פסק דין תביעת רשלנות רפואית שנדחתה נגד בלינסון על גידול במח

<בית משפט השלום בחיפה>
<ת”א> <14604-03-09> עזבון המנוח <פלוני ז”ל ואח’ נ’ קופת חולים כללית ואח’>בפני
כב’ השופטת תמר נאות פרי
התובעים
עזבון המנוח פלוני ז”ל ואח’
נגד
הנתבעים
1. קופת חולים כללית
2. בית החולים מרכז רפואי רבין (בלינסון)פסק דיןלפניי תובענה בדבר רשלנות רפואית נטענת אשר הובילה למותו המצער בטרם עת של המנוח פלוני ז”ל (להלן: “המנוח”).°
רקע כללי ועובדות מוסכמות –1. המנוח, יליד 1948, החל לסבול מכאבי ראש והפרעות בראיה בתחילת שנת 2004.2. המנוח ביצע מספר בדיקות במסגרת קופת חולים כללית בה היה חבר, הנתבעת מס’ 1 (להלן: “קופת החולים”). פרטים נוספים לגבי הבדיקות ידונו בהמשך.3. ביום 13/7/2004 אובחן גידול במוחו של המנוח.4. ביום 23/8/2004 נותח המנוח בבית החולים מרכז רפואי רבין (בילינסון), הנתבע מס’ 2 (להלן: “בית החולים”).5. לאחר הניתוח מצבו של המנוח היה קשה ולמרבית הצער הוא נפטר ביום 2/9/2004, מאוטם של כלי דם במח (להלן: “האוטם”).תמצית טענות הצדדים –6. עזבונו של המנוח, יורשיו ובני משפחתו טוענים כי מותו נגרם עקב רשלנותם של שני הנתבעים, לחוד ובמצטבר. ראשית, נטען כי היה איחור באבחון הגידול בשל אי ביצוע הבדיקות המתחייבות – וכי האיחור גרם למוות או תרם למוות. שנית, נטען כי הניתוח בוצע באופן7. — סוף עמוד 1 —8. רשלני, בעיקר בשל כך שבמהלך הניתוח נכרת רכיב חיוני במערכת ההורמונלית, דבר אשר גרם לפגיעה בייצור הורמונים חיוניים והוביל לתוצאה הסופית. שלישית, נטען כי פיקוח לא נאות על המנוח לאחר הניתוח הביא – או תרם – אף הוא למותו. עוד נטען לפגיעה באוטונומיה ו/או העדר הסכמה מדעת. באשר לנזקי העזבון, הם מוערכים בסך של כ-1,680,000 ₪.9. קופת החולים ובית החולים מכחישים את הטענות באשר לרשלנות הנטענת ומוסיפים וטוענים כי הנזק יכול להיות בסך של כ-115,000 ₪ לכל היותר.מסכת הראיות –10. מטעם התביעה העידו פרופ’ יאן גרושקביץ (מומחה התביעה, להלן: “פרופ’ גרושקביץ”, לגבי חוות דעתו הראשונה ת/1 והמשלימה, השניה ת/2) ואלמוני (בנו של המנוח, להלן: “הבן”, לגבי תצהירו ת/5).11. מטעם ההגנה העידו הבאים: דר’ עבדאללה פרחאן (הרופא המטפל הכללי של המנוח בקופת החולים, להלן: “דר’ פרחאן”, לגבי תצהירו נ/5); פרופ’ צבי הרי רפפורט (הרופא שביצע את הניתוח במנוח בבית החולים, להלן: “פרופ’ רפפורט”, לגבי תצהירו נ/6); דר’ דוד בנר (רופא העיניים של המנוח בקופת החולים, להלן: “דר’ בנר”, לגבי תצהירו נ/9); דר’ ולדימיר גשקוביץ (הניורולוג שטיפל במנוח בקופת חולים, להלן: “דר’ גשקוביץ”, לגבי תצהירו נ/10) ופרופ’ צבי רם (מומחה ההגנה, להלן: “פרופ’ רם”, לגבי חוות דעתו הראשונה נ/11 והמשלימה, השניה נ/12).דיון והכרעה –12. לאחר בחינת הראיות ושקילת טענות ב”כ הצדדים בסיכומיהם, מסקנתי היא כי דין התביעה להידחות, והכל מחמת הנימוקים שיפורטו להלן.הקדמה באשר למהות הגידול ומיקומו –13. הגידול ממנו סבל המנוח מכונה קרניופרינגיומה (CRANIOPHARYNGIOMA), שהינו גידול מולד. המדובר בגידול המכיל נוזל שומני, ובמקרה דכאן, גודלו היה 20 X 25 מ”מ (להלן: “הגידול”). עסקינן בגידול שפיר, המהווה רק 1% מתוך כלל הגידולים במח (עמ’ 23 שורה 33), ואשר מתפתח תמיד ליד בלוטת יותר המח (PITUITARY GLAND), המכונה גם ההיפופיזה (HYPOPHYSIS), להלן: “ההיפופיזה”. ההיפופיזה הינה בלוטה קטנה הממוקמת בבסיס הגולגולת ואחראית על הפרשת הורמונים, כחלק מהמערכת האנדוקרינית. ההיפופיזה מחוברת אל ההיפותלמוס, אשר נמצא מעליה, באמצעות “גבעול” העשוי רקמה דקה ( PITUTIARY STALKהמכונה אף INFUNDIBULUM, להלן: “הגבעול”). ההיפותלמוס מהווה אף הוא אורגן חיוני במערך האנדוקריני, השולט ומווסת את הפעילות ההורמונלית. הגידול דכאן, התפתח על הגבעול, היה “דבוק” לגבעול, ולחץ על ההיפופיזה מלמעלה ועל ההיפותלמוס מלמטה. נתון רלבנטי נוסף, לגבי מיקום הגידול, הינו שבסמוך להיפופיזה, לגבעול ולהיפותלמוס, עוברים עצבי הראיה, המכונים “תצלובת הראיה” (“הכיאזמה האופטית”), כאשר מוסכם כי במקרה זה הגידול לחץ על עצב הראיה השמאלי, ועוד מוסכם כי בסמוך לגידול עוברים עורק התרדמת הקדמי (“הקראוטיס”) וכלי דם נוספים.14.15. — סוף עמוד 2 —16. על רקע האמור, נפנה לבחינת טענות התביעה באשר לרשלנות, בשלושת ההיבטים הבאים: (א) רשלנות בשל איחור בגילוי הגידול; (ב) רשלנות בביצוע הניתוח; ו-(ג) רשלנות במעקב לאחר הניתוח. בתום הדיון נתייחס לטענות לגבי העדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה.פרק 1 – האם היה איחור באבחון הגידול ?17. בחוות הדעת הראשונה של פרופ’ גרושקוביץ נטען כי היה איחור בגילוי הגידול, במובן שבמועד שהוא התגלה – כבר נגרם נזק בלתי הפיך לכושר הראיה ולכן, לו היה נשאר המנוח בחיים היה סובל מליקוי בראיה. לצערנו, כיון שהמנוח נפטר – אין כל נפקות לקביעה שהאיחור גרם לנזק בלתי הפיך לראיה (וראו כי פרופ’ רם מסכים כי הגידול גרם לנזק שכזה לראיה – סעיף 2 לחוות דעתו הראשונה). אין בשתי חוות הדעת של פרופ’ גרושקביץ או בעדותו כל טענה לגבי כך שהאיחור תרם לתוצאה הסופית או כי גילוי מוקדם יותר היה יכול להציל את חיי המנוח. יתרה מזאת, פרופ’ גרושקוביץ אף מאשר כי “מדובר בגידול שתהליך צמיחתו איטי יחסית” (עמ’ 3 לחוה”ד הראשונה – שורה שניה מלמעלה) וכי “מדובר בגידול שצומח לאט” (עמ’ 2 באמצע לחוה”ד המשלימה). מעבר לכך, מומחה התביעה לא טען – וממילא לא הוכח ] ]>

