נדחתה תביעת רשלנות רפואית על ריסוק אבנים בכליה

בית משפט השלום בחיפה
ת”א 16551-03 שאול ואח’ נ’ בי”ח העמק בעפולה ואח’

בפני
כב’ השופטת כאמלה ג’דעון
תובעים
1.דוד שאול ת.ז מס’ 00219890
2.ציפורה שאול

נגד
נתבעים
1.בית חולים עמק עפולה
2.קופ”ח של ההסתדרות הכללית של העובדים בא”י

פסק דין

1. לפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין רשלנות רפואית המיוחסת לבית חולים עמק עפולה (להלן “בי”ח העמק”), וקופת חולים של ההסתדרות הכללית, המפעילה והמעסיקה של הצוות הרפואי בבית החולים, בשל טיפול כושל ורשלני על פי הנטען, בריסוק אבנים שנתגלו בכליה הימנית של התובע מס’ 1, יליד 1949 (להלן “התובע”), על פי הנטען.
2. העובדות הצריכות לענייננו הינן כדלקמן:
ביום 29.3.94 הופנה התובע לבי”ח העמק, לצורך בחינת אפשרות ביצוע הליך ריסוק אבנים, לאחר שאובחנו אצלו שתי אבנים בכליה הימנית, אבן בקוטר 2X1 ס”מ (להלן “האבן הגדולה”), ואבן נוספת בקוטר כ-1 ס”מ אשר הסבו להפרעה אורודינאמית במערכת האיסוף.
3. ביום 11.4.94 נבדק התובע לראשונה במחלקה האורולוגית בבי”ח העמק, ובבדיקת IVP נמצא כי האבן הגדולה ממוקמת במוצא האגן וחוסמת אזור שופכן עליון.
4. ביום 28.4.94 עבר התובע ריסוק חוץ גופני בבי”ח העמק, ושוחרר לביתו באותו יום עם הפנייה להמשך מעקב בביה”ח ביום 9.5.94 (להלן “הטיפול הראשון”).
— סוף עמוד 1 —
5. במסגרת הביקורת שנערכה ביום 9.5.94, ומעיון בצילומי בטן ריקה שהוא הביא כנדרש, התברר כי האבן הגדולה שהיתה ממוקמת במוצא הכליה לא התרסקה בטיפול הראשון, על כן הוסבר לתובע על הצורך בביצוע פעולה חודרנית לטיפול באבן במוצא הכליה הימנית.
6. מאז אותו ביקור, התובע לא שב לביה”ח אלא ביום 10.1.95, היינו לאחר כשמונה חודשים, כאשר סיבת השיהוי הנ”ל מהווה אחד ממוקדי המחלוקות בין הצדדים כפי שיפורט בהמשך.
7. בביקור מיום 10.1.95, הוסבר לתובע שוב על הצורך בביצוע ניסיון נוסף לריסוק האבן, ונשלח לביצוע בדיקות מכינות.
8. ביום 6.2.95 התקבל התובע לאשפוז בבי”ח העמק, וביום 8.2.95 הוא עבר הליך אורטרוסקופיה וריסוק פנימי של האבן (להלן “הטיפול השני”). בתום הפעולה הנ”ל, הושאר צנתר (קטטר) שופכני לניקוז הכליה. במהלך הטיפול הנ”ל, האבן התרסקה חלקית, וחלק ממנה הוסט לגביע העליון. הוסבר לתובע על הצורך בטיפול משלים בריסוק חוץ גופני על ידי מכונה.
9. ביום 9.2.95 עבר התובע הליך ריסוק חוץ גופני נוסף (להלן “הטיפול השלישי”). צילום בטן ריקה שביצע לאחר שתי הפעולות הנ”ל (ארטרוסקופיה וריסוק אבן חוץ גופית), הדגים פירורי אבנים קטנים בכליה הימנית אשר היו עשויים להיפלט באופן ספונטני.
10. ביום 15.2.95 שוחרר התובע לביתו, ולאחר מכן היה במעקב רפואי בביה”ח העמק למשך מספר חודשים, עד ליום 10.9.95.
11. לאחר מספר חודשים החל התובע להתלונן על כאבי מותן ימין, ובבדיקה אובחנה אצלו אבן חוסמת בקוטר של 5 מ”מ בשופכן עליון מימין, והופנה להמשך טיפול בבי”ח הדסה.
12. ביום 20.10.96 עבר התובע בבי”ח הדסה ריסוק חוץ-גופי של אבן בשופכן, וביום 27.10.96 הוחדר נפרוסטום (נקז מלעורי) לכליה מימין. בחודש 12/96 עבר אורטרוסקופיה בשל חשד להיצרות השופכן. בחודש 2/97 עבר ניתוח לתיקון ההיצרות שלא צלח, ובחודש 9/97 עבר ניתוח נוסף ע”ש בוארי שצלח.
13. בחודש 1/00 אובחנה אצל התובע אבן חוסמת בשופכה, וביום 20.1.00 עבר ציסטוסקופיה וריסוק פנימי של האבן בבי”ח רמב”ם. באותה הזדמנות, מוחדר סטנט לצד שמאל בגלל אבן בשופכן התחתון משמאל, ואבן זו עוברת ריסוק חוץ גופני בשלב מאוחר יותר בבי”ח רמב”ם.
14. טענות הצדדים
— סוף עמוד 2 —
על רקע התשתית העובדתית שתוארה לעיל, הגישו התובעים (התובע ואשתו) את התביעה דנן ובה טענו כי הטיפולים השני והשלישי שהוענקו לתובע בבי”ח העמק בריסוק האבנים (ראה סעיפים 4 ו-8 לעיל), היו טיפולים רשלניים וכושלים שבעקבותיהם הוא נזקק לטיפולים ואשפוזים שונים כמתואר לעיל, אגב גרימת נזקים בריאותיים משמעותיים לרבות ירידה בתפקוד הכליה הימנית. את טענתם הנ”ל הם ביססו על חוות דעת של ד”ר חרדאק בנימין, מומחה לכירורגיה אורולוגית, עליה ידובר בהמשך.
עוד טענו התובעים כי המעקב הרפואי שבוצע לתובע בבי”ח העמק, אף הוא היה רשלני, שכן במהלכו, הוצגו לו לטענתם, מצגי שווא שלפיהן הכאבים יחלפו ומצבו של התובע יוטב, וכי לא נותרו לו אבנים כלשהן בכליות.
עוד הוסיפו התובעים וטענו כי הטיפולים בוצעו ללא קבלת הסכמתו של התובע, ללא מתן הסברים על ידי הצוות הרפואי, וללא העמדתו על הסיכונים הכרוכים בהם ו/או על האופציות הטיפוליות השונות העומדות לרשותו.
15. הנתבעים דחו את כל טענותיהם של התובעים, וטענו תחילה כי דין התביעה להדחות על הסף מחמת התיישנותה.
לגופו של עניין טענו הנתבעים כי הטיפולים שניתנו לתובע בבי”ח העמק עמדו באמות המידה המקובלות, הן לפי הפרקטיקה הרפואית והן לפי הספרות המקצועית. עוד טענו להעדר קשר סיבתי בין הנזק הנטען על ידי התובע לבין הטיפולים שניתנו לו בבי”ח העמק, שכן לשיטתם, נזק זה מקורו במצבו הקודם של התובע עובר לקבלת הטיפול בבי”ח העמק. עוד הוסיפו הנתבעים וטענו כי לתובע ניתנו כל ההסברים אודות מהות הטיפולים שהוא עבר והסיכונים הכרוכים בהם, וכי התובע נתן את הסכמתו המודעת לטיפולים הנ”ל עובר לביצועם, ולראיה הם הפנו לטפסים עליהם חתם התובע כאות להסכמתו הנ”ל.
16. חוות הדעת המומחים הרפואיים
התובעים סמכו את תביעתם על חוות דעתו של ד”ר חרדאק כאמור. בחוות דעת זו, קבע ד”ר חרדאק כדלקמן:
“מכלול ההחלטות הטיפוליות לאורך תקופה מ-4/1994 (פניה

ראשונה למרפאה אורולוגית) ועד 10/1996 כגון: חוסר ניקוז של כיליה נמשך (2.5 שנה), טיפולים על כיליה לא מנוקזת, בחירה לא אופטימלית (אורטרוסקופיה) של טיפולים גרמו לטיפול ממושך מאוד, אשפוזים רבים ופעילות אורולוגיות מרובות כולל ניתוחים פתוחים, זיהומים חוזרים בדרכי השתן ולירידה של תפקוד כיליה הימנית”
— סוף עמוד 3 —
ד”ר חרדאק העריך את נכותו של התובע בשיעור של 30% לפי תקנה 22 (10)ג לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט”ז-1956 (להלן “תקנות המל”ל”).
ד”ר חרדאק לא זומן לעדות, ובסיכומיו הודיע ב”כ התובעים כי הוא מסתמך על חוות דעתו של מומחה בית המשפט, מבלי להזכיר, ולוּ ברמז, את חוות דעתו של ד”ר חרדאק.
17. הנתבעים סמכו את הגנתם על חוות דעתו של ד”ר הרי וינקלר, המשמש כמנהל המרכז לאבני כליה וכירורגיה אנדוסקופיה במרכז הרפואי “שיבא” תל השומר. בחוות דעתו (נ/24) הגיע ד”ר וינקלר למסקנה כדלקמן:
“דרך הטיפול” בתובע הייתה סבירה בהחלט גם בשנת 1994/95 וגם כיום, שנת 2007! הנזק שנגרם לכליה נבע מעצם היות האבן נעוצה במשך זמן ארוך במוצא-הכליה וגרמה הן לקשיים הטיפוליים והן לתוצאה הקשה של היווצרות צלקת והיצרות השופכן אשר לבסוף הצריכה תיקון ניתוחי פתוח”.
עוד הוסיף ד”ר וינקלר וקבע כי:
“עפ”י מיפוי כליות עדכני, הכליה הימנית עדיין תורמת כ-34% לסך התפקוד הכלייתי הכולל (באופן נורמאלי כל כליה תורמת כ-50% לסה”כ). סביר להניח, כי לירידה היחסית בתפקוד הכליה הימנית לא תהיה כל השפעה לרעה על התפקוד הכלייתי הכולל ועל תפקודו העתידי של החולה”
ד”ר וינקלר העריך את נכותו של התובע בשיעור של 30%, בדומה לד”ר חרדאק.
ד”ר וינקלר זומן לחקירה נגדית על ידי התובע, והוא נחקר ארוכות על חוות דעתו.
18. לאור הפערים בין חוות דעת שהוגשו, מונה ד”ר אילן גרינוולד מומחה לאורולוגיה, כמומחה רפואי מטעם בית המשפט, ללא הסכמת הצדדים.
בחוות דעתו (מ/1), קבע ד”ר גרינוולד, בין היתר, כדלקמן:
“בחירת סוג הטיפול לאבן תלויה בשיקולים הקליניים, מצב החולה, גודל ומיקום האבן ומצב חסימתי או זיהומי, ועל פי הנתונים שהובאו בפניי, לא נעשו בכל ההחלטות שיקולי דעת רשלניים, ולא בוצעו פעולות רשלניות כלשהן. בסופו של כל
— סוף עמוד 4 —
התהליך המתואר – לא נגרם נזק כלייתי נוסף, ומצבו הגופני והתפקודי לא הורע בעקבות הטיפולים.
על כל הנ”ל – אין מקום לקביעת רשלנות רפואית.
להערכתי, הנ”ל נותר עם נכות אורולוגית של 20% המתאימה לסעיף 22 (3) (ב) של המל”ל”
ד”ר גרינוולד אף הוא זומן לעדות, ונחקר ארוכות על ידי הצדדים בבית המשפט.
19. דיון
אתחיל את הדיון בטענת ההתיישנות שהועלתה על ידי הנתבעים.
המעשים ו/או המחדלים הרשלניים המיוחסים לנתבעים בתביעה דנן מתייחסים לטיפולים השני והשלישי ולמעקב הרפואי שליווה אותם, ואשר ניתנו לתובע בבי”ח העמק בתקופה שבין חודש 2/95 ועד לחודש 10/95 (שהוא תאריך המעקב האחרון בבי”ח העמק, ראה סעיף 10 לעיל). משמע, שלתובע עמדה הזכות להגיש את תביעתו, על פי סעיף 5 (1) לחוק ההתיישנות, תשי”ח-1958, לכל המאוחר, עד לחודש 10/02. התביעה דנן הוגשה ביום 11.9.03, דהיינו כשנה לאחר תום תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. אי לכך טענו הנתבעים כי דין התביעה להדחות מחמת התיישנותה.
20. למרות שטענה זו הועלתה על ידי הנתבעים במפורש, כטענה מקדמית בכתב הגנתם, אלא שהיא לא זכתה לכל התייחסות מאת התובעים לאורך כל המשפט, לרבות בסיכומי הטענות שהוגשו על ידם בסוף ההליך. רק לאחר שהנתבעים עמדו על טענה זו בהרחבה בסיכומיהם, ניאותו התובעים להתייחס לטענה זו, אם כי באופן כללי שטחי, בכתב התשובה לסיכומי הנתבעים שהגישו, תוך שהם מפנים לכל מיני סעיפים שהוזכרו בכתב התביעה, שמרביתם אינם מספקים מענה משכנע להארכת תקופת ההתיישנות, למעט סעיף 34, שבו נטען “רק בתקופה שלאחר הגעתו לטיפול בבי”ח הדסה החל מחודש 10/96 נודע לו (קרי לתובע, כ. ג’) מצבו האמיתי והוסבר לו כי קיימת פגיעה ממשית בכלייתו”. טענה זו נתמכה בעדותו של התובע במהלך חקירתו הנגדית, עת נשאל מתי הבין לראשונה שבוצע לו טיפול רשלני בבי”ח העמק לטענתו, והשיב “כשהגעתי לבי”ח הדסה הבנתי” (עמ’ 33 ש’ 32).
21. די בתשובה זו בכדי להאריך את תקופת ההתיישנות, שכן, בדומה לדברים שאמרתי בת.א 10975/06 זידאן חמאד נ’ תפודי וולדן-אילת בע”מ (פורסם בנבו), התביעה שבפנינו מושתתת על עוולת הרשלנות, אי לכך, טענת ההתיישנות המתעוררת בה, תיבחן על פי שתי מערכות של הוראות חוק, הראשונה מצויה בהוראות חוק ההתיישנות, תשי”ח-1958, והשנייה מצויה בסעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בעוד שעל התיישנות מרכיב
— סוף עמוד 5 —
הנזק חל ההסדר המיוחד הקבוע בסעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין, על שאר יסודות עוולת הרשלנות חלות הוראות חוק ההתיישנות, ובענייננו הוראת סעיף 8 לחוק (ראה ע”א 1254/99 אבידור המאירי נ’ הכשרת הישוב חברה לביטוח בע”מ, פ”ד נד (2), 535).
לגבי יחסי הגומלין בין שני הסדרים אלה, כבר נפסק כי “גם אם עילת התביעה התיישנה לגבי יסוד הנזק, די בכך שאחד היסודות האחרים (ולענייננו הקשר הסיבתי) נתגלה באיחור על ידי התובע בכדי לדחות את מועד תחילת ההתיישנות” (ראה ע”א 7707/01 עליזה צורף נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית (פורסם בנבו)).
יוצא אפוא שעל מנת להכריע בשאלה אם תביעתו של התובע בנוגע לטיפולים הרשלניים הנטענים התיישנה, יש ללכת בשני מישורים. הראשון מתייחס למרכיב הנזק, ובמסגרתו עלינו לבחון מתי אירע ו/או התגלה הנזק לתובע. למקרה והנזק התגלה במועד מאוחר להתרחשותו, תתיישן תביעת

ו של התובע, לכל המאוחר, לאחר חלוף עשר שנים מיום התרחשות הנזק (סעיף 89(2)). אולם בכך לא סגי, שכן למקרה ויוכח כי התביעה התיישנה מבחינת מרכיב הנזק, יש צורך לבחון אם היא התיישנה מבחינת שאר יסודות העוולה, ובכללם, יסוד הקשר סיבתי בין האשם לנזק. למקרה ויוכח גילוי מאוחר של קשר סיבתי כאמור, מסיבות שלא היו תלויות בתובע, ושאף בזהירות סבירה הוא לא יכול היה למנען, תתחיל תקופת ההתיישנות מהמועד שבו נודע לתובע על קיומו של קשר סיבתי כאמור.
22. בענייננו, המועד שבו נודע לתובע על הקשר הסיבתי בין הטיפול הכושל לטענתו לבין הנזק, היה בחודש 10/96 עת נבדק בבי”ח הדסה, ועדותו בעניין זה לא הופרכה. ממועד זה מתחיל מניין תקופת ההתיישנות של תביעתו, שהינה בענייננו שבע שנים. משמע, שהיה על התובע להגיש את תביעתו עד חודש 10/03 לכל המאוחר. התובע הגיש את תביעתו ביום 11.9.03 כמצוין לעיל, דהיינו על סף תום תקופת ההתיישנות, ובמצב נתון זה, הנני קובעת כי התביעה לא התיישנה.
עם זאת, אין בידי להתעלם מהשלכת השיהוי הנ”ל על העדויות שנשמעו יותר מעשור לאחר התרחשות האירועים, וככל שהתעורר קושי בהבאת ראיות, קושי זה נבחן על רקע השיהוי הנ”ל.
23. טענת הרשלנות
התובעים בחרו להגיש את סיכומיהם על דרך של ציטוט מגמתי של קטעים נבחרים מהעדויות שנשמעו תוך התייחסות נפרדת לכל ציטוט כאמור, מבלי לפרט בצורה סדורה ומסודרת את הטענות שעליהן הם משתיתים את טענת הרשלנות המועלית על ידם. אולם, ממקרא סיכומים אלה, ניתן לומר כי התובעים “צמצמו” את טענת הרשלנות המועלית על ידם, לשלושה נושאים כדלקמן:
— סוף עמוד 6 —
א. אי זימון התובע להמשך טיפול בבי”ח העמק, למשך כשמונה חודשים, לאחר הטיפול הראשון של ריסוק אבנים שעבר בבי”ח העמק ביום 28.4.94, והביקורת שהיתה בעקבותיו ביום 9.5.94 (ראה סעיפים 4 ו-5 לעיל), דבר אשר החמיר את מצבו לטענתם.
ב. אי ביצוע ניקוז הכליה לאחר פעולת הריסוק הפנימי שעבר התובע ביום 8.2.95 (הטיפול השני), דבר שהיה בו כדי למנוע נזק לכליה לטענתם.
ג. אי מתן הסברים לתובע בקשר לטיפולים שעבר ו/או בקשר לאופציות הטיפוליות שעמדו בפניו.
24. לעניין השאלה הראשונה – אין מחלוקת כי התובע “נעלם” למשך תקופה של שמונה חודשים מאז הביקורת שעבר בבי”ח העמק ביום 9.5.94 בעקבות הטיפול הראשון מיום 28.4.94, ועד שחזר לבי”ח העמק להמשך מעקב.
בעוד שהתובע טוען כי העיכוב הנ”ל, אשר החמיר את מצבו לטענתו, מקורו ברשלנותו של הרופא המטפל אשר לא הזמין אותו לביקורת נוספת ולא העמיד אותו על הסכנה הכרוכה בעיכוב הנ”ל, טענו הנתבעים כי העיכוב הנ”ל נבע מסיבות משפחתיות התלויות בתובע, וזאת כפי שצוין במפורש בגיליון הטיפול נ/1.
25. אתחיל ואומר כי דין עילה זו של רשלנות המתבססת על טענת “העיכוב בזימון”, להדחות על הסף מאחר והיא מהווה הרחבת חזית אסורה. במה דברים אמורים?
עילת התביעה התייחסה כאמור לשני הטיפולים, השני והשלישי שעבר התובע בבי”ח העמק החל מחודש 2/95, וכל השתלשלות העניינים החל מהטיפול הראשון של ריסוק אבנים שעבר התובע בבי”ח העמק ביום 28.4.94 ועד לחזרתו להמשך ביקורת ביום 10.1.95, לא זכתה כלל לאזכור בכתב תביעתו ו/או בתצהיר עדות ראשית שלו, וטענת התובע בהקשר זה “נולדה” אך ורק בעקבות חוות הדעת של המומחה מטעמו, אשר הביע תמיהה על אי זימונו של התובע לבדיקה במשך שמונה החודשים הנ”ל לאחר הטיפול הראשון.
במצב דברים זה, אין התובע יכול להישען על טענת רשלנות שלא זכתה לכל פירוט עובדתי ו/או משפטי בכתב תביעתו (ראה מרכיבי הרשלנות שפורטו בסעיף 30 לכתב התביעה) לרבות בתצהיר עדות ראשית שלו, ומשלא נתבקש תיקון כתב התביעה על ידי הוספת עילה זו, דין טענתו בהקשר זה להדחות על הסף.
26. גם לגופו של עניין, דין טענה זו להדחות, שכן מבין שתי הגרסאות שהוצגו על ידי הצדדים, עדיפה בעיני גרסתם של הנתבעים אשר נתמכה בגליון המרפאה האורולוגית של יום 10.1.95 (נ/1), שבו צוין במפורש כי התובע לא הופיע מסיבות משפחתיות. רישום זה שנעשה בזמן
— סוף עמוד 7 —
אמת, בעיצומו של הליך טיפולי, וללא כל הליך משפטי העומד באופק, עדיף בעיני על עדותו של התובע הנגועה באינטרס אישי בתוצאות ההליך, ושהיתה מלווה בסתירות ותמיהות שלא עמדו בהתאמה לחומר הראיות שהוגש (בעניין ההסכמה מדעת, העבר הרפואי וכו’), ושניכר בה שהיתה מונָעת מרגשי הסבל שעבר במשך שנים כמתואר לעיל, ומניסיון למצוא גורם כלשהו שיישא באחריות לסבל זה. חיזוק נוסף למסקנה זו ניתן למצוא גם בעובדה שבמשך שמונת החודשים הנ”ל, התובע לא פנה לאף טיפול רפואי אחר על פי עדויותיהם של ד”ר גרינוולד, וד”ר שנטל אשר שימש כמנהל המחלקה האורולוגית בבי”ח העמק וטיפל בתובע בתקופה הרלוונטית לתביעה. זאת ועוד, העובדה שהתובע לא ייחס כל חשיבות לתקופת העיכוב הנ”ל, ואף לא מצא לנכון להתייחס לה בכתב תביעתו, אף היא מחזקת את התרשמותי באמיתות גרסתם של הנתבעים שלפיה העיכוב הנ”ל נבע מסיבות התלויות בתובע עצמו ולא ממחדל שלהם.
27. התובעים ניסו להיבנות מאי הצגת טופס זימון על ידי הנתבעים עבור התובע במשך התקופה הנ”ל, אולם לא שוכנעתי בניסיונם הנ”ל, הן לאור האמון שנתתי בעדותו של ד”ר שנטל שבה תיאר את נסיבות הוצאת הזימון המדובר (ראה עדותו בעמ’ 44 ש’ 24-8), והן לאור השיהוי הרב בהגשת התביעה אשר יצר קושי אמיתי בהצגת ראיות, קושי שיש לזקוף אותו בנסיבות העניין, לחובת התובעים.
28. לאור האמור לעיל, הנני קובעת כי עילת הרשלנות המושתתת על “העיכוב בזימון התובע”, דינה להדחות.
29. האם אי ביצוע ניקוז לכליה לאח

ר הטיפול השני, מהווה מחדל רשלני? והאם נגרם נזק לכליה בעטיו של מחדל זה?
התובעים תלו את טענתם בדבר הצורך בניקוז הכליה, על האמור בחוות דעתו של מומחה בית המשפט ד”ר גרינוולד (מ/1, עמ’ 4), שבה נכתב כדלקמן:
“בסופו של דבר עובר מר דוד אול עבר פעולה חודרנית וריסוק פנימי של האבן. מקרה כזה מחייב השארת ניקוז – ולדעתי קטטר לשפכן אינו מספיק. אם כשלו המאמצים לניקוז אופטימאלי ע”י סטנט JJ לעניות דעתי היה מקום לניקוז מלעורי ע”י נפרוסטום. שוב – אין מדובר ברשלנות אלא לטעמי בחוסר שיקול דעת עמוק, בפרט אצל חולה ש “נעלם” ממעקב. לאחר פעולה זו שוב יכול היה להיות מצב שללא ניקוז הכליה תפגע. לו היה נושא נקז נפרוסטום, הניקוז לכליה הימנית היה מובטח ובנוסף – ניתן היה להדגים עם חומר ניגודי את מערכת השתן המאספת ולקבל מידע מדוייק אם הכליה הימנית חסומה או לא – ולא מידע מעורפל (כפי שאכן התקבל מ- IVP,
— סוף עמוד 8 —
אולטראסאונד ומיפוי חוזר). בדיקות אלו (IVP ו-אולטראסאונד) היו גם נחסכות ממנו. לכן בנקודה זו, למרות שהיא נתונה לוויכוח ואינה סותרת את ההנחיות המקובלות – אני חולק על ד”ר וינקלר ולדעתי נקז בנקודת זמן זו היה שומר על ניקוז כלייתי נאות ומאפשר לשפוך אור על מצבו של מר דוד ומאפשר קבלת מידע מדויק על מצבו.”
לטענת ב”כ התובעים, המומחה בחר לנקוט בלשון עדינה כשאמר “חוסר שיקול דעת עמוק”, וכי יש לראות בקביעתו הנ”ל כקביעה השקולה לרשלנות רפואית וסטייה מנורמה מקצועית סבירה.
30. אין בידי לקבל עמדה זו. ראשית, ומבלי להיכנס להבדלים “הסמנטיים-משפטיים” בביטויים בהם השתמש המומחה (רשלנות לעומת חוסר שיקול דעת עמוק) , הרי הוא קבע בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים כי שיטה זו, היינו אי השארת נקז, אינה סותרת את ההנחיות המקובלות, וכי המדובר בהבדלי השקפות רפואיות בינו לבין מומחה הנתבעים ד”ר וינקלר. על עמדה זו הוא חזר גם בעדותו בבית המשפט שבה אמר:
“ש. בריסוק הראשון אתה אומר שלא נעשה ניקוז.
ת. אכן.
ש. אם היה נעשה, זה יכול היה להביא להתאוששות הכליה?
ת. יכול להיות. אני לא יודע. נכון לבצע, לדעתי, את
הפעולה עם ניקוז. ניקוז – אנו לא יודעים אם הריסוק הצליח או לא ולא יודעים אם נשארים פירורים או לא ולא יודעים אם הכליה בסופו של דבר החסימה שלה תיפתח או לא. יש כאלה, וזה מקובל בהחלט, שממתינים ורואים אם התפנו האבנים, ואם הן התפנו, נחסך לחולה הניקוז. יש אחרים שיעדיפו מראש לנקז את הכליה על ידי הכנסת צינור נוסף או דרך הצינור עצמו או דרך החור לתוך הכליה ולנקז בכל מקרה את הכליה, ולדעת שהכליה אינה חסומה. הגישות האלו לגיטימיות שתיהן. זה לא בגדר רשלנות ו/או טיפול לא נכון, מאחר שאני נשאלתי, גישתי האישית היא, שיותר נכון היה לנקז, אבל אם שואלים רופא אחר אפשר לצפות לתשובה אחרת, וזה לגיטימי לחלוטין.” (עמ’ 7 ש’ 32-25, עמ’ 8 ש’ 4-1).
ובהמשך הוא אמר:
— סוף עמוד 9 —
“ש. אני מפנה אותך לעמ’ 4 פסקה שלישית. איך פה הניקוז שהיה צריך להיעשות לא נעשה?
ת. היה ניסיון להכניס סטנט פה, נקז מלמטה, דרך דרכי השתן, שלא צלח, וזה לא אומר שאי אפשר לנקז בדרך אחרת, וזה ע”י החדרת צינור מהמותן דרך העור לאגן הכליה.
ש. גם הפעולה השנייה לא נעשתה?
ת. נכון. זה עדיין בגדר הלגיטימי, אם כי אפשר לחלוק על זה, אבל זה לא בגדר הלא לגיטימי. גם להכנסת הסטנט דרך העור יש סיבוכים כגון פגיעה בכליה, ולכן זה לגיטימי גם לא לעשות.” (עמ’ 13 ש’ 31-25).
שנית – אם לא די בדברים הנ”ל, ד”ר גרינוולד חזר ואישר עמדה זו בפרק הסיכום בחוות דעתו, בו אמר בין היתר את הדברים הבאים:
“בחירת סוג הטיפול לאבן תלויה בשיקולים הקליניים, מצב החולה, גודל ומיקום האבן ומצב חסימתי או זיהומי, ועל פי הנתונים שהובאו בפניי, לא נעשו בכל ההחלטות שיקולי דעת רשלניים, ולא בוצעו פעולות רשלניות כלשהן. בסופו של כל התהליך המתואר – לא נגרם נזק כלייתי נוסף, ומצבו הגופני והתפקודי לא הורע בעקבות הטיפולים.
על כל הנ”ל – אין מקום לקביעת רשלנות רפואית.”
שלישית – גם עמדתו של ד”ר וינקלר המומחה מטעם הנתבעים והמשמש כאמור כמנהל המרכז לאבני כליה וכירורגיה אנדוסקופיה במרכז הרפואי “שיבא” תל השומר, תומכת בגישה זו, והנני מפנה לעדותו המפורטת בעמ’ 58 -59 לפרוטוקול, ולאמור בעמ’ 5 לחוות דעתו (נ/24, פסקה ראשונה).
31. המסקנה מהאמור לעיל היא שהטיפולים השני והשלישי שניתנו לתובע בבי”ח העמק, לא חרגו מסטנדרט רפואי סביר ו/או מפרקטיקה רפואית מקובלת, ומשכך, אין הם מקימים לתובע עילת תביעה כנגד הנתבעים בעוולת רשלנות.
32. למעלה מן הצורך אציין כי גם טענת התובעים שלפיה אילו הריסוק הראשון צלח, הדבר יכול היה לגרום להתאוששות הכליה, התבררה כחסרת יסוד על פי עדויות המומחים, וכך גם הטענה שלפיה ביצוע הניקוז היה גורם להתאוששות הכליה.
— סוף עמוד 10 —
33. בנוסף אציין כי גם טענת הנתבעים אשר נתמכה בחוות דעתו ובעדותו של ד”ר וינקלר, בדבר העדר קשר סיבתי בין הטיפולים שניתנו לתובע לבין הנזק הקיים בכליה, ובדבר העובדה שהנזק שנגרם לכליה נבע מעצם היות האבן נעוצה (IMPACTED) משך זמן ארוך במוצא הכליה עובר לקבלת הטיפולים, לא הופרכה על ידי התובע, והיא אף נתמכה בחוות דעתו של ד”ר גרינוולד, מומחה בית המשפט שבה קבע:
“בסופו של כל התהליך המתואר – לא נגרם נזק כלייתי נוסף, ומצבו הגופני והתפקודי לא הורע בעקבות הטיפולים”
34. לאור כל האמור לעיל הנני קובעת כי טענת הרשלנות הרפואית שיוחסה לנתבעים לא הוכחה.
35. האם ניתנו לתובע הסברים בקשר לטיפ

ולים שעבר ו/או בקשר לאופציות הטיפוליות שעמדו בפניו?
התובע טען כי לא ניתנו לו הסברים מספיקים בעניין הטיפולים שעבר לרבות בעניין הצורך בביצוע ניקוז לכליה, וגם לא בנוגע לאופציות הטיפוליות שעמדו בפניו לאחר אי הצלחת הטיפולים שעבר כדבריו.
אולם לא יכולתי לסמוך על עדותו הנ”ל של התובע שהיתה בררנית ומגמתית, ומונעת מאינטרס אישי שלו בתוצאת ההליך כאמור. כך למשל, התובע לא זכר את הטיפול הראשון שעבר בבי”ח העמק ביום 28.4.94 (ראה סעיף 4 לעיל), לא זכר שהיה במעקב בבי”ח העמק למשך תקופה של כשבעה חודשים, לא זכר שפנה לבית חולים כרמל לאחר שהטיפול בבית חולים הדסה לא צלח כדבריו, ואף לא זכר את ד”ר שנטל, מנהל המחלקה האורולוגית בבי”ח העמק ומי שטיפל בו בתקופה הרלוונטית לתביעה כמצוין לעיל, וכשנשאל אודותיו השיב “אני לא מכיר. מאז עברתי הרבה רופאים בחיים ועד היום. אני לא יכול לזכור אותם. מה שיש לי הנזק שיש לי אף אחד לא עבר” (עמ’ 31 ש 2-1). לעומת זאת הוא זכר כי לא ניתנו לו הסברים בגין הטיפולים שעבר בבי”ח העמק באותה תקופה !!
התובע המשיך באותה מגמה כשטען כי לאחר הטיפול השני הוא המשיך להתלונן על כאבים, תלונות אשר לא זכו להתייחסות מהצוות הרפואי בבי”ח העמק כדבריו, אולם לטענותיו בדבר תלונות על כאבים כאמור, לא נמצא שום תימוכין בתיעוד הרפואי שהוגש.
זאת ועוד, התובע הכחיש לאורך כל דרך כי נתן את הסכמתו המודעת לביצוע הטיפולים, אולם התברר כי הכחשתו הנ”ל לא עמדה בהתאמה לטופס “הסכמה לניתוח וטיפול רפואי אחר” (נ/14) וטופס “הסכמה לפעולה פולשנית”, שעליהם חתם התובע על פי עדותו בבית המשפט.
— סוף עמוד 11 —
ואם לא די בכך, הרי כשנשאל בחקירתו הנגדית הכיצד הכחיש קיומו של גיליון ניתוח/ הרדמה בנוגע לטיפול השני השיב “הייתי מאושפז בבי”ח כל כמה דקות באים ומדברים איתי ומסבירים לי, על הניתוח הזה לא הסבירו לי…” (עמ’ 32 ש’ 18-17) (ההדגשה אינה במקור).
36. לאור האמור לעיל, לא יכולתי לסמוך על עדותו של התובע כמצוין לעיל, והנני קובעת כי הטענה בדבר אי מתן הסברים לא הוכחה על ידי התובעים.
37. סוף דבר
התוצאה מכל האמור לעיל היא שהתביעה נדחית על כל מרכיביה, וכך הנני מורה.
לעניין ההוצאות – בהתחשב בסבל שעבר על התובע כפי שתואר לעיל וכפי שניתן היה להתרשם מעדותו בבית המשפט, לא ראיתי לנכון למצות את הדין עימו בעניין ההוצאות, ומשכך, הנני מחייבת את התובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט, וכן שכ”ט עו”ד בסך של 8,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, 02 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.
כאמלה ג’דעון 

מחלת וילסון – רשלנות רפואית באבחון

קיימים מקרים של תביעות רשלנות רפואית באבחון או בטיפול. מדובר על מקרים בהם הרופאים לא שמו לב לסימפטומים האופייניים למחלה ונגרם נזק מקל ועד קשה בעקבות האיחור באבחנה ובטיפול.

תביעות רשלנות רפואית בנושא מחלת וילסון נמשעכים בדרך כלל כשלוש שנים והפיצוי הינו פונקציה של גודל הנזק שנגרם.

מחלת וילסון היא מחלה תורשתית שמאופיינת בהצטברות נחושת ברקמות בגוף, בעיקר בכבד, במוח ובכליות. הצטברות בכבד עשויה לגרום להתנמקות, הצטלקות ואף לשחמת הכבד ואילו הצטברות במוח עלולה לגרום לנזק מוחי.

אחד מתסמיני המחלה הן טבעות קייזר פליישר: הצטברות משקעי נחושת ברקמות העיניים המופיעים כטבעות זהובות על הקרניות. ‏‏

שכיחות המחלה היא בסביבות 1 לכל שלושים אלף תושבים, אך ישנה שכיחות מוגברת של המחלה בקרב צפון-אירופאים ויהודים אשכנזים. אופן התורשה של המחלה הוא אוטוזמלי-רצסיבי.

בעת גילוי מחלת וילסון רמות הנחושת בגוף גבוהות מאוד, מה שמחייב טיפול בקלאטור דוגמת פניצילאמין אשר קושר יוני נחושת בדם ומאפשר את פינוים דרך הכליה.

השליטה במחלה לאחר מכן כולל דיאטה דלת נחושת להקטנת צריכת הנחושת מהמזון. בנוסף ניתנים לחולים תוספי אבץ, שכן הוא גורם להקטנת ספיגת הנחושת מהמעי.

לבחינת האפשרות להגשת תביעה על רשלנות רפואית באבחון מחלת ווילסון, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה שמשמאל.

ניתוח כריתת שד חלקית (Partial Mastectomy)

ניתוח לכריתת שד חלקית הינו הליך מקובל לטיפול בהסרה חלקית של גידולים או גושים בשד תוך שימור מיטבי של רקמות השד בהם אין את הגידול הממאיר. ביצוע הליך זה נקבע כאשר מתגלה גידולים שפירים או ממאירים באזור השד.לשם כך השד אינו נכרת בשלמותו אלא רקמות תקינות הנמצאות סביב הגידול. על כן המטופלים הפונים לטיפול זה הינם בעלי גידולים או סימני גידול שפיר או ממאיר באזור השד אשר אינו חדר באופן עמוק אל תוך הרקמה.

כריתת שד חלקית, נעשית כאשר מתגלה תהליך שפיר או ממאיר בשד, ואשר מתברר כי אינו חודר מעבר לגבולות הרקמה, ולכן מאפשר כריתת הגוש בשלמותו, מבלי לכרות את כל השד, אולם עם כריתת שוליים נרחבים של רקמה תקינה סביב הגידול

הליך הניתוח:

לאחר בדיקות הדמיה מקדימות, אשר נועדו ליצור דיאגנוזה אופטימאלית לביצוע הפעולה הכירורגית, יבוצע חיטוי יסודי ולאחריו חיתוך באזורים התחתונים של הגוש. לאחר איתור הגוש הוא יוסר בשלמותו מתוך רקמת השד התקינה ככל האפשר. בכריתת שד חלקית יוסרו גם רקמות תקינות נוספות לשם בטיחות לאי קיום עתידי של גידול בשד. במידה וישנם עדיין תאים סרטניים, רקמות יוצאו לבדיקות נוספות.

