שיתוק בארבע גפיים וכן אי שליטה על סוגרים

בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו

תאריך: 17.05.2012

ת”א 2212-06 ס’ ואח’ נ’ מדינת ישראל משרד החינוך ואח’

בפני

כב’ השופט אורי שהם

התובעים

1.ע.ס.

2.י.ס.

3.ב.ס.

נגד

הנתבעות

1.מדינת ישראל – משרד החינוך

2.עמל 1 רשת מכללות ובתי ספר

3. משטרת ישראל

צד ג’

1. י.ס.

2. ב.ס.

פסק-דין

כתב התביעה

1. התביעה הוגשה ביום 26.9.2006 והועברה לטיפולי בתחילת שנת 2010.

התובע 1, ע.ס., יליד 29.7.1981 (להלן: “ע'”) היה תלמיד כתה י’ בבית הספר תיכון ———, המצוי ברח’ ————(להלן: “בית הספר”). התובעים 2 ו-3 הם הוריו של התובע 1.

בכתב התביעה נטען כי בתאריך 14.6.1977, בהיות ע’ כבן 15.5 שנים, הוא התגלה על ידי אביו שהוא תלוי בצווארו באמצעות חבל, על מתקן מתח בחצר בית ההורים. ע’ הובהל על ידי מד”א לבית החולים שניידר, עבר החייאה ואושפז ליחידה לטיפול נמרץ ילדים כשהוא סובל מפגיעה מוחית קשה. בתאריך 24.7.1977, הועבר ע’ לשיקום בבית החולים אלי”ן, אך כפי נטען בכתב התביעה, מאמצי השיקום כשלו.

— סוף עמוד 1 —

כיום, שרוי ע’ במצב של תרדמת ואינו מגיב לסביבתו, הוא סובל משיתוק בארבע גפיו עם שינויים ספסטיים קשים. הוא מרותק למיטה וכסא גלגלים, אינו שולט על סוגריו ונזקק לטיפול תרופתי קבוע. ע’ תלוי באופן מוחלט בזולת בכל פעולה, והוא זקוק לעזרה סיעודית מלאה, במשך 24 שעות ביממה.

כנטען בכתב התביעה, במהלך שנת 1996 ו-1997 החלו גורמים עבריינים לחדור לתחומי בית הספר, בניסיון להדיח תלמידים קטינים לביצוע עבירות. ידם של הגורמים העבריינים הגיעה גם אל ע’ “אשר נשלח על ידם לגנוב כלי רכב ממונעים דו גלגליים ולהביא אותם לידיהם, תוך כדי כך שאותם גורמים עבריינים מאיימים עליו, ומהלכים עליו אימים”.

עוד נטען בכתב התביעה כי עקב כך החל ע’ להתדרדר בלימודיו, הוא נעדר תכופות מבית הספר לפרקי זמן ארוכים, כאשר איש מהצוות הפדגוגי או מצוות המורים בבית הספר לא נתן תשומת ליבו לנעשה עם ע’ , ולא יידע את הוריו. לאחר שההורים הבחינו בהתדרדרות בלימודיו של ע’ , הם הזמינו לביתם את יועצת בית הספר, על מנת לוודא כי הפיקוח על ע’ במסגרת בית הספר יוגבר, ויינתנו לו טיפול והדרכה מתאימים. היועצת הבטיחה כי כך ייעשה, אך הלכה ולמעשה, כך נטען בכתב התביעה, הנתבעים 1 ו-2 נמנעו מלהעביר את הטיפול בע’ ליועצים החינוכיים בבית הספר, ואיפשרו לו ולאחרים לעשות בבית הספר ככל העולה על רוחם.

עוד נטען, כי רק בדיעבד נודע להוריו של ע’ כי, נוסף על התדרדרות בלימודים, הוא נראה בתוך תחומי בית הספר כשהוא נוהג באופנועים כבדים באין מפריע, מבלי שמנהל, מורה או מחנך יעירו לו על כך.

