תביעה על קרם ברחם במהלך לידה- פס"ד

 

בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

 

ע”א 3062-07 דמרי ואח’ נ’ בית חולים אסף הרופא ואח’

בפני

כב’ השופטת אסתר קובו, סגנית נשיאה

כב’ השופטת מיכל רובינשטיין, סגנית נשיאה

כב’ השופטת צ’רניאק

המערערים

1.נורית דמרי

2.איציק דמרי

נגד

המשיבים

1.בית חולים אסף הרופא

2.ד”ר יפעת וינר

3.ד”ר אורי זילבר

4.משרד הבריאות-לשכת היועץ המשפטי

פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום תל אביב יפו, (כב’ השופטת בלהה טולקובסקי) בת.א. 102464/01. במסגרת הערעור התבקש בית המשפט לבטל את החלטת בית משפט קמא מיום 8/5/07, לפיה נדחתה תביעת המערערים, דמרי נורית ודמרי איציק (להלן:”המערערים”) ונקבע, כי לא עלה בידיהם להוכיח קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין הלידה השנייה של המערערת 1 לבין הקרע ברחמה, שארע בשבוע ה – 18 להריונה השלישי.

°

רקע עובדתי

המערערת 1, ילידת 1970 ובעלה,המערער 2, נישאו ביום 3/3/93. לבני הזוג ילדה אחת, ילידת 1995 שנולדה בניתוח קיסרי (להלן:”הלידה הראשונה”).

במהלך חודש יולי 1997 הרתה המערערת בשנית וביום 16/4/98 התקבלה המערערת ללידה בבי”ח אסף הרופא (להלן:”הלידה השנייה”). במהלך הלידה התעורר קושי בחילוץ סנטר העובר ונוצר מצב של פרע כתפיים (כליאת כתפיים). המיילדות והרופאים ניסו לחלץ את העובר בשיטת Mcroberts

— סוף עמוד 1 —

(להלן:”שיטת מק’רוברטס”) , אך ניסיון הצוות הרפואי לא צלח והעובר ממין נקבה , במשקל 3280 גרם , נפטרה מיד לאחר הלידה.

כחודשיים לאחר הלידה השנייה, הרתה המערערת פעם נוספת (להלן: “הלידה השלישית”). ביום 2/10/98, בהיותה בשבוע ה- 18 להריונה, התאשפזה המערערת בבית החולים עקב כאב עז ופתאומי בבטן התחתונה, חולשה ועילפון. מצבה הוסיף להתדרדר, לחץ הדם ירד והיא נכנסה למצב של הלם. המערערת הובלה לניתוח בטן חוקר במהלכו נמצא דם רב בחלל הבטן, העובר והשלייה נמצאו מחוץ לרחם, אובחן קרע לאורך כל הרחם ,הרחם היה הפוך כשדופנו הפנימית מופשלת כלפי חוץ וכתוצאה מכך נפטר העובר. במהלך הניתוח הפכו המנתחים את הרחם ותפרו את הקרע לכל אורכו במטרה לשמרו. הליך הניתוח היה תקין והתובעת שוחררה לביתה ביום ה – 6/10/98.

בתאריך 21/11/00 עברה המערערת בדיקת אולטרה סאונד (US) להערכת חלל הרחם. תוצאות הבדיקה הראו חלל רחם תקין ושחלות תקינות, ללא מעבר דרך החצוצרות – עקרות מכנית , עובדה שבגינה המערערת אינה יכולה לשוב ולהרות באופן טבעי. קיימת אפשרות של הפריה חוץ גופית, אך קיים סיכון באשר לסיכויי ההריון וחיי המערערת, לנוכח אפשרות לקרע חוזר של הרחם.

המערערים הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי במסגרת תיק ת.א. 2105/99 ועתרו לפיצויים הן בגין הנזק מהלידה השנייה שהסתיימה במות העובר והן בגין מצבה של המערערת כתוצאה מהקרע ברחם שנגרם במהלך ההריון השלישי. הדיון שהתנהל בבית משפט מחוזי, בפני כב’ השופטת גרסטל, פוצל בהסכמת הצדדים לשני שלבים. בשלב הראשון, פוצו המערערים על מות העובר בלידה השנייה – בסך כולל 331,306 ₪. בשלב השני, בדיון בסוגיית הקשר הסיבתי שבין הלידה השנייה לבין הקרע ברחם בלידה השלישית ותוצאותיו, סוכם כי הדיון יועבר לבית המשפט השלום.

ב. עיקרי טענות הצדדים וחוות דעת המומחים:

עיקרי טענות המערערים:

המערערים טענו, כי לאחר הלידה השנייה עוד לפני שחרור המערערת מבית החולים היה על רופאיה לבצע בדיקות ולוודא כי הפרוצדורה שעברה לא הותירה כל נזק. אי ביצוע בדיקות אלו הוא בבחינת מעשה רשלני. עוד טענו, כי ההמלצה שניתנה למערערת על ידי רופאיה, לנסות ולהרות מיד לאחר הלידה השנייה העמידה אותה בסכנת חיים וגרמה לאיבוד עובר נוסף.

אי ביצוע בדיקות כגון: ביופסיה , בדיקה מיקרוסקופית, בדיקת חלל הרחם למערערת בטרם שחרורה מבית החולים לאחר הלידה השנייה ורישום לקוי בגיליון הלידה מהווים חסר ראייתי בתביעת המערערת והם תוצאה של התרשלות המשיבים. אשר על כן, יש להעביר את נטל הראיה אל כתפי המשיבים, להוכיח כי לא הייתה התרשלות.

— סוף עמוד 2 —

המערערים טענו, כי יש מקום להחיל את הכלל הראיתי “הדבר מדבר בעדו”, המלמד, כי ההסתברות לגרימת הנזק הראיתי כתוצאה מהתרשלות במהלך הלידה השנייה עולה על ההסתברות להעדר קשר בין הלידה השנייה ובין הקרע ברחם.

לשיטת המערערים טעה בית משפט קמא בקביעתו, כי לא הוצבה תשתית ראייתית מספקת לצורך קיומו של קשר סיבתי – הסתברותי, היות ובהעדר הביופסיה ובדיקה מיקרוסקופית לא ניתן לשלול בבירור את האפשרות, כי הקרע ברחמה של המערערת נגרם כתוצאה מהשתרשות נמוכה של השלייה עם או ללא חדירה לדופן הרחם. המצב הוגדר כאותם מצבים בהם מתקיימת “סיבתיות עמומה” ועל כן די בהוכחה הסתברותית בשאלת קיומו של קשר סיבתי.

קיימת תשתית ראייתית מספקת לעניין ההסתברות לגרימת נזק כתוצאה מהתרשלות המשיבים במהלך הלידה השנייה, כך שקיימת אי ודאות מובנית מי מבין גורמי הסיכון גרם בפועל לנזקה של המערערת.

בית משפט קמא הותיר את סיבת הקרע ברחם המערערת כבלתי מבוררת, היות והמומחים (הן מטעם המשיבים והן מטעם המערערים) פרטו מספר גורמים שעשויים היו להסביר את היווצרות הקרע. המערערים טענו, כי בהעדר הכרעה בין המומחים צריך הספק לפעול לטובת המערערים וזאת לאור חוו”ד פרופ’ י. שנקר, מומחה מטעם המערערים (להלן: “פרופ’ שנקר”) ולאור טענתם, כי על פי נסיבות המקרה מתהפך נטל השכנוע.

המערערים טענו, כי חוות הדעת של פרופ’ חיים אברמוביץ (להלן:”פרופ’ אברמוביץ”), מומחה מטעם ביהמ”ש, אינה אובייקטיבית ונגועה במשוא פנים ולכן אין לקבלה.

