ערעור על דחיית תביעה על רשלנות של רופא טיפת חלב

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע”א 4409/10
לפני:
כבוד השופט ס’ ג’ובראן
כבוד השופט י’ דנציגר
כבוד השופט נ’ סולברג
המערערים:
1. עודאי שהאב
2. פדה שהאב
3. ג’ומעה שהאב נ ג ד המשיבים:
1. ד”ר עדי דוידזון
2. מדינת ישראל משרד הבריאות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 26.05.2010 בת”א 1134/06 [פורסם בנבו] שניתן על ידי כבוד השופט מ’ רניאל פסק-דין השופט י’ דנציגר:
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט מ’ רניאל) בת”א 1134/06 [פורסם בנבו] מיום 26.5.2010, בו נדחתה תביעתם של הורי קטין לפיצויים בגין רשלנותו של רופא בתחנת טיפת חלב שבגינה נטען כי נמנעה מהם אפשרות לפנות לוועדה להפסקת הריון על מנת שתאשר לבצע הפלה לאור המום ממנו סובל המערער. כן נדחתה תביעת המערער בעילה של “הולדה בעוולה”.
תמצית הרקע העובדתי וההליכים לפני בית המשפט המחוזי
1. כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, המערער 1 (להלן: המערער), יליד 11.12.1995, סובל מלידתו מפיגור שכלי וקשיי קואורדינציה על רקע תסמונת גנטית. אביו של המערער ואמו, בהתאמה המערערים 3-2, הם קרובי משפחה. אביו של המערער הוא בן דודה של אם רעייתו. הורי המערער הגישו תביעתם כנגד המשיב 1 (להלן: המשיב), רופא ב”טיפת חלב” וכנגד תחנת “טיפת חלב” בטענה כי המשיב התרשל בכך שלא הפנה את אמו של המערער לבצע סקירת מערכות ובכך שלל את זכות ההורים לפנות לוועדה להפסקת הריון ולבקש ממנה להתיר את סיום ההריון. כן הוגשה תביעת המערער בעילה של “הולדה בעוולה” (וביתר דיוק, כפי שיובהר להלן, “חיים בעוולה”). פסק הדין של בית המשפט המחוזי ניתן לאחר שמיעת עדים, בהם גם מומחים.
התרשלות
2. בית המשפט המחוזי קבע כי היה על המשיב לפעול בהנחה שהורי המערער הם בני דודים ומשכך היה עליו לשלוח את אמו של המערער לייעוץ גנטי שלאחריו, בהתאם להמלצת הייעוץ הגנטי, אפשר שהייתה נשלחת לסקירת מערכות מכוונת (להבדיל מסקירת מערכות “רגילה”). בית המשפט קבע כי בשבוע ה-22 המשיב לא הפנה את האם לייעוץ גנטי ובכך התרשל. ואולם, התרשלות זו לא גרמה לנזק מאחר שלאחר קבלת תוצאות בדיקת החלבון העוברי עברה האם ייעוץ גנטי שלאחריו לא
— סוף עמוד 3 —
הופנתה על ידי היועץ לביצוע סקירה מכוונת. מכאן למד בית המשפט כי גם אם בשבוע ה-22 הייתה מופנית אמו של המערער לייעוץ גנטי היא לא הייתה מופנית לביצוע סקירה מכוונת אך בשל קרבת המשפחה בינה לבין אביו של המערער.
3. עוד נטען על ידי המערערים כי היה על המשיב לשלוח את אמו של המערער לסקירה מכוונת בשבוע ה-22 נוכח תוצאותיה של בדיקת החלבון העוברי. בית המשפט קיבל את טענת המשיבים כי האחריות להפנות את האם לעריכת סקירה מכוונת לאחר בדיקת חלבון עוברי לא תקינה מוטלת על המכון לייעוץ גנטי שלא נתבע במסגרת התביעה דנן. בית המשפט ציין כי על פי הנהלים, ומאחר שלא היה ממצא מחשיד למום מבני, לא חלה על המשיב חובה להפנות את אמו של המערער לביצוע סקירה מכוונת והמשיב ותחנת טיפת חלב לא היו צריכים לפקפק בהמלצות המכון לייעוץ גנטי.
4. בית המשפט המחוזי קבע כי בשבוע ה-22 להריונה שלח המשיב את אמו של המערער לבצע בדיקת אולטרה סאונד הכוללת סקירת מערכות כללית (בשונה, כאמור, מסקירה מכוונת). בית המשפט ציין כי הבדיקה הייתה צריכה לכלול בדיקת פרמטרים מוגדרים אולם מטופס התשובה של הבדיקה עולה כי הפרמטרים הללו לא נבדקו. בית המשפט קבע כי היה על המשיב לקיים מעקב אחר קבלת התשובה לבדיקה. ואולם, המשיב לא קיים מעקב שכן אם היה עושה זאת היה מסיק מטופס התשובה כי בדיקת האולטרה סאונד לא הכילה את הפרמטרים המחייבים. בית המשפט הדגיש כי המשיב היה צריך לדרוש מהאם או ממכון ההדמיה לראות את התשובה המלאה ואם היה עושה כן היה מבחין בטעות של מכון ההדמיה. היעדר מעקב נאות אחר תוצאת הבדיקה בשבוע ה-27 להריון הוא שגרר אחריו את אי גילוי הטעות.
5. לטענת המערערים אילו בשבוע ה-27 להריון היה המשיב מבקש לראות את תוצאת הבדיקה היה מתחוור לו כי לא נעשתה לאם סקירת מערכות ואז היה שולח אותה לבדיקה בשנית. בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר בהרחבת חזית אולם זו נעשתה בהסכמה. לאחר בחינת הנהלים המחייבים, חוות הדעת הנוגדות והעדויות קבע בית המשפט כי לגרסתו של המשיב עצמו ולדברי האחיות בטיפת חלב היה נהוג להפנות נשים הרות לסקירת מערכות גם בשליש האחרון של ההריון. בית המשפט קבע כי לפי הפרקטיקה הנוהגת ובנסיבות העניין היה על המשיב להפנות את האם לבדיקה חוזרת ולפיכך התרשל בכך שלא עשה זאת.
קשר סיבתי
— סוף עמוד 4 —
6. לאחר שבית המשפט המחוזי קבע את התגבשותו של יסוד ההתרשלות עבר לבחון קיומו של קשר סיבתי בגדרו בחן האם ניתן לגלות “פורנצפליה” והרחבת חדרי המוח (תסמונת שנקבע כי המערער לוקה בה) בסקירת מערכות ובאיזה שלב במהלך ההריון? בית המשפט קבע כי אין להפוך את נטל ההוכחה באמצעות הכלל “הדבר מעיד בעד עצמו” לגבי השאלה האם ניתן היה לזהות את התסמונת במסגרת בדיקת אולטרה סאונד אליה נשלחה האם בשבוע ה-22 להריון, נוכח נדירות התסמונת ומחקרים מעטים בתחום. בית המשפט קבע כי לא הוכח במאזן הסתברויות שניתן היה לזהות את התסמונת בשבוע ה-22. יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי בשבוע ה-27 להריון ניתן היה לזהות את התסמונת באולטרה סאונד רגיל.
7. בית המשפט קבע כי יש להניח לפי גרסתם של המערערים כי אם בעקבות ביצוע הבדיקה בשבוע ה-27 להריון היו מתגלים המומים הרי שהם הי ו מבקשים להפיל את העובר. ברם, בית המשפט הטעים כי קשה להעריך מה הייתה החלטת הוועדה להפסקת הריון בשים לב לשלב המתקדם של ההריון נכון לאותו מועד. בית המשפט קבע כי לא הוכח ברמה הנדרשת כי הוועדה הייתה מאשרת את ביצוע ההפלה. משכך קבע בית המשפט כי יש לדחות את תביעת ההורים.
“הולדה בעוולה”
8. באשר לתביעתו של המערער בגין “הולדה בעוולה”; בית המשפט המחוזי הדגיש כי לא ניתן לקבוע ש”טוב מותו של המערער מחייו” ומשכך יש לדחות עילת תביעה זו. בית המשפט הטעים בעניין זה את הדברים שלהלן:
“אני מצדד בדעתה של השופטת בן פורת בפס”ד זייצוב, לפיה אין להשוות בין ילד חסר מומים וילד בעל מום, כדי לומר שבעל המום טוב מותו מחייו, אלא שניתן לומר כך רק במקרים קשים, אחרת יוולדו רק ילדים מושלמים, לפי הפרופיל המבוקש…
הילדים כילדים, ההורים כהורים והחברה כחברה חייבים להשלים עם הולדת ילדים בעלי מומים מסוימים, ולו לצורך הגיוון הגנטי. מי יוליד את הילדים שאינם מושלמים? זו גם שאלה של השוואה. אולי אינו דומה ילד שקומתו נמוכה באופן חריג, למרות שהוא לומד במסגרת חינוכית רגילה, ומנהל חיים רגילים לבן גילו…, לילד בעל פיגור קל שנולד להורים שגם הם אינם בעלי רמת אינטליגנציה גבוהה. יש גם לשקול את הגבלת
— סוף עמוד 5 —
החיוב של הרופאים לתחומים סבירים שלא יחייבו את הועדות להפסקת הריון להפסיק כל הריון, לפי בקשת ההורים, מכיוון שתכלית החוק להפסקת הריון אינה להיענות לכל הבקשות. כלומר, יש להביא בחשבון את חומרת המום, את המסגרת החברתית, את גיל ההריון, ואת המדיניות המשפטית הראויה, מי שסובר שכל ילד בעל מום זכאי לפיצוי, לא עוסק בהבחנות בין מומים קלים לקשים. מי שסבור, כמוני, שרק ילד בעל מום קשה טוב מותו מחייו, חייב לעסוק בהבחנות… לפיהם, קשה לומר על ילד החסר כף יד וסובל מבעיות נשימה ובעיות אחרות שטוב מותו מחייו… אין צורך למתוח מראש בדיוק את הגבול המבחין, וניתן להתקדם ממקרה למקרה, כדי לדעת מתי טוב מותו של הילד שנולד מחייו…
איני מקבל את ההנחה שבכל מקרה של פיגור יש לראות את הנולד כמי שטוב מותו מחייו. יש רמות שונות של פיגור. אולי זו לא הבחירה הראשונה של ההורים, אבל תובע שמומו קל, והוא אינו חריג מאד בסביבתו, לא יכול להחשב כמי שטוב מותו מחייו. לפי חוות דעת המומחה המוסכם, שלא נסתרה, התובע בענייננו, שלו נכות של 50% בלבד עקב פיגור קל ובעיות נוספות, מצליח להפיק הנאה מחייו. אמנם, בנוסף על הפיגור הקל הוא סובל מקשיים וזקוק להשגחה, אך מומו אינו קשה עד כדי כך שטוב מותו מחייו. במקרים שבהם הוחלט שטוב מותו של התובע מחייו, היו אלה מקרים של פיגור קשה או שהשופט אחז בדיעה שיש לפצות על הולדה בעוולה בגין כל מום…” (פסקה 7, בעמ’ 45-44 לפסק הדין).
הנזק
9. בית המשפט ציין כי למרות שדחה את התביעה ככל שזו נסמכת על הולדה בעוולה, נוכח האפשרות כי הכרעתו לא תיוותר על כנה לאחר התערבות אפשרית של ערכאת הערעור, יש להמשיך ולבחון את שאלת הנזק. נוכח התוצאה אליה הגעתי לא ראיתי מקום לפרט את הדיון שערך בית המשפט המחוזי בראשי הנזק השונים ואסתפק בכך שאציין כי הנזק נקבע בשיעור של 1,959,695 ש”ח. כאמור מאחר ונדחתה התביעה לא פסק בית המשפט המחוזי סכום זה.
כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש הערעור שלפנינו.
תמצית נימוקי הערעור
— סוף עמוד 6 —
10. לטענת המערערים – באמצעות בא כוחם, עו”ד רון וורמברנד – הנטל להוכיח כי הוועדה להפסקת הריון לא הייתה מאשרת את ביצוע ההפלה בשבוע ה-27 להריון צריך היה להיות מוטל על שכמם של המשיבים בשים לב לכך שהפרוגנוזה לגבי התסמונת שבנדון אינה טובה. לחלופין, טוענים המערערים כי גם אם נטל ההוכחה בסוגיה זו רובץ על כתפיהם, הם עמדו בו שכן בשבוע ה-27 להריון הייתה האם עדיין ב”תפר” בין השליש השני לשליש השלישי להריון, שלב בו נוטה הוועדה לאשר הפסקת הריון בהתחשב בנסיבות המקרה. בהקשר זה טוענים המערערים כי בית המשפט לא יכול היה לקבוע שבמועד הרלוונטי האם הייתה בתוך השליש האחרון להריונה. לחלופי חלופין, טוענים המערערים כי יש להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי כדי שישמע ראיות נוספות בשאלה מה הייתה נטייתה של הועדה להפסקת הריון בשבוע ה-27 להריון בנסיבות המקרה.
11. זאת ועוד, טוענים המערערים כי לא היה מקום לדחות את עילת התביעה בגין הולדה בעוולה בשים לב לפגיעה הקשה במערער עקב המום החמור ממנו הוא סובל בדומה ללוקים בתסמונת דאון. המערערים אף תוקפים את קביעותיו של בית המשפט המחוזי באשר לקביעת שיעור הנזק אולם נוכח התוצאה אליה הגעתי לא ראיתי מקום לפרט טענות אלה.
תמצית תגובת המשיבים
12. המשיבים – באמצעות באת כוחם, עו”ד דפנה רוזן זינגר – תומכים יתדותיהם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. המשיבים טוענים כי השבוע ה-27 להריון מסמן את תחילתו של השליש האחרון בהריון וכי במועד זה הוועדה להפסקת הריון לא הייתה נעתרת לבקשה הורי המערער בהתחשב במום שבנדון. המשיבים מדגישים כי הוכח שבנסיבות העניין לא מתקיימים יסודות עילת ההולדה בעוולה שכן מומו של המערער אינו קשה עד כדי כך שניתן לומר לגביו כי טוב מותו מחייו.
דיון והכרעה
13. לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור ושמעתי את טענות הצדדים בדיון שנערך לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות וכך אמליץ לחבריי לעשות.
— סוף עמוד 7 —
14. בפתח הדיון שנערך לפנינו ציין המותב את האפשרות כי פסק הדין שהיה צפוי להינתן בע”א 1326/07 המר נ’ עמית [פורסם בנבו] (להלן: עניין המר) באשר לקיומה של עילת תביעה מכוח הולדה בעוולה (וביתר דיוק חיים בעוולה) ישפיע על המקרה דנן. הצדדים טענו את טיעוניהם לפנינו וסברו כי השפעה כאמור תתכן. ואכן פסק הדין בעניין המר ניתן על ידי מותב מורחב של בית משפט זה ביום 28.5.2012. בעניין המר נקבע כי עילת ההולדה בעוולה שהיא עילת התביעה של ההורים עומדת בעינה כפי שנקבע פה אחד בע”א 518/82 זייצוב נ’ כץ, פ”ד מ(2) 85 (1986) (להלן: עניין זייצוב). ודוק, נקבע בעניין המר כי אין להכיר בקיומה של עילת התביעה העומדת ליילוד עצמו שהיא חיים בעוולה, בעוד שבדעת רוב בעניין זייצוב נקבע כי יש להכיר בעילה זו. בחוות דעתו המקיפה של המשנה לנשיא א’ ריבלין, אליה הצטרפו רוב שופטי המותב בעניין המר, פורטו הטעמים העקרוניים והמעשיים שהביאוהו למסקנה זו. לא למותר לציין כי בעניין זה הוגש לבית המשפט דו”ח שבו פורטו מסקנותיה של ועדה שבראשה עמד המשנה לנשיא (בדימ’) א’ מצא אשר מונתה על ידי שר המשפטים. בעניין המר לא נזקק בית המשפט לדו”ח הוועדה בשים לב לעובדה כי מסקנות הדו”ח טרם אומצו על ידי הדרג הממונה. בתמצית יאמר כי מסקנות הוועדה עולות בקנה אחד עם חוות דעתו של המשנה לנשיא ריבלין בעניין המר בדבר ביטול עילת התביעה המבוססת על חיים בעוולה.
15. בעניין המר נקבעה הוראת מעבר לפיה הלכת המר שביטלה את עילת התביעה המבוססת על חיים בעוולה תחול גם לגבי תיקים תלויים ועומדים לפני הערכאות, אלא אם כן מדובר בהליכים בהם לא הוגשה תביעת ההורים. השופט א’ רובינשטיין הביע הסתייגות מסוימת מהוראת מעבר זו אולם הסתייגותו אינה רלבנטית לנסיבות המקרה דנן. בית המשפט המחוזי אמנם סיווג את תביעת המערער במקרה דנן כמבוססת על עילת הולדה בעוולה אולם כפי שהובהר בעניין זייצוב ובעניין המר מדובר בעילה של חיים בעוולה. לאור הוראת המעבר שנקבעה בעניין המר, הרי שהתייתר הדיון בערעור ככל שזה מופנה כנגד קביעותיו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לשאלה “האם טוב מותו מחייו”. ממילא דין תביעה זו להידחות בהיעדר עילה מוכרת בדין ואין עוד טעם להידרש לטענות המערערים באשר לקביעותיו של בית המשפט המחוזי בראשי הנזק השונים.
16. באשר לעילת התביעה של ההורים המבוססת על הטענה כי רשלנותו של המשיב מנעה מהם את האפשרות לפנות לוועדה להפסקת הריון ולבקש ממנה לאשר
— סוף עמוד 8 —
ביצוע הפלה; בעניין המר הודגשו הדברים שצויינו עוד קודם לכן בעניין זייצוב לפיהם תביעת ההורים בגין הולדה בעוולה תבחן לפי דיני הנזיקין הכלליים ובהתאם ליסודותיה של עוולת הרשלנות המוכרת (עניין המר, פסקה 36). עוד הודגש בעניין המר כי “קושי מרכזי הטבוע בעילת ההולדה בעוולה נוגע ליסוד הקשר הסיבתי בין מעשה העוולה (התרשלות הרופא) לבין הנזקים הנטענים (הנובעים ממוגבלותו של הילד). אכן, ככל תביעה נזיקית, גם תביעת ההורים טעונה הוכחת קשר סיבתי” (עניין המר, פסקה 42). בהקשר לעילת ההולדה בעוולה הוטעם כי מבחן הקשר הסיבתי מורכב משני נדבכים:
“לשם הוכחת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזקים השונים הנובעים ממומו של הילד, יש להראות, בשלב הראשון, כי אילו עמד בפני הוועדה להפסקת היריון מלוא המידע הרפואי הרלבנטי (מידע שלא הובא לידיעת ההורים בשל ההתרשלות) – היתה הוועדה מאשרת להורים את הפסקת ההיריון. בשלב השני, ורק אם התשובה לשאלה הראשונה היא חיובית (שאם לא כן ממילא ניתק הקשר הסיבתי), ידרשו ההורים להראות כי אלמלא ההתרשלות, הם אכן היו פונים לוועדה להפסקת הריון לשם קבלת האישור (עו”ד פוזנר במאמרו הנ”ל, מכנה שלבים “מחסומים”: “המחסום האובייקטיבי” – מחייב הוכחה כי הועדה להפסקת הריון היתה מאשרת את הפסקת ההיריון; ו”המחסום הסובייקטיבי” – מחייב להראות כי לולא ההתרשלות, היתה האישה מחליטה להפסיק את ההיריון)” (עניין המר, פסקה 43) (ההדגשות במקור – י.ד.).
17. ודוק, בנסיבות העניין נקבע ממצא על ידי הערכאה הדיונית לפיו המערערים לא עמדו בנטל ההוכחה לבסס טענתם כי אילו היו פונים לוועדה להפסקת הריון זו הייתה נעתרת לבקשתם. זוהי שאלה עובדתית מובהקת אשר בית משפט זה בשבתו כבית משפט לערעורים אינו נוטה לעסוק בשאלות כדוגמתה ואין הוא מתערב בדרך כלל בממצאיה של הערכאה הדיונית בשאלת דיות הראיות ומשקלן, ואף ביתר שאת לאחר שאלה נקבעו לאחר שמיעת עדים ובהתבסס על חוות דעת של מומחים. שאלות כגון דא מעצם טבען צריכות להתברר לפני הערכאה הדיונית בהתאם לחלוקת העבודה המקובלת בשיטתנו המשפטית. איני סבור כי יש מקום להורות על השבת הדיון בשאלה זו לבית המשפט המחוזי שכן לא ניתן לומר כי בית המשפט התעלם מראיות אלה או אחרות או לא נימק קביעתו בנקודה זו. ההיפך הוא נכון, לאחר שבית המשפט פירט את מכלול הטענות והראיות הוא קבע באופן מפורש כי המערערים לא עמדו בנטל ההוכחה.
— סוף עמוד 9 —
18. בקביעתו זו של בית המשפט המחוזי אין מקום להתערב לטעמי בהתחשב בעובדה כי מצויים אנו בהליך ערעורי שתכליתו היא לבחון את מערך ההנמקה של הערכאה הדיונית ולבחון את תקינות ההליך שהתקיים בה, תוך שימת הדגש על כיבוד כללי הצדק הטבעי. כן בודקת ערכאת הערעור האם קביעותיה של הערכאה הדיונית מעוגנות בתשתית העובדתית שהובאה לפניה, אך זאת כמובן מבלי לבחון את הראיות ברזולוציה ובאופן שהן נבחנו על ידי הערכאה הדיונית. מדובר בהליך בקרה ולא בהליך של “שמיעה מחדש”. בהתחשב באמור יש לדחות את טענות המערערים באשר לדיות ראיותיהם לביסוס יסוד הקשר הסיבתי, שכן בית המשפט המחוזי נימק כדבעי קביעותיו תוך שבחן את מכלול הראיות שהובא] ]>

