אחוזי נכות בעקבות ניתוח

בית משפט השלום באשדוד

ת”א 1775-06 קרמר נ’ שרותי בריאות כללית מרכז רפואי רבין(בי”ח ואח’

בפני

כב’ השופט בכיר חיים חדש

התובעת

קרמר פאניה

נגד

הנתבעת

שירותי בריאות כללית

פסק דין

א. רקע

1. המדובר בתובענה העותרת לפצות את התובעת – מבוטחת הנתבעת – בגין נזקים נטענים, שנגרמו לה בעקבות ניתוח רשלני ברגלה, שבוצע במסגרת המרכז הרפואי רבין, השייך לנתבעת, במהלך טיפול בשבר שנגרם לה בקרסול רגל ימין ביום 18/1/2005, עת החליקה בביתה (להלן גם: “התאונה”).

2. מיד לאחר התאונה, אושפזה התובעת במרכז הרפואי קפלן, השייך אף הוא לתובעת, שם בוצע קיבוע ראשוני של הקרסול בגבס ונאמר לה לחזור, בשלב מאוחר יותר, לצורך קיבוע פנימי – וזאת בשל בצקת באזור הקרסול, אך התובעת ביקשה לעבור הניתוח במרכז הרפואי רבין שבפתח-תקווה.

2.1 התובעת הגיעה לראשונה למרכז הרפואי רבין ביום 23.1.05, אולם לא נותחה עקב מצב העור;

2.2 היא שבה, איפוא, למרכז הרפואי רבין ביום 30.1.05 וביום 2.2.05, בוצע הניתוח (להלן גם: “הניתוח”) – לטעמה ברשלנות.

3. לטענת התובעת, התרשלה הנתבעת בביצוע הניתוח, במסירת מידע לא נכון באשר למצבה לאחר הניתוח, בהטעייתה ועי”כ במניעת האפשרות ממנה לבצע ניתוח-מתקן לאחר הניתוח הראשון.

4. לטענת התובעת, תוצאות הניתוח לא היו משביעות-רצון, אולם הדברים הוסתרו ממנה ומבעלה – ולא בכדי קבע, בשלב מאוחר יותר, עוזר המנתח, עד ההגנה הד”ר גרטי, כי לתובעת נגרם שבר מסוג פיילון – בהמשך אף הגדיל וטען, כי היה מדובר בשבר מסוג פיילון מטיפוס 2 שהוא אף מורכב יותר וטומן בחובו פרוגנוזה קשה עוד יותר.

5. לטענת התובעת, מלכתחילה לא התייחסו הרופאים המנתחים אל השבר כשבר מסוג פיילון ו”אבחנה” זו נולדה בדיעבד, כדי להצדיק את תוצאותיו הבלתי משביעות רצון של הניתוח.

6. המומחה מטעם התובעת, הפרופ’ שטיין, קבע לתובעת 30% נכות כתוצאה מן הטיפול הרשלני שקיבלה מן הנתבעת וציין, כי עם טיפול נכון לאחר השבר, הייתה הרגל חוזרת לתפקוד מלא.

— סוף עמוד 1 —

7. התובעת עותרת לקבוע, איפוא, כי הנתבעת התרשלה בביצוע הניתוח והטיפול בעקבותיו ולאור הפער בין חוות-דעת המומחים ביחס לאחוזי הנכות שנגרמו לה, היא סבורה, כי נכותה עומדת לפחות על 20%.

8. התובעת אומדת את נזקיה, בעקבות ההתרשלות, בסך של 758,760 ₪, כמפורט להלן:

8.1 אבדן שכר וכושר השתכרות לעבר – 115,000 ₪

8.2 הוצאות רפואיות, נסיעה ועזרת זולת לעבר – 65,000 ₪

8.3 אבדן כושר השתכרות לעתיד – 112,310 ₪

8.4 הוצאות רפואיות, נסיעה ועזרת זולת לעתיד – 216,450 ₪

8.5 כאב וסבל – 250,000 ₪

סה”כ – 758,760 ₪

9. הנתבעת טוענת, כי פעלה כראוי בכל הנוגע לטיפול הרפואי שהוענק לתובעת ובהתאם לכללי הרפואה המקובלים והסבירים, עפ”י הפרקטיקה הרפואית המקובלת, הטיפול לא היה רשלני ולא גרם לנזקים שעומדים ביסוד התביעה.

10. לטענת הנתבעת, ניתן הטיפול לתובעת לאחר שהנתבעת שמעה את תלונותיה ושקלה את מלוא הנתונים והממצאים הרפואיים אשר עמדו בפניה.

11. לטענת הנתבעת, אין קשר סיבתי בין הטיפול הרפואי, אותו קיבלה התובעת, לבין נזקיה הנטענים וכי לתובעת לא נגרם כל נזק.

12. לטענת הנתבעת, גדר המחלוקת בתיק נעוץ באבחנת סוג השבר ממנו סבלה התובעת וממנה נגזרת למעשה, כל שאלת האחריות בתיק.

12.1 לטעמה, היה ויקבע בית המשפט, בהתאם לטענת התובעת, כי המדובר בשבר מסוג PILON – שבר מסובך ומורכב בקרסול – הרי לא ניתן להגיע למצב של ריפוי מלא, אפילו במקרה של מהלך רפואי אידיאלי, אופטימלי ומיטבי.

13. לחילופין, כופרת הנתבעת בגובה הנזקים הנטענים והמוכחשים.

14. משיבה התובעת, כי במסמכים הרפואיים שנערכו, עובר לניתוח, הן במרכז הרפואי קפלן והן במרכז הרפואי רבין, לא קיימת אבחנה של שבר מסוג PILON וכך גם בדו”ח הניתוח ובסיכום האשפוז שלאחר הניתוח.

15. לטענת התובעת, גם מומחים רפואיים של ההגנה סבורים כך.

16. לאור החסר ברשומות הרפואיות מצד אחד ועדויות מומחי התובעת מצד שני, עותרת התובעת לקבוע, כי רופאי הנתבעת התרשלו בטיפולם בתובעת; היו צריכים לאבחן כי הושגה עמדה לא טובה בניתוח וכי יש לתקנה במהרה – ומשלא עשו כן, התרשלו כלפי התובעת.

17. מלכתחילה הוגשה התובענה גם כנגד מדיקל קונסלטנס אינטרנשיונל בע”מ, אולם בישיבת קדם-המשפט הראשונה הבהירה ב”כ הנתבעות, כי אין מדובר בחברת ביטוח וכי היא התייצבה מטעם המבטחים של הנתבעת מס’ 1 וכל פסק דין יכובד על ידם.

17.1 בנסיבות אלה, נמחקה חב’ מדיקל קונסלטנס אינטרנשיונל בע”מ מכתב התביעה.

18. מלכתחילה גם לא כללה חוות הדעת הרפואית מטעם הנתבעת, התייחסות לנושא האחריות והקשר הסיבתי בין מעשי או מחדלי הנתבעת לבין נזקה הנטען של התובעת:

18.1 בית המשפט האריך לנתבעת את המועד להגשת חוות דעת משלימה, בנדון, מטעמו של המומחה מטעם הנתבעת הפרופ’ יואל אנגל.

18.2 בסופו של דבר הוגשה, בנדון, חוות דעת של מומחה אחר מטעמה של הנתבעת, הד”ר יוסף ווייס.

— סוף עמוד 2 —

19. מטעם התביעה העידו: התובעת עצמה, בעלה והמומחה הרפואי מטעמה, הפרופ’ חיים שטיין.

20. מטעם הנתבעת העידו: המומחים מטעמה – הפרופ’ יואל אנגל וד”ר ווייס, כמו גם עוזר המנתח שביצע את הניתוח לתובעת – הד”ר אברהם גרטי.

21. אחרון הסיכומים בתיק זה הוגש בחודש דצמבר 2010, אולם בשל תקלה במזכירות, הועלה התיק ללשכה רק בחודש ספטמבר 2011.

21.1 בית המשפט מביע, איפוא, בפני הצדדים, התנצלות על העיכוב במתן פסק הדין.

ב. סוגיית החבות

1. בחוות דעתו, שצורפה כנספח ו’ לתצהיר התובעת ת/3, קובע הפרופ’ חיים שטיין, שהוא מנתח אורטופדי בהכשרתו, בין היתר, כי בעקבות הנפילה בבית פונתה התובעת ע”י מד”א כמקרה דחוף, לבית החולים “קפלן”, עם שבר בקרסול ימין, לאחר שאובחן שבר של הפטישון האחורי והצדדי בקרסול ימין עם שאלת ספק לגבי קרע לרצועה הדלטואידית בקרסול זה וכי השבר טופל שם באופן מקצועי כמקובל, ע”י ניסיון לשחזר אותו שחזור סגור, וקובע בגבס.

1.1 מאחר והשחזור הסגור לא הביא לתיקון מעמד חלקי השבר בעמדה אנטומית, הוחלט לשחרר את התובעת למנוחה בבית, עם רגל מורמת בגבס, כדי להביא לספיגת הבצקות המתפתחות בתוך שעות ספורות ברקמות הרכות אחרי שברים מסוג זה והיא זומנה לביקורת חוזרת באותו בית חולים.

1.2 הפרופ’ חיים שטיין מדגיש בחוות דעתו, בין היתר, כי “האבחנה ותאור הנזק בקרסול השבור – היו מדויקים בבי”ח קפלן”.

2. עוד מציין הפרופ’ שטיין, בחוות דעתו, כי מאחר והתובעת העדיפה להמשיך את הטיפול במרכז הרפואי רבין, היא נבדקה בבי”ח השרון בפתח-תקווה; עם הסרת הגבס נמצא פצע לחץ בחלק השטחי של הרקמות הרכות בקדמת הקרסול הימני ולכן החלה לקבל טיפול בפצע זה ושוחררה לביתה להמשך הטיפול עם הזמנה לשוב לבדיקה בבית החולים.