חוות דעת מטעם המערערים:

פרופ’ יוסף שנקר, בחוות דעת מיום 15/8/00 קבע, כי הסיבה לקרע ברחם המערערת במהלך ההריון השלישי נעוצה בקרע סמוי שלא אובחן בלידה הקודמת שהייתה, כאמור, לידה טראומתית. בחוו”ד משלימה מיום 12/2/01, שהוגשה על ידי פרופ’ שנקר כתגובה לחוו”ד פרופ’ פייזר, מומחה מטעם המשיבים, ציין פרופ’ שנקר, כי במהלך הלידה השנייה אשר כללה ניסיון ממושך לשחרור העובר ממצב של כליאת כתפיים, בשיטה המכונה “מק רוברטס”, פעולה הכרוכה בהפעלת לחץ רב על קרקעית הרחם. לחץ מסוג זה, נטען, עשוי לגרום לאישה הנמצאת בלידה בפתיחה גמורה במשך שעתיים להיווצרות קרע שלם או חלקי, כפי שקרה במקרה הנדון.

עיקרי טענות המשיבים וחוות דעת המומחים:

— סוף עמוד 3 —

המשיבים טוענים, כי במסגרת תביעת המערערים שהוגשה לבית המשפט המחוזי בת.א. 2105/99 פוצו המערערים בגין הלידה השנייה שהסתיימה במות העובר, בסך כולל של כ- 331,306 ₪, במסגרת פשרה שהושגה בין הצדדים ומבלי להודות בחבות מצד המשיבים. לפיכך, המערערים אינם זכאים לפיצוי כפול בגין אותה עילת תביעה.

במסגרת פסק דינו המפורט של בית משפט קמא הוכח, כי לא ניתן לבסס קשר סיבתי בין הלידה השנייה של המערערת לקרע ברחם שארע בהריונה השלישי וכי הטיפול הרפואי שקיבלה המערערת היה סביר ומיומן. עוד טענו המשיבים, כי טענות המערערים מובאות ללא שום אחיזה בחומר הראיות, תוך התעלמות מוחלטת מקביעותיו של המומחה אשר מונה על ידי ביהמ”ש והתבססות על חוות דעת פרופ’ שנקר, אשר נמצאה כבלתי אמינה לאור העובדה, כי לאבחנותיו לא נמצאו תימוכין בספרות הרפואית המקובלת.

המשיבים דחו את טענת המערערים, כי אי ביצוע בדיקה לאחר הלידה השנייה יש בה בכדי להצביע על אי אבחון הנזק שהוביל להסתבכות הלידה השלישית. הוכח, כי כל הבדיקות שעברה המערערת לאחר הלידה השנייה ובמהלך המעקב אחר ההריון השלישי עד להופעת הקרע ברחם היו תקינות לחלוטין ולא היה שום רמז לקרע ברחם. יתירה מזאת, מומחה מטעם ביהמ”ש פרופ’ אברמוביץ וכן פרופ’ שנקר, המומחה מטעם המערערים קבעו בחקירתם הנגדית, כי לא היה צורך לבצע בדיקה של חלל הרחם לאחר הלידה השנייה.

המשיבים טענו, כי לא ניתנה למערערת כל המלצה רפואית לשוב ולהרות וגם המערערת עצמה הודתה במהלך שמיעת הראיות, כי אף אחד מהצוות הרפואי לא נקב מועד בו כדאי לה לשוב ולהרות. לא זאת אף זאת, לא הובאה על ידי המערערים כל תמיכה מהספרות הרפואית המקובלת לפיה, בנסיבות העניין, לא מומלץ ליולדת לשוב ולהרות לאחר הלידה השנייה. לפיכך לא היה מקום להמליץ למערערת להימנע מכניסה להריון נוסף במשך תקופה מסוימת לאחר הלידה השנייה.

המשיבים טענו, כי המערערים לא הצליחו להוכיח כי לאור נסיבות המקרה יש להעביר את נטל השכנוע לפתחם של המשיבים בדבר הקשר הסיבתי – עובדתי בין הלידה השנייה והקרע ברחם בלידה השלישית.

חוות דעת המומחה מטעם המשיבים:

— סוף עמוד 4 —

פרופ’ מ. ראובן פייזר (להלן: “פרופ’ פייזר”), בחוות דעת מיום 28/8/01 קבע, כי הגורם לקרע ברחם במהלך הלידה השלישית הוא השרשה נמוכה של השליה, באזור צלקת הניתוח הקיסרי מהלידה הראשונה.

חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט:

פרופ’ חיים אברמוביץ, המומחה מטעם בית המשפט, קבע בחוות דעת מיום 1/12/03, כי קרע ברחם הינו אחד הסיבוכים הנדירים והחמורים במיילדות. הסיבות להיווצרות קרע ברחם אינן ידועות וקיימים מספר גורמים אשר עלולים לסייע בהיווצרותו, כגון: צלקות רחמיות , השרשה נמוכה של השלייה עם חדירה של השלייה לדופן הרחם , קרע ספונטאני ללא צלקת קודמת, חבלה בהריון, פעילות תוך רחמית בלידה וולדנות גבוהה.

במקרה דנן ציין פרופ’ אברמוביץ, כי היות ולא היה דיווח על חבלה כל שהיא במהלך הריון המערערת יש בכך כדי לשלול את התקיימות הגורמים הבאים: חבלה בהריון, פעילות תוך רחמית בלידה וולדנות גבוהה. ביחס לצלקת ברחם המערערת כתוצאה מניתוח קיסרי שעברה בלידה הראשונה, ציין פרופ’ אברמוביץ כי הצלקת הייתה תקינה וחזקה .בנוסף, הקרע ברחם לא היה באזור הצלקת אלא לאורך הצלע הימנית של הרחם, רחוק מאזור הצלקת.

גורם נוסף שנבדק על ידי פרופ’ אברמוביץ הוא השרשה נמוכה של השלייה. בניתוח נמצא, כי השלייה נפרדה ונמצאה בחלל הבטן ולא נשארה דבוקה לדופן הרחם- דבר שאינו תומך בהסבר זה כגורם להיווצרות הקרע. עם זאת צוין בחוות הדעת, כי לא ניתן לשלול בוודאות גורם זה בהעדר ביופסיה ובדיקה מיקרוסקופית של שולי הקרע.

לסיכום קבע פרופ’ אברמוביץ, כי לאור האמור לעיל צלקת הניתוח הקיסרי והשרשה נמוכה של השלייה, אינן מספקות הסבר להיווצרות הקרע. לדעתו של פרופ’ אברמוביץ מדובר בקרע ספונטאני ללא גורם מסייע.

פרופ’ אברמוביץ שולל בחוות דעתו את ההסבר לקרע שניתן על ידי פרופ’ שנקר, לפיו הקרע הוא תוצאה של לחץ שהופעל על האזור במהלך הלידה השנייה. על פי קביעתו אין להשערה זו כל בסיס בתיעוד רפואי ובספרות המקובלת.

ממצאי בית משפט קמא:

על פי החלטת כב’ השופטת גרסטל , מיום 5/9/01 , אושרה הסכמת הצדדים לפיה המדינה – משרד הבריאות (נתבעת 4), מקבלת על עצמה את האחריות למעשי ו/או מחדלי הצוות הרפואי, בקשר עם האירועים נושא התביעה.

— סוף עמוד 5 —

בית משפט קמא בחן את טענות המערערים ביחס לגורמים שהובילו להיווצרות הקרע ברחם. המערערים טענו, כי הסיבה לקרע ברחם יכולה הייתה לנבוע מכל אחד מהגורמים הבאים: מתן פיטוצין לזירוז הלידה, התארכות השלב השני של הלידה, אירוע של פרע כתפיים וחילוץ העובר בשיטת “מק רוברטס”.

בית משפט קבע, כי על פי הרשומה הרפואית שתיעדה את מהלך הלידה השנייה והובאה כראייה בפני בית המשפט, כלל לא ניתן למערערת פיטוצין לזירוז הלידה. בית המשפט מצא את הרשומה הרפואית תקינה ומלאה ולא הוכח כל העדר רישום או חוסר ראייתי.

אשר להתארכות השלב השני בלידה השנייה (כמעט שעתיים) ולחילוץ העובר בשיטת “מק רוברטס”, צוין, כי אין מחלוקת בין המומחים כי מדובר בלידה וגינאלית ראשונה של התובעת, עם אפידורל ולכן מקובל שהשלב השני של הלידה יארך עד שלוש שעות. ביחס לחילוץ העובר תוך הפעלת שיטת “מק רוברטס” קיבל בית המשפט את חוות דעת המומחה מטעמו וקבע, כי מדובר בשיטה מקובלת לחילוץ עובר באירוע של פרע כתפיים לפיה במטרה להקל על העובר מכופפים את ברכי היולדת לעבר הבטן ותוך כך מפעילים לחץ על עצם החיץ, פעולה מאפשרת את חילוץ כתפיי העובר. כאמור הלחץ הופעל על עצם החיץ ולא על קרקעית הרחם.