תביעה על מוות עקב דימום תת עכבישי מוחי- פס"ד

בית משפט השלום בחיפה

ת”א 9730-07 עזבון המנוחה שליט ואח’ נ’ מדינת ישראל-משרד הבריאות

בפני כב’ השופט אבישי רובס

התובעים

1. עזבון המנוחה ברכה שליט ז”ל

2. שליט צבי

נגד

הנתבעת

מדינת ישראל-משרד הבריאות

נגד

צד ג’

א.א אלישע שרותי אמבולנסים בע”מ

פסק דין

1. התובעים, עיזבון המנוחה גב’ ברכה שליט ז”ל (להלן “המנוחה”) ומר צבי שליט, בעלה והיורש היחיד של העיזבון (להלן “התובע”), הגישו כנגד הנתבעת, שהינה הבעלים ו/או המפעילה של בית החולים רמב”ם בחיפה ובית החולים הלל יפה בחדרה, תביעה לפיצויים בגין רשלנות רפואית.

2. המנוחה, ילידת שנת 1943, עבדה כעובדת סוציאלית בבית החולים לגליל המערבי בנהריה. כפי שעולה מכתב התביעה, הרי שביום 26.5.2000, בשעות הבוקר, התלוננה המנוחה על כאבי ראש ואיבדה את הכרתה למשך מספר דקות. היא הובהלה על ידי התובע לבית החולים בנהריה, נבדקה בחדר המיון ובוצעה לה בדיקת CT שהעלתה חשש לדימום תוך מוחי. לאחר מספר שעות הועברה המנוחה, כשהיא מורדמת ומונשמת לבית החולים רמב”ם בחיפה.

3. בבית החולים רמב”ם נערך לה צילום CT אנגיו והיא הועברה למחלקה הנוירוכירורגיה. נטען כי הרופאים מסרו כי הם מבקשים לבחון את מצבה, תוך שהם מבהירים לבני המשפחה, כי בית החולים אינו ערוך לביצוע התערבות פולשנית, המסוגלת להביא לסגירת המפרצת או לגרום נזק נוסף למנוחה, ושיש להעבירה לצורך כך לבית החולים בילינסון. בפועל, אף שלא הייתה לכך הצדקה רפואית, עכבו בית החולים רמב”ם ורופאיו את העברת המנוחה לבית החולים בילינסון עד ליום 29.5.2000 בשעות הצהריים ומשבוצעה העברת המנוחה, הדבר נעשה באופן רשלני, בניגוד לכל סטנדרט רפואי מקובל, ללא ציוד ומכשור מתאים וללא אספקת חמצן, הכל תוך כדי גרימת סבל וסיכון למנוחה ופגיעה בסיכויי החלמתה. לטענת התובע, אף שלא הייתה כל מניעה להעברת המנוחה במועד מוקדם יותר, הרי שרק בשעות הלילה המאוחרת של יום 28.5.2000 נרשם בתיקה כי היא מיועדת להעברה לבית החולים

— סוף עמוד 1 —

בילינסון למחרת היום. למרות זאת, המנוחה לא הועברה בשעות הבקר לבית החולים בילינסון ורק בשעה 14:30, היא הועלתה על אמבולנס רגיל, ככל הנראה ללא ליווי מתאים ושולחה לבית החולים בילינסון. לטענתו, במשך כל אותן שעות, מסרו לו אנשי בית החולים מידע כוזב ביחס לסיבת העיכוב ומשנוכח לדעת כי ההעברה אינה מתבצעת, בקש את עזרתו של פרופ’ שאשא, מנהל בית החולים בנהריה, שהסכים להעמיד אמבולנס לרשות בית החולים רמב”ם. בסופו של דבר, נמצא פיתרון וכעולה מתיקה הרפואי של המנוחה, כי הוזמן אמבולנס חיצוני אחר, במקום האמבולנס שיועד להעברת המנוחה בשעות הבקר, אשר בוטל בלא כל הסבר. נטען, כי לא מונה רופא אחראי לשלום המנוחה בעת העברתה.

התובע טען, כי האמבולנס התעכב במשך שעות ארוכות והגיע לבית החולים בילינסון רק בשעה 21:30. לטענתו, עולה מהתיק הרפואי, כי האמבולנס פנה בדרך לבית החולים הלל יפה בחדרה, מאחר והחמצן במיכליו נגמר. המנוחה הגיעה במצב ירוד והיא נותחה לסגירת המפרצת רק למחרת, ביום 30.5.2000. ביום 1.6.2000 חלה הידרדרות במצבה של המנוחה וביום 2.6.2000 בשעות הבקר היא נפטרה.

4. התובע טען להעברת נטל הראיה, מכח סעיף 41 לפקודת הנזיקין. בנוסף, העלה כלפי הנתבעת שורה של טענות בדבר התרשלות של בית החולים בטיפולו במנוחה, לרבות עיכוב העברתה לבית החולים בילינסון, וכי בית החולים רמב”ם לא דאג להכנת אמבולנס מאובזר בציוד ובליווי רופא, לא וידא כי האמבולנס מתאים ומצוייד כנדרש, לרבות בלוני חמצן, לא קבע נהלי עבודה ואו לא נהגו על פיהם, לא התחשב בגורמי סיכון הכרוכים בהעברתה של המנוחה, העסיק צוות בלתי מנוסה וכי בתי החולים התרשלו בעריכת רשומות רפואיות ושמירה עליהן.

5. התובע טען, כי הטיפול הכושל שניתן למנוחה גרם למותה ולחילופין, פגע קשות בסיכויי החלמתה.

6. התובע לא צרף חוות דעת רפואית לכתב התביעה וטען, כי פנה למספר רופאים בתחום הנוירוכירורגיה, אשר סרבו לערוך עבורו חוות דעת. לטענתו, הנתבעת מונעת מרופאים העובדים בשירותה מליתן חוות דעת רפואיות כנגד מוסדות רפואיים שבבעלותה. לפיכך, עתר למנות מומחה מטעם בית המשפט.

7. התובע עתר להורות לנתבעת לפצותו בגין הפסדים על פי הלכת “השנים האבודות”, כמו גם בגין ראש הנזק של כאב וסבל. בנוסף, טען התובע, כי נסיבות פטירתה של המנוחה לצידה שהה לכל אורך האשפוז פגעו בו פגיעה קשה, הוא הסתגר בביתו, זנח עיסוקיו, לרבות במשק החקלאי של בני הזוג והקמת מרכז שיקום בריאותי, וישב אבל במשך שנים ארוכות ואף סרב לקבל עזרה מגורמי הרווחה שנשלחו על מנת לבדוק את מצבו. כתוצאה מכך, התייבש המשק החקלאי, המרכז השיקומי לא הושלם ונגרמו לו תובע נזקים קשים. התובע עתר,

— סוף עמוד 2 —

אפוא, לפצותו בגין הפסדי ההכנסה שנגרמו לו בשל הפגיעה במשק החקלאי ואי השלמת המרכז השיקומי וכן, בגין צער וכאב עקב מותה של המנוחה.

