רגישות לתרופות- אלרגיה לתרופות ( DRUGS ALLERGY) – רשלנות רפואית

היו בישראל תביעות רשלנות רפואית לא מעטות בנושא אלרגיה לתרופות או רגישות לתרופות שניתנו על ידי רופאים וגרמו לנזק. לשאלות בנושא זה, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה משמאל.

 החשיפה הראשונה לתרופה האלרגית מאפשרת לגוף ליצור נוגדנים ותאי דם לבנים מיוחדים בשם לימפוציטים לזכור את אותם תרופות לפעם הבאה. תגובה אלרגית לתרופות מתפתחת לרוב במקרים של מינון גבוה של תרופה וזמן טיפול ארוך.התרופות אשר מובילות לתגובה אלרגית נקראות אלרגן. בין התרופות השכיחות יותר המובילות לאלרגיה נמצאות תרופות מקבוצת האנטיביוטיקה, כגון פניצילין או תרופת מקבוצת סולפה, משכחי כאבים, כגון קודאין או תרופות נוגדות דלקת שאינן סטרואידים ועוד. התגובות האלרגיות לתרופות מקבלות ביטוי החל מפריחה מקומית מתונה עד להשפעה משמעותית על איברים מרכזיים בגוף. ברוב המקרים האיבר שיהיה מעורב הוא העור. חשוב לדעת שלא כל התגובות השליליות לתרופות הן בהכרח אלרגיות, למעשה פחות מעשרה אחוז מהתגובות מקושרות לתגובה אלרגית. בזמן שכל אחד יכול לפתח תגובה אלרגית לתרופה, מספר גורמי חדשים יכולים לעלות את הסיכון, ובניהם תגובה אלרגית בעבר לאותה תרופה או לתרופה אחרת, אפילו אם הייתה מינימלית, זה עדיין מעלה את הסיכוי. בנוסף ירידה במערכת החיסון או נוכחות של חום או אלרגיה נוספות מעלות את הסיכון לפתח אלרגיה לתרופה מסויימת.

מקרי רשלנות רפואית – אלרגיה לתרופות 

קיימים מספר סיבוכים מרכזים שעלולים להתעורר כתוצאה מתגובה אלרגית לתרופות:

          תגובה אנפילקטית היא תגובה אלרגית חמורה שעלולה להיות מסכנת חיים.

          חלק מן התגובות עלולת להוביל להרס מהיר של תאי דם וכתוצאה מכך לאנמיה.

בנוסף התגובה האלרגית לתרופות מובילה לירידה באפקטיביות התרופה ולכן עליך לדווח לרופא המטפל בהקדם האפשרי, גם בכדי שתהיה בקרה על האלרגיה וחומרתה אולם גם כדי להחליך את התרופה לתרופה יעילה יותר או לתרופה אשר מובילה לתופעות לוואי פחותות יותר.

עילות לתביעת רשלנות רפואית אלרגיה תרופתית

          ביצוע אנמנזה חלקית ללא תשומת לב לאלרגיה לתרופות וכתוצאה מכך טיפול בתרופה הבעייתית.

          חוסר טיפול מתאים במקרה של סיבוך לתגובה אלרגית, למשל בשוק אנפילקטי. 

 

לשאלות על רשלנות רפואית בנושא רגישות לתרופות, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה מופיעים בראש העמוד משמאל.

 

ניתוח מסתם תלת-צניפי (טריקוספידלי) (Tricuspid valve)

ניתוח מסתם תלת צניפי הינו הליך קרדיולוגי ניתוחי, אשר מהווה הליך כירורגי לטיפול בבעיות הנוצרות באזור המסתם. המסתם התלת צניפי מפריד בין פרוזדור הלב לבין החדר הימני. תפקידו העיקרי הוא לווסת את הזרימה החד כיוונית של הדם שמתנקז אל הפרוזדור הימני. ליקוי בפעילות הזרימה גורם לפגימת פעילות המסתם אשר מצריכה את ההליך הניתוחי. על כן רוב המטופלים הזקוקים להליך זה סובלים מפגמי מסתם כהיצרות המסתם-הנובעת ממחלת לב שגרונית, אי ספיקה של המסתם, או עלייה בלחץ דם ורידי הגורם לבצקת רקמתית קשה, המשפיעה על תפקוד פעילות הלב.

הליך הניתוח:

ישנם מס’ דרכי פעולה לבחירת סוג ההליך הניתוחי. בחירת סוג ההליך הניתוחי תיבחר עפ”י מכלול גורמים, כנסיבות המצב, חומרת מצב הפציינט, מיקום והיקפו של הפגם במסתם. ההליך המקובל בדרך כלל הינו תיקון המסתם עקב הרחבת טבעת המסתם-ההליך מקטין את קוטר הטבעת. במקרים אחרים יש צורך בהחלפת המסתם, או אף כריתת עלי מסתם מזוהמים. על הגורם המטפל לבצע בדיקות קדם מקיפות ככל האפשר על מנת לקבל דיאגנוזה מיטבית ככל האפשר לשם קביעת דרך פעולה אופטימאלית.

סיכונים ורשלנות רפואית בניתוח מסתם תלת-צניפי:

כבכול הליך כירורגי פולשני, גם ניתוח זה טומן בחובו מס’ סיכונים כהופעת דימומים והתפשטות זיהומים באזור הניתוח. במקרים בהם נגרם מחדל רפואי רשלני, רמת הסיבוכים והסיכונים עולה באופן משמעותי, וניתן יהיה לתבוע פיצויים בגין רשלנות רפואית מן הגורם המטפל.

א.      ביצוע רשלני של ההליך הניתוחי ע”י הצוות המטפל עקב חוסר מיומנות או ניסיון או עקב מחדל עלול לגרום לכשלון הניתוח ולגרימת סיבוכים. במקרים נדירים יכולות להיגרם נזקים פרמננטים לאזור הלב ואף לגרימת תמותה.

ב.      אבחון מאוחר או שגוי של ההליך הניתוחי, או להיפך, המלצה ליצוע ההליך למרות אי נחיצותו, יכולה להוות עילת רשלנות רפואית במקרה של הופעת נזקים שונים עקב הדיאגנוזה הלקויה.

ג.        ביצוע ההליך ללא הסבר ראוי ומפורט של מכלול הסיכונים והסיבוכים האפשריים לקיום עקב ההליך הניתוחי, מהווה חוסר “הסכמה מדעת” של המטופל, עובדה המהווה מחדל בהפרת חובה.

 

 

 

 

רשלנות רפואית גידולים אנדוקריניים –endocrine tumors

המערכת האנדוקרינית היא מערכת בלוטות אשר מייצרות הורמונים ושולחים אותם לחלקים אחרים בגוף במערכת הדם. קיימים מספר בלוטות במערכת האנדוקרינית: בלוטת התריס, הלבלב, בלוטת המגן, בלוטת יותר הכלייה, בלוטת יותרת הכלייה. סרטן אנדוקריני הוא סרטן אשר צומח מאחת מן הבלוטות הללו. המקום הכי שכיח להופעת סרטן במערכת ההזו היא בלוטת התריס. קרוב ל 38,000 חולים מאובחנים עם סרטן בבלוטת התריס מידי שנה בארצות-הברית. גידולים בבלוטת יותרת הכלייה הם נדירים. הם מגיעים במקור מבלוטת יותרת הכלייה עצמה או ממקור אחר בגוף. קיימים גם סינדרומים שמערבים גידולים סרטניים בכמה בלוטות שונות בגוף. הטיפול הראשוני עבור סרטן של בלוטת התריס הוא הסרה של הבלוטה. הטיפול הסטנדרטי בגידולים של בלוטת יותרת הכלייה ושל גידולים נוירואנדוקרינים הוא הסרת הרקמה הסרטנית.

מקרי רשלנות רפואית- גידולים אנדוקריניים

גידולים אנדוקריניים יכולים להוביל לשלל רב של סיבוכים בהתאמה לבלוטה אשר בה צמח הגידול. גידולים בבלוטת יותרת המוח אינם גדלים או מתפזרים יתר על המידה. גידול כזה יכול לגרום ללחץ על עצב הראייה ולגרום לאבוד הראייה. סיבוך אחר אולם פחות שכיח הוא מצב פתאומי של דימום לתוך גידול גידול בבלוטת יותרת המוח. הדבר ילווה בכאב ראש פתאומי חריף בעיות ויזואליות כגון ראייה כפולה או צניחה של העפעף. באופן כללי הפרוגנוזה של גידולים אנדוקרינים היא חמש שנים השרדות באחוז של 94 אחוז במידה והגידולים אותרו בזמן וטרם שלחו גרורות.

עילות לתביעה ברשלנות בנושא גידולים אנדוקרינים:

          אבחון בשלב מאוחר יותר של המחלה לאחר שליחת גרורות לאיברים סמוכים ורחוקים.

          סיבוכים של זיהומים או דימומים לאחר ניתוח להסרת גידול בבלוטה אנדוקרינית בדגש על סיבוכים כאלו במוח בעת גידול בבלוטת יותרת המוח. חוסר פירוט מלא את הסיבוכים הללו לחולה לפני הכניסה לניתוח.

          ביצוע אנמנזה חלקית או לא נכונה וכתוצאה מכך עיקוב בהחלטת הסרת גידול מבלוטת התריס.

לשאלות על רשלנות רפואית בנושא גידולים אנדוקרינים ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה מופיעים בראש העמוד משמאל.

 

 

 