בנוסף, בבדיקה פתולוגית של העובר לא נמצאו שברים או חבלות שיכלו להצביע על הפעלת לחץ חיצוני ובלתי סביר שהופעל על הרחם , כפי שטענו המערערים.

להשלמת התמונה צוין, כי אין בספרות הרפואית המקובלת כל אינדיקציה לכך שהפעלת הפרוצדורה האמורה, עלולה לגרום לקרע ברחם.

בית המשפט אפוא דחה את ההסבר לקרע שהובא בחוות דעת פרופ’ שנקר לפיו המערערת סבלה מקרע סמוי ברחמה לאחר הלידה השנייה ואשר לא אובחן לאחריה, היות ולא הוכח, כי המערערת סבלה מביטוי כלשהו של הקרע ברחם כגון: דימום יתר, מחלת חום וכד’ בחודשים שלאחר הלידה ובמהלך ההיריון השני עד שבוע – 18. המערערת עברה בדיקות שונות במסגרת מעקב ההיריון השני, בדיקות שהראו התפתחות תקינה ללא ממצאים נוספים.

אי ביצוע בדיקה של חלל הרחם – בית המשפט דחה את טענת המערערים,כי אי ביצוע בדיקה של חלל הרחם לאחר הלידה השנייה הוא בגדר טיפול רפואי רשלני, זאת לאור העדרם של סימנים קליניים כגון: חום, כאבים או דימום חריג, שהיה בהם כדי לעלות חשש לקרע ברחם. במקרה דנן, לא הייתה כל אינדיקציה קלינית לבצע בדיקה של חלל הרחם לאחר הלידה ומוסכם על המומחים כולם, כי בפרקטיקה המקובלת אין חובה לבצע בדיקה זו. מכאן שהמשיבים לא התרשלו באי ביצוע הבדיקה האמורה.

— סוף עמוד 6 —

המלצה לשוב ולהרות – בית המשפט קבע, כי במקרה דנן לא הוכח שהיה על משיבים להמליץ בפני המערערת להימנע מלהיכנס להריון בתקופה הסמוכה שלאחר הלידה השנייה, שכן לא הובאה כל מובאה מהספרות, התומכת בטענה כי היה מקום, בנסיבות העניין, להמליץ זאת בפני המערערת.

בהתבסס על חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, פרופ’ אברמוביץ, קבע בית משפט קמא כי יש להותיר את סיבה לקרע כבלתי מבוררת.

העברת נטל הראיה – בית משפט הבחין בין העברת נטל הראיה בגין טענה לחוסר ראייתי, לבין העברת נטל הראיה מכוח הכלל של “הדבר מדבר בעדו”.

שאלת קיומו של נזק ראייתי – העברת נטל הראיה בגין גרימת נזק ראייתי תהא מוצדקת במקום בו החסר הראיתי נגרם בשל התרשלותם של המשיבים. לאור קביעתו של בית משפט קמא, כי אי ביצוע בדיקת חלל הרחם לאחר הלידה השנייה תאם את הפרקטיקה הרפואית המקובלת, לפיה בהעדר אינדיקציה קלינית שיש בה כדי לעורר חשד לקרע ברחם, אין מקום בביצוע הבדיקה – הרי שחסר ראייתי הנובע מהעדר בדיקה זו אינו נגוע בהתרשלות ואין להעביר בגינו את נטל השכנוע למשיבים.

מעבר לכך, המערערים לא עמדו בנטל להוכיח טענתם בדבר הקשר הסיבתי – עובדתי בין הלידה השנייה והקרע ברחם כך שלא עלה בידם להעביר את נטל השכנוע לכתפי המשיבים.

אשר לאי זימון המיילדות לעדות קבע בית משפט קמא, כי לא הובהר איזה נזק ראייתי נגרם למערערים עקב כך בעוד שלא הוכח חסר ראייתי על פי התיעוד בלידה השנייה, אשר מיד לאחריה נערך “תחקיר” שתועד בזמן אמת.

הדבר מדבר בעדו – נקבע כי בעניינו, לא הוצבה תשתית ראייתית המלמדת, כי ההסתברות לגרימת הנזק כתוצאה מהתרשלות המשיבים במהלך הלידה השנייה, עולה על ההסתברות להעדר קשר בין הלידה השנייה ובין הקרע ברחם. לאור האמור, דין הטענה בדבר הכלל הראייתי “הדבר מדבר בעדו”- להידחות.

שאלת הקשר הסיבתי – לאור האמור לעיל, בית המשפט הגיע למסקנה, כי לא עלה בידי המערערים להוכיח קיומו של קשר סיבתי – עובדתי בין התרשלותם של המשיבים בניהול הלידה השנייה לבין הנזק – הקרע ברחם שארע בלידה השלישית.

על אף קביעתו בדבר אי הוכחת קשר סיבתי – עובדתי, דן בית משפט קמא בשאלת גובה הנזק וקבע, כי אילו נדרש היה לקבוע פיצוי למערערים בגין כאב וסבל, עקב אובדן יכולת המערערת להרות באופן טבעי, בשל עקרות מכנית בה לקתה, היה פוסק פיצוי בסך 500,000 ₪ לשני המערערים. בנוסף צוין, שאם וכאשר היו מחליטים המערערים להרחיב את משפחתם ובשים לב לתקנות אימוץ ילדים (תשלומים מותרים לעמותה מוכרת), התשנ”ח – 1988, היה בית המשפט פוסק פיצוי גלובלי, בסך 75,000 ₪.

— סוף עמוד 7 —

דיון והכרעה:

נסיבות המקרה שלפנינו מכמירות לב. המערערים איבדו פעמיים את פרי ביטנה של המערערת שנותרה לאחר הלידה השלישית ללא יכולת להרות שוב באופן טבעי, בשל עקרות מכנית בה לקתה. בית משפט קמא קבע, כי לנוכח הראיות וחוות דעת המומחים שהוצגו לפניו, לא ניתן לבסס קשר סיבתי בין הלידה השנייה לבין הסתבכות הלידה השלישית ומצבה הבריאותי של המערערת לאחריה.

המערערים טענו, כי נפלה טעות בהכרעה זו של בית משפט קמא וזאת לאור התרשלות המשיבים בביצוע בדיקות רלוונטיות, אשר יכלו לשפוך אור על מצבה של המערערת במהלך האירועים שנדונו בתביעתה. בעניין זה נזכיר, כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאי הערכאה הדיונית לה הוצגו הראיות והיא זו ששקלה אותן.

יפים דבריו של השופט נ’ הנדל בע”א 2087/08 אורלי מגן נ’ שירותי בריאות כללית, ע”מ 12, פסקה 6:

“ככלל, יתערב בית משפט זה בממצאיה העובדתיים של הערכאה המבררת ובקביעות מהימנות במקרים חריגים גרידא. כך, למשל, מקום בו התשתית העובדתית מופרכת או בלתי סבירה בעליל או שבולטת בפסק הדין של הערכאה דלמטה “טעות משפטית שורשית” (ע”א 6768/01 רגב נ’ מדינת ישראל, פ”ד נט(4) 625, 631). הדברים מקבלים משנה תוקף עת עסקינן במקרים בהם מבוססת התשתית העובדתית שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי על חוות דעת מומחים בתחום הרפואה (ע”א 1918/08 פולר נ’ בית חולים “העמק” ואח’ [פורסם בנבו] (28.3.2010); ע”א 2989/95 קורנץ נ’ מרכז רפואי ספיר – בית החולים “מאיר” פ”ד נא(4) 687, 695; אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית – 2009) 668).”