8. הנתבעת התגוננה מפני התביעה וכפרה בקשר בין הטיפול שניתן למנוחה לבין פטירתה ובנזקים הנטענים בכתב התביעה. לטענתה, המנוחה הגיעה לבית החולים רמב”ם כשהיא סובלת מדימום עקב התפרצות מפרצת מוחית, מורדמת ומונשמת. במהלך אישפוזה קבלה טיפול תרופתי חיוני להפחתת הבצקת ולמניעת פרכוסים. לאחר שלושה ימים בהם התייצב מצבה ותואמה העברתה, היא הועברה לבית החולים בילינסון, באמצעות אמבולנס של חברת א. א. אלישע. הנתבעת אשרה כי בשעה 16:12 הגיעה האמבולנס לבית החולים הלל יפה בחדרה, מאחר ובלון החמצן נגמר ובשעה 16:44 יצא האמבולנס מבית החולים הלל יפה, עם בלוני חמצן מלאים. לטענתה, כל עיכוב שנגרם בהעברה באמבולנס, לא היה בשליטתה ופטירתה של המנוחה נגרם עקב הדמם המוחי, וללא קשר לטיפול שניתן לה על ידי הנתבעת. בהמשך, חזרה הנתבעת ופרטה את השתלשלות העניינים והטיפול שקבלה המנוחה, החל מיום 26.5.2000 ועד לפטירתה המצערת, ביום 2.6.2000, חרף הטיפול הרפואי שקבלה. הנתבעת כפרה בפריטי הנזק הנטענים בכתב התביעה וטענה כי לא קיים קשר סיבתי בין הטיפול שניתן למנוחה לבין הנזקים הנטענים. עוד נטען, כי הטיפול שניתן למנוחה על ידי רופאים מיומנים התאים למצבה וכי במועד קבלתה בבית החולים רמב”ם כבר היה מצבה בלתי הפיך וכי סיכויי החלמתה היו נמוכים ביותר, אם בכלל. בנוסף, טענה הנתבעת, כי התובע מנוע מלהעלות טענה שברפואה, שאינה מבוססת על חוות דעת ערוכה כדין.

בד בבד עם הגשת כתב ההגנה, הגישה הנתבעת הודעה לצד שלישי כנגד א. א. אלישע שרותי אמבולנסים בע”מ אולם, בהמשך הסתבר כי החברה אינה פעילה עוד.

9. כאמור, התובע לא צרף לכתב התביעה חוות דעת רפואית ובד בבד עם הגשת התביעה, הוגשה על ידיו בקשה למנות מומחה מטעם בית המשפט. בהחלטתו מיום 17.12.2008, קבל כבוד השופט אליקים את הבקשה, מבלי לגרוע מזכותה של הנתבעת להגיש חוות דעת רפואית מטעמה.

ביום 18.6.2009 הגישה הנתבעת את חוות דעתו של פרופ’ אלי ריכנטל, מומחה בתחום הנוירוכירורגיה, בתמיכה לטענותיה בכתב ההגנה. ביום 4.8.2009 הורה כבוד השופט אליקים על מינויו של פרופ’ סהר, כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירוכירורגיה. בהמשך, לאור מינויו של כבוד השופט אליקים לבית המשפט המחוזי, הועבר התיק לטיפולי.

חוות דעתו של פרופ’ סהר הוגשה ביום 31.1.2010. במהלך דיון קדם המשפט שהתקיים בפני ביום 23.5.2010, נדונו השלכות קביעותיו של פרופ’ סהר בחוות הדעת על המשך ניהול התיק וניתנה לתובע הזכות לומר את דבריו באריכות. בסיום הדיון, בקש ב”כ התובע ארכה להודיע על הדרך בה הוא מבקש להמשיך ולנהל את התיק, אם במשלוח שאלות הבהרה ואם

— סוף עמוד 3 —

בחקירת המומחה. בהמשך, הוגשה על ידי ב”כ התובע הודעה לפיה, הוא מוותר על חקירת המומחה. בישיבה נוספת שנערכה בפני ביום 21.10.2010, משלא לא הגיעו הצדדים לידי הסכמות, הורתי על הגשת תצהירי עדות ראשית והתיק נקבע להוכחות.

התובע הגיש תצהיר אחד מטעמו ואילו הנתבעת הגישה את תצהיריהם של פרופ’ משה פיינסוד, אשר שמש כמנהל המחלקה לנוירוכירורגיה בכל זמן רלבנטי לארועים נשוא התביעה, תצהירו של ד”ר אשקר ג’לאל, ששמש כסגן מנהל המחלקה לרפואה דחופה בבית החולים הלל יפה בחדרה, במועדים הרלבנטיים וכן, את חוות דעתו של פרופ’ ריכנטל.

בד בבד עם הגשת תצהירו של התובע, הוגשה בקשה לשחרור ב”כ מייצוגו ובקשה לזימונו של פרופ’ סהר לצורך חקירתו על חוות דעתו (בניגוד להודעה קודמת לפיה, ויתר התובע על חקירת המומחה). בהחלטתי מיום 23.1.2011 נעתרתי לבקשה המוסכמת לשחרור מייצוג והורתי על זימונו של המומחה (מאותה עת ואילך, ייצג התובע את עצמו). בסופו של דבר, התקיימו שתי ישיבות הוכחות. בישיבה הראשונה נחקרו המצהירים מטעם הצדדים ובשניה נחקר פרופ’ סהר, המומחה מטעם בית המשפט. הצדדים סכמו את טענותיהם בכתב ומכאן פסק הדין.

השאלות שבמחלוקת

10. טענות התובעים בכתב התביעה נוגעות לשני מישורים. האחד – התרשלות בית החולים בעיכוב של העברת המנוחה מבית החולים רמב”ם לבית החולים בילינסון עד ליום 29.5.2000. השני – התרשלות בית החולים בעת העברתה של המנוחה לבית החולים בילינסון, שעה שלא דאג להימצאותו של אמבולנס, מצויד במכשור וליווי רפואי מתאימים, לרבות מיכלי חמצן מלאים. בנוסף, הועלו טענות בדבר חסר בתיעוד רפואי. מעבר לכך, לא העלה התובע טענות נוספות בכתב התביעה, באשר לפעולות רשלניות של בית החולים. לצורך הכרעה בתביעה דנן, יש לבחון, אפוא, מספר סוגיות. הראשונה – האם בית החולים התרשל במתן הטיפול למנוחה בעת אשפוזה אצלו ועיכב שלא לצורך את העברתה לבית החולים בילינסון לצורך סגירת המפרצת. השניה – האם התרשל בית החולים בעת העברתה של המנוחה לבית החולים בילינסון. השלישית – ככל שאכן התרשל בית החולים, האם קיים קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין ההתדרדרות במצבה של המנוחה ופטירתה. הרביעית – במדה ובית החולים התרשל וקיים קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין ההתדרדרות במצבה של המנוחה ופטירתה, יהא צורך לבחון את היקף הנזקים שנגרמו לעיזבון המנוחה ולתובע.

דיון והכרעה

כרונולוגיה על פי תיעוד רפואי וחוות דעת המומחה

— סוף עמוד 4 —

11. על פי תעודת חדר המיון ומסמכי בית החולים בנהריה, בשעות הבוקר של יום 26.5.2000 נתקפה המנוחה בכאב ראש, מלווה בבחילות, ואבדה את הכרתה. היא הובהלה על ידי בני משפחתה לבית החולים בנהריה והתקבלה בחדר המיון בשעה 09:10. בבדיקתה, נמצא כי היא מעורפלת בהכרתה, ללא פרכוסים, לא נמצאו סימני חסר נוירולוגי גס, סימן ע”ש בבינסקי חיובי מצד ימין, ללא קישיון עורף. המנוחה טופלה תרופתית ובמהלך שהותה בחדר המיון נצפתה ירידה בלחץ הדם.

בנוסף, נערכה למנוחה בדיקת CT של המח, אשר הדגימה דימום תת עכבישי מפושט. פרופ’ סהר ציין בחוות דעתו, כי מדובר בדימום תת עכבישי מסיבי, שחדר לכל חריצי קליפת קמרון המח, במיוחד בצד ימין. על פי ממצאי הפענוח, קיים קריש דם גדול בחדר הצדדי אולם, פרופ’ סהר שלל ממצא זה וקבע כי מדובר במבנה רגיל.

המנוחה הורדמה והונשמה ולאחר תיאום טלפוני, היא הועברה בשעה 10:40 למחלקה לנוירוכירורגיה של בית החולים רמב”ם.

12. המנוחה התקבלה בחדר המיון של בית החולים רמב”ם בשעה 11:14, כשהיא מורדמת ומונשמת. נרשם כי אישוני עיניה צרים, כאשר האישון השמאלי רחב מהימני וכי הוזמן CT אנגיו. במסמך נוסף נרשם כי בדיון נמצאה תמונה קליניקו – רדיולוגית מתאימה להתפרצות של מפרצת המח באזור הימני וכי בתכנית – טיפול בנוזלים, טיפול תרופתי והרגעה מינימאלית. בשעה 20:00 באותו יום נרשם כי החולה החלה להתעורר, מנסה לפתוח עיניים והתברר כי אינה מניעה את הגפיים השמאליות, בעוד שמזיזה ספונטאנית יד ורגל ימין. המנוחה הועברה להמשך טיפול במחלקה לטיפול נמרץ של המחלקה לנוירוכירורגיה, שם נמשך הטיפול בהרדמה והנשמה.

ביום הגעתה לבית החולים רמב”ם, נערכה למנוחה בדיקת טומוגרפיה ממוחשבת של עורכי המח (CTA), אשר הדגימה מפרצת בקדמת החלק השמאלי של המעגל העורקי, בקרבת יציאת עורק המח האמצעי מימין (ראה סעיף 8 לחוות דעתו של פרופ’ סהר ומכתב ד”ר גולדשר מיום 28.5.2000). כפי שעולה מחוות דעת פרופ’ סהר, אשר פענח את המסמכים הרפואיים, רמת ההרדמה הופחתה, כדי לעמוד על מצבה הנוירולוגי והתברר כי קיימת חולשה של פלג הגוף השמאלי.

13. בגיליון מהלך מחלה מיום 28.5.2000, נרשם כי נמצאו תגובות מינימאליות לגירויים וכי יבוצע המשך בירור באמצעות CT אנגיו.

בהמשך, נרשם על ידי פרופ’ פיינסוד, מנהל המחלקה, כי שוחח עם בתה של המנוחה וחתנה, בנוכחות האחות האחראית אפרת. בשיחה “הוסברה שוב מהות הדמם התת – עכבישיתי. הוסבר טיב הממצא ב – CT אנגיו הראשון, הצורך בשני ואולי אף באנגיוגרפיה. הוסברה סיבת ההרגעה למניעת אי שקט שעלול לעורר דימום נוסף. הוסברה חסר היכולת לקבוע

— סוף עמוד 5 —

כרגע פרוגנוזה. כל השאלות נענו”. רישום זה מעיד על כך, שניתנה אינפורמציה מלאה למשפחה, באמצעות בתה של המנוחה וחתנה, בדבר האבחנה, מהות המחלה, דרך הטיפול ומטרתו והקשיים בקביעת פרוגנוזה באותו שלב ונענו כל שאלות בני המשפחה הנ”ל.

המסמכים הרפואיים מאותו יום מעידים על התייעצות שנערכה בין רופאי בית החולים רמב”ם לבין רופאי המחלקה לנוירוכירורגיה בבית החולים בילינסון בפתח תקווה. במכתבה מיום 28.5.2000 תארה ד”ר גולדשר לד”ר ש. מיימון מהמחלקה לנוירוכירורגיה התערבותית בבית החולים בילינסון, את ממצאי בדיקת CTA שנערכה למנוחה באותו יום. בגיליון הסיעודי מאותו יום, נרשם כי צילומי CTA נשלחו לבית החולים בילינסון לצורך ייעוץ של ד”ר מיימון. באותו גיליון נרשם, כי החולה תועבר למחרת לבית החולים בילינסון. פרופ’ סהר ציין בחוות דעתו, כי לא מוזכר במסמכים מי יזם או בקש את ההעברה לבית החולים בילינסון והנימוקים לכך.

14. בסיכום האשפוז בבית החולים רמב”ם מיום 29.5.2000, החתום על ידי ד”ר אורל ובסקי, תואר מהלך המחלה והטיפול שקבלה המנוחה בבית החולים. בסיפא למסמך הנ”ל נרשם כי “בתיאום טלפונית עם ד”ר מימון החולה מועברת להמשך בירור וטיפול אנדו וסקולרי (אמבוליזציה של המפרצת) במחלקת רדיולוגית בית חולים בילינסון”. ניכר, על פי נוסח המכתב, כי הוא הוכן כבר ביום 28.5.2000, ככל הנראה, כחלק מההכנות המוקדמות לקראת העברתה של המנוחה לבית החולים בילינסון, בבקר שלמחרת.

בגיליון מהלך מחלה מיום 29.5.2000 (עמ’ 30 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת) ישנם שני רישומים. ברישום הראשון בראש העמוד נרשם על ידי ד”ר אורל ובסקי כי “לפי תיאום טלפוני עם ד”ר מיימון החולה מועברת להמשך בירור אנדו וסקולרי ואמבוליזציה של מפרצת… במחלקת רדיולוגית בי”ח בילינסון 11:30”. בשעה 12:30 נחתם גם מכתב שחרור סיעודי (עמ’ 51 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת).

ברישום נוסף בגיליון מהלך הטיפול, נרשם כי: “14:00. היתה מיועדת לעבור לטיפול אנדו וסקולרי שנקבע היום בבילינסון. בשעה 08:30 הודיעו לנו כי הטיפול לא יתקיים היום ולכן בוטל אמבולנס. בהמשך 10:30 התברר שניתן יהיה לערוך את הטיפול היום. אז הוזמן שוב אמבולנס, יגיע ב – 14:30″ מאחר והוזמן אמבולנס חוץ באישורו של ד”ר רובין ע”ח בית החולים”.

15. על פי מסמכי תעודת המשלוח ומסמכי א. א. אלישע (חברת האמבולנסים), הוזמן מהחברה אמבולנס עם רופא וחובש והמנוחה יצאה מבית החולים רמב”ם בשעה 15:00 (עמ’ 53 – 55 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת).

