ניתוח פריצת דיסק – רשלנות רפואית?

אנו מקבלים פניות מגולשים רבים אשר טוענים כי נפלו קורבן למקרה של רשלנות רפואית בניתוח פריצת דיסק.

בכדי לדעת אם אכן יש צדק בטענתם, אנו מבצעים איסוף של כל התיק הרפואי ובוחנים אותו יחד עם מנתח גב מנוסה, בכדי לקבל החלטה אם כדאי ללקוח ולנו להיכנס להליך של תביעת רשלנות רפואית. לשאלות בנושא ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה משמאל.

פריצת דיסק מוגדרת כיציאה של החומר הפנימי מטעם הדיסק, דרך הציפוי הסיבי החיצוני של המשרד, היישר אל יחד עם תעלת עמוד השדרה או לחילופין היישר אל תוך תעלות העצבים הצדיים. שינוי צורת הדיסק גורם ללחץ אודות שורשי עצבים סמוכים, רצועות ומבנים אחרים. לחץ אודות שורש עצב מדרבן לכאבים עד מאוד נחושים, אובדן ניחוח חלקיו של או מקיף בגב או לחילופין בגפיים. האזור הפופולארי יותר מכולם לפריצת דיסק הוא הגב התחתון (חוליות L4-L5).

ניתוח פריצת דיסק ( DISCECTOMY LAMINECTOMY) מבוצע כדי להקל את הכאבים בגב או לחילופין ברגליים, הנובעים מלחץ הדיסק הפרוץ על גבי חוט השידרה.

מטרת הניתוח הינה לשחרר לחץ על חוט השידרה ולהוציא את הדיסק או הדיסקים הפגומים. סגנון הקיבוע שהיא החוליות הפגומות מותנה בכמות החוליות שדורשות טיפול שיער, מיקומן ואחוז הריקמה הגרמית שהוסרה במשך התהליך.

מפעם לפעם מתבצע ניצול בשתל עצם לשם הענקת יציבות לעמוד השידרה. העצם לשתל נלקחת ממקום אחרי בגוף, לדוגמא מעצמות האגן. מטלה זו כרוכה בעשיית חתך נספח באותו אזור בגוף שממנו לוקחים אחר העצם. שצריך בקיבוע מותנה במספר החוליות הפגומות, דירוג הדיסק הבעייתי וגורמים מגוונים.
בדרך כלל, בסוף הניתוח המנתח מכניס צינור מנקז הפרשות לפצע הניתוחי. 
עם גמר הניתוח תועברו לחדר התעוררות לשם השגחה צמודה ומעקב שונה אופי ההכרה, נשימה, מתן חמצן, לחץ דם, דופק ותנועתיות הגפיים.

אזור הניתוח יכול להיות מכוסה בחבישה שתוסר כ שלושה-ארבעת רגעים בסיומה של התהליך. אין להיפטר את החבישה או לחילופין להרטיב את כל איזור ניתוח של הרמת חזה בלא גושפנקה המנתח.
בשל היותכם בצום, חברת הניקיון תיתן עירוי נוזלים ואנטיביוטיקה באמצעות הוריד.
שכיבה ממושכת במיטה וחוסר תנועה יכולים לעשות לאוורור לקוי שהיא הריאות ולהיווצרות פצעים באזורי גוף שונים, לכן חשוב לשנות תנוחות בזהירות כל כך שלושה-ארבעת זמן. לשם בדרך זו, רק אל תהססו להיעזר בצוות הסיעודי.
פיזיותרפיסט ידריך הלומדים בתרגילי נשימה ושיעול לשם אוורור טוב של הריאות כמו כן בתרגילי תנועת גולשים הכרחיים.
אם וכאשר והניתוח לטיפול בפריצת דיסק יגביל הלומדים בניידות, תטופלו בתרופה לדילול הדם.
ימים למחרת הניתוח אפשר לרדת מתוך המיטה, כאשר טיב הכאב תאפשר זה, בהשגחת הצוות הסיעודי.
ההכרעה על גבי שימוש בחגורת גב תינתן באמצעות המנתח.
אם תירצו, יוכל מלווה אחד להישאר לידכם בחשיכה, באישור האחות.

פולינוירופתיה – פולי נוירופתיה – רשלנות רפואית?

אנו נשאלים פעמים רבות האם פולינוירופתיה הייתה נושא לתביעות רשלנות רפואית.

התשובה היא שכל מקרה לגופו. יש צורך לבחון את התיק הרפואי ולהיוועץ במומחה בתחום הנוירולוגיה אשר יוכל להעריך אם הייתה רשלנות רפואית בטיפול או באבחון ומה הנזק שרשלנות זאת גרמה.

גובה הפיצוי יהיה תלוי בחומרת הנזק והשפעתו על תפקדוו של החולה בחיים האישים ובעבודה.

פולינוירופתיות ברוב המקרים נגרמות כתוצאה מתהליך המשפיע על גוף האדם כולו- סוכרת ואי סבילות לגלוקוז הינן הסיבות הנפוצות ביותר. סיבות אחרות מתייחסות לפי לסגנון הפולינוירופתיה וקיימות כיתות לא מעטות הכוללות מחסור בוויטמינים, מחלות דלקתיות, רעלנים כמו שימוש באלכוהול ותופעות לוואי של תרופות שונות וכן סוגיות בצנרת ההמטולוגית.

בהרבה פעמים, פולינוירופתיה מתפתחת באורח איטי, ברוב המקרים על פני חודשים או תקופות, אולם קיימות גם צורות בהן ההתפתחות הינה מהירה.

 

מחלת גיליאן ברה- זו פולינוירופתיה המופיעה כתסמונת אקוטית היכולה להיחשף אחרי מחלה זיהומית קטנה (קשר לחיידק קמפילובקטר ג’ג’וני), המתבטאת בחולשה סימטרית המתחילה ברוב המקרים ברגליים, והחולשה בולטת בהרבה יותר בשרירים פרוקסימליים מכיוון דיסטליים (בהרבה יותר בירך מאשר בשוק, לדוגמה). לפעמים המחלה עלולה להיות חמורה עד כדי סיכון חיים (במידה ו צריך המעורבות של שרירי הנשימה או לחילופין הבליעה). למטרת ביקורת של גיליאן ברה יש להדגים חולשת שרירים מתקדמת של יותר מגפה אחת, חוסר או לחילופין הפחתה של רפלקסים, כש בבדיקת ניקור מותני ברוב המקרים מופיעים ערכים מוגברים מטעם חלבון (אך ספירת דם לבנה תקינה). ההחלקה במחלה זאת מכיל פלסמה-פרזיס (טיפול דבר זה מקצר את הזמן הדרוש להחלמה ומקטין סיכון לנזק שאריתי). בקרב אנשים מבוגרים וילדים יש להעדיף טיפול על ידי מתן IVIG, ולעתים יש חובה בטיפול תומך למניעת התעוררות כמו כשל נשימתי או לחילופין לבבי. לרוב, המחלה נעצרת לאחר עד ארבעה ימים, וכ- 70% מהחולים מחלימים ממנה לחלוטין. 25% מן החולים נותרים עם נזקים נוירולוגי קל, ו- 5% מהם מתים, לרוב מכשל נשימתי. ככל שהמחלה תוקפת בטווח גיל של מבוגר יותר ובמהלך פשוט בהרבה יותר, כמו כן כש המחלה פוגעת באקסונים וצריך עדות להדבקה בחיידק הקמפילובקטר, כך הפרוגנוזה גרועה יותר.

 

מחלה דומה למחלת גיליאן ברה קרויה CIDP, או chronic inflammatory demyelinating polyneuropathy: זו מחלה, ש נבדל ממחלת גיליאן ברה, מאופיינת תוך כדי כרוני יותר, או בהפוגות ללא שינוי לטובה נראה לעין אחרי 6 ירחים מהופעתה. המרכיב למחלה זאת לא ידועה. במרבית המקרים החולים מתלוננים על חולשה בידיים או לחילופין רגליים (בהרבה יותר בידיים, בהרבה יותר בשרירים דיסטליים), וכן חוסר סנסורי בגפיים ותחושות נימול. בניקור מותני, הממצאים דומים למחלת גיליאן ברה. מחלה זאת מגיבה במרבית המקרים לטיפול בסטרואידים, אשר אפשר למשך זמן רב ברוב המקרים. טיפול ב- IVIG או פלסמהפרזיס אפילו הינו בר ביצוע.

נוירופתיה סוכרתית- זו תופעה נפוצה ביותר בסוכרת והיא יכולה להיחשף כפולינוירופתיה מעורבת (פגיעות סנסוריות, מוטוריות ואוטונומיות)- על – 70% מהמקרים, וב- 30% מהמקרים מתרחשת פגיעה סנסורית בדיוק. ככל שנו מידת האיזון של הסוכרת גרועה בהרבה יותר, בדרך זו גדלה המעורבות מטעם העצבים הפריפריים במחלה. הביטוי המקובל יותר מכולם של החולים הינם הרגשת נימול, אובדן אווירה או לחילופין כאבים, יותר ברגליים מאשר בידיים. במצבים חמורים בהרבה יותר, צריך אובדן תחושה כמעט בכל הגפיים (בעיקר הדיסטליות- כפות ידיים וכפות רגליים) המשולבות יחד עם הפרעות מוטוריות. בקרב סוכרתיים שונים, מלווה לתהליך עצמו אף בעיה בצנרת העצבים האוטונומית הכוללת פגיעה בהזעה, בתפקוד המיני, פגיעה בתפקוד השלפוחית, המעי והקיבה וכן הפרעות בקצב הלב ותת לחץ דם אורתוסטטי. אין טיפול ספציפי לסיבוכים אלו- ניתן לטפל בכאב נוירופתי באמצעות תרופות להלן.

 

דיפתריה- החיידק קורינובקטריום דיפטריה מדביק את דרכי הנשימה העליונות או לחילופין מדביק פצע עורי, ומייצר טוקסין הגורם לדה-מיאלניזציה של עצבים פריפריים. כחודש אחרי ההדבקה, החולה מפתח נוירופתיה מוטורית יחד עם פגיעה בולטת בתפקוד העיניים- רעיה מטושטשת היא תלונה נפוצה (צריך פגיעה ביכולת האקומודציה של העין). אף שרירים האחראיים אודות תנועות הסרת משקפיים עשויים להיפגע, כמו כן שרירי הפנים, הלוע והסרעפת. תגובת האישונים, למרות זאת, הינה תקינה. החלמה לרוב מתרחשת אחרי מספר שבועות, ורוב החולים מחלימים לגמרי. במצבים קשים צריך שיתוק נשימתי. הטיפול מכיל מתן מהיר מטעם אנטי-טוקסין, וכן הענקת מטעם פניצילין או לחילופין אריתרומיצין כדי להכחיד את החיידק. בבדיקת ניקור מותני אפשר לראות מקרוב חלבון מוגבר ופלאוציטוזיס פשוט.

 

מחלות תורשתיות מדגם Charcot-marie tooth הינן מחלות פולי-נוירופתיות, הכוללות חולשה ודלדול שרירי גפיים דיסטאליים, בנוסף להחזרי רפלקסים ירודים ו- pes cavus מטעם כף הרגל. המחלות מועברות בתורשה אוטוזומלית דומיננטית, כש CMT מסוג 1 קשורה להתחלה בעשור הראשון לחיים, יחד עם מהלך מחלה אשר הוא פרוגרסיבי ואיטי ובחומרה משתנה- העצבים מעובים, וניתנים למישוש בכמחצית מהמקרים. מהירות ההולכה העצבים ירודה באופן בולט. צריך פגיעה דה-מיאלנטיבית. CMT מסוג 2 לא כולל פגיעה סנסורית, ומתבטא בפגיעה בנוירונים עצמם.

הטיפול בפולינוירופתיה מכיל קודם כל אבחון המחלה הראשונית או לחילופין השגת שליטה אודות המחלה הראשונית, שמירה על תפקוד מוטורי ועל כוח השריר וכן השגת הפחתה בכאב נוירופתי.

לשאלות או לייעוץ בנושא פולי נוירופתיה ותביעות רשלנות רפואית, נין ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה בראש העמוד משמאל

נדחתה תביעת רשלנות רפואית על ריסוק אבנים בכליה

בית משפט השלום בחיפה
ת”א 16551-03 שאול ואח’ נ’ בי”ח העמק בעפולה ואח’

בפני
כב’ השופטת כאמלה ג’דעון
תובעים
1.דוד שאול ת.ז מס’ 00219890
2.ציפורה שאול

נגד
נתבעים
1.בית חולים עמק עפולה
2.קופ”ח של ההסתדרות הכללית של העובדים בא”י

פסק דין

1. לפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין רשלנות רפואית המיוחסת לבית חולים עמק עפולה (להלן “בי”ח העמק”), וקופת חולים של ההסתדרות הכללית, המפעילה והמעסיקה של הצוות הרפואי בבית החולים, בשל טיפול כושל ורשלני על פי הנטען, בריסוק אבנים שנתגלו בכליה הימנית של התובע מס’ 1, יליד 1949 (להלן “התובע”), על פי הנטען.
2. העובדות הצריכות לענייננו הינן כדלקמן:
ביום 29.3.94 הופנה התובע לבי”ח העמק, לצורך בחינת אפשרות ביצוע הליך ריסוק אבנים, לאחר שאובחנו אצלו שתי אבנים בכליה הימנית, אבן בקוטר 2X1 ס”מ (להלן “האבן הגדולה”), ואבן נוספת בקוטר כ-1 ס”מ אשר הסבו להפרעה אורודינאמית במערכת האיסוף.
3. ביום 11.4.94 נבדק התובע לראשונה במחלקה האורולוגית בבי”ח העמק, ובבדיקת IVP נמצא כי האבן הגדולה ממוקמת במוצא האגן וחוסמת אזור שופכן עליון.
4. ביום 28.4.94 עבר התובע ריסוק חוץ גופני בבי”ח העמק, ושוחרר לביתו באותו יום עם הפנייה להמשך מעקב בביה”ח ביום 9.5.94 (להלן “הטיפול הראשון”).
— סוף עמוד 1 —
5. במסגרת הביקורת שנערכה ביום 9.5.94, ומעיון בצילומי בטן ריקה שהוא הביא כנדרש, התברר כי האבן הגדולה שהיתה ממוקמת במוצא הכליה לא התרסקה בטיפול הראשון, על כן הוסבר לתובע על הצורך בביצוע פעולה חודרנית לטיפול באבן במוצא הכליה הימנית.
6. מאז אותו ביקור, התובע לא שב לביה”ח אלא ביום 10.1.95, היינו לאחר כשמונה חודשים, כאשר סיבת השיהוי הנ”ל מהווה אחד ממוקדי המחלוקות בין הצדדים כפי שיפורט בהמשך.
7. בביקור מיום 10.1.95, הוסבר לתובע שוב על הצורך בביצוע ניסיון נוסף לריסוק האבן, ונשלח לביצוע בדיקות מכינות.
8. ביום 6.2.95 התקבל התובע לאשפוז בבי”ח העמק, וביום 8.2.95 הוא עבר הליך אורטרוסקופיה וריסוק פנימי של האבן (להלן “הטיפול השני”). בתום הפעולה הנ”ל, הושאר צנתר (קטטר) שופכני לניקוז הכליה. במהלך הטיפול הנ”ל, האבן התרסקה חלקית, וחלק ממנה הוסט לגביע העליון. הוסבר לתובע על הצורך בטיפול משלים בריסוק חוץ גופני על ידי מכונה.
9. ביום 9.2.95 עבר התובע הליך ריסוק חוץ גופני נוסף (להלן “הטיפול השלישי”). צילום בטן ריקה שביצע לאחר שתי הפעולות הנ”ל (ארטרוסקופיה וריסוק אבן חוץ גופית), הדגים פירורי אבנים קטנים בכליה הימנית אשר היו עשויים להיפלט באופן ספונטני.
10. ביום 15.2.95 שוחרר התובע לביתו, ולאחר מכן היה במעקב רפואי בביה”ח העמק למשך מספר חודשים, עד ליום 10.9.95.
11. לאחר מספר חודשים החל התובע להתלונן על כאבי מותן ימין, ובבדיקה אובחנה אצלו אבן חוסמת בקוטר של 5 מ”מ בשופכן עליון מימין, והופנה להמשך טיפול בבי”ח הדסה.
12. ביום 20.10.96 עבר התובע בבי”ח הדסה ריסוק חוץ-גופי של אבן בשופכן, וביום 27.10.96 הוחדר נפרוסטום (נקז מלעורי) לכליה מימין. בחודש 12/96 עבר אורטרוסקופיה בשל חשד להיצרות השופכן. בחודש 2/97 עבר ניתוח לתיקון ההיצרות שלא צלח, ובחודש 9/97 עבר ניתוח נוסף ע”ש בוארי שצלח.
13. בחודש 1/00 אובחנה אצל התובע אבן חוסמת בשופכה, וביום 20.1.00 עבר ציסטוסקופיה וריסוק פנימי של האבן בבי”ח רמב”ם. באותה הזדמנות, מוחדר סטנט לצד שמאל בגלל אבן בשופכן התחתון משמאל, ואבן זו עוברת ריסוק חוץ גופני בשלב מאוחר יותר בבי”ח רמב”ם.
14. טענות הצדדים
— סוף עמוד 2 —
על רקע התשתית העובדתית שתוארה לעיל, הגישו התובעים (התובע ואשתו) את התביעה דנן ובה טענו כי הטיפולים השני והשלישי שהוענקו לתובע בבי”ח העמק בריסוק האבנים (ראה סעיפים 4 ו-8 לעיל), היו טיפולים רשלניים וכושלים שבעקבותיהם הוא נזקק לטיפולים ואשפוזים שונים כמתואר לעיל, אגב גרימת נזקים בריאותיים משמעותיים לרבות ירידה בתפקוד הכליה הימנית. את טענתם הנ”ל הם ביססו על חוות דעת של ד”ר חרדאק בנימין, מומחה לכירורגיה אורולוגית, עליה ידובר בהמשך.
עוד טענו התובעים כי המעקב הרפואי שבוצע לתובע בבי”ח העמק, אף הוא היה רשלני, שכן במהלכו, הוצגו לו לטענתם, מצגי שווא שלפיהן הכאבים יחלפו ומצבו של התובע יוטב, וכי לא נותרו לו אבנים כלשהן בכליות.
עוד הוסיפו התובעים וטענו כי הטיפולים בוצעו ללא קבלת הסכמתו של התובע, ללא מתן הסברים על ידי הצוות הרפואי, וללא העמדתו על הסיכונים הכרוכים בהם ו/או על האופציות הטיפוליות השונות העומדות לרשותו.
15. הנתבעים דחו את כל טענותיהם של התובעים, וטענו תחילה כי דין התביעה להדחות על הסף מחמת התיישנותה.
לגופו של עניין טענו הנתבעים כי הטיפולים שניתנו לתובע בבי”ח העמק עמדו באמות המידה המקובלות, הן לפי הפרקטיקה הרפואית והן לפי הספרות המקצועית. עוד טענו להעדר קשר סיבתי בין הנזק הנטען על ידי התובע לבין הטיפולים שניתנו לו בבי”ח העמק, שכן לשיטתם, נזק זה מקורו במצבו הקודם של התובע עובר לקבלת הטיפול בבי”ח העמק. עוד הוסיפו הנתבעים וטענו כי לתובע ניתנו כל ההסברים אודות מהות הטיפולים שהוא עבר והסיכונים הכרוכים בהם, וכי התובע נתן את הסכמתו המודעת לטיפולים הנ”ל עובר לביצועם, ולראיה הם הפנו לטפסים עליהם חתם התובע כאות להסכמתו הנ”ל.
16. חוות הדעת המומחים הרפואיים
התובעים סמכו את תביעתם על חוות דעתו של ד”ר חרדאק כאמור. בחוות דעת זו, קבע ד”ר חרדאק כדלקמן:
“מכלול ההחלטות הטיפוליות לאורך תקופה מ-4/1994 (פניה

