תביעה על גלאוקומה

ת. א. 327/60 נורדנברג ג׳ ד״ר לאוטרשטיין ואח׳
פסקים (מחוזיים) כ״ח
ת. א. 327/60
בבית המשפט המחוזי בתל־אביב־יפו
בפני כב׳ הנשיא התורן מ. קב ת
התובע נתן נורדנברג
נג ד
הנתבע: ד״ר מאוריצי לאוטרשטיין ואח׳פ ס ק ־ ד י ן
לתובע שהוא בן 47 נגרמו נזקים בעיניו והוא מאשים בתביעתו את רופא
העיניים מקופת־חולים, ד״ד לא־טרשטיין, ברשלנות ותובע גם מהרופא וגם מקופ״ח,
את סכום התביעה בפיצויים. טענות הרשלנות בפיו, הן: שהוא הופיע אצל הרופא לבדיקה
בתאריך 23.1.58, אבל הרופא בדקו רק בדיקה. שטחית. נאמר, שהוא לא עשה את
הבדיקית המקובלות, ושבכל אופן הבדיקות נעשו בח סר מומחיות ובחוסר זהירות. באחת
הפיםקות בתביעתו, מדבר התובע בצורה לקונית, על ביקור נוסף אצל הנתבע וטוען
שגם הפעם, על אף הסימנים הברורים של גלאוקומה, לא בדק, אותו התפא׳ הנתבע,,
ת. א. 327/60 נורדנברג נ׳ ד״ד לאוטרשטיין ואח
פסקים (מחוזיים) כ״ח הנשיא השרן קנת
וכתוצאה מהזנחה זו, התקדמה מחלת־עיניו לשלב כה מתקדם, עד שראייתו נפגמה והוא
תובע דמי פיצויים אגב פירוט עבודתו ונזקיו.
‘באמצע דצמבר, 1958, הופיע התובע אצל ד״ר וינדמן (כפי שמוכח ע״י הפתק
נ/7). ד״ר וינדמן והתובע, העידו שניהם, כי הדבר קרה באוקטובר, 1958, אולם ברור
ששניהם טעו, כנראה האחד על סמך דברי השני, ושהתאריך הנכון הוא זה המופיע על
הפתק נ/7. ד״ד וינדמן בדק את התובע ומצא כפי שהוא אומר שהוא סובל ממחלת
עיניים הנקראת •גלאוקומה םימפלקס (Glaucoma Simplex) כרונית, כלומר שההתקפה
לא היתה אקוטית. המצב בעין הימנית הגיע לשלב מתקדם. שדה הראייה היה מצומצם
עד המרכז. מצב הראייה היה מדולדל. עצב הראייה בקרקעית העין התנוון ונתהוותה
שקערורית שלמה בעין. הלחץ היה מוגבר בעין זו, אף שהלחץ בעין השמאלית היה
פחות מוגבר. הלשכה הקדמית אצל התובע היתה שטוחה. ד״ד וינדמן נתן לתובע טיפות
פילוקרפין ובדצמבר שלחו לד״ר דביר, כדי שהלה ידאג להכנסתו לבית־החולים (ע׳ 61).
ד״ד בירר נתן עדות, ואישר את חוות דעתו מ־26.6.60 (ת/4). בחוות דעת זו
מאשר ד״ר בירר כי התובע נתקבל למחלקת העיניים של בית־החולים, לקראת סוף
שנת 1958, בגלל מחלת גלאוקומה בעין ימנית בצורה קשר!, ושמחלתו זז ״מראה
התחילה זמן רב קודם״. התובע עבר ניתוח בחודש פברואר, 1959, את דבריו אלה
מסביר ד״ר בירר בעצמו.
התובע טוען שכבר בהתחלת שנת 1958 סבל מגלאוקומה ושהנתבע, מרוב רשלנות או
מחוסר מומחיות, לא גילה את מחלתו ועי׳י כך סבל נזקים גדולים בבריאות עיניו,
בראייתו ובכושר עבודתו.
הדבר התחיל בהתחלת שנת 1958, כשהתובע התאונן על כאבי ראש. הוא
נבדק ע״י ד״ד קסלר וזה שלחו לרופא עיניים של קופ״ח. התובע הוא חבר קופת־חולים
והיה לו כרטיס במוסד זה (נ/3). הוא הגיע לידי הנתבע וזה בדקו. אני משוכנע מהעדויות
שהבדיקה היתה יסודית ולא כפי שנאמר בתביעה שהיא היתה כלאחר יד. ד״ד קסלר
התכוון שרופא העיניים יגלה ע״י הסתכלות בכלי הדם שבקרקעית העיניים, אם התובע
סובל ממחלה כל־שהיא או שמא הוא סובל סתם מלחץ דם גבוה. אף שהתובע נשלח
לנתבע לשם בדיקת כלי־הדם בקרקעית העיניים והעברת הנןימצאים לד״ר קסלר, הרופא
השולח, אין לי ספק שמחובת הנתבע היתה לעשות את הבדיקה במומחיות סבירה,
ולגלות כל מחלה בעיניים בלא להוציא מחלת גלאוקומה, המאופיינת ע״י לחץ מוגבר
בעיניים. למעשה הנתבע לא מצא כל מחלת עיניים שתיתן סיבה לכאבי־הראש שהטרידו
את התובע ולא ציין דבר ביחס ללחץ מוגבר בעיניים. לעומת זאת הנתבע. התאים לתובע
משקפיים בתקווה שצעד זה יקל על כאבי־הראש. לאמיתו של דבר נמצא, שהתובע, כבר
בגילו הצעיר באופן יחסי, סבל מהתחלה של תהליך הסתיידות העורקים (סקלרוזיס)
דבר שאיננו רגיל אצל אדם בגיל זה. נתברר שתהליך זה נמשך והלך אצל התובע, כי
בסוף 1958 הוא התאונן על מיחושים באיזור הלב ונתגלה שכלי הדם בשריר הלב, גם
70 ת. א. 327/60 נורדנברג נ׳•ד״ר לאוטרשטיין ואה׳
פסקים (מחוזיים).כ״ח הנשיא התורן קנת
הם הםתיידו. כאבי־הראש של התובע, לאחד הרכבת המשקפיים, פחתו באופן הדרגתי.
הוא מספר שכעבור כמה שבועות, והוא אינו יכול להיזכר כמה זמן עבר, הוא הרגיש
באודם בעין אחת, והוא בא שוב לנתבע וזה נתן לו טיפות אנטיביוטיות והאודם חלף.
בא־כוח הנתבעים הטיל ספק בביקור שני זה, אך אני מאמין לתובע ולאשתו, שהיה לו
א• דם והוא בא לרופא הנתבע, וזה משום מה לא רשם את הביקור בכרטיס. הנתבע איננו
זוכר את התובע ואת המקרה שלו וכל מה שהוא מספר בעניין זה הוא יודע רק מתוף
הרישומים בכרטיס. הוא שולל ביקור נוסף של התובע אצלו, רק משום שלא עשה
רישום בכרטיס. כשלעצמי אינני סומך על אי־הרישום וייתכן שהרופא ראה את האודם
בעין כדבר קל ערך ולא מצא לנכון לציינו. לאחר שפחתו כאבי־הראש, באה תקופה
חדשה בה שוב התגברי כאבי־הראש ובחודש דצמבר, 1958, או סמוך לחודש זה׳ עבר
התובע ברחוב והנה: ראה קשת, וראייתו טושטשה׳ לאחר זאת הלך לד״ר וינדמן וזה
הבחין בקיום מחלת הגלאוקומה אצלו בשלב מתקדם מאוד. מתוך כך ובהסתמכו על
דברי ד״ר וינדמן טוען התובע כי בדיקתו המוקדמת מלפני שנה של הנתבע, היתד,
רשלנית, ושהנתבע גם התרשל בביקור השני ושאילו בדקו כראוי׳ היה מגלה את
המחלה בעיניו.
ב״כ הנתבעים במאמציו לסתור את התביעה וטענותיה שאל שאלות מאת העדים
בכדי להבהיר לביהמ״ש כי מחלת הגלאוקומה מתחילה אצל קרבנותיה ב] ]>

חובת רופא משפחה לשלוח לבדיקת טומוגרפיה

בית המשפט המחוזי בנצרת

ת”א 123-08 מאהר מזאוי נ’ קופת החולים של ההסתדרות הכללית

בפני

כב’ השופט בנימין ארבל

התובע

מאהר מזאוי

נגד

הנתבעת

קופת החולים של ההסתדרות הכללית

 

פסק דין

א. מבוא:

1. במרכזו של פסק דין זה ניצבת שאלת היקף חובתו של רופא המשפחה כ”שומר הסף” של מטופלו באיתור מחלות המקננות בגופו ומניעת התפשטותן.

ובמקרה שלפנינו, האם הפר רופא המשפחה שטיפל בתובע, את חובתו כלפיו, בכך שלא דאג לשלחו לבדיקת טומוגרפיה ממוחשבת (CT), לאחר שזה לקה, מספר פעמים, בדלקת ריאות שפרצה באותה אונת ריאה.

ב. התביעה:

2. התובע, יליד שנת 1975 היה מטופלה של הנתבעת, קופת החולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל (או כיום “שירותי בריאות כללית”).

בחודש מאי 2001 אובחן לראשונה – כמפורט בכתב התביעה, כי התובע סובל מדלקת ריאות, באונת ריאתו השמאלית התחתונה. המחלה חלפה, לאחר שהתובע טופל במרפאת הנתבעת, על ידי ד”ר בשארה, אשר הורה על נטילת תרופות אנטיביוטיות. חרף האמור, הופיעה המחלה בשנית, באותה אונה, באמצע חודש יולי 2001. אף הפעם טופל התובע באנטיביוטיקה, לאחר שפנה לחדר המיון של בית חולים [שאינו שייך לנתבעת] ולרופא

— סוף עמוד 1 —

המשפחה ד”ר בשארה. לטענתו של התובע, חזרה המחלה והופיעה באונה השמאלית התחתונה בחודשים מאי 2003, אוקטובר 2003 ואפריל 2005.

במהלך מחלתו האחרונה, בחודש אפריל 2005, העלו הבדיקות שנערכו לתובע ממצאים על פיהם הוא נשלח לבדיקת CT, אשר העלתה חשד לקיומו של תהליך תופס מקום באונה התחתונה של ריאתו השמאלית. בדיקות חודרניות שנעשו לו, גילו כי במקום שוכן גידול ממאיר מסוג קרצינומה אשר גרם לחסימת הסימפון. עקב כך נוצר צורך דחוף בכריתת אונה זו. במהלך ביצוע הניתוח הסתבר כי התהליך הדלקתי בריאה התפשט אף לאיזור שמסביב לסימפון השמאלי. על כן, החליט המנתח – מתוך חשש לסיבוכים עתידיים – אשר יסכנו את חיי התובע – לכרות את כל הריאה השמאלית.

3. כריתת ריאתו השמאלית של התובע נגרמה, לטענתו, כתוצאה מאיחור בזיהוי התהליך הקרצינואידי ממנו סבל. לדעת המומחים מטעמו, פרופסור מרין – מומחה בכירורגיה של בית החזה, ופרופסור יודפת – מומחה ברפואת משפחה, היה על רופא הנתבעת, ד”ר בשארה – ששימש כרופא המשפחה שטיפל בו – לחשוד מיידית, כי הופעה חוזרת של דלקות באותו אזור קשורה לחסימה של האונה ולשלחו לבדיקות, אשר יהא בהן כדי לאשש או לשלול חשדות אלה. לטענתו, הוא נשלח לבדיקה, כאמור, רק לאחר 4 שנים ו- 5 אירועים של דלקת ריאות.

לטענתו, רק באפריל 2005 איבחן רופא המשפחה כי הינו סובל מברונכיאקטזיות (כיסי מוגלה קטנים בריאות) באונה השמאלית התחתונה – אלה נגרמו כתוצאה מתהליך דלקתי ממושך באותו אזור, אשר גרם להרס רקמת הריאה. התהליך ההרסני נמשך ב- 4 השנים, בהן לא נמצאה עדות לתהליך זה. הרס זה שהתפשט אל מעבר לאונה השמאלית התחתונה, לא היה קיים בין השנים 2001 ו- 2003.

לשיטתו, גילוי מוקדם של הגידול היה מאפשר למנוע את הרס רקמת הריאה ולבחירה בתהליך ניתוחי מינורי יותר, ותוך הימנעות מכריתת הריאה בשלמותה.

על פי חוות הדעת שהציג התובע, חוסר ההתייחסות לחזרתה של דלקת הריאות משך 5 פעמים (לשיטתו), משך 4 שנים, היא אשר גרמה באופן מכריע להתפתחות התהליך הדלקתי המפושט שהביא לפגיעה החמורה באונה. שני המומחים מטעם התובע סבורים כי הופעת דלקת ריאות חוזרת באותו אזור, היא אירוע חריג אצל אדם צעיר. אירוע חריג מעין זה, חייב להעלות חשדות אצל הרופא המטפל באשר לסיבת החזרה של הדלקת, ולבחון האם אין סיבה זו קשורה לחסימה של הסמפון. כפועל יוצא מן האמור, על רופא המשפחה היה לנקוט פעולה אבחנתית, המתחייבת מחזרה זו של המחלה באותו אזור. לא די היה להסתפק בצילום רנטגן רגיל לשם כך, אלא היה עליו להשתמש באמצעי אבחנה טובים יותר, אשר יהיה בהם כדי לבחון את מצבה של הריאה באותו אזור המוסתר על ידי צל הלב. אי נקיטת

— סוף עמוד 2 —

פעולה כלשהיא על מנת לאבחן את מצבו, חורגת מכל אמת מידה רפואית סבירה, ומהווה משום הפרת חובת הזהירות כלפיו. על כן, חבה הנתבעת בשיפוי נזקיו.

4. בסיכומים שהגיש התובע בכתב, לאחר שמיעת הראיות בסוגיית החבות, מרחיב התובע וטוען טענות נוספות, הנוגעות להיקף חובותיו של רופא המשפחה. סדרה ארוכה של טענות מועלית כנגד רישומים חסרים, או בלתי מלאים, ברשומה הרפואית שנערכה על ידי הרופא. לשיטתו, חסרונם של רישומים אלה, הביא לכך כי כל רופא, שאינו הרופא המטפל הקבוע, לא יכול היה ללמוד על הנסיבות המיוחדות של חזרת המחלה באותו אזור. ניהול רישומים נאות, עשוי היה להדליק “נורות אזהרה” אצל הרופאים שטיפלו בו, ולהביא לאבחון מהיר יותר של מחלת הקרצינומה, שקיננה בריאותיו של התובע. עוד מוסיף התובע וטוען, כי אי ניהול הרשומה כראוי, גרם לו לנזק ראייתי.

בנוסף, נטענת טענת נזק ראייתי, שמקורה באי עריכת בדיקות דימות ראויות – כפי הראוי במצבו. אי עריכת בדיקות אלה, שהינה תוצאת מחדליו של רופא המשפחה, הביאה לכך שלא ניתן כיום לאתר את המועד בו החלה המחלה להתפשט בריאותיו.

5. סדרת טענות נוספת, נוגעת לדוקטורינת הסיבתיות העמומה. הואיל ודוקטורינה זו שוב אינה חלה במשפט ארצנו, איני סבור כי קיים מקום להיכנס אליה. דייני אם אזכיר כי התובע טען לעניין זה – טענות אשר לא נמצאו על ידי כראויות לבירור.

6. במענה לטענות שהועלו על ידי הנתבעת, ביחס לאי עריכת בדיקת CT, ובאשר לנדירות הגידול, טוען התובע כי טענות אלה נטענו מן השפה אל החוץ. שכן, כלי האבחון הראוי במקרהו, היה עריכת בדיקת דימות ממוחשבת באמצעות CT.

באשר לנדירות הגידול, טוען התובע, כי עובדה זו אינה רלוונטית לעניין אבחון קיומו של התהליך חוסם הסמפון. התהליך אינו כה נדיר ומכל מקום, נדירות הגידול אינה רלוונטית לעניין עצם אבחון קיומו של תהליך חוסם בתוך הסימפון, שכן, החסימה היא זו אשר היתה צריכה להיות מאובחנת תוך זמן סביר.

רופא המשפחה אינו נדרש לאבחן את טיב הגידול או אפילו את מקומו, אולם מוטלת עליו החובה, נוכח הכרותו את החולה וההסטוריה הרפואית שלו, לחשוד כי בגופו מתרחש תהליך אבנורמלי, הדורש נקיטת פעולות על מנת לאבחנו.

