מנהל המחלקה האונקולוגית במרכז הרפואי רמב”ם, מיום 10.8.01 (ת/5). השנייה, חוות דעתו של פרופ’ איתן שילוני, מומחה לכירורגיה כללית אונקולוגית, מנהל מחלקה כירורגית ב’ במרכז רפואי כרמל מיום 8.2.02 (ת/1) . כמו-כן, צירפו התובעים חוות דעתו של פרופ’ אלימלך אוקון, פתולוג, מנהל המכון לפתולוגיה במרכז רפואי רבין, מיום 10.7.01 (ת/7).

מחוות דעתו של פרופ’ אוקון, שנתבקש על ידי בא כוח התובעים לבדוק את החתכים ההיסטופתולוגיים של המנוח, עולה כי בבדיקה שערך, הסתבר כי רוחב השוליים הבריאים שהסיר ד”ר אופיר מסביב לנגע, בספטמבר 1996, היה 1.19 מ”מ בלבד.

פרופ’ קוטן הסביר מהותה של מלנומה ממאירה ועמד על חשיבות הטיפול בשלב הראשוני וציין כי הטיפול הכירורגי הנכון בנגע הראשוני קובע את גורלו של החולה. לדבריו, הנגע שהתגלה אצל המנוח באוגוסט 1996 היה מסוג מלנומה IN SITU, שאם כורתים אותו בשלמות, אחוז ההבראה וההישרדות עומד על 100%, שכן באותו שלב, בו הנגע מוגבל לשכבת העור השטחית ביותר, לא התפשטו עדין גרורות והוצאת הגידול בשלמות מונעת התפשטותן. אשר להיקף השוליים שיש לכרות בסוג זה של מלנומה, ציין פרופ’ קוטן כי: “ההמלצה בספרות האונקולוגית העדכנית (שהייתה ידועה ומקובלת כבר בשנת 1989, ועל אחת כמה וכמה בשנת 1996) היא לכרות MELANOMA IN SITU בשוליים של לפחות 5 מ”מ..”. בעניין זה מפנה פרופ’ קוטן ומצטט מספרי לימוד בתחום האונקולוגיה והכירורגיה האונקולוגית (ספרי הלימוד של DE VITA וחב’ מהדורות 3 ו-6 ; ספרם של HALLAND וחב’, מהדורה 3; ספרם של McKennaו- Murphy משנת 1994 מהדורה 1) ספרות זו, לדבריו, היא הספרות המובילה בתחום שעל פיה נקבעת מדיניות הטיפול במרבית המרכזים האונקולוגיים בעולם, לרבות מרכזים אונקולוגים בארץ.

פרופ’ קוטן העריך בחוות דעתו כי הנגע הראשוני שהתגלה אצל המנוח בשנת 1996 לא טופל כיאות: שולי הכריתה של הנגע, שהיה, לדבריו, שטחי מאוד ומוגבל לשכבת העור השטחית, בלתי שלמים; הכריתה הנוספת (שבוצעה ב-27.9.96) לא בוצעה בהקדם האפשרי; הדו”ח הפתולוגי היה קצר ובלתי מפורט ונכתב בו כי הנגע נכרת בשוליים תקינים. עוד מוסיף פרופ’ קוטן כי על פי הרישומים הדלים בתיק מרפאת מכבי, ד”ר אופיר כלל לא התייחס לרוחב השוליים של הכריתה, לא היה מודע לרוחבם, לא התעניין לדעת מה רוחבם וממילא כלל לא שקל אם רוחבם מספיק. ד”ר אופיר הסתפק בקביעה הכללית והבלתי מדוייקת של “שוליים חופשיים” בתשובת המכון לפתולוגיה מיום 16.10.96.

בהתייחסו לשיטת חלק מהמנתחים הפלסטיקאים (כגון: HARRIES) הטוענים כי במקרה בו אובחן נגע כמלנומה IN SITU, במיוחד נגע שהתפתח בעור הפנים, ניתן להסתפק בכריתה שלמה בשוליים נקיים ללא הגדרה מדוייקת של רוחב השוליים, מדגיש פרופ’ קוטן כי הספרות האונקולוגית, עליה הוא מסתמך והמהווה הספרות המובילה בתחום זה בחו”ל ובארץ, הינה חד משמעית בקביעתה את הצורך בשולי כריתה של 0.5 ס”מ לפחות. פרופ’ קוטן מתייחס גם לעמדה אחרת של המנתחים הפלסטיקאים שלפיה, מטעמים קוסמטיים, ניתן להסתפק בכריתת נגע שהתפתח בעור הפנים ואובחן כמלנומהIN SITU , בשוליים צרים. לדבריו, גם על פי שיטה זו, על הרופא המנתח לדעת את היקף שולי הכריתה במדויק ולהקפיד על מעקב קליני צמוד במטרה לאבחן הישנות מקומית של הגידול, מוקדם ככל האפשר. לאחר שפרופ’ קוטן עיין בתמונות המנוח שהוצגו בפניו על ידי אלמנתו, ושבהן ניתן לראות את מיקומו של הנגע במצח, כתב כי, נראה לו, שגם לו היתה מתבצעת כריתה בשוליים שרוחבם 5 מ”מ לפחות, לא היה נגרם אצל המנוח כל פגם קוסמטי של ממש.

בהסתמכו על הרישומים בתיקו הרפואי של המנוח שנוהל אצל ד”ר אופיר, מצא פרופ’ קוטן כי ד”ר אופיר לא הזמין את המנוח למעקב סדיר ולא הדריכו בנושא בדיקה עצמית, כאשר מחובתו לעשות כן גם לו היתה מתבצעת כריתה שלמה על פי הפרקטיקה הרפואית המקובלת (לפחות 5 מ”מ). פרופ’ קוטן עמד בהקשר זה על חשיבות
המעקב הרפואי; לדבריו, חשיבות המעקב בכך שהיה מאפשר איתור מוקדם של התפתחות מחודשת של הגידול שלא הוסר בשלמותו בשנת 1996, ובעקבות זאת, מתן טיפול מתאים ומיידי קודם שהגידול מעמיק בחדירתו ושולח גרורות.

פרופ’ שילוני בדעה כי אם המנוח היה מקבל את הטיפול הכירורגי הנאות בשנת 1996, הוא היה מבריא לחלוטין. חלק נכבד בחוות דעתו ייחס פרופ’ שילוני למהותה של מלנומה ממארת, סיווגיה השונים, סיכויי ההחלמה הגבוהים מאוד לאחר הוצאת הגידול תוך הקפדה על היקף השוליים הבריאים וחשיבותו הניכרת של המעקב הרפואי לאחר הוצאת הגידול. בין היתר, הסביר פרופ’ שילוני, כי מלנומה ממארת הנה סרטן עור אגריסיבי ביותר, כאשר ההבדל בפרוגנוזה בין הסיכויים לריפוי מלא ובין סיכון גבוה למות ממחלה גרורתית מפושטת מתבטא בעומק חדירה של עשיריות המילימטר בעור. מלנומה IN SITU הנה המלנומה השטחית ביותר, שכן מדובר בגידול המוגבל לשכבה החיצונית של העור (האפידירמיס) שאינו חודר לדרמיס, השכבה שבה נמצאים כלי הדם וכלי הלימפה, ולכן אין אפשרות של התפשטות דרך צינורות אלו לאיברים מרוחקים יותר בצורת פיזור גרורותי.