המומחים כולם הסכימו, כי הפרקטיקה המקובלת ביחס לביצוע בדיקת חלל הרחם אינה מחייבת ביצוע הבדיקה ליולדת בלידה רגילה לאחר ניתוח קיסרי, קל וחומר- כאשר לא הייתה כל אינדיקציה קלינית כגון: חום, כאבים או דימום חריג שהיה בהם כדי להעלות חשד אף לקרע ברחם. אי ביצוע ביופסיה ובדיקה מיקרוסקופית של שולי הקרע, נבע מרצון הרופאים המנתחים במהלך הלידה השלישית להימנע מכריתת הרחם וניסיון לתקנו במטרה לשמרו. לפיכך, גם אי ביצוע הבדיקות אינו נופל בגדר התרשלות המשיבים.

מכאן ולאור הקביעה, כי ערכאת ערעור אינה מתערבת בקביעות עובדתיות שקבעו הערכאות שקדמו לה המבוססות על חוות מומחים רפואיים- דין טענה זו להידחות.

— סוף עמוד 8 —

העברת נטל הראייה בגין חוסר ראייתי – כפי שצוין לעיל, טענת המערערים להעברת נטל הראייה בגין חסר ראייתי נדחית לאור קביעתנו, כי אי ביצוע הבדיקות האמורות אינו נגוע בהתרשלות המשיבים ואין מקום להעביר בגינו את נטל הראייה אל כתפיהם.

המערערים מעלים טענה נוספת להעברת נטל ההוכחה – טענת “הדבר מדבר בעדו”. מקובלת עלינו קביעת בית משפט קמא, כי לא ניתן להחיל כלל זה במקרה שלפנינו שכן לא הונחה תשתית עובדתית המצביעה על הסתברות שאכן קיים קשר בין הנזק שנגרם במהלך הלידה השנייה ובין הקרע ברחם להתרשלות המשיבים.

המערערים טענו, כי מאחר וקיימת אי ודאות מובנית ביחס למי מבין גורמי הסיכון המוכרים גרם בפועל לקרע ברחם המערערת, יש להכיר במצבה של המערערת כאחד מאלה בהם מתקיימת “סיבתיות עמומה” ועל כן די בהוכחת הסיבתיות העמומה כדי לשלול את שאלת הקשר הסיבתי.

בדא”נ 4693/05 בית חולים כרמל חיפה נ’ עדן מלול (להלן:”פרשת עדן מלול”) נפסק כי, ככלל, אין להכיר בחריג האחריות היחסית (כחריג לכלל מאזן ההסתברויות), במקרים של סיבתיות עמומה.

חריגה מכלל מאזן ההסתברויות תיעשה במקרים חריגים בלבד וכאשר מתקיימת הטיה סדרתית מצד המזיק כלפי ניזוקים רבים (מבחן הטיה הנשנית). כל אימת שלא עמד תובע בנזיקין בהוכחה, כי עסקינן במקרה חריג, לא תחול על המקרה דוקטרינת פיצויי הניזוק לפי הסתברות הנזק.

ראה דבריו של המשנה לנשיאה השופט א’ ריבלין בפרשת עדן מלול, ע”מ 41-42, פסקה 44:

“עד כה התמודדה הפסיקה עם העמימות הסיבתית תוך קביעת מבחנים המתמקדים במקרה הבודד, ותוך חתירה להשגת צדק פרטני. אין לכחד כי במקרים של עמימות סיבתית יש לעיתים בהחלת כלל מאזן ההסתברויות כדי לאתגר את תחושת הצדק. אולם תחושה זו אינה חזות הכול והיא עלולה, לטעמי, להטעות. לא כל המקרים של עמימות סיבתית מצדיקים חריגה מכלל מאזן ההסתברויות. על פני רוב המקרים הנדונים, כלל וָתִיק זה הוא כאמור המוצדק והראוי ביותר. חריגה ממנו מצריכה טעמים חזקים. טעמים אלה ניתן למצוא על-ידי הרחבת נקודת המבט ואיתור הטיה נשנית. ודוק: לא מדובר בדוקטרינה המסירה את הקושי בכל המקרים שיש בהם עמימות סיבתית, או המפיגה תמיד את אי-הצדק שעלול לנבוע מאי-הוודאות. דוקטרינה כזו, חוששני, אין בנמצא ויעידו על כך הניסיונות המגוונים להתחקות אחריה. אף כי גישתנו נותנת מענה לקבוצה מסוימת של מקרי עמימות סיבתית, אין להתעלם מכך שיתכנו מקרים שבהם עמימות סיבתית תמנע מניזוקים לזכות בפיצוי אשר לולא העמימות היו זוכים בו. תוצאה זו היא הרע במיעוטו שכן המרה נרחבת של הכלל הרגיל בדבר הצורך להוכיח את כל יסודות

— סוף עמוד 9 —

העוולה במאזן ההסתברויות, בכלל מתחרה, תוביל לתוצאות מוקשות אף יותר, לא רק כלפי נתבעים אלא גם כלפי תובעים. את גבולות השיטה אין לפרוץ אלא באופן זהיר ושיטתי. שיטה זו טמונה במבחן ההטיה הנשנית. “

מבחן ההטיה הנשנית קובע, כי על התובע בנזיקין להוכיח ארבעה יסודות: מזיק, קבוצת ניזוקים, סיכון חוזר ומשותף והטיה עקבית בהחלתו של “ככל מאזן ההסתברויות”. במקרה דנן, המערערים מיחסים לטיפול הרשלני,לכאורה שקיבלה המערערת במהלך הלידה השנייה ולאחריה בלידה השלישית כגורם לנזק שנגרם לה. כפי שציינו לעיל, לא עלה בידי המערערים להוכיח קשר סיבתי הסתברותי ביחס לטענה זו. בכדי למלא את דרישות מבחן ההטיה הנשנית היה על המערערים להצביע על קבוצת ניזוקים שנפגעו כתוצאה מאותה התנהלות לקויה של המשיבים. המערערים לא מלאו דרישה זו. בנוסף, לא נמצאה כל הוכחה לטענות המערערים בספרות הרפואית המקובלת ביחס לגורם הסיכון וכן לא נמצאו הוכחות המטות את מאזן ההסתברות, כך שהאפשרות כי המערערת אכן נפגעה מהטיפול הרפואי שקבלה מהמשיבים, גובר על האפשרות שלא כך. מכאן שדין טענה זו להידחות.

ראוי לזכור את דבריה של כב’ השופטת א’ פרוקצ’יה בע”א 6768/01 רגב נ’ מדינת ישראל פ”ד נט(4) 625, 632:

“יש להיות ערים לעובדה כי לא כל פגיעה, ותהא הפגיעה קשה ביותר ביולדת או בתינוק, הינה תוצאה של תקלה או רשלנות רפואית. תהליך ההיריון והלידה הינו תופעה שנלווה לה לא אחת יסוד של אי-ודאות, ולעתים סיכון בצדה. יש להבחין באזמל חד בין פגיעות שהן תולדה של פגעי טבע, בגדר אסון משמים, לבין אלה שהן פרי תקלות רפואיות, בין עקב שיקול-דעת רפואי מוטעה, שאינו בהכרח רשלני, ובין עקב רשלנות מקצועית (ע”א 705/78 רמון נ’ מאוטנר [8], בעמ’ 555; ע”א 612/78 פאר נ’ קופר [9], בעמ’ 727; ת”א (י-ם) 668/92 שטראוס (קטין) נ’ ד”ר עוז [20]).”

אין חולק, כי אכן מדובר במקרה קשה ומצער אליו נקלעו המערערים, אך ללא הוכחת קשר סיבתי בין מהלך הלידה השנייה לקרע ברחם המערערת בלידה השלישית וללא תימוכין לטענות המערערים ולחוות דעת המומחה מטעמם בספרות הרפואית המקובלת, לא ניתן לקבוע כי השתלשלות האירועים היא תוצאה של התרשלות המשיבים בטיפול הרפואי שהעניקו למערערת.

המערערים טענו , כי חוות הדעת של פרופ’ אברמוביץ, המומחה מטעם ביהמ”ש, נגועה במשוא פנים ועל כן אין לקבלה. פסילת חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט תעשה בנסיבות חריגות, כאשר מתעורר חשד ממשי לעיוות דין. אנו מקבלות את קביעת בית המשפט קמא ודוחות את טענת המערערים. אילו סברו המערערים כי קיימת מניעה כל שהיא למינוי פרופ’ אברמוביץ כמומחה מטעם בית המשפט, היה עליהם לטעון טענות אלו בטרם מתן חוות הדעת ולא לאחריה.