ערעור על החלטת רשם לפטור מאגרה

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
בפני כב’ השופט משה דרורי
ע”ר 9858-10-11 גבעון נ’ לוי ואח’המערער
עמוס גבעוןנגד
המשיבים
1. מרדכי בן ציון לוי
2. איילון חברה לביטוח בע”מ
3. היועץ המשפטי לממשלה
פסק דיןכללי
1. ערעור על החלטת רשם לפטור מאגרה, מעורר מספר שאלות משפטיות עקרוניות, ביחס לתפקיד הערכאה השיפוטית, אשר נזקקת לדיון בפטור מאגרה, ובעיקר: מי הצדדים היריבים, מתי ניתנת זכות הטיעון, ולמי, והאם הזכות כוללת גם חקירה נגדית של המבקש והגשת תצהיר נגדי של הצד שכנגד.
°
2. כדי לענות על השאלות הללו, אתאר, בקצרה, את הרקע לכתב התביעה ואת כתב התביעה. לאחר מכן, אביא, בתמצית, את ההליכים וההחלטות של הרשם. בפרק שלאחר מכן יוצגו עמדות הצדדים, כפי שעלו בדיונים בעל פה בפניי ובסיכומים בכתב. בחלק הדיון, אתייחס לשאלות המשפטיות שהוצגו לעיל, אנתח אותן מבחינה משפטית, על בסיס זכות הגישה לערכאות וזכות הטיעון, תוך התייחסות לחוקים ולתקנות שיש להן השלכה על הסוגיות הללו, ואיישם את מסקנותיי על הנתונים של תיק זה.
רקע
— סוף עמוד 1 —
3. מרדכי בן ציון לוי (להלן – “התובע”), יליד 1963, נפגע, בהיותו ילד קטן, בתאונת דרכים, בשנת 1966. הוא נפצע בראשו, ושמיעתו באוזן שמאל נפגעה. כעשר שנים לאחר מכן, אובחן אצלו גידול בלוע, ובגינו נותח התובע.
בנוסף לכל הנ”ל, סבל התובע מכאבי ראש, סחרחורות וליקויי שמיעה, בראשית שנות ה-80′ של המאה ה-20. לאחר שהתובע התלונן בקופת חולים “לאומית” (להלן – “קופת חולים”), כי מצבו החמיר, הוא עבר, ביום 22.6.88, ניתוח להסרת גידול “אקוסטיק עצום” בתעלת השמע, בבית חולים הדסה בירושלים (להלן – “הדסה”). לאחר הניתוח האמור (להלן – “הניתוח הראשון”), ובעקבות פגיעה עצבית במהלכו, הופיע אצל התובע שיתוק מלא של עצב הפנים. כמו כן, השיתוק בעצבים, שהיו פגיעים לפני הניתוח, החמיר.
התובע, לדבריו, פנה לעו”ד עמוס גבעון (להלן – “עו”ד גבעון” או “עוה”ד” או “המערער”) בשנת 1994 (ובכל מקרה, כלשון סעיף 5 רישא ששל כתב התביעה בת.א. 9858-10-11, “זמן ניכר לפני חודש יוני 1995”), וביקש לייצגו בתביעת רשלנות רפואית, הן כנגד קופת חולים והן כנגד הדסה.
מצבו הרפואי של התובע הוחמר והתדרדר, גם מבחינת המצב הנפשי, ולדבריו, איבד את כושר השתכרותו, ולא עבד מאז הניתוח הראשון, בשנת 1988.
בינואר 1996, אובחן כי הגידול שהוסר בניתוח משנת 1988, חזר וצמח.
בחודש יולי 1996 בוצע ניתוח נוסף להסרת הגידול (להלן – “הניתוח השני”).
התובע נשלח על ידי עו”ד גבעון להכנת חוות דעת רפואיות, עוד בינואר 1997.
4. תביעת נזקי גוף – רשלנות רפואית, שהגיש עו”ד גבעון, בשם התובע, כנגד קופת חולים וכנגד בית החולים הדסה, הוגשה ביום 6.9.99 (ת.א. 1410/99, בבית המשפט המחוזי בירושלים).
התביעה הופנתה כנגד קופת החולים, שהתרשלה באיבחון, וכנגד בית החולים הדסה, שהתרשל בניתוח הראשון, ולא הוציא את הגידול בשלמותו, ואף לא ביצע מעקב הולם בין שני הניתוחים (שתי הנתבעות יכונו להלן, ביחד, “הנתבעות” או “המזיקות”).
5. בבית המשפט המחוזי, בתביעה הנ”ל, הועלתה טענת התיישנות, על ידי שתי הנתבעות.
בתחילה, החליט בית המשפט המחוזי (כב’ השופטת מרים מזרחי), לדחות את טענת ההתיישנות בעיקרה, וקיבל אותה רק בחלקה, דהיינו: בכל הנוגע לפעולות או מחדלי קופת החולים, לפני הניתוח הראשון משנת 1988 (החלטה בבש”א 7863/01, מיום י”ט חשון תשס”ב (5.11.01)).
הוגשה על כך בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, שהורה להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, כדי ללבן את העובדות הנדרשות להכרעה בשאלת ההתיישנות (רע”א 9612/01, מיום 11.3.02, מפי כב’ השופטת טובה שטרסברג-כהן).
בפסק הדין שניתן בסיום ההליכים בבית המשפט המחוזי, ביום כ באב תשס”ט (10.8.09) (להלן – “פסק הדין המחוזי”), נקבעה אחריות שתי הנתבעות, ונדחתה טענת ההתיישנות, כפי שכתבה כב’ השופטת מרים מזרחי, בפיסקה 21 של פסק הדין המחוזי:
“מהאמור לעיל עולה, כי יש לייחס לנתבעות רשלנות בכל הנוגע לתקופה שקדמה לניתוח הראשון, ולמעקב אחר הניתוח הראשון, אך אין לייחס להדסה רשלנות
— סוף עמוד 2 —
בכל הנוגע לתוצאות הניתוח הראשון. בהתחשב בעובדה שביד שתי הנתבעות היה להורות על הבדיקות המתאימות, בשתי התקופות הרלוונטיות, אני קובעת כי שתיהן אחראיות לנזק באופן שווה.
בשל העובדה שהגידול החוזר התגלה רק בשנת 1996, לא עומדות לנתבעות טענת התיישנות, מאחר שהנזק של חזרת הגידול בשל אי הוצאתו בשלמותו בשנת 1988, התגלה לתובע רק ב-24.1.96 והתביעה הוגשה ב-1999. אשר למחדל באבחון בתקופה שקדמה לניתוח הראשון, אציין כי אומנם עלה בבירור מעדות התובע, כי הוא ידע שהוצא מראשו גידול גדול במיוחד, ולכן כל מה שהיה צריך לדעת לגבי האיחור באיבחון כטענתו, היה ידוע לו בשנת 1988, אבל בשל אי הוצאת הגידול בשלמותו, וגילוי הגידול החוזר ב-1996 יש לדחות טענת ההתיישנות, זאת מהטעם שעל פי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין כאשר נזק הוא אחד מיסודות העילה והוא ‘לא נתגלה ביום שאירע’ מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום ‘שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק’ “.
6. בפסק הדין יש התייחסות לפרטי רשלנות נוספים ולגובה הנזק, שנקבע בשיעור של 40%, מכלל נכותו הרפואית של התובע, בשל נכותו הבסיסית, שנגרמה עקב התאונה בילדותו (ראה: פיסקה 3 רישא לעיל). בפסק הדין המחוזי נקבעו עקרונות הפיצוי. על פי תחשיב שערך עו”ד גבעון, סך כל הפיצוי (בניכוי קצבאות המל”ל ובתוספת שכ”ט עו”ד והוצאות משפט וריבית פיגורים עד לתשלום בפועל), היה כ-4.3 מיליון ₪, נכון ליום 1.11.09.
בשל הערעור לבית המשפט העליון, הוחלט כי 70% מסכום הפיצויים יעוכב, ויופקד בחשבון נאמנות, וישוחררו לתובע 30%. סכום זה הינו קצת למעלה ממיליון ₪, ובניכוי שכ”ט עו”ד ומע”מ, וכן אגרות משפט ששולמו בערעורים הקודמים בבית המשפט העליון, מגיע לכדי סך של 730,877 ₪, שהועברו מעו”ד גבעון לתובע, ביום 1.11.09 (נספח ד לכתב התביעה בת.א. 23550-07-11, הוא התיק שעל החלטת הרשם בו, ניתן פסק דיני).
7. בבית המשפט העליון (ע”א 7313/09 קופת חולים לאומית נ’ מוטי לוי) התקבלה טענת הנתבעים בעניין ההתיישנות. בית המשפט העליון, מפי כב’ השופט יצחק עמית (שלדבריו הסכימו כב’ השופטת אסתר חיות וכב’ השופט עוזי פוגלמן), בפסק דינו, מיום יא כסלו תשע”א (18.11.10) (להלן – “פסק הדין העליון”), קבע כי “עילת התביעה בגין אי אבחון הגידול לפני ביצוע הניתוח הראשון בשנת 1988, התיישנה כבר בשנת 1995” (פיסקה 7 לפסק הדין העליון). “גם אם יש מקום להחיל תקופת התיישנות של עשר שנים, הרי היה להגיש את התביעה ביום 22.6.98, עשר שנים לאחר הניתוח הראשון וכשנה לפני המועד שבו הוגשה התביעה, כאשר התובע כבר נבדק על ידי מומחים מטעמו עוד בשנת 1997” (פיסקה 7 סיפא לפסק הדין העליון).
בית המשפט העליון הוסיף, כי היכולת לגלות את העובדות המקיימות את העילה, נבחנת על פי המבחן האובייקטיבי, ולא עמדה כל מניעה בפני התובע לפעול בתקופת ההתיישנות. הישנות הגידול, מושא הניתוח השני, אינה עובדה חדשה אשר מצדיקה את החלת כלל
— סוף עמוד 3 —
הגילוי המאוחר לגבי הרשלנות באי אבחון במועד של הגידול, מושא הניתוח הראשון, כאשר בית המשפט העליון מוסיף, כי “בוודאי שאינה מהווה את מועד גילוי הנזק בגין הניתוח הראשון” (פיסקה 9 סיפא לפסק הדין העליון).
המבחן האובייקטיבי, כפי שמסביר בית המשפט העליון, הוא הקובע לעניין ההתיישנות. לכן, גם אם המערער “ראה מהרהורי ליבו, ואפילו האמין סובייקטיבית כי הנזק בעקבות הניתוח הראשון יחלוף, אין בכך כדי להושיעו” (פיסקה 10 לפסק הדין העליון).
טענות עוה”ד גבעון, ב”כ התובע בבית המשפט העליון, כי יש להאריך את תקופת ההתיישנות בשל אי קבלת מלוא הרישומים הרפואיים, נדחתה על ידי בית המשפט העליון, שכן חובת “החקירה והדרישה של הניזוק צריכות להיעשות במסגרת תקופת ההתיישנות”. מאחר והתובע “לא הצביע על כך שפנה במהלך תקופת ההתיישנות למשיבות [לנתבעות], ואלו סירבו להמציא לו את הרישומים הרפואיים או שהמציאו לו חומר חסר. לכן, אין בטענה זו כדי להאריך את תקופת ההתיישנות” (פיסקה 11 לפסק הדין העליון).
גם הטענה, כאילו מצבו הנפשי של התובע היה כזה שיש להאריך לו את תקופת ההתיישנות בשל היותו סובל מליקוי נפשי או שכלי, על פי סעיף 11 לחוק ההתיישנות, תשי”ח-1958, לא התקבלה על דעת בית המשפט העליון. סעיף זה חל, על פי פרשנות בית המשפט העליון, רק כאשר מדובר בחוסר מסוגלות לטפל בעניין המשפטי, עקב הנכות הנפשית, בעוד ששתי הערכאות קבעו, כי נכותו הנפשית הכוללת של התובע היא 40%, והתובע לא עמד בנטל להוכיח, כי הוא זכאי להארכת תקופת ההתיישנות על פי הסעיף האמור (פיסקה 12 לפסק הדין העליון).
מסקנת בית המשפט העליון הייתה, כי יש לדחות את התביעה, כמעט במלואה, בשל ההתיישנות, למעט ראש נזק אחד, שהוא הכאב והסבל שנגרמו לתובע בשנים
1988-1996, בין שני הניתוחים. בגין זאת, פסק בית המשפט העליון לזכותו של התובע סך של 150,000 ₪, וכן שכ”ט עו”ד בשיעור 20%, בצירוף מע”מ. מאחר ופסק הדין של בית המשפט המחוזי עוכב בחלקו, והתובע קיבל סך של כ-730,000 ₪ (ראה: פיסקה 6 סיפא, לעיל), נקבע בחלק האופרטיבי של פסק דינו של בית המשפט העליון, כי על התובע להחזיר לנתבעות את ההפרש בין הסכום ששולם לו, בצירוף הצמדה, לבין הסכום שנפסק לו בבית המשפט העליון (פיסקה 15 לפסק הדין העליון).התביעה בת.א. 23550-07-11
8. ביום 13.7.11, הגיש התובע לבית המשפט המחוזי בירושלים, בת.א. 23550-07-11, תביעה כנגד עורך הדין עמוס גבעון וכנגד חברת הביטוח איילון (נתבעת 2), המבטחת את עוה”ד, בפוליסת ביטוח אחריות מקצועית, המכסה את אחריותו לנזקי התובע, (להלן – “כתב התביעה”).
9. עילת התביעה היא רשלנות מקצועית של עוה”ד, בכמה מישורים :
א. לא סיפר לתובע, כי יש בעיית התיישנות (סעיפים 8 ו-29(ט) לכתב התביעה);
— סוף עמוד 4 —
ב. לא הגיש את התביעה בזמן, אלא רק לאחר תקופת ההתיישנות (סעיפים 26, 28 ו-29 (ג)-(ד) לכתב התביעה);
ג. התעכב בקבלת חומר רפואי ובפנייה למומחים הרפואיים, שהגישו חוות דעת מטעם התובע בהליך בבית המשפט המחוזי (סעיפים 27 ו-29 (ו)-(ז) לכתב התביעה);
ד. בנוסף לכל הנ”ל, יש טענה עובדתית כי בעיצומם של הדיונים בבית המשפט העליון הציעו השופטים לתובע ולנתבע להסכים לפשרה, לפיה ישולם על ידי המזיקות 40% מסכום הפיצוי, הסכום שכבר שולם בפועל וביצועו לא עוכב. אולם, לטענת התובע, הנתבע, עוה”ד גבעון, סירב להצעה, בלי להתחשב בדעתו של התובע, ומבלי שהסביר לו את הסיכויים והסיכונים, כולל הסיכון לפיו התביעה תידחה מחמת ההתיישנות, ובכך “הנתבע כפה את דעתו על התובע ודחה את ההצעה ללא קבלת הסכמה מדעת מצד התובע” (סעיף 22 לכתב התביעה; וכן סעיף 29(י) לכתב התביעה).
ה. בראש טענות ההתרשלות וחוסר הזהירות שמייחס התובע לעוה”ד גבעון נטען, כאמור בסעיף 29(א)-(ב) לכתב התביעה, כדלקמן: “שלא נהג כפי שעו”ד סביר ומיומן היה נוהג בנסיבות העניין ו/או נהג בחוסר זהירות קיצונית וחוסר אחריות מקצועית שעו”ד סביר ונבון היה נמנע ממנה בנסיבותהעניין”.
10. הסכום אותו מבקש התובע, כי בית המשפט יחייב את הנתבע, עו”ד גבעון, הוא סך של כ-4.3 מיליון ₪, על פי חישוב זה: הסכום שנפסק בבית המשפט המחוזי, משוערך ליום הגשת התביעה, הוא כ-4.5 מיליון ₪. מסכום זה יש להפחית את סכום הפיצוי שנקבע בבית המשפט העליון, משוערך ליום הגשת התביעה (כ-190,000 ₪), ובתוספת הפרש אגרה שנדרש התובע לשלם (כ-32,000 ₪). לאור זאת, הסכום המדויק של התביעה הוא 4,372,803 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, ובצירוף הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד ומע”מ כדין (סעיף 35 לכתב התביעה).
11. בסיום כתב התביעה נכתב: “ביחד עם כתב התביעה, מוגשת בקשה לפטור מתשלום האגרה מחמת עוניו של התובע, שידו אינה משגת את הסכומים הנדרשים לתשלום האגרה” (סעיף 36 לכתב התביעה).ההליכים בפני הרשם
12. בבד בבד עם הגשת התביעה, ביום 13.7.11, הוגשה על ידי התובע בקשה לפטור מאגרה, על כל סכום התביעה, 4,372,803 ₪ (להלן – “הבקשה”). המשיבים בבקשה הם אלה: (1) עו”ד עמוס גבעון (נתבע 1); (2) איילון חברה לביטוח (נתבעת 2); (3) היועץ המשפטי לממשלה.
בבקשה, הנתמכת בתצהיר, טוען התובע, כי הוא סובל מנכות תפקודית מלאה, מצבו הכלכלי בכי רע, ואיננו מסוגל לגייס את סכום האגרה הנדרש לשם הגשת התביעה, בשל עוניו (סעיף 1 לבקשה; סעיף 2 לתצהיר).
הוא מציין, כי אינו עובד כלל מאז הניתוח בשנת 1998, ובתמיכה לכך הוא צרף אישורים רפואיים.
— סוף עמוד 5 —
לדבריו, הוא מתקיים מקצבת נכות של המל”ל, בסך של 3,331 ₪ לחודש; אולם, בשל חוב מזונות, המנוכה מגמלה זו, כעולה מאישור המל”ל, הסכום נטו שהוא מקבל מאת המל”ל הוא 2,339 ₪ לחודש. בהקשר זה יש לציין, כי התובע הינו גרוש, וביתו היא בת 11, ולדבריו, הוא חייב לשאת במזונותיה בשיעור 55% מקצבת הנכות, “אשר מנוכים חלקית מתשלומי המל”ל, והשאר נצבר כחוב שלי למל”ל אותו אשלם כל ימי חיי” (סעיף 7 סיפא לתצהיר שצורף לבקשה).
לתובע, לדבריו, אין נכסים (מלבד כלי בית). אין לו רכב ואין לו דירה, והוא גר בשכירות. על פי חוזה השכירות שצורף, מדובר בדירת שלושה חדרים, בשכר דירה של 2,900 ₪ לחודש. “יש לי שותפה לדירה שמשתתפת עימי בשכר דירה ובהוצאות הבית” (סעיף 8 לתצהיר).
הקיום השוטף והמזון של התובע, מוסבר על ידו, כך: “בשל הכנסותיי הדלות אני מקבל אוכל מוכן מאשל חב”ד שלוש פעמים בשבוע תמורת כ-90 ₪ (שלוש ₪ למנה)” (סעיף 9 לתצהיר). לעניין זה, צרף התובע לתצהירו דף חשבון של הבנק הבינלאומי, בו מופיע ניכוי של 90 ₪ ביום 11.7.11, 93 ₪ ביום 14.6.11 וביום 15.4.11, ו-78 ₪ ביום 15.5.11 (נספח ה לבקשה).
התובע מוסיף ואומר, כי חשבון הבנק שלו מצוי ביתרת חובה תמידית, בשל הפער בין הכנסותיו לבין הוצאותיו (סעיף 10 לתצהירו).
לדברי התובע, אין הוא יכול לקבל עזרה מבני משפחתו, לצורך מימון האגרה, כמפורט להלן: הוריו מבוגרים וחולים ומתקיימים מקצבת זקנה של המוסד לביטוח לאומי; יש לו שישה אחים, שלושה מתוכם נכים סובלים מבעיות ראייה, ונזקקים לקצבת נכות ותרופות; שלושת האחיות האחרות, עובדות כשכירות קשות יום; אחיו ואחיותיו נשואים, עם ילדים קטנים, וזקוקים לכל הכנסותיהם לשם פרנסת המשפחה (סעיפים 11-12 לתצהיר).
מאחר והתובע מאמין, כי טובים הסיכויים שתביעתו תתקבל, לאור רשלנותו של עו”ד גבעון, כנטען בכתב התביעה ובתצהיר (סעיף 13), בקשת התובע היא כי “בית המשפט הנכבד יתחשב בנכותי הקשה ובמצבי הכלכלי הקשה, ייעתר לבקשה זו לפטור מאגרה, ולא תחסם דרכי להוכחת תביעתי, רק מחמת עוניי ובשל העובדה שידי אינה משגת את הסכום הנדרש כאגרה” (סעיף 15 לתצהיר).
13. כעולה מתיק הרשם, סמוך לאחר הגשת הבקשה, למחרת היום, ביום 14.7.11, ניתנה על ידי הרשם, כב’ השופט משה ברעם, החלטה בזו הלשון (להלן – “ההחלטה הראשונה של הרשם”):
“לאחר שבחנתי את הבקשה ועל נספחיה, ובשים לב למצבו הרפואי של המבקש, נוכח פירוט דפי חשבון שצורף לתצהיר המעיד כי אין למבקש הכנסות מלבד קצבת נכות של המח”ל, שוכנעתי כי אין ביכולתו של המבקש לשלם את האגרה וכי התובענה שהוגשה על ידו מגלה עילה והכל על פי הקבוע בתקנה 14 לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס”ז-2007 (לשיקולים בעניין פטור מאגרה ראה בג”ץ 3320/11 ד”ר צבי אורי מעוז נ’ הנהלת בתי המשפט (טרם פורסם) 11.5.2001). משכך, הנני פוטר את המבקש מתשלום האגרה”.
— סוף עמוד 6 —
14. הנתבע, עו”ד עמוס גבעון, הגיש ביום 27.9.11, תגובה לבקשה לפטור מאגרה.
לדבריו, התובע קיבל סך של 730,877 ₪, בעקבות פסק הדין של בית המשפט המחוזי, והוא לא החזיר סכומים אלה עד כה. לכן, יכול התובע לשלם את האגרה (סעיף 2 לתגובה). בניגוד לנטען בתצהיר של התובע, טוען ב”כ הנתבע, עו”ד איתי גבעון, כי התובע הפקיד את אותם מאות אלפי שקלים לחשבון בנק של אחרים (כנראה אחת מאחיותיו), וכאשר צרף את דף חשבון הבנק שבו הוא נמצא ביתרת חובה (ראה פיסקה 12 לעיל), היה זה, לטענת ב”כ הנתבע “בפירוש הטעיית בית המשפט הנכבד” (סעיף 3 סיפא לתגובת הנתבע).
ב”כ הנתבע מוסיף ואומר: “מטעמי זהירות, התובע נדרש להתייצב להיחקר על תצהירו” (סעיף 4 לתגובה; הקו וההדגשה במקור).
ב”כ הנתבע מתייחס במפורט לעילת התביעה. לטענתו, התביעה הינה תביעת סרק, המעידה על כפיות טובה של התובע כלפי הנתבע, אשר ייצג אותו נאמנה בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון בשני סיבובים, במשך למעלה מ-10 שנים (סעיף 5 לתגובה). משקיבל בית המשפט המחוזי את עמדתו המשפטית של הנתבע, עו”ד עמוס גבעון, לא ניתן לטעון כלפיו רשלנות (סעיף 6(א) לתגובה). לחילופין, מעלה הנתבע את הטענה כי בית המשפט העליון שינה את ההלכה המשפטית בפסק דינו של התובע (סעיף 6(ב) לתגובה). הטענה השלישית בנושא זה היא כלשון ב”כ הנתבע, זו: “פסק הדין של בית המשפט העליון, בכל הכבוד הראוי לו, שגוי על פני פסק דין שלו, בשילוב עם פסק הדין של בית המשפט המחוזי, שקבע שהדסה הטעתה אותו וכי הוא אף סמך על הטעייתם, וכתוצאה מכך הוא הגיש את התביעה במועד שהגיש, היינו, לאחר שנתגלה כי הגידול חזר, היינו בשנת 1996” (סעיף 6(ג) לתגובה). בהמשך, לאורך סעיף 7, מועלות טענות נוספות על טעויותיו של בית המשפט העליון, תוך הדגשה כי דווקא בית המשפט המחוזי הוא הצודק ולא בית המשפט העליון, בסוגיית ההתיישנות.
מבחינה עובדתית, טוען ב”כ הנתבע כי אין לתובע סיכון, שכן את יפוי הכוח להגשת התביעה נתן רק ביום 15.3.99, וכי התובע פנה לראשונה לנתבע, לצורך בדיקת הרשלנות הרפואית, רק לאחר גילוי הגידול, בשנת 1996 (סעיף 8 לתגובה).
ככל שמדובר בבקשה לפטור מאגרה, סבור ב”כ הנתבע, כי יש לדחות את הבקשה, משני טעמים: התובע לא הוכיח חוסר יכולת לשלם את האגרה; אין סיכוי לתביעה (סעיף 9 לתגובה).
בהקשר אחרון זה של סיכויי התביעה, מציין ב”כ הנתבעת כי עו”ד עמוס גבעון, “גילה שיקול דעת משפטי ראוי ואת הסיכומים בעניין ההתיישנות הוא הגיש ביחד עם עו”ד אסף פוזנר, שהוא היה אף מועמד לכהן בבית המשפט העליון” (סעיף 10 לתגובה).
אשר לעילת התביעה, לפיה הועלתה הצעת פשרה בבית המשפט העליון, שנדחתה על ידי עו”ד גבעון, מבלי להתייעץ עם התובע, תשובת ב”כ הנתבעת הינה רבת אנפין: הדסה וקופת חולים – המזיקות – לא קיבלו את ההצעה, “כך שממילא לעמדת התובע לא הייתה כל רלוונטיות” (סעיף 11א סיפא לתגובה); התובע ואחת מאחיותיו נכחו בדיונים בבית המשפט העליון; התובע הוא זה שדחה את הצעת בית המשפט העליון, מאחר וסבר כי הסכום שנפסק לו נמוך מידי; התובע התייעץ עם אחיותיו, בטרם החליט לדחות את הצעת הפשרה של בית המשפט העליון; עו”ד גבעון הסביר, הן לתובע והן לאחיותיו, את הסיכויים
— סוף עמוד 7 —
והסיכונים בדחיית הצעת בית המשפט העליון, והתובע החליט לדחות את ההצעה (סעיף 11, על סעיפי המשנה שלו, לתגובת הנתבע).
מעבר לכל הנ”ל, טענת הנתבעת היא כי על פי הפסיקה, אין סיכוי לתביעת הרשלנות המקצועית כנגד עו”ד גבעון, שכן גם אם עו”ד גבעון טעה, אין מדובר בטעות המהווה רשלנות מקצועית (סעיף 12 לתגובת הנתבע).
בסיום התגובה, מבקש עו”ד איתי גבעון, בא כוחו של עו”ד עמוס גבעון, לדחות את הבקשה של התובע לפטור מאגרה, ולחייב את התובע בהוצאות ובשכ”ט עו”ד (סעיף 13 לתגובה).
15. כב’ הרשם, השופט משה בר-עם לא הזמין את הצדדים לדיון ואף לא נענה לבקשה של ב”כ הנתבע, “מטעמי זהירות”, כי התובע יתייצב לחקירת תצהירו. על גבי התגובה נכתבה החלטה קצרה של כב’ הרשם, ביום 27.9.11 (הוא יום הגשת התגובה): “בעניין זה ניתנה החלטתי מיום 14.7.11, המדברת בעדה, ולא מצאתי, בכל הכבוד, שיש בתגובה כדי לשנות” (להלן – “ההחלטה השנייה של הרשם”).
הערעור
16. ביום 5.10.11, הגיש עו”ד עמוס גבעון ערעור על שתי החלטות הרשם (ע”ר 9858-10-11), שניתנו במעמד צד אחד, ולדברי ב”כ המערער הגיעו אליו במועדים אלה: ההחלטה השנייה ביום נתינתה – 27.9.11; ההחלטה הראשונה, מיום 14.7.11 – רק ביום 2.10.11, לבקשת ב”כ המערער, בעקבות קבלת ההחלטה השנייה.
המשיבים בערעור, הם אלה: (1) מוטי לוי (התובע והמבקש של הבקשה לפטור מאגרה); (2) איילון חברה לביטוח בע”מ (נתבעת 2); (3) היועץ המשפטי לממשלה.
17. במסגרת נימוקי הערעור נאמר, כי המערער לא היה מודע להחלטה הראשונה של הרשם, ובהתאם לתקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 (להלן – “תקנות סד”א”), הוא הגיש את תגובתו (פיסקה 14 לעיל), שעל גבה ניתנה ההחלטה השנייה (פיסקה 15 לעיל).
18. המערער מבקש לקבל את הערעור, בנימוק כי “לא היה מקום להיעתר לבקשה במעמד צד אחד” (סעיף 4(א) לערעור); לחילופין, יש להחזיר את הדיון לרשם, כדי לאפשר למערער ו/או לכל נתבע אחר לחקור את המערער על תצהירו (סעיף 4(ב) רישא וסעיף 7 לערעור), ולאפשר לנתבעים להביא ראיות מטעמם (סעיף 4(ב) סיפא לערעור).
19. ב”כ המערער חוזר על טענתו העובדתית כי התובע קיבל סך של 730,877 ₪ נטו, בעקבות פסק הדין של בית המשפט המחוזי (ראה: פיסקה 7 סיפא לעיל), ובכך, למעשה, מודה התובע. אולם, התובע צרף לבקשתו ולתצהירו דף חשבון, המעיד על יתרת חובה, מאחר ולטענת המערער הפקיד התובע את אותם כספים בחשבון בנק של אחרים (כנראה אחת מאחיותיו), ובכך הטעה הוא את בית המשפט (ראה גם: פיסקה 14 לעיל).
— סוף עמוד 8 —
20. אשר לסיכויי התביעה, חוזר ב”כ המערער (הוא למעשה מעתיק) על האמור בתגובה שהוגשה לרשם (ראה במפורט בפיסקה 14 לעיל).
ההליכים בערעור ותמצית טענות הצדדים
21. בהחלטתי, מיום כה תשרי תשע”ב (23.10.11), הוריתי לצדדים להכין עיקרי טיעון, בהיקף שלא יעלה על 4 עמודים, לקראת דיון שקבעתי ליום 1.11.11 [שנדחה ליום 16.11.11]. ביקשתי מהם, כי ינסו לשוחח ביניהם ולהגיע להסכמות, “כולל החלופה שהוצעה בסעיף 4(ב) לערעור, לפיה התיק יוחזר לרשם לשמיעת הראיות. אם יגיעו ב”כ הצדדים להסכמה, יגישוה לבית המשפט לפני מועד הדיון, ובכך יתייתר הצורך בדיון” (פיסקאות 3-4 להחלטה).
22. ב”כ המערער, עו”ד איתי גבעון, חזר בעיקרי הטיעון על טענותיו בערעור, והיפנה לכתב הגנתו בתיק העיקרי, וכן לעדות התובע בבית המשפט המחוזי, בפני כב’ השופטת מרים מזרחי, בעניין חשדו הראשון לרשלנות.
אין כאן המקום לפרט את כל הטענות בכתב ההגנה, המדגיש את מיומנותו של עו”ד עמוס גבעון, אשר במשך “25 שנים לא נקבעה כל רשלנות מקצועית שלו או של מי מעורכי דינו. הנתבע 1 מעולם לא הפעיל את הפוליסה לאחריות מקצועית וזאת במשך 25 שנה” (סעיף 1(א) לכתב ההגנה).
מוסיף ואומר המערער, כי מאחר והתובע לא היה מוכן לשלם כל סכום עבור הוצאות משפט (אגרה וחוות דעת רפואיות), הוא חתם על יפוי הכוח רק בשנת 1999, ואז הוגשה התביעה, וזאת לאחר שהתשלום המיועד למומחה פרופ’ גרושקביץ שולם על ידי התובע, באיחור של שנתיים (סעיף 13 לכתב ההגנה).
ככל שמדובר בסכום התביעה, טוען ב”כ הנתבע, כי אם התובע היה זוכה בתביעתו היה משלם שכ”ט עו”ד מוסכם בשיעור 30% ומע”מ מהסכום הכולל של 4.3 מיליון ₪. בהקשר דומה, מציין ב”כ הנתבע, עו”ד איתי גבעון, כי לא במקרה התובע לא פרט את מהות חלק התביעה שהתיישן החל משנת 1982 ועד 7 שנים מיום הניתוח, 2.6.88 (סעיף 4 לכתב ההגנה). בכל מקרה, המירב שניתן לתבוע את התובע הוא בגין סכום הפיצויים של 3,298,730 ₪ (שהוא הסכום שנפסק לאחר ניכוי מל”ל), שכן התובע “אינו זכאי לתבוע (גם אם יזכה בתביעתו) כל סכום הוצאות משפט ו/או שכ”ט עו”ד ומע”מ בהם לא נשא” (סעיף 19(א) לכתב ההגנה). מעבר לכך, “גם אם התובע היה זוכה בתביעתו, היה מנוכה מסכום הפיצויים 25% מסכום הפיצויים ובנוסף שכ”ט עו”ד שנפסק נגד הדסה וקופת חולים” (סעיף 19(ב) לכתב ההגנה).
בכל מקרה, בעניין מועד ההתיישנות, חוזר הנתבע על כך שהתובע עצמו טען בכל ההליכים כי רק בעקבות חזרת הגידול בשנת 1996 נודע לו על רשלנות בית החולים הדסה, ולכן, אין בסיס לייחס את קבלת טענת ההתיישנות לחובתו של עו”ד גבעון (סעיף 7 לכתב ההגנה).
בסיכום עיקרי הטיעון שלו מדגיש ב”כ המערער את חוסר ניקיון כפיו של התובע, שלא ציין מה עשה ב-730,000 ₪, שקיבל בעקבות פסק הדין במחוזי, וכן את העדר ההוכחה של התובע
— סוף עמוד 9 —
כי הוא חסר יכולת כלכלית, שלו או של קרוביו, לשאת באגרה. כל זאת, בנוסף לטענתו הבסיסית של הנתבע בדבר הסיכויים הנמוכים לזכות בתביעה (סעיף 5 לעיקרי הטיעון).
המערער מציין, בסיום עיקרי הטיעון, כי הוא “מסכים להצעת בית המשפט הנכבד שהתיק יוחזר לכב’ הרשם לצורך שמיעת ראיות ודיון מחדש” (סעיף 6 לעיקרי הטיעון).
המערער מבקש לחייב את התובע בהוצאות משפט, “ולהתנות את המשך ההליכים, ככל שיהיו, בתשלומן” (סעיף 7 לעיקרי הטיעון).
23. במסגרת עיקרי הטיעון מטעם משיב 1 (התובע), המיוצג על ידי עו”ד אורי גלבוע, מועלית טענה ראשונה, בעלת אופי מקדמי, שהיא, בתמצית, זו: מאחר וסכום התביעה בסך עשרות אלפי ₪ הוא סכום עצום, מנקודת מבטו של התובע, היענות לערעור תסתום את הגולל על התביעה ותימנע מן התובע את יומו בבית המשפט, וכל זאת בעקבות טיעוני הנתבע, עו”ד גבעון, שרוצה לחסום את דרכו של התובע. לטענת ב”כ התובע, “תשלום האגרה הינו עניין שבין התובע והמדינה ולא עניינו של הנתבע” (סעיף 3 לעיקרי הטיעון והאסמכתא המובאת שם). מאחר והמדינה לא התנגדה לבקשת הפטור, ולא ערערה על החלטת הרשם, יש להניח שהיא מסכימה לפטור. לכן, “מן הדין, אפוא, שערעור המערער יידחה על הסף, בהיעדר כל מעמד למערער בעניין האגרה” (סעיף 4 לעיקרי הטיעון של המשיב 1).