לטענת התובעים, צוין בתעודת בית הספר כי ע’ החסיר בסמסטר הראשון 51 ימי לימוד ובסמסטר השני 37 ימי לימוד, אך חרף זאת הוגדרה התנהגותו בתעודה כ”טובה” ושקידתו בלימודים הוגדרה כ”טובה מאוד”. הדבר מוכיח, לטענת התובעים, כי המערכת שקטה על שמריה ולא התייחסה לעובדה כי התנהגותו של ע’ הייתה חריגה ובלתי מקובלת.

כשלב סופי בהתדרדרות מצבו של ע’, החלה הנתבעת 3, משטרת ישראל, לחקור אותו במהלך החודשים מאי ויוני 1997, בחשד לגניבת אופנועים.

ביום 4.6.1997 בסמוך לשעה 20:00, ערכו שוטרים מוסווים תצפית על ביתו של ע’, כשהם ממתינים לשובו, והוא הגיע לבית בשעה 20:45 לערך. עם זיהויו של ע’, התדפקו השוטרים על דלת דירתם של התובעים ודרשו כי ע’ יתלווה אליהם לחקירה במתקן משטרתי “כאחרון הפושעים”. ע’ הובא לחדרי חקירות במשטרת פתח תקווה, שם נחקר שעות ארוכות, תוך שהשוטרים מפעילים עליו “לחץ נפשי ניכר ודורשים ממנו להפליל את חבריו לגניבות האופנועים”. בכתב התביעה נטען, כי בלחץ החוקרים הודה ע’ במיוחס לו והוביל את אנשי המשטרה למקום הימצאותו של האופנוע. עוד נטען, כי ע’ לא נחקר על ידי קצין נוער, או על ידי אדם אחר המתאים לביצוע חקירות מסוג זה. אביו של ע’, התובע 2, לא הורשה להיות נוכח במהלך גביית הודעתו של ע’, למרות שביקש מאחראי במקום לשבת ביחד עם בנו, בעת שזה נחקר. על פי טענת התובעים, יצא ע’ מחדר החקירות כשהוא חיוור, המום וממעט

— סוף עמוד 2 —

לדבר. במהלך השבוע, לאחר המעצר, החל ע’ להסתגר בעצמו, מיעט לדבר ונמנע מלהתלוות להוריו לפעילויות משפחתיות.

לטענת התובעים, ביום 13.6.1997 שחל ביום שישי, האזין האב לשיחת טלפון מאיימת, אותה קיים ע’ עם אחד “מחבריו”, ובמהלכה התבקש ע’ לצאת מהבית ולהגיע למקום מפגש. האב מנע מע’ לעזוב את הבית ואף הודיע לו כי הוא עומד לפנות למשטרה בקשר לאיומים, אך ע’ הפציר באב כי לא יעשה דבר עד ליום ראשון.

על פי הנטען בכתב התביעה, נכנסו חייו של ע’ לסחרור, שעה שמצד אחד מופעלים עליו כוחות עבריינים, שאף הגיעו לתוך תחומי בית הספר ואילצו אותו לגנוב אופנועים, ומהצד האחר מופעל עליו “מכבש לחצים” מצד המשטרה להפליל ולהלשין על חבריו, תוך איום בנקיטת הליכים פליליים נגדו. במצב דברים זה, עמד ע’ בלחץ נפשי קשה, מבלי שהייתה לו יכולת להשפיע על מצבו ולשנותו, ומעבר לכך, “באה התעלמות הממסד החינוכי, אשר זנח למעשה את התובע ולא נתן לו כל מענה או פתרון מעשי ראוי”.

כל הנסיבות הנ”ל, כך נטען על ידי התובעים, “הביאו את התובע למצב נפשי בלתי נסבל, תוך כדי כך שנופצה תדמיתו העצמית וגרמה לו לכרוך חבל סביב צווארו ולתלות עצמו בחצר בית הוריו, אולי כניסיון לזעקה אחרונה לעזרה”.