— סוף עמוד 10 —

סוף דבר:

לנוכח המסקנה כי המשיבים לא התרשלו בטיפול במערערת וכן לאור העובדה כי לא הוכח קשר סיבתי בין מהלך הלידה השנייה לבין קרע ברחם המערערת במהלך הלידה השלישית ומצבה של המערערת לאחריה – אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא.

הערעור נדחה.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

הפקדון שהופקד יוחזר למערערים.

נפילה בלימודים

יש לי ילד בגיל 12 בשנה שעברה שסיים יום הלימודים ביציאה הביתה נפל ושבר את השן הקדמית מה אפשר לעשות האם להגיש תביעת פיצויים נגד משרד החינוך , האם יש ביטוח של מדינת ישראל למקרים של פציעת או פגיעת ילדים מחוץ לבית הספר או אחרי שעות הלימודים?

This is perfect since the growth of mobile traffic https://resume-chief.com/ is huge

קרע ברחם- רשלנות רפואית?

קרע ברחם– רשלנות רפואית?

א 3161/01 אלה חלמסקי, דני חלמסקי נ’ מדינת ישראל 528 א 3161/01
בית המשפט המחוזי בירושלים
לפני: כב’ השופט משה דרורי 1. אלה חלמסקי
2. דני חלמסקי
3. עזבון המנוחה בתם של אלה ודני חלמסקי – נ ג ד – מדינת ישראל הנתבעת פסק דין 1. 1. ביום טו באדר א תשס”ה (24.2.05) ניתנה בתיק זה החלטה הקובעת את אחריותה של הנתבעת, למותה של התובעת 3 ( להלן: “התינוקת”) ולהשלכות הנובעות מקריעת רחמה של האם, היא התובעת 1 (להלן: “ההחלטה”).
כעת אנו עומדים בפני חלקו השני של פסק הדין, אשר בו ייקבע גובה הפיצוי המגיע לתובעים, בשל אותם נזקים אשר נגרמו להם כתוצאה מרשלנותה של הנתבעת.
2. 2. בכתב התביעה נתבעו הנזקים הבאים: לעזבון התובעת 3 נתבע פיצוי בראש הנזק של כאב וסבל; להורים נתבעו פיצויים בגין כאב וסבל הכולל גם את שלילת הזכות להורות נוספת; פגיעה בכושר ההשתכרות של האם והפסד השתכרות לעבר ולעתיד; הפסדי פנסיה; עזרת צד ג’ לעתיד והוצאות רפואיות לעתיד. 3. 3. לאחר שניתנה ההחלטה הנ”ל בדבר האחריות, מיום 24.2.05, ביקשו התובעים לתקן את כתב התביעה כך שיכלול עילה לפיצוי בגין אובדן השתכרות של התובעת 3 ב”שנים האבודות”, בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון בע”א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז”ל נ’ החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים (פ”ד נח(4), 486, להלן: “פרשת אטינגר”).
ב”כ הנתבעת הסכים לתיקון כתב התביעה, מבלי להודות בחבות ומבלי לוותר על כל טענה או השגה, כאשר כוונתו של ב”כ הנתבעת הייתה, ככל הנראה, לטענה, כי אין ליישם את הלכת “השנים האבודות” על תיקים תלויים ועומדים.
בהחלטה מיום כ באדר ב’, תשס”ה (31.3.05)(עמ’ 524 לפרוטוקול) נענתי לבקשת התובעים והתרתי את תיקון כתב התביעה, במובן של הוספת ראש נזק בגין אובדן הכנסה בשנים האבודות, כאשר הוסכם שהנתבעת מכחישה חבותה לראש נזק זה. 4. 4. לאחר דיון לא פורמלי בהשתתפות התובעים, אשר התקיים ביום כ”ז באב, תשס”ה (1.9.05), הוחלט כי שני הצדדים יגישו תחשיבי נזק, וזאת במטרה לסיים את התיק בפשרה. הפער בין נשי תחשיבי הנזק היה רחב ביותר. משלא הצליחו הצדדים להגיע לפשרה, ולאחר חקירה קצרה של התובעת 1 על ידי בית המשפט, הסכימו התובעים בדיון שהתקיים ביום כז תשרי, תשס”ו (30.10.05) כי פסק הדין בתיק יינתן על בסיס החומר המצוי בתיק ובתחשיבי הנזק שהוגשו. ב”כ הנתבעת הסכים אף הוא לכך (ראה הודעתו לבית המשפט מיום 8.12.05). 5. 5. לאור האמור לעיל, אדון בראשי הנזק כסדרם, תחילה אדון בנזקי התובעים 1 ו-2, ולאחר מכן בתביעת עזבונה של התובעת 3: ההורים -התובעים 1 ו-2 נזק לא ממוני 6. 6. בראש נזק זה, טוענים התובעים לשתי עילות פיצוי. האחת משותפת לתובעים 1 ו-2 והיא “אבדן היכולת להורות ואובדן הסיכוי לילד נוסף” (סעיף ב 1 לתחשיבי הנזק) והשנייה נוגעת לאם בלבד והיא “כאב וסבל בגין נכות גופנית ונפשית ואובדן ילד – הריון שוא”. 7. 7. מההחלטה עולה, כי רשלנותה של הנתבעת גרמה לקרע נוסף ברחמה של האם, אשר התווסף לקרע ברחם שהיה לה בעבר, עקב לידה קודמת. לטענת התובעים, בשל אותו קרע, כרוך הריון נוסף בסיכון גבוה. לטענת התובעים, הן לנוכח החשש מפני צירים מוקדמים שיגרמו לקרע נוסף של הרחם בזמן הריון ולסכנה מוחשית לחיי התובעת והילוד, הן בשל החשש מהתפרצות נוספת של מחלת הלופוס ממנה סובלת התובעת, הנוטה להתפרץ בזמן הריון, והן משום הטראומה שחוו התובעים בלידה נשוא תיק זה, איבדו הם את אמונם במערכת הרפואית. לטענת התובעים, בשל האמור, מונע מעשה הרשלנות של הנתבעת מן התובעים האפשרות להביא ילדים נוספים לעולם, ובכך נפגעת זכותם הבסיסית להורות ולהמשכיות. התובעים 1 ו-2, בתחשיב הנזק מטעמם, ביקשו לפסוק לכל אחד מהם סך של 500,000 ₪, בהתבסס על ע”א 398/99 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ’ דיין, פ”ד נה(1) 765 (להלן: “פרשת דיין”).
לטענת הנתבעת, אין לפסוק בראש נזק זה כל פיצוי, שכן אין כל מניעה רפואית לכניסתה של התובעת להריון נוסף, ובסופו ללדת תינוק בריא. 8. 8. בחוות דעתו אשר צורפה לכתב התביעה, כתב פרופ’ א’ כספי – המומחה הרפואי מטעם התובעים – כי קרע גדול בגוף הרחם, כרוך בסיכון מוחשי לקרע עצמוני במהלך הריון נוסף, עוד בטרם הלידה ולבטח בנסיון לידה רגילה, בהיותו שווה ערך לניתוח קיסרי קלאסי בגוף הרחם. עוד כותב פרופ’ כספי, כי הריון עתידי ידרוש מעקב צמוד ביותר במהלך ההריון וניתוח קיסרי מיידי עם הופעת צירים. לבסוף, מציין פרופ’ כספי כי בשל הצלקת בגוף הרחם, קיים סיכון כי בהריון הבא חיבור השליה לרחם יהיה פתולוגי עם יצירת שיליה נעוצה בשריר הרחם, מצב אשר דורש לרוב כריתת רחם בעת הניתוח הקיסרי הבא. בשל כל אלה, מסכם פרופ’ כספי וקובע, כי הקרע אשר נגרם ברחמה של התובעת מהווה “נכות משמעותית בפריונה של הגב’ חלמסקי”. מחוות הדעת שכתב פרופ’ כספי, ניתן להבין, כי הקרע שנגרם לתובעת עלול להגדיל את הסיכונים השונים הכרוכים בהריון ולידה נוספים. עוד ניתן להבין כי הקרע שווה ערך לניתוח קיסרי רגיל.