ראשונה למרפאה אורולוגית) ועד 10/1996 כגון: חוסר ניקוז של כיליה נמשך (2.5 שנה), טיפולים על כיליה לא מנוקזת, בחירה לא אופטימלית (אורטרוסקופיה) של טיפולים גרמו לטיפול ממושך מאוד, אשפוזים רבים ופעילות אורולוגיות מרובות כולל ניתוחים פתוחים, זיהומים חוזרים בדרכי השתן ולירידה של תפקוד כיליה הימנית”
— סוף עמוד 3 —
ד”ר חרדאק העריך את נכותו של התובע בשיעור של 30% לפי תקנה 22 (10)ג לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט”ז-1956 (להלן “תקנות המל”ל”).
ד”ר חרדאק לא זומן לעדות, ובסיכומיו הודיע ב”כ התובעים כי הוא מסתמך על חוות דעתו של מומחה בית המשפט, מבלי להזכיר, ולוּ ברמז, את חוות דעתו של ד”ר חרדאק.
17. הנתבעים סמכו את הגנתם על חוות דעתו של ד”ר הרי וינקלר, המשמש כמנהל המרכז לאבני כליה וכירורגיה אנדוסקופיה במרכז הרפואי “שיבא” תל השומר. בחוות דעתו (נ/24) הגיע ד”ר וינקלר למסקנה כדלקמן:
“דרך הטיפול” בתובע הייתה סבירה בהחלט גם בשנת 1994/95 וגם כיום, שנת 2007! הנזק שנגרם לכליה נבע מעצם היות האבן נעוצה במשך זמן ארוך במוצא-הכליה וגרמה הן לקשיים הטיפוליים והן לתוצאה הקשה של היווצרות צלקת והיצרות השופכן אשר לבסוף הצריכה תיקון ניתוחי פתוח”.
עוד הוסיף ד”ר וינקלר וקבע כי:
“עפ”י מיפוי כליות עדכני, הכליה הימנית עדיין תורמת כ-34% לסך התפקוד הכלייתי הכולל (באופן נורמאלי כל כליה תורמת כ-50% לסה”כ). סביר להניח, כי לירידה היחסית בתפקוד הכליה הימנית לא תהיה כל השפעה לרעה על התפקוד הכלייתי הכולל ועל תפקודו העתידי של החולה”
ד”ר וינקלר העריך את נכותו של התובע בשיעור של 30%, בדומה לד”ר חרדאק.
ד”ר וינקלר זומן לחקירה נגדית על ידי התובע, והוא נחקר ארוכות על חוות דעתו.
18. לאור הפערים בין חוות דעת שהוגשו, מונה ד”ר אילן גרינוולד מומחה לאורולוגיה, כמומחה רפואי מטעם בית המשפט, ללא הסכמת הצדדים.
בחוות דעתו (מ/1), קבע ד”ר גרינוולד, בין היתר, כדלקמן:
“בחירת סוג הטיפול לאבן תלויה בשיקולים הקליניים, מצב החולה, גודל ומיקום האבן ומצב חסימתי או זיהומי, ועל פי הנתונים שהובאו בפניי, לא נעשו בכל ההחלטות שיקולי דעת רשלניים, ולא בוצעו פעולות רשלניות כלשהן. בסופו של כל
— סוף עמוד 4 —
התהליך המתואר – לא נגרם נזק כלייתי נוסף, ומצבו הגופני והתפקודי לא הורע בעקבות הטיפולים.
על כל הנ”ל – אין מקום לקביעת רשלנות רפואית.
להערכתי, הנ”ל נותר עם נכות אורולוגית של 20% המתאימה לסעיף 22 (3) (ב) של המל”ל”
ד”ר גרינוולד אף הוא זומן לעדות, ונחקר ארוכות על ידי הצדדים בבית המשפט.
19. דיון
אתחיל את הדיון בטענת ההתיישנות שהועלתה על ידי הנתבעים.
המעשים ו/או המחדלים הרשלניים המיוחסים לנתבעים בתביעה דנן מתייחסים לטיפולים השני והשלישי ולמעקב הרפואי שליווה אותם, ואשר ניתנו לתובע בבי”ח העמק בתקופה שבין חודש 2/95 ועד לחודש 10/95 (שהוא תאריך המעקב האחרון בבי”ח העמק, ראה סעיף 10 לעיל). משמע, שלתובע עמדה הזכות להגיש את תביעתו, על פי סעיף 5 (1) לחוק ההתיישנות, תשי”ח-1958, לכל המאוחר, עד לחודש 10/02. התביעה דנן הוגשה ביום 11.9.03, דהיינו כשנה לאחר תום תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. אי לכך טענו הנתבעים כי דין התביעה להדחות מחמת התיישנותה.
20. למרות שטענה זו הועלתה על ידי הנתבעים במפורש, כטענה מקדמית בכתב הגנתם, אלא שהיא לא זכתה לכל התייחסות מאת התובעים לאורך כל המשפט, לרבות בסיכומי הטענות שהוגשו על ידם בסוף ההליך. רק לאחר שהנתבעים עמדו על טענה זו בהרחבה בסיכומיהם, ניאותו התובעים להתייחס לטענה זו, אם כי באופן כללי שטחי, בכתב התשובה לסיכומי הנתבעים שהגישו, תוך שהם מפנים לכל מיני סעיפים שהוזכרו בכתב התביעה, שמרביתם אינם מספקים מענה משכנע להארכת תקופת ההתיישנות, למעט סעיף 34, שבו נטען “רק בתקופה שלאחר הגעתו לטיפול בבי”ח הדסה החל מחודש 10/96 נודע לו (קרי לתובע, כ. ג’) מצבו האמיתי והוסבר לו כי קיימת פגיעה ממשית בכלייתו”. טענה זו נתמכה בעדותו של התובע במהלך חקירתו הנגדית, עת נשאל מתי הבין לראשונה שבוצע לו טיפול רשלני בבי”ח העמק לטענתו, והשיב “כשהגעתי לבי”ח הדסה הבנתי” (עמ’ 33 ש’ 32).
21. די בתשובה זו בכדי להאריך את תקופת ההתיישנות, שכן, בדומה לדברים שאמרתי בת.א 10975/06 זידאן חמאד נ’ תפודי וולדן-אילת בע”מ (פורסם בנבו), התביעה שבפנינו מושתתת על עוולת הרשלנות, אי לכך, טענת ההתיישנות המתעוררת בה, תיבחן על פי שתי מערכות של הוראות חוק, הראשונה מצויה בהוראות חוק ההתיישנות, תשי”ח-1958, והשנייה מצויה בסעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בעוד שעל התיישנות מרכיב
— סוף עמוד 5 —
הנזק חל ההסדר המיוחד הקבוע בסעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין, על שאר יסודות עוולת הרשלנות חלות הוראות חוק ההתיישנות, ובענייננו הוראת סעיף 8 לחוק (ראה ע”א 1254/99 אבידור המאירי נ’ הכשרת הישוב חברה לביטוח בע”מ, פ”ד נד (2), 535).
לגבי יחסי הגומלין בין שני הסדרים אלה, כבר נפסק כי “גם אם עילת התביעה התיישנה לגבי יסוד הנזק, די בכך שאחד היסודות האחרים (ולענייננו הקשר הסיבתי) נתגלה באיחור על ידי התובע בכדי לדחות את מועד תחילת ההתיישנות” (ראה ע”א 7707/01 עליזה צורף נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית (פורסם בנבו)).
יוצא אפוא שעל מנת להכריע בשאלה אם תביעתו של התובע בנוגע לטיפולים הרשלניים הנטענים התיישנה, יש ללכת בשני מישורים. הראשון מתייחס למרכיב הנזק, ובמסגרתו עלינו לבחון מתי אירע ו/או התגלה הנזק לתובע. למקרה והנזק התגלה במועד מאוחר להתרחשותו, תתיישן תביעת

ו של התובע, לכל המאוחר, לאחר חלוף עשר שנים מיום התרחשות הנזק (סעיף 89(2)). אולם בכך לא סגי, שכן למקרה ויוכח כי התביעה התיישנה מבחינת מרכיב הנזק, יש צורך לבחון אם היא התיישנה מבחינת שאר יסודות העוולה, ובכללם, יסוד הקשר סיבתי בין האשם לנזק. למקרה ויוכח גילוי מאוחר של קשר סיבתי כאמור, מסיבות שלא היו תלויות בתובע, ושאף בזהירות סבירה הוא לא יכול היה למנען, תתחיל תקופת ההתיישנות מהמועד שבו נודע לתובע על קיומו של קשר סיבתי כאמור.
22. בענייננו, המועד שבו נודע לתובע על הקשר הסיבתי בין הטיפול הכושל לטענתו לבין הנזק, היה בחודש 10/96 עת נבדק בבי”ח הדסה, ועדותו בעניין זה לא הופרכה. ממועד זה מתחיל מניין תקופת ההתיישנות של תביעתו, שהינה בענייננו שבע שנים. משמע, שהיה על התובע להגיש את תביעתו עד חודש 10/03 לכל המאוחר. התובע הגיש את תביעתו ביום 11.9.03 כמצוין לעיל, דהיינו על סף תום תקופת ההתיישנות, ובמצב נתון זה, הנני קובעת כי התביעה לא התיישנה.
עם זאת, אין בידי להתעלם מהשלכת השיהוי הנ”ל על העדויות שנשמעו יותר מעשור לאחר התרחשות האירועים, וככל שהתעורר קושי בהבאת ראיות, קושי זה נבחן על רקע השיהוי הנ”ל.
23. טענת הרשלנות
התובעים בחרו להגיש את סיכומיהם על דרך של ציטוט מגמתי של קטעים נבחרים מהעדויות שנשמעו תוך התייחסות נפרדת לכל ציטוט כאמור, מבלי לפרט בצורה סדורה ומסודרת את הטענות שעליהן הם משתיתים את טענת הרשלנות המועלית על ידם. אולם, ממקרא סיכומים אלה, ניתן לומר כי התובעים “צמצמו” את טענת הרשלנות המועלית על ידם, לשלושה נושאים כדלקמן:
— סוף עמוד 6 —
א. אי זימון התובע להמשך טיפול בבי”ח העמק, למשך כשמונה חודשים, לאחר הטיפול הראשון של ריסוק אבנים שעבר בבי”ח העמק ביום 28.4.94, והביקורת שהיתה בעקבותיו ביום 9.5.94 (ראה סעיפים 4 ו-5 לעיל), דבר אשר החמיר את מצבו לטענתם.
ב. אי ביצוע ניקוז הכליה לאחר פעולת הריסוק הפנימי שעבר התובע ביום 8.2.95 (הטיפול השני), דבר שהיה בו כדי למנוע נזק לכליה לטענתם.
ג. אי מתן הסברים לתובע בקשר לטיפולים שעבר ו/או בקשר לאופציות הטיפוליות שעמדו בפניו.
24. לעניין השאלה הראשונה – אין מחלוקת כי התובע “נעלם” למשך תקופה של שמונה חודשים מאז הביקורת שעבר בבי”ח העמק ביום 9.5.94 בעקבות הטיפול הראשון מיום 28.4.94, ועד שחזר לבי”ח העמק להמשך מעקב.
בעוד שהתובע טוען כי העיכוב הנ”ל, אשר החמיר את מצבו לטענתו, מקורו ברשלנותו של הרופא המטפל אשר לא הזמין אותו לביקורת נוספת ולא העמיד אותו על הסכנה הכרוכה בעיכוב הנ”ל, טענו הנתבעים כי העיכוב הנ”ל נבע מסיבות משפחתיות התלויות בתובע, וזאת כפי שצוין במפורש בגיליון הטיפול נ/1.
25. אתחיל ואומר כי דין עילה זו של רשלנות המתבססת על טענת “העיכוב בזימון”, להדחות על הסף מאחר והיא מהווה הרחבת חזית אסורה. במה דברים אמורים?
עילת התביעה התייחסה כאמור לשני הטיפולים, השני והשלישי שעבר התובע בבי”ח העמק החל מחודש 2/95, וכל השתלשלות העניינים החל מהטיפול הראשון של ריסוק אבנים שעבר התובע בבי”ח העמק ביום 28.4.94 ועד לחזרתו להמשך ביקורת ביום 10.1.95, לא זכתה כלל לאזכור בכתב תביעתו ו/או בתצהיר עדות ראשית שלו, וטענת התובע בהקשר זה “נולדה” אך ורק בעקבות חוות הדעת של המומחה מטעמו, אשר הביע תמיהה על אי זימונו של התובע לבדיקה במשך שמונה החודשים הנ”ל לאחר הטיפול הראשון.
במצב דברים זה, אין התובע יכול להישען על טענת רשלנות שלא זכתה לכל פירוט עובדתי ו/או משפטי בכתב תביעתו (ראה מרכיבי הרשלנות שפורטו בסעיף 30 לכתב התביעה) לרבות בתצהיר עדות ראשית שלו, ומשלא נתבקש תיקון כתב התביעה על ידי הוספת עילה זו, דין טענתו בהקשר זה להדחות על הסף.
26. גם לגופו של עניין, דין טענה זו להדחות, שכן מבין שתי הגרסאות שהוצגו על ידי הצדדים, עדיפה בעיני גרסתם של הנתבעים אשר נתמכה בגליון המרפאה האורולוגית של יום 10.1.95 (נ/1), שבו צוין במפורש כי התובע לא הופיע מסיבות משפחתיות. רישום זה שנעשה בזמן
— סוף עמוד 7 —
אמת, בעיצומו של הליך טיפולי, וללא כל הליך משפטי העומד באופק, עדיף בעיני על עדותו של התובע הנגועה באינטרס אישי בתוצאות ההליך, ושהיתה מלווה בסתירות ותמיהות שלא עמדו בהתאמה לחומר הראיות שהוגש (בעניין ההסכמה מדעת, העבר הרפואי וכו’), ושניכר בה שהיתה מונָעת מרגשי הסבל שעבר במשך שנים כמתואר לעיל, ומניסיון למצוא גורם כלשהו שיישא באחריות לסבל זה. חיזוק נוסף למסקנה זו ניתן למצוא גם בעובדה שבמשך שמונת החודשים הנ”ל, התובע לא פנה לאף טיפול רפואי אחר על פי עדויותיהם של ד”ר גרינוולד, וד”ר שנטל אשר שימש כמנהל המחלקה האורולוגית בבי”ח העמק וטיפל בתובע בתקופה הרלוונטית לתביעה. זאת ועוד, העובדה שהתובע לא ייחס כל חשיבות לתקופת העיכוב הנ”ל, ואף לא מצא לנכון להתייחס לה בכתב תביעתו, אף היא מחזקת את התרשמותי באמיתות גרסתם של הנתבעים שלפיה העיכוב הנ”ל נבע מסיבות התלויות בתובע עצמו ולא ממחדל שלהם.
27. התובעים ניסו להיבנות מאי הצגת טופס זימון על ידי הנתבעים עבור התובע במשך התקופה הנ”ל, אולם לא שוכנעתי בניסיונם הנ”ל, הן לאור האמון שנתתי בעדותו של ד”ר שנטל שבה תיאר את נסיבות הוצאת הזימון המדובר (ראה עדותו בעמ’ 44 ש’ 24-8), והן לאור השיהוי הרב בהגשת התביעה אשר יצר קושי אמיתי בהצגת ראיות, קושי שיש לזקוף אותו בנסיבות העניין, לחובת התובעים.
28. לאור האמור לעיל, הנני קובעת כי עילת הרשלנות המושתתת על “העיכוב בזימון התובע”, דינה להדחות.
29. האם אי ביצוע ניקוז לכליה לאח