2.1 ביום 30.1.05 הגיעה התובעת לביקורת בבית חולים השרון, בפעם נוספת; מצב הרקמות הרכות היה משביע רצון ולכן הוחלט לבצע שחזור פתוח וקיבוע פנימי של השברים בקרסול הימני, ביום 2.2.05, ואכן, בתאריך זה, בוצע הניתוח.

3. בהמשך קובע הפרופ’ שטיין, בחוות דעתו (סעיף 4), כי “מבדיקת הצילומים המקוריים והשוואת הממצאים בהם לכתוב במסמכים המצורפים והמסומנים, עולה כי הגדרת השבר, תיאור הנזק ולכן קביעת האבחנה הטרום ניתוחית אשר קובעת את תכנון וביצוע השחזור הניתוחי, היו שגויים בבי”ח השרון. במסמך מס’ 1 מתואר באופן כוללני כי השבר היה מרוסק בניגוד לתיאור הפרטני המדויק בסעיף 1 של תיאור צילומי הרנטגן. במסמך מס’ 2 נכתב כי לנפגעת היה שבר מסוג PILON וזה כלל וכלל לא נכון. שבר PILON הוא שבר ריסוק של כל המשטח המיפרקי התחתון של הטיביה, והגישה אליו שונה לחלוטין מן הגישה שננקטה כאן. במסמך מס’ 3 נכתב כי מנח חלקי השבר טוב וזה לא נכון. כבר בצילום מיום 10.2.05, 9 ימים אחרי הניתוח, נצפה בבירור קיום מדרגה במשטח המיפרקי של הטיביה התחתונה וזאת משום שהפטישון האחורי השבור לא שוחזר בצורה אנטומית בניתוח – אלא עבר קיבוע במעמד שהותיר מדרגה במשטח המיפרקי…” (סעיף 4 בעמ’ 5 לחוות הדעת).

4. “במילים אחרות – קובע הפרופ’ שטיין – ניתוח זה בוצע בצורה כושלת. השברים לא שוחזרו באופן אנטומי, לא הושגה התאמה בין השבר בפטישון האחורי לבין החלק הקדמי של המשטח המיפרקי בטיביה הימנית. הקיבוע הכירורגי בוצע בצורה שהנציחה את התזוזה בין שני חלקיו עם קיום מדרגה בשליש האחורי של המשטח המיפרקי. זה מעמד לא משוחזר של האנטומיה, בלתי קביל וגורם, תוך זמן קצר, להתפתחות שינויים ניווניים

— סוף עמוד 3 —

במיפרק הקרסול וכאבים בדריכה. זה אכן מצבה של הגב’ קרמר בהווה. הוא תוצאה של הכשל בטיפול הניתוחי שקיבלה… את תיקון מעמד חלקי השבר ניתן היה לתקן אחרי בדיקת צילום הביקורת הראשון או אף אחרי 10.2.06 – ואז ניתן היה למנוע את התפתחותם של השינויים הניוונים והקישיון הלא נוח בקרסול”.

5. במסגרת חקירתו הנגדית המשיך הפרופ’ שטיין לחלוק על העובדה, שהשבר שנגרם לתובעת בנפילה היה מסוג “פיילון” – וגם כשנתבקש להניח, לצורך התשובה, שמדובר בשבר מסוג זה, חזר בנחרצות: “זה לא שבר פילון ואיני מוכן להנחה הזו: שבר מסוג פילון הוא שבר אחר לחלוטין (נחרץ)…” (עמ’ 13 לפרוט’, ש’ 9).

6. כאשר נתבקש הפרופ’ שטיין להסכים, כי הפרוגנוזה המשוערת לניתוח לאחר שבר מסוג פילון, במיוחד על רקע של עודף משקל – היא בעייתית, כאשר החולה סבלה מנזק משמעותי לרקמות הרכות ולא טופלה במקבעים חיצוניים, השיב המומחה:

“…א. זה לא שבר פילון.

ב. כמות הנזק המקורי לרקמות הרכות סביב השבר היתה מזערית, כי היא נפלה

בבית. זה נזק מאנרגיה נמוכה ולא מאנרגיה גבוהה. על מנת הבהר את הדברים,

אם הייתה תאונת דרכים, זה היה נזק מאנרגיה גבוהה…” (עמ’ 13 לפרוט’, ש’ 33

– 36).

7. יתרה מכך, הפרופ’ שטיין ציין, כי גם בשבר מסוג פילון, כאשר הנזק לרקמות היה מזערי, גם בנתוניה של התובעת (מחלות-רקע, גיל ומשקל) – הוא סבור שהרגל היתה יכולה לחזור לתפקודיות מלאה “עם טיפול נכון” (עמ’ 13, ש’ 37 – 40).

7.1 בהמשך קבע באופן חד-משמעי: “מאחר ואני במשך 25 שנים הייתי האחראי מטעם איגוד האורטופדים הישראליים על ניהול קורסים לטיפול כירורגי בשברים… אני חוזר ואומר שעם טיפול נאות לא צריכה להישאר שום מגבלה תיפקודית” (מ’ 16, ש’ 3 -6).

8. המומחה הסביר, בין היתר, כי הדבר הקובע לגבי שבר מסוג פילון, היא השאלה האם השבר מאנרגיה גבוהה או מאנרגיה נמוכה, “כי זה קובע את מידת הנזק לרקמות הרכות” (עמ’ 15, ש’ 10).

9. כאשר עומת הפרופ’ שטיין עם הרישום של ד”ר יהודה עמית, לפיו כבר בסיכום המחלה מיום 19.1.05 נקבע, בבית החולים “קפלן”, כי התובעת סובלת משבר מסוג PILON, השיב המומחה:

“זה מה שהוא כותב במחלקה שהיא פנתה אליה לטיפול ראשוני בבית החולים קפלן, בסיכום המחלה מיום 19.1.05 כתוב במפורש שהיא אובחנה כסובלת משבר של הפטישון האחורי הצדדי בקרסול ימין ואין שום איזכור לשבר PILON שלא היה” (עמ’ 16 לפרוט’, ש’ 39 – 43).

— סוף עמוד 4 —

10. כאשר מופנה הפרופ’ שטיין למכתבו של הד”ר מתתיהו נוף – נספח ה9 לתצהירה של התובעת, השיב המומחה:

“…הוא כותב שמדובר בשבר PILON שנה לאחר הקיבוע. על מנת הסר כל ספק, רופא מתמחה וגם מומחה – לקבוע איזה סוג שבר היה כשבפנים היה ריסוק ושמו מקבע עם פלטות וברגים, זה בלתי אפשרי. הם מעתיקים אחד מהשני. מי שקובע את סוג השבר באמינות זה הרופא שרואה את השבר במקור. ולכן, האבחנה של בית החולים קפלן היא האבחנה שקובעת…” (עמ’ 17 לפרוט’, ש’ 4 – 8).

11. כמפורט להלן, הרופא שראה בעיניו את השבר במסגרת הניתוח במרכז הרפואי רבין בפתח-תקווה ובדק את התובעת בארבע הביקורות הראשונות בבית החולים לאחר מכן, הד”ר אילן כהן, לא זומן לעדות מטעם הנתבעת ולא נמסר מטעמו אף תצהיר.

12. לעומת עמדתו ועדותו הנחרצת של הפרופ’ שטיין, בחוות דעתו של המומחה האורטופדי המקורי מטעם הנתבעת, הפרופ’ יואל אנגל, שהוא גם ראש החוג לאורתופדיה באוניברסיטת ת”א, אין התייחסות לשאלת הקשר-הסיבתי והרשלנות הנטענת וההתרשמות לאחר סיום הראיות, היא כי לא בכדי נמנעה הנתבעת מלהגיש חוות דעת משלימה מטעמו בשאלות אלה, שכן הוא אישר, במהלך חקירתו הנגדית, כי יהא זה נכון לומר “שהאדם שיגיע הכי קרוב לאבחנה האמיתית לגבי השבר שנגרם לתובעת זה הרופא המנתח שמלבד צילומי הרנטגן… הוא ראה את השבר במהלך הניתוח” (עמ’ 38 לפרוט’, ש’ 6-9).

13. הפרופ’ אנגל אישר, כי אם היה רואה את הצילום שנערך לתובעת ביום 10.2.05, “שבוע אחרי הניתוח, הייתי מאמין שהעמדה אינה מספקת וצריך לעשות משהו כדי לשנותו. כפי שכותב למיטב זכרוני פרופ’ שטיין בחוות דעתו. גם הוא חושב שנכון לעשות זאת שבוע או עשרה ימים לאחר הניתוח או בכל מועד אחר. בכל מקרה יש מקום לשינוי העמדה הזו. אם אני נשאל מה אני הייתי עושה ומה נכון לעשות, הייתי מסביר לחולה שהתוצאה איננה מספקת ושצריך לשנות את העמדה של החלקים השבורים כפי שניתן לראותם בצילום…” (עמ’ 38 לפרוט’, ש’ 32 – 37).

14. לשאלה מפורשת האם “עמדה כזו כמו שרואים ביום 10/2 לא יכולה להיחשב עמדה משביעת רצון” השיב המומחה: “הסכמנו על זה” (עמ’ 40 לפרוט’, ש’ 7 – 8).

15. כאשר הוצגה בפני הפרופ’ אנגל עמדתו של הרופא המנתח, ד”ר אילן כהן, מיום 10.2.05, לפיה בצילום הרנטגן עמדה משביעת רצון ונשאל אם הוא מסכים לעמדה זו, השיב הפרופ’ בפשטות: “אני לא מסכים עם קביעתו של הד”ר אילן כהן” (מעמ’ 40, ש’ 9 ועד עמ’ 41,

ש’ 7).

16. אשר לאפשרות לבצע ניתוח חוזר, לאור תוצאות הניתוח, ציין הפרופ’ אנגל: “לעניות דעתי, מבחינה גרמית, נכון היה לעשות את הניתוח החוזר מוקדם ככל האפשר” (עמ’ 41, ש’ 22).