7. ביחס לטענה נוספת שהועלתה על ידי הנתבעת, ולפיה הפנה הרופא את התובע לחדר מיון, ובכך העביר את הטיפול לסמכות יותר גבוהה – שם יהיה הטיפול מקיף יותר – ובכך יצא הרופא ידי חובתו, טוען התובע כי טענה זו אינה קבילה. רופא חדר המיון אינו רופאו הקבוע של המטופל, הוא אינו מודע להיסטוריה שלו, ואף אינו יכול לדעת כי המחלה חוזרת כל העת באותו מקום בצורה בלתי סבירה.

— סוף עמוד 3 —

מכל מקום, משהפנה רופא המשפחה את התובע לחדר המיון, היה עליו לעקוב אחריו ולוודא כי אכן נבדק שם, ולוודא את ממצאי הבדיקה. לטענת התובע, כך לא נהג רופא המשפחה, אשר הסיר מעצמו אחריות, הגם שהפרקטיקה הרפואית הנוהגת, מחייבת אותו לעקוב אחריו ולוודא כי עבר את הבדיקות אליהן הופנה, וכי ממצאי הבדיקות תקינים.

ג. טענות הנתבעת:

8. לטענת הנתבעת, פעל רופא המשפחה בצורה סבירה וראויה. העובדות המתוארות על ידי התובע, אינן עולות בקנה אחד עם מחלותיו והטיפול שקיבל. לטענתה, לא מתקיים קשר סיבתי בין נזקיו של התובע, לבין הטיפול הרפואי שניתן לו על ידי רופא הנתבעת. הנתבעת טיפלה בו בדרכים ובשיטות המקובלות, העניקה לו את הטיפול הנכון, המתאים והטוב ביותר בנסיבות העניין, ובאופן מקצועי ושוטף.

הנתבעת סומכת את טענותיה על עדויות שני מומחים מטעמה, המומחה בכירורגיה של בית החזה, פרופסור בסט, ומומחית ברפואת המשפחה, פרופסור חווה טבנקין. על פי חוות דעת אלה, אין לראות במחלותיו החוזרות של התובע, שהיה מעשן כבד, משום אירועים בלתי סבירים, אשר הצדיקו עריכת בירורים נוספים, לרבות בדיקות דימות מעבר לצילומי הרנטגן שנערכו לתובע.

לשיטת הנתבעת, מבקש התובע להטיל על רופא המשפחה חובת זהירות ברמה שאין הוא יכול לעמוד בה. הליכה בתלם אותה מתווה התובע, הינה מן הגורמים המביאים לקיומה של רפואה מתגוננת ולהטלת נטל בלתי אפשרי על הממסד הרפואי, אשר במקום לעסוק ברפואה, יעסוק בהתגוננות, תוך עריכת כל בדיקה אפשרית, לרבות בדיקות הכרוכות בסיכון קרינה משמעותי – כגון הסיכון הכרוך בעריכת בדיקות CT.

9. הנתבעת סבורה כי התובע אינו מציג את העובדות בתיק כפי שהיו. שני אירועי המחלה אשר התרחשו בשנת 2001 ברציפות, חלפו לאחר טיפול אנטיביוטי. התובע החלים החלמה מלאה. החל ממועד החלמתו, ובמשך תקופה של שנה ושמונה חודשים, הוא לא פנה לרופא המשפחה בכל תלונה רלוונטית, הנוגעת למחלה נשוא תביעה זו. בחודש מאי 2003, הוא הגיע לרופא המשפחה בשל חום וקוצר נשימה דו צדדי (להבדיל מקוצר נשימה הנובע מאונה מסוימת של הריאה). בו ביום הוא הופנה לטיפול בחדר המיון. צילום חזה שנערך לו באותו היום, שלל את קיומה של דלקת ריאות. רופאי חדר המיון קבעו כי הינו סובל ממחלת חום – ברונכיטיס. התובע שוחרר מחדר המיון עם הנחייה לפנות לרופא המשפחה, אך נמנע מלעשות כן. לשיטת הנתבעת, הימנעותו זו מלמדת על כך כי תסמיני המחלה חלפו.

הפעם הבאה בה שב התובע אל רופא המשפחה – בתלונות הנוגעות למחלות בדרכי הנשימה – היתה בחודש אוקטובר 2003. בתחילתו של חודש זה, אושפז התובע בבית החולים לשם

— סוף עמוד 4 —

עריכת ניתוח אורולוגי. לאחר הניתוח, הופיעו תסמיני חום ושיעול. התובע חזר לחדר המיון, ושם הועלה חשד לדלקת ריאות, בעקבות ממצאים של כניסת אויר מופחתת מצד שמאל. לאחר מכן, התייצב התובע, ביום 14.10.2003, במרפאת המשפחה, והופנה שוב לחדר המיון, תוך הכנת תוכנית טיפול, אשר כללה עריכת צילום חזה חוזר. על אשר נמצא בחדר המיון, אין הרשומה הרפואית מגלה. אף לא ידוע אם התובע פנה לרנטגן לעריכת צילום ריאה חוזר, כפי הפניית הרופא המטפל. אולם, ביום 4.1.04, התייצב התובע שוב במרפאת המשפחה, הפעם בקשר לתלונות שאינן נוגעות לדרכי הנשימה. באותו מעמד, בדק רופא המשפחה אף ריאותיו של התובע ומצאן נקיות. מעובדה זו, מסיקה הנתבעת, כי התובע נרפא מדלקת הריאות בה לקה בחודש אוקטובר 2003.

התובע חלה בדלקת ריאות פעם נוספת רק בחודש מאי 2005. בשלב זה, נמצא ממצא חדש בצילום הריאות (ברונכיאקטזיות), אשר בעקבותיו הפנהו הרופא לבדיקת CT, ולבדיקה חודרנית בעקבותיה הוא אובחן כסובל מגידול בריאה.

נוכח עובדות אלה, טוענת הנתבעת – בהסתמך על קביעותיה של המומחית מטעמה, פרופסור טבנקין – כי לא נפלה כל רשלנות בהתנהלות הרופא המטפל. שכן, בין אירועי דלקת הריאות, מהן החלים התובע לאחר קבלת טיפול אנטיביוטי, היו תקופות ממושכות, בהן לא ביקר במרפאה או ביקר עקב סיבות אחרות. בנסיבות אלה, לא היתה שכיחות דלקות הריאות בהן לקה גבוהה. המדובר בשלושה אירועים משך שנתיים, אשר לא הצדיקו כל בירור נוסף. השתלשלות אירועים זו אף שוללת את התיאוריה של התביעה, באשר לדלקת שהחלה בשנת 2001 ונמשכה באופן רציף ומחמיר עד גילוי המחלה. בנסיבות אלה, הפעיל רופא המשפחה את שיקול דעתו הסביר, במיוחד כאשר מדובר בבחור צעיר שהינו מעשן, וכאשר סטטיסטית, לא נמצאו גידולים בריאותיהם של מטופלים שגילם נמוך משלושים שנה. אין לדרוש מרופא המשפחה לצפות נתון שאינו קיים בסטטיסטיקה המפורסמת על ידי משרד הבריאות. על כן, החלטותיו ופעולותיו של רופא המשפחה, היו מבוססות על שיקולים סבירים וברמה מקובלת. הואיל ומדובר בשלושה אירועים בודדים אשר השתרעו על פני חמש שנים, עם מרווחים גדולים בין אירוע לאירוע, ובהעדר תלונות אופייניות לקיומו של גידול, לא היה מקום לערוך בדיקות CT קודם למועד בו הופנה התובע בפועל לביצוע הבדיקה. אף עדויות של מומחי התביעה אינן מלמדות על קיומה של פרקטיקה רפואית מקובלת, לפיה יש להפנות מטופלים לבדיקות CT במצבים כגון אלה. חוות דעתם של מומחי התביעה, אינם נסמכות על כל ספרות רפואית ומתעלמות מן הסטטיסטיקה בתחום מחלות הריאה במטופלים שגילם נמוך משלושים.

ביחס לחוות דעתו של פרופסור יודפת, אף מוסיפה הנתבעת ומלינה, כי זה התייחס לדלקת ריאות בה לקה התובע בחודש מאי 2003, הגם שהרשומה הרפואית מלמדת על ברונכיטיס. כן התעלם מומחה זה מן הבדיקה שנערכה לתובע בינואר 2004, אשר העלתה ממצא של החלמה. בהסתמך על עובדות אלה ונוספות, טוענת הנתבעת, כי פרופסור יודפת היה מגמתי

— סוף עמוד 5 —

וחמק ממתן תשובות לשאלות רלוונטיות. ביחס לחוות דעתו של פרופסור מרין, טוענת הנתבעת כי זה התעלם מהעובדה כי התובע החלים ממחלותיו, וטען כי היתה לו חסימה של סימפון, שגרמה לדלקת ברצף משנת 2001 ועד 2005. פרופסור מרין אף העיד כי בחודש מאי 2003, נמצאה כניסת אוויר מופחתת באונה השמאלית התחתונה – זאת חרף האמור ברשומה הרפואית.

10. לטענת ההגנה, אין לקבל את טענות התביעה באשר להפרת חובת המעקב על ידי רופא המשפחה. טענה זו חורגת מחזית הדיון, באשר היא לא נטענה בכתב התביעה. מכל מקום, טענה זו אינה רלוונטית כלל. שכן, לאחר שהתובע נשלח, בחודש אוקטובר 2003, לחדר מיון ולביצוע צילום רנטגן – אך לא שב אל הרופא המטפל – וידא הרופא המטפל בחודש ינואר שלאחר מכן, כי ריאותיו נקיות. בנסיבות אלה, אין כל רלוונטיות לטענת חוסר המעקב. מכל מקום, בנסיבות הקיימות, לא היה מקום כי רופא המשפחה, המטפל בחולים רבים, תוך פרקי זמן קצרים, ישחת את זמנו במעקב אחרי חולים אשר נשלחו לביצוע בדיקות, שעה שמידת הסכנה הנשקפת להם מאי ביצוע הוראות הרופא, אינה כה גדולה. התובע אף לא טען כי רופא המשפחה לא נתן לו הסבר מספק באשר הצורך בביצוע צילומי הרנטגן.

11. באשר לטענות העולות ביחס לאי עריכת רשומה רפואית מספקת ולנזק ראייתי בהעדר בדיקת CT, טוענת הנתבעת ראשית, כי טענות אלה מהוות משום הרחבת חזית אסורה. לעניין זה, ניתנה החלטה כבר על ידי בית המשפט ביום 13.6.11, לאחר בחינת כתב התביעה, וכי בפועל אין כל חוסר ברישום, אשר יש בו כדי לפגוע בתובע. הרשומה שלפנינו מספקת וסבירה, ולא היה מקום להוסיף בה דבר. מכל מקום, לא היה בחוסרים הנטענים על ידי התובע, כדי לשנות את ההבחנות לגביו, לו נוהלה הרשומה כפי שיטתו. עוד טוענת הנתבעת, כי מועד אבחון המחלה לא גרם לתובע כל נזק. זאת, נוכח חוות דעתו של פרופסור בסט, לפיה בכל מקרה התובע היה עובר כריתה מלאה של הריאה השמאלית. באשר לבדיקת ה- CT, הרי כאמור, לא היה מקום לערכה קודם לשנת 2005. על כן, טענת התובע כי הנתבעת גרמה לו נזק ראייתי בעטייה, אינה עומדת. אף מחקירתו הנגדית של פרופסר יודפת עולה, כי רק לאחר 4 שנים, היה מקום לערוך בדיקת CT.

ד. דיון – המסכת העובדתית:

12. מן הרשומות הרפואיות אשר הוגשו לתיק בית המשפט, עולה כי התובע – שהיה בחור צעיר, יליד שנת 1975, לא היה אדם בריא בגופו, בניגוד לנטען בכתב התביעה. הרשומה הרפואית שתחילתה בשנת 2000, מלמדת על כך כי כבר בשנה זו סבל ממחלות זיהומיות שונות, בעטיין עבר ניתוחים וטיפולים. פרופסור יודפת מהרהר בחוות דעתו – חוות דעת הכתובה באופן החושף את הנראטיב שבכתיבתה – כבר על ממצאי בדיקות, המגלים זיהום כבר בחודש ינואר 2000, ולאחריו, לאחר ניתוח סינוס. עוד עולה מחוות הדעת, כי התובע סבל מסוכרת ומעודף משקל. התובע מוסיף וטוען בתצהיר עדותו הראשית, כי הוא סבל

— סוף עמוד 6 —

משיעולים וחום, בתדירות החוזרת על עצמה, “תחילה כל חודשיים, ואז פעם חודש ובסוף מידי שבועיים” (סעיף 5 לתצהיר). טיעון זה, לא רק שאינו עולה בקנה אחד עם האמור בפרשת התביעה, אלא סותר את הרשומות הרפואיות, לפיהן בעוד שבשנת 2001 סבל משתי התפרצויות של דלקת ריאות, הרי מאז המרווחים בין מחלותיו היו גדולים כמה מונים מהעולה בתצהירו הגוזמתי.

להלן אסקור את הממצאים העולים מן הרשומות הרפואיות (נספח א’ לתצהיר ד”ר בשארה) וכן ממכתבי חדר המיון (נספח ב’):

דלקת הריאות הראשונה ממנה סבל התובע, אובחנה בחודש מאי 2001. ביום 5.5.01 הוא פנה לחדר מיון. בבית החולים נמצא כי הינו סובל מדלקת ריאות משמאל. ביום 18.5.01 הוא פנה לראשונה לרופא המשפחה, ד”ר בשארה, אשר קבע כי חלה הטבה מסוימת במצבו, אך עדיין נמצאה כניסת אויר מעט מופחתת לריאה השמאלית, ונשמעו חרחורים יבשים בבסיס הריאה. על כן, טופל התובע בתרופות אנטיביוטיות. נראה, כי ממחלה זו הוא לא החלים באופן מיידי. שכן, מוצאים אנו ברישומים הרפואיים כי כבר ב- 19.7.2001 הוא פנה לחדר מיון, שם אובחנה דלקת ריאות באותה אונה. פנייתו לרופא המשפחה באירוע השני, היתה רק בתחילת חודש אוגוסט – דהיינו לאחר שכבר פנה לטיפול רפואי בחדר המיון. נראה, כי יש רגליים לסברה כי אירוע זה הינו המשכו של האירוע הקודם, ממנו לא החלים התובע כליל.

בעדותו, הסביר הרופא, ד”ר בשארה, כי נראה שמחלה זו הינה המשכה של קדמותה, ממנה לא החלים התובע כליל (ראה עדותו בעמוד 27 שורה 9) וכך גם נוטה להסכים פרופסור יודפת (ראה חוות דעתו).

ממצא הבדיקה היה “כניסת אויר מופחתת משמאל בשליש התחתון”. בביקור נוסף, ביום 10.8.01 ביקר התובע, פעם נוספת אצל רופא המשפחה, אשר רשם כי הינו מרגיש טוב יותר, ללא חום אך ממשיך להשתעל.

ביום 30.8.01 ביקר התובע, במרפאה, הפעם התלונן על כאבי גב ובטן. הרופא המטפל בדק בין היתר את ריאותיו של התובע ורשם “במצב כללי טוב. הריאות נקיות”. עם זאת, קבע בתכנית הטיפולית כי יש לערוך לו צילום חוזר, והפנהו לצילום חוזר. נראה, כי התובע לא ניגש לביצוע הצילום.

ביום 16.5.03, פנה התובע פעם נוספת לרופא המשפחה. הפעם בשל תלונות על חום, קוצר נשימה וצמרמורות. ממצאיו של הרופא בבדיקה היו “כניסת אויר מופחתת דו צדדית – והאבחנה היתה דלקת ריאות (PNEUMNONIA)”. התובע פנה לחדר המיון, שם שונתה האבחנה מדלקת ריאות לברונכיטיס – שהינה דלקת של הסמפונות. עם זאת, רושם הרופא בחדר המיון כי מצא, בין היתר, כניסת אויר מופחתת לבסיס ריאה שמאלי. צילום חזה

— סוף עמוד 7 —

שנערך במיון לא העלה ממצאים. התובע קיבל הוראות לשימוש באנטיביוטיקה ומורידי חום, תוך הפניה למעקב הרופא המטפל.

