סיסטיק פיברוזיס – CF – רשלנות רפואית בהריון

בתי המשפט
בית המשפט המחוזי בירושלים
ת”א 1129/98
בפני:
כב’ השופטת רות אור
תאריך:
29/7/2001
1. ע.ד.
2. א.ד.
3. ש.ד. (קטין)
בעניין:
התובעים נ ג ד
1. קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בישראל
2. מדינת ישראל – משרד הבריאות
3. עיריית חיפה
הנתבעים פסק- דין 1. כתב התביעה
א. ע.ד. (להלן – ע.ד) וא.ד (להלן – א.ד) שניהם ביחד – להלן – ההורים), הם הוריו של ש.ד (להלן – ש.ד) שנולד ביום 25.1.96 כשהוא חולה במחלת Cystic Fibrosis (להלן – C.F. או המחלה).
ב. ע.ד וא.ד הם נשאים הטרוזיגוטיים של מוטציה גנטית, 508F שהיא אחת המוטציות הגורמות למחלת C.F. (להלן – המוטציה, או 508F).
ג. לע.ד וא.ד בת שנולדה ביום 31.10.94 הסובלת אף היא מ- C.F..
ד. מחלת ה- C.F היא מחלה תורשתית קשה המקצרת את חיי החולים בה.
ה.
ו. — סוף עמוד 1 —
ז. הסיכוי שילד להורים נשאי מוטציה ילקה במחלה – הוא 25%; הסיכוי שילד כזה ייוולד בריא – הוא 25%; והסיכוי שילד כזה יהיה נשא של המחלה, מבלי להיות חולה בה – הוא 50%.
ח. מאחר שלע.ד וא.ד התברר ששניהם נושאים את המוטציה ואף נולדה להם בת חולה במחלה – ביקשו להימנע מלהוליד ילד נוסף חולה במחלה חשוכת מרפא זו, ולצורך כך בוצעה בא.ד בדיקה של סיסי שילייה ביום 3.7.95.
הבדיקה בוצעה בבית החולים “העמק” של משיבה 1 (להלן – קופת חולים), ונשלחה למרכז הרפואי “בני ציון” השייך למדינת ישראל ועיריית חיפה (להלן – בני ציון) לבדיקה מולקולארית לגילוי המוטציה הגורמת למחלת C.F, אותה נושאים הוריו.
ט. ביום 18.7.95 הודיע בני ציון כי “העובר נמצא לא נושא את המוטציה 508F אותה נושאים הוריו”. (נספח ב’ לתביעה).
י. להורים הוסבר כי התשובה שהתקבלה בבדיקה שוללת את האפשרות שהעובר יחלה ב- C.F ועל כן המשיכה א.ד בהריון עד הולדת ש.ד.
יא. לאחר לידת ש.ד הוא אובחן כסובל מחסימת מעיין מולד – MECONIUM ILEUS. תיסמונת אופיינית לחולי C.F.
יב. בבדיקה גנטית חוזרת בבני ציון נקבע כי ש.ד הוא הומוזיגוט למוטציה, והוא חולה ב- C.F, בניגוד לתוצאות שהתקבלו מהבדיקה שנעשתה בתחילת ההיריון.
יג. ההורים טוענים כי מנוי וגמור היה עמם לא להוליד ילד חולה ב- C.F,ומטעם זה בלבד נעשתה בדיקת סיסי השילייה, ועקב התרשלות הנתבעים או מי מהם – נולד ש.ד.
אילו ידעו ההורים בתחילת ההיריון כי עוברם הומוזיגוט למוטציה – היו מפסיקים את ההיריון, מה גם שהם זוג צעיר שיש להם סיכויים להביא לעולם ילדים בריאים או ילדים שהם נשאים בלבד שלה מוטציה, מבלי שיחלו בה בעצמם.
יד. נוכח מחלת העובר הייתה קיימת להם עילה להפסקת הריון גם על פי סעיף 316 לחוק העונשין, התשל”ז-1977.
טו.
טז. — סוף עמוד 2 —
יז. ההורים וש.ד תובעים מהנתבעים את נזקיהם עקב הולדתו של ש.ד כחולה ב- C.F, שכן טוב לש.ד אילמלא נולד משנולד.
יח. לאחר שהתברר כי ש.ד חולה ב- C.F, פנה ע.ד לבני ציון ונאמר לו כי המבחנות הוחלפו, ותוצאות הבדיקה שנעשתה בתחילת ההיריון היו תוצאות בדיקה של מישהו אחר, ואפשר שבאותו אחר בוצעה הפלה משום שקיבל תוצאה של הומוזיגוט למחלה, למרות שהוא בריא.
יט. התובעים טוענים בכתב התביעה כי הנתבעים ביחד ולחוד, התרשלו בביצוע הבדיקה; ולחלופין – שהתובעים אינם יכולים לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לקבלת תוצאה שגויה של הבדיקה שנעשתה בתחילת ההיריון;
כ. התובעים מבקשים להעביר את נטל ההוכחה אל הנתבעים, ובמיוחד מצביעים על העובדה כי לא נשמרו מסמכים כיאות, דבר שגרם נזק ראייתי לתובעים.
כא. לתביעה צורפו חוות דעת של מומחים בתחומים הבאים:
רפואת ילדים ומחלות ריאה של ילדים – ד”ר אריה אוגרטן – (נספח ד’ לתביעה), וד”ר איתן כרם – (נספח ה’ לתביעה), ושל ראש היחידה לשירות סוציאלי באיגוד C.F בישראל – מוסמכת בעבודה סוציאלית – רבקה מיכלין (נספח ו’ לתביעה).
כב. התובעים פרטו בכתב תביעתם את צרכיו של ש.ד והנזקים שנגרמו לתובעים עקב הולדתו של ש.ד כשהוא חולה ב- C.F.
2. כתב ההגנה של קופת חולים
א. קופת חולים ציינה בהגנתה כי למרות הייעוץ הגנטי שההורים קיבלו מבני ציון בהריונה של א.ד עם הבת חולת ה- C.F – הם בחרו אז שלא להפסיק את ההיריון.
ב. קופת חולים מאשרת כי מחלת ה- C.F כרוכה בקיצור תוחלת חיים משמעותית של הלוקה בה.
ג. ש.ד לא יכול היה להיוולד אלא כחולה C.F, ועל כן הטענה שטוב היה לו שלא היה נולד משנולד – אינה יכולה להיות טענה חלופית, ועליה להיות טענה ראשית.
ד.
ה. — סוף עמוד 3 —
ו. קופת חולים מציינת כי בדיקת סיסי השילייה שנעשתה בבני ציון בעת הריונה של א.ד – שללה באופן נחרץ אפשרות שש.ד יחלה ב- C.F לאחר לידת ש.ד נערכה לו בדיקת דם בבני ציון שהראתה כי הוא חולה ב- C.F, ואבחנה זו אושרה בבדיקה חוזרת שביצע בני ציון ברזרבה של סיסי השילייה שנלקחו מא.ד.
ז. קופת חולים טוענת כי היא אחראית אך ורק למעשי עובדיה אך אינה אחראית למעשיהם של עובדי בני ציון.
ח. דיקור סיסי השילייה של א.ד בהריונה עם ש.ד לצורך בדיקת – C.F נעשתה בבית חולים העמק ביום 3.7.95 – לאחר בדיקת על- קול (אולטרא סאונד) שהדגימה שק הריון אחד ועובר אחד.
ט. בהעדר מעבדה לגנטיקה מולקולארית בבית חולים “העמק” – נהג בית חולים זה לשלוח את החמרים שדגם, לרבות סיסי שילייה שדגם – לבדיקות מולקולאריות למעבדה של בית החוילם הדסה עין כרם בירושלים.
ההורים, או מי מהם, ביקש כי בדיקת סיסי השילייה שנדגמו מא.ד – תשלח לבני ציון משום שמשפחתם מוכרת שם וגם מחלת בתם הראשונה אובחנה שם, ועל כן נשלחה הדגימה שנלקחה מא.ד לבני ציון ביום 3.7.95 (נספח א’ לתביעה).
י. קופת חולים טוענת כי מקור התשובה השגויה של בני ציון מיום 18.7.95 (נספח ב’ לתביעה) – בהחלפת מבחנות, או בכל סיבה אחרת התלויה בבני ציון, ואין לתלות בקופת חולים אשמה כלשהי, משום שאשמת בני ציון מנתקת כל קשר סיבתי בין פעולות בית חולים “העמק” לבין הנזקים הנטענים ע”י התובעים.
יא. המעבדה המולקולארית של בני ציון היא מעבדה מנוסה ובעלת מוניטין מקצועי רב, ולקופת חולים הייתה הצדקה מלאה לסמוך על הבדיקה שנעשתה בבני ציון ועל תשובות אותה מעבדה. מאחר שתשובת המעבדה בבני ציון הייתה חד- משמעית – היא לא הצריכה כל בירור נוסף מטעם קופת חולים.
יב. היחסים בין קופת חולים לבני ציון היו יחסי קבלנות עצמאית, ואין לקופת חולים כל אחריות שילוחית למעשי בני ציון.
יג.
יד. — סוף עמוד 4 —
טו. פרט לאמור – מכחישה קופת חולים את כל הנטען בתביעה, ובמיוחד טוענת להפרזה בנזקים הנטעים, וכן טוענת כי יש לנכות את כל הכספים וטובות ההנאה שהתובעים קיבלו או יקבלו מכל גורם, לרבות המל”ל.
טז. עם הגשת כתב ההגנה הגישה קופת חולים הודעת צד ג’ נגד מדינת ישראל ומעיריית חיפה.
יז. קופת חולים ביקשה למחוק את התביעה נגדה על הסף מחמת העדר עילה.
3. כתב ההגנה של מדינת ישראל ועיריית חיפה
א. מדינת ישראל ועיריית חיפה – הבעלים של המרכז הרפואי בני ציון (להלן יכונו – בני ציון) ביקשו למחוק את התביעה על הסף בהעדר עילה, משום שמחלת ה- C.F. אינה מסוג המחלות המקימות עילת תביעה בגין הולדה בעוולה.
ב. בני ציון אינו מכחיש כי קיבל מקופת חולים מבחנה ובה סיסי שילייה של א.ד לצורך עריכת בדיקה מולקולארית.
ג. גם במהלך הריונה של א.ד עם הבת הבכורה ערך בני ציון בדיקה לאיתור המוטציה הגנטית למחלת ה- C.F., אך ההורים בחרו להוליד את הילדה למרות שידעו כי תיוולד חולה במחלה.
ד. גם אם יוכרע כי קיימת לש.ד עילת תביעה בגין הולדה בעוולה וכי על בני ציון לפצותו בגין עוולה זו, הרי שהפיצוי צריך להיות רק כדי הטבת נזקו לשיפור חייו במומו, ואין הוא זכאי לפיצוי מלא בהשוואה לילד בריא – שכן ממילא לא יכולה היה להיוולד בריא.
ה. בני ציון טוען כי בבדיקות מקצועיות ויסודיות שנערכו לסיסי השילייה שהגיעו מקופת חולים – נמצאת כי אין נשאות למוטציה.
ו. בני ציון טוען כי החומר שהגיע במבחנה מקופת חולים – היה מזוהם ב- DNA חיצוני אחר שבני ציון לא ידע עליו ולא יכול היה לדעת עליו, ועל כן לא שיקפו תוצאות הבדיקה את מצב העובר.
ז. קיימת הסתברות סטטיסטית של טעויות בבדיקה זו, שאינן נובעות מרשלנות או טעות של מבצעי הבדיקה.
— סוף עמוד 5 —
ח. לא הייתה החלפה של מבחנות בבני ציון. בשבוע בו נערכה הבדיקה – הייתה זו הבדיקה היחידה של סיסי שילייה לאבחון טרום- לידתי של C.F., ועל כן ברור כי לא נמסרה לזוג אחר תוצאה שגויה שהצריכה הפסקת הריון. נערכו בדיקות חוזרות לכל הבדיקות שנערכו באותה תקופה, וכולן נמצאו תואמות את התוצאות הראשונות, למעט זו של ש.ד.
ט. לאחר שאובחן כי ש.ד חולה ב- C.F., בסמוך לאחר לידתו ובטרם נערכה הבדיקה הנוספת ובירור כל הליך הבדיקה – שוחחו עובדי בני ציון עם התובעים לראשונה בהריון זה, ומסרו להם אופציות אפשריות, ולו הרחוקות ביותר – להסברת אי- ההתאמה שנתגלתה בין בדיקת סיסי השילייה לבין בדיקת דמו של ש.ד בה אובחנה מחלתו.
י. בני ציון הכחיש את שאר האמור בתביעה ואף דרש מתן פרטים נוספים בשורה של נושאים.
יא. בנוסף לכך שלח בני ציון הודעת צד ג’ לקופת חולים, בה טען כי בני ציון אינו יודע מה מהותה דגימה שהגיעה אליו מקופת חולים, כיצד נערכה הדגימה, האם הייתה מזוהמת ב- DNA או בזיהום חיצוני, וכיצד הגיעה לבני ציון.
4. עובדות ידועות
א. אין מחלוקת כי העובדה שהן ע.ד והן א.ד הם נשאים של המוטציה – 508F הייתה ידועה לנתבעים בעת ביצוע בדיקת סיסי השילייה, וכן היה ידוע להם כי לע.ד ולא.ד כבר נולדה בת בכורה כשהיא חולה במחלת ה- C.F..
ב. כמו כן אין מחלוקת כי הסיכויים הסטטיסטיים מצביעים על סיכוי של 25% להולדת ילד חולה ב- C.F., ב- 25% סיכוי להולדת ילד בריא, ו- 50% סיכוי להולדת ילד שאינו חולה אך הוא נשא למחלת C.F..
ג. היה צריך להיות ברור לנתבעים כי בדיקת סיסי השילייה שנלקחו מא.ד – מטרתם לוודא אם העובר בריא, חולה, או נשא של המוטציה; כאשר בדיקה כזו, בשלב זה של ההריון, שיש בה משום סיכון מסוים להמשך ההריון – לא נעשית אלא כדי לאפשר להורים להחליט על הפלה של העובר אם יתברר כי הוא הומוזיגוט למוציה 508F ועל כן יוולד חולה – C.F. אם יוולד.
ד.
ה. — סוף עמוד 6 —
ו. (1) העובדה שבהריון הראשון של אח’אלס, החליטו ע.ד וא.ד להמשיך בהריון גם לאחר שהוברר להם שהעובר הומוזיגוט למוטציה – לא הייתה אמורה לשכנע את הנתבעים כי גם בהריון השני ימשיכו ההורים בהריון אם יתברר כי העובר הומזיגוט למוטציה.
(2) בהריון הראשון נודע להורים כי העובר חולה – רק בשלב מתקדם בהריון, ובאותו שלב כבר היה חשש לא.ד מפני ביצוע “הפלה” שהיא בעצם לידה מוקדמת.
(3) בהריון הראשון של א.ד אמנם הוסברה להורים מהות מחלת ה- C.F. אך אין דומה שמיעה לראייה. באותה עת עדיין לא היה להורים הניסיון לגדל ילד חולה ב- C.F. כפי שהיה להם בעת ההריון השני עם ש.ד.
(4) הנתבעים היו אמורים, איפוא, להבין ולהסיק כי משבקשה אח’אלס ליטול ממנה סיסי שילייה בשליש הראשון של ההריון, ואפילו לא להמתין לנטילת מי שפיר (פרוצדורה פחות מסוכנת להריון מנטילת סיסי שילייה) בשליש השני של ההריון – כוונת ההורים הייתה לגרום להפלת העובר אם יתברר כי הוא הומוזיגוט למוטציה 508F.