סיכונים ורשלנות רפואית בניתוח כריתת שד:

כמו בכל הליך כירורגי מסוג זה, ישנם מס’ סיכונים העלולים להתרחש עקב ההליך הניתוחי. נציג מס’ דוגמאות לעילות רשלנות רפואית בביצוע ההליך ולאחריו:

א.      הופעת סרומה- היינו הצטברותם של נוזלים ופסולת תת עורית, בשל חוסר ניקוז מספק של הרקמה לאחר הניתוח מהווה מחדל רשלני

ב.      הופעת נמק של העור באזור בשד- בשל פגיעה באספקת הדם לאזור מביצוע רשלני

ג.        הופעת דימומים שונים והתפשטות זיהומים באזור השד

ד.      צלקות שבוצעו עקב מחדל רשלני של צוות לא מנוסה או מיומן דיו

ה.      שימוש בציוד שאינו איכותי או סטרילי דיו יכול לפגום באיכות ההליך הניתוחי.

ו.        אבחון מאוחר או שגוי של נחיצות ההליך יכולה להרע את מצב הפציינט ואף לנזקים תמידיים

במידה ואכן בוצע מחדל רשלני כלשהוא אשר גרם לנזקים או סיבוכים, ניתן יהיה לתבוע פיצויים בגין הנזקים בעילת רשלנות רפואית של הגורם המטפל.

לא ניתן לקבוע כי הנתבעת התרשלה באבחנה, אף אם היא מוטעית

בית משפט לתביעות קטנות בבאר שבע

ת”ק 6334-12-11 פאר נ’ הנהלת קופ”ח כללית מחוז דרום

בפני

כב’ השופט  עמית כהן

התובע

אברהם פאר

נגד

הנתבע

הנהלת קופ”ח כללית מחוז דרום

פסק דין

לפניי תביעה בשל נזקים שנגרמו לתובע, לטענתו, עקב טיפול רפואי כושל.

טענות התובע:

1.              התובע טוען שהוא סובל מבעיה רפואית ובמקום לטפל בה, התייחסו אליו עובדי הנתבעת בזלזול, דבר שגרם להרס בריאותו. כדי להיפטר ממנו, הדביקו לו עובדי הנתבעת תווית של “חולה נפש”. נוכח זאת תובע התובע סכום של 5,000 ₪.

טענות הנתבעת:

2.              דין התביעה להידחות או להימחק על הסף בהעדר עילת תביעה.

3.              הטיפול הרפואי לו זוכה התובע מידי רופאי הקופה אשר טיפלו ומטפלים בו הוא מקצועי וראוי ולא נגרם לו נזק עקב הטיפול בו.

טענות משלימות של התובע:

4.              לאחר הגשת כתב ההגנה והחלטה של ביהמ”ש בה נתבקש התובע להבהיר את עילת התביעה, הבהיר התובע כי, לטענתו, מזה זמן רב כאשר הוא מצונן ומנוזל, הוא מדביק את סביבתו ובמיוחד קשישים ותינוקות. הוא פנה לרופא המשפחה, ומתוך שאינו מכיר את התופעה, החליט שמדובר בבעיה נפשית. לכן קיבל הוא יחס מזלזל ועוין.

5.

6.              — סוף עמוד  1 —

7.              בהבהרה אשר הגיש התובע ובדיון שהתקיים לפניי, פירט התובע את נימוקיי תביעתו:

7.1.        הנתבעת לא טיפלה בבעייתו הרפואית ממנה הוא סובל עד היום.

7.2.        האבחנה האווילית המופיעה בגיליון שלו (בעיה נפשית- סכיזופרניה ופרנויה), נותנת הכשר לכל הרופאים לזלזל בו. האבחנה הרשלנית כי התובע לוקה במחלת נפש, פגעה בו ובתדמית שלו.

7.3.        התובע אינו מקבל שירות הולם מהנתבעת.

8.              התובע מבקש שביהמ”ש יחייב את הנתבעת בסכום התביעה ויורה לה לטפל בבעייתו.

הראיות:

9.              בדיון שהתקיים בפניי העידו התובע ודר’ חזנוב איליה בשם הנתבעת.

התובע חזר על טענותיו.

דר’ חזנוב העיד כי הוא מומחה ברפואת משפחה, הוא דיבר עם התובע ובדק את תיקו הרפואי, כי כל הבדיקות האפשריות בוצעו ולא נתגלתה שום מחלה מדבקת אצל התובע.

דיון

המסגרת הנורמטיבית

10.          ס’ 54 (ב) של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ”ד – 1994, קובע: “לבית הדין לעבודה תהיה סמכות ייחודית לדון בכל תובענה למעט תביעת נזיקין, שבין מבוטח או מי שהוא טוען שהוא מבוטח לבין שר הבריאות, המנהל, המוסד, קופת חולים, נותן שירותים לפי חוק זה, או הועדה שהוקמה לפי סעיף 3א, או שבין המוסד לבין קופת חולים או לבין מי שחייב בתשלום דמי ביטוח בריאות…”.

נוכח זאת, בית משפט זה אינו מוסמך לצוות על הנתבעת ליתן לתובע טיפול כלשהו, שירות כלשהו או לבצע בדיקה כלשהי. אם כך מבקשת התובע, עליו לפנות בתובענה מתאימה על פי דין.

11.          עילת התביעה היחידה בה מוסמך בית משפט זה לדון היא תביעת נזיקין, במקרה זה – רשלנות הנתבעת באבחון בעייתו הרפואית הנטענת של התובע, ואבחון שגוי של בעיה נפשית.

המחלוקת:

12.          לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות, משום שהתובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את תביעתו.

13.

14.          — סוף עמוד  2 —

15.          עילות התביעה הן שתיים- (1) טענת התובע כי הנתבעת ברשלנותה לא אבחנה את בעייתו הרפואית וכי- (2)  הנתבעת אבחנה אותו ברשלנותה כחולה נפש.

האם התרשלה הנתבעת בכך שלא אבחנה את בעייתו הרפואית של התובע

16.          התובע לא הביא ראיות כלשהן להוכיח את רשלנות הנתבעת באבחון מצבו הרפואי. יותר מכך, התובע לא הוכיח שיש לו בעיה רפואית כלשהי ובוודאי שלא הוכיח כי קיימת בעיה רפואית אותה ניתן לאבחן באמצעים סבירים.

17.          טענתו של התובע היא טענה שברפואה, אותה היה עליו לבסס על חוות דעת רפואית. בהעדר חוות דעת רפואית, לא הוכיח התובע כי הוא סובל מבעיה רפואית, כי קיימות בדיקות אותן לא ביצעה הנתבעת וכי קיים טיפול אשר נמנע ממנו עקב רשלנות הנתבעת.

18.          יותר מכך, התרשמתי מעדותו של דר’ חזנוב ואני מקבל אותה, כי הנתבעת ביצעה את כל הבדיקות האפשריות, ולא אבחנה שום בעיה רפואית.

19.          נוכח האמור לעיל, אני דוחה את טענת התובע כי הנתבעת התרשלה בטיפול הרפואי בו  או באבחון בעיה רפואית.

האם שגתה הנתבעת שאבחנה את התובע כלוקה במחלת נפש

20.          גם טענה זו היא טענה שברפואה והתובע לא צירף חוות דעת רפואית להוכיח שאינו לוקה במחלת נפש וכי האבחון של הנתבעת היה רשלני.

בהעדר חוות דעת, ובהסתמך על עדותו של התובע בלבד, לא ניתן לקבוע כי האבחנה שגויה ועל אחת כמה וכמה שלא ניתן לקבוע כי הנתבעת התרשלה באבחנה, אף אם היא מוטעית.

21.          נוכח האמור לעיל אני דוחה את הטענה של אבחנה שגויה.

— סוף עמוד  3 —

התוצאה:

22.          אני דוחה את התביעה.

23.          בנסיבות העניין, אין צו להוצאת.

זכות ערעור לביהמ”ש המחוזי תוך 15 יום מהיום.

עמית כהן

ניתן היום,  א’ תמוז תשע”ב, 21 יוני 2012, בהעדר הצדדים.

עמית כהן, שופט

טיפולי פוריות- לא הייתה רשלנות רפואית אך הייתה פגיעה באוטונומי

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע”א 980/09

וערעור שכנגד

לפני:

כבוד המשנה לנשיא א’ ריבלין

כבוד השופט ס’ ג’ובראן

כבוד השופט ח’ מלצר

המערערים (המשיבים שכנגד):

1. פלונית

2. פלונית

3. פלוני

נ ג ד

המשיבים (המערער שכנגד):

1. פרופ’ שלמה משיח

2. אסותא מרכזים רפואיים בע”מ

ערעור וערעור שכנגד על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 17.12.08 בת.א. 1499/02 [פורסם בנבו] שניתן על-ידי כבוד השופטת ר’ רונן

תאריך הישיבה:

א’ בכסלו התשע”א

(8.11.10)

 

פסק-דין

המשנה לנשיא א’ ריבלין:

הרקע העובדתי

1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ר’ רונן).

המערערים 2 ו-3, שהינם גם המשיבים שכנגד (להלן: האם והאב בהתאמה, או שניהם ביחד – ההורים) הם הוריה של המערערת 1 (להלן: המערערת). ביום 16.5.95 פנו ההורים למשיב 1, פרופ’ משיח, שהינו גם המערער שכנגד (להלן: המשיב), בהיותו רופא המתמחה בפוריות, בשל רצונם להרות. בעת הפנייה היתה האם בת 25 והאב היה בן 28 שנים. המשיב ביצע להורים מספר בדיקות, ובסופו של דבר קבע כי האם סובלת מבעיית חוסר ביוץ ואילו האב סובל מתופעה של וריקוצלה (דליות האשך) בדרגה “קלה עד בינונית” וקיימת אצלו כמות זרע גבולית.

2. על רקע האמור, החל פרופ’ משיח בטיפול לגרימת ביוץ אצל האם. בנוסף בוצעו לאב בדיקות נוספות: באחת – נמצאו בצוואר הרחם של האם זרעונים בודדים ללא תנועה, ובשנייה – נמצא כי האב סובל ממיעוט זרע קיצוני. המשיב קבע תוכנית טיפולית שראשיתה בשני מחזורי גרימת ביוץ. כשבועיים לאחר שהאם קיבלה את הטיפול הראשון נערכה לאב בדיקת זרע נוספת, ואף בה נמצא ריכוז זרע נמוך. לאור

— סוף עמוד 3 —

תוצאה זו, הציע המשיב להורים טיפול של הפריה חוץ-גופית. לטענתו, הוא הסביר לשני ההורים בפגישה זו הסבר מלא על כל התהליך, שלביו, סיכוניו וסיכוייו.

3. ביום 9.7.95 החל המחזור הראשון של טיפולי ההפריה החוץ-גופית. מחזור זה לא עלה יפה. בחודש נובמבר 1995 נשאבו מהאם 13 ביציות. לתוך 10 מהן, שהיו בשלות להפריה, הוזרק זרע ושבע ביציות הופרו. במועד זה הוחזרו לרחם האם שבעה עוברים, כשארבעה מתוכם היו באיכות נמוכה. במועד ההחזרה (להלן: ההחזרה השנייה) נכחו האם ואימה של האם בלבד. טיפול זה הצליח, והאם הרתה עם שלישיה. בהמשך ביצעה האם “דילול” של אחד העוברים. במהלך כל ההיריון היתה האם בביקורת אצל המשיב ונבדקה בבדיקות שתוצאותיהן נרשמו על-ידי המשיב.

4. ביום 6.5.95, כשהיא בשבוע ה-25 להריונה, ילדה האם תאומות – המערערת ואחותה. המערערת נולדה כפגה, במשקל 795 גר’, וסובלת עד היום ממומים קשים בשל הלידה המוקדמת.

פחות משנה לאחר לידת התאומות נכנסה האם להיריון ספונטאני, שהסתיים בגרידה, שכן העובר הפסיק להתפתח. בשנת 2002, לאחר שהאב עבר ניתוח לטיפול בבעיית הוריקוצלה ממנה סבל, נכנסה האם שוב להיריון ספונטאני, שלאחריו נולד להורים בן נוסף.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

5. בית המשפט ציין תחילה, כי טענת הרשלנות כנגד המשיב מתייחסת בעיקרה לאופן בו הפעיל המשיב את שיקול דעתו, שכן אין מחלוקת כי הלה ביצע להורים את כל הבדיקות שהיה מקום לבצען; ערך רישום של כל פעולה או בדיקה; היה מודע לתוצאות הבדיקות; ואף הכיר את הפרקטיקה הרפואית הרלבנטית. צוין כי ככלל, מחויב בית המשפט לנקוט משנה זהירות בבואו לפסול שימוש של רופא בשיקול הדעת המקצועי המופקד בידו. מכאן נפנה בית המשפט לדיון – מעמיק ומפורט – בטענותיהם של המערערים.

6. בית המשפט המחוזי דחה את הטענה לפיה היה על המשיב להמתין עם תחילת טיפולי ההפריה החוץ-גופית, שכן יתכן שההורים היו מצליחים להרות ללא צורך בטיפול והנזק היה נמנע. נקבע כי פרק הזמן הסביר עד לתחילת הטיפול להפריה חוץ-

— סוף עמוד 4 —

גופית צריך להיבחן באופן פרטני, בכל מקרה לגופו, וזאת לאור שורה של קריטריונים ובהם: פרק הזמן שחלף מאז החלו בני-הזוג לנסות להרות; השאלה אם אובחנה אצל בני-הזוג בעיה, ואם כן – מה הבעיה ומהם הסיכויים להריון טבעי לאור בעיה זו; מהו הטיפול המוצע ומה הסיכוי שיוביל להריון אל מול הסיכונים הכרוכים בו; מה היתה כוונת בני הזוג: האם החליטו לבצע את הטיפול על הסיכונים הכרוכים בו מול האלטרנטיבה של ניסיון להמשיך להרות באופן ספונטאני. במקרה הנדון, כך קבע בית המשפט המחוזי, רצונה של האם להיכנס להריון היה “רצון חזק ונחוש מאד”. ההורים היו מודעים לכך שקיים סיכוי קטן להיכנס להריון טבעי גם נוכח קשייהם, אך למרות זאת, ביקשו הם להתחיל מייד בתהליך ההפריה, לאור המלצתו של המשיב. החלטתו של המשיב ביחס לאופן הטיפול הביאה בחשבון, באופן לגיטימי, גם את רצונה העז של האם להיכנס להריון. בנסיבות העניין, כך קבע בית המשפט, לא ניתן לקבוע כי החלטתו של המשיב להתחיל בטיפולי הפוריות במועד בו בוצע הטיפול הראשון, וודאי שלא במועד הטיפול השני, היתה החלטה רשלנית.

7. בית המשפט הוסיף וקבע כי לא עלה בידי המערערים להוכיח כי המשיב התרשל כאשר לא הפנה את האב לבדיקה של אורולוג, לאור הממצא בדבר הוריקוצלה, באופן שגרם את הנזק נושא התביעה. נקבע כי המערערים לא הוכיחו מה היה ממליץ אורולוג סביר לעשות, לו היה האב נשלח אליו במועד הרלבנטי, לאור מכלול הנסיבות והידע הרפואי שהיה קיים אז. כך, לא הוכח שאורולוג סביר היה ממליץ דווקא על ביצוע הניתוח לאור ספירת הזרע הנמוכה של האב ולאור קיומה של מחלוקת בספרות הרפואית ביחס ליעילותו של ניתוח כזה ביחס לשיפור הסיכוי להרות. אמנם, כך נקבע, האב עבר בשנת 2002 ניתוח לתיקון הוריקוצלה, ושלושה חודשים לאחר מכן הרתה האם באופן טבעי. ואולם, הצדדים נותרו חלוקים ביניהם בשאלה אם די היה בפרק הזמן של שלושה חודשים, כדי להשפיע על יכולת הפריון של הגבר, ומכל מקום לא הוכח כי החלטתו של המשיב שלא להפנות את האב לאורולוג ולא להמליץ לו על ניתוח לתיקון הוריקוצלה, היתה החלטה רשלנית במועד בו היא התקבלה. בנוסף, קבע בית המשפט כי המשיב לא הפר את חובתו כלפי המערערים להודיע להם על דרכי טיפול אפשריות אחרות. המשיב העיד כי לא היו בתקופה זו טיפולים חלופיים, ובית המשפט קיבל את עדותו כמי שהיה מעודכן היטב בנעשה בעולם בשטח טיפולי הפוריות. עוד נתקבלה עדותו של המשיב לפיה שיטת טיפול מסוימת – ZIFT – אליה התייחסו המערערים, לא היתה ידועה לו ואף מדובר בשיטה מסובכת יותר של הפריה חוץ-גופית, שסכנותיה רבות ואשר נכשלה לחלוטין במקומות בהם נוסתה. על כן נקבע כי

— סוף עמוד 5 —

לא מדובר היה במועד הרלבנטי בשיטת טיפול חלופית מוכחת, שהיה מקום להציעה להורים.

8. יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי המשיב הפר את חובתו ליידע את ההורים ביחס לתוצאות הבדיקה שערך לאב, נמנע מלספר להם על ממצא הוריקוצלה שגילה בבדיקה שערך לאב, ובכך פגע באוטונומיה שלהם. על אף האמור, הגיע בית המשפט למסקנה כי גם אם היה המשיב מגלה להורים את הממצא של הוריקוצלה, הם לא היו נוהגים בצורה שונה, אלא היו דבקים בהמלצתו לעבור את הליך ההפריה החוץ-גופית.

9. בית המשפט דחה גם את הטענה לפיה רשלנותו של המשיב התבטאה בהחזרת מספר גדול מדי של עוברים, וכי היה בהחזרה זו משום סיכון גבוה להיריון מרובה עוברים, המגדיל את הסיכון ללידה מוקדמת, הכרוכה בסיכון של מומים ליילוד. נקבע כי ההחלטה להחזיר שבעה עוברים מופרים במועד ההחזרה השנייה לא היתה רשלנית בנסיבות המקרה ובהתאם לידע הרפואי שהיה קיים במועד ההחזרה. “פרופ’ משיח” – כך נקבע – “נקט בדרך טיפול שהיתה מקובלת במועד הטיפול. בחינת החלטתו… לאור הידע הרפואי שעמד בפניו, לאור מטרת הטיפול, ולאור שקילתם של הסיכויים והסיכונים בהחזרה כזו, מובילה אף היא למסקנה כי הוא לא התרשל”. בית המשפט ציין כי הגם שכיום ידוע כי עוברים אינם מסייעים זה לזה להיקלט, הרי שבמועד קבלת ההחלטה על-ידי המשיב, מקובל היה להניח כי הכנסה של עוברים נוספים עשויה לתת תמיכה מסוימת לכך שיהיה היריון. מטרתו של המשיב היתה להשיג הריון של עובר אחד, ולפי הידע שהיה לו אז, הוא הניח כי יוכל להגדיל את הסיכוי להריון בן עובר אחד על-ידי החזרת כל שבעת העוברים, לרבות ארבעה עוברים בעלי הדירוג נמוך שסיכויים להיקלט זניח. המדובר, כך נקבע, בהחלטה שאיזנה בצורה סבירה בין הסיכוי להשגת היריון לבין הסיכון להיריון מרובה עוברים, הנובע ממספר העוברים הגדול המוחזר לרחם.

10. בית המשפט בחן את הספרות הרפואית הענפה אליה הפנו הצדדים, והגיע למסקנה כי גם על רקע הידע המקצועי שהיה קיים בתקופה הרלבנטית, היתה החלטתו של המשיב סבירה ולא רשלנית. בפרט התייחס בית המשפט לנייר עמדה של משרד הבריאות שפורסם בשנת 1998, ממנו עולה כי עמדת הוועדה שהכינה אותו היא כי מספר העוברים המומלץ להחזרה בטיפול הראשון הוא שלושה. נייר העמדה התווה מספר מקרים בהם ניתן לשקול החזרה של מספר עוברים גדול יותר (לאחר שלושה

— סוף עמוד 6 —

טיפולי הפרה בהם לא הושג הריון; כאשר מדובר באשה בת למעלה מ-35 שנה; כאשר איכות העוברים ירודה; או במקרים חריגים שיסוכמו באופן פרטני עם בני-הזוג). בית המשפט קבע כי ניתן ללמוד מקיומו של נייר העמדה ומן המועד בו הוא פורסם כי שאלת מספר העוברים שיש להחזיר לרחם במקרה של הפריה חוץ גופית היתה שאלה שנויה במחלוקת – על כן נוצר הצורך בהקמת ועדה שתבחן את הנושא ותיתן הנחיות ביחס אליו. העובדה כי במועד ביצוע ההפריה על-ידי המשיב לא היה עדיין נייר עמדה של משרד הבריאות, כך נקבע, מחזקת את הטענה כי לא היה קונצנזוס בהקשר זה באותו מועד.

11. עוד קבע בית המשפט כי לא הוכח קשר סיבתי בין ההחלטה להחזיר שבעה עוברים לבין ההיריון של שלושה עוברים. הוכח במידה הדרושה במשפט האזרחי כי העוברים שנקלטו בסופו של דבר, לא היו העוברים בעלי האיכות הנמוכה, אלא שלושת העוברים בעלי האיכות הגבוהה והבינונית. על כן, קבע בית המשפט כממצא, שלו היה המשיב מחזיר רק את שלושת העוברים בעלי הדירוג הגבוה, התוצאה היתה נותרת בעינה – היריון עם אותם שלושה עוברים.

12. בית המשפט דחה את טענתם של המערערים לפיה לא היו מודעים לכך שהיריון מרובה עוברים מגדיל את הסיכון ללידה מוקדמת, לפגות ולנזקים לתינוק כתוצאה מכך. המערערים טענו כי לוּ היו מודעים לסיכון זה, לא היו מסכימים להחזרה של מספר כה גדול של עוברים. ואולם, בית המשפט קבע כי הוכח שההורים ידעו על הסיכון בריבוי עוברים, שכתוצאה ממנו תתכן לידה מוקדמת ומומים לעובר. בית המשפט נסמך בעניין זה בראש ובראשונה על עדותו של המשיב עצמו, לפיה הסביר להורים על כל ההשלכות של טיפולי ההפריה החוץ-גופית, לרבות הסיכונים הכרוכים בהריון מרובה עוברים. עוד קבע בית המשפט כי ישנן עדויות רבות כי ההורים קיבלו את ההסבר בדבר הסיכונים שבלידה מוקדמת, לכל המאוחר בשלב הדילול (בוועדה להפסקת היריון ועל-ידי הרופא שביצע את הדילול), וכי העובדה כי לא באו אל המשיב בטענות מלכתחילה אלא רק בדיעבד, מחזקת את גרסת המשיב לפיה כי הוא מסר להורים את מלוא המידע הנדרש עוד לפני תחילת הטיפולים.

13. מכל מקום, גם בעניין זה קבע בית המשפט כי גם אם היה מקבל את הטענה לפיה המשיב לא הסביר להורים את קיומו של הסיכון הנובע מהריון מרובה עוברים, הרי שלא הוכח קשר סיבתי בין העדר ההסבר לבין התוצאה שארעה: “לאור ההשוואה

— סוף עמוד 7 —

של הסיכויים והסיכונים, לאור רצונם העז של בני הזוג להיכנס להיריון, ולאור העובדה שהם סמכו באופן מלא על שיקול הדעת של פרופ’ משיח” – כך נקבע – היו ההורים נוהגים באותו אופן עצמו גם לו היה ניתן להם הסבר מלא (בהנחה שהסבר כזה לא ניתן)”. בסיכומו של דבר נקבע כי ההורים היו מודעים לפני הטיפול ובמהלכו לסיכון של הריון מרובה עוברים, ולסיכון של לידה מוקדמת כתוצאה מכך, על תוצאותיה האפשריות. הם הסכימו לקחת את הסיכון, ככל הנראה משום שהיה מדובר בסיכון קטן מאד יחסית, ומשום שהיו מעוניינים להשיג הריון.

14. בית המשפט בחן את טופס ההסכמה עליו חתמה האם על רקע הנורמה שחלה במועד הרלבנטי. באותו מועד, טרם כניסת חוק זכויות החולה, תשנ”ו-1996 (להלן: חוק זכויות החולה) לתוקפו, חל חוזר מנכ”ל משרד הבריאות מיום 9 בספטמבר 1985. בית המשפט קבע כי הטופס עליו חתמה האם עמד בדרישות החוזר וכי העובדה שרק חלק מן הסיכונים צוין באופן מפורש בטופס לא היה בה כדי להטעות. נקבע כי די בטופס שנחתם, כאשר הוכח שנלוו לו הסברים ראויים בעל-פה אודות הסיכונים שבטיפול. גם העובדה שהאם חתמה על הטופס בנוכחות מזכירת המכון, ולא בנוכחות המשיב עצמו, לא היוותה הפרה של החובה בה חב המשיב.

15. ואולם, כך נקבע, שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לאב. בית המשפט קבע כממצא עובדתי כי האב לא חתם בשום שלב על טופס ההסכמה מדעת לטיפול של ההפריה החוץ-גופית ואף לא היה נוכח בעת החזרה השנייה של העוברים. נקבע כי מקום בו מטופל לא חתם על טופס כתוב של הסכמה מדעת, הרי שלא התמלאה החובה החוקית בהקשר זה. מחדל זה אינו ניתן לרפא בדרך של הוכחת הסכמה מכללא. במקרה דנן, כך נקבע, משקפת דרישת הכתב שבחוק זכויות החולה את הדין שחל עוד לפני שהחוק נכנס לתוקפו, כפי שבא לידי ביטוי בתקנות בריאות העם (הפריה חוץ-גופית), התשמ”ז-1987 (להלן: תקנות בריאות העם), בהן נקבע כי הסכמתם של שני בני-הזוג ביחס להפריה חוץ-גופית תינתן בכתב ובנוכחות רופא (תקנה 14). מחדלו של המשיב להחתים את האב על טופס ההסכמה, כך נקבע, עולה כדי הפרת חובה חקוקה. ואולם, כדי לקבל פיצוי בגין עוולה זו, שומה היה על המערערים להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק. בית המשפט הבחין לעניין זה בין שני נזקים. הנזק הראשון – הוא הנזק שנגרם עקב כישלון הטיפול. בית המשפט קבע כי חרף העובדה שהאב לא חתם על טופס ההסכמה ולא היה נוכח בעת החזרת העוברים השנייה, הרי שהוא היה שותף מלא בתהליך ההפריה החוץ-גופית, היה מודע לכל הפעולות

— סוף עמוד 8 —

והטיפולים שבוצעו במסגרתו והיה שותף לכל ההתלבטויות (למעט מספר העוברים שהוחזרו בהחזרה השנייה) ולקבלת ההחלטות. לאור האמור, לא מצא בית המשפט לנכון לקבוע, כי לו היה האב נוכח במועד ההחזרה השנייה ונדרש לחתום על טופס ההסכמה, הוא לא היה עושה כן. על כן, לא הוכח קשר סיבתי בין העדרה של הסכמה מדעת לבין הנזק שבלידת המערערת כפגה.

לעומת זאת, נקבע כי הנזק השני – הנזק הלא-מוחשי שנגרם בשל הפגיעה באוטונומיה של האב – עצם ביצוע הטיפול ללא קבלת הסכמתו בכתב – התממש במקרה דנן. עוד קבע בית המשפט כי המשיב הודיע לאם כי החזיר ששה עוברים בלבד, כשבפועל החזיר שבעה עוברים. נקבע כי מספר העוברים שהוחזרו לרחמה של האם הוא, ללא ספק, מידע שהאם היתה זכאית לקבלו. במובן זה – פגע המשיב באוטונומיה של האם.

16. לבסוף קבע בית המשפט כי יש לפסוק להורים – בגין הפגיעה באוטונומיה שלהם – פיצוי בסכום נמוך יחסית, וזאת בהסתמך על דברים שנאמרו בע”א 6153/97 שטנדל נ’ שדה, פ”ד נו (4) 746 (2002). לאור האמור חייב בית המשפט את המשיב לפצות את האב בסכום של 100,000 ש”ח ואת האם – בסכום של 50,000 ש”ח.

כאמור, שני הצדדים אינם משלימים עם התוצאה ומכאן הערעור והערעור שכנגד המונחים לפנינו.

הערעור והערעור שכנגד

17. המערערים חוזרים היום על הטענות שהעלו בפני בית משפט קמא. כך, טוענים הם כי החלטתו של המשיב להתחיל בטיפולי ההפריה החוץ-גופית היתה רשלנית, שכן הלה צריך היה להמליץ להורים להוסיף ולנסות להשיג הריון ספונטאני. עוד טוענים המערערים כי טיפול ההפריה החוץ-גופית עלה כדי תקיפה, שכן הוא בוצע בלא שנתקבלה הסכמתם מדעת עובר לטיפול. המערערים חוזרים וטוענים בהקשר זה כי המשיב הסתיר מן האב את בעיית הוריקוצלה שמצא אצלו, וכי הוא נמנע מלהסביר להם על קיומם של טיפולים חלופיים, לרבות האפשרות לפתור את בעיית הוריקוצלה של האב על-ידי ניתוח. המערערים מדגישים כי האב נותח בסופו של דבר, וכעבור שלושה חודשים הושג הריון ספונטאני. בכך, לשיטתם, הוכחה יעילות הניתוח ונחיצותו, ומכל מקום – מדובר היה במידע בדבר “סיכויים וסיכונים של טיפולים

— סוף עמוד 9 —

רפואיים חלופיים”, שצריך היה לגלותו כמצוות סעיף 13(ב)(4) לחוק זכויות החולה. לאור האמור, טוענים המערערים כי הטיפול שבוצע היה בבחינת תקיפה, וכי הם זכאים לפיצוי מלא בגין נזקיהם אף ללא הוכחת קשר סיבתי. המערערים מוסיפים וטוענים כי בכך שהאב לא חתם על טופס ההסכמה להפריה החוץ-גופית, הפר משיב את החובה החקוקה הקבועה בתקנות בריאות העם, ולפיה יבוצע טיפול ההפריה החוץ-גופית רק לאחר שנתקבלה הסכמה מדעת בכתב של שני בני הזוג על אותו מסמך הסכמה. עוד חוזרים המערערים על טענתם לפיה המשיב לא הסביר להם את הסיכונים שבהיריון מרובה עוברים, וגם מטעם זה, אין חתימתה של האם על מסמך ההסכמה יכולה להיחשב להסכמה מדעת. המערערים טוענים כי המשיב – שהחזיר לרחם האם, על דעת עצמו ומבלי לקבל את הסכמתה, שבעה עוברים ולא ששה – לא רק פגע באוטונומיה של האם (כפי שקבע בית המשפט המחוזי), אלא גם הפר את החובה לקבל את הסכמתה מדעת של האם, ואף ביצע כלפיה עוולה של תקיפה. המערערים טוענים כי המאמרים והספרות המשפטית שהיו קיימים בשנת 1985 מוכיחים באופן ברור כי באותה עת, היה קונצנזוס בעולם הרפואה שאין מחזירים יותר משניים עד שלושה עוברים, ללא כל תוספת של עוברים מאיכות נמוכה. לפיכך, החזרת המספר הגדול של העוברים גרם להיריון מרובה העוברים ולתוצאות העגומות שנגרמו. על-כן, כך טוענים הם, מתקיים קשר סיבתי לנזק. לבסוף, טוענים המערערים כי גם בית החולים אשר בין כתליו בוצעו טיפולי ההפריה (להלן: אסותא) אחראי מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], כ”שותף לעוולה”.

18. המשיב מציין בפתח תשובתו כי כל טענות המערערים – העובדתיות והמשפטיות – הועלו כבר בפני בית המשפט המחוזי, ונדחו על-ידו בפסק-דין מנומק. עוד מדגיש הוא כי המומחים שהובאו על-ידי המערערים לא היו בעלי המומחיות הנדרשת לתמוך בטענות התביעה, על כן לא ניתן היה להתבסס על חוות דעתם או לקבלה. לאור האמור, ובהתחשב בכך שבית המשפט המחוזי העדיף את מומחי המשיב על מומחי התביעה, סבור המשיב כי אין להתערב בממצאים שקבעה הערכאה המבררת. לגופו של עניין סומך המשיב את ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, על הממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידו ועל שאר קביעותיו. המשיב טוען כי הטיפול בדרך של הפריה חוץ-גופית לא החל בטרם עת; כי לא היה מקום לנתח את האב עובר לביצוע טיפולי ההפריה החוץ-גופית וכי ממילא לא הובא כל מומחה לתמוך בקיומה של פרקטיקה כזו; כי הוכח שהמערערים היו מודעים לסיכונים שבהריון מרובה עוברים ובלידה מוקדמת; כי לא הוכח קשר סיבתי בין החזרתם של שבעת העוברים לבין הנזק

— סוף עמוד 10 —

שנגרם למערערים; כי טופס ההסכמה עליו חתמה האם עמד בכל הדרישות ביחס לטופסי הסכמה בתקופה הרלבנטית לתביעה; וכי החלטתו להחזיר לאם גם את ארבעת העוברים בעלי הדירוג הנמוך היתה בסופו של דבר – בהתחשב בחוות דעת המומחים, בספרות הרפואית הענפה, בסיכויים ובסיכונים וברצונם של בני הזוג – החלטה מאוזנת, שלא היה בקבלתה משום התרשלות.

19. בערעור שכנגד יוצא המשיב כנגד גובה הפיצוי שנפסק להורים בגין הפגיעה באוטונומיה שלהם. המשיב טוען כי המערערים לא טענו לפגיעה באוטונומיה בהקשר של אי-גילוי ממצא הוריקוצלה לאב, על כן לא היה מקום להעניק להם סעד בהקשר זה. עוד טוען הוא כי עלה בידו להוכיח העדר קיומה של פרקטיקה רפואית נדרשת או ראויה, לפיה צריך היה, כפועל יוצא מממצא, לבצע מהלך כלשהו בהקשר ההפריה. לאור האמור, טוען המשיב כי אין קשר סיבתי בין הממצא זה לבין האירועים נשוא התביעה. המשיב יוצא גם כנגד הקביעה לפיה בעצם אי החתמתו של האב על טופס ההסכמה היתה משום פגיעה באוטונומיה שלו. המשיב סבור כי לא היה מקום לפסוק פיצוי בגין פגיעה זו נוכח הממצאים העובדתיים שנקבעו לפיהם היה האב מעורב בכל ההחלטות, שיתף פעולה בטיפולים השונים, נכח בוועדה להפסקת הריון, נתן הסכמתו לביצוע פרוצדורת הדילול ונכח בפרוצדורה עצמה, ונעדר אך ממעמד ההחזרה השנייה של העוברים. המשיב סבור כי לא היה מקום לקבוע כי דרישת הכתב (הקבועה בסעיף 14(א) לחוק זכויות החולה) היא דרישה מהותית, וצריך היה לקבוע כי מדובר בדרישה ראייתית בלבד. משמעות הדבר, אליבא דידו, היא כי העדרו של טופס חתום מעביר את הנטל לרופא לשכנע כי ניתן למטופל הסבר. אשר לפגיעה באוטונומיה של האם – יוצא המשיב כנגד הממצאים שקבע בית משפט קמא וסבור כי הוכח שהמערערת היתה מודעת לעובדה כי הוחזרו לרחמה שבעה עוברים ולא ששה. לבסוף, טוען המשיב כי הפיצוי שנפסק להורים בראש נזק זה גבוה ואינו מוצדק.

20. אסותא מציינת כי המשיב הוא אחד מרופאי גוף הנקרא “ה.ח.ג. הפריה חוץ גופית, שותפות רשומה” (להלן: השותפות), כי המערערים פנו אליו באופן פרטי והוא הזמינם לבצע את טיפולי ההפריה בין כתלי בית-החולים. אסותא מציינת כי היא מספקת את התנאים הפיזיים והטכניים בלבד לצורך פעילות ההפריה החוץ-גופית בתוך שטח בית-החולים שברשותה, ואילו השותפות אחראית לכל המישור המקצועי-רפואי המתבצע על-ידי מי מרופאיה. לאסותא, כך נטען, לא היה כל חלק בשיקוליו הרפואיים של המשיב, היא לא נטלה חלק בניסוח טופסי ההסכמה וההחתמה עליהם, ומכל מקום,

— סוף עמוד 11 —

על-פי ההסכם בינה לבין השותפות – התחייבה השותפות לשפותה בכל מקרה של תביעה בנוגע לפעולותיה. המערערים מצידם סבורים כי מאחר שאסותא היא שהדפיסה את טופס ההסכמה על נייר הנושא את הלוגו שלה, אף היא נושאת באחריות כשותפה לעוולה.

21. לאחר שבחנו היטב את טענות הצדדים הגענו למסקנה כי אין מקום להתערב בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי וכי יש לדחות את הערעור ואת הערעור שכנגד; זאת, למעט עניין אחד – הוא גובה הפיצוי שנפסק בגין הפגיעה באוטונומיה שנגרמה להורים.

22. בית המשפט המחוזי דן בפירוט ובאופן מעמיק בטענות המערערים כולן. בית המשפט קבע ממצאים עובדתיים ברורים לפיהם אין מחלוקת כי המשיב ביצע להורים את כל הבדיקות שהיה מקום לבצען; כי היו בפני המשיב כל הנתונים הרלבנטיים; כי המשיב ערך רישום של כל פעולה ובדיקה שביצע; כי תוצאות הבדיקות היו נכונות וכי המשיב היה מודע להן; כי המשיב היה מודע למצב הרפואי ולהגדרות הרפואיות; וכי המשיב פעל פי הפרקטיקה הרפואית המקובלת ולא סטה מסטנדרט רפואי סביר כשהחליט, בהתאם לידע הרפואי שהיה קיים במועד הרלבנטי, להחזיר לרחם האם את שבעת העוברים, לרבות ארבעת העוברים בעלי הדירוג הנמוך. בית המשפט המחוזי שוכנע גם כי ההורים היו מודעים, לפני הטיפול ובמהלכו, לסיכון של הריון מרובה עוברים, ולסיכון של לידה מוקדמת כתוצאה מכך, על תוצאותיה האפשריות של לידה כזו. לא שוכנעו כי במקרה דנן קמה עילה לסטות מן הממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה המבררת. אף הנמקתו של בית המשפט קמא מקובלת עלינו במלואה, לרבות קביעותיו בדבר הפגיעה באוטונומיה של ההורים – קביעות עליהן נסב הערעור שכנגד.