בכתב התביעה נטען כי נטל הראייה רובץ על שכמם של הנתבעים, להראות כי לא רשלנותם היא שגרמה לנזק, וזאת מהטעמים הבאים:

א. אין לתובעים כל יכולת לדעת מה הנסיבות אשר גרמו לנזקיו של ע’, שכן אין הם יודעים את אשר אירע במהלך חקירתו במשטרה, ואין להם ידיעה לגבי התעלמות והעדר הפיקוח, מצד הנתבעים כולם. לטענת התובעים, הנזקים שנגרמו לע’ מתיישבים יותר עם המסקנה כי הדבר נעוץ ברשלנות הנתבעים, מאשר עם האפשרות האחרת כי הם לא התרשלו כלפי ע’.

ב. התובעים אינם יודעים ואין להם יכולת לדעת מדוע לא השכילו הנתבעים לעשות את כל הפעולות הראויות או המתחייבות בנסיבות העניין על מנת להפנות את ע’ לטיפול מתאים, על סמך סימני המצוקה שנגלו לנגד עיניהם.

על פי טענת התובעים, רשלנות הנתבעים, ביחד ולחוד, היא שהביאה את ע’ למצב אובדני או לפחות תרמה באופן מכריע לניסיון ההתאבדות שביצע. רשלנות זו באה לידי ביטוי במספר מרכיבים:

א. העדר פיקוח נאות על כניסתם ויציאתם של תלמידים אל ומחוץ לתחומי בית הספר.

ב. אי מתן תשומת לב לעובדה כי ע’ נעדר תכופות מבית הספר, מבלי ליידע את ההורים על כך.

ג. הימנעות מלפקח על ע’, אשר נעדר במשך 51 ימים במהלך סמסטר א’ מבית הספר, מבלי לדווח על ההורים.

— סוף עמוד 3 —

ד. מתן הערכה שגויה בתעודתו של ע’, למרות הפרות משמעת רבות מצידו והיעדרותו הרבה מספסל הלימודים.

ה. לא מנעו מע’ להסתובב בשטח בית הספר שהוא נוהג באופנוע ללא רישיון נהיגה, ולא פיקחו על מעשיו.

ו. לא העבירו את הטיפול בע’ ליועצת חינוכית או לכל אדם כשיר אחר, כדי לטפל במצב המצוקה אליו הוא נקלע, ולחילופין מינוי יועצת חינוכית בלתי מתאימה או בלתי כשירה לטפל בע’.

לגבי הנתבעת 2, משרד החינוך, נטען כי זו לא קיימה פיקוח נאות על הנעשה בבית הספר ולא קבעה נהלים שיבטיחו פיקוח על מינוי יועצות חינוכיות. כמו כן, לא נקבעו נהלים בדבר הפניית קטינים לפסיכולוג, כאשר מדובר בתלמידים במצוקה. בנוסף, לא נקבעו נהלים שיבטיחו פיקוח נאות בדבר מינוי מנהלי בתי ספר, לרבות בית הספר נשוא התביעה, אשר יהיו ראויים ומתאימים לתפקידם.

לגבי הנתבעת 3, משטרת ישראל, נטען כי היא נושאת באחריות שילוחית למעשים או למחדלים הבאים: מעצרו של ע’ או עיכובו בשעת לילה מאוחרת, בניגוד לנהלי המשטרה בכל הקשור לקטין בגילו של ע’. כמו כן, נמנע מהוריו של ע’ להתלוות אליו או להיות נוכחים בחקירה, ללא סיבה מוצדקת ובניגוד לנהלי המשטרה. עוד נטען כי החקירה בוצעה על ידי גורם שאינו מוסמך לכך, ואף זאת בניגוד לנהלי המשטרה, תוך הפעלת לחץ בלתי סביר על ע’. המשטרה גם לא דאגה להנחות את הוריו של ע’ באשר לטיפול הראוי או להפנותו לגורם מוסמך אחר.