כאשר נשאל פרופ’ כספי בעדותו האם לידה שלישית אפשרית, ענה באופן חד משמעי: “לידה שלישית אפשרית” (עמ’ 30, שורה 27). משהמשיך להישאל בנושא זה, ענה פרופ’ כספי כי יכולתה של התובעת לשוב ולהרות לא הושפעה כתוצאה מאירוע הרשלני, כי הפיקוח הנדרש במהלך ההריון הוא פיקוח זהיר, אך שגרתי במהותו, של גניקולוג מן השורה. פרופ’ כספי העיד כי הוא עצמו טי פל בכ-20 מקרים דומים, ובכולם ההריון והלידה עברו כשורה וללא כל בעיה מיוחדת. פרופ’ כספי הקביל בין מצבה של התובעת למצבה של אישה שעברה ניתוח קיסרי קלאסי (להבדיל מניתוח קיסרי תחתון, הנפוץ יותר היום, עמ’ 41, שורות 19-12). משנשאל פרופ’ כספי האם היה מייעץ לתובעת לשוב ולהרות, אילו הייתה התובעת מטופלת שלו, ובהתחשב בכל הנתונים, ענה (עמ’ 32, שורות 7-1) : “הייתי אומר לה שתכנס להריון. הייתי מסביר לה את הסיכונים שתיארתי לעיל, וגם הייתי אומר לה שלי היו 20 מקרים שעברו בסדר, אבל יש 2000 מקרים אחרים שסטטיסטית היו נגמרים פחות טוב. האימה הגדולה שלנו במקרים האלה שלפתע בהריון ללא כל הודעה מוקדמת יש קרע של הרחם בזמן ההריון. זה חייבים לומר למטופלת, שדבר כזה יכול לקרות, שתשקול זאת החלטתה להרות הריון נוסף. וכאשר היא תשאל אותי, לאחר שהבאתי בחשבון את כל הנתונים האם אתה כרופא ממליץ לי להיכנס להריון, אני אשיב לה בחיוב.” ובחקירה החוזרת, נשאל פרופ’ כספי על ידי ב”כ התובעים את השאלה הבאה (עמ’ 41, שורות 3-1) : “ש: מה מידת הסיכון של הגב’ חלמסקי שלנו, להיכנס להריון שלישי, בהנחה, שאתה מביא בחשבון את הנתונים הספציפיים שלה כולל הקרעים שתיארת לפני דקות ספורות? וכך השיב פרופ’ כספי (עמ’ 41, שורות 10-4): “ת: שאלה כזו לא נשאלתי. מה היו הסיכויים שהרחם של גב’ חלמסקי ייקרע בהריון שלישי. לו נשאלתי, אינני יודע את התשובה , כיוון שאין לנו נתונים כאלה בספרות. אני יכול לומר שאם הרחם של הגב’ חלמסקי ייקרע במהלך ההריון השלישי, שליש מהקרעים הללו יהיה בזמן ההריון בכלל ולא בזמן הלידה, ושני שלישים יהיו בזמן הלידה השלישית שלה, אם היא לא תעבור ניתוח קיסרי קודם. אבל אם ניקח 1,000 נשים כמו הגב’ חלמסקי שנכנסות להריון שלישי, לכמה מהן יקרע הרחם במהלך ההריון, אין לי נתון, הוא נמוך מאוד; אם לא כן, לא הייתי אומר לה להיכנס להריון.” מהאמור עולה, כי לדעתו של פרופ’ כספי, אף שהריון ולידה נוספים כרוכים בסיכונים, אין מדובר בסיכונים נדירים או קשים, וההסתברות להתממשותם נמוכה. על כן, עולה מהציטוטים לעיל כי דעתו של פרופ’ כספי היא, כי, למעשה, אין מניעה רפואית שהתובעת תשוב ותלד, וכי הוא היה אף ממליץ על כך ומוכן לקחת על עצמו את האחריות להמלצה שכזו, שכן הוא, לדבריו, נותן עצות מסוג זה למטופלות שלו. 9. 9. דעתו האמורה של פרופ’ כספי – המומחה מטעם התובעים – מתאימה גם לחוות דעתו של פרופ’ אוהל – המומחה מטעם הנתבעת – הקובע בחוות דעתו כי הסיכונים אשר צויינו על ידי פרופ’ כספי אינם גבוהים, ואין כל הבדל בינם לבין הסיכונים אשר היו עומדים בפני התובעת, גם אילו לא הייתה הנתבעת מתרשלת. וכך סיכם פרופ’ אוהל: “סיכוייה של גב’ חלמסקי להרות, לשמור על הריונה ולהוליד יילוד בריא, הינם גבוהים ביותר” (סעיף 14 לחוות דעתו). 10. 10. מדברי המומחים עולה בבירור, אין כל מניעה רפואית ממשית המונעת מהתובעת לשוב וללדת ילד נוסף. על כן, אין להקיש ממקרה זה למקרה המתואר בפרשת דיין, בה התרשלות הנתבעים מנעה מן התובעים דשם כל אפשרות לילד משלהם. עוד עולה מחוות דעת המומחים, כי גם הסיכונים העומדים בפני התובעת, הינם מועטים, הסיכויים כי יממושו הם נדירים, והם אינם בהכרח תוצאה של רשלנות הנתבעת. בהקשרה זה ראוי להדגיש כי עדויות המומחים הללו הם הראיות היחידות שיש ביחס לסוגיית הכניסה להריון. כאשר נשאלו התובעים על ידי בית המשפט בנושא זה, השיבו כי הם מאשרים שלא פנו לרופאים אחרים להתייעץ ביחס לכניסה להריון, לאחר עדות של פרופ’ כספי (עמ’ 526, שורות 6-8 לפרוטוקול). 11. 11. על כן, החלטתם של התובעים שלא להביא ילד נוסף היא מתוך בחירה אישית בשל סיבות סובייקטיביות. אף שגם לסיבות אלו, הנובעות ממעשה הרשלנות, חשיבות , הפיצוי בגינן יינתן במסגרת עילת הפיצוי השנייה אשר התבקשה, והיא הכאב והסבל אשר נגרמו לתובעת בשל עצם האירוע. לסיכום, הגעתי למסקנה כי בנסיבות אשר תוארו לעיל,אין התובעים 1 ו-2 זכאים לפיצוי בגין אובדן היכולת להרות ואובדן הסיכוי לילד נוסף. 12. 12. עילת הפיצוי השנייה לה טוענים התובעים בראש הנזק של הכאב והסבל, נחלקת גם היא לשניים: החלק האחד נוגע לכאב והסבל אשר נגרמו לתובעת בגין הנכות הגופנית והנפשית אשר נגרמה לה כתוצאה מאירוע הרשלנות, והחלק השני נוגע לכאב והסבל ממנו סבלה התובעת במהלך הלידה. 13. 13. לשם הערכת נכותה הנפשית של התובעת, הוגשה על ידי הנתבעים חוות דעתה של ד”ר נ’ קרת, מומחית לפסיכיאטריה. חוות הדעת לא נסתרה, והתובעים לא הגישו כל חוות דעת מטעמם. בחוות דעתה, סקרה ד”ר קרת את תולדות חייה של התובעת, כולל אירוע הרשלנות, את מצבה ביום כתיבת חוות הדעת, זאת לאחר שביצעה בדיקה מתאימה. בסיכום של חוות הדעת נכתב (עמ’ 5-4 לחוות הדעת): “נראה כי הגב’ חלמסקי עברה חוויה טראומטית, ולאחריה פיתחה סימפטומים אשר קיימים בתסמונת הבתר חבלתית החריפה, אם כי, ככל הנראה לא את התסמונת המלאה. כפי שקורה בדרך כלל, גם אצל הגב’ חלמסקי, עם הזמן (ובמיוחד בתוך השנה הראשונה לאחר האירוע) – חלה נסיגה בסימפומטולוגיה הבתר חבלתית. הנסיגה הייתה ספונטנית, וללא התערבות טפולית. תלונותיה כיום (על חלומות בתדירות של כפעם בשבוע, נטיה לכעס ותנודות במצב הרוח) – לא די בהן כדי לאבחן אצלה כיום קיומה של התסמונת הבתר חבלתית (PTSD).