ר הטיפול השני, מהווה מחדל רשלני? והאם נגרם נזק לכליה בעטיו של מחדל זה?
התובעים תלו את טענתם בדבר הצורך בניקוז הכליה, על האמור בחוות דעתו של מומחה בית המשפט ד”ר גרינוולד (מ/1, עמ’ 4), שבה נכתב כדלקמן:
“בסופו של דבר עובר מר דוד אול עבר פעולה חודרנית וריסוק פנימי של האבן. מקרה כזה מחייב השארת ניקוז – ולדעתי קטטר לשפכן אינו מספיק. אם כשלו המאמצים לניקוז אופטימאלי ע”י סטנט JJ לעניות דעתי היה מקום לניקוז מלעורי ע”י נפרוסטום. שוב – אין מדובר ברשלנות אלא לטעמי בחוסר שיקול דעת עמוק, בפרט אצל חולה ש “נעלם” ממעקב. לאחר פעולה זו שוב יכול היה להיות מצב שללא ניקוז הכליה תפגע. לו היה נושא נקז נפרוסטום, הניקוז לכליה הימנית היה מובטח ובנוסף – ניתן היה להדגים עם חומר ניגודי את מערכת השתן המאספת ולקבל מידע מדוייק אם הכליה הימנית חסומה או לא – ולא מידע מעורפל (כפי שאכן התקבל מ- IVP,
— סוף עמוד 8 —
אולטראסאונד ומיפוי חוזר). בדיקות אלו (IVP ו-אולטראסאונד) היו גם נחסכות ממנו. לכן בנקודה זו, למרות שהיא נתונה לוויכוח ואינה סותרת את ההנחיות המקובלות – אני חולק על ד”ר וינקלר ולדעתי נקז בנקודת זמן זו היה שומר על ניקוז כלייתי נאות ומאפשר לשפוך אור על מצבו של מר דוד ומאפשר קבלת מידע מדויק על מצבו.”
לטענת ב”כ התובעים, המומחה בחר לנקוט בלשון עדינה כשאמר “חוסר שיקול דעת עמוק”, וכי יש לראות בקביעתו הנ”ל כקביעה השקולה לרשלנות רפואית וסטייה מנורמה מקצועית סבירה.
30. אין בידי לקבל עמדה זו. ראשית, ומבלי להיכנס להבדלים “הסמנטיים-משפטיים” בביטויים בהם השתמש המומחה (רשלנות לעומת חוסר שיקול דעת עמוק) , הרי הוא קבע בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים כי שיטה זו, היינו אי השארת נקז, אינה סותרת את ההנחיות המקובלות, וכי המדובר בהבדלי השקפות רפואיות בינו לבין מומחה הנתבעים ד”ר וינקלר. על עמדה זו הוא חזר גם בעדותו בבית המשפט שבה אמר:
“ש. בריסוק הראשון אתה אומר שלא נעשה ניקוז.
ת. אכן.
ש. אם היה נעשה, זה יכול היה להביא להתאוששות הכליה?
ת. יכול להיות. אני לא יודע. נכון לבצע, לדעתי, את
הפעולה עם ניקוז. ניקוז – אנו לא יודעים אם הריסוק הצליח או לא ולא יודעים אם נשארים פירורים או לא ולא יודעים אם הכליה בסופו של דבר החסימה שלה תיפתח או לא. יש כאלה, וזה מקובל בהחלט, שממתינים ורואים אם התפנו האבנים, ואם הן התפנו, נחסך לחולה הניקוז. יש אחרים שיעדיפו מראש לנקז את הכליה על ידי הכנסת צינור נוסף או דרך הצינור עצמו או דרך החור לתוך הכליה ולנקז בכל מקרה את הכליה, ולדעת שהכליה אינה חסומה. הגישות האלו לגיטימיות שתיהן. זה לא בגדר רשלנות ו/או טיפול לא נכון, מאחר שאני נשאלתי, גישתי האישית היא, שיותר נכון היה לנקז, אבל אם שואלים רופא אחר אפשר לצפות לתשובה אחרת, וזה לגיטימי לחלוטין.” (עמ’ 7 ש’ 32-25, עמ’ 8 ש’ 4-1).
ובהמשך הוא אמר:
— סוף עמוד 9 —
“ש. אני מפנה אותך לעמ’ 4 פסקה שלישית. איך פה הניקוז שהיה צריך להיעשות לא נעשה?
ת. היה ניסיון להכניס סטנט פה, נקז מלמטה, דרך דרכי השתן, שלא צלח, וזה לא אומר שאי אפשר לנקז בדרך אחרת, וזה ע”י החדרת צינור מהמותן דרך העור לאגן הכליה.
ש. גם הפעולה השנייה לא נעשתה?
ת. נכון. זה עדיין בגדר הלגיטימי, אם כי אפשר לחלוק על זה, אבל זה לא בגדר הלא לגיטימי. גם להכנסת הסטנט דרך העור יש סיבוכים כגון פגיעה בכליה, ולכן זה לגיטימי גם לא לעשות.” (עמ’ 13 ש’ 31-25).
שנית – אם לא די בדברים הנ”ל, ד”ר גרינוולד חזר ואישר עמדה זו בפרק הסיכום בחוות דעתו, בו אמר בין היתר את הדברים הבאים:
“בחירת סוג הטיפול לאבן תלויה בשיקולים הקליניים, מצב החולה, גודל ומיקום האבן ומצב חסימתי או זיהומי, ועל פי הנתונים שהובאו בפניי, לא נעשו בכל ההחלטות שיקולי דעת רשלניים, ולא בוצעו פעולות רשלניות כלשהן. בסופו של כל התהליך המתואר – לא נגרם נזק כלייתי נוסף, ומצבו הגופני והתפקודי לא הורע בעקבות הטיפולים.
על כל הנ”ל – אין מקום לקביעת רשלנות רפואית.”
שלישית – גם עמדתו של ד”ר וינקלר המומחה מטעם הנתבעים והמשמש כאמור כמנהל המרכז לאבני כליה וכירורגיה אנדוסקופיה במרכז הרפואי “שיבא” תל השומר, תומכת בגישה זו, והנני מפנה לעדותו המפורטת בעמ’ 58 -59 לפרוטוקול, ולאמור בעמ’ 5 לחוות דעתו (נ/24, פסקה ראשונה).
31. המסקנה מהאמור לעיל היא שהטיפולים השני והשלישי שניתנו לתובע בבי”ח העמק, לא חרגו מסטנדרט רפואי סביר ו/או מפרקטיקה רפואית מקובלת, ומשכך, אין הם מקימים לתובע עילת תביעה כנגד הנתבעים בעוולת רשלנות.
32. למעלה מן הצורך אציין כי גם טענת התובעים שלפיה אילו הריסוק הראשון צלח, הדבר יכול היה לגרום להתאוששות הכליה, התבררה כחסרת יסוד על פי עדויות המומחים, וכך גם הטענה שלפיה ביצוע הניקוז היה גורם להתאוששות הכליה.
— סוף עמוד 10 —
33. בנוסף אציין כי גם טענת הנתבעים אשר נתמכה בחוות דעתו ובעדותו של ד”ר וינקלר, בדבר העדר קשר סיבתי בין הטיפולים שניתנו לתובע לבין הנזק הקיים בכליה, ובדבר העובדה שהנזק שנגרם לכליה נבע מעצם היות האבן נעוצה (IMPACTED) משך זמן ארוך במוצא הכליה עובר לקבלת הטיפולים, לא הופרכה על ידי התובע, והיא אף נתמכה בחוות דעתו של ד”ר גרינוולד, מומחה בית המשפט שבה קבע:
“בסופו של כל התהליך המתואר – לא נגרם נזק כלייתי נוסף, ומצבו הגופני והתפקודי לא הורע בעקבות הטיפולים”
34. לאור כל האמור לעיל הנני קובעת כי טענת הרשלנות הרפואית שיוחסה לנתבעים לא הוכחה.
35. האם ניתנו לתובע הסברים בקשר לטיפ

ולים שעבר ו/או בקשר לאופציות הטיפוליות שעמדו בפניו?
התובע טען כי לא ניתנו לו הסברים מספיקים בעניין הטיפולים שעבר לרבות בעניין הצורך בביצוע ניקוז לכליה, וגם לא בנוגע לאופציות הטיפוליות שעמדו בפניו לאחר אי הצלחת הטיפולים שעבר כדבריו.
אולם לא יכולתי לסמוך על עדותו הנ”ל של התובע שהיתה בררנית ומגמתית, ומונעת מאינטרס אישי שלו בתוצאת ההליך כאמור. כך למשל, התובע לא זכר את הטיפול הראשון שעבר בבי”ח העמק ביום 28.4.94 (ראה סעיף 4 לעיל), לא זכר שהיה במעקב בבי”ח העמק למשך תקופה של כשבעה חודשים, לא זכר שפנה לבית חולים כרמל לאחר שהטיפול בבית חולים הדסה לא צלח כדבריו, ואף לא זכר את ד”ר שנטל, מנהל המחלקה האורולוגית בבי”ח העמק ומי שטיפל בו בתקופה הרלוונטית לתביעה כמצוין לעיל, וכשנשאל אודותיו השיב “אני לא מכיר. מאז עברתי הרבה רופאים בחיים ועד היום. אני לא יכול לזכור אותם. מה שיש לי הנזק שיש לי אף אחד לא עבר” (עמ’ 31 ש 2-1). לעומת זאת הוא זכר כי לא ניתנו לו הסברים בגין הטיפולים שעבר בבי”ח העמק באותה תקופה !!
התובע המשיך באותה מגמה כשטען כי לאחר הטיפול השני הוא המשיך להתלונן על כאבים, תלונות אשר לא זכו להתייחסות מהצוות הרפואי בבי”ח העמק כדבריו, אולם לטענותיו בדבר תלונות על כאבים כאמור, לא נמצא שום תימוכין בתיעוד הרפואי שהוגש.
זאת ועוד, התובע הכחיש לאורך כל דרך כי נתן את הסכמתו המודעת לביצוע הטיפולים, אולם התברר כי הכחשתו הנ”ל לא עמדה בהתאמה לטופס “הסכמה לניתוח וטיפול רפואי אחר” (נ/14) וטופס “הסכמה לפעולה פולשנית”, שעליהם חתם התובע על פי עדותו בבית המשפט.
— סוף עמוד 11 —
ואם לא די בכך, הרי כשנשאל בחקירתו הנגדית הכיצד הכחיש קיומו של גיליון ניתוח/ הרדמה בנוגע לטיפול השני השיב “הייתי מאושפז בבי”ח כל כמה דקות באים ומדברים איתי ומסבירים לי, על הניתוח הזה לא הסבירו לי…” (עמ’ 32 ש’ 18-17) (ההדגשה אינה במקור).
36. לאור האמור לעיל, לא יכולתי לסמוך על עדותו של התובע כמצוין לעיל, והנני קובעת כי הטענה בדבר אי מתן הסברים לא הוכחה על ידי התובעים.
37. סוף דבר
התוצאה מכל האמור לעיל היא שהתביעה נדחית על כל מרכיביה, וכך הנני מורה.
לעניין ההוצאות – בהתחשב בסבל שעבר על התובע כפי שתואר לעיל וכפי שניתן היה להתרשם מעדותו בבית המשפט, לא ראיתי לנכון למצות את הדין עימו בעניין ההוצאות, ומשכך, הנני מחייבת את התובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט, וכן שכ”ט עו”ד בסך של 8,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, 02 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.
כאמלה ג’דעון 

דחיית תביעה על רשלנות רפואית גרמה עיוורון לכאורה

בית משפט השלום בתל אביב – יפו
24 יולי 2012
ת”א 31030-07 צפריר נ’ בית חולים אסף הרופא ואח’בפני
כב’ סגן הנשיא השופט אליהו קידר
תובע
1. שלום צפריר
נגד
נתבעים
1. בית חולים אסף הרופא
2. מדינת ישראל-משרד הבריאות
פסק דיןלפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף לפי פקודת הנזיקין בעילה של רשלנות רפואית.
התובע, מר צפריר שלום, יליד 1946, איבד את ראייתו בעינו השמאלית באופן פתאומי ביום 25.11.03. התובע הגיע ביום האירוע לבית החולים תל השומר שם אובחנה חסימה מלאה של העורק הרטינלי הראשי בעין שמאל, עם ראיה של תחושת אור (LP) בלבד . בוצע דיקור במקום אשר לא הועיל. על כן, בתיאום עם ד”ר אטינג רופאה אצל הנתבע 1, הובהל התובע לצורך טיפול בתא לחץ. התובע קיבל הטיפול בתא לחץ אצל הנתבע 1 בשעה 17:00 ולאחר מכן אושפז במחלקת עיניים עד ליום 27.11.03 שם טופל כארבע פעמים בתא הלחץ בחמצן היפרברי אולם ללא שיפור בראיה. בשחרורו הומלץ לו לבצע בדיקת דופלר עורקי קרוטיד ואקו לב ולהמשיך מעקב אצל רופא עיניים דרך קופת החולים. מאז ועד היום התובע סובל מעיוורון בעינו השמאלית.
הנתבע 1 הוא מרכז רפואי בו טופל התובע בזמנים הרלבנטיים לתביעה זו. הנתבעת 2 היא האחראית ו/או הבעלים של הנתבע 2.טענות התובע בכתב התביעה:
התובע טוען כי הוא עוכב באופן משמעותי בקבלתו לטיפול בתא הלחץ ועל כן נפגע הסיכוי לטפל ברשתית הפגועה. התובע טוען כי על אף האמור בתעודת השחרור, ערכי לחץ דם גבוה אינה התווית נגד טיפול בתא לחץ ובעת חסימה של עורק הרשתית מדובר באירוע חריף המצריך טיפול מיידי, כאשר גורם זמן קבלת הטיפול הוא קריטי, והמתנה של שעות ארוכות מביאות לנזק בלתי הפיך ברשתית.
— סוף עמוד 1 —
התובע צרף חוות דעת מטעמו שנערכה על ידי פרופ’ מלמד לפיה ישנה קביעה חד משמעית, כי אילו הטיפול בחמצן ההיפרברי היה מתבצע מוקדם יותר בדחיפות הראויה – הסיכוי לשיפור מצב הרשתית היה גבוה.
סעיף הרשלנות העיקרי אותו מייחס התובע לנתבעים – השהיית טיפול החירום בתובע בפרק זמן קריטי מסיבות שאינן ענייניות ו/או שמנעו מלהבהיל את התובע לתא הלחץ, עקב טענתם הלכאורית כי התובע סבל מיתר לחץ דם שעה שעילה זו אינה מהווה התווית נגד לטיפול בתא לחץ.
התובע טוען כי כתוצאה מרשלנות הנתבעים חלה התדרדרות במצבו הרפואי והנפשי, הוא איבד את הסיכוי להחלים מפגיעתו והוא מתקשה לתפקד בחיי היום יום וכן פוטר מעבודתו ונגרמו לו הפסדי שכר והוצאות רבות.
חקירת התובע: באשר לבהילות של הטיפול העיד כי: בתל השומר אמרו לו שיש לו סיכוי טוב להציל את העין ושהם דיברו עם ד”ר אטינג אשר חיכתה לו להכניס אותו לתא הלחץ. הזמינו לו מונית איתה נסע לאסף הרופא, ד”ר אטינג אמרה לו שיכניסו אותו דחוף רק שידבר עם הפקידה , הפקידה ביקשה ממנו טופס 17 ואמר לה כי המקרה דחוף. משכו אותו עד שעה חמש ורק בסביבות השעה ארבע קיבל תרופות הרגעה כל הזמן הזה טען כי התקשרו לקבל אישור בגין התחייבות מקופת החולים ולא מדדו לו לחץ דם ולא נתנו לו כל תרופה. בזמן הזה היה מרוגז מאד ולחץ הדם שלו היה מאד גבוה ורק לאחר עשרים דקות בהן הורידו לו את ערכי לחץ הדם הכניסו אותו לתא הלחץ. התובע העיד כי כל מה שכתוב בתיק הרפואי אינו נכון מדובר בחותמות גומי של רופאים . התובע נשאל באיזו שעה בוצע הניקור העיני בתל השומר והשיב כי בשעה 12:30 אולם אם כתוב בשעה 14:00 הוא מאמין שזו השעה הנכונה. לגבי הסירוב לעבור צילום בעין , צילום FA העיד התובע כי: אחרי שעבר את כל תלאות היום ולאחר שד”ר אטינג השיבה לו כי הצילום הזה לא יציל את מצב העין, פחד מלהמשיך לקבל את הטיפול מד”ר אטינג וחשש מפאת איבד ראיה גם בעין ימין.דיון:
שאלות לעניין האחריות :
א. שעת התרחשות אירוע איבוד הראייה.
ב. שעת הגעתו של התובע לבית חולים אסף הרופא.
ג. ערכי לחץ הדם: האם מדובר בהוריית נגד טיפול בתא הלחץ? האם חל עיכוב? ומה משמעותו?
— סוף עמוד 2 —
במידה והתרשלו הנתבעים כלפי התובע, האם קיים קשר סיבתי להתרחשות הנזק? מהו נזקיו של התובע עקב האירוע?דיון בשאלות המקדמיות:שעת התרחשות אירוע איבוד הראיה:
סבורני כי עלה בידי התובע להוכיח כי איבוד הראיה הפתאומי התרחש כטענתו בסמוך לשעה 11:30 ולא בסמוך לשעה חמש לפנות בוקר- עת התעורר ביום האירוע וזאת מן הטעמים הבאים:
א. אני מקבל את עדותו של התובע לעניין זה שהנה מהימנה עליי, התובע העיד באריכות לעניין נסיבות התאונה, ועדותו מתיישבת עם מבחני ההיגיון בייחוד עת עסקינן באיבר ראיה- אשר מטבעו ומטיבו הנו רגיש. התובע העיד כי, באותו היום היה צריך ללמד בבית ספר בפרדס חנה, התעורר בסביבות השעה חמש לפנות בוקר הרגיש עקצוץ וטשטוש בעין שמאל, מעין תחושה של החלפת עדשה, ראה באופן מלא בעין הזאת למעט תחושת העקצוץ. לאחר שקם מהמיטה הרכיב את משקפיו ובעין הימנית ראה היטב ואילו בשמאלית רואה טיפה מטושטש. שם רטייה של מים כדי להרגיע את העין, חשב לעצמו שטשטוש נבע מעבודה מאומצת ערב לפני. לאחר ששם את הרטייה וכעבור מחצית השעה כל תופעות הטשטוש נעלמו ועל כן תפקד רגיל, הלך למכולת, ירד לדואר לשלוח מכתבים. כאשר הגיע לבית החולים תל השומר סיפר כי טשטוש הראיה הופיע בשעה חמש לפנות בוקר אולם התופעות חלפו ואם הם לא היו חולפות היה שוקל ללכת לבית החולים או לרופא. ציין כי ברגע שאיבד את ראייתו נבהל מאד ועל כן התפנה לבית החולים תל השומר. התובע העיד כי בערך בשעה חמש וחצי לפנות בוקר חש הקלה והי] ]>