ערעור על פסק דין בו נדחתה טענה של רשלנות רפואית שגרמה למוות

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

 

ע”א 3530/10

לפני:

כבוד השופט א’ רובינשטיין

כבוד השופט ע’ פוגלמן

כבוד השופט י’ עמית

המערערים:

עזבון המנוחה בבייב רנה

+ 8 מערערים נוספים

נ ג ד

המשיבים:

1. קופת חולים לאומית

2. ד”ר פרד קרול

3. ד”ר רות ניבן

4. ד”ר חרץ נועם

5. בית הרפואה “מעיני הישועה”

6. ד”ר יוסף ליבמן

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת”א 8549/06 [פורסם בנבו] שניתן ביום 17.3.2010 על ידי כבוד השופט י’ שפירא

תאריך הישיבה:

כ”ז בשבט התשע”ב

(20.02.12)

פסק-דין

השופט י’ עמית:

1. המנוחה, רנה בבייב ז”ל, נפטרה בביתה ביום 9.1.2000, כשהיא כבת 26 במותה, נשואה ואם לשבעה ילדים.

בחודשיים שקדמו לפטירתה, פנתה המנוחה מספר פעמים למרפאת קופת חולים לאומית (להלן: קופת חולים) במקום מגוריה בבית”ר עילית, בתלונות שונות שבעקבותיהן נבדקה על ידי רופאים והופנתה לבדיקות שונות ולצילומים, כמפורט להלן:

ביום 21.11.1999 נבדקה המנוחה על ידי ד”ר בלה קיסלמן, שרשמה לה מרשם לסירופ נגד שיעול.

ביום 25.11.1999 נבדקה המנוחה על ידי ד”ר קרול, רופא כללי וילדים, בפניו התלוננה על כאבי גב. הרופא בחן ומצא כי לא מדובר בבעיית דיסק, ציין כי המנוחה מוגבלת בקבלת תרופות בהיותה מניקה, הנחה אותה לעשות קומפרסים חמים, לנוח ולחזור למעקב.