כאמור, בעת שביקר התובע אצל רופא הנתבעת, לא נמצאו ממצאים המעידים על פגיעה באונת ריאתו השמאלית התחתונה. ממצא זה, אשר נקשר להבחנה של ברונכיט נמצא רק בבית החולים. התובע פנה לבית החולים, לאחר שהופנה לשם על ידי הרופא המטפל (כעולה מן הרשומה הרפואית), ולאחר שטופל לא שב אל הרופא, חרף הנחייה שקיבל לעשות כן.

אירועים אלה מלמדים כי למעשה, רופא הנתבעת לא ידע, ולא יכול לדעת כי האבחנה שלו שונתה בחדר המיון. ברי, כי בשלב זה לא עמד כל ממצא חריג לנגד עיניו.

האירוע הבא התרחש כ- 5 חודשים לאחר מכן, בחודש אוקטובר 2003. בתחילת חודש זה סבל התובע מדלקת מסוג BALANITIS (דלקת העורלה) שדרשה טיפול אורולוגי בבית החולים. ביום 7.10.03 ניתן לו מכתב הפניה לצורך ניתוח ברית מילה. כעולה מרישומי בית החולים, הוא פנה לאחר הניתוח לבית החולים, ביום 12.10.03, כשהוא סובל מכאבים בבטן העליונה שמאל – עם הקרנה לחזה. בבדיקה נמצאו ריאות נקיות. אובחנה “מחלת חום – FEVER וערכי סוכר גבוהים הדורשת טיפול דיאטטי”.

יומיים לאחר מכן, ביום 14.10.03, מבקר התובע במרפאת הנתבעת, וכך רשם הרופא בכרטיס:

“תלונות/סיבת הפניה לאחר ניתוח ברית מילה

מהלך הניתוח ואחריו תקין

מזה שלושה ימים כאבים בבית החזה עם שיעול וקוצר נשימה

חום וצמרמורות.

נמצאו ערכי סוכר גבוהים במיון אנגלי.

ממצאים: מצב כללי טוב, מתנשם ללא כחלון.

לא נושם חופשי עד הסוף

כניסת אויר מופחתת משמאל

אין שפשוף”.

האבחנה היתה חשש לדלקת ריאות משמאל.

(PLEVRO PNEUMONIA SUSP – LT),

הוא הופנה לבדיקות ולמיון באבחנה של: “דלקת ריאות עם פליורדיניה (כאבי חזה – ב.א.) סוכ” (סוכרתי – ב.א.) .

התוכנית הטיפולית כללה צילום חזה חוזר ובירור סוכר וטיפול.

— סוף עמוד 8 —

נראה, כי התובע לא ביצע את הנדרש ממנו, לא ניגש לביצוע צילום חזה חוזר, ולא שב אל הרופא המטפל.

מכל מקום, ברשומה הרפואית אין כל רישום באשר לביקור נוסף במרפאה, עד ליום 6.1.04 – מועד בו טרדו את התובע כאבי ראש. בין השאר, במהלך הבדיקות שעשה הרופא באותו ביקור, הוא האזין אף לריאותיו של התובע ומצא “ריאות נקיות ללא צפצופים או פקעים”.

לאחר למעלה משנה בה לא ביקר כלל במרפאה, ביקר התובע במרפאה ביום 7.4.05, כשהוא סובל מדלקת ריאות.

בבדיקות שנערכו לו קבעו ממצא כניסת אויר ירודה משמאל. הוא הופנה, בין היתר, בדחיפות לביצוע צילום חזה דחוף.

הביקורים ההבאים היו ביום 8.4.05 ו- 15.4.05.

מדדי הבדיקות שנערכו לו היו “בכיוון דלקתי – מובהק”, כאשר עדיין אובחנה כניסת אויר ירודה משמאל ושוב הוא הופנה לביצוע צילום רנטגן.

ב- 29.4.05 הוא חזר למרפאה. על ביקור זה, מלמדת הרשומה הרפואית כדלקמן:

“תלונות/סיבת הפניה ביקור חוזר מתאריך 15.4.05

דלקות ריאות חוזרות

משתעל

שיפור קלינית. החום בירידה

מדדי הבדיקות בכוון דלקתי מובהק

שיפור בצילום חזה מאוד מינמלי

לאחר טיפול של שבועיים אין שינוי בממצא מריאה שמאל עם חשד ל BRONCHIECTASIS. לא ניתן לשלול SOL”.

נוכח ממצאים אלה ובמיוחד ממצא של ברוכואקטיזיות, הופנה התובע לביצוע בדיקת CT חזה. בעקבות בדיקה זו, הוא הופנה לרופא ריאות.

13. עד כאן תקציר הממצאים מן הרשומה הרפואית. ממצאים אלה אף נתמכים בתצהירו של ד”ר בשארה – שהינו היחיד אשר הצהיר על העובדות הרלוונטיות. תצהירו של התובע עצמו הינו “אילם” ביחס להשתלשלות העניינים. כפי שכבר קבעתי לעיל, לוקה תצהיר זה בהפרזה רבתי, כפי המפורט בסעיף 5 לתצהירו:

— סוף עמוד 9 —

“בשנת 2001 התחלתי לסבול משיעולים וחום גבוה ופניתי לקופת חולים, מדובר בתופעה שהיתה חוזרת על עצמה, תחילה כל חודשיים ואז פעם חודש ובסוף מידי שבועיים וכל פעם הייתי פונה לקופת חולים שם טופלתי תקופתית בלבד ללא הטבה ארוכת טווח”.

ברי, כי דברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם הרשום ברשומה הרפואית, המתייחסת, לכל היותר, ל- 5 אירועים שהשתרעו על פני תקופה של 4 שנים, מנגד, מצהיר רופא המשפחה שטיפל בתובע, ד”ר בשארה:

“מהכרטיס הרפואי עולה כי בין 2 ארועי דלקת הריאות משנת 2001 התובע חש בטוב, לאחר מכן במשך כשנתיים ביקר במרפאה מספר פעמים ללא תלונות של דלקת ריאות. לאחר דלקת הריאות בשנת 2003 עברה עוד שנה וחצי עד לדלקת הבאה (4/05), שהביאה לאבחון המחלה, כלומר ניתן לראות שאין המדובר ברצף של דלקות אלא באירועים בודדים בלבד, מהם החלים כל פעם לאחר קבלת טיפול, עם מרווחים גדולים אצל בחור מעשן”.

עד כאן, הרישומים הרלוונטיים העולים מן הרשומות הרפואיות שהומצאו לעיוני. מסמכים אלה שהוגשו בהסכמה עמדו בפני המומחים שהעידו. על כך בהמשך.

ה. מסקנות העדים מן הרשומה:

14. התובע סמך את תביעתו על חוות דעתו של פרופסור גדעון מרין. מומחה בעל שם בכירורגיה של הלב והחזה. מומחה זה ציין בחוות דעתו כי התובע:

“בחודש מאי 2001 אובחן לראשונה כסובל מדלקת ריאות באונה התחתונה של הריאה השמלאית, וטופל באנטיביוטיקה בהצלחה. כעבור חודשיים חזרה והופיעה דלקת הריאות באותו אזור בדיוק וגם הפעם טופל באנטיביוטיקה ללא בירור נוסף. בחודש מאי 2003 באוקטובר 2000 חזרו והופיעו דלקות ריאה.גם בכל המקרים הללו לא בוצע שום בירור לסיבת החזרה של הדלקת הריאות באותו מקום. בנוסף יש לציין אירועים רבים של “הצטננות”. בחודש אפריל 2005 מצויים לראשונה בגליון החולה כי בנוסף לדלקת הריאות שלקה בה שוב באותו אזור נמצאו גם ברונכיאטיזיות…”.

בפרק הדיון קובע המומחה:

— סוף עמוד 10 —

“הופעת דלקת ריאות פעמים חוזרות אצל אדם צעיר באותו מקום היא אירוע חריג… חזרה כזו פעמיים שלוש באותו מקום חייבת להעלות בדעתו של הרופא את החשד לכך שסיבתה היא חסימה מקומית של המקום. חסימה כזו יכולה להיות בגלל גוף זר או גידול הגדל בתוך הסימפון או גידול מחוצה לו הלוחץ עליו וחוסם את הסימפון. לעיתים נדירות יכול כשל חיסוני לגרום לדלקת ריאות חוזרת, אם כי לא בהכרח באותו מקום”.

לטעמו של המומחה, התרחש הרס אונת הריאה במהלך ארבע השנים מאז הופעתה לראשונה של הדלקת. גילוי מוקדם, עשוי היה למנוע את ההרס, הסתפקות בכריתת הגידול על ידי “ניתוח שרוול” ושימור הריאה.

וכך הוא מסכם את חוות דעתו:

“חוסר התייחסות לחזרת דלקת הריאות מספר כה רב של פעמים באותו מקום היא בניגוד לכל אמת מידה רפואית סבירה. די לפתוח ספר לימוד בסיסי לסטודנטים על מנת להווכח כי שרשרת אירועים כזו חייבת לעורר חשד לחסימת הסימפון כבר לאחר האירוע השני (אשר התרחש, כזכור חודשיים לאחר הראשון) או למצער האירוע השלישי ועל הרופא היה להפנותו ארז לבדיקה שבוצעה רק ארבע שנים מאוחר יותר.

כאמור, אבחנה נכונה בזמן היתה יכולה למנוע ממר מזאוי נכות כלל (במקרה שהיה ניתן לשמר את כל הריאה) או, למצער, לגרום לו נכות קלה ולא משמעותית מבחינה תפקודית לו ניתן היה להסתפק בכריתת האונה השמאלית התחתונה בלבד”.

15. הנתבעת המציאה מנגד את חוות דעתו של פרופסר לאל – אנסון בסט, גם הוא מומחה כל שם בניתוחי בית החזה.

פרופסור בסט, הלך בתלם חוות דעתו של פרופסר מרין וקיבל את הטיעון כי התובע סבל 5 פעמים מדלקות חוזרות.

לטעמו, גילו הצעיר של התובע, שהיה בן 26 בעת התופעת הדלקת הראשונה, מונע את העלאת האפשרות של גידול כאופציה ראשונה. אף לא היתה סבירות לקיומו של גוף זר – שכן בד”כ גוף זר נשאב אל הריאה הימנית, זאת, נוכח מבנהו האוטונומי של גוף האדם.

— סוף עמוד 11 —

צילומי רנטגן כמעט ואינם מאפשרים אבחון מחלות באונה התחתונה של הריאה השמאלית, כיוון שהיא מוסתרת על ידי צל הלב. “לכן, קשה מאוד להעלות את החשד שמתרחש משהו נוסף מעבר לדלקת ריאות במקרים אלו”.

פרופסור בסט מסתמך בחוות דעתו על מאמרים מן השנים 1984 – 1996, לפיהם קשה מאוד לאבחן קרצינומה. במיוחד, במקרים בהם אין צילום מוכיח.

וכך קובע פרופסור בסט:

“לכן, לדעתי, אין שום בסיס לטענה של פרופסור גדעון מרין שהמערכת הרפואית לא עמדה באמות מידה המקובלות, הקיימות, הסבירות.

הסבירות של תהליכים גידוליים הם קטנים באנשים צעירים, גם ההופעה של המחלקה באונה התחתונה של הריאה בצד שמאל מוסתר על ידי צל הלב גרם לאיחור באבחנה. גידול קרציוניד של הריאה הינו גידול נדיר ביותר ונמצא בכ- 4% מכלל גידולי הריאה, הסבירות שרק 1 מכל 10 רופאים יפגשו עם גידול כזה במשך הקריירה הרפואית שלהם.

במרפאות קופת חולים וחדרי מיון שמופיע בחור בן 26 עם דלקת ריאות, לא תמיד לאותו רופא, הסבירות שהרופא ישלח אותו לבירור נוסף מעבר למתן אנטיביוטיקה הוא בסבירות נמוכה”

לטעמו, אבחון מחלתו של התובע היה במסגרת פרק הזמן הסביר, העומד בקריטריונים המקובלים על פי הספרות.

16. יש לציין כי שני המומחים הנ”ל הינם כרורגים. השניים אינם מומחים ברפואת המשפחה, אינם מודעים לשיטות ודרכי עבודתם של רופאי המשפחה. לא מצאתי בעדויותיהם כל ראיה שתלמד על הפרקטיקה המקובלת בתחום דרכי העבודה והאבחון הנוהגים ברפואת המשפחה. שני המומחים, כרופאי בית חולים בדרגה שלישונית, זוכים לראות את המטופל רק לאחר שנעשו לו כל האבחנות הדרושות, ולאחר שבדרך כלל עבר כבר בדיקות של רופאים מומחים. שלב זה זהה לשלב בו נשלח התובע לניתוח כריתת ריאה, לאחר שנעשו לו כל הבדיקות האפשריות. השאלה הניצבת לפתחי הינה, כיצד היה על רופא המשפחה לנהוג בנסיבות שהובאו לעיל.

ואכן, הנתבעת הגישה, כחלק ממסכת ראיותיה, את חוות דעתה של פרופסור חווה טבנקין מומחית ברפואת המשפחה. בתגובה לחוות דעת זו, הגיש התובע חוות דעת נגדית שנערכה על ידי פרופסור יודפת. כמקובל, כל אחד משני המומחים חיווה דעתו באופן מנוגד.

— סוף עמוד 12 —

פרופסור טבנקין, אשר חיוותה דעתה תוך סקירת הרשומות הרפואיות, מצאה, כי בין אירוע תחלואי אחר למשנהו היו מרווחים גדולים – ולא היה כל מקום לעריכת בירורים נוספים. כדבריה:

“על פי עובדות המקרה מדובר בגבר בן 30 מעשן אשר בשנת 2001 פיתח 2 אירועים של דלקת ריאות ובשנת 2003, כשנתיים לאחר מכן, פיתח אירוע אחד של ברונכיטיס ואירוע נוסף של דלקת ריאות וזאת לאחר שעבר אירוע טראומטי של ברית מילה. לאחר מכן עברו עוד שנה וחצי עד הופעת דלקת ריאות בחודש אפריל 2005 ורק אז הועלה חשד לברונכיאקטיזיות בצילום חזה. בעקבות ממצא זה נעשה מיידית בירור מלא שהוביל לאבחנה ולטיפול. כלומר, לא היה כל עיכוב בבירור החולה וכלל לא מדובר באירועים חוזרים של דלקת ריאה אלא ב- 3 אירועים ודאיים של דלקת בריאה שמאלית תחתונה בלבד ואירוע של ברונכיטיס במהלך של שנתיים וזאת אצל אדם מעשן ובאירוע החמישי הקשור בריאות נעשה כבר בירור מקיף. גם אם מדובר בדלקת ריאות באותו אזור בריאה, התדירות של 3 אירועים במהלך שנתיים (עד 2003) הייתה סבירה ביותר לגבי אדם מעשן ולא הצדיקה כל בירור נוסף או ביצוע CT. כל פעם הייתה תגובה טובה לטיפול האנטיביוטי ובמהלך כל דלקת ריאות ואחריה בוצעו צילומי חזה שלא העלו כל ממצא אחר למעט דלקת ריאות. רופא המשפחה מסתמך בעבודתו על תשובות הרנטגנולוגים ובמקרה שלפנינו לא נמסר על כל ממצא חשוד לברונכיאקטזיות או כל ממצא אחר המצדיק בירור עד שנת 2005”.

המומחית מציינת כי בין תקופת מחלה אחת לשניה, היתה החלמה מלאה, ללא סימני דלקת.

לדעתה, גם כיום, אין בפרקטיקה הנוהגת, המלצה לביצוע CT חזה על מנת לאבחן, אבחון מוקדם של סרטן החזה אצל מעשנים. מצבו של התובע בעת מחלותיו, לא הצדיק ביצוע צילומי CT, אלא בשנת 2005 כאשר הועלה חשד לברונכיאקטיזיות.

עבודתו של רופא המשפחה שטיפל בתובע היתה סבירה וכן גם הרישומים שערך – שכן כל רופא הפותח את הרשומה הרפואית במחשב המרפאה, רואה מידית את כל ההסטוריה הרפואית של המטופל.

17. המומחה מטעם התובע, פרופסור יאיד יודפת, אשר בחן גם הוא את הרשומות הרפואיות שנערכו ביחס לתובע, יצא חוצץ נגד מסקנות אלה, תוך שהוא תוקף את הרופאים המטפלים בגין ניהול רשומה בלתי מספקת לדעתו. הואיל וסוגיה זו של ניהול הרשומה לא היוותה

— סוף עמוד 13 —

חלק מחזית המחלוקת בהליך שלפני, כאשר בפירוש אסרתי על הרחבתה של חזית המחלוקת מעבר למתווה בכתבי הטענות – מה עוד שהמומחה מתייחס לעניינים צדדיים – לא אתיחס לנקודות אלה, אשר העלתן מעוררת תהיות באשר לנראטיב מסוים שהנחה את המומחה.