תביעה בבית משפט לתביעות קטנות

בית משפט לתביעות קטנות ברחובות
ת”ק 27737-02-12 אולמן נ’ אמינוב

בפני
כב’ השופט מנחם מזרחי
התובע:
אורן אולמן
נגד
הנתבע:
ברוך אמינוב
פסק דין

תביעה כספית ע”ס 4,170 ₪.
א. התביעה:
בהתאם לכתב-התביעה נטען, כי בתאריך 29.11.11 הגיע הנתבע אל התובע, הבעלים של מרפאת “כל חי” שברחובות, לשם קבלת אבחון וטיפול לחתול שבבעלותו.
הנתבע קיבל את הטיפול הרפואי לחתולו בעלות של 2,290 ₪.
הנתבע שילם לתובע 620 ₪, ואת היתרה לא שילם.
התובע פונה לבית-המשפט ומבקש, כי הנתבע יחויב לשלם לו את היתרה, בסך 1,670 ₪ וכן 500 ₪ נוספים בגין הוצאות משפט וניסיונות גבייה, וכן 2,000 ₪ בגין עוגמת נפש.
ב. ההגנה:
בכתב-ההגנה, נמסר, כי החתול שבבעלותו של הנתבע נפל מקומה רביעית בבניין המגורים.
החתול הובא בידי הנתבע למרפאתו של התובע.
בכתב-ההגנה מפרט הנתבע טענות שונות ורבות אודות הטיפול הרשלני של התובע בחתולו.
— סוף עמוד 1 —
הנתבע לא הגיש תביעה שכנגד בעניין הרשלנות הנטענת.
ג. דיון:
בבית-המשפט הסכים הנתבע, לאחר שהבין כי אין ברשותו ראיות סותרות וחוות דעת התומכת בעניין, לצמצם את טענותיו, כך שבית-המשפט לא יכריע בטענות הרשלנות, שכן בכוונתו להגיש תביעה עצמאית ביחס לטענות אלו: “אני מבקש מבית המשפט לא להתייחס לעניין רשלנות רפואית שאני טוען לה, כי אני רוצה להגישה בעצמי” (עמוד 4 שו’ 29 – 31).
על כן, איני מכריע במסגרת פסק זה בשאלת הרשלנות, שהיא שאלה אגבית, ונותרה בפניי השאלה האם התובע זכאי לשכר ראוי בגין השירות הרפואי, שהעניק לחתולו של התובע.
התובע טיפל בחתולו של הנתבע והעניק לו טיפול רפואי, כפי שפירט הוא ועדיו.
נמסר, כי בסופו של יום, לחתול שלום.
התובע זכאי לשכר טרחתו וליתרת התשלום בגין שכר טרחתו בסך 1,670 ₪.
על הנתבע לשלם לתובע את יתרת שכר טרחתו.
שמורה לנתבע הדרך להגיש נגד התובע תביעה בגין הטיפול הרשלני הנטען על-ידו, ולהוכיחה בהתאם לדין.

— סוף עמוד 2 —

ד. סוף דבר:
אני פוסק, כי הנתבע ישלם לתובע סך של 1,670 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מתאריך 29.11.11 ועד לתשלום המלא בפועל.
בנוסף, הנתבע ישלם לתובע את הוצאותיו בסך 500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מתאריך הגשת התביעה – 15.2.12 – ועד למועד התשלום המלא בפועל.
סה”כ ישלם הנתבע לתובע 2,170 ₪.
סכום הפסק ישולם על-ידי הנתבע לתובע עד ליום 22.8.12.
רשות ערעור לבית-המשפט המחוזי בתוך 15 ימים.

ניתן היום, ג’ באב תשע”ב, 22 יולי 2012, בהעדר הצדדים.

מנחם מזרחי

רשלנות רפואית – תסמונת "הלרמן שטרייף" (Hellermann Streiff Syndrome (HSS

בית המשפט המחוזי בירושלים
11 אפריל 2010
ת”א 8459-06 חן זיו (קטין ) ואח’ נ’ שרותי בריאות כלליתבפני כב’ השופט יצחק ענבר
התובעים: 1. נאוה חן
2. אלי חן
3. עזבון המנוח זיו אור חן ז”ל
– נ ג ד –הנתבעת: שירותי בריאות כללית
פסק-דין1. תביעת רשלנות בגין הולדתו בעוולה של המנוח זיו חן ז”ל, אשר אובחן לאחר לידתו כלוקה בתסמונת “הלרמן שטרייף” (Hellermann Streiff Syndrome (HSS)). התובעים הם עזבונו של המנוח והוריו.2. ההיריון עם המנוח היה הריונה השני של התובעת. בסקירת מערכות מוקדמת שבוצעה בשבוע 15 להריון נצפו בצוואר העובר ציסטות דו-צדדיות בגודל 3 מ”מ, והתובעת הופנתה לד”ר ערבה, הרופא מטעם הנתבעת שאצלו ביצעה את מעקב ההיריון, להמשך בירור. ד”ר ערבה הפנה את התובעת לייעוץ גנטי, אשר במסגרתו הומלץ, בין היתר, על ביצוע סקירת מערכות מאוחרת מורחבת. בדיקה זו, העומדת במוקד ההליך שלפניי, נערכה ביום 13/2/02, בשבוע 22 להריון, אצל ד”ר אבירם מטעם הנתבעת. ממצאי הבדיקה היו תקינים. התובעת עברה בדיקות שגרתיות נוספות אצל ד”ר ערבה ובדיקות על שמע, שבהן נבדק הפרופיל הפיזיקלי של העובר, שנמצא תקין והתאים לגיל ההיריון. ביום 11/6/02 נולד המנוח בשבוע 38 להריון בניתוח קיסרי אלקטיבי. לאחר הלידה נמצאו אצלו סימנים דיסמורפיים והועלה חשד בדבר קיומה של התסמונת. גנטיקאית שבדקה את המנוח אישרה כי מדובר בתסמונת “הלרמן שטרייף”. בשנים הראשונות לחייו סבל המנוח מאיחור התפתחותי, מקושי בהליכה, מפיגור שכלי קשה, מבעיות ראייה, מרפלוקס של מזון מהקיבה לוושט, מלחץ דם ריאתי ומבעיות לב ונשימה. המנוח נפטר ביום 8/12/07, בגיל 5.5 שנים.3. בכתב התביעה מלינים התובעים על כך שרופאי הנתבעת לא הפנו את התובעת לבדיקת שקיפות עורפית בשבועות 11-13 להיריון, בדיקה אשר הייתה יכולה לאתר פגמים משמעותיים יותר מהציסטות שנצפו בשבוע ה-15 להיריון; ועוד נטען כי סקירת המערכות המורחבת נעשתה באופן רשלני, משום שקיימים לפחות 7 סימנים דיסמורפיים אצל עובר הלוקה בתסמונת שהיה ניתן לזהותם בעת ביצוע הבדיקה. לו היה מתגלה לפחות אחד מסימנים אלו, הייתה התובעת מופנית לביצוע בדיקות נוספות או שהיה מומלץ לפניה להפסיק את ההיריון. לכתב התביעה צורפו חוות דעת של פרופ’ אור נוי, מומחה לרפואת ילדים ולטרטולוגיה; של ד”ר יעקובי, מומחה למיילדות; ושל ד”ר ברזנר, מומחה לרפואת ילדים (באשר לנכות ולצרכים הרפואיים והשיקומיים קודם לפטירתו של המנוח).4. הנתבעת טוענת, מנגד, כי התובעת קיבלה הסברים ומידע בדבר בדיקת שקיפות עורפית והופנתה לבצעה. אשר לסקירת המערכות המורחבת, הרי שזו בוצעה כראוי ועל פי סטנדרט רפואי סביר, אלא שלא היה ניתן לאבחן את התסמונת אצל המנוח וממילא שלא היה מקום להמליץ על הפסקת הריון. לאישוש עמדתה מסתמכת הנתבעת על חוות דעת של פרופ’ ירון, מומחה למיילדות וגנטיקה רפואית; של ד”ר מלינגר, מומחה למיילדות; של ד”ר לנגר (באשר לנכות ולצרכים הרפואיים והשיקומיים) ושל עו”ס האס (לגבי עלות הצרכים). כמו כן הוגשה חוות דעת אקטוארית. יצוין כי לאחר מותו של המנוח הוגשו כתבי טענות מתוקנים.השאלות הצריכות הכרעה5. ואלה הן השאלות הצריכות הכרעה:א. האם ד”ר ערבה הפנה את התובעת לבדיקת שקיפות עורפית, ואם לא, מה התוצאה המשפטית.ב. האם סקירת המערכות המורחבת בוצעה על פי סטנדרט רפואי סביר, ואם לא, האם קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הולדת המנוח.ג. גובה הנזק.האם התובעת הופנתה לבדיקת שקיפות עורפית6. התובעת טוענת, כי ד”ר ערבה לא הפנה אותה במהלך ביקוריה אצלו לבדיקת שקיפות עורפית (סעיף 4 לתצהיר התובעת). לעומתה טוען ד”ר ערבה כי הוא נוהג להמליץ על ביצוע בדיקה זו ועל סקירת מערכות מוקדמת בכל מעקב היריון שהוא מנהל, ואף נוהג להסביר למטופלות את מהות הבדיקות ואת מטרתן, וכי כך נעשה על ידיו גם במקרה דנן (סעיפים 9-11, 23 לתצהיר ד”ר ערבה).7. עדותו של ד”ר ערבה עדיפה בעיניי על פני עדותה של התובעת. להלן יובאו הנימוקים לעמדתי:א. הרשומות הרפואיות שנערכו בזמן אמת תומכות בגרסתו של ד”ר ערבה: ברשומת הביקור מיום 27/11/01, בשבוע 10+2 להיריון, נרשם בראשי תיבות: “ש.ע.” (עמ’ 8 לנספח ב לתצהיר התובעת). ד”ר ערבה הסביר כי רישום זה משמעו שהוסבר מהי בדיקת שקיפות עורפית ולמי על התובעת לפנות על מנת לבצעה (סעיף 9 לתצהיר ד”ר ערבה; עמ’ 150-151).
ברשומת הביקור מיום 18/12/01, בשבוע 13+5 להיריון, נרשם: “טרם בצעה ש.ע.” (עמ’ 9 לנספח ב לתצהיר התובעת). ד”ר ערבה הסביר כי מאחר שלתובעת נותרו רק יומיים עד לסיומו של השבוע ה-13 להריון, שלאחריו כבר לא מבצעים בדיקת שקיפות עורפית, הוא אמר לתובעת “שיש לה עד 14 שבועות לעשות שקיפות עורפית” (עמ’ 154, ש’ 21; עמ’ 155, ש’ 23-24).
הסבריו של ד”ר ערבה משתלבים היטב עם הרשומות ומקובלים עלי. האפשרות, שלפיה ביצע בשתי הזדמנויות נפרדות רישומים בדבר בדיקת שקיפות עורפית מבלי שהסביר לתובעת שעליה לבצע בדיקה זו, נראית מאולצת ומלאכותית.ב. התובעת טענה בעדותה כי לאחר שהשיבה בשלילה לשאלת ד”ר ערבה בביקור השני האם ביצעה שקיפות עורפית, היא ביקשה ממנו הפניה מסודרת, אך הוא השיב לה שכבר מאוחר מדי לבצע את הבדיקה (עמ’ 108, ש’ 1-8). דברים אלו, הסותרים את עדותו של ד”ר ערבה ואת הרשומה הרפואית, לא נזכרו בתצהירה של התובעת. זאת ועוד: באותה העת עדיין נותרו לתובעת יומיים תמימים לעבור את הבדיקה ובנסיבות אלה אין הגיון לייחס לד”ר ערבה שאמר לתובעת כי איחרה את המועד לבצעה.ג. הסברו של ד”ר ערבה, כי לתובעת לא ניתנה הפנייה פורמאלית לביצוע הבדיקה משום שלא נהוג לתת הפניות לבדיקות שאינן כלולות בסל הבריאות (עמ’ 148-150), נראה מניח את הדעת, ולא הובאה על ידי התובעים כל ראיה לסתירתו.ד. התובעים העלו טענות כלפי האותנטיות של הרשומות הרפואיות, אך מדובר בהרחבת חזית, ולנתבעת לא ניתנה הזדמנות להתגונן מפני טענות אלו. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי בכל מקרה לא הונחה על ידי התובעים תשתית עובדתית מספקת להוכחת טענותיהם: ד”ר ערבה שלל את האפשרות, שהציג לפניו ב”כ התובעים, ושלפיה התיעוד הרפואי נערך בזמן אמת בכתב-יד, ובשלב מאוחר יותר הוקלד למחשב (עמ’ 142), והתובעים לא עמדו בנטל להראות אחרת; ד”ר ערבה נתן הסבר אפשרי מדוע על גבי תדפיסי הרשומה הרפואית המתייחסים לביקורים שונים של התובעת אצלו נקובה אותה שעה בהפרשים של דקה בלבד, ומדוע אין כך הדבר לגבי תדפיסי הרשומה הרפואית של רופא המשפחה (עמ’ 140).8. נוכח כוחם המצטבר של שיקולים אלו אני מאמץ את עדותו של ד”ר ערבה וקובע על יסודה, כי התובעת הופנתה לבדיקת שקיפות עורפית, אך מסיבה זו או אחרת, שלא נתחוורה, היא לא ביצעה בדיקה זו.סקירת המערכות המורחבת(1) השאלות שבמחלוקת9. השאלה שבה התמקד עיקר טענותיהם של התובעים: האם סקירת המערכות המורכבת בוצעה ברשלנות, מורכבת מכמה שאלות משנה ואלו הן:א. עם אלו ממאפייני התסמונת נולד המנוח?ב. אילו ממאפייני התסמונת שעמם נולד המנוח היו קיימים אצלו כבר בשבוע 22 להיריון, ואילו מהם היו ניתנים לגילוי בסקירת מערכות מורחבת הנערכת בשבוע זה?ג. האם סקירת המערכות המורחבת נערכה בהתרשלות, והאם קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הולדת המנוח.נפנה ונבחן שאלות אלו, אחת לאחת.(2) עם אילו ממאפייני התסמונת נולד המנוח10. התסמונת תוארה על ידי המלומדים הלרמן ושטרייף בשנים 1948–1950, ומאז תוארו כ-200 מקרים בלבד בספרות הרפואית העולמית. התסמונת מאופיינת בדיספורמציות שונות ובחלק מהמקרים גם באיחור התפתחותי או פיגור שכלי. מקורה של התסמונת הוא ככל הנראה גנטי, הגם שהמקור לכך אינו ידוע באופן חד משמעי. התסמונת לא אובחנה מעולם במהלך ההיריון או לאחר הפלה, וגם לאחר הלידה האבחנה היא קלינית בלבד, על סמך הסתכלות ישירה על מכלול הסימנים (gestalt) אצל היילוד, ולא מעבדתית. כך נעשה גם אצל המנוח, כפי שיפורט להלן.11. נקדים ונבהיר, כי לעובדה שהתסמונת לא אובחנה עד כה במהלך הריון נודעת בענייננו, אם בכלל, משמעות מוגבלת, שכן לא הובאה ולו ראשית ראיה לכמה מבין אותם כ- 200 יילודים, שאובחנו למן שנת 1948 כמי שלקו בתסמונת, נערכה בזמן ההיריון סקירת מערכות מורחבת. אם לא נערכה למי מהם בזמן ההיריון סקירת מערכות מורחבת, הרי העובדה שאף אחד מהם לא אובחן כלוקה בתסמונת בשלב העוברי, נטולת רלוונטיות או משמעות. זאת ועוד: התובעים אינם טוענים שהיה ניתן או צריך לאבחן שהעובר לוקה בתסמונת, אלא טענתם היא שניתן וצריך היה לגלות לפחות חלק ממאפייניה, אשר כל אחד מהם בנפרד, ובוודאי כמה מהם במצטבר, היו מעלים חשד שהעובר סובל מבעיה גנטית כלשהי ומובילים להמשך הבירור ולהפסקת ההיריון. קיימת, אפוא, חשיבות לבחון מהם מאפייני התסמונת, עם אלו מהם נולד המנוח, ואלו מהם היו קיימים וניתנים לצפייה בסקירת מערכות מורחבת בשבוע 22 של ההיריון.12. לאחר לידתו אובחנו אצל המנוח מאפייני התסמונת שלהלן (ת/5 [טופס בדיקה על-ידי הגנטיקאית מיום 12/6/02]; נספח י לתצהיר התובעת [מכתב שחרורו של המנוח ממחלקת ילודים מיום 14/6/02]):
• מיקרוצפליה (היקף ראש קטן), ונרשם: 31 ס”מ.
• ברכיצפליה (ראש שטוח).
• מיקרופטלמיה (גלגלי עיניים קטנים וארובות עיניים קטנות).
• מיקרוגנטיה (סנטר קטן).
• היפואוסיפיקציה גולגולתית (תת הסתיידות של עצמות הגולגולת) עם מרפסים גדולים.
• קטרקט (עכירות) בעדשות שתי העיניים.
• Frontal bossing (מצח בולט).
• מבנה אף ציפורי (אף דק, קטן ומחודד). יצוין כי כשבועיים לאחר הלידה נרשם כי האף ציפורי – קטן עם “נחיריים צרים מאד” (סיכום המחלה נספח יא לתצהיר התובעת).
• עצם אף היפופלסטית (היפופלזיה = כשל של איבר או רקמה להגיע לגודל תקין).
• מיקרוסטומיה (פה קטן).
• שפתיים דקות מאוד.
• שיניים מלידה (4 שיניים עליונות ו- 2 תחתונות).
• קפלי עור סביב לפה.
• מנח אוזניים נמוך עם רוטציה אקסטנסורית.
• הליקס מעובה.
• אשכים טמירים, לא נמושים.
• אבר מין קטן 2 ס”מ.
• אצבעות עדינות ומתחדדות בקצוות.
• טונוס שרירים מוגבר מעט עם רעד.
• קול צרוד מאוד.
• שיער דק וחסר שיער בגבות ובריסים.13. כל אחד מסימנים דיסמורפיים אלו מאפיין את מי שלוקה בתסמונת, ויחד הם מהווים, לעתים בצירוף סימנים נוספים, את מכלול התסמונת (ת/5 וחוות הדעת של פרופ’ אור נוי ופרופ’ ירון).14. בנוסף לכך זוהה אצל המנוח עם לידתו קפל עורף מעובה webbing of neck (ת/5). אין מחלוקת כי עורף מעובה אינו מאפיין ייחודי של “הלרמן שטרייף” אך הוא יכול להוות סמן לתסמונות גנטיות בדרך כלל (ירון 217-218; חוות דעת אור נוי ויעקובי).15. חלק מהסימנים שנמצאו כאמור לעיל אצל המנוח עם לידתו אינם ניתנים לזיהוי בבדיקות סונוגרפיות ולפיכך אינם רלבנטיים לדיון שלפנינו. המדובר בסימנים הבאים: שיער דק (עמ’ 5 לחוות דעת מלינגר); חוסר שיער בגבות ובריסים (עמ’ 5 לחוות דעת מלינגר); שפתיים דקות (עמ’ 5 לחוות דעת מלינגר); גו] ]>