ב”כ המשיב מסכים למבנה הכללי של הניתוח המשפטי שהוצג בערעור, דהיינו, כי מתן פטור מאגרה מותנה בשני תנאים: התביעה מגלה עילה על פניה; מצבו הכלכלי הקשה של המבקש מצדיק את מתן הפטור (סעיף 6 לעיקרי הטיעון).
ככל שמדובר במצב הכלכלי של המבקש (התובע) – חוזר בא כוחו, עו”ד אורי גלבוע, על כל הטענות העובדתיות בדבר היעדר הכנסה, פרט לקיצבת נכות של המוסד לביטוח לאומי, ממנה מנכים מזונות, ואמצעי הקיום הקשים של התובע שנזקק לקבל אוכל מוכן מאש”ל חב”ד (סעיף 7 לעיקרי הטיעון). טיעונים אלה, מגובים במסמכים, ולדברי המשיב, “אין המערער בערעורו חולק עליהן” (סעיף 8 לעיקרי הטיעון).
אשר לסך של כ-730 אלף ₪, שקיבל המשיב (התובע) על פי פסק הדין המחוזי, כותב עו”ד גלבוע, כי המערער מתעלם מכך שהערעור של קופת חולים והדסה התקבל בבית המשפט העליון, ומרשו חויב להשיב את מרבית הכספים שקיבל. לכן, שואל באופן רטורי, עו”ד גלבוע, ב”כ המשיב 1 (התובע): “כיצד יוכל משיב 1 לשלם את אגרת בית המשפט בכספים שאינם שלו ועליו להשיבם? כאשר מרביתם מטבע הדברים שימשו להחזרת חובות. מדובר, אפוא, בטענה מופרכת ואף אבסורדית” (סעיפים 10-11 לעיקרי הטיעון של התובע; הקו – במקור).
בפרק המיוחד לניתוח עילת התביעה, מספר התובע את שרשרת האירועים של הניתוחים, והתביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי, באיחור רב. לדבריו, עו”ד גבעון הוא זה שהתעכב בהגשת התביעה עד שנת 1999, וזו רשלנותו, בכך “שלא הגיש את התביעה טרם חלף מועד ההתיישנות” (סעיף 20 לעיקרי הטיעון).
מאחר וזו העילה, “אין אפוא ספק, וגם לא צל של ספק, כי כתב התביעה מגלה עילה ממשית כנגד המערער. גם אין חשש של ‘ניפוח’ סכום התביעה, שהרי התביעה הינה בגין
— סוף עמוד 10 —
הסכום שנפסק למשיב 1 על ידי בית המשפט המחוזי ובוטל על ידי בית המשפט העליון עקב התיישנות התביעה” (סעיף 21 לעיקרי הטיעון).
על בסיס נתונים אלה, אין מקום לנתח את טענות עו”ד גבעון כאילו בית המשפט העליון שגה, שכן זה המצב המשפטי, ובשל כך לא זכה התובע בתביעתו.
בהקשר זה, מדגיש ב”כ התובע, עו”ד גלבוע, כי אין זה רלבנטי מתי נחתם יפוי הכוח. גם אם הוא נחתם סמוך להגשת התביעה ב-1999, מה שקובע הוא מועד הפנייה הראשונה של התובע לעו”ד גבעון ב-1996 [בתביעה נאמר שהפנייה לעו”ד גבעון הינה בשנת 1994; ראה: פיסקה 3 לעיל המפנה לסעיף 5 לכתב התביעה], ואם אז הייתה מוגשת התביעה – היא לא הייתה נדחית עקב התיישנות. עו”ד גלבוע מצטט מן הפרוטוקול של בית המשפט המחוזי, שבו אומר המערער שנודע לו פעם ראשונה שיש גידול נוסף ושהוא זקוק לניתוח, בשנת 1994 (סעיפים 26-27 לעיקרי הטיעון).
על כל פנים, מבחינת דיני הרשלנות המקצועית של עריכת הדין, מה שרלבנטי אינו הבנת התובע את העובדות או את הרשלנות הרפואית, אלא חובתו המקצועית של עו”ד גבעון לטפל בתביעה, במהירות ובדחיפות, ובכל מקרה, לפני ההתיישנות, ולא להזניחה במשך שנים רבות (סעיף 28 לעיקרי הטיעון).
מבחינה משפטית וכלכלית, מציין עו”ד גלבוע, ב”כ התובע, כי תביעה שהגיש בשם מרשו היא “אמנם תביעה כספית בשל רשלנות מקצועית, אך הסכום הנתבע במהותו הוא חלף פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, ואשר התביעה בגינם נדחתה מחמת התיישנות” (סעיף 29 לעיקרי הטיעון).
ב”כ התובע מסכם ואומר, כי “במקרה זה יש ליישם את הרציונאל שבהסדר החקיקתי הנוגע לדחיית תשלום האגרה בתביעת נזקי גוף והשתתתה בסופו של יום על הנתבע” (סעיף 20 לעיקרי הטיעון). לכן, מבקש הוא כי בית המשפט ידחה את הערעור ויחייב את המערער בהוצאות המשיב 1 ובשכר טרחת עו”ד (סעיף 31 לעיקרי הטיעון).
24. ב”כ המדינה, עו”ד רם צביאלי, סגן בכיר וממונה בפרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי), הודיע לבית המשפט, כי מאחר ולטענת המערער מחזיק המשיב מאות אלפי ₪ בחשבונות בנק של אחרים, ולנוכח העובדה כי המערער היה בעבר בא כוחו של המשיב, סביר להניח שיש לו מידע באשר ליכולתו הכספית. לכן, סבורה המדינה, “שיש מקום לאפשר לו לחקור את המערער על תצהירו. אשר על כן, המדינה מסכימה להצעת בית המשפט הנכבד, לפיה יש להחזיר את הדיון אל הרשם הנכבד, וזאת כדי לאפשר את חקירת המערער על תצהירו” (הודעת המדינה, מיום 7.11.11).
25. ביקשתי מבאי כוח הצדדים להגיב על ההצעה (ראה החלטתי, מיום 8.11.11).
עו”ד יובל ראובינוף הודיע, ביום 14.11.11, כי חברת איילון אינה מתנגדת להצעת בית המשפט, לפיה יש להחזיר את הדיון אל הרשם, כדי לאפשר לחקור את התובע על תצהירו.
26. עמדת עו”ד גלבוע הייתה זו: מאחר והנתבע לא הגיש תצהיר בשאלה העובדתית המרכזית בתיק, שהיא המועד שבו פנה התובע לנתבע לטפל בעניינו, נסיבות הפנייה, ומה עשה התובע
— סוף עמוד 11 —
לאחר פניית הנתבע, יהיה התובע “מוכן לשקול בכובד ראש את הצעת בית המשפט הנכבד רק לאחר שהמערער יתמוך את ‘תגובתו’ בתצהיר במסגרתו יתייחס לאמור לעיל”.
27. בדיון שהתקיים, ביום 16.11.11, בתשובה לשאלותיי, אישר עו”ד גלבוע כי עדיין לא הוחזר הכסף לחברות הביטוח, וכי “יש גם תיק הוצל”פ בעניין” (עמ’ 2, שורה 7 לפרוטוקול).
לדבריו של עו”ד גלבוע, המערער לא הגיש תצהיר. רק כשיגיש המערער תצהיר, הוא יסכים שמרשו – התובע – ייחקר (עמ’ 2, שורות 19-21).
עו”ד גלבוע, ב”כ התובע, סבור כי, למעשה, מדובר במעין תביעה לנזקי גוף, שבגינה האגרה היא 1,000 ₪, ואין מקום להטיל על מרשו לשלם אגרה על תביעה כספית של 4.3 מיליון ₪, כאשר לב”כ המדינה אין טענות והוא מסכים לדחיית האגרות. בהקשר זה, סבור ב”כ התובע, כי אין צורך ואין חובה לאפשר לצד השני להגיב, וכי לרשם יש סמכות “לראות את מכלול הנסיבות וביניהן את פסק הדין ועילת התביעה. לא תמיד צריך לתת תגובה ולהעמיס על בית המשפט בעניין אגרה” (עמ’ 2, שורה 30 – עמ’ 3, שורה 1, לפרוטוקול).
28. עו”ד צביאלי, ב”כ המדינה, מציין כי אכן “המדינה מופקדת על קופת הציבור ויש לה אינטרס שהאגרה תשולם או לא תשולם, רק בהתאם ליכולתו האמיתית של מבקש הפטור” (עמ’ 3, שורות 20-12). אך, המידע לגבי חשבונות הבנק או נתונים כלכליים נוספים, מצויים בידי הצד שכנגד, שכן, “יש פעמים רבות מידע רב יותר רלבנטי לבקשת הפטור והמידע הזה הוא רב יותר מהמידע שיש למדינה. ולכן אנו סבורים שלבעלי הדין שכנגד יש מעמד לא פחות מהמעמד של המדינה להביע את עמדתם לגבי בקשת הפטור. אבל, הרבה פעמים בין התובע לבין הנתבע יש יחסי קרבה מסוימים, ולכן יש לו ידע פוזיטיבי. לא סתם השערה או ספקולציה. הוא יודע שיש לו, ולכן יכול לחקור אותו בצורה מושכלת יותר מאשר בא כוח המדינה” (עמ’ 3, שורות 26-31).
בתשובה לשאלת בית המשפט, בדבר עמדתה של המדינה בתיק זה, לאור עמדתה העקרונית, סבורה המדינה כי בית משפט רשאי, בבקשות לפטור מאגרה, “להחליט על סמך החומר שנמצא בפניו גם אם הוא אינו מבקש ומקבל את עמדת בעלי הדין האחרים והמדינה. אולם, אם לאחר שנתן את החלטתו פונים בעלי הדין והמדינה אל הרשם, טוענים בפניו שיש בידם אינפורמציה רלבנטית אשר לא עמדה בפניו, מן הראוי שבית המשפט יערוך דיון, ויקבל החלטה חדשה לנוכח התגובות המוגשות לו” (עמ’ 4, שורות 8-11). הוא היפנה לתקנה 14(ו) לתקנות האגרות, לפיה לבית המשפט יש “מנדט רחב מאד” להזמין גם אדם שאיננו מן הצדדים (שם, שורות 13-14).
אשר להחלטת הרשם השנייה, עמדת המדינה היא כי הרשם טעה, וכי נוכח התגובה יש להחזיר לו את התיק ולאפשר את בירור העובדות בפני הרשם.
29. עו”ד יפעת פנקס, ב”כ חברת אילון, הציגה את העמדה, לפיה לא היה מקום לפטור את התובע מאגרה, וכי לעניין 700 אלף הש”ח, “היה מקום לאפשר חקירת התובע” (עמ’ 4, שורה 25 לפרוקול). לדבריה, אם התיק יוחזר לרשם, כנראה שגם בכוונת חברת אילון לחקור את התובע (שם, שורות 26-27).
— סוף עמוד 12 —30. עו”ד גבעון, עמד על זכותו החוקתית לחקור את התובע, מכוח תקנה 241 לתקנות סד”א, שלדבריו מתגברת על תקנה 14 לתקנות האגרות. מכל מקום, גם אם למדינה יש אינטרס להקפיד על עניין האגרה, לטובת קופת הציבור והשירות המשפטי הניתן לתובע, יש להתחשב גם בהיבט זה: “זכותו של הצד שכנגד שלא יעמוד לפני הליכים סרק, תוך ניצול העובדה שאין תשלום של אגרה” (עמ’ 5, שורות 21-22). בהקשר זה, הוא מציין כי עצם הגשת התביעה על סך 4.3 מיליון ₪ שכוללים שכר טרחה ומע”מ, מראה כיצד נעשה שימוש לא ראוי בפטור מאגרה, כי אין לתביעה בהיקף האמור – כל יסוד (שם, שורות 24-28). עו”ד גבעון חוזר על עיקרי טענת ההתיישנות (עמ’ 5-6 לפרוטוקול), אף כי הוסיף: “אני לא נכנס לסיכויי התביעה” (עמ’ 6, שורות 1-2).
31. בסיום הדיון, ולאחר שבאי כוח הצדדים לא הגיעו להסכמה בדבר פתרון קונקרטי ומעשי של תיק זה, הם ביקשו השלמת טיעונים בכתב, בנושא העקרוני של היחס בין תקנה 14 לתקנות האגרות, לבין תקנה 241 לתקנות סד”א, תוך יישומן לסוגיית האגרות בכללותה. הצדדים הסכימו כי תינתן אפשרות לב”כ המדינה להגיש את עמדתה העקרונית תוך 14 יום, ולאחר מכן, יגישו הצדדים האחרים את תגובתם בתוך 14 יום, בה יוכלו להתייחס, הן לעניינים העקרוניים והן לנושאים הקונקרטיים של התיק. נתתי להסכמות האמורות תוקף של החלטה (עמ’ 7 לפרוטוקול).
32. יום לאחר הדיון, הודיע עו”ד גלבוע כי חלה טעות: הוא אכן הצהיר לפרוטוקול כי יש תיק הוצל”פ בעניין (עמ’ 2, שורה 7 לפרוטוקול; וראה: פיסקה 27 לעיל). אולם, מבירור שערך עם מרשו, התברר לו כי שגה ולא נפתח תיק הוצל”פ נגד מרשו. “הנכון הוא כי התובע ביקש מהח”מ לטפל עבורו בהסדר חובו לחברת הביטוח, והח”מ טעה לחשוב כי כנגד התובע נפתח תיק הוצל”פ ע”י חברת הביטוח. הח”מ מבקש אפוא להתנצל על טעותו ולהעמיד דברים על דיוקם” (סעיפים 3-4 להודעה בדבר תיקון טעות).
בהחלטתי, מיום 23.11.11, קבעתי, כי הצדדים יגיעו להסדר ויגישו סיכומים, וכי על המשיב לפרט היכן הכספים בסך 700 אלף ₪ שהוא קיבל, מה עשה בהם, כמה רווחים נצברו לו, ומה עשה בהם, וכן מהי היתרה, נכון ליום הגשת הבר”ע, ונכון ליום הגשת הסיכומים.
33. עו”ד איתי גבעון, ב”כ המערער, ביקש לתקן את הפרוטוקול, כך שעו”ד גלבוע הצהיר בדיון בפניי, שצריך להפחית מסכום התביעה את שכר הטרחה בסך 20 אחוז ומע”מ. לדברי ב”כ המערער, יש חשיבות לתיקון האמור, שכן “דברי עו”ד גלבוע מהווים הודאת בעל דין שיש לדחות על הסף מסכום התביעה לפחות 20% ומע”מ, ולטענת המערער יש בדברים לתמוך בטענתו שהוגשה תביעה מופרזת דווקא לאור הפטור מאגרה” (סעיף 2 לבקשה).
ביקשתי את תגובות הצדדים.
עו”ד גלבוע התנגד לבקשה, וציין כי הנתבע, עו”ד גבעון, “מעוניין לנהל מלחמת התשה בתיק דנן, ובלבד שלתובע לא יהיה יומו בבית משפט” (סעיף 1 לתגובת משיב 1 לבקשה לתיקון הפרוטוקול). לדברי עו”ד גלבוע, הדברים נאמרו בבדיחות הדעת, אך, יתירה מזו, לא
— סוף עמוד 13 —
כל התבטאות של בעל דין היא הודאה בעובדות. אם עו”ד גבעון רוצה לדרוש הודאה בעובדות, עליו לפעול לפי תקנה 103 לתקנות סד”א.
34. לצערי, במהלך הדיונים בערעור שבפניי, נוצר עימות אישי בין ב”כ התובע, עו”ד אורי גלבוע, לבין עורכי הדין איתי ועמוס גבעון, שהחל בבקשה לתיקון הפרוטוקול המפורט בפיסקה הקודמת, והמשכה בדרישת עו”ד איתי גבעון לחייב את עו”ד אורי גלבוע בהוצאות אישיות ועונשיות, בטענה כי הוא החתים ביודעין את מרשו על בקשה ותצהיר לפטור מאגרה, שאינם משקפים את האמת.
על כך הגיב עו”ד גלבוע, כי אין מקום לחייבו בהוצאות אישיות, וכי יש לעשות כן רק “כתגובה על מעשה (או מחדל) זדוני או רשלני חמור, שנועד לגרום, או שגרם בפועל להכשלת ההליך השיפוטי” (כפי שנקבע בפסיקה, כמצוטט בסעיף 3 לתגובתו). לטענת עו”ד גלבוע, הוא לא העלים דבר מבית משפט. לכל היותר, ניתן לומר, כלשונו, “כי הייתה בנושא דנן טעות שבתום לב בהפעלת שיקול הדעת מטעמו של ב”כ המשיב” (סעיף 14 לתגובה; הקו במקור). בהקשר זה, חוזר עו”ד גלבוע ומציין, כי הייתה אי הבנה בינו לבין מרשו, ולכן, ציין בשוגג כי נפתח תיק הוצל”פ (אף שסביר והגיוני כי כך תנהג חברת הביטוח, שחייבים לה כ-550 אלף ₪).
בכל מקרה, מיד כשנודעה לו הטעות, פנה עו”ד גלבוע לבית המשפט, והעמיד דברים על דיוקם, והתנצל מיידית לפני בית המשפט (סעיף 20 לתגובה; ראה גם: פיסקה 32 לעיל).
עו”ד גלבוע, ב”כ התובע, קובל על כך “שהנתבע בוחר לעשות כל אשר לאל ידו על מנת להימנע מניהול משפט כה אקוטי – ובכלל זה תקיפה אישית של ב”כ התובע במקום לנהל את המערכה על שמו הטוב, מעוררת תהיות… ולענין זה אולי מתאים הפתגם ‘מי שגר בבית זכוכית בל ישליך אבנים’ ” (סעיף 21 לתגובה).
לפיכך, ביקש עו”ד גלבוע לדחות את בקשת עו”ד גבעון, ולחייב אותו בהוצאות תגובה.
35. בהודעת המדינה, מיום 8.12.11, מציגה היא עמדה, לפיה תקנות האגרות מעניקות לבית המשפט סמכות לפטור את המבקש מתשלום אגרה, בלי לקבל תחילה את עמדות יתר בעלי הדין. אך, אם אחד מהמשיבים מגיש בקשה לביטול החלטה, נוכח קיומן של עובדות רלבנטיות הנוגעות לנשוא הבקשה, שלא עמדו לפני בית המשפט לפני מתן ההחלטה, ובית המשפט מתרשם כי מדובר בעובדות העשויות לשנות את ההחלטה, על בית המשפט להיענות לבקשה (סעיף 1 להודעה).
מבחינה נורמטיבית, עמדת המדינה היא כי תקנה 14 לתקנות האגרות הינה הסדר ספציפי, אשר יש להעדיפו על פני תקנה 241 לתקנות סד”א (סעיף 2 להודעה).
היישום של עקרונות אלה לתיק שבפנינו, הוא זה: מאחר ולמערער יש עובדות חדשות שלא היו בפני הרשם, “סבורה המדינה כי נכון יהיה להחזיר את התיק לרשם הנכבד של בית המשפט, וזאת לשם בירור עובדתי של מצבו הכלכלי של מבקש הפטור” (סעיף 3 להודעה).
— סוף עמוד 14 —
36. בהחלטתי, מיום 9.12.11, ביקשתי כי בעלי הדין יודיעוני, האם מקובלת עליהם הצעת המדינה, במקום להגיש סיכומים, לפי ההחלטה מיום 16.11.11 (שהובאה לעיל, בפיסקה 31).
37. עמדת עו”ד גלבוע היא, כי הרשם פעל על פי המתכונת העקרונית שהציגה המדינה בסעיפים 1-2 להודעתה הנ”ל, וכי הרשם, לאחר שראה את תגובת עו”ד גבעון, קבע, בהחלטתו השנייה, כי לא מצא שיש בתגובה כדי לשנות מהחלטתו הראשונה (ראה: פיסקה 15 לעיל). לפיכך, סבור התובע, כי הרשם “נהג כדין, ואין לשנות את החלטתו” (סעיף 3 להודעה).
38. לאור אי ההבנות של החלטתי מיום 9.12.11, ניתנה על ידי החלטה מפורטת, ביום יח כסלו תשע”ב (14.12.11), שבה ביקשתי כי כל אחד מהצדדים יענה בצורה ברורה, האם הוא מסכים (ואז לא יהיה צורך בסיכומים ולא יוטלו הוצאות על מי מהצדדים), כי התיק יוחזר לרשם “לשם בירור עובדתי של מצבו הכלכלי של מבקש הפטור, כולל התייחסות ספציפית לכספים שכבר קיבל, היכן נמצאים הכספים, והאם הוחזרו או צריכים להיות מוחזרים לחברת הביטוח ששילמה לו את הכספים” (פיסקה 2 להחלטה הנ”ל).
39. עמדת החברת הביטוח הייתה, כי היא מסכימה “להחזיר את התיק אל הרשם הנכבד לשם בירור עובדתי של מצבו הכלכלי של מבקש הפטור… וזאת מבלי שתהיה לכך הסכמה ו/או היעדר הסכמה לעמדת המדינה לעניין היחס בין תקנות האגרה לתקנות סדר הדין האזרחי” (הודעת עו”ד יובל ראובינוף, מיום 14.12.11).
40. עו”ד איתי גבעון, ב”כ המערער, הודיע כי ההצעה הנ”ל, “בשלב זה של הדיון, אינה מקובלת עליו. יצוין כי המערער הסכים קודם לדיון להצעת בית המשפט הנכבד, אך המשיב 1 דחה אותה. לפיכך, המערער עומד על קבלת פסק דין בערעור, לרבות הוצאותיו. בית המשפט הנכבד מתבקש, כאמור בהחלטתו מיום 14.11.11, לתת צו מעודכן לגבי לוח הזמנים לסיכומים”.
41. עו”ד גלבוע, ב”כ המשיב, הודיע כי הוא סבור שהחלטת הרשם התקבלה כדין, וכי לא היה בתגובת המערער לבקשה לפטור מאגרה עובדות שיש בהן כדי לשנות את החלטת הרשם. הוא ציין, כי בכוונתו להגיש תצהיר שיכלול את כל הפרטים שהתבקש על ידי בית המשפט.
42. לאור מצב זה, ניתנה על ידי החלטה, ביום כב כסלו תשע”ב (18.12.11), שבה קבעתי את לוח הזמנים, אשר על פיו יגיש עו”ד גלבוע תצהיר ובו הפרטים העובדתיים, וכן טיעונים משפטיים, ועורכי הדין האחרים יגיבו על כך.
43. התצהיר, שהגיש התובע מיום 3.1.12, מפרט נתונים אלה (בנוסף לנתונים שהיו בתצהיר הראשון, שצורף לבקשה לפטור מאגרות, כפי שתמציתו הובאה לעיל בפיסקה 12): סך 730 אלף ₪ הועברו לחשבון בנק של התובע בבנק לאומי סניף גילה. הוא השתמש במרבית הכסף
— סוף עמוד 15 —
למחיה ולסילוק חובות. לדבריו, הוא רכש בסכום הפיצוי דירה הרוסה וזקוקה לשיפוץ, בסך 790 אלף ₪. השיפוץ היה בסך 140 אלף ₪, שכ”ט עו”ד בסך 2,000 ₪ ו-10,000 ₪ תיווך, וכן היטל השבחה בסך 3,740 ₪, הביאו לכך כי עלות הדירה הייתה 945 אלף ₪. לאחר קבלת הערעור, הוא מכר את הדירה “בנזק של 100 אלף ₪” (סעיף 11 לתצהיר), כאשר על פי הסכם המכר (נספח ה לתצהיר), הדירה נמכרה תמורת 905 אלף ₪. לדבריו, בנוסף ל”נזק” של פרשת קניית הדירה ומכירתה, “פרעתי חלק מחובותיי וביתרת הסכום השתמשתי למחיה שוטפת” (סעיף 12 לתצהיר). אשר לחוב המזונות, בתצהיר נאמר כי מדובר בחוב מצטבר של 96 אלף ₪, כאשר המסמך שצורף (נספח ג) מתייחס לחוב של 43,558 ₪, ליום 10.2.06.
44. ב”כ המערער, עו”ד איתי גבעון, ביקש למחוק את הערעור, עקב העובדה שלא קיבל את תצהיר התובע, וב”נט משפט” מצא תצהיר שאיננו חתום, ואף טען כי לא צורף לתצהיר הסכם המכר (על אף שבעותק שבידיי יש צירוף כזה). כמו כן, טוען ב”כ המערער, כי בסעיף 12 לתצהיר נאמר שהתובע פרע חלק מחובותיו, אך לא פורטו מיהם בעלי החוב, מהו הסכום של כל חוב, כמה פרע, ולא צורף מסמך כלשהו לתמיכה בתצהירו (סעיף 9 לבקשה). לפיכך, כותב ב”כ המערער, כי “אין מנוס מהמסקנה כי המשיב ממשיך להתל, לפחות בצדדים, וזורה חול בעיני בית המשפט הנכבד” (סעיף 10 לבקשה). כבקשה חלופית, ומטעמי זהירות, מבקש עו”ד גבעון לחקור את המשיב 1 על תצהירו (סעיף 11 לבקשה).
45. לאחר “דו קרב מילולי” בין עורכי הדין גבעון וגלבוע, שלא ראיתי צורך לפרטו בהחלטה זו, שכן עסק בשאלת חתימה על התצהיר, השעות המדויקות מתי הגיע מסמך פלוני למשרד אלמוני, ועוד, נתתי את החלטתי, תוך חיוב עו”ד גבעון בהוצאות בסך 2,000 ₪; ראה: החלטה מיום כא טבת תשע”ב (16.1.12).
46. בתצהיר המפורט של התובע מיום 25.1.12, מצורפים מסמכים נוספים ומהם עולה התמונה הבאה:
לעניין החוב לחברת הביטוח – עו”ד זליכוב, ב”כ חברת הביטוח, שלח לתובע דרישה, ביום 19.1.12, לשלם סך של 571,957 ₪ (על פי הפירוט שבאותו מכתב), והיתרה בו כי אם לא ישלם את החוב בתוך 21 יום, כי אז תיפנה חברת הביטוח להוצל”פ (סעיף 3 ונספח א לתצהיר).
לעניין חוב המזונות המצטבר, צורף אישור של המל”ל כי החוב הינו 95,234 ₪, נכון ליום 24.1.12 (סעיף 4 ונספח ב לתצהיר).
התובע מציין כי נאלץ “ללוות כספים ממקורות חוץ בנקאיים” (סעיף 6 לתצהיר). בהמשך הוא מציין כי לווה כספים מאדם בשם צ’ונה ומגיסו איציק אבוטבול (סעיף 7 לתצהיר).
התובע טוען כי קשה לו להמציא מסמכים נוספים, עקב מצבו הרפואי הקשה, וכי עצם הדרישה להמצאת מסמכים נוספים מכניסה אותו ללחץ וגורמת לו לכאבי ראש קשים ובלתי נסבלים (סעיף 10 לתצהיר).
— סוף עמוד 16 —
התצהיר מסתיים במילים אלה (הסגנון, וסימני הפיסוק והקווים – במקור): “בהתחשב עם העובדה שהמערער יודע היטב היטב שאני עני, נכה ומוגבל!! התעקשותו שאשלם אגרה, שהמשמעות שלה הינה טרטורית, איננה הוגנת בלשון המעטה ואני מבקש את התחשבות בית המשפט ביכולותיי המוגבלות ובמצבי!! אני חוזר ומצהיר שמצבי הכלכלי קשה מאד ואינני מסוגל לגייס את סכום האגרה הנדרש לשם הגשת התביעה בשל עוניי. האם בית משפט יכול לסבול את הרעיון שלא אקבל את הפיצוי המגיע לי בגלל חסרון כיס.!!!!!” (סעיפים 11-12 לתצהיר).
47. המערער, עו”ד גבעון, הגיש סיכומים, אותם פתח במילים אלה: “לטענת המערער דיןהערעור להתקבל מכל אחד מהנימוקים שלהלן, תוך חיוב הוצאות עונשיות של המשיב 1” (סעיף 1 לסיכומי המערער).
ב”כ המערער, עו”ד איתי גבעון, חוזר על טענותיו כי המשיב (התובע) נהג בחוסר ניקיון כפיים, בכך שהעלים, בבקשתו לפטור מאגרה, את הסכומים שקיבל מבית המשפט המחוזי בסך 730,000 ₪ אותם לא החזיר למזיקים (בהפחתת 150,000 ₪). לכן, “די בהעלמת עובדה זו מהבקשה ומהתצהיר, כדי לקבל את הערעור” (סעיף 2 סיפא לסיכומי המערער). בהקשר זה, שב עו”ד גבעון ומייחס לב”כ המשיב מעשה חמור של החתמה ביודעין של מרשו על תצהיר, שאינו משקף נאמנה את האמת הרלבנטית בעניין מהותי ביותר (סעיף 3 לסיכומי המערער).
ב”כ המערער מעלה תהיות כיצד ניתן להאמין, הגיונית, למשיב, כאשר לא פירט מה עשה בדיוק עם כספי מכירת הדירה, ולא החזיר את הכספים לחברת הביטוח. מקשה ב”כ המערער: “לאן נעלמו כספי התמורה מהדירה שמכר” (סעיף 4 ד סיפא לסיכומי המערער).
אשר לחוב לביטוח לאומי בסך 95,234 ₪, טוען ב”כ המערער כי המשיב אינו מציין ממתי החוב, ואינו טוען כי פרע אותו (סעיף 4ה לסיכומי המערער).
ב”כ המערער טוען כי תצהיר המשיב, כאילו לווה כספים מאדם בשם צ’ונה (ללא שם משפחה) ומגיסו איציק אבוטבול, לא נתמכו במסמך בכתב, והתצהיר אינו כולל סכומים ומועדים (סעיף 4ח לסיכומי המערער).
48. במישור המשפטי, טענת המערער היא כי אין לשלול את זכות הטיעון של הנתבעים ושל המדינה. זכות זו היא חוקתית, ואין מקורה רק בתקנות סדר הדין האזרחי (סעיף 5ב לסיכומי המערער).
יתירה מזו, המבקש (התובע) לא עתר לכך שבקשתו תידון במעמד צד אחד, ולכן “חרג כב’ הרשם מסמכותו גם מסיבה זו” (סעיף 5ג לסיכומי המערער).
המערער מוסיף וטוען כי יש לפעול על פי הוראת תקנה 241 לתקנות סד”א, “ואין סמכות לרשם ו/או לבית המשפט לסטות מעניין שהוסדר בתקנות” (סעיף 5ד לסיכומי המערער).
ב”כ המערער מדגיש, כי “משנפגעה זכות הטיעון של המערער המעוגנת בתקנה זו [241], מדובר בפגם מהותי המבטל את ההחלטה” (סעיף 5 סיפא לסיכומי המערער).
בהתייחסו לתקנות האגרות, ובמיוחד לתקנה 14, פרשנותו של ב”כ המערער היא כי תקנה זו אינה מסמיכה את בית המשפט לדון במעמד צד אחד, ואינה כוללת הוראה מפורשת לסטות
— סוף עמוד 17 —
מתקנה 241 לתקנות סד”א; אף אם הייתה הוראה כזו, היא בטלה, בשל היותה נוגדת לזכות הטיעון, שהיא זכות חוקתית (סעיף 5ה לסיכומי המערער).
בהקשר זה, מציין ב”כ המערער כי הפרקטיקה, הן בבית המשפט העליון והן בבית משפט זה, היא כי יש לקבל את תגובת הנתבעים ולאפשר לחקור את המצהיר מטעם התובעים (סעיף 5 ו-ז לסיכומי המערער).
זכות זו של החקירה של התובע על ידי הנתבע היא בסיסית, ואין למונעה עקב שיקולים מערכתיים או מחסור ברשמים; “יש לאפשר… דיון מלא בפני רשם או שופט ועל המדינה לדאוג למספר רשמים מתאים או שופטים שידונו במקום הרשמים במקרה הצורך” (סעיף 5 סיפא לסיכומי המערער).
49. מוסיף וטוען ב”כ המערער, כי על פי פסיקה (הן של בית המשפט העליון והן של הרשם, שעליו מוגש ערעור זה) שהביא, מוטל על התובע להוכיח בבית המשפט את מצבו הכלכלי, כשהוא פורס את מלוא הנתונים הכלכליים, ועליו – על התובע – גם לפרט ולהסביר מדוע לא יוכל להיעזר בקרוביו, כדי שאלה, האחרונים, יסייעו לו למימון האגרות. בהעדר ראיות כאלה, תידחה הבקשה לפטור מאגרה, החייבת לעמוד בתנאי של העדר יכולת כלכלית של התובע (ראה: סעיפים 6-11 לסיכומי המערער).
50. הקריטריון השני שיש לבחון, לצורך היענות לבקשת התובע לפטור מאגרה, הוא סיכויי התביעה. לעניין זה, טענת המערער היא, כי “בענייננו, סיכויי התביעה הם אפסיים” (סעיף 12 לסיכומי המערער). כאן הוא מפרט את גירסת המשיב (התובע) כי חשד ברשלנות לאחר הגילוי של הגידול בשנת 1966 (ראה: סעיפים 13-14 לסיכומי המערער, וציטוטי הפרוטוקול של בית המשפט המחוזי, המובאים שם).
בכל מקרה, חתימת יפוי הכח וקבלת חוות הדעת הרפואיות היו סמוך להגשת התביעה (סעיפים 15-16 לסיכומי המערער).
ב”כ המערער בסיכומיו (סעיף 17) מזכיר את פיסקה 21 לפסק הדין המחוזי (שצוטטה לעיל בפיסקה 5 סיפא), וטען כי מאחר שאין לייחס למזיקים כל רשלנות לגבי הניתוח עצמו משנת 1988, אין ליחס למערער, עו”ד גבעון, רשלנות לתקופה שקדמה לניתוח הנ”ל משנת 1988, “כך שברור שלא יכולה להיות עילה כנגד המערער, אפילו תיאורטית” (סעיף 17(2) סיפא לסיכומי המערער).
ב”כ המערער חוזר על כך שפסק הדין של בית המשפט העליון מוטעה (סעיף 17(4) לסיכומי המערער).
כטענה חילופית, מציין ב”כ המערער, כי יש להפחית מהתביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי, מתוך הסכום שנפסק בפסק הדין המחוזי את הסכום שפסק בית המשפט העליון וכן את שכ”ט עו”ד ומע”מ. לכן, לטענת המערער, את התביעה היה צריך להגיש לבית משפט השלום, “כאשר אין סיכוי לקבל פיצויים מעל 2.5 מיליון ₪” (סע’ 17(8) סיפא לסיכומי המערער).
— סוף עמוד 18 —
51. ככל שמדובר בטענה העובדתית כי המערער התרשל בכך שלא הסכים לפשרה שהוצעה בדיונים בבית המשפט העליון, שב ב”כ המערער וטוען כי המזיקים לא הסכימו לפשרה, וגם המשיב (התובע) לא הסכים לה, וזאת, לאחר שהתייעץ עם אחיותיו, שאף שוחחו – לבקשת התובע – עם המערער (סעיף 18 לסיכומי המערער).
52. ב”כ המערער מבקש מבית המשפט כי יקבל את הערעור, יפסוק לחובת המשיב, ויחייבו בהוצאות עונשיות, ויתנה את המשך ההליכים בתשלומם של אותן הוצאות, והכל, בשל העלמת עובדות בתחילה, העלמת פרטים מהותיים בתצהיר, וסירובו של המשיב להחזיר את התיק לדיון בפני הרשם, והגשת תביעה בסכום “פיקטיבי כדי להכניס את התביעה לגדר סמ] ]>