הוצאת גידול מסוג מלנומה IN SITU בשלמותו, עם מרחק נאות של שולי הגידול מגבול החתך הכירורגי מביאה לסיכויי החלמה של 100%. לדעתו, הנגע במצחו של המנוח שהיה גידול ממאיר מסוג מלנומה ממארת בשלב מוקדם ביותר- מלנומה IN SITU – נכרת בצורה רשלנית ולא שלמה ועקב כך הייתה בהמשך חזרה מקומית של הגידול ופיזור גרורתי נרחב שגרם לפטירת המנוח;

הפעולה הכירורגית הראשונה של ד”ר אופיר – לאמור, ביצוע ביופסיית מדגם מהנגע במצחו של המנוח- היתה מוטעית. לדבריו, משחשד ד”ר אופיר כבר בביקורו הראשון של המנוח שמדובר במלנומה (כפי שניתן ללמוד מתשובת המכון לפתולוגיה), היה עליו לבצע כריתה כירורגית מלאה ולא להסתפק בלקיחת מדגם מהנגע במצח. שכן, לקיחת מדגם בלבד מן הנגע עלולה לגרום לחדירת תאים של הגידול לכלי דם או ללימפה. המדובר היה בנגע קטן שכריתה שלמה שלו לא היתה מביאה לעוות של איזור הכריתה ולכן מומלץ לכרות אותו בשלמותו עם שוליים נקיים כפי שהתאפשר במקרה דנן. לדבריו, לקיחת מדגם מהנגע נעשית רק במקרה שיש חשד נמוך שמדובר במלנומה ולא כך היה במקרה זה.

כשל יסודי נוסף בטיפול שנתן ד”ר אופיר למנוח, היה לדעת פרופ’ שילוני בכריתת הנגע שלא בהיקף השוליים הבריאים הנדרש במקרים של מלנומה IN SITU. לדבריו, על פי הפרקטיקה הרפואית המקובלת היום ובתקופת הרלוונטית לטיפול במנוח והמומלצת בספרות הרפואית העדכנית, יש לכרות את הנגע עם שוליים של 5 מ”מ לפחות כשמדובר במלנומה IN SITU , ושוליים של 10 מ”מ לפחות כשמדובר במלנומה פולשנית דקה שעובייה לפי ברסלאו הוא פחות מ-1 מ”מ. במקרה הנדון נכרת הנגע עם שוליים שרוחבם 1.19 מ”מ בלבד, שאינם עומדים בקריטריונים הנהוגים בכל פרקטיקה רפואית סבירה. פרופ’ שילוני הוסיף כי משקיבל ד”ר אופיר את תשובת המכון לפתולוגיה מיום 12.8.96 שהעלתה חשד גבוה למלנומה והמליצה על כריתה מלאה של הנגע היה עליו להתייחס למקרה לחומרה ולבצע כריתה לפחות במרחק של 1 ס”מ מגבולות הגידול, על מנת לוודא שוליים תקינים, שכן באותו שלב הוא לא יכל היה לדעת מה עומקה של המלנומה. גם פרופ’ שילוני סבור, לאחר שעיין בתמונות המנוח שבהן ניתן לראות את הנגע במצחו, כי אפשר היה לבצע כריתה בשוליים של 10 מ”מ ללא פגם קוסמטי כלשהו וללא צורך בהשתלת עור. אשר לתשובת המכון לפתולוגיה מיום 16.10.96, ציין פרופ’ שילוני כי תשובה זו לא היתה מספקת ומדוייקת דייה; הפתולוג לא רשם בתשובה את רוחב שולי הכריתה והסתפק בציון הממצא שהשוליים הכירורגיים חופשיים מגידול. על הפתולוג היה לציין את העובדה כי המרחק של השוליים הכירורגיים הוא 1.19 מ”מ בלבד כפי שהתברר בבדיקה שביצע פרופ’ אוקון בשנת 2001. בכל מקרה, משנתון זה לא צויין בתשובה הפתולוגית מיום 16.10.96 וכתוצאה לא הובא לידיעת ד”ר אופיר, היה על זה האחרון לשוב ולפנות למכון לפתולוגיה על מנת לקבל נתון חשוב זה, ולבצע כריתה נרחבת יותר כדי להגיע למרחק המינימאלי המומלץ על (0.5 מ”מ לפחות כשמדובר במלנומה IN SITU).

פרופ’ שילוני העריך על סמך דבריה של האלמנה ובהיעדר הרישום בתיעוד הרפואי, כי ד”ר אופיר לא גילה למנוח את מצבו הרפואי, לא הנחה אותו להיות במעקב רפואי ולא זימן אותו למעקב שגרתי במרפאתו או במרפאה אחרת כפי שצריך היה לעשות. לדעתו, מירב הסיכויים שאם המנוח היה במעקב מסודר או מודע לפוטנציאל הממאיר של חזרת הגידול במצח, הוא היה עובר כריתה של הגידול החוזר, לפחות חצי שנה לפני פברואר 1998 (המועד שבו הוסר הגידול החוזר במצח). בפברואר 1998, הספיק כבר הגידול לפלוש לצינורות הלימפה ולכלי הדם בתת עור ולהתפשט דרכם לאיברים מרוחקים ובעקבות כך נפטר המנוח. לדבריו: “סביר מאוד להניח כי ניתוח מוקדם יותר של הנגע החוזר במצח היה מונע את התפשטות הגידול ואת מותו של החולה”. אי לכך, קבע פרופ’ שילוני, מעקב רפואי נאות היה מגדיל את סיכוייו של המנוח להחלים לחלוטין מהמלנומה גם לאחר החזרה של הגידול במצח, שכן היה עשוי למנוע את ההתפשטות הגרורתית דרך כלי הדם והלימפה.

מנגד, הגישו הנתבעים מטעמם שתי חוות דעת רפואיות: האחת, חוות דעתו של פרופ’ ברגמן ראובן, מומחה למחלות עור ומין, מנהל מחלקת עור במרכז רפואי רמב”ם, מיום 10.6.03 (נ/1). השנייה, חוות דעתו של פרופ’ רפאל קטן, מנהל המכון האונקולוגי בבית החולים שיבא בתל השומר,

מיום 17.6.03.