אשר לנזק הנטען, הרי שע’ איבד כתוצאה ממצבו כל יכולת להשתכר לצמיתות, ויש לפצותו בגין “השנים האבודות”, לפי שכר חודשי שהוא היה עשוי להשתכר, בסכום של 360,000 ₪.

כמו כן, נטען כי יש לפצות את ע’ בגין נזק שאינו ממוני, היינו, כאב וסבל שהוא מנת חלקו עקב מצבו הרפואי הקשה, וזאת בסכום של 15 מיליון ₪.

הפיצוי הנדרש בגין נזקים מיוחדים שנגרמו הם אלה:

א. פיצוי בגין סיעוד ועזרת זולת מיום התאונה ועד היום בסכום של 1,200,000 ₪ .

ב. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים ומעקבים בסכום של 600,000 ₪.

ג. עזרת צד ג’ בעבר בסכום של 500,000 ₪.

ד. הפסד השתכרות ההורים בסכום של 350,000 ₪.

כמו כן, נטען כי יש לפצות את התובעים בגין נזקים כלליים, מבלי לפרט את שיעור הפיצוי.

כתב ההגנה מטעם הנתבעות 1 ו-3

2. הנתבעות 1 ו-3 יוצגו על ידי פרקליטות מחוז ת”א (אזרחי), כגורמים של המדינה. בכתב ההגנה נטען כי התביעה הוגשה בשיהוי רב ביותר, תוך הכבדת יתר על הנתבעות וגרימת

— סוף עמוד 4 —

“נזק ראייתי בלתי הפיך וקושי רב באיתור תיעוד רלבנטי ו/או עדים רלבנטיים”. לטענת הנתבעות 1 ו-3, מאחר שמדובר בבית ספר השייך לרשת “עמל 1”, הרי שהפיקוח הנעשה על ידי משרד החינוך הינו פיקוח פדגוגי בלבד, כאשר הפיקוח בפועל הוא באחריותה של הנתבעת 2 בלבד. כך למשל, הטיפול בהיעדרויותיו של ע’, אם היו כאלה, הם באחריותה של הנתבעת 2 ולא בתחום אחריותו של משרד החינוך.

אשר לטענות כלפי הנתבעת 3, משטרת ישראל, נטען כי חקירתו של ע’ נעשתה בהתאם לכללים ולהנחיות, לגבי חקירה בכלל וחקירת קטינים בפרט. החקירה נערכה ללא לחץ ולא הייתה הדרישה להפליל את חבריו, והיא התנהלה “בצורה שקטה ונינוחה ובשיתוף פעולה מלא מצידו”. בשום שלב של החקירה, לא גילה ע’ סימני לחץ או מצוקה. לאור השעה המאוחרת שבה התנהלה החקירה, נחקר ע’ על ידי חוקר תורן, מאחר שבמקום לא היה חוקר נוער, וזאת בהתאם לנהלי המשטרה שחלו בעניין זה. עוד נטען כי האב, התובע 2, נכח בחקירתו של ע’, ביום 05.06.1997, הגם שבהתאם להנחיות המשטרה אין חובה לאפשר נוכחות של הורים או אפוטרופוסים בחקירת ילדיהם, אלא אם הם מבקשים להיות נוכחים בחקירה ואין בדבר כדי להפריע למהלכה.

בנוסף נטען, כי מאז חקירתו של ע’ ועד לניסיון התאבדותו חלפה תקופה של מעל לשבוע, כאשר במהלך תקופה זו הוא לא גילה סימני חרדה, אי שקט, דכאון או סימנים אובדניים. לפיכך, לא ניתן היה לצפות, ולא היה על הנתבעת 3 לצפות כי חקירתו של ע’ תביא לניסיון התאבדותו.