16. על פי מסמך ממוחשב של בית החולים הלל יפה בחדרה, שכותרתו “קבלת מבקר”, נרשם כי המנוחה “היגיעה באמצע העברה ברמבם לבלינסון נגמר בלון החמצן”. שעת הביקור במקום

— סוף עמוד 6 —

הינה 16:12 ועל פי תדפיס ממוחשב שצורף לנספח הנ”ל (עמ’ 56 בתיק המוצגים של הנתבעת), האמבולנס עזב את בית החולים בשעה 16:44.

17. המנוחה התקבלה במרכז הרפואי בילינסון ביום 29.5.2000 אולם, שעת קבלתה המדויקת בבית החולים לא צוינה במסמכים. עם זאת, ניתן ללמוד מהמסמכים הרפואיים, כי המנוחה הגיעה לבית החולים בילינסון עוד לפני השעה 18:30. כך, בגיליון השגחה מיום 29.5.2000 החל המעקב אחריה החל משעה 18:30 (עמ’ 64 ו – 65 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת). עדות לכך ניתן למצוא גם בדו”חות תוצאות בדיקות הדם שנערכו למנוחה, החל מהשעה 19:13 ואילך (עמ’ 79 – 83 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת).

בגיליון הקבלה בבית החולים בילינסון נרשם, כי מנוחה במצב כללי ירוד, מורדמת באמצעות תרופות ומונשמת. בנוסף, צוין כי היא נמצאת בדרגה 4 על פי מדדHunt and Hess (עמ’ 58 – 59 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת).

בתעודת רופא נוספת מאותו יום מהמחלקה הנוירוכירורגיה, תואר באופן כללי מצבה של המנוחה ונרשם כי עברה דימום תת עכבישי ספונטני, היא מונשמת, תגובותיה מינימאליות ולפי מצבה, תהיה מחוסרת הכרה בשבועות הקרובים (עמ’ 74 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת).

18. בגיליון מהלך המחלה מיום 30.5.2000 נרשם בשעה 08:30, כי המנוחה מונשמת, יציבה המודינאמית, עם חולשה קשה של גפיים שמאליות וחולשה קלה יותר של הימניות (עמ’ 59 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת וכן, סעיף 16 לחוות דעתו של פרופ’ סהר). באותו יום בשעה 08:00 נחתם גם טופס הסכמה לניתוח (עמ’ 75 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת).

עוד באותו היום, בוצע על ידי ד”ר ש. מימון צנתור עורקי המוח בהרדמה כללית, כאשר בהזרקות חוזרות של חומר ניגוד לשיקוף רנטגני זוהתה המפרצת. בדו”ח הפעולה צוין, כי הוחדרו לתוך המפרצת 9 סלילים (ולא 7 כפי שרשם פרופ’ סהר בחוות דעתו) וכי עם סיום הפעולה, לא נראה חסר כלי דם במוח בסביבת המפרצת (עמ’ 63 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת וסעיף 18 לחוות דעתו של פרופ’ סהר).

בהמשך, ישנו תיעוד נוסף של מצב המנוחה בגיליון מהלך המחלה. פרופ’ סהר ציין כי תיעוד זה מתאר הרעה במצב הנוירולוגי של המנוחה (עמ’ 60 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת).

19. על פי גיליון מהלך המחלה מיום 31.5.2000, הועלה חשד לאלח דם, נשלחו בדיקות למעבדה וניתן טיפול אנטיביוטי (עמ’ 60 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת). בדיקת CT שנערכה למנוחה ביום 31.5.2000, הראתה כי חלק משמעותי של הדימום סביב גזע המוח נעלם ומאידך, ישנה כמות דם גדולה בחלק הקדמי של המוח ונראית בצקת בולטת. בהמשך, בשעה 22:30 נרשמה הרעה נוספת במצב האישונים, אשר לא הגיבו לאור, ועל פי חוות דעת פרופ’ סהר,

— סוף עמוד 7 —

משמעות הדבר הינה נזק לגזע המוח (ראה עמ’ 60 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת וכן, סעיף 21 – 22 לחוות דעתו של פרופ’ סהר).

20. ברישום מהשעה 08:30 בגיליון מהלך המחלה מיום 1.6.2000, צוינה ירידה במצב הנוירולוגי, בוצעה בדיקת CT נוספת, אשר ממצאיה לא היו שונים מהבדיקה שנערכה יום לפני כן (עמ’ 61 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת וסעיף 23 לחוות דעתו של פרופ’ סהר).

ברישום מהשעה 10:20 עולה, כי נעשה צנתור חדר במוח, נוקז נוזל מוחי והותקן נקז נוזל המוח בצנתר שהוכנס בדיקור מוחי (עמ’ 61 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת וסעיף 24 לחוות דעתו של פרופ’ סהר).

ברישום מהשעה 22:00 נרשמה הרעה במצבה של המנוחה (3 על פי מדד גלזגו), צוין כי מצבה קשה, אישוניה מורחבים ואינם מגיבים לאור, לחץ דם ודופק בלתי יציבים והעדר כל תגובה נוירולוגית.

21. למרבה הצער, ביום 2.6.2000, בשעה 08:30 נקבע מוות מוחי של המנוחה (עמ’ 61, 76 – 77 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת). משפחתה של המנוחה הסכימה לתרום את איבריה.

האם התרשל בית החולים בטיפולו במנוחה בעת אשפוזה אצלו

22. התביעה נשוא תיק זה, נשענת על עוולת הרשלנות, הקבועה בסעיפים 35 – 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ”ח – 1968.

בקביעת האחריות בעוולת הרשלנות, מתעוררות שלוש שאלות. האחת – האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק, השנייה – האם הפר את אותה חובת זהירות והשלישית – האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק. שאלת קיומה של חובת זהירות מצויה במבחן הצפיות, הטומן בחובו שני היבטים. ההיבט העקרוני, בו ניתנת תשובה לשאלה האם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות מושגית וההיבט הספציפי, בו ניתנת תשובה לשאלה, האם ביחס לניזוק פלוני ונסיבותיו של אירוע מסוים, קיימת חובת זהירות קונקרטית (ע”א 145/80 שלמה ועקנין נגד המועצה המקומית בית שמש, פ”ד לז(1) 113).

23. בית החולים חב חובת זהירות מושגית כלפי החולים המאושפזים בו (ע”א 9656/03 עזבון המנוחה ברטה מרציאנו ז”ל נגד ד”ר זינגר (11.4.2005), ע”א 4025/91 יצחק צבי נגד ד”ר יעקב קרול, פ”ד נ(3) 784). באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, יש לבחון מה צפה הרופא במצב דברים נתון ומה היה צריך לצפות. רופא שפעולותיו סבירות ומבוססות על נורמות ודוקטרינות מקובלות בעולם הרפואה, לא יחוב בגין כך על בסיס עוולת הרשלנות. שאלת קיומה של התרשלות נבחנת לפי האמצעים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין, על מנת

— סוף עמוד 8 —

להבטיח את שלומו של הניזוק (ע”א 916/05 כדר נגד פרופ’ הרישנו (28.11.2007)). המבחן הרלבנטי לבחינת רשלנות בטיפול רפואי אינו “מבחן התוצאה” או מבחן של “חכמה שלאחר מעשה” אלא, מבחן של “הרופא הממוצע” ואף לא כל טעות מהווה מעשה רשלנות (ראה בעניין זה ע”א 323/89 פכרי קוהרי נגד מדינת ישראל – משרד הבריאות, פ”ד מה(2) 142, 171, ע”א 280/60 פרדו נגד חפץ – פלדמן ואח’, פ”ד טו 1974, 1977 וע”א (חיפה) 4718/07 בובן יאיר נגד שירותי בריאות כללית (28.9.2008)). נבחן להלן את התנהלות בית החולים בטיפולו במנוחה.

24. כפי שפורט לעיל, התובע לא צרף לכתב התביעה חוות דעת רפואית שתתמוך בטענה לפיה, בית החולים התרשל בטיפולו במנוחה בעת אשפוזה אצלו. בסופו של דבר, הונחו בפני בית המשפט שתי חוות דעת מומחים – חוות דעתו של פרופ’ ריכנטל, מטעמה של הנתבעת וחוות דעתו של פרופ’ סהר, המומחה שמונה על ידי בית המשפט.

25. ראוי להקדים ולהעיר כי במסגרת תצהירו, העלה התובע טענות אודות מהות הטיפול שניתן למנוחה על ידי הצוות הרפואי, לרבות הבחנותיו ושיקוליו, הצהרות שהינן עניין שבמומחיות והדרך להוכיחן הינה באמצעות חוות דעת רפואית בלבד. יתירה מזאת, התובע תאר בתצהירו את ההסברים שניתנו לכאורה, על ידי הצוות הרפואי. דא עקא, שבחקירתו הנגדית התברר, כי הוא לא נטל חלק באילו משיחות ההסבר ולכן, הוא גם אינו יכול להעיד על תוכנן של השיחות (עמ’ 24, שורות 1 – 12 לפרוטוקול). לפיכך, אין מקום להתייחס להצהרות אלו של התובע. יתירה מזאת, התובע בחר משיקוליו הוא, שלא לזמן לעדות את ילדיו, אשר על פי המסמכים הרפואיים היו נוכחים במקום וקיבלו אינפורמציה שוטפת באשר למצבה של המנוחה, ויש בכך כדי לפעול לרעתו במישור הראייתי.

חוות דעתו של פרופ’ ריכנטל

26. פרופ’ ריכנטל סקר בחוות דעתו את השתלשלות האירועים, כפי שבאה לידי ביטוי במסמכים הרפואיים. בנוסף, נתן פרופ’ ריכנטל סקירה של המחלה ממנה סבלה המנוחה, קרי דימום תת עכבישי כתוצאה מפריצה של מפרצת מוחית, הדירוג המקובל לצורך תיאור מצבם של חולים הסובלים מדימום כזה והשלכה על המקרה הספציפי. פרופ’ ריכנטל קבע בחוות דעתו, כי מצבה הנוירולוגי הקשה של המנוחה, בעת שהגיעה לבית החולים רמב”ם ביום 26.5.2000, לא הצריך התערבות ניתוחית דחופה. על פי חוות דעתו, לאחר תיאומים הועברה המנוחה לבית החולים בילינסון ובקבלתה למחלקה לנוירוכירורגיה נמצא כי לא חלה החמרה במצבה. רק לאחר ביצוע האמבוליזציה של המפרצת ביום 30.5.2000, החלה התדרדרות קלינית במצבה, דבר שהוביל, בסופו של דבר, לפטירתה. בפרק הסיכום בחוות הדעת קבע פרופ’ ריכנטל כי המנוחה סבלה מדימום תת עכבישי מאסיבי והגיעה לבית החולים רמב”ם בדירוג גרוע. גם אם הייתה ההתערבות האנדו – וסקולארית נערכת מוקדם יותר משהתקיימה בפועל, לא היו התוצאות שונות שכן, המנוחה לא הגיעה לבית החולים

— סוף עמוד 9 —

בילינסון במצב קליני גרוע מזה שביום 26.5.2000. בסיפא לחוות הדעת קבע, כי נתוניה של המנוחה היו קטלניים וכל טיפול לא יכול היה להציל את חייה.

27. התובע ויתר על חקירתו של פרופ’ ריכנטל ולפיכך, חוות הדעת לא נסתרה (ראה ע”א 9010/08 מרכז רפואי רבין ואח’ נגד דוד לוביאנקר ואח’ (12.7.2011)). יתירה מזאת, כפי שיפורט להלן, חוות דעתו של פרופ’ ריכנטל נתמכת הלכה למעשה, בחוות דעתו של פרופ’ סהר, המומחה מטעם בית המשפט.

חוות דעתו של פרופ’ סהר

28. פרופ’ סהר הסביר בחוות דעתו, כי מפרצת מוחית הינה התרחבות בצורת שלפוחית, מעין בלון בעל דופן דק, המתבלט מדופן עורק ומחובר אליו ב”צוואר” ומדובר בתוצאה של חולשה מולדת מקומית של דופק העורק. בדרך כלל מתגלה המפרצת כאשר הדופן פוקע והדם מתפרץ מהעורק לרווח התת עכבישיתי המקיף את המוח. כשהדימום מאסיבי, פורץ הדם גם לתוך רקמת המוח וחדריו. עוד ציין פרופ’ סהר, כי בעוד שלחץ דם רגיל מגיע לכדי 120 מ”מ כספית, הרי שהלחץ התוך גולגולתי אינו עולה על 14 מ”מ כספית. הדימום המפרצתי הוא אירוע חד, הוא פתאומי ולרוב, הוא פוסק מעצמו אולם, מביא לשורת תופעות מחלה בדרגות חומרה שונות.

29. הערכת דירוג המצב הנוירולוגי של חולה הסובל מדימום מעין זה, נעשית באמצעות מדד Hunt and Hess (להלן “סולם הנט”), הבנוי מחמש דרגות המתארות מצבים נוירולוגים שונים. ככל שדרגת החולה על פי הסולם הקליני הינה גבוהה יותר, אזי הסיכון הניתוחי עולה והפרוגנוזה הכללית פוחתת. מדד זה נקבע על פי בדיקה קלינית, מבלי להעזר במדידת ערכים פיזיולוגיים או בדיקות עזר. מאידך, המידע המתקבל מבדיקות עזר, מוסיף לחומרת הערכת המצב כגון, דם בכמות רבה ברקמות המוח וחדריו, לחץ דם גבוה בשלב הקבלה לבית החולים, עדות ללחץ תוך גולגולתי מוגבר ורמת סוכר גבוהה בדם. סיבוך נוסף כתוצאה מהדימום, הינו “VASOSPASM” – התכווצות והצרות קוטר עורקים במוח, המתפתח מן היום השלישי או הרביעי לאחר הדימום ונמשך עד ליום העשירי. כתוצאה מכך, יש ליקוי באספקת הדם לאיזורי המוח השונים, נוצרת בצקת מוחית, חסימה של ניקוז נוזל המוח מתוך הגולגולת ושני תהליכים אלו, מגבירים את הלחץ התוך גולגולתי, אשר גורם נזק למוח.

30. בהתאם לחוות דעתו של פרופ’ סהר, הטיפול בחולה הסובל מדימום תת עכבשיתי מפרצתי, מתרכז בשני ראשים שונים הקשורים זה בזה.