פרופ’ ברגמן ציין בפתח חוות דעתו כי הוא עיין בכל התשובות הפתולוגיות ובדק בעצמו במיקרוסקופ את כל החתכים שהוגשו לו. בבדיקת הביופסיות והחתכים, מצא פרופ’ ברגמן כי בניגוד לתוצאות המכון לפתולוגיה, הנגע שנכרת ממצחו של המנוח בשנת 1996 לא היה מלנומה IN SITU, אלא מלכתחילה מדובר היה במלנומה פולשנית שעומקה 0.25 מ”מ. ככזו היא עלולה לעיתים לשלוח גרורות עוד לפני שמסירים אותה וכך לדעתו קרה במקרה דנן. אשר לטיפול הכירורגי אותו ביצע ד”ר אופיר באותו נגע, כותב פרופ’ ברגמן כי: “ד”ר אופיר קיבל תשובה של מלנומה IN SITU והסיר אותה בשלמות לפי כל החתכים (36 במספר), ולא היה כשלון בהרחקה מלאה של שוליים נגועים. ד”ר אופיר לא קיבל תשובה של מלנומה פולשנית ולכן לא היה יכול לנהוג אחרת”. פרופ’ ברגמן בדעה שהמלנומה חזרה בצלקת כ- metastasis satellite (גרורה מטסטזה) ולא כמלנומה שמקורה בכישלון הרחקת שוליים נגועים; סוג זה של גרורה נחשב כנובע מגרורה חבויה שלא ניתן לזהותה בהרחקה השלמה של המלנומה, וראיה לכך, הופעת הגרורה בצלקת הניתוח בעומק הדרמיס, כאשר לא ניתן לראות חזרה של המלנומה באיזורים הצדדיים או באפידירמיס. בעניין זה מפנה פרופ’ ברגמן לעבודות מחקר שהתפרסמו בשנים האחרונות ושעל פי חלקן, 7.8% חולים עם מלנומה דקה מאוד ימותו ממחלתם תוך 8 שנים מהאבחנה ועל פי חלק אחר, סיכוי של % 5-7% למות ממלנומה דקה בעומק 0.25 מ”מ עקב מחלה גרורתית, גם לאחר הרחקה מלאה של הנגע הראשוני. לדעתו, המנוח נמנה על קבוצה זו של החולים שנפטרים מסוג זה של מלנומה עקב מחלה גרורתית גם לאחר הרחקה מלאה ראשונית ומכאן שרוחב השוליים הבריאים אינו מעלה ואינו מוריד.

בהתייחסו לקביעת פרופ’ שילוני כי ביצוע ביופסית דגימה אבחנתית ולא כריתה מלאה של הנגע ביולי 1996 היתה מוטעית סבור פרופ’ ברגמן כי ד”ר אופיר נהג לפי הסטנדרטים המקובלים ולפי ה-Guidelines המקובלים בעולם המערבי, הן לגבי השיקולים להחלטתו לבצע ביופסיה מדגמית מנגע חשוד בפנים והן בביצועה. ד”ר אופיר חשד במלנומה מסוג Lentigo Maligna שהיא מלנומה כתמית המופיעה בפנים שבדרך כלל קשה מאוד להבדילה מ- Lentigo שפיר, ולכן בהחלט מקובל, במקרים כאלה, לקחת דגימה לפני שניגשים לניתוח עיוותי בפנים.

לעניין הכריתה של הנגע שביצע ד”ר אופיר ב-27.9.96, העריך פרופ’ ברגמן כי נוכח תשובת המכון לפתולוגיה מיום 16.10.96 שהתקבלה לידי ד”ר אופיר ולפיה בדיקת הרקמה שהוסרה הראתה מלנומה IN SITU כאשר כל השוליים שסומנו חופשיים מגידול, החלטתו של ד”ר אופיר להסיר את הנגע במלואו ולהסתפק בכך, הנה ההחלטה הנכונה והמקובלת. שכן, לשיטתו, הטיפול הנדרש בהסרת מלנומהIN SITU הוא הוצאה של הנגע בשלמותו, בשוליים בריאים שלא משנה מה רוחבם. בהתייחסו לסוגיית היקף שולי הכריתה, ציין פרופ’ ברגמן כי סוגייה זו עברה שינויים דרמטיים בעשורים האחרונים והצביע על עבודות מחקר שונות שהראו תוצאות והמלצות שונות. לדבריו, אכן ההמלצה היא לכרות שוליים בריאים בהיקף של 5 מ”מ לפחות מסביב למלנומה IN SITU, אולם, לדבריו, מדובר בקביעה שרירותית שלא נעשתה על סמך עבודות מחקר פרוספקטיביות מבוקרות וכי לא הוכח שפרקטיקה זו משפרת את תוחלת חייהם של החולים. משמדובר במלנומה קטנה, כמתואר בממצאי הביופסייה, כריתת שוליים בריאים בהיקף שהוא פחות מ- 5 מ”מ לא שינתה את תוחלת חייו של המנוח.

פרופ’ רפאל קטן, המומחה הנוסף מטעם הנתבעים, העריך כי האבחון הפתולוגי באוקטובר 1996 היה מוטעה וכי בדיעבד התברר שמדובר היה מלכתחילה במלנומה חודרנית (לעומק 0.25 מ”מ), ולא במלנומה IN SITU, הסיבה היחידה לחזרת הגידול, שהביאה בסופו של דבר לפטירת המנוח.

אשר לפעולתו הראשונה של ד”ר אופיר, דהיינו ביצוע ביופסיית מדגם מהנגע ולא כריתה מלאה, אמר פרופ’ קטן כי פעולה זו היתה מוצדקת ונכונה. בשאלת הצורך בשולי כריתה רחבים לאחר כריתת מלנומה, מציין פרופ’ קטן כי ישנם חילוקי דעות בין המומחים. המגמה בעבר היתה לבצע כריתות נרחבות עם שוליים של מספר סנטימטרים ואילו עם התפתחות המחקר הקליני במלנומה הוכח ששוליים צרים מספיקים. לדבריו, רוב המומחים סבורים כי חזרה מקומית של המחלה תלויה בביולוגיה של הגידול ולא בהיקף שולי הכריתה, שכן מעולם לא הוכח בצורה חד משמעית שרוחב שולי הכריתה משנה את הסיכון לחזרה מקומית. לגבי מלנומות בעור הראש והצוואר, ציין כי שכיחות החזרה המקומית היא פי 9.3 מאשר מלנומות באיזורים אחרים בגוף. פרופ’ קטן ציין עוד (בהפנותו למאמרם שלHudson וחב’, אליו גם הפנה פרופ’ ברגמן בחוות דעתו) כי “יש הטוענים שחזרה מקומית היא בעצם גרורה שהתיישבה באזור הצלקת, מסיבות ביולוגיות, ולא שאריות מחלה שצמחו מחדש…”.