23. במקרה דנן נקבע כי המשיב פגע באוטונומיה של האב ושל האם בשלושה עניינים שונים: ראשית – המשיב לא הודיע לאב על ממצא הוריקוצלה ועל אפשרות הטיפול בו; שנית – המשיב לא קיבל את הסכמתו בכתב של האב להליך של ההפריה החוץ-גופית ולהחזרה השנייה של העוברים; ושלישית – המשיב החזיר לרחמה של האם שבעה עוברים, ולא ששה כפי שמסר לה.

אכן, אי הגילוי לאב בדבר ממצא הוריקוצלה ואפשרות הטיפול בו פגע באוטונומיה של האב. בצדק קבע בית המשפט קמא בעניין זה כי: “מטופל זכאי לדעת את התוצאות של כל הבדיקות שרופא עורך בו, אף אם הרופא איננו סבור כי מדובר בממצא שיש בו כדי להשפיע על אופן הטיפול. הרופא צריך להבהיר למטופל את

— סוף עמוד 12 —

המשמעות של הממצא ואת האפשרויות הטיפוליות הכרוכות בכך… פרופ’ משיח היה צריך למסור להורים על הממצא, וכן ליידע אותם ביחס לאפשרויות הכרוכות בכך – קרי על האפשרות לבצע ניתוח, ועל הסיכויים והסיכונים שקיימים בביצוע ניתוח כזה. זאת אף אם פרופ’ משיח היה סבור כי הניתוח לא ישפר את הסיכויים להיריון” (סעיף 38 לפסק-הדין. לדיון בהיקפה של החובה לגלות את דבר קיומם של טיפולים רפואיים חלופיים ראו: ע”א 6936/09 יהודה נ’ כללית שירותי בריאות ([פורסם בנבו], 5.3.2012). המשיב אף נמנע מלגלות לאם את מספרם המדויק של העוברים שהוחזרו לרחמה. בכל אחד מאלה, פגע המשיב ב”ליבּה של זכות הבחירה, ב’גרעין הקשה’ של זכות האדם המקדשת את האוטונומיה” (ע”א 1303/09 קדוש נ’ בית חולים ביקור חולים ([פורסם בנבו], 5.3.2012) (להלן: הלכת קדוש)), סעיף 38 לפסק-דיני). אשר להימנעותו של המשיב מלהחתים את האב על הסכמה כתובה לטיפול להפרייה באם ועל נפקות מחדל זה בחרתי להותירו בצריך עיון, בשל השאלות המורכבות הכרוכות בכך. ממילא אין בכך כדי לשנות את התוצאה אליה הגיע בית-המשפט המחוזי.

24. בית המשפט המחוזי קבע כי הגם שהמשיב הפר את חובת הגילוי, הרי שלא נתקיים קשר סיבתי בין הפרה זו לבין הנזק האחר שנגרם להורים שאינו נובע מהולדת הילדה המערערת. בית המשפט שוכנע בהקשר זה, בהתבססו בעיקר על עדויות ההורים, כי הם לא היו נוהגים בצורה שונה גם לו היו נחשפים למידע האמור במלואו, שכן הם סמכו על כל המלצותיו של המשיב והלכו אחריו “כמו שעדת מאמינים הולכת אחרי רב” (כדברי האב, עמ’ 37 לפרוטוקול). לא מצאתי לנכון להתערב בקביעה זו, הנשענת בעיקרה על התרשמותה הבלתי-אמצעית של הערכאה המבררת מן העדים שנשמעו בפניה. לאור האמור – בהתחשב בכך שחובת הגילוי הופרה אך לא הוכח קשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק – צדק בית המשפט המחוזי משקבע כי אין לפצות את ההורים בגין הנזק האחר והסתפק בפיצוי בראש הנזק של פגיעה באוטונומיה. ודוק: ראש נזק זה, שראשיתו בהלכה שנפסקה בע”א 2781/93 דעקה נ’ בית החולים “כרמל”, חיפה, פ”ד נג (4) 526 (1999) (להלן: הלכת דעקה), התפתח על רקע מקרים דומים, בהם התעורר קושי בקביעת קיומו של קשר סיבתי בין הפרת חובת הגילוי לבין הנזק שנגרם (לדיון מפורט ראו הלכת קדוש, סעיף 21 ואילך לפסק-דיני).

25. אשר לגובה הפיצוי – בהלכת דעקה נקבע כי “אם אנו מקבלים ברצינות כי לחולה זכות לבחור אם יקבל טיפול רפואי ואיזה טיפול יינתן לו, עלינו לקבוע כי יש ‘מחיר’ לעצם הפגיעה בכבודו, אשר מתבטאת בביצוע טיפול רפואי בגופו בלי שניתנה

— סוף עמוד 13 —

לכך הסכמה מדעת על-ידיו” (שם, בעמ’ 581). ואמנם, עם ההכרה בזכות לפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה, החלו בתי המשפט בהדרגה לפסוק פיצוי משמעותי בגין פגיעה זו, פיצוי המשקף את החשיבות שמעניקה שיטת המשפט לאינטרס הנפגע (ראו למשל: ע”א 9817/02 וינשטיין נ’ ד”ר ברגמן ([פורסם בנבו], 16.6.2005); ע”א 8126/07 עיזבון ברוריה צבי נ’ בית החולים ביקור חולים ([פורסם בנבו], 3.1.2010); וע”א 9936/07 בן דוד נ’ ד”ר ענטבי ([פורסם בנבו], 22.2.11)). לאור האמור, ובהתחשב בחומרת הפגיעה במקרה דנן, הייתי מציע לחברי לקבל את הערעור ככל שהוא נוגע לגובה הפיצוי בראש הנזק של פגיעה באוטונומיה, ולהעמידו על 200,000 ש”ח לאב ו- 100,000 ש”ח לאם.

המשנה-לנשיא

השופט ס’ ג’ובראן:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט ח’ מלצר:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה-לנשיא א’ ריבלין.

ניתן היום, כ”א באדר התשע”ב (15.3.2012).

ס’ ג’ובראן

המשנה-לנשיא

אסכולה רפואית – לידה- שיתוק מוחין

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע”א 6936/09

וערעור שכנגד

בפני:

כבוד המשנה לנשיא א’ ריבלין

כבוד השופט ס’ ג’ובראן

כבוד השופט י’ עמית

המערערים

1. טל יוחאי יהודה

והמשיבים שכנגד:

2. אורית יהודה

3. אריה יהודה

נ ג ד

המשיבה והמערערת שכנגד:

כללית שירותי בריאות

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת”א 7035/03 [פורסם בנבו] שניתן ביום 8.6.2009 על ידי כבוד סגנית הנשיא השופטת ר’ אבידע

תאריך הישיבה:

כ”ט בכסלו התשע”א

(06.12.10)

פסק-דין

השופט י’ עמית:

תביעת רשלנות רפואית המעוררת את הסוגיה של היקף חובת הגילוי לגבי קיומן של אסכולות שונות ברפואה.

— סוף עמוד 4 —

1. ענייננו בתביעה שהגישו המערערים נגד המשיבה. לטענת המערערים, בית החולים שבבעלות המשיבה התרשל בטיפול במערערת, וכתוצאה מכך סובל בנה, המערער מס’ 1, יליד 1994 (להלן: המערער) משיתוק מוחי ומנכות צמיתה של 100%. בית המשפט המחוזי דחה את תביעת המערערים ומכאן הערעור שבפנינו.

עיקרה של התביעה, כמו גם הערעור שבפנינו, הוא בשתי השאלות הבאות: האם בית החולים התרשל בכך שלא נתן למערערת טיפול בסטרואידים לאחר ירידת מים בשבוע ה-31 להריונה, והאם היה על בית החולים להציג בפני המערערת את האפשרות של טיפול בסטרואידים תוך הסבר על יתרונותיו וחסרונותיו?

העובדות הצריכות לעניין

2. ההיריון מושא הערעור הוא הריונה השישי במספר של המערערת, ילידת 1960, ששני הריונות קודמים שלה הסתיימו בהפלות בגינן נתפר צוואר הרחם. ביום 2.1.94, כשהייתה בשבוע ה-30 להריון, הגיעה המערערת לחדר המיון של בית החולים בעקבות כאבים בבטן ולאחר שנבדקה נשלחה בחזרה לביתה. כעבור יומיים, בתאריך 4.1.94, המערערת אושפזה בבית החולים בשל ירידת מים מוקדמת. בבדיקות שנערכו לה נצפתה פתיחה של 0.5 ס”מ, מחיקה של 50% של צוואר הרחם והתפר הצווארי היה רפוי. ביום 6.1.94 חשה המערערת בצירים, ובשל תנוחת עכוז של העובר והיסטוריה של ניתוחים קיסרים שעברה המערערת, הוחלט לסיים את ההיריון גם הפעם בניתוח קיסרי.

המערער נולד במשקל 1.7 ק”ג ועם לידתו לקה במצוקה נשימתית (RDS), וטופל והונשם במשך שלושה ימים. חמישה ימים לאחר הלידה נערכה למערער בדיקת אולטרסאונד מוח שנמצאה תקינה, אך בבדיקה חוזרת שנערכה כעבור שבוע נצפו אזורים בעלי הדיות יתר סביב למוח. בבדיקה נוספת שנערכה כשבועיים לאחר מכן נמצא כי המערער פיתח מחלה קשה של החומר הלבן של המוח (PVL – פגיעה מוחית האופיינית לפגים). במהלך שנת 1994 אובחן המערער כלוקה בשיתוק מוחי ונכותו הצמיתה עומדת על 100%.

חוות דעת המומחים מטעם הצדדים ופסק דינו של בית משפט קמא

— סוף עמוד 5 —

3. המערערים תמכו יתדותיהם בחוות דעתו של פרופ’ שנקר, ולפיה, הגישה המקובלת במקרים בהם יש סיכון סביר ללידה מוקדמת היא מתן טיפול בסטרואידים. הסטרואידים גורמים להבשלת ריאותיו של העובר ויכולים למנוע או להקטין את האפשרות לשטפי דם בחדרים או ברקמות המוח. לכן, לדעתו של פרופ’ שנקר, הטיפול שניתן היה בגדר “סטייה רפואית בולטת” מהפרקטיקה הנוהגת.

מטעמה של המשיבה הוצגה חוות דעתו של פרופ’ שיף, לפיה רק בחודש פברואר 1994, כחודשיים לאחר לידתו של המערער, ניתנה הנחיה רשמית ראשונה על ידי ה-National Institute of Health (NIH) בנוגע לטיפול בסטרואידים למניעת סיבוכים של פגוּת, והנחיה זו פורסמה בספרות הרשמית רק בשנת 1995. על כל פנים, גם על פי הנחיה זו, מתן טיפול בסטרואידים במקרה של ירידת מים, כפי שהיה אצל המערערת, נותרה שנויה במחלוקת. פרופ’ כץ, מנהלת המחלקה בה אושפזה המערערת טרם לידת המערער, העידה כי הפרקטיקה שהיתה מקובלת בבית החולים בהתאם לספרות המקצועית דאז היתה שלא לתת סטרואידים במקרה של ירידת מים.

בתגובה לאמור, גרס פרופ’ שנקר בחוות דעת משלימה, כי הטיפול בסטרואידים היה נכון ומתאים גם במקרה בו היתה ירידת מים, ולכל הפחות היה על המשיבה לשקול טיפול זה ולהביאו לידיעת המערערת.

4. לסופו של יום, ביכר בית המשפט את עמדות המומחים מטעם המשיבה, וקבע כי הטיפול הרפואי שניתן למערערת היה בהתאם להנחיות שנהגו אז בבית החולים, ואשר היו מבוססות על הידע הרפואי והפרקטיקה שנהגה באותה העת. לאור הפרקטיקה שנהגה בבית החולים שלא ליתן טיפול בסטרואידים, לא היה צורך בהתייעצות מוקדמת עובר לטיפול במערערת. משכך, לא הוכח שהטיפול במערערת היה רשלני.

עוד נקבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין אי מתן הסטרואידים לבין מצבו של המערער. פרופ’ תירוש, נוירולוג מומחה מטעמה של המשיבה, מנה בחוות דעתו מספר גורמי סיכון לשיתוק המוחי ממנו סובל המערער כמו עצם הפגוּת (צויין כי הסיכון של פג ללקות בשיתוק מוחי הוא פי 40 מהסיכון אצל יילוד בשל), ההפלות שעברה האם בעבר, משקל לידה נמוך וסיבוך או זיהום בשליה. גם פרופ’ להט, שעל חוות דעתו הסתמכו המערערים, הפנה למאמר מדעי המדבר על הפחתת נזקים כתוצאה ממתן סטרואידים אך לא על מניעה מוחלטת. לכן, כך נקבע, הוכח לכל היותר כי היעדר

— סוף עמוד 6 —

הסטרואידים הגביר את הסיכון של המערער ללקות ב- שיתוק מוחין, אך שיעורו של הסיכון לא הוכח.

5. עוד נקבע כי לא הופרה חובת הגילוי או היידוע כלפי המערערת לגבי האפשרות למתן סטרואידים, וזאת משני טעמים עיקריים: האחד, כי המערערת טופלה בטיפול סטנדרטי שאינו כרוך בסיכונים מיוחדים, והטעם השני, שלא הוכח קיומו של קשר סיבתי, קרי, כי המערערת היתה בוחרת בטיפול בסטרואידים לו היו מוצגות בפניה הגישות הטיפוליות השונות. כן נדחתה גרסתה של המערערת כי ביקשה טיפול בסטרואידים אולם בקשתה סורבה על ידי הצוות הרפואי, בהיות הטענה בגדר הרחבת חזית.

טענות הצדדים בערעור

6. המערערים מלינים על מסקנת בית משפט קמא כי הטיפול במערערת לא היה רשלני. נטען, כי בתקופה בה נולד המערער כבר רווחה הגישה ליתן סטרואידים ליולדת במקרה של לידה מוקדמת. ההנחיה הרשמית של ה-NIH, שפורסמה כחודשיים לאחר לידתו של המערער, היא תולדה של מחקרים רבים שהיו ידועים לצוות הרפואי ואשר הצביעו על כך שהיתרונות במתן סטרואידים עולים על החסרונות (בהקשר זה הוזכר ת.א (ת”א) 2509/99 כהן נ’ מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 31.12.2001) ממנו עולה כי עוד בשנת 1989 נהגה הפרקטיקה של מתן סטרואידים במספר בתי חולים בישראל). לפיכך, היה על הצוות הרפואי לנקוט במשנה זהירות, ולכל הפחות לקיים התייעצות באשר לטיפול בסטרואידים.

עוד נטען כי קיים קשר ישיר בין הטיפול הרשלני לבין מצבו הנוכחי של המערער, מאחר שהנזק המוחי נגרם כתוצאה מהמצוקה הנשימתית (RDS) בה לקה המערער לאחר שנולד, מה שהיה נמנע אילו היתה המערערת מטופלת בסטרואידים. אמנם, גורם אפשרי נוסף לשיתוק המוחי הוא זיהום תוך רחמי, אך לא נמצאו אצל המערער עקבות זיהום שיכולים להעיד על זיהום כאמור.

7. בנוסף ולחלופין, טענו המערערים כי היה על הצוות הרפואי להציג בפני המערערת ובעלה (מערער מס’ 3) את האפשרות למתן סטרואידים. אי מתן הסבר על היתרונות והחסרונות שבטיפול זה עומד בניגוד לסעיף 13(ב) לחוק זכויות החולה, תשנ”ו-1996 (להלן: חוק זכויות החולה) המעגן את חובת הגילוי והיידוע, ובניגוד

— סוף עמוד 7 —

לפסיקה אשר ביססה חובה זו (ע”א 4384/90 ואתורי נ’ בית החולים לניאדו, פ”ד נא(2) 171 (1997)). לטענת המערערים, חובה זו מקבלת משנה תוקף במקרה דנן, מאחר שהפרקטיקה של מתן סטרואידים היתה נפוצה, ובזמן לידתו של המערער כבר היו ידועים היתרונות של מתן סטרואידים למניעת תמותה ותחלואה בקרב פגים.

8. המשיבה תומכת בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, הטיפול בסטרואידים במצב של ירידת מים היה ועודנו נתון בויכוח, בשל חשש להתלקחות זיהום אצל האם. ובכלל, בתקופה שנולד המערער טרם יצאה הנחיה רשמית בדבר מתן סטרואידים במקרה של לידה מוקדמת, כך ששיקול הדעת של הצוות הרפואי היה נכון לאותה עת ועומד במתחם הסבירות ולכך השלכה גם על חובת הגילוי.

האם התרשל בית החולים באופן הטיפול במערערת ?

9. בית משפט קמא דחה את תביעת הרשלנות בנימוק הבא:

“בענייננו, לא רק שהיתה פרקטיקה מקובלת בבית החולים כפי שהיתה אף במוסדות רפואה אחרים שלא לתת סטרואידים בעת ירידת מים – אלא – כפי שצויין על ידי פרופ’ שיף – שכאמור דבריו מקובלים עלי – הפרקטיקה של אי מתן הסטרואידים בעת ירידת מים היתה מבוססת על ההנחה, שהיו לה תימוכין, כי בכך יישמר ‘שלומו של הניזוק'” (עמ’ 11 לפסק הדין; ההדגשה במקור – י.ע.).

בית המשפט ביכר כאמור את חוות דעתו של פרופ’ שיף, שאת עדותו וחוות דעתו מצא כ”אוביקטיביות, ללא פניות, מקצועיות ומעודכנות”, וכן הסתמך על עדותה של מנהלת המחלקה דאז, פרופ’ כץ, שנמצאה בעיניו כאמינה.

כלל נקוט עמנו מימים ימימה, כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית. כך בכלל, וכך מקום בו ביכרה הערכאה הדיונית חוות דעת מומחה אחד על פני חוות דעתו של מומחה אחר (ראו, לדוגמה, ע”א 916/05 כדר נ’ פרופ’ יוסף הרישנו ([פורסם בנבו], 28.11.2007); ע”א 2412/06 פלוני נ’ עיריית טירת הכרמל ([פורסם בנבו], 20.1.2009), בפסקה 35; ע”א 4330/07 מוזס נ’ מדינת ישראל – משרד הבריאות – בית החולים רמב”ם ([פורסם בנבו], 5.3.2009), בפסקה מ”ב; ע”א 10776/06 בראון נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית ([פורסם בנבו], 30.9.2009),

— סוף עמוד 8 —

בפסקה 26; ע”א 8587/07 אלמליח נ’ האוניברסיטה העברית ([פורסם בנבו], 3.12.2009), בפסקה 10).

משמצא בית משפט קמא לבכר את חוות דעתו של פרופ’ שיף, שאותה מצא אמינה ומקצועית, איני רואה להתערב בקביעות אלה.

10. גם לגופו של עניין, המערערים לא הרימו את הנטל להוכיח כי הצוות הרפואי התרשל בטיפול במערערת. קביעת הרשלנות בענייננו נגזרת מהשאלה האם אי מתן סטרואידים במצב של ירידת מים בתקופה בה נולד המערער מהווה סטייה מהסטנדרט הרפואי המקובל. בחוות דעתו המשלימה, נמנע פרופ’ שנקר, שעל חוות דעתו נסמכה התביעה, לקבוע קביעה כזו, להבדיל ממה שנאמר בחוות דעתו הראשונה לגבי מתן סטרואידים במצב רגיל ללא ירידת מים (לקביעה עובדתית לפיה מתן סטרואידים במצב של חשש ללידה מוקדמת (ללא מצב של ירידת מים) היה מקובל עוד בשנת 1989, ראו ע”א 10766/05 מוחסן נ’ מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 9.12.2010)). אמנם, נקבע בחוות הדעת כי “ללא שום ספק הספרות המאוחרת יותר וגם הספרות העכשווית רואה במתן סטרואידים במקרים של פקיעה מוקדמת של קרומי מי שפיר כטיפול מומלץ וכטיפול יעיל למניעת תמותה ותחלואה של פגים”, אולם אין בכך כדי לקבוע כי אי מתן הסטרואידים הוא מעשה רשלני, נוכח הסיכונים השונים הכרוכים בטיפול.

[במאמר מוסגר: פרופ’ שנקר הפנה ל”אחד העיתונים” העוסקים במיילדות וגניקולוגיה משנת 1992 ושהציטוט ממנו חסר והקשרו לא מובן לטעמי, וכן הפנה לספר הדרכה לסטודנטים שלא מצויינת בו שנת ההוצאה, פרט חשוב לענייננו. מנגד, צירפה המשיבה ספר הדרכה שפרופ’ שנקר עצמו השתתף בעריכתו (ההריון היולדת והלידה- ספר יסוד במיילדות (בעריכת יוסף שנקר ואוריאל אלחלל)) ובו נאמר כדלהלן: “סקירת הספרות מראה, שישנה הצדקה במתן סטרואידים אפילו ב-24 שבועות הריון. למרות היתרונות שבמתן סטרואידים לנשים עם ירידה מוקדמת של מי-שפיר, יש להביא חשבון שיעור גבוה יותר של דלקות רחם אצל הנשים וסיבוכים זיהומיים ביילוד”].

11. גם אם בתקופה בה נולד המערער היו ידועות גישות שונות בסוגיה אם לתת טיפול בסטרואידים במצב של ירידת מים, אין לייחס לבית החולים רשלנות. אמת המידה לבחינת רשלנות רפואית מבוססת על שיקול הדעת של הרופא הסביר בהתאם לנסיבות הקיימות לגבי החולה המסויים ובהתאם לנורמות הרפואיות שהיו מקובלות

— סוף עמוד 9 —

אותה העת בעולם הרפואה (ראו ע”א 323/89 קוהרי נ’ מדינת ישראל-משרד הבריאות, פ”ד מה(2) 142, 172 (1991) (להלן: עניין קוהרי); ע”א 4975/05 לוי נ’ ד”ר זאב מור ([פורסם בנבו], 20.3.2008), בפסקה 7 והאזכורים שם; ע”א 119/05 חליפה נ’ מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 10.9.2006), בפסקה 27; ע”א 9063/03 פלוני נ’ הסתדרות מדיצינית הדסה ([פורסם בנבו], 22.6.2005), בפסקה ו(5) לפסק דינו של השופט רובינשטיין). אמנם, הפרקטיקה הרפואית אינה חזות הכל, וכבר נקבע בעבר כי היא, כשלעצמה, אינה יכולה לחרוץ את גורלה של שאלת ההתרשלות (דנ”א 7794/98 רביד נ’ קליפורד, פ”ד נז(4) 721, 744 (2003) (להלן: עניין קליפורד)), אולם מוסכם על הכל כי לפרקטיקה המקובלת משקל נכבד בשאלה אם הייתה התרשלות, וטיפול על פי הפרקטיקה הנוהגת אף מקים חזקה כי הטיפול לא היה רשלני (ראו עניין קליפורד, בעמ’ 745 – פסק דינו של השופט אור, ובעמ’ 757 לפסק הדין – פסק דינה של השופטת שטרסברג כהן); ע”א 2087/08 מגן נ’ שירותי בריאות כללית ([פורסם בנבו], 12.8.2010), בפסקה 5; ע”א 1918/08 פולר נ’ בית החולים העמק ([פורסם בנבו], 28.3.2010), בפסקה 30. בספרות המשפטית אף נמתחה ביקורת על הפסיקה שצמצמה את משקלה של הפרקטיקה הרפואית כמדד לאבן בוחן לרשלנות – ראו רונן פרי “הכול צפוי והרשלנות נתונה, עוד על דנ”א 7794/98 משה נ’ קליפורד” משפטים לה 359, 394-387 (תשס”ה) (להלן: פרי)).

לענייננו, אין חולק כי ההנחיות על-פיהן נהג הצוות הרפואי תאמו את הפרקטיקה שנהגה אז לפחות במספר בתי חולים בארץ. פרופ’ כץ, שבית המשפט נתן אמון בעדותה, העידה כי בבתי החולים הדסה ואסף הרופא זו היתה הפרקטיקה הנוהגת בשעתו. רק חודשיים לאחר שנולד המערער יצאה הנחיה רשמית המורה על מתן סטרואידים לזירוז הבשלת ריאות העובר במקרה של פגות. מכאן, שהטיפול שניתן ליולדת לא חרג מהסטנדרט הרפואי המקובל באותה תקופה.

12. מעבר לנדרש אציין כי טיפול בסטרואידים בשעת ירידת מים היה ועודנו שנוי במחלוקת, בשל הסיכון להתלקחות זיהום ברחם היולדת כתוצאה ממתן הסטרואידים. מכאן, שאי מתן סטרואידים למערערת היה במרחב שיקול הדעת הרפואי. אמנם נטען, כי לא הוכח שהמערערת סבלה מדלקת, מאחר שלא נמצאו עקבות של זיהום אצל המערער, אך כפי שהוסבר על ידי פרופ’ תירוש בעדותו (עמ’ 32 לפרוטוקול), עובדה זו אינה מעידה בהכרח כי המערערת לא לקתה בזיהום.

— סוף עמוד 10 —

במצב דברים זה, אין מקום לטענה כי היה על הצוות הרפואי לערוך התייעצות לגבי הטיפול במערערת. הצוות הרפואי נהג על פי ההנחיות של בית החולים שלא ליתן סטרואידים במצב של ירידת מים, ואין לצפות מהצוות הרפואי שיתכנס להתייעצות לפני נקיטת פרוצדורה רפואית “שגרתית” כמו במקרה שלפנינו.

סיכומו של דבר, שלא הוכחה התרשלות בטיפול שניתן למערערת.

[במאמר מוסגר: בסיפא לפסק דינו של בית משפט קמא נפלה טעות קולמוס. שם נאמר כי בשנת 1994 היתה קיימת המלצה חד משמעית ליתן סטרואידים במצב של ירידת מים, בעוד שבפסק הדין גופו הגיע בית המשפט למסקנה אחרת ואף ציין כי הנחיות ה-NIH ניתנו כחודשיים לאחר לידתו של המערער. המשיבה הגישה בקשה לתיקון טעות סופר ואף ערעור שכנגד לעניין זה, למרות שנתבע אינו רשאי להגיש ערעור שכנגד מקום בו התביעה שנגדו נדחתה. מכל מקום, ברי כי על פניו המדובר בטעות קולמוס, ובכך מתייתר הערעור שכנגד].

אי הוכחת הקשר הסיבתי

13. משהגענו למסקנה כי לא הייתה התרשלות בטיפול, איננו נדרשים לסוגית הקשר הסיבתי. מכל מקום, איני רואה להתערב גם בקביעת בית משפט קמא כי אף לא הוכח קשר סיבתי ישיר בין אי מתן הסטרואידים לבין נכותו של המערער, וכי לכל היותר מדובר בהחמרה ששיעורה לא הוכח. כאמור, פרופ’ תירוש מנה בחוות הדעת מספר רב של גורמי סיכון אפשריים ל שיתוק מוחין אצל פגים וכי הפגיעה המוחית היא תוצאה של “מפל של גורמים” שמתחילים עוד בהתרחשות התוך רחמית אצל האם. התסמונת הנשימתית בה לקה המערער לא היתה ברמת חומרה גבוהה והפתולוגיה המוחית נמצאה רק לאחר 18 ימים מיום הלידה, כך שלא ניתן ליצור קשר ישיר בין המצוקה הנשימתית לבין השיתוק המוחי. פרופ’ תירוש ציין כי כיום אמנם רווחת הדעה כי טיפול בסטרואידים יעיל, אך בתקופה בה נולד המערער לא היה ידוע מהו סוג הסטרואיד שיש להשתמש בו, ואף ייתכן כי הסוג שחשבוהו כמועיל למעשה היה מזיק. גם פרופ’ להט מטעמם של המערערים, נמנע מלקבוע חד משמעית כי מתן הסטרואידים היה מונע את נכותו של המערער, ואף הוא סבר כי קיימים מספר גורמים אפשריים לנזק המוחי של המערער.

האם הופרה חובת הגילוי והיידוע כלפי המערערים?

— סוף עמוד 11 —

14. בנקודה זו אנו מגיעים לעילת התביעה החלופית של המערערים שעניינה הפרת חובת הגילוי או חובת היידוע. יודגש כי השאלה אם הרופא מסר למטופל את המידע הדרוש היא שאלה נפרדת מהשאלה אם הרופא קיבל החלטה רפואית נכונה או אם הרופא התרשל בטיפול.

על היקף חובת הגילוי הרחבתי בע”א 1303/09 קדוש נ’ בית החולים ביקור חולים ([פורסם בנבו], 5.3.2012) (להלן: עניין קדוש) והקורא מוזמן לעיין שם. במקרה שבפנינו, ניתן למקד את הדיון בשאלת היקף חובת הגילוי, מקום בו קיימות מספר אסכולות טיפוליות. כאמור, כחודשיים לאחר לידתו של המערער, התפרסמו הנחיות ה-NIH לפיהן יש ליתן סטרואידים ליולדת בלידה מוקדמת. הנחיות אלה לא “נחתו” כך לפתע על ציבור הרופאים, והן משקפות הסכמה רפואית רחבה לגבי יעילות הטיפול בסטרואידים. ואולם, כפי שנאמר בחוות דעתו של פרופ’ שיף, שאומצה על ידי בית משפט קמא, במקרה של ירידת מים, שאז קיים חשש להתלקחות זיהום, הנושא של מתן סטרואידים עדיין שנוי במחלוקת. גם כיום, אסכולה אחת גורסת כי יש לטפל בסטרואידים גם במצב זה, והאסכולה השניה גורסת כי במקרה של ירידת מים אין ליתן טיפול בסטרואידים נוכח הסיכון לזיהום.

מכאן השאלה הצריכה לענייננו והיא: האם היה על בית החולים ליידע את המערערת אודות קיומה של אסכולה רפואית הדוגלת במתן סטרואידים במקרה של ירידת מים בלידה מוקדמת, למרות שבית החולים עצמו נהג על פי אסכולה אחרת.

15. תנאי מוקדם להרחבת חובת הגילוי לגבי קיומה של אסכולה נוגדת הוא שהרופא המטפל מודע לקיומה של אותה אסכולה (בהנחה שאי ידיעה אודות אסכולה אחרת אינו מהווה, כשלעצמו, רשלנות).

מקום בו קיים “קונצנזוס” רפואי, וטיפול רפואי חלופי אינו נחשב כלל כאסכולה רפואית מוכרת, השאלה של חלופה טיפולית אינה מתעוררת כלל. השאלה מתעוררת מקום בו קיימות מספר אסכולות המתגוששות ביניהן על הבכורה, גם אם אסכולה אחת מקובלת יותר על ציבור הרופאים מאשר האסכולה האחרת, וגם אם היחס בין התומכים למצדדים באסכולה מסוימת אינו שקול. השאלה מתי מתגבשת אסכולה רפואית, ומתי דעה או גישה טיפולית הופכת לאסכולה, אינה פשוטה כשלעצמה:

— סוף עמוד 12 —

“שאלה יפה היא, מתי דעה נעשית אסכולה. מסתמא, אין תשובה ברורה לשאלה זאת, כשם שאין תשובה ברורה לשאלה כמה כבשים עושות עדר. מצד אחד ברור כי אין צורך שדעה תזכה להסכמת הכל, ללא מחלוקת, כדי שתהווה אסכולה. אף אין צורך שדעה תהיה נתמכת בראיות המבססות אותה ברמה של קרוב לוודאי כדי לומר שהיא אסכולה. אך מן הצד השני, אין די בכך שיש מספר רופאים או חוקרים הדוגלים בדעה מסויימת כדי לומר שדעתם מהווה אסכולה, ואף אין די בכך שדעתם באה לידי ביטוי בספרות הרפואית. כדי שדעה תגיע למעמד של אסכולה, צריך שהיא תהיה מקובלת כדעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים, או על דעת מומחים מוכרים בעולם, ואף תוצג כדעה מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד. בדרך כלל דעה כזאת תהיה מבוססת על מחקרים מדעיים רציניים המצביעים באופן משכנע על תופעה, קשר או הסבר, להבדיל מהשערות, ואפילו הן השערות סבירות שלא הופרכו על-ידי מחקרים” (דברי השופט זמיר ברע”א 2027/94 קליג’ נ’ קצין התגמולים, פ”ד נ(1) 529 (1995)).

(עוד לשאלה מהי אסכולה מקובלת ראו: זאב וייל ודנה גרובר “תורת שתי האסכולות-מגן או חרב?” רפואה ומשפט 21 63 (1999) (להלן: וייל וגרובר), וכן נילי קרקו-אייל דוקטרינת ההסכמה מדעת בחוק זכויות החולה, תשנ”ו-1996 עמ’ 352 ה”ש 129 והאסמכתאות שם (2008) (להלן: קרקו אייל, דוקטרינת ההסכמה מדעת)).

לצורך הדיון, אצא מנקודת הנחה כי עובר לאישפוזה של המערערת, הייתה קיימת אסכולה שדגלה במתן סטרואידים. מכאן השאלה הנדרשת לענייננו: האם במסגרת חובת הגילוי מוטלת על הרופא חובה להציג בפני החולה קיומן של אסכולות שונות בנוגע לטיפול המוצע, ואם כן – מהם גבולותיה של חובה זו.

חובת הגילוי לגבי קיומן של אסכולות שונות בארצות הברית

16. במספר מדינות בארצות הברית קיימת התייחסות לשאלה בה אנו עוסקים, והפסיקה שם נגזרת ומושפעת מהחקיקה במדינות השונות בנוגע לחובת הגילוי של רופא כלפי מטופל.

נזכיר תחילה את פסק דינו המנחה של בית המשפט לערעורים של מדינת קליפורניה בעניין Mathis v. Morrissey, 11 Cal. App. 4th 332 (Ct. App. 1992) (להלן:

— סוף עמוד 13 —

עניין Mathis). ואלה העובדות הצריכות לעניין: המנוח לקה בשני התקפי לב, שלאחריהם הושתל לו קוצב לב, והוא הוגדר כמי שנמצא בקבוצת סיכון ללקות בהתקף לב קטלני נוכח עברו המשפחתי, מחלת הסוכרת ממנה סבל, היותו מעשן כבד ועוד. שניים מבין שלושת כלי הדם העיקריים המוליכים דם ללבו היו חסומים, והשלישי התאפיין בהיצרות של 70%-60%. המנוח חש שחייו תלויים על בלימה, וביקש מרופאו לעבור ניתוח כדי להאריך את תוחלת חייו. קרדיולוג ביצע ניתוח מעקפים למנוח, וכחצי שנה לאחר מכן נפטר המנוח כתוצאה מזיהום. נטען כי היה על הרופא המטפל ליידע את המנוח כי יש דרך טיפול אלטרנטיבית כמו נטילת תרופות ושינוי הרגלי תזונה ואורח חיים, שאינה מחייבת ניתוח. המערערים ביקשו להציג בפני המושבעים את הפרופוזיציה לפיה כאשר מדובר בניתוח או בהליך טיפולי מסוכן, על הרופא ליידע את החולה אודות האלטרנטיבות או אודות אסכולות שונות, על הסיכונים הכרוכים בהן.

נקדים ונספר כי במדינת קליפורניה, ההוראה הרלוונטית למושבעים בסוגיית ההסכמה מדעת (סעיף 6.11 ל-BAJI California Jury Instructions, Civil:Book of Approved Jury Instructions, 9th ed.) קובעת כדלקמן (ההדגשות שלי – י.ע.):

“Except as hereinafter explained, it is the duty of the physician to disclose to the patient all material information to enable the patient to make an informed decision regarding the proposed operation or treatment.”

כאשר “מידע מהותי” (material information) פירושו:

” [P] Material information is information which the physician knows or should know would be regarded as significant by a reasonable person in the patient’s position when deciding to accept or reject a recommended medical procedure.”

הנה כי כן, על הרופא מוטלת חובה עקרונית לגלות לחולה את “כל המידע המהותי” על מנת לאפשר לחולה לקבל החלטה מודעת בנוגע לטיפול המוצע, כאשר “מידע מהותי” הינו מידע שהרופא יודע או צריך לדעת שייתפש כחשוב בעיני האדם הסביר במצבו של החולה בבואו לקבל החלטה מושכלת אם לקבל את הטיפול המוצע או לדחותו.

— סוף עמוד 14 —

בקשתם של המערערים להציג למושבעים את הפרופוזיציה המוזכרת נדחתה בערכאה הדיונית, וכך גם בערעור. בית המשפט לערעורים מאבחן בפסק דינו בין החובה המוטלת על הרופא למסור “כל מידע מהותי” -all material information – לבין טענתו של המערער כי במסגרת החובה המוטלת על הרופא עליו ליידע את החולה בדבר קיומן של אסכולות שונות – schools of thought.

ודוק: בית המשפט אינו שולל את האפשרות שעצם קיומה של אסכולה אחרת עשוי לעלות כדי “מידע מהותי” שיש לגלותו לחולה, אך מסרב לקבוע באופן קטגורי כי כל אימת שקיימת אסכולה אחרת, חובה להציגה בפני החולה. בית המשפט מדגים את הדברים באמצעות דיון אודות הטיפול האופטימאלי לסרטן השד. בעוד שאסכולה אחת סבורה שיש לבצע כריתה מלאה, אסכולה אחרת דוגלת בהוצאת הגידול ובטיפול בהקרנות. ההנחה היא כי מתן הסבר לחולה בנוגע לשתי האסכולות המוזכרות הוא בבחינת “מידע מהותי” הנדרש לשם קבלת הסכמה מדעת מצד החולה. לכן, אף שהבחירה באחת האסכולות אין בה כשלעצמה כדי לבסס רשלנות, הרי שעל הרופא מוטלת החובה לגלות לחולה על קיומן על מנת שיהא בידה המידע הנדרש כדי לקבל באופן אישי החלטה בדבר הטיפול. בתרחיש זה, העדר גילוי לחולה בדבר קיומן של שתי אסכולות שולל ממנה את האפשרות לשקול את הסיכונים, ובכך מהווה הפרה של חובת הגילוי מצד הרופא השקולה לרשלנות. הרופא ישא באחריות לכל נזק שייגרם לחולה אשר נגרם כתוצאה מהטיפול, ככל שחולה זהיר (prudent) באופן סביר במצבו של החולה הספציפי לא היה מסכים לטיפול אילו היה מודע כיאות בנוגע לכל הסיכונים המשמעותיים הכרוכים בו.