בכתב ההגנה נטען עוד כי האירועים הנטענים בכתב התביעה, אינם קשורים להתנהלותן של הנתבעות 1 ו-3, ולא הייתה להן כל שליטה עליהן, ולפיכך, אין להטיל עליהן כל אחריות בגינן. אין כל קשר סיבתי בין המיוחס לנתבעות 1 ו-3 לבין האירוע או לנזק הנטען, ובכל מקרה רשלנותם של אחרים ניתקה כל קשר סיבתי לנזק כזה. הנתבעות לא היו יכולות או צריכות לצפות את ניסיון התאבדותו של ע’, והראייה לכך היא שאפילו הוריו וחבריו לא צפו את המעשה.

לחילופין, נטען כי ניסיון התאבדותו של ע’ מהווה אשם תורם בשיעור של 100%, וככל שמדובר ברשלנות, הרי שיש לייחסה לנתבעת 2, ולהורים, הם התובעים 2 ו-3.

לאור זאת, התבקש בית המשפט לדחות את התביעה, בין אם מדובר בדחייה על הסף ובין אם לגופו של עניין.

כתב ההגנה מטעם הנתבעת 2 והודעת צד ג’ לתובעים 2 ו-3

3. בכתב הגנה מטעם הנתבעת 2 נטען כי התביעה התיישנה, שכן האירוע התרחש ביום 14.6.1997 ואילו התביעה מטעמם של התובעים 2 ו-3 הוגשה ביום 26.9.2006, היינו, בחלוף למעלה מ-9 שנים לאחר האירוע. על פי הטענה, הנזק שבגינו הוגשה התובענה התגבש כבר ביום האירוע ולכל המאוחר ביום 24.7.1997, עת הועבר ע’ לשיקום בבית החולים אלי”ן.

— סוף עמוד 5 —

עוד נטען, כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל שיהוי רב, שכן תביעתו של ע’ הוגשה יום אחד לפני התיישנותה. במשך כעשר שנים מאז האירוע לא חל כל שינוי במצבו של ע’, מבלי שההורים פירטו בכתב התביעה מדוע לא הוגשה התביעה קודם לכן, ומדוע השתהו בהגשתה שיהוי כה רב. במהלך אותה תקופה, הוגשה תביעה בשנת 2004 לבית משפט השלום, מבלי שהועלו טענות כמו אלה הנטענות בכתב התביעה. כמו כן, נוהל מו”מ על מנת להגיע לפשרה בעניין זה, כך שהנתבעת 2 יכולה הייתה להניח כי בחלוף זמן כה רב לא תוגש נגדה כל תביעה נוספת. שיהוי זה הסב לנתבעת 2 נזק ראייתי משמעותי וחמור, בכל הנוגע לאיסוף פרטים ומידע אודות האירוע, שכן מסמכים ותעודות שונות הושמדו או אבדו במהלך השנים הרבות. בנסיבות אלה, כך נטען על ידי הנתבעת 2 יש להורות על דחיית תביעתו של התובע 1 על הסף, מחמת השיהוי הרב והבלתי מוצדק, אשר כאמור הסב לנתבעת 2 נזק ראייתי ניכר.

לגופו של עניין, נטען כי תחום בית הספר הינו תחום ומגודר והכניסה אליו היא כניסה מבוקרת. הנתבעת 2 מכחישה את הטענה כי “גורמים עבריינים” החלו לחדור לתחומי בית הספר, במהלך השנים 1997-1996, או כי שידלו קטינים לבצע פעולות עברייניות בתחומי בית הספר. ככל שמדובר בפעילות גורמים אלה מחוץ לכותלי בית הספר, הרי שהנתבעת 2 אינה אחראית לכך, וזאת במיוחד בשעות שבית הספר אינו פעיל. בכתב ההגנה נטען כי פעילותו העבריינית של ע’, ככל שהייתה כזו, התבצעה מחוץ לבית הספר, בסופי שבוע או בשעות הערב והלילה, כאשר בית הספר אינו פעיל.

אשר להתנהלות הצוות הפדגוגי או פעילות צוות המורים בבית הספר, נטען כי הוריו של ע’ זומנו ליום הורים, שנערך בסיומו של הסמסטר הראשון של שנת הלימודים תשנ”ז, ובמהלכו הם קיבלו דיווח מפורט על ההישגים בלימודים והתנהגותו של בנם. הדבר נעשה גם בתום הסמסטר השני של שנת הלימודים.