בהתייחסו להמלצה בספרות הרפואית לכרות מלנומה IN SITU עם שוליים של 5 מ”מ , מסביר פרופ’ קטן כי זוהי קביעה לא מוחלטת המסתמכת על נתונים רטרוספקטיביים בלבד. לדבריו, יש הכורתים מלנומות עם שוליים צרים יותר (פחות מ- 5 מ”מ) ולא הוכח שהדבר מזיק לחולה.

פרופ’ קטן מסכם סוגיה זו כך:

“למרות שיש המלצה כללית לכרות מלנומה IN SITU עם שוליים של ½ ס”מ, יש בהחלט הגורסים שניתן לכרות מלנומה עם שוליים כלשהם (כלומר רק להיות בטוח שהגידול נכרת בשלמותו) והדבר בוודאי נכון בנגעים בפנים”.

בהתייחסו לתוצאות האבחון הפתולוגי מאוקטובר 1996, אמר פרופ’ קטן כי הפרוגנוזה במלנומה IN SITU היא ריפוי מוחלט ו] ]>

Mitarbeitermotivation – durch gezielte office-anpassungen atmosphre schaffen und effizienz hausarbeit schreiben jura steigern

השתלת שיער- רשלנות רפואית בהשתלת שיער

השתלת שיער- רשלנות רפואית בהשתלת שיערעא 1662/03 מסטר בני נ’ המרכז הבינלאומי ישראלי להשתלות שיער בע”מ ואח’
1
בתי המשפטע”א 001662/03
בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו
בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
כב’ השופט עוזי פוגלמן- אב”ד
כב’ השופטת רות רונן
כב’ השופט אילן ש. שילה
מסטר בני
נ ג ד1. המרכז הבינלאומי ישראלי להשתלות שיער בע”מ2. ד”ר יצחק ארויליפסק דין
ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (כב’ השופטת ד’ גנות, סגנית נשיא) בת”א 1765/99, מיום 24.2.03, בתביעה שהגיש המערער נגד המשיבים בשל נזקים שנגרמו לו לטענתו בגין השתלת שיער כושלת. נקבע כי על המשיב 2 לשלם למערער פיצויים בגין כאב וסבל בסך 35,000 ₪.הרקע1. 1. המערער הגיש את התביעה נושא הערעור, לנזקים שנגרמו לו לטענתו בגין השתלת שיער כושלת, שבוצעה באמצעות סדרת טיפולים, בין השנים 1993-1996 (להלן:- “השתלת השיער” או “ההשתלה”). התביעה כוונה נגד המרכז הבינלאומי להשתלות שיער בע”מ (להלן:- “המשיבה 1”), בו בוצעה ההשתלה במסגרת פרטית, וכן נגד הרופא המנתח, הוא המשיב 2.2. 2. המערער טען כי מדובר במקרה בו חל הכלל “הדבר מדבר בעדו”, וכי על פי סעיף 41 לפקודת הנזיקין, חל נטל ההוכחה על המשיבים. עוד טען המערער כי מדובר ברשלנות רפואית. לשיטתו, כתוצאה מהשתלת השיער נותרה לו נכות פסיכיאטרית בשיעור של 20% (מתוך 30% בסך הכל) וכן 10% נכות פלסטית, בגין קיומן של צלקות. המערער עתר שתושב לו עלות השתלת השיער, וכן לפיצוי בגין מימון ניתוח לשיפור המראה, כאב וסבל, הפסד השתכרות בעבר, הפסד השתכרות בעתיד ועזרת זולת בעבר ובעתיד.3. 3. המשיבה 1 לא הגישה כתב הגנה. בשל כך שהמערער לא המציא לבית המשפט אישור מסירה כדין, ונוכח עדות המשיב 2 כי המשיבה 1 “לא קיימת” כבר משנת 1996, מחק בית המשפט את התביעה נגד המשיבה 1.4. 4. המשיב 2 כפר בטענות המערער.פסק דינו של בית משפט קמא5. 5. בית משפט קמא סקר את טענות המערער, אחת לאחת.6. 6. בית משפט קמא, קבע כי מדובר בטיפול רפואי אשר ניתן למערער, כאשר אין ולא יכול להיות ספק שרופא חב חובת זהירות מושגית למטופלו.7. 7. עוד קבע בית משפט קמא, כי המערער פנה למשיבה 1 לצורך ביצוע השתלת שיער, והסכים שההשתלה, המבוצעת בעזרת סדרת טיפולים, תבוצע על ידי המשיב 2. לשון אחר – המערער הפקיד את גופו בידי המשיב 2, כדי שזה ישפר את חזותו וימנע את התקרחותו. במערכת יחסים זו קיימת חובת זהירות קונקרטית של המשיב 2 כלפי המערער. בית המשפט הדגיש כי העובדה שמדובר בניתוח קוסמטי, אין בה כדי להפחית את אחריותו של המשיב 2 כלפי המערער. ההיפך הוא הנכון, דווקא משום שמדובר בניתוח שאינו הכרחי, גוברת חובת הזהירות הקונקרטית של המשיב 2 כלפי המערער.8. 8. באשר לשאלה האם הופרה החובה, קבע בית המשפט כי המשיב 2 הפר את חובת הזהירות כלפי המערער הן באופן ביצוע הניתוח, קרי בכך שכפי הנראה כרת המשיב 2 יותר עור קרקפת מהנדרש, וככל שכרת יותר, גרם להתרחבות הצלקות הקודמות; הן בשל אי מתן הסבר מספיק באשר לתוצאותיו האפשריות של הניתוח, דבר שגרם לפגיעה באוטונומיה של המערער לשקול האם ברצונו לעבור את הניתוח.9. 9. בצד האמור, הוסיף בית משפט קמא וקבע כי אין להסיק מהאמור שהמשיב 2 פעל בחוסר זהירות, ונראה נכון יותר לקבוע כי מדובר בטעות בשיקול דעת מאשר בפעולה בחוסר זהירות (לקביעה אחרונה זו נתייחס להלן).10. 10. המערער המציא חוות דעת פסיכיאטרית מטעמו, שניתנה על ידי ד”ר קרפל, על פיה נותרה למערער נכות בשיעור של 20% (מתוך 30%); ואילו המשיב 2 המציא חוות דעת פסיכיאטרית מטעמו, שניתנה על ידי ד”ר קרת, ממנה עלה כי למערער הפרעת אישיות ללא כל קשר להשתלה, ועל כן אין מקום לייחס לו נכות פסיכיאטרית. בשל הפערים בין חוות הדעת, מינה בית המשפט מומחה מטעמו – ד”ר פניג – אשר מצא כי מצבו הנפשי של המערער הוחמר ב- 20% בגין ההשתלה.11. 11. באשר לחוות דעתו של ד”ר קרפל, קבע בית משפט קמא, כי אין לייחס לה ערך ראייתי כלשהו, שכן היא ניתנה אך ורק על סמך דברי המערער ובא כוחו, מבלי שהיו בפני המומחה מסמכים כלשהם המתייחסים למצבו הנפשי של המערער בעבר, ומבלי שהייתה בפניו כל אינפורמציה אובייקטיבית בנוגע למצבו הנפשי של המערער עובר להשתלה.