ביום 1.12.1999 נבדקה המנוחה על ידי ד”ר חוליו ברמט, מומחה באורטופדיה, אשר מצא כי אין הגבלה בתנועות הגב, ושלח את המנוחה לבדיקות דם וצילום עמוד שידרה מותני.

ביום 5.12.1999 ביקרה שוב המנוחה אצל ד”ר ברמט, שציין כי טרם נעשה צילום ואין עדיין תוצאות של בדיקות דם.

— סוף עמוד 3 —

ביום 7.12.1999 נבדקה המנוחה על ידי ד”ר ויזל, בפניו התלוננה על שיעולים. בבדיקה נמצא כי המנוחה אינה סובלת מחום ומקוצר נשימה, וניתן לה מרשם לתרופה בשם נפרוקס.

בתאריך בלתי ידוע ביקרה המנוחה אצל ד”ר ניסים קיוויתי, רופא בסניף קופת החולים, אשר הפנה אותה לבדיקות דם שאותן ביצעה ביום 28.12.1999. נקדים ונאמר כי לא היה בממצאי הבדיקות ערך חריג המצדיק טיפול דחוף כלשהו.

ביום 4.1.2000 פנתה המנוחה לחדר מיון בבית החולים “מעייני הישועה” בבני ברק, שם שהתה בבית אמה. המנוחה נבדקה על ידי רופאי בית החולים, שהגיעו למסקנה שלא נדרש המשך אישפוז. עם זאת, ד”ר ליבמן, שבדק את המנוחה בבית החולים, התרשם כי היא מצוייה במצוקה והזמין לחדר המיון את העובדת הסוציאלית של בית החולים שהמשיכה ללוות את המנוחה עד לפטירתה. ד”ר ליבמן אף הפנה את המנוחה וקישר בינה לבין ד”ר רות ניבן, רופאת קופת חולים, העובדת בין כתלי בית החולים.

למחרת, ביום 5.1.2000, הגיעה המנוחה למרפאת קופת החולים המצויה בין כתלי בית החולים “מעייני הישועה” (ולא בסניף הקופה במקום מגוריה), שם נבדקה אצל ד”ר ניבן, אשר ערכה בירור רפואי מקיף למנוחה והפנתה אותה לבירור דחוף אצל ראומטולוג ולביצוע בדיקות מקיפות נוספות, כולל צילומי חזה ומפרקים, צילומים שהמנוחה ביצעה עוד באותו היום ולא העלו ממצאים חריגים.

למחרת, ביום 6.1.2000 (יום חמישי בשבוע) פנתה המנוחה לד”ר נועם חרץ, פנימאי וראומטולוג, שאיבחן כי היא סובלת מפיברומילאגיה (מחלה שאין חולק שאינה מצריכה טיפול דחוף). ד”ר חרץ הפנה את המנוחה לבדיקות דם, הורה לה ליטול קלונקס ונקסין, והנחה אותה לחזור לביקור אצלו תוך שבוע עם תוצאות הבדיקות.

ביום 9.1.2000, במוצאי שבת לפנות בוקר, נמצאה המנוחה מתה במיטתה. לא נערכה נתיחה שלאחר המוות, ואין חולק כי סיבת המוות אינה ידועה.

2. בחלוף שבע שנים פחות כחודש מפטירת המנוחה, הוגשה התביעה דכאן, בה נטען כי המנוחה נפטרה כתוצאה מקריסת מערכות גופה וכי קופת חולים והרופאים

— סוף עמוד 4 —

בקופה (המשיבים 4-1) ובית החולים וד”ר ליבמן (המשיבים 6-5) התרשלו באי איבחון מצבה של המנוחה מבעוד מועד, ובכך שלא נתנו לה את הטיפול הראוי.

3. בפסק דינו, בחן בית משפט קמא באופן פרטני כל ביקור וביקור של המנוחה בקופת חולים כמפורט לעיל, ואת הרשומות של אותו ביקור, ולסופו של יום מצא כי לא הוכחה כל רשלנות מצד רופאי קופת חולים. נקבע כי הרופאים פעלו באופן סביר וחלקם נהגו אף למעלה מהנדרש מרופא סביר, בצורה מיטבית וראויה לשבח. עוד נקבע, כי גם אם היו חוסרים כאלה ואחרים באופן מילוי הרשומות הרפואיות, הרי שלא היה בכך כדי לגרום לעמימות לגבי תלונות המנוחה והטיפול שניתן לה, ולמצער, מהלך האירועים שולל קיומו של קשר סיבתי בין פגמים כאלה ואחרים ברשומות הרפואיות לבין מותה של המנוחה.

בנוסף, בחן בית משפט קמא את תוצאות בדיקות הדם של המנוחה והגיע למסקנה כי לא היו ממצאים חריגים בבדיקות, למעט עלייה בערכי בדיקת ה-CRP, מה שיכול להעיד על תהליך דלקתי כלשהו או על מחלה ויראלית, וכי התרופות שניתנו למנוחה תואמות ממצא זה.