17. אשר לסוג השבר, הבהיר הפרופ’ אנגל, כי “היחידי שיודע אם הייתה גם פגיעה או לא בעצם הטיביה זה המנתח שראה בעיניו את הממצאים במהלך הניתוח. לעתים הריסוק הוא מינורי ולא מחייב טיפול. הכוונה השטח המיפרקי של עצם הטיביה”.

18. אשר לעוצמת השבר, ככל שניתן ללמוד מדו”ח הניתוח, הבהיר הפרופ’ אנגל:

“אם אני קורא כמוך את דו”ח הניתוח, אני מניח וזה גם מתוך הסתכלות של צילום הרנטגן, שהמעורבות של שבר הפיילון לא הייתה בדרגה כזו שמחייבת התייחסות כלשהי במהלך הניתוח. אילולא כן, זה בוודאי היה מצוין בדו”ח מהלך הניתוח” (עמ’ 42, ש’ 43-45).

19. באשר לדרגתו, הבהיר הפרופ’ אנגל, בין היתר:

“…אני לא יודע מה אמר ד”ר ווייס, אך אם אמר שיש פה ריסוק נרחב ושבר פיילון מדרגה שלוש, אז אני חולק על דעתו… יש שטח אפור שניתן להגדיר אם זה פיילון או לא וזה בעצם הגדרה של פיילון מדרגה אחת. אני סבור שלתובעת בהחלט לא נגרם שבר פיילון מדרגה שלוש ואפילו לא מדרגה שתיים…” (עמ’ 43 לפרוט’, ש’ 19 – 31).

20. אשר לדעתו על הטיפול שקיבלה התובעת, הבהיר המומחה מטעם הנתבעת, הפרופ’ אנגל:

— סוף עמוד 5 —

“…איפוא לדעתי הייתי פועל אחרת, זה אחרי שמונה ימים, כשצילום הביקורת הראה את מה שהראה. אני הייתי עושה ניתוח חוזר לשינוי העמדה שכאמור לא עומד בעמדה אידיאלית. כאן לדעתי הייתי פועל שונה בכפוף למידת הפגיעה ברקמות הרכות, כפי שציינתי לעיל.. אם היה מבוצע ניתוח חוזר, בהנחה שאפשר היה לבצעו, בששת החודשים הראשונים ולאחר שהותר לגב’ קרמר לדרוך על קרסולה, אני מניח שניתן היה להשיג מצב הרבה יותר טוב מן המצב היום – אינני יודע אם אידיאלי. ששה חודשים אחרי שהגב’ קרמר החלה לדרוך על הקרסול והמשטח המיפרקי אינו סדיר כפי שאצל התובעת, נוצרים שינויים ארתריטיים שהקשו על קבלת תוצאה אופטימלית” (עמ’ 44 לפרוט’, ש’ 10 – 22).

21. דומה שאין צורך להכביר מילים על דעתו של המומחה הרפואי מטעם התובעת, על תוצאות הניתוח ועל הטיפול שקיבלה התובעת לאחריו וזו כנראה הייתה הסיבה שהנתבעת נמנעה מלבקש ממנו להשלים את חוות דעתו הראשונית – בהתייחסות לקשר-הסיבתי בין מצבה של התובעת היום לבין תוצאות הניתוח והטיפול שקיבלה לאחרונה בהקשר לטענת הרשלנות הנטענת כלפי הנתבעת – והעדיפה להגיש חוות דעת נפרדת, מטעמו של רופא אחר, הד”ר ווייס.

22. ב”כ הנתבעת ציינה – לשאלת בית המשפט מדוע לא השלים הפרופ’ אנגל את חוות דעתו – כי פנתה למזכירתו של הפרופ’ אנגל מס’ פעמים והוא לא חזר אליה. היא איננה יודעת אם היה בארץ או לא.

22.1 מאחר והיא ידעה שד”ר ווייס יכול לערוך חוות דעת בזמן קצר – היא פנתה אליו.

22.2 למותר לציין, כי הנתבעת לא עתרה בבקשה להאריך לה את המועד להגשת חוות הדעת המשלימה.

22.3 תחת זאת העדיפה לצרף, כאמור, חוות דעת משלימה בנושא ההתרשלות הנטענת – ע”י רופא שכלל לא ראה ולא בדק את התובעת.

23. אכן, כל המומחים הרפואיים, מטעם שני הצדדים, מייחסים חשיבות רבה לסוג השבר שנגרם לתובעת בתאונה, הגם שהפרופ’ שטיין, כאמור, סבור, כי גם בשבר מסוג פיילון, עשוי טיפול נאות להחזיר את הרגל לתפקודה הקודם.

24. המנתח עצמו מטעם הנתבעת – הד”ר אילן כהן – אשר המומחים הרפואיים מסכימים שהוא היחיד שיכול היה לדעת במדויק מה טיבו של השבר, מה מידת הריסוק ומה בדיוק התרחש בניתוח, הרי לא הובא לעדות ולא נמסר מטעמו תצהיר כלשהו ולהימנעות מהבאת עדים נחוצים, ללא הסבר סביר, יש משמעות מבחינת ההלכה, שאם היו מתייצבים, לא היו מחזקים, ככל הנראה, את גרסת הנתבעת.

24.1 אמנם הד”ר גרטי טען, כי הד”ר כהן איננו עובד עוד במסגרת הקופה מספטמבר 2005 או 2006 (עמ’ 3 לישיבה מיום 11/3/10), אולם אין מדובר בנימוק סביר המסביר אי זימונו – גם באמצעות בית משפט – לעדות, אף אם סירב לשתף פעולה עמה.

25. הד”ר ווייס, המומחה הנוסף מטעם הנתבעת, קובע, בחוות דעתו נ/2, כי “על פי הצילומים, מדובר בשבר טרימלאולרי ועל פי המקובל, מכיוון שמדובר במעורבות המשטח הטיביאלי, אכן מדובר ב- PILON – שבר שהינו מסובך ותוצאות הטיפול הניתוחי מותירות בדרך כלל הגבלה תיפקודית של הקרסול”.

26. עוד קובע הוא, כי “האבחנה שנעשתה בקבלתה לניתוח הייתה נכונה, ולדעתי, הטכניקה הניתוחית שבוצעה הייתה כמקובל במקרים דומים, אלא שהתוצאה לא הייתה טובה כפי שתוכננה”.

26.1 הוא מודה, כי הצילום מ- 8 ימים לאחר הניתוח מתעד “עמדה לא אידיאלית” (עמ’ 28, ש’ 31); גם בעיניו העמדה איננה משביעת רצון (שם, 32 – 33) וגם הוא איננו מסכים למה שכתב הד”ר אילן כהן (שם, ש’ 38 – 42).

27. לד”ר ווייס השערה נוספת, חילופית, כדלהלן:

— סוף עמוד 6 —

“ייתכן גם מצב שבו בגמר הניתוח הושגה עמדה אופטימלית, אך בימים שבין הניתוח ועד לצילום הביקורת, נגרמה תזוזה כפי שנראה בצילומים מ- 10.2.05”.

27.1 למותר לציין, כי טענה כאמור דורשת הוכחה – המוטלת על הטוען לה – ואין בחומר הראיות כל רמז ואף טענה, כאמור.

28. בתצהירו נ/1 מציין הד”ר גרטי, עוזר המנתח בניתוח שבוצע לתובעת במרכז הרפואי רבין, כי השבר שנגרם לתובעת היה שבר מרוסק, המערב את שלושת הפטישונים ואת המשטח המיפרקי וכי קיבוע השבר לווה בקושי רב, בשל רמת הריסוק החמורה ובשל איכות העצם של התובעת.

28.1 מניסיונו – כך טוען הד”ר גרטי בתצהירו – במקרים מסוג זה, גם עמדה אידיאלית של השבר איננה מונעת התפתחות שינויים ניווניים בעתיד – שינויים שמקורם בפגיעה הקשה לסחוס המפרקי במועד התרחשות השבר.

29. הד”ר גרטי טוען, בתצהירו, כי הוסבר לתובעת ולבעלה, שהתלווה אליה, על הריסוק הנרחב של העצם ועל הקושי בביצוע הקיבוע.

29.1 כן הוסבר להם – כך לטענתו בתצהיר – בצורה מפורשת, על מוגבלויות צפויות בתפקוד הקרסול עקב הפגיעה הקשה במשטח המפרקי המרוסק.

30. בעלה של התובעת והתובעת עצמה הכחישו זאת מכל וכל.

31. עו”ד רחמיל קרמר, בעלה של התובעת, ציין בתצהירו ת/1, כי כבר בביקור הראשון ביום 6/2/05 נאמר להם, שמבחינת הניתוח וחיבור השבר הכל תקין וצריך להתרכז בריפוי הפצע החיצוני.

31.1 “מתוך הרישומים הרפואיים של הרופאים אודות פענוח צילומי הביקורת של עמדת השבר – כך טוען הבעל בסעיף 8 לתצהירו – הם ציירו תמונה, כביכול, שהניתוח היה מוצלח. למעשה הרופאים אמרו לנו כי הכל בסדר והזמן יעשה את שלו ואין מה לדאוג”.

31.2 למרות תלונותיה של התובעת על המגבלות הניכרות בקרסול – “הרופאים נשארו בדעתם וכל הזמן אמרו לנו כי הניתוח מוצלח וכי כל שנשאר לעשות זה להמתין להחלמה מלאה, תוך שהם נותנים לנו תקווה ומפזרים הבטחות להטבה במצבה” (סעיף 9 לתצהיר).

32. גם התובעת, בתצהיר העדות הראשית מטעמה ת/3, ציינה, בין היתר, כי “כבר בביקור הראשון ביום 6.2.05 נאמר לי שמבחינת הניתוח וחיבור השבר הכל תקין וצריך להתרכז בריפוי הפצע החיצוני…” (סעיף 7 ריישא).