12. 12. באשר לחוות דעתה של ד”ר קרת, קבע בית משפט קמא, כי היא הפגינה ידע בעובדות המקרה בעבר ובהווה, והותירה רושם של מקצועיות ומצוינות. ד”ר קרת הבהירה בחוות דעתה כי מדובר במערער ששוחרר מצה”ל באבחנה של הפרעת אישיות פרנואידית, הפרעה הפוגעת או עשויה לפגוע במידה מסוימת בתפקוד החברתי והתעסוקתי של האדם הסובל ממנה, אולם אינה מקנה לו נכות, מפני שתקנות הביטוח הלאומי בתחום הפסיכיאטרי אינן מקנות נכות בגין הפרעות אישיות (להבדיל מהפרעות נוירוטיות או פסיכוטיות). בקשר לכך, קבע בית המשפט, כי גם אם מדובר בנכות קודמת שתקנות הביטוח הלאומי במתכונתן הנוכחית אינן דנות בה, הרי שבהחלט היה מקום לבחון את השאלה האם הפרעת האישיות שבה לוקה התובע הוחמרה בגין ההשתלה.13. 13. בית משפט קמא סקר גם את חוות דעתו של ד”ר פניג, המומחה מטעמו (להלן: “ד”ר פניג”), וקבע שהיא מלמדת שנכותו הנפשית של המערער כתוצאה מההשתלה היא בשיעור של 20%.14. 14. בסיכום נקודה זו, קבע בית משפט קמא כי הוא אמנם מודע היטב למשקל הראייתי שיש לייחס לחוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט, אולם בענייננו לא ניתן להתעלם מחוות דעתה המפורטת והמקצועית של ד”ר קרת, שאף המומחה מטעם בית המשפט התרשם ממנה והסתמך על קביעותיה בחוות דעתו שלו. הערכותיו של המומחה מטעם בית המשפט בהתייחסו למצב העכשווי של המערער לעומת מצבו הקודם, כך נפסק, הן מוגזמות. נקבע כי נכותו הפסיכיאטרית של המערער כתוצאה מההשתלה היא בשיעור של 10%.15. 15. בעניין הנכות הפלסטית, המציא המערער את חוות דעתו של ד”ר גולן, אשר מצא כי הנכות בגין קיומן של הצלקות כתוצאה מההשתלה היא בשיעור 10%. המשיב 2, מצדו, המציא את חוות דעתו של פרופ’ שפיר, אשר קבע כי אין הצדקה לקביעת נכות. בית המשפט לא קיבל את חוות דעתו של פרופ’ שפיר, שלפיה הצלקות הן תוצאה הכרחית של ההשתלה, וציין כי המשיב 2 בעצמו הצהיר כי גודל וצורת הצלקות משתנים ממטופל למטופל, ואין ספק כי המשיב 2 לא צפה, וממילא לא חפץ בתוצאה מכערת, היא התוצאה שהושגה בפועל. לפיכך, נקבע כי הנכות הפלסטית בגין הצלקות בעורפו וברום ראשו של המערער היא בשיעור של 10%.16. 16. בית המשפט המשיך ובחן את שאלת הנזק, וקבע כדלקמן:א. א. השתלת השיער בוצעה באופן מספק וראוי, קרי – מטרת המערער הושגה, ואין מקום להשיב למערער את עלות ההשתלה.ב. ב. לנוכח העדר ניתוח שיתקן את המעוות באופן משמעותי, מה עוד שמדובר בהליך ארוך ומכאיב, אין מקום לפצות את המערער בגין ניתוח מתקן לשיפור המראה.ג. ג. אין ספק שהמערער סובל מקיומן של הצלקות הרחבות, אולם, הוא אינו עושה דבר על מנת להקטין סבלו (יכול היה, למשל, לגדל את שערו, דבר שהיה מביא להסתרה חלקית או מלאה של הצלקות). למערער נפסק פיצוי בגין כאב וסבל בסך 35,000 ₪.ד. ד. המערער לא הביא עדים להוכיח את טענתו שאינו יכול לעבוד בעבודות מסוימות, מחמת הצקות ולעג לכובע שהוא חובש. אילו המערער היה מגדל שערו במעט, היה נמנע מהצורך לחבוש כובע, וממילא לא היה נתפס כחריג. המערער חסר השכלה פורמלית, והעובדה שהוא לא עובד בקביעות נובעת ממצבו הקשה של המשק והקושי במציאת עבודה, ולא מהצלקות בעורפו או מנכותו הפסיכיאטרית. לפיכך, המערער אינו זכאי לפיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר ובעתיד.ה. ה. המערער אינו זכאי לעזרת זולת בעבר ובעתיד.ו. ו. המערער זכאי להחזר הוצאות כמפורט בסעיף 10 לסיכומיו בפרק הערכת הנזק, בכפוף להמצאת קבלות.הערעור17. 17. המערער טוען כי שגה בית משפט קמא בקובעו שהערכותיו של המומחה מטעם בית המשפט בהתייחסו למצבו העכשווי של המערער לעומת מצבו הקודם מוגזמות, וכי הנכות הפסיכיאטרית שנותרה למערער היא בשיעור של 10% בלבד. לשיטת המערער, בית המשפט דחה את קביעתה של המומחית מטעם המשיב 2, שלפיה ההשתלה הכושלת לא תרמה כלל למצבו הנפשי של המערער, וקיבל את עמדתם הבסיסית, הכמעט זהה, של המומחה מטעם המערער ושל ד”ר פניג, אשר העריכו כי ההשתלה החמירה את מצבו הנפשי של המערער. בנסיבות אלו, בהן שני מומחים העריכו את הנכות הפסיכיאטרית באופן כמעט זהה, היה על בית המשפט לקבל הערכת המומחים, ולא להעדיף קביעתו שלו אשר מבוססת לכל היותר על “תחושת בטן”. בוודאי שלא היה מקום לפקפק במהימנותו של ד”ר פניג, תוך קביעה סתמית שהערכותיו מוגזמות. הלכה פסוקה היא שבית המשפט יכבד את חוות דעת המומחה מטעמו, אלא אם כן קיימים נימוקים כבדי משקל שלא לעשות כן.18. 18. המערער מוסיף וטוען כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי מטרת המערער הושגה ועל כן אין להשיב לו את עלות ההשתלה. לטענת המערער, מטרתו לא היתה ביצוע השתלת שיער, כי אם ביצוע ניתוח לשיפור המראה. כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא, ההשתלה הרעה את מראהו של המערער. כלומר, מטרת המערער לא הושגה, מדובר בכשלון תמורה מוחלט ומכאן זכאותו להחזר עלות ההשתלה. המערער מציין כי בסעיפים 4 ו-5 של הזמנת ההשתלה מתחייבים המשיבים להחזיר למערער את כספו במקרה שהטיפול לא הצמיח שיער כלשהו. לשיטת המערער, יש לראות התחייבות זו בתוקף גם לגבי מקרים חמורים יותר, של נזק ממשי שנגרם למטופל, כפי שאירע במקרה דנן.19. 19. עמדת המערער היא כי היה מקום לפצותו בגין עלות ניתוח מתקן, וזאת מכמה טעמים. הטעם האחד הוא שמן הראוי היה להשאיר את ההחלטה האם לעבור את הניתוח המוצע למערער עצמו. הטעם השני הוא שיתכן שבעתיד יימצאו מנתח או שיטת ניתוח שבאמצעותה יוכל המערער לשפר את מראהו ויש ליתן בידיו את האפשרות הכלכלית לעשות כן. הטעם השלישי הוא שהתוצאה היא שלמעשה המשיב 2 נהנה מכך שתוצאת ההשתלה היא כה חמורה עד שרק ניתוח מסובך ומכאיב עשוי לשפר את מראהו של המערער.20. 20. המערער טוען כי שגה בית המשפט כשפסק למערער סך של 35,000 ₪ בלבד בגין כאב וסבל. לטענת המערער, סכום זה נמוך בכמחצית מהסכום המגיע בגין נזק שאינו ממוני על פי חוק הפלת”ד, חורג במידה ניכרת מהפיצוי ההולם, ועל כן מצדיק התערבות מצד ערכאת הערעור.21. 21. עוד טוען המערער כי היה על בית המשפט לפסוק לו פיצוי בעבור הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד. לדידו, כושר השתכרותו נפגע הן בגין הצלקות המכוערות הן בגין הנזק הנפשי שנגרם לו. עמדת המערער היא כי שגה בית המשפט כשלא התייחס לעניין חוסר יכולתו להתמיד במקום עבודה אחד לאורך זמן כתוצאה מבעיותיו הנפשיות. באופן סובייקטיבי, המערער חש חוסר ביטחון בקרבת אנשים, הוא מתבייש ] ]>