תפקודה של הגב’ חלמסקי – שמור. הן התפקוד התעסוקתי והן המשפחתי – חברתי.
מתוך כל הנ”ל ניתן לקבוע כי על פי סעיף 34 לתקנות המוסד לביטוח לאומי, בעקבות הלידה שהייתה ב- 7.12.97 לא נותרה לגב’ חלמסקי נכות נפשית צמיתה כלשהי.” מהאמור עולה, כי לתובעת לא נותרה כל נכות נפשית בגין אירוע הרשלנות, ועל כן היא אינה זכאית לפיצוי בגין כאב וסבל אשר נגרמו לה כתוצאה מנכות נפשית. 14. 14. בתחשיבי הנזק טענה התובעת כי הקרע שברחמה יוצר חולשה יחסית של הרחם וסיכון נוסף בהריון. על כן, לטענה יש לקבוע לה נכות פיזית בשל אותו קרע. ברם, התובעת לא הביאה כל ראיה רפואית לתמוך בטענתה, העומדת, בניגוד לחוות דעתם של המומחים הרפואיים (כפי שפורט בפיסקאות 9-8 לעיל). ראוי להזכיר בהקשר זה כי בתשובה לשאלת בית המשפט הצהירה התובעת כי לא חלה החמרה במחלת הלופוס וכי היא משתמשת בתרופות כולל סטרואידים ומצבה הגופני ככל שקשור במחלת הלופוס הוא כמו שהיה לפני האירוע נשוא המשפט ( פרוטוקול, עמ’ 526, שורות 10-12).
על כן, בדומה לנכות הנפשית , יש לקבוע כי לתובעת אין כל נכות פיזית והיא אינה זכאית לפיצוי. 15. 15. עתה נותר לנו רק החלק השני והוא הכאב והסבל אשר נגרמו לתובעת כתוצאה מהאירוע הרשלני עצמו, קרי: הלידה ומותה של התינוקת שנבע ממנה.
לטענת הנתבעים, התובעת היא נפגעת משנית לנפגעת העיקרית שהיא התינוקת; על כן, לטענתם (ראה סעיף 3 לתחשיבי הנזק אשר הוגשו מטעם הנתבעת), בכדי להיות זכאית לפיצוי, על התובעת לעמוד בקריטריונים אשר נקבעו ברע”א 444/87 אלסוחה נ’ עזבון דאהן ז”ל , פ”ד מד (3) 397 (להלן: “הלכת אלסוחה”).
טענתם של הנתבעים אינה מקובלת עלי. לטעמי, התובעת אינה נפגעת משנית – כטענת הנתבעת – כי אם הנפגעת העיקרית, בכל הנוגע לכאב והסבל אשר נגרמו לה במהלך הלידה בשל רשלנות הנתבעת. בפיסקאות 25-14 להחלטה, תוארו בפירוט הליכי הלידה, אשר הביאו בסופם למותה של התינוקת. כמוסבר שם, מדובר בלידה ארוכה במיוחד, אשר לוותה באי וודאות ובכאבים רבים לתובעת עצמה, והסתיימה בקרע ברחם ובניתוח קיסרי במצב חירום. העובדה שהתינוקת אשר נולדה בלידה מיוסרת זו, נפטרה ימים מועטים לאחר הלידה, אך הוסיפה סבל, אשר הינו אכן כבד משקל, על הסבל הגופני והנפשי הרב ממנו סבלה התובעת עצמה. תביעתה של התובעת כאן עוסקת בכאב ובסבל אשר נגרמו לה עצמה, במהלך האירוע הנזיקי, ללא כל קשר לנזק אשר נגרם לביתה התינוקת. על כן, אין עליה לעמוד בתנאי הלכת אלסוחה.
במסגרת טענותיה בנושא זה, הפנתה הנתבעת לפסק דינו של השופט כ’ מוסק בת.א. (שלום-ירושלים) 2895/03 עזבון המנוח ינון חייק ז”ל נ’ הדסה (לא פורסם להלן: “פרשת חייק”), בו נדחתה דרישת התובעים לפיצוי בגין מותו של בנם התינוק. אין הנידון שם מתאים לעניניינו. האירוע הנזיקי בפרשת חייק אירע לאחר הלידה, כאשר התינוק היה בבית התינוקות, והנזקים הפיזיים בעטיו, נגרמו לתינוק בלבד. הוריו של התינוק שם לא סבלו כל כאב או סבל בגופם, אלא היו, אכן, נפגעים משניים, על פי הלכת אלסוחה. על כן, משלא עמדו בקריטריונים של אותה הלכה, נדחתה תביעתם. ברם, בעניינינו, כאמור, גרם האירוע הנזיקי לסבל פיזי ונפשי לאם גופה, ללא כל קשר לניזקה של התינוקת, ועל כך זכאית האם לפיצוי עצמאי , ללא קשר להלכת אלסוחה. 16. 16. בהחלטה בת.א. (ירושלים) 1569/98 ג’נימאת נ’ המכונה “עמי” עובד שירות הביטחון הכללי (תק-מח 2005(4), 8740) עסקתי במתן פיצוי על כאב וסבל אשר נגרמו לתובע שם במהלך האירוע הנזיקי, אשר אף שהיו ניכרים, הותירו לו נכות מינימאלית בלבד. לאחר שסקרתי את הפסיקה בנושא זה, על כיווניה השונים, קבעתי, כי עצם הכאב והסבל מהם סובל הניזוק במסגרת המעשה הנזיקי, בין אם יש נכות גופנית בצידם ובין אם לאו, מזכים את הניזוק בפיצוי בגין נזק לא ממוני.
יש לגזור מהאמור שם גם לעניינינו ולקבוע, כי הסבל אשר סבלה התובעת במהלך הלידה, הסבל הגופני והנפשי כאחד, מזכה אותה בפיצוי, גם אם לא נותרה לה בעקבות האירוע כל נכות גופנית (ראה גם את פסק דינו של חברי השופט י’ ענבר: ת.א. (י-ם) 4148/02 לוי נ’ מרכז רפואי שערי צדק, תק-מח 2004 (4) 4176).
על כן, ולאור מגמת הפסיקה להגדיל את הפיצוי בגין ראש נזק זה, אני פוסק לתובעת בראש נזק זה סך של 200,000 ₪. נזק ממוני לתובעים 1 ו-2 17. 17. בסעיף 3 לתחשיבי הנזק, טענו התובעים כי עקב נכותה הנפשית של התובעת 1 קיים סיכוי ממשי, כמעט ודאי כי התובעת לא תוכל להתמיד לאורך השנים בעבודתה כמורה או תאלץ להפחית במידה משמעותית את היקף משרתה. על כן ביקשו התובעים סך של 248,000 ₪ על פי חישוב של אובדן 15% משכרה של התובעת 1 עד גיל 67 ואובדן פניסה מתאים עד גיל 81.
הנתבעים טענו, כי על פי חוות הדעת של המומחית לפסיכיאטריה, ד”ר קרת, התובעת אינה סובלת היום מכל נכות או מיגבלה נפשית. על כן, אין כל סיבה רפואית לפרישתה של התובעת מעבודתה מוקדם מהרגיל או לצמצום היקף העבודה. 18. 18. מקובלת עלי עמדת הנתבעים במלואה. עמדה זו מתיישבת גם עם הרושם אשר קיבלתי מדבריה של התובעת 1 בדיונים שלפניי, בהם אמרה התובעת 1 במפורש כי היקף עבודתה נשאר כשהיה, והיא אף הוסיפה ללמוד ולהתקדם בעבודתה כמורה, מאז האירוע ועד היום. על כן איני רואה מקום לפסוק לתובעים פיצוי בגין הפסד השתכרות כל שהוא. 19. 19. בקשתם של התובעים להוצאות עבור חוות דעתו של מומחה פסיכיאטרי (סעיף 41 לתחשיבי הנזק של התובעים) , אמורה הייתה לבוא על סיפוקה, בפסיקת ההוצאות בתיק זה אשר ניתנה בפיסקה 88 להחלטה ובכך אני מאמץ את תשובת עו”ד חרל”פ בתחשיבי הנזק של הנתבעת (סעיף א4). עזבון התינוקת – התובעת 3 נזק לא ממוני 20. 20. בפסיקת פיצויים בשל נזקי גוף מקובלים שני סוגים של פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון: האחד – כאב וסבל הנפסק לנפגע החי; והשני – קיצור תוחלת החיים הנפסק לעזבונו של הנפגע שנפטר בשל העוולה (וראה: ד’ קציר, פיצויים בשל נזק גוף, עמ’ 680)