וכך מסכם פרופסור יודפת את חוות דעתו:

“אנו עדים לשני אירועים של דלקת ריאות בשנת 2001 – האחד בחודש מאי והשני בחודש יולי כאשר בשניהם היה הממצא בחלק התחתון של הריאה השמאלית. נתן היה לקבל את ההסבר שאולי נבעה סלקת הריאות בחודש יולי מריפוי לא מלא של הדלקת שהיתה במאי. אבל לא ניתן לקבל חוסר ההתייחסות לדלקות הריאה באונה השמאלית בחודשים מאי ואוקטובר 2003. איני מקבל את דעתה של פרופסור טבנקין שדלקת ריאות באותה אונה כשנה וחצי לאחר הדלקת הקודמת באדם מעשן אינה קשורה בדלקות הקודמות בגלל היעדר תלונות במשך אותה תקופה. היכן התייחס רופא המשפחה לעישון? מדוע אין כל ציון ברשומה מה היו תוצאות צילום החזה? מה היה מהלך המחלה? האם ביצוע ברית מילה גורם לדלקת ריאות!

איני מבין איך התעלם רופא המשפחה מהאירוע השלישי של דלקת הריאות שהיה צריך להדליק אצלו נורה אדומה! מדוע לא העלה במחשבתו האפשרות שאירוע שלישי של דלקת ריאות באדם מעשן יכול להחשיד למשל בסרטן בריאות. ידוע שגידול יכול להיות חופשי מכל תסמין כל עוד לא קיימת התלקחות דלקתית שנבעה כנראה במקרה שלפנינו מחסימות חלקיות של אחד הסימפונות בעוד שההתלקחויות הדלקתיות הנוספות בשנת 2005 נבעו מחסימה גדולה יותר, חוסר ההתייחסות של רופא משפחה לאירוע דלקת הריאות החוזרת מעיד על שטחחיות והעדר של מחשבה רפואית. במקרה זה היה על רופא המשפחה לבצע בירור יסודי ואין לי ספק שניתן היה להגיע לאבחנת הגידול עוד בשנת 2003.

ומסקנותיו הינן:

“מסקנות:

1. טיפולו של רופא המשפחה בתובע היה רשלני. הרשלנות התבטאה בשטחיות ובהעדר כל מחשבה רפואית שהיתה צריכה

— סוף עמוד 14 —

להתעורר אצלו כבר בשנת 2003 לאור 4 אירועי דלקות הריאה החוזרות באונה התחתונה של הריאה השמאלית.

2. ניהול הטיפול והרשומה הרפואית לא תאם את הנדרש מרופא משפחה סביר דבר שהתבטא בין השאר בהעדר התייחסות כל שהיא לעובדה שהתובע היה מעשן ובטיפולו הלקוי במחלקת הסוכרת וההשמנה.

3. קיימת סבירות גדולה מאוד שניתן היה להגיע לאבחנת הגידול ולכרות אותו עוד בשנת 2003 אלמלא רשלנותו של רופא המשפחה. אבחון מוקדם היה יכול למנוע את הסבל שנבע מדלקות הריאה הנוספות שהתפתחו בשנת 2005, מכריתת הריאה השמאלית בשלמותה ומהמגבלות הכרוכות באיחור זה”.

18. הינה כי כן, פרופסור יודפת מסכים כי יתכן ושני האירועים שאירעו בשנת 2001 הינם תולדת מחלה אחת שפרצה בחודש מאי, אשר לא נרפאה באופן מלא עד חודש יולי. למסקנה זו גם הגיע הרופא המטפל, ד”ר בשארה בעדותו:

“יש רפואה כפי שנקרא “רילפס איפקשן”. זה חיידק או מחלה שיכולה לחזור על אותו חיידק שהוא עמיד לאנטיביוטיקה מסוימת ויכול להיות מחולל חדש, לא בגלל איזה שהוא פגם אצל אותו חולה שלא ניתן לזהות” (עמוד 27).

מנגד, התפתל פרופסור יודפת, עת נחקר באשר לממצאי הבדיקות שנערכו לתובע בחודש מאי 2003. ממצאים אלה אינם עולים בקנה אחד עם התזה שלו באשר לחזרה שלישית של דלקת ריאות באונה השמאלית התחתונה כעבור כ- 20 חודשים. לטענתו, אירוע זה היה אמור “להדליק נורה אדומה” אצל רופא המשפחה.

אלא שבאירוע זה מחודש מאי, מסתבר כי ברשומה הרפואית נכתב “כניסת אויר מופחתת דו צדדי”. ואילו ממצאי רופאי בית החולים האנגלי, אליו נשלח התובע על ידי רופא המשפחה להמשך בירור, קבעו כי התובע סובל מדלקת הסימפונות – ברונכיטיס. ממצאים אלה הוצגו בפני המומחה (ראה עמוד 19 לפרוטוקול חקירתו). זה טען, על דרך הסתם, כי אינו מקבל את ההבחנות שנרשמו על ידי הרופאים בזמן אמת. לא ניתן הסבר מדוע אין הוא מקבל ממצאים אלה, פרט לכך שהוא מביע תמיהה מדוע אין רופא המשפחה מתייחס לממצאי רופאי בית החולים [שם].

בנקודה זו אעשה אתנחתא ואציין, כי כעולה מן הרשומה הרפואית, נראה שהתובע לא שב אל רופא המשפחה. פרופסור יודפת תוקף את התנהלותו של רופא המשפחה לעניין זה

— סוף עמוד 15 —

בקבעו כי היה עליו לבדוק ולחקור מה עלה בגורל הטיפול בחדר המיון – על כך אדון בהמשך.

מנגד, מציינת פרופסור טבנקין בעדותה, כי אירוע חודש מאי 2003 אינו אירוע של דלקת ריאות ומוסיפה:

“זו דלקת של ברונכיט (הסימפונות) ולא דלקת ריאות. היא בדרך כלל דו צדדית ואין לה סימנים בצילום חזה”.(עמוד 39).

העדה ציינה מהם התסמינים לזיהוי ברונכיטיס ואת העובדה כי דלקת ריאות אף לא זוהתה בצילום חזה (ראה עדותה לעניין זה בעמוד 40).

המומחים האחרים לא התייחסו ולא נשאלו על אירוע זה. הרשומה הרפואית לעניין זה, עולה בקנה אחד עם עדותה של המומחית פרופסור טבנקין – בניגוד להצהרות סתמיות שהושמעו מפי פרופסור יודפת, אשר מיאן לקבל את ממצאי הרופאים אשר בדקו את התובע בזמן אמיתי. איני מקבל לעניין זה את עדותו של פרופסור יודפת, ומעדיף על פניה את עדותה הברורה של פרופסור טבנקין.

יוצא איפוא, כי בניגוד לגישתו הגורפת של התובע והמומחה מטעמו, הוא סבל מאירועים חוזרים של דלקת ריאות באונה השמאלית התחתונה בשני אירועים חוזרים, האחד בשנת 2001 – המורכב מרצף של שני אירועים, והשני באוקטובר 2003 – למעלה משנתיים לאחר שהחלים מאירוע שנת 2001.

ידוע לנו, כי כל אימת שהתובע לקה במחלה זיהומית – הועיל טיפול אנטיביוטי שניתן לו והביא לריפוי המחלה. שכן, הרשומות מלמדות כי בסיומו של כל אירוע, או לאחר מכן, נמצאו הריאות נקיות. כך נרשם ביום 31.8.01 – עת ביקר התובע אצל רופא בהתלוננו על כאב גב ובטן וכך היה עת נבדק בבית החולים בנצרת ביום 12.10.03 – עת פנה לשם בתלונה של מחלת חום, בה לקה לאחר שעבר ניתוח ברית מילה. נראה, כי מחלה זו אובחנה דווקא על ידי רופא המשפחה כדלקת ריאות באונה השמאלית התחתונה, בביקורו ביום 14.10.01. רופא המשפחה הכין בביקור זה, תוכנית לטיפול ואבחון (שכללה הפניה למיון וצילומי חזה), אלא שהתובע נמנע מלפעול על פי תוכנית זו, ככל הנראה.

מכל מקום, הסתבר, וזאת רק בביקורו הבא של התובע אצל רופאו – ביקור שנערך בחודש ינואר 2004 – כי ריאותיו של התובע נבדקו ונמצאו נקיות.

כפי העולה מחוות דעתו של פרופסור מרין, גרם הגידול בריאותיו של התובע לחסימת דרכי האוויר לאונה השמאלית התחתונה. העובדה כי בתום כל אירוע, או בבדיקות שנערכו לתובע בין האירועים, נמצא כי כניסת האויר לריאותיו תקינה – וממצא זה נמצא

— סוף עמוד 16 —

גם על ידי הרופא המטפל וגם על ידי רופא חדר המיון – היה בה כדי לכבות כל נורת אזהרה שמקורה בחזרתם של האירועים. כעולה מעדותו של ד”ר בשארה בעמוד 33, הוא בדק ומצא כניסת אויר טובה בתום כל פרץ מחלה. ד”ר בשארה עמד בעדותו על ריבוי המחלות, מהן עלול היה התובע לסבול, כאשר על רופא המשפחה היה לערוך אבחנה מבדלת. (ראה עדותו בעמוד 29 שורות 14-20). יש לציין כי פרופסור מרין לא היה מודע כלל לכל הרשומות הרפואיות, אלא קיבל מב”כ התובע רק את תיקו הרפואי של התובע בקופת חולים ולא את תעודות חדר המיון. (ראה עמוד 9 לפרוטוקול). מכל מקום, פרופסור מרין חזר בעדותו, פעם אחר פעם, כי נזקיו של התובע נבעו מחסימה של הסימפון על ידי תהליך גידולי. (ראה עדותו בעמוד 8 למטה, עמוד 9 שורה 18 ושורה 25). עדותו זו סבירה. שכן, גידול, בניגוד לדלקת, אינו נרפא לאחר טיפול אנטיביוטי. על כן, יש להניח במקרה של גידול חוסם סימפון, כי החסימה היתה נותרת גם לאחר ריפוי המחלה הזיהומית בעקבות טיפול אנטיביוטי. על כן, סבירה יותר עדותה של פרופסור טבנקין, לפיה לא היה מקום לערוך בדיקות נוספות לגילוי הגידול, על דרך של הבחנה מבדלת.

פרופסור טבנקין עמדה אף בעדותה על התסמינים המלמדים על קיומו של גידול, סימנים שאינם מחייבים דווקא קיומה של דלקת:

“ש. ידוע ותסכימי איתי שגידול יכול להיות חופשי מכל תסמין, כלומר אין סימני היכולים להצביע עליו. כל עוד לא קיימת מה שנקרא התלקחות דלקתית. האם נכון אם לאו.

ת. לפעמים כן ולפעמים לא, לא בהכרח חייבת להיות דלקת כדי לאבחן גידול, לגידול יש סימנים בעצמו כמו שיעול שלא מפסיק, עקשנים וטורדנים, גניחת דם, כאבים בכל מיני מקומות בחזה, אבל זה לא חייב להיות דלקת. מה שקורה הרבה פעמים זה מזה שיש דלקת ואז עושים צילומים ואז אפשר לאבחון, זה בעצם מה שקרה פה, היתה דלקת ואפשר היה לאבחון את החשד לברונכיטאקטזיות”.

אין חולק על כך כי תסמינים אלה לא התקיימו באופן רצוף.

ו. נדירות המחלה:

19. נתון נוסף, אשר אמור היה לשמש כאבן דרך לרופא המשפחה, הינו נתוני הסטטיסטיקה. אין חולק על כך – לרבות פרופסור יודפת – כי גידולי ריאה סרטניים אינם שכיחים אצל אנשים צעירים שגילם פחות מ- 30 שנה. נתונים אלה הוצגו בפני המומחה, אשר הודה כי אכן המדע עובד “לפי סטטיסטיקות” וכי: “לגבי דיאגנוזה אנו עושים הבחנה מבדלת והיא מבוססת בדרך כלל על שכיחות דברים שקיימים…” (ראה עדותו בעמוד 14 שורות 26 ו- 29). עם זאת, התעקש המומחה וטען, כי סטטיסטיקה אינה אומרת לו דבר, וזאת, חרף העובדה

— סוף עמוד 17 —

שהשיב בחיוב לשאלת בית המשפט, כי “המדע עובד לפי סטטיסטיקות”. הוא אף הודה כי הגידול ממנו סבל התובע, הינו גידול נדיר יחסית (עמוד 13 שורה 21).

אמנם,הסתברות סטטיסטית אינה חזות הכל. אולם, היא מהווה מרכיב ממרכיבי הבדיקה השונים המצויים בארגז כליו של השופט, הבא לבחון את סוגיית הפרת חובת הזהירות הקונקרטית על ידי הרופא כלפי מטופלו. מכל מקום, אין ספק כי שעה שהרופא בא להפעיל את שיקול דעתו על מנת לאבחן את הליקויים מהם סובל מטופלו, יעשה הדבר על פי הנסיבות, התסמינים, עברו הרפואי של המטופל וניסיון החיים. כל אלה גם יחד יוצרים את יכולת הצפייה של הרופא. יכולת הצפייה הינה רלוונטית לצורך ההבחנה ולצורך קביעת סטנדרט ההתנהגות של הרופא. (ראה ע.א. 2694/90 הסתדרות מדיצינית הדסה נגד מימון, פ”ד מו [5] 628, (1998); ע.א. 5586/03 ד”ר לארי פרימונט נגד פלוני (נבו – 29.3.07); ע.א. 58/82 קנטור נגד מוסייב פ”ד לט [3], 253). מכל מקום, אין לשכוח כי לעיתים המדיניות המשפטית מגדירה סיכון בלתי מצוי, סטטיסטית, כסיכון שהרופא חייב לצפותו ולהערך לקראתו, הגם שיש בכך כדי להטיל נטל כבד על אנשי המקצוע. (ראה כרמי, בריאות ומשפט, (2003) חלק א’ עמוד 105, בהסתמך על האמור בע.א. 612/78 פאר נגד קופר, פ”ד ל [2] 720).

כפי העולה מעדויותיהם של הרופא המטפל ד”ר בשארה, של המומחית מטעם הנתבעת פרופסור טבנקין, ואף מבין השיטין של עדותם של פרופסור יודפת ופרופסור מרין – רופאי משפחה כמעט ואינם נתקלים בגידולים סרטניים בריאותיהם של מטופלים שגילם פחות מ- 30 שנה. על כן, גם הצפיות הינה מועטה.

אמנם, כפי שנאמר בפסק הדין המנחה בעניין קנטור נגד מוסייב, אין הרופא, הבא לאבחן את מטופלו, יוצא ידי חובתו בכך שהוא מקבל החלטה ההולמת ממצאים גלויים. שומה עליו לפעול בשקידה ראויה ובמעמד סביר, על מנת שכל הממצאים יובאו לידיעתו. לשם כך, עליו לחקור ולדרוש, על מנת להשלים את כל הממצאים החסרים. (ראה גם ע.פ. 116/89 אנדל נגד מדינת ישראל, פ”ד מה [5] 276, 289). עם זאת, כפי שנמצא לנו בפרשיית לארי פרימונט, שאלת הצפיות וקביעת סטנדרט ההתנהגות המצופה מהרופא, נוגעת לסיטואציה הקונקרטית לפניה עמד, כאשר על התובע הנטל להוכיח כי הוא סטה מסטנדרט ההתנהגות המצופה ממנו.

בנסיבות אלה, הגם שאין סוגיית ההסתברות הסטטיסטית מכרעת לעניין קביעת שאלת הפעולות הסבירות שעל הרופא היה לנקוט, הרי שיש לה משקל מצרפי בהצטרפה לכל יתר הנתונים שהובאו בפני.