ניתוח כריתת שד חלקית (Partial Mastectomy)

ניתוח לכריתת שד חלקית הינו הליך מקובל לטיפול בהסרה חלקית של גידולים או גושים בשד תוך שימור מיטבי של רקמות השד בהם אין את הגידול הממאיר. ביצוע הליך זה נקבע כאשר מתגלה גידולים שפירים או ממאירים באזור השד.לשם כך השד אינו נכרת בשלמותו אלא רקמות תקינות הנמצאות סביב הגידול. על כן המטופלים הפונים לטיפול זה הינם בעלי גידולים או סימני גידול שפיר או ממאיר באזור השד אשר אינו חדר באופן עמוק אל תוך הרקמה.

כריתת שד חלקית, נעשית כאשר מתגלה תהליך שפיר או ממאיר בשד, ואשר מתברר כי אינו חודר מעבר לגבולות הרקמה, ולכן מאפשר כריתת הגוש בשלמותו, מבלי לכרות את כל השד, אולם עם כריתת שוליים נרחבים של רקמה תקינה סביב הגידול

הליך הניתוח:

לאחר בדיקות הדמיה מקדימות, אשר נועדו ליצור דיאגנוזה אופטימאלית לביצוע הפעולה הכירורגית, יבוצע חיטוי יסודי ולאחריו חיתוך באזורים התחתונים של הגוש. לאחר איתור הגוש הוא יוסר בשלמותו מתוך רקמת השד התקינה ככל האפשר. בכריתת שד חלקית יוסרו גם רקמות תקינות נוספות לשם בטיחות לאי קיום עתידי של גידול בשד. במידה וישנם עדיין תאים סרטניים, רקמות יוצאו לבדיקות נוספות.

סיכונים ורשלנות רפואית בניתוח כריתת שד:

כמו בכל הליך כירורגי מסוג זה, ישנם מס’ סיכונים העלולים להתרחש עקב ההליך הניתוחי. נציג מס’ דוגמאות לעילות רשלנות רפואית בביצוע ההליך ולאחריו:

א.      הופעת סרומה- היינו הצטברותם של נוזלים ופסולת תת עורית, בשל חוסר ניקוז מספק של הרקמה לאחר הניתוח מהווה מחדל רשלני

ב.      הופעת נמק של העור באזור בשד- בשל פגיעה באספקת הדם לאזור מביצוע רשלני

ג.        הופעת דימומים שונים והתפשטות זיהומים באזור השד

ד.      צלקות שבוצעו עקב מחדל רשלני של צוות לא מנוסה או מיומן דיו

ה.      שימוש בציוד שאינו איכותי או סטרילי דיו יכול לפגום באיכות ההליך הניתוחי.

ו.        אבחון מאוחר או שגוי של נחיצות ההליך יכולה להרע את מצב הפציינט ואף לנזקים תמידיים

במידה ואכן בוצע מחדל רשלני כלשהוא אשר גרם לנזקים או סיבוכים, ניתן יהיה לתבוע פיצויים בגין הנזקים בעילת רשלנות רפואית של הגורם המטפל.

רשלנות רפואית גידולים של רקמות רכות- BENIGN SOFT TISSUE

גידולים של רקמות רכות הם שכיחים יותר מאשר גידולים של העצם. הם יכולים להתרחש כמעט בכל אזור של הגוף, בתוךו בין השרירים, הגידים, העצבים וכלי הדם. הגידולים הללו משתנים באופן נרחב בהופעתם והתנהגותם. חלק מן

הגידולים יכולים להיות די אגרסיביים. פלישה לתוך רקמות שכנות מעלות את הסיכוי להישנות של הגידול גם לאחר שיוסר. במקרים הללו קיים סיכוי שהמנתח ישתמש בטכניקות מיוחדות ואפילו בהקרנות בכדי להוריד את סיכון ההישנות. בין סוגי הגידולים של הרקמות הרכות ניתן למצוא גידולים כמו: לימפומה, אנג’יולימפומה, פיברומה מיקסומה ועוד. הגידול השכיח מבניהם הוא הגידול הנוצר בשכבות השומן ונקרא לימפומה. לימפומה בדרך כלל מתרחשות מתחת לשכבת העור כגוש שאינו מפיק כאב וגודל לאורך תקופה של חודשים או שנים. הגידולים הללו הם לרוב אינם מסוכנים והם מטופלים באמצעות הסרה של גבולות הגידול. הסיבות לצמיחה גידולים מרקמות רכות הן מגוונות ויכולות להיווצר מסיבות שונות כגון: קרינה, גורמים גנטיים, זיהומים טראומות וכו’.

רשלנות רפואית – גידולי רקמה רכה

חלק מגידולי הרקמה הרכה יוסרו באופן ניתוחי וחלקם לא. לעיתים חוסר הערכה מקצועית או חוסר צומת לב עלולים להוביל לכך שגידול שנחשב כשפיר לא יוסר מסיבות כאלו ואחרות ולאחר מכן יתפתח לממאיר, כמו למשל במקרה של סרקומה המתפתחת מרקמות רכות. סרקומה מרקמות רכות עלולה להוביל לגידול משמעותי, שיכול לגרום ללחיצה על רקמות תקינות בסביבה, ליצור כאב לוקלי. במידה והגידול מתרחש בריאות הדבר עלול להתבטא בקוצר נשימה.

עילות לתביעה ברשלנות גידולים של רקמות רכות:

          אבחון בשלב מאוחר יותר של המחלה לאחר שהפכה לגידול רחב ממימדים הלוחץ על איברים בריאים סמוכים או הפך לממאיר ושלח גרורות ברחבי הגוף.

          רשלנות רפואית בדרכי האבחון על ידי אי שליחה לביצוע בדיקות מתאימות כגון בדיקות הדמיה או לחילופין פענוח לא נכון של התוצאות.

לשאלות על רשלנות רפואית גידולים של רקמות רכות ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה מופיעים בראש העמוד משמאל.

 