להבדיל מתרחיש היפותטי זה, הדרישה לגלות לחולה את דבר קיומן של אסכולות שונות – ולו בשל כך שבדיעבד נמצא מומחה המתנגד להחלטתו של הרופא המטפל – מרחיב את אחריות הרופא ללא בסיס בדין, ומפיל עליו נטל כבד מנשוא. הבחינה אם יש חובה לגלות לחולה אודות קיומה של אסכולה נוספת צריכה להיעשות בדל”ת אמותיה של השאלה אם המידע בדבר האסכולה האחרת עונה על דרישת “המידע המהותי”.

“What the duty of disclosure requires for purposes of informed consent is the divulgence of material information, not necessarily the revelation of the existence of various schools of thought.”

— סוף עמוד 15 —

סיכומו של דבר, שנקבע כי חובת הגילוי משתרעת רק על “מידע מהותי” ועל הרופא לא מוטלת חובה עצמאית לשתף את החולה בקיומן של אסכולות נוספות (וראו וייל וגרובר המתארים את פסק הדין כרגרסיה במגמה האקטיבית לגבי חובת הגילוי ביחס לאסכולות). אף שבית המשפט לא יוצק תוכן למונח “מידע מהותי”, הרי שבדוגמה של דרכי טיפול לסרטן השד הוא מבהיר אימתי קיומן של שתי אסכולות עולה כדי מידע מהותי, מה שלא התקיים בנסיבות המקרה שהובא בפניו. כפי שנראה להלן, חלק מהפסיקה לאחר פסק הדין בעניין Mathis ראתה בדוגמא זו קו מנחה בנוגע לגבולות החובה להציג לחולה קיומן של שתי אסכולות.

17. כשנה לאחר פרשתMathis ניתן באותו בית משפט פסק הדין בעניין Parris v. Sands, 21 Cal. App. 4th 187 (Ct. App. 1993). פסק הדין עסק בערעורה של אשה אשר הטחול שלה נכרת במהלך טיפולים נגד סרטן. לאחר הכריתה, סבלה המערערת מפעם לפעם מדלקות של כלי הנשימה העליונים, כאשר בשלושה מקרים האונקולוג רשם לה אנטיביוטיקה, ובשלושה מקרים אחרים נמנע מכך, מתוך הנחה שהמערכת החיסונית של המערערת לא נפגעה כתוצאה מכריתת הטחול. בעקבות אפיזודה דלקתית נוספת ביקרה המערערת במרפאת חירום, שם נערכו לה מספר בדיקות אשר על בסיסן הוחלט לא ליתן לה אנטיביוטיקה. לאחר מספר ימים מצבה של המערערת התדרדר, והיא אושפזה בבית החולים, שם אובחנה כמי שנמצאת בסכנת חיים בשל דלקת ריאות, ולבסוף החלימה אך נגרם לה נזק ריאתי. לטענתה, הרופא במרפאת החירום היה צריך לרשום לה אנטיביוטיקה, שכן המערכת החיסונית שלה נפגעה כתוצאה מכריתת הטחול. מנגד, הרופא הנתבע טען כי קיימת מחלוקת בקרב הקהילה הרפואית בנוגע לפרק הזמן בו חולים אשר עברו כריתת טחול נותרים במצב של מערכת חיסונית פגועה. יש הגורסים כי המערכת החיסונית נותרת פגועה לצמיתות, בעוד אחרים סבורים שמידת פגיעותה פוחתת עם השנים. בנוסף, ישנם רופאים הסבורים שחולים אשר עברו כריתת טחול צריכים לקבל טיפול אנטיביוטי, בעוד רופאים אחרים סבורים ההיפך.

המערערת לא הוכיחה כי הרופא נהג ברשלנות בכך שלא הניח כי המערכת החיסונית שלה פגועה ובכך שלא רשם לה אנטיביוטיקה. בדומה להליך בפרשת Mathis, גם כאן, הערעור נסב על סירובה של הערכאה הדיונית להציג למושבעים הנחיה כי מוטלת על הרופא חובה להציג לחולה דבר קיומן של אסכולות שונות.

— סוף עמוד 16 —

בפסק דינו, בית המשפט מתבסס על הלכת Mathis ושב וקובע כי הטלת חובת גילוי על הרופא לגבי קיומן של אסכולות שונות מהווה נטל כבד מדי על ציבור הרופאים, וכי רק במקרים חריגים ראוי להטיל חובה כזו. בית המשפט סירב להחיל את חובת הגילוי בנסיבות המקרה, וקבע כי עדות המומחים ביססה את העובדה שההחלטה אם לתת אנטיביוטיקה היתה החלטה שבשיקול דעת (clinical judgment). בית המשפט מדגיש כי לא מדובר פה במקרה הנוגע לניתוח/אבחון סרטן/טיפול נגד סרטן/הליכים רציניים אחרים מסכני חיים, בניגוד לדוגמא שהובאה בעניין Mathis בנוגע לטיפול נגד סרטן השד.

18. ליישום נוסף של הלכת Mathis, ראו פסק דינו העדכני של בית המשפט לערעורים של מדינת קליפורניה בעניין Holmes v. Tsou, (Cal. Ct. App. Jan. 19, 2010), אשר עסק בתביעה נגד רופא אשר ניסה לקבע באופן ידני את עצמות פרק כף ידה השבורות של התובעת, מבלי שהציג בפניה את החלופה הניתוחית. בית המשפט הסתמך על הלכת Mathis וקבע כי הגם שעצם קיומה של אסכולה נוספת עשוי להיות “מידע מהותי” אשר יש לגלות לחולה, אין מקום להציג בפני המושבעים הוראה המחייבת את הרופא להציג בפני החולה אסכולה שונה, וניתן להסתפק בהוראה הכללית המחייבת לגלות לחולה את כל המידע המהותי הנדרש.

19. אמירה מעניינת נוספת ניתן למצוא בפסק הדין בעניין Morady v. Gorinstein, (Cal. Ct. App. Nov. 8, 2001), שם נדון מקרה של אשה כבת 71 שסבלה ממספר אירועי TIA (אירוע חולף במהלכו נפגעת זרימת הדם מהלב למוח, כאשר בניגוד לשבץ, הסימפטומים חולפים בתוך 24 שעות). החולה עברה מספר בדיקות, אולם הרופאים לא הצליחו לעמוד על הסיבה בגינה סבלה מאירועים אלה, והרופא (המערער) המליץ לה ליטול תרופה בשם קומדין (תרופה נוגדת קרישה) למשך 3-2 שבועות. לאחר מספר שבועות החולה אושפזה לאחר שסבלה מדימום מוחי ומנזק בלתי הפיך.

חבר המושבעים בערכאה הדיונית קבע כי הרופא אמנם לא התרשל בטיפול, אך הוא הפר את חובתו לגלות לחולה את כל המידע המהותי שיאפשר לה לקבל החלטה מודעת בנוגע לטיפול המוצע. הרופא ערער על קביעה זו, ובית המשפט לערעורים קיבל את ערעורו.

— סוף עמוד 17 —

נקבע כי אף שהוצגו ראיות לקיומן של אסכולות שונות בנוגע לשימוש בתרופת הקומדין אצל חולים במצבה של המשיבה, אין ראיות כי סטנדרט הזהירות מחייב להציג אסכולות אלה בפני החולה. נהפוך הוא. בית המשפט מציין כי רוב הרופאים הסכימו שגם נוירולוגים שאינם ממליצים על השימוש בקומדין מסכימים לכך שההחלטה אם להשתמש בקומדין אם לאו בנסיבות מעין אלה, היא במסגרת שיקול הדעת (judgment call) של הרופא המטפל:

“And although there was evidence that there are different schools of thought about the use of Coumadin for patients with Mrs. Morady’s symptoms, there is no evidence at all that it is within the standard of care to attempt to describe those differing views to a patient. To the contrary, most of the doctors were in general agreement that even those neurologists who would not recommend Coumadin would agree that it is a judgment call by the treating physician as to whether to use the drug under these circumstances.”

בית המשפט מוסיף כי רק במקרים חריגים יש חובה לגלות לחולה את דבר קיומן של אסכולות שונות, ומדגיש כי החוק אינו מטיל על הרופאים חובה לספר לכל חולה, בנוגע לכל טיפול, את העובדה שרופא אחר עשוי להמליץ על גישה טיפולית שונה. מסיבה זו יש צורך בעדות מומחה על מנת להוכיח שהנסיבות חייבו גילוי כזה:

“The law does not impose upon doctors the obligation to tell every patient, with regard to every treatment, that another doctor might recommend a different approach. For that reason, expert testimony is required when the claim is that the circumstances of a particular case do require that sort of disclosure. (See Cobbs v. Grant, supra, 8 Cal.3d at p. 244.). “

20. פסק דין המרחיב את חובת הגילוי, ניתן לא מכבר על ידי בית המשפט העליון של מדינת וויסקונסין בעניין Bubb v. Brusky, 2009 WI 91. באותו מקרה, המערער הובהל לבית החולים לאחר שאשתו חששה שלקה בשבץ. המערער נבדק בבית החולים, ובדומה לנסיבותיו של ענייןMorady לעיל, אובחן על ידי הרופא המטפל כמי שסבל מ-TIA. החולה שוחרר לאחר התייעצות של הרופא המטפל עם נוירולוג ונאמר לו לקבוע תור לנוירולוג מהר ככל הניתן. המערער עשה כך כבר למחרת, ונקבע לו תור לכ-10 ימים לאחר מכן. ברם, כבר למחרת היום הובהל המערער לבית החולים, שם נקבע כי

— סוף עמוד 18 —

הוא סובל משבץ משמעותי (large scale), וכי העורק בצווארו (עורק התרדמה (קרוטיס) המוליך דם לאזור המוח) חסום בשיעור של 90%. כתוצאה מהנזק למוח, המערער איבד את היכולת להפעיל את יד שמאל וסבל מקשיים בהליכה.

המערער הגיש תביעה נגד בית החולים, בין היתר בטענה שהרופא לא יידע אותו בנוגע לאפשרות לבצע בדיקת דופלר בבית החולים טרם שחרורו, בדיקה שבאמצעותה ניתן ללמוד על מידת ההיצרות בעורק ואם החולה נמצא בסיכון מיידי ללקות בשבץ. במסגרת הדיון הובאו ראיות על מחלוקת בקהילה הרפואית על אופן הטיפול בחולים במקרה של חשד ל-TIA. בעוד שחלק מבתי החולים מאשפזים חולים אלה ועורכים להם בדיקת דופלר במהלך האשפוז, בתי חולים אחרים משחררים אותם למעקב נוירולוגי ללא הבדיקה.

בערכאה ראשונה נדחתה התביעה ובערכאת הערעור נדחה הערעור בדעת רוב לפיה בהעדר קונצנזוס בקהילה הרפואית המחייב ביצוע בדיקת דופלר לגילוי חסמים עורקיים אצל חולים הסובלים מ-TIA, אזי לא הופרה חובת הגילוי. דעת המיעוט גרסה כי במסגרת חובת הגילוי, מוטלת על הרופא החובה לגלות למטופל את דבר קיומה של אסכולה נוספת, על מנת לאפשר לו לקבל החלטה מושכלת.

בית המשפט העליון של מדינת וויסקונסין אימץ את דעת המיעוט והפך את פסק דינו של בית המשפט לערעורים. נקבע כי הרופא הפר את חובת הגילוי: ראשית, הרופא המטפל הודה במשפט שאשפוז ועריכת בדיקת דופלר היא אחת הדרכים הסבירות לטפל ב-TIA. שנית, עצם קיומה של מחלוקת בעולם הרפואה מהווה ראיה מהימנה לדרכי טיפול אלטרנטיביות. חומר הראיות כלל: סטטיסטיקות בנוגע לסיכון המוגבר ללקות בשבץ בסמוך לאירוע TIA; ההשלכות החמורות העלולות להתרחש כתוצאה משבץ; והעובדה שעורק חסום יכול לגרום ל-TIA – כל אלה מעידים שחבר מושבעים סביר יכול להסיק כי אדם סביר במצבו של המערער היה רוצה לדעת על האלטרנטיבה של אשפוז והמשך בדיקות.

בהמשך, מבהיר בית המשפט, בהסתמך על פסיקה בנושא, כי לצורך קיומה של הסכמה מדעת, אין להבחין בין הליך דיאגנוסטי לבין הליך טיפולי.

היקף חובת הגילוי לגבי אסכולות וטיפולים חלופיים

— סוף עמוד 19 —

21. קשה לחלץ קריטריונים אחידים וחד משמעיים בשאלת היקף חובת הגילוי לגבי קיומן של אסכולות שונות, ודומה כי יש לבחון כל מקרה לגופו על פי נסיבותיו. עם זאת, מהחקיקה ומהפסיקה בארה”ב עולה כי מבחן הרופא הסביר מקובל בחלק מהמדינות בארצות הברית, וכי חובת הגילוי נגזרת על פי מידותיו של הרופא הסביר והפרקטיקה הנוהגת בנסיבות המקרה. החובה ליידע את המטופל בדבר אסכולות טיפול שונות תלוייה בשאלה אם האסכולה הנוספת מהווה “מידע מהותי” לחולה, כאשר במסגרת זו ניתן משקל לרמת הסיכון ולחומרת הנזק כתוצאה מהטיפול. לצד מבחן הרופא הסביר – שנדחה בפסיקה בישראל בנוגע לחובת הגילוי – ניתן למצוא אמירות בפסיקה בארצות הברית לפיהן הכלל הוא שאין צורך לגלות קיומן של אסכולות נוגדות אלא במקרים חריגים.

22. בעניין קדוש עמדתי בהרחבה על המבחנים הנדרשים בשאלה מהו “מידע רפואי הדרוש באורח סביר” כמשמעו בסעיף 13(ב) לחוק זכויות החולה ולא אחזור על הדברים. במקרה דנן, השאלה מתמקדת בנושא של חובת הגילוי לגבי קיומן של אסכולות וגישות טיפוליות שונות. קרי, בהינתן שתי גישות לגבי מתן סטרואידים במצב של ירידת מים בשבוע מוקדם של ההיריון, האם אי הצגת שתי הגישות בפני המערערת עולה כדי הפרת חובת הגילוי.

סעיף 13(ב)(4) לחוק זכויות החולה מטיל על הרופא למסור למטופל מידע אודות “סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי”. אם נדקדק בלשונו של החוק, נמצא כי הוא לא מטיל חובה על המטפל למסור מידע בדבר עצם קיומם של טיפולים רפואיים חלופיים אלה ואינו מטיל עליו למסור לגביהם את הפרטים שהוא נדרש למסור לגבי הטיפול הרפואי שהוא מציע למטופל כקבוע בס”ק (2) לחוק (תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים). המחוקק גם לא הבחין בין טיפול לבין אסכולה.

דומה כי אין חולק כי יש לפרש את החוק באופן מרחיב, כך שחובת הגילוי כלפי המטופל תכלול גם את המידע בדבר עצם קיומו של טיפול חלופי או אסכולה חלופית ופרטים לגבי הטיפול או האסכולה החלופית. לחלופין, ניתן להידרש לעוולת הרשלנות על המבחנים שפיתחה הפסיקה במסגרתה. כך, בע”א 4960/04 סידי נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ”ד ס(3) 590,603 (2006) נאמר על ידי המשנה לנשיא השופט ריבלין כי “אין ספק בליבי כי המבחן שעניינו צורכי המטופל הסביר צריך לחול לא רק בנוגע לטיפול שנעשה, אלא גם בנוגע לטיפול שאינו נעשה ושניתן לעשותו

— סוף עמוד 20 —

במסגרת אחרת”. אציין כי בסעיף ו(2) לפרק ד’ של כללי האתיקה של הסתדרות הרפואית נקבע כי “הרופא יסביר למטופל, בשפה ברורה ועל פי יכולתו להבינה, את מצבו הרפואי ואת אמצעי הטיפול האפשריים במצבו. הרופא יוודא כי הסבריו אכן הובנו כהלכה על ידי המטופל”. ובס”ק (4) נאמר כי “הרופא יסייע למטופל בבחירת ההליך הרפואי המתאים לו, תוך שימוש בידע המקצועי הנמצא בידו”.

בכל מקרה, החובה למסור לחולה מידע אודות אסכולות או טיפולים חלופיים, אינה נותנת תשובה לגבי היקף חובת הגילוי, שהרי המבחן הקבוע בסעיף 13(ב) לחוק הוא “מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר”. האם מידע זה כולל גם טיפולים או אסכולות שאינם נוהגים בבית החולים בו מאושפז החולה? שאינם נוהגים בארץ? שאינם נכללים ברפואה הציבורית? התשובה לשאלות אלה צריכה להתקבל ממקרה למקרה, על פי המבחנים הנוהגים בפסיקה, ובעניין קדוש הצעתי את מבחן החולה המשולב בעיני הרופא הסביר.

23. בנקודה זו אחזור להנחת המוצא לפיה בשעתו עמדו בפני בית החולים שתי אסכולות, ובית החולים העדיף לנקוט באסכולה שדגלה באי מתן סטרואידים.

הטיפול הרפואי השוטף בבית החולים עשוי לכלול עשרות פעולות ועשרות החלטות הנעשות על בסיס יום-יומי. הפרוטוקול הטיפולי במחלקה זו או אחרת בבית החולים נעשה על בסיס ידע וניסיון מצטבר, ופעמים רבות הוא משקף הכרעה בין גישות ובין אסכולות שונות אף מבלי “להצהיר” על כך. מכאן ההבדלים בין הטיפול הנוהג בבתי חולים שונים, ואף ייתכן כי באותו בית חולים יימצאו שתי מחלקות, שבכל אחת מהן נוהג פרוטוקול טיפולי שונה במצב נתון של החולה. ובמילים אחרות, הפרקטיקה הרפואית הנוהגת במחלקה כזו או אחרת בבית החולים, היא כשלעצמה פרי שקלול והכרעה בין גישות טיפוליות שונות, שכל אחת מהן כשלעצמה, גדולה כקטנה, עשויה להיחשב כאסכולה. קשה להלום כי כל אימת שבמחלקה אחרת או בבית חולים אחר נוהג פרוטוקול טיפולי שונה, על הרופא המטפל “להרים את המסך” מעל הפרקטיקה הנוהגת, ולהסביר למטופל את מכלול השיקולים ואת בסיסי הנתונים שעל פיהם הוחלט להעדיף גישה אחת על פני רעותה, שאם כך, אין לדבר סוף.

24. מכאן, שלמרות התפישה הרווחת לפיה אין קשר בין הנושא של התרשלות בטיפול לבין הנושא של היקף חובת הגילוי, בכל זאת יש קשר בין השניים. בהינתן כי

— סוף עמוד 21 —

הפרוטוקול הטיפולי הנוהג בבית חולים א’ משקף סטנדרט טיפול הולם, קרי, אין התרשלות בטיפול, נראה כי במצב הדברים הרגיל, הרופא לא נדרש ליתן למטופל הסבר אודות דרך טיפול שונה הננקטת בבית חולים ב’ (לדעה אחרת ולפיה גם כאשר מדובר בפרקטיקה נוהגת ומקובלת יש ליידע את החולה אודות פרקטיקות מקובלות נוספות ראו ע”א 9936/07 בן דוד נ’ ד”ר אייל ענטבי ([פורסם בנבו], 22.2.2011) (להלן: עניין בן דוד), בפסקה 6 לפסק דינו של השופט הנדל). פרוטוקול טיפולי ופרקטיקות טיפוליות משקפים פעמים רבות הכרעה בין שיטות ואסכולות טיפול שונות, אך אין להעלות כל פרקטיקה טיפולית רוטינית לדרגה של “אסכולה” בהשוואה לפרקטיקות טיפוליות אחרות. לכן, יש להבחין בין פעולה רוטינית הנוהגת על פי פרקטיקה, אשר לרוב אינה מצריכה לשטוח בפני המטופל אפשרויות טיפול אחרות לפני ביצועה, ובין פעולה שאינה רוטינית, אלא מצריכה שיקול דעת אד-הוק. ברי כי מקום בו הפרקטיקה הנוהגת כלל אינה מבוססת או לא ניתן להציע לפרקטיקה הסבר הגיוני, השימוש בה אינו פוטר את הרופא המטפל מאחריות בגין טיפול ללא הסכמה מדעת.

25. עם זאת, יש להתוות גבולותיו של הכלל, באשר ברי כי יש מצבים בהם נדרש מרופא ליידע את המטופל אודות קיומן של גישות או אסכולות נוספות או טיפולים חלופיים, על מנת לקבל את הסכמתו המודעת.

לעניין זה, דומה כי המבחן של החולה “המעורב” בעיני הרופא הסביר עליו עמדתי בעניין קדוש לעיל, יכול להוות מורה דרך. על הרופא לגלות למטופל אודות קיומה של אסכולה או גישה אחרת ברפואה כאשר המדובר במידע מהותי למטופל. מידע מהותי הוא זה אשר הרופא יודע או צריך לדעת שייתפש כחשוב בעיני האדם הסביר במצבו של החולה בבואו לקבל החלטה מושכלת לגבי הטיפול המוצע. בכך ניתן לאזן בין שני הקטבים של צרכי החולה מחד, ועבודתו של הרופא מאידך.

26. המבחן המוצע לעיל הוא כללי והוא לא מתיימר מלפטור את הרופאים בזמן אמת ואת בתי המשפט בדיעבד, לבחון כל מקרה לגופו. עולם הרפואה מורכב, המקרים רבים ומגוונים ומטופל אחד אינו דומה למשנהו. להלן אצביע על מספר כללי-משנה שיכולים לסייע בשאלת היקף חובת הגילוי גם בהתקיים מספר אסכולות מקובלות זו לצד זו. במקרים מעין אלו היקף חובת הגילוי תיבחן גם היא על רקע נסיבות המקרה ובהתאם לשיקולים הנוגעים באופן הטיפול ובמטופל במצבו ובנתוניו (ראו: וייל וגרובר בעמ’ 76).

— סוף עמוד 22 —

א. תוחלת הסיכון והסיכוי הכרוכים בטיפול: ככל שהסיכון של הטיפול המוצע משמעותי יותר וככל שההשלכות הפוטנציאליות של התממשות הסיכון בטיפול המוצע חמורות יותר בהשוואה לסיכוי או לסיכון על פי אסכולה אחרת, כך תגבר חובת הגילוי, ולהיפך.

בהקשר זה אציין כי בתחומי רפואה שונים מתפרסמים קווים מנחים (GUIDELINES) הכוללים רמות (LEVEL) או סיווגים שונים (CLASS) של טיפול מומלץ, בין היתר, כפועל יוצא של התבחינים והאינדיקציות השונות הנוגעות למטופל והמובהקות של הצלחת הטיפול. ככל שהאסכולה הנוספת “משתבצת” בסיווג גבוה של טיפול מומלץ והיא בגדר דרך טיפולית חלופית מקובלת, יש בכך כדי להגביר את חובת הגילוי לגבי אותה אסכולה ולהיפך.

ב. נחיצות הטיפול ודחיפותו: כאשר מדובר בטיפול חירום מציל חיים, או כאשר לא ניתן לקבל הסכמתו של המטופל, ברי כי הסוגיה אינה מתעוררת. מכל מקום, לא חובת הגילוי של טיפול נחוץ ודחוף (גם אם אינו מוגדר כטיפול חירום) כחובת הגילוי לגבי טיפול אלקטיבי שנועד לשפר את איכות החיים ואינו דחוף, שאז היקף חובת הגילוי לגבי קיומן של אסכולות רפואיות אחרות גדול יותר.

ג. יכולתו של המטופל לקבל החלטה מושכלת שונה, התגובה המשוערת של המטופל, התנהגותו של המטופל: כל זאת בעיני הרופא הסביר, כאמור בעניין קדוש. כך, מצב בו המטופל הבהיר באופן חד משמעי כי אינו מעוניין במידע נוסף (ויתור על קבלת מידע) וכי בכל מקרה בדעתו לקבל את הטיפול המוצע לו, יהיו הסיכונים אשר יהיו (ויתור על קבלת ההחלטה), יש בכך כדי לצמצם את חובת הגילוי.

אך גם בהיעדר הצהרות מעין אלה של המטופל, אומר בזהירות הנדרשת כי יש מקרים בהם ניתן להניח כי התגובה משוערת של המטופל, לאחר שהרופא יפרוש בפניו את האסכולות השונות, תהא בנוסח “תחליט אתה עבורי”. הדבר יכול לנבוע ממספר סיבות, כגון: המטופל אינו מבין את מערך השיקולים, המטופל סומך על הרופא המטפל, המטופל מעדיף לקבל את הטיפול בבית החולים בו הוא כבר מאושפז ולא בבית חולים אחר בו נוהגת אסכולה אחרת, וכיו”ב שיקולים. ככל שהשיקולים הם מקצועיים וסבוכים יותר, ומנגד, ההשלכה המיידית על המטופל קטנה יותר, יש להניח

— סוף עמוד 23 —

כי המטופל יותיר ממילא את ההחלטה בידי הרופא המטפל. לא כך כאשר ההשלכה על המטופל היא ברורה או מיידית, כגון: האם טיפול שמרני או ניתוח, האם כריתת שד מלאה או חלקית, האם יש חשש למום בעובר וכיו”ב השלכות על אורך חייו, אורח חייו ואיכות חייו של המטופל. במקרים מעין אלה, חובת הגילוי מורחבת (השוו לעניין בן דוד, בפסקה 6 לפסק דינו של השופט הנדל, שם נדחתה טענת הרופא כי התרשם שבני הזוג לא היו מעוניינים בהפחתת עוברים או בכל התערבות שיכולה לסכן את העוברים כמו דיקור מי שפיר).

ד. ידיעה קודמת של המטופל והתנהגות המטופל בעבר: אם האסכולה האחרת היא בגדר נחלת הכלל, או אם מוכח כי המטופל ידע אודותיה או נהג על פיה בעבר, יש בכך כדי לצמצם את חובת הגילוי לגבי קיומה של האסכולה הנוספת.

27. מבחני המשנה שהותוו לעיל לא מתיימרים להיות רשימה ממצה. מכל מקום, חשוב להזכיר כי גם מקום בו בית המשפט מגיע למסקנה כי הופרה חובת הגילוי, אין בכך סוף פסוק. או-אז על בית המשפט לבחון אם יש קשר סיבתי בין הפרת חובת הגילוי לבין הנזק, קרי, אם התובע היה בוחר לקבל טיפול על פי האסכולה השניה, אילו דבר קיומה היה מובא בפניו, וראו בעניין קדוש לעיל.

יישום הדברים על המקרה שבפנינו

28. ומהתם להכא. בית המשפט המחוזי קבע כי הצוות הרפואי פעל בהתאם למדיניות שהיתה נהוגה במחלקה, והעניק למערערת טיפול סטנדרטי שלא היה כרוך בסיכונים מיוחדים. אי מתן סטרואידים במצב של ירידת מים (להבדיל ממצב של “איום” ללידה מוקדמת טרם ירידת מים) היה בשעתו פרקטיקה רפואית רוטינית מקובלת. הטיפול בסטרואידים במצבים אלו, גם אם היה ידוע ומקובל במקומות שונים, לא תאם את נהלי בית החולים, לא היה נפוץ בפרקטיקה הרפואית בארץ (עדותה של פרופ’ כץ שהובאה לעיל), הוא אף שנוי במחלוקת עד עצם היום זה, ועל פי עדותו של פרופ’ תירוש, לא היה ידוע מהו סוג הסטרואיד המועיל.

אני נכון להניח לזכות המערערים, כי הגישה המצדדת במתן סטרואידים בעת ירידת מים בשבוע מוקדם של הריון, מהווה “אסכולה” שהייתה מוכרת עוד לפני שהתפרסמו הנחיות ה-NIH. אך אין בכך כדי להועיל למערערים על פי מבחן החולה הסביר או החולה המעורב, מנקודת מבטו של הרופא הסביר. פרופ’ שיף, שעל עדותו

— סוף עמוד 24 —

סמך בית משפט קמא, ציין כי בהצהרת ה-NIH (מחודש יולי 1995) נאמר, כי הטיפול בסטרואידים בעת ירידת מים נתון לשיקול הדעת “בזמן אמת” של הצוות הרפואי, נוכח הסיכון להתלקחות זיהום מחד, ומנגד, הסיכוי להבשלת העובר. המדובר בשיקולים רפואיים “טהורים” התלויים במדדים רפואיים משתנים כגון מידת הזיהום ברחם, מצבו ומשקלו של העובר (שנולד במקרה דנן במשקל של 1.7 ק”ג) וכלל נסיבות המקרה. במצב דברים מעין זה, בו מעורבים שיקולים מקצועיים המושכים לכיוונים מנוגדים, איני סבור כי הופרה חובת הגילוי כלפי החולה הסביר מנקודת מבטו של הרופא המטפל בנסיבות המקרה.

29. ולבסוף, יש לדחות את העילה של הפרת חובת הגילוי גם בהיעדר קשר סיבתי. כזכור, בית המשפט התייחס לנקודה זו וקבע כדלהלן (בפסקה 20):

“לא בכתב התביעה ולא בראיות התביעה מצינו טענה או הוכחה כי אילו היו הרופאים מסבירים לתובעת את הסיכונים, כפי שהם אף האמינו שקיימים באותו שלב של ירידת מים, במתן סטרואידים בירידת מים היתה התובעת בוחרת לקבל טיפול בסטרואידים…[ ] ….הסיכוי ש [התובעת – י.ע.] היתה עומדת על קבלת טיפול בסטרואידים, אילו הוסבר לה הסיכון לזיהום והעובדה שתהליך ירידת מים מחיש את הבשלת הריאות, הינו קלוש ביותר ובכל מקרה לא הוכח”.

גם בערעור שלפנינו לא מצאתי ביסוס לשאלת הקשר הסיבתי. אמנם נטען כי המערערת ביקשה מהרופא המטפל לתת לה טיפול בסטרואידים לאור נסיונה בעבר, אולם בית המשפט דחה את הטענה מן הטעם של הרחבת חזית, ולכן אין מקום להידרש אליה במסגרת הערעור דנא.

סוף דבר

30. סיכומו של דבר, כי הצוות הרפואי פעל בהתאם להנחיות בית החולים, ואלו עומדות בסטנדרט הסבירות על פי הפרקטיקה שהייתה מקובלת בתקופה בה נולד המערער. בית החולים לא התרשל בטיפול במערערת ולא הוכח קשר סיבתי בין הטיפול שניתן לה לבין מצבו הרפואי של המערער. אף לא הופרה חובת הגילוי כלפי המערערת ולא הוכח קשר סיבתי בין אי יידוע המערערת לגבי אפשרות למתן סטרואידים לבין הטיפול שניתן לה בסופו של יום.

— סוף עמוד 25 —

לאור האמור לעיל, אציע לחברי לדחות את הערעור ובנסיבות העניין ללא צו להוצאות.

31. לאחר שהונחו בפני חוות דעתם של חברי המשנה לנשיא השופט א’ ריבלין והשופט ס’ ג’ובראן, אציין בקצרה כי איני חולק על החובה המוטלת על רופא ליידע את החולה בדבר קיומן של אסכולות שונות. השאלה היא מה היקפה של אותה חובה, ועד כמה היא חלה גם על טיפול רפואי שוטף/רוטיני, המשקף אסכולה מסוימת על-פיה ניתן אותו טיפול.

ש ו פ ט

המשנה לנשיא א’ ריבלין:

1. כחברי, השופט י’ עמית, אף אני סבור כי דין הערעור להידחות. עם זאת, טעמיי שונים משל חברי, כפי שאבאר להלן.

הרקע בתמצית

2. המערערת אושפזה ביום 4.1.94 במרכז הרפואי סורוקה בבאר-שבע (להלן: בית החולים) בשל ירידת מים מוקדמת. המערער 1 (להלן: המערער) נולד כעבור יומיים, בניתוח קיסרי, בשבוע ה-31 להריון אמו. המערער לקה מיד עם לידתו במצוקה נשימתית (RDS) על רקע אי בשלות ריאתית, בהמשך סבל מדימומים מוחיים ונמצא כי פיתח מחלה קשה של החומר הלבן של המוח (PVL). כיום סובל המערער מ שיתוק מוחין בדרגה קשה ומנכות בשיעור 100%.

3. אין חולק כי למערערת לא ניתן טיפול בסטרואידים לאחר ירידת המים טרם לידתו של המערער. המערערים טענו לעניין זה, בהסתמך על חוות דעת המומחה מטעמם, כי הגישה המקובלת במקרים בהם יש סיכון סביר ללידה מוקדמת היא מתן טיפול בסטרואידים. טיפול זה, מאיץ את הבשלת ריאותיו של העובר ויכול למנוע או להקטין את שכיחות הופעת תסמונת המצוקה הנשימתית אצל הפגים וכן מקטין

— סוף עמוד 26 —

שכיחות אירועים מוחיים כגון ניוון באזור החומר הלבן אשר סביב חדרי המוח (PVL) או דימום תוך חדרי (IVH) – תופעות הגורמות ל שיתוק מוחין.

עוד אין חולק כי בסוף חודש פברואר 1994, כחודשיים לאחר לידתו של המערער, ניתנה על-ידי המכון הלאומי לבריאות בארצות-הברית (ה-NIH – National Institute of Health) הנחיה רשמית בנוגע לטיפול בסטרואידים למניעת סיבוכים של פגות בכל המקרים בהם צפויה לידה מוקדמת, כולל מקרים בהם היתה ירידת מים. הנחיה זו פורסמה בספרות הרלבנטית בחודש יולי 1995, כשנה וחצי לאחר לידת המערער.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4. בית המשפט המחוזי העדיף את חוות דעתו ואת עדותו של המומחה מטעם המשיבים, פרופ’ שיף, לפיה בשנת 1994 מתן סטרואידים במקרים של ירידת מים היה שנוי במחלוקת, ועל כן ההימנעות ממתן הסטרואידים במקרה הנדון “אינה יכולה להיחשב בשום פנים ואופן סטייה מהמקובל… זאת, משום חוסר הוודאות ביחס ליעילות טיפול זה, שהיה קיים ללא ספק בשנת 1994” (עמ’ 10 לחוות דעתו של פרופ’ שיף). משכך, מצא בית המשפט קמא כי “הוכח כי בשנת 1994 היתה בבית החולים, בשתי המחלקות של נשים ויולדות, הנחיה לאי מתן סטרואידים בלידה מוקדמת בשעה שיש ירידת מים. הנחיה זו לנוכח הידוע באותה עת בעולם הרפואה היתה סבירה”. לאור האמור, נקבע כי רופאי המשיבים לא התרשלו בשל כך שנמנעו מליתן למערערת סטרואידים.

בית המשפט הוסיף וקבע כי “לא התקיים דיון בקרב הצוות הרפואי שטיפל בתובעת [המערערת] בדבר מתן סטרואידים לתובעת [המערערת]…” (סעיף 16 לפסק הדין). ואולם, כך נפסק, בנסיבות המקרה – בהתחשב בכך שהמערערת סבלה מזיהום או מחשד לזיהום, שבעטיו טופלה באנטיביוטיקה – הרי ש”הטיפול שקיבלה התובעת [המערערת] לא רק שהיה בהתאם לגישת הטיפול שהייתה מקובלת באותה עת בבית החולים… אלא שגם התמונה הרפואית שהייתה באותה עת, היינו זיהום או החשד לזיהום, לא הצדיקו דיון, שכן עניינה של התובעת [המערערת] התאים לשיטה ולקונספציה שהייתה נהוגה באותה עת בבית החולים” (סעיף 18 לפסק הדין. הדגשה הוספה – א’ ר’).

— סוף עמוד 27 —

5. בית המשפט מצא גם כי לא הוכח קשר סיבתי בין אי מתן טיפול למערערת בסטרואידים לבין שיתוק מוחין ממנו סובל המערער. אמנם, כך נקבע, “בשנת 1994 הועדפה על-ידי ה-NIH הגישה של מתן סטרואידים גם במקרה של ירידת מים. מכך בלבד לא נוכל ללמוד על הקשר הסיבתי בין מצבו של התובע [המערער] להימנעות ממתן סטרואידים לאימו…” (סעיף 30 לפסק הדין). בית המשפט ציין שורה של גורמי סיכון לשיתוק מוחין – עצם הפגות, הפלות של האם שקדמו להריון נשוא הדיון, אי ספיקת צוואר הרחם, פגות לפני שבוע 32, מצג עכוז, סיבוך או זיהום בשליה, משקל לידה נמוך מ-2000 גר’ – אשר נתקיימו כולם אצל המערער. לאור האמור נקבע כי “לא הוכח אם ועד כמה אילו ניתנו לתובעת [המערערת] סטרואידים היה מצבו של התובע [המערער], לנוכח גורמי הסיכון שצוינו, שונה מזה שהוא כיום. לכל היותר הוכח, לאור קיום ההמלצה [של ה-NIH], כי אי מתן סטרואידים הגביר את הסיכון של התובע [המערער] ללקות בשיתוק מוחין. לא הוכח על ידי התובעים [המערערים] שיעור הגברת הסיכון בשל אי מתן סטרואידים” (סעיף 32 לפסק הדין).

6. עוד נקבע כי הצוות הרפואי לא התרשל בשל כך שלא שיתף את הורי המערער בשיקוליו לאי-מתן סטרואידים. המערערת – כך קבע בית המשפט – “טופלה על פי המדיניות שהיתה נהוגה באותה עת במחלקה. על פי אותה מדיניות לא היה מדובר בטיפול רפואי ‘הכרוך בסיכונים מיוחדים’ – המדובר היה בטיפול סטנדרטי…”. לפיכך, לא נמצא כי הרופאים התרשלו משלא הציגו בפני הורי המערער את הגישות השונות שהיו קיימות אז בעולם הרפואה בדבר מתן סטרואידים כאשר יש ירידת מים. בית המשפט הוסיף וקבע כי הסיכוי שהמערערת היתה “עומדת על קבלת טיפול בסטרואידים, אילו הוסבר לה הסיכון לזיהום והעובדה שתהליך ירידת מים מחיש את הבשלת הריאות, הינו קלוש ביותר ובכל מקרה לא הוכח” (סעיף 20 לפסק-הדין). בכך, למעשה, דן בית המשפט בטענה בדבר העדר הסכמה מדעת – ודחה אותה.

7. לבסוף, התייחס בית המשפט – תחת ראש הפרק של “העדר הסכמה מדעת” – לטענת המערערת לפיה לאור ניסיונה בלידה הקודמת, היא ביקשה מן הרופא המטפל “מספר פעמים לקבל הזריקות להבשלת הריאות…” אך נענתה בשלילה, מן הטעם ש”אין זו מדיניות המחלקה לתת זריקות סטרואידים בשלב זה” (סעיף 15 לתצהיר המערערת). בית המשפט נמנע מלדון בטענה, בקובעו כי מדובר בהרחבת חזית, אך ציין, למעלה מן הצורך, כי דברי המערערת בתצהירה לא היו מדויקים, שכן היא לא

— סוף עמוד 28 —

קיבלה סטרואידים להבשלת ריאות העובר בלידתה בשנת 1984, כי אם שלושה שבועות טרם הלידה במהלך אשפוז קודם ללידה, שלא היתה בו ירידת מים.

היקף חובת הגילוי – אסכולות חלופיות

8. כחברי, השופט י’ עמית, אף אני פרשתי בהרחבה את משנתי בעניין היקפה של חובת הגילוי במסגרת דוקטרינת ההסכמה מדעת בע”א 1303/09 קדוש נ’ בית החולים ביקור חולים ([פורסם בנבו], 5.3.2012). אחזור בתמצית על עיקרי הדברים, ככל שהם נוגעים למקרה הנדון.

9. המבחן הנוהג לקביעת היקפה של חובת הגילוי, הנדרשת לצורך קבלת הסכמתו מדעת של מטופל לטיפול רפואי מסוים, הוא “מבחן החולה הסביר”. מהו אותו מידע הדרוש לו, לחולה הסביר, על מנת שהסכמתו תחשב להסכמה מדעת? חוק זכויות החולה, התשנ”ו-1996 (להלן: חוק זכויות החולה או החוק), המעגן בפרק ד’ שבו את דוקטרינת ההסכמה מדעת, קובע בסעיף 13(א) כי לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת “לפי הוראות פרק זה”. סעיף 13(ב) מוסיף וקובע כי “לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע”. המידע הרפואי – לעניין אותו סעיף – מוגדר שם “לרבות”:

(1) האבחנה (הדיאגנוזה) והסָכוּת (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל;

(2) תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע;

(3) הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות;

(4) סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי;

(5) עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני.

[הדגשה הוספה – א’ ר’] .

10. כללי האתיקה של ההסתדרות הרפואית בישראל מוסיפים וקובעים [ההדגשות שלהלן הוספו] כי “הרופא יהיה קשוב למטופל, יכבד את האוטונומיה שלו ואת זכותו לבחור את הטיפול הרפואי ואת אופן ביצועו” (פרק ד’, סעיף ו(1)); כי ה”רופא יסביר למטופל, בשפה ברורה ועל פי יכולתו להבינה, את מצבו הרפואי ואת אמצעי הטיפול האפשריים במצבו…” (פרק ד, סעיף ו(2)); כי “הרופא יסייע למטופל בבחירת ההליך

— סוף עמוד 29 —

הרפואי המתאים לו, תוך שימוש בידע המקצועי הנמצא בידו” (פרק ד’, סעיף ו(4)); וכי “הרופא ימסור למטופל, בשפה ברורה ומובנת, פרטים על האבחנה הרפואית שלו ועל המהלך הצפוי של מחלתו, לרבות מהות הטיפול המוצע, הסיכויים, הסיכונים ותופעות הלוואי האפשריות. הרופא יציג למטופל את הטיפולים החלופיים האפשריים, על מנת לאפשר לו לקבל החלטה מושכלת בדבר המשך הטיפול שיינתן לו” (פרק ד’, סעיף ז(1)).

11. מן ההוראות האמורות עולה חובתו של הרופא (ולו במישור האתי) לשתף את המטופל בדבר קיומם של טיפולים רפואיים חלופיים ולסייע לו בבחירה מושכלת ביניהם. ואמנם, באופן דומה, קבעה הפסיקה בשורה ארוכה של הלכות [ההדגשות שלהלן הוספו] כי “על מנת שהסכמתו של חולה לטיפול רפואי שעתיד להיעשות בגופו תהא ‘הסכמה מדעת’, יש לספק לו מידע הולם על מצבו, על מהות הטיפול המומלץ ומטרתו, על הסיכונים והסיכויים הטמונים בו ועל אלטרנטיבות טיפוליות סבירות לטיפול האמור” (הנשיאה [אז השופטת] ביניש בע”א 2781/93 דעקה נ’ בית החולים “כרמל”, חיפה, פ”ד נג(4) 526, 548 (1999) (להלן: הלכת דעקה)). עוד נקבע כי “יש להימנע ככל הניתן מפגיעה באוטונומיה של המטופל באמצעות ביצוע הליך רפואי בו מבלי שיעמוד על טיבו של הליך זה, ומבלי שיובהרו לו סיכויי ההצלחה של ההליך, הסכנות הנובעות ממנו, תופעות הלוואי הנלוות לו, והאלטרנטיבות לטיפול…” (השופט ס’ ג’ובראן בע”א 718/06 סתחי נ’ מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 30.10.2007). להלן: הלכת סתחי). בתי המשפט עמדו על כך ש”מקום שהחולה אינו מודע לסיכונים, לסיכויים ולהשלכות של הטיפול שהוא עומד לעבור, קיומן של חלופות טיפוליות והשלכותיהן וכיוצא באלה פרטים, כיצד ניתן יהיה לומר כי רצונו – רצון הוא, ובחירתו בטיפול או בחירתו שלא לעשותו – בחירה של ממש היא?” (השופטת ט’ שטרסברג-כהן בהלכת דעקה, 612). ובמקום אחר נאמר באותו הקשר כי “רצון החולה לקבל את הטיפול או לסרב לקבלו לא יחשב לרצון מודע ומושכל, אלא אם יהא מבוסס על המידע החיוני לקבלת ההחלטה. מקום בו החולה אינו מודע, בין היתר, לסיכונים של הטיפול ולקיומן של חלופות טיפוליות, לא ניתן לומר כי רצונו – רצון הוא” (השופט י’ דנציגר בע”א 8126/07 עזבון ברוריה צבי נ’ בית החולים ביקור חולים, ([פורסם בנבו], 3.1.2010), פסקה 44).

— סוף עמוד 30 —

12. גם בתי המשפט האמריקאים חזרו וקבעו כי חובת הגילוי כוללת מידע בדבר קיומן של אלטרנטיבות טיפוליות שונות. כך למשל, בפסק-הדין בעניין Marino v. Ballestas נקבע כי:

The Pennsylvania Superior Court explicitly recognized a patient’s right to be informed of all recognized alternative methods of treatment and stated that a physician fulfills his duty of disclosure only when the physician has disclosed all those facts, risks and alternatives that a reasonable man in the situation which the physician knew or should have known to be the plaintiff’s would deem significant in making a decision to undergo the recommended treatment. (Marino v. Ballestas, 749 F.2d 162, 168 (3rd Cir. 1984)).

בפסק-הדין בעניין Largey v. Rothman קבע בית המשפט כי:

The doctrine of informed consent is one of relatively recent development in our jurisprudence. It is essentially a negligence concept, predicated on the duty of a physician to disclose to a patient such information as will enable the patient to make an evaluation of the nature of the treatment and of any attendant substantial risks, as well as of available options in the form of alternative therapies… (Largey v. Rothman, 110 N.J. 204, 540 A.2d 504 (N.J. 1988)).

ובעניין Matthies v.Mastromonaco קבע בית המשפט כי על-מנת לקבל את הסכמתו המודעת של המטופל, על הרופא להסביר למטופל לא רק על האלטרנטיבה עליה הוא ממליץ, אלא גם על האלטרנטיבות שאינן מומלצות על-ידיו, שאחרת – יחשב הרופא כמי שבחר הלכה למעשה את הטיפול עבור המטופל:

For consent to be informed, the patient must know not only of alternatives that the physician recommends, but of medically reasonable alternatives that the physician does not recommend. Otherwise, the physician, by not

— סוף עמוד 31 —

discussing these alternatives, effectively makes the choice for the patient. Accordingly, the physician should discuss the medically reasonable courses of treatment, including nontreatment (Matthies v. Mastromonaco, 160 N.J. at 38, 733 A.2d at 462).

13. לעניין זה יש להדגיש את ההבחנה הקיימת בין חובת הזהירות בה חב הרופא לבין חובת הגילוי המוטלת עליו, ככל שמדובר בבחירה בין אמצעי טיפול חלופיים. אכן:

טיפול רפואי כרוך מעצם טבעו בבחירה בין אמצעי ריפוי, שבכל אחד מהם טמון סיכוי לריפוי (אך לא ודאות), ולעתים כרוכים בו גם סיכונים. רופא עשוי לעמוד בחובת הזהירות כלפי המטופל שהוא חייב בה על-פי סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], גם אם לא יצליח לרפא את החולה ואף אם מצבו של החולה יורע בעקבות הטיפול, ובלבד שיטפל בחולה בהתאם לסטנדרטים המקובלים במקצוע הרפואה באותן נסיבות. כלומר, ינהג כרופא סביר וזהיר… בגדר סטנדרטים אלה על הרופא לבחור באמצעי היכול להביא לריפוי. ואולם, החולה אינו אובייקט. הוא הסובייקט הנושא בתוצאות הסיכון והסיכוי שנוטל הרופא בבוחרו בדרך הטיפול. על-כן עומדת לו זכות יסוד, הנובעת מן האוטונומיה של הפרט, להחליט מדעת, כלומר בידיעת העובדות הרלוונטיות, אם להסכים לטיפול הרפואי המוצע לו. כנגד זכות המטופל עומדת חובתו של הרופא המטפל למסור למטופל מידע בדבר הטיפול הרפואי שהוא מציע, לרבות אמצעי טיפול אלטרנטיביים והסיכונים והסיכויים הכרוכים בכל אחד מאמצעי הטיפול (ע”א 434/94 ברמן נ’ מור, פ”ד נא(4) 205, 212 (1997)).

באופן דומה נקבע כי “פעולת רופא לא תיחשב כרשלנית אם עשייתה התבססה על העדפת תפיסתה של אחת מבין האסכולות הרפואיות המוכרות” (ע”א 4384/90 ואתורי נ’ בית החולים לניאדו, פ”ד נא(2) 171, 181 (1997)). ואולם, כך המשיך בית המשפט וקבע באותו עניין – ההנחה שמבחינה מקצועית החלטתו של הרופא המטפל לנהוג על-פי אסכולה מסוימת היתה החלטה אפשרית – ומכאן שלא בהכרח החלטה רשלנית – אינה אלא הנחה מותנית:

התנאי הגלום ביסודה הוא, שקודם לגיבוש החלטתם הסבירו הרופאים למנוחה את כל הטעון הסבר על אודות

— סוף עמוד 32 —

מצבה, שאלו את פיה ונהגו כפי שנהגו, לא רק על-פי הבנתם ובחירתם שלהם, אלא גם על-פי רצונה והסכמתה שלה. אכן, הידע המקצועי ותפיסתם הערכית של הרופאים יכולים וחייבים היו להנחותם בדבר תוכן ההסברים שיינתנו על-ידיהם למנוחה. ברם הידע הרפואי, ככל שהוא נוגע למהות הסיכון שבו תלויה המשכת ההיריון ולהיקפו, הוא בעיקרו סטטיסטי ונסמך על הניסיון הרפואי המצטבר, ואילו ההחלטה בעניינה של המנוחה לא יכלה להתבסס רק (או בעיקר) על הערכה סטטיסטית, אלא הייתה חייבת להיות החלטה אינדיווידואלית המביאה בחשבון, בראש ובראשונה, את רצונה ובחירתה של המנוחה עצמה (שם, בעמ’ 182-181).

הנה כי כן, בחירה באמצעי טיפול העומד בסטנדרטים המקובלים של המקצוע לא תהא בגדר רשלנות גם אם הטיפול לא נשא את התוצאות המקוות; ואולם, אם נמנע הרופא מלגלות למטופל מידע אודות הטיפול הרפואי בו בחר, כמו גם אודות אמצעי טיפול חלופיים אפשריים – עשויה לקום למטופל עילת תביעה בגין הפרת חובת הגילוי.

14. מן המקובץ עולה כי עמדתם המשותפת של המחוקק ושל בתי המשפט (ואף של מחברי הקוד האתי של הרופאים) היא כי דבר קיומם של אמצעי טיפול חלופיים הוא בגדר מידע מהותי, הדרוש לחולה הסביר על מנת שהסכמתו תחשב להסכמה מדעת.

15. על רקע האמור מתבקשת המסקנה כי מקום בו קיימות שתי אסכולות טיפוליות עיקריות חלופיות (ויתכנו אף יותר) והגוף המטפל נוהג על-פי אחת מהן, ומקום בו תוחלת הסיכון הכרוך בטיפול (מכפלת הסתברותו ושיעורו) והסיכוי הצומח ממנו הם משמעותיים (ע”א 4960/04 סידי נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ”ד ס(3) 590, 601 (2005)) – חלה על הרופא המטפל חובה לגלות למטופל את דבר קיומן של שתי האסכולות, וזאת אף אם הפרוטוקול הטיפולי הנוהג באותו בית-חולים מאמץ באופן בלעדי רק אחת מביניהן. יתרה מזאת. במקרים מסוימים, תחול על הצוות הרפואי החובה לשקול – במידת האפשר – איזו מן האסכולות מתאימה לעניינו של המטופל הספציפי שבפניו. הפרת חובה זו האחרונה, יכול שתעלה כדי התרשלות בטיפול.

— סוף עמוד 33 —

16. ודוק: חברי, השופט י’ עמית, מציין, בצדק, כי “אין להעלות כל פרקטיקה טיפולית רוטינית לדרגה של ‘אסכולה’ בהשוואה לפרקטיקות אחרות” (בסעיף 24 לפסק-דינו). אכן, עצם השימוש במונח “אסכולה” מניח כי מדובר ב”זרם מדעי… שרבים הולכים בעקבותיו ומושפעים ממנו” (מילון ספיר, 1997). כדי שפרקטיקה טיפולית מסוימת תוגדר מבחינה משפטית כ”אסכולה”, “צריך שהיא תהיה מקובלת כדעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים, או על דעת מומחים מוכרים בעולם, ואף תוצג כדעה מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד. בדרך כלל דעה כזאת תהיה מבוססת על מחקרים מדעיים רציניים המצביעים באופן משכנע על תופעה, קשר או הסבר, להבדיל מהשערות, ואפילו הן השערות סבירות שלא הופרכו על-ידי מחקרים” (רע”א 2027/94 קליג’ נ’ קצין התגמולים, פ”ד נ(1) 529 (1995)). אולם אם שוכנע בית המשפט כי הגוף המטפל נוהג על-פי אסכולה טיפולית במובן המתואר, וכי אסכולה זו שונה באופן משמעותי מאסכולה טיפולית חלופית נוהגת אחרת, קל וחומר כאשר תג המחיר הנלווה לבחירה באחת מן האסכולות עשוי להיות גבוה ביותר – כי אז אין הצוות הרפואי יכול להתעלם מן האסכולה האחרת. שומה על הצוות הרפואי לשתף את המטופל בבחירתו באסכולה המסוימת דווקא, ואף לגלות לו את דבר קיומה של אסכולה חלופית, וזאת כחלק מחובתו לגלות אמצעי טיפול חלופיים. שאחרת אין להוראה – המחייבת גילוי קיומם של טיפולים רפואיים חלופיים (כלשון החוק) או אלטרנטיבות טיפוליות (כלשון הפסיקה) – כל משמעות.

מן הכלל אל הפרט

17. חברי, השופט י’ עמית, יוצא מתוך נקודת ההנחה כי עובר לאשפוזה של המערערת, היתה קיימת אסכולה שדגלה במתן סטרואידים במקרה של ירידת מים בלידה מוקדמת. מכאן נדרש הוא לשאלה אם היה על בית-החולים ליידע את המערערת אודות קיומה של אסכולה רפואית זו, למרות שבית החולים עצמו נהג על-פי אסכולה אחרת.

אין בידי לקבל את הנחת המוצא לדיון. אילו שוכנעתי כי אמנם התקיימה אסכולה כזו – אשר היתה “מקובלת כדעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים, או על דעת מומחים מוכרים בעולם” ואף הוצגה “כדעה מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד” – כי אז המסקנה המתבקשת, לשיטתי, היתה כי הצוות הרפואי התרשל בכך שנמנע מלקיים התייעצות לגבי הטיפול במערערת, לא שקל את שתי

— סוף עמוד 34 —

האסכולות הטיפוליות האפשריות ולא קיבל החלטה מושכלת בדבר העדפת אחת מהן על-פני השנייה. מסקנה מתבקשת נוספת היתה כי המשיבים הפרו את חובת הגילוי שהייתה מוטלת עליהם, משנמנעו להציג בפני המערערת את האפשרות של טיפול בסטרואידים תוך הסבר על יתרונותיו וחסרונותיו.

18. ואולם, במקרה שלפנינו, לא שוכנעתי כי בית-החולים היה ער לקיומה של אסכולה טיפולית מוכרת או כי היה עליו לדעת על דבר קיומה של אסכולה כזו. פרופ’ כץ, ששימשה בזמנים הרלבנטיים לתביעה כמנהלת המחלקה בה אושפזה המערערת טרם לידת בנה, העידה כי:

הספרות העדכנית בימים ההם הייתה חד משמעית נגד מתן סטרואידים בירידת מים, ומי שאומר אחרת לא יודע מה הוא מדבר (עמ’ 39 לפרוטוקול, ש’ 16-15).

דברים אלה – כך הוכח – לא היו מדויקים. ההנחיות של ה-NIH, לפיהן יש ליתן סטרואידים ליולדת בלידה מוקדמת, אשר התפרסמו כחודשיים לאחר לידת המערער, “לא ‘נחתו’ כך לפתע על ציבור הרופאים” (כלשונו של חברי השופט י’ עמית), אלא שיקפו הסכמה רפואית שנתגבשה באותה עת לגבי יעילות הטיפול בסטרואידים. ככלל, אי-ידיעה אודות דרך טיפול מסוימת עשויה לעלות כדי רשלנות: “ככל שמדובר בחידוש בעל חשיבות רבה יותר, אשר פורסם באופן בולט בספרות רפואית בעלת משקל, וככל שיש בחידוש למנוע סכנה גדולה יותר לבריאות, כן תגדל הנטייה לקבוע רשלנות עקב אי ההתעדכנות בחידוש זה על ידי הרופא” (השופט ת’ אור בע”א 3264/96 קופת חולים כללי נ’ פלד, פ”ד נב(4) 849, 858 (1998)). ואולם, במקרה דנן הוכח, כאמור, כי רק כחודשיים לאחר לידת המערער ניתנה ההנחיה הרשמית הראשונה על-ידי ה-NIH בנוגע לטיפול בסטרואידים למניעת סיבוכים של פגות, וכי הנחיה זו פורסמה בספרות הרשמית רק בשנת 1995, כשנה וחצי לאחר לידת המערער.

לאור האמור, שותף אני למסקנתו של חברי כי לא הוכחה במקרה דנן הפרה של חובת הגילוי (בית החולים כלל לא היה מודע לקיומה של אסכולה אחרת). בנסיבות העניין אף לא הוכח כי אי-ידיעה זו עולה כדי התרשלות. יתרה מכך, בנסיבות העניין, לא עלה בידי המערערים להוכיח קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות ובין הפרת חובת

— סוף עמוד 35 —

הגילוי הנטענות לבין הנזקים אותם תבעו (ואולם יכולים היו הם, אילו נתקיימו התנאים לכך, לתבוע פיצוי בעילה של פגיעה באוטונומיה בגין הנזקים שנגרמו להם).

המשנה לנשיא

השופט ס’ ג’ובראן:

אני מצטרף לתוצאה אליה הגיעו חבריי, לפיה דינו של הערעור להידחות, וזאת מהטעמים המפורטים בחוות דעתו של חברי, המשנה לנשיא, השופט א’ ריבלין.

אף לטעמי על הרופא ליידע את החולה בדבר קיומן של אסכולות שונות וטיפולים רפואיים אלטרנטיביים, על מנת שהחולה יוכל לקבל את כל המידע הרלבנטי בטרם יקבל החלטה מושכלת בדבר הטיפול הרפואי לו הוא זקוק. כך, אמרתי בהקשר זה בעניין אחר כי: ” יש להימנע ככל הניתן מפגיעה באוטונומיה של המטופל באמצעות ביצוע הליך רפואי בו מבלי שיעמוד על טיבו של הליך זה, ומבלי שיובהרו לו סיכויי ההצלחה של ההליך, הסכנות הנובעות ממנו, תופעות הלוואי הנלוות לו, והאלטרנטיבות לטיפול (ע”א 718/06 סתחי נ’ מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 30.10.2007, בפסקה 13) (ההדגשה הוספה – ס’ ג”)).

לפיכך, מקובלת עלי מסקנתו של חברי, המשנה לנשיא, כי, ככלל, על הרופא ליידע את החולה בדבר קיומן של אסכולות שונות, אף אם הפרקטיקה הנוהגת באותו בית חולים אימצה רק אחת מהן. כמובן, כי חובה זו אינה חובה מוחלטת והיא תיבחן בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ובהתאם להלכות שנקבעו בפסיקה בעניין היקפה (ראו למשל: ע”א 6153/97 שטנדל נ’ פרופ’ שדה, פ”ד נו(4) 746, 757 (2002)). בנוסף, כפי שקבע חברי המשנה לנשיא, לא כל פרקטיקה תיחשב כאסכולה והמבחנים שהתווה בפסקה 16 לחוות דעתו בעניין זה מקובלים אף עלי.

ש ו פ ט

אשר על כן, הוחלט לדחות את הערעור ללא צו להוצאות.

— סוף עמוד 36 —

ניתן היום, י”א באדר התשע”ב (5.3.2012).

ס’ ג’ובראן

המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט

תביעה שנדחתה על שיתוק מוחין ספסטי spastic diplegia

 

בית המשפט המחוזי בחיפה

ת”א 831-08 דהן הדסה חיה נ’ מדינת ישראל ואח’

 

בפני

 

כב’ השופט מנחם רניאל

 

תובעת

דהן (קטינה)

באמצעות אמה דהן

 

נגד

נתבעת

1. מדינת ישראל – משרד הבריאות

2. עיריית תל-אביב

 

פסק דין

 

א. מבוא

דהן (להלן: “התובעת”), שנולדה בניתוח קיסרי בשבוע ה-28 להיריון, ביום 9.1.02, סובלת מלידתה מ-שיתוק מוחין חלקי בינוני מסוג SPASTIC DIPLEGIA (דיפלגיה ספסטית). תביעה זו מבוססת על טענת התובעת, שהנתבעת לא יידעה את אמה  דהן (להלן: “האם”), שאושפזה בשבוע 27 להריונה, על הסיכון לתחלואה המלווה בנכות קשה או מוות שיכולים להיגרם לעובר בשל פגות קיצונית, ובכך נשללה מהאם הזכות לבקש את הפסקת ההיריון מוועדה להפסקת היריון. עוד נטען כי הנתבעת ועובדיה ביצעו באם ניתוח קיסרי, מבלי שהתקבלה הסכמתה כנדרש על פי דין, זאת למרות שניתן היה להימנע מניתוח קיסרי, ליילד את התינוקת במצג עכוז בגישה נרתיקית, ובכך להגדיל את הסיכויים למותה. בנוסף להפרת חובת הגילוי, היעדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה מחדל זה של הנתבעת מקים, כך לטענת התובעת, עילות של תקיפה ושל הולדה בעוולה.

 

 

— סוף עמוד 1 —

ב. מה שאינו שנוי במחלוקת

אם התובעת פנתה לראשונה לנתבעת ביום 28.12.01, ואושפזה עד אחרי הלידה ביום 9.1.02. אין לתובעת כל טענות לגבי הטיפול בה לאחר הלידה (ולהיפך, המומחה מטעמה שיבח את הטיפול שניתן לאם התובעת), ובהתחשב במועד שבה פגשה אמה לראשונה את הנתבעת, כל התביעה מבוססת על מה שקרה באותם 12 ימים שבין פנייתה של אם התובעת לנתבעת, לבין לידת התובעת.

 

ההיריון נשוא התביעה היה הריונה הראשון של אם התובעת שהיתה אז כבת 39. במרץ 2000 פנתה האם לרופא נשים בקופת חולים כללית בה היא חברה. רופא הנשים רשם כי האם “בת 39 רווקה, מעוניינת להרות, שוללת הריונות. חבר בן 44 בהליכים. לזרע תורם. לבדיקות הכנה. תחזור עם תשובות”. באפריל אותה שנה בוצעו לאם בדיקות כלליות והורמונליות וביולי 2000 נכתב מכתב לבנק הזרע. על פי כרטיס מעקב ההיריון עולה כי מדובר בהיריון ספונטני, כשמעקב ההיריון החל בשבוע ה-9 במסגרת מרפאת קופת חולים כללית, ולא אצל הנתבעת.

כבר בתחילת מעקב ההיריון דווח, כי האם סבלה מעודף משקל משמעותי ויתר לחץ דם. כן סבלה האם מדימומים בתחילת ההיריון, כעולה מחופשות המחלה שנרשמו לה על ידי רופא המשפחה בתאריכים 21.8.01 ו-28.8.01, ובהמשך לא הייתה מסוגלת לעבוד במשך שלושה ימים (6.11.01).

לפני ובמהלך ההיריון עברה האם בירור גנטי מקיף, בדיקת דיקור מי שפיר ומספר בדיקות אולטרה-סאונד מיילדותי (סקירת מערכות מוקדמת בשבוע ה-15 וסקירת מערכות נוספת בשבוע ה-22), כשהבדיקות היו תקינות. בהערות סקירת המערכות מיום 21.11.01 נרשם כי קיים “קושי בהדגמת הלב עקב עובי הדופן- מומלץ אקו לב”. כל אלה, לא אצל הנתבעת.

ביום 28.12.01 בשעה 3:54, בהיותה בשבוע 27+1 להריונה, פנתה האם לחדר מיון נשים בבית החולים סוראסקי בתל אביב (להלן: “בית החולים”) בתלונות בדבר ירידת מים משעה 3:20. בבדיקה נמצא כי צוואר הרחם היה סגור, אובחנה ירידת מים ברורה ללא סימני אמניוניטיס, ניטור ריאקטיבי, ועובר אחד במצב עכוז. בבדיקת אולטרה-סאונד שנערכה לאם נמצא מיעוט ניכר של מי שפיר. הערכת משקל אולטרה-סונוגרפית הצביעה על משקל עובר של 1,050 גרם ולפיכך הוחלט לאשפז את האם ביחידה להיריון בסיכון גבוה.

— סוף עמוד 2 —

במהלך אשפוזה טופלה האם באנטיביוטיקה מונעת וצלסטון (סטרואידים) להבשלת ריאות העובר, בעודה תחת מעקב. לאורך אשפוזה לא היה חום אימהי, לא הייתה טכיקרדיה אמהית, ועל פי תרשימי המוניטור וביקורת אולטרה-סאונד לא הייתה מצוקה עוברית.

ביום 9.1.02 לפנות בוקר, כ-12 יום לאחר אשפוזה בבית החולים, החלה האם להתלונן על כאבי בטן. הבדיקות העלו כי האם נמצאת בלידה פעילה עם התרחבות של צוואר הרחם ולכן הוחלט על סיום ההיריון בניתוח קיסרי דחוף.

על התפתחות הלידה ניתן ללמוד מהרישומים בערב הלידה ואילך (נספח ו’ למוצגי הנתבעת). ביום 8.1.02, לאחר ביקור בוקר שגרתי, כתב ד”ר ארז כרמון בביקור הערב:

“ערב (w 28+5) תנ + צירים 0, דימום 0 טרם בוצע מוניטור הערב. לדבריה היום בעת מתן צואה דם טרי (?) נבדקה באותו זמן ע”י האחות: אין דימום וגינלי.

על הפד הפרשה ורודה, אין דימום. חום, דופק תקינים.”

ביום 8.1.02 בשעה 21:58 תיארה אחות בית החולים: “בתחילת המשמרת התלוננה על הפרשה ורדית מווגינה. נבדקה ע”י ד”ר כרמון, ללא הוראות. נא לעקוב על דימום. נעשה ניטור עוברי פעמיים- ראקטיבי, פעילות רחמית לא סדירה… המשך מעקב”.

מספר שעות לאחר מכן, ביום 9.1.02 בשעה 2:49, כתבה האחות:

“אשה התלוננה על כאבים, חוברה למוניטור בשעה 02:10 ראקטיבי, נצפו צירים סדירים, מים יורדים עם קרישי דם קטנים, נבדקה ע”י ד”ר דויד…”

ברישום רופא מאותו הזמן (ד”ר דוד מרגרט) נכתב: “תנועות + PV צוואר פתוח ל-1.5 ס”מ כמעט מחוק. S-2″. בהמשך בדק את האם גם הרופא הבכיר ד”ר אלי גבע בשעה 4:30: ” PV- 6 ס”מ, S-1, Breech עוברת לחדר לידה כעת”. בהמשך ברישום מחדר לידה נכתב “PV- 8-9 ס”מ עכוז נמוך. עוברת כעת בדחיפות לחדר ניתוח להרדמה כללית. הביעה את הסכמתה בעל פה להנתח”.

— סוף עמוד 3 —

על נסיבות הלידה כתב גם הצוות הניאונטלי (גיליון רפואי החל מה-9.1.02): “בת של דהאן אשרה… מס’ דקות טרם הניתוח הופעת צירים ופתיחת צוואר הרחם בבדיקה”. בסיכום המחלה נכתב: “לידה בשבוע 28 להיריון, בניתוח קיסרי דחוף עקב התפתחות לידה ומצג עכוז”.

במהלך הניתוח הקיסרי שבוצע בסביבות השעה 5:00 הוצאה התובעת במשקל 1,245 גרם, משקל התואם את גיל ההיריון הכרונולוגי, במצג עכוז, ניקוד אפגר 7. בזמן הניתוח דווח על ריח רע שעלה מהשיליה, דבר שהעלה חשד לזיהום בחלל הרחם. בתרביות שנלקחו מן השיליה צמחו חיידקי E.Coli.

בשל גיל ההיריון הצעיר (פגות קיצונית) נזקקה התובעת מייד עם היוולדה להנשמה באמבו ולאינטובציה. תרביות דם שנלקחו ממנה לאחר הלידה הדגימו זיהום בחיידקי E.Coli וסטרפטוקוק אצידומינימוס והתובעת טופלה באנטיביוטיקה.

בין התאריכים 9.1.02-6.3.02 אושפזה התובעת בפגיה במחלקת ילודים. מעקב מוח אולטרה-סונוגרפי הדגים התפתחות PVL (Periventricular Leukomalacia), תהליך דגנרטיבי של החומר הלבן במוח שהתבטא בקיומן של שלוש ציסטות בקוטר 6 מ”מ. התובעת שוחררה מבית החולים ביום 6.3.02, במשקל 2,635 גרם, והופנתה להמשך טיפול במכון להתפתחות הילד.

אין מחלוקת בין הצדדים שלא היה כל דופי בטיפול הרפואי שניתן לאם במהלך אשפוזה בבית החולים, וכי הלידה המוקדמת הייתה בלתי נמנעת עקב פקיעת הקרומים המוקדמת, שגרמה לבואה לבית החולים. הטענה היחידה המועלית בכתב התביעה בעניין הטיפול שניתן (סעיף 9ז’ לכתב התביעה), אך לא נזכרת בסיכומי התובעת, היא שהנתבעת התרשלה בכך שעובדיה לא נמנעו מביצוע ניתוח קיסרי. ב”כ התובעת טען בעל פה לפני שמיעת הראיות, כי במקום לבצע ניתוח קיסרי באם היה צריך “לאפשר לעובר להיוולד בלידה נרתיקית כך שהוא ימות” (עמ’ 4 לפרוטוקול, שורות 27-28, ההדגשה שלי- מ’ ר’). כלומר, הטענה היא שהיתה זו רשלנות מצד הרופאים לנסות לקיים את הילדה שהיתה עתידה להיוולד בהריון ראשון לאמה בת ה- 39, והפרקטיקה הרפואית הנכונה היתה להגדיל את הסיכויים למותה של הילדה התובעת על ידי לידה נרתיקית. יש לציין, כי טענה זו, שזו היתה הפרקטיקה הנכונה והראויה, לא נתמכת בשום חוות דעת רפואית. אף רופא מומחה לא קבע שהעלאת הסיכוי למותה של התובעת בדרך זו היא הפרקטיקה הראויה, או המקובלת, וכי העלאת הסיכוי לחייה של התובעת על ידי ניתוח קיסרי היא רשלנות. אפילו המומחה מטעם

— סוף עמוד 4 —

התובעת, ד”ר דן קלמן, מומחה לרפואת נשים ומיילדות (להלן: “ד”ר קלמן”), העיד, שלגבי עובר שמצגו עכוז ומשקלו פחות מ-1.5 ק”ג הדרך האופטימאלית ליילדו היא בניתוח קיסרי. לדבריו, כפי שעולה מעדותו, “היה צריך לנתח את הגברת ברגע שהתפתחה פתיחה” (עמ’ 18 לפרוטוקול, שורה 21). על כן, כבר בשלב זה, בהעדר ראיות לכך שזו הפרקטיקה הראויה או המקובלת, אני דוחה את טענת התובעת, שבצדק לא חזרה עליה בסיכומיה, לרשלנות מצד הנתבעת בעצם ביצוע הניתוח הקיסרי, במקום להגדיל את סיכויי מותה על ידי לידה וגינאלית.

אין מחלוקת בין מומחי התביעה וההגנה, שכאשר הגיעה אם התובעת לבית החולים, בשבוע 27+1 לאחר פקיעת הקרומי וירידת המים, היה ברור שהלידה צפויה בתוך שבועיים לכל היותר, אף אם ייעשו כל המאמצים לדחיית הלידה. כדברי ד”ר קלמן בחוות דעתו (ת/2 עמ’ 3) “באותה עת (הגעת אם התובעת לבית החולים – מ.ר.) היתה צפויה לידת פג במשקל נמוך באופן קיצוני ובשלב מוקדם”.

ג. ממה סובלת התובעת והגורם למצבה

 

לפי חוות דעתו של ד”ר ליאון הלר (ת/1), מומחה לרפואה פיזקאלית ושיקום מטעם התובעת (להלן: “ד”ר הלר”), מיום 27.12.10, לאחר בדיקת התובעת ביום 23.12.10, התובעת סובלת מ שיתוק מוחין חלקי בינוני מסוג SPASTIC DIPLEGIA, עם דגש על פלג הגוף הימני. בהמשך, תחת הכותרת “תולדות המקרה”, כתב (ת/1, עמ’ 2):

“על פי הדוחות העומדים לרשותי אובחן כי הילדה סובלת מחולשה בארבעת הגפיים, כאשר הרמה הנה גבוהה יותר בגפיה התחתונות. היא החלה ללכת בגיל כשנתיים, בעזרת הליכון אחורי, שני סדים המורכבים בגפיים תחתונות בליווי מטפל.

נצפו גם בעיות בשפה, בעיקר בהיגוי, איטיות בלמידה ובכל הפרמטרים באבני הדרך. החולשה בגפיים העליונות ירדה, וכעת קיימת רק היפרמוביליות בכפות הידיים. כן התגבר הטונוס בגפיים תחתונות, התחילה ללכת בכיפוף הירכיים, ברכיים וקרסוליים, היא טופלה ע”י הזרקת בוטוקס, פיזיוטרפיה 3 פעמים בשבוע, הידרותרפיה אך ללא תוצאות. בסוף 2008 עברה ניתוח להארכת גידים בירכיים, בברכיים ובקרסוליים דו-צדדי.

— סוף עמוד 5 —

מבחינה שכלית, כיום נמצאת בכיתה ג’ בבי”ס לחינוך רגיל, נעזרת ע”י סייעת ועקב קשייה בכתיבה ועמידה בקצב הלימוד, הוקצה לה באופן חריג מחשב אישי מטעם משרד החינוך.”

ד”ר הלר כתב גם בסיכום חוות דעתו, כי ניכר פיגור בולט אצל התובעת בכל אבני הדרך, כשלפי בדיקתו היא סובלת מחולשה בארבעת הגפיים, הבולטת בעיקר בגפיה התחתונות, וכן מטונוס מוגבר מאוד מלווה החזרים ערים. עוד הוא מציין כי לתובעת צלקות בירכיים, בברכיים ובקרסוליים, בעקבות ניתוח להארכת גידים משנת 2008, וכי התובעת מסוגלת ללכת בעזרת הליכון אחורי והרכבת סדים קצרים בשתי רגליה. בתפקוד היומיומי נמצא כי התובעת עצמאית כמעט ברוב הפעולות היומיומיות, אולם היא זקוקה לעזרה קלה בגריבת גרביים, נעילת נעליים, הכנת אוכל והגשתו, היות והיא הולכת בעזרת הליכון. התובעת שולטת על הסוגרים, אך מדי פעם היא מאבדת שליטה עקב הקושי בהגעה לשירותים (ת/1, עמ’ 3).

בכל הנוגע לסיבת הנכות ממנה סובלת התובעת קבע ד”ר הלר: “הנכות והפגיעות המפורטות לעיל הינן תוצאה ישירה ואופיינית לנזקי פגות וזיהום בשעת הלידה. הללו נובעים מגיל ההריון המוקדם ומן המשקל הנמוך של התינוקת בשעת לידתה…” (ת/1, עמ’ 4). דברים דומים קבע גם המומחה לגניקולוגיה מטעם התובעת, ד”ר קלמן, בחוות דעתו מיום 8.6.08 (ת/2, עמ’ 3):

“ילדה זאת סובלת מדיפלגיה ספסטית, וזאת כתוצאה ישירה מן הפגות, משקל הלידה הנמוך מאוד והחשיפה לזיהום בשל פקיעת הקרומים” (ההדגשה שלי- מ’ ר’).

המומחה לרפואת יילוד וגניקולוגיה מטעם הנתבעת, פרופ’ יצחק בליקשטיין (להלן: “פרופ’ בליקשטיין”) הסכים כי הסיבה לנזק הנוירולוגי ממנו סובלת התובעת היא הפגות (נ/5, מיום 14.4.09). כך כתב גם ד”ר אלי הימן, מומחה לנוירולוגיה ואפילפסיה בילדים מטעם הנתבעת (להלן: “ד”ר הימן”) בחוות דעתו: “מדובר במקרה בו לא קיימת שום סיבה לנזקים הנוירולוגיים מלבד הפגות, והסיבה למצבה הנוירולוגי היא אותה פגות” (נ/4, עמ’ 4, ההדגשה שלי- מ’ ר’).

במילים אחרות, אין חולק כי התובעת סובלת מ שיתוק מוחין החלקי מסוג דיפלגיה ספסטית, והסיבה לכך היא הפגות עצמה, דהיינו עצם העובדה שהתובעת נולדה בלידה מוקדמת. כפי שפורט לעיל, הפנייה הראשונה של אם התובעת לנתבעת היתה לאחר פקיעת

— סוף עמוד 6 —

הקרומים, והנתבעת אינה אחראית לכל מה שאירע לפני שפנתה אליה אם התובעת לראשונה. באותה עת, כאשר הגיעה אם התובעת לבית החולים, היה ברור שהלידה צפויה כך שהתובעת תיוולד במצב של פגות. אין ספק, שלפגות עצמה לא אחראית הנתבעת.

 

 

— סוף עמוד 7 —

ד. רשלנות בשל הימנעות הנתבעת מהפסקת היריון או הפנייה לוועדה להפסקת היריון

 

התובעת טוענת, כי הצוות הרפואי התרשל בכך שנמנע מהפסקת ההיריון או מהפניית האם לוועדה להפסקת היריון. לטענת התובעת, בהתאם לנורמה הרפואית הראויה כאשר קיים סיכון למום גופני, על רופא סביר לצפות כי האישה לא תרצה להמשיך את ההיריון.

התובעת טוענת כי זכותה של האם על גופה ניזונה מערכי יסוד של חירויות הפרט והאוטונומיה האישית העומדת בבסיסו של האדם שלא להיות הורה בעל כורחו. גישה זו עולה לטענתה בקנה אחד עם הוראות סעיף 316 לחוק העונשין, התשל”ז-1977 (להלן: “חוק העונשין”), המתיר הפסקת היריון בהתקיים התנאים הקבועים בו.

לטענת התובעת מתן הסבר על ידי רופאי בית החולים לאם, ללא הצגת האפשרות להפסקת היריון, הוא חלקי ובלתי שלם, ולפיכך היה צריך ליידע את האם על זכותה לסיים את ההיריון בכל דרך. לטענתה לא הייתה מניעה לאשר הפסקת היריון, ודי בכך שהאם הייתה למעלה מגיל 40, מה שמצדיק את הפסקת ההיריון בכל עת וגם ללא כל סיבה נוספת. ודוק, אין מדובר בטענה לפגיעה באוטונומיה של אם התובעת, שלא תבעה דבר בפני, אלא בטענה שאי הצגת האפשרות הזו בפני אם התובעת היא רשלנות כלפי התובעת.

מנגד, הנתבעת טוענת כי מלבד הסיבוך המיילדותי ממנו סבלה האם, לא נמצאה כל עדות לאינדיקציה רפואית כלשהי לפתולוגיה בעובר במהלך ההיריון. במצב זה, שבו אין כל אינדיקציה לפתולוגיה בעובר, האופציה הטיפולית היחידה הקיימת כשיולדת מגיעה לבית החולים בהיריון שנכנס ל”שלב החיות” עם ירידת מים, הוא ניהול ממתין (“נוהל משמר”), שמטרתו להאריך את משך ההיריון, כל עוד חיי העובר והמטופלת אינם בסכנה.

לטענת הנתבעת, עמדת התביעה, כאילו בשל החשש מפגות היה מקום לשקול את המתת העובר-חרף העובדה שההיריון בשלבי החיות, וחרף העדר פתולוגיה בעובר, וחרף העדר מצוקה עוברית וחרף העדר סכנה כלשהי לבריאות האם- עומדת בניגוד לפרקטיקה המקובלת בעולם ובארץ ואינה מתיישבת עם קודים רפואיים ואתיים. כמו כן, התובעת לא הביאה, ולו ראיה אחת, להוכחת טענתה כי היה ראוי להפסיק או להציע להפסיק את ההיריון בשל ירידת המים בשלב זה של ההריון.

הנתבעת טוענת כי הפסקת היריון בשל סיבוך מיילדותי, שהוא ירידת מים בשבוע 27, לא הייתה אז וגם היום אינה דרך שיש לנהוג בה. לא הוכח, שהרופאים התרשלו בהימנעותם

— סוף עמוד 8 —

מהפסקת היריון יזומה או מהפניית האם לוועדה להפסקת היריון, שממילא לא הייתה מאשרת בנתונים אלה את הפסקת ההיריון והמתת העובר הבריא. נקיטת הנוהל המשמר הקטינה את הסיכון לשיתוק מוחין, והטיפול המסור והשמרני שהוביל את האם ללידה בשבוע 28-29 שיפר את סיכויי הישרדות התובעת. כאשר החלה הלידה, כבר לא ניתן היה לעצור אותה.

ד.1. הפסקת היריון

לגישתה של התובעת כאמור, הייתה מוטלת על הנתבעת חובה להביא להפסקת ההיריון או להפנות את אימה לוועדה להפסקת היריון על מנת שזו תאשר את הפסקת ההיריון. טענתה זו מתבססת על דברי המומחה מטעמה, ד”ר קלמן, שכתב בחוות דעתו שאילו הוסברו לאם התוצאות העלולות לנבוע מלידת ילד חי בתנאים הנתונים “כי אז הייתה בידי האישה האפשרות לבקש ולקבל אישור מיד להפסקת ההיריון. מבחינה רפואית ניתן לבצע את הפסקת ההיריון בכל שלב עד ללידה” (ת/2, עמ’ 4). התובעת טוענת (בעמ’ 3 לסיכומיה) שמחוות דעתו של ד”ר קלמן עולה כי מבחינה טכנית ניתן לבצע הפסקת היריון בכל רגע נתון בטרם הלידה.

ד”ר קלמן העיד כי טענותיו המובאות בחוות דעתו “לא מצוצות מהאצבע”, אבל אישר בעדותו, שלא הפנה בחוות הדעת לספרות רפואית כלשהי התומכת בדעתו כי כך היה על רופאי הנתבעת לנהוג (עמ’ 14 לפרוטוקול, שורה 19). מלבד התייחסות זו שלעיל, ד”ר קלמן לא הרחיב בחוות דעתו אודות סוגיית הפסקת ההיריון, האפשרות לבצעה והפרקטיקה הרפואית המחייבת ביצועה. לעומת זאת, מומחה הנתבעת פרופ’ בליקשטיין, תיאר בהרחבה בחוות דעתו נ/5 אודות האפשרות להמתת עובר עקב ירידת מים בשבוע 27+ להיריון והמתת עובר על פי החלטת ועדת-על אזורית להפסקת היריון. עוד לפני שאביא מחוות הדעת שהגישו הצדדים, אפנה לבחון את הסעיפים הרלוונטיים לחוק העונשין עליו מסתמכת התובעת.

ד.2. אישור הפסקת היריון – המסגרת הנורמטיבית

42. בהתאם לסעיף 314 לחוק העונשין, ניתן לבצע הפסקת היריון במוסד רפואי מוכר, אם ניתן לכך אישור מראש על ידי ועדה להפסקת היריון. התנאים למתן אישור הוועדה קבועים בסעיף 316(א) לחוק העונשין שזו לשונו:

— סוף עמוד 9 —

“316. (א) הועדה רשאית, לאחר שנתקבלה הסכמתה המודעת של האשה, לתת אישור להפסקת ההיריון אם ראתה שיש הצדקה לכך מחמת אחת מאלה:

(1) האשה היא למטה מגיל הנישואין, או מלאו לה ארבעים שנה;

(2) ההיריון נובע מיחסים אסורים לפי החוק הפלילי או מיחסי עריות, או שהוא שלא מנישואין;

(3) הוולד עלול להיות בעל מום גופני או נפשי;

(4) המשך ההיריון עלול לסכן את חיי האשה או לגרום לאשה נזק גופני או נפשי;” (ההדגשות שלי- מ’ ר’).

 

התובעת טוענת בסיכומיה להתקיימותם של סעיפים 316(א)(1), 316(א)(3) ו-316(א)4) לחוק העונשין שהצדיקו במקרה דנן את הפסקת ההיריון (עמ’ 3 סעיף ג’ לסיכומים מטעמה). באשר לתנאי שבסעיף 316(א)(1) לחוק העונשין, התובעת טוענת כי הגיל של האם, שהייתה לפי הטענה בת 41 שנים בזמן הלידה, היווה הצדקה, ללא כל תנאי או הגבלה נוספים, לאשר הפסקת היריון, ללא הגבלת המועד להגשת הבקשה וללא צורך בהסברים ו/או בנימוקים נוספים אחרים (עמ’ 4 לסיכומי התובעת).

באשר לתנאים שבסעיפים 316(א)(3) ו-(4) לחוק העונשין, התובעת טוענת כי גם המומחה מטעם הנתבעת לא חולק על כך שהעובר ברחמה של האם היה עלול להיות בעל מום גופני קשה, כפי שאכן התברר לאחר הלידה, וכי עקב סיכוני הזיהום, אם התובעת הייתה נתונה בסיכון קשה הכרוך בהמשך ההיריון, מה שמצדיק את הפסקת ההיריון.

אקדים את המאוחר ואומר כי התובעת לא התייחסה לכך שכאשר מדובר בהיריון שהוא מעל 23 שבועות, היריון בשלב החיות כמו במקרה דנן, הפנייה תובא לועדת-על אזורית להפסקת היריון, ולא לוועדה רגילה לפי חוק העונשין, כפי שעולה מהנחיות משרד הבריאות (נספח ד’ למוצגי הנתבעת), ועל כך בהרחבה בהמשך. בעת חקיקת חוק העונשין בשנת 1977 האפשרות של הפסקת היריון בשלב החיות לא עמדה על הפרק, ועל כן החוק מתעלם מגיל ההיריון וקובע הסדר כוללני, קצר וחסר לביצוע הפלות.

בכל מקרה, גם אם הייתה סמכות לוועדה הרגילה להפסקת היריון, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי בהנחה שאמה הייתה פונה לוועדה, זו הייתה מאשרת את הפסקת ההיריון. השאלה אם ועדה להפסקת הריון היתה מאשרת את הפסקת ההריון היא שאלה עובדתית

— סוף עמוד 10 —

שיש להוכיחה (ראה דברי בת”א (מחוזי חיפה) 1238/07 חורי נ’ מכבי שירותי בריאות (פורסם בנבו, – ניתן 15.2.11, וכן ת”א 259/02 (מחוזי חיפה – הנשיאה גילאור) פלוני נ’ מדינת ישראל, [פורסם בנבו], ות”א 1338/97 (מחוזי ירושלים – השופט ע. חבש) ע’ ס’ נ’ קופ”ח של ההסתדרות הכללית של העובדים, [פורסם בנבו] תק-מח 2009(2), 134).) אין בידי לקבל את טענתה כאילו די בכך שמתקיים אחד מהתנאים שבסעיף 316(א) לחוק העונשין כדי להביא בהכרח לאישור הוועדה, הרשאית לאשר את הפסקת ההריון.

בכל הנוגע לסיכון חיי האשה בשל המשך ההיריון (סעיף 316(א)(4) לחוק העונשין), עולה מחוות דעתו של פרופ’ בליקשטיין, שאני מקבלה, באשר לא נסתרה, לא בדברי ד”ר קלמן ולא בחקירתו הנגדית של פרופ’ בליקנשטיין, כי במקרה דנן “לא היה מצב שבו טובת העובר סיכנה את האם”. פרופ’ בליקשטיין ציין בחוות דעתו, כי אם התובעת התקבלה בבית החולים במצב של ירידת מים בשבוע 27+1, כשבמצב זה הסיכון ללידה מוקדמת קיצונית (פחות מ-32 שבועות) הוא וודאי. משעה שפוקעים קרומי מי השפיר מופיעה תקופה חבויה, שבסיומה מתפתחים הפלה (לפני שבוע 24) או לידה (אחרי שבוע 24), כשמשך התקופה החבויה אינו ידוע מראש, אך הממוצעים נעים בין 12 ל-16 יום (נ/5, עמ’ 4).

פרופ’ בליקשטיין הסביר כי החשש הגדול מירידת מים הוא התפתחות זיהום המסכן את האם והעובר כאחד, כאשר הסיכון הוא המכתיב את ניהול המקרה (נ/5, עמ’ 4-5):

“1. אם חלה ירידת מים בסוף ההיריון- ממתינים 12-24 שעות להתפתחות לידה ספונטנית ואם לא מתפתחת לידה, אזי מפעילים לידה עקב החשש מזיהום.

2. אם חלה ירידת מים 2-3 שבועות לפני שהעובר בר-קיימא, יוזמים הפלה, שכן גם אם יחלפו 12-16 יום מאז ירידת המים- לא יגיע העובר לגיל היריון בר-קיימא.

3. אם חלה ירידת מים אחרי שהעובר בר-קיימא, מנהלים מעקב שמרני מתוך שאיפה “למשוך” את גיל ההיריון כמה שיותר. הלידה מתרחשת בצורה יזומה אם מתעורר זיהום או אם היא מתפתחת בצורה ספונטנית (או שניהם יחד).” (ההדגשה שלי- מ’ ר’).

במקרה שבפנינו, המים ירדו במהלך השבוע ה-28 להיריון, שלב בו העובר הוא בר-קיימא, ועל כן הטיפול המקובל הוא טיפול שמרני, שמטרתו להאריך את משך ההיריון כמה שיותר (נ/5, עמ’ 5). בהמשך חוות דעתו, קבע כי עם ירידת המים בהריונה של אם התובעת לא היה

— סוף עמוד 11 —

מצב שבו טובת העובר סיכנה את האם, ולפיכך “לא נוצר ניגוד אינטרסים רפואי בין המשך החיים התוך-רחמיים של העובר לבין בריאותה של אם התובעת” (נ/5, עמ’ 6). מכאן, שלא התקיימה העילה שבסעיף 316 (א) (4) לחוק העונשין.

גם ד”ר דוד פאוזנר, מנהל מחלקת יולדות בבית החולים (להלן: “ד”ר פאוזנר”) העיד: “אם בעת הראשונה יש זיהום אימהי, למרבה הצער, ניילד את אותה אישה. אם אין זיהום נמשיך כאמור במעקב תוך הקפדה יתרה על בדיקות עוקבות של האם האישה כדי לשלול התפתחות זיהום” (עמ’ 40 לפרוטוקול, שורות 25-28). בעניין זה העידה גם ד”ר יסכה אשר-לנדסברג, שנמנתה על הצוות הרפואי שטיפל באם התובעת בזמן אשפוזה (להלן: “ד”ר לנדסברג”), כי לא היו סימנים לסבל עוברי או סימנים לזיהום תוך רחמי שיכולים היו להוות עילה לסיום מיידי של ההיריון (עמ’ 50 לפרוטוקול, שורות 14-16).

חוות הדעת מטעם התביעה לא סתרה את עדותם של פרופ’ בליקשטיין, ד”ר פאוזנר וד”ר לנדסברג. התובעת לא הוכיחה כי המשך ההיריון עלול היה לסכן את חיי האם או לגרום לה נזק גופני או נפשי, וכאמור אני מקבל את דברי פרופ’ בליקשטיין שלא היה סיכון לאם בהמשך ההריון. לפיכך, הוועדה להפסקת הריון לא הייתה מוסמכת לאשר במקרה זה הפסקת היריון לפי סעיף 316(א)(4) לחוק העונשין.

באשר לטענת התובעת, כי היה ידוע לנתבעת שהעובר שיוולד עלול לסבול ממום קשה, כפי שמצוין בסעיף 316(א)(3) לחוק העונשין, כתב ד”ר קלמן, המומחה מטעם התובעת, בחוות דעתו, כי סטטיסטיקות שנערכו ביחס לפגים שנולדו סביב שבוע 27 להיריון מצביעות על כך שאחוז גבוה מאוד מילדים אלה סובל מנזקים נוירולוגים, קוגניטיביים והתנהגותיים קשים. באשר לנכויות הצפויות נקבע במחקרים אלה כי לפחות 20% מאותם ילדים יסבלו לפחות מנכות קשה אחת. הוא הוסיף, כי באופן כללי נקבע במחקרים שפורסמו בספרות הרפואית שהסיכון ללקות בשיתוק מוחין אצל ילודים ששרדו מתחת ל-33 שבועות של היריון היה גבוה פי 30 בהשוואה לילודים שנולדו במועד (ת/2, עמ’ 3).

בחוק העונשין אין הגדרה למונח “מום גופני” או “מום נפשי”, אשר אם הוולד עלול להיות בעל מום כזה, מהווה הדבר עילה להפסקת היריון על פי סעיף 316(א)(3) לחוק. בת.א (חי’) 259/02 פלוני נ’ מדינת ישראל (לא פורסם, 2.12.07) (להלן: פרשת פלוני) דחתה נשיאת בית המשפט המחוזי בחיפה, כב’ השופטת גילאור, את טענת התובע כי הוראות סעיף 316(א)(3) לחוק העונשין אינן מתירות מתחם שיקול דעת ומרגע שמתעורר חשד לכל מום שהוא, נפשי או גופני, על הוועדה לאשר את הפסקת ההיריון:

— סוף עמוד 12 —

“הן מלשון החוק והן מתכליתם של הדברים לוועדה מסור שיקול דעת רחב, ובוודאי כאשר העילה להפסקת היריון היא לפי סעיף קטן (א)(3) – “בגין מום גופני או נפשי”. הסעיף מנוסח בצורה רחבה שאינה מבחינה בין מום קל למום קשה ואינה קובעת קריטריונים לאבחנה שכזו. הדבר מלמד ששיקול הדעת כולו מסור לוועדה.” (ההדגשות שלי- מ’ ר’).

סעיף 316 לחוק העונשין אינו נוקט לשון חובה אלא רשות: “הוועדה רשאית… לתת אישור להפסקת היריון אם ראתה שיש הצדקה לכך מחמת אחת מאלה…”. במילים אחרות, בניגוד לגישת התובעת, הוועדה להפסקת היריון לא חייבת לאשר הפסקת היריון בהתקיים אחד מהמקרים המנויים בסעיף, אלא שהדבר נתון לשיקול דעתה. בשל כך יש לדחות את טענתה של התובעת לפיה במידה שאמה הייתה בוחרת באופציה של הפסקת היריון, כי אז די היה בכך “לאלץ את חברי הוועדה לאשר את בקשתה” (עמ’ 4 לסיכומי התובעת).

לכך יש להוסיף, כי לשבוע ההיריון של האישה רלוונטיות להחלטת הוועדה להפסקת היריון. וכפי שקבעתי במקרה אחר בו נידונה שאלת הפסקת היריון בשבוע 27 (ת”א (חי’) עודאי נ’ ד”ר דוידזון (טרם פורסם, 26.5.10), בפסקה 6.1):

“אם בשלב מוקדם די בסיכוי לפרוגנוזה גרועה על מנת להתיר הפסקת היריון, בשלב מאוחר, שבו העובר בר חיות, משתנים האיזונים בין האם לעובר ולחברה. בשלב זה, אין די בסיכוי לפרוגנוזה גרועה. הפלת עובר בשלב החיות כרוכה בבעיות אתיות קשות, ואין די ברצונם של ההורים בעניין זה”

(ראו בעניין זה גם את דברי כב’ השופטת י’ וילנר בת”א (חי) 869/06 כהן נ’ שירותי בריאות כללית (לא פורסם, 20.1.2009)).

לפי חוות דעתו של פרופ’ בליקשטיין, הפלת עובר, קרי הפסקת חייו התוך-רחמיים, יכולה להיעשות עד שלב שבו מושגת חיות (Viability). משעה שהעובר בר-קיימא, (Viable), כמו במקרה שלפנינו, הפסקת חייו התוך-רחמיים מסתיימת בלידת חי, כך שבמידה ורוצים למנוע לידת חי צריך להמיתו ברחם. מרגע יצירתו ועד היותו בר-קיימא תלוי העובר בחסדי אמו בלבד. משלב שהעובר הופך לבר-קיימא, דהיינו צפוי לחיים לבדו או באמצעות הרפואה, הוא הופך ל”פציינט” לכל דבר. פרופ’ בליקשטיין הסביר כי תפיסה זו של The

— סוף עמוד 13 —

fetus as a patient מבוססת על הגיון אתי צרוף ומהווה את הבסיס לכל המיילדות המודרנית (נ/5, עמ’ 7):

“לעיתים, טובתו של העובר ה”פציינט” נמצאת בניגוד לטובתה של האם, יחד עם זאת, מחויבותו של הרופא לעובר היא מוחלטת, ממש כמו מחויבותו של הרופא לאישה. מחויבות זו- כוונתה חיובית, היינו, הרופא מחויב לתת לעובר את הטיפול (כולל מעקב) הטוב ביותר גם בעודו ברחם. הרופא, יחד עם זאת, מוגבל על ידי האם, בזכות האוטונומיה שלה על גופה, מלהעניק לו טיפול חודרני. מכל מקום, לעולם אין הרופא חייב להזיק לעובר בר-קיימא או להמיתו, אפילו האם רוצה בכך. המצב החריג היחיד (וגם על כך יש עוררין) הוא בקיומו מעל לכל ספק של מום קשה, ושהוכח- מעל לכל ספק- שהמום ימנע ממנו חיים סבירים” (ההדגשה במקור, מ’ ר’).

כאמור, הוועדה לא “חייבת” לאשר הפסקת היריון, אפילו אם מתקיים אחד מהתנאים שבסעיף 316 לחוק העונשין. תמוהה בעיני טענת התובעת, לפיה המחוקק קבע מעמד מיוחד לנשים שגילן מעל גיל 40, והללו זכאיות להפסקת היריון בכל עת וללא הנמקה, “אפילו במצב קיצון שבו אישה בת 40 בהיריון מתקדם תבקש את הפסקת ההיריון מפני שהוא פוגע בגזרתה, כי אז לחברי הועדה אין שיקול דעת, ידיהן כבולות ואלה חייבים לאשר את הפעולה” (עמ’ 6 לסיכומי התובעת). על כך יש להוסיף את האמור בהנחיות משרד הבריאות, לפיהן, מכיוון שגיל ההיריון עת התקבלה האם לבית החולים היה מעל 24 שבועות (גיל החיות), המתת עובר יכולה הייתה להיות מאושרת רק על ידי ועדת-על אזורית, כפי שעולה מהנחיות משרד הבריאות שלהלן.

 

— סוף עמוד 14 —

ד.3. הנחיות משרד הבריאות

משרד הבריאות פרסם ביום 28.12.94 הנחיות בנושא ועדות-על אזוריות להפסקת היריון בהריונות מעל שבוע 23 (חוזר משרד הבריאות 76/94, נספח ד’ למוצגי הנתבעת, להלן: “ההנחיות”), שנשענות על המלצות המועצה הלאומית למיילדות, גנטיקה ונאונטולוגיה, ותוקפן החל מיום 1.1.95. במסגרת סעיף א’ להנחיות נקבע כי הועדות הרגילות להפסקת היריון, שפעלו באותה תקופה בבתי החולים והמרפאות שאושרו לכך על ידי שר הבריאות, תהיינה רשאיות לדון רק בבקשות של נשים שגיל הריונן אינו עולה על 23 שבועות.

בהתאם לסעיף ב’ להנחיות הוקמו 6 ועדות-על אזוריות שתדונה בהפסקת הריונות שגילם מעל 23 שבועות. חברי הועדה הם מנהל המרכז הרפואי, מנהל מחלקת יולדות, מנהל המחלקה הנאונטולוגית, מנהל המכון הגנטי ועובדת סוציאלית בכירה. כן נקבעו נהלי עבודה (סעיף ד’ להנחיות) לפיהם נשים הרות הפונות לוועדות הרגילות להפסקת היריון תופנינה לוועדה העל-אזורית אם יסתבר כי גיל ההיריון גבוה מ-23 שבועות, מבלי שפנייתן תובא לדיון בוועדה רגילה.

בניגוד לטענת התובעת כי לנוהלי משרד הבריאות אין כל תוקף משפטי, אני קובע שלנוהלי משרד הבריאות משקל משמעותי בבחינת התנהגותה של הנתבעת, במיוחד כשמדובר בנהלים שהוצאו לאחר בחינה מדוקדקת ומקצועית. בהעדר ראיות הפוכות, ההנחיות משקפות את הפרקטיקה המקובלת לאחר הוצאתן, וכפי שקובע בעניין זה כב’ השופט י’ עמית בע”א 10306/08 עמיחי נ’ מור המכון למידע רפואי בע”מ, שירותי בריאות כללית בע”מ (טרם פורסם, 16.3.11), בפסקה 18:

“לא נעלם מעיני כי במסגרת עוולת הרשלנות בית המשפט הוא הקובע את סטנדרט הזהירות וההתנהגות, כך שפרקטיקה נוהגת אינה מהווה “חסינות” מפני תביעת רשלנות. אלא שלא בנקל יכתיב בית המשפט או יעצב סטנדרטים אחרים מאלה שנקבעו על ידי משרד הבריאות או על ידי גופים וגורמים מקצועיים בתחום הרפואה.” (ההדגשה שלי- מ’ ר’).

ד”ר קלמן, המומחה מטעם התובעת, סיים את עבודתו כרופא בבית חולים בשנת 1991, כלומר הוא לא עבד בבית חולים בשנת 1995, אז הוקמו ועדות-העל המוסמכות לאשר המתת עובר בגיל חיות, ולפי דברי פרופ’ בליקשטיין, זו כנראה הסיבה לכך שד”ר קלמן שגה בהבנת הסוגיה של המתת עוברים בגיל חיות. ד”ר קלמן אישר בעדותו כי מעולם לא ישב

— סוף עמוד 15 —

בוועדת-על אזורית להפסקת היריון (עמ’ 14 לפרוטוקול, שורה 8). פרופ’ בליקשטיין הדגיש כי “מעולם לא הייתה כוונת ועדת על להמית עובר מסיבה מיילדותית, כמו חשש ללידה מוקדמת עקב ירידת מים, חשש ללידה מוקדמת עקב מחלה אמהית וכדומה” (נ/5, עמ’ 8).

פרופ’ בליקשטיין חזר על כך בעדותו בציינו “אין מצב שרופא ימליץ על סיבה מיילדותית כסיבה להפסקת היריון כשהעובר בריא בגיל החיות” (עמ’ 77 לפרוטוקול, שורות 19-20), וכי לא נעשית המתת עוברים בגיל החיות מבלי שתהיה סיבה רצינית לכך, “אני כבר לא מדבר על מומים אלא מומים מאוד גדולים” (עמ’ 78 לפרוטוקול, שורות 1-2). בהמשך העיד, כי ועדת-על להפסקת הריון לא מפסיקה היריון על סיכון פוטנציאלי, אלא רק כשמדובר בסיכון לגופו של עניין, כשרואים מום קשה שאינו בר חיות או מום מסכן חיות (עמ’ 80 לפרוטוקול, שורות 6-9).

גם ד”ר פאוזנר, מנהל מחלקת היולדות, שהעיד על סדרי העבודה בוועדות האזוריות להפסקת הריון בהן הוא משתתף (ובהן השתתף גם בשנת 2001), העיד כי מאז ומתמיד הפסקת היריון של עובר חי, שעל פניו נראה תקין, רק משום שלאמו ירדו המים, לא היוותה ולא יכולה להוות סיבה להפסקת היריון, “לכן לו האישה הזו היתה מגיעה להפסקת היריון בשלבי החיות, לא היתה נענית” (עמ’ 39 לפרוטוקול, שורות 11-13). לדבריו, כבעל ניסיון של 20 שנה, הוא לא זוכר שום מקרה בו אישה ביקשה הפסקת הריון כשמדובר היה בירידת מים ובעובר בריא, ובכל מקרה לדעתו אף אם בקשה כזאת הייתה מועלית היא לא הייתה נענית (עמ’ 46 לפרוטוקול, שורות 13-16). בהקשר זה העיד גם ד”ר קלמן, כי הוא לא מכיר שום ועדה להפסקת היריון אזורית המאשרת הפסקת היריון בשבוע 27 על רקע ירידת מים בלבד (עמ’ 17 לפרוטוקול, שורה 13).

לביסוס דבריו הפנה פרופ’ בליקשטיין בחוות דעתו גם לחוזר המנהל הכללי 23/07 מיום 19.12.07 (נ/1, להלן: “חוזר המנכ”ל”), בנושא “ועדות להפסקת היריון בשלב החיות”, בו נקבע כי רצון האם, אף כי יש לכבד אותו, איננו מהווה שיקול דעת יחיד ומכריע בהחלטה אם לאשר הפסקת היריון בשלב החיות, ויש לשקול שיקולים נוספים גם במקרים בהם מבחינת החוק קיימת עילה מותרת להפסקת ההיריון (סעיף 11 לחוזר המנכ”ל).

בחוזר המנכ”ל נכתב, כי בהיעדר מידע קונקרטי על בעיות רפואיות אצל האישה או אצל העובר, כמו במקרה שבפנינו, הפסקת היריון בשלב החיות עקב העילה שלאישה מלאו 40 שנה (סעיף 316(א)(1) לחוק העונשין) משמעה הפסקת היריון של עובר בריא בשלב בו היה מסוגל לחיות אילו נולד, ובנסיבות שאין בהן סכנה בריאותית לחיי האישה מהמשך ההיריון. פעולה זו בעייתית מבחינת האתיקה הרפואית המנחה את גורמי הרפואה לדאוג

— סוף עמוד 16 —

לבריאות האם והעובר, ועל כן אישורה דורש נימוקים כבדי משקל המבוססים על הצגת חומר מתועד ואמין שיצביע בברור על הצדקה להפסקת היריון עקב אחת מעילות אלה (סעיף 11.1 לחוזר המנכ”ל). גם דברים אלו סותרים את טענת התובעת כאילו בכל מקרה על הוועדה להיענות לבקשה להפסקת היריון כאשר מדובר באשה מעל גיל 40.

באשר לעילה של ולד שעלול להיות בעל מום גופני או נפשי (סעיף 316(א)(3) לחוק העונשין) נקבע בחוזר המנכ”ל כי “אין להשתמש בעילה מס’ 3 לחוק העונשין כדי לאשר הפסקת היריון בשלב החיות של עובר בריא, במקרים של סיכון ללידה מוקדמת, או לידה מוקדמת שאיננה ניתנת למניעה, או כשיש התוויה רפואית לגרימת לידה מוקדמת” (סעיף 11.2.4 ההדגשה במקור).

אני דוחה את טענת התובעת, כאילו חוזר המנכ”ל שנערך בשנת 2007 אינו רלוונטי למקרה שבפנינו, מכיוון שבמועד הרלוונטי לתביעה חל רק החוזר משנת 1994 (נספח ד’ למוצגי הנתבעת) בחוזר המנכ”ל כתוב מפורשות כי הוא רענון והרחבה לחוזר שירותי רפואה 76/94 מיום 28.12.94, וכי הוא “אינו מבטל את חוזר 76/94 אלא בא לתקן מספר נקודות בו, להדגיש נקודות אחרות ולהוסיף קווים מנחים להפעלת שיקול הדעת”. עוד מוסבר בחוזר המנכ”ל כי לאחר ניסיון שהצטבר במשך יותר מעשר שנים בהן הופעלו ועדות על אזוריות להפסקות היריון מאוחרות- ובעקבות לקחים ומסקנות של צוות שבדק את הנושא מטעם משרד הבריאות- מובא עדכון ורענון להנחיות הקיימות. כלומר, הנחיות אלה מעגנות בכתובים את הפרקטיקה שהיתה נהוגה קודם לכן.

ניתן ללמוד על העובדה שבשנת 2001 ועדות-העל האזוריות להפסקות היריון פעלו בהתאם להנחיות שפורסמו לאחר מכן בחוזר המנכ”ל משנת 2007, מעדותו של ד”ר פאוזנר, חבר בוועדת-על בבית החולים, שהעיד על הפסקת היריון כשמדובר בעובר בריא. מעדותו, שלא נסתרה והיא מהימנה עלי, עולה כי גם במועד הרלוונטי לתביעה, הפסקת היריון לא הייתה אופציה טיפולית כשמדובר ב”עובר שנראה בריא, כשהוא שלם בגופו וכשמעקב ההיריון היה תקין ואין עדות למום או פגע בו” (עמ’ 43 לפרוטוקול, שורות 19-23). ד”ר קלמן אישר בעדותו כי המעקב של האם היה תקין לחלוטין ולא נמצאו שום פתולוגיות בעובר בבדיקות אולטרה-סאונד ומי שפיר, קרי העובר במקרה דנן היה בריא (עמ’ 17 לפרוטוקול, שורה 21).

ד”ר פאוזנר הסביר בעדותו כי הפנייה לוועדה להפסקת היריון, שממילא לא הייתה נענית, ייעודה הוא להרוג את העובר, “ואם להרוג עובר, לא יעלה על הדעת לעשות את זה לעובר בריא ושלם. לכן אין הפנייה לוועדות עליונות להפסקת היריון במצבים המתוארים כאן.” (עמ’ 43 לפרוטוקול, שורות 23-24, ההדגשה שלי- מ’ ר’). דברים אלה מתאימים לאמור

— סוף עמוד 17 —

בהנחיות חוזר המנכ”ל, ומלמדים, שאלה היו הקריטריונים של הוועדות האזוריות להפסקת היריון גם במועד הרלוונטי לתביעה, טרם הוצאו כל הנהלים הפורמאליים.

לא הוכח כי ועדה להפסקת הריון הייתה מאשרת את הפסקת ההיריון בשבוע 28 בהעדר אינדיקציה שיש פגם בעובר מלבד הלידה המוקדמת. שאלה זו אינה שאלה שבהשערה ויש להוכיחה בחוות דעת. לא רק שהתובעת לא הוכיחה זאת אלא שהוכח דווקא ההיפך. הוכח, כי בהתאם להנחיות משרד הבריאות ולעדויות באשר לדרכן של ועדות-העל בפועל, אף אם אמה של התובעת הייתה פונה לוועדת-על להפסקת היריון, היתה בקשתה נדחית.

ד.4. הפרקטיקה הנוהגת

נוסף לבחינת האפשרות לביצוע הפסקת היריון והתנאים לאישור הבקשה, תנאים שכאמור לא התקיימו בענייננו, יש לבחון האם התנהגות הנתבעת עמדה בסטנדרט ההתנהגות שהיה מקובל באותה עת. כלומר, מהי הפרקטיקה הנוהגת והסבירה שהייתה מקובלת באותה עת בעולם הרפואה בענין זה.

לפי חוות הדעת של פרופ’ בליקשטיין, ירידת מים לפני המועד היא ברוב המקרים “מצב של No win situation”, שבו מתקיימת תלות מובהקת בין מועד ירידת המים לבין הסיבוכים הצפויים, ולכן “המאמץ הוא לדחות את הלידה המוקדמת ככל שניתן, מבלי לסכן את האם והעובר בזיהום”. במצב של ירידת מים מוקדמת יילוד מיידי מגדיל את הסיכון לנזק מוחי או לתמותה מאשר ילוד בגיל היריון מבוגר יותר ולכן הטיפול המקובל במקרים כאלו הוא זה המכונה טיפול שמרני (נ/5, עמ’ 6). וכך מסביר פרופ’ בליקשטיין מהו אותו “טיפול שמרני” (נ/5, עמ’ 5):

“טיפול שמרני מטרתו מעקב אחרי האם והעובר, מיועד להאריך את משך ההיריון, לגרום לעובר להבשיל את מערכותיו, לאפשר לעובר לעלות במשקל ולשפר את סיכוייו לשרוד בחייו החוץ-רחמיים שעה שיוולד. טיפול שמרני זה מסתיים כאשר מתפתחת לידה ספונטנית או כאשר נוצרים תנאים חדשים: זיהום, דימום, מצוקה עוברית, או מצוקה אימהית. לכן, הטיפול השמרני מבוסס על בדיקות שמטרתן זיהוי הזמן המתאים להתערבות בסיום ההיריון.” (נ/5, עמ’ 6).

— סוף עמוד 18 —

ד”ר לנדסברג העידה, שהאם טופלה “לפי הפרוטוקול” בנוגע לירידת מים, כך שהיא נבדקה מדי יום לנוכחות של סימני זיהום, לפחות פעם או פעמיים, העובר נוטר כדי לוודא שאין מצב של מצוקה עוברית וניתן לה טיפול להבשלת ריאות, כאשר הניהול הוא כאמור ניהול שמרני (עמ’ 50 לפרוטוקול, שורות 18-22).

לפי חוות הדעת של פרופ’ בליקשטיין, סיכוי ההישרדות של התובעת אילו נולדה בשבוע 27+ להיריון היו 68%, אך הטיפול השמרני שהוביל ללידה בשבוע 28-29 שיפר את סיכויי ההישרדות שלה לכדי 84%. המדובר בשיפור בהישרדות ב-25%. הגישה השמרנית, כפי שננקטה במקרה דנן, הקטינה את הסיכון ל-שיתוק מוחין ב-30% (מ-12.3% ל-8.2%), ועל אף הסיכון עקב הפגות הקיצונית, הסיכוי שייוולד ילוד ללא פגיעה מוחית הוא מעל ל-90% (נ/5, עמ’ 5-6).

פרופ’ בליקשטיין הדגיש כי “אין באף מקום בעולם המלצה אחרת” מלבד הטיפול השמרני, וצוות עובדי הנתבעת שטיפל באם לא היה צריך לשקול הפסקת היריון באף רגע במהלך האשפוז, ולא היה מקום לקצר את חייה התוך-רחמיים של התובעת או להמיתה בעודה ברחם (נ/5, עמ’ 7).

מומחה התובעת ד”ר קלמן הסכים עם כך שהטיפול שניתן לאם התובעת היה תקין ולא נפל בו כל דופי, בציינו כי “הטיפול הרפואי שניתן באותו שלב תאם את הנדרש” (ת/2, עמ’ 3). בעדותו הוא אישר כי הטיפול הרפואי שניתן לאם התובעת היה כמקובל (עמ’ 15 לפרוטוקול, שורה 8; עמ’ 16 לפרוטוקול, שורות 14-15). ד”ר קלמן העיד עוד, כי במצב של ירידת מים מוקדמת יש לעשות כל מה שניתן על מנת להאריך את ההיריון כך שהעובר ייפגע במינימום האפשרי, והסביר מדוע יש לנקוט בטיפול שמרני (עמ’ 18 לפרוטוקול, שורות 5-7).

“ת. כל יום נוסף מקטין את הסיכון לפגיעה בעובר וזו הסיבה למה אנו נוקטים בגישה השמרנית הזו, כי לכאורה אפשר היה לעשות הפסקת היריון ברגע דריכתה בבית החולים.

ש. מה זה להפסיק, הכוונה לסיים אותו?

ת. אנו לא עושים את הדברים האלה חד משמעית” (ההדגשות שלי- מ’ ר’).

ניתן לראות, כי ד”ר קלמן כלל לא תומך בטענת התביעה, לפיה ראוי היה להפסיק את ההיריון בשל פקיעת הקרומים, אלא להיפך. הוא העיד כי “לא כתבתי בשום מקום שאנחנו

— סוף עמוד 19 —

כרופאים צריכים להציע לה הפסקת היריון” והוסיף “אין חס ושלום, ואסור להציע בצורה גורפת לנשים, לעשות הפסקת היריון” (עמ’ 15 לפרוטוקול, שורות 22-25). ד”ר קלמן הבהיר, כי כל מה שכתב בחוות דעתו על ההתנהלות הלא תקינה לכאורה של בית החולים היה רק בנוגע להסבר שלדעתו לא ניתן לאם התובעת אודות המצב (עמ’ 20 לפרוטוקול, שורות 20-21). בהמשך עדותו חזר ד”ר קלמן והעיד כי הטיפול השמרני נעשה בהתאם לפרוטוקול:

“הם עשו בדיוק מה שצריך “לפי הספר”…הטיפול ניתן לפי הפרוטוקול שקיים בכל מחלקה במדינת ישראל ובעולם המודרני” (עמ’ 18 לפרוטוקול, שורות 14-17).

זה המקום לשוב ולומר, שהתביעה שבפני אינה תביעת האם אלא תביעת הבת שנולדה. הבת שנולדה היא הטוענת שהיתה זו רשלנות של הנתבעת, שלא להציע לאימה להפסיק את ההריון. אין זו תביעת האם שיכלה לטעון, שאמנם אין זו רשלנות שהרופאים עסוקים בקיום העוברה ובנסיון לשפר את סיכוייה לשרוד, אך היתה זו פגיעה באוטונומיה שלה שלא ניתנה לה האפשרות לבחור.

ד”ר פאוזנר העיד גם הוא כי נשים המגיעות עם ירידת מים בשבוע 27 מתאשפזות והטיפול בהן נעשה בבית החולים, כאשר “נשים כאלה לא מגיעות לוועדה להפסקת היריון כי אין בפרקטיקה המקובלת היום אצלנו בכלל ובעולם המערבי מצב שבו מפסיקים חיות של עובר בוועדה עליונה להפסקת היריון שלשם כך זומנה” (עמ’ 39 לפרוטוקול, שורות 6-9). לפי עדותו, הפרקטיקה הנהוגה כאשר יולדת מגיעה לבית החולים עם ירידת מים היא טיפול משמר, ולא הצעת הפסקת הריון:

“אנו נתבסס על המצב הידוע שלידה בשבוע 27 טומנת בחובה סיכויי הישרדות נמוכים יותר מאשר מאוחר יותר בשלבי ההיריון, וסיכוני תחלואה עובריים גבוהים יותר מאשר מתקדם ההיריון. לכן הברירה הראשונית היא טיפול משמר. לא יהיה טיפול משמר אם האישה נכנסה ללידה פעילה, אם נתגלו בה סימני זיהום שעלולים לסכן את העובר והאם, או אם נתגלו סימני מצוקה של העובר. זה הגישה הראשונית. טיפול משמר ודחיית הלידה עד כמה שניתן. לא בצורה אקטיבית, בצורה פאסיבית” (עמ’ 39 לפרוטוקול, שורות 17-23).

— סוף עמוד 20 —

המסקנה היא, שאין מחלוקת בין מומחי התביעה וההגנה, שהנוהל המקובל במצב של ירידת מים מוקדמת אינו הצעת הפסקת הריון וסיום חיי העוברה, אלא טיפול שמרני שנועד לשפר את סיכויי שרידות העוברה. במצב דברים זה, משלא הייתה נהוגה פרקטיקה לפיה הפנו נשים בהיריון הצפויות ללידה מוקדמת להפסקת היריון, אין מקום לבחון את השאלה אם בפועל, כפי שטוענת התובעת, אמה הייתה מבצעת הפסקת היריון.

סיכומם של דברים, הפסקת ההיריון בשל ירידת מים מוקדמת- בהעדר כל אינדיקציה לפתולוגיה בעובר או סכנה לאם- לא היתה נהוגה או ראוי שתונהג בשנת 2001, וניתן לומר שהיא אינה מהווה אופציה כזאת גם היום. לפיכך, אני קובע שהרופאים בבית החולים של הנתבעת לא התרשלו כאשר נמנעו מהפסקת היריון יזומה או מהפניית התובעת לוועדה להפסקת היריון, שממילא לא הייתה מאשרת, בנסיבות מקרה זה, את הפסקת ההיריון תוך המתתו של עובר בריא.

 

ה. הפרת חובת הגילוי, העדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה

לטענת התובעת, הרופאים לא יידעו את אמה על הסיכון לתמותה ולתחלואה קשה המלווה בנכות קשה בשל פגות קיצונית בין השבועות 27-29 להיריון והסיכון הכרוך בהארכת תקופת ההיריון כתוצאה מחשיפה אפשרית לזיהום, ובכך הם הפרו את חובת הגילוי הקבועה בדין, לפיה יש לגלות לאם מידע חיוני הקשור למצבה ולסיכונים להם היא והעובר שלה היו חשופים. ראיה לכך היא שהרשומה הרפואית שותקת בעניין זה.

התובעת טוענת עוד כי הנתבעת הפרה את החובה ליידע את האם על האפשרות לסיים את ההיריון. מתן אפשרות בחירה לאם מתיישבת עם חובת הגילוי ועם זכותה של האישה על גופה וזכותה שלא לכפות עליה היריון לא רצוי. לטענת התובעת, עם אשפוזה של האם, היה הצוות הרפואי צריך ליידע אותה על הסיכונים הכרוכים לעובר, גם תחת הסיכוי המפוקפק להארכת משך ההיריון, לשמוע את עמדתה ולייחס לה משקל מרכזי ומכריע בגיבוש ההחלטה אם להמשיך את ההיריון או לא. אין חולק כי בשום שלב לא נמסר לאם על האפשרות לסיים את ההיריון.

לטענת התובעת אמה לא הייתה ערה לסיכון הטמון בפגות מלכתחילה ולסכנה שבזיהום, ולא ידעה שהארכת תקופת ההיריון לא תחלץ את עוברה מסכנה, ותותיר אותה בקבוצת ההיריון בין 27-29 שבועות. על כן הטיפול הרפואי שהוביל להתמשכות הלידה וללידת התובעת במומיה הקשים מהווה עוולת תקיפה על פי סעיף 23 לפקודת הנזיקין.

— סוף עמוד 21 —

התובעת מוסיפה וטוענת כי הטיפול הרפואי ניתן לאם התובעת ללא הסכמה מדעת ותוך פגיעה גסה בזכותה של האם על גופה, זאת בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק זכויות החולה, התשנ”ו- 1996 (להלן: “חוק זכויות החולה”). נטען, כי לאם התובעת לא נמסר כל מידע על הצורך בניתוח קיסרי והסיכונים הכרוכים בו, על אף שהצורך בביצועו היה צפוי מראש עקב הפגות הקיצונית והסיכון לזיהום, וגם עקב מצג העכוז, נתונים אשר היו ידועים כבר בעת קבלת אמה של התובעת לבית החולים בתאריך 28.12.01. כתוצאה מכך, הניתוח הקיסרי בוצע ללא הסכמה מדעת של האם. כמו כן, הפרת הנתבעת את הוראת סעיף 13 לחוק זכויות החולה מהווה הפרה חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין, כך שיש לחייבה באחריות בנזיקין לנזקים שנגרמו וייגרמו לתובעת.

הנתבעת מצידה טוענת, כי אי מתן הסבר למטופלת אודות טיפול רפואי שאינו מהווה כלל אופציה טיפולית רפואית מקובלת, אינו הפרת חובת הגילוי של הרופא כלפי האם וממילא אינה התרשלות או פגיעה באוטונומיה. כמו כן נטען שטענת התובעת בדבר פגיעה באוטונומיה מהווה הרחבת חזית, שכן לא נכללה בכתב התביעה ועל כן יש לדחותה. עוד טוענת הנתבעת כי אמה של התובעת ידעה מהי הפרוגנוזה הרפואית, היא ידעה והבינה כי מטרת הצוות הרפואי בבית החולים היא להמשיך את ההיריון, ככל שניתן, אך לא ניתן להאריך את ההיריון עד תום.

אני מקבל את הטענה שמדובר בהרחבת חזית. התובעת טענה בכתב תביעתה לתקיפה (סעיף 10 (א), ולהעדר הסכמה מדעת לניתוח קיסרי (סעיף 9 (ה), אך זאת רק בתביעת התובעת. אם התובעת אינה אחת התובעות, למרות שלא היתה שום מניעה לצרפה – התובעת הגישה את התביעה באמצעות אימה, ואימה העידה בפני. אם התובעת לא הגישה תביעה בשל תקיפתה או פגיעה באוטונומיה שלה, וצירופה של אם התובעת כתובעת נוספת על ידי טענה זו, ללא רשות, במסגרת הסיכומים, היא הרחבת חזית בלתי מוסכמת. די בכך כדי לדחות את הטענה, אבל מאחר שהצדדים הקדישו מאמצים לטיעון בנושא זה, אתייחס לטענה לגופה.

 

ה.1. היקף חובת הגילוי

סעיף 13 לחוק זכויות החולה קובע חובה למסירת מידע, לפיה יש ליתן טיפול רפואי לאדם רק לאחר שזה מסר הסכמה מדעת לטיפול. הסכמה מדעת משמעה מסירה באופן סביר של כל המידע הרלוונטי על מנת שהמטופל יוכל להחליט האם הוא מעוניין בטיפול:

“13. הסכמה מדעת לטיפול רפואי

— סוף עמוד 22 —

(א) לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה.

(ב) לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע; לענין זה, “מידע רפואי”, לרבות –

(1) האבחנה (הדיאגנוזה) והסָכוּת (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל;

(2) תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע;

(3) הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות;

(4) סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי;

(5) עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני.

(ג) המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי, בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות.”

על היקפה של חובת הגילוי וגבולותיה נקבע בפסק דינה של כב’ השופטת ע’ ארבל בע”א 7756/07 גרסטל נ’ ד”ר דן (טרם פורסם, 21.12.10), בפסקאות 10-13:

“הפסיקה הייתה מודעת לקשיים המוטלים על הרופא בבואו לבצע את חובתו להעביר למטופל את כל המידע הנחוץ לו ליתן הסכמה מדעת. לפיכך גיבשה הפסיקה, בהתאם לסעיף 13 לחוק זכויות החולה, את מבחן ציפייתו הסבירה של החולה לקבלת מידע אשר יאפשר לו ליתן הסכמה מדעת לטיפול. מבחן זה בפני עצמו אינו נטול קשיים ומערב בתוכו שיקולים שונים ומגוונים…

ניתן לסכם, אם כן, את עמדת בית משפט זה בעניין חובת הגילוי – חובה זו חלה גם על אפשרויות בדיקה ואבחון נוספות הקיימות בפני המטופל. על הרופא לא חלה חובה ליידע את המטופל על כל סיכון ועל בדיקה אפשרית קיימת, ומובן כי אין הוא נדרש להציף את המטופל במידע שאינו רלוונטי אליו או

— סוף עמוד 23 —

שאינו בר מימוש. עם זאת, על הרופא להציג בפני מטופליו את כל המידע הסביר, כולל בדיקות אפשריות נוספות אשר מטופל סביר ירצה לדעת אודותן” (ההדגשה שלי- מ’ ר’).

חובת הגילוי חלה רק על אפשרויות טיפול רלוונטיות וסבירות. הפסקת ההריון לא היתה אפשרות טיפול רלוונטית וסבירה. הפסקת ההיריון על ידי המתת עובר בר-קיימא איננה אופציה ברת מימוש ועל כן לא קמה החובה ליידע את האם על כך. וכפי שהעיד בעניין זה ד”ר פאוזנר (עמ’ 43 לפרוטוקול, שורות 19-21):

“זה לא אופציה טיפולית הפסקת היריון, כשמדובר בעובר שנראה בריא, כשהוא שלם בגופו וכשמעקב ההיריון היה תקין ואין עדות למום או פגע בו. מאחר וזו לא אופציה טיפולית היא לא מועלית לאישה כאחת האלטרנטיבות שלפניה.” (ההדגשה שלי- מ’ ר’).

גם ד”ר קלמן, המומחה מטעם התביעה, הסכים לדברי ב”כ הנתבעת, לפיהם לא נותנים למטופל לקבל החלטה על אופציה שאינה אפשרית, ואין צורך להציג לו טיפול שאינו מתקבל על הדעת (עמ’ 17 לפרוטוקול, שורה 10). משכך, אני דוחה את טענת התובעת, כי הנתבעת הפרה את החובה ליידע את האם על האפשרות לסיים את ההיריון, אפשרות שאינה קיימת בנסיבות שבפנינו, מאחר שאין חובה להעמיד את המטופל על אפשרות אשר אינה פתוחה בפניו או למסור לו מידע אשר אינו חשוב להחלטתו.

ה.2. האם הוצגה לאם תמונה מלאה על מצבה הרפואי?

לא אחת נקבע כי זכותו של מטופל לקבל תמונה מלאה על מצבו הרפואי, לרבות הסיכונים והסיכויים הטמונים בו (ראו למשל: ע”א 9936/07 בן דוד נ’ ד”ר ענטבי (טרם פורסם, 22.2.11), בפסקה 6). הימנעות מטפל מלמסור למטופל מידע רפואי מהווה הפרה של חובת הגילוי כלפיו ובכך התרשלות. בהקשר זה נשאלת השאלה אם הוכחה טענת התובעת לפיה לא נמסר לאימה כל מידע או הסברים על טיבם של סיכוני הפגות בלידה בשבוע 27-29 להיריון, ולא הוסבר לה דבר אודות הסיכון של זיהום תוך רחמי אשר היא והעובר היו חשופים לו. לאחר בחינת הראיות שהוצגו בפני, יש להשיב על שאלה זו בשלילה, כפי שאפרט להלן.

אמה של התובעת העידה, כי בזמן שאושפזה במחלקה להיריון בסיכון, אף אחד מצוות הרופאים לא שוחח עמה לגבי מצבה ולגבי הצפוי לה או לילד שייוולד, ולא אמרו לה מה

— סוף עמוד 24 —

הסיכויים והסיכונים שצפויים לה ולעובר שלה (עמ’ 26 לפרוטוקול, שורות 1-7). לעומת זאת, ד”ר לנדסברג, שטיפלה באם לאורך אשפוזה, העידה בפני, כי מעצם העובדה שאישה מגיעה למחלקה בה היא עובדת- בה מתנוסס השלט של “היחידה להיריון בסיכון”- ברור כי ההיריון חרג ממסלולו התקין והוא מצריך השגחה וטיפול מיוחדים. היא העידה שכל ההתנהלות במחלקה מעבירה לאישה המאושפזת “מסרים שהיא מצויה בהיריון שהינו בסיכון”. עצם מיקומה של האישה במחלקה גורם לכך שהיא “מודעת לכך שהיא עלולה ללדת מוקדם יותר ומודעת לכך שעלולים להיות סיבוכים” (עמ’ 51 לפרוטוקול, שורות 20-25).

באשר להסבר שניתן לאישה המתאשפזת במחלקה להיריון בסיכון העידה ד”ר לנדסברג כך (עמ’ 51 לפרוטוקול, שורה 28, עד עמ’ 52 לפרוטוקול, שורה 3):

“מסבירים לה שהיא צריכה להיות מאושפזת כי הריונה מחייב השגחה מיוחדת. שהיא בסיכון ללידה מוקדמת, ורק לציין שבמקרים של ירידת מים טרם המועד, באופן מובנה וברור אנו גורמים ללידה מוקדמת בשבוע 34, ולא לאחר מכן. אנו מסבירים לה שאנו עושים את המיטב על מנת לנסות להאריך ההריון עד כמה שניתן. שאנו מנסים ונותנים את ההשגחה המיטבית על מנת לזהות את הרגע שבו לא ניתן יהיה להאריך את ההריון ולמעשה כך זה מתנהל, מידי יום אנו פוגשים את האישה פעם או פעמיים, בודקים אותה ומספרים לה לגבי מצבה. במקרה של גברת כהן, אני מתקנת דהן, כל עוד ניתן היה הרגענו אותה שהבדיקה שלה תקינה.” (ההדגשות שלי- מ’ ר’).

בחקירתה הנגדית חזרה ד”ר לנדסברג על כך שהיא מדברת לדבר עם האישה על הפרוגנוזה שלה (עמ’ 53 לפרוטוקול, שורה 19). כשנשאלה על ידי ב”כ התובעת, כיצד היא מסבירה את הטענה כי איש לא דיבר עם האם ואין לכך אזכור בתיקה הרפואי, השיבה ד”ר לנדסברג כי ללא ספק דיברו עם האם, אולם הדבר לא נרשם “מאחר והשיחות הינן יומיומיות עם האישה, ולא רק הצוות הרפואי וגם הצוות הסיעודי. כולם הרי נמצאים שם כדי למנוע ולצמצם נזקי פגות. ברור שהמחלקה היא להריון בסיכון, ברור שיש סיכון ללידה מוקדמת, ברור שהדברים נאמרים. אכן אף אחד לא שאל אותה אם היא מוכנה לקחת על עצמה את ההתמודדות עם לידה כזו משום שאין לה אופציה אחרת. זה פרי בטנה.” (עמ’ 55 לפרוטוקול, שורות 15-19).

— סוף עמוד 25 —

בהמשך עדותה הבהירה ד”ר לנדסברג כי אין לה ספק, שהיא בעצמה דיברה עם האם וכי שיחותיה עם המטופלות שלה לא מסתכמות בביקור ותיעוד בגיליון. היא העידה כי ישנן פעמים רבות בהן היא נוהגת לשבת עם המטופלות שלה ולהסביר להן את מצבן, תוך שהיא מבקשת לעודד את רוחן, ועל כן לא כל דבר כזה מתועד “אחרת הייתי יותר עסוקה בתיעוד מאשר בביצוע רפואה” (עמ’ 55 לפרוטוקול, שורות 25-28).

עדות זו של ד”ר לנדסברג אמינה בעיני. מקובל עליי כי לא כל שיחה עם המטופל צריך לתעד ולהעלות על הכתב. האם אושפזה במחלקה להיריון בסיכון 12 ימים בטרם הלידה, ולא סביר בעיני שלא הוסבר לה מה פירוש “הריון בסיכון”. באותם 12 ימים, האם נבדקה על ידי מספר רופאים שונים, מספר פעמים ביום. כפי שאפרט להלן, איני מאמין לעדות האם אשרה דהן, כי במהלך תקופת אשפוזה לא נאמר לה, ולו פעם אחת, שגם אם הריונה יתארך במקצת, הרי שבכל מקרה מדובר יהיה בלידת פג, על כל המשתמע מכך. אני מעדיף על הכחשת אם התובעת הבלתי סבירה את עדות הרופאה המתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר. האם העידה כי בינה לבין ד”ר לנדסברג הייתה תקשורת טובה וכי “היא טיפלה בי. אז נוצר קשר” (עמ’ 34 לפרוטוקול, שורות 26-27). אין מדובר בקשר של החלפת עירוי או מתן תרופות, אלא קשר של דיבור והחלפת מידע. לא יעלה על הדעת, כי השתיים נפגשו מדי יום ושוחחו ביניהן, כאשר הנושא העיקרי שבגללו האם נמצאת במחלקה הוא הסיכון של לידה מוקדמת, והקשר בין המטופלת לרופאה הוא טוב, אבל ד”ר לנדסברג אף פעם לא הסבירה לאם דבר אודות מצבה הרפואי והצפוי לה. לא מתקבל על הדעת, שבאף אחת מהפעמים שבהן ד”ר לנדסברג שוחחה עם האם, היא לא דיברה איתה על מצבה הרפואי, שבגללו היא נמצאת במחלקה להריון בסיכון ומקבלת טיפול רפואי שנועד להאריך את משך ההריון.

לכך יש להוסיף את הסתירות העולות מעדותה של האם. כך למשל, בעוד בתחילה העידה האם שלא ניתנו לה כל הסברים אודות הסיכונים והסיכויים בעניינה, וכאילו היתה במצב של חוסר ידע, עלה מחקירתה הנגדית, כי בזמן שאושפזה היא דווקא הבינה שמטרת הרופאים הייתה לנסות ולהאריך את משך ההיריון כמה שרק אפשר (עמ’ 31 לפרוטוקול, שורות 11-23):

“ש. זה הבהיל אותך ללדת ילד בשבוע 27?

ת. כן

ש. לכן גם הבנת כשבאת לבית החולים שהמטרה של הרופאים היא לנסות להאריך את משך ההיריון כמה שאפשר, כי אחרי ירידת מים אי אפשר להגיע לשבוע 40, אך אפשר להאריך בכמה ימים או שבועות, נכון שכך הבנת?

— סוף עמוד 26 —

ת. לא.

ש. את אומרת את זה בהיסוס

ת. כן, כי אני זוכרת שהרופאה שטיפלה בי בהיי ריסק אמרה שהיו מקרים לפניי שהגיעו גם ל-32.

ש. לבית המשפט: אמרה לך שהמטרה של הרופאים היא לנסות להאריך את ההיריון כמה שאפשר, כי אחרי ירידת מים אי אפשר להגיע לשבוע 40 אך אפשר להאריך בכמה ימים או שבועות, ואת אמרת שלא?

ת. סליחה, התבלבלתי. התשובה היא – כן” (ההדגשות שלי- מ’ ר’).

מדבריה אלו של האם, עולה שהיא הייתה מודעת לכך שבכל מקרה יוולד לה פג, וכי להגיע לשבוע 32 זוהי מטרה מבחינתה, שהרי לדבריה “מי רוצה ללדת לפני?” (עמ’ 31 לפרוטוקול, שורה 31). עוד אישרה האם בעדותה, שבעת אשפוזה היא הבינה שהלידה עלולה להתרחש בכל רגע, וכי ככל שההיריון יתארך משמעות הדבר היא שהעובר יהיה “פחות פג” (עמ’ 32 לפרוטוקול, שורה 1). בהמשך העידה שהיא הייתה מעודדת מהעובדה שבמשך כ-12 ימים לא היו לה צירים, מאחר שידעה, כי ככל שיעבור יותר זמן העובר יהיה “יותר בשל” (עמ’ 33 לפרוטוקול, שורות 1-3). כלומר לא ניתן לומר כי האם לא ידעה על כך שיש סיכון של אי בשלות בלידת פג ועל כך שהשאיפה היא להאריך את ההיריון כמה שיותר כדי להפחית את הסיכון שידעה שקיים. על כך יש להוסיף, שהאם העידה כי אחותה, שהיא אחות מוסמכת בחדר מיון נשים, ליוותה אותה במהלך ההיריון (עמ’ 30 לפרוטוקול, שורות 18-20). בעת אשפוזה בבית החולים, אחותה הייתה בחו”ל, אך הן שוחחו 3-4 פעמים ביום (עמ’ 33 לפרוטוקול, שורות 15-16), כך שיש להניח שאחותה היודעת היטב את הסיכונים במצבה, דיברה איתה על מצבה וכי האם הייתה מודעת לכך.

סתירה נוספת בעדותה של האם ניתן למצוא בכך שבעוד בתחילה העידה שאביה של התובעת נעלם אחרי שנתיים “כשהוא ראה שזה לא עובר לה” (עמ’ 28 לפרוטוקול, שורה 12), העידה בחקירתה הנגדית, כי היעלמותו התרחשה עוד לפני הלידה (עמ’ 29 לפרוטוקול, שורות 30-31). כן העידה האם, כי לפני שהכניסו אותה לחדר ניתוח הרופא “צעק “לזוז מהר דחוף לפני שהן מתות”. זה מה שהוא צעק ולא הספיקו להרדים אותי. אני זוכרת איך שכולם צעקו “איכס” כשהוא פתח את הבטן” (עמ’ 26 לפרוטוקול, שורות 23-24). הניתוח הקיסרי בוצע בהרדמה כללית, ונשאלת השאלה כיצד האם יכלה לשמוע את דברי הצוות הרפואי. כשנשאלה בעניין זה בחקירתה הנגדית, העידה האם, שהיא לא הספיקה להירדם וכי הרופאים “כיסו, הזריקו את החומר, כיסו ותיכף חתך את הבטן” (עמ’ 32 לפרוטוקול, שורה 26). האם אף ענתה בחיוב לשאלתי כי בהנחה שהיא אכן לא הספיקה להירדם לפני

— סוף עמוד 27 —

תחילת הניתוח הרי שבוודאי כאב לה מאוד בעת חיתוך הבטן, עובדה שקשה לקבל. המסמכים הרפואיים שהוצגו אינם מעידים על ניתוח קיסרי שבוצע באם כשהיא ערה, ועדות האם מעוררת ספק רב. גם דברים אלו, המצביעים על בעייתיות בעדותה של האם, מחזקים את המסקנה שיש להעדיף על עדותה את עדות הרופאה בדבר ההסברים שקיבלה האם אודות מצבה והצפוי לה.

תימוכין לכך שלא סביר שהאם אושפזה במחלקה להיריון בסיכון גבוה במשך כ-12 ימים מבלי שעודכנה ולו פעם אחת על מצבה הרפואי ועל הסיכויים והסיכונים הנובעים ממנו ניתן למצוא גם בעדותם של ד”ר פאוזנר ופרופ’ בליקשטיין, שהעידו לגבי המקובל במקרים של אישה שמאושפזת בשל ירידת מים מוקדמת. ד”ר פאוזנר העיד, כי כשאישה מגיעה לבית החולים בשבוע 27 להיריונה, ברור שהמצב הוא בכי רע ויש צורך לדחות עד כמה שאפשר את מועד הלידה, ומסבירים לאותה אישה שהצוות נוקט בכל האמצעים כדי לדחות את הקץ:

“מסבירים שיילוד מיידי חושף את העובר לסיכונים משמעותיים גבוהים יותר מאשר יילוד מאוחר יותר. אנו גם נותנים לה טיפול בצלסטון (סטרואידים), תכשיר שמאיץ את בשלות הריאות העובריות ומטפלים בטיפול אנטיביוטי כדי למנוע התפתחות זיהום. אם כך המצב, והעובר על פניו נראה שלם ובריא וללא כל פגע, ואין כאמור סימני זיהום, זה ההסבר שניתן לאישה. ההתנהלות היא יום יומית, בדיקה יום יומית של האישה, מחשש להתפתחות זיהום, בדיקה יום יומית של העובר מחשש לסימני מצוקה, והמתנה” (עמ’ 39 לפרוטוקול, שורה 26 עד עמ’ 40 לפרוטוקול, שורה 5).

כשנשאל ד”ר פאוזנר על ידי ב”כ התובעת, מה דעתו על האפשרות שלא מספרים לאישה מה הולך לקרות לה מרגע כניסתה לבית החולים, השיב שהנחה זו אינה נכונה. ד”ר פאוזנר העיד, שלא רק שהרופא שבודק את היולדת לראשונה בעת שהיא מתקבלת לאשפוז ומעריך שאכן יש ירידת מים מספר לה אודות המצב, אלא גם הרופא שבודק אותה מאוחר יותר במהלך כל אותם הימים בהם נוקטים בנוהל משמר (עמ’ 44 לפרוטוקול, שורות 26-28):

“מספרים. מספר הרופא הראשוני שבודק אחרי שהעריך שאכן ירידת מים, מספר הרופא שבודק אותה מאוחר יותר וסועד אותה במשך בממוצע 16 יום, וזה מה שקורה בממוצע, הוא דן איתה איך מה ומתי על התוצאות ומתי תהיה הלידה”

— סוף עמוד 28 —

לדברי ד”ר פאוזנר אין הנחיה לתעד שיחות על הפרוגנוזה, אך ישנה הנחיה לשוחח עם האישה ולהסביר לה את המצב (עמ’ 45 לפרוטוקול, שורה 25 -עמ’ 46 לפרוטוקול, שורות 1-2).

גם פרופ’ בליקשטיין העיד כי להערכתו לא ייתכן מצב בו אישה מגיעה עם ירידת מים בשבוע 27 או 28, כך שצפויה לידת פג, ולא מקיימים איתה שיחה על מה שעומד לקרות (עמ’ 76 לפרוטוקול, שורות 5-11):

“ש. נראה לך הגיוני שלא מספרים לאישה את הפרוגנוזה האפשרית עם כל החיוב ועם כל השלילה כשהיא מגיעה לבית החולים?

ת. ברוב המקרים העסק מהיר מאוד תוך חצי יום העסק נגמר. אין מספיק זמן לאישה להפנים את גודל הבעיה. לעומת זאת במקרה הנדון האישה שכבה משהו כמו 12 יום, שבועיים, היה ביקור גדול של רופאים ויום יום דנו איתה אם הלויקוציטים עלו או ירדו או החום עלה או ירד וזאת למה? כדי לראות אם אפשר להמשיך את ההיריון או להפסיקו. לא נראה לי בכלל הגיוני שבדרך כזו של ניהול מקרה, מישהו החמיץ את העברת המידע ליולדת. לא יכול להיות” (ההדגשות שלי- מ’ ר’).

אשר על כן, על פי כל האמור לעיל, אני קובע כי אם התובעת קיבלה מהנתבעת מידע מלא על מצבה הרפואי ועל הפרוגנוזה.

ה.3. הסכמה מדעת לביצוע הניתוח הקיסרי

לטענת התובעת, הניתוח הקיסרי בוצע באמה מבלי שהתקבלה הסכמתה, זאת לאחר שלאם לא נמסר כל מידע על הצורך בניתוח קיסרי והסיכונים הכרוכים בו. הנתבעת מצידה מפנה לטופס הסכמה להרדמה מיום 9.1.02 (נספח ו’ למוצגי הנתבעת) עליו חתמה האם בטרם נכנסה לניתוח הקיסרי.

כאשר מדובר בניתוח אלקטיבי, שאף בלעדיו ניתן לנהל אורח חיים רגיל, ההסבר הנדרש לקבלת הסכמה מדעת נכלל ברף העליון של חובת הגילוי (ע”א 6153/97 שטנדל נ’ פרופ’ שדה, פ”ד נ”ו(4) 746, 757 (2002)). במקרה דנן מדובר היה בניתוח דחוף, ולא ניתוח

— סוף עמוד 29 —

אלקטיבי, כפי שעולה מעיון בגיליון הרפואי של האם מיום 9.1.02, בו צוין על ידי ד”ר ארז כרמון כי האם “עוברת כעת בדחיפות לחדר ניתוח להרדמה כללית” (ההדגשה שלי- מ’ ר’).

ד”ר פאוזנר נשאל על ידי ב”כ התובעת, מדוע לא לספר לכל אישה שמתאשפזת, כבר בתחילת אשפוזה, שייתכן שהיא תזדקק לניתוח קיסרי, וכך יתאפשר לה לשקול ולהביע את דעתה אם היא מסכימה או לא. ד”ר פאוזנר השיב (עמ’ 44 לפרוטוקול, שורות 19-23):

“עיקר ענייננו הוא הטיפול המיידי. לכן לא מועלות אופציות שאולי תתרחשנה לידה ואגינאלית או ניתוח קיסרי. כשנכנסה הגברת ללידה במצג עכוז, נבחרה הדרך היעילות המועדפת למעשה הבלעדית היום והיא ניתוח קיסרי, והיא נותחה כדי לספק לעובר תנאים מיטביים לפתוח את חייו.” (ההדגשות שלי- מ’ ר’).

 

אני מקבל דברים אלה. אין להפחיד את האישה בכניסתה לבית החולים. יש חובה לתת לה מידע על הטיפולים הסבירים והצפויים. ההתוויה לניתוח קיסרי היתה רק לאחר שהיה מצג עכוז ואז היה הטיפול דחוף.

נחיצות הניתוח הקיסרי והדחיפות בביצועו פוטרים את הרופא ממתן מידע מלא ומפורט, וכפי שנאמר בע”א 2781/93 דעקה נ’ בית החולים “כרמל”, פ”ד נג (4) 526, 548 (1999), להלן: פרשת דעקה):

“ניתן לומר כי ככל שהניתוח או הטיפול אינו מיועד למנוע סכנה מיידית, וככל שניתן לדחות את הטיפול בלי להחמיר את המצב, כדי שהחולה יוכל לגבש את הסכמתו כשהמידע הרלוונטי בידיעתו, כך חובת הגילוי של הרופא רחבה יותר. מובן שמידת הסיכונים הצפויים מהטיפול רלוונטית אף היא להיקף חובת הגילוי, ומובן גם כי יש חריגים הפוטרים את הרופא ממתן מידע מלא ומפורט בנסיבות ובמצבים מיוחדים; כך, למשל, במקרה של דחיפות הטיפול בשל מצב חירום…” (ההדגשות שלי- מ’ ר’).

לפי הראיות שבפניי, כולל עדות אם התובעת, האם הייתה מודעת לכך שמכניסים אותה לחדר ניתוח לצורך ניתוח קיסרי ונתנה את הסכמתה לכך בעל פה, למרות שהוחתמה בלהט הרגע רק על טופס הסכמה להרדמה. לא היה צורך בהרדמה כשלעצמה. בחקירתה הנגדית העידה האם בתחילה שהיא לא חתמה על טופס הסכמה להרדמה, אך כשהוצג בפניה הטופס

— סוף עמוד 30 —

המדובר היא אישרה כי אכן מדובר בחתימתה (עמ’ 32 לפרוטוקול, שורות 8-17). אומנם על טופס ההסכמה להרדמה מצוין שמה של מטופלת אחרת, אלא שב”כ הנתבעת הראתה שמדובר בטעות ידועה, ואין מחלוקת שמדובר בתיקה הרפואי של האם וכי על גבי אותו טופס עם שם המטופלת האחרת שהוקלד בטעות מופיעה חתימתה של האם וצוין בו התאריך והשעה בהם בוצע באם הניתוח הקיסרי (עמ’ 35 לפרוטוקול, שורות 28-29).

כמו כן, בגיליון הרפואי צוין במפורש כי האם “הביעה את הסכמתה בעל פה להנתח”. דברים אלו שנכתבו בגיליון הרפואי מתיישבים עם עדותה של האם, לפיה ד”ר כרמון אמר לה שהיא בפתיחה של 9 ס”מ “וחייב דחוף חדר ניתוח” (עמ’ 32 לפרוטוקול, שורה 20). מכאן, שאין מדובר בטיפול רפואי שניתן לאם ללא קבלת הסכמתה, או ללא קבלת הסכמה מדעת, הכרוך בהפרה של הרופא את חובת הגילוי המוטלת עליו, אלא בטיפול רפואי שהאם ידעה היטב שהוא עומד להתבצע עקב הצורך הדחוף בו, והסכימה לו.

ה.4. פיצוי בשל פגיעה באוטונומיה

אין ספק, שהאוטונומיה של התובעת לא נפגעה. הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה של אם התובעת ניתן בגין פגיעה ברגשותיה שלה, כלומר בתביעת האם, במובחן מתביעת בתה הקטינה. מלבד העובדה שהתובענה הוגשה על ידי התובעת ולא על ידי אימה, אין לפסוק פיצוי בשל פגיעה באוטונומיה משום שלא התרחשה פגיעה באוטונומיה. לא הופרה החובה לקבל הסכמה מדעת לטיפול הרפואי. מאותה סיבה, ונוכח נסיבותיו של המקרה שלפנינו, יש לדחות גם את טענת התובעת בדבר תקיפה על פי סעיף 23 לפקודת הנזיקין. כפי שצוין בפרשת דעקה (בעמ’ 547), את החלת עוולת התקיפה בגין מתן טיפול רפואי יש להשאיר לאותם מקרים קיצוניים שהטיפול הרפואי בהם ניתן בעל כורחו של המטופל, או למקרים שהטיפול בהם היה שונה במהותו מהטיפול שהסכים לו, או כאשר לא נמסר כלל מידע על מהות הטיפול או על תוצאתו הבלתי נמנעת. זה אינו המקרה שבפני. ההחלטה לבצע את הניתוח הקיסרי בוצעה בדחיפות נוכח מצב החירום שהתפתח. האם, שחתמה על טופס הסכמה להרדמה, נתנה בעל פה הסכמתה לניתוח הדחוף והדרוש. לפיכך, דין התביעה בשל פגיעה באוטונומיה להידחות.