בע”א 4118/91 עזבון ארגמן נ’ חפצדי (תק-על 1702 (2)94) לא נערכה הבחנה בין קיצור תוחלת חיים ובין כאב וסבל, אלא נפסק סכום גלובלי אחד לשניהם.
21. 21. במקרה דנא, אני סבור כי יש לפצות את עזבונה של המנוחה בשל הנזק הלא ממוני בגין כאב וסבל במשך 8 ימי חייה של המנוחה ובגין קיצור תוחלת חייה. 22. 22. התובעים עותרים לפיצוי בסכום כולל של 786,000 ₪, הנחלק ל – 300,000 ₪ בגין כאב וסבל אשר נגרמו לתובעת 3 במהלך הלידה ובימים שאחריה טרם למותה, וסך של 486,000 ₪ בגין קיצור תוחלת החיים. סך זה מבוסס על חישוב אריתמטי של הכפלת 81 שנות חייה המשוערות של התינוקת, על פי ערך של 6,000 ₪ לשנת חיים. סך זה מהווה, על פי מאמרו של ר’ פרי, “על חוסר העקביות בפסיקת פיצויים בגין קיצור תוחלת חיים”, עלי משפט כרך ד’ (תשס”ה), עמ’ 151 ,אשר צורף לתחשיבי הנזק של התובעים, את הסך הממוצע הנפסק בגין קיצור תוחלת חיים.
הנתבעים, מצידם, טענו כי התינוקת נפטרה ימים ספורים בלבד לאחר לידתה, עוד בטרם הייתה מודעת למצבה הקשה. על כן הציעו הנתבעים בגין הכאב והסבל סך של 30,000 ₪. בגין קיצור תוחלת החיים הציעו הנתבעים סך של 50,000 ₪, וטענו כי תוחלת חייה של התינוקת הייתה קצרה ממילא, בשל המצב הקשה בו נולדה. 23. 23. לאחר שעיינתי בפסקי הדין אשר הוזכרו על ידי הצדדים, ולאור מגמת הפסיקה להגדיל את הפיצויים הניתנים בראש נזק זה, מסקנתי היא כי יש לפסוק לעזבונה של תינוקת סך של 125,000 ₪ בגין כאב וסבל וסך של 400,000 ₪ בגין קיצור תוחלת חיים, ובסך הכול 525,000 ₪ .
אסביר, בקצרה, כיצד הגעתי למסקנה זו. 24. 24. בת.א. (ירושלים) 3169/01 עזבון המנוח שמואל בורנשטיין ז”ל נ’ המרכז הרפואי ע”ש רבין (בי”ח בלינסון) (תק-מח 2005(2), 5483) עסקתי בסוגיית פסיקת הפיצויים בגין נזק לא ממוני. כך נכתב שם בשאלה כיצד יש לקבוע את שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני: “מהן אותן נסיבות קונקרטיות, ומה הם אותם משתנים המשפיעים על שיעור הפיצוי המגיע לניזוק או לעיזבונו? על אף השוני בין המקרים שנדונו בפסיקה, מספר גורמים חוזרים עולים ומתבססים כשיקולים אותם על בית המשפט לשקול בבואו לפסוק פיצוי עבור נזק לא ממוני . משתנים אלו הם, בין היתר, גילו של הניזוק בזמן התאונה ותוחלת חייו הצפויה במצבו (ע”א236/61 בנין נ’ ורמבוד, פ”ד טו 1612, 1617; ע”א 6978/96 עמר נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ”ד נה(1), 920 ,929); הנסיבות בהן נגרם הנזק ובהן מידת רשלנותם של הנתבעים (ת.א. 2581/89 בוים נ’ גטהין , תק-מח 93(2) 218, אשר אושר בע”א 2517/93 בוים נ’ גטהין, תק-על 94 (2) 335; ת.א. (ת.א.-יפו) 1037/93 דיין נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית, אתר נבו, אשר אושר בע”א 398/99 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ’ דיין, פד”י נה (1) 765), הסבל שנגרם לניזוק במהלך האירוע הנזיקי כפי שעולה מעדויות חיצוניות כאלו ואחרות (לדוגמא סימני ציפורנים על קיר זירת האירוע בת.א. (ת”א-יפו) 10586/00 יורשי עזבון המנוחה נילי דבוש ז”ל נ’ עיריית ת”א – המחלקה לכיבוי אש, תק- מח 2003(3), 8890, תנוחת גווית הניזוק בע”א 8216/99 עזבון המנוח סמיון פרידמן נ’ רפופורט, תק-על 2001 (2) 15), מניין ואופי האופרציות הרפואיות אותן עבר הניזוק בשל האירוע, מספר ימי האשפוז בבית החולים, ועוד. ” במקרה שלפנינו מדובר בתינוקת אשר נולדה, עקב רשלנות הנתבעת, סובלת מפגיעה קשה ביותר במוח, אשר לא עזבה את בית החולים מעולם ואשר מצבה התדרדר עד שביום השמיני נקבע מותה. אין כל דרך להעריך האם, ועד כמה, סבלה התינוקת במהלך הלידה ובזמן האשפוז שקדם למותה. עם זאת, ניתן לשער כי חייה הקצרים של התינוקת היו רצופים סבל, שנבע מהאירוע, גם אם לא בהכרח ידעה, בגילה ובמצבה, לאפיינו, לכמתו או לקרוא לו בשם. על כן, יש לפסוק לתובעת 3 פיצוי בשל הכאב והסבל ממנו סבלה בשמונת ימי חייה, בשיעור של 125,000 ₪. 25. 25. בבר”ע 698/86 היועץ המשפטי לממשלה נ’ פלוני, פ”ד מב (2), 661 ,בעמ’ 676, בין האותיות א-ב) אמר המשנה לנשיא, פרופ’ מ’ אלון, את הדברים הבאים: “הכלל הגדול שצריך להנחות את בית המשפט הוא שאין אנו מוסמכים, ואין אנו רשאים, להבדיל באיזו צורה שהיא בערכו של האדם – בין עשיר בין עני, בין שלם בגופו לבין בעל מום, בין בריא בנפשו לבין לקוי בשכלו. כל בני האדם, באשר נבראו בצלם אלוהים, שווים הם בערכם ובסגולתם”. ובע”א 506/88 שפר נ’ מדינת ישראל, (פ”ד מח (1) 87, בעמ’ 126-125) הוסיף המשנה לנשיא אלון ואמר כדלקמן: ” כלל גדול ויסוד מוסד בעולמה של הלכה כי חיי אדם המה מן הדברים שאין להם שעור, הן מבחינת ערכם, והן מבחינת אורכם. חיי אדם אינם ניתנים למידה ולמשקל, וכל שנייה של חיי אנוש ערכה הסגולי כחיים של שנים רבות וארוכות. וכך נפסקת ההלכה:
’הגוסס הריהו כחי לכל דבר… והנוגע בו – הרי זה שופך דמים. למה זה דומה? לנר שמטפטף, כיון שיגע בו אדם – יכבה. וכל המעמץ (= עוצם) עיניו עם יציאת הנפש – הרי זה שופך דמים, אלא ישהה מעט שמא נתעלף’ (שבת, קנא, ב; רמב”ם, הלכות אבל, פרק ד, הלכה ה; שלחן ערוך, יורה דעה, שלט, א).
גם הנר המטפטף – בוער, וגם הוא – יש בו כדי להאיר.
ועל כן נפסקה ההלכה (רמב”ם, שם, והלכות רוצח, פרק ב, הלכה יז; שולחן ערוך, שם):
’אחד ההורג את הבריא או את ] ]>

Seit vielen jahren beschftige bachelorarbeit schreiben lassen kosten ich mich beruflich mit publikationen, recherchen, wirtschaftsberatungen