ז. חובת הזהירות של הרופא:

— סוף עמוד 18 —

20. הניתוח העובדתי מובילני אלי השאלה – האם במקרה שלפנינו הפרו רופאי הנתבעת את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע? אין מחלוקת, כי לנתבעת ולרופאיה חובת זהירות מושגית כלפי התובע. שאלה זו הוכרעה באין ספור פסקי דין ואיני רואה מקום לחזור ולדוש בהם. לדעת המומחים מטעם התובע, די היה בעריכת בדיקת CT על מנת לאתר את הגידול שקינן בריאתו של התובע. המחלוקת הינה בשאלה – האם על סמך הנתונים הקיימים שעמדו נגד עיניו של הרופא המטפל באותן נסיבות, היה מקום לשלוח את התובע לעריכת בדיקה כאמור. עיון בחוות דעתם של המומחים לרפואת המשפחה מטעם שני הצדדים, מלמד כי ראשית היה מקום לערוך בדיקות רנטגן לתובע. הפרקטיקה המקובלת התייחסה אך ורק לבדיקות רנטגן. ד”ר בשארה עמד בעדותו על כך שאין מקום לערוך בדיקות CT, כל עוד לא נתגלה הצורך בכך. שכן, בדיקת CT יש בה כדי לגרום נזק בריאותי למטופל, באשר כמות הקרינה, המוקרנת אל תוך גופו של החולה, עולה מאות מונים על בדיקת רנטגן רגילה. פרופסור יודפת הסתפק בקובעו כי יש לערוך בדיקת רנטגן. (ראה עדותו בעמוד 20 לפרוטוקול). פרופסור טבנקין ציינה כי על פי הפרקטיקה המקובלת אין לערוך בדיקות CT במצבים אלה.

איני נכנס לשאלת הפרקטיקה המקובלת, באשר סבורני כי הנתונים שהובאו בפני על ידי הצדדים לא די בהם. השאלה הנשאלת על ידי הינה, האם היה בנתונים אשר עמדו נגד עיניו של רופא המשפחה, כדי להדליק “נורת אזהרה”, אשר חייב המשך בירור. לטעמי, נוכח העובדות דלעיל, המענה לשאלה זו ברור. הובהר, כי התובע סבל משני אירועים חוזרים של דלקת ריאות באותה אונה. בין שני אירועים אלה נמצאו ריאותיו ודרכי האוויר אליהן נקיות. רק באירוע האחרון, אשר התרחש בשנת 2005, התגלו ממצאים אשר חייבו עריכת בירורים נוספים. בנסיבות אלה, איני רואה כי היה על רופא המשפחה לערוך בירור נוסף, על מנת לברר האם נפגעה אונת הריאה על ידי גידול סרטני, החוסם את דרכי האוויר, שעה שלאחר כל אחד משני האירועים האמורים, נבדקו ריאותיו של התובע ונמצאו נקיות.

21. שאלה נוספת נוגעת להמשך הבירורים שהיה על הרופא המטפל לעשות, לאחר ששלח את התובע לחדר המיון או לעריכת בדיקת רנטגן. מסתבר, כי רופא המשפחה נהג לשלוח דרך קבע את התובע לאשפוז בחדר המיון, וכן הורה במספר פעמים על עריכת צילומי רנטגן. כעולה מן הרשומה ומעדותו של ד”ר בשארה, נהג התובע לא לחזור למרפאה בקהילה לאחר שנשלח לחדר המיון, וכן לא מילא אחר ההוראות לעבור בדיקות רנטגן. כך היה בחודש אוגוסט 2001 וכך היה בחודש אוקטובר 2003. באירועים אלה, הפנה הרופא המטפל את התובע לחדר מיון, והורה על קבלת צילומי רנטגן. בחודש מאי 2003, הופנה התובע לחדר מיון, ושוב לא שב עם התוצאות אל רופא המשפחה. כעולה מן הרשומה, התובע לא חזר למרפאה. כיום טוען התובע, כי היה על הרופא לערוך בירורים על מנת לקבל את תוצאות הבדיקות. אי עריכת בירור, מהווה לטעמו, משום הפרת חובת זהירות, או אי ניהול רשומה רפואית. פרופסור יודפת טוען בעדותו, כי “יש בחובתו של רופא המשפחה אחרי שהוא מפנה למיון, לברר מה קורה עם המיון שלו, לא צריך להשאירו באויר, עד שיגיע אליו

— סוף עמוד 19 —

לאחר תקופה מסוימת, ואם הוא הגיע, היה צריך לציין כי הוא הבריא מהדלקת”. (עמוד 19 לפרוטוקול).

איני מקבל את גישת התובע. ראשית, מוצא אני טעם לפגם בכך שהתובע עצמו לא מילא אחר ההוראות שקיבל מרופא המשפחה, ומנסה להשליך את תוצאותיהן על התנהגותו של הרופא. נכון אומנם, כי לרופא המשפחה ידע רב יותר מאשר למטופלו. לעיתים, כאשר הוא רואה כי מטופלו אינו פועל על סמך הוראותיו, באופן המסכן את בריאותו ואולי אף את חייו, חובה עליו לעשות כל שביכולתו על מנת לוודא כי המטופל עבר את הבדיקה וכי תוצאות הבדיקה ימסרו. עם זאת, יש לזכור כי מלאכת יומו של רופא המשפחה עמוסה לעיפה. לא תמיד יוכל רופא המשפחה לעקוב אחרי מטופלו. הטלת חובת מעקב, כגישת התובע, תטיל נטל בלתי סביר על הרופא. לא יתכן כי לאחר כל התוויה לעריכת בדיקה רפואית כלשהי, או הנחיה לנטילת תרופה, יהיה על הרופא המטפל לעקוב אחר מטופלו, לחפשו ולוודא את תוצאות ההתוויה. יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט העליון בע.א. 2813/06 קופת חולים לאומית נ’ ציפורה זליג ( 11.7.10):

“….הטלת חובת מעקב גורפת, גם כאשר ניתן למטופל הסבר סביר והחלטתו אם לאמץ את המלצת הרופא היא מושכלת, תטיל נטל בלתי סביר על הרופאים. כמעט כל בדיקה דיאגנוסטית – בדיקת דם, שתן, אולטרה סאונד, או רנטגן, לדוגמה, יכולה לאשש אבחנה כלשהי – ולו בעלת סבירות א-פריורית נמוכה – המחייבת טיפול רפואי. מכאן, שרבות הן הבדיקות שאם המטופל יחליט שלא לבצען, עלול הדבר להוביל לנזק רפואי למטופל. כך הוא הכלל לגבי המלצות רפואיות שונות – לערוך בדיקה, לעבור טיפול רפואי, ליטול תרופה, או לשנות מהתנהגות – המלצות שאם המטופל לא יפעל לפיהן, קיימת תדיר אפשרות מסוימת שהדבר יגרום לו לנזק רפואי. ובכל זאת, כעניין של מדיניות משפטית אין הצדקה לחייב באופן גורף כל רופא לערוך “מעקב שוטף” שהמטופל יפעל בהתאם להמלצה הרפואית”.

ובהמשך:

“הטלת חובה שכזו, שאיננה בת-מימוש כיום, תוחלתה היחידה היא בהסרת האחריות מן המטופל לקבלת החלטות שגויות מדעת, גם אם נמסר לו מידע מספק”.

לגוף העניין, לא נראה כי בשעתו לא היה גם טעם רב בעריכת בירורים כאמור. שכן, כחוכמה לאחר מעשה, הראנו כי כחלוף זמן, כאשר הואיל התובע לפנות למרפאה בקהילה, נמצא כי הטיפול התרופתי שקיבל הועיל לו וכי ריאותיו נמצאו נקיות. מכל מקום, התובע הוא שסיכל את עריכת הבדיקה שביקש הרופא המטפל לבצע. במיוחד אמור הדבר לגבי התווית

— סוף עמוד 20 —

בדיקת הרנטגן מחודש אוקטובר 2003. כפי שלמדנו מפי המומחה מטעם התובע, מועד זה היה קריטי לאבחון מחלתו. הבדיקה המקובלת לאותה עת היתה בדיקת רנטגן. ברי כי בדיקת CT אמורה היתה להיערך רק כאשר בדיקת הרנטגן לא תהיה יעילה. התובע נמנע מביצוע התווית הרופא. סבורני, כפי שהערתי לעיל, כי הרופא יצא ידי חובתו עת הורה על ביצוע הבדיקה. הרופא אף דאג לבדוק את ריאותיו של התובע עת זה ביקר במרפאה בחודש ינואר שלאחר מכן וריאותיו נמצאו נקיות.

שונה המקרה שלפנינו מן המקרה אשר נדון בתיק אזרחי (ירושלים) 776/94, ארטו נגד מלימובקה, תקדין תק – מח 97 [2] 3001. באותו עניין נשלח המנוח לביצוע בדיקת ביופסיה. הכירורג נמנע מביצוע הבדיקה לאחר שכרת שומה מדממת שנתגלתה בגופו של המנוח. משמעה של שומה זו, עלול להיות קטלני. שכן, בבדיקה פתולוגית, לשמה הופנה המנוח, ניתן היה לאתר האם מדובר בגידול סרטני אם לאו. בית המשפט העליון ציין בע.א. 2813/06 שלעיל, כי רופא סביר צריך לנקוט בפעולות נוספות, לרבות מעקב אחר מטופלו, רק כאשר המדובר בהפנייה להליך רפואי שתוחלת הנזק הגלומה בהימנעות מביצועו, גבוהה. איני סבור כי במקרה שלפנינו יכול היה הרופא לצפות כי תוחלת הנזק כה גדולה, מה עוד שהתובע החלים מדלקת הריאות כעבור פרק זמן קצר בכל אחד מן המקרים, בהם הופנה לביצוע הבדיקות.

22. השאלה שעל בית המשפט לשאול עצמו, הינה האם הפרו רופאי הנתבעת את חובת הזהירות הקונקרטית, בעת שטיפלו בתובע. כידוע, החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה מקובלת בהתאם לנורמות המקובלות בעולם הרפואה. (ראה ע.א. 2694/90 הסתדרות מדיצינית הדסה נגד מימון ואחרים, פ”ד מו [5] 628, 634). החלטות אלה צריכות להעשות לפי הנתונים הניצבים נגד עיניו של הרופא באותה עת. המבחן אשר על בית המשפט לבחון בו מעשה או מחדל, אינו מבחן של חכמים לאחר מעשה, אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה. (ראה ע.א. 323/89 פכרי קוהרי נגד מדינת ישראל, פ”ד מה [2] 142, 172; וכן ע.א. 3056/99 שטרן נגד המרכז הרפואי על שם שיבא פד נו [2] 936,952; וכן 916/05 כדר נגד פרופסור הרישנו תק – על 2007 [4] 3040). במקרה שלפנינו, כולנו חכמים לאחר מעשה. כיום לאחר שנת 2005, שעה שנתגלו הממצאים הממאירים בגופו של התובע, ביכולתם של חכמי הרפואה לבוא ולשחזר לאחור, אילו פעולות ניתן היה לבצע על מנת לאבחן את מחלתו של התובע. אולם, בזמן אמיתי, כל שניצב בפני רופא המשפחה, היה חולה בדלקת ריאות, אשר מחלתו היתה טעונה טיפול מיידי. אין חולק על כך כי דלקת הריאות טופלה כראוי. את השאלה אם הגורם לדלקת הריאות לא היה נגיפי, אלא גידול ממאיר, לא היה על רופא המשפחה להעלות כאבחנה מבדלת ראשונית. לו אכן היתה הדלקת מטופלת באנטיביוטיקה, אך דרכי האויר לריאותיו של התובע היו נותרות חסומות, חייב היה הרופא המטפל להמשיך בבירור. העובדות כפי שהובאו לעיל מלמדות אחרת. כפי שכבר קבעתי, המומחים מטעם התביעה סמכו את חוות דעתם על עובדות אשר לא עמדו נגד עיני הרופא המטפל.

— סוף עמוד 21 —

על כן, איני מקבל את טענותיו של התובע לעניין הפרת חובת הזהירות והבירור של רופא המשפחה. ההלכות עליהן נסמך ב”כ התובע, הינן כולן נכונות וראויות. לו אכן היה סובל התובע מדלקות חוזרות ונישנות, ברצף ותוך פרקי זמן קצרים יותר באונת ריאתו השמאלית, אכן היה מקום להמשיך בבירור. אך כפי שראינו לא כך היו פני הדברים שעמדו בפני הרופא המטפל.

ח. נזק ראייתי:

23. התובע חוזר בסיכומיו וטוען טענות, אשר לא עלו בכתב טענותיו, באשר לניהול בלתי ראוי של הרשומה הרפואית. למעשה, לא היה מקום כלל להתייחס לטענות אלה. מכל מקום, בחינת הרשומות הרפואיות אשר הוגשו לתיק בית המשפט, מלמדת כי אכן רופא המשפחה ניהל רשומה רפואית, ובה פירט את התלונות, בדיקותיו וממצאיו. יתכן, כי היה מקום לנקוט פעולות בדיקה נוספות על פי כללי הפרוטוקול הרפואי. אולם, כל אשר ביצע הרופא נרשם. הפעולות הנוספות – עליהן עמד פרופסור יודפת בחוות דעתו – כגון בירור לחץ דם, אינן פעולות אשר אי נקיטתן גרעה מיכולת אבחון מחלתו של התובע. מכל מקום, לא מצאתי כל טענה כי היה באי נקיטתן משום פגיעה כלשהי בתובע בנסיבות העניין.

איני מקבל את טענת ב”כ התובע, לפיה היה על הרופא לרשום ברשומה הרפואית, כל אימת שהתובע ביקר במרפאה, את ההסטוריה הנוגעת לתובע. רשומה רפואית הינה ספר כרונולוגי. כעולה מן הרשומה שהומצאה לעיוני, ספר ממוחשב זה הינו קל לעיון. סביר כי כל רופא מטפל, ולאו דווקא רופא המשפחה הקבוע של התובע, יוכל לדפדף בספר זה על נקלה, על מנת ללמוד על עברו הרפואי של התובע. לא יתכן, כי בכל מפגש בין רופא למטופלו, יקדיש הרופא את מעט הזמן הקצר היקר העומד לרשות המטופל, לצורך הקלדת סיפור חד גדיא של ההסטוריה הרפואית, במקום להתמקד במטופל ולרשום אך ורק את הרישומים החשובים לצורך תיעוד הטיפול.

24. נזק ראייתי מסוג אחר, נטען ביחס לאי משלוח התובע לבדיקת CT. מקובל עלי כי אי עריכת בדיקה, מקום שקיימת חובה לבצעה, עלולה לגרום לנזק ראייתי לתובע, באשר היא מונעת ממנו ראיות טובות לגורמי מחלתו, מועד פריצתה, ויכולת אבחונה, באופן המעביר את נטל השכנוע אל שכמו של הנתבע. (ראה ע.א. 9328/02 מאיר נגד דן לאור תק – על 2004 [2] 837, 842). אולם, הדברים נכונים רק מקום שהיה לבצע בדיקה כאמור. כפי שראינו לעיל – בפסקה 20 לפסק דין זה, העובדות שבפנינו לא הצדיקו המשך בירור באמצעות בדיקת CT. לעניין זה, עמד הרופא המטפל על שיקול הדעת שהניע אותו שלא לבצע בדיקת CT, באשר הוא היה סבור כי נזקי ההקרנה הכרוכים ב-CT, אינם מצדיקים את הבדיקה. נראה, כי ד”ר בשארה הפעיל לעניין זה שיקול דעת ראוי. כך גם סבורה פרופסור טבנקין, המציינת בחוות דעתה כי במקרים מעין אלה, אין מקום לבצע בדיקות CT. כך אף עולה מהמלצות

— סוף עמוד 22 —

ההסתדרות הרפואית בישראל, אשר בראש עורכיהן עמדה פרופסור טבנקין. (ראה המלצות “כח המשימה הישראלי לקידום בריאות ורפואה מונעת

(2008)” – פורסם באתר איגוד רופאי המשפחה בישראל (www.wikirefua.org.i).

ט. על עדויות המומחים:

25. בהליך זה בחרתי שלא למנות מומחה מטעם בית המשפט. עלי לציין כי ההליך נפתח בעדויותיהם של הכירורגים, פרופסור מרין מטעם התובע ופרופסור בסט מטעם הנתבעת. שני מומחים אלה אינם מצויים ברפואת משפחה והדבר ניכר היה במהלך חקירתם הנגדית. אין ספק כי השניים מומחים בעלי שם בתחומם. ברם, השאלה שהועמדה לבחינתי נגעה לגדרי חבותו של רופא המשפחה בקהילה. לא מצאתי כי שני מומחים אלה יכלו לשפוך אור, אשר יהא בו כדי להביא את בית המשפט למסקנות הנוגעות לפלוגתא שבמחלוקת. במאמר מוסגר אציין, כי אף הסתבר כי הרשומה הרפואית אשר הועברה לפרופסור מרין, היתה חלקית, כך שהוא לא היה מודע לכל התהליכים שעבר התובע במסגרת המרפאה בקהילה ובחדר המיון.