32.1 בהמשך הוסיפה (סעיף 7 סייפא), כי “למעשה הרופאים אמרו לי כל הזמן שהכל בסדר מבחינת הניתוח ואיחוי השבר והזמן יעשה את שלו”.

32.2 “המשכתי לסבול מהליכה בצליעה – ממשיכה התובעת בסעיף 8 לתצהירה – מכאבים ומגבלות ניכרות בקרסול ימין ובשל כך חזרתי לביקורות והתלוננתי בפני הרופאים על המגבלות ואולם הרופאים נשארו בדעתם ובתשובתם כי הניתוח מוצלח וכי כל מה שנשאר לעשות זה להמתין להחלטה המלאה…”.

33. התובעת לא נחקרה, במהלך חקירתה הנגדית, מפורשות בשאלה זו.

34. בפני בעלה, עו”ד קרמר, הוטח כאילו נאמר להם, לאחר הניתוח, בין היתר, שהעמדה שהושגה לא הייתה אופטימלית – והוא השיב נחרצות:

“…ההיפך, ד”ר גרטי … יצא מחדר הניתוחים ואני מצטט: ‘קרמר, עוד חצי שנה אתה תשכח מהאירוע’… אמרו כל הזמן בכל ביקור שזה היה כל שבוע או שבוע וחצי, שהכל תקין, הכל בסדר…” (עמ’ 31 לפרוט’, ש’ 4 – 17).

— סוף עמוד 7 —

35. לאחר ששמעתי את עדויות הד”ר גרטי, התובעת ובעלה בנדון, העדפתי את גירסת התובעת ובעלה.

36. הנתבעת מפנה לאבחנות מאוחרות יותר שבוצעו במסגרות רפואיות שונות – חלקן פרטיות עפ”י בחירת התובעת.

36.1 כך היא מפנה, בין היתר, לאבחנתו של הד”ר ואדים בנקוביץ, מנהל יחידת אורתופדיה השתלות במסגרת מדיטון – רשת מרכזים רפואיים – שם מציין הרופא, כבר בכותרת המסמך, כי סוג השבר PILON.

37. יחד עם זאת, אין חולק על כך, כי אבחנה זו איננה מופיעה באף מסמך רפואי עובר או בסמוך לניתוח ולמעשה גם לא בביקורים בבית החולים מן התאריכים 6.2.05, 10.2.05, 17.2.05 או 3.3.05, מיד לאחר הניתוח (נספח ד1 לתצהיר התובעת ת/3) – כולם בפני המנתח, הד”ר אילן כהן.

37.1 לראשונה מוזכר המונח PILON בביקור מיום 27.3, קרוב ל- 3 חודשים לאחר הניתוח, ע”י הד”ר גרטי.

38. כאשר נשאל הד”ר גרטי, במהלך חקירתו הנגדית (עמ’ 9 לפרוט’ מיום 11/3/10) מדוע לא רשם (בזמן אמת) בשום מקום, שמדובר בשבר מסוג פיילון מסוג 2 או צורני מסוג 2, נאלץ להודות: “נכון. לא רשום” (ש’ 23 – 25).

39. כאשר הוא עומת עם קביעתו של הפרופ’ אנגל, שלדעתו אין מדובר כלל בשבר מסוג פיילון ואם בכלל – אז מדובר בשבר מדרגה ראשונה ונשאל האם הוא חולק גם בכך על הפרופ’ אנגל, השיב הד”ר גרטי:

“כן. בכף יד לא הייתי חולק עליו. פה אני חולק עליו” (שם, ש’ 26-28).

40. בע”א 8151/98 ביאטריס שטרנברג נ. ד”ר אהרן צ’צ’יק ואח’ פד”י נ”ו (1) 539, 550, נקבע, בין היתר, ע”י כב’ ביהמ”ש העליון, כי “חובתם של רופאים ושל מוסדות רפואיים לבצע רישומים רפואיים בזמן אמת ולשמור עליהם כבר הוכחה בבית משפט זה… במקרים מסוימים עשוי היעדרו של רישום מסודר של מהלך המחלה ושל הטיפול בה לפגוע בטפול הנאות עצמו בזמן אמת… במקרה כזה עשוי הפגם ברישום להוביל, הוא עצמו, למסקנה בדבר קיומה של רשלנות רפואית… טיפול רפואי מתבצע, לא פעם, ע”י רופאים אחדים, ואלה מצדם מסתמכים על רישומים רפואיים לצורך העברת מידע מאחד לרעהו. גם הרופא המטפל בחולה שבדקו זקוק לרישומים על מנת לשמר את המידע המצוי בידו אודות החולה, לרענן את זכרונו, לעקוב אחר מצב החולה וכדומה…”.

41. בע”א 5049/91 קופ”ח של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ י שראל, פד”י מ”ט (2) 369, 376, נקבע, בין היתר, כי “רשלנות רפואית מתגבשת כבר מעצם אי ניהול תקין של הרישומים הרפואיים שחייבים בהם הרופאים המטפלים במוסדות הרפואיים השונים.. היעדרו של רישום מסודר של מהלך המחלה ושל הטיפול בה פוגע לא רק בקביעת ממצאים לאחר האירוע, כי אם בראש ובראשונה בטיפול הנאות בחולה עצמו בזמן אמת… סדרי מינהל תקינים מחייבים ניהול תרשומת מפורטת ומדויקת של הטיפול בחולה ולאו דווקא מהבחינה המינהלית גרידא”.

42. בע”א שטרנברג הנ”ל, ממשיכים וקובעים, כי “לחסר זה – כאשר הוא מתגבש לכדי חסר ראייתי לתובע – גם נפקות ראייתית. אי שמירה על רישומים רפואיים עשויה בנסיבות המתאימות להעביר אל הנתבע את הנטל לשלול את קיומה של התרשלות או קשר סיבתי מצדה…” (שם, עמ’ 551 מול האות ג’).

43. בע”א 789/89 סמדר עמר (קטינה) נ. קופ”ח של ההסתדרות הכללית, פד”י מ”ו (1) 712, 721, נקבע במפורש, כי “במצב זה של שלילת ראיה חשובה מהנפגע, עוברת החובה על הרופא או על המוסד הרפואי שבו ניתנו השירותים, להוכיח את העובדות שיכלו להתבהר מתוך הרישומים הרפואיים… ובכך להעלות הסבר המנקה אותם מאחריות…”.

ג. הנכות הרפואית

— סוף עמוד 8 —

1. בהתחשב באחוזי הנכות הרפואית שקבעו המומחים השונים מטעם הצדדים, עותרת התובעת לקבוע, כי נכותה הרפואית עומדת על 25% לכל הפחות, כאשר טיפול ראוי והולם היה מותיר נכות בשיעור 5% בלבד – כך שהנכות הרפואית שנגרמה לתובעת עקב הטיפול הרשלני עומדת על 20%.

2. הנתבעת סבורה שיש להעמיד את נכותה הרפואית של התובעת על 20%, בעקבות הניתוח, אולם שלא כתוצאה מהתרשלות כלשהי של הנתבעת כלפיה.

3. המומחה הרפואי בתחום האורטופדי מטעם התובעת, הפרופ’ חיים שטיין, קבע לתובעת נכות צמיתה בשיעור 30% במערכת התנועה עפ”י סעיף 48 (3) ג’ לתקנות המוסד לביטוח לאומי (להלן גם: “התקנות”), בגין קישיון לא נוח בקרסול הימני.

4. המומחה הרפואי בתחום האורטופדי מטעם הנתבעת, הפרופ’ אנגל, קבע, בחוות דעתו, בין היתר, כי טווחי התנועה של הקרסול אכן מופחתים, אך לטעמו אינם ניתנים להגדרה כקישיון מוחלט, וודאי שלא כקישיון לא נוח.

4.1 על כן, הוא קבע לתובעת נכות צמיתה בשיעור 15%, עפ”י סעיף 48 (ג) א’-ב’ לתקנות.

4.2 יחד עם זאת ציין, כי במידה וניתן היה להעמיד את הקרסול בהעמדה אנטומית, הייתה נותרת לתובעת נכות צמיתה בשיעור 5% עפ”י סעיף 48 (ג) א’ לתקנות.

5. הד”ר ווייס, בחוות דעתו, קבע כי מצבה של התובעת מצדיק קביעת נכות צמיתה בשיעור 20% – דהיינו, קישיון נוח של הקרסול.

6. הנתבעת עותרת, איפוא, להעדיף את עמדת מומחיה ולהעמיד את נכותה הרפואית של התובעת על 20% לכל היותר.

***

7. אין הגדרות, במסגרת סעיף 48 לתקנות, לקישיון נוח ולקישיון לא נוח של הקרסול, אך מהגדרותיו ביחס לאיברים אחרים ניתן להסיק, כי קישיון נוח הוא כזה המאפשר תיפקוד מסוים באיבר הפגוע, בעוד קישיון לא נוח מונע מן האיבר מלתפקד או לפחות מפריע מאוד בתפקוד.

8. גם התובעת וגם בעלה העידו בדבר קשייה של התובעת בתפקוד הקרסול והמגבלות שנוצרו בעקבות הפגיעה.

9. התובעת מצהירה, כי נותרו לה מגבלות כגון צליעה, כאבים בקרסול בעת הליכה ועמידה, כאבים לאורך עמוד השדרה, עייפות כללית, חולשה, חוסר שווי משקל וצורך להיתמך במעקה או בזולת; קושי בעליה וירידה במדרגות, צלקות מכוערות בקרסול, כאבים ברגל הבריאה בשל העומס הנופל עליה, קושי בביצוע עבודות הבית, העדר יכולת לעסוק בפעילות ספורטיבית שאהבה, צורך להיעזר בנעליים עם מדרסים או סוליה מפזרת לחץ ואחיזה (סעיף 12 לתצהיר עדותה הראשית).

9.1 הבעל מצהיר על כך בסעיף 11 לתצהיר העדות הראשית מטעמו ת/1.

10. יחד עם זאת הודתה התובעת, במהלך עדותה בבית המשפט, כי בבית וגם ברחוב, כשהיא הולכת לזמן קצר, היא מתהלכת ללא מקל; מצליחה לנהוג עם הרגל הפגועה (שהיא רגל

ימין !) וגם למשרד התחבורה לא מצאה לנכון לדווח על מגבלה כלשהי בנהיגה.

11. בנסיבות אלה נראה, כי ראוי לאמץ את אחוזי הנכות הצמיתה של התובעת כפי שנקבעו בחוות דעתו של הד”ר ווייס והמבוססים על קישיון נוח של הקרסול.

12. מאידך, מקובלת עלי טענת הפרופ’ שטיין, לפיה, באם היה ניתן לתובעת טיפול נאות, היה הניתוח מותיר 5% נכות.

— סוף עמוד 9 —

13. לתובעת נגרמו, איפוא, בעקבות ההתרשלות שהתרשלה הנתבעת כלפיה, 15% נכות רפואית.

ד. הנכות התפקודית – פגיעה בכושר ההשתכרות

1. לטענת התובעת, היא כבת 56 היום ובפניה עוד כ- 11 שנות עבודה.

2. לטענת התובעת, היא מוגבלת בתפקוד, מתקשה בניידות ופגיעה זו תפגע בכושרה לעבוד וביכולת ההשתכרות הפוטנציאלית.

2.1 התובעת לא נחקרה בעניין – ולטעמה הדבר אומר דרשני.

3. התובעת מפנה לפסיקה, לפיה הפיצוי, בראש נזק זה, מתייחס לפגיעה בכושר ההשתכרות ולא עבור הפסד השתכרות בפועל, ובלבד שמדובר בסיכוי, שאיננו אפסי או ספקולטיבי לגמרי, כי פוטנציאל זה היה מתממש.

4. התובעת מעריכה את אבדן שכרה בעתיד בסך של 1,000 ₪ לחודש – ולמשך 11 שנות העבודה שנותרו לה, בהיוון 112.31, היא עותרת לפצותה בסך של 112,310 ₪.

5. הנתבעת סבורה, כי דרישת התובעת, בפריט נזק זה, מקוממת ביותר, שכן מדובר באשה בת כ- 56, אשר לא עובדת מזה שנים – עובר לאירוע נשוא התביעה.

6. הנתבעת מפנה לחקירתו הנגדית של בעלה של התובעת, ממנה התברר, כי האשה איננה עובדת משנת 1997 וגם כאשר עזרה במשרדו – לא הצהיר עליה לשלטונות המס כעל עובדת שלו ולא שילם לה כל שכר.

6.1 כן אישר, כי משנת 1998 הפסיקה התובעת לחפש עבודה מחוץ לבית (עמ’ 31 לפרוט’).

7. התובעת עצמה אישרה – כך טוענת הנתבעת – כי לא השתכר 7 שנים לפני התאונה.

8. לטעמה של הנתבעת, לא עשתה התובעת וגם לא עושה היום, כל פעולה פוזיטיבית בניסיון

לחזור למעגל העבודה כשרטטת או בכל משלח-יד אחר ובכך למעשה חוטאת לעיקרון נטל הקטנת הנזק, המוטל על התובע.

9. בנסיבות אלה סבורה הנתבעת, כי אין מקום לפצות את התובעת בגין הפסדי שכר לעבר או לעתיד.

***

10. אכן, התובעת הודתה, במסגרת חקירתה בבית המשפט, כי לא השתכרה כסף כשבע שנים לפני האירוע (עמ’ 49 לפרוט’, ש’ 28-29).

11. בעלה של התובעת, עו”ד ירחמיל קרמר, הודה, שאשתו איננה עובדת משנת 97′ (עמ’ 31 לפרוט’, ש’ 21) והחל משנת 98′ החליטו בני הזוג, כי התובעת תעזור לבעלה בניהול המשרד.

11.1 עו”ד קרמר העיד, כי גם כשעזרה לו, לא ישבה התובעת במשרד בד”כ והוא גם לא הצהיר עליה לשלטונות ולא שילם לה כל שכר (עמ’ 31 לפרוט’).

12. בנסיבות אלה, אין להידרש להפסדי-שכר בעבר – ולאור גילה של התובעת – גם לעתיד. התובעת עצמה מודה, כי הפסיקה לחפש עבודה כשרטטת כשהחלה לעבוד עם בעלה וגם היום אין מצבה הבריאותי מאפשר לה לחזור לעבודה.

13. יחד עם זאת צודק ב”כ התובעת בהפנותו לפסיקה, לפיה הפיצוי בראש נזק זה ניתן עבור הפסד כושר ההשתכרות ולא עבור הפסד השתכרות בפועל ועל כן, זכאית גם עקרת בית,שלא עבדה – עובר לתאונה – לפיצוי.

— סוף עמוד 10 —

14. הקשר בין הנכות הרפואית, הנכות התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות מקבל ביטוי, למשל, בדברי כב’ השופט תיאודור אור בע”א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ’ סייף רמזי ואח’, פד”י נ”ב (3) 792, 800 – 801:

“הנכות התפקודית באה להצביע על מידת ההגבלה בדרך כלל, שיש בנכות הרפואית שנגרמה לתובע… יש כמובן חשיבות למידת ההשפעה של הנכות על יכולתו של התובע להמשיך לעבוד במקצועו, ובקביעת כושר ההשתכרות יינתן לכך ביטוי. ראוי אף להביא בפני בית המשפט ראיות למידת ההשפעה של הנכות הרפואית על יכולת התפקוד בעבודות מסוימות, כולל בעבודות הקשורות במקצועו של התובע…”.

15. אכן לתובעת נגרמה נכות אורטופדית המגבילה אותה בחיי היומיום וגם בעבודה, ככל שהייתה יוצאת לעבוד – והאמנתי לתיאוריה את מגבלותיה האורטופדיים בחיי היומיום.

16. יחד עם זאת, מקצועה של התובעת הוא שרטטת ולכאורה, ניתן לבצע את העבודה בישיבה.

17. אלא, שהתובעת הסבירה, כי איננה מסוגלת להשתלב מחדש במקצועה זה, כיוון שהמקצוע הפך לממוחשב והיא “יצאה מן המקצוע” כלשונה.

18. בנסיבות אלה, בהעדר פרטים מספיקים על כושר ההשתכרות של התובעת היום, בתנאים שנוצרו, ראוי ליתן פיצוי בסכום גלובלי.

19. הנני מחייב, איפוא, את הנתבעת לשלם לתובעת, בגין ראש נזק זה, את הסך של 25,000 ₪.

— סוף עמוד 11 —

ה. הוצאות רפואיות, נסיעות ועזרת זולת – לעבר ולעתיד

1. התובעת מפנה להלכה, לפיה די אם הצביע תובע על קיומו של נזק בעבר או על אפשרות קיומו בעתיד, כדי שיזכה בפיצוי מתאים ודי באפשרות להעריך את שיעור הנזק מתוך העדויות, כדי שאפשר יהיה להעניק פיצויים לפי הערכה זו – ולפוסקם באופן גלובלי.

2. התובעת טוענת, כי הצביעה על נזקיה הן בתצהירה (סע’ 14 – 15 ונספחים ט’ ו- י”א’) והן בעדותה שקיבלה חיזוק בעדות בעלה.

2.1 לטעמה של התובעת, ברור שלא הגיעה לטיפולים הרבים, עליהם ניתן ללמוד מן התיעוד הרפואי הניכר שצורף לתצהירה, בהסעות חינם.

3. התובעת טוענת, כי היא מתקשה בעמידה ובהליכה ממושכת ונזקקה ונזקקת להוציא כספים על טיפולים רפואיים, נעליים אורטופדיות (כפי שהמליץ הפרופ’ שטיין), על נסיעות וניידות וכן על עזרת הזולת – שכן התובעת מעסיקה עוזרת באופן קבוע שלא כמו לפני התאונה (נספח ט’).

4. בנוסף, טוענת התובעת, כי היא נוסעת לים המלח פעמיים בשנה לצורך טיפול במחלת הפסוריאזיס ממנה היא סובלת (ללא קשר לתאונה), אולם לפני כן נהגה לנסוע לבד וכיום היא נאלצת לנסוע תמיד עם מלווה עקב קשיי הליכה, הניידות והפחד מנפילה באזור הסאונה.

4.1 על כן גדלו ההוצאות.

5. התובעת מעריכה הוצאותיה בראשי נזק אלו – לעבר – בסך של 65,000 ₪ וגם אם סכום זה נראה גבוה, הרי חלפו כבר שש וחצי שנים מאז האירוע ולמעשה מדובר ב- 984 ₪ לחודש – כאשר התוספת לעוזרת כיום היא בשיעור 400 ₪ לחודש בהשוואה למצב הקודם ועל כך יש לפסוק הוצאות ניידות, הוצאות רפואיות וכיו”ב.

6. אשר לעתיד, סבורה התובעת, כי זהו רכיב הנזק העיקרי, עקב מגבלותיה ופגיעתה הקשה בקרסול רגל ימין.

6.1 התובעת מעריכה את מכלול הוצאותיה בגין ראשי נזק אלו – לעתיד, בסך של 1,000 ₪ לחודש.

6.2 עד גיל תוחלת החיים (82) עותרת התובעת לפצותה בסך של 216,450 ₪.

7. אשר להוצאות הרפואיות, טוענת הנתבעת, כי המומחים מטעמה – הפרופ’ אנגל והד”ר ווייס, אינם קובעים בחוות דעתם, כי יהיה עליה לקבל טיפולים עתידיים כאלה או אחרים בעקבות מצבה.

7.1 אמנם הפרופ’ ווייס קבע, כי יהא על התובעת לקבל טיפולים פיזיותרפיים ממושכים וטיפול למניעת כאב.

7.2 יחד עם זאת – כך טוענת הנתבעת – הטיפולים אותם מונה הפרופ’ שטיין בחוות דעתו מכוסים במסגרת סל הבריאות הקבוע בחוק ביטוח בריאות ממלכתי והתובעת זכאית לקבלם ללא כל הוצאה מצידה.

8. לעניין הנעליים המיוחדות, אותן רוכשת התובעת – לטעמה של הנתבעת חדשות לבקרים – טוענת הנתבעת, שמדובר בהתנהגות פזרנית אשר גורמת להוצאות מוגברות ומופרזות לכל הדעות. לטעמה, אין שום סיבה נראית לעין לפיה על התובעת לרכוש זוג נעליים חדש אחת לכמה חודשים וזאת גם באם נקבל את המלצת הפרופ’ שטיין בחוות דעתו.

9. לעניין הנסיעות לים המלח טוענת הנתבעת, כי גם טרם האירוע נהגה התובעת להזמין חדר אחד במלון ועל כן לא נגרם לה כל נזק בגין הזמנת חדר נוסף בעקבות המלווה המצטרף אליה.

— סוף עמוד 12 —

10. על כן סבורה הנתבעת, כי התובעת איננה זכאית לפיצוי כלשהו בגין ראשי נזק אלו.

11. לחילופין סבורה הנתבעת, כי באם ייראה לבית המשפט לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי, הרי שהסכום לו עותרת התובעת הוא, לטעמה, מופרז.

***

12. אשר להוצאות לעבר – מדובר בראשי נזק מיוחד הטעונים הוכחה.

13. עוד בע”א 379/74, 525/74 אסבסטוס נ’ פזגז פד”י ל(3) 281, 284 נקבע, כי ” ‘נזק מיוחד’ חייב להיטען במפורש וכמפורט, הוא טעון הוכחה מדויקת ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנתו. תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד, חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו הנזק אלא גם את היקפו או שיעורו”.

14. בת.א. 16/87 חנוכה נ’ איתן חב’ לביטוח בע”מ נקבע, בין היתר, כי “נזק מיוחד בעבר לרבות הכנסות בעבר, יש להוכיח ע”י עובדות אותנטיות ולא ע”י תחליפים מסוג הערכות”.

15. יחד עם זאת נקבע בע”א 294/92 דרוק נ’ אליאסיאן, פד”י מ”ז (3) 23, 33 – 34, כי “גם במסגרת דיני הנזיקין נערכת ההבחנה בין מצבים שבהם הוכחת שיעור הנזק היא בעייתית לבין מצבים בהם ההוכחה מעשית ואף פשוטה אך למרות זאת לא השכיל בעל הדין לגבשה בחומר ראיותיו – השימוש בכלי האומדנא נשמר גם בפסיקת פיצויים נזיקיים לנסיבות שבהן בלתי אפשרי או לפחות קשה להוכיח את שיעור הנזק בצורה מדויקת ומלאה”.

16. בענייננו, ביחס לעבר, ידעה התובעת לשמור אסמכתאות להוצאות מסוימות כגון תשלום דמי ביטוח עבור עוזרת בית, קבלות לבתי מלון וכיו”ב ולא ברור מדוע נמנעה מלשמור אסמכתאות אחרות להוצאות נוספות הנטענות על ידה.

16.1 התובעת לוותה, כל העת, ע”י טיפולו של בעלה, שהוא עורך דין במקצועו ומן הסתם מבין את חשיבות תיעוד ההוצאות.

17. אמנם נכונה גם הלכה אליה הפנתה התובעת, מספרו של המלומד קציר, לפיה די באפשרות להעריך את שיעור הנזק מתוך העדויות, כי שאפשר יהיה להעניק פיצויים לפי הערכה זו ולפוסקם באופן גלובלי, אולם אפשרות זו שמורה למקרים בהם התיעוד היה בלתי אפשרי או בלתי סביר.

17.1 היא ישימה יותר לטעמי – באשר לעתיד.

18. בחוות דעתו של הפרופ’ חיים שטיין, קובע המומחה הרפואי מטעם התובעת, שהיא תזדקק לטיפולים פיזיותרפיים ממושכים, טיפול במניעת כאב, שימוש בנעליים עם סוליה מפזרת לחץ או מדרסים מפזרי לחץ בתוך הנעליים ואחיזה מכאנית חיצונית לקרסול כדי למנוע את מעט התנועה שקיימת הגורמת לכאבים.

18.1 אין קביעה של מגבלות המפריעות בהכרח לעבודה במשק הבית כגון כביסה, בישול, גיהוץ וכיו”ב.

18.2 מאחר והניתוח ממילא היה מותיר נכות של 5%, ראוי להתייחס להוצאות הנובעות מתוספת 15% הנכות בלבד.

19. ממילא לא ניתן לייחס את הגדלת מס’ ימי עבודתה של עוזרת בית – במלואה להתרשלות כאשר מדובר בתובעת שאיננה נעשית צעירה והסובלת משלל מחלות כעולה מן המסמכים הרפואיים ומסמכי המוסד לביטוח לאומי (למשל: נספח ז’ לתצהיר התובעת).

20. מאחר והתובעת מבוטחת בקופת-חולים, היא מקבלת ממילא את כל הטיפולים הרפואיים, לרבות טיפולים פיזיותרפיים, נעליים מיוחדות, מדרסים בעלות של השתתפות עצמית מקובלת ואין לחייב את הנתבעת גם במלוא עלותם, מה גם שהעלות מתייחסת למלוא הנכות גם זו שהייתה נגרמת ממילא, בעקבות הניתוח.

— סוף עמוד 13 —

21. אין אינדיקציה לצורך במלווה וממילא, לא ראוי לחייב את הנתבעת בעלות מלווה בעת שהותה של התובעת במלון בים המלח בשל מחלת הפסוריאזיס ממנה היא סובלת – מה גם שרבע מן הנכות איננו יכול להיות מיוחס לרשלנות.

22. לאור כל האמור לעיל, הנני מעריך את הוצאותיה של התובעת בראשי נזק אלו – לעבר

ולעתיד – בגין רשלנות בטיפול הרפואי, באופן גלובלי, בסך של 50,000 ₪.

ו. כאב וסבל

1. לטענת התובעת, מדובר ברשלנות רפואית פושעת במובן זה, שגם כיום סבור הד”ר גרטי שנתן לתובעת טיפול אופטימלי וכי הושגה עמדה משביעת רצון וזאת בניגוד למומחים שהיו אמורים להגן על עבודתו:

1.1 לטעמה של התובעת, מדובר ברופאים שהעלו אבחנות מאוחרות, שאין להן ביטוי בזמן אמת ברשומות, רק כדי להצדיק את התוצאה הגרועה של הניתוח – והכל על גבה של התובעת, שכן אילו היו מודים בטעות והיו מנתחים לאלתר, מצבה של התובעת היום היה טוב יותר.

1.2 לטענת התובעת, היא מתהלכת היום עם צליעה, נותרה מוגבלת, כאובה ופגועה – הן פיזית והן במובן של תחושה “עבדו עליי” ו “סידרו אותי”.

2. בנסיבות אלה עותרת התובעת לפצותה, בראש נזק זה, בסך של 250,000 ₪.

3. הנתבעת טוענת, כי התובעת לא הוכיחה את תביעתה ולא את הקשר בין האירועים נשוא התביעה למצבה הנטען.

3.1 על כן היא סבורה, כי התובעת איננה זכאית לפיצוי בראש נזק זה.

***

4. פקודת הנזיקין – להבדיל מחוק הפלת”ד – אינה נוקטת בגישה טכנית בקשר לפיצוי בגין כאב וסבל, הנתון להערכת בית המשפט עפ”י מכלול מרכיבים וביניהם: טיב הנזק, השפעתו על הנפגע, האינטנסיביות של הכאב ומשכו וכן הסבל הסובייקטיבי העובר על הנפגע (ע”א 283/84, מ.י נ’ מוסקוביץ, פד”י מ”ז (2) 718). הערכת הנזק בגין כאב וסבל נעשית על בסיס אינדיבידואלי ולא תעריפי (ע”א 357/80 נעים נ. ברדה, פד”י ל”ו (3) 762, 766).

4.1 בשנים האחרונות המגמה היא להגדיל את סכומי הפיצוי הנפסקים בראש נזק זה.

5. אין דעתי כדעת הנתבעת שהתובעת לא הוכיחה את תביעתה, משקבעתי, כאמור לעיל, כי 75% משיעור נכותה של התובעת בגין התאונה והניתוח – נגרמו בעקבות ההתרשלות שבוצעה כלפיה.

5.1 כמפורט לעיל, גם הוכחו, לטעמי, מרבית ראשי הנזק שנתבעו.

6. יחד עם זאת סבורני, כי הסכום הנתבע ע”י התובעת, בראש נזק זה, מופרז ומוגזם.

7. אכן, לתובעת נגרמה עגמת נפש רבה, כאב וסבל ניכרים כתוצאה מן הניתוח ובעיקר כתוצאה מן הטיפולים הממושכים שלאחריו; כאבים, מגבלות וגם תחושה של תסכול רב מעצם הידיעה, כי אילו ניתן לה טיפול הולם ונכון, הייתה נכותה מופחתת ברובה ומצבה היום היה טוב הרבה יותר.

8. הנני מעריך את הפיצוי המגיע לתובעת, בגין ראש נזק זה, בסך של 100,000 ₪ ומחייב את הנתבעת לשלמו לה.

ז. סוף דבר

— סוף עמוד 14 —

1. לאור כל האמור לעיל, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 175,000 ₪, בהתאם לפירוט כדלהלן:

1.1 פגיעה בכושר השתכרות – 25,000 ₪

1.2 הוצאות רפואיות, נסיעות ועזרת זולת – לעבר ולעתיד – 50,000 ₪

1.3 כאב וסבל – 100,000 ₪

סה”כ – 175,000 ₪

2. לסכומים אלו יתווספו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

3. בנוסף, הנני מחייב את הנתבעת לשאת בשכ”ט עו”ד בשיעור 13% מסכום זה בתוספת מע”מ כדין.

4. זכות ערעור – בתוך 45 יום מהיום.

ניתן היום, י”ט כסלו תשע”ב, 15 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.

ניתוח בכף יד- רשלנות רפואית

שלום רב, אני עובדת בחברה פרטית של סיעוד מזה 10 שנים, ולפני כשנתיים עברתי ניתוח בכף יד וכיום אני עם 5% נכות. לאחרונה חלה החמרה במצבי וחשבתי לפתוח תיק תאונת עבודה. ברצוני לדעת מהו גובה הפיצוי הפוטנציאלי למצב זה של רשלנות רפואית של אורתופד?

תביעת רשלנות רפואית- תביעות רשלנות רפואית

מתי יש “קייס” להגשת תביעות רשלנות רפואית?

מאת עו”ד ענת מולסון*

ישנם שני מצבים עיקריים בהם ניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית:

1. כאשר הייתה רשלנות בטיפול, או איחור באבחון מחלה, או אבחון שגוי של מחלה

 

לא כל טעות במעשיו של הרופא או בשיקול דעתו מהווים עילה להגשת תביעות רשלנות רפואית.

כאשר מדובר ברופא שהעניק את הטיפול הטוב ביותר שהיה ידוע באותה עת, או שאיבחן את מחלתו של התובע בהתאם לכל הידע הרפואי שהיה נכון לאותו מועד, ובכל זאת הסתבר בדיעבד שהיתה טעות, ונגרם נזק לתובע – אין מקום להגיש תביעת רשלנות רפואית. לא כל טעות נחשבת רשלנות רפואית. רק טעות שנובעת ממעשה או מחדל שיש בהם משום סטייה מהמקובל ומהסביר יחשבו כמאפשרים הגשת תביעות רשלנות רפואית
מבחן מקובל המסייע לבית המשפט לקבוע אם הרופא התרשל הוא מבחן “הרופא הסביר”.

כאשר הוכח שהרופא נהג כפי שכל רופא סביר היה צריך לנהוג בנסיבות הענין, ובהתאם לידע הרפואי העדכני הקיים – אין לקבוע שהיתה רשלנות רפואית מצדו, בודאי לא כאשר הוכח שהוא פעל בזהירות ובמסירות. רק טעות בלתי סבירה תחשב להתרשלות ואז ניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית.

החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להתאים לנורמות המקובלות אותה עת בעולם הרפואה, נורמות אשר באות לידי ביטוי בין השאר בידע הנתמך בספרות הרפואית העדכנית ובנסיון קודם.

2. כאשר בוצע ניתוח או טיפול רפואי מבלי שהוסבר לחולה כל הסיכונים הקיימים בניתוח זה

בהרבה מאד מקרים, אף אם הרופא לא התרשל, הרי שניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית, אם לא הסביר לחולה את הסיכונים הקיימים בסוג הטיפול או הניתוח שעליו לעבור, או בהיותו של הטיפול חדש יחסית או שישנן חלופות אחרות לניתוח זה.

על מנת לבדוק אם ניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית, יש להיפגש עם עו”ד העוסק בהגשת תביעות רשלנות רפואית, אשר יאסוף עבור את כל המסמכים הרפואיים ויתייעץ עם רופא מומחה על מת לקבוע אם אכן הרופא שטיפל בך התרשל בתפקידו, או שהייתה טעות סבירה. סוגייה זו מכונה “הסכמה מדעת לטיפול” והיא מעוגנת בחוק זכויות החולה ובפסיקת בתי המשפט. חשוב לציין כי אף אם הוחתמת על טופס הסכמה לניתוח ובו מצויינים הסיכונים והחלופות, עדיין על הרופא להוכיח כי הסביר לך בעל פה ובאופן ברור את אותם סיכונים וחלופות ואם לא מצליח להוכיח זאת- סיכוייך לזכות בתביעה גבוהים.

לשאלות בנושא או להערכת סיכויי תביעתך חינם, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון המייצגת מאות נפגעי רשלנות רפואית, בטלפון: 0524787850 או במייל: legal1@bezeqint.net או באמצעות הטופס שמשמאל

I spoke briefly with randy best, founder and chairman of academic partnerships, about mooc2degree and he was particularly pleased that this justdomyhomework.com initiative is making moocs more inclusive’ than they have been thus far

תביעת רשלנות רפואית – התהליך – שאלות ותשובות

איך מתבצע התהליך של תביעת רשלנות רפואית?

תחילת טיפול משפטי בענין תביעות רשלנות רפואית הוא באיסוף ותיעוד כל החומר הרפואי מהמוסד הרפואי בו טופלת. תהליך זה נמשך בד”כ מספר שבועות. לאחר קבלת התיק הרפואי, מועבר החומר למומחה הרפואי המתאים לצורך בדיקה וקביעה האם יש “קייס” לתביעה משפטית. בירור השאלה אם יש עילת תביעת רשלנות רפואית, עלול להמשך מס’ שבועות נוספים.

במידה והרופא המומחה מחליט כי אכן יש אפשרות להגיש תביעת רשלנות רפואית, יש צורך בקבלת חוות דעת רפואית אשר תצורף לתביעה. עד לקבלת חוות דעת עוברים מספר שבועות נוספים. לאחר שישנה חוות דעת מוכנה מכין עורך הדין את התביעה וגם כאן מדובר בכחודש עד להגשת תביעת רשלנות רפואית.

חוות דעת רפואית/משפטית צריכה להתייחס לשאלת הרשלנות הרפואית ולשאלת הנזק שנגרם כתוצאה ממנה.

באילו תביעות רשלנות רפואית המשרד שלכם מטפל? 

רק בתיקים המוערכים במעל מיליון ש”ח, בהם נגרם נזק קשה ובלתי הפיך,  בעיקר בזמן הריון, לידה, ניתוחים ואבחון בעיות כגון סרטן, התקף לב, אירוע מוחי וכד’.

 

תוך כמה זמן צריך להגיש תביעת רשלנות רפואית?

אצל מבוגרים שנפגעו, יש להגיש תביעת רשלנות רפואית תוך 7 שנים לאחר המועד שמתגבשת עילת תביעה, כלומר המועד בו התגלה לנפגע כי יש קשר בין הנזק ממנו הוא סובל והאירוע הרשלני. לאחר מכן התביעה “מתיישנת” ולא ניתן להגישה למעט במקרים חריגים. מה שקובע לעניין ההתיישנות הוא מועד גילוי הנזק, אולם אם הנזק ניתן היה לגילוי על פי חוות דעת רפואית, והתובע התעלם מקיומו של הנזק הרי שמירוץ ההתיישנות לא יעלה על 10 שנים ממועד גילוי הנזק.

אם מדובר ברשלנות אצל ילדים, מרוץ ההתיישנות מתחיל משעה שהקטין הפך לבגיר, כלומר מתחיל בגיל 18 ומסתיים בגיל 25.

 

כמה זמן נמשכת תביעת רשלנות רפואית?

משך חיי תביעת רשלנות רפואית ממועד הגשתה ועד לסיומה בפשרה או בפס”ד, הוא בד”כ בין שנתיים לארבע שנים ולעיתים אף יותר. רוב המקרים מסתיים בפשרה בין הצדדים. אני משתדלת, בתיקים שבהם אני מטפלת, לקצר כמה שיותר את משך התביעה, על מנת למנוע המשך הסבל של הלקוח ולסייע לו לקבל פיצוי מקסימלי בזמן מינימלי.

 

אילו הוצאות יש בהגשת תביעות רשלנות רפואית?

ראשית חשוב לציין- במידה וזוכים בתביעה- מוחזרות לך כל ההוצאות ששילמת שיפורטו להלן.

ההוצאה העיקרית של מגישי תביעות רשלנות רפואית היא חוות דעת רופא מומחה. כאמור, לא ניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית ללא חוות דעת כזאת שמפרטת מה הייתה הרשלנות ומה הנזק שנגרם ממנה. עלות חוות דעת רפואית משתנה ממקרה למקרה, מתחום לתחום ומרופא לרופא. באופן כללי מאוד ניתן לקבוע כי מתחם המחירים נע בין 8,000 ש”ח ל- 15,000 ש”ח. הסיבה לעלות הגבוהה היא שאין הרבה רופאים המוכנים לכתוב חוות דעת על רשלנות של חבריהם למקצוע.

לפני שמשלמים סכום זה, הרופא המומחה בד”כ בודק את החומר המצוי בתיק הרפואי וקובע אם יש בכלל טעם במתן חוות דעת רפואית או שלדעתו אין “קייס” להגשת תביעת רשלנות רפואית. עבור בדיקה ראשונית זו של הרופא, תשלם בד”כ בין אלף לאלפיים ש”ח. במידה והרופא קובע שלא הייתה רשלנות- אין צורך כמובן לשלם על חוות דעת רפואית, מאחר ובמקרה כזה- לא תוגש תביעה

במידה ויוחלט כי יש “קייס” להגשת תביעת רשלנות רפואית, המומחה בד”כ מוריד מעלות חוות הדעת הרפואית, את הסכום ששילמת לו עבור הבדיקה הראשונה הנ”ל.

הוצאות נוספות שעל הלקוח לשלם לפני הגשת התביעה הן אגרת בית משפט (בין אלף לאלפיים ש”ח) ואיסוף מסמכים רפואיים מהמוסדות השונים- כמה מאות שקלים בדרך כלל.
 

מהו שכר טרחת עורך דין עבור תביעת רשלנות רפואית?

תביעת רשלנות רפואית הינה תביעה מורכבת הדורשת מיומנות גבוהה וניסיון רב מצד עורך הדין המטפל בתיק. בישראל קייימים מעט מאד משרדי עורכי דין העוסקים אך ורק בתחום רשלנות רפואית וחשוב מאד לבחור עו”ד מאחד המשרדים הללו לטיפול בתביעתך, אחרת הסיכוי להפסיד בתביעה גדול יותר. עו”ד מנוסה בתחום יידע להמליץ לך לא להיכנס בכלל לתהליך של תביעה, אם יתברר לו שסיכויי הזכייה נמוכים, או שהנזק שנגרם קטן יחסית.

עורכי דין מטפלים בענייני תביעות רשלנות רפואית באחוזים מהפיצוי שמתקבל בסוף התביעה- בפשרה או בפס”ד. לרוב אחוזים אלו נעים, במשרדים מובילים בתחום, בין 25%-30% פלוס מע”מ מסכום הפיצוי. כאמור מומלץ מאד לא לתת את הטיפול בתביעתך לעו”ד שאינו עוסק אך ורק בתחום זה, גם אם שכר הטרחה שהוא דורש נמוך יותר, מאחר ובמקרה כזה סיכוייך לנצח פוחתים מאד או הפיצוי שתקבל יהיה נמוך. משרד מוביל בתחום יידע להשיג לך פיצוי גבוה יותר ובזמן קצר יותר. 
 

איזה פיצוי אפשר לקבל ע”י תביעת רשלנות רפואית?

נזקים זמניים, נזקים אסתטיים או נזקים לאנשים מבוגרים מאד- במקרים כאלו הפיצוי יהיה בגובה עשרות אלפי שקלים או קצת למעלה מכך- ואז אני בד”כ ממליצה לא להיכנס לתביעה שהיא כאמור תהליך ארוך ועם הוצאות ניכרות.

פיצוי של עשרות אלפי שקלים ניתן על נזקים קלים יחסית (בעיני בתי המשפט), כגון אסתטיים- קוסמטיים, בעיקר צלקות, טיפולי שיניים וכדומה, או במקרים שהיה נזק גדול יותר אך כעת הוא תוקן או נעלם. כמו כן, לצערי, בתי המשפט פוסקים פיצויים נמוכים במקרים של אנשים מבוגרים מאד שלא עבדו בזמן האירוע הרשלני ומצבם הרפואי היה לא טוב מלכתחילה.

בכל המקרים הנ”ל- שבהם לא כלכלי לנפגעים להגיש תביעה מאחר והפיצוי יהיה נמוך, קיימת אפשרות חלופית (שאין בצידה פיצוי אלא רק למנוע נזק דומה מאחרים או לעורר את המערכת)- להגיש תלונה למשרד הבריאות או לפנות לתקשורת כדי שתפרסם את המקרה. כמובן שיש עדיין אפשרות להגיש תביעה ולקבל פיצוי נמוך.

נזקים בלתי הפיכים בינוניים / קשים- במקרים של נזקים משמעותיים ובלתי הפיכים שכוללים בין היתר קיצור תוחלת חיים, כאב וסבל גדולים, הפסדי השתכרות, נכות קבועה או חלילה מוות- הפיצויים נעים בד”כ בין מאות אלפי שקלים למיליוני שקלים, תלוי בגורמים רבים כגון גיל, עיסוק, גובה הנכות וכדומה.

 

לשאלות נוספות בנושא או להערכת סיכויי ושווי תביעתך חינם, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה בראש העמוד 

Check out the full conference schedule https://writemyessay4me.org here tlipad15

סרטן השד – סרטן שד- רשלנות רפואית?

רשלנות רפואית- איחור באבחון סרטן, גידולים

רשלנות רפואית – סרטן השד, סרטן שד (גידול ממאיר או שפיר בשד)

כיצד מאבחנים סרטן שד?

ממוגרפיה – צילום רנטגן של השד. השד נלחץ בין שני לוחות מיוחדים לצילום רנטגן. לחיצת השד גורמת לאי נוחות

ולעתים אף לכאב אך מדובר בפרקי זמן של שניות בלבד.

אם במהלך הממוגרפיה יבחינו במצבים חריגים כלשהם בשד יש לבצע אחת או יותר מהבדיקות הבאות:

סריקת אולטרסאונד – סריקת אולטרסאונד יוצרת תמונה של השד על ידי שימוש בגלי קול בתדרים

גבוהים . הסריקה אינה כואבת ואורכת מספר דקות בלבד. שיטה זו יעילה במיוחד לאיתור ציסטות.

ביופסיה – לקיחת מדגם תאים מהשד לצורך אבחון. קיימות מספר שיטות לביצוע ביופסיה כפי שיפורט להלן. הרופא

בוחר באיזו שיטה לנקוט בהתאם לנסיבות הייחודיות של הגידול. יתכן ויהיה צורך לבצע יותר מביופסיה אחת.

בעצם ביצוע ביופסיה יש סיכון מסוים בהיווצרות צלקת אשר עלולה להקשות על איתור סרטן בעתיד.

ממוגרפיה בתהודה מגנטית( MRM-Magnetic Resonance Mammography )
סריקת MRI נותנת תמונה תלת ממדית של השד באמצעות תהודה מגנטית. זה אמצעי רגיש יותר מממוגרפיה

לאבחון מצבים חריגים ברקמות רכות. השימוש בתהודה מגנטית (MR Imaging- MRI) לאבחון גידולים בשד מאפשר

קבלת מידע חשוב המשלים את התוצאות שהתקבלו

באמצעי האבחון הראשוני – ממוגרפיה רגילה. בדיקת MRI לשד

נקראת MRM – Magnetic Resonance Mammography . בדיקת ה MRI יקרה מאד והמכשיר אינו זמין בכל

מרכז רפואי, ועל כן משתמשים בו לאבחון סרטן השד רק במקרים מיוחדים.

אמצעי זה הוכיח רגישות גבוהה באבחון סרטן שד חד מוקדי או רב מוקדי, בעיקר אצל נשים עם רקמת

שד סמיכה. השיטה לא אומצה כאמצעי שגרתי לאבחון גידולים בשד אבל יעילותה הוכחה היטב באבחון

של מקרים בעייתיים. עקב כך נחשבת טכניקה זו ליעילה במיוחד לאבחון סרטן שד אצל נשים צעירות שרקמת השד שלהן בדרך כלל סמיכה.

יחד עם זאת חשוב לזכור שבגלל הרגישות הגבוהה של אמצעי אבחון זה הוא מתאפיין גם באחוז

גבוה יחסית של “עודף אבחון”, כלומר אבחון גידול סרטני גם במקרה בו הגידול אינו קיים בפועל (false-positive ).

אחת הבדיקות החשובות ביותר שיש לבצע נקראת בדיקת קולטנים (רצפטורים) הורמונליים

טכנולוגיה חדישה לבדיקה האם

הסרטן התפשט לבלוטות הלימפה נקראת “טכניקת קישרית הזקיף” Sentinel Node Biopsy. בטכניקה זו מזריקים כמות קטנה של חומר רדיואקטיבי צבוע אשר מזהה את הבלוטה הראשונה ( “הזקיף הראשון”) המקבלת את נוזל הלימפה מהגידול. 

אם בלוטה זו נקיה משמעות הדבר בדרך כלל שגם שאר הבלוטות נקיות וניתן להימנע מכריתה מיותרת של בלוטות הלימפה מבית השחי.

שלבים בהתפתחות סרטן השד (Staging)

השלב אליו הגיע גידול סרטני נקבע על פי גודלו ומידה התפשטותו, והגדרת השלב תהווה גורם מכריע בקביעת תכנית הטיפולים שלך.

החל מינואר 2003 נכנסה לתוקף שיטת דירוג חדשה לשלבים השונים של סרטן השד. על פי הדירוג החדש השלבים הם:

שלב “0” – לא פולשני ( in situ ) – הגידול נמצא בתעלות החלב בלבד ( ducts ) ולא פיתח את

היכולת להתפשט.

שלב “I” – גודל הגידול פחות מ- 2 ס”מ והוא אינו מפושט.

שלב ” II ” – כל אחד מהמצבים הבאים:

הגידול בגודל 5 – 2 ס”מ
הגידול התפשט ל- 1-3 בלוטות בבית השחי באותו צד של השד החולה.
גודל הגידול יותר מ- 5 ס”מ אך הוא טרם התפשט לבלוטות הלימפה או לחלקי גוף אחרים.
שלב ” III ” – כל אחד מהמצבים הבאים:

הגידול קטן מ- 5 ס”מ והתפשט ל- 4-9 בלוטות בבית השחי
הגידול גדול מ- 5 ס”מ והתפשט ל- 1-9 בלוטות בבית השחי
הגידול התפשט לדופן בית החזה או לעור ו- 0-9 בלוטות נגועות
הגידול בכל גודל שהוא והתפשט ל- 10 או יותר בלוטות לימפה בבית השחי.
הגידול בכל גודל שהוא והתפשט לבלוטות לימפה באזור infraclavicular (מתחת לעצם הבריח) או לבלוטות לימפה באזור על-בריחי (supraclavicular) או לבלוטות שלאורך ה- internal mammary (בחזה בסמוך לעצם).

שלב “IV” גידול בכל גודל, בלוטות לימפה נגועות או לא, אך הסרטן התפשט לחלקי גוף אחרים מעבר לשד ולבלוטות הלימפה.

הגשת תביעת רשלנות רפואית על איחור באבחון סרטן שד

במידה והרופאים איחרו לאבחן את סרטן השד במועד בו רופא סביר אמור היה לאבחן, קמה לך עילה לתביעת רשלנות רפואית כנגד הרופאים ו/או המוסד הרפואי אשר איחר לאבחן. גובה הפיצוי תלוי כמובן במשך האיחור ובאפשרויות ההחלמה.

יש לצרף לכתב התביעה, חוות דעת של רופא מומחה אשר יקבע אם אכן הייתה רשלנות ואיזה נזק נגרם כתוצאה ממנה.

חלק מהמידע בעמוד זה באדיבות אתר “אחת מתשע”

ליעוץ נוסף בנושא רשלנות רפואית בכל הקשור לאבחון או גילוי מאוחר, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון המייצגת מאות נפגעי רשלנות רפואית, בטלפון: 0524787850 או במייל:
legal1@bezeqint.net

Org mba admission essay samples and feel free to follow me on twitter nickcombsedu