קשר סיבתי בין אירוע לבבי לבין עבודה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה
24 יוני 2012
ב”ל 1232-07 ברוניסלבה זוהר נ’ המוסד לביטוח לאומיבפני
כב’ השופטת מיכל אריסון-חילו
נציג עובדים מר סלים אסחאק, נציג מעסיקים מר אלי פיילר
התובעת
ברוניסלבה זוהר ת.ז. 01447499
ע”י ב”כ עו”ד עשהאל בר-נס
נגד
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע”י ב”כ עו”ד יפעת קונה
פסק – דין1. התובעת, גב’ ברוניסלבה זוהר, אחות במקצועה, הגישה למוסד לביטוח לאומי (להלן – הנתבע וגם המוסד), שתי תביעות. בתביעה שהוגשה לנתבע ביום 8.7.2001 ביקשה להכיר באירוע מיום 11.12.2000 כתאונת עבודה ובתביעה שהוגשה לנתבע ביום 5.5.2003 ביקשה להכיר באירוע מיום 19.11.2000 כתאונת עבודה (ר’ מוצגים נ/1 ו– נ/2).
2. שתי התביעות נדחו על ידי הנתבע. התביעה בתיק מושא דיוננו הוגשה בעניין דחית התביעה שהוגשה לנתבע ביום 5.5.2003 ונדחתה במכתב הדחיה מיום 17.5.2006, ברם בהסכמת הנתבע צורפה לדיון בתיק גם התביעה שהוגשה לנתבע ביום 8.7.2001 ונדחתה במכתב הדחיה מיום 11.3.2002.
אלה העובדות העולות מהחומר שהונח בפנינו3. התובעת, ילידת 1949, אחות במקצועה. בתקופה הרלוונטית לתביעה עבדה התובעת כאחות בבית החולים הסיעודי גרף, בחיפה.
4. התובעת טוענת כי ביום 19.11.2000 בעקבות נפילה של אחת החולות במחלקה בה עבדה, התעורר ויכוח סוער בינה לבין עובדת כח עזר במחלקה, ויכוח שהותיר את התובעת נסערת מאד וחשה ברע.
5.
6. — סוף עמוד 1 —
7. התובעת טוענת כי גם ביום 20.11.2000 לא חשה בטוב וקבעה תור למחרת היום, אצל רופא המשפחה בקופת חולים. כמו כן בוצעה לתובעת בדיקת א.ק.ג במקום עבודתה בבית חולים גרף שנמצאה תקינה (ר’ מוצג ת/2).8. ביום 21.11.2000 ביקרה התובעת אצל רופא המשפחה בקופת חולים, ד”ר שמעון מיכאלי, והתלוננה על כאבים בחזה מזה מספר ימים ד”ר מיכאלי סבר כי מדובר בדלקת בשריר ורשם לתובעת טיפול תרופתי נגד כאבים והפנה אותה למכון הלב (ר’ מוצג נ/7). מרישומו של ד”ר מיכאלי מיום 20.12.2000 עולה כי התובעת לא פנתה למכון הלב (ר’ מוצג נ/11).
9. התובעת עבדה כרגיל עד ליום 23.11.2000.
10. ביום 23.11.2000 נעדרה התובעת מעבודתה.
11. ביום 25.11.2000 (יום שבת) בעת ששהתה בביתה חשה התובעת שלא בטוב ומשפחתה הזמינה לה רופא ממוקד רפואי. הרופא מטעם המוקד בדק את התובעת בביתה בשעה 17:30, וביצע בדיקת א.ק.ג בשידור טלפוני. בבדיקת א.ק.ג זו הופיעו, ככל הנראה, שינויים איסכמיים אצל התובעת. לפיכך הפנה הרופא את התובעת לחדר מיון. מאחר וכאביה של התובעת חלפו באותה עת, החליטה התובעת שלא ללכת לחדר מיון (ר’ מוצג נ/9).
12. בבוקר יום 26.11.2000 פנתה התובעת לרופא המשפחה שלה, ד”ר מיכאלי. לאחר בדיקת התובעת ובדיקת א.ק.ג הפנה ד”ר מיכאלי את התובעת לצילום חזה וצלעות, ברם לא הפנה אותה לחדר מיון (ר’ מוצגים ת/3 ו-נ/8). ד”ר מיכאלי נתן לתובעת אישור מחלה מיום 23.11.2000 ועד ליום 27.11.2000 וכן החליף את הטיפול התרופתי של התובעת לכדורים חזקים יותר נגד כאבים.
13. מיום 28.11.2000 ועד ליום 11.12.2000 עבדה התובעת באופן רגיל בעבודתה.
14. ביום 11.12.2000 בעת שהתובעת הייתה בעבודתה היא חשה ברע. הרופאה במקום עבודתה של התובעת ביצעה לתובעת בדיקת א.ק.ג ולאור תוצאותיה שלחה את התובעת מיידית לחדר המיון בבית החולים בני ציון בחיפה (ר’ מוצגים ת/4 ו-נ/6).
15. בבית החולים בני ציון בחיפה נמצא שהתובעת לקתה באוטם קידמי שהסתבך בהפרעות קצב חדריות והיא אושפזה בבית החולים. במהלך האשפוז בוצע אנגיאופלסטיה והשתלת תומך LAD and RCA (ר’ מוצג נ/5).
16.
17. — סוף עמוד 2 —
18. התובעת שוחררה מבית החולים ביום 24.12.2000 ושהתה בחופשת מחלה. למעשה מיום 11.12.2000 לא חזרה לעבודתה בבית החולים גרף.
19. התובעת הגישה ביום 26.6.2003 תביעת נזיקין לבית משפט השלום בתל אביב (ת.א. 40750/03), בעילת רשלנות רפואית כנגד רופא המשפחה שלה וכנגד קופת החולים. התביעה הסתיימה בפשרה (ר’ מסמכים שוהגשו ע”י ב”כ הנתבע ביום 29/6/2009)גדר המחלוקת20. התובעת טוענת לקיומם של שני אירועים חריגים בעבודתה. הראשון, ביום 19.11.2000 במהלך עבודתה בבית החולים נפלה, לטענתה, חולה, והתובעת התווכחה ויכוח סוער עם אחת העובדות וכתוצאה מזה חשה כאבים עזים בחזה המקרינים לגב, כאבים ביד וקוצר נשימה (להלן – האירוע הראשון). האירוע השני, התרחש ביום 11.12.2000 כאשר במהלך עבודתה התרגזה התובעת לאחר שאחות במחלקה לא ביצעה את עבודתה ועל התובעת היה לעשות זאת במקומה (להלן – האירוע השני).
21. הנתבע טוען מנגד, כי התובעת לא הוכיחה את האירועים הנטענים על ידה. עוד טוען הנתבע כי מתח מתמשך אינו מהווה אירוע תאונתי.22. מטעם התובעת העידו: התובעת בעצמה, וכן הגב’ סבטלנה גרינברג, אחות בבית החולים גרף, הגב’ חנה בן הרוש, עובדת כח עזר בבית החולים גרף והגב’ מרגריטה פרוטפופוב, עובדת כח עזר בבית החולים גרף. מטעם הנתבע העידה הגב’ תמר סרוסי, האחות הראשית בבית החולים גרף.
דיון והכרעה23. סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ”ה–1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי וגם החוק) קובע:
” ‘תאונת עבודה’ – תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו…”
סעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי קובע:
“תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך; ואולם תאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין, בין שאירעה לעובד ובין לעובד עצמאי, אין רואים אותה כתאונת עבודה אם הוכח כי השפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים”.
24.
25. — סוף עמוד 3 —
26. באשר לאוטם שריר הלב, נקבע בפסיקה כי נקודת המוצא היא שבמבוטח מקננת מחלת לב כלילית, אשר בסופו של דבר, ללא קשר לעבודה, עלולה לגרום להופעת אוטם שריר הלב. לעיתים, ניתן לקשור בין אירוע חריג בעבודה, שהוא הגורם המשרה (הזרז – TRIGGER) לבין הופעת האוטם במועד שבו הופיע (עב”ל 481/99 המוסד לביטוח לאומי – דוד מכלוביץ, פד”ע לח 461; 1198/01 יעל רזיאל – המוסד לביטוח לאומי, פד”ע לט 165, 175)
על מנת שאוטם שריר הלב בו לקה המבוטח יוכר כתאונת עבודה, יש להוכיח קיומו של אירוע חריג בחיי עבודתו, קרי – אירוע יוצא דופן מבחינת המאמץ הגופני או הנפשי, אשר אירע ביום הופעת האוטם או בסמוך לכך (ר’ דב”ע מו/0-138 דן יצחק נ’ המוסד לביטוח לאומי, פד”ע י”ח 315; בג”צ 1199/92, 4118/92 לוסקי ואח’ נ’ ביה”ד הארצי לעבודה, פד”י מז(5) 734). בחינת חריגותו של האירוע נעשית על בסיס סובייקטיבי, אך עם זאת נפסק כי הבחינה הסובייקטיבית כשלעצמה מצריכה ראיות אובייקטיביות, ואין די בעצם אמירה של המבוטח כדי להוכיח קיומו של אירוע חריג (ר’ עב”ל 415/09 חיים שלי – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 5.9.2010).
בהוכחת האירוע יש ליחס משקל רב לאנמנזה, רישומי בית החולים וקופת החולים, מתוך ידיעה, שהיא פרי נסיון, שרישומים אלה מהימנים ומדוייקים (ר’ דב”ע מב/0-160 אבו ערב עלי נ. המל”ל פד”ע טו עמ’ 281), שכן יש להניח כי אדם המאושפז בבית חולים ימסור את העבודות הנכונות על מנת לזכות בטיפול הנכון (ר’ דב”ע מט/0-23 המוסד לביטוח לאומי נ. שמעון הירשהורן פד”ע כ’ עמ’ 349).
27. לאחר ששמענו את העדויות ובחנו את כל החומר שהונח בפנינו לא שוכנענו בהתקיימותם של אירועים חריגים בעבודתה של התובעת ביום 19.11.2000 וביום 11.12.2000. להלן טעמנו.האירוע הנטען הראשון מיום 19.11.2000
28. גרסת התובעת כפי שהובאה בפנינו היא, כי בתאריך 19.11.2000, בסמוך לשעה 13:00 עבדה במשמרת בוקר ושימשה כאחות אחראית. יחד עמה עבדה אחות נוספת בשם סבטלנה, ושלוש עובדות נוספות המשמשות ככח עזר בבית החולים. שתיים מהן, הגב’ חנה בן הרוש והגב’ ריטה היו ותיקות, ואילו הגב’ אלקה הייתה חדשה. התובעת הטילה על אלקה לנקות ארונות וכלים. התובעת טוענת כי בשעה 13:00 שמעה צעקות והתברר לה כי אלקה הפילה חולה. וכך העידה התובעת בפנינו:
“רצתי לחדר שממנו באו הצעקות ושם ראיתי שני כוח עזר, חנה וריטה שעבדו עם החולים שלהם. וחנה אמרה לי ברונייה (התובעת), אלקה הפילה חולה. רצתי לחדר ממול ושם לא היה אף אחד חוץ מהחולה והסרתי את השמיכה וראיתי את מה שראיתי, קודם כל נורא התרגזתי שהחולה נפלה, התרגזתי שאלקה לקחה את החולה כי היא לא יכולה לגעת בחולים זה לא תפקידה. טיפלתי בחולה במה שהייתי חייבת, קראתי לאלקה לחדר ושאלתי למה היא עשתה את זה, והיא צעקה עלי שהיא לא עשתה את זה, ואני התרגזתי עליה.”
— סוף עמוד 4 —
(ר’ עמ’ 7 לפרוטוקול ש’ 11-16)
לדברי התובעת, הויכוח נמשך מספר דקות ולאחריו הרגישה כאבים בחזה וחשה שלא בטוב.
התובעת ציינה בתצהירה, כי כשראתה את החולה שוכבת במיטתה ומדממת, הייתה בשוק, נלחצה מאוד, שכן חשבה שעבודתה והרישיון המקצועי שלה נמצאים בסכנה לאור נפילתה של החולה. התובעת ציינה עוד בתצהירה, כי היא החלה לרעוד והרגישה “שהיא מתפוצצת”. לגרסתה, היא התרגשה מאוד ומיד לאחר הויכוח עם אלקה היא הרגישה כאב חד. התובעת טענה בתצהירה כי מעולם לא התרחשו אירועים חריגים כאלו ומעולם לא התרגזה בצורה כל כך קשה כמו בוויכוח עם אלקה וכי מעולם לא פחדה והתרגשה כמו באותו הרגע.
29. בשונה בכך, בתביעה שהגישה התובעת לנתבע ביום 5.5.2003 באשר לאירוע הנטען מיום 19.11.2000, תיארה התובעת את הפגיעה באופן הבא: “עקב התרגזות וויכוח חריף עם עובדת אחרת הרגשתי כאבים בחזה וחולשה.” (ר’ מוצג נ/1). הנה כי כן, בתביעתה לנתבע לא ציינה התובעת דבר על הפלת חולה על הרצפה על ידי עובדת כח העזר, אלקה – ברי כי אירוע הנפילה – אם אכן אירע – הוא משמעותי ביותר והיה מקום לציינו בתביעה שהוגשה לנתבע.
בנוסף עומד לרועץ לתובעת חוסר התיעוד של האירוע במסמכי בית חולים גרף. התובעת העידה בפנינו כי האירוע הנטען היה חריג ביותר באופיו וזו הייתה הפעם הראשונה שקרה אצלה במשמרת (ר’ עמ’ 3 לפרוטוקול ש’ 1-5). כן העידה התובעת ש”אם קורה משהו, יש רופאה במשמרת והיא בודקת את הנעשה ואנו רושמים הכל בתיק של החולה וגם ברפורט של המחלקה” (ר’ עמ’ 3 לפרוטוקול, ש’ 13-14). התובעת ציינה כי היא דיווחה לאחות הראשית, הגב’ תמר סרוסי על המקרה (ר’ עמ’ 3 לפרוטוקל, ש’ 24-25). גם העדות מטעם התובעת העידו כי האחות הראשית תמר סרוסי והרופאה ועוד רופאים ידעו על האירוע (ר’ עמ’ 11 לפרוטוקולל ש’ 24-27, עמ’ 12 ש’ 25-21, עמ’ 13 ש’ 1, עמ’ 16 ש’ 5-6). דא עקא, שהאחות הראשית של בית החולים גרף, גב’ תמר סרוסי, העידה בפנינו כי לא דווח לה על האירוע והיא אינה יודעת על אירוע כזה (ר’ עמ’ 19 לפרוטוקול, ש’ 3). עוד העידה בפנינו הגב’ סרוסי: “בית הדין צריך להבין שאירועים כאלה חריגים בסדר גודל כזה מדווחים מיד הן לי והן להנהלת בית החולים מכיוון שאם זו חולה שנמצאה מדממת כפי שתואר, כנראה צריך לשלוח לבית חולים לתפירה או לאיזה שהוא טיפול כי אנו בית חולים סיעודי ואין לנו רנטגן ולא רופא כירורג. נראה לי שכאן משהו הוצא מהקשרו וזו דעתי” (ר’ עמ’ 19 לפרוטוקול, ש’ 11-16).
בהמשך העידה גב’ סרוסי: “אם קורה אירוע חריג של נפילה או כל אירוע חריג כגון נפילה, דימום, חולה דחף חולה ועוד דברים אנו חייבים למלא דוח אירוע חריג שהוא ממולא בשלושה העתקים לא רק על ידי האחות, אלא על ידי אחות, רופא ואחר כך אני עושה
— סוף עמוד 5 —
הסקת מסקנות לגבי האירוע ואיך למנוע אותו. לא יכול להיות מצב שממולא דוח על אירוע חריג ומישהו מהצוות לא יזכור, או הרופאה שעבדה או אני או ההנהלה כי זה מגיע בשלושה העתקים, להנהלה, אלי ולתיק החולה” (ר’ עמ’ 21 לפרוטוקול, ש’ 21-26). גב’ סרוסי נתבקשה על ידי ב”כ הנתבע לחפש דיווחים לגבי האירוע הנטען מיום 19.11.200 ועל כך השיבה: “לא מצאתי, יש לי בעיה אני לא יודעת על איזה אירוע מדובר או על איזה חולה מדובר. לא מצאתי בשנת 2000 תיאור כזה מתועד אצלי” (ר’ עמ’ 19 לפרוטוקול, ש’ 21-23).
התובעת לא הציגה בפנינו כל מסמך אשר יש בו ראיה לכך שאירוע כזה התרחש. אין כל מסמך מבית החולים המתעד נפילתה ופציעתה של חולה ביום 19.11.2000, או בסמוך לכך, במחלקה בה עבדה התובעת ואנו סבורים כי לו באמת היה מתרחש אירוע חריג שכזה, היה הדבר בא לידי ביטוי ברישומי בית החולים והאחות הראשית, גב’ סרוסי, היתה לבטח יודעת עליו.
30. דבר נוסף העומד לרועץ לתובעת הינם המסמכים הרפואיים שלה, בהם אין כל איזכור של האירוע הנטען. ביום 21.11.2000 פנתה התובעת לרופא המשפחה בקופת חולים, ד”ר שמעון מיכאלי. בפנקס הרפואי נרשם ב”גורם המשלם”: “ביקור רגיל” (ולא “תאונת עבודה”). בתלונות וסיבת הפניה נרשם: “במספר הימים האחרון מרגישה כאבים בחזה פתאומיים שמופיעים תמיד אחרי מאמץ של עליה ברגל. לאחר שנחה משתחררת מהכאב. הכאב ‘עוצר נשימה’ לפי תיאורה.” (כך במקור, ר’ מוצג נ/7). יוטעם כי ברישום בפנקס הרפואי מיום 21.11.2000, אין כל ציון בדבר נפילת חולה, או התרגזות או ויכוח בעבודה, או כל אירוע חריג אחר בעבודה.
ביום 25.11.2000 הוזמן לביתה של התובעת רופא ממוקד רפואי. מהתעודה הרפואית עולה כי התובעת התלוננה כי 3 ימים קודם לכן הופיעו כאבים בחזה, לחץ, בזמן מאמץ וחולף במנוחה. גם במסמך זה אין כל איזכור לאירוע או ויכוח כלשהו בעבודה (ר’ מוצג נ/9). ביום 26.11.2000 פנתה התובעת פעם נוספת לרופא המשפחה, דר שמעון מיכאלי. בכרטיס הרפואי נרשם ב”תלונות”: “כאבים בבית הצלעות משמאל.”(ר’ מוצג נ/8). גם בביקור זה אין כל איזכור לאירוע חריג או ויכוח כלשהו בעבודה.
הנה כי כן, במסמכים הרפואיים לא רק שאין כל איזכור לאירוע הנטען, אלא יש בהם גירסה אחרת באשר לנסיבות הופעת הכאבים ולפיה הכאבים מופיעים בשעת מאמץ ועליה ברגל.
31. התובעת אמנם טוענת כי סיפרה לרופא המשפחה על האירוע בעבודה, אך הוא לא רשם זאת. סבורים אנו, כי לו התובעת הייתה מדווחת לרופא המשפחה על אירוע חריג בעבודתה, הדבר היה בא לידי ביטוי ברישומים הרפואיים, כפי שציין רופא המשפחה, כי התובעת מתארת את הכאב כ”עוצר נשימה”, וכפי שנרשם כי הכאבים מופיעים אחרי מאמץ של עליה ברגל. התובעת אומנם טוענת כי הגישה את תביעת הרשלנות נגד רופא המשפחה בשל כך שלא רשם
32. — סוף עמוד 6 —
33. את תלונותיה במדויק, ברם מעיון במסמכי תביעת הרשלנות, שהגישה התובעת, עולה כי תביעת הרשלנות הוגשה בעילת איבחון שגוי וטיפול לקוי, ובעיקר מתייחסת ליום 26.11.2000 מועד בו חלו שינויים איסכמיים בליבה של התובעת, אך לא אובחנו על ידי רופא המשפחה כבעיה לבבית. אבחון שגוי וטיפול לקוי אין משמעו כי רישום תלונותיה של התובעת אינו מדויק אף הוא (ר’ המסמכים שהוגשו בצירוף להודעת הנתבע מיום 29.6.2009).
זאת ועוד, בכתב התביעה שהגישה התובעת נגד קופת חולים ורופא המשפחה צוין כי “ביום 19.11.00 סבלה התובעת כאב חזק ביותר ממרכז החזה דרך השד השמאלי למרכז הגב….באותו לילה הופיעו כאבים בשכיבה.” (ר’ סעיף 5 לכתב התביעה). הנה כי כן, גם כאן אין כל איזכור מטעם התובעת, לאירוע בעבודה, שהוגדר על ידי התובעת כה חמור וחריג אשר גרם לה להתרגשות ולחץ נפשי. למעלה מכך, מכתב תביעה זה עולה בבירור כי התובעת התלוננה על כאבים הנובעים ממאמץ לרבות זה הכרוך בטיפוס בעליה (סעיף 37(ג) לכתב התביעה).
34. התובעת אף לא הגישה תביעה למוסד בגין האירוע הנטען מיום 19.11.2000, אלא רק ביום 5.5.2003, בחלוף כ- 3 שנים, וזאת כאשר לגבי האירוע הנטען מיום 11.12.2000, הגישה תביעה כבר ביום 8.7.2001. התובעת טענה כי לא ידעה שהיה לה התקף לב ולכן לא הגישה תביעה למוסד לביטוח לאומי (ר’ עמ’ 2 לפרוטקול ש’ 3-15). מאידך גיסא, בהודעתה לחוקר המוסד טענה התובעת כי פנתה באותה תקופה לנתבע, אך הוא לא קיבל את זה וכיום מטפל בעניינה עו”ד (ר’ עמ’ 4 למוצג נ/4).
35. עוד יוטעם כי התובעת לא המציאה לנתבע טופס בל/250 ממולא על ידי מעסיקה, בית החולים גרף, בגין אירוע הנטען מיום 19.11.2000 ובתביעה שהגישה לנתבע, לא ציינה מתי מסרה הודעה למעסיקה על הפגיעה, כך גם המעסיק לא מילא דבר בתביעה (ר’ מצג נ/1).
36. בנסיבות אלה גרסתה של התובעת אינה אמינה ואינה מהימנה עלינו ואין אנו מקבלים אותה.37. התובעת אמנם, הביאה לעדות שלוש עדות מטעמה התומכות בגרסתה, ברם לא מצאנו כי עדות אלה אמינות ומהימנות עלינו, אלא התרשמנו כי העדויות הן מגמתיות במטרה לסייע לתובעת, בתביעתה. העדויות זהות במהותן והעדות זכרו פרטי פרטים, שאין זה סביר שתזכורנה אותם, בחלוף 9 שנים ממועד ההתרחשות הנטען (האירוע הנטען הוא משנת 2000, והעדות העידו בבית הדין בשנת 2009, בחלוף 9 שנים).
עוד ראוי לציין, לטעמנו, כי, עדת הנתבע גב’ תמר סרוסי ציינה בעדותה, כי ערב לפני הדיון, שהיתה אמורה להעיד בבית הדין, צילצלה אליה התובעת וניסתה להזכיר לה את האירוע (ר’
— סוף עמוד 7 —
עדותה של גב’ סרוסי בעמ’ 19 לפרוטוקול ש’ 11-12 ובעמ’ 21 ש’ 8-12). הנה כי כן, הגם שגב’ סרוסי הינה עדה מטעם הנתבע ואין התובעת רשאית לשוחח עמה בעניין התביעה, צילצלה התובעת אל גב’ סרוסי על מנת לרענן את זיכרונה באשר לאירוע, לקראת עד] ]>

פגיעה באוטונומיה למטופל אשר עבר ניתוח לייזר לאסיק אלקטיבי

בית משפט פסק פיצויים בגין פגיעה באוטונומיה למטופל אשר עבר ניתוח לייזר  לאסיק אלקטיבי בעיניו. להלן פסק הדין

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע”א 1997/10

בפני: כבוד המשנה לנשיאה א’ ריבלין

כבוד השופט ח’ מלצר

כבוד השופט נ’ הנדל

המערער: עמית צורף

נ ג ד

המשיבים: 1. ד”ר דניאל רוזנבאום

2. מיישר-מרכז לייזר לשיפור הראייה בע”מ

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מחוז חיפה מיום 25.1.2010 בת”א 572/06 [פורסם בנבו] שניתן על ידי כב’ השופטת ת’ שרון נתנאל

 

פסק-דין

השופט נ’ הנדל:

1. ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 25.1.2010 בת”א 572/06 [פורסם בנבו] (כב’ השופטת תמר שרון נתנאל). בית המשפט המחוזי דחה את תביעת הרשלנות הרפואית של התובע (להלן: המערער) מלבד חיוב הנתבעים (להלן: המשיבים) בסכום של 150,000 ₪ בגין פגיעה באוטונומיה. המערער מסתייג מדחיית עיקר התביעה, והמשיבים משיגים על פסיקת הסכום הנ”ל.