Plenty of schools, teachers and companies are trying to make sure that what discover more right there will happen is the best possible scenario, though there seems to be no single consensus about how to make it so

ניתוח לישור מחיצה- רשלנות רפואית בניתוח ליישור מחיצה

ניתוח יישור מחיצה- רשלנות רפואית בניתוח לישור מחיצה

א 3986/02 וייסמן פאינה נ’ ד”ר גולדן שמואל, מרכז ארצי לניתוחים פלסטיים בע”מ

1

בתי המשפט
א 003986/02
בית משפט השלום נצרת

12/03/2006
תאריך:
כב’ השופט סוהיל יוסף

וייסמן פאינה

נגד

1 . ד”ר גולדן שמואל
2 . מרכז ארצי לניתוחים פלסטיים בע”מ

פסק-דין

רקע:
1. זוהי תביעה לפיצוי נזקי גוף, בטענה של רשלנות רפואית, כנגד רופא המומחה בכירורגיה פלסטית (הנתבע מס’ 1) וכנגד המרכז הרפואי, שבמסגרתו בוצע הניתוח (הנתבעת מס’ 2).

2. התובעת ילידת 1960, טענה בתביעתה כי בתאריך 2.1.01 עברה ניתוח פלסטי ליישור מחיצת האף, וכן לצורך ביצוע תיקון אסתטי של מבנה האף.
הניתוח בוצע ע”י הנתבע מס’ 1, אצל הנתבעת מס’ 2.

3. לטענת התובעת, חשה לאחר הניתוח חסימה של מעבר אויר דרך נחיר ימין, וכן נראתה בליטה מתחת לגשר האף, מצד ימין.
משראתה כך, שבה התובעת ופנתה לנתבעים, ובחודש מאי 2001 בוצע ע”י הנתבע 1, במרפאתו הפרטית, ניתוח נוסף “לתיקון תוצאות הניתוח הראשון.”
לטענתה, הנתבע מס’ 1 לא תיעד את הניתוח השני ברישומיו הרפואיים, ואף ביקש ממנה שלא לספר דבר אודות ניתוח זה.

תלונות התובעת:
4. התובעת טוענת, כי מאז עברה את שני הניתוחים הנ”ל, היא סובלת מסטייה ימינה של האף, נזלת בנחיר הימני, קשיי נשימה דרך האף, אלרגיה ברירית האף, ומראה אף לא אסתטי.

לטענת התובעת, בנסיבות העניין עומדת לה הטענה, כי הדבר מדבר בעד עצמו, ולחלופין, טוענת היא, כי ניתן לה טיפול רפואי רשלני אשר גרם לסבלה ולנכותה.

5. מטעם התובעת הוגשה חוו”ד רפואית של מומחה בתחום א.א.ג; ומטעם הנתבעים הוגשה חוו”ד רפואית של מומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית.
המומחה מטעם התובעת קבע בחוות-דעתו, כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור של 19%, וכי הטיפול הרפואי שניתן היה רשלני, ואילו המומחה מטעם הנתבעים קבע, כי לא נותרה אצל התובעת נכות צמיתה כלשהיא, וכי הטיפול הרפואי שניתן לה לא היה רשלני.

לאור הפער בין קביעת המומחים הרפואיים מטעם שני הצדדים מונה מומחה שלישי ע”י בית-המשפט, בתחום ה – א.א.ג, הוא ד”ר יואב טלמון.

הסכמה דיונית (טיעונים עפ”י סעיף 79.א לחוק בתי המשפט):
6. בהודעתם מיום 1/6/05, הסכימו הצדדים למתן פסק-דין על דרך הפשרה לפי סעיף 79.א לחוק בתי-המשפט, וזאת לאחר הגשת סיכומים בכתב, כאשר כל צד יהא רשאי לצרף לסיכומיו כל מסמך הנמצא ברשותו.
כן, ביקשו הצדדים, בהודעתם הנ”ל, כי פסק-הדין יהא מנומק.
להסכמה הנ”ל ניתן תוקף של החלטה, (ראה החלטה מ 8/6/05).
על בסיס ההסכמה וההחלטה הנ”ל, הוגשו סיכומי הצדדים, בצירוף מסמכים רבים.