בית המשפט בחן את טיפול הרופאים בחדר המיון בבית החולים, ומצא כי מצבה של המנוחה לא הצדיק בדיקות מיוחדות או אישפוז, וכי ד”ר ליבמן פעל כרופא סביר בכך שהחליט לשחרר את המנוחה להמשך בירור אמבולטורי.

בית משפט קמא בחן באופן דקדקני ופרטני את פעולותיה של ד”ר ניבן, ובסופו של יום מצא כי היא פעלה אף מעבר לטיפול של רופא משפחה סביר וכי התיעוד לגבי בדיקותיה היה מלא ומקצועי.

כאמור, שלושה ימים לפני מותה נבדקה המנוחה על ידי ד”ר חרץ, לאחר שהופנתה אליו על ידי ד”ר ניבן. נקבע, כי גם מעדותו של ד”ר אמסטרדם ז”ל, המומחה מטעם התובעים, עולה כי האבחנה של ד”ר חרץ תאמה את הנתונים שעמדו בפניו וכי אבחנה זו לא הצדיקה אישפוזה של המנוחה.

סופו של דבר, שבית משפט קמא דחה את התביעה כנגד קופת החולים, בית החולים והרופאים השונים שטיפלו במנוחה.

— סוף עמוד 5 —

4. על כך נסב הערעור שלפנינו.

בתמצית שבתמצית, המערערים טענו כי ציר הזמן והתוצאה הסופית של פטירת המנוחה מדברים בעד עצמם ויש להעביר את הנטל אל המשיבים מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין; כי ההחמרה בתלונותיה של המנוחה לאורך ציר הזמן עד למותה הייתה אמורה לגרום לצוות הרפואי של קופת חולים ובית החולים לבחון ביתר הקפדה את הסיבה לתלונותיה; נטען כי הרשומות הרפואיות חסרות וכי בוצעו בהן פיברוקים וזיופים בדיעבד לאחר פטירת המנוחה; כי לא הומצאו הרשומות הרפואיות של המנוחה עד לשנת 1998; כי ערכי הבדיקות העידו על ממצאים שהיו אמורים להציב “תמרור אזהרה” בפני הרופאים; כי ניתן וצריך היה לאבחן בבית החולים שהמנוחה סובלת מהתייבשות והיא נמצאת בסכנה של קריסת מערכות; כי ד”ר ליבמן בבית החולים איבחן שהמנוחה סובלת מבעיה נפשית, בעוד שהפרקטיקה הרפואית המקובלת מחייבת שלילה של מחלה אורגנית תחילה; כי המנוחה לא אכלה ולא שתתה מספר ימים עד יום מותה, למרות שהניקה.

5. דין הערעור להדחות.

ככלל, פסק דינו של בית משפט קמא על ממצאיו ומסקנותיו מקובל עלינו ואנו מאמצים אותו מכוח סמכותנו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984. למעלה מן הצורך אתייחס בקצרה למספר טענות שהועלו על ידי המערערים.

6. התזה לפיה העובדה שהמנוחה נפטרה לאחר ביקורים כה רבים בקופת חולים ולאחר ביקור בחדר מיון כארבעה ימים לפני פטירתה, די בה כדי להצביע על רשלנות של הרופאים – אינה יכולה להתקבל. רפואה אינה מדע מדוייק ולא תמיד ניתן להגיע לאבחנה מבדלת תוך זמן קצר. במקרה דנן, כאשר סיבת המוות אינה ידועה וכאשר לא נתגלו ממצאים חריגים על ידי שורה ארוכה של רופאים שבדקו את המנוחה בתקופה סמוך לפטירתה וערכו לה שורה של בדיקות מקיפות – טענות הרשלנות הן בבחינת השערות וספקולציות שבדיעבד.

7. טענת המערערים כי בית החולים וקופת החולים הם שגרמו לנזק ראייתי מאחר שלא בוצעה נתיחה לאחר המוות, טוב היה לה משלא הועלתה כלל. כאמור, המנוחה לא

— סוף עמוד 6 —

נפטרה בין כותלי בית החולים אלא כארבעה ימים לאחר הגעתה לחדר המיון. מאחר שלא היה כל ממצא מחשיד כי המנוחה נפטרה שלא כתוצאה של מוות טבעי ולא בנסיבות פליליות, הרי שגם לא היה מקום לדרוש נתיחה שלאחר המוות מכוח חוק חקירת סיבות מוות, תשי”ח-1958.

ועיקרו של דבר. בית משפט קמא קבע, כממצא עובדתי, כי רופא מד”א שהגיע למקום הציע לבעלה של המנוחה לבצע נתיחה שלאחר המוות, אך הבעל סרב לכך, כפי שעולה מדו”ח מד”א שנכתב בזמן אמת: “הוסבר לבעל חשיבות PM במקרה זה עקב אי בהירות סיבת המוות. הבעל מסרב לנתיחה לאחר המוות”. מכאן, שהנזק הראייתי הנובע מאי ביצוע נתיחה שלאחר המוות ועקב כך אי הידיעה אודות סיבת המוות, נופל לפתחם של המערערים.