א. טיפול שמרני שנועד לייצב ולשפר את מצבו הנוירולוגי של החולה, כאשר אינטנסיביות הטיפול מוכתבת על ידי מצבו ההתחלתי של החולה ותגובתו לטיפול –

— סוף עמוד 10 —

החל מטיפול תרופתי והרגעתי קל ועד להרדמה, הנשמה מבוקרת וטיפול תרופתי להורדת לחץ דם והלחץ התוך גולגולתי.

ב. טיפול ניתוחי לצורך סגירת צוואר המפרצת בניתוח “מוח פתוח” או גרימת פקקת בתוכה, על ידי הכנסת גופים, כסלילי מתכת באמצעות צנתור עורקי המוח. פרופ’ סהר הדגיש כי שיטת טיפול זו אינה מהווה טיפול בדימום שכבר ארע, אלא היא נועדה למנוע דימום עתידי.

עוד הבהיר פרופ’ סהר בחוות דעתו, כי הפרוגנוזה של חולה הסובל מדימום תת עכבישי מפרצתי, היא בראש וראשונה פונקציה של המצב הנוירולוגי (הדרגה ב”סולם הנט”) בה הוא נמצא בסמוך לאירוע, ורק בשלב השני נכנס גורם הטיפול. בנוסף, כמחצית מכל החולים הלוקים בדימום זה, נפטרים בדימום הראשון, חרף הטיפול שניתן להם.

31. בהמשך חוות דעתו, ניתח פרופ’ סהר את הטיפול שניתן למנוחה בשלושת בתי החולים (אף שטענות התובע נגעו להתנהלות בית החולים רמב”ם בלבד בעת טיפולו במנוחה), תוך התייחסות לרצף הטיפול שניתן לה ומצבה הרפואי בכל השלבים.

באשר לטיפול בבית החולים לגליל המערבי בנהריה, מצא פרופ’ סהר כי המנוחה הגיעה לבית החולים במצב של דרגה 1 (ספק 2) על פי סולם הנט. עם זאת, הממצאים בבדיקת ה – CT היו קשים מאוד ובנוסף, היא סבלה מלחץ דם גבוה ודופק איטי, ערכים המעידים על לחץ תוך גולגולתי מוגבר. לאור ממצאים קשים אלו, היא הורדמה והונשמה ובכך הובטחה נשימה מוסדרת והפחתת לחץ תוך גולגולתי, בנוסף לתרופות שניתנו לה, כל זאת על מנת להקטין את הסיכון שבעצם העברתה לבית החולים רמב”ם. חרף נקיטת אמצעי זהירות אלה, שהם האמצעים המקובלים ברפואה, הורע מצבה של המנוחה במידה משמעותית במהלך הנסיעה.

32. באשר לטיפול שניתן למנוחה בבית החולים רמב”ם, פרופ’ סהר מצא כי על פי המסמכים הגיעה המנוחה לבית החולים כשהיא שרויה בדרגה 4 על פי סולם הנט ובנוסף, נמצאו בבדיקות מעבדה רמות סוכר גבוהות בדמה (כאמור, מדובר בגורם המוסיף לחומרת מצבה). במצב דברים זה, הפרוגנוזה של המנוחה הייתה רעה והסיכויים להרע את מצבה על ידי התערבות ניתוחית, מכל סוג שהוא, היו גבוהים. לאור נתונים אלו, קבע פרופ’ סהר, כי רופאי המחלקה לנוירוכירורגיה בבית החולים רמב”ם נהגו כהלכה, כאשר בחרו ליתן למנוחה טיפול שנועד לייצב את מצבה, להפחית את הלחץ התוך גולגולתי ולמנוע או להפחית, ככל שניתן, את תופעת ה-“VASOSPASM”. לאור ניתוח המסמכים הרפואיים, כמפורט לעיל, הרי שמצבה של המנוחה לא הוטב במהלך הימים בהם אושפזה בבית החולים רמב”ם.

— סוף עמוד 11 —

33. ייאמר מיד, חוות דעתו של פרופ’ סהר לא נסתרה בחקירתו הנגדית. משנשאל פרופ’ סהר מהי ההשלכה של העיכוב במשך 4 ימים עד להעברתה של המנוחה לבית החולים בילינסון, השיב פרופ’ סהר באופן מפורש, כי סגירת מפרצת, כפי שנעשתה בבית החולים בילינסון, “היא טיפול מונע לדימום הבא שההסתברות שלו גבוהה ביותר. הוא אף פעם איננו טיפול שבא לעשות משהו לדימום שכבר ארע”. בהמשך, לשאלת בית המשפט, האם לא היה צריך להעביר את המנוחה לבית החולים בילינסון בשלב מוקדם יותר ולא להמתין 4 ימים, חזר והבהיר פרופ’ סהר כי “הדבר החשוב ביותר בשלב הראשון, זה לייצב את מצב החולה. ועד שלא מייצבים את המצב של החולה בצורה האפשרית, והיא על ידי ייצוב לחץ הדם ודופק, ניסיון להשתלטות על לחץ התוך גולגולתי המוגבר, פעולה כירורגית בעת הזו עלולה במצב שהחולה הגיעה לרמב”ם, דהיינו בדרגת סיכון 4, עלול היה להרוג אותה” (עמ’ 39, שורות 14 – 19 לפרוטוקול). בהמשך, השיב המומחה לשאלה דומה של התובע, כי גורלה של המנוחה היה צפוי מרגע שהערכת דרגת הסיכון שלה בסולם הנט הייתה 4 בעת הבדיקה הראשונה ולכך יש להוסיף את גורמי הסיכון הנוספים של לחץ תוך גולגולתי מוגבר ורמת סוכר גבוהה בדם. במצב דברים זה, טען פרופ’ סהר כי סיכויי ההישרדות של המנוחה היו נמוכים ביותר (עמ’ 40, שורות 28 – 32 ועמ’ 41, שורות 1 – 19 לפרוטוקול).

34. בעת אשפוזה בבית החולים רמב”ם, ניתן למנוחה טיפול מייצב ושמרני להפחתת הלחץ התוך גולגולתי ומניעת תופעת ה”VASOSPASM” וממילא, אסור היה לבצע בה פעולה כירורגית ולא נדרשה העברתה הדחופה לבית החולים בילינסון. הטיפול שניתן למנוחה בבית החולים רמב”ם הינו טיפול רפואי מקובל, התואם את מצבה של המנוחה באותה עת ולאור האמור בחוות דעתו של פרופ’ סהר, אני קובע כי בית החולים לא התרשל בטיפולו במנוחה בעת אשפוזה אצלו. ממילא, לא התרשל בית החולים עת השאיר את המנוחה באשפוז אצלו עד ליום 29.5.2000 ולא היה עליו להעבירה לבית החולים בילינסון בשלב מוקדם יותר, לצורך ביצוע הצנתור.

35. בסיכומיו, טען התובע כי מחקירתו של פרופ’ סהר עולה, כי כלל לא צריך היה לבצע את ההעברה של המנוחה לבית החולים בילינסון, אף במועד בו בוצעה. טענה זו סותרת את הטענה המרכזית בכתב התביעה (אשר אינה נתמכת בחוות דעת רפואית), לפיה היה על בית החולים רמב”ם להעביר את המנוחה לבית החולים בילינסון בשלב מוקדם יותר ולא יאוחר מיום 29.5.2000 בשעה 12:00.

לגופו של עניין, אמנם במהלך חקירתו הנגדית, הבהיר פרופ’ סהר כי לדעתו, כלל לא היה צריך להעביר את המנוחה לבית החולים בילינסון, מאחר והטיפול שם ממילא לא היה עוזר ומאחר ומדובר בסיכון של המנוחה (עמ’ 39, שורות 14 – 31 לפרוטוקול). עם זאת, פרופ’ סהר אישר כי בית החולים רמב”ם נקט בשני מישורי הטיפול הנחוצים – הן המישור השמרני והן המישור הטיפולי שנועד לסגירת המפרצת, לצורך מניעת הדימום הבא וכי על פי המסמכים הרפואיים, מצבה של המנוחה בעת העברתה לבית החולים בילינסון היה סטטי, אף אם מדובר במצב רע (עמ’ 42, שורות 1 – 7 לפרוטוקול). בנוסף, אישר פרופ’ סהר כי מהלך

— סוף עמוד 12 —

הטיפול בבית החולים רמב”ם היה ראוי (עמ’ 42, שורות 13 – 17 לפרוטוקול). יתירה מזאת, כפי שיפורט להלן, העברתה של המנוחה לבית החולים בילינסון לא הרע את מצבה. יש להדגיש עוד, כי בסופו של דבר, הגורם המקצועי שהחליט על ביצוע האמבוליזציה, היו רופאי בית החולים בילינסון (באישור המשפחה) ולא רופאי בית החולים רמב”ם.

מהלך העברתה של המנוחה לבית החולים בילינסון

36. התובע טען בתצהירו, כי למרות שעל פי הרישומים בתיקה הרפואי, אמורה הייתה המנוחה לעבור לבית החולים בילינסון בבוקר יום 29.5.2000. בפועל, הדבר לא בוצע ורק בשעה 14:30 היא הועלתה על אמבולנס רגיל, שאיננו אמבולנס טיפול נמרץ וככל הנראה, ללא ליווי רפואי מתאים והועברה לבית החולים בילינסון. לטענתו, במשך כל אותן השעות שמע ויכוחים במחלקה לפיהם, אף אחד מהרופאים לא רצה להתלוות לאישתו באמבולנס ולבסוף הוזמן אמבולנס חיצוני והוא אינו יודע אם התלווה לנסיעה רופא. לטענתו, משנוכח כי העברת המנוחה אינה מתבצעת וכי אין אמבולנס שיכול להעבירה, פנה לפרופ’ שאשא, מנהל בית החולים בנהריה (שם עבדה המנוחה עד לאותה עת), אשר מסר לו כי במידה ויש צורך לכך, הוא יוציא אמבולנס ויעמידו לרשות בית החולים רמב”ם. משמסר את המידע לרופאים והאחיות שטיפלו במנוחה, הודיעו לי כי נמצא פתרון והאמבולנס יגיע בתוך זמן קצר. לטענתו, מתיקה הרפואי של המנוחה עולה כי נעשה שימוש באמבולנס חיצוני, לאחר שאמבולנס שיועד להעברת המנוחה בשעות הבוקר, בוטל ללא הסבר או נימוק וכי אין בתיק הוראות העברה כלשהן ולא מונה רופא אחראי לשלום המנוחה בעת העברתה. בהמשך, טען התובע כי במסגרת גילוי המסמכים, הומצא לידיו נוהל העברת חולים שהיה נהוג אצל בית החולים, אשר הופר לטענתו. עוד טען התובע, כי אף שמהלך נסיעה רגיל לפתח תקווה לא היה אמור להתארך יותר משעה ומספר דקות, בושש האמבולנס להגיע לבית החולים. רק בחלוף שעות, לאחר אין ספור שיחות טלפון ובירורים, נודע לתובע כי האמבולנס פנה לבית החולים הלל יפה בחדרה, לאחר שהחמצן במיכליו נגמר ונרשמה על גבי המסמך המילה “חסוי”. התובע הפנה בעניין זה למסמך בית החולים הלל יפה בחדרה, מיום 29.5.2000. בהמשך טען התובע כי בפועל, על פי הרישומים, הגיעה המנוחה לבית החולים בילינסון רק בשעה 20:00 בערב וד”ר מימון, שאמור היה לבצע את הניתוח, מסר כי אינו יכול להתחיל בניתוח כה מסובך ולכן, נדחה הניתוח לסגירת המפרצת למחרת היום.

37. כפי שפורט לעיל, ההכנות לקראת העברתה של המנוחה לבית החולים בילינסון החלו עוד ביום 28.5.2000. המסמכים הרפואיים מאותו יום מעידים על התייעצות שנערכה בין רופאי בית החולים רמב”ם לבין רופאי המחלקה לנוירוכירורגיה בבית החולים בילינסון בפתח תקווה (ראה מכתבה של ד”ר גולדשר לד”ר ש. מיימון מהמחלקה לנוירוכירורגיה התערבותית בבית החולים בילינסון, מיום 28.5.2000 וכן, ההערות שנרשמו בגיליון הסיעודי מאותו היום בדבר משלוח צילומי CTA לבית החולים בילינסון לצורך ייעוץ, כמפורט לעיל). גם בסיכום האשפוז מבית החולים רמב”ם מיום 29.5.2000, אשר ניכר כי הוכן כבר יום לפני כן, נרשם כי “בתיאום טלפונית עם ד”ר מימון החולה מועברת להמשך בירור וטיפול אנדו

— סוף עמוד 13 —

וסקולרי (אמבולציה של המפרצת) במחלקת רדיולוגית בית חולים בילינסון”. המסמכים הרפואיים מעידים (ולמעשה הצדדים אינם חולקים על כך), כי העברתה של המנוחה נועדה על פי התכנון, להערך בשעות הבוקר.

כפי שצוין לעיל, בגיליון מהלך המחלה מיום 29.5.2000 ישנם שני רישומים. ברישום הראשון בראש העמוד נרשם על ידי ד”ר אורל ובסקי כי “לפי תיאום טלפוני עם ד”ר מיימון החולה מועברת להמשך בירור אנדו וסקולרי ואמולציה של מפרצת… במחלקת רדיולוגית בי”ח בילינסון 11:30”.

ברישום נוסף בגיליון מהלך הטיפול, נרשם כי: “14:00. היתה מיועדת לעבור לטיפול אנדו וסקולרי שנקבע היום בבילינסון. בשעה 08:30 הודיעו לנו כי הטיפול לא יתקיים היום ולכן בוטל אמבולנס. בהמשך 10:30 התברר שניתן יהיה לערוך את הטיפול היום. אז הוזמן שוב אמבולנס, יגיע ב – 14:30″ מאחר והוזמן אמבולנס חוץ באישורו של ד”ר רובין ע”ח בית החולים”. רישום זה מסביר למעשה, את העיכוב בהעברת המנוחה לבית החולים בילינסון, הוא נתמך במזכר מיום 29.5.2000 שנשלח למחלקת התחבורה של בית החולים רמב”ם לצורך תיאום ההעברה (עמ’ 51 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת), והוא שולל את טענותיו של התובע לפיהן, בית החולים לא נערך מלכתחילה לביצוע ההעברה כבר בבוקרו של אותו יום. בנוסף, התובע עצמו אשר בעת חקירתו את פרופ’ פיינסוד, כי ד”ר מיימון מסר לו בבוקר שיש שביתת מרדימים (עמ’ 34, שורות 24 – 25 לפרוטוקול) ויש בכך כדי לאשש את גרסת הנתבעת, בדבר סיבת דחיית ההעברתה של המנוחה, עקב סיבות התלויות בבית החולים בילינסון. יתירה מזאת, התובע לא הביא לעדות את ילדיו, אשר נכחו במקום וגם לא הגיש תצהיר או ביקש לזמן את פרופ’ שאשא, מנהל בית החולים נהריה, על מנת לבסס טענתו, לפיה הוא נזקק לעזרתו של פרופ’ שאשא, בהעמדת אמבולנס לצורך ביצוע העברתה של המנוחה לבית החולים בילינסון. אני דוחה, אפוא, את טענותיו של התובע בעניין זה.