באשר למומחים לרפואת המשפחה, כבר ציינתי, במקומות שונים בחוות דעתי זו, כי אני מתקשה לקבל את חוות דעתו של פרופסור יודפת. כפי שהראיתי, הרחיב פרופסור יודפת מחד גיסא, את מסגרת טיעוניו מעבר לגדרי המחלוקת שבפני, ומאידך גיסא, מיאן לקבל עובדות וממצאים העולים מן הרשומה. כך מסתבר כי הוא התעלם מן הממצא, אשר נמצא בחדר המיון, לפיו לקה התובע בברונכיטיס בחודש מאי 2003. בחקירתו החוזרת ובשאלה שנסמכה על תשובתו, הסתבר כי המומחה לא ניתח כראוי את החומר הרפואי הנוגע לאירוע מחודש אוקטובר 2003, תוך שהוא מטיל דופי, שלא היה לו מקום, ברופא המשפחה. על כל אלה, מתקשה אנוכי לקבל את חוות דעתו כמשנה סדורה, אשר ניתן ללמוד ממנה על הפרת חובותיו של רופא המשפחה.

באשר לפרופסור טבנקין, נתתי דעתי לכך שהיא עובדת בשירות הנתבעת. עם זאת, הידע העדכני שגילתה והסתמכותה על הרשומות הרפואיות ללא כל אותן שגיאות, עליהן עמדתי לעיל, כמו גם התרשמותי מעדותה, הביאוני לסמוך ידי על חוות דעתה.

י. שונות:

26. בפי התובע טענות רבות ומגוונות, הנסמכות על הפסיקה והספרות, הנוגעות לרשלנות רפואית. יכולתי להעמיק ולכתוב גבי כל אחת ואחת מטענות אלה, אולם איני רואה צורך בכך. משקבעתי על סמך העובדות שהובאו בפני, כי המשיבה ורופאיה לא התרשלו ביחס לטיפול שניתן לתובע, איני רואה צורך לפנות למחוזות רחוקים, על מנת לראות שמא ימצא לו לתובע גבעול קש להתלות בו. כאמור, העובדות שנקבעו על ידי מלמדות על כך כי התנהגותם של הרופאים המטפלים לא חרגה מסטנדרט הטיפול הסביר והראוי.

— סוף עמוד 23 —

27. התובע לקה במחלה ממארת. מחלה זו אינה קשורה בטיפול שניתן לו, ואפילו לא בהיותו מעשן. עד שנת 2005 לא נתגלו כל סימני אזהרה בולטים באשר למחלה זו, אשר הצדיקו עריכת בירור רפואי נוסף, מעבר לזה שקיבל. על כן, אין מקום להטיל חבות על הנתבעת בגין הנזקים הנובעים ממחלתו זו של התובע.

יא. סוף דבר:

28. נוכח האמור לעיל, אני מחליט לדחות את התביעה.

התובע ישא בהוצאות הנתבעת, ושכר טרחת פרקליטיה, בסך כולל של 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתן היום, ו’ ניסן תשע”ב, 29 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.

רשלנות בי"ח איכילוב- רשלנות רפואית של בית חולים איכילוב

רשלנות בי”ח איכילוב- רשלנות רפואית של בית חולים איכילוב

שוחרר מביה”ח למרות הכאבים – ומת בביתו

בני משפחתו של גבר שנפטר ימים ספורים לאחר ששוחרר מאיכילוב, טוענים כי שוחרר מוקדם מדי, כשהוא עוד סובל מדימום בבית החזה. כעת תובעת המשפחה את בית החולים בסכום של כ-5 מיליון שקלים. איכילוב בתגובה: מדובר במקרה נדיר וטרגי

האם בית החולים איכילוב שיחרר חולה לב לביתו מוקדם מדי? בני משפחתו של גבר שנפטר זמן קצר לאחר ששוחרר מאיכילוב, טוענים כי רשלנות רפואית של צוות בית החולים היא שהביאה למותו. לדברי אשתו וילדיו, התובעים בימים אלה את איכילוב, האב שוחרר מבית החולים עם דמם בבית החזה וכך נסע עד ביתו שבאילת. לדברי מומחה בניתוחי חזה ולב המצוטט בכתב התביעה, לו היה מבוצעות בדיקות טרם שחרורו, היו מבחינים בדמם העז והקטלני שפרץ בבית החזה. המשפחה תובעת מבית המשפט לפסוק לה פיצויים בסכום המוערך בחמישה מיליון שקלים.

המנוח בן ה-55, אזרח עובד צה”ל, אושפז בדצמבר 2006 באיכילוב לצורך השתלת דפיברילטור (מכשיר השולח פולסים חשמליים ללב בעת הפרעות קצב). במהלך הניתוח הושתל קוצב בקיר החיצוני השמאלי של בית החזה והאלקטרודות של המכשיר הוחדרו לחדר הימני של הלב.

ביומיים שלאחר הניתוח, התלונן החולה כמה פעמים על כאבים בצדו השמאלי של חזהו ועל קוצר נשימה. ביום השלישי שלאחר הניתוח שוחרר החולה לביתו על אף שלטענת בני משפחתו, הם פנו אל הרופאים המטפלים וציינו בפניהם כי הוא עדיין סובל מכאבים בחזה וכי עליו לעבור נסיעה ארוכה עד לביתו שבאילת. לדבריהם, הם נענו כי מצבו של המנוח תקין ואין כל מניעה לביצוע נסיעה ארוכה.

כעולה מכתב התביעה, שהוגש על-ידי עו”ד ענת מולסון לבית המשפט המחוזי בתל אביב, החולה התלונן בנסיעה לאילת על כאבים בחזה, קוצר נשימה וחולשה רבה. מצבו הלך והתדרדר ככל שנקפו השעות. למחרת, לאחר שהתעלף ואיבד שליטה על סוגריו, הזעיקו בני המשפחה ניידת לטיפול נמרץ, והוא הובהל לבית החולים יוספטל שבעיר. צוות מד”א מצא אותו כשהוא שוכב על הרצפה ומתלונן על חולשה קיצונית, סחרחורות ובחילות.

צוות מד”א ביצע בו הנשמה מלאכותית והעביר אותו מייד להמשך טיפול דחוף בבית החולים סורוקה. תוך כדי ההכנות להעברתו לבית החולים, סבל החולה מנפילה בלחץ הדם. הצוות החל בהחייאה מלאה הכוללת הנשמות, עיסוי לב, מתן נוזלים ודם בלחץ וכן תרופות, אולם דבר לא הועיל. לפנות בוקר נקבע מותו של האיש.

בני משפחתו של המנוח הסכימו לביצוע נתיחה לאחר המוות, במסגרתה נקבע כי האיש סבל מנקב של החדר הימני של הלב ומדימום חזה מאסיבי. מומחה שנשכר על-ידי המשפחה לבדוק את הממצאים הרפואיים קבע כי לדעתו, הצוות הרפואי של בית החולים איכילוב התרשל בטיפול הרפואי אשר ניתן לאיש ובכך גרם באופן ישיר למותו, פחות מיומיים לאחר שחרורו מבית החולים.

המומחה מטעם המשפחה סיכם וקבע כי לו היה הצוות הרפואי חוזר על ביצוע צילום למנוח ביום שחרורו מבית החולים, היה ניתן כבר אז להבחין בתפליט משמעותי בבית החזה משמאל שכן עד אז הצטבר בבית החזה בין ליטר לליטר וחצי דם. אבחנה בשלב זה הייתה מונעת את מותו של המנוח מדמם, וניתן היה אז להחזיר לו את נפח הדם שאיבד בקלות יחסית.

“החדרת אלקטרודות של קוצב לתוך הלב הנה תופעה שכיחה ובדרך כלל נטולת סיבוכים”, כתב המומחה בכתב התביעה. “אולם, מאחר וישנם מקרים בהם מופיע חזה אויר בבית החזה משמאל או נקב של הורידים דרכם הוחדר הקוצב ללב המביא לדימום לתוך חלל בית החזה, נהוג לבצע צילום חזה באופן שגרתי למחרת החדרת הקוצב”.

דימום של וריד אל תוך בית החזה, הוא ממשיך ומסביר, הוא דימום איטי וזאת בשל לחץ נמוך של הדם בוורידים. על כן, מהשעה בה נוקב הווריד – עת הוחדרו דרכו אלקטרודות הקוצב ועד לביצוע צילום החזה – עברו 19 שעות בהם דימם המנוח בין 500 ל-800 סמ”ק דם לבית החזה. כמות דם שכזאת אינה ניתנת לאבחון בצילום שמבוצע בישיבה ולכן הצילום הראשון שבוצע לו פורש כתקין. עם זאת, כאשר המנוח המשיך והתלונן שוב ושוב על כאבים בבית החזה משמאל וקוצר נשימה, עת הצטברה כבר כמות משמעותית של דם בבית החזה שגרמה ללחץ והקטנת נפח הריאה, לא נעשה שום ניסיון לבדיקת גורמים אחרים לתלונותיו. גם ביום שחרורו, טוען המומחה, לא בוצעו בדיקות נוספות מלבד האזנה לריאותיו.

The online college homework help from https://college-homework-help.org/ created files can be downloaded as html, pdf and jpg

סרטן ריאות- סרטן הריאות- רשלנות רפואית?

סרטן ריאות– רשלנות רפואית?

סרטן ריאות הוא גידול ממאיר שכיח ביותר ומהגידולים הקטלניים ביותר בנשים ובגברים.

סרטן ריאות הוא קבוצה של מחלות שמחולקת באופן כללי ל-סרטן של תאים קטנים (באנגלית: small cell lung cancer; בראשי תיבות: SCLC) ו-סרטן של תאים שאינם קטנים (non small cell lung cancer; בראשי תיבות: NSCLC). קבוצה אחרונה זו היא שכיחה יותר. קבוצת NSCLC כוללת 3 סוגים עיקריים: סרטן קשקשי (squamous cell carcinoma), סרטן בלוטי (adenocarcinoma) וכן סרטן מתאים גדולים (large cell carcinom). .

כ-90 %  ממקרי הסרטן של התאים שאינם קטנים וכמעט כל מקרה סרטן של תאים קטנים קשור לעישון עם תלות בגיל התחלת העישון וכמות העישון (כולל סיגריות, סיגרים, נרגילה ועישון פסיבי). קשר זה הוכח מעבר לכל ספק, הן במחקרים אפידמיולוגיים והן בניסויי מעבדה. הפסקת העישון מביאה ירידה בסיכון לפתח סרטן הריאות. גורמים נוספים הקשורים לסיכון לפתח סרטן הריאה הם חשיפה לאזבסט, גז רדון, קרינה מייננת, כרום, ניקל וחומרים נוספים.

סרטן הריאות נפוץ יותר בקרב גברים, בעיקר מעל גיל 40. בעשורים האחרונים, עם העלייה במספר הנשים המעשנות, גדל במידה ניכרת מספר הנשים המפתחות סרטן ריאה. בחלק מארצות המערב יש כבר שוויון בשכיחות סרטן זה אצל גברים ונשים. בארצות הברית למשל, מספר מקרי המוות מסרטן ריאה בנשים הוא גבוה יותר ממספר מקרי המוות עקב סרטן השד.

תסמיניו של סרטן הריאות הם בין היתר: שיעול, קוצר נשימה, צפצוף בזמן הנשימה, כאב בחזה, כיח דמי, ירידה במשקל וחום.

 

הטיפול במחלה תלוי בשלב שבו התגלתה. בשלבים מוקדמים הטיפול הוא שילוב של כירורגיה, כימוטרפיה או קרינה ובשלבים מתקדמים הוא מבוסס בעיקר על טיפולים כימותרפיים וקרינה לשם הקלה. בשנים האחרונות החל שימוש מסויים גם בתרופות ביולוגיות כגון אירסה וטרסבה. ההחלטה על טיפול מושפעת פרט לשלב המחלה גם במצבו של החולה, רעילות צפויה מהתרופות או מחלות נוספות של המטופל.

בשנים האחרונות גדל מספרן של תרופות אשר אושרו ל-טיפול במחלת סרטן הריאות וביניהן תרופות הנקשרות לקולטנים לגורמי גידול או מעכבי התפתחותם של כלי דם.

במידה ואיחרו לאבחן אצל או אצל קרוב משפחתך את מחלת סרטן הריאות, ניתן לשקול הגשת תביעת רשלנות רפואית כנגד הגורמים הרלבנטיים. תביעה כזו נמשכת בד”כ בין שנתיים לארבע שנים ועורכי דין המייצגים נפגעי רשלנות רפואית, מטפלים בה באחוזים מהפיצוי שאותו הם משיגים ללקוח ורק במקרה של זכייה. שלאלות בנושא סרטן הריאות, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה משמאל.

להלן פסק דין בנושא סרטן הריאה:

א 28558/04 ציגל רות נ’ ד”ר בכר גיל, ד”ר אלכס פילטשינסקי, ד”ר שרה מכליס פריש, קופת חולים של ההסתדרות הכללית1. מדובר בתביעה שעילתה רשלנות רפואית שעל פי הנטען, גרמה לאיחור באבחון מחלת סרטן הריאה.2. התובעת, רות ציגל (להלן:”התובעת”), ילידת 6.2.45, לקתה, בשנת 1994, בגידול סרטני ממאיר של בלוטת התריס. בפברואר 1995, עברה התובעת ניתוח לכריתה מלאה של בלוטת התריס וטיפול משלים, ביוד רדיואקטיבי. נוכח מצב של תת – תריסיות, קיבלה התובעת טיפול תרופתי באלטרוקסין והיתה במעקב רפואי שכלל טיפול מניעתי כנגד צמיחה מחודשת של הגידול וצילומי חזה שבוצעו, אחת לשנה, בכדי לאתר התפתחות אפשרית של גרורות בריאות.
המעקב הרפואי האמור, בוצע על ידי הנתבעת מס’ 3 , ד”ר שרה פריש מכליס (להלן:”ד”ר מכליס” או “הנתבעת 3” ) מהמכון האנדוקרינולוגי במרכז הרפואי רבין.3. בצילום חזה שנערך ביום 27.11.03, לבקשת ד”ר מכליס ולקראת הביקורת התקופתית, נתגלה צל עגול בקוטר של 2 ס”מ, בשדה העליון של האונה העליונה מימין והתובעת הופנתה לברור שבסופו אובחן כי לקתה ב גידול סרטני מסוג Bronchiol Alveolar Carcinoma ( להלן: “BAC”).
ביום 19.2.04, בוצע לתובעת מיפוי כל גופי שהדגים גוש בקוטר 1.7 ס”מ באספקט אחורי של אונה עליונה מימין, ובנוסף נמצאו מוקדים זעירים באונה הימנית העליונה, באונה הימנית התחתונה, באונה השמאלית העליונה ובכיפת הכבד.
4. לטענת התובעת, בחינת צילומי הרנטגן שנערכו בשנת 2002 ואף בשנת 2001, ואשר פורשו כתקינים, מעלה כי ניתן היה לאבחן את הגידול בריאה, בשלב מוקדם יותר ובהיותו קטן יותר ולו היתה מחלתה מאובחנת, בשלביה המוקדמים ובטרם התפשטות גרורות, ניתן היה לנתחה ולטפל בה באופן שסיכויי החלמתה, היו גבוהים.5. התובעת תמכה תביעתה, בחוות דעתם של פרופ’ יעקב בר- זיו, בתחום הרדיולוגי ופרופ’ מרק לויט בתחום האונקולוגי.
הנתבעים לא הגישו חוות דעת נגדית בתחום הרדיולוגי. בתחום האונקולוגי, הוגשה מטעם הנתבעים, חוות דעתו של פרופ’ משה ענבר.6. צילום החזה מיום 4.11.01 (להלן:”הצילום משנת 2001″), שעל פי חוות דעתו של פרופ’ בר-זיו, זוהה בו נגע מעוגל, בקוטר של 9 מ”מ, באונה העליונה של הריאה מימין, פוענח כתקין, על ידי הנתבע מס’ 1, ד”ר גיל בכר (להלן:”ד”ר בכר” או “הנתבע 1”), מומחה ברדיולוגיה, בבי”ח בילינסון.7. צילום החזה מיום 8.10.02 (להלן:”הצילום משנת 2002″) ), שעל פי חוות דעתו של פרופ’ בר-זיו, הנגע המעוגל הנ”ל, נראה בו בקוטר של 14 מ”מ, פוענח כתקין, על ידי הנתבע מס’ 2, ד”ר אלכס פליטשינסקי (להלן:”ד”ר פליטשינסקי” או “הנתבע 2”), מומחה ברדיולוגיה במרפאת הרצל של שרותי בריאות כללית.8. הנתבעת מס’ 4, קופת חולים של ההסתדרות הכללית, היתה, בזמנים הרלבנטיים לתביעה זו, מעסיקתם של הנתבעים 4-2 ולפיכך אחראית באחריות שילוחית, למעשיהם ו/או מחדליהם הרשלניים, אם ימצאו כאלה.9. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק.שאלת האחריות
10. לצורך הדיון בשאלת האחריות, יש להפריד בין אחריותם הנטענת של הנתבעים 1 ו-2, בגין התרשלות בפיענוח צילומי הרנטגן שבוצעו בשנים 2001 ו- 2002 , לבין הטענות הנטענות כלפי הנתבעת 3, אשר ביצעה את המעקב הרפואי במסגרתו הופנתה התובעת, לביצוע הצילומים הנ”ל.אחריות הנתבעים 1 ו-2
11. מטעם התובעת, הוגשה, כאמור, חוות דעתו של פרופ’ בר- זיו אשר זיהה נגע מעוגל בקוטר של 9 מ”מ, בצילום משנת 2001 ואת אותו נגע, בקוטר של 14 מ”מ, בצילום משנת 2002.
פרופ’ בר-זיו, הסביר כי כחלק מהמעקב אחר חולי סרטן בלוטת התריס, מבצעים צילומי חזה על מנת לגלות גרורה או גרורות, מוקדם ככל האפשר ועל מנת לטפל, ביתר יעילות, במצב החדש.
פרופ’ בר-זיו, הוסיף וציין כי שני הצילומים הנדונים, הינם טובים מבחינה טכנית, לפיכך, הסיבות האפשריות לאי זיהוי הקשרית הריאתית, הינן חוסר ריכוז של הרופא המפענח ו/או חוסר השוואה לצילומים קודמים וכי רדיולוג סביר, היודע כי הצילום נעשה לצורך גילוי תהליך גרורתי, היה צריך לזהות את הממצא האמור.12. הנתבעים לא הגישו חוות דעת נגדית של מומחה בתחום הרדיולוגי. יחד עם זאת, טוענים הנתבעים כי מסקנתו של פרופ’ בר- זיו, הינה בגדר חוכמה שלאחר מעשה שכן פרופ’ בר- זיו, בחן את הצילומים, ביודעו שהתובעת לקתה בסרטן הריאה ולכן, לטענתם, ידע מה “לחפש” בצילומים – אין בידי לקבל טענה זו.13. ראשית דבר, משהנתבעים לא תמכו טענותיהם, בחוות דעת של מומחה, כמצוות תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ”ד- 1984, אין בידם להוכיחה ובעניין זה, האמור בתצהיריהם של הנתבעים עצמם כי סביר שלא ניתן היה לזהות את הנגע החשוד “בזמן אמת”, אינו שוקל כנגד חוות דעתו של פרופ’ בר- זיו, שהרי אין אדם, לרבות מומחה רפואי, יכול להרים עצמו, כשהוא אוחז בציצית ראשו.14. זאת ועוד, הנתבעים 1 ו-2, הודו בתצהיריהם כי בעת פיענוח הצילומים, לא היו בפניהם צילומים קודמים, להשוואה. פרופ’ בר- זיו, ציין בחוות דעתו כי הפרקטיקה המקובלת, מחייבת עריכת השוואה לצילום קודם, על מנת לגלות ממצא חדש ועל אחת כמה וכמה, כשהמפענח יודע כי מדובר במעקב שתכליתו לזהות התפתחות גרורות סרטניות בריאות.15. טענות הנתבעים, בכל המתייחס לאחריותו של הנתבע 2, ד”ר פליטשינסקי, שפיענח את הצילום משנת 2002, בו נראה הנגע, בקוטר של 14 מ”מ, כתקין, נטענו בשפה רפה ויש לציין שאף הנתבעת 3, ציינה בחקירה נגדית כי כשהתובעת הגיעה, בשנת 2003, עם תוצאות הצילום:”..אני הלכתי ע] ]>

Aus diesem fakt bin ich wissenschaftliche arbeit beispiel auch mit umfangreichen auftrgen und kurzen ausfhrungsterminierungen jederzeit belastbar

קרצינומה – רשלנות רפואית?

קרצינומהאיחור באבחון/ גילוי מאוחר- רשלנות רפואית?

קרצינומה היא גידול סרטני מוצק (גושי) שמקורו תאי אפיתל המרפדים את האיברים פנימיים. ברוב המקרים הגידול הסרטני ואף הגרורות מקבלים את תכונותיהם הפיזיולוגיות מהאיבר ממנו התפתחו. כך, תאי סרטן השדגדלים מהר יותר בנוכחות אסטרוגן, ותאי סרטן הלבלב מפרישים מיצי לבלב גם אם הם מצויים בגרורה במוח.

הקרצינומות העיקריות הן סרטן השד, סרטן הריאות, סרטן הרחם, סרטן הערמונית, סרטן העור וסרטן השחלה.

תביעות רשלנות רפואית רבות מוגשות בגין איחור באבחון קרצינומה. לשאלות בנושא ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה משמאל. להלן פס”ד בנושא קרצינומה.

 

ת”א 1088/93

בפני:נ כב’ השופט מ.טלגם ס נשיא

התובעת :ב חנה וינר
נגד

הנתבעים:

.1ד”ר יעל מריק

.2ביה”ח ע”ש שיבא, תל-השומר

.3מדינת ישראל

פסק-דין

.1התובעת עברה בהיותה כבת 42שנה ביופסיה בשל גוש גדול (כ- 5סמ’ קוטרו)

שנמצא בשד ימין שלה. הוברר כי הגוש הוא גידול סרטני (קרצינומה) שחייב כריתה מלאה של השד, וזו בוצעה ב- .27.7.90התובעת אובחנה כמצויה בשלב מתקדם של המחלה (שלב iii a) ונמצאו בה סמוך לכריתה גרורות סרטניות בבלוטות הלימפה.

התובעת טופלה ביסודיות רבה בביה”ח ע”ש שיבא והנתבעת הראשונה הנחתה את הטיפול המגוון:נ טיפול כימוטרפי מונע משולב שכנויו ,cmfשארך ששה חדשים, הקרנות לאיזור הפגוע, ועיקור מונע. כמו כן ניתן לה טיפול כימוטרפי אנטי הורמוני מתמיד.

סרטן שד גרורתי משמעו סבירות להופעת גרורות סרטניות בחלקי גוף שונים. ואכן

הופיעו גרורות כאלה, שאותרו הן על פי תלונותיה והן ע”י בדיקות שונות; בדיקות לגלוי עליה ברמת סמני המחלה (cea), צילומים, והדמיות . .c.tהגרורות נתגלו כאמור בלימפה ולאחר מכן בירך ובעמוד השידרה, ולאחרונה (פברואר 94) גם בכבד. בדיקות נעשו לתובעת גם כשהתעורר חשש לגרורות שלא התאמת אח”כ – בכתף, ובדרכי העיכול, כולל c.tבראש בעקבות תלונה על כאבי ראש.

יש לציין את העובדה שהתובעת הגיבה בצורה חיובית להקרנות וטיפולים ואלה נעשו ביעילות ובמסירות; גרורות שאותרו הושפעו מן ההקרנות – ונסוגו. כתוצאה מכך התובעת האריכה ימים מעבר לתחזית הראשונית, ומצבה הגופני היה יחסית טוב; תחזית רופאיה היתה לתוחלת חיים של כשנתיים בלבד מהגילוי, מבוססת על חציון סטטיסטי של נפגעים מסוגה, עינינו הרואות שתחזית שו נתרצתה לטובה והתובעת עימנו, גם כתוב ארבע שנים מהגילוי.

התובעת גם עבדה ופירנסה את ילדה (בהיותה משפחה חד-הורית) ובזאת המשיכה לדבריה גם בתקופה שאותרה בה מחלתה והיא עברה ניתוח וטיפולים אונקולוגיים מעייפים – כי באופן כללי הרגישה טוב. ביולי 1992אף נועצה ברופאה הנתבעת אם ראוי לה לנסוע לביקור בארה”ב – ומשנענתה בחיוב נסעה לשם וחזרה בראשית אוגוסט .1992

.2נושאו של משפט זה הוא גרורה אחת שלא אותרה אלא לאחר שגרמה נזק קשה,

בחלקו בלתי הפיך, לעמוד השדרה. התובעת טוענת שניתן היה לאתר אותה גרורה אילו שמה הנתבעת ליבה כהלכה להגדלה מסויימת בחלק הקרוי פדיקל pedicleבחוליה מותנית 3- ,lהגדלה שנראתה בצילום רנטגן ב-.27.10.91

התובעת טוענת שבהתעלמות הרופאה מן הסיכון של היות ההגדלה תוצאה של גרורה

סרטנית – היא חדלה מלנקוט בטיפול המתבקש נורמטיבית – נתלתה בהשערות בלתי

מבוססות ובכך החמיצה את השעה לעצור את הגידול בעודו באיבו. אין חולק שמשנתגלה

הגידול הוא טופל במהירות וביסודיות, תוך אישפוז – ונסוג.

במאי 92’ בוצעה בדיקה שגרתית של סמני מחלה (cea) והתוצאה שהתקבלה ביוני 92הראתה עליה ברמת הסמנים. זו עילה לחפש אחר גרורות העשויות להתפחת ולעצור את התקדמותן, אך הנוהג בביה”ח שהעידו עליו (ואין חולק) הוא שלא לסמוך על בדיקה אחת שעשויה להיות נגועה בטעות, אלא לבצע בדיקה חוזרת, וכך נעשה. מאחר שהתובעת עמדה בפני נסיעה לארה”ב והנתבעת לא ראתה למנוע את הנסיעה – סוכם על דעתה שהבדיקה החוזרת של ceaתבוצע מיד, ועד לחזרתה יוזמן תור להדמיית . C.tבעמוד השדרה שתבוצע מיד עם שובה, ובינתיים תגיע התשובה מהבדיקה החוזרת של .ceaהתשובה בבדיקת הסמנים היתה ’חיובית’, ההדמיה ובדיקה נוספת של מיפוי עצמות נערכו תוך ימים מחזרת התובעת ארצה. ההדמיה ב- c.tגילתה ’תהליך תופס מקום’ בחוליה המותנית השלישית ו’הרס חוליה’ (רישום מעקב 12.8.92). התובעת הוקרנה ואח”כ אושפזה למשך שבועיים וכאמור הטיפול המיידי בהקרנות הועיל לה, התהליך נעצר ואין לה כיום תופעה של שיתוק בגפיים התחתונות שהיתה צפויה אילו נמשך התהליך.

.3טרונייתה של התובעת מתבססת בעיקר על כך שבעקבות תלונות על כאבי גב

בספטמבר 91נערכו אמנם באוקטובר (21.10.91) אמנם הבדיקות המתבקשות לאלתר,

היינו צילום רנטגן ומיפוי עצמות, ואולם התוצאות לא היו אמורות להניח את דעת

הרופאה (’תקינות’ – כרשום בגליון המעקב) אלא להעמידה על המשמר באיזור זה

דווקא ולחייבה להמשיך במעקב. בדיקת רנטגן איננה סוף פסוק לצורך איתור גרורות

והדמיית . C.tיש לה דיוק אבחנתי הרבה יותר גבוה ויש להזקק לה מקום שקיים חשד

נקודתי לקיום גרורה.

מה היו תוצאות אלה? תוצאות מיפוי עצמות מ- 22.10.91היו:ב

“קליטת יתר מעט מוגברת באיזור פרק כתף שמאלי, אי סדירות וקליטת יתר דיפוסית בחוליות מתניות ובעיקר 3-2- .lהנ”ל ייתכנו על רקע דגנרטיבי… “.

ותוצאות בדיקת הרנטגן מ-27.10.91:ו –

“הגדלה של הפדיקל השמאלי ב-3-L”

אבחנתו של הרנטגנולוג היתה שהצילום מראה מצב תקין. אין אבחנה בגרורות (כמו למשל בת/13, שנעשה יותר מאוחר). תמצית טענות התובעת וב”כ הן, כי התוצאות האמורות היו צריכות להדליק אצל הרופאה הנתבעת נורה אדומה, משום שהיא, ששלחה את החולה לצלום מחמת תלונותיה – היתה צריכה להיות דרוכה וערה גם לאותה הגדלה בפדיקל, שהוא הגשר המפרקי האחורי המחבר בין חוליות עמוד השדרה באופן אנכי.

ההגדלה כשלעצמה, מודה ד”ר בירן המומחה מטעם התובעת, אינה אומרת בהכרח שקיימת מחלה – אבל העובדה שהחולה סובלת מסרטן שד שכבר נתן גרורות לימפטיות, העובדה שהשלד הוא מועמד מיידי להפגע מגרורות, ושהחולה מתלוננת על כאבים בעמוד השדרה המתנ

י – חייבו שליחתה לבדיקת . C.tמיד כאשר נצפתה הגדלה של חלק כלשהו של השלד, ובמקרה זה של הגשר בין חולייתי.

.4אודה שקשתה עלי ההכרעה בשאלת האחריות יותר מן הרגיל בתביעות על רשלנות רפואית. הרופאה-הנתבעת כל כך הגדילה לעשות בטיפולה בתובעת:נ קיימה טיפול מונע אפקטיבי שהביא את התובעת עד הלום (בניגוד לתחזיות הסטטיסטיות), קיימה מעקב

מתמיד אחר כל תלונה שלה, קיימה בדיקות מקיפות ומעמיקות מידי חודש או חדשיים וערכה בדיקות כאלה בכל תלונה, ובחלק מהתלונות לא העלו הבדיקות ממצא; שלא לדבר על כך שהטיפול המיידי בגרורה משנתגלתה היה יעיל ואפקטיבי.

מה שנראה לי שגרם לאי עריכתן של הבדיקות בהזדמנות הראשונה הוא ההערה של הרנטגנולוג, (מי שאין לפניו חולה לבדקו אלא צלום לפענחו) – הערה שהיא נכונה מסתמא לגבי הממצא הרנטגני, שהמצב שנראה בצלום “יתכן שהוא על רקע דגנרטיבי” (ניווני).

אין לי ספק שמידע זה הועבר ע”י הרופאה לתובעת, הן לאלתר והן כשהגיעה

בבדיקות מאוחרות יותר והזכירה את הכאבים באיזור זה. לחולה מוכת סרטן העוברת הקרנות לא חסרות סיבות לתלונות, והתובעת העלתה שורה ארוכה של כאבים:ב בצוואר, בכתף, בירך, ברגליים, בסינוסים, בראש, במתניים ואחרים, ושל לחצים (עצירות). הממצא ש”יתכן” שלחלק מהם יש ’רקע ניווני’ ואין צורך להתעסק בהם בהקשר לסרטן בוודאי הקל במידת מה על הרופאה ועל החולה כאחת.

זו השערתי – אך העובדות שעלי לקבוע לצורך ההכרעה הן שהיה בצלום מאוקטובר 91ממצא שחייב את הרופאה לחזור ולבדוק ענין זה, אם לא מיד כי אז במעקב צמוד ומתמשך. אני קובע כמו כן שאי הופעת רישום על תלונות בדבר כאבים בגב אינו מעיד שלא היו תלונות כאלה.

מקבל אני עדות התובעת שהיא התלוננה (בין היתר, לדעתי) על כאבים גם באיזור זה – אלא שהקונספציה בדבר השינויים הניווניים השתיקה והיסתה תלונות אלה כל זמן שלא הפכו הכאבים לענין מרכזי, והיינו בכל תקופת ההתפתחות של הגידול. העובדות הן איפה שהופיעה הגדלה באחד חלקי השלד, הגדלה שעוד איננה בגדר מחלה, והנתבעת לא קיימה מעקב וערנות לאפשרות שזו תחילתה של גרורה נוספת.