8. למעשה, אפילו המומחה מטעם המערערים אישר בחקירתו הנגדית בבית משפט קמא כי לא ניתן להצביע על ממצא פתולוגי בבדיקות הדם או בבדיקות אחרות שנעשו למנוחה; כי התלונות על שיעול וכאבי גב הן תלונות בנאליות שיכולות לבטא מחלה עונתית וחולפת במקרים רבים ולאו דווקא מחלה חמורה; וכי אין זה נדיר שאשה המטופלת בהרבה ילדים קטנים ונמצאת מספר חודשים לאחר לידה נוספת תסבול מכאבי גב או אפילו כאב מפרקים. המומחה מטעם המערערים גם אישר כי אינו ראומטולוג וכי אין באפשרותו לקבוע כי האבחנה של ד”ר חרץ היתה מוטעית.

דומה כי די בכל אלה כדי לשמוט את הבסיס של התביעה.

9. הטענה כי ד”ר ליבמן, רופא חדר המיון, ביכר איבחון פסיכיאטרי-נפשי על פני אבחנה רפואית, אינה מעוגנת בעובדות המקרה. ברשומה של חדר המיון, תחת הסעיף אבחנות נרשםRheumatological Disorder, Depression?” ” (הפרעה ראומטולגית, דכאון?). דהיינו, האפשרות כי המנוחה סובלת מדכאון, הייתה אחת האפשרויות שד”ר ליבמן חשד בה, אך לא כאבחנה עיקרית. בית משפט קמא עמד על כך שבמסגרת הטיפול בחדר המיון בוצעו למנוחה בדיקות מקיפות שהיו תקינות ולא הצביעו על ממצא שחייב טיפול או אישפוז. ולא רק זאת, אלא שד”ר ליבמן הבין מהמנוחה כי היא לא שוהה בביתה ולכן יצר ביוזמתו קשר עם רופאת קופת החולים שעבדה במרפאת הקופה בבית החולים ועידכן אותה לגבי מצבה של המנוחה, וקישר ביניהן. העובדה שד”ר ליבמן הבחין במצבה הנפשי של המתלוננת ומצא גם להזמין את העובדת

— סוף עמוד 7 —

הסוציאלית של בית החולים, אך מעידה לטעמי על ערנות ורגישות מצידו ובית משפט קמא ציין בפסק דינו “ברי כי מדובר בטיפול העולה עשרות מונים על הטיפול הסביר”. לא למותר להזכיר, כי אפילו המומחה מטעם המערערים אישר כי בחדר המיון לא נתגלה סימן מחשיד שהצריך התערבות מיידית. עוד יצויין כי העובדת הסוציאלית של בית החולים המשיכה לעמוד בקשר עם המנוחה ועם גורמי הרווחה במקום מגורי המנוחה, שוחחה עמה בטלפון יומיים לפני פטירתה, והמנוחה סיפרה לה שהייתה אצל ראומטולוג בבירור, והיא חשה מעט יותר טוב.

10. חלק נכבד מהערעור מתמקד בנושא הרשומות הרפואיות, נושא שבית משפט קמא הקדיש לו חלק ניכר מפסק דינו ודחה את טענות המערערים. כך, הטענה כי לא הוצג התיק הרפואי לפני שנת 1998 טוב הייתה משלא הועלתה, לאור עדותו של הבעל לפיה רק בשנת 1998 עברו לקופת חולים לאומית.

המערערים ריכזו חיציהם כלפי הרשומה הממוחשבת של חדר המיון, אשר אין חולק כי תוקנה על ידי ד”ר ליבמן לאחר שהופקה, לאחר שמצא כי היא מתייחסת בחלקה לחולה אחרת שאינה המנוחה, וזאת בשל תקלה באופן הרישום. התיקון נעשה בגלוי, באופן של העברת קו על הרישום השגוי, עם חתימה ובצירוף תאריך ושעה של השינוי. בית משפט קמא קיבל את הסברו של ד”ר ליבמן, תוך השוואה לרישום הידני (עמוד 42 לפסק הדין) ולאחר שעיינתי ברשומות שצורפו להודעתם של המערערים לאחר הדיון בפנינו, איני רואה מקום להתערב בקביעה זו. מה עוד, שאין חולק כי הפרטים שנמחקו על ידי ד”ר ליבמן אכן לא רלוונטיים למנוחה (כמו הפרט “צלקת לאחר ניתוח קיסרי”).

11. בשולי הדברים אציין כי סמוך לאחר פטירתה של המנוחה נתקיים בירור עם משפחתה של המנוחה, וניתנו לבני המשפחה הסברים אודות הטיפול בה. תמיהה היא, מדוע הוגשה התביעה כה סמוך לסף ההתיישנות, מה שהכביד, מטבע הדברים, על המשיבים עד כדי נזק ראייתי.

12. אשר על כן, דין הערעור להידחות. בנסיבות העניין ולפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.

— סוף עמוד 8 —

ניתן היום, ו’ באדר התשע”ב (29.2.2012).