38. על פי מסמכי תעודת המשלוח ומסמכי א. א. אלישע (חברת האמבולנסים), הוזמן מהחברה אמבולנס עם רופא וחובש והמנוחה יצאה מבית החולים רמב”ם בשעה 15:00 (הצדדים אינם חלוקים על כך).

בחקירתו הנגדית חזר בו התובע מהטענה לפיה, לא התלווה רופא לאמבולנס אשר הוביל את המנוחה. התובע אישר כי אין לו מושג כמה אנשים היו באמבולנס וכי הוא כלל לא יודע אם התלווה אליו רופא או לא. התובע אישר, כי לא ידע אם היה באמבולנס חמצן, אם לאו. בהמשך החקירה טען, כי מעולם לא הצהיר שלא היה חמצן או רופא באמבולנס וכי “אולי פרי דמיונו של עורך הדין שלי” (עמ’ 25, שורות 12 – 22 לפרוטוקול). לאור הראיות שהובאו בפני, אני קובע כי האמבולנס החיצוני שהוזמן מבית החולים אלישע, יצא לדרכו מבית החולים רמב”ם בשעה 15:00, כשהוא מלווה ברופא ובחובש.

— סוף עמוד 14 —

39. התובע טען, כי בית החולים התרשל בהעברת המנוחה, שעה שלא וידא כי האמבולנס נושא את כל הציוד הנדרש, כולל בקבוקי חמצן. בפועל, נגמר החמצן במהלך הנסיעה ולכן, נאלץ האמבולנס לעצור בבית החולים הלל יפה בחדרה, לצורך החלפת בקבוקי החמצן, דבר שגרם לעיכוב נוסף בהעברתה של המנוחה לבית החולים בילינסון ולטענתו, גרם להתדרדרות נוספת במצבה. עוד נטען, כי לא הוצג על ידי בית החולים תיעוד רפואי המתייחס להעברה באמבולנס, מי הם הרופאים שליוו את המנוחה וגיליון המעקב בעת ביצוע ההעברה, לרבות המדדים.

40. על פי מסמך ממוחשב של בית החולים הלל יפה בחדרה, שכותרתו “קבלת מבקש”, נרשם כי המנוחה “היגיעה באמצע העברה ברמבם לבלינסון נגמר בלון החמצן”. שעת הביקור במקום הינה 16:12 ועל פי תדפיס ממוחשב שצורף לנספח הנ”ל (עמ’ 57 בתיק המוצגים של הנתבעת), האמבולנס עזב את בית החולים בשעה 16:44. לא מצאתי ממש בתמיהה שהעלה התובע באשר לרישום “חסוי” בתדפיס המחשב בבית החולים הלל יפה. כפי שהעיד ד”ר ג’לאל והדבר גם בא לידי ביטוי בתדפיס המחשב עצמו, הרישום “ביקור חסוי (כ/ל)” מהווה לא יותר מאשר שבלונה של משרד הקבלה, בה ניתן לסמן את האות “כ”, בחלק מן המקרים, כאשר יש צורך בחיסיון המטופל. כפי שהעיד ד”ר ג’לאל, במקרה זה לא סומן הביקור כחסוי וניתן להסיק מהרישום, שהמנוחה רק נרשמה בבית החולים לצורך החלפת בלון החמצן, אך לא נבדקה או טופלה בו.

41. לא תיתכן מחלוקת על כך שהעברת חולה במצבה של המנוחה, מצריכה היערכות מתאימה ובין היתר, בלוני חמצן בכמות מספיקה לצורך זמן הנסיעה, עם מקדם ביטחון גבוה. לא יעלה על הדעת, כי לאחר נסיעה בת כשעה באמבולנס, יתברר כי בלוני החמצן אינם מספיקים לצורך נסיעה עד לבית החולים בילינסון. הגם שמדובר בחברת אמבולנסים פרטית חיצונית, בית החולים הוא שהיה אחראי על העברתה של המנוחה לבית החולים בילינסון, על כל המשתמע מכך ולכן, הוא גם שנושא באחריות לוודא נתון בסיסי בדבר קיומם של בלונים חמצן מתאימים באמבולנס, דבר שככל הנראה, לא נעשה.

התובע צרף לתצהירו נוהל שהוציא בית החולים בנוגע להעברת מטופל מבית החולים לבית חולים אחר ונוהל העברת חולים במצבים מורכבים אל מחוץ לבית החולים. אמנם, מדובר בנוהל שפורסם בשנת 2005, אבל ניתן ללמוד ממנו על סטנדרט הזהירות שהציב בית החולים עצמו, בעניין ההערכות לקראת העברת חולה מורכב, כמו המנוחה, לבית חולים אחר ובפרט, הצורך בהכנת רשימה ארוכה של ציוד נדרש, לרבות ציוד החייאה, כולל בקבוק חמצן ובבדיקת ציוד באמבולנס.

יתירה מזאת, אני מקבל את טענת התובע לפיה, משלא הוצג על ידי בית החולים תיעוד רפואי המתייחס למצבה של המנוחה בעת העברתה לבית החולים בילינסון באמבולנס, לרבות גיליונות המעקב אחריה בעת ביצוע ההעברה ורישום המדדים שנמצאו, הרי שהנטל להוכיח כי לא הייתה התרשלות מצדו של בית החולים, מוטל עליו. אמנם, האחריות לביצוע

— סוף עמוד 15 —

הרישומים במהלך הנסיעה מוטלת על חברת האמבולנסים, בנסיבות הספציפיות שלפנינו אולם, לאור אחריותו הכוללת של בית החולים בביצוע ההעברה, הרי שנטל זה מוטל גם לפתחו של בית החולים ולכל הפחות, היה עליו בזמן אמת לדאוג לקבל לידיו את אותם רישומים. מנגד, נטל זה מתרכך נוכח העובדה שהתביעה הוגשה בשיהוי, סמוך להתיישנותה, דבר שהקשה על איתור מסמכים, במיוחד שעה שחברת האמבולנסים א. א. אלישע, אינה קיימת עוד.

42. חרף העדר התיעוד הרפואי הנוגע לזמן העברתה של המנוחה מבית החולים רמב”ם לבית החולים בילינסון, הוכח בפני כי הלכה למעשה, מצבה הרפואי לא השתנה במהלך העברתה וכי לא נגרם לה נזק כלשהו במהלך הנסיעה.

43. ראשית, התובע טען כאמור, כי המנוחה הגיעה לבית החולים בילינסון בשעה 20:00 (בכתב התביעה נטען כי האמבולנס הגיע בשעה 21:30). אמנם, כפי שפורט לעיל, שעת קבלתה המדויקת בבית החולים בילינסון לא צוינה במסמכים. עם זאת, ניתן ללמוד מהמסמכים הרפואיים, כי המנוחה הגיעה לבית החולים בילינסון עוד לפני השעה 18:30. כך, בגיליון השגחה מיום 29.5.2000 החל המעקב אחריה החל משעה 18:30 (עמ’ 64 ו – 65 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת). עדות לכך ניתן למצוא גם בדו”חות תוצאות בדיקות הדם שנערכו למנוחה, החל מהשעה 19:13 ואילך (עמ’ 79 – 83 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת). ניתן, אפוא, לקבוע כי המנוחה הגיעה לבית החולים בין השעה 18:00 לשעה 18:30, כשעה ורבע עד שעה וחצי מאז שעזב האמבולנס את בית החולים הלל יפה בחדרה, זמן נסיעה סביר בין שני בתי החולים.

44. שנית, במהלך חקירתו הנגדית, נחקר פרופ’ סהר לעניין ההשלכות של בקבוק החמצן, אשר נגמר במהלך הנסיעה. פרופ’ סהר הבהיר באופן חד משמעי, כי חולה במצבה של המנוחה, המונשם ומחובר לבלונים שאין בהם חמצן, היה נפטר בתוך 3 עד 5 דקות. עוד הבהיר פרופ’ סהר, ואני מקבל את עמדתו, כי לו היה נגמר החמצן לחלוטין, הייתה המנוחה נפטרת עוד טרם הגיעה לבית החולים הלל יפה. המסקנה המתבקשת היא, כי המנוחה לא נותרה ללא חמצן במהלך הנסיעה, שאחרת היתה נפטרת עוד בטרם הגעתו של האמבולנס לבית החולים הלל יפה בחדרה.

45. שלישית, בגיליון הקבלה בבית החולים בילינסון נרשם, כי מנוחה במצב כללי ירוד, מורדמת באמצעות תרופות ומונשמת. בנוסף, צויין כי היא נמצאת בדרגה 4 על פי סולם הנט (עמ’ 58 – 59 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת).

פרופ’ ריכנטל קבע בחוות דעתו, כי בעת אשפוזה של המנוחה בבית החולים רמב”ם, דורג מצבה הנוירולוגי 4 בסולם הנט, ובעת קבלתה במחלקה לנוירוכירורגיה בבית החולים בילינסון, לא חלה החמרה במצבה הנוירולוגי ורק לאחר טיפול האמבוליזציה של המפרצת,

— סוף עמוד 16 —

אשר עברה ביום שלמחרת, נראו תופעות חדשות, שהצביעו על התדרדרות במצבה. פרופ’ ריכנטל לא נחקר על חוות דעתו והיא לא נסתרה.

פרופ’ סהר, המומחה מטעם בית המשפט, ציין אף הוא בחוות דעתו, כי בבדיקה שנערכה למנוחה בקבלתה במחלקה לנוירוכירורגיה, היו ממצאי בדיקתה, לרבות מצבה הנוירולוגי ודירוגו בסולם הנט, זהים לאלה שנרשמו במחלקה לנוירוכירורגיה של בית החולים רמב”ם. עוד מצא פרופ’ סהר, על בסיס גיליון מהלך המחלה וסיכום המחלה של בית החולים בילינסון (עמ’ 30 -31 ועמ’ 84 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת, בהתאמה), כי מצב זה נשאר בעינו גם ביום 30.5.2000. בהמשך, תאר פרופ’ סהר את הטיפול שניתן למנוחה בבית החולים בילינסון, כולל פעולת הצנתור ואטימת המפרצת, שנעשתה בבוקר 1.6.2000 וההתדרדרות במצבה החל משעות הערב שלאחר ההתערבות, ועד לפטירתה בבוקר 2.6.2000 (ראה השתלשלות העניינים על פי המסמכים הרפואיים). בחקירתו הנגדית, חזר פרופ’ סהר ואישר באופן מפורש, כי מצבה של המנוחה בעת הגיעה לבית החולים בילינסון, היה זהה למצבה עת יצאה מבית החולים רמב”ם וכי העברתה לבית החולים בילינסון לא גרמה נזק (עמ’ 42, שורות 30 – 32 ועמ’ 43, שורה 1 לפרוטוקול). חוות דעתו של פרופ’ סהר בעניין זה נתמכת היטב במסמכים הרפואיים והיא לא נסתרה.

לאור האמור לעיל, אני קובע כי העברתה של המנוחה לבית החולים בילינסון לא גרמה להרעה במצבה של המנוחה. עצם העובדה שהמנוחה הגיעה לבית החולים בילינסון במצב זהה וללא החמרה, מוכיח גם כי לא נגרם לה נזק עקב הצורך בהחלפת בלוני החמצן. לכן, גם אם התרשל בית החולים רמב”ם בהכנת הציוד ובפרט, בלוני החמצן לצורך העברת המנוחה, הרי שבסופו של דבר, הסיכון שיצר לא התממש ולא נגרם למנוחה נזק עקב כך.

46. כפי שעולה מהראיות שהובאו בפני ובפרט, חוות דעת המומחים, הרי שמלכתחילה הפרוגנוזה של המנוחה היתה רעה. היא היתה שרויה בדרגה 4 על פי סולם הנט ובנוסף, נמצאו אצלה גורמים נוספים – לחץ דם גבוה, לחץ תוך גולגלי מוגבר ורמות סוכר גבוהות – שהוסיפו לחומרת מצבה. פרופ’ סהר חזר על כך בחקירתו הנגדית והעיד, כי גורלה של המנוחה היה צפוי מרגע שהערכת דרגת הסיכון שלה בסולם הנט הייתה 4 בעת הבדיקה הראשונה ולכך יש להוסיף את גורמי הסיכון הנוספים של לחץ תוך גולגולתי מוגבר ורמת סוכר גבוהה בדם. במצב דברים זה, הבהיר פרופ’ סהר כי סיכויי ההישרדות של המנוחה היו נמוכים ביותר (עמ’ 40, שורות 28 – 32 ועמ’ 41, שורות 1 – 19 לפרוטוקול). בסיכום חוות דעתו, קבע פרופ’ סהר, כי מותה של המנוחה היה תוצאה של הדימום התת עכבישיתי המפרצתי החמור בו לקתה, חרף מאמצי הרופאים לשפר את מצבה.

47. אמנם, פרופ’ סהר לא חסך ביקורת על החלטת רופאי בית החולים בילינסון לבצע את פיקוק המפרצת בעיתוי בו נעשה, נוכח חומרת מצבה של המנוחה באותה עת, היות הטיפול בעיצומה של תקופת ה – VASOSPASM והעובדה שפיקוק המפרצת נועד למנוע דימום עתידי ואינו מסייע או משפר את מצב החולה לאחר דמום שפסק ונספג בחלקו, כפי שארע את

— סוף עמוד 17 —

המנוחה. עם זאת, קבע פרופ’ סהר כי פעולת הצינתור ואטימת המפרצת התנהלו בצורה מופתית וכי מותה של המנוחה וקרוב לוודאי גם מועדו, לא הושפעו על ידי ההתערבות לפיקוק המפרצת. יתירה מזאת, ראוי לחזור ולהדגיש, כי בסופו של דבר, הגורם המקצועי שהחליט על ביצוע הצינתור, היו רופאי בית החולים בילינסון (באישור המשפחה) ולא רופאי בית החולים רמב”ם ולכן, אין להטיל את האשם בעניין עצם ביצוע הפרוצדורה הנ”ל על בית החולים רמב”ם.