השאלה שהיתה טעונה פתרון היא אם התגובה של הרופאה הנתבעת לעובדות היא טעות שהיא בגדר הנורמה של רופא המטפל במקרה קשה ותובעני, טעות שנגרמה עקב שיקול מוטעה שהתופעה היא תוצאה מינוון, טעות שהושרתה בנתבעת ע”י הממצא הכתוב של הרנטגנולוג המומחה לדבר? או שמא תגובה כזו חורגת מן הנורמה ומגדר ה’טעות הסבירה’, והפכה להיות שגגה בת פועל נזיקי?

בהכריעי בשאלה זו שיוותי לנגדי את הטעון, שאין לדרוש מרופא ’חכמה שלאחר מעשה’ וש’שיקול דעת מוטעה’ בתום לב הוא בגדר טעות אנושית, ושלא כל טעות מהווה רשלנות (ת.א. חיפה 912/60פס”מ לג’ 309שצוטט ע”י ב”כ הנתבעים וכן את דברי כב’ השופט בכור בענין רמון נ.מאוטנר ע.א. 705/78ש”אין להרחיק לכת יתר על המידה בהטלת אחריות בתביעות נזיקין נגד רופאים… (כיון ש) אחרת אנו עלולים לפגוע בהתפתחות ובשימוש הנאות במדע הרפואה – שהוא ערך סוצאילי ממדרגה הראשונה”. למרות שיקולים אלה ולמרות התחושה הקשה שהנתבעת שבפני הגדילה לעשות עם התובעת לפני ואחרי אבחנה זו, ולאחר שקראתי בעיון את רישומי המעקב הרפואי ולאור טיעוניו של ב”כ התובעת – שוכנעתי ששגגתה של הנתבעת חרגה מגדר הנורמה הרפואית המתבקשת בנסיבות ומקימה לתובעת עילת נזיקין כנגד הנתבעת ומעבידיה, בית החולים והמדינה.

.5נראה לי שבמישור המושגי לא הרי מעקב אחרי חולה רגילה שהתלוננה על כאבי גב ונשלחה לצלום, כי הרי מעקב אחרי חולה בעלת היסטוריה כשל הנתבעת. במקרה של חולה רגילה ניתן להסתפק בממצא הסטנדרטי של הרנטגנולוג שאינו מכיר את החולה, והרופא יוצא כדי חובתו בהסתמכו על הממצא הרנטגני המנוסח לפי הצילום ובקחתו בחשבון את ההסברים האפשריים שהציע המומחה לממצא שנצפה. אך לגבי מי שעברה

כריתת שד, והוכח שהסרטן שפגע בה כבר פשה והשליח גרורות אין זו טעות גרידא

לסמוך על ממצא סטנדרטי ועל אפשרות מרגיעה; הנורמה המתחייבת לדעתי היא ערנות

ודריכות לכל אפשרות של הופעת גרורה נוספת.

צרוף של תלונה על כאב עם הסטוריה כזו ועם הגדלה של חלק כלשהו בשלד מחייב איפא, כנורמה, עריכת כל בדיקה מדוקדקת שבהישג ידו של הרופא. מחדל מלבצע בדיקה מצויה כמו . C.tמקים איפא אחריות מושגית לפגיעתה של התובעת.

גם חולה שטופל במסירות לכל אורך דרך היסורים שעבר זכאי להגנה בפני עוולת

רשלנות שארעה למטפל המסור, וזכאי לפיצוי על תוצאה שפגעה בו וגרמה לו נזק.

ולמקרה הקונקרטי – מעבר לחובה לעקוב אחרי ההגדלה החשודה ושלא להסתפק בהנחה המרגיעה שקיימת אפשרות שהכאבים מקורם ניווני – אני רואה מחדל גם בהתעלמות מסימן נוסף לסכנה והשהייתי אימותו או שלילתו. היתה לרופאה אינדיקציה נוספת במאי או ביוני 91, כשהבדיקה של cea(סמני מחלת סרטן) הראתה עליה של הסמנים, הנתבעת לא מיהרה לבצע את ההדמיה ב-. C.tאלא איפשרה דחיה של חודש ומעלה בהתירה נסיעה לחו”ל ובהזקקה לבדיקת ceaנוספת בטרם יערך בירור . .c.tהנוהג של זהירות יתר ועריכת בדיקה נוספת אינו ישיב כשמדובר בדריכות וערנות הנדרשים כאן. ברישום מיום 19.4.94(במ/1) סיכם הרופא המטפל את התיק וציין את התאריכים העיקריים החשובים להתשתלשלות כך:ו 7/90:נ כריתת השד; 5/92:ב + cea(+), מיפוי 3L(+), 8/92:ו קרינה 5-1L).

.6נראה לי שעדותו של המומחה ד”ר ענבר שזכתה להתייחסות מ

פורטת מפי ב”כ הנתבעת טוב לה שלא היתה נשמעת, שכן היא לוקה בבסיסה המוסרי והחברתי, ומי שנוהג על פי עצתו של מומחה זה רבה הסכנה שיזנח את חובתו כרופא, ויתרשל בנקיטת אמצעים להרחיק את מותו של החולה ולשמור על איכות חייו ככל האפשר.

תמצית גישתו של ד”ר ענבר שהוגשה בנ/1, ועוגנה בעדותו בפני, היא שעל פי

הידע הרפואי הקיים מחלה גרורתית היא בלתי ניתנת לריפוי, ואחת דינה של חולה שמפתחת גרורות – למות ממחלתה תוך פרק זמן קצר ביותר. זו הגישה גם אם קיימות תגובות חיוביות לטיפול כימותרפי או הורמונלי, כי אלה הן תגובות קצרות מועד, שאינן משנות את העיקר ואורך החיים החציוני הצפוי הוא שנתיים מגלוי המחלה. הטיפול הניתן והאמור להינתן הוא פליאטיבי בלבד ונועד רק להקל על הסיפטומים. בהעדר תלונות אין לטפל בחולה כזה כלל כי הטיפול לא ירפא אותו ולא יאריך את חייו. רק בהופיע סימפוטמים וכאבים צריך לטפל בהם נקודתית.

לשמחתי הרבה עלי לציין שהטיפול בחולה זו חרג לחלוטין מחוות דעתו המלומדת של המומחה ד”ר ענבר ומגלה טיפול מיידי ומסור לאיתור כל מקור של עליית סמני הסרטן – וטיפול באותו מקור ביעילות. עובדה היא שעברו למעלה מארבע שנים (כפליים מהחציון) והתובעת עודנה עימנו ועובדה נוספת היא שגרורות אלו דווקא, שגרמו לכאבים, טופלו ונסוגו. כיצד טוען איפה המומחה שטיפול בחולה גרורתי הוא פליאטיבי בלבד? והרי הוא עצמו מעיד (בעמ’ 21לפרטיכל) שהקרנה נקודתית בחוליה היתה עשויה למנוע התפתחות המצב ולעזור(!)

שוכנעתי שהרופאה הנתבעת גם לא הלכה בדרך זו ולא שקלה שיקול מוטעה כזה, ולא הניחה שאין לה צורך לעקוב אחרי סימן חשוד ושאין עליה חובה לעקוב אחרי כל סימן של התפתחות אפשרית של גרורה ולהלחם בה. שגגתה, כפי שקבעתי לעיל היתה בכך שלא היתה דרוכה לקשר בין התלונה על כאב לסימן שנמצא בצלום הרנטגן (הגדלת הפדיקל) ולא פעלה להמשך המעקב אחרי סימן זה, וכך הניחה לו לגדול עד כי גרם לנזק. היה מקום לטיעונו של המומחה אילו הוצג כנוהג נורמטיבי שונה שהרופאה שקלה ובחרה לנקוט בו; אך כזאת לא נשקל כלל.

אינני יודע אילו שיקולים הביאו את הדוגלים בשיטתו של ד”ר ענבר לצמצם כדבריו את המעקבים הצפופים, ולהסתפק במעקב קליני פעמיים-שלש בשנה (כאמור בחוות דעתו וב- 5refשהוא מביא). לא מעטים השיקולים הספרטניים המוכיחים בעליל שההשקעה בטיפול בחולים מסויימים או בנכים חשוכי מרפא אינה יעילה ואינה מועילה, ובודאי אינה כלכלית, ואולי היא באה על חשבון חולים אחרים. בית המשפט אינו הפורום שהחברה והמדינה נתנו בידיו את ההכרעה בשאלות מוסריות ופילוסופיות הרות-עולם אשר כאלה. על בית המשפט מוטלת חובה אחת, לפסוק על פי הדין אם ניתן היה למנוע את הפגיעה בתובע ואת הנתבע הוא האחראי לכך שמניעה כזו לא נעשתה; בהתקיים אלה – על בית המשפט לשום את נזקו של התובע ולהורות על פיצויו.

במקרה של חולה זו הוכח בעליל שגלוי מוקדם של התפתחות הגרורה היה מקדים את נסיגתה (שהושגה משנתגלתה באוגוסט 92) – ועל כן הפגיעה בעמוד שדרתה היתה נמנעת. משקבעתי שבמעקב הנדרש לפי הנורמות ניתן היה לנתבעת למנוע את הפגיעה ­קמה האחריות לנזקיה של התבועת ואני מחייב איפא את הרופאה, את בית החולים, ואת המדינה, באחריות לקרות הנזק המיוחד לעמוד השדרה של התובעת.

.7בשאלת שעור הנזק קשה ההכרעה לא פחות מבשאלת האחריות.

(א) בדקתי בתיק הרפואי (במ/1) ומצאתי שאכן הוחמר מצבה של התובעת מאז האשפוז באוגוסט 92ועד היום. אך כיצד להבחין בין ההחמרה הנובעת מהתפתחות מחלת הסרטן שתקפה אותה לבין התוצאות של הפגיעה של אותו סרטן שלא אותר במועד בעמוד השדרה?

עיינתי ארוכות בתיק הרפואי ומצאתי שאכן היו הבדיקות של התובעת מפוזרות תחילה, במשך השנתיים הראשונות לאחר הכריתה, במרווחים של חודש אופילו חדשיים. מכאן ואילך באים אישפוזים, ולאחר מכן בדיקות ובקורים למעלה מפעמיים כל חודש, עד דצמבר 92, כארבעה חדשים מרוכז הטיפול בעמוד השדרה המותני, מינואר 93מוזכרים בתרשומות קשיי נשימה ובעיקר כאבים ולחץ בצוואר, פגיעה בריריות וחולשה כללית (“אינה מסוגלת לעמוד בטיפולים השבועיים”). רק כשנה לאחר הטיפול בעמוד השידרה המתני מגלה מיפוי העצמות החוזר שיפור (ב- 20.4.93ואח”כ ב- 19.7ולבסוף ב-7.9.93). תלונות על כאבים בצוואר בכתף ובגב העליון מופיעים ברישומי שנת 93- 10פעמים, ותלונות על כאבים במתניים – רק פעמיים. לעומת זאת נרשמו צרבת, בחילות, פגיעה בריריות וחולשה כללית, עד כי ב- 15.2.94מופיעים 2מוקדים בכבד. לעומת זאת ב- 6.3נרשם “עדיין כאבים בשלד וגם במותן מימין”. החמרה בקליטה ב- 3lעם תמט והרס”.

ובאותו חודש מוקרנות מחדש חוליות המתניים (1S-1L). אין לי ספק שהתובעת החזיקה מעמד בשנתיים הראשונות לאחר הכריתה ואף עבדה והשתכרה בין כעובדת עירית ראשל”צ בין כמורה בקונסבטוריון הן כמורה פרטית לפסנתר. אמנם פרט לעדותה שהשתכרה כך כ-500, 4ש”ח לחודש אין תימוכין לעיקר ההכנסה הנטענת – אך הדברים לא נסתרו. הבעיה היא שכאשר סרטן פיתח גרורות (וגרורות היו כבר בלימפה בעת הכריתה, יולי 90) אין כל דרך לעצור את הופעת הגרורות ואפשר רק להלחם בהן בהופיען ולהסיגן בטיפול נקודתי, כאשר החולה מגיב חיובית להקרנות. הופעת הגרורות בכבד בפברואר 94והופעת גרורות קודמות בירך ובחוליה – מעידות שהתהליך נמשך אף כי הוא מושפע מטיפול ונתון לעיכוב. ההזקקות הגוברת לטיפולים, הקרנות ובדיקות אחרי שנתיים

מגילוי המחלה – הם בוודאי תוצאת המחלה והמחדל האמור יכול להתיחס רק לגרורה המיוחדת הזו בחוליות הגב המתניות. הפגיעה בכבד שאין לה קשר לחוליות, וגלויי החולשה וההרגשה הרעה שנרשמו החל בספטמבר 1993ובמיוחד בדצמבר 93ובפברואר 94אין לזקפם על הגורם נשוא

משפט זה. ובכן, לפנינו מחלה ממארת שטיבה שהיא מפחיתה את כח העמידה

של החולה – עד הכרעתו, והתפתחות מחמיה כזו הופיעה בודאות כ- 3שנים אחרי

כריתת השד. אני מניח איפא שאילו אובחנה תחילתה של הגרורה בחוליה במועד. היינו שנתיים אחרי הכריתה, היתה התובעת מסוגלת להמשיך בעבודותיה שנה נוספת (בהתחשב גם באישפוז ובטיפול להסגתה של אותה גרורה).

(ב) אשר לשיעור הכנסותיה, נראה לי שסגירת הקונסבטוריון ופיטורי המורים באוגוסט 1992היו בוודאי משפיעים לרעה על הכנסותיה – אך יתכן גם שהיתה ממשיכה בעבודה למעלה משנה. מאידך, צודק ב”כ הנתבעים שההקרנות והטיפולים הכימותראפיים השפעתם מצטברת ומחמירה, והתובעת ציינה אותם בעצמה כגורם לכך שהפסיקה ללמד תלמידים – ’כי לא עמד בה כוחה להתמיד בשיעורים’. גם כאן התמונה מעורבת, פגיעה בחוליות הגב אינה מאפשרת ישיבה ממושכת ליד הפסנתר והחולשה הכללית בוודאי מושפעת הדדית ממצב הגב.

(ג) לאור כל אלה החלטתי לנקוב בסכום פיצוי גלובלי על הפסד ההשתכרות בעבר בסך 000, 60ש”ח כשאני לוקח בחשבון גם את החלטתי שלא לפסוק סכום כלשהו בגין הפסדי השתכרות סכויים לעתיד. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה מיום 1.9.93ועד תשלומו בפועל.

(ד) אשר לצורך בעזרת הזולת לא הוכח שימוש כלשהו בעזרת הזולת וב”כ התובעת מעתיר על ביהמ”ש להשתמש בשודא דדיינא (הערכה של השופט) אך אני נזהר מלהגזים בנדיבות על חשבון הנתבעים (שמא יהפוך השודא בשורוק לשוד בחולם) ואני קובע סכום גלובלי של 000, 20ש”ח בלבד לעזרה כזו בעתיד. הפיצוי על כאב וסבל חייב להתחשב אם כך בכאב הקשה של פרוץ הפגיעה בחוליות (ואני מאמין לתובעת שתארה כאב זה ככאב איום), ובעיקר בעובדה שפגיעה מיותרת זו נוספה למצב הכללי הרעוע של התובעת החולה והפכה אותה לנכה במובן זה שבקומה מן האישפוז והמשכב משך שלשה חדשים מצאה עצמה בעלת גב רגיש, מוגבלת בתנועותיה, חוששת להרים כל משא, ולהתכופף וכדומה.

5129371 נראה לי שאין להתעלם גם מן העובדה המתועדת בתיק במ/ 1שב- 6.3.94נרשם שהיא “עדיין סובלת מכאבים בשלד וגם במותן מימין”, ולאחר מכן נרשם שיש החמרה במצב החוליה נשוא משפט זה 3l”עם תמט והרס”, והיא נצטוותה על מנוחה מוחלטת ולאחר מכן אושפזה והוקרנה במשך 5ימים. ככל שניתן היה לאתר ולמנוע סבל זה ונכות זו – מתחייב פיצוי על כאב וסבל בשעור – 000, 70ש”ח.

בסך הכל עומד הפיצוי על סך 000, 150ש”ח ולכך יווספו שכ”ט עו”ד בסך 000, 30ש”ח בצרוף מע”מ וכן ריבית והפרשי הצמדה על הסכומים שלא נפסקה לגביהם ריבית לעיל – מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן והודע היום 15/11/94 במעמד עוה”ד צוקר ושמגר.

נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח

Denn aus dieser Quelle ich bin berzeugt davon, worte sind wie brcken, sie verbinden