א’ רובינשטיין 3530/10

עו”ד רפואי הוא מי שמטפל בתביעות רפואיות- עורך דין רפואי לרוב מטפל בשיטת האחוזים מהפיצוי שמושג ללקוח בסוף ההליך

ולד מת- עובר מת- רשלנות רפואית?

ברצוני לברר אם במקרה שלי היתה רשלנות רפאואית.

 

ילדתי בניתוח קיסרי ולד מת , עקב היפרדות שיליה.

 

זהו אינו המקרה הראשון שלי, ההריון הראשון שלי גם נגמר בהיפרדות שיליה בשבוע 35 אך לשימחתי הולד

 

נולד חיי, וזאת יש לציין בזכות המהירות שהוכנסתי לניתוח הקיסרי, מכיוון שהייתי מאושפזת באותה עת בבהי”ח.

 

ברצוני להוסיף שרק לאחר ההריון השני כאשר הולד נולד מת לקחו את השיליה לניתוח פתולוגי ועברתי מספר בדיקות

 

לבירור קרישיות יתר, כל הבדיקות חזרו תקינות.

 

אך למרות זאת הודיעו לי שבהריון הבא אני יאושפז בביה”ח מתחילת חודש שביעי ויילדו אותי כנראה בשבוע 34 או 35 .

 

שאלתי היא – האם לא יכלו לעשות את כל הבירורים האלו לאחר הלידה הראשונה, ולהנחות אותי שיש עליי להתאשפז כבר מחודש

 

שביעי, האם לא היה כאן איזשהו סוג של רשלנות רפואית?

הנטינגטון- רשלנות רפואית?

סימני המחלה הראשונים מופיעים בעשור השלישי או הרביעי לחיים. רב החולים מכירים את סימני המחלה מהחיים בצל הורה או קרובי משפחה אחרים אשר לקו במחלה. בשל התורשה הדומיננטית ילדי החולים עלולים להיות נשאי הגן ונמצאים בסיכון לפתח את המחלה. הכרת המחלה: סימניה, התקדמותה הבלתי נמנעת והפוטנציאל התורשתי שלה מהווים מעמסה נפשית כבדה על החולה ובני משפחתו.

תסמינים תנועתיים: התסמין המוכר והבולט הוא תנועות לא רצוניות הנקראות כוראה (ריקוד ביוונית). התנועות הלא רצוניות בגפיים, בצוואר ובפנים, מפריעות בתפקודים היום יומיים הפשוטים ביותר. בשלבים המתקדמים של המחלה הכוראה נעלמת והחולים הופכים סיעודיים, מרותקים למיטה עם נוקשות שרירים ועיוותים של המפרקים. בנוסף יכולים להופיע הפרעה בשיווי משקל, עווית שרירים (דיסטוניה), קפיצות לא רצוניות בגפיים (מיוקלונוס) וטיקים.

תסמינים פסיכיאטרים: מקום חשוב יש להפרעות ההתנהגות. לעיתים זהו הביטוי הראשון למחלה כאשר הפרעות ההתנהגות ומצב הרוח המתוארים הם: חרדה, חוסר מנוחה, אפתיה, הסתגרות או הימנעות מקשרים חברתיים, התנהגות חסרת מעצורים והתקפי זעם עד עוינות כלפי הסביבה הקרובה. נטייה לדיכאון מחשבות שווא, חשדנות, הזיות והפרעות בהתנהגות המינית גם כן מתוארות במקרים רבים. שינוי באישיות והתנהגות א-סוציאלית עם העדר ציות לחוק, וכן נטייה להתמכרויות לאלכוהול או סמים נמצאה שכיחה יותר בקרב חולי הנטינגטון ולעיתים מהווים סימן ראשון להתפתחות המחלה. במקרים נדירים הביטוי הראשון למחלה הוא פסיכוזה סוערת ואשפוז החולה בבית חולים פסיכיאטרי.

תסמינים קוגניטיביים: שינויים קוגניטיביים כמו אובדן זיכרון לטווח קצר, שיפוט לקוי, ירידה ביכולת הריכוז וקושי ברכישת מידע חדש ניתן לאבחן בעזרת מבחנים נוירופסיכולוגיים. ההפרעה הקוגניטיבית פוגעת בתחילה ביכולת החולה לעבוד, ובהמשך פוגעת ביכולתו לדאוג לצרכיו הבסיסיים, עם התקדמות המחלה זו הסיבה העיקרית לאשפוז החולה במוסד סיעודי.

השינויים באישיות, בעיות בהתנהגות והשינויים הקוגניטיביים גורמים לרבים מהחולים קשיים בעבודה, ובחיי הזוגיות. על רקע השינויים בהתנהגות והירידה התפקודית חלק מהחולים מתגרשים בשלבי המחלה השונים או מפוטרים מעבודתם בשלבי מחלה מוקדמים.

אבחון טרום לידתי: עם זיהוי הגן למחלת הנטיגטון קימת היום אפשרות לאבחן את המחלה בבדיקה גנטית טרום לידתית ובכך לשבור את השרשרת רבת הדורות ורווית הסבל במשפחות הנושאות את הגן.