48. סיכומו של דבר, לאור הראיות שהובאו בפני, אני קובע כי בית החולים רמב”ם לא התרשל בעת טיפולו במנוחה בעת אשפוזה אצלו ואף כי הפר את חובת הזהירות כלפיה, משלא וודא קיומם של בלוני חמצן מתאימים באמבולנס שהוזמן מחברת האמבולנסים א.א. אלישע, הרי שהפרת חובת הזהירות בעניין זה, לא גרמה למנוחה נזק. המנוחה נפטרה בסופו של דבר, כתוצאה מהדימום התת עכבישיתי המפרצתי החמור בו לקתה, חרף מאמצי הרופאים לשפר את מצבה, וללא קשר לטיפול הרפואי שניתן לה בבית החולים רמב”ם או עקב החלפת בלון החמצן בבית החולים הלל יפה בחדרה. לפיכך, דין התביעה להדחות.

במצב דברים זה, אין צורך לדון בשאלה הנוספת, הנוגעת להערכת הנזקים הנטענים על ידי התובע.

סיכום

49. באופן טראגי, אבד התובע את אשתו, בת זוגתו, כרעם ביום בהיר, עקב דימום מוחי חמור בו לקתה. ניכר לאורך המשפט, כי התובע לא חדל מאז להתאבל על המנוחה ז”ל וצערו וסערת הרגשות שלו ניכרו היטב בדברים שנשא במהלך הדיונים, כמו גם בעדותו בפני.

50. לאחר ששקלתי את הדברים, לאור נסיבותיו של התובע, כפי שפורטו ברישא לפסק הדין וכמפורט לעיל, אני דוחה אמנם את התביעה אולם, החלטתי שלא לחייב את התובע בהוצאות.

51. ההודעה לצד שלישי נדחית.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י’ טבת תשע”ב, 05 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.

עורך דין רשלנות רפואית בצפון

רשלנות רפואית נפוצה באזור צפון הארץ כמו בכל חלקי המדינה. בצפון מודבר בבתי חולים כגון העמק בעפולה, רמב”ם או כרמל בחיפה, גליל מערבי בנהריה וכדומה.

רשלנות רפואית היא בעיה נפוצה במוסדות רפואיים בצפון כמו במרכז או בדרום. מוסדות רפואיים משקיעים משאבים רבים במאמצים למנוע את מקרי הרשלנות הרפואית אך לא ניתן למנוע את כל המקרים.

תביעת רשלנות רפואית נגד מוסדות רפואיים בצפון / צפון

כאשר מגישים תביעה בנזיקין יש לשים לב מיהו הכיס העמוק ממנו הניזוק יכול להיפרע בצורה הטובה ביותר. בתביעות נגד מוסדות רפואיים לדוגמא בתי חולים, צריך לשים לב מי הבעלים של אותו בית חולים ששם ארעה הרשלנות. יש מקרים בהם התביעה תהיה משולבת נגד קופת החולים ונגד בית החולים.

עורך דין רשלנות רפואית בצפון יעזור לכם עם תביעות רשלנות נגד מוסדות רפואייםעורך דין רשלנות רפואית בצפון

רשלנות רפואית של מוסדות רפואיים יכולה להיות בהפרה של הסעיפים הרלבנטיים בפקודת הנזיקין, ויכולה להתבטא גם בהפרת זכויות לפי חוק זכויות החולה. לפי חוק זכויות החולה מוקנות לחולה זכויות שהמוסדות הרפואיים חייבים לכבד. אסור לדוגמא למוסד הרפואי להפלות במתן טיפול רפואי על רקע גזע, מין, לאום, ודת. כמו כן, חובה על צוות המוסד הרפואי לכבד את פרטיות החולה. אסור לו לדוגמא לשוחח על חולה עם מטופלים אחרים. סוג אחר של רשלנות היא רשלנות במתן תרופות, כאשר הרופא בבית החולים או בקופת החולים רושם למטופל תרופה שאינה מתאימה לו ולא בודק כלל את רגישות המטופל לתכשיר. צרו קשר עוד היום עם עורך דין רשלנות רפואית בצפון.

עילות לתביעת מוסדות רפואיים בגין רשלנות רפואית בצפון / צפון

• הפרת חובת סודיות רפואית. בחוק קבועים מספר מקרים ספציפיים בהן חייבים בית החולים או קופת החולים למסור מידע על מטופל.

• אובדן רשומות רפואיות. החוק במדינת ישראל מחייב את הרופאים לתעד את המצב הרפואי של המטופל, את ההמלצות הטיפוליות להמשך, ואת הטיפול שקיבל במסגרת שהייתו בבית החולים או במסגרת ביקורו בקופת החולים.

• אי עמידה בדרישת ההסכמה מדעת. על מנת שפרוצדורות שונות בבית החולים יתבצעו בצורה חוקית ותקינה על בית החולים קיימת חובה לעמוד בדרישת ההסכמה מדעת.

• העדר אבחון, אבחון מוטעה או אבחון מאוחר של בעיות או מחלות

• אי הפניה לבדיקות כלליות ולבדיקות ספציפיות לתחום הרלבנטי.

• רשלנות במתן תרופות מבחינת סוג ומינון ומבלי לבדוק את רגישות המטופל לתכשיר

פסקי דין- פסק דין- רשלנות רפואית צפון/ בצפון

תא (חי’) 1233/05 עזבון המנוחה בכור בת אינה ז”ל נ’ המרכז הרפואי העמק- התובעים הם העזבון והוריה של המנוחה שנולדה ונפטרה חמש שעות לאחר לידתה. התביעה הוגשה נגד בית החולים ונגד קופת חולים כללית שהיא בעליו של בית החולים. התינוקת נולדה כאשר חבל הצוואר כרוך על צווארה פעם אחת, ובשל המצוקה שבה הייתה שרויה הונשמה באמצעות אמבו עם חמצן 100%, ומאוחר יותר באמצעות טובוס. התינוקת הועברה לפגייה כשהיא מונשמת, שם עברה מספר החייאות, אך נפטרה בהיותה בת 5 שעות בלבד. ביהמ”ש למד מהעדויות שלפניו כי הצוות הרפואי כשל בזיהוי מצוקתה הנשימתית של המנוחה בזמן, וכך גם בביצוע פעולות ההנשמה. ביהמ”ש פסק לטובת התובעים סך של 878,061 ₪.

ליצירת קשר עם עורך דין רשלנות רפואית בצפון הארץ (חיפה, נהריה, גליל וכדומה), ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון

ניתוח בכף יד- רשלנות רפואית

שלום רב, אני עובדת בחברה פרטית של סיעוד מזה 10 שנים, ולפני כשנתיים עברתי ניתוח בכף יד וכיום אני עם 5% נכות. לאחרונה חלה החמרה במצבי וחשבתי לפתוח תיק תאונת עבודה. ברצוני לדעת מהו גובה הפיצוי הפוטנציאלי למצב זה של רשלנות רפואית של אורתופד?

ניתוח להוצאת כיס מרה- רשלנות רפואית?

נותחתי לפני כ-6 חודשים ניתוח כריתת כיס מרה בגלל פוליפ בגודל 1 ס”מ. התוצאות היו שלא היה לי כלל פוליפ ונותחתי לחינם. האם ניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית לקבלת פיצויים?

תביעת רשלנות רפואית- תביעות רשלנות רפואית

מתי יש “קייס” להגשת תביעות רשלנות רפואית?

מאת עו”ד ענת מולסון*

ישנם שני מצבים עיקריים בהם ניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית:

1. כאשר הייתה רשלנות בטיפול, או איחור באבחון מחלה, או אבחון שגוי של מחלה

 

לא כל טעות במעשיו של הרופא או בשיקול דעתו מהווים עילה להגשת תביעות רשלנות רפואית.

כאשר מדובר ברופא שהעניק את הטיפול הטוב ביותר שהיה ידוע באותה עת, או שאיבחן את מחלתו של התובע בהתאם לכל הידע הרפואי שהיה נכון לאותו מועד, ובכל זאת הסתבר בדיעבד שהיתה טעות, ונגרם נזק לתובע – אין מקום להגיש תביעת רשלנות רפואית. לא כל טעות נחשבת רשלנות רפואית. רק טעות שנובעת ממעשה או מחדל שיש בהם משום סטייה מהמקובל ומהסביר יחשבו כמאפשרים הגשת תביעות רשלנות רפואית
מבחן מקובל המסייע לבית המשפט לקבוע אם הרופא התרשל הוא מבחן “הרופא הסביר”.

כאשר הוכח שהרופא נהג כפי שכל רופא סביר היה צריך לנהוג בנסיבות הענין, ובהתאם לידע הרפואי העדכני הקיים – אין לקבוע שהיתה רשלנות רפואית מצדו, בודאי לא כאשר הוכח שהוא פעל בזהירות ובמסירות. רק טעות בלתי סבירה תחשב להתרשלות ואז ניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית.

החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להתאים לנורמות המקובלות אותה עת בעולם הרפואה, נורמות אשר באות לידי ביטוי בין השאר בידע הנתמך בספרות הרפואית העדכנית ובנסיון קודם.

2. כאשר בוצע ניתוח או טיפול רפואי מבלי שהוסבר לחולה כל הסיכונים הקיימים בניתוח זה

בהרבה מאד מקרים, אף אם הרופא לא התרשל, הרי שניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית, אם לא הסביר לחולה את הסיכונים הקיימים בסוג הטיפול או הניתוח שעליו לעבור, או בהיותו של הטיפול חדש יחסית או שישנן חלופות אחרות לניתוח זה.

על מנת לבדוק אם ניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית, יש להיפגש עם עו”ד העוסק בהגשת תביעות רשלנות רפואית, אשר יאסוף עבור את כל המסמכים הרפואיים ויתייעץ עם רופא מומחה על מת לקבוע אם אכן הרופא שטיפל בך התרשל בתפקידו, או שהייתה טעות סבירה. סוגייה זו מכונה “הסכמה מדעת לטיפול” והיא מעוגנת בחוק זכויות החולה ובפסיקת בתי המשפט. חשוב לציין כי אף אם הוחתמת על טופס הסכמה לניתוח ובו מצויינים הסיכונים והחלופות, עדיין על הרופא להוכיח כי הסביר לך בעל פה ובאופן ברור את אותם סיכונים וחלופות ואם לא מצליח להוכיח זאת- סיכוייך לזכות בתביעה גבוהים.

לשאלות בנושא או להערכת סיכויי תביעתך חינם, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון המייצגת מאות נפגעי רשלנות רפואית, בטלפון: 0524787850 או במייל: [email protected] או באמצעות הטופס שמשמאל

I spoke briefly with randy best, founder and chairman of academic partnerships, about mooc2degree and he was particularly pleased that this justdomyhomework.com initiative is making moocs more inclusive’ than they have been thus far

תביעת רשלנות רפואית- תביעות רשלנות רפואית- בתי חולים- רופאים- סורוקה, שניידר, רמב"ם, שיבא, בלינסון

תביעות רשלנות רפואית הוגשו בישראל כמעט כנגד כל בתי החולים הבאים

א

 

* אלין

* מרכז רפואי אסף הרופא

 

ב

 

* בית חולים בילינסון

* בית החולים לגליל המערבי – נהריה

* בית לוינשטיין

* בית רבקה (בית חולים)

* מרכז רפואי בני ציון

* מרכז רפואי ברזילי

 

ג

 

* בית חולים גולדה השרון

 

ה

 

* בית החולים האיטלקי (חיפה)

* מרכז רפואי הדסה

 

 

ה (המשך)

 

* בית החולים הדסה הר הצופים

* מרכז רפואי הלל יפה

* המרכז הרפואי ת”א ע”ש סוראסקי

* מרכז רפואי העמק

 

ו

 

* מרכז רפואי וולפסון

 

ז

 

* בית החולים רבקה זיו

 

י

 

* בית החולים יוספטל

 

כ

 

* מרכז רפואי כרמל

 

ל

 

* בית חולים לניאדו

 

מ

 

* מרכז רפואי מאיר

* מרכז רפואי מעיני הישועה

 

 

מ (המשך)

 

* משגב לדך

 

ס

 

* המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה

 

פ

 

* בית החולים פוריה

 

ק

 

* מרכז רפואי קפלן

 

ר

 

* מרכז רפואי רבין

* רמב”ם – הקריה הרפואית לבריאות האדם

 

ש

 

* המרכז המשולב לרפואה גריאטרית שוהם

* המרכז הרפואי ע”ש חיים שיבא – תל השומר

* מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל

* מרכז רפואי שערי צדק

 

תביעת רשלנות רפואית נמשכת שנים ספורות ויש להיות מיוצג ע”י עו”ד לרשלנות רפואית הבקיא בחוק ובפסיקה הרלבנטיים למקרה שלך

תביעת רשלנות רפואית – התהליך – שאלות ותשובות

איך מתבצע התהליך של תביעת רשלנות רפואית?

תחילת טיפול משפטי בענין תביעות רשלנות רפואית הוא באיסוף ותיעוד כל החומר הרפואי מהמוסד הרפואי בו טופלת. תהליך זה נמשך בד”כ מספר שבועות. לאחר קבלת התיק הרפואי, מועבר החומר למומחה הרפואי המתאים לצורך בדיקה וקביעה האם יש “קייס” לתביעה משפטית. בירור השאלה אם יש עילת תביעת רשלנות רפואית, עלול להמשך מס’ שבועות נוספים.

במידה והרופא המומחה מחליט כי אכן יש אפשרות להגיש תביעת רשלנות רפואית, יש צורך בקבלת חוות דעת רפואית אשר תצורף לתביעה. עד לקבלת חוות דעת עוברים מספר שבועות נוספים. לאחר שישנה חוות דעת מוכנה מכין עורך הדין את התביעה וגם כאן מדובר בכחודש עד להגשת תביעת רשלנות רפואית.