לקראת סוף חודש מאי 1997, ערכה יועצת בית הספר ביקור בביתו של ע’, מיוזמתה, ועדכנה את הוריו במצבו. היועצת יזמה את הביקור על מנת לעמוד מקרוב על סביבת מגוריו של ע’ ולברר לאשורן את טענותיו, בדבר בעיות קשות בינו לבין הוריו. היועצת עמדה לראשונה על הסתבכויותיו של ע’ עם החוק, מתוך אותה שיחה עם ההורים.

ככל שע’ נזקק לטיפול, בעקבות הסתבכויותיו עם החוק או עם הוריו, אין הנתבעת 2 או מי מטעמה רשאית או יכולה ליתן טיפול כזה, ולכל היותר, ניתן להמליץ על טיפול, כפי שעשתה היועצת. להורים לא הובטח, במהלך הפגישה עם היועצת, כי יינתן לע’ טיפול פסיכולוגי כלשהו במסגרת בית הספר, אלא שהיועצת הפנתה את ההורים אל המדור הקהילתי לנוער של עיריית פתח תקווה, לשם המשך ייעוץ וטיפול על ידי אנשי המקצוע בתחום הפסיכולוגיה של הילד. כמו כן, דיווחה היועצת על המקרה למפקחת על הייעוץ במנהל החינוך של עיריית פתח תקווה.

הנתבעת 2 מכחישה כי ע’ נהג בתחומי בית הספר באופנועים כבדים, וכי המנהל או אחד המורים הבחין בדבר, או כי יכול היה להבחין בכך.

תעודת בית הספר שניתנה במחצית השנה, היינו בתחילת חודש פברואר 1997, אינה רלבנטית למעשיו של ע’, ואין לה כל קשר לאירוע שהתרחש למעלה מארבעה חודשים

— סוף עמוד 6 —

מאוחר יותר. ההערכה לגבי התנהגותו של תלמיד, אינה קשורה להיעדרויותיו מהלימודים שכן ישנן סיבות רבות להיעדרות ממושכת מספסל הלימודים, שאין בינן לבין התנהגותו של התלמיד ולא כלום. התנהגותו של ע’ בין כותלי בית הספר בסמסטר הראשון לא הייתה שלילית ולא הייתה חריגה, באופן שהצדיק מתן הערכה נמוכה בתחום ההתנהגות. מכל מקום, בתום הסמסטר זומנו הוריו של ע’ ליום הורים וקיבלו דיווח אישי ממחנך הכתה אודות הישגיו הלימודיים והתנהגותו בכלל, לרבות ציוניו והיעדרויותיו מהלימודים. הנתבעת 2 מכחישה כי ע’ החסיר בסמסטר הראשון 51 ימי לימודים ובסמסטר השני 37 ימים, ובשל השיהוי הרב בהגשת התביעה וגרימת נזק ראייתי לנתבעת, אין ניתן לברר פרט זה הנטען בכתב התביעה. מכל מקום, כבר בסמסטר הראשון נרשמה לע’ הערה, אשר הובאה לידי הוריו, ובה נאמר “הישגייך בלימודים אינם משביעי רצון. עליך לשפר את התנהגותך”.

טענה נוספת שהועלתה בכתב ההגנה היא כי הנתבעת 2 לא ידעה ולא יכלה לדעת על מעצריו של ע’ ועל הסתבכויותיו עם החוק, אלא אם הדברים נמסרו לה במישרין על ידי ע’ או על ידי הוריו. משטרת ישראל לא מסרה לבית הספר כל דיווח על מעצרו או חקירתו של ע’ וגם התובעים לא דיווחו על כך, ורק בשיחה עם היועצת בסוף חודש מאי 1997 עלה הנושא לראשונה.

לאחר שנודעו הפרטים אודות מעצרו השני של ע’ ביום 4