תביעת רשלנות רפואית בלידה נגד בי"ח אלמוקסד

בית המשפט המחוזי בירושלים

לפני: כב’ השופט אריה רומנוב

ת”א 3469-09

התובעים

נ ג ד

בית החולים האיסלאמי אלמוקסד

הנתבע

פסק דין

רקע

1. עניינה של התובענה שלפניי הוא תביעה לפיצויים בגין רשלנות רפואית נטענת של הנתבע, בית החולים אל מוקאסד (להלן גם: “בית החולים”), כלפי התובעים.

°

2. התובעת 1 (להלן: “התובעת”) נולדה ביום 5.8.05 כשהיא סובלת, בין היתר, מ שיתוק מוחין מלא ונוקשה בארבע הגפיים ומפיגור שכלי קשה ביותר. אין חולק, כי לתובעת נכות רפואית ותפקודית של 100%. התובעים 2 ו-3 הם הוריה של התובעת. טענת התובעים היא, כי התרשלותו של הנתבע בכל הנוגע לניהול לידתה של התובעת, היא שהובילה ללידתה של התובעת עם המומים הקשים מהם היא סובלת.

3. בהתיייחס לשאלת האחריות, הצדדים הגישו חוות דעת מומחים רפואיים בתחום המיילדוּת. מטעם התובעים הוגשה חוות דעתו של ד”ר ערן אהרון, ומטעם הנתבע הוגשה חוות דעתו של פרופ’ ישראל מייזנר. יוער, כי בעקבות חוות דעתו של פרופ’ מייזנר הגישו התובעים חוות דעת משלימה של ד”ר אהרון. כמו כן, הצדדים הגישו חוות דעת של מומחים בתחום השיקום. מטעם התובעים הוגשה חוות דעתה של ד”ר איזבלה שוורץ, ומטעם הנתבע הוגשה חוות דעתה של ד”ר ז’אנה לנדא.

4. שמיעת הראיות בתיק זה החלה. מטעם התובעים העידו העדים הבאים: הוריה של התובעת (תובעים 2 ו-3); ד”ר שמעון אדוארדסון, נוירולוג ילדים, אשר הגיש “תעודת רופא” מיום 14.6.09 שצורפה לכתב התביעה; וד”ר איזבלה שוורץ, המומחית בתחום השיקום.

5.

6. — סוף עמוד 1 —

7. מטעם הנתבע העידו העדים הבאים: גב’ פאטמה משהור העובדת כאחות בבית החולים והייתה חלק מהצוות הרפואי שטיפל בתובעת 2; ד”ר פראס עבדאלג’וואד, העובד כרופא בבית החולים וטיפל אף הוא בתובעת 2; וד”ר ז’אנה לנדא, המומחית מטעם הנתבע בתחום השיקום. כמו כן, הוגשו על ידי הנתבע תצהיריהם של שני עדים נוספים: תצהירו של ד”ר ריאד קסראווי מיום 3.7.11, מנהל מחלקת נשים בבית החולים; ותצהירו של אשרף אלעוור, מנהל הלשכה המשפטית בבית החולים. עדים אלה לא העידו בסופו של דבר בבית המשפט.

8. בעיצומה של שמיעת הראיות, ובטרם נחקרו שני המומחים הרפואיים בתחום המיילדוּת, הגישו הצדדים “הודעה על הסדר דיוני”, ובה נאמר כי הצדדים מסמיכים את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה, בהתאם להוראות סעיף 79א לחוק בתי המשפט, התשמ”ד – 1984, בפסק דין מנומק ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים. במסגרת ההסדר, התבקש בית המשפט לפסוק לתובעים פיצויים בטווח הסכומים שבין 1,200,000 ₪ ל – 2,500,000 ₪, תוך שהוסכם על הצדדים כי הסכום שייפסק, בטווח האמור, יכלול בתוכו גם שכ”ט עו”ד וכן הוצאות משפט. בהחלטתי מיום 30.3.12 ניתן תוקף של החלטה להסדר זה.

9. בהתאם לכך, השמיעו הצדדים את טיעוניהם בישיבה שהתקיימה ביום 16.4.12. יוער, כי על אף שבמסגרת ההסדר מסכים למעשה הנתבע לכך שיחוייב בתשלום פיצויים לתובעים, בטווח הסכומים האמור, ביקש ב”כ הנתבע, כי בפסק הדין שיינתן תהיה התייחסות אף לשאלת האחריות ולא רק לשאלת הנזק. משכך, אתייחס תחילה, באופן תמציתי כמתבקש מאופיו של פסק דין הניתן במסגרת סעיף 79א, לשאלת האחריות.

שאלת האחריות

עמדת התובעים

10. התובעים טוענים לכשל של הנתבע בטיפול הרפואי שניתן לתובעת 2, אשר הוביל לכך שהתובעת נולדה עם מומים קשים. הם מסתמכים בהקשר זה בעיקר על חוות דעתו של ד”ר אהרון, המומחה בתחום המיילדוּת מטעמם. לטענת התובעים, עם קבלתה של תובעת 2 בבית החולים, ביום 4.8.05 בשעה 14.15, היא חוברה למוניטור, שהצביע על כך שמצב העובר תקין. ואולם, ככל שחלף הזמן הצביע המוניטור על התדרדרות שחלה במצבו של העובר ועל מצוקה בה היה מצוי. למרות זאת, כך נטען, בבית החולים לא ניתן לתובעת 2 הטיפול המתאים, ובמהירות הראויה, ורק ביום 5.8.05 בשעה 13.00 הוחלט על ביצוע ניתוח קיסרי שבמהלכו חולצה התובעת במצב קשה. בהקשר זה טוענים התובעים, כי קיים “חור שחור” ברציפות פלט המוניטור שנעשה לתובעת 2 עם קבלתה בבית החולים, כך שפלטי הניטור בפרק הזמן שמשעה 4.45 ועד לשעה 10.50, ביום 5.8.05, אינם בנמצא, כך גם לגבי פרק הזמן שבין השעה 11.30 לשעה 12.05. יוער, כי עובדה זו אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים (רא’ דברי ב”כ הנתבע בעמ’ 221 ש’ 15-18). על רקע חוסר ראייתי זה טוענים התובעים, כי אילו היו בידם פלטי המוניטור החסרים, הם היו יכולים להראות כי חלה התדרדרות במצבה של התובעת בפרק זמן זה, אשר לא טופלה כראוי ובזמן על ידי הצוות הרפואי. במצב דברים זה טוענים התובעים, כי נגרם להם נזק ראייתי על ידי הנתבע,

11. — סוף עמוד 2 —

12. שנפקותו היא העברת נטל הראיה מהתובעים אל כתפי הנתבע, אשר עליו להראות כי לא התרשל. ואולם בכך לא מתמצות טענות התובעים. זאת משום שלטענתם, חלק מפלטי המוניטור שנמסרו להם על ידי הנתבע (וזאת רק לאחר שניהלו הליך נפרד לקבלתם), כלל אינם של תובעת 2 אלא של מטופלת אחרת, וכי מדובר בזיוף (מדובר בפלטים מיום 5.8.05 המתייחסים לשעות הבאות: 10.40 – 11.30; 12.05 – 12.55; 12.55 – 13.20). יצוין, כי בסיכומיו, הודה ב”כ הנתבע שאחד מפלטים אלה אכן אינם של תובעת 2, אך טען כי לא מדובר במעשה מכוון אלא בטעות.

13. לטענת התובעים, מומיה של התובעת הם תוצאה של תשניק סב לידתי ממנו סבלה (היינו הפרעה באספקת חמצן למוח העובר), אשר לא אובחן וטופל כהלכה ובזמן על ידי הצוות הרפואי של הנתבע, ובכך התרשל. התובעים נסמכים בעניין זה על מספר אדנים. האחד, ברישומים מ”זמן אמת” של הצוות הרפואי בבית החולים שטיפל בתובעת לאחר הלידה מצויינת במפורש אבחנה של: “Hypoxic-Ischemic encephalopathy stage II” (בעמ’ 127 לנספח 1 בתיק המוצגים מטעם התובעים), שמשמעותה מחסור חמור בחמצן למוח. השני, על תעודת הרופא של ד”ר אדוארדסון ועל עדותו, במסגרתם טען ד”ר אדוארדסון, כי מצבה של התובעת, וכן ממצאים שונים, לרבות בדיקת MRI של המוח שנעשתה לה, מתאימים לתמונה של תשניק היילוד. בהקשר זה מדגישים התובעים, כי הנתבע לא הביא חוות דעת מטעמו לסתור את הדברים. השלישי, על חוות דעתה של ד”ר לנדא, המומחית בתחום השיקום מטעם הנתבע, אשר גם ממנה עולה, כך על פי הטענה, כי התובעת סבלה מתשניק. טענת התובעים היא, כאמור, כי על אף שפלטי המוניטור הצביעו על ירידה בקצב פעימות הלב ועל אינדיקציה לקיומה של מצוקה עוברית, לא ניתן לתובעת 2 הטיפול המתאים, דהיינו, עריכת ניתוח קיסרי, בדחיפות הנדרשת ובעיתוי מוקדם מזה בו נערך בפועל.

14. התובעים טוענים עוד, שגם אם תתקבל עמדתו של הנתבע לפיה לא הייתה עילה לקבל החלטה על ביצוע ניתוח קיסרי במועד מוקדם מזה שבו התקבלה ההחלטה, יש לקבוע כי הנתבע התרשל. שכן, על פי הטענה, מהרגע שהוחלט על ידי הצוות הרפואי בבית החולים על ביצוע ניתוח קיסרי דחוף ועד שחולצה התובעת מרחם אימה, חלף פרק זמן של 45 דקות לפחות, פרק זמן ארוך ובלתי סביר, לטענת התובעים, גם על פי הפסיקה.

עמדת הנתבע

15. הנתבע טוען מנגד, כי יש לדחות את טענות התובעים. לטענת הנתבע, התובעת כלל לא סבלה מתשניק, ולא הייתה מצויה במצב של מצוקה עוברית. היינו, לשיטת הנתבע, לא הייתה כל סיבה לביצוע הניתוח הקיסרי במועד מוקדם יותר. בסיכומיו, נשען ב”כ הנתבע בהקשר זה על חוות דעתו של פרופ’ מייזנר, המומחה בתחום המיילדוּת מטעמו. לדעת פרופ’ מייזנר, בשום שלב של מהלך הלידה לא הצביע הניטור על קיומה של מצוקה עוברית. עוד נטען על ידי פרופ’ מייזנר, כי במקרה דנן לא היו קיימות האינדיקציות לקיומו של תשניק, ובייחוד לא מתקיים מבחן מרכזי לפיו נדרש קיומה של רמת ph נמוכה מ-7, בעוד שבמקרה שלנו – כך לטענת הנתבע – רמת ה- ph עמדה על 7.41 (זאת בהסתמך על רישום בכתב יד מתיקה הרפואי של התובעת). על פי פרופ’

16. — סוף עמוד 3 —

17. מייזנר, מומיה של התובעת הם תולדה של קושי בחילוצה מרחם אימה, אשר נבע מתנוחת העובר ומסיבה רחמית. בהתייחס לטענת התובעים באשר למהירות ביצוע הניתוח הקיסרי טוען ב”כ הנתבע, כי פרק הזמן שממועד קבלת ההחלטה על ביצוע הניתוח ועד לסיומו היה קצר מ- 45 דקות, וכי בכל מקרה פרק הזמן שחלף מרגע שאותרה בעיה על ידי הצוות הרפואי ועד לביצוע הניתוח היה סביר.

הכרעה

18. כאמור, שמיעת הראיות בתיק לא הסתיימה, ושני המומחים הרפואיים שחוות דעתם עומדות ביסוד המחלוקת בשאלת האחריות – לא נשמעו. יתירה מכך. גם אם המומחים היו מעידים, נראה שהם היו נתקלים בקושי לחוות דעה ברורה על נסיבות המקרה שלפנינו. זאת לנוכח העובדה, שאין חולק על כך שאחד מפלטי הניטור שנמסרו לב”כ התובעים אינו מתייחס לתובעת אלא ליולדת אחרת, ושני פלטים נוספים “חשודים” אף הם ככאלה שאינם שייכים לתובעת 2. כיוון שהצדדים הסכימו כי פסק הדין בתיק זה יינתן על דרך הפשרה, לא אאריך בדבר ולא אקבע ממצאים בעניין זה. הדבר החשוב לענייננו הוא, שחוות הדעת של המומחים ניתנו בהסתמך על תיעוד חלקי, אשר חלקו אינו שייך לתובעת 2, ולכן ספק אם היה מונח בפניהם מידע מספק על מנת לחוות דעה ברורה במקרה שלפנינו.

19. לאחר עיון במכלול החומר המצוי לפניי ושמיעת טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להעדיף את טענות התובעים בשאלת האחריות, על פני טענות הנתבע. עיקרי הנימוקים המוליכים למסקנה זו יובאו להלן.

20. ראשית לכל, כפי שכבר ציינתי, אין חולק כי קיים חוסר בפלטי הניטור ביחס לפרק הזמן שבין השעות 4.45 ל- 10.50 ביום 5.8.05. כך גם לגבי פרק הזמן שבין השעה 11.30 לשעה 12.05. כפי שציינתי, חלק מפלטי המוניטור שהוגשו על ידי הנתבע, אינו של התובעת (רא’ בעמ’ 221, 224)). די בכך כדי לקבוע שהנתבע גרם לתובעים נזק ראייתי, שתוצאתו היא העברת נטל הראיה אל כתפי הנתבע, שעליו להראות כי לא התרשל. אוסיף עוד בהקשר זה, כי עצם היעדרם של פלטי מוניטור מסויימים והימצאותם של אחרים, פועל לחובתו של הנתבע ומהווה חיזוק לסברא שהיה בפלטים “הנעדרים” כדי להצביע על קיומה של אינדיקציה להתדרדרות במצבו של העובר – התובעת, וכי הנתבע לא טיפל בהתדרדרות זו בדחיפות המתחייבת.

21. למעלה מן הצורך אוסיף, כי גם ללא שימוש בדוקטרינת “היפוך נטל הראיה”, ניתן לקבוע, על יסוד החומר החלקי שהונח לפניי, כי טענת התובעים בדבר התרשלותו של הנתבע, מסתברת יותר מטענת הנתבע כי לא התרשל.

22. למעשה, אין חולק על כך שמומיה של התובעת התהוו כתוצאה מהלידה, היינו שאין מדובר במום מולד. אלא שהצדדים חלוקים בשאלה מה גרם לכך. לטענת התובעים, הגורם למום הוא תשניק ממנו סבלה התובעת, אשר לא טופל בזמן וכראוי על ידי בית החולים. הנתבע טוען מנגד,

23. — סוף עמוד 4 —

24. כי התובעת לא סבלה מתשניק; כי לא הייתה אינדיקציה למצוקה עוברית; וכי הגורם לקרות התוצאה הקשה הוא קושי בחילוצה של התובעת מרחם אימה במהלך הלידה.

25. אני סבור שיש לבכֵּר את עמדת התובעים, לפיה התובעת סבלה מתשניק, על פני זו של הנתבע, וזאת מהטעמים הבאים: ראשית, אין חולק על כך שמדובר היה בלידת חירום. ברישומי בית החולים עצמו מצויין כי התקבלה החלטה לבצע ניתוח קיסרי דחוף (רא’ דו”ח רפואי מיום 1.10.05, בעמ’ 6 לנספח 1 בתיק המוצגים; רישום בתיק הרפואי מ”זמן אמת” מיום 5.8.05 בשעה 13.00, בעמ’ 16 לנספח 1 בתיק המוצגים). במצב דברים זה, טענתו של הנתבע לפיה לא הייתה כל מצוקה עוברית עובר לביצוע הניתוח אינה מתיישבת עם ההיגיון ועם החלטתו של הצוות הרפואי, בזמן אמת, לבצע ניתוח חירום. שנית, יש קושי של ממש לקבל את טענת הנתבע לפיה לא מתקיימים מבחני התשניק ובפרט מבחן רמת ה-ph (הנמוכה מ-7). הנתבע נשען על רישום בכתב יד לפיו רמת ה- ph לאחר הלידה עמדה על 7.41 (עמ’ 25 לנספח 1 בתיק המוצגים). ואולם, ב”כ התובעים העלה תהיות בדבר מהימנותו של נתון זה אודות רמת ה-ph, אשר יש בהן ממש. האחת, לא הומצא פלט בדיקת המעבדה שבוצעה (פלט לדוגמא של תוצאות בדיקת ph הוגש וסומן ת/10), וספק רב אם ניתן לסמוך על רישום בכתב יד בתיק הרפואי שלא ידוע על ידי מי נעשה, באילו נסיבות נערך, ומתי. התהייה השנייה נובעת מכך, שכחצי שעה לאחר הלידה ישנו ממצא לפיו רמת ה- ph עמדה על 7.1 (בעמ’ 123 לנספח 1 בתיק המוצגים, רישום מיום 5.8.05 שעה 14.20 (2.20 pm)), וזאת לאחר טיפול אינטנסיבי של החייאה שניתן לתובעת, אשר העלה, לפי הטענה, את רמת ה- ph. בחקירתו, התייחס ד”ר אדוארדסון לעניין זה וטען, כי ממצא זה מלמד על כך שרמת ה- phבזמן הלידה ובטרם הוחל בטיפול ההחייאה האינטנסיבי הייתה נמוכה בצורה משמעותית מ- 7.1 וכי לא מתקבל על הדעת שעמדה על 7.41 (רא’ בעמ’ 73 ש’ 16 – 74 ש’ 8, עמ’ 77 ש’ 23 – עמ’ 78 ש’ 5). יוער, כי עדותו של ד”ר אדוארדסון הייתה מהימנה והיא לא נסתרה על ידי הנתבע. שלישית, בחודשיים הראשונים לחייה טופלה התובעת אצל הנתבע. ברישומי בית החולים מתקופה זו ישנה התייחסות של הצוות הרפואי אל התובעת כמי שסבלה מתשניק (בעמ’ 127 לנספח 1 בתיק המוצגים). מדובר למעשה בהודאת בעל דין, על כל המשתמע מכך. רביעית, ד”ר לנדא, המומחית מטעם הנתבע בתחום השיקום, מציינת במפורש בחוות דעתה, שעה שהיא סוקרת את נסיבות לידתה של התובעת, כי הממצאים שנתגלו מתאימים לפגיעה מוחית היפוקסית – איסכמית, דהיינו, מחסור בהגעת חמצן למוח. חמישית, הנתבע לא סיפק למעשה הסבר סביר אחר, העולה בקנה אחד עם התיעוד הרפואי ועם התנהגות הצוות הרפואי בזמן אמת. כאמור, לשיטת פרופ’ מייזנר, כלל לא הייתה אינדיקציה למצוקה עוברית עוֹבֵר ללידתה של התובעת, והסיבה למומיה של התובעת נעוצה בקושי בלידה עצמה. ואולם, בפני פרופ’ מייזנר היה מונח חומר חלקי, אשר חלקו כלל אינו מתייחס לתובעת אלא ליולדת אחרת.

26. המסקנה היא, אפוא, כי עלה בידי התובעים להראות, ברמה הנדרשת בהליך זה, שהתובעת סבלה מתשניק סב לידתי. במצב דברים זה, היה על הצוות הרפואי בבית החולים לבצע ניתוח

27. — סוף עמוד 5 —

28. קיסרי דחוף במועד מוקדם מהמועד בו בוצע בפועל, אך הדבר לא נעשה. בכך התרשל בית החולים. התרשלות זו, היא שהובילה לנזקים הקשים שנגרמו לתובעת.

הנזק

29. הצדדים אינם חלוקים על כך שהתובעת סובלת מנכות רפואית של 100%, שלמעשה הינה גם תפקודית באותו שיעור. אין גם חולק על כך שהתובעת איננה עצמאית בפעולותיה, וכי היא נזקקת ותזדקק לסיעוד אינטנסיבי עד לתום חייה. אין גם חולק, כי התובעת לא תוכל להשתכר לפרנסתה. יוער, כי הצדדים מסכימים שתוחלת חייה הצפויה של התובעת מקוצרת, אך הם חלוקים על שיעור הקיצור. לצורך פסק דין זה נלקחת בחשבון תוחלת חיים של 21 שנים מיום לידתה של התובעת.

30. באשר לגובה הנזק, אינני רואה צורך להיכנס לפירוט חישוב ראשי הנזק השונים. בת”א (מחוזי – חיפה) 1381/99 קוגן נ’ מדינת ישראל (מיום 22.10.06) נדון מקרה שנסיבותיו דומות לשלנו. התובע שם אובחן כסובל משיתוק מוחין ספסטי בארבע גפיים ומפיגור שכלי, כתוצאה מרשלנות רפואית בלידה; נכותו הרפואית הייתה בשיעור של 100% ובמועד מתן פסק הדין התובע היה כבן 8. בעניין קוגן חולק הפיצוי לשתי תקופות: האחת, עד גיל 21, שביחס אליה נפסק פיצוי חד פעמי בסך 4,224,652 ₪, בניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי. והשנייה, לאחר גיל 21, שבגינה נפסק פיצוי עיתי (זאת לנוכח תוחלת החיים שהייתה צפויה באותו מקרה, שהיא ארוכה מזו שבענייננו).

31. לצורך מתן פסק דין על דרך הפשרה, מצאתי לאמץ, באופן עקרוני, את גובה הפיצוי החד פעמי שנפסק בעניין קוגן, כמפורט בסעיף 45 לפסק הדין, בכפוף למספר הערות ושינויים:

האחד, תחת ראש הנזק של “הפסד השתכרות עד גיל 40” יש לקבוע ראש נזק של הפסד השתכרות מלא (על בסיס השכר הממוצע במשק) מגיל 18 עד 21.

השני, יש לפסוק פיצוי בגין “השנים האבודות” על יסוד אופן החישוב שהתווה בהלכת “פינץ”.

השלישי, יש להצמיד להיום את הסכומים המפורטים בפסק הדין בעניין קוגן.

התוצאה בענייננו היא, כי גובה הפיצוי המתקבל, גם לאחר ניכוי תגמולי המל”ל, כאמור על ידי ב”כ הנתבע בסיכומיו בעל-פה ובכתב, עולה על התקרה אשר עד אליה הסמיכו אותי הצדדים לפסוק. תוצאת הדברים היא, אפוא, כי יש לחייב את הנתבע לשלם לתובעים את תקרת הסכום אותו הסמיכו אותי הצדדים לפסוק, וכך אני קובע.

סוף דבר

32.

33. — סוף עמוד 6 —

34. הנתבע ישלם לתובעים סך של 2,500,000 ₪. כאמור בהסדר, סכום זה כולל בתוכו גם שכ”ט עו”ד והוצאות משפט.

35. התובעים 2 ו-3 ידאגו להשקיע את סכום הפיצוי באופן שישרת בצורה הטובה ביותר את עניינה של תובעת 1, ובא כוחם יגיש לבית המשפט הודעה בדבר אופן ההשקעה, תוך 30 ימים ממועד קבלת הפיצוי.

36. סכום זה ישולם לתובעים, באמצעות בא כוחם, בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. ככל שלא ישולם במועד, יישא הסכום ריבית והצמדה מהמועד שנקבע לתשלום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י’ באייר תשע”ב, 2 במאי 2012, בהעדר הצדדים.

אריה רומנוב 3469/09

פסק דין בנושא תביעה על חיסון משולש

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

 

ע”א 270/10

לפני:

כבוד השופטת א’ חיות

כבוד השופט ע’ פוגלמן

כבוד השופט י’ עמית

המערערים:

1. פלוני

2. פלונית

3. פלוני

נ ג ד

המשיבים:

1. שירותי בריאות כללית

2. ד”ר אדולפו גולדמן

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בת”א 1934/03 שניתן ביום 30.11.2009 על ידי כבוד השופטת ע’ ברון

תאריך הישיבה:

ט’ בשבט התשע”ב

(02.02.12)

 

פסק-דין

 

השופט י’ עמית:

1. המערער מס’ 1, יליד 17.8.1978 (להלן:המערער) סובל מפיגור שכלי קשה, אפילפסיה והפרעות התנהגותיות בגינם הוא זקוק להשגחה ולסיוע צמוד. המערערים מס’ 2 ו-3 הם הוריו של המערער, המשמשים כאפוטרופוסים שלו (המערערת 2 תיקרא להלן: האם). המשיב 2 (להלן: המשיב) הוא רופא הילדים שטיפל במערער בשנותיו הראשונות בשני כובעים – הן במסגרת עבודתו בקופת חולים והן במסגרת עבודתו כרופא במרפאת טיפת חלב.

— סוף עמוד 1 —

2. ביום 6.8.2003 הגישו המערערים תביעת רשלנות רפואית כנגד המשיבים, בטענה כי מצבו של המערער נגרם בשל חיסון שקיבל בחודשי חייו הראשונים, חיסון הניתן בארבע מנות כנגד שלוש מחלות שונות: קרמת, צפדת ושעלת (להלן: החיסון המשולש).

לטענת המערערים, ביום 13.12.1978, בהיותו כבן 3.5 חודשים, קיבל המערער את המנה הראשונה של החיסון המשולש, ובסמוך לאחר מכן הגיב בבכי ובאי שקט שחלפו כ-48 שעות מאוחר יותר. ביום 4.4.1979, בהיותו כבן 8 חודשים, קיבל המערער את המנה השניה של החיסון המשולש, ובסמוך לאחר מכן החל לסבול משלשולים, חום עולה ויורד, הזעה בכל הגוף, חוסר יכולת להחזיק את הראש ו”עיניים מתהפכות”. לטענת המערערים, התופעות האמורות הובאו לידיעתו של המשיב על ידי האם בסמוך למועד התרחשותן, אך הדברים לא נרשמו בתיקו הרפואי של המערער. ביום 6.6.1979, בהיותו כבן 10 חודשים, קיבל המערער את המנה השלישית של החיסון המשולש, ולטענת המערערים, לאחר חיסון זה החל המערער לסבול לראשונה מפירכוסים, הקאות, שלשולים וחום, ובכי צרחני ובלתי פוסק. הדברים דווחו מיידית למשיב, שהבהיר לאם כי אין סיבה לדאגה וכי התופעות תחלופנה מעצמן.