חוות דעת רפואית/משפטית צריכה להתייחס לשאלת הרשלנות הרפואית ולשאלת הנזק שנגרם כתוצאה ממנה.

באילו תביעות רשלנות רפואית המשרד שלכם מטפל? 

רק בתיקים המוערכים במעל מיליון ש”ח, בהם נגרם נזק קשה ובלתי הפיך,  בעיקר בזמן הריון, לידה, ניתוחים ואבחון בעיות כגון סרטן, התקף לב, אירוע מוחי וכד’.

 

תוך כמה זמן צריך להגיש תביעת רשלנות רפואית?

אצל מבוגרים שנפגעו, יש להגיש תביעת רשלנות רפואית תוך 7 שנים לאחר המועד שמתגבשת עילת תביעה, כלומר המועד בו התגלה לנפגע כי יש קשר בין הנזק ממנו הוא סובל והאירוע הרשלני. לאחר מכן התביעה “מתיישנת” ולא ניתן להגישה למעט במקרים חריגים. מה שקובע לעניין ההתיישנות הוא מועד גילוי הנזק, אולם אם הנזק ניתן היה לגילוי על פי חוות דעת רפואית, והתובע התעלם מקיומו של הנזק הרי שמירוץ ההתיישנות לא יעלה על 10 שנים ממועד גילוי הנזק.

אם מדובר ברשלנות אצל ילדים, מרוץ ההתיישנות מתחיל משעה שהקטין הפך לבגיר, כלומר מתחיל בגיל 18 ומסתיים בגיל 25.

 

כמה זמן נמשכת תביעת רשלנות רפואית?

משך חיי תביעת רשלנות רפואית ממועד הגשתה ועד לסיומה בפשרה או בפס”ד, הוא בד”כ בין שנתיים לארבע שנים ולעיתים אף יותר. רוב המקרים מסתיים בפשרה בין הצדדים. אני משתדלת, בתיקים שבהם אני מטפלת, לקצר כמה שיותר את משך התביעה, על מנת למנוע המשך הסבל של הלקוח ולסייע לו לקבל פיצוי מקסימלי בזמן מינימלי.

 

אילו הוצאות יש בהגשת תביעות רשלנות רפואית?

ראשית חשוב לציין- במידה וזוכים בתביעה- מוחזרות לך כל ההוצאות ששילמת שיפורטו להלן.

ההוצאה העיקרית של מגישי תביעות רשלנות רפואית היא חוות דעת רופא מומחה. כאמור, לא ניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית ללא חוות דעת כזאת שמפרטת מה הייתה הרשלנות ומה הנזק שנגרם ממנה. עלות חוות דעת רפואית משתנה ממקרה למקרה, מתחום לתחום ומרופא לרופא. באופן כללי מאוד ניתן לקבוע כי מתחם המחירים נע בין 8,000 ש”ח ל- 15,000 ש”ח. הסיבה לעלות הגבוהה היא שאין הרבה רופאים המוכנים לכתוב חוות דעת על רשלנות של חבריהם למקצוע.

לפני שמשלמים סכום זה, הרופא המומחה בד”כ בודק את החומר המצוי בתיק הרפואי וקובע אם יש בכלל טעם במתן חוות דעת רפואית או שלדעתו אין “קייס” להגשת תביעת רשלנות רפואית. עבור בדיקה ראשונית זו של הרופא, תשלם בד”כ בין אלף לאלפיים ש”ח. במידה והרופא קובע שלא הייתה רשלנות- אין צורך כמובן לשלם על חוות דעת רפואית, מאחר ובמקרה כזה- לא תוגש תביעה

במידה ויוחלט כי יש “קייס” להגשת תביעת רשלנות רפואית, המומחה בד”כ מוריד מעלות חוות הדעת הרפואית, את הסכום ששילמת לו עבור הבדיקה הראשונה הנ”ל.

הוצאות נוספות שעל הלקוח לשלם לפני הגשת התביעה הן אגרת בית משפט (בין אלף לאלפיים ש”ח) ואיסוף מסמכים רפואיים מהמוסדות השונים- כמה מאות שקלים בדרך כלל.
 

מהו שכר טרחת עורך דין עבור תביעת רשלנות רפואית?

תביעת רשלנות רפואית הינה תביעה מורכבת הדורשת מיומנות גבוהה וניסיון רב מצד עורך הדין המטפל בתיק. בישראל קייימים מעט מאד משרדי עורכי דין העוסקים אך ורק בתחום רשלנות רפואית וחשוב מאד לבחור עו”ד מאחד המשרדים הללו לטיפול בתביעתך, אחרת הסיכוי להפסיד בתביעה גדול יותר. עו”ד מנוסה בתחום יידע להמליץ לך לא להיכנס בכלל לתהליך של תביעה, אם יתברר לו שסיכויי הזכייה נמוכים, או שהנזק שנגרם קטן יחסית.

עורכי דין מטפלים בענייני תביעות רשלנות רפואית באחוזים מהפיצוי שמתקבל בסוף התביעה- בפשרה או בפס”ד. לרוב אחוזים אלו נעים, במשרדים מובילים בתחום, בין 25%-30% פלוס מע”מ מסכום הפיצוי. כאמור מומלץ מאד לא לתת את הטיפול בתביעתך לעו”ד שאינו עוסק אך ורק בתחום זה, גם אם שכר הטרחה שהוא דורש נמוך יותר, מאחר ובמקרה כזה סיכוייך לנצח פוחתים מאד או הפיצוי שתקבל יהיה נמוך. משרד מוביל בתחום יידע להשיג לך פיצוי גבוה יותר ובזמן קצר יותר. 
 

איזה פיצוי אפשר לקבל ע”י תביעת רשלנות רפואית?

נזקים זמניים, נזקים אסתטיים או נזקים לאנשים מבוגרים מאד- במקרים כאלו הפיצוי יהיה בגובה עשרות אלפי שקלים או קצת למעלה מכך- ואז אני בד”כ ממליצה לא להיכנס לתביעה שהיא כאמור תהליך ארוך ועם הוצאות ניכרות.

פיצוי של עשרות אלפי שקלים ניתן על נזקים קלים יחסית (בעיני בתי המשפט), כגון אסתטיים- קוסמטיים, בעיקר צלקות, טיפולי שיניים וכדומה, או במקרים שהיה נזק גדול יותר אך כעת הוא תוקן או נעלם. כמו כן, לצערי, בתי המשפט פוסקים פיצויים נמוכים במקרים של אנשים מבוגרים מאד שלא עבדו בזמן האירוע הרשלני ומצבם הרפואי היה לא טוב מלכתחילה.

בכל המקרים הנ”ל- שבהם לא כלכלי לנפגעים להגיש תביעה מאחר והפיצוי יהיה נמוך, קיימת אפשרות חלופית (שאין בצידה פיצוי אלא רק למנוע נזק דומה מאחרים או לעורר את המערכת)- להגיש תלונה למשרד הבריאות או לפנות לתקשורת כדי שתפרסם את המקרה. כמובן שיש עדיין אפשרות להגיש תביעה ולקבל פיצוי נמוך.

נזקים בלתי הפיכים בינוניים / קשים- במקרים של נזקים משמעותיים ובלתי הפיכים שכוללים בין היתר קיצור תוחלת חיים, כאב וסבל גדולים, הפסדי השתכרות, נכות קבועה או חלילה מוות- הפיצויים נעים בד”כ בין מאות אלפי שקלים למיליוני שקלים, תלוי בגורמים רבים כגון גיל, עיסוק, גובה הנכות וכדומה.

 

לשאלות נוספות בנושא או להערכת סיכויי ושווי תביעתך חינם, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה בראש העמוד 

Check out the full conference schedule https://writemyessay4me.org here tlipad15

סרטן השד – סרטן שד- רשלנות רפואית?

רשלנות רפואית- איחור באבחון סרטן, גידולים

רשלנות רפואית – סרטן השד, סרטן שד (גידול ממאיר או שפיר בשד)

כיצד מאבחנים סרטן שד?

ממוגרפיה – צילום רנטגן של השד. השד נלחץ בין שני לוחות מיוחדים לצילום רנטגן. לחיצת השד גורמת לאי נוחות

ולעתים אף לכאב אך מדובר בפרקי זמן של שניות בלבד.

אם במהלך הממוגרפיה יבחינו במצבים חריגים כלשהם בשד יש לבצע אחת או יותר מהבדיקות הבאות:

סריקת אולטרסאונד – סריקת אולטרסאונד יוצרת תמונה של השד על ידי שימוש בגלי קול בתדרים

גבוהים . הסריקה אינה כואבת ואורכת מספר דקות בלבד. שיטה זו יעילה במיוחד לאיתור ציסטות.

ביופסיה – לקיחת מדגם תאים מהשד לצורך אבחון. קיימות מספר שיטות לביצוע ביופסיה כפי שיפורט להלן. הרופא

בוחר באיזו שיטה לנקוט בהתאם לנסיבות הייחודיות של הגידול. יתכן ויהיה צורך לבצע יותר מביופסיה אחת.

בעצם ביצוע ביופסיה יש סיכון מסוים בהיווצרות צלקת אשר עלולה להקשות על איתור סרטן בעתיד.

ממוגרפיה בתהודה מגנטית( MRM-Magnetic Resonance Mammography )
סריקת MRI נותנת תמונה תלת ממדית של השד באמצעות תהודה מגנטית. זה אמצעי רגיש יותר מממוגרפיה

לאבחון מצבים חריגים ברקמות רכות. השימוש בתהודה מגנטית (MR Imaging- MRI) לאבחון גידולים בשד מאפשר

קבלת מידע חשוב המשלים את התוצאות שהתקבלו

באמצעי האבחון הראשוני – ממוגרפיה רגילה. בדיקת MRI לשד

נקראת MRM – Magnetic Resonance Mammography . בדיקת ה MRI יקרה מאד והמכשיר אינו זמין בכל

מרכז רפואי, ועל כן משתמשים בו לאבחון סרטן השד רק במקרים מיוחדים.

אמצעי זה הוכיח רגישות גבוהה באבחון סרטן שד חד מוקדי או רב מוקדי, בעיקר אצל נשים עם רקמת

שד סמיכה. השיטה לא אומצה כאמצעי שגרתי לאבחון גידולים בשד אבל יעילותה הוכחה היטב באבחון

של מקרים בעייתיים. עקב כך נחשבת טכניקה זו ליעילה במיוחד לאבחון סרטן שד אצל נשים צעירות שרקמת השד שלהן בדרך כלל סמיכה.

יחד עם זאת חשוב לזכור שבגלל הרגישות הגבוהה של אמצעי אבחון זה הוא מתאפיין גם באחוז

גבוה יחסית של “עודף אבחון”, כלומר אבחון גידול סרטני גם במקרה בו הגידול אינו קיים בפועל (false-positive ).

אחת הבדיקות החשובות ביותר שיש לבצע נקראת בדיקת קולטנים (רצפטורים) הורמונליים

טכנולוגיה חדישה לבדיקה האם

הסרטן התפשט לבלוטות הלימפה נקראת “טכניקת קישרית הזקיף” Sentinel Node Biopsy. בטכניקה זו מזריקים כמות קטנה של חומר רדיואקטיבי צבוע אשר מזהה את הבלוטה הראשונה ( “הזקיף הראשון”) המקבלת את נוזל הלימפה מהגידול. 

אם בלוטה זו נקיה משמעות הדבר בדרך כלל שגם שאר הבלוטות נקיות וניתן להימנע מכריתה מיותרת של בלוטות הלימפה מבית השחי.

שלבים בהתפתחות סרטן השד (Staging)

השלב אליו הגיע גידול סרטני נקבע על פי גודלו ומידה התפשטותו, והגדרת השלב תהווה גורם מכריע בקביעת תכנית הטיפולים שלך.

החל מינואר 2003 נכנסה לתוקף שיטת דירוג חדשה לשלבים השונים של סרטן השד. על פי הדירוג החדש השלבים הם:

שלב “0” – לא פולשני ( in situ ) – הגידול נמצא בתעלות החלב בלבד ( ducts ) ולא פיתח את

היכולת להתפשט.

שלב “I” – גודל הגידול פחות מ- 2 ס”מ והוא אינו מפושט.

שלב ” II ” – כל אחד מהמצבים הבאים:

הגידול בגודל 5 – 2 ס”מ
הגידול התפשט ל- 1-3 בלוטות בבית השחי באותו צד של השד החולה.
גודל הגידול יותר מ- 5 ס”מ אך הוא טרם התפשט לבלוטות הלימפה או לחלקי גוף אחרים.
שלב ” III ” – כל אחד מהמצבים הבאים:

הגידול קטן מ- 5 ס”מ והתפשט ל- 4-9 בלוטות בבית השחי
הגידול גדול מ- 5 ס”מ והתפשט ל- 1-9 בלוטות בבית השחי
הגידול התפשט לדופן בית החזה או לעור ו- 0-9 בלוטות נגועות
הגידול בכל גודל שהוא והתפשט ל- 10 או יותר בלוטות לימפה בבית השחי.
הגידול בכל גודל שהוא והתפשט לבלוטות לימפה באזור infraclavicular (מתחת לעצם הבריח) או לבלוטות לימפה באזור על-בריחי (supraclavicular) או לבלוטות שלאורך ה- internal mammary (בחזה בסמוך לעצם).

שלב “IV” גידול בכל גודל, בלוטות לימפה נגועות או לא, אך הסרטן התפשט לחלקי גוף אחרים מעבר לשד ולבלוטות הלימפה.

הגשת תביעת רשלנות רפואית על איחור באבחון סרטן שד

במידה והרופאים איחרו לאבחן את סרטן השד במועד בו רופא סביר אמור היה לאבחן, קמה לך עילה לתביעת רשלנות רפואית כנגד הרופאים ו/או המוסד הרפואי אשר איחר לאבחן. גובה הפיצוי תלוי כמובן במשך האיחור ובאפשרויות ההחלמה.

יש לצרף לכתב התביעה, חוות דעת של רופא מומחה אשר יקבע אם אכן הייתה רשלנות ואיזה נזק נגרם כתוצאה ממנה.

חלק מהמידע בעמוד זה באדיבות אתר “אחת מתשע”

ליעוץ נוסף בנושא רשלנות רפואית בכל הקשור לאבחון או גילוי מאוחר, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון המייצגת מאות נפגעי רשלנות רפואית, בטלפון: 0524787850 או במייל:
[email protected]

Org mba admission essay samples and feel free to follow me on twitter nickcombsedu