האבחון הטרום לידתי יכול להתבצע דרך הפריה חוץ גופית ובכך להימנע מהפלה, טכניקה חשובה במיוחד לאוכלוסייה הדתית בארץ. בשיטה זו הנקראת PGD מוציאים ביציות מהאישה ומפרים אותן בעזרת זרעי הבעל. לאחר שמספר ביציות מתחילות להתפתח במעבדה – בודקים כל עובר בן מספר ימים לקיום המוטציה להנטינגטון ומבין הביציות בוחרים את העובר שאינו נושא את המחלה ואותו משתילים חזרה לרחם האישה. בכך מבטיחים התפתחות עובר בריא. כמו כן ניתן לבדוק באם העובר נושא את הגן בבדיקת סיסי שליה או מי שפיר. בדיקת סיסי שליה נעשית בשבוע 11 ואילו בדיקת מי שפיר נעשית בשבועות 16-20 להריון.

הבדיקה הגנטית מציגה גם בעיות אתיות: בהעדר טיפול המרפא את המחלה או טיפול אשר הוכח כדוחה את הופעת סימנים, עולות השאלות אם ומתי לבצע בדיקה גנטית באדם אשר לא מציג את סימני המחלה.

בדיקה כזו יכולה להתבצע אך ורק לאחר יעוץ מסודר ומוסמך.

לשאלות או להערכת סיכוייך להגשת תביעת רשלנות רפואית הקשורה למחלת הנטינגטון, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה בראש העמוד בצד שמאל

When creating banners, there is a special timeline feature that can help you create banners that do my homework of domyhomework.guru are patly or totally animated

רשלנות רפואית- פסקי דין

רשלנות רפואית פסקי דין

המגמה בפסיקה: הרחבת אחריותם של בעלי מקצועות הרפואה והמוסדות הרפואיים

מסתמנת בפסיקה מגמה של הרחבת אחריותם של בעלי מקצועות הרפואה והמוסדות הרפואיים בסוגיות המשפטיות השונות. כן מסתמנת מגמה להרחיב את היצע הכלים הראייתיים שבאמצעותם מועבר נטל ההוכחה לנתבעים בתביעות אלו. המשמעות היא שכיום, על פי נתוני המחקר, בכשני שליש מהמקרים העברת הנטל פועלת לרעת הנתבע, והתביעה מתקבלת, ורק בשליש מהמקרים מתמודד הנתבע עם העברת הנטל ומביא לדחיית התביעה. התוצאה של מגמות הרחבת האחריות בשל רשלנות רפואית בפסיקה היא במקרים רבים הגדלת ההוצאה הציבורית בגין תביעות רשלנות רפואית.

כמה דוגמאות לפסקי דין חשובים שניתנו בשנים האחרונות בתחום רשלנות רפואית:

ע”א 7375/02 בי”ח כרמל נ” עדן מלול

ביה”מ העליון קבע ע”י כב” השופטת מ. נאור, כי אין עוד מקום לגישה של “הכל או לא כלום” בהוכחת הקשר הסיבתי בתביעות רשלנות רפואית, ויש לאמץ את הגישה לפיה כאשר מדובר בסיבתיות עמומה,ניתן במקרים המתאימים לפסוק פיצוי בדרך של קביעת פיצוי הסתברותי לפי שיעור הסיכון שהוגדר.

ביה”מ העליון מתווה בפרשה זו את הדרך – כיצד להשיב על השאלה מהו הסיכוי שגורם פלוני גרם לתוצאה באותם מקרים של סיבתיות עמומה . נקבע, שאם הוכח באמצעות עדויות מומחים כי יש או אין בנמצא נתונים סטטיסטיים שיסייעו בקביעת האומדן ההסתברותי, על בית המשפט להכריע בשאלה העובדתית לפי הראיות שבאו לפניו, ולהימנע עד כמה שאפשר להסתמך על הערכתו.

יחד עם זאת, ההכרה בדוקטרינה של הגברת הסיכון עקב סיבתיות עמומה, אינה פוטרת את התובע מהוכחת רכיבי העוולה ועליו להוכיח את קיומו של קשר סיבתי או לחילופין כי לא ניתן להוכיח על פי מאזן ההסתברויות את הקשר הסיבתי עקב הסיבתיות העמומה.

ע”א 7469/03 המרכז הרפואי שערי צדק נ” זכריה כהן

עיקר המחלוקת הייתה בשאלת הערכת נזקיו של התובע שהיה נכה בשיעור 100% עם שיתוק מוחין מלידה. בית המשפט המחוזי קבע, כי אין מקום לקבוע את הפיצוי בהסתמך על עקרון בדבר “הפחתת סיכוי החלמה” מאחר והרשלנות שסיכלה באופן ממשי את סיכויי ההחלמה פגעה בתנאי הכרחי לעצם אפשרות הצלחת הניתוח מלכתחילה אשר שיעור הצלחתו בד”כ גבוה .

בית המשפט העליון קבע, ע”י השופט ריבלין, כי דוקטרינת אובדן סיכויי החלמה אינה סוטה מן הכלל הרגיל של “הכל או לא כלום”, שהרי היא מחייבת את התובע להוכיח במאזן ההסתברויות, כי הנתבעת גרם בהתרשלותו לנזק מן הסוג האמור, והמדובר הוא בנזק של פגיעה בעצם סיכויי ההחלמה להבדיל מן התוצאה.

ע”א 522/04 מרכז לייזר לניתוחי קרנית בע”מ נ” מחמד דיראוי

ביהמ”ש העליון דן בשאלה האם הוכחה זיקה סיבתית בין הניתוח שבוצע בקרנית לבין הדימום שאירע ברשתית ושגרם לעיוורון.

ביהמ”ש העליון דחה את הערעור, ופסק שסמיכות הזמנים בין הניתוח לבין הנזק שנגרם לכושר הראייה באותה עין, היא עצמה עשויה לרמז על קיומו של קשר סיבתי בין השניים. מבחינה סטטיסטית גרידא, הסיכוי שאדם צעיר בעל קוצר ראייה יפתח דימום בלתי-תלוי, דווקא בתוך התקופה של מספר שבועות לאחר הניתוח, הוא נמוך. אמנם, ספק אם די בנתון זה, כשלעצמו, כדי להקים חבות בנזיקין; אך בהצטרפו לראיות נוספות, הוא עשוי להיות בעל משקל, ולתמוך במסקנה כי מכלול הראיות יש בו כדי לשכנע את ביהמ”ש בנכונות גרסת התובע.

למידע נוסף ודוגמאות: פסקי דין רשלנות רפואית

A key pro-academic-writers.com development in the latter half of the year has been increased effort by many colleges to determine how to offer credit for completed massive online open courses

פסקי דין רשלנות רפואית- פסק דין ברשלנות רפואית

פסקי דין רשלנות רפואית :

כריתת אשך

סרטן העור- מלנומה

חסימת מעיים

רשלנות רופא שיניים

סירינגומיליה

ניתוח למניעת הזעה

דילול עוברים

מיקרוצפלוס

ועדת בדיקה משרד הבריאות

ניתוח סינוסים

רשלנות חדר מיון

רשלנות בניתוח עיניים

ניתוח הזעת יתר

פגמים/ מומים בעובר

רשלנות פגיה פגייה

מות עובר מוות של עובר

ניתוח להסרת כיס מרה

כריתת כליה כלייה

פגיעה מוחית פיגור שכלי

רשלנות רפואית שיתוק מוחין

עקירת שיניים

סרטן הריאה, הריאות

שבר בכף היד, בשורש כף יד

אשך טמיר

ניתוח ביד

ניתוח פלסטי באף

נפילה בבית חולים

לוקמיה

כריתת אשך, תסביב אשך

רשלנות בניתוח אורטופד

גוש גושים בשד

לימפומה

כריתת חצוצרה/ חצוצרות

תסמונת הכאב הכרוני

השתלת שיער

רשלנות רפואית- טיפול שיניים, בטיפול שינים

מרפק טניס, אפיקונדליטיס

רשלנות במתן חיסון

תסחיף ריאה, תסחיף ריאתי

רשלנות של אורטופד

ניתוח לקיצור קיבה

חסר  בכף היד, כף יד

שיתוק מוחין לפג

רשלנות במהלך הלידה

רשלנות רפואית- ניתוח קיסרי/ בניתוח קיסרי

זרוז הריון, זירוז הריון

סרטן במעי הגס

פגיעה בכליה, בכליות

היפרדות שיליה, הפרדות שליה

רשלנות רפואית בזמן הלידה

ציסטה בשחלה, ציסטות בשחלות

גידול בעמוד השרדה, בעמוד השידרה

רשלנות רפואית של אורולוג- תסביב אשך

סרטן צוואר הרחם

גידול בראש

ניתוח קטרקט

רשלנות רפואית- סרטן המעי הגס

ניתוח קוסמטי באף

פגיעה בשלפוחית השתן

רשלנות בניתוח לאסיק

כשל לבבי, דלקת בשריר הלב

קרע ברחם במהלך לידה

גידולים בראש, גידול ראש

קטרקט, גלאוקומה

רשלנות רפואית של בית אבות

רשלנות רפואית של נוירולוג

דימום בטחול, דימומים טחול

רשלנות בניתוח להסרת משקפיים

רשלנות רפואית הרדמה, בהרדמה

מנינגיומה

רשלנות רפואית של אורטופד/ אורטופדיה

נזק מוחי- שיתוק בפלג גוף

מיוזיטיס

גוש בשד, גושים בשד

סרטן הלימפומה

RSD -CRPS

סרטן צוואר הרחם

סרטן אצל ילדים

סרטן העור, מלנומה

גידול סרטני באף

ועדת בדיקה משרד הבריאות, וועודת בדיקה ועדות

שיתוק מוחין ספסטי

ניתוח מח, מוח, בראש

ניתוח פלסטי באף

סרטן המעי הגס

תסמונת ארב ERB

ניתוח עמוד שדרה, ניתוחי עמוד שידרה

פיצויים רשלנות רפואית- פיצוי רשלנות רפואית