חוו”ד ד”ר טלמון – המומחה מטעם בית-המשפט:
7. ד”ר טלמון קבע בחוות-דעתו, כי לא היתה כל רשלנות רפואית בכל הקשור לניתוח ולטיפול הרפואי שנעשו לתובעת.
יחד עם זאת, קבע ד”ר טלמון, כי מצבה הרפואי של התובעת מזכה בנכות בשיעור של 10% בגין שינויים בצורת האף, עם הפרעות בנשימה (פריט 69(1)ב. למבחני הנכות – בהתאמה).

בבדיקה מצא המומחה, כי עצמות האף בסה”כ ישרות, הגם שבמבט פרופיל מהצד נראית בליטה קלה בגב האף.
גם במבט מלמטה ומלפנים, נראה קצה האף פונה ימינה, וגורם בכך לחוסר סימטריה בין הנחיריים.
בבדיקת פנים האף מצא המומחה בליטה של חלק קדמי של מחיצת האף ימינה.
עוד קבע ד”ר טלמון, כי מהשוואת הצילומים, לפני ואחרי הניתוח באף,
“ניתן להיווכח כי לאחר הניתוח לא חל שינוי דרמתי בצורת האף ממבט קדמי. לעומת זאת, ניתן ללמוד מהצילומים המצורפים לחוות הדעת של ד”ר אורנשטיין, כי הניתוח שיפר את מראה האף ממבט צידי (פרופיל).

נראה איפה (כך!!), כי הניתוח אשר בוצע אינו מספק את גב’ ויסמן ובנוסף יש גם קושי נשימה, אשר לדברי הנבדקת לא היה קיים קודם לניתוח. הכתוב ברשומה הרפואית סותר טענה זו כאשר מצוין בפירוש “קושי נשימה דרך האף קודם לנתוח” .

תשובות ההבהרה של המומחה:

8. ב”כ התובעת הפנה לד”ר טלמון מספר שאלות הבהרה, ומתשובותיו של ד”ר טלמון עולה התמונה הבאה:

א. ייתכן כי חוסר הסימטריה בנחיריים הינו כתוצאה מהניתוח.

ב. הישארות בליטה קלה באף וכן חוסר הסימטריה אינם תוצאה מקובלת ונפוצה בניתוח מסוג זה.
ד”ר טלמון מוסיף ומציין שיש לזכור שבגוף אדם מדובר ולא בפיסול, וכי לא תמיד התוצאה עומדת בציפיות.

ג. הסטייה במחיצת האף והקושי בנשימה היו קיימים לפני הניתוח, ולא ניתן לייחסם לניתוח.

ד. לפני הניתוח כל האף סטה ימינה ולאחריו רק קצהו פונה ימינה.

ה. במסגרת ניתוח פלסטי לאף, להבדיל מניתוח ע”י כירורג א.א.ג., ניתן לבצע תיקונים מוגבלים במחיצת האף.

ו. הבליטה באף הייתה קיימת עוד לפני הניתוח.

ז. אינו יודע אם ההיצרות בנחיר הימני הייתה קיימת עוד לפני הניתוח, ואינו יודע אם ניתן היה לתקנה במהלך הניתוח שבוצע.

ח. לשאלה אם הבליטה באף, וההיצרות בנחיר הימני היו קיימים לפני הניתוח, האם לא היה צריך לתקנם במהלך הניתוח, השיב ד”ר טלמון:
“אני בטוח כי המנתח השתדל”.

ט. ד”ר טלמון אינו יודע אם הנחיריים היו סימטריים לפני הניתוח.

9. אודה, כי חו”ד ד”ר טלמון, יחד עם תשובותיו לשאלות ההבהרה שנשלחו אליו ע”י ב”כ התובעת, מעוררת לא מעט תהיות וספקות בשאלה אם הנתבעים העניקו לתובעת טיפול רפואי רשלני אם לאו.
בית-המשפט ער לקושי הכרוך בסטי

יה מחוות-דעת מומחה שמונה על-ידו, ומקל וחומר כאשר המומחה כלל לא נחקר ע”י הצדדים, אלא, שלצורך הענין, ניתן לראות בשאלות ההבהרה והתשובות שניתנו, כחקירת מומחה לכל דבר.

10. דומה שאין חולק, כי הניתוח לא הביא לתוצאות משביעות רצון, ולא רק בעיניה של התובעת, אלא אף בעיניו של המומחה מטעם בית-המשפט.

בניגוד לדבריו של ד”ר טלמון, כי במסגרת ניתוח כזה ניתן לבצע רק תיקון קל במחיצת האף, עיון בטופס ההסכמה מלמד, כי הניתוח הקוסמטי כלל מראש ניתוח יישור מחיצת האף.
תוצאה לפיה נותרה בליטה באף, עקמומיות קלה בקצה האף ימינה, חוסר סימטריה בנחיריים, היצרות של הנחיר הימני, על פניה הינה תוצאה “מאכזבת”.
עיינתי בתמונות שלפני ואחרי הניתוח והתקשיתי לראות שחל שיפור קוסמטי כלשהוא.

חוסר היכולת של מומחה בית-המשפט לדעת אם ההיצרות בנחיר הימני הייתה קיימת לפני הניתוח, או אם הנחיריים היו סימטריים לפני הניתוח, יש לזקוף לחובת הנתבעים דווקא.
יש לצפות, כי מנתח פלסטיקאי, אשר מבצע ניתוח קוסמטי, שמן הסתם אינו ניתוח דחוף, יתעד, אם ברישומים ואם בתמונות, את המצב הנתון של המנותח בטרם הניתוח. תיעוד כזה יאפשר, בבוא העת, הן למנותח והן לרופא לבדוק ולהשוות תוצאות של הניתוח הקוסמטי.

11. סבורני, כי המקרה שבפנינו מתאים ליישומה של ההלכה שיצאה זה לא מכבר מבית-המשפט העליון (ע.א. 7375/02 בי”ח כרמל חיפה ואח’ נ. עדן מלול ואח’, ניתן ביום 31.03.05). מתחת ידיה של כב’ השופטת נאור.
לפי הלכה זו, במקרים המתאימים ניתן לסטות מגישת “הכל או לא כלום”, ולהסתפק בקיומו של קשר סיבתי הסתברותי בין ההתרשלות לנזק, ובכך למעשה לזכות את התובע בפיצויי חלקי על נזקיו המוכחים.

השופטת נאור סוקרת בפסק-דינה את הדעות שהובעו בהקשר זה, ומאמצת את הגישה לפיה:
“במצבים שבהם מדובר בגורם הידוע כמסוגל, תיאורטית, לגרום לנזק אשר היה על הנתבע לצפותו, אך לא ניתן להוכיח מה היה תהליך הגרימה בפועל, נוכל להסתפק בקיומו של קשר סיבתי הסתברותי לנזק שייקבע על פי ראיות סטיסטיות או בדרך של אומדנא. בדרך זו צעדה הערכאה הראשונה, ועל דרך העיקרון הדברים מקובלים אף עליי. אדגיש כי גם באותם מקרים בהם נוכל, לדעתי, לנקוט בדרך זו, אין המדובר בזניחה מוחלטת של נטל השכנוע על פי מאזן ההסתברות. עדיין מוטל על התובע להוכיח על פי מאזן ההסתברות שהנתבע התרשל כלפיו, שהתרשלות זו יצרה גורם המסוגל לגרום לנזק המסוים שנגרם לו, שניתן וצריך היה לצפות נזק זה, וכי קיימים סיכויים ממשיים – אף אם לא ניתן להוכיח ששיעורים עולה עלך 50% – שהגורם האפשרי גרם בפועל לנזק. כמו כן עליו להוכיח, על פי מאזן ההסתברות, כי בעניינו קיים קושי מובנה של סיבתיות עמומה, דהיינו כי בנסיבות העניין לא ניתן לדרוש ממנו להוכיח קשר סיבתי עובדתי כמקובל על-פי “מבחן האלמלא”.”
(סימן 25 לפסק-דינה של השופטת נאור)
ועוד:
“… ראוי עם זאת, לדעתי, לרכך את הכלל הדורש הוכחת קשר סיבתי בין התרשלות ונזק על פי מאזן ההסתברות רק באותם מקרים בהם גישת “הכל או לא כלום” גורמת לאי צדק. אי צדק זה יכול להתעורר, למשל, בהקשרים בהם מוכח שקיימת אי ודאות מובנית בשאלה מי מבין גורמי סיכון מוכרים לנזק, שחלקם עוולתיים, גרם בפועל לנזקו של התובע. במקרים אלה, נוכל לתת לכל גורם אפשרי, הן אלה שיש עמם והן אלה שאין עמם אשם, את המשקל המתאים בנסיבות העניין.”
(סימן 26 לפסק-דינה של השופטת נאור).

12. בענייננו, אני רואה את ההתרשלות של הנתבעים בהעדר רישום אודות מצב האף עובר לניתוח, והעדר כל רישום לביצוע “הניתוח המתקן” – הניתוח השני, וכל זאת נוכח הנזקים שנגרמו לאפה של התובעת הן במישור האסתטי והן במישור האורגני -תפקודי.
העדר הרישום כאמור, גרם לעמימות הסיבתית, אשר בהצטרפה לתוצאות הניתוח הבלתי רצויות, מביאה אותי למסקנה כי יש להסתפק, בנסיבות המקרה בקיומו של קשר סיבתי הסתברותי בין ההתרשלות לנזק.

קל לקבוע כי היה על הנתבע, הרופא המנתח, לצפות את הנזק שנגרם לתובעת.
מאידך, כעולה מחוו”ד ד”ר טלמון, וכמובא לעיל, קיים קושי ממשי להוכיח מה היה תהליך הגרימה בפועל לנזק.
סבורני כי בנסיבות העניין גישת הכל או לא כלום, כאשר אין חולק כי לתובעת נותרה נכות בשיעור של 10%, כקביעת ד”ר טלמון, גורמת לאי- צדק לתובעת.

על דרך האומדנא, אקבע כי במקרה שבפנינו יהיה זה נכון לזכות את התובעת ב- 40% מהפיצויים.

13. אינני מקבל את טענת התובעת כי הניתוח נעשה ללא הסכמה מדעת.
התובעת הוחתמה על טופס הסכמה, כפי שגם היא מציינת בסיכומיה.
עיון בטופס ההסכמה מלמד, כי מדובר בטופס של דף אחד, קריא, נהיר וניתן לקריאה והבנה תוך דקות ספורות. מה גם שהתובעת הוחתמה על טופס ההסכמה בנוכחות הנתבע בעצמו – ד”ר גולדן, אשר עפ”י הצהרתו שם, הסביר לתובעת את האמור בטופס ובמידת הפירוט הנדרשת.

ב”כ התובעת מלין בסיכומיו, כי טופס ההסכמה אינו מפרט את הסיכויים והסיכונים הספציפיים לניתוח הספציפי שנעשה לתובעת.

סבורני, כי גם למידת הפירוט הנדרשת מרופא מנתח לסיכויים וסיכונים הכרוכים באותו ניתוח יש מיגבלות משלה. אין לצפות כי טופס ההסכמה יהא דמוי פרק התלוש מספר רפואה אודות הניתוח הספציפי. גם אין לדרוש מהמנתח להרצות בפני החולה, מעבר להסברים הנחוצים לאותו חולה לצורך קבלת החלטה שקולה וחופשית, אשר יש בה נטילה, מדעת, לסיכונים ולסיכויים הכרוכים באותו ניתוח.

גובה הפיצוי:
14.

מכאן הנני עובר לקביעת הפיצויים המגיעים לתובעת כתוצאה מהנכות שנותרה אצלה, ובהתחשב בשיעור הפיצויים, כפי שקבעתי לעיל.

כאמור ד”ר טלמון קבע, כי לתובעת נותרה נכות רפואית בשיעור 10%, בגין שינויים בצורת האף עם הפרעות בנשימה.
לאחר שבחנתי את מידת הפגיעה האסתטית בתובעת, ובהתחשב בכך שנראה, כי מידת הפגיעה התפקודית בתובעת הינה קלה יחסית, וכן בהתחשב בגילה ומקצועה של התובעת (עובדת מעבדה במקצועה), הנני מעריך את הפיצויים בגין נכות בשיעור של 10%, כדלקמן:
א. הפסד שכר לעתיד (גלובלי) 45,000 ש”ח
ב. כאב וסבל 40,000 ש”ח
_________
ס ה “כ 85,000 ש”ח
=======
כאמור, התובעת תזכה ל-40% מסכום הפיצויים.

אשר על כן, הנני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת פיצויים בסך של 34,000 ₪.

לסכום הנ”ל יש להוסיף שכ”ט עו”ד בשיעור של 17.5% בתוספת מע”מ כחוק, והוצאות משפט בסך של 5,000 ש”ח.

הסכומים הנ”ל ישולמו לתובעת באמצעות בא-כוחה, תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא פסק-דין זה לב”כ הצדדים.

ניתן היום י”ב באדר, תשס”ו (12 במרץ 2006) בהעדר הצדדים.

סוהיל יוסף, שופט
ל.מ. +שרון+פאדיה

א 3986/02 וייסמן פאינה נ’ ד”ר גולדן שמואל, מרכז ארצי לניתוחים פלסטיים בע”מ

Texte verfasst zu profis fr saubere teppiche und ein gesundes leben schattenspender ber bachelorschreibenlassen.com dem sandkasten wie funktioniert ein wasserstopp-sicherheitsventil