(5) אפשרות ההפלה הוסברה להורים, ומן המפורסמות הוא כי וועדות להפסקת הריון מאשרות הפלה חוקית להומוזיגוט למוטציה זו.
(6) אני מאמינה, איפוא, לע.ד כי אכן כוונת ההורים בעצם בדיקת סיסי השילייה הייתה לוודא אם העובר הומוזיגוט למוטציה 508F, ואם כן – לבצע הפלה בשלב מוקדם של ההריון, כדי למנוע ממנו את החיים הקשים של חולה C.F. כפי שהם מכירים מבתם הבכורה, ולמנוע מן ההורים את העול הקשה שבטיפול בילד חולה – C.F. שתוחלת חייו קצרה ממילא. עול ההוכחה ז. (1) במקרה כגון זה חלה הכלל “הדבר מעיד על עצמו”, לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), שכן ברור כי לש.ד ולהורים לא הייתה ידיעה או היכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו לטעות באבחון המוטציה אצל ש.ד שבהיותו עובר, והנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו, ונראה כי אירוע הטעות באבחון מתיישבת יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה, מאשר עם המסקנה
ח. — סוף עמוד 7 —
ט. שהוא נקט זהירות סבירה – ועל הנתבע הראייה שלא הייתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק – התרשלות שיחוב עליה.
(2) ההורים עשו כל אשר לאל ידם כדי למנוע לידה של ילד חולה ב- C.F..
(3) משנולד להורים ילד חולה ב- C.F. – לאחר שהבדיקה המולקולארית התפרשה שהעובר אינו נושא את המוטציה 508F עובר עול ההוכחה אל הנתבעים, שכן אין בידי ההורים או בידי ש.ד להוכיח מי אשם בטעות שבאבחון, כיצד קרתה הטעות, והיכן קרתה.
5. השאלה שבפני היא, איפוא, אם האחריות לטעות באבחון חלה על בית חולים “העמק” – שביצע את נטילת סיסי השילייה מא.ד, ניקה אותם, והעבירם לבני ציון לבדיקה גנטית מולקולארית; ו על בני ציון – שבמעבדה המולקולארית שלו הופק ה- DNA מן הדגימה שהועברה לו מבית חולים “העמק”, ושם נעשתה הבדיקה הגנטית מולקולארית כדי לודא אם העובר של א.ד וע.ד – חולה ב- C.F. בריא לגמרי, או נשא של המוטציה – 508F מבלי ללקוחת בעצמו במחלה; או שזהו מקרה שאף אחד איננו אשם בו.
6. העקרונות על פיהם תיקבע האחריות – הם לפי מידת ההוכחה הנדרשת בתביעה אזרחית.
7. טענות קופת חולים
א. קופת חולים טוענת כי העבירה לבני ציון את סיסי השילייה שנלקחו מא.ד – ולא קיבלה כל תלונה מבני ציון על החומר שהועבר לבדיקה עד להגשת תביעה זו:
לא נטען בפני בית חולים “העמק” כי החומר שהועבר לבדיקה היה מועט מדי מכדי לאפשר ביצוע הבדיקה, או כי היה מזוהם בזיהום אימהי או בכל זיהום אחר; או טרוניה אחרת כלשהי; וכן לא נדרש בית חולים “העמק” להמציא לבני ציון את הרזרבה של סיסי השילייה שנלקחו מא.ד – ואשר דבר קיומם בבית חולים “העמק” נמסר לבינ ציון במכתב הלוואי שצורף לדגימה שנשלחה לבני ציון.
ב. קופת חולים אף טוענת כי היא נוהגת לשלוח סיסי שילייה לבדיקה בבית חולים הדסה בירושלים, ורק בשל בקשת ההורים – העבירה את סיסי השילייה לבניציון, משום שבהריון
ג. — סוף עמוד 8 —
ד. הקודם של א.ד – היא קיבלה ייעוץ גנטי מבני ציון ושם מכירים את ההיסטוריה הרפואית של משפחת התובעים.
ה. קופת חולים טוענת כי המעבדה של בני ציון ידועה ומוכרת, ולא הייתה לה כל סיבה להאמין שהבדיקה לא תבוצע כיאות.
ו. אין ספק כי המבחנה שנשלחה מבית חולים “העמק” לבני ציון – הכילה סיסי שילייה של ש.ד ואין מדובר בהחלפת מבחנות בבית חולים “העמק”; שכן המעבדה בבני ציון חילקה את החומר שקיבלה מבית חולים “העמק” לשניים, ואין מחלוקת כי בבדיקת המבחנה הרזרבית בבני ציון – אחרי שש.ד נולד – התבררה בדיעבד התוצאה הפתולוגית שהעובר ש.ד אכן הומוזיגוט למוטציה 508F.
ז. בנסיבות אלו, המעשים והמחדלים של בני ציון מנתקים את הקשר של קופת חולים/בית חולים “העמק” – מן התוצאה השגויה שנמסרה על ידי בני ציון לבית חולים “העמק” ולהורים.
8. טענות בני ציון
א. בניציון טוען כי אפשר שהמבחנה עם סיסי השילייה של ש.ד שנשלחה אליהם על ידי בית חולים “העמק” – הייתה מזוהמת בזיהומם אימהי או בזיהום אחר כלשהו, שבא לידי ביטוי בבדיקות מיום 3.7.95; ולא בא לידי ביטוי בבדיקות מיום 10.7.95.
ב. כן הציע בני ציון מספר אפשרויות נוספות כמקור לטעות באבחנה, והם:
(1) מבחנה לא סטרילית על ידי היצרן;
(2) “תאום נעלם”;
(3) מוזאיקה או פאסדו- מוזאיקה;
(4) אמפליפיקציה דיפרנציאלית;
(5) זיהום אימהי או אחר.
— סוף עמוד 9 —
ג. בני ציון והמומחה מטעמם – שללו לגמרי אפשרות של החלפת מבחנות בבני ציון.
9. נספח לפסק הדין – מאחר שבתביעה זו הוגשו הרבה חוות דעת של מומחים, ותצהירים ועדויות של עדים רבים, ריכזתי את חוות הדעת השונות, התצהירים והעדויות של העדים – בנספח המצורף לפסק דין זה ומהווה חלק בלתי נפרד ממנו.
10. דיון לעניין אחריות קופת חולים.
א. אומר כבר בשלב זה כי טענות קופת חולים נראות לי מטענות בני ציון, וזאת מהנימוקים ל קופת חולים כפי שפרטתי לעיל בסעיף 7, ובמיוחד בסעיפים קטנים א’, ד’ ו- ה’.
ב. סיסי השילייה שנשלחו על ידי בית חולים “העמק” לבני ציון – חולקו לשניים על ידי המעבדה בבני ציון.
בדיקת המבחנה הרזרבית שנשמרה בבני ציון לאחר שש.ד נולד, הוכיחה בדיעבד שהעובר ש.ד היה הומוזיגוט למוטציה 508F. עובדה זו מוכיחה כ- 1000 עדים שלא הייתה החלפת מבחנות בבית חולים “העמק”.
ג. (1) העובדה שבני ציון לא בא בשום טרוניה לבית חולים “העמק” לגבי סיסי השילייה שנשלחו אליו עד להגשת תביעה זו – מוכיחה שלא היו לבני ציון כל טענות לחומר שנשלח אליו מבית חולים “העמק”; והניסיון של בני ציון לטעון כאילו החומר שנשלח אליו על ידי בית חולים “העמק” – היה מזוהם, הוא ניסיון מאוחר להתנער מאחריות.
(2) אילו החומר שנשלח מבית חולים “העמק” באמת היה מזוהם – היה על בני ציון לגלות זאת טרם עריכת הבדיקה המולקולארית.
(3) לא היה לבני ציון כל קושי לוודא ניקיון החומר, שכן עובדת המעבדה של בני ציון – ילנה שחק – לקחה את החומר שקיבלה מבית חולים “העמק” – למעבדה הציטוגנית בבני ציון לוודא ניקיון החומר קודם לבדיקתה המולקולארית, ועובדות המעבדה הציטוגנית הסתפקו בהתבוננות בחומר בעיניים – התבוננות שאינה יכולה לגלות כל זיהום אפשרי – ונמנעו מהתבוננות בחומר תחת מיקרוסקופ, התבוננות שהייהת
(4) — סוף עמוד 10 —
(5) מבטיחה כי החומר נקי מכל זיהום ביולוגי או אחר, שיש בהם כדי לעוות את התוצאה המתקבלת מהבדיקה המולקולארית.
(6) אי לזאת, אפילו היה זיהום אימהי או זיהום ביולוגי אחר בחומר שנשלח על ידי בית חולים “העמק” לבני ציון – חלה על בני ציון האחריות שבאי- גילוי הזיהום; מה גם שזיהום כזה לא הוכח בפועל, ואין הוא אלא טענה בעלמא, וטענה מאוחרת – של בני ציון.
11. אני קובעת, איפוא, כי לא הוכח שקופת חולים/בית חולים “העמק” אחראים לטעות באבחון שקבעה ד”ר ציפורה פליק מבני ציון – כי העובר ש.ד אינו נושא את המוטציה 508F שנושאים הוריו, בעוד שבפועל הוא אכן הומוזיגוט למוטציה זו וחולה ב- C.F..
12. דיון לעניין אחריות בני ציון
נותר לי לבחון אם בני ציון הוכיח לבית המשפט כי הטעות באבחון במעבדה שלו נבעה מסיבה שלא הייתה לו שליטה עליה. מאחר שעול ההוכחה והשכנוע אבר לבני ציון, עליו לשכנע את בית המשפט בשיעור הסתברות העולה על 50%, כמקובל במשפט אזרחי.
13. א. בדיקת סיסי השילייה של ש.ד הופקדה בידי הלבורנטית ילנה שחק, שאמנם יש לה ניסיון ממושך בעבודת מעבדה מולקולארית – אך מעולם לא הפיקה DNA מסיסי שילייה קודם לבדיקה זו, והיא ביצעה הפקה ראשונה של DNA מסיסי שילייה ובדיקת המוטציה 508F מה- DNA מבלי שהממונה עליה, ד”ר ציפורה פליק – עמדה לידה והדריכה אותה בהפקה ובבדיקה; וזאת למרות ששתיהן היו עירות לכך שסיסי שילייה הן חומר יקר, כמותם מועטה, שני הורי העובר הנבדק נשאים של המוטציה 508F, וכבר נולדה להם ילדה חולת C.F..
ב. (1) ילנה שחק החליטה על דעת עצמה, ובלי לספר על כך לממונה עליה ד”ר פליק – לחלק את סיסי השילייה שקיבלה מבית חולים “העמק” – לשניים, הניחה חלק מן החומר במבחנה רזרבית ובדקה רק חלק מן החומר שקיבלה. בסך הכל התקבלה מבית חולים “העמק” כמות של 0.1 cc או 0.5 cc.
(2) שחק הסבירה כי נהוג אצלם לחלק חומר לשניים ולשמור חלק אחד כרזרבה לצורך תרבית, או אם אין בשום מקום אחר חומר רזרבי, או אם יש עודף של חומר. שלושת אלה לא חלו במקרה הנדון: בני ציון לא היה אמור לגדל תרבית; בני ציון ידע כי יש
(3) — סוף עמוד 11 —
(4) חומר רזרבי בבית חולים “העמק”; וסיסי שילייה בהגדרה – הם חומר מועט, וגם כאן התקבל חומר מועט לבדיקה.
(5) מאחר שסיסי שילייה מלכתחילה כוללים מעט חומר ממנו ניתן להפיק DNA ואם אין מספיק חומר – אפשר שלא יופק DNA כלל – לא היה מקום לחלק את החומר לשניים.
(6) חומרא מיוחדת יש לעובדה ששחק לא סיפרה לד”ר פליק כי היא מתכוונת לחלק את החומר המועט לשניים, שהרי אפשר, ואף סביר כי ד”ר פליק הייתה אוסרת עליה לעשות כן כדי להבטיח הפקת DNA מן החומר שהגיע לבני ציון. חומרא אוד יותר גדולה היא בכך שד”ר פליק כלל לא ידעה שיש ברשות בני ציון מבחנה נוספת עם סיסי שילייה של ש.ד, שהרי אילו ידעה זאת – אפשר וסביר שהייתה דואגת בהמשך להפקת DNA מהמבחנה הרזרבית, כאר התוצאה הראשונה שהתקבלה בבדיקות – לא הניחה את דעתה (כפי שיפורט בהמשך).
(7) מאחר שהייתה זו הפקת ה- DNA הראשונה של שחק מסיסי שילייה – שחק לא ידעה איך בדיוק נראים סיסי השילייה לעומת תאים אחרים, ועל כן לא יכלה לבדוק בעצמה במעבדה הציטוגנית אליה הלכה עם סיסי השילייה – אם הם נקיים, אם לאו.
(8) שחק לא עשתה ריכוז של ה- DNA מסיסי השילייה של ש.ד, ועל כן איננה יכולה לדעת כמה DNA בכלל הצליחה להפיק מהסיסים, ואם בכלל הצליחה להפיק מהם DNA.
(9) מאחר שזיהום אימהי הוא תופעה די נפוצה בסיסי שילייה, שהרי מנתקים את סיסי השילייה מרחם האם, ברור עד כמה חשוב לבצע ניקיון הסיסי מתאים האם, שהרי אם בדגימה יש תאי אם ואין תאי עובר או אין מספיק תאי עובר – נמצא כי הפיקו DNA מתאי האם ולא מתאי העובר, ותתקבל תשובה שגויה, הוא הדין אם הדגימה זוהמה בזיהום ביולוגי של אדם בריא – למשל, על ידי התעטשות של מי שטיפל בדגימה, שאז יכול להתקבל DNA של המתעטש הבריא ולא של העובר (במקרה זה – החולה).
(10) שחק העידה כי בתקופה הרלבנטית – לא היה בבני ציון פרטיכל עבודה מיוחד לבדיקת סיסי שילייה, ורק אחרי המקרה הזה הוכנס פרטיכל מיוחד לבדיקת סיסי שילייה. כאשר מדובר בעובדת שביצעה בדיקה זו לראשונה בחייה, יש משמעות לעובדה שלא היה בפניה אפילו פרטיכל מיוחד לבדיקת סיסי שילייה.
— סוף עמוד 12 —
(11) א. החומר של ש.ד שנבדק – הועבר מספר פעמים ממבחנה למבחנה.
ב. המבחנות במקררים במעבדה – הן ברובן, אם לא כולן, מבחנות אפנדורף, וגם החומר של ש.ד הושם במבחנת אפנדורף.
ג. במקרר יכולות להיות מאות מבחנות פנדורף עם בדיקות בעת ובעונה אחת.
ד. מבחנות אפנדורף הן מבחנות קטנות (נ/26) שבקושי ניתן לכתוב עליהן משהו.
(10) א. המבחנה המקורית ממנה בוצעה הבדיקה של סיסי השילייה של ש.ד, אשר על סמך בדיקתה הודיעו לד”ר חנה כהן בבית חולים “העמק” ולהורים – כי העובר אינו נושא את המוטציה 508F אותה נושאים הוריו – נזרקה ע] ]>

תביעת נזיקין לפיצוי עזבון נהרג תאונת דרכים

בית משפט השלום בחיפה
ת”א 5281-02-09 עזבון המנוח גורש ז”ל נ’ מדינת ישראל ואח’ בפני
כב’ השופטת תמר נאות פרי
התובע
עזבון המנוח אורן גורש ז”ל, ת.ז. 029670577 נגד הנתבעות 1. מדינת ישראל
ע”י פרקליטות מחוז חיפה
2. מע”צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע”מ
ע”י ב”כ עוה”ד מרדכי כהן-ניסן ואח’
3. המועצה המקומית ירכא פסק דין לפניי תובענה נזיקית לפיצוי עזבון המנוח אורן גורש ז”ל (להלן: “המנוח”) אשר נהרג עקב תאונת דרכים שארעה ביום 30/5/2002. °
רקע כללי ועובדות מוסכמות – 1. ביום התאונה נהג המנוח, יליד 14/9/1972, באופנוע, בכביש המוביל מכפר יאסיף לאזור התעשיה של כפר ירכא. במועד זה לא היה לאופנוע ביטוח חובה כחוק. כאשר הגיע המנוח לצומת “T” שבאזור התעשיה (מכיון מערב למזרח), אירעה תאונה בינו לבין משאית וולוו, אשר הגיעה מכיון צפון לדרום (להלן: “המשאית”) בה נהג מר סביח כנאנה (להלן: “נהג המשאית”). 2. המנוח הובהל לביה”ח בנהריה ולאחר מכן לרמב”ם – אך למרבה הצער, ביום 10/6/2002, נפטר המנוח, בהיותו בן 30 בלבד. 3. אין חולק כי על הכביש באזור בו ארעה התאונה, היה חול, ואולי אף חצץ – ובעטיו של ממצא זה הוגשה התובענה. טענות הצדדים – 4. בהעדר כיסוי ביטוחי כחוק, לא ניתן היה להגיש תביעה מכח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975 – ועזבונו של המנוח, באמצעות אימו, הגב’ מזל גורש (להלן: “האם”), הגיש תובענה זו לפיצוי בגין הנזקים עקב מותו של המנוח, מכח פקודת הנזיקין (נוסח חדש). 5. התובע טוען כי התאונה אירעה כתוצאה מהימצאות חול וחצץ על הכביש. לטענתו, כאשר המנוח הגיע לצומת הוא ראה את המשאית המתקרבת, החל לבלום, אך בגלל החול והחצץ איבד שליטה על האופנוע, החליק ונפל. עוד נטען כי היה ידוע שבאזור הצומת קיים מפגע 6. — סוף עמוד 1 — 7. תמידי, בשל חול וחצץ, אשר נובע מפעילותם של המפעלים הנמצאים בסמוך לצומת וכי היה על הנתבעות השונות לפעול להסרת המפגע. 8. כנגד הנתבעת מס’ 1, מדינת ישראל (להלן: “המדינה”), נטען כי היא האחראית באופן כללי על תקינות הכבישים ועל היותם בטוחים לנסיעת המשתמשים בהם וכי היא לא מנעה את היווצרות המפגע ולא עשתה כל פעולה על מנת לטפל במפגע ולמנוע תאונות כגון זו. 9. כנגד הנתבעת מס’ 2, מע”צ (להלן: “מע”צ”), נטען כי קטע הכביש הרלבנטי היה באחריותה ולכן אף היא אחראית לתחזוקתו הלקויה אשר גרמה לתאונה. 10. טענות דומות מופנות גם כלפי הנתבעת מס’ 3, המועצה המקומית ירכא (להלן: “המועצה”), אשר אף היא מוחזקת כאחראית לתקינות הכבישים אשר בתחום שיפוטה ואחראית לפעול כנגד המפעלים אשר גרמו למפגע. 11. העזבון בסיכומיו חישב את נזקיו בסכום של כ-2,164,000 ₪ ועותר לכך ששלוש הנתבעות, ביחד ולחוד, ישאו בפיצוי (אם כי בכתב התביעה הסכום הנתבע נמוך יותר משמעותית). עמדת הנתבעות – 12. הנתבעות במשותף מכחישות את הטענות באשר לגורם המיידי לתאונה, טוענות כי נהיגתו של המנוח היתה רשלנית, פזיזה ובניגוד לחוק וכי התנהלותו היא אשר היתה הגורם המכריע לתאונה הקטלנית והמחרידה. בנוסף, כל אחת מהנתבעות מכחישה את האחריות הנטענת כלפיה בכל הנוגע לקיומם של החול והחצץ באזור הרלבנטי, ככל שהיו. 13. בין מע”צ לבין המועצה קיימת מחלוקת נוספת סביב שאלת האחריות לכביש הרלבנטי. מסכת הראיות – 14. לפניי העידו העדים הבאים: הגב’ מזל גורש – האם (לגבי תצהירה ת/1); מר גדי ויסמן (להלן: “ויסמן”), בוחן תנועה אשר הגיש חוות דעת מטעם התביעה (לגבי חוות דעתו ת/3); מר יורי סוקולסקי – עובד מע”צ (להלן: “סוקולסקי”, לגבי תצהירו נ/1); מר סלמן אסעד – עובד טיאוט מטעם המועצה (להלן: “סלמן”, לגבי תצהירו נ/3); מר נאסר שחאדה – אחראי מחלקת התברואה במועצה (להלן: “שחאדה”, לגבי תצהירו נ/4); מר רומן ברונשטיין – בוחן תנועה אשר הגיש חוות דעת מטעם ההגנה (להלן: “ברונשטיין”, לגבי חוות דעתו נ/5); ומר מאיר קריחלי (להלן: “קריחלי”) – בוחן תנועה מטעם משטרת ישראל אשר הוזעק לזירת התאונה ביום האירוע (לגבי ממצאי חקירתו והצילומים שהוא צילם המצויים בתיק המשטרה, אשר הוגש ומהווה חלק מחומר הראיות (תיק ת”ד של יחידת גליל 776/02 – להלן: “תיק המשטרה”)). דיון והכרעה – 15. לאחר בחינת הראיות ושקילת טענות ב”כ הצדדים בסיכומיהם, מסקנתי היא כי דין התביעה כנגד המועצה המקומית להתקבל בחלקה ודין התביעה כנגד המדינה ומע”צ להידחות, והכל מחמת הנימוקים שיפורטו להלן. המחלוקת שבין המועצה לבין מע”צ באשר לאחריות לקטע הכביש הרלבנטי – 16. 17. — סוף עמוד 2 — 18. הנושא הראשון אותו יש לבחון הינו שאלת תיחום האחריות באשר לקטע הכביש שבו אירעה התאונה, ואזכיר כי התביעה הוגשה הן כלפי מע”צ והן כלפי המועצה, בשל הטענה כי שתיהן, או לחילופין אחת מהן, אחראיות לכביש בו עסקינן. 19. במהלך הדיונים בתיק, התברר שהכביש אינו באחריות של מע”צ, לא מתוחזק על ידה ובוודאי שלא הוכח כי כך היה במועד הרלבנטי לקרות התאונה (בשנת 2002). 20. סוקולסקי מטעם מע”צ הגיש במצורף לתצהירו מפה (נ/2) אשר בה מסומנים הכבישים שבאחריות מע”צ וממנה ניתן לראות כי קטע הכביש הרלבנטי לא היה באחריות מע”צ (כביש 8533). העדות שמסר סוקולסקי בהיבט זה לא נסתרה ומדבריו עולה חד משמעית שהקטע בו עסקינן אינו באחריות מע”צ (עמ’ 11 שורות 9-31). 21. לא הוצגה מטעם התביעה (או המועצה) כל ראיה שיש בה כדי לסתור את הדברים שעולים מהתצהיר, העד ות והמפה הנ”ל – ולמעשה יש לראות כי בסיכומי התביעה קיימת הודאה בכך שהכביש נמצא באחריות המועצה ולא באחריות מע”צ (וראו את החלק העליון של עמוד 8 לסיכומים, ממנו עולה כי אין עילת תביעה כנגד מע”צ, בצירוף בקשה שלא להשית על התביעה את ההוצאות הכרוכות בניהול ההליך מול מע”צ, אלא להשיתן על המועצה). 22. מעבר לכך, הרי שאף המועצה בשלב מסוים הודתה שהכביש מצוי באחריותה ואת זאת ניתן להבין מהעדויות של סלמאן ושחאדה, נציגי המועצה, אשר הסבירו אילו פעולות ניקיון בוצעו מטעם אגף התחזוקה של המועצה בקטע הרלבנטי, משמע, שהוא היה באחזקתה של המועצה. 23. לכן, כבר בשלב הזה יש לקבוע כי דין התביעה כנגד מע”צ להידחות. מהות המפגע אשר גרם לכאורה לתאונה – 24. השלב הבא יהא בירור הטענות כלפי המועצה והמדינה, ונקדים לכך דיון באשר לשאלה האם אכן היה מפגע בקטע הכביש הרלבנטי. 25. באשר לקיומו של מפגע – הרי שאין ספק שעל גבי הכביש, באיזור הצומת, קיים “חול” דק בצבע לבן ומעיון בתמונות הצבעוניות שבתיק המשטרה ניתן לראות שהאספלט בצומת הינו בצבע לבן/אפור ולא אפור כפי שהוא בקטעים אחרים של הכביש. החלק ה”לבן” של הצומת רחב ומשמעותי – וניתן לראות ממרחק רב שאזור הצומת “לבן” או “מולבן”. 26. המחלוקת העיקרית בהקשר זה בין הצדדים נוגעת לשאלה אם בנוסף על החול היה גם חצץ. בנקודה זו עמדתי היא כי הוכח שהיתה על פני השטח גם כמות קטנה של אבנים קטנטנות, אך אין המדובר בחצץ, במובן הרגיל של הדברים – כלומר, בשכבה רציפה של אבנים קטנות. בהקשר זה הובאו הראיות הבאות: (א) בתרשומת הראשונית שערך קריחלי בזירה, הוא רשם לגבי מצב הכביש כי על פניו “יש חול ובטון”, ויחד עם זאת – בדו”ח שהוא הכין, בעמ’ הראשון, תחת הסעיף 4 “הדרך ומצבה” הוא מציין: “כביש יבש, תקין, עשוי אספלט תקין, בכיוון נסיעת האופנוע על פני הכביש מפוזר חול (ממפעל הבטון) “, וראו אף את סעיף 10 לדו”ח שם קריחלי שוב מציין — סוף עמוד 3 — שעל הכביש היה חול, ולא מציין חצץ. קריחלי נשאל בחקירתו אם היה גם חצץ על הכביש ומשיב שאם היה חצץ הוא היה מציין זאת במפורש בדו”ח (עמ’ 29 שורות 19-22); (ב) מעיון בתמונות עולה כי על הכביש קיימות אבנים קטנות, בחלקים של הצומת, אם כי לא בכל השטח, ואפנה במיוחד לתמונות 5 ו-6, שמתעדות את מסלול הנסיעה של האופנוע – מהן עולה כי אין חצץ על פני הכביש אלא כמה אבנים קטנטנות בודדות בלבד; (ג) בחקירתו של נהג המשאית ע”י המשטרה, אשר נמצאת בתיק המשטרה, ניתן לראות כי הוא מציין (בעמוד הראשון מול שורה 18) כי הכביש היה יבש ותקין ו-“על הכביש היה חול וחצץ ממפעל הבטון”. יש לקחת בערבון מוגבל את דבריו של נהג המשאית, אשר לא היה נטול אינטרס במועד החקירה ולא בדק את מצב הכביש בנתיב הנסיעה של המנוח; (ד) בדו”ח הממחושב של נתוני האירוע שבתיק המשטרה מצוין: “חול או חצץ על הכביש”, ויש לראות כי לגבי החצץ המדובר בחלופה (או), וכי ממילא הנתונים בדו”ח זה מבוססים על שאר הראיות המפורטות מעלה והמדובר במעין “מיחזור” של ראיות. 27. מכאן, שמצאתי לקבוע כי על הכביש במועד התאונה היה חול דק בצבע לבן וייתכן שאף אבני “חצץ” קטנטנות במידה מועטה. עוד מצאתי, כפי שנראה בהמשך, שאין חשיבות מכרעת ממילא לשאלה אם היה גם חצץ אם לאו, בכל הנוגע לתוצאה הסופית ואין צורך להרחיב עוד בנושא זה. האם החול (והאבנים הקטנות) גרמו לתאונה? תרמו לתאונה ? האם המנוח התרשל ? 28. מטבע הדברים, בשאלות אלו התמקד הדיון וכאן קיימת מחלוקת בין הצדדים ובין המומחים שהגישו את חווה”ד מטעם הצדדים. 29. נקדים ונבהיר – ועל כך אין חולק – כי המנוח הגיע אל צומת ה-“T” מכיוון מערב וכי בכיוון נסיעתו של המנוח היה תמרור “האט ותן זכות קדימה” (ב-36), משמע – שעל המנוח היה לתת זכות קדימה למשאית, אשר הגיעה מצד שמאל שלו, מצפון. עוד מוסכם כי ע”פ המדידות שביצע קריחלי בשטח, נצפו על הכביש סימני בלימה באורך של 5.6 מטר ולאחריהם סימני חריצה באורך של 3.8 מטרים נוספים. קריחלי העריך, והמומחים מטעם הצדדים לא סתרו קביעה זו, כי סימני החריצה נוצרו לאחר שהאופנוע התהפך על צדו ו”גלש” על הצד. סימני החריצה שונים מסימני הבלימה וניתן לראות בתמונות בבירור את ההבדל בין השניים. עוד מוסכם כי האופנוע “עצר” בשל שפגע בדופן הימנית של הארגז של המשאית. נתון אחרון מוסכם הינו כי מקדם חיכוך בכביש “רגיל” הינו בין 0.7 לבין 0.8. 30. ויסמן, המומחה מטעם התביעה, טוען כי הוא בדק את הצומת ביום 3/10/2008 ומצא שם שכבת אבק דק וחצץ, בדומה לזו אשר נחזית בתמונות שבתיק המשטרה. לטענתו הוא בדק את מקדם החיכוך בנתיב נסיעתו של המנוח והמקדם היה 0.31 בלבד (באמצעות מכשיר VERICOM). ממשיך ומסביר ויסמן, והדברים ברורים, כי אבק וחצץ על פני הכביש גורמים לירידה בערכו של מקדם החיכוך, הדבר גורם לכך שגלגלי האופנוע לא יאחזו היטב בכביש ולכן – “כל בלימה, כל שכן בלימת חירום, סביר כי תגרום לאיבוד שליטה וחוסר יכולת לעצור” (עמ’ 7 שורות אחרונות). ממשיך ומציין ויסמן כי על פי ממצאיו – “סביר כי הרוכב המנוח שהתקרב לצומת, החל בעצירה על מנת לתת זכות קדימה לרכב המעורב, אך בגלל החצץ ומקדם החיכוך הנמוך … 31. — סוף עמוד 4 — 32. איבד שליטה. סביר בהחלט כי לו הכביש היה נקי וללא חצץ ואבק, המנוח היה מצליח לעצור בטרם נפגע”. את מסקנתו מבסס ויסמן על טבלה שהוא הכין ובה חישב שכאשר מהירות הנסיעה הינה 30 קמ”ש – אזי שאם מקדם החיכוך הינו רק 0.3 – מרחק העצירה הינו כ-20 מטר (מהשניה בה הנה] ]>

תביעה על רשלנות רפואית בטיפול שיניים- פסק דין

להלן פסק דין בתביעה על רשלנות רפואית בטיפול שיניים

בית משפט השלום בתל אביב – יפו

בס”ד

‏29/03/2012

ת”א 16590-08 דוידוב ראובן נ’ ד”ר גדי שי – מרפאת לובנדנט

בפני

כב’ השופט מנחם (מריו) קליין

התובע:

דוידוב ראובן

נגד

הנתבע:

ד”ר גדי שי – מרפאת לובנדנט

פסק דין

רקע

לפניי מונחת תביעתו של מר דוידוב ראובן יליד 1983, (להלן: “התובע”) לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו מחמת טיפול רפואי בפה מיום 03.11.02 אשר קיבל מד”ר גדי שי – מרפאת לובנדנט (להלן: “הנתבע”).

לאחר שמונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט ולאחר שהצדדים הגישו תחשיבי נזק מטעמם הצעתי ביום 02.12.10 לצדדים כי ינסו להגיע להסדר פשרה על בסיס הצעת בית המשפט. משהודיעו הצדדים כי לא מקבלים את הצעת בית המשפט לא היה מנוס מלהכריע בתיק זה לפי העיקרון של “ייקב הדין את ההר” (מסכת סנהדרין דף ו’ עמוד ב’). קבעתי את התיק לדיון הוכחות וביום 15.06.11 העידו ד”ר ברק מומחה רפואי מטעם התובע ופרופ’ אסיף מומחה רפואי מטעם בית המשפט. ביום 31.01.12 סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה.

טענות הצדדים

ב”כ התובע המלומדת טוענת כי עובר לאירוע התובע היה בריא בגופו ובנפשו, היה תלמיד ישיבה ועסק בחזנות בבית כנסת. התובע פנה לד”ר לוי לאחר שהחל בחודש נובמבר 2002 לסבול מכאב שיניים. ד”ר לוי הפנה את התובע לנתבע משסבר כי השן עברה טיפול שורש וצריך לחדש את הטיפול. לאחר שהתובע טופל אצל הנתבע מצבו החמיר. משלא הצליח התובע להיפגש עם הנתבע, פנה לקופת חולים ושם קיבל טיפול ולאחריו פנה לבית החולים בלינסון על מנת למצוא תרופה לנזק שנגרם לו אולם בבית החולים נענה על ידי הנוירולוגים שבדקו אותו כי המצב בלתי הפיך כתוצאה מטיפול השורש אשר קיבל והוא נותר עם 20% נכות צמיתה .

— סוף עמוד 1 —

עוד טוענת ב”כ התובע כי בביקורו הראשון של התובע אצל הנתבע קיבל זריקה אנטיביוטית כנגד דלקת וכי לא ניתן היה לטפל בשן וחוזר חלילה גם בפגישתם השנייה ורק בפגישתם השלישית הזריק הנתבע חומר הרדמה על מנת לבצע טיפול שורש בשן. לאחר ששב התובע לביתו חש כי הרדימות לא חלפה. ב”כ התובע מפנה לגליון מרפאה מרכז רפואי רבין מיום 08.01.03 שם נכתב “בן 19 אחרי טיפול שורש… טרימיג’ינאל נוירולוגי”, מכאן לומדת ב”כ התובע כי ישנו קשר בין טיפול השורש אשר עבר התובע לבין הפגיעה הנוירולוגית ממנה הוא סובל.

כמו כן טענה ב”כ התובע כי הנתבע ניסה להסתיר חלק מהחומר הרפואי הקשור בתובע. בדיון מיום 19.01.12 עמוד 78, נשאל הנתבע: “מדוע כשקיבלת מכתב ממני להמציא החומר הרפואי לא הגבת?” השיב: “לא זכרתי”. על מנת לחדד את חשיבות הרישום והתיעוד הרפואי מפנה ב”כ התובע לע”א 9151/08 שניתן ביום 01.01.12 בבית המשפט העליון.

מדברי ד”ר ברק עולה כי הנתבע הזריק את חומר האלחוש בלחץ למיקום אנטומי שגוי וכי החומר פגע במעטפת העצב וגרמה לפגיעה נוירולוגית קשה וצמיתה והוא העריך את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 20%.

ביום 26.04.09 כב’ הש’ שלמה פרידלנדר מינה את פרופ’ אסיף דוד כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הפה והלסת. מחוות דעתו עולה כי התובע עבר טיפול שורש בשן 26 אצל ד”ר גדי שי בחודש נובמבר 2002, במהלך טיפול זה חלה פגיעה בעצב הטריג’ימינאלי (להלן- TN) ומאז הטיפול קיבל טיפול תרופתי ממושך אבל הדבר לא הועיל ולכן נכונה קביעת 20% נכות לתובע.

עוד טוענת ב”כ התובע כי הנתבע לא קיבל את הסכמת התובע לטיפול ולא הסביר מהן הסכנות בטיפול שכזה.

ב”כ הנתבע המלומד טוען כי לאחר שהתובע נבדק בבית החולים בלינסון במח’ פה ולסת ובמח’ הנוירולוגית עלה כי התובע סובל מ-TN וזה בא לידי ביטוי בפגיעה בשלושה ענפים של עצב הפנים ונזק זה לא יכול להיגרם כתוצאה מטיפול דנטאלי. עוד טוען ב”כ הנתבע כי אין טענה שטיפול השורש בעייתי אולם הבעיה נוצרה כתוצאה מזריקת האלחוש שיכולה להינתן גם לפני סתימה ולא רק בטיפול שורש. כמו כן התובע מגיע לנתבע שבוע לאחר הביקור הראשון אצלו ביום 10.11.02 לצורך גמר טיפול השורש ומעבר לרישום בתיק הרפואי הוא מקבל מכתב הפניה מהנתבע חזרה לד”ר לוי שבו הוא ממליץ לפנות לבדיקה נוירולוגית אודות הכאבים עליהם מתלונן. ביקור נוסף של התובע אצל הנתבע התקיים ביום 22.11.02 עקב תלונות התובע אולם ביום זה לא בוצע טיפול וביום 04.11.04 שב התובע אל הנתבע אך לא קיבל טיפול רפואי.

ב”כ הנתבע הודה כי מבחינת התיעוד הנוירולוגי מבית החולים בלינסון וקביעת מומחה בית המשפט עולה כי התובע סובל מבעיית TN אך קביעתו של פרופ’ אסיף כי הפגיעה קרתה עקב טיפול דנטאלי אינה אלא הנחה מאחר ואינו נוירולוג ופגיעה בכל שלושת הענפים של עצב

— סוף עמוד 2 —

הפנים לא יכולה להיגרם מהזריקה הנדונה. חומר ההרדמה הוזרק במקום המתאים בצורה הנכונה והסיכון שיקרה נזק לא מגיע אפילו לפרומיל ובמצב שכזה אין הרופא מחויב להזהיר את המטופל. ב”כ הנתבע טוען לחלופין שהתובע כלל לא הוכיח נזקים כלשהם ואף לא הוגשו כל אישורים על כך שעבד כחזן.

דיון והכרעה

חוק זכויות החולה בסעיפים 13-14 קובע כך:

“13. (א) לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה.

(ב) לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע; לענין זה, “מידע רפואי”, לרבות –

(1) האבחנה (הדיאגנוזה) והסָכוּת (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל;

(2) תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע;

(3) הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות;

(4) סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי;

(5) עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני.

(ג) המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי, בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות.

(ד) על אף הוראות סעיף קטן (ב), רשאי המטפל להימנע ממסירת מידע רפואי מסויים למטופל, הנוגע למצבו הרפואי, אם אישרה ועדת אתיקה כי מסירתו עלולה לגרום נזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית של המטופל.

14. (א) הסכמה מדעת יכול שתהיה בכתב, בעל פה או בדרך של התנהגות.

(ב) הסכמה מדעת לטיפול רפואי המנוי בתוספת תינתן במסמך בכתב, שיכלול את תמצית ההסבר שניתן למטופל.

(ג) נזקק מטופל לטיפול רפואי המנוי בתוספת ונמנע ממנו לתת את הסכמתו מדעת בכתב, תינתן ההסכמה בפני שני עדים, ובלבד שדבר ההסכמה והעדות יתועדו בכתב סמוך ככל האפשר לאחר מכן.

(ד) במצב חירום רפואי, הסכמה מדעת לטיפול רפואי המנוי בתוספת יכול שתינתן בעל פה ובלבד שדבר ההסכמה יתועד בכתב סמוך ככל האפשר לאחר מכן.

הנשיא שמגר קבע בע”א 3108/91 רייבי נועם נ’ ד”ר וייגל, פ”ד מז (2) 497:

“בפסיקה אשר עסקה בדרישה, הקרובה לענייננו, כי הסכמתו של חולה לטיפול רפואי תהא הסכמה מדעת, עוצב סטנדרד הגילוי הנדרש מרופא תוך התחשבות, בראש ובראשונה, בזכות היסוד של הפרט לאוטונומיה. לאור זאת נקבע, כי יש לגלות לחולה את כל הסיכונים אשר אדם סביר היה מייחס להם חשיבות בהחלטתו להסכים לביצוע הטיפול”.

— סוף עמוד 3 —

לדידי לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בתיק בית המשפט סבורני כי לא התקיימה במקרה דנן הסכמה מדעת כמשמעותה בחוק ובפסיקה, משלא העמיד הנתבע את התובע על הסיכונים הנובעים מההליך של חידוש טיפול שורש (ולעניין סיווג הטיפול, ראה הקלטת השיחות בין התובע למזכירת הנתבע).

בחוות דעתו של מומחה רפואי מטעם בית המשפט פרופ’ דוד אסיף מיום 26.07.09 צויין: “למרות סדר עבודה קליני סביר ונטול רשלנות בעת ביצוע טיפול שורש בשן 26 נפגע מר דוידוב בעצב הטריגמינלי על 3 ענפיו. מומחי שני הצדדים מכירים בקשר שבין הופעת הסימנים והתסמינים בפניו של מר דוידוב לטיפול הדנטאלי שקדם לה על ידי ד”ר ג. שי. הנכות כתוצאה מפגיעה זו מוערכת על ידי ב- 20% לפי תקנות הביטוח הלאומי 2000, פגיעה בעבודה, קביעת דרגת נכות, 29 (5)(א). בהתחשב בפרק הזמן מאז הפגיעה ובחוסר הטבה למרות טיפולים תרופתיים ממושכים יש לראות נכות זו כקבועה”.

גם אם הטיפול עצמו סביר עצם העובדה שהנתבע לא פירט בפני התובע את הסכנות העלולות להיגרם לו מהזריקה ולא אפשר לו לשקול את צעדיו מביאה אותו למסקנה, שעל פי החוק והפסיקה הנתבע חב חובת פיצוי התובע בגין נזקיו.

מדובר בפגיעה נוירולוגית קשה בעצבי הפנים של התובע. כתוצאה מפגיעה זו מחצית מפני התובע נשארו משותקים. אני מאמין לתובע שלתובע תחושת נימול במקום המשותק וכי דבר זה מקשה עליו בשנתו ונאלץ הוא לישון על הצד המשותק בכדי להעלים את תחושת הנימול. כמו כן התובע יכול לדבר אולם דיבור ממושך מעייף אותו והוא סובל מחוסר תחושה וכתוצאה מכך נוהג לנשוך את הצד הרדום דבר הגורם לו לשטפי דם.

לאחר שעיינתי בחוות הדעת ובחקירות אני סבור שקביעתו של פרופ’ אסיף כי הפגיעה נגרמה במהלך הטיפול הדנטאלי היא מבוססת והטענה שכיוון שאינו נוירולוג הוא אינו יכול לחוות דעתו בעניין אינה מקובלת עלי. החלטתי לאמץ את חוות דעתו ולא את חוות דעתו של ד”ר סימון בעניין זה כיוון שלא הובא בפני ולו בדל של ראיה המראה שהתובע היה מעורב בארוע/תאונה אחרת שיכולה להסביר את הפגיעה העצבית. אין המדובר בפגיעה שקוראת מעצמה וההסבר שהיא קשורה בטיפול הרפואי הגיונית ומסתברת בעיני יותר מאשר שהיא קשורה לסיבה אחרת.

הנכות הרפואית והתפקודית

מחוות דעתו של פרופ’ דוד אסיף עולה שהנכות המוערכת על ידו הינה 20% לפי תקנות הביטוח לאומי ובהתחשב בפרק הזמן שעבר מאז הפגיעה ובחוסר ההטבה למרות הטיפולים התרופתיים הממושכים, מכאן שזו נכות צמיתה.

— סוף עמוד 4 —

לאחר שעברתי בעיון על חוות דעתו ולאור האמור לעיל סבורני כי יש לקבל את הנתון שהנכות הרפואית הצמיתה של התובע עולה לכדי 20%.

ב”כ התובע המלומדת טוענת שהנזק התפקודי לתובע חמור מאוד. מדובר בפגיעה נוירולוגית קשה בעצבי הפנים המותירה את חצי פניו משותקות ורעדה בידיו וכתוצאה מפגיעה זו אינו יכול להמשיך ולעסוק בתחום החזנות כמו שעסק עובר ליום הפגיעה.

ב”כ הנתבע המלומד טוען כי לא קיימת לתובע נכות תפקודית מאחר והוא לא עסק בתחום החזנות ומפנה לפרוטוקול מיום 19.01.12 עמוד 66 שורה 6-7 בה עונה התובע כי אינו עובד בחזנות ולכן לא צירף אישורים על כך שעבד כחזן ולא רק על עדותו זו מסתמך ב”כ הנתבע אלא גם על העובדה כי חלפו עשר שנים מקרות הפגיעה בלי שמישהו מבחין בבעיה הזו ודבר זה מעיד כי אין לתובע בעיה בדיבור. כמו כן לבעיית הרעידות בידיים טוען ב”כ הנתבע כי אינו מבין את הקשר בין הפגיעה בעצב הפנים לבין הפגיעה ביד.

בתגובה טוענת ב”כ התובע כי הרעידות בידיים הינן כתוצאה מחרדה וממצבו הנפשי של התובע כתוצאה מהפגיעה.

לדידי בנסיבות המקרה דנן ולאור האמור לעיל לדעתי התובע לא הרים את הנטל להוכיח שהיה לו עיסוק מסודר בתחום החזנות ועיסוק זה נקטע כתוצאה מהפגיעה. התובע היה ונותר תלמיד ישיבה שכנראה “תורתו אומנתו” ומשלא הביא לעדות אף “חברותא” או מורה הוראה שיוכל להעיד על קשייו בלימודים כתוצאה מהפגיעה, אינני סבור שיש לראות את שיעור נכותו התפקודית כשיעור נכותו הרפואית (ותחושתי זו התחזקה לאחר שצפיתי בהקלטות החוקר שבוצעו בבית המדרש היכן שלומד התובע).

עם זאת, כיוון שפגיעתו יכולה להגביל בעתיד את השתלבותו בשוק העבודה, אך מאידך הוא יוכל לכוון את תחום התעסקותו העתידית למוגבלות הקיימת יש לדעתי לקבוע שהנכות התפקודית של התובע תעמוד על סך 10% בדרך של אומדנא דדיינא.

הפסדי השתכרות לעבר

ב”כ התובע המלומדת טוענת כי לתובע עובר לפגיעה הכנסה חודשית בסך של 1,600 ₪, מהיותו תלמיד ישיבה, ובעקבות הפגיעה הוא הפסיד ימי לימודים אשר הובילו להפסד שכר בסך של 30,000 ₪.

ב”כ הנתבע המלומד טוען כי התובע לא צירף ולו תלוש שכר אחד המעיד על הכנסתו עובר לאירוע ולא צירף כל ראיה או הוכחה לכך שהרוויח סך של 1,600 ₪ בכל חודש בעודו תלמיד ישיבה וכי הכנסה זו הופסקה בעקבות המקרה. חרף העובדה כי הפגיעה הייתה לפני למעלה משבע שנים.

— סוף עמוד 5 —

לדידי בנסיבות המקרה דנן ולאחר שעיינתי בטענות הצדדים לא מצאתי הוכחה מספקת לטענת התובע כי הפסיד הכנסות עובר לפגיעה ומשעסקינן בנזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות של ממש סבורני כי אין מקום לפצותו בגין ראש נזק זה.

הפסדי השתכרות לעתיד

ב”כ התובע המלומדת טוענת כי התובע הינו תלמיד ישיבה במסלול רבני והוא עתיד לעסוק בתפקיד רב בישראל ולהרצות בפני תלמידים ולשמש חזן בבית כנסת בשבתות וחגים ולהרוויח שכר חודשי בסך של 10,000 ₪ אולם בעקבות הפגיעה אין התובע יכול לשמש כחזן בבית כנסת.

ב”כ הנתבע המלומד טוען כי מאחר והתובע לא הוכיח כי למד לקראת רבנות וכי לא נראה כי הייתה לו הכנסה כלשהי עובר לפגיעה אזי גם אין לו הפסד שכר לעתיד.

סבורני כי במקרה דנן, על אף שהתובע לא המציא ראיה כי השתכר בעבר, יש מקום לשער שהתובע יתחיל בעיסוק כזה או אחר בעתיד והפגיעה ממנה הוא סובל יגביל אותו בעניין.

על כן אני סבור שעלי לפסוק פיצוי גלובלי בגין ראש נזק זה שלוקח בחשבון את אחוזי הנכות התפקודיים שקבעתי, גילו של התובע ושיעור של השכר הממוצע במשק. הפיצוי יעמוד בסך של 50,000 ₪.

הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים

ב”כ התובע המלומדת טוענת כי יש לפצות את התובע בגין ראש נזק זה בסך של 50,000 ₪ בגין הפסדיו עקב הפגיעה.

ב”כ הנתבע המלומד טוען כי מאחר והתובע לא צירף ראיה כי השתכר עובר לפגיעה אזי לא נגרמו הפסדים בגין ראש נזק זה.

לדידי, בהתחשב בסכום הגלובלי שפסקתי בראש נזק של הפסד השתכרות לעתיד, יש לפצות את התובע בגין הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים בעשירית מהסכום הנ”ל, דהיינו, בסך של 5,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ועתיד

ב”כ התובע המלומד טוען כי בעקבות מצבו של התובע נאלץ להוציא הוצאות ניכרות לצורכי טיפול כחלק אינטגראלי מהטיפול הפרא-רפואי השיקומי והמשלים לו הוא נזקק. כמו כן התובע נזקק ויזקק לטיפולים רפואיים, טיפולי פיזיותרפיה וטיפולים במרפאת כאב ויש לפצות את התובע בגין ראש נזק זה בסך של 50,000 ₪.

ב”כ הנתבע המלומד טוען כי התובע לא צירף אסמכתא המעידה כי היו לו הוצאות רפואיות או הוצאות נסיעה ואין כל ראיה לביסוס טענותיו.

לאחר עיון מעמיק בתיק בית המשפט, בחוות דעת שהוגשו ובטענות הצדדים סבורני כי יש מקום לפיצוי התובע בגין ראש נזק זה בסך סביר הוגן וגלובלי של 20,000 ₪.

— סוף עמוד 6 —

עזרת הזולת

ב”כ התובע המלומדת טוענת כי התובע נזקק מקרות האירוע לעזרת צד ג’ מוגברת ובליווי לבתי חולים ויש לפצות התובע בסך של 20,000 ₪.

ב”כ הנתבע המלומד טוען כי מאחר והתובע לא צירף לתיק בית המשפט ראיה כלשהיא בקשר לראש נזק זה אין לפצותו בראש נזק זה.

לאחר שעברתי בעיון על טענות הצדדים סבורני כי במקרה דנן הצדק עם ב”כ הנתבעת ואין בסיס לקביעת פיצוי של עזרה לזולת בעקבות הפגיעה. לכל היותר התובע יוכל להיעזר בבני משפחה בעזרה שאינה חורגת מהמקובל ועל כן אני פוסק כי אין מקום לפיצוי התובע בגין ראש נזק זה.

נזק לא ממוני: כאב וסבל ופגיעה באוטונומיה

ב”כ התובע המלומדת טוענת כי לתובע חוסר תחושה ובעקבות זה התובע נושך את הלחי דבר המגביל אותו באכילה ובדיבור וכי יש לפצות את התובע בגין ראש נזק זה בסך של 100,000 ₪.

ב”כ הנתבע המלומד טוען כי אין הנתבע אחראי לנזקיו הנטענים של התובע אשר ממילא היה צפוי לעבור את הטיפול, ובכל מקרה הסכום אותו דורש התובע הינו מופרז וצריך להיות לכל היותר בסך של כ- 25,000 ₪.

בע”א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ’ בית החולים “כרמל”, חיפה ואח’ פ”ד נג(4) 526, נקבע שיש מקום ליתן פיצוי גם בגין ‘פגיעה באוטונומיה’.

הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה הוא פיצוי לא ממוני הניתן בגין שלילת חופש הבחירה של הנפגע והפגיעה בכבוד האדם שבו. גם אם אקח בחשבון את הטענה שגרימת נזק מסוג זה הוא נדיר עד כי במספרים זניחים, עדיין מן הראוי היה להעמיד את התובע על סיכונים אלו על אף נדירותם.

משכך וגם לאור הכאבים מהם סובל התובע, אני פוסק כי יש לפצות את התובע בגין ראש נזק לא ממוני בסך של 40,000 ₪.

לאור האמור לעיל, אני מורה לנתבע לשלם לתובע את התשלומים הבאים:

הפסדי השתכרות לעתיד 50,000 ₪

הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים 5,000 ₪

הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ועתיד 20,000 ₪

נזק לא ממוני 40,000 ₪

סה”כ נזקים 115,000 ₪

— סוף עמוד 7 —

בנוסף יישא הנתבע במלוא הוצאות המשפט וכן בשכ”ט עו”ד בסך 23%.

מנחם (מריו) קליין

המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים

ניתן היום, כ”ד אדר תשע”ב, 25 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.

פס"ד על פיצויים עקב רשלנות רפואית בניתוח הסרת צלקות בפנים

בית משפט השלום בתל אביב – יפו

 

27 דצמבר 2011

ת”א 15849-08 מסארוה נ’ שירותי בריאות כללית

בפני

כב’ סגן הנשיא השופט אליהו קידר

תובעים

1. ג’יהאד מסארוה

נגד

נתבעים

1. שירותי בריאות כללית

פסק דין

בפניי תביעת התובע לתשלום פיצויים על פי פקודת הנזיקין, בגין רשלנות רפואית נטענת בטיפול רפואי שניתן לו במסגרת ניתוח פלסטי להסרת צלקות בעור פניו.

°

מבוא; עובדות המקרה

1. התובע, יליד 7.8.64 ונשוי, נפצע בפניו באזור הלסת השמאלית התחתונה, כתוצאה מאירוע ירי, ביום 20.6.95. בשל פציעה זו, נותרה בפניו צלקת בצד השמאלי של פניו, באזור הסנטר – מתחת לשפה, ופס צלקתי בתחתית הגרון. בגין אירוע הירי ופציעתו, הגיש התובע תביעה בבית משפט השלום בכפר סבא, כנגד משטרת ישראל, באשר הפציעה ארעה במהלך מרדף משטרתי שנוהל אחריו.

2. משך שנים רבות חי התובע עם צלקות פנים אלו, עד שגמלה בליבו ההחלטה לגשת לקבל ייעוץ להסרת אותן צלקות. משכך, פנה התובע לבית החולים מאיר, וזומן לוועדות רפואיות בבית החולים. ביום 8.2.06 הוזמן התובע לוועדה בבית החולים, בה נכחו שלושה רופאים מומחים, אשר בחנו את מצבו, התייעצו בעניינו, ובסופו של דבר, הודיעוהו כי ניתן לתקן את מצב צלקות פניו בניתוח בהרדמה כללית, לכריתת האזור המצולק בלחי שמאל, שבמקומו יושתל מתלה עור משוער.

3. עובר לביצוע הניתוח, הופנה התובע, ביום 9.2.06, למומחה פה ולסת, לוודא כי אין מניעה לביצוע הניתוח, והמומחה אישר כי אכן אין מניעה לבצעו. ביום 12.7.06 אושפז התובע בבית החולים באשפוז יום, ונותח בפניו. התוצאה הסופית שהתקבלה לאחר הניתוח הינה, כטענת התביעה, צלקת עבה ביותר, מגרדת וכואבת, שהינה תוצאה גרועה הרבה יותר מהמצב ממנו סבל התובע עובר לניתוח, ומכאן התביעה דנא.

— סוף עמוד 1 —

טיעוני התובע

4. לטענת התובע, כאשר נועץ עם רופאי הוועדה המיוחדת שהתכנסה בעניינו בבית החולים מאיר, הוסבר לו כי האזור השמאלי של פניו “יתוקן”, כך שיכוסה וכל שיוותר יהיה פס קטן בלבד. מאחר שממילא היה לו פס צלקתי בגרון, שאל התובע את הרופאים לגביו, ונענה כי לאחר הניתוח יישלח לרופא, שיעשה קעקוע בצבע שיער פניו, כך שהפס הצלקתי יטושטש. עוד נאמר לו לטענתו, כי המדובר באשפוז יום, וכי בחלוף יומיים או שלושה, יוכל לשוב לעבודה.

5. התובע טוען כי לא הוסברו לו הסיכונים הכרוכים בניתוח, הסיכויים להצלחתו, לא הובאו בפניו אופציות טיפול חלופיות, ולא נאמר לו כי באפשרותו להיוועץ במנתחים אחרים בבתי חולים אחרים, על מנת לקבל הצעות לדרכי תיקון שונות, ואולי אף עדיפות. לשיטתו, הובטחו לו תוצאות טיפול טובות, ולא הועלתה האפשרות לקבל תוצאה פחותה מכך. על סמך הבטחות אלו, נתן הסכמתו לניתוח.

6. ביום 12.7.06 אושפז בבית החולים מאיר באשפוז יום, ונותח. לטענתו, מצבו לאחר הניתוח הורע משמעותית ממצבו עובר לניתוח, כך שהצלקת נהייתה עבה ביותר, מגרדת וכואבת, והוא חש דקירות ורגישות עזה. לטענתו, צד שמאל של פניו לאחר הניתוח, נותר נפוח מאד, ואילו במורד הצוואר נותרה צלקת גדולה, שלא היתה קיימת לפני הניתוח, וזאת על אף העובדה שכלל לא נתן הסכמתו לנתח אזור זה של פניו.

7. התובע טוען כי לו היו מסבירים לו הרופאים המטפלים כי קיימת אפשרות של כשלון הניתוח, או היווצרותו של עיוות, כפי שאכן נוצר בפועל, לא היה מסכים להינתח. לדבריו, הצלקת לא הפריעה לו בדרגה כזו שהיה מסתכן בהחמרת המצב.

8. התובע סמך תביעתו על ממצאיו של פרופ’ שפיר, מנתח פלסטיקאי, כפי שהובאו בחוות דעתו מיום 14.12.07, וחוות דעתו המשלימה מיום 23.1.09. בחוות דעתו, קובע פרופ’ שפיר, כי “החטא החמור בו חטאו מנתחיו של התובע” בא לידי ביטוי בכך, שכמועמד לניתוח, נותר באפלה לגבי מהלך הניתוח, הסיכונים והסיבוכים האפשריים בניתוח, וכן בכך שלא הוצעו לו חלופות לשיטת הניתוח שנבחרה, ולא יידעו אותו כי קיימים ניתוחים מורכבים עם סיכויי הצלחה גדולים יותר ושיפור משמעותי יותר של מצבו.

9. מוסיף פרופ’ שפיר וקובע בחוות דעתו, כי במקרה דנא, נדרשה כריתה של צלקת קרחת נרחבת בצידי הסנטר, וכיסוי האזור הכרות בקטע נרחב למדי של עור משוער. מנתחי התובע תכננו להעביר את העור המשוער מהצוואר, ואולם, כך לטענת פרופ’ שפיר, מאחר שהמדובר

10. — סוף עמוד 2 —

11. באדם צעיר, יחסית, לא קיים עודף עור משמעותי בצוואר, ו”קשה להאמין שיספיק לכיסוי האזור המצולק בלי להותיר עיוות קשה, וצלקת קרחת בצוואר עצמו. כדי לכסות צלקת בממדיה של זו שהיתה, יש צורך במתלה רחב וארוך מאד, ולא במתלה קטן כפי שנלקח במקרה זה”.

12. זאת ועוד; פרופ’ שפיר קובע גם כי מדברי התובע ומן המסמכים הרפואיים שהוצגו בפניו, עולה כי האזור ממנו ניטל המתלה בצוואר הושאר לריפוי משני, היינו, לא כוסה במתלה נוסף או בשתל עור ממקום אחר. משכך, התפתחה באזור כוויצה שגרמה לעיוות האזור, ולצלקת היפרטרופית, כפי שנוטה להתפתח בד”כ בפצע עמוק שנותר ללא כיסוי על ידי תפירה או השתלה.

13. מומחה התובע קובע עוד כי הגם שניתן לנסות ולתקן את המעוות באמצעות הכנסת מותחני עור ללחי או לצוואר משמאל, הרי שבמקרה דנא סיכויי הצלחת ניתוח מעין זה, קטנים משמעותית מאלו שהיו עובר לניתוח שעבר התובע. בסיכומו של דבר, קובע המומחה כי הניתוח שעבר התובע כשל, מצבו החמיר, ונגרם לו עיוות של אזור הסנטר והלסת התחתונה, אשר בגינם יש לקבוע נכותו בשיעור 20% לפי סעיף 75[2]ג’. פרופ’ שפיר מסר את חוות דעתו המשלימה כאמור, המתייחסת לחוות דעת מומחה הנתבעת, ועל כך התייחסות בהמשך.

14. לפיכך טוען התובע להעדר הסכמה מדעת, תקיפה, והתרשלות מצד הנתבעת כלפיו במהלך בחירת דרכי הטיפול בו, בשל העובדה כי נטעו בו הבטחות שווא, לפיהן המדובר במקרה פשוט שניתן לפתור בניתוח, וכי התוצאה היחידה שניתן להשיג הינה שיפור במצב הקיים, בלי להעמידו על הסיכונים הקיימים, ובלי לפרוש בפניו את שאר דרכי הטיפול הקיימות במקרה כגון דא.

טיעוני הנתבעת

15. הנתבעת הכחישה מכל וכל את טענות התובע כלפיה, לרבות חוות דעת המומחים מטעמו. לשיטת הנתבעת, אין כל בסיס לטענת התובע לפיה עובר לניתוח מדובר היה בצלקת קטנה ופס צלקתי דק באזור הגרון, אלא מדובר היה בצלקות משמעותיות ביותר, נרחבות ומכוערות בפנים ובצוואר, שגרמו לעיוות פניו וצווארו, וגרמו לו לסבל רב. לשיטתה, זו הסיבה בעטייה פנה התובע מלכתחילה לבירור האפשרות לתקן את מראה פני הצלקת.

16. הנתבעת טוענת כי אין להתעלם מהעובדה שהתובע הגיש תביעה בבימ”ש השלום בכפר סבא כנגד משטרת ישראל בגין פציעתו, וכי לתביעה זו צרף התובע שתי חוות דעת רפואיות; האחת מטעם ד”ר ברק בתחום פה ולסת, והשניה מטעם ד”ר פריד, בתחום הכירורגיה הפלסטית. לשיטתה של הנתבעת, אין להתעלם מחוות דעת אלו שהוגשו מטעם התובע, ואשר בהן נרשם מפורשות כי המדובר בצלקות נרחבות בפנים שגורמות לא-סימטריה

17. — סוף עמוד 3 —

18. בולטת בפנים, חוסר תחושה בשפה וסנטר שמאל, וכאבים בלסת התחתונה המקרינים למחצית הפנים השמאלית והראש כולו.

19. הנתבעת טוענת כי התובע ניסה להסתיר מידע ממנה ומבית המשפט, ולא סיפר כי בעברו נבדק על ידי מומחה, ואף הגיש חוות דעת במסגרת אותו הליך שניהל בבית המשפט בכפר סבא, ולשיטתה אין להתעלם מהמשמעות של דרך התנהגותו חסרת תום הלב של התובע.

20. לגופו של עניין טוענת הנתבעת כי התובע נבדק על ידי צוות של שלושה מומחים בבית החולים, ובמהלך הבדיקה קיבל הסברים מלאים ומפורטים אודות ההליך הנדרש, ואף הופנה למומחה פה ולסת. בחלוף כחצי שנה, זומן לניתוח, אשר עובר לו חתם על טופס הסכמה לביצועו, לאחר שקיבל הסברים פעם נוספת, והדבר מעיד על כי ידע גם ידע את מהות הניתוח שהינו עתיד לעבור, ונתן הסכמה מלאה ומדעת לביצועו.

21. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של ד”ר גולן שם קובע המומחה כי “לאחר הניתוח נוצרה היפרדות חלקית של המתלה, וכיום הוא מכסה חלק מן הצלקת הישנה, ולא את כולה. היפרדות של מתלה עור איננה בבחינת רשלנות ותיתכן בכל ניתוח. השיטה בה נקט המנתח בבית החולים מאיר, העברה של מתלה עור משוער, היא סבירה ומאפשרת שיפור של מראה הצלקת ה’קרחת’ תוך עלות מינימאלית במונחים של סבל, זמן ניתוח וזמן החלמה. ניתן היה להמשיך ולבצע עוד ניתוחים בהמשך, מסובכים יותר, על פי מידת רצונו של התובע, בבחינת מן הקל אל הכבד”.

22. עוד קבע ד”ר גולן בחוות דעתו, כי רובה של הצלקת הקיימת כיום בפניו של התובע, הינה הצלקת הישנה שנגרמה בשל הפציעה והניתוחים המשחזרים שעבר התובע לאחריה, בשנים 1995-1999, וברי כי למנתחים במחלקת כירורגיה פלסטית, אין כל קשר להיווצרותה.

23. ד”ר גולן העמיד את נכותו האסטטית והצמיתה של התובע בשיעור של 10% בגין הצלקות בפניו, על פי סעיף 75[2]ב’, אך קבע כי הצלקות אינן נובעות מרשלנות הגורמים שטיפלו בתובע, והן תוצאה של הפציעה הקשה שחווה באירוע הירי, והניתוחים שעבר לשחזור עצם הלסת והעור.

השאלות שבמחלוקת

24. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות, הן בשאלת הקשר הסיבתי והן בשאלת שיעור הנזק. בכל הקשור לשאלת האחריות, יש לבחון האם, כטענת התובע, התרשלה הנתבעת בכך שרופאיה בחרו בשיטת טיפול לא מתאימה אשר הביאה להרעה במצבו, לא יידעו אותו באשר לסיכונים הטמונים בניתוח שבחרו לבצע בו, לא קיבלו את הסכמתו המודעת להליך

25. — סוף עמוד 4 —

26. הנבחר, ולא פרשו בפניו אפשרויות טיפול אחרות. או שמא, כטענת הנתבעת, מלכתחילה היה מצב צלקות הפנים של התובע נרחב וגרם להפרעות בתפקוד, ולהפרעה אסתטית, שיטת הטיפול שנבחרה היתה המתאימה ביותר בנסיבות העניין, וזו נבחרה לאחר שהוסברה לתובע על פרטיה, ולאחר שנשלח התובע לבדיקת מומחה פה ולסת, וכי הצלקות שנותרו כיום, אינן תוצאת רשלנות רופאיה, כי אם אירוע הירי שחווה התובע בעברו.

חבות הנתבעת – הדין החל

27. את חבות הנתבעת יש לבחון בראי פקודת הנזיקין, סעיפי הרשלנות, ובראי חוק זכויות החולה. בכל הנוגע לסעיפי הרשלנות, לשם בחינת הרשלנות הרפואית, ככל רשלנות אחרת, יש לבחון את סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין, לשם בדיקת חובת הזהירות, הפרתה, וגרימת נזק תוך בחינת הקשר הסיבתי שבין הפרת החובה לנזק שנגרם.

28. את חובת הזהירות יש לבחון בשני אופנים; קיומה של חובת זהירות מושגית וקיומה של חובת זהירות קונקרטית [ע”א 145/80 ועקנין נ. עיריית בית שמש]. נקודת המוצא העקרונית הינה, כי ביחסים שבין רופא למטופל, קיימת חובת זהירות מושגית [ע”א 9656/03 עיזבון המנוחה ברטה מרציאנו ז”ל נ. ד”ר זינגר]. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, יש לבחון את השאלה האם רופא סביר יכול היה לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, את התרחשות הנזק. במידה והתשובה חיובית, יש לבחון האם הרופא הסביר צריך היה גם לצפות את התרחשות אותו נזק, מאחר שרק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית.

29. הגישה הרווחת הינה כי מרגע שרופא החל במתן טיפול רפואי, קמה מצידו חובת זהירות קונקרטית כלפי המטופל [א’ כרמי רפואה ומשפט (הוצאת מעריב, 1971) 124-129; ד”ר ע’ אזר וד”ר א’ נירנברג, בספרם רשלנות רפואית (מהדורה שניה – תש”ס – 2000, בעמ’ 283].

30. הפרת חובת הזהירות קמה כאשר קיימת סטייה מחובת הזהירות הסבירה הנדרשת מרופא, ועקב כך נגרם נזק לחולה. ויש לזכור, כי ככל שהנזק חמור יותר, אל מול טיפול שאינו מסובך יחסית, יש בכך כדי להצביע על רשלנות [ד”ר עדי אזר, שם בעמ’ 346]. ובנוסף, ככל שעולה רמת הסיכון לבריאותו או לחייו של החולה, כך גוברת רמת הזהירות הנדרשת מהרופא המטפל, אשר באה לידי ביטוי בביצוע בדיקות מקיפות ויסודיות, השגחה נרחבת, מעקב אחר התפתחויות במצב החולה, וקיום התייעצות בעניינו, כאשר זו נדרשת.

31. האם התרשלו רופאי התובע בקביעת סוג הניתוח הנבחר ואופן ביצועו?

כאמור, התובע סבור כי היה על הרופאים ליידעו כי מצבו אינו בר תיקון, מאחר שהיה ידוע להם כי אין כל ניתוח שעשוי לשפר את מצבו, ובמקום זאת, נטעו בו תקוות שווא, כאשר הבטיחו לבצע בו ניתוח שיביא להצלחה ושיפור במצב צלקותיו. הנתבעת, מאידך, סבורה כי

— סוף עמוד 5 —

טכניקת הטיפול שנבחרה עבור התובע הינה הנכונה בנסיבות העניין, וכי מצבו כיום הינו במרביתו תוצאה של אירוע הירי שעבר, ואינו קשור לטיפול שעבר על ידי רופאי הנתבעת.

32. ד”ר ברק, מומחה פה ולסת, אשר מטעמו הוגשה חוות דעת בתביעת התובע בבית משפט השלום בכפר סבא, קבע בחוות דעתו כי לתובע “צלקות נרחבות בפנים משמאל, בסנטר ובצוואר, א-סימטריה בולטת בפנים, נמוש שקט באזור הלסת התחתונה משמאל, פתיחת פה בטווח מוגבל של 30 מ”מ עם סטייה שמאלה, רגישות ניכרת למגע ומישוש…חוסר תחושה מוחלט באזור השפה התחתונה ובסנטר משמאל, חוסר תחושה מוחלט בחניכיים…הפרעה תפקודית בתנועות הלסת…”.

33. ד”ר פריד, מטעמו הגיש התובע בתביעתו האחרת חוות דעת בתחום הכירורגיה הפלסטית, קבע כי “הפציעה הותירה צלקות נרחבות באזור לחי שמאל, סנטר, וצוואר שמאל. הצלקות הינן נרחבות ומכערות, ומעוותות את מראה הפנים והצוואר, מצב הצלקות הינו מוגמר, ולא ניתן לשפרן מבחינה כירורגית”.

34. כאמור לעיל, מומחה התובע בתביעה דנא, פרופ’ שפיר, קובע כי סיכויי הצלחת הניתוח שבוצע לתובע, היו קלושים מלכתחילה, באשר המדובר בבחור צעיר יחסית, ללא עודף עור משמעותי בצוואר, ועל כן קשה להאמין כי האזור שנכרת יספיק לכיסוי האזור המצולק, ללא הותרת עיוות קשה, וצלקת קרחת בצוואר עצמו.

35. בחוות דעתו המשלימה, במענה לחוות דעתו של ד”ר גולן מטעם הנתבעים, מוסיף פרופ’ שפיר וקובע כי ד”ר גולן מתעלם לחלוטין מצורתו המעוותת של אזור הסנטר, ושטחן הכולל של הצלקות, שכיום הינו גדול במידה רבה משטחן עובר לניתוח, והשפה השמאלית, שהיתה משוכה קלות מאד מטה, משוכה כיום במידה רבה וניכרת הרבה יותר. עוד מוסיף וטוען הוא, כי אמנם קיימות שיטות טיפול אחרות, הכרוכות בניתוחים מורכבים יותר, אך היה על צוות הרופאים להביאן לידיעת התובע, לרבות פירוט כל הסיכונים והסיכויים הטמונים בכל אחת משיטות הטיפול הקיימות.

36. ד”ר דגן רפאל, מומחה לכירורגיה פלסטית, אשר היה חלק מצוות רופאי הוועדה הרפואית בבית החולים בעניינו של התובע, ואשר העיד מטעם הנתבעת, ציין בתצהיר עדותו, כי מלבדו, ישבו באותה וועדה ד”ר כהנוביץ’ וד”ר פריד. לשיטתו, לאחר שנבדק התובע, הוצעה לו טכניקת הניתוח אשר בוצעה לו, וכי במהלך הישיבה, “כמקובל וכנדרש, הוסבר לתובע מה הניתוח המתוכנן לרבות מהלך הניתוח, סיכויי ההצלחה וסיכוני הניתוח, הכל בהתאם למקובל וכנדרש, וניתנה לתובע אפשרות לשאול שאלות”.

37.

38. — סוף עמוד 6 —

39. ד”ר דגן מדגיש בתצהירו, כי מעולם לא הובטחו לתובע תוצאות הניתוח, והודגש בפניו כי “הטיפול הניתוחי יהיה מוגבל רק לאזור צלקתי קטן בלחי שמאל, ולא דובר על שיפור שאר הצלקות הבולטות הישנות אשר נגרמו שנים רבות קודם לכן. התובע הבין את התוצאות המקוות של הניתוח, והביע הסכמתו לביצוע הניתוח במתכונת שהוצעה לו”.

40. המומחים נחקרו על חוות דעתם; פרופ’ שפיר בעדותו, חזר על כך כי לטעמו, הנכות ממנה סובל התובע כיום, מורכבת מצלקות חדשות ומכערות שלא היו קיימות עובר לניתוח, וכי נכון להיום אפשרות תיקון המצב הינה בעייתית ביותר, והצעתו של ד”ר גולן למשוך עור משוער מהלחי לכיוון מתלה העור, לא תועיל, באשר הדבר יפתור רק צלקת אחת מבין כל הצלקות הקיימות. והדבר בעיקר בעייתי, מאחר שהמדובר בבחור צעיר, ללא עודף עור. [עמ’ 9 ש’ 2-7, ש’ 12-15].

41. לשיטתו, אפשרות הטיפול שנבחרה לתובע היתה שגויה מאחר ש”מדובר בבחור צעיר, עם עור בכמות מועטה, עם אזור צלקתי גדול שצריך לכסות אותו, שאם מנסים למשוך לשם בכוח ובמתח את המתלה שמרימים, הצפי הוא שהתפרים ייפתחו והצלקות תתרחבנה, וזה מה שקרה פה” [עמ’ 9 ש’27-28, עמ’ 10 ש’ 1-2].

42. ד”ר גולן בחקירתו אישר כי אכן, בהיות התובע בן 41 ביום הניתוח, הרי שמדובר באדם שדרך כלל, אינו בעל עודף עור, אם כי ישנם כאלה שיש להם [עמ’ 30 ש’ 10-12]. עוד הוסיף בעניין זה ואמר כי מאחר שבגיל 41, רקמות הפנים הינן אלסטיות מספיק, ניתוחים מעין אלו מתבצעים, ולעתים קרובות מצליחים מאד, ורק לעתים רחוקות ביותר נכשלים; “רפואה הוא לא מקצוע מדויק, ויכול להיות שנפתחו כמה תפרים, אבל להגיד מראש שלא היה סיכוי – זה לא נכון” [ש’ 15-20].

43. עוד המשיך וטען, כי ישנו כלל גדול בכירורגיה הפלסטית ורפואה בכלל, ולפיו “רופאים זהירים הולכים מהקל אל הכבד. אפשר היה לבצע ניתוח יותר גדול, שכרוך בסיכונים וסיבוכים. הם בחרו את האפשרות היותר פשוטה, ואני שטוב עשו בדיעבד” [עמ’ 31 ש’ 1-3].

44. לגבי שיטת הטיפול שהוצעה על ידי פרופ’ שפיר, מומחה התובע, הסביר ד”ר גולן כי המדובר בניתוח מסובך בו מוכנסים לאזור הלחי והצוואר מותחנים, על מנת להשיג עודף עור, ושימוש באותו עודף עור לשם כיסוי הצלקות. לשיטתו, מדובר בניתוח בן 2 שלבים; “בשלב הראשון מכניסים מתחת לעור הצוואר והלחי משהו שנראה כמו בלון ולאחר מכן מנפחים את הבלון במשך מספר חודשים, מקבלים צורה גרוטסקית לחלוטין, שלא לדבר על הסיכונים של עצב הפנים שנמצא שם, סיכונים של נמק של עור, לכן אני חושב שאם עמדו

45. — סוף עמוד 7 —

46. בפני הרופאים שתי האפשרויות העיקריות האלה, אני חושב שבחרו באפשרות שבעיני לפחות סבירה” [ש’ 11-16].

47. ד”ר דגן רפאל, מומחה בכירורגיה פלסטית, שישב בוועדת הרופאים בבית החולים מאיר בעניינו של התובע, טען בתצהיר עדותו הראשית, כי במהלך הישיבה עם התובע, הוסבר לו מהלך הניתוח, לרבות סיכונים וסיכויים, אם כי מעולם לא הובטחו לו תוצאות הניתוח, תוך שהודגש בפניו כי הניתוח יהיה מוגבל לאזור צלקתי קטן בלחי שמאל, ולא דובר על שיפור שאר הצלקות הבולטות והישנות.

48. בחקירתו הנגדית, נתבקש ד”ר דגן לציין איזה חלק מבין צלקות פניו של התובע, נאמר לתובע על ידי צוות הרופאים, כי יבוצע ניסיון להורידו, והשיב שאין באפשרותו לזכור, שכן “כל הפנים שלו היו מצולקות” [עמ’ 35 ש’ 20]. ואולם, לא עלה בידי ד”ר דגן להפנות, בתיקו הרפואי של התובע, לכך כי אכן כל פניו של התובע היו מצולקות, כטענתו, והוא אף אישר והודה כי בתיק הרפואי אין תמונות של התובע עובר לניתוח, ואין כל איור של מצבו כפי שהגיע, ואת מצבו המשוער לאחר הניתוח שהוצע לו [עמ’ 36 ש’ 1-3].

49. בהמשך, טען ד”ר דגן כי צוות הרופאים בבית החולים מאיר, הציע לתובע להיוועץ בבתי חולים אחרים, וכי רק בבוקר עדותו נוכח לדעת כי התובע אכן עבר את הניתוח בבית החולים מאיר, ולא בבית חולים בלינסון מיד לאחר פציעתו; “אני חושבת שאני זוכר, שאלנו אותו למה הוא לא עושה זאת בבי’ח בלינסון ששם יש מחלקה לכירורגיה פלסטית, והוא התעקש שננסה לעזור לו פה. עוד בתחילת הדיון אמרתי שמדובר במקרה לא פשוט, כל מקרה שהוא לא פשוט אנחנו מביאים לוועדה שנחליט שלושתנו יחד שאולי אנחנו יכולים לתרום משהו קצת או הרבה. הגענו למסקנה שאנחנו יכולים לעשות זה משהו קטן ומוגבל ביותר. לכן כשראיתי את כתב התביעה, חשבתי שיש כאן טעות, שאולי צריך להפנות את כתב התביעה למקום אחר, לא למה שנעשה בבי’ח מאיר, זה מה שסברו הרופאים שאיתם אני עובד”. [עמ’ 38 ש’ 1-12].

50. שאר עדותו של ד”ר דגן היתה רצופת התחמקויות, באשר להבדלים שבין האמור בתצהירו לבין הסבריו במהלך עדותו, והעד חזר רבות על טענותיו לפיהן איננו משפטן, איננו עו”ד, אינו מנסה להתחכם, אינו מנסה להיות חכם וכיוצא באלה. ד”ר דגן אישר כי אין בתיקו הרפואי של התובע כל אינדיקציה לכך שהומלץ לו לפנות לקבלת חוו”ד נוספת, ואין כל אינדיקציה לכך כי הצוות הרפואי ממתין לקבלת תשובת התובע לאחר שיתייעץ עם גורמים אחרים.

51. לעניין עצם הפעולה הכירורגית שבוצעה לתובע, העיד ד”ר דגן כך:

“ש. מאיפה לקחתם את המתלה עור?

— סוף עמוד 8 —

ת. באזור הניתוח, מצידי הניתוח, למטה, מהצד – קשה לי להגיד.

ש. אתה יכול להגיד לי מה היו המידות של מתלה העור שלקחתם?

ת. בפירוש לא.

ש. תסכים איתי שכדי לכסות את הצלקת שהיתה לתובע, היה צריך מתלה עור רחב וארוך מאד, ולא מתלה קטן?

ת. לא, מהסיבה שהכריתה לא היתה גדולה.

ש. איך אתה יודע איזה כריתה ביצעתם?

ת. כי כתבנו שהניתוח מוגבל ולא ניתוח עצום, הכל בלחי שמאל…זה מה שאני יכול לענות לך , מעבר לזה – לא יכול להגיד. לא יכול להגיד בוודאות”. [עמ’ 47 ש’ 1-14].

52. מעדותו של ד”ר דגן עולה, כי את מרבית ההליכים שעבר התובע בבית החולים מאיר עובר לניתוח אשר בוצע לו, ולאחריו, איננו זוכר, זאת בצירוף העובדה, אותה אישר דגן, כי הדברים לא מצאו ביטויים בכתב, לא בתיקו הרפואי של התובע, ולא בכל מקום אחר. יוצא אפוא, כי טענותיו של ד”ר דגן לפיהן לא הובטחו לתובע כל תוצאות שהן מהניתוח, וכי הוסברו לו כל הסיכונים והסיכויים הטמונים בניתוח, והוא הביע הסכמתו לכל האמור, טענות בעלמא הן.

53. זאת ועוד, ד”ר דגן אישר בעדותו, כאמור לעיל, כי הופתע לגלות כי התובע עבר את ההליכים, בסופו של יום, בבית החולים מאיר, ולא בבית החולים בלינסון לאחר הפציעה. ואולם, במכתבו של ד”ר דגן מיום 8.2.06 למחלקת פה ולסת בבית חולים מאיר נרשם כי התובע מועמד לתיקון “צלקת בפנים באזור פציעה לפני שנים. מאחר ועבר שתילת עצם על ידכם, נבקש התייחסותכם לניתוח כריתת אזור צלקת ללא שיער [מעל שתל העצם וכיסוי על ידי מתלה עור משוער…]”.

54. עינינו הרואות, כי במכתב ההפניה ששלח ד”ר דגן למח’ פה ולסת בבי’ח מאיר, עובר לניתוח התובע, על מנת לקבל אישורם לביצועו, מתייחס הוא באופן ספציפי לצלקת בפניו של התובע שהינה תוצאה של פציעה מהעבר, אשר טופלה זה מכבר על ידי מח’ פה ולסת בבית החולים. קשה אם כן לקבל את גרסתו לפיה נדהם לגלות, בבוקר עדותו, כי התובע עבר את הטיפול בצלקות פניו עקב אירוע הירי, בסופו של דבר, בבי’ח מאיר, ולא בבילינסון, כפי שסבר. עוד עולה מכך, כי אכן, כטענת התובע, הטיפול שביקש לעבור הינו אך ורק לאותו איזור מצולק ללא שיער שמעל שתל העצם, והאמור מהווה חיזוק לטענתו זו.

55. התובע צירף תמונות בצבע למצב צלקות פניו עובר לניתוח שעבר על ידי רופאי הנתבעת, ולאחריו; מן התמונות עולה, כי אכן, כפי שטוען הוא, מצב הצלקות נכון להיום הורע, ומצב העיוות בפניו עקב כך, החמיר.

56.

57. — סוף עמוד 9 —

58. הקשר הסיבתי; נושא זה נבחן על פי שני מבחנים – העובדתי והמשפטי. בע”א 916/05 שרון כדר נ. פרופ’ הרשינו, אוזכרה ההלכה לפיה “משמעות סיבתית עובדתית בוחנת זיקה פיזיקלית בין הגורם לנזק, אלמלא התנהגות המזיק, הנזק לא היה מתרחש באותה עת ובאותה צורה או כפי שנהוג לכנותה ‘הסיבה בלעדיה אין’. קשר סיבתי משפטי בוחן האם ראוי שבגלל אותו סיכון שגרם עובדתית לנזק, ראוי להטיל חבות משפטית. זהו מבחן הצפיות; האם יכול היה לצפות והאם צריך היה. קשר סיבתי משפטי בין הרשלנות הרפואית לנזק מתקיים, כאשר הנזק היה תוצאה צפויה של ההתרשלות”.

59. מניתוח חוות הדעת והעדויות שנשמעו בפניי, סבורני כי רשלנות הנתבעת, עובדתית, היא זו שהביאה להחמרה במצב פניו של התובע, באשר רופאי הנתבעת נקטו בשיטת טיפול שלא היתה מתאימה לתובע, לאור גילו, והעדר עודפי עור בפניו. אין חולק כי גם עובר לניתוח היו פניו של התובע מצולקות וסבלו מעיוות, אך מראה פניו לא היה מעוות כפי שנותר כיום, לאחר הניתוח.

60. אינני מקבל את טענותיו של ד”ר דגן לפיהן מעולם לא הובטחו לתובע תוצאות הניתוח. טענה זו משוללת כל היגיון. התובע, שחי שנים עם צלקותיו, החליט בסופו של דבר, בחלוף שנים רבות, לגשת לקבל ייעוץ באשר להטבה במצב הצלקות. לא יעלה על הדעת לקבל את הטענה, כי לא הובטחו לו כל תוצאות שהן לאחר הניתוח, והוא עדיין ניאות לבצעו, בעיקר כאשר מדובר בניתוח בפנים, שהינו האזור החשוף והרגיש ביותר בגוף האדם, שאינו ניתן להסתרה, ומכאן שיש להיזהר שבעתיים בטיפול באזור זה.

61. ראיתי לקבל את חוות דעתו של מומחה התובע, ואת עדותו של התובע עצמו, כי לא הוסברו לו, עובר לניתוח, כל הסיכונים הטמונים בניתוח, והסיכויים להצלחתו, לא נפרש בפניו מלוא המידע והידע הדרוש על מנת לקבל החלטתו, כך שתהא החלטה מדעת, לא הוסברו לו חלופות טיפול אפשרויות, ובסופו של דבר, לא ננקטה השיטה העדיפה ביותר לטיפול בו.

62. כאמור בחוות דעת פרופ’ שפיר, המדובר בתובע שהינו צעיר למדי בגילו, ומשכך, איננו בעל עודפי עור משמעותיים באזור צווארו, כאלה שהיה בהם מספיק על מנת לכסות את האזור המצולק, ללא הותרת עיוות קשה, וצלקת קרחת בצוואר עצמו. המתלה שנלקח במקרה הנדון היה קטן מדי, והאזור ממנו נלקח המתלה, הושאר לריפוי משני, ועל כן נוצרה שם צלקת ועיוות נוסף של האזור.

63. הנתבעת אמנם טוענת כי יש ליתן משקל משמעותי לחוות הדעת שהוגשו מטעם התובע בתביעתו בגין הפציעה, ובעיקר לחוות דעתו של ד”ר פריד, שקבע כי מצב הצלקות אינו ניתן לשיפור ולתיקון, אך סבורני כי הדבר עומד בעוכריה; שכן, אם אכן יש לקבל את דבריו של ד”ר פריד לשיטתה, הרי שהיה על רופאיה להסביר לתובע, ברחל ביתך הקטנה, כי אין כל

64. — סוף עמוד 10 —

65. אפשרות להביא לכל הטבה במצבו, וכי אין בידם כל אפשרות לעזור לו, ובוודאי שלא לנתחו, כפי שאכן עשו.

66. בנסיבות כאמור, יש לקבוע כי רשלנות הנתבעת היא שהביאה להחמרה במצבו של התובע כיום, והסבה לו לנזקים.

אומדן הנזקים

67. התובע בוגר 10 שנות לימוד, עובר לתביעה דנא עבד בעברו ב”שופר סל” בסניף רעננה במשך שנתיים, כמנהל מחלקת חומר ניקוי. בשנת 2001, עבר לעבוד כנציג מכירות, בחברת “חוגלה קימברלי”. התובע טוען בתצהיר עדותו, כי בשל תוצאות הניתוח העגומות סובל מדיכאון, בטחונו ודימויו העצמי נפגעו, עד כי הוא מתקשה להסתכל לאנשים בעיניים, מתקשה ביצירת קשרים, לרבות עם לקוחות חדשים, משדר חוסר בטחון, וחש באופן תמידי כי אנשים נרתעים ממראהו.

68. התובע טוען כי הצלקת שנותרה כיום, הינה עבה ביותר, מגרדת וכואבת, והוא חש דקירות ורגישות עזה במקום. מומחה התובע, פרופ’ שפיר, העמיד את נכותו הרפואית בשיעור 20%. סבורני כי בנסיבות העניין, מאחר שמצבו של התובע אינו מגביל פיזית את תפקודו ואת יכולת עבודתו, אך גורם לו לקושי מסוים בהתנהלות המקצועית והבינאישית, ובשל עבודתו כנציג מכירות, והצורך בעבודה מול אנשים, יש להעמיד את נכותו התפקודית בשיעור של 10%.

69. כאב וסבל; 80,000 ₪.

70. פגיעה באוטונומיה;

כאשר מטופל אינו מקבל את כל המידע הדרוש עובר לביצוע הטיפול הרפואי, עשוי מחדל זה כשלעצמו להוות עילה להכרה בראש נזק של פגיעה באוטונומיה, וזאת ללא קשר לשאלת הנזק שנגרם מאותו טיפול וללא צורך בהוכחת קשר סיבתי בין אי קבלת הסכמת המטופל לטיפול ובין הנזק. הפיצוי במקרה זה נובע מן ההכרה כי בביצוע פרוצדורה רפואית בגופו של אדם שלא בהסכמתו המודעת ישנה פגיעה בכבודו ובזכותו לאוטונומיה. לחולה זכות לבחור אם לקבל טיפול רפואי ואיזה טיפול רפואי יינתן לו. פיצוי בשל פגיעה באוטונומיה ניתן בשל הפגיעה בזכותו היסודית של מטופל כאדם לכבוד ולאוטונומיה, גם אם אין לכך ביטוי פיסי, כך שעצם הפגיעה, ללא צורך בהוכחת נזק נוסף, מגבשת ראש נזק נפרד. עצם הטיפול הרפואי ללא הסכמה מדעת הוא התרשלות המזכה בפיצוי והקשר הסיבתי המשפטי נלמד מניה וביה מעצם ההתרשלות. אמת המידה לשיעור הפיצוי בגין כך, הינה בהתאם לנסיבות המקרה הספציפי, ובהתאם לעצמת הפגיעה ממנה סבל המטופל / הניזוק הספציפי. [ע”א 2781/93 דעקה נ’ בי”ח כרמל, פ”ד נג(4) 526, עמ’ 575 ואילך; ע”א 6153/97 שטנדל נ’ פרופ’ שדה, פ”ד נו

— סוף עמוד 11 —

(4) 746, עמ’ 759; ע”א 9871/02 ויינשטיין נ’ ד”ר ברגמן [פורסם בנבו] (16.6.05); ע”א 8126/07 עזבון המנוחה ברוריה צבי נ’ בי”ח ביקור חולים, [פורסם בנבו] 3.1.10].

במקרה שלפניי, ובהתחשב במהות הטיפול הרפואי שניתן בעניינו של התובע, שללא ספק היה סבוך, ראיתי להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק בסך של 200,000 ₪.

71. אובדן שכר לעבר; שכרו של התובע עובר לניתוח עמד על 6,467 ₪ לחודש [משוערך].

עקב הניתוח, שהה התובע באי כושר מלא במשך חודש, ולאחריו שב לעבודתו. בגין כך יש לפצותו בסך של 6,467 ₪.

התובע פוטר מעבודתו בחודש 11/10, ומאז ועד היום לא הצליח להשתלב חזרה בשוק העבודה. לא הוכח כי פיטוריו של התובע נעשו על רקע הניתוח ותוצאותיו ובעטיים. משכך, אין מקום לפצותו בגין העבר על התקופה שמיום פיטוריו ועד היום.

72. אובדן שכר לעתיד; 6,467 ₪ X 10% נכות תפקודית X מקדם היוון 176.9949 = 114,462 ₪.

73. הפסדי פנסיה; בסך 35,000 ₪.

74. הוצאות רפואיות; סך של 1,500 ₪.

75. סוף דבר;

הנתבעת תשלם לתובע את הסך של 437,4299 ₪ בגין האירוע. לסכום יש להוסיף שכ”ט עו”ד בשיעור20% . הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

הנתבעת תשא בהוצאות המשפט של התובע, ובשכר העדים על פי המצוין בפרוטוקולים ובאגרות המשפט.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מקבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, א’ טבת תשע”ב, 27 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.

רשלנות רפואית של רופא פה ולסת

כירורגית פה ולסת עוסקת בעיקר בניתוחים של אזור חלל הפה, הלסתות ועצמות הפנים (כולל ארובת העין).

הפרוצדורות השכיחות שמבצע כירורג פה ולסתות הן עקירת שיניים, והשתלת שיניים, ניתוחים בנגעים ובגידולים, טיפול בפציעות חבלה, וניתוחים אסתטיים בחלל הפה ובלסתות (למשל, הסרת נגע פיגמטי מהשפתיים, טיפול בלסת תחתונה בולטת (בניגוד למצב הרגיל בו הלסת העליונה בולטת מעבר ללסת התחתונה) או סנטר בולט. ניתוחי חניכיים מוגבלים יותר, כגון ניתוחים במצב של מחלת חניכיים מתקדמת או ניתוח “הארכת כותרת”, שבו חושפים את כותרת השן המצויה בתוך החניכיים על מנת שיהיה אפשר לשקמה בגלל הרס של השן, מבוצעים על ידי פריודונטים שהם מומחים לרפואת חניכיים. גם ניתוחי השתלות שיניים מבוצעים יותר ויותר על ידי פריודונטים.

הגשת תביעת רשלנות רפואית בתחום רפואת פה ולסת

בישראל ובעולם מוגשות תביעות רפואית רבות בגין רשלנות של רופאי פה ולסת. לשם הגשת התביעה יש להצטייד בחוות דעת רפואית של רופא פה ולסת מומחה אשר יפרט בהרחבה מה הייתה הרשלנות ואילו נזקים נגרמו כתוצאה מכך.

הפיצוי תלוי בגודל הנזק שנגרם ויכול להגיע לסדרי גודל של מאות אלפי ש”ח ולעיתים אף מיליונים אם מדובר בנזק בלתי הפיך.

עורכי דין העוסקים בתחום רשלנות רפואית יטפלו בתיקים אלו באחוזים מהפיצוי המושג ללקוח בסיום התביעה ורק במקרה של הצלחה. ההוצאות היחידות שיש ללקוח לשם הגשת תביעה שכזו הן בגין איסוף וצילום מסמכים רפואיים, התייעצות עם רופא מומחה, חוות דעת של המומחה לבית משפט, אגרת בי”מ, נסיעות ושליחוית במידה ונדרשות. במידה וזוכים בתביעה, יש החזר כספי של ההוצאות הנ”ל, אשר בכל מקרה הן נמוכות וסמליות לעומת הפיצוי שאמור להתקבל אם אכן ארעה רשלנות רפואית.

להערכת סיכויי תביעתך, ניתן לפנות לעו”ד ענת מולסון, המייצגת מאות נפגעי רשלנות רפואית, שפרטיה מצד שמאל למעלה

So then I tried the phrase teaching students https://eduessayhelper.org/ how to learn

רשלנות רפואית בניתוחים

 

רשלנות רפואית בניתוחים

חלק גדול מתביעות רשלנות רפואית המוגשות בארץ ובעולם הינן עקב רשלנות רפואית בניתוחים שונים.

רוצה לדעת מה הסיכויים והשווי של המקרה שלך? ניתן ליצור קשר עכשיו וחינם עם עו”ד ענת מולסון המייצגת מאות נפגעי רשלנות רפואית בניתוחים, באמצעות פרטי יצירת הקשר  שלמעלה משמאל

הפעילות הרפואית הינה מורכבת ביותר ודורשת הן ידיעה של הצוות הרפואי אודות מצבו של החולה והן תיאום בין אנשי הצוות כגון- מנתחים, מרדימים, אחיות טכנאים וכדומה.

הנזק עלול להיגרם, בין היתר, מביצוע כושל של טיפול פולשני או לחילופין מאי ביצוע הטיפול או השתהות בלתי סבירה במתן הטיפול, היוותרות גוף זר בגופו של החולה, ביצוע ניתוח או טיפול מיותר בהעדר התוויה רפואית, כשל במהלך הרפואי לאחר הטיפול הפולשני.

על המגיש תביעת רשלנות רפואית בניתוח, להוכיח כי הרופא לא נהג כ”רופא סביר”, דהיינו, כי הרופא, “לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שרופא סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח-יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות”.

הפסיקה קובעת, כי אמת-המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת, היינו, על הרופא לבסס החלטותיו על הידע העדכני הנתמך בספרות מקצועית, בניסיון קודם והכול – בהתאם לנורמות מקובלות אותה עת בעולם הרפואה.

בתביעות רפואיות בתחום ניתוחים, מתעוררת לא אחת שאלת ההסכמה של החולה לטיפול, כאשר ביהמ”ש נדרש לבחון האם ניתנה הסכמתו המודעת של החולה לניתוח, האם הוסברו לו הסיכויים להצלחתה מחד והסיכונים בביצועה מאידך, האם פורטו בפני החולה אופציות טיפוליות אחרות, ניסיונו והכשרתו של המנתח וכד’, לעיתים גם אם הרופא לא התרשל בעצם ביצוע הניתוח, אך הפר את חובת גילוי הסיכונים לחולה- ניתן לזכות בתביעת הרשלנות הרפואית.

תחומי רפואה בעיקריים הם נתגלו מקרי רשלנות רפואית בניתוחים:

  • קרדיולוגיה– ניתוחי לב, צינתורים, ניתוחי מעקפים ועוד.
  • אורטופדיה– ניתוח עמוד שדרה, ניתוח גב, ניתוחי ברך, החלפת מפרקים ועוד.
  • ניתוחים פלסטיים- הגדלת חזה, הקטנת שד, ניתוחי אף, ניתוחי לייזר ועוד.
  • נוירוכירורגיה- ניתוחי ראש/ מוח וכדומה
  • לידה- ניתוחים קיסריים, לידת ואקום, לידת מלקחיים ועוד

לשאלות בנושא רשלנות רפואית בניתוח או להערכת סיכויי תביעתך חינם, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון המייצגת מאות נפגעי רשלנות רפואית, בטלפון נייד 0524787850 או בשיחת חינם 1800200807 או במייל: legal1@bezeqint.net