ו. הולדה בעוולה

 

כאמור, אין רשלנות ואין פגיעה באוטונומיה, ואין אחריות שיש להטיל על הנתבעת לנזקי התובעת. למרות זאת אעסוק בטענת התובעת, שאילו היתה רשלנות, לאור פגיעותיה של התובעת, יש להכיר בעילת תביעתה בגין “הולדה בעוולה”. מנגד, הנתבעת סבורה כי

— סוף עמוד 31 —

ענייננו אינו נופל בגדר המקרים הבודדים בהם הכירו בתי המשפט בעילה זו ומן הראוי להגביל את העילה של הולדה בעוולה רק כאשר מדובר בנזקים קשים במיוחד. לטענת הנתבעת, כל מגבלתה של התובעת היא רגלים שאינן ישרות ופעולות אותן היא מבצעת מעט באיטיות.

העילה של הולדה בעוולה נסבה על עצם ההולדה, בבחינת “טוב מותי מחיי”. העילה הוכרה לראשונה בע”א 518/82 ד”ר זייצוב נ’ כץ, פ”ד מ(2) 85 (1986) (להלן: פרשת זייצוב)), אז הכיר בית המשפט באחריותו של רופא כלפי הורים ובנם, מקום בו ההתרשלות גרמה ללידת קטין בעל מום אשר מבלעדיה לא היה נולד כלל. באותה פרשה, בה נקבעו והוגדרו יסודות העוולה, הובאו דעות שונות של השופטים באשר ל”רמת” המום אשר יש בו כדי להקים עילת תביעה. לדעת כב’ השופטים א’ ברק, (כתוארו אז) וש’ לוין, עילת התביעה קיימת בכל לידה של ילד בעל מום כתוצאה מרשלנות, כשהנזק הוא גרימת חיים במום. לעומתם כב’ השופטים מ’ בן פורת וד’ לוין נקטו בגישה מצמצמת, לפיה בפן העקרוני “יתכנו מקרים, אם כי נדירים, שבהם ניתן יהיה לקבוע שטוב היה לאדם פלוני לולא נולד” (עמ’ 96 לפסק הדין). כב’ השופט א’ גולדברג, בדעת מיעוט, סבר כי עילת תביעה של הולדה בעוולה לא תיתכן כלל. לאור חילוקי הדעות, יש הטוענים שלא ברור מה ההלכה שנפסקה, וכל שופט יכול לבחור לפי נטיית לבו. דעתי היא שברור מה ההלכה שנפסקה, שכן אב בית הדין היתה השופטת בן פורת, ולפי סעיף 80 (ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ”ד – 1984 “באין רוב לדעה אחת בענין אזרחי, תכריע דעת אב בית הדין”.

המום ממנו סובלת התובעת, דיפלגיה ספסטית, והמגבלות הנובעות ממנו, אינם מצדיקים הכרה בעילה של “הולדה בעוולה”, אפילו היתה הנתבעת מתרשלת. בפסק דיני בת”א (חי’) 1134/06 עודאי נ’ ד”ר דוידזון (טרם פורסם, 26.5.10), ציינתי כי אין להשוות בין ילד חסר מומים לבין ילד בעל מום, ולהגיע כך למסקנה שטוב מותו של בעל המום מחייו, אלא רק במקרים קשים:

“מי שסובר שכל ילד בעל מום זכאי לפיצוי, לא עוסק בהבחנות בין מומים קלים לקשים. מי שסבור, כמוני, שרק ילד בעל מום קשה טוב מותו מחייו, חייב לעסוק בהבחנות (וראה דברי השופטת נאור בע”א 4960/04 סידי נ’ קופת חולים (לא פורסם [פורסם בנבו] – ניתן 19.12.05), לפיהם, קשה לומר על ילד החסר כף יד וסובל מבעיות נשימה ובעיות אחרות שטוב מותו מחייו. דברים אלה צוטטו בהסכמה על ידי השופטת בר- זיו בפ”ד שמאלי לעיל). אין צורך

— סוף עמוד 32 —

למתוח מראש בדיוק את הגבול המבחין, וניתן להתקדם ממקרה למקרה, כדי לדעת מתי טוב מותו של הילד שנולד מחייו, כדברי איוב (פרק ג):

ג יֹאבַד יוֹם, אִוָּלֶד בּוֹ; וְהַלַּיְלָה אָמַר, הֹרָה גָבֶר…

י. כִּי לֹא סָגַר, דַּלְתֵי בִטְנִי; וַיַּסְתֵּר עָמָל, מֵעֵינָי.

יא לָמָּה לֹּא מֵרֶחֶם אָמוּת; מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע.

איני מקבל את ההנחה שבכל מקרה של פיגור יש לראות את הנולד כמי שטוב מותו מחייו. יש רמות שונות של פיגור. אולי זו לא הבחירה הראשונה של ההורים, אבל תובע שמומו קל, והוא אינו חריג מאד בסביבתו, לא יכול להחשב כמי שטוב מותו מחייו. “

(ראו דברים דומים שכתבתי בת.א (חי’) 1238/07 חורי נ’ מכבי שירותי בריאות (טרם פורסם, 15.2.11), פסקה 5)).

במקרה שבפני, מדובר בילדה שד”ר הלר, המומחה השיקומי מטעם התובעת, העיד שאין לה כל בעיה קוגניטיבית; היא לומדת בבית ספר רגיל, בכיתה התואמת את גילה; היא מדברת ברור, חייכנית וחברותית מאוד; היא לא משותקת והולכת בכוחות עצמה; היא עולה לבד לביתה שנמצא בקומה שנייה בבניין דירות ומתפקדת בצורה עצמאית, אם כי באופן חלקי באשר לרחצה והלבוש שלה (עמ’ 12-13 לפרוטוקול).

עוד על מצבה של התובעת כיום ניתן ללמוד מחוות דעתו של ד”ר הלר בה הוא כותב כי בבדיקתו את התובעת, שהגיעה בליווי אמה ביום 23.12.10 ונבדקה על ידו במשרדי ב”כ התובעת, הוא מצא ילדה המשתפת פעולה, מתמצאת במקום ובזמן, מדברת ברור, חייכנית וחברתית מאוד. בבדיקתה הגופנית הוא מצא כי קיימת חולשה בארבעת הגפיים, כאשר בגפיים עליונות אין כמעט ירידה בכוח גס, פרט להיפרמוביליות בכפות הידיים וטונוס מוגבר במקצת, יותר משמאל. בגפיה התחתונות של התובעת בולטות צלקות בירכיים, בברכיים ובקרסוליים עקב ניתוחים שעברה בשנת 2008 להארכת גידים. כמו כן טונוס מוגבר מאוד מלווה ערנות החזרים בברכיים ובקרסוליים, אין קיצור של עקב אכילס אבל כפות הרגליים בתנוחת EQUINUS. הוא ציין שהתובעת מסוגלת ללכת בעזרת הליכון אחורי, כאשר היא מרכיבה שני סדים קצרים עד לברכיים והליכתה בטוחה ומהירה (ת/1, עמ’ 2-3).

— סוף עמוד 33 —

באשר לתפקודה היומיומי כתב ד”ר הלר כי התובעת עצמאית ברוב הפעולות היומיומיות כגון רחצה ולבוש, אולם היא מבצעת אותן באיטיות, מתקשה בגריבת גרביים ונעילת נעליים. בזמן האחרון התחילה לחתוך אוכל מוצק ולפי דברי האם מצליחה בכך. התובעת שולטת על הסוגרים אך מדי פעם היא מרטיבה עקב הקושי בהליכה לשירותים, בלילה ללא חיתול.

מבחינה שכלית ד”ר הלר התרשם שהתובעת אינה סובלת מפיגור אלא מאיטיות וליקויי למידה, בעיקר בתחום החשבון והאנגלית. התובעת לא מסוגלת להדביק את קצב הכתיבה של הכיתה הרגילה בה היא לומדת ונעזרת בסייעת ומחשב אישי שהוקצה לה במיוחד על ידי משרד החינוך (ת/1, עמ’ 3). הוא הוסיף כי היות ומדובר בילדה, יש לבצע הערכת IQ בהגיעה לגיל בגרות לצורך קביעה אם קיים פיגור או מדובר על איטיות וליקוי למידה בלבד (ת/1, עמ’ 4).

לבסוף קבע ד”ר הלר בחוות דעתו כי לתובעת נכות של 80% בגין שיתוק חלקי בינוני מסוג SPASTIC DIPLEGIA לפי סעיף 29(3)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט”ז-1956 (להלן: “תקנות המל”ל”).

בכל הנוגע לקביעת שיעורי הנכות ממנה סובלת התובעת אני מקבל את טענת הנתבעת כי לתובעת 50% נכות, ולא 80% כפי שכותב ד”ר הלר. התקנה הרלוונטית בתוספת היא תקנה 29 לתקנות המל”ל, שכותרתה “תסמונות מוחיות והפרעות בעצבים הקרניאליים”:

“(1) המיפלגיה (HEMIPLEGIA)

(2) פרפלגיה (PARAPLEGIA)

(א) בצורה קלה 20%

(ב) בצורה בינונית 50%

(ג) בצורה קשה 80%

(ד) בצורה מוחלטת (חוסר תנועתיות מוחלטת) 100%

(3) QUADRIPLEGIA

(א) בצורה קלה 60%

(ב) בצורה בינונית 80%

(ג) בצורה קשה 100%”

 

— סוף עמוד 34 —

אני מקבל את דברי ד”ר ראובן לנגר, המומחה מטעם הנתבעת לרפואת שיקום (להלן: “ד”ר לנגר”), שאין לקבוע לתובעת אחוזי נכות לפי סעיף של קואדריפלגיה (QUADRIPLEGIA), כפי שקבע ד”ר הלר בחוות דעתו, כאשר ללא ספק ידיה של התובעת לא מצדיקות זאת ומוסכם כי קיים רק טונוס יתר קל ביותר בגפיים העליונות. לגישתו של ד”ר לנגר, “בספסטיק דיפלגיה מקובל לקבוע אחוזי נכות על פי מצב הגפיים התחתונות”, ולכן הסעיף המתאים לענייננו הוא סעיף 29(2)(ב) לתקנות המל”ל, כלומר 50% נכות בגין פרפלגיה (PARAPLEGIA) בצורה בינונית (נ/6 מיום 23.2.11, עמ’ 2-3).

156. בניגוד לד”ר לנגר, ד”ר הלר לא נימק בחוות דעתו מדוע יש לקבוע לתובעת נכות בגין קואדריפלגיה ולא פרפלגיה, למרות שכתב מפורשות כי השיתוק מתבטא “יותר בגפיים התחתונות”. לפי עדותו של ד”ר הלר (עמ’ 10 לפרוטוקול, שורות 13-17), המסמך הרפואי המאוחר ביותר באשר לתובעת שעמד בפניו בעת עריכת חוות דעתו היה משנת 2005, כאשר התובעת הייתה בת 3. לא עמדו בפניו מסמכים מהתקופה האחרונה. על כן עדיפה בעיני קביעתו של ד”ר לנגר.

גם ד”ר הימן, שתחום מומחיותו הוא תסמונות נוירולוגית, כמו זו ממנה סובלת התובעת, קבע בחוות דעתו מיום 27.4.11, על סמך בדיקתו מיום 3.3.11, כי לתובעת 50% נכות לפי סעיף 29(2)(ב) לתקנות המל”ל. מחוות דעתו עולה כי התובעת בעלת תפקוד קוגניטיבי תקין, שיתוק מוחין דיפלגי ויכולת ניידות סבירה, בעלת יכולת לחיות חיים עצמאיים, יכולת להקים משפחה, יכולת לעבודה עצמאית תוך השתכרות למחייתה, כל זאת עם התאמות המתבקשות בשל המגבלה המוטורית ממנה היא סובלת (נ/4, עמ’ 4). ד”ר הימן הסביר בעדותו, כי כשהוא קובע את דרגת הנכות משוקללת בו גם היכולת התפקודית ואין להתייחס רק להליכה של התובעת (עמ’ 62 לפרוטוקול, שורות 18-20). התובעת מצידה לא הציגה כל חוות דעת רפואית נוירולוגית. אני מקבל איפוא את חוות הדעת של ד”ר לנגר וד”ר הימן בכל הנוגע לדרגת הנכות וקובע כי לתובעת דרגת נכות של 50% בגין פרפלגיה בצורה בינונית.

מחוות דעתו של ד”ר הלר, עדותו ועדותה של האם, נמצאנו למדים, כי התובעת, בת 9, משתתפת בכל הפעילויות של בית ספרה, מלבד ספורט, והיא בעלת תחביבים רבים דוגמת נגינה באורגנית, קריאת ספרים, צפייה בסרטים ובמשחקי מחשב (עמ’ 34 לפרוטוקול, שורות 9-23). לשמחתנו, התובעת, הסובלת מנכות של 50% בגין פרפלגיה בצורה בינונית, המתבטאת בעיקר בהליכה יותר איטית, לא באה בגדר אותם מקרים עליהם ניתן לומר “נוח לו שלא נברא משנברא”. על כן, גם אם היתה נקבעת רשלנות של הנתבעת, לא ניתן היה

— סוף עמוד 35 —

לומר על התובעת שטוב מותה מחייה, ועל כן, היה צריך לדחות את עילת התביעה של “הולדה בעוולה”.

לאור כל האמור, ולאור פסק הדין של בית המשפט העליון, בע”א 7925/09 סעאבנה נ’ מינהל מקרקעי ישראל, ממנו הבנתי שעלי להגביל את דיוני בשאלות שהן “למעלה מן הצורך”, לא אדון בנזקה של התובעת, לאחר שדחיתי את הטענות בדבר אחריות הנתבעת לנזקי התובעת.

ז. הוצאות משפט

על פי תקנה 512, בתביעות נזיקין המוגשות לבית המשפט המחוזי, יש לפסוק את רכיב שכר הטירחה בהוצאות המשפט לפי התעריף המומלץ של לשכת עורכי הדין הקובע שכר טירחה של לפחות 250,000 ₪ בתוספת מע”מ לתביעות שבסמכות בית המשפט המחוזי. למרות זאת, נקבע בפסיקה רף נמוך יותר לפסיקת שכר טירחה בתביעות רשלנות רפואית, בשל כך שהתובע הוא בדרך כלל נכה שלא זכה לפתרון מלא של בעיותיו הרפואיות, ו”לפנים משורת הדין” (ראו: רע”א 6568/05 כץ נ’ כץ, סעיף ג(3) ([פורסם בנבו], 17.8.2005); ע”א 119/05 חליפה נ’ מדינת ישראל, סעיף 48 ([פורסם בנבו], 10.9.2006). מנגד, יש לפסוק הוצאות משפט במקרים שבהם לא היה מקום להגיש את התביעה מלכתחילה.

 

תביעה זו לא היתה צריכה להיות מוגשת כלל. אפילו חוות הדעת שעליה נסמכה התביעה, קבעה שהטיפול הרפואי שניתן לאם התובעת ולתובעת היה תקין. נטען שהיה צריך להעמיד בפני האם כשהגיעה לבית החולים בשבוע 28 את האפשרות להפיל את העוברה שבבטנה. אם התובעת הגיעה לבית החולים כאשר כבר היה ידוע שתיוולד פגה, יהיו אשר יהיו מאמצי הרופאים. הדרך היחידה של הנתבעת להמנע מתביעה, היתה לומר לאם התובעת, אשה בת 41 שזה היה הריונה הראשון, שעולה מתוך התיק הרפואי שנדרשו מאמצים להשגתו, שהיא יכולה לבקש להרוג את העוברה החיה שבבטנה, למרות ידיעת הרופאים שלא היה סיכוי סביר שבקשה זו תיענה בחיוב. הרופאים פעלו נכון, לפי האתיקה והפרקטיקה המקובלת, ועזרו לה ללדת ילדה שגדלה ושמחה ולומדת ומתפתחת, וכדברי אימה “היא כל החיים שלי” (עמ’ 28 שורה 24). בנסיבות אלה, לא היתה תביעה זו צריכה להיות מוגשת, ולא היתה צריכה להתנהל, תוך הגשת כמה חוות דעת וחקירות הרופאים והמומחים. זהו מקרה מתאים שבו יש לפסוק הוצאות משפט, ובהתחשב בעובדה שמצבה הכלכלי של אם התובעת, המגדלת לבדה את ילדתה, אינו שפיר, אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת שכר טירחת עו”ד בסך 29,000 ₪ ועוד הוצאות הנתבעת כפי שישומו לפי תקנה 513.

— סוף עמוד 36 —

 

ח. סוף דבר

 

54678313על פי כל האמור לעיל, מאחר שהנתבעת לא התרשלה ולא הפרה את חובת הגילוי ולא נתנה טיפול רפואי ללא הסכמה מדעת, וגם מאחר שמצבה של התובעת אינה מזכה אותה בפיצוי בשל הולדה בעוולה, אני דוחה את התביעה. התובעת תשלם לנתבעת שכר טירחת עו”ד בסך 29,000 ₪ ועוד הוצאות הנתבעת כפי שישומו לפי תקנה 513.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

 

ניתנה היום, י”ב שבט תשע”ב, 05 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.

מנחם רניאל

פס"ד- תביעה בנושא אי המתת עובר

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

 

ע”א 9623/10

לפני:

כבוד השופטת מ’ נאור

כבוד השופטת א’ חיות

כבוד השופט י’ עמית

המערערים:

1. פלוני

2. פלונית

3. פלוני

נ ג ד

המשיב:

פלוני

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת”א 240/05 שניתן ביום 3.11.2010 על ידי כבוד השופט י’ גריל

תאריך הישיבה:

כ”א בטבת התשע”ב

(16.01.12)

 

פסק-דין

 

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 5.8.2010 (כב’ השופט י’ גריל) בת”א 240/05.

1. המערער 1 (להלן: המערער) נולד כפג ביום 17.11.1984 בשבוע ה-25 להריונה של אמו, והוא סובל ממומים קשים כמו פיגור ועיוורון כמעט מוחלט.

התביעה נסבה על טענתם של המערערים 3-2, הוריו של הקטין, כי מדובר ב”הולדה בעוולה”. זאת, מאחר שהרופאים הציעו להם להפסיק את ההריון תוך הבטחה כי המערער לא יוולד בחיים, אלא שרופא שעבר במסדרון מייד לאחר הלידה, ביצע החייאה אקראית במערער, אשר נותר בחיים על מומיו הקשים.

2. בית משפט קמא דחה את טענת המערערים בקובעו כי הרופאים אכן הסבירו להורים כי יש סיכוי לא מבוטל שהעובר לא ישרוד, אך לא הבטיחו ולא יכולים היו

— סוף עמוד 1 —

להבטיח כי העובר לא יוולד בחיים. עם זאת, קבע בית המשפט כי יש לייחס התרשלות לבית החולים בכך שרופא לא היה נוכח בעת הלידה, אלא מיילדת בלבד, מה שגרם להחמרה במצבו של המערער, מעבר למומים הנובעים מהפגות עצמה. בית המשפט העריך את שיעור ההחמרה ב-20% ובהתאם לכך נפסק למערערים פיצוי בסכום כולל של 1,681,600 ₪ בניכוי חלק מגמלאות המל”ל.

3. על כך נסב הערעור שבפנינו, בו חזרו המערערים על טענתם כי המערער נותר בחיים עקב “החייאה תאונתית” שלא הייתה מתוכננת כלל, ואילולא התערבות הרופא שביצע החייאה במערער, הוא לא היה נותר בחיים, וחייו במומיו הקשים היו נחסכים. עוד טענו המערערים במישור הנזק.

4. לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בחומר שהונח בפנינו, נחה דעתנו כי יש לאמץ את פסק דינו המפורט של בית המשפט המחוזי לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984.

הערעור נסב על ממצאי עובדה ומהימנות מובהקים, ובכגון דא אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב. נעמוד בקצרה על חלק מהקביעות העובדתיות של בית משפט קמא הצריכות לענייננו:

(-) המערערת הגיעה לבית החולים ביום 15.11.1984 בגין צירים ודימום מהנרתיק. הצוות הרפואי ניסה תחילה לעצור את הלידה על מנת להאריך את משך ההריון, אך כחלוף יומיים, ונוכח סכנה ממשית להתפתחות זיהום שעשוי היה לסכן את חייה של המערערת, הוחלט על הפסקת ההריון בדרך של לידה. נקבע כי הייתה זו “ההחלטה הנכונה וזאת נוכח החשש מזיהום שעשוי לסכן את חיי האם” (עמ’ 16 לפסק הדין).

(-) משקלו של העובר הוערך תחילה בין 430 ל-750 גרם, ובהמשך בין 717 גרם ל-764 גרם, אך לבסוף נולד המערער במשקל 930 גרם. נקבע כי הטעות בהערכת המשקל אינה חורגת ממתחם הטעות הסביר והמקובל בנסיבות מעין אלה.

— סוף עמוד 2 —

(-) בית המשפט האמין לדברי הרופאים כי הסבירו להורים שיש סיכוי לא מבוטל שהעובר לא ישרוד את הלידה נוכח הפגות הקיצונית ולכן יש לסיים את ההריון, בדרך של לידה מוקדמת (שם, עמ’ 18).

(-) “שוכנעתי שלא הובטח לתובעים מס’ 2 ומס’ 3 שתבוצע הפסקת הריון במובן של המתה מכוונת של העובר, דהיינו במובן של ביצוע ‘הפלה’, אלא כוונת הצוות הרפואי היתה לבצע לידה מוקדמת, נוכח החשש מזיהום תוך רחמי שעלול לסכן את חיי היולדת” (שם, בעמ’ 17).

(-) “שוכנעתי כי בשנת 1984 לא היתה קיימת אפשרות טכנית להמתת עובר ברחם אמו” (שם, עמ’ 19).

(-) נדחתה טענת ההורים כי הטיפול ביילוד נעשה בניגוד למוסכם וכי היה על הצוות הרפואי להניח ליילוד למות. נקבע כי טענה זו אף לא מתיישבת עם טענת ההורים כי הוסכם על הפלה, שכן אם היה מדובר בהפלה לא היה צריך לדון כלל באפשרות שהיילוד יוולד חי ושבמקרה זה לא תבוצענה פעולות החייאה (שם, עמ’ 26-27).

(-) המערער נולד חי בציון אפגר 1 בדקה הראשונה ואפגר 7 בדקה החמישית (שם, עמ’ 29).

5. נוכח קביעות עובדתיות מובהקות אלה, שאיננו רואים להתערב בהן, ממילא איננו נדרשים לסוגיות המשפטיות-אתיות שהעלו הצדדים במסגרת הערעור.

כמו כן, לא מצאנו ממש בהשגות המערערים בשאלת השמתו של המערער במסגרת חוץ ביתית החל מהגיעו לגיל 41 (כאשר יגיעו ההורים לגיל 75), נושא שנדון בפירוט רב בפסק דינו של בית משפט קמא. כך גם לגבי השגות המערערים לגבי עדכון השכר הממוצע במשק.

6. אשר על כן, אנו דוחים את הערעור, ובנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתן היום, א’ בשבט התשע”ב (25.1.2012).

 

 

עורך דין רשלנות רפואית

רשלנות רפואית- פגיה, פג, פגים

רשלנות רפואית- פגיה, פג, פגים

א 53540/03 ש’ ס’ – קטין נ’ מרכז רפואי בלינסון, קופ”ח כללית שרותי בריאות כללית 1
בתי המשפט
א 053540/03
בית משפט השלום תל אביב-יפו
18/01/2006
תאריך:
בפני כב’ השופט יחזקאל הראל ש’ ס’ – קטין
נ ג ד 1 . מרכז רפואי בלינסון
2 . קופ”ח כללית שרותי בריאות כללית פסק דין מבוא 1. בפני תביעת התובע, יליד 17.11.93, בגין נמק שגרם לקטיעת הגלילים הרחיקניים באצבעות 2 – 5 בכף ידו הימנית, (להלן: ” האירוע “) בהיותו פג, במהלך אשפוזו בביה”ח בלינסון – הנתבע מס’ 1 (להלן: ” ביה”ח “). 2. הנתבעת מס’ 2 (להלן: ” קופ”ח “) היתה בזמנים הרלוונטיים לתביעה זו הבעלים של ביה”ח והמעסיקה והממונה על הצוות הרפואי שטיפל בתובע. 3. לטענת התובע, האירוע ארע בגין רשלנות הצוות הרפואי שטיפל בו. 4. המחלוקת שבין הצדדים הינה בשאלת החבות, ובשאלת גובה הנזק. 5. פסה”ד ניתן לאחר ששמעתי את חקירותיהם הנגדיות של עדי התביעה כדלקמן: אם התובע – הגברת רבקה סיגלשטיין (להלן:”האם”), אביו של התובע – מר משה סיגלשטיין (להלן:”האב”) וחקירתו הנגדית של המומחה הרפואי מטעם התובעים – ד”ר מייקל גולדברג (להלן:”ד”ר גולדברג”).
חקירותיהם הנגדיות של עדי ההגנה כדלקמן:
מי שהיה במועד האירוע מנהל הפגיה בה אושפז התובע – ד”ר שמואל דוידסון (להלן:”ד”ר דוידסון”).
אחת הרופאות שטיפלה בתובע בתקופת האירוע – ד”ר הופר (להלן:”ד”ר הופר”).
שתיים מהאחיות שטיפלו בתובע בתקופת האירוע – הגברת איריס סרן (להלן:”האחות איריס”) והגב’ תרצה בוסטין (להלן:”האחות תרצה”).
המומחית הרפואית מטעם הנתבעים ד”ר ציפורה דולפין, נאונטולוגית (להלן:”ד”ר דולפין”).
כן עיינתי בתצהירי עדויותיהם הראשיות של העדים הנ”ל, לרבות חוות דעת המומחים הרפואיים.
כמו כן, עיינתי במסמכים שהוגשו ע”י הצדדים, לרבות חוות דעתו של האורטופד מטעם התובע, ד”ר ערן לין וחוות דעתו של פרופ’ אנגל, אורטופד המומחה מטעם הנתבעים. חוות הדעת הוגשו בהסכמה, לאחר שהצדדים הגיעו להסכמה, כפי שיפורט בהמשך, באשר לשיעור נכותו הרפואית של התובע.
בנוסף, עיינתי בחוות דעתו מיום 10.6.05 של מר ירון דוזטס פרוטזיס אשר העריך את עלות החלפת תותבות. חווה”ד הוגשה בלא חקירתו של מר ירון, ובכפוף להסכמות הצדדים, כאמור בעמ’ 2 לפרוטוקול ישיבת יום 13.11.05. שמיעת הראיות התקיימה ב: 10.5.05, 5.7.05, 13.11.05, ו – 5.12.05.
כן שמעתי בישיבת יום 21.12.05 ובישיבת יום 10.1.06 את סיכומיהם בע”פ של ב”כ בעלי הדין בשאלת החבות וכן עיינתי בסיכומיהם בכתב בשאלת גובה הנזק. 6. יודגש ויובהר כי כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור . החבות
תמצית טענות התובע 7. התובע נולד ביום 17.11.93, בשבוע ה – 25 להריון, במשקל 630 גרם. לאחר הלידה, הוגדר מצבו של התובע כבינוני, הוא נזקק להנשמה, וטופל בתכשירים שנועדו לסייע בגידולו. 8. אין מחלוקת כי סיכויי ההישרדות של פגים שנולדים בשבוע ה – 25 ובמשקלו של התובע, הינם נמוכים. כן אין מחלוקת, כי הטיפול שקיבל התובע במהלך אשפוזו בפגייה, למעט הטיפול שהביא לאירוע, היה טיפול מקצועי. 9. במסגרת הטיפול נדרשה החדרת עירוי פריפרי (המוחדר לתוך הוריד) לצורך מתן נוזלים. העירוי הותקן במשמרת הערב שבין 23.11.93 ל – 24.11.93. 10. בדיעבד הסתבר כי צנתר העירוי (להלן:”הצנתר”) הוכנס בטעות לעורק בריכיאלי (להלן: “העורק”) ולא לוריד של יד ימין. (להלן:”הוריד”).
11. אין מחלוקת כי עצם הכנסת הצנתר לעורק ולא לוריד אינה עולה כדי רשלנות. 12. עבודת האחיות בפגיה מתבצעת במשמרות כמפורט להלן:
משמרת בוקר מהשעה 07:00 – 15:00 (להלן: “משמרת הבוקר”).
משמרת ערב מהשעה 15:00 – 23:00 (להלן:”משמרת הערב”).
משמרת לילה מהשעה 23:00 – 07:00 למחרת (להלן:”משמרת הלילה”). האם היה על הצוות הרפואי להוציא את הצנתר ממקומו עוד במשמרת הלילה של יום 23.11.93 13. לטענת התובע, בגיליון האחיות במשמרת הלילה של יום 23.11.93 נרשם “אצבעות כף יד ימין התחילו להשחיר. הוחלף עירוי והושאר H.L. יד הסתדרה. ד”ר הופר יודעת”. מכאן כי, כבר במועד זה נתגלו הסימנים הראשונים לכך שהצנתר הוכנס לעורק ולא לוריד, כי הצוות הרפואי לא פעל כנדרש וכמצופה ממנו, ועל כן בסופו של יום נגרם נמק במספר אצבעות כף ידו הימנית של התובע עד לנשירתן. 14. לו הרופאים היו מוציאים את הצנתר כבר במועד זה – יש להניח כמעט בוודאות כי האסכמיה הייתה נמשכת לזמן קצר מאוד והאצבעות היו מבריאות כפי שחיווה דעתו ד”ר גולדברג. 15. אין חולק כי לעיתים, ניתן, בעת הכנסת הצנתר לעורק במקום לוריד, להבחין בו במקום בטעות שנפלה.
הנתבעים לא זימנו לעדות את הרופא שהכניס את הצנתר, מה גם שד”ר הופר לא יכולה הייתה לאשר באם היא זו שהכניסה את הצנתר. על כן, הנתבעים לא יכולים לסתור את האפשרות כי עוד בעת הכנסת הצנתר למקומו היו בפני הצוות הרפואי סימנים המעידים כי הצנתר הוכנס לעורק ולא לוריד, וכי בו במקום ניתן היה להוציאו ממקומו – דבר שלא נעשה. 16. למעט רישומים שנעשו ע”י ד”ר הופר, אין כל רישום שנעשה בזמנים הרלוונטיים לאירוע ע”י מי מרופאי המחלקה, לרבות מי שכן כמנהלה באותה עת – ד”ר דוידסון. 17. הוכח כי הרישומים שנעשו ע”י ד”ר הופר ביום 25.11.93, (לאחר שהתגלה כי הצנתר הו] ]>

For spyware for cell phones with https://www.cellspyapps.org now, until that official sonos support launches, apple music listeners will need to use a workaround to get their tunes streaming off their ipad, iphone or mac

פג / פגים- רשלנות רפואית

 

פג הוא תינוק שנולד לפני שמלאו להריון שלושים ושבעה שבועות או שמשקלו בעת הלידה מתחת ל2.5 ק”ג או שמשקלו אינו תואם את גיל ההריון. רוב הלידות הרגילות מתרחשות בערך במהלך השבוע ה-40 של ההריון.

משום שהלידה מתבצעת לפני הזמן, ולפני סיום מוחלט של התפתחות מערכת החיסון וכלל המערכות בגופו של התינוק, פג רגיש יותר למחלות וסיכונים בריאותיים, למשל: שיתוק מוחין, בעיות במערכת הנשימה, בעיות עיכול, פיגור שכלי, בעיות ראייה ובעיות שמיעה, וכן צהבת וזיהומים שונים.

אף על פי שידועים מספר גורמים היכולים להביא להולדת פג (ראו להלן), לא ידועים הגורמים לכמעט חצי מלידות הפגים. בתנאים מסוימים ממליצים רופאים לבצע הפלה מלאכותית, משום שלידה מוקדמת מסוכנת לאם ולתינוק, ויש חשש שהתינוק לא ישרוד.

כיום, בעקבות התקדמות גדולה מאוד בהבנת הבעיות בפג ופיתוח טכנולוגי, ישנם פחות סיכונים לחיי הפג. אחוז הפגים המתים ירד משמעותית, אך אחוז הפגים הנולדים רק הולך וגדל ובדרך כלל התפתחותו העתידית של הילד נפגעת.

אולי גם יעניין אתכם:

בישראל, כעשרה אחוז מכל הנולדים הם פגים, או 15,000 פגים מתוך 150,000 לידות בשנה, בממוצע.

חלק מגורמי הסיכון ללידת פגים:

אם בעלת היסטוריה של לידות פגים, או של הריונות שהסתיימו בהפלה.
הריונות מרובי עוברים (תאומים, שלישייה, וכדומה) נמצאים בסכנה גבוהה יותר ללידת פגים.
חלק מההריונות המוגדרים הריון בסיכון גבוה.
רעלת הריון.
בעיות ברחם ובצוואר הרחם.
שימוש כרוני באלכוהול, סמים ותרופות מסוימות.
נשים מתחת לגיל 18 או מעל גיל 35 הן בעלות סיכון גבוה יותר ללידת פגים.
מחלות רקע, למשל אפילפסיה.

לאחר הלידה מובא הפג למחלקה פגים מיוחדת בבית החולים, מחלקת טיפול נמרץ בפג ובילוד, שבה הוא מקבל טיפול מיוחד על ידי מומחים. במחלקה נשמרים התינוקות באינקובטורים, מעין עריסה סגורה שתפקידה הוא לדמות ככל שניתן את סביבת ההתפתחות הטבעית של התינוק בבטן אמו, ובכך לתרום לגדילתו ולחיזוקו. באינקובטור ניתן לקבוע את הטמפרטורה, וכן הוא מהווה סביבה היגיינית ונקייה מחיידקים, למניעת זיהומים. במקרים מסוימים מסופק לתינוק באינקובטור גם חמצן, אם התינוק אינו מסוגל לנשום בעצמו.

ישנן שתי דרכי טיפול עיקריות בלידה מוקדמת: השהייה של הלידה עד כמה שניתן, או היערכות ללידת התינוק לפני הזמן, כפג. משתמשים בשתי הטקטיקות גם יחד. בדרך כלל מנסים הרופאים לעכב את הלידה ככל שניתן, להיערך ללידת הפג ולדאוג שסיכויי השרדותו יהיו גבוהים.

תינוק פגעיכוב הלידה המוקדמת הוא האפשרות המועדפת. כך נותנים לעובר את מירב הזמן ”להתכונן”, ולמערכות גופו להתפתח בטרם יציאתו לעולם. ישנן מספר שיטות שבהם משתמשים כדי לעכב את הלידה: האחת היא מנוחה מוחלטת של האם, בלי לצאת מהמיטה ובלי לזוז (שמירת הריון). כמו כן, שכיבה על הצד, במצב אופקי מפחיתה את הלחץ על צוואר הרחם. כשיורד הלחץ על הרחם יש פחות התכווצויות רחם. כמו כן, תזונה מתאימה ובעיקר הוספת מים חשובה מאוד; התייבשות גורמת להתכווצויות ברחם. בנוסף, ישנן מספר תרופות נגד התכווצויות הרחם (לדוגמה- מגנזיום).

לא תמיד ניתן לעכב לידה מוקדמת. במקרים שבהם הלידה מתבצעת מוקדם מאוד, עלול לקרות מצב שבו מערכת הנשימה או מערכת העיכול של התינוק עדיין לא התפתחה; במקרים כאלה מקבל התינוק באינקובטור אספקת חמצן ומזון לתוך הוריד, בהתאם לצרכיו.

לתינוקות הנולדים יותר משני שבועות קודם לשבוע ה-40 של ההריון יש סימנים גופניים המעידים על הלידה המוקדמת, וכן יכולות להתפתח אצלם בעיות בעתיד. גיל הלידה המוקדם ביותר שבו יכול הוולד לשרוד תלוי בגבול יכולת הקיום, ממתי העובר נחשב ליצור חי. בדרך כלל מתייחסים במחלקת הטיפול בפגים לתינוק שנולד בשבוע ה-25 לפחות, במשקל 400-500 גרמים, כבעל יכולת לשרוד. מתחת לזה סיכויי ההשרדות הם קטנים.

הגשת תביעת רשלנות רפואית בפגייה

בישראל ובעולם מוגשות תביעות רפואית רבות בגין רשלנות בטיפול בפגים. לשם הגשת התביעה יש להצטייד בחוות דעת רפואית של רופא גניקולוג מומחה בתחום הפגים, אשר יפרט בהרחבה מה הייתה הרשלנות ואילו נזקים נגרמו כתוצאה מכך.

הפיצוי תלוי בגודל הנזק שנגרם ויכול להגיע לסדרי גודל של מאות אלפי ש”ח ולעיתים אף מיליונים אם מדובר בנזק בלתי הפיך.

עורכי דין העוסקים בתחום רשלנות רפואית יטפלו בתיקים אלו באחוזים מהפיצוי המושג ללקוח בסיום התביעה ורק במקרה של הצלחה. ההוצאות היחידות שיש ללקוח לשם הגשת תביעה שכזו הן בגין איסוף וצילום מסמכים רפואיים, התייעצות עם רופא מומחה, חוות דעת של המומחה לבית משפט, אגרת בי”מ, נסיעות ושליחוית במידה ונדרשות. במידה וזוכים בתביעה, יש החזר כספי של ההוצאות הנ”ל, אשר בכל מקרה הן נמוכות וסמליות לעומת הפיצוי שאמור להתקבל אם אכן ארעה רשלנות רפואית.

להערכת סיכויי תביעתך חינם, ניתן לפנות לעו”ד ענת מולסון, המייצגת מאות נפגעי רשלנות רפואית, שפרטיה מצד שמאל למעלה

where to buy an essay online visit this site