המסכת העובדתית הרלוונטית

2. המערער הוא יליד 1972, ובעת המדוברת עבד כבלש במחלק הסמים במשטרת ישראל. המשקפיים אותם חבש הפריעו לו, לא רק מבחינה אסתטית, אלא גם בעבודתו, שכן הם היו נשברים לעתים קרובות במסגרת פעילותו המורכבת בשטח. על כן, ביום 26.7.1999 פנה המערער למכון משיבה מס’ 2 (להלן: המכון) על מנת לבחון אפשרות לביצוע תיקון ראייה באמצעות ניתוח שיפטור אותו מהצורך בחבישת המשקפיים.

המערער נבדק על ידי רופא מטעם המכון, הוא משיב מס’ 1 (להלן: המשיב), ולאחר הבדיקה וקבלת הסבר אודות הניתוח, החליט לעבור את הניתוח בו ביום וחתם על טופסי הסכמה. המשיב ביצע ניתוח בשני עיניו, בפרוצדורה המכונה “ניתוח לאסיק”. הניתוח בעינו הימנית עבר בהצלחה, אך הניתוח בעינו השמאלית הופסק בשל בעיה במכשיר (שלא עמדה לדיון במסגרת התביעה או במסגרת הערעור), והמערער הוזמן לביקורות נוספות. ביום 11.10.1999, שלושה וחצי חודשים לאחר הניתוח הראשון, בוצע הניתוח השני – הפעם בעינו השמאלית של המערער.

לאחר חלוף זמן, החל המערער לסבול מירידה בחדות הראייה. הוא פנה למכון ביום 19.11.2001, ועבר בדיקת ראייה, בדיקת טופוגרפיה ובדיקת קמירות הקרנית (קרטומטריה). הבדיקות גילו ירידה בחדות הראייה והיווצרות צילינדר בשתי עיניו, אך קמירות הקרנית נמצאה תקינה. המערער שב למכון לביקורת ביום 22.7.2002, ובבדיקתו נמצאה ירידה נוספת בחדות הראייה וכן נמצא שהוא סובל מקרטוקונוס – מחלה הגורמת לעיוות בצורת קרנית העין ובאחידות קמירותה. בעקבות כן פנה המערער למרפאת “עיניים”, שם עבר ניתוח להשתלת טבעות בעיניו וטיפול Crosslinking. עקב זיהום שהתפתח בהמשך נזקק המערער לניתוח להוצאת הטבעת מעינו הימנית. בשל הפגיעה שספג המערער, הוא הגיש תביעה בבית המשפט המחוזי כנגד המשיב לפיצוי על נזקיו.

עיקרי פסק דינו של בית משפט קמא

3. לשאלה – האם התרשל המשיב בטיפולו במערער? – בית המשפט המחוזי השיב בשלילה.

צוין, כי על פי הוראות ה-U.S. Food and Drug Association (להלן: FDA), במכשיר Nidek, מהסוג שבו נותח המערער, שינוי של מעל 0.5 דיופטר בראייתו של המועמד לניתוח במהלך מחצית השנה שקדמה לניתוח הוא אי-יציבות תשבורתית המהווה התווית-נגד לביצוע הניתוח. ה-FDA מורה גם לקבל את ההיסטוריה הרפואית של המועמד לניתוח מאת האופטומטריסט שלו בטרם ההחלטה לנתחו.

בית המשפט המחוזי קבע שאף שהוראות ה-FDA אינן מחייבות כשלעצמן ובאופן ישיר את הרופאים בישראל, הן חלק מהידע המקצועי שחייב להימצא לנגד רופא המבצע פרוצדורה רפואית, ובפרט כאשר מדובר בניתוח אלקטיבי וחדשני, שמשרד הבריאות טרם הוציא כללים והנחיות לגביו. עם זאת, סייג בית המשפט, אין לראות בכל סטייה מהוראות ה-FDA הפרה של חובת הזהירות, ויש לבחון כל מקרה לגופו.

בבדיקת הראייה הסובייקטיבית שנערכה למערער בטרם הניתוח הראשון, נמצא פער של 0.5 דיופטר בין מספר המשקפיים שהרכיב לקוצר הראייה שנמדד בפועל, דהיינו פער שאינו מהווה התווית-נגד לביצוע הניתוח. אולם, בבדיקה האובייקטיבית שנתבצעה על ידי מכשיר אוטומטי, נמצא פער של 0.75 דיופטר. בית המשפט הכריע על סמך חוות דעתו של העד המומחה מטעם המשיב, שלא נדחתה על ידי העד המומחה מטעם המערער, שהבדיקה הסובייקטיבית היא הבדיקה הקובעת, ועל כן לא הייתה כאן התווית-נגד לביצוע הניתוח.

באשר לקבלת ההיסטוריה הרפואית של המערער מאת האופטומטריסט שלו, בית המשפט קבע שאף שהמשיב לא עשה כן, לא הייתה בכך משום התרשלות, שכן המשיב שאל את המערער אם היה שינוי במספר משקפיו, והמערער השיב על שאלה זו בשלילה. יצוין, שבשאלה זו נפלה מחלוקת עובדתית בין המערער למשיב, ובית המשפט ביכר את גרסת המשיב. כמו כן, בית המשפט ציין כי שוכנע מחומר הראיות שאכן לא היה שינוי במספר משקפיו של המערער במחצית השנה שקדמה לניתוח.

שאלה נוספת אותה בחן פסק הדין היא האם הייתה התרשלות בביצוע הניתוח בשל ממצאים אודות הימצאותו של קרטוקונוס קפוא בעיניו של המערער. בית המשפט המחוזי קבע שבעת הניתוח היה ידוע על קיומו של קשר סיבתי בין ניתוחי “לאסיק” לבין התפתחות קרטוקונוס, אך מצא שבדיקותיו של המערער בטרם הניתוחים לא הצביעו על חשד לקיומו של קרטוקונוס קפוא. בית המשפט המחוזי העדיף בנושא זה את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב, פרופ’ מרין, על פני זו של המומחה מטעם המערער, פרופ’ בן סירה, וזאת בשל מספר גורמים: היותה מפורטת יותר, התשובות שנכללו בה לכל הטענות שהועלו בחוות-הדעת הנגדית, ממצאיה לא נסתרו על ידי הצד השני, שאף נמנע מלחקור את פרופ’ מרין בשאלת האחריות, תמיכתו של המומחה מטעם בית המשפט, פרופ’ גרזוזי, במסקנותיה והעובדה שבניגוד לפרופ’ מרין ופרופ’ גרזוזי, פרופ’ בן סירה איננו עוסק בניתוחי תשבורת. פרופ’ מרין הצביע על כך שהמשיב ערך לתובע בדיקות מקיפות מעבר למקובל באותה עת, שבדקו את קמירות הקרנית בעשרה מקומות שונים ולא הצביעו על ממצאים המגיעים למינימום המחמיר ביותר. כמו כן, הבדיקות לא מצאו כל זכר ל”עניבת פרפר” המהווה סימן מחשיד לקרטוקונוס או לאסטיגמטיזם בלתי-סביר. גם באשר לתוצאות הבדיקות שקדמו שנערכו ביום 29.8.1999 (כחודש ומחצה לפני הניתוח השני), שלטענת פרופ’ בן סירה הצביעו בבירור על קרטוקונוס שמתפתח בעקבות הניתוח, העדיף בית המשפט המחוזי את חוות דעתו של פרופ’ מרין, לפיה לא נמצאה בתוצאות אלו אקטזיה אלא אך ורק תופעה השכיחה בניתוחי תשבורת של שרידי אסטיגמטיזם.

המשיב לא החזיק בידיו נתונים באשר לתוצאות הבדיקות שהתקיימו עובר לניתוח השני, אך מאחר שלא נטען שאילו היו בידי בית המשפט תוצאות בדיקות אלו הן היו מראות נתונים שונים באופן מהותי מאלו של הבדיקה הנ”ל מיום 29.8.1999, בית המשפט המחוזי בחר שלא לראות כאן נזק ראייתי.

לאור הכרעתו שלא מדובר במקרה של התרשלות, לא נדרש בית המשפט המחוזי להכרעה בשאלות של קשר סיבתי בין הבחירה לערוך את הניתוח להתפתחות הקרטוקונוס ושל גובה הנזק; אך למעלה מן הדרוש צוין שעמדתו בשאלות אלו קרובה לזו של המשיבים, כדלהלן.

באשר לסוגיית הקשר הסיבתי אימץ בית המשפט המחוזי את חוות הדעת של פרופ’ גרזוזי ושל פרופ’ מרין, מהן הסיק כי הסבירות שהקרטוקונוס התפתח אצל המערער כתוצאה מהניתוח היא של 2%, ושתכונותיו של הקרטוקונוס מאפיינות דווקא קרטוקונוס המתפתח כתוצאה ממחלה. על כן, נקבע, לא הוכח קשר סיבתי במאזן ההסתברויות הנדרש.

בנוגע לגובה הנזק הפיזי, נפלה מחלוקת בין העדים המומחים מטעם הצדדים, ובית המשפט אימץ את דעתו של המומחה מטעמו, פרופ’ גרזוזי, שהייתה קרובה יותר לעמדת המשיבים, וקבע את שיעור הנכות הרפואית בגין הפגיעה בראייה בשיעור של 10%. עוד הוסיף בית המשפט וקבע שנכותו של המערער בתחום הנפשי מגיעה לכדי 10%.

4. נושא נוסף שאליו התייחס בית המשפט בהרחבה הוא סוגיית ה”הסכמה מדעת” של המערער לניתוח. לטענת המערער, הוא חתם על טופסי ההסכמה לניתוח בהיותו כבר בחדר הניתוח, מבלי לקבל הזדמנות לקרוא אותם כיאות. בית המשפט המחוזי קיבל טענה זו, ואף הוסיף שגם לו היה המערער קורא את הטפסים, הוא לא היה מגלה בהם פירוט ראוי כנדרש, בעיקר בניתוח אלקטיבי, של הסיכונים הגלומים בו. על כן, נקבע שנעדר יסוד של הסכמה מדעת לניתוח.

באשר לתוצאותיו של חסר זה, בית המשפט בחן אם ניתן לראות כאן עילת חיוב נזיקית בעוולת התקיפה או עוולת הרשלנות, שבגינה יחויב המשיב בכיסוי נזקיו של המערער. לשם כך נדרש בית המשפט לשאלת הסיבתיות. לאמור – האם היה המערער נמנע ממתן הסכמתו לניתוח אילו הוצגו בפניו הנתונים כיאות? בית המשפט המחוזי השיב על שאלה זו בשלילה. לאור ההתרשמות מחומר הראיות, נקבע שהמערער היה להוט ביותר להסיר את משקפיו ונחרץ דיו לעבור את הניתוח, באופן שמחייב את המסקנה לפיה “גם לו היה נאמר לו שהוא עלול להיקלע למצב ראייה בו הוא נמצא היום, או אף להתעוור, הוא היה בוחר לבצע את הניתוח” (עמ’ 12 לפסק הדין).

עם זאת, קבע בית המשפט, העדר ההסכמה מדעת פגע באוטונומיה של המערער ובזכותו להיות אדון לגופו. בשל ראש נזק זה פסק בית המשפט למערער סכום של 150,000 ₪ והוצאות משפט.

טענות הצדדים בערעור

5. המערער העלה מספר טענות שונות כנגד הכרעתו של בית משפט קמא. לדבריו, ישנו קשר סיבתי בין העדרה של ההסכמה מדעת לבין הסכמתו לניתוח. על פי ההלכה שנקבעה בע”א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ’ בית החולים “כרמל”, חיפה פ”ד נג(4) 553 (1999) (להלן: עניין דעקה), נכון לבחון קשר זה תוך שילוב בין מבחן אובייקטיבי, לאמור – האם המטופל הסביר היה מסכים לניתוח גם אילו חשפו לפניו את מכלול הנתונים כראוי, עם מבחן סובייקטיבי המעורה בנסיבותיו של המנותח הספציפי. בית המשפט קבע כי המטופל הסביר לצורך העניין הוא האדם הפונה לניתוחי לייזר לתיקון ראייתו. המערער טען שאין לראות בעצם הפנייה לייעוץ בנוגע לניתוח אירוע המחריג את המערער מכלל אוכלוסיית חובשי המשקפיים ומשייך אותו לקבוצת הפונים לניתוח לייזר.

גם באשר למבחן הסובייקטיבי הסתייג המערער ממסקנותיו של בית המשפט. לדבריו, אין כל בסיס להגדרתו כמי שהיה “להוט” לעבור את הניתוח. הוא הביע עניין בבדיקת האפשרות, ולא היה מסכים לעריכתו במקום אלמלא “שוכנע נמרצות” על ידי המשיב לעשות כן.

עוד התייחס המערער לאי-היציבות התשבורתית שהתגלתה לשיטתו עובר לניתוח, ושהייתה אמורה לשמש התווית-נגד לביצועו. לדבריו, הפער שעליו עמד בית המשפט, שעלה על שיעור של חצי דיופטר, היה אמור לגרום למשיב להימנע מן הניתוח. כמו כן טוען המערער להעדר בדיקה מספקת של ההיסטוריה האופטומטרית שלו מצד המשיב. באשר לניתוח השני, המערער טוען שהרשלנות בביצועו הייתה חריפה במיוחד, ושבהעדר תוצאות מהבדיקות שקדמו לו יש להסיק שבדיקות שכאלו כלל לא נערכו, ושהנתונים שהוזנו למכשיר הניתוח היו נתונים מהבדיקות הקודמות. לדברי המערער, מצב הטופוגרפיה של העין עשוי להשתנות גם בפרקי זמן קצרים, ועל כן יש לראות באי-ביצוען של הבדיקות נזק ראייתי.

בנוגע לשאלת הקשר הסיבתי בין ביצוע הניתוח להתפתחות הקרטוקונוס, המערער סבור שטעה בית המשפט בקובעו שלא הורם נטל הראיה, שכן הסבירות שהקרטוקונוס נגרם כתוצאה מן הניתוח גדולה פי כמה וכמה מהסבירות שהוא נגרם באופן טבעי. זאת משום שהסבירות לכך שהוא נגרם כתוצאה מן הניתוח היא 2% ואילו הסבירות שהוא נגרם ללא קשר לניתוח היא 1/4000. לאי-הבהירות המתמטית בנושא זה אתייחס בהמשך.

עוד טען המערער שאף באשר לשאלת גובה הנזק הפיזי טעה בית משפט קמא והעריך אותו בחסר, שכן אין באפשרותו לתקן את ראייתו בעזרת עדשות מגע ואף לא בעזרת משקפיים. גם באשר לנכות הנפשית טען המערער שהיא הוערכה בחסר, נוכח השפעת האירועים שעבר על אופי עבודתו, הפגיעה בחיי המשפחה שלו ובחיי האישות והשינוי בהרגלי שתיית אלכוהול. בנוסף לכל האמור השיג המערער על גובה שכר הטרחה שנקבע, וטען שאין הצדקה לשיעורו המופחת (10%).

מנגד, המשיבים סומכים את ידיהם על עיקר פסק דינו של בית משפט קמא. לדבריהם, צדק בית המשפט בקובעו שהמשיב לא התרשל בהחלטתו לנתח וכן בקובעו שלא הוכח קשר סיבתי בין הניתוח להתפתחות הקרטוקונוס. כמו כן, טענו המשיבים, צדק בית המשפט בהכרעתו לפיה לא התקיים קשר סיבתי בין העדר ההסכמה מדעת (שעליו גופא הם משיגים, כדלהלן) לבין הסכמתו לעריכת הניתוח.

במסגרת הערעור שכנגד, המשיבים טענו שטעה בית המשפט בקובעו שלא התקיימה במקרה דנא הסכמה מדעת. לדבריהם, טופס ההסכמה כלל הסבר מספק בראשי פרקים של הסיכונים והסיבוכים האפשריים, כאשר המטופל יכול לקבל הסבר מפורט יותר בהתאם לרצונו. המשיבים מדגישים כי המשיב נתן למערער הסבר מלא ומקיף אודות אופן ביצוע הניתוח והסיכונים הכרוכים בו, לרבות עיוורון. במסגרת ההסבר ניתנה למערער הזדמנות לשאול כל אשר חפץ. המערער, כמובן, דוחה דברים אלו, וגורס כי נעדרה מהטפסים האינפורמציה הנדרשת, וכי לא ניתנה לו הזדמנות של ממש לשאול שאלות ולברר את המצב לאשורו.

דיון

6. בחינת טענות המערער מלמדת שהן חלופיות ביחס להתנהגות הרשלנית של המשיב. זו יכולה להתבסס על אי-עמידה בסטנדרטים המקצועיים של הרופא הסביר או על העדר מסירת המידע הנדרש, אם יוכח שהתקיים קשר סיבתי בין אי-מסירת המידע לבין החלטתו של המערער לעבור את הניתוח. המסלול הראשון מתמקד במטפל, והמסלול השני מתמקד גם במטופל.