ביום 18.6.1979 ציין המשיב בתיק הרפואי כי המערער אינו תומך טוב את רגליו כשמעמידים וכשמושיבים אותו, כי אינו מחזיק טוב את ראשו ואיננו זוחל. ביום 23.6.1979 החל המערער לסבול מחום גבוה ומהתעלפויות, אושפז בבית חולים ושוחרר למחרת, אך לאחר מכן חווה מספר אירועים של פרכוסים והתעלפויות בגינם שב ואושפז עוד מספר פעמים, והחל לקבל טיפול נגד אפילפסיה. לאור תופעות אלה, הורה המשיב להימנע מליתן למערער את המנה הרביעית של החיסון המשולש.

המערערים טענו בכתב התביעה, כי המשיב התרשל בכך שפעל בניגוד להנחיות משרד הבריאות, בכך שבניגוד להנחיות נתן למערער את המנה השניה והשלישית של החיסון המשולש, וכי עקב כך נגרמו למערער התופעות מהן הוא סובל עד היום.

3. בית משפט קמא דחה את התביעה, ואסקור בקצרה את הנדבכים של פסק דינו.

— סוף עמוד 2 —

(-) נדחתה הטענה להיפוך נטל הראיה לפי סעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה). נקבע כי חזקה זו לא מתקיימת מקום בו השימוש שנעשה ב”דבר המסוכן” תואם את ייעודו מעצם טיבו וטבעו.

(-) נדחתה הטענה להיפוך נטל הראיה לפי סעיף 41 לפקודה. זאת, באשר התנאי הראשון – לפיו נסיבות האירוע שגרמו למקרה לא ידועות לתובע – לא מתקיים מקום בו התובע “מתיימר להציג גירסה עובדתית, פוזיטיבית ומפורטת באשר לנסיבות קורות האירוע” כמו במקרה דנן.

(-) נדחתה הטענה בדבר היפוך נטל הראיה בשל דוקטרינת הנזק הראייתי. בהקשר זה, ציין בית משפט קמא כי הטענה לאי רישום תלונותיה של האם אודות תגובותיו של המערער לאחר קבלת המנה השניה והשלישית של החיסון המשולש, נשענת רובה ככולה על גירסתה העובדתית של האם. לעניין זה הפנה בית משפט קמא להוראת סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל”א-1971, לעניין עדות יחידה של בעל דין או של צד מעוניין.

(-) נקבע כי יש להעדיף את גירסת המשיבים כי פרט לתיק הרפואי לא התנהלה רשומה רפואית נוספת בעניינו של המערער, וכי המשיב הבהיר כי נהג לנהל תיק רפואי אחד שבו תיעד את הבדיקות שערך למטופליו, הן בכובעו כרופא ילדים והן בכובעו כרופא טיפת חלב. כך גם עולה מהתיק הרפואי עצמו, בו תועדו גם בדיקות שיגרתיות שבוצעו במסגרת ביקוריו של המערער בטיפת חלב. בהקשר זה, ציין בית משפט קמא, כי התביעה הוגשה על סף תקופת ההתיישנות, כך שאין להלין על המשיבים על כך שלא הציגו רישומים נוספים לגבי בדיקות נפרדות שנוהלו על ידי האחיות במרפאת טיפת חלב.

(-) נדחתה הטענה כי המשיב זייף או מחק חלקים מהתיק הרפואי, ונקבע כי הטענה חסרת יסוד ומוטב היה משלא הועלתה מלכתחילה. בית משפט קמא העדיף את חוות דעת הגרפולוג מטעם המשיבים, בציינו כי גם מעדותה של הגרפולוגית אורה כבירי מטעם המערערים, עולה כי בוצעו תיקונים בדפים נוספים של התיק הרפואי, מה שעולה בקנה אחד עם עדותו של המשיב כי תיקונים מעין אלה מהווים חלק מסיגנון הכתיבה שלו.

— סוף עמוד 3 —

(-) בית משפט קמא מצא את דבריו של המשיב אמינים, ונקבע כי לא סביר שהמשיב היה מתעלם מתלונותיה של האם אילו הובאו בפניו.

(-) אשר לטענה כי בתיק הרפואי לא נמצא ביטוי להחלטתו של המשיב להימנע מליתן למערער את המנה הרביעית של החיסון המשולש, נקבע כי אין להשליך מכך על הטענה להיעדר רישומים לגבי התלונות הנטענות על ידי האם. אף לא מן הנמנע כי הוראותיו של המשיב לעניין זה נרשמו בטופס שבו גם תועדו החיסונים שקיבל המערער, ואשר כאמור לא השתמר בתיק הרפואי. אף המומחים הנוספים שבדקו את המערער סמוך לאחר שניתנה לו המנה השלישית של החיסון המשולש (המומחים בבית החולים ובמכון להתפתחות הילד), לא ציינו במסמכים שנערכו על ידם כי האם התלוננה על התנהגות חריגה של המערער לאחר קבלת המנה השניה והשלישית של החיסון המשולש.

(-) למעלה מן הצורך, קבע בית משפט קמא, כי אף לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת – אשר, כאמור, לא הוכחה כלל – לבין מצבו של המערער. פרופ’ להט מטעם המערערים, טען כי יש אפשרות לקיומו של קשר סיבתי בין החיסון המשולש לפגיעה הנוירולוגית ממנה סובל המערער, אך אישר כי על פי המחקרים הרפואיים הקיימים לא ניתן לקשור בין השניים מבחינה סטטיסטית. הן פרופ’ להט, והן המומחה השני מטעם המערערים, נסמכו על ההנחה, שלא הוכחה, כי הנזקים מהם סובל המערער התגלו בסמיכות זמנים למועד בו ניתנו לו המנה השניה והשלישית של החיסון המשולש.

בית משפט קמא ביכר את חוות דעתם של פרופ’ אשכנזי וד”ר ווטנברג מטעם המשיבים, ולפיה, על פי הגישה הרווחת כיום בעולם הרפואה, לא קיים קשר סיבתי בין החיסון הנדון והנזקים הנוירולוגים הקבועים מהם סובל המערער, אף לא בדרך של החמרת פגיעה קיימת. הנחיות משרד הבריאות, לפיהן יש להימנע במצבים מסויימים מהמשך מתן החיסון המשולש, פורסמו על מנת למנוע הופעתן של תופעות הלוואי הזמניות.

סיכומו של דבר, שבית משפט קמא העדיף את גירסת המומחים מטעם המשיבים, בשל מומחיותם הרבה בתחום הנדון ועדויותיהם שנמצאו על ידו “מקצועיות ומהימנות”.

לסופו של יום ולאור האמור לעיל – נדחתה התביעה.

— סוף עמוד 4 —

4. על כך נסב הערעור שלפנינו, שבו הלינו המערערים על מסקנותיו וקביעותיו של בית משפט קמא לכל אורך החזית. נטען, בין היתר, כי התיעוד הרפואי לקוי, שכן אינו כולל את המעקב ההתפתחותי והחיסונים שניתנו למערער במרפאת טיפת חלב; כי יש לזקוף לחובת המשיבים את האובדן של תיק טיפת חלב; כי גם אם הרשומה הרפואית לא זוייפה, הרי שניהולה לוקה בפגמים מהותיים רבים; כי יש להעביר את הנטל אל המשיבים, הן בשל הנזק הראייתי והן נוכח הוראת סעיף 41 לפקודה; כי היה על בית משפט קמא להעדיף את גירסתה של האם על פני גרסתו של המשיב; וכי שגה בית משפט קמא בכך שלא זקף לחובת המשיבים הימנעותם מהבאת עדים נוספים כמו אחיות טיפת חלב שחתימותיהן מופיעות בפנקס החיסונים, או עובדת מחלקת הרשומות הרפואיות שתעיד על אובדן תיק טיפת חלב. עוד השיגו המערערים על כך שבית משפט קמא העדיף את חוות דעת המומחים מטעם המשיבים, ותקפו את מסקנת בית משפט קמא לגבי הקשר הסיבתי. למיצער, טענו המערערים כי היה על בית משפט קמא להחיל עליהם את מבחן הגברת הסיכון או דוקטרינת הסיבתיות העמומה.

5. לאחר שעיינו בחומר שבפנינו ובטענות הצדדים, ובעקבות הדיון בפנינו, נחה דעתנו כי אין מקום להתערבותנו בפסק דינו של בית משפט קמא, ואנו מאמצים את הקביעות והמסקנות שבו כפי שהן, מכוח סמכותנו על פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984.

למעלה מן הצורך, נוסיף ונעיר כלהלן:

א. בהתחשב בכך שהתביעה הוגשה כ-24 שנים לאחר האירועים הנטענים, ללא הסבר לשיהוי הרב, ובהתחשב בכך שהמערערים לא הצביעו על מקור חובה שבדין המטיל על טיפת חלב חובה לשמור את הרישומים לתקופה כה ארוכה – בודאי שאין לזקוף לחובת המשיבים נזק ראייתי.

ב. תביעתם של המערערים מושתתת על כך שהמשיב פעל בניגוד להנחיות משרד הבריאות. ברם, הנחיות משרד הבריאות פורסמו רק ביום 4.12.1979 (נספח א’ לתעודת עובד ציבור מיום 16.8.2007), דהיינו מספר חודשים לאחר שקיבל המערער את המנה השלישית של החיסון. דומה כי יש בכך כדי לשמוט מלכתחילה את הבסיס לתביעה. עם זאת, מאחר שהטענה לא נטענה במפורש בבית משפט קמא, ומאחר

— סוף עמוד 5 —

שבתעודת עובד ציבור של היועצת המשפטית של משרד הבריאות נכתב כי מצורפות כנספח א’ הוראות משרד הבריאות בנוגע לחיסון המשולש “לשנים 1979-1978” – מבלי שהיועצת המשפטית נחקרה או נשאלה לגבי הסתירה הלכאורית בין האמור בתעודת עובד ציבור לבין ההנחיות שצורפו לתעודה – איננו רואים לקבוע מסמרות בנושא זה.

6. סופו של דבר, שדין הערעור להדחות. בנסיבות העניין ולפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.

ניתן היום, י”ב בשבט התשע”ב (5.2.2012).

 

נדחתה תביעת רשלנות רפואית בלידה נגד בית חולים השרון- פס"ד

 

בבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו

ת”א 1652-05

 

בפני :

כב’ השופטת ד”ר דרורה פלפל / ס. נשיאה

בעניין:

1. פלונית

2. פלוני

3. קיבוץ גבעת השלושה – אגודה שיתופית חקלאית בע”מ

 

נ ג ד

 

1. בית החולים העירוני “השרון”

2. שירותי בריאות כללית

 

פסק דין

 

א. מהות התובענה

זו תביעת פיצויים שעילתה רשלנות רפואית אשר נגרמה, על-פי הנטען, במהלך לידתה של התובעת 1.

°

ב. עובדות רלבנטיות

התובעת 1 (להלן: “התובעת”) ילידת 25.3.86.

התובע 2 הינו אביה ואפוטרופסה הטבעי של התובעת.

התובע 3 (להלן: “הקיבוץ”) הינו אגודה שיתופית הדדית המאוגדת כדין בישראל, אשר התובע 2 היה חבר בו בתקופה הרלבנטית לתביעה.

הנתבע 1 הינו בית החולים בו נולדה התובעת (להלן: “בית חולים “השרון””), הנמצא בבעלות הנתבעת 2.

— סוף עמוד 1 —

הנתבעת 3 הינה הבעלים ו/או המחזיקה ו/או המפעילה ו/או המפקחת, באמצעות משרד הבריאות, על סניפי קופות החולים ו/או בתי החולים, לרבות הנתבע 1.

ענייננו בהריונה הרביעי של ז”ל, אמה של התובעת (להלן: “היולדת”), אשר על-פי הנטען בכתב התביעה, הגיעה לבית חולים “השרון” בתאריך 16.3.86 בשבוע ה-37 להריונה, כשהיא סובלת מכאבים חזקים בבטן ובגב, התנפחות ידיים ורגליים, בחילות והקאות.

בבדיקת מוניטור שנערכה ליולדת נמצא כי קיימים צירים, והיא נשלחה לבצע בדיקות אולטרסאונד ורנטגן אשר נמצאו תקינות. לאחר התייעצות בין הרופאים, קיבלה היולדת זריקה לעצירת הצירים ושוחררה לביתה.

בתאריך 24.3.86 נתקפה שוב היולדת בצירים, הגיעה לבית חולים “השרון”, חוברה למכשיר מוניטור ולאחר בדיקתה החליטו הרופאים להמתין עד בוקר יום המחרת.

במהלך השעות הבאות החלה היולדת לסבול מקשיי נשימה, צירים עזים, ודופק העובר אשר נשמע באמצעות מכשיר המוניטור, הלך ונחלש.

על-פי הנטען בכתב התביעה, אחות הקיבוץ אשר שהתה אותה עת עם היולדת, ניסתה להזעיק את אחיות חדר הלידה אך הללו סירבו לגשת ליולדת, ורק לאחר שאחות הקיבוץ חזרה בעצמה ובדקה את המוניטור ודרשה לקרוא בדחיפות לרופא, נבדקה היולדת על-ידי רופא תורן אשר החליט על ביצוע ניתוח קיסרי דחוף באבחנה של סבל עוברי חריף.

בתאריך 25.3.86 חולצה התובעת בניתוח קיסרי בלידת עכוז, כאשר חבל הטבור כרוך ארבע פעמים סביב צווארה. משקלה בלידה היה 2,680 ק”ג, וציון האפגר בחדר הניתוח נקבע כ- 5-4 (בדיקת ציון אפגר – ר’ חוו”ד ת/1). לעומת זאת ציון האפגר שניתן במחלקה היה 10-9 (חוו”ד מומחה – נ/10). יצוין שאפגר הינו כלי קליני להערכת מצב ילודים לאחר הלידה. הוא נקבע דקה אחת לאחר הלידה וחמש דקות לאחר הלידה לפי חמישה מדדים: קצב לב, נסיון המאמץ הנשימתי, טונוס השרירים, תגובה לגירוי ו-צבע. ציון אפגר 7 (כללי) ומעלה מעיד על מצב תקין. ציון 3 ומטה מצריך התערבות רפואית מיידית.

בהיותה בת שעות ספורות חוותה התובעת מספר אירועים של הפסקת נשימה מלווה בכחלון ובירידת קצב הלב, אירועים המעידים על שבץ מוחי.

לטענת התובעים, כל האירועים לעיל גרמו לתובעת לסבול מפיגור התפתחותי, מבעיות נוירולוגיות קשות, אפילפסיה ועוד.

לטענתם, כתוצאה מהפגיעה שנגרמה בעקבות הטיפול הלקוי שקיבלה היולדת עם הגעתה לבית החולים, במהלך הלידה ולאחריה, נותרה התובעת עם נכויות אשר משפיעות על כושר תפקודה וגורמות לתלות מוחלטת שלה בזולת. כמו כן, מאז לידתה ובמשך שנים אושפזה התובעת בבית החולים לטיפולים יומיים בהשגחה צמודה. לטענת התובעים, בעקבות המחלות מהן היא סובלת, זקוקה התובעת להמשך ביקורת רפואית, נוירולוגית וכן לטיפולים תרופתיים, תרפיה באמצעות רכיבה על סוסים, ריפוי בעיסוק, קלינאי תקשורת, פיזיותרפיה וטיפולים פסיכולוגיים.

מוסיפים התובעים וטוענים, שבעקבות מות אמה (שחלתה במחלה קשה) נפל מלוא נטל הטיפול האינטנסיבי הנדרש נוכח נכותה של התובעת, על כתפיו של אביה, בביתו היא מתגוררת.

יש לציין שהתובעת הצליחה לסיים את לימודיה וניגשה למבחני הבגרות. כמו כן ביקשה לשרת בצבא על בסיס התנדבותי מאחר שקיבלה פטור משירות צבאי נוכח מצבה. עם זאת לטענת

— סוף עמוד 2 —

התובעים, היא אינה מצליחה לקשור קשרים חברתיים, סובלת מהתפרצויות זעם, הליכתה מוזרה וכרוכה בצליעה, אין לה תחושה בצד שמאל של גופה והיא סובלת מחולשה ביד שמאל.

התובעים פירטו בכתב התביעה את הטיפול הרפואי הרשלני ואת מחדלי הנתבעים אשר גרמו, לעמדתם, לפגיעות הרפואיות והתפקודיות מהן סובלת התובעת, והם טוענים לקיומו של קשר ישיר בין הטיפול הרפואי שקיבלו או לא קיבלו היולדת והתובעת בזמן הלידה ולאחריה, לבין נכויותיה ומצבה הרפואי והתפקודי של התובעת.

לתמיכה בטענתם לרשלנות הנתבעים בטיפול שקיבלה היולדת ולאחריותם לפגיעות הקשות מהן סובלת התובעת, הוגשה מטעם התובעים חוות דעת רפואית של ד”ר ערן אהרון, מומחה לרפואת נשים.

בנוסף טוענים התובעים כי יש להעביר את נטל הראיה להוכחת היעדר רשלנות לשכמם של הנתבעים, מכוח הכלל הראייתי של “הדבר מדבר בעדו” על-פי סעיף 41 לפקודת הנזיקין או עקב העובדה שהרישומים הרפואיים לוקים בחסר באופן שלא ניתן לברר באמצעותם את נסיבות האירוע.

מכאן התביעה, שהוגשה לבית המשפט בתאריך 15.5.2005.

בכתב ההגנה כופרים הנתבעים בכל טענות התובעים וגורסים, בתמצית, שמהלך הטיפול הרפואי ביולדת עובר ללידה ובמהלכה, עוגן בשיקולים מקצועיים סבירים וכי לא היה כל אירוע חריג שלנתבעים היתה אמורה להיות שליטה עליו, אשר הותיר נזק כלשהו לתובעת.

לטענת הנתבעים, התובעת נולדה כשחבל הטבור כרוך לצווארה ארבע פעמים וזהו מצב בלתי צפוי שלא ניתן לזהותו ו/או למנעו עובר ללידה. לעמדתם, עד אשר נצפו האטות עמוקות שהצריכו ביצוע ניתוח קיסרי, לא היתה כל אינדיקציה להתערבות כירורגית ולצורך בחילוץ העובר בניתוח.

מוסיפים הנתבעים וטוענים שכל הסימנים ותוצאות הבדיקות שנמצאו לאחר לידת התובעת מצביעים על כך שאירע לה שבץ מוחי בסמוך ללידתה, אשר נגרם כתוצאה מחבל הטבור שהיה כרוך ארבע פעמים סביב צווארה. אולם, בשל הטיפול שקיבלה, נבלם נזק שהיה עלול להתחולל ברקמות המוח בשעות שלאחר האירוע ומוזערה כמעט לחלוטין הפגיעה בתפקודה.

בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 25.1.06 (הרשם ד’ גלדשטיין) ולבקשת התובעים, נמחקה הנתבעת 3 – מדינת ישראל – מכתב התביעה.

התיק הועבר להרכב זה ונקבע להוכחות ליום 11.5.09.

— סוף עמוד 3 —

ג. הפלוגתאות בין הצדדים

מכתבי הטענות עולות הפלוגתאות הבאות בין הצדדים:

– היש מקום לטענות סף?

– היש להעביר את נטל הראיה?

– האם התרשל הצוות הרפואי של בית חולים “השרון” כלפי התובעת?

– מה גובה הנזק?

ד. היש מקום לטענות סף?

בסיכומיהם עותרים הנתבעים לסילוק התביעה על הסף כנגד בית חולים “השרון”, בטענה שאינו אישיות משפטית הכשירה לתבוע או להיתבע.

טענה זו לא הועלתה בכתב ההגנה של הנתבעים.

עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה שבית חולים אכן אינו אישיות משפטית.

בד בבד, אין מחלוקת בין הצדדים על כך שבתקופה הרלבנטית לתביעה היה בית חולים “השרון” בבעלותה ו/או בהחזקתה ו/או בפיקוחה של הנתבעת 2 אשר הינה אישיות משפטית מאוגדת כחוק, שהעסיקה, בין היתר, צוות רפואי אשר שירת בבית החולים וטיפל גם בתובעת.

ככזו, נושאת הנתבעת 2 באחריות ישירה ו/או שילוחית, בין היתר, למעשיהם ומחדליהם של עובדי בית חולים “השרון”.

אשר על כן, אני מקבלת את טענת הנתבעים ומורה על מחיקתו של הנתבע 1- בית חולים “השרון” כנתבע בהליך, מהטעם שהוא אינו מהווה אישיות משפטית.

לאור האמור לעיל, נוכח מחיקתם של הנתבעים 1 ו-3 ולצורך נוחות הדיון, תכונה להלן הנתבעת 2 כ-“הנתבעת”.

ה. היש להעביר את נטל הראיה?

לטענת התובעים, בנסיבות המקרה דנן יש להפעיל את סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: “הפקודה”) ולהעביר את הנטל להוכחת היעדר רשלנות בטיפול בתובעת, – אל כתפי הנתבעת.

 

המדברים הדברים בעד עצמם?

סעיף 41 לפקודה שכותרתו “חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו”, קובע כדלקמן:

 

“בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם

— סוף עמוד 4 —

המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה”.ב

 

תנאי הסעיף מצטברים, ובהתמלאם יועבר נטל השכנוע מהתובע לנתבע בשאלה אם היתה רשלנות [ע”א 8151/98 שטרנברג נ’ ד”ר צ’צ’יק, (פ”ד נו(1) 539, 555)].

לעניין התנאי הראשון בדבר אי ידיעת התובע ואי יכולתו לדעת מה הביא לנזקו, הפסיקה קבעה כי נדרשת קיומה של עמימות ראייתית מובנית ובלתי נמנעת בדבר נסיבות האירוע שגרם לנזק, על מנת שתנאי זה יתקיים [רע”א 682/06 כהן נ’ ישראליפט תעשיות 1972 בע”מ (פורסם בנבו, 10.7.06; ע”א 813/06 ג’ונס נ’ בית הספר האזורי עמק החולה (פורסם בנבו, 7.2.08)].

במקרה דנן, הציגו התובעים תרחיש עובדתי בדבר נסיבות האירוע שהביא לנזקה של התובעת וצירפו חוות דעת רפואית שנערכה על-ידי ד”ר ערן אהרון, בה פורטו הפעולות ו/או המחדלים שגרמו, להערכתו, לנזק שנגרם לתובעת.

בנסיבות אלה, לא ניתן לאמור שנחסמה הדרך בפני התובעים להוכחת התשתית העובדתית המבססת את עוולת הרשלנות לה הם טוענים, ועל כן אין תחולה לתנאי הראשון שבסעיף 41.

מכאן שאין צורך לדון בשני התנאים הנוספים הקבועים בו.

היש להעביר את נטל הראיה מכוח הדוקטרינה של נזק ראייתי?

לטענת התובעים, הרשומה הרפואית שנערכה בבית חולים “השרון” הינה לקויה וחסרה בכל הנוגע ללוח הזמנים שקדם ללידתה של התובעת, לרבות שעת קבלתה של היולדת למחלקה, אילו בדיקות נערכו לה ומהלך הטיפול בה עד לחיבורה למוניטור בשעה 19:40, ולאחר מכן – עד לרגע קבלת ההחלטה לנתחה. לעמדתם, בהיעדר התיעוד הנדרש, יש להעביר את נטל הראיה אל שכם הנתבעת, להוכיח כי לא היתה התרשלות במתן הטיפול הרפואי לתובעים.

בע”א 8693/08 הרמן נ’ ד”ר שטרנברג (פורסם בנבו ב-24.3.2011), קבע בית המשפט העליון:

“נזק ראייתי נגרם כאשר מחמת התרשלות הנתבע, נגרעת מן הניזוק ראיה שהיא בעלת פוטנציאל להוכחת יסוד או טענה בתביעתו. בהתאם לדוקטרינה זו, במקרה שבו התנהגותו העוולתית של הנתבע שללה מן התובע את היכולת להוכיח את מרכיביה של עילת תביעתו נגד מי שגרם לו נזק, יועבר נטל השכנוע מכתפיו של התובע לכתפי הנתבע, כך שאם בסוף המשפט כפות המאזניים ייוותרו מעוינות, יזכה התובע בתביעה בגין הנזק הישיר […]. אחד ההיבטים של הדוקטרינה הוא זה של מחדל בתיעוד ורישום של מידע רפואי הנוגע לטיפולים שבוצעו בחולה. ודוק: על רופאים ואנשי צוות רפואי מוטלת חובה לתעד ממצאים וטיפולים רפואיים שנכתבו בזמן אמת כדי שאלה ישמשו ראיה אותנטית ובעלת משקל. באין תרשומת מפורטת ומדויקת של הטיפול בחולה, יועבר במקרים מתאימים הנטל לכתפי הרופאים להוכיח את העובדות שיכולות היו להתברר מן הרישום הרפואי (ראו ע”א 789/89 עמר נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ”ד מו

— סוף עמוד 5 —

(1) 712, 721 (1992); ע”א 6160/99 דרוקמן נ’ בית החולים לניאדו, פ”ד נה (3) 117, 127-125 (2001); עניין הולין, פסקה 28)). נזק ראייתי עלול להתרחש גם באין מחדל רישומי. כך, במצבים שבהם לא בוצעו בדיקות נדרשות במועד, ובעטיו של מחדל זה – קיימת עמימות, בין היתר, בנוגע לסיבה שגרמה לנזק, הרי שיש באי ביצוע הבדיקה כדי להסב לתובע נזק ראייתי. נזק זה עשוי להביא בנסיבות מסוימות להעברת נטל השכנוע לעבר הנתבע (ראו רע”א 8317/99 שוקרון נ’ מדינת ישראל, פ”ד נו (5) 321, 333 (2002)). ברם, העברת הנטל לא תיעשה בכל מקרה שבו אירע איזה משני התרחישים שצוינו. אין מדובר בהעברה כללית של נטל ההוכחה מן הנתבע אל התובע, אלא בהעברה לצורך הכרעה בסוגיה עובדתית קונקרטית. אשר על-כן, יש להראות כי החסר הראייתי נוגע לעובדות השנויות במחלוקת בין הצדדים, וכי אילולא החסר – ניתן היה לפתור את הפלוגתא”.

בענייננו, ניתן לאמור שלא מתקיימת עמימות עובדתית לגבי תהליך גרימת נזקה הישיר של התובעת.

עם זאת, הטענה להתרשלות הצוות הרפואי של בית חולים “השרון” עוברת כחוט השני לכל אורך מהלך הטיפול ביולדת עובר ללידה, ובתהליך הלידה עצמו. לפיכך, ככל שיימצא תוך כדי בחינת שלבי הטיפול בתובעת וביולדת, כי נשללה מהתובעים האפשרות להוכיח את התרשלות הצוות הרפואי עקב נזק ראייתי, אזי ייקבע פרטנית האם לגבי האירוע או חלקו יש להעביר את נטל השכנוע לצורך הכרעה באותה סוגיה עובדתית קונקרטית, אל כתפי הנתבעת.

ו. האם התרשל הצוות הרפואי של בית חולים “השרון” כלפי התובעת?

המסגרת הנורמטיבית לבחינת עוולת הרשלנות יסודה בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין, לפיהם כתנאי להטלת חבות בנזיקין בגין רשלנות רפואית כלפי מטופל, יש להוכיח את קיומם של שלושת יסודות העוולה והם:

חובת זהירות מושגית וקונקרטית של המזיק כלפי הניזוק; הפרתה של חובה זו ונזק שנגרם עקב ההפרה [ע”א 145/80 ועקנין נ’ המועצה המקומית בית שמש, פ”ד לז (1) 113 (1982)].

כלל יסוד הוא כי קיימת חובת זהירות מושגית המוטלת על כל רופא כלפי מטופל שלו [ר’ ע”א 4025/91 צבי נ’ ד”ר קרול, פ”ד נ (3) 784 (1996)].

אשר לחובת הזהירות הקונקרטית – זו נקבעת על פי מבחן הצפיות במישור הטכני והנורמטיבי. משמעות הדבר היא שיש לבחון את השאלה האם רופא סביר יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק. רק אם התשובה לשאלה זו תענה בחיוב, כי אז יש לבחון האם רופא סביר גם צריך היה לצפות את התרחשות אותו נזק, שכן רק בגין סיכון החורג מגדר סיכוני היום-יום מוטלת חובת זהירות קונקרטית.

בענייננו, הגיעה היולדת לבית חולים “השרון” בשבוע ה-38 להריונה כשהיא סובלת מצירים עזים, ולטענת התובעים, למרות שמכשיר המוניטור אליו חוברה הראה האטה מתמשכת בדופק העובר, היולדת לא נבדקה על-ידי רופא אלא בשלב שבו העובר כבר היה נתון במצוקה נשימתית חריפה.

— סוף עמוד 6 —

בנסיבות אלה, הצוות הרפואי בבית חולים “השרון” יכול וצריך היה לצפות כי קיים סיכון שבהתממשותו עלול להיגרם נזק לעובר ובמקרה דנן – לתובעת.

לפיכך חבה הנתבעת בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת בגין פעולותיו ו/או מחדליו של הצוות הרפואי בבית חולים “השרון”.

בשלב הבא אפנה לבחון האם הפרה הנתבעת את חובת הזהירות המוטלת עליה, נוכח טענות התובעים לרשלנות הצוות הרפואי במהלך הטיפול בתובעת וביולדת.

מטעם התובעים הוגשה חוות דעת מומחה מיום 13.2.05 שניתנה על ידי ד”ר ערן אהרון, מומחה ברפואת נשים (ת/1) לעניין מהלך הלידה של התובעת, ולהלן קביעותיו העיקריות:

“ברשומה הרפואית אין התייחסות לסוג מצג העכוז, לא בקבלתה של חגית לחדר לידה ולא במהלך הלידה עצמה […]. הסיבוכים העובריים בלידת עכוז הם: תחלואה ומוות פרינטלי גבוה יותר. שכיחות יתר של שמט חבל הטבור. שכיחות יתר של תשניק העובר. משקלי לידה נמוכים. ציון אפגר נמוך. PH עוברי נמוך יותר בדם חבל הטבור לאחר הלידה. פגיעות במוח העובר ודימום תוך חדרי. פגיעות בעמוד השדרה ובאברים פנימיים. […] בענייננו, כאמור לא היתה כל התייחסות לסוג העכוז, לא היתה הערכת משקל של העובר טרם קבלתה לחדר לידה, לא הערכה קלינית ולא הערכה אולטרא סונית, לא נשלל אקסטנציה של ראש העובר, מצב העלול לסכן לסכן את העובר בזמן הלידה וכן לא וידא הצוות כי מדובר באגן רחב דיו ללידת עכוז לאור משקלי לידה קודמים […]. אין עדות ברשומה הרפואית להתארגנות צוות הנדרש ללידות עכוז ולמעשה, לא נכח מיילד בקרבתה של חגית (צ”ל יוני ז”ל-ד.פ.).

ובהמשך, לעניין הניטור העוברי בזמן הלידה קבע ד”ר אהרון:

“בענייננו, על אף שהניטור הדגים האטות קצב משתנות, לא ננקטו פעולות החייאה ולא נערך דיון לגבי אפשרות סיום הלידה בניתוח קיסרי. האטות משתנות בקצב לב העובר נצפו כבר לאחר השעה 23:00. ניתן להסיק מנוכחות האטות אלו כי מדובר בהפרעה בזרימת הדם בחבל הטבור המזרים דם לעובר. לא ניתן לטעון כי קביעה זו היא חוכמה לאחר מעשה. עניין זה ידוע ומוכר לכל מיילד בפרט לאור המצג הפתולוגי של העובר”.

בהתייחס להערכת בריאות העובר וחיוניותו, קבע ד”ר אהרון:

“בענייננו, כאמור לא היתה הערכה במהלך הלידה על אף הניטור שהדגים האטות משתנות חוזרות בניטור העוברי משעה 23:00. מדובר בהריון בסיכון גבוה אשר חייב סטנדרטים של זהירות מוגברים. אין עדות לפקיעת מי שפיר, האם היתה זו פקיעה ספונטנית או יזומה על-ידי צוות חדר לידה. אין תיעוד על מהותם של מי השפיר האם היו צלולים או שמא מקוניאליים, מצב המחייב משנה זהירות וביצוע

— סוף עמוד 7 —

פעולות לאימות מצבו של העובר […] בשעה 01:00 החלו האטות ממושכות וחמורות. ניתן בקלות היה לשלול את הסיבות האחרות של ההאטות האלו, לבד מזה של חבל הטבור ולפעול בהתאם. כאמור, לא נשללו הסיבות האחרות: התכווצויות יתר רחמיות שלא נצפו והרדמה אפידוראלית שלא בוצעה וכלל בעניין. באותה עת לא נכח איש מבין המיילדים בחדר לידה. ההתייחסות הראשונה לניטור בעייתי זה קורה 32 דקות לאחר מכן, אז מחליט התורן שהוזעק לחדר לידה על סיום הלידה בניתוח קיסרי דחוף לאור מצוקה עוברית חריפה”.

אשר לציון האפגר של התובעת, כתב ד”ר אהרון את הדברים הבאים:

“בענייננו, היילוד נולד עם ציון אפגר 4-5. ציון זה נקבע בחדר הניתוח ומפורט בגיליון הניתוח. ציון אפגר זה סותר את ציון האפגר שנרשם בדו”ח תיאור הלידה בו רושם הרופא כי מדובר באפגר 9. אפגר 9 נרשם גם בדו”ח גיליון שחרור היילוד והועתק מגיליון תיאור הלידה. אין חולק כי ציון האפגר שנקבע לאחר חילוץ העובר בחדר הניתוח הוא הציון האמיתי ששיקף את מצבו של היילוד לאחר חילוצו, כלומר אפגר 4-5.

הכתובת היתה על הקיר ונורות האזעקה שנדלקו לא זכו למענה הולם. נדרש היה לנקוט בצעדים נמרצים לאשר את מצבו האמיתי של העובר….”.

לסיכום קבע ד”ר אהרון בין היתר כי: “העובר סבל מאיסכמיה במהלך הלידה. איסכמיה בעובר גרמה לנזק בלתי הפיך במוחו של היילוד המתבטא היום בפיגור פסיכומוטורי”.

למקרא חוות הדעת של ד”ר אהרון עליה מבוססת התביעה עולה, שטענות התובעים לרשלנות הצוות הרפואי של בית חולים “השרון” מתמקדות במספר מישורים, כדלקמן:

– היעדר רשומות רפואיות בנוגע לפרמטרים כגון התקדמות תהליך הלידה לרבות פקיעת קרומי מי השפיר וטבעם, אבחון מצג העובר, הערכה ביו-פיזיקאלית לחיוניות העובר;

– הניטור העוברי שבוצע לאמה של התובעת הדגים האטות משתנות והאטה ממושכת בדופק העוברי שלא זכו להתייחסות מתאימה;

– לא ננקטו פעולות החייאה לעובר;

– לא נכח מיילד בחדר לידה, למרות סימני האזהרה בניטור;

– לא נשללו הגורמים השונים להאטות הממושכות בדופק העוברי ולא נערך כל דיון בנושא, לרבות לגבי אפשרות סיום הלידה בהקדם בניתוח קיסרי;

– חלפו יותר מ-30 דקות עד שהגיע מיילד לחדר לידה אשר החליט על ביצוע ניתוח קיסרי דחוף;

– לא היה צוות מוגבר כנדרש;

– העובר נולד בציון אפגר של 5-4, שנקבע בחדר הניתוח.

— סוף עמוד 8 —

אפנה לבחון את טענות התובעים לאור מסכת הראיות שנפרשה בפני בית המשפט.

מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של ד”ר דב דיקר (נ/5), שהינו כיום מומחה בגניקולוגיה ובמיילדות, ובזמן האירוע היה אחראי על חדר לידה. הוא השתתף בניתוח הקיסרי במהלכו חולצה התובעת. ד”ר דיקר העיד בתצהירו שההחלטה לבצע ניתוח קיסרי היתה נכונה והתקבלה לאחר שהיולדת הגיעה לפתיחה של 8 ס”מ ובתרשים המוניטור נצפו האטות משתנות משמעותיות כ-20 דקות עובר לניתוח. לעדותו, תרשים המוניטור היה תקין ברובו ולא היתה כל אינדיקציה לצורך בחילוץ התובעת בניתוח עובר להאטות הנ”ל. לפיכך, בוצע הניתוח במהירות המרבית בתנאים שהיו קיימים בשנת 1986. כמו כן העיד ד”ר דיקר בתצהירו, שעצם הימצאות העובר במנח עכוז לא הצדיקה התערבות כירורגית ביולדת, שכבר ילדה בעבר, בלידה רגילה עובר שהיה במצג עכוז. לעדותו, התובעת חולצה כשחבל הטבור כרוך לצווארה 4 פעמים וכשראשה מוטה הצידה, וזהו מצב בלתי צפוי שלא ניתן לצפותו ו/או לזהותו ו/או למנעו לפני הניתוח, גם לא בצילום ו/או באולטרסאונד.

ד”ר דיקר העיד בתצהירו שהרישום של ציון אפגר 5-4 שנרשם בגיליון הניתוח מקורו בטעות מאחר שהרופאים המנתחים אף פעם אינם בודקים את התינוקות בחדר הניתוח אלא מוסרים את התינוק מיד עם הוצאתו מהרחם לרופא ילדים, אשר מוזמן לחדר ניתוח מיד עם קבלת ההחלטה לבצע ניתוח קיסרי, בודק את התינוק לראשונה ועורך את הרשומות.

הנתבעת הגישה גם את תצהירו של ד”ר דן אבידן (נ/4), כיום מומחה בגניקולוגיה ובמיילדות, ובזמן האירוע רופא מתמחה. הוא הרופא אשר רשם בדו”ח הניתוח את ציון האפגר של 5-4.

ד”ר אבידן העיד בתצהירו: “מסתבר, כי בטעות רשמתי בדו”ח הניתוח, כי האפגר של התינוקת בעת החילוץ היה 5-4, שכן לא אני בדקתי את התינוקת וזה לא היה תפקידי” (סע’ 9 ל-נ/4). לעדותו, בכל ניתוח קיסרי מוזמן לחדר הניתוח רופא ילדים שמקבל את התינוק מידי המנתח/המיילד מיד עם הוצאתו מבטן אמו, לצורך בדיקתו ואבחון מצבו. כמו כן העיד כי: “לא אני בדקתי את התינוקת בעת חילוצה, ועל כן ברור שהנתון בסיכום הניתוח בעניין ציון האפגר – שגוי” (סע’ 13 ל-נ/4).

מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת מומחה מיום 10.10.05 שנערכה על ידי פרופ’ ציון חגי, מומחה במיילדות (נ/1) אשר קבע כדלקמן:

“ההחלטה לביצוע ניתוח קיסרי היתה נכונה ובוצעה לאחר שהיולדת הגיעה לפתיחה של 8 ס”מ ובתרשים המוניטור נצפו האטות משתנות משמעותיות במשך כ-20 דקות. קודם לכן לא היתה התויה לביצוע ניתוח קיסרי שכן היולדת לא היתה בלידה פעילה ותרשים המוניטור היה תקין […]

התינוקת חולצה במצב טוב ללא סימני היפוקסיה. ברישומים של רופא ילדים וכן ברישומים של רופאי נשים נרשם אפגר 9/10, ציון האפגר היה גבוה, רופא הילדים כותב “תינוקת במצב טוב ללא חוורון או ציאנוזיס”. מעבר לזאת בשעות הראשונות לאחר הלידה לא היו כל סימנים למצב של היפוקסיה ורמת PH היתה תקינה באויר חדר (כשמונה שעות לאחר הלידה). ציון האפגר שניתן בחדר הניתוח על ידי רופא נשים 4/5 איננו מתאים למה שנכתב על ידי רופא ילדים וכן איננו מתאים

— סוף עמוד 9 —

למצב החימצוני התקין לאחר הלידה ולמצב הקליני של התינוקת לאחר הלידה. לאור האמור לעיל ברור שהתינוקת נולדה במצב חימצוני תקין וללא עדות להיפוקסיה בלידה […] אין אני מוצא כל קשר בין האוטם במוח התינוקת ותהליך הלידה. התינוקת כידוע סבלה מטורטיקוליס ימני עם חבל טבור כרוך 4 פעמים סביב הצוואר כך שתהליך הווצרות הטרומבוס התרחשה זמן מה לפני הלידה ואיננו קשור להיפוקסיה בלידה. כפי שציינתי אין כל עדות לכך שהיתה היפוקסיה בלידה”.

בסיכום חוות דעתו קבע פרופ’ חגי, בין היתר, כי: “התינוקת סבלה לאחר הלידה משבץ מוחי הקשור לאוטם באונה ימנית אירוע שאיננו קשור לתהליך הלידה כי אם לתנוחת הראש ברחם (טורטיקוליס) וחבל הטבור שהיה כרוך 4 פעמים סביב צווארה. על כן מסקנתי היא שאין קשר סיבתי בין הנזק ממנו סובלת הילדה לבין תהליך הלידה”.

חוות דעת מומחה נוספת שהוגשה מטעם הנתבעת, נערכה ביום 13.12.05 על ידי פרופ’ ארטור אידלמן, מומחה ברפואת יילודים (נ/2), אשר קבע בסיכום חוות הדעת כדלקמן:

“במקרה הנדון התפתח שבץ מוחי Neonatal Stroke שגרם לשיתוק מוחי בפלג שמאל של הגוף. השבץ נגרם כתוצאה משנית לפגיעה בזרימת דם בעורק המוחי Middle Cerebral Artery שסביר להניח נחסם על ידי קריש שהתפתח בעורק הצווארי Carotid Artery. הקריש התפתח עקב חבלה שנגרמה לעורק הצווארי משני לתנוחת העובר ולחץ חיצוני מחבל הטבור שהיה כרוך מסביב לצוואר, דבר שלא ניתן היה לאבחן או למנוע, ולכן אין בסיס למסקנה שהיתה במקרה הנדון רשלנות רפואית ואין קשר סיבתי למצבה של חגית כיום לרשלנות רפואית”.

בהתייחס לציון האפגר הנמוך של 5-4 שנרשם בגיליון הניתוח, כתב פרופ’ אידלמן:

“כלל לא ברור לי הבסיס לרישום זה בגיליון הניתוח! אפגר הוא ניקוד שניתן על ידי רופא ילדים בדקה 1 ובדקה 5 אחרי הלידה ולא ניתן ע”י רופא המנתח ! […] במקרה הנדון גם צוות הקבלה למחלקת יילודים וגם במכתב השחרור צויין ע”י רופאי הילדים אפגר 9/10. לכן, ברור לי שהרישום בתיק הרפואי שנרשם ע”י הרופא המנתח, לגבי האפגר 4/5 לא נכון, אינו מבוסס, ואינו משקף את המצב הריאלי של חגית […]”.

עדויות המומחים בבית המשפט

ד”ר אבידן העיד בחקירתו בבית המשפט שבתקופה הרלבנטית לתביעה הוא היה מתמחה בבית חולים “השרון” ובתאריך שבו הגיעה היולדת לחדר הלידה (24.3.86), היה במשמרת כרופא תורן זוטר במחלקה (עמ’ 218 שורות 9-8; עמ’ 222 שורה 31).

— סוף עמוד 10 —

לעדותו, הוא נקרא לחדר הלידה על ידי המיילדת כדי לבדוק את המוניטור, וכשנוכח לדעת שהמוניטור אינו תקין, קרא לד”ר דיקר שהיה הרופא התורן הבכיר באותה משמרת, ולאחר התייעצות עמו התקבלה החלטה לרדת לחדר הניתוח (עמ’ 218 שורה 22; עמ’ 219 שורות 9-7; עמ’ 284 שורות 14-11).

לעדותו של ד”ר אבידן, היולדת חוברה למוניטור בחדר הלידה בתאריך 24.3.86 בשעה 19:40 (עמ’ 226 שורות 26-22).

כמו כן העיד שבגיליון המוניטור המסומן בספרה 074483 (עמ’ 33 נספח ד’15 ל-נ/4; ת/9), קיבלה היולדת פטידין פנרגן, שזה חומר מאלחש שניתן על ידי רופא במטרה להקל על כאבי הצירים, וזו אינדיקציה לכך שבשלב זה בוודאות ראה רופא את תרשים המוניטור (עמ’ 227 שורות 14-9; עמ’ 232 שורה 28).

יש לציין שבמועד מתן עדותו של ד”ר אבידן הוגשו לבית המשפט רק צילומים של תרשים המוניטור (מקור הוגש אח”כ), שהיו מקוטעים וקשים לקריאה, ועל כן התקשה ד”ר אבידן לחשב את לוח הזמנים ואת השעה שבה קיבלה היולדת את החומר המאלחש על-ידי רופא (עמ’ 227 ואילך).

לגבי ההאטות שנצפו בדופק העוברי בגיליון המוניטור המסומן בספרה 074482, העיד ד”ר אבידן (עמ’ 277 שורה 33; עמ’ 278 שורות 8-3, 17):

“ת: …יש פה האטה בקצב הלב, האטה בקצב הלב העוברי לשמונים. ההאטה הזאת היא האטה שמיד חוזרת לבייס ליין, כלומר לקצב הלב הבסיסי. ההאטה הזאת מראה, המוניטור בקטע המסוים הזה…מצביע על כך שהעובר הזה הוא בעל רזרבות מצוינות. אין פה שום השפעה על הרזרבות שלו או על הדופק העוברי שלו, מכיוון שהדופק שב מיד לסדרה והיא נמשכת פחות מדקה […] אני אומר שההאטה בקצב חלה במקביל להופעה של ציר ברחם האשה”.

ד”ר אבידן העיד שהנקודה בה נצפו האטות משתנות משמעותיות בדופק העוברי של התובעת, באה לידי ביטוי בעמ’ 39 לגיליון המוניטור שמתחיל בספרה 074499 (נספח ד’21 ל-נ/4; ת/9) (עמ’ 282 שורות 33-28; עמ’ 285 שורות 4-3).

לעדותו (עמ’ 283 שורות 15-9):

“ת:…אם אנחנו מסתכלים עליו (תרשים המוניטור-ד.פ.) בערך שמאלה טיפה בספרה 074499, ישנה האטה בקצב לב העובר. ההאטה הזאת נמשכת כשלוש וחצי דקות, מיד לאחריה אנחנו רואים התאוששות בקצב הלב של העובר. קצב הלב שב למצב תקין ובהמשך יש קצב לב תקין עוד אחד, כשלוש וחצי דקות, ושוב האטה קצרה, ושוב קצב הלב חזר למקום. ואם אנחנו רואים בערך בקטע של כעשר, שתים עשרה דקות יש לסירוגין האטות וחזרה לקצב הבסיס של העובר, האטות וחזרה לקצב הלב של העובר, זאת במקביל לצירים, קטע מסוים לצירים של הלידה עצמה”.

— סוף עמוד 11 —

בהמשך העיד שבאותה נקודת זמן שמתחילה בעמ’ 39 לגיליון המוניטור, המצב הובא לידיעתו של ד”ר דיקר והתקבלה ההחלטה שלאור ההתנהלות יש מקום לפעול בצורה אקטיבית לסיום הלידה (עמ’ 284 שורות 14-8).

בהקשר זה אציין שאיני מקבלת את טענת התובעים בסיכומיהם להרחבת חזית בדמות עדותו של ד”ר אבידן לפיה הזעיק את ד”ר דיקר וערך עמו התייעצות בשלב בו הבחין במוניטור הפתולוגי. בניגוד לטענת התובעים כי מדובר בעדות שאין לה זכר ברשומה הרפואית, הרי שהתיעוד בגיליון מהלך הלידה (ת/6) מלמד על נוכחותו של ד”ר דיקר, שחתם על בדיקת היולדת בשעה ה”קריטית” – 01:30 עת התקבלה ההחלטה לבצע ניתוח קיסרי. לפיכך כאמור, דין טענת התובעים להידחות.

בעדותו בבית המשפט אישר ד”ר אבידן שהאטה משתנה בדופק העוברי בהחלט יכולה להצביע על מצוקה של העובר (עמ’ 285 שורות 6-5). כמו כן לעדותו, ההחלטה להבהיל את היולדת לחדר הניתוח נבעה מההנחה שהיתה מצוקה עוברית חריפה כתוצאה מהמוניטור (עמ’ 266 שורות 32-30; עמ’ 267 שורות 7-5).

לעדותו (עמ’ 268 שורות 18-17):

“ת: מהרגע שהמוניטור לא היה תקין, זה היה הכלי היחידי שאיתו עבדנו. ולאור זה נפלה ההחלטה לרדת לניתוח קיסרי”.

בהמשך נשאל אילו פעולות נוספות מעבר לפענוח המוניטור, בוצעו כדי לקבל החלטה האם העובר במצוקה, והשיב (עמ’ 285 שורות 23-17):

“ת: נכון לתקופה המדוברת, אנחנו התבססנו על המוניטור. לא היו לנו כלים נוספים. היום עומדים לרשותנו כלים נוספים שאנחנו יכולים לשקול את זה. בתקופה המדוברת ההסתמכות היתה כמעט בלעדית על המוניטור, כמובן אמרתי, זה בצירוף לפתיחה, לחלק המתקדם, באיזה גובה, תוך כמה זמן אנחנו צופים שהלידה תסתיים בלידה לידנית. האם אנחנו בכלל נותנים סיכוי לכך שהיא תסתיים בלידה לידנית, אם כל הפרמטרים האלה נשקלים ואנחנו מגיעים למסקנה שאין כאן מקום לסיים בלידה לידנית, מתקבלת החלטה ללכת לניתוח קיסרי…”.

ד”ר אבידן התייחס בעדותו לרישום בגיליון מהלך הלידה של היולדת [נספח 8 לתצהירו של ד”ר דיקר (נ/5)]. יש לציין שהרישום החל בתאריך 16/3 והמשיכו אותו ב-24/3. מהעדויות עולה שהנוהג היה להשתמש באותו גיליון למרות שחלף פרק זמן מה-16/3 ל-24/3 (עמ’ 288 שורות 24-22; עמ’ 334

— סוף עמוד 12 —

שורה 31). ואכן, בשלב מאוחר יותר של שמיעת ההוכחות הוגש גיליון היולדת המקורי (ת/6) בו צוין בכתב יד התאריך 16.3.86 ובצד ימין הודבקה מדבקה הנושאת את התאריך 24.3.86.

לעדותו של ד”ר אבידן (עמ’ 288 שורות 20-15):

“ת: אנחנו רואים שהתקבלה (היולדת-ד.פ.) נכון לאותו מועד בשעה כנראה לפני 21:00, כי מופיעות פה השעות עשרים ואחד […] התקבלה בפתיחה של בין שלושה לארבעה סנטימטר. ה-W שמסומן שם זה החלק המתקדם, מצג עכוז. ואנחנו רואים למעלה את העיגול השלם, דהיינו מי השפיר היו שלמים. הקרומים לא נפגעו”.

בהמשך נשאל ד”ר אבידן והשיב (עמ’ 289 שורות 33-23; עמ’ 290 שורות 3-1, 11-8, 20-18):

“ש: אתה יכול לומר לנו מהמסמך הזה (נספח 8 ל-נ/5 – ד.פ.) – מתי נפקעו מי השפיר?

ת: לפי זה מי השפיר היו שלמים. אין פה פקיעה של מי השפיר, מי השפיר היו שלמים לאורך כל הפרטוגרן פה. אין פה סימון של פקיעה. זו גם מדיניות. אנחנו משתדלים מאוד לא לפקוע מים במצג עכוז. פקיעת מים במצג עכוז יכולה לסבך את הלידה. כל עוד המים שלמים הם מהווים איזה שהוא תכביד על הצוואר, ומאפשרים את הפתיחה שלו, מאפשרים התנהלות של הלידה […]

ש: תאמר לי בבבקשה – נכון שאי אפשר ללמוד מהסימון הזה של מצג העכוז, על איזה מצג עכוז מדובר?

ת: נעשה לאישה הזאת אולטרסאונד עוד קודם לכן. אם היה לנו חשד שמדובר במצג עכוז שאיננו מה שאנחנו קוראים […] דהיינו שהרגליים כפופות בשלמותן על בית החזה, אם יש כפל של הרגל או יש שמט של הרגל […] האישה הזאת לא היתה הולכת למה שאנחנו קוראים-ניסיון לידה לידנית […].

לכן כשזה מסומן, זה ברור ונהיר לכולם שמדובר בפרנק ברינץ’, זאת אומרת שהרגליים מקופלות בשלמותן על בית החזה, ואין לנו את החשד לכך שיש שמט של הרגל, או יש כפיפה של הרגליים שיכולים לסבך אותנו במהלך הלידה.

[…]

ש: …נוכח העובדה שלא מצוין איזה סוג מצג עכוז, הכוונה היא שאין מצב עכוז רגליים, זה המסקנה שאתה מסיק?

ת: אני מסיק שאין פה מצג עכוז רגליים”.

ד”ר אבידן העיד שבבדיקה שנעשתה ליולדת בתאריך 16.3.86 נרשם שהעובר נמצא במצב של פרנק בריץ’ (נספח 8 ל-נ/4; עמ’ 292 שורות 7-6, 28), שזה מצג העכוז הנוח ביותר ליילוד (עמ’ 293 שורות 13-12), והוא מניח שכאשר בוצע ליולדת אולטרסאונד ביום הלידה ב-24.3.86, מצג העכוז ענה על הפרמטרים, למרות שאין התייחסות למצג העכוז, אלא בוצעה הערכת משקל, היקף הבטן וקוטר הראש (עמ’ 292 שורה 31; עמ’ 293 שורות 1, 31-29; עמ’ 294 שורות 2-1).

— סוף עמוד 13 —

לעדותו של ד”ר אבידן, כל לחץ של חבל הטבור סביב צווארו של העובר, בא לידי ביטוי במוניטור, גם בצורה של האטה משתנה בדופק העוברי (עמ’ 295 שורות 10-9, 18-16).

בנוגע לציון האפגר העיד ד”ר אבידן שהנ”ל נרשם על ידי המיילדת עוד בחדר הלידה, לפי בדיקה של רופא ילדים שנוכח בחדר הניתוח באופן אוטומטי ברגע שמתבצע ניתוח קיסרי (עמ’ 257 שורות 18-14; עמ’ 258 שורות 11-9) לעדותו, המיילדת רושמת את ציון האפגר על פתק ולאחר מכן זה נרשם כשעולים מחדר הניתוח בחזרה לחדר הלידה (עמ’ 259 שורות 26-23).

ד”ר אבידן אישר שבגיליון הניתוח נרשם בכתב ידו בחלק של האבחנות: “מצוקה עוברית חריפה […] ובחלק של מהלך הניתוח נרשם: …”חילוץ עובר ממין נקבה במצג עכוז באפגר 5-4…” (עמ’ 263 שורות 2-1, 17-14).

ד”ר דיקר העיד בחקירתו בבית המשפט שד”ר אבידן היה המנתח בניתוח הקיסרי של היולדת, והוא עצמו השתתף בניתוח כרופא בכיר שתפקידו לפקח על מהלך הניתוח כעוזרו של ד”ר אבידן (עמ’ 316 שורות 32-31; עמ’ 318 שורות 3-1; עמ’ 320 שורות 2-1).

לעדותו, גיליון הניתוח נועד לתעד מי השתתף בניתוח באופן אקטיבי ופעיל, כשהיו אנשים נוספים שלא נרשמו כגון רופא הילדים (עמ’ 318 שורות 9, 31-29).

ד”ר דיקר העיד שבחלק הראשון של גיליון הניתוח (עמ’ 4 ל-נ/5) נרשם שמדובר בלידה השלישית, בשבוע ה-38 ובמצג עכוז, בסבל עוברי פתאומי ובניתוח קיסרי (עמ’ 319 שורות 22-21).

בהמשך נשאל ד”ר דיקר מה המשמעות של המונח “נצפו האטות משתנות משמעותיות” והשיב (עמ’ 320 שורות 30-24):

“ת: …האטות משתנות משמעותיות זאת האטה שאליה אתה חייב להתייחס […] כאשר הן מופיעות ברצף, כאשר התנודתיות של הדופק ועומק ההאטה נעלמת, כאשר התנודתיות של הדופק, שהדופק חזר לנורמה – ירודה, כאשר אין פיצוי בדופק עולה לאחר ההאטה, אלו האטות משתנות”.

ד”ר דיקר העיד שבעמ’ 39 לגיליון המוניטור, על גבול הרישום של המספר 074499 (נספח ד’21 ל-נ/4; ת/9) זו נקודת ההחלטה שבה התקבלה ההחלטה להיות אקטיביים ולהתערב ולא לאפשר את הלידה הזאת כמו שתוכנן בצורה תקינה (עמ’ 324 שורות 29-26).

לדבריו (עמ’ 324 שורות 33-32):

“ת: רואים שההתאוששות איטית או כמעט ולא קיימת, ופה בשלב הזה אנחנו מתכוננים לניתוח הקיסרי. מהשלב הזה”.

— סוף עמוד 14 —

בהתייחס למצג העכוז העיד ד”ר דיקר שהמצג היה מסוג פרנק בריץ’, כלומר שכפות הרגליים ישרות, ליד הפנים (עמ’ 326 שורות 13-11). הוא אישר בעדותו שהרישום של מצג פרנק בריץ’ אמנם נעשה ב-16/3, שמונה ימים עובר להגעת היולדת לחדר הלידה, אולם זה נדיר מאוד שמנח העכוז ישתנה בפרק זמן כזה ממנח של עכוז פרנק למנח של עכוז רגליים (עמ’ 326 שורות 27-23, 33-31; עמ’ 327 שורות 2-1, 21-20).

ד”ר דיקר אישר בעדותו שבבדיקת האולטרסאונד שנעשתה ליולדת בתאריך 24/3 לא צוין מצג העכוז (עמ’ 327 שורות 33-32) ולא נעשתה בדיקה כדי לגלות את סוג העכוז (עמ’ 328 שורות 7-6).

לעדותו, מהרגע שהוחלט לבצע ניתוח קיסרי ביולדת ועד שבוצע החתך הראשון, חלפו כ-40-30 דקות (עמ’ 329 שורות 6-5).

בהמשך העיד ד”ר דיקר שרופא הילדים הוא זה שרשם את ציון האפגר בגיליון הלידה (עמ’ 333 שורה 29), שזה המסמך שנמצא כל הזמן עם היולדת (ת/6), להבדיל מגיליון הניתוח שנכתב בתום הניתוח.

ד”ר דיקר נשאל והשיב (עמ’ 334 שורות 22-17):

“ש: איך נרשם ציון אפגר 4/5 בגיליון הניתוח כאשר אבידן חותם ואתה מאשר את חתימתו?

ת: גיליון הלידה נמצא עם היולדת בחדר הניתוח. גיליון הלידה הוא זה שבו מציין רופא הילדים עם המיילדת את ציון האפגר. לאחר שהניתוח מסתיים אנחנו מתפנים לכתוב את גיליון הניתוח. בגיליון הניתוח ד”ר אבידן כתב אפגר 4/5 כנראה בטעות. אני אישרתי את זה מינהלית, אני לא ישבתי שם והסתכלתי על כל מילה שהוא כותב […] תפקידו של הרופא הצעיר לכתוב את גיליון הניתוח…”.

ד”ר דיקר העיד ביחס לגיליון הלידה המקורי שהוגש לבית המשפט, שהרישום בעט שחור של ציון האפגר נעשה על ידי המיילדת, בהוראת רופא הילדים, והכיתוב בעט כחול נעשה על ידי ד”ר אבידן (עמ’ 335 שורות 16-13).

בהמשך העיד (עמ’ 335 שורות 31-25):

“ת: …גיליון הלידה אינו עוזב את היולדת מהרגע שהיא נכנסה ללידה, לחדר הלידה או לחדר הניתוח. הפרטים שם נרשמים על-ידי אנשים שמשתתפים בצורה אקטיבית בלידה. הפרטים שם נכתבים בו זמנית, בזמן התרחשותם. זה המסמך היחיד שאפשר להגיד שהוא נכתב “און-ליין”, בזמן אמת, ללא זיכרון. הוא לא נעשה לאחר מכן. לעומת זה, את גיליון הניתוח אפשר לכתוב גם 3 ו-4 שעות אחרי הלידה, מאחר ואתה עסוק בדברים אחרים. גיליון הלידה הוא המסמך המחייב”.

— סוף עמוד 15 —

ד”ר דיקר הוסיף וציין שקיימים מסמכים נוספים בהם צוין ציון אפגר של 10-9 כגון ספר הלידה (נספח א’ ל-נ/5) וגיליון השחרור של היולדת מתאריך 31/3 שנחתם על-ידי ד”ר ניניו (נספח ב’4 ל-נ/5), כשהנתונים מועתקים מגיליון הלידה (עמ’ 336 שורות 4-3, 22-20).

כאן המקום לציין, שבתאריך 8.6.2010 הוגשו לבית-המשפט תרשימי המוניטור המקוריים מתאריך 16/3 ו-24/3 (ת/8 ו-ת/9), אשר התקבלו בהתאם להחלטת בית המשפט (עמ’ 345-344 לפרוטוקול), ובעקבות זאת הוגש תצהיר משלים על-ידי ד”ר דיקר (נ/9), בו צוין בין היתר (סע’ 4 ה’ ו-ו’ ל-נ/9):

“במקטע של המוניטור המכויל במספר 07499-07501 במשך 24 דקות בין השעות 01:10 עד 01:30 נצפית בתחילה ירידה בדופק לב העובר עד לרמה של 70 פעימות בדקה עם התאוששות לדופק בסיסי של 120-140 לדקה. בהמשך נרשמו האטות משתנות עמוקות עד 70 לדקה, אולם עם התאוששות דופק לב העובר לקצב בסיסי של 120-140 פעימות לדקה לאחר כל האטה והאטה, נתון זה מעיד על רזרבות חמצון עובריות מספקות.

בשלב הזה בגלל הרצף ותכיפות ההאטות המשתנות, וכשהרזרבות החמצוניות שמורות הוחלט לסיים את הלידה ולבצע ניתוח קיסרי”.

ד”ר דיקר נחקר בבית המשפט בעקבות הגשת התצהיר המשלים והעיד שבשעה 01:10-01:00 העובר עדיין היה במצב תקין למרות ההאטות המשתנות בדופק הלב, שכן אחרי כל האטה נצפתה האצה של הקצב, אך בכל זאת התקבלה בשעה 01:35 ההחלטה לבצע ניתוח קיסרי (עמ’ 374 שורות 26-17).

לעדותו, היתה תגובה מיידית ברגע שזוהה סבל עוברי חריף (עמ’ 375 שורות 7, 11-9), ולדבריו (עמ’ 377 שורות 19-15):

“ת: 10 דקות לפני, המוניטור היה תקין לגמרי. ההשתנות המשמעותית התחילה למעשה ב-10 דקות האחרונות שבהן ראינו את הדפוס הזה ורצינו לרדת לחדר ניתוח. השארנו אותה מחוברת עוד 10 דקות עד שתיכנס לחדר ניתוח וראינו איך זה מתהווה מול עינינו. אמרנו שבמצב הזה הורבאליות שמורה, יש האצות בדופק, ז”א העובר עדיין יכול להתאושש, והחלטנו שזה הזמן הנכון לרדת לניתוח קיסרי”.

כאן המקום להתייחס לטענה שהעלו התובעים בסיכומיהם לפיה משקל עדותו של ד”ר דיקר הינו אפסי נוכח פגמים באמינותו שמצאו ביטוי בהכרעת דין של בית משפט השלום בפתח-תקוה מיום 21.10.09, אשר הרשיעה אותו בעבירות של זיוף בידי עובד ציבור, שימוש במסמך מזויף, קבלת דבר במרמה ומרמה והפרת אמונים.

מאחר שלא הוכח כי נפל פגם באמינותו של ד”ר דיקר בתצהירו ו/או במהלך עדותו בתובענה דנן, ובהיעדר קשר ולו מקרי בין האירועים נשוא תובענה זו לבין אירועים שהתרחשו קרוב ל-20 שנה מאוחר יותר, – אני דוחה את טענת התובעים לאיון משקל העדות.

— סוף עמוד 16 —

ד”ר אהרון שנתן חוות דעת מומחה מטעם התובעים (ת/1) העיד בחקירתו בבית המשפט שההחמרה המשמעותית והקריטית היתה בשעה 01:00 (עמ’ 50 שורות 23-22).

לעדותו (עמ’ 56 שורות 10-5):

“ת: ב-1:05 ועד ל-1:22 יש לנו האטות ממושכות עם איבוד השתנות […] 20 דקות […] של ניטור עוברי חמור ביותר”.

בהמשך העיד ד”ר אהרון שמשעה 23:00 התחילו ההאטות המשתנות שזה אופייני ללחץ על חבל הטבור, וזה היה צריך להדליק נורה אדומה. לדבריו, אחרי 5 דקות משעה 1:02 היולדת היתה צריכה להיות כבר בחדר הניתוח (עמ’ 59 שורות 14-13, 23-21; עמ’ 60 שורה 18).

פרופ’ חגי שנתן חוות דעת מומחה מטעם הנתבעים (נ/1) העיד בחקירתו בבית המשפט שבשנת 1986 הגישה היתה לאפשר לידה ואגינלית במצב עכוז (עמ’ 145 שורה 15). כמו כן לעדותו, בדו”ח הניתוח לא כותבים כדבר שגרתי אם רופא ילדים נוכח בלידה, אלא הדו”ח מיועד לתעד את מהלך הניתוח ואת הוצאת התינוק (עמ’ 146 שורות 13-11).

בהמשך העיד (עמ’ 148 שורות 17-15):

“ת: האטות משתנות זה בדרך כלל לחץ על חבל הטבור וזה יכול להיות סביב היד או סביב הגוף וזאת ההאטה השכיחה ביותר מהלידה והיא מופיעה ב-40% מהלידות”.

לגבי ציון האפגר העיד פרופ’ חגי שההתייחסות היא לחמישה קריטריונים: לקצב הלב, נשימה, צבע, טונוס והתגובה שלו. כל סעיף זה שתי נקודות, והשקלול נותן 10 נקודות. במקרה דנן קיבלה התובעת ציון 9 בדקה הראשונה וציון 10 בדקה החמישית (עמ’ 149 שורות 12-10).

פרופ’ אידלמן שנתן חוות דעת מומחה מטעם הנתבעים (נ/2) העיד בחקירתו בבית המשפט שרופא הילדים נמצא בחדר הניתוח, כשהסטנדרט בשנת 1986 היה שכל ניתוח עוברי במצב חירום מחייב נוכחות רופא ילדים, אך הוא אינו חלק מצוות הניתוח ותפקידו לקבל את התינוק (עמ’ 152 שורות 19-13).

המסקנות המתבקשות העולות ממארג הראיות שנפרשו בפני בית המשפט הן כדלהלן:

– גיליון מהלך הלידה של היולדת (ת/6) מלמד שערב הלידה של התובעת, בתאריך 24.3.86 לפני השעה 21:00, נבדקה היולדת וצוין ברשומה הרפואית, בחתימתו של ד”ר דיקר, מצג מסוג עכוז ופתיחה של 4-3 ס”מ, כשעל-פי הסימון ברשומה הרפואית מי השפיר היו שלמים (דהיינו לא היתה פקיעה של מי השפיר). הפרמטרים הללו של שלמות מי השפיר, התקדמות

– — סוף עמוד 17 —

– הפתיחה וקיומו של מצג עכוז נבדקו גם בשעות 22:30, 22:50, 24:00, 01:00, 01:30, כשבתחתית כל בדיקה מופיעה חתימתם של ד”ר דיקר או של ד”ר אבידן.

מכאן מתבקשת המסקנה לפיה היתה נוכחות של רופא מיילד בחדר הלידה ובוצע מעקב רפואי סדיר אחר התקדמות תהליך הלידה של היולדת.

– כמו כן, בניגוד לקביעה בחוות הדעת של ד”ר אהרון (עמ’ 4 ל-ת/1), נערכה ליולדת בתאריך 24.3.86 בדיקת אולטרסאונד (נספח ד’2 ל-נ/4), במסגרתה בוצעו מדידות כגון הערכת משקל העובר, היקף הבטן וקוטר הגולגולת. עוד יצוין שבתאריך 20.3.86 נבדקה היולדת כשפנתה לביקורת חוזרת בבית החולים, וברשומה הרפואית צוינה, בין היתר, הערכת המשקל של העובר, ומצג עכוז מסוג: BREECH PRESENT”” (נספח ג’1 עמ’ 17 ל-נ/4).

יש לציין שגם בתאריך 16.3.86, עת התקבלה היולדת להשגחה בשל צירים, בוצעה בדיקה של סוג מצג העכוז וצוין ברשומה הרפואית: “BREECH PRESENTATION” ו-“בוצע צילום ונמצא “FRANK BREECH” (נספחים א’1 ו-א’2 בעמ’ 8-7 ל-נ/4).

– לאור האמור לעיל, איני מקבלת את טענת התובעים לחסר ברשומות הרפואיות ו/או לרשלנות הצוות הרפואי באי בדיקת הפרמטרים המפורטים לעיל, בעת קבלתה של היולדת לחדר הלידה.

– כאמור, התיעוד ברשומה הרפואית מלמד שבתאריכים 16.3.86 ו-20.3.86 בוצעו ליולדת בדיקות לפיהן נמצא העובר במצג עכוז מסוג “Frank Breech”. בנסיבות אלה, כאשר ארבעה ימים עובר ללידה נבדק סוג מצג העכוז; כאשר נלקחת בחשבון עדותו של ד”ר דיקר לפיה נדיר מאד שבפרק זמן כה קצר ישתנה המנח, וכשידוע לצוות הרפואי שהלידה הראשונה של היולדת היתה גם היא במצג עכוז ולא בוצע ניתוח קיסרי, – מתבקשת המסקנה לפיה לא היתה התרשלות של הצוות הרפואי באי עריכת בדיקה נוספת של סוג מצג העכוז בעת קבלת היולדת לחדר הלידה בתאריך 24.3.86.

– במכלול הנסיבות לעיל, אני דוחה את טענת התובעים להתנהלות רשלנית של הצוות הרפואי בכך שלא היתה היערכות מבעוד מועד לאפשרות של ניתוח קיסרי נוכח מה שכונה על ידם כ”גורמי הסיכון של היולדת” (סע’ 42 לסיכומי התובעים).

יש להדגיש שלא הועלתה טענה מצד התובעים לכך שהצוות הרפואי היה צריך לצפות מראש מצב שבו חבל הטבור נכרך סביב צוואר העובר בעודו ברחם אמו.

– אשר למעקב הצוות הרפואי אחר תרשים המוניטור:

אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהיולדת חוברה למוניטור בתאריך 24.3.86 בשעה 19:40.

כמו כן אין מחלוקת בין הצדדים על כך שבשעה 22:35 הוזרק ליולדת חומר מאלחש בשם “פטידין פנרגן” להקלת כאבי הצירים (עמ’ 372 שורות 33-32).

לאור עדותו של ד”ר אבידן, שלא נסתרה, לפיה רק רופא הוא שמוסמך להורות על מתן החומר המאלחש, מתבקשת המסקנה לפיה לכל המאוחר, בשעה 22:35 ראה הרופא התורן (כל הנראה היה זה ד”ר אבידן), את תרשים המוניטור של היולדת. כמו כן, בגיליון מהלך הלידה (ת/6) תועדו, בחתימותיהם של ד”ר אבידן וד”ר דיקר, הבדיקות שבוצעו ליולדת (התקדמות הפתיחה וכיו”ב), החל מלפני השעה 21:00 ואילך, קרי במהלך השעות בהן כבר היתה מחוברת למוניטור. מכאן מתבקשת המסקנה לפיה היתה נוכחות סדירה של רופא

— סוף עמוד 18 —

מיילד בשלב של מעקב המוניטור, לרבות בעת אירועי ההאטות בדופק העוברי, כמפורט להלן.

– כעולה מחוות הדעת של ד”ר אהרון מטעם התובעים, בשעה 23:10 החל הניטור העוברי להראות האטות בקצב לב העובר, ובשעה 01:00 החלו האטות ממושכות וחמורות.

בחקירתו בבית המשפט העיד ד”ר אהרון שההחמרה המשמעותית החלה בשעה 01:00.

עדות זו עולה בקנה אחד עם עדותם של ד”ר אבידן וד”ר דיקר לפיה עד לשעה 01:10 לערך, נצפו האטות בדופק לב העובר, אך הללו חלפו במהירות ולוו בהתאוששות מהירה ובפיצוי משמעותי, שהתבטא בהאצה של הדופק מיד עם סיום כל האטה, כשהדבר מעיד על רזרבות חמצוניות טובות, ובהתחשב בכך שההאטות שנצפו היו מקבילות לצירים ברחם היולדת.

– פרופ’ חגי שהגיש חוות דעת מטעם הנתבעים סבר אף הוא שההאטות המשמעותיות בדופק הלב העוברי הופיעו לראשונה בשעה 01:10, כשעד אז נצפו האטות משתנות שלוו בהתאוששות מהירה.

– אין חולק שכעבור 20 דקות, בשעה 01:30 לערך, הוחלט על חילוץ העובר בניתוח קיסרי, ובשעה 02:10 חולצה התובעת כאשר חבל הטבור כרוך סביב צווארה ארבע פעמים.

– הלכה פסוקה היא כי: “הבחינה אם התקיימה במקרה מסוים רשלנות צריכה להיבחן לפי אמות-המידה המקובלות באותה התקופה ועל-פי הידע הרפואי שהיה ידוע בשעת מעשה” (ע”א 7705/98 המרכז הרפואי סורוקה נ’ כהן, פ”ד נה (5) 913).

בהתאם לעדותו של ד”ר אבידן שלא נסתרה, נכון לשנת 1986 היתה הסתמכות כמעט בלעדית על מעקב המוניטור, אשר כאמור היה תקין במקרה דנן ברוב שלביו, כפי שסבר בזמן אמת הצוות הרפואי, למרות ההאטות שנצפו מעת לעת. כאמור, למעקב המוניטור נלווה במקביל מעקב רפואי אחר פרמטרים נוספים ובהם התקדמות פתיחת צוואר הרחם, שלמות מי השפיר, מצג העובר, כאשר בהתאם לקביעתי לעיל לא נפל פגם בהסתמכות הצוות הרפואי על קיומו של מצג עכוז מסוג “Frank Breech”, שלא הצריך היערכות מוקדמת לניתוח קיסרי, בפרט נוכח ניסיון קודם בלידה הראשונה של היולדת שילדה את תינוקה הראשון במצג עכוז ללא ניתוח קיסרי. יש להוסיף בהקשר זה שפרופ’ חגי העיד בחקירתו בבית המשפט שבשנת 86 היתה גישה לאפשר לידה וגינתלית במצב עכוז (עמ’ 145 שורה 15).

מאחר שלמעשה אין מחלוקת על כך שבשעה 01:00- 01:10 החלה ההחמרה במובן זה שההאטות בדופק לב העובר הפכו להיות משמעותיות ולא נצפה פיצוי בדמות האצה בדופק לאחריהן, מתבקשת המסקנה לפיה האינדיקציה לצורך בניתוח קיסרי החלה להופיע רק במהלך פרק הזמן שתחילתו בשעה 01:00-01:10.

ד”ר אהרון ציין בסיכום חוות דעתו כי: “חלפו יותר מ-30 דקות עד שהגיע מיילד לחדר לידה אשר החליט על ניתוח קיסרי דחוף” (עמ’ 8 ל-ת/1). בכתב התביעה (סע’ 55.9) טענו התובעים כי: “חלפו יותר מ-30 דקות עד שהגיע רופא מיילד לחדר לידה אשר החליט על ניתוח קיסרי דחוף, זמן שאינו סביר בנסיבות העניין”.

אלא שהרישום בגיליון היולדת (ת/6) מעיד על נוכחות של רופא מיילד שבדק את היולדת וחתם ליד כל בדיקה, בשעות 24:00, 24:30, 01:00 ו-01:30. ד”ר אבידן העיד בהקשר זה

— סוף עמוד 19 —

שהבדיקה נעשית על-ידי מיילדת ורופא שצמוד אליה בכל מקרה של לידה במצג עכוז (עמ’ 289 שורות 18-11).

כמו כן העיד ד”ר אבידן שמהרגע שבו תרשים המוניטור הדגים החמרה במצב העובר, מתחיל תהליך בו מובא הדבר לידיעת התורן הבכיר שמוזעק לחדר הלידה (בענייננו – ד”ר דיקר), ואז נערך דיון ומתקבלת החלטה (עמ’ 284 שורות 22-8).

פרופ’ חגי ציין בחוות דעתו (עמ’ 7 סע’ 1, עמ’ 8 סע’ 1 ל-נ/1) כי: “ההחלטה לביצוע ניתוח קיסרי הייתה נכונה ובוצעה לאחר שהיולדת הגיעה לפתיחה של-8 ס”מ ובתרשים המוניטור נצפו האטות משתנות משמעותיות במשך כ-20 דקות. קודם לכן לא היתה התויה לביצוע ניתוח קיסרי שכן היולדת לא הייתה בלידה פעילה ותרשים המוניטור היה תקין. […] האטות משמעותיות הופיעו לראשונה בשעה 1:10 לערך ולאחר 20 דקות הוחלט על ביצוע ניתוח קיסרי. על כן ההחלטה על ביצוע ניתוח בוצעה בזמן ולא הייתה התויה לביצוע ניתוח קודם לכן”.

ד”ר דיקר העיד בחקירתו בבית המשפט (עמ’ 374 שורות 24-17):

“ש: נכון שבשעה 01:00 מראה הניטור העוברי שחלה האטה מתמשכת וחמורה בפעילות לב העובר?

ת: ב-01:00 זה התחיל, 01:10.

ש: נכון שמרגע זה אנחנו רואים רישום עם האטות דחופות והשתנות?

ת: אנחנו רואים את השינוי בדופק לב העובר, אבל עדיין כשאנחנו מפענחים את זה, אנחנו רואים שיש האצות אחרי כל האטה, אנחנו רואים שההשתנות בתוך הדופק נשמרת. זה אומר שאנחנו חייבים לקבל החלטה, כשהעובר במצב תקין, ללכת לניתוח קיסרי. בשלב הזה השארנו אותה מחוברת למוניטור והתארגנו לניתוח קיסרי”.

וכאן יש מקום לשאול האם קיימת רשלנות:

– בזמן שעבר בין קביעה שהמדובר במצוקה עוברית הדורשת התערבות כירורגית לבין ההחלטה על ביצוע ניתוח קיסרי?

– בין הזמן שעבר בין מועד ההחלטה לבצע ניתוח קיסרי לבין הביצוע בפועל של הניתוח?

– וכן במידה ואחת התשובות לשאלה זו הינה בחיוב,- האם הוכח קשר סיבתי בין נזקי התובעת לבין הרשלנות שהיתה?

במכלול הראיות לעיל, מתבקשת המסקנה לפיה פרק הזמן בן כ-20 דקות שחלף עד שנתקבלה ההחלטה בשעה 01:30 -01:35 לבצע ניתוח קיסרי, – אינו חורג ממתחם הסבירות ואשר על כן אני דוחה את טענת התובעים לרשלנות הצוות הרפואי של בית חולים “השרון” בתואנה שההחלטה לבצע ניתוח קיסרי ביולדת התקבלה באיחור.

— סוף עמוד 20 —

הלכה פסוקה היא כי “רשלנות איננה מבחן של תוצאה בלבד ואף איננה מבחן של “חכמים לאחר מעשה”, אלא מבחנו של הרופא הסביר בשעת מעשה […]” (ע”א 5787/08 קפאח נ’ מדינת ישראל-משרד הבריאות, פורסם בנבו ב-10.8.2010).

כמו כן קבע בית המשפט העליון כי: “בבוא השופט היושב לדין להכריע בתביעה בגין רשלנות רפואית שארעה לכאורה במהלך לידה, שומה עליו להפריד באזמל חד בין מקרים בהם הופרה חובת הזהירות של הצוות הרפואי במהלך הלידה וכתוצאה מכך נגרם נזק ליולדת ו/או לתינוקה

לבין מצבים בהם הנזק היה “תולדה של פגעי טבע, בגדר אסון משמים”” (ע”א 10094/07 פלונית נ’ בית החולים האנגלי אי.מ.מ.ס, פורסם בנבו ב-24.11.2010).

בענייננו, כאמור, הוכח שהחלטותיו ופעולותיו של הצוות הרפואי שטיפל בתובעת היו מבוססות על שיקולים סבירים אשר לא חרגו מסטנדרט הזהירות והטיפול הנדרש מרופא סביר, נכון לאותה עת.

אבל אפילו היינו יוצאים מנקודת ההנחה שההחלטה לבצע ניתוח קיסרי התקבלה ובוצעה באיחור, אזי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי במובן זה שקבלת החלטה וביצוע הניתוח בשלב מוקדם יותר היו משפיעים לטובה על מצב התובעת, במובן שהנזק לא היה נגרם בכלל או שהיה פחות יותר.

אינדיקציה אפשרית לנזק היא כמובן ציון האפגר 5-4 שנרשם בגליון הלידה. ברור שרישום כזה יכול לאשש בסבירות גבוהה את העובדה שחבל הטבור היה כרוך סביב צווארה. ברור שנזק זה היה עובר ליציאתה לאוויר העולם (שכן האפגר מצוין בדקה 1), וכשאין מחלוקת שאז הצוואר משתחרר מחבל הטבור.

לכן, שאלת הרשלנות הרלבנטית צריכה להיבדק עובר לרגע זה ולא לאחריו, אם כי התנהלות רשלנית ברישומים יכולה במקרים מתאימים להעיד גם על התרשלות בטיפול. לאור מסקנתי לעיל, לא זה המקרה, ולכן אין לדיון זה כל נפקות לענייננו.

למעלה מן הצורך יצוין, שעיון בגיליון היולדת המקורי (עמ’ 5 ל-ת/6) מעלה, שבזמן אמת במהלך הלידה, נרשם על-ידי המיילדת (בעט שחור – ר’ עדות ד”ר דיקר בעמ’ 335 שורות 16-13), ציון אפגר המסתכם ב-9 בדקה הראשונה, וציון 10 בדקה החמישית. רישום זה מהווה אינדיקציה לכך שהציון של אפגר 5-4 שנרשם על-ידי ד”ר אבידן בדיעבד בגיליון הניתוח (נספח 4 ל-נ/5), מקורו אכן בטעות.

לאור כל האמור לעיל אני קובעת, שלא הופרה חובת הזהירות של הצוות הרפואי בבית חולים “השרון” כלפי התובעים; ומשלא הוכח קשר סיבתי בין פעולה שננקטה או מחדל לבין מצב התובעת, התייתר הדיון בסוגיית הנזק.

ז. סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

— סוף עמוד 21 —

בנסיבות ניהול הדיון כפי שזה משתקף בפרוטוקול, כל צד ישא בהוצאותיו.

בהתאם לבקשת עו”ד גלס מיום 16.5.2011 (עמ’ 378 לפרוטוקול), הריני לאשר בזאת לב”כ הנתבעת 2, שלאחר חלוף תקופת הערעור היא רשאית להוציא מתיק המוצגים את תרשים המוניטור המקורי (ת/8 ו-ת/9) ואת מסמך גיליון היולדת המקורי (ת/6) למטרת השבתם לבית חולים “השרון”.

ניתן היום 8.1.12, בהיעדר הצדדים.

המזכירות תמציא עותק פסק-דין זה לב”כ הצדדים בהמצאה כדין.

 

ד”ר דרורה פלפל, שופטת

ס/נשיאה

 

תביעת רשלנות רפואית הריון / לידה נגד בית חולים הסהר האדום מוקאסד

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

 

ע”א 9194/09

ע”א 9450/09

רע”א 6527/10

לפני:

כבוד המשנה לנשיאה א’ ריבלין

כבוד השופט א’ רובינשטיין

כבוד השופט ח’ מלצר

המערערים בע”א 9194/09 והמשיבים בע”א 9450/09 והמבקשים ברע”א 6527/10:

1. בית חולים הסהר האדום

2. ד”ר יוסף שעאבני

נ ג ד

המשיבים בע”א 9194/09 וברע”א 6527/10 והמערערים בע”א 9450/09:

1. ד.מ.

2. ג.מ.

3. ס.מ.

ערעורים על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 13.10.09 ובקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 21.7.10 בת.א. 7513/05 שניתנו על-ידי כבוד השופט י’ שפירא

תאריך הישיבה:

כ”ט בשבט התשע”א

פסק-דין

המשנה לנשיאה א’ ריבלין:

1. המערערת 1 נולדה להוריה, המערערים 2 ו-3 (כולם המשיבים בערעור שהוגש מטעם ד”ר שעבני ובית החולים) בבית החולים מוקאסד – לאחר שהופנתה לשם על-ידי בית-החולים אליו פנתה תחילה, בית החולים “הסהר האדום” שבירושלים – הוא המשיב מס’ 1.

המשיב 2, ד”ר שעבני, הוא הרופא אשר ביצע את בדיקות המעקב במהלך הריונה של המערערת 2. היה זה הריונה הראשון והוא אובחן כהריון רב עוברים – הריון של תאומים.

בשבוע ה-23 להריונה, אובחן אצל המערערת 2, פער בהתפתחותו של עובר אחד לעומת משנהו. בשבוע ה-32 להריונה, לאחר שהמערערת 2 ביקרה במרפאתו הפרטית של המשיב 2, הוא צייד אותה במכתב הפנייה אל המשיב 1 – בית החולים – ובו ציין כי עליה לפנות לבית-החולים כל אימת שתחוש בכאבים או בצירים וכן בכל

— סוף עמוד 2 —

מקרה בו תתעורר בעיה כלשהיא במהלך ההריון. הוא אף הנחה את המערערת להציג את מכתבו בבית החולים ולבקש כי הוא עצמו ייקרא לשם מיד עם בואה למקום.

ביום 24.5.96, בהיותה בשבוע ה-35 להריונה, חשה המערערת בכאבים והבחינה בירידת מי השפיר. היא פנתה לבית-החולים – המשיב 1 – כשהיא מלווה בבעלה – המערער 1 ובאימו.

2. בית המשפט המחוזי, שנתן אמון מלא בעדותם של המערערים 2 ו-3 ושל אימו של המערער 3, קבע כי הם הגיעו לבית החולים המשיב ושם סרבו לקבל את המערערת 2, אף שהציגה את מכתבו של המשיב 2. בדלפק הקבלה לא מצאו איש. בקומה השלישית פגשו באחות, עובדת בית החולים, ומסרו לה את מכתב ההפניה. אחד מרופאי בית החולים ראה את המכתב ואז נאמר לה כי בית החולים אינו מטפל בלידה של תאומים והיא הופנתה לבית החולים מוקאסד הסמוך. שהייתם של המערערים 2 ו-3 בבית החולים הסהר האדום, נמשכה, כך קבע בית המשפט, כ-35 דקות. גרסת המשיבים כי המערערים 2 ו-3 לא היו כלל בבית החולים במועד האמור וכי מכל מקום לא נתעכבו שם נדחתה על ידי בית המשפט כבלתי מהימנה. בית המשפט קבע כי המערערת 2 שולחה מבית החולים המשיב לפנות בוקר, בלא שקיבלה טיפול ובלא שנעשתה אבחנה באשר למצבה. לאחר מכן היא נתקבלה בביתה חולים מוקאסד כשהיא בתהליך לידה בעקבות צניחת חבל הטבור.

בעת קבלתה בביתה חולים מוקאסד, נבדקה המערערת 2, ונמצא כי אחד העוברים היה מצוי בתנוחת עכוז כשהוא סובל ממצוקה עוברית קשה ואילו ליבו של השני לא פעם. התאומה הראשונה חולצה בניתוח קיסרי במצב של תשניק קשה ביותר והיא סובלת מ-שיתוק מוחין ו-פיגור שכלי קשה. התאומה השנייה חולצה ללא רוח חיים.

3. בית המשפט המחוזי, לאחר שקבע את הממצאים העובדתיים ובחן את חוות-הדעת הרפואיות שהוצגו מטעם בעלי-הדין מצא כי המשיבים 1 ו-2 התרשלו בטיפולם במערערת 2 עובר ללידת התאומות.

המשיב 2, הרופא אשר טיפל במערערת 2 במהלך הריונה, נמנע מלקיים תרשומת מסודרת אודות בדיקות המעקב שביצע ולא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי קיים מעקב סביר. נהפוך הוא, בית המשפט מצא, גם לאור חוות-הדעת של

— סוף עמוד 3 —

המומחה הרפואי מטעם המשיבים, כי מעקב ההריון לא היה תקין, חלק מן הבדיקות לא נעשו, הופר הסטנדרט המקובל לגבי בדיקות אולטרה-סאונד וחלבון עוברי ולא נרשמו הנחיות למערערת 2 באשר להתנהגותה במהלך ההריון. המשיב 2, כך נקבע, התרשל גם בכך שאף שידע כי הוא עשוי להיעדר מן הארץ בתקופה הקריטית ללידה, נמנע מליידע רופא מחליף על מצבה של המערערת 2, ונמנע ממתן הנחיות לעובדי בית החולים המשיב 1 אליו הופנתה על-ידו.

4. אשר למשיב 1, בית החולים “הסהר האדום”, מצא בית המשפט המחוזי כי הוא התרשל בעצם סירובו לקבל את המערערת 2 למען תלד בו, ובשל מחדלו לבדוק אותה, חרף מצבה וחרף מכתב ההפניה שאחזה. בבית-החולים לא נמצאו רישומים באשר לשעת הגעתה של המערערת 2 למקום, ובאשר למה שהתרחש במהלך שהייתה שם. באלה, כך פסק בית המשפט, הוסב למערערים נזק ראייתי ובשל כך הועבר לכתפי המשיב 1 הנטל להוכיח כי לא התרשל וכי לא נתקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין התוצאה הקשה בה נסתיימה הלידה – וזאת בכל הנוגע להתייצבותם של המערערים 2 ו-3 ואימו של המערער 3 בבית החולים, זמן הגעתם ושעת עזיבתם – ככל שאלה נחוצים לצורך קביעת קיומו של קשר סיבתי בין ההשתהות הזו לבין הנזק שנגרם למערערת 1.

5. בית החולים אליו הגיעה המערערת 2 לראשונה היה אמור, כך נקבע בהסתמך על דברי המומחים, לבצע בה ניתוח קיסרי מיידי; אפילו לא היה בכוחו של בית החולים המשיב לטפל במערערת 2, היה אמור לגרום להעברתה המיידית לבית החולים אחר, להודיע לאותו מוסד כי המערערת 2 בדרכה אליהם ולקצר את זמן תחילת הטיפול בה, זמן שהיה קריטי בנסיבות העניין. במחדלם הפרו, כך נקבע, את הוראות משרד הבריאות.

6. בית המשפט המחוזי קבע כי נכותה של המערערת 1 נגרמה בשל האירועים החמורים שהתרחשו סביב הלידה וכי הנזק המוחי שנגרם לה הוא תוצאה של האירוע ההיפוקסי-איסכמי שהתרחש במהלך הלידה. עצם צניחת חבל הטבור לא גרמה לנזק, במקרה זה, כך נקבע, וטיפול ראוי ומיידי עם הגעת האם לבית החולים “הסהר האדום”, המשיב, היה יכול למנוע את הנזק למערערת 1. למסקנות אלה הגיע בית המשפט לאחר שבחן את עדויות המומחים כולם, את חוות-הדעת הרפואיות, את העדויות שבאו לפניו ואת הספרות המקצועית. עם זאת, מצא בית המשפט כי המערערת 2 תרמה באשמה,

— סוף עמוד 4 —

בשיעור 25%, לתוצאה המזיקה, בשל שנמנעה מביצוע מקצת מן הבדיקות אליהן הופנתה על-ידי המשיב 2 ובשל שלא הקדימה את בואה לבית החולים מיד עם תחילת הצירים.

7. בית המשפט המחוזי פסק כי מוטב לה למערערת 1 לשהות במוסד המתאים למגבלותיה – ולא בביתה – וזאת בשל מצבה הקשה והמיוחד. בשל מצבה גם נקבע כי תוחלת חייה תסתיים בגיל 60. כשקביעות אלה בידיו – פנה בית המשפט המחוזי להעריך את נזקי המערערים. הוא פסק לה פיצויים בגין נזק לא ממוני בסכום של מליון ש”ח. את הפסדי כושר ההשתכרות ב”שנים האבודות” בסכום של 691,000 ש”ח, ביסס בית המשפט על-פי השכר הממוצע במשק (כולל שכרם של עובדים זרים ועובדים מן השטחים), ועל ההנחה שתשהה במוסד סיעודי עליו תהא כלכלתה. בנוסף לכך, פסק למערערים 2 ו-3 פיצוי גלובאלי בסך 35,000 ש”ח בגין הפסדי שכר לעבר, הוצאות ניידות למערערת 1, לעבר ולעתיד, בסך 509,000 ש”ח והוצאות סיעוד בסך 3,000 ש”ח לחודש עד להעברתה למוסד ותשלומים בגין הוצאות אחרות.

מסכום הפיצויים נוכו 75% מתגמולי המוסד לביטוח לאומי.

8. המערערים – המערערת 1 והוריה, והמשיבים – הרופא המטפל ובית החולים “הסהר האדום” מערערים, כל אחת מקבוצות בעלי-דין אלה, מטעמם, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

המשיבים סבורים כי ראוי היה לדחות את התובענה שהוגשה נגדם בשל שלא הוכחה התרשלותם בטיפול הרפואי והן בשל אשמה התורם של המערערת 2, שהגיעה לכדי 100% – לטענתם. הם טוענים כנגד הקביעה כי נכותה של המערערת 1 נגרם בקשר ללידה וכי בית החולים “הסהר האדום” סירב לקבלה. גם מועדי ההגעה ומשך השהות של המערערת 2, כפי שנקבעו על-ידי בית-המשפט המחוזי – אינם נכונים לדעת המשיבים, ומכל מקום, כך הם סבורים, לא נתקיים קשר סיבתי בין מחדלי בית החולים לבין התוצאה. אשר למשיב 2, הם סבורים כי הוא ערך את הבדיקות הרפואיות הנדרשות למערערת 2 ואילו היא לא שעתה להוראותיו.

הפיצוי שנפסק למערערים, לדעת המשיבים, הוא על הצד הגבוה, חורג מן הנהוג ומתבסס על הערכה מוטעית של תוחלת החיים. לא היה, לדעתם, מקום לפסוק

— סוף עמוד 5 —

את הסכומים שנפסקו בגין הוצאות ניידות וסיעוד, וגם רכיב הפיצוי בגין הפסדי השתכרות של המערער 3 הוא גבוה, לדעתם.

9. המערערים מצידם סבורים כי סכומי הפיצוי שנפסקו להם נמוכים מן הראוי. לא היה מקום, לדעתם, לקבוע כי המערערת 1 תשהה במוסד כל חייה, לקבוע כי קוצרה תוחלת חייה ולהפחית מן הפיצוי בגין הפסדי ההשתכרות. גם הסכומים שנפסקו בגין הוצאות הניידות והסיעוד נמוכים, לטעמם, ואילו הסכומים שנוכו בגין תגמולי הביטוח הלאומי גבוהים, לשיטתם.

10. דין הערעורים להידחות.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי מתבסס, הן לעניין קביעת האחריות והן לעניין שומת הנזק, על הממצאים העובדתיים שבאו לפניו. בית המשפט נימק היטב את פסק דינו הסומך על הראיות שבאו במשפט. התשתית הראייתית שהונחה בפני בית המשפט כללה עדויות מטעם בעלי-הדין עצמם, עדויות כתובות של מומחים רפואיים ועדויות בעל-פה. בית המשפט התייחס בפסק דינו למהימנותם של העדים שהובאו לפני בית המשפט ומכוח התרשמותו קבע את העובדות ששימשו אותו בפסק הדין. כך לעניין קביעת האחריות וכך לעניין קביעת הנזק.

לא מצאנו כל עילה להתערב בפסיקתו של בית המשפט המחוזי. קביעותיו מעוגנות היטב בחומר הראיות שבא לפניו ומסקנותיו נכוחות, הן לעניין החבות והן לעניין האשם התורם. כך הדבר גם באשר לממצאיו ומסקנותיו, בכל הנוגע לשומת הפיצויים.

התוצאה היא שהערעורים נדחים.

אין צו להוצאות.

המשנה-לנשיאה

השופט א’ רובינשטיין:

אני מסכים.

— סוף עמוד 6 —

ש ו פ ט

השופט ח’ מלצר:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה-לנשיאה א’ ריבלין.

ניתן היום, ח’ בטבת התשע”ב (4.1.2012).

פיגור שכלי- הפסקת הריון- רשלנות רפואית?

 

(חי’) 1134/06 שהאב עודאי נ’ ד’ר עדי דוידזון (מחוזי; מנחם רניאל; 26.05.2010) – 52 עמ’

התובע 1 (להלן: התובע) יליד 12/95 סובל מלידתו, כנטען, מ-פיגור שכלי ו-קשיי קואורדינציה על רקע תסמונת גנטית. לטענת התובעים, הנתבעים התרשלו בכך שלא שלחו את אם התובע-התובעת 2 (להלן: התובעת), לסריקת מערכות, ובכך שללו מהורי התובע את האפשרות לגילוי ממצאים במוח העובר, וכן ממצאים מורפולוגיים חיצוניים, המצביעים על סבירות גבוהה לכך שהעובר עלול ללקות ב-פיגור שכלי. בשל כך, טוענים התובעים, נשללה מהורי התובע הזכות לבקש את הפסקת ההריון, וקמה לתובע הזכות לתבוע בגין ‘הולדה בעוולה’.

בימ’ש המחוזי דחה את התביעה ופסק כי אין חולק כי קיימת חובת זהירות בין התובעים לנתבעים בענייננו. השאלה היא האם נעשתה טעות והאם הטעות מהווה רשלנות אשר גרמה לנזק. אשר לטענת התובעים כי הנתבעים התרשלו הן באי הפניית התובעת לסקירת מערכות והן באי גילוי הטעות וכך נמנעה האפשרות לתיקון הטעות, נמצא כי התובעת נשלחה בשבוע 22 להריון לאולטרא סאונד הכולל סקירת מערכות כללית, שלא בוצעה. אשר לשאלה האם היה צורך לשלוח את התובעת לסקירת מערכות מוכוונת, לאור קרבת המשפחה בין הורי התובע, נמצא כי היה על הנתבע 1 לשלוח את התובעת לייעוץ גנטי שלאחריו אפשר שהייתה נשלחת התובעת לסקירת מערכות מוכוונת. נתבע 1 לא שלח את התובעת בשבוע 22, לייעוץ גנטי, ובכך התרשל. ואולם, התרשלות זו לא גרמה לנזק, ולכן אינה רשלנות; אי גילוי הטעות בשבוע ה-27 להריון מהווה התרשלות מצד הנתבעים, בהיותה הפרת חובה שהוטלה עליהם כבעלי מקצוע סבירים. האם התרשלות זו גרמה לנזק של התובע? על רופא להפנות את מטופליו לכל הבדיקות הנדרשות לפי הפרקטיקה המקובלת לצורך אבחון מצבם ואף ליידעם על בדיקות אפשריות במסגרת הרפואה הפרטית. לפי הלכות אלה, נתבע 1 נהג כראוי בהפנותו את היולדת לסקירת מערכות בשבוע ה-22 אולם מששבה ללא התשובה, היה עליו להפנותה בשנית, תוך שהוא מיידע את התובעת בדבר הבעיות העשויות להיות בבדיקה המאוחרת. אי ניהול מעקב תקין ושליחה חוזרת לבדיקות שלא נעשו נחשבת התרשלות לפי נוהלי נתבעת 2. לפיכך, נתבע 1 התרשל כשלא שלח את התובעת לבדיקת סקירת אברים בשבוע 27 להריון.

באשר לקשר סיבתי, התובעים נכשלו בהוכחה שאילו נעשתה סקירה בשבוע 22, הייתה מאובחנת פורנצפליה שאובחנה בתובע לאחר הלידה. לכן, בהעדר קשר סיבתי, אין רשלנות במעשי הנתבעים בשבוע 22. לעומת זאת ניתן היה לגלות את הפורנצפליה בשבוע ה-27 להריון, לו הייתה מתבצעת בדיקת סקירת מערכות במועד זה. אשר לשאלה מהו הנזק שנגרם מאי ביצוע סקירת אברים בשבוע 27, דן בימ’ש בשאלה האם לו היו הנתבעים מגלים את הטעות, כך שהתובעת לא ערכה בדיקת סקירת מערכות ומפנים אותה שנית לעשותה, ולו הייתה נצפית פורנצפליה, אף בשליש השלישי להריון, הייתה התובעת מבקשת הפסקת הריון וזכאית לכך. בעניין זה הוכח כי ההורים היו מבקשים להפסיק את ההריון גם בשבוע 27, אך לא הוכח כי ועדה להפסקת הריון הייתה מאשרת הפסקת הריון בטרימסטר השלישי. לכן, דין התביעה להידחות, מאחר שלא הוכח שאם הייתה מאובחנת פורנצפליה בשבוע 27, היה ההריון מופסק בשלב זה.

אשר לשאלה האם הייתה הולדה בעוולה, אין לומר כי במצבו של התובע טוב מותו מחייו והוא אינו נופל בגדר המקרים חריגים בהם הכירו בתי המשפט בעילת הולדה בעוולה, לפיכך נדחתה התביעה בעילה זו. אף על פי כן, עמד בימ’ש על היקף הפיצוי בעילה זו וקבע כי לו הייתה קמה לתובע עילה זו היה זכאי הוא לפיצויים בגין עזרת צד ג’, שכר טרחת אפוטרופוס לניהול ענייניו, נזק לא ממוני בגין כאב וסבל לתובע 1 בלבד, (להבדיל מלהוריו), ולתשלום בגין הפסדי שכר, בניכויים שונים.

 

 

פיגור בהתפתחות העובר בהריון- רשלנות רפואית?

 

עא 143/08 בני חי קרצמן נ’ שירותי בריאות כללית (עליון; מ’ נאור, י’ עמית, א’ ריבלין; 26.05.2010)

המערער נולד עם מומים מאד קשים לאחר שבמהלך ההריון של אמו נתגלה פיגור ממשי בהתפתחות העובר וההורים נדרשו להחליט אם לא לעשות דבר, אזי העובר לא היה בא לעולם, או לנתח, אזי היה סיכוי למומים.

לטענתם של ההורים, באותה עת עולים חדשים ואחות האב שימשה כמתורגמנית, הוסבר להם כי יש 50% סיכוי לילד בריא; לטענת המשיבה הוסבר להם כי יש 50% סיכוי שהעובר ישרוד, ואם ישרוד – יש 50% סיכוי שיהיה בריא. בימ’ש קמא קבע כי לא היה קשר סיבתי בין הנתונים שנמסרו להורים לבין החלטתם.

ביהמ’ש דחה את הערעור וקבע:

ישנם שלושה סוגים של תביעות בגין הולדה בעוולה: רשלנות בטיפול הרפואי עצמו; התרשלות בשל היעדר הסכמה מדעת; פגיעה באוטונומיה.

המקרה הנדון הוא מהסוג השני. מצבו הקשה של המערער הוא כפועל יוצא מהפיגור בגדילה התוך רחמית והפגות כשלעצמה ולמשיבה לא מיוחסת רשלנות בגין הטיפול שניתן או שלא ניתן למערער או לאמו בבית החולים. הרשלנות המיוחסת למשיבה היא בהפרת חובת הגילוי של הרופאים כלפי הורי המערער, הפרה שהניעה את ההורים, לטענתם, לקבל החלטה לא מושכלת ליילד את המערער בניתוח קיסרי ולהולדתו בעוולה עקב כך.

הבסיס לתביעה הוא רשלנות רפואית כלפי ההורים בגין אי מסירת מידע רפואי נדרש כדי להחליט אם להסכים לטיפול המוצע (דוקטרינת ההסכמה מדעת המעוגנת כיום ב-חוק זכויות החולה), וקיומו של קשר סיבתי בין אותה התרשלות לבין התוצאה של הולדת הוולד במצבו הקשה. בבסיס התביעה עומדת הטענה כי אילו ההורים היו מקבלים את מלוא המידע, אזי היו מסכימים לפעול למניעת הבאת יילוד הסובל מנכות קשה.

מבחינה ראייתית, האבא לא הצהיר או העיד כי אילו היו הרופאים מוסרים את המידע הנכון לו ולאשתו, הם היו מחליטים בצורה שונה והיו משאירים את העובר ברחם לגורלו. אין מדובר בהשמטה גרידא, מאחר שהדבר לא מובן מאליו, והטענה אינה סבירה. יתרה מכך, יש לזקוף את אי העדת אחותו של האב, שהייתה ‘המתורגמנית’ בין ההורים לרופאי המשיבה ומילאה חלק מרכזי במגעים, לחובת המערער. כידוע, הימנעות מלהביא ראיה שיכולה הייתה לתמוך בטענתו של בעל דין, מקימה חזקה שבעובדה שהיה באותה ראיה לפעול לחובת הנמנע.

 

לגופו של עניין, על הרופא החובה למסור למטופל את המידע שאדם סביר היה נדרש לו כדי לגבש החלטה אם להסכים לטיפול המוצע. השאלה מה הסיכון שלמרות הניתוח הקיסרי העובר לא ישרוד, לא הייתה השאלה הקרדינלית מבחינת ההורים, שהרי ללא ניתוח קיסרי לא היה ספק שהעובר ימות ברחם. הנתון שהיה חשוב מבחינת ההורים הוא מה הסיכוי לילד בריא. אין לומר כי ההורים הוטעו בכך שנמסר להם נתון שגוי לפיו יש 50% סיכון שהילד ייוולד בעל מום במקום 75% סיכון שייוולד בעל מום, שכן בהולדה בעוולה המוות אינו מהווה ‘נזק’. הנתון החשוב מבחינת ההורים היה שיעור הסיכוי של הילד החי להיוולד בריא או בעל מום, והנתון של 50% שנמסר להורים היה נכון. מכאן שהרופאים לא הפרו את חובת הגילוי. סיכומו של דבר, שאין קשר סיבתי בין ההחלטה שקיבלו ההורים לבין ההסבר שניתן להם.