התרשלות בטיפול הרפואי?

7. חרף מאמציו, המערער לא הוכיח כי המשיב התרשל ככל הנוגע לסטנדרטים הרפואיים. הכשל הינו ברובד העובדתי. לעניין אי-היציבות התשבורתית, נקבע שהבדיקה הסובייקטיבית של ראיית המטופל היא הקובעת. במקרה זה לא נמצא פער המהווה התוויית-נגד לניתוח. בהתייחס להעדר הבדיקה המספקת של ההיסטוריה האופטומטרית, אף אם נפל בכך פגם, מקובלים עליי דבריו של בית משפט קמא, לפיהן דיווח מפורש של אדם בוגר על כך שמספר משקפיו לא השתנה בעת האחרונה יכול להניח את דעתו של הרופא הסביר, אף אם רצוי לבקש תיעוד אובייקטיבי. כך או כך, אין צורך לקבוע במסגרת ערעור זה את אמות המידה המחייבות רופא עיניים לבדוק את עליית המספר בחצי השנה שקדמה לניתוח, וזאת משום שהמערער לא הוכיח שחלה עלייה במספר משקפיו. אף לא נקבע ממצא שכזה. ביחס להעדר התוצאות מן הבדיקה עובר לניתוח השני, אף אם אשתכנע שיש כאן נזק ראייתי, כדברי המערער, אין בכך אלא להפך את נטל הראיה, ולדעתי עומד המשיב בנטל זה. זאת, משום שגם אם קיימת אפשרות שמצב הטופוגרפיה של העין ישתנה בפרק זמן כה קצר, מדובר באפשרות זניחה למדיי, ששלילתה עומדת במבחן מאזן ההסתברויות.

העדר הסכמה מדעת

8. השאלה הראשונה אותה עלינו לבחון בהקשר זה היא קיומה של התנהגות עוולתית. כאמור לעיל, בית המשפט המחוזי הכריע שזו אכן התקיימה, וכנגד קביעה זו יוצא הערעור שכנגד, מטעם המשיבים. הם טענו שבמקרה דנא התקיימה הסכמה מדעת, שכן הטפסים כללו את המידע הנדרש, והמשיב הוסיף ויידע את המערער אודות אופן ביצוע הניתוח והסיכונים הכרוכים בו. אין בידי לקבל טענות אלו.

אכן, הטפסים הכילו התייחסויות לסיבוכים מסוימים, ובהם אפשרות שיתעורר צורך ב”ניתוח תיקון על ידי השתלת קרנית”. אולם, חסרה בהם התייחסות קונקרטית לסכנות הנובעות מניתוח לאסיק, שעלולות להגיע אף לעיוורון. יתר על כן, שיטת הפעולה, שבמסגרתה מטופל קורא את הטפסים בהיותו בחדר הניתוח, והרופא משליך את יהבו על יכולתו של המטופל להעלות שאלות בדבר הסיכונים האפשריים, איננה סבירה ואינה הולמת את חובתו של הרופא על פי חוק זכויות החולה, התשנ”ו-1996 (להלן: חוק זכויות החולה).

“סדרי הדין”, או ההתנהלות הראויה, בהשגת הסכמה מדעת דורשים שיח בין הרופא למטופל. כפי שנפסק בע”א 9936/07 בן דוד נ’ ד”ר ענטבי [פורסם בנבו] (22.2.11) (להלן: עניין ענטבי):

“חובת התקשורת שבין רופא לבין מטופלו – בכל הקשור למצבו הרפואי של האחרון – שני צדדים לה. מצד אחד, ניצבת זכות המטופל לקבל תמונה מלאה על מצבו הרפואי, לרבות הסיכונים והסיכויים הטמונים בו וכן החלופות הרפואיות העומדות בפניו. זכות זו שזורה אף בזכותו של מטופל לאוטונומיה ולקבלת החלטות עצמאיות ומושכלות באשר לטיפול לו הוא זקוק. מהצד האחר, מוטלת חובת גילוי על הגורם המטפל כלפי מטופלו. עליו לשתף את המטופל ב”כל האינפורמציה שאדם סביר היה נדרש לה כדי לגבש החלטה אם להסכים לטיפול המוצע” (ע”א 434/94 ברמן נ’ מור- המכון למידע רפואי בע”מ, פ”ד נא(4) 205; וראו גם ע”א 6153/97 שטנדל נ’ פרופסור שדה, פ”ד נו(4) 746). אוסיף כי השיח הדינאמי האמור להתנהל בין השניים מסייע לא רק למטופל, להבין את מצבו ולהגיע להחלטות מושכלות, אלא גם למטפל, העשוי להיחשף כך למלוא הנתונים הרלוונטיים (ראו סעיף 18 לחוק זכויות החולה, התשנ”ו-1996)”.

יש לזכור, כי:

“השיח אינו מצטמצם בנקודת זמן מדויקת שניתן להצביע עליה מראש. אל לרופא ליצור חיץ ולהותיר את החולה “מאחורי הפרגוד” עם מספר פתקי הצבעה, שההכרעה בהם מסורה לידי האחרון”.

בדומה לנקבע בע”א 522/04 מרכז לייזר לנתוחי קרנית בע”מ נ’ מחמד דיראוי [פורסם בנבו] (28.6.2005), חומרתו של העדר ההקפדה על הסכמה מדעת במקרה המדובר משולשת היא:

ראשית, חובתו של הרופא שלא לנצל את מעמדו, כוח השכנוע שלו ופערי המידע שקיימים בינו לבין המטופל על מנת לשלול ממנו את הבחירה החופשית המלאה בדבר צעדיו בהקשרים שחיוניים בעיקר עבורו ועבור יקיריו. המטופל איננו אובייקט בידיו של הרופא. ההפך הוא הנכון – הרופא נועד להעניק שירות למטופל, שהוא הריבון ביחס לגופו. כפי שהטעים חברי, המשנה לנשיאה א’ ריבלין, בעניין ענטבי:

“אף מקום בו נתון לרופא יתרון מובהק על-פני המטופל בשל הידע המקצועי שלו, עליו לנסות להקטין את הפער ככל האפשר על-ידי מתן הסבר שיאפשר למטופל לקבל החלטה מושכלת באשר לדרך הטיפול הרצויה… ראוי לזכור כי הפער ההולך ומצטמצם היום, בכל הנוגע לרמות הידע המקצועי, לרבות הידע הרפואי, שוב אינו מאפשר לרופא לשמור לעצמו את ההתלבטות בקשר לאפשרויות הטיפול ובוודאי לא את הנתונים שעשויים להישקל על-ידי החולה – לעתים במידה רבה של שיקול דעת מושכל”.

שנית, עסקינן כאמור בניתוח בעיניו של אדם, דהיינו באחד האברים הרגישים והחיוניים ביותר לאיכות חייו. לא לחינם נקט הנביא (בביטוי שהשתרש בשפתנו) במונח “בבת עין” כסמל לדבר שאין ערוך למרכזיותו וחשיבותו: “…כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ” (זכריה ב, 12). חז”ל אף קבעו שעיוור נחשב כמת (תלמוד בבלי, נדרים סד, ב). אין הכוונה לערכו של אדם, אלא לעוצמת השינוי שמתחולל באדם המאבד את יכולת הראייה. האין זה מובן מאליו שישנה חובה מוגברת להשגת הסכמה מדעת מלאה בטרם נוגעים בבבת עינו של אדם?

שלישית, ואולי חשוב מכל – מדובר בדוגמה מובהקת לניתוח אלקטיבי, שלא בא לפתור בעיה רפואית של ממש, אלא לשפר את איכות חייו של המנותח. כפי שנפסק בעניין שטנדל (ע”א 6153/97 שטנדל נ’ פרופ’ יעקב שדה, פ”ד נו(4) 746):

“ההסבר הנדרש לקבלת הסכמה מדעת לניתוח אלקטיבי – שאף בלעדיו ניתן לנהל אורח חיים רגיל – נכלל ברף העליון של חובת הגילוי, והוא כולל, נוסף על התייחסות לסיכויי ההצלחה, גם מתן אזהרה מפני הסיבוכים האפשריים, גם אם סיבוכים אלו נדירים. דרישה נרחבת זאת מתחייבת בייחוד בתקופתנו, שבה מתפתחת רפואה פרטית המציעה לציבור הרחב – אם בדרך ישירה באמצעות פרסומים, ואם בעקיפין, בהסתמך על מוניטין של רופא המקיים מרפאה פרטית – ניתוחים אלקטיביים למיניהם, כגון ניתוחים לשיפור הראייה באמצעות לייזר. ניתוחים אלו מיועדים לשפר את איכות החיים של המטופלים, אך מטבע הדברים יש בהם אף סיכונים, שאותם יש לגלות לחולים”.

במקרה דנא נקבע שהמערער קיבל את המסמכים בהיותו בחדר הניתוח, וחתם עליהם מבלי לקרוא אותם. המשיב יצר את הרושם שמדובר בהליך פשוט ונטול סיכון של ממש. רושם זה מתחזק לאור האופן בו מנוסחים הסיכונים והסיבוכים (עמ’ 6-7 לפסק הדין). והשוו התיאור האמור לסעיף 13(ג) לחוק זכויות החולה: “המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי, בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות”. אחריותו של הרופא המטפל ליצור תנאים מתאימים לקיומו של השיח בולטת כאשר אין מחלוקת על כך שהמטופל, דוגמת המערער, הגיע למכון ונותח בו ביום.

מכאן, שאין כל קושי להורות על דחיית הערעור שכנגד מטעם המשיבים. ברי, כי צדק בית משפט קמא בהשתת פיצויים בגין פגיעה באוטונומיה בשל העדר ההסכמה מדעת. פסיקה זו משתלבת במסורת הולכת ומתפתחת בהלכה הפסוקה, החל מעניין דעקה, וראו, לאחרונה, פסק דין ענטבי.

ברם, מוקד ענייננו אינו בפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה, אלא בשאלה אם היה מקום לקבוע חבות בגין נזקיו הרפואיים של המערער. על מנת להגיע למסקנה כזו, יש לבחון את התקיימותו של קשר סיבתי בשני מעגלים. האחד, בין העדר ההסכמה מדעת לבין ביצוע הניתוח; והשני, בין ביצוע הניתוח לבין התפתחות הקרטוקונוס.

הקשר הסיבתי בין העדר ההסכמה מדעת לביצוע הניתוח

9. האם הוכח קשר סיבתי במקרה זה בין העדר הגילוי המתחייב לבין החלטתו של המערער לעבור את הניתוח? בית המשפט המחוזי השיב לשאלה זו בשלילה. זאת על סמך התרשמותו מהעדויות ומחומר הראיות שהמערער היה “להוט” דיו לעבור את הניתוח גם אילו טרח המשיב לציין את מלא הפרטים הנדרשים.

בדיקת סוגיה זו אינה קלה, אך היא אפשרית, ומחויבת בשדה המשפט. זאת בדומה לסוגיות עובדתיות אחרות, אשר אינן דורשות מבית המשפט לקבוע מה היה, אלא מה היה קורה אילו. המערער אינו מסתפק בפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה, אלא מעוניין בפיצוי מלא בגין כלל נזקיו. כדי לעבור משוכה זו, עליו להראות שלו הרופא היה הרופא המטפל מעביר לו את כל המידע, הוא היה נמנע מלעבור את הניתוח. זהו כאמור המעגל הראשון של הקשר הסיבתי. היה וייקבע שהוא קיים, יש להידרש למעגל השני, והוא הקשר בין ביצוע הניתוח לבין הנזק שנגרם.

מצטרף אני לעמדת כבוד השופט ת’ אור בעניין דעקה, שמבחן הקשר הסיבתי במעגל הראשון, דהיינו בין העדר הסכמה מדעת לבין החלטה לעבור פרוצדורה רפואית, הינו בעיקרו מבחן סובייקטיבי של המטופל בתיק הנידון. ממדים אובייקטיביים עשויים לסייע לבית המשפט לבחון את עמדתו הסובייקטיבית של המטופל. ברם, אין לשים את הדגש על המבחן האובייקטיבי, שאחרת יוכרע הדין לפי סטטיסטיקה או לפי אמת המידה של החולה הסביר, כאשר הקשר הסיבתי דורש בחינה קונקרטית של המקרה הנדון. נגזר מכך, כי נכון להעניק משקל להתרשמותה הסובייקטיבית של הערכאה המבררת מעמדת המטופל במהלך המשפט. לצד זאת, אין לשכוח כי הצהרת מטופל לאחר מעשה בגדרו נגרם לו נזק אינה משקפת בהכרח את עמדתו עובר לניתוח.

בית המשפט המחוזי יישם מבחנים אלה בתיק דנא. צוין, כי בהיות המערער בן כ-27 שנה, הוא חפץ בניתוח הרלוונטי – לא רק בשל סיבות אסתטיות, אלא אף בשל סיבות מקצועיות הנוגעות לעבודתו כבלש שטח. המערער הסביר, כי הרכבת משקפיים הפריעה לו מידי פעם לבצע משימות המוטלות עליו. עוד הדגיש בית המשפט את התנהגות המערער ביום שפגש את המשיב כאינדיקציה לרצונו של המערער לעבור את הניתוח. כמובן, שאלה נפרדת היא האם המערער היה משנה את דעתו לו הרופא המטפל, הוא המשיב, היה מסביר לו את הסיכונים. אולם, בית המשפט המחוזי שקל את אופי הניתוח והסיכונים, וקבע שקבלת המידע לא הייתה משנה את נכונותו של המערער לעבור את הניתוח. לאמור, ישנה פגיעה באוטונומיה, אך לא מעבר לכך.

אכן נכון, שקביעה כזו של בית משפט הינה בגדר אומדנה, אך היא מבוססת על התרשמותה של הערכאה המבררת. כלל מושרש הוא, שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעות מהסוג הנידון כאשר לערכאה קמא יתרון בשל יכולתה להתרשם ישירות מן העדים. רוצה לומר, מתקשה אני לקבוע שנפלה טעות במסקנה העובדתית של בית המשפט המחוזי בדבר חוסר הקשר הסיבתי בין העדר ההסכמה מדעת לבין הבחירה לעבור את הניתוח.

שאלה נוספת, שאינה דורשת הכרעה, היא האם יש מקום לקבוע כלל, לפיו אין לאפשר לאדם לעבור ניתוח מהסוג הנידון באותו יום שהוא מבקר רופא לראשונה תוך קבלת מידע, לרבות הסיכונים הכרוכים בניתוח. העניין מודגש, הואיל ועסקינן בשילוב הבא: ניתוח אלקטיבי, ביחס לאיבר חיוני ומרכזי ביותר – העין. ברם, הסוגיה לא הוצגה בתור שכזו בבית המשפט המחוזי, לרבות בחינת הפרקטיקה המקובלת, שכידוע – אינה בהכרח תוחמת את אמת המידה של התנהגות סבירה (דנ”א 7794/98 רביד משה נ’ דניס קליפורד פ”ד נז(4) 721). כך או כך, הנטל להוכחת הקשר הסיבתי מוטל על כתפי התובע, הוא המערער, משום שעסקינן ברכיב מיסודות התביעה. הטלת הנטל על התובע להוכיח את העניין עלולה לעורר קשיים ראיתיים. ברם, אין לשכוח כי המפתח בקביעת קשר סיבתי מעין זה הינו סובייקטיבי, ומצוי בנבכי נפשו של המטופל. נתון זה מתיישב אף הוא עם הטלת הנטל על התובע.

10. התוצאה היא שדין הערעור, כמו גם הערעור שכנגד, בשל הנימוקים שפורטו לעיל, להידחות. לנוכח מסקנה זו, אין צורך להידרש למעגל השני, והוא קיומו של קשר סיבתי בין הניתוח לבין הפגיעה – התפתחות הקרטוקונוס. גם בנושא זה קבע בית המשפט המחוזי כי המערער לא עמד בנטל המוטל עליו. אעיר רק, מבלי לקבוע מסמרות, שעל פני הדברים לא השתכנעתי ממסקנת בית המשפט המחוזי. בעניין זה הביע בית המשפט המחוזי את דעתו ש”כפות המאזניים מעוינות”, ובשל כך המערער לא עבר את משוכת הראיה. אסתפק בהערה כי ייתכן שמבחינה סטטיסטית היה מקום להעניק משמעות שונה למספרים שהובאו בשם פרופ’ גרזוזי, המומחה מטעם בית המשפט. יוזכר, כי השאלה הטעונה הכרעה – לאור העובדה שהקרטוקונוס הוא תופעה נתונה – היא מה הסיכוי לכך שהניתוח שעבר המערער הוא שגרם להתפתחות הקרטוקונוס; ולא – מהו הסיכוי לכך שניתוח שכזה יגרום להיווצרות קרטוקונוס. כך או כך, אין צורך להכריע בנידון, לנוכח הממצא – המקובל עליי – שאין קשר סיבתי במעגל הראשון בין העדר ההסכמה מדעת לבין ההחלטה לעבור את הניתוח.

11. הייתי מציע לחבריי להורות על דחיית הערעור והערעור שכנגד. בנסיבות העניין ולאור נימוקיי, אציע להימנע מעשיית צו להוצאות.

ש ו פ ט

המשנה-לנשיאה א’ ריבלין:

אני מסכים.

המשנה לנשיאה

השופט ח’ מלצר:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ’ הנדל.

ניתן היום, כ’ בשבט תשע”ב (13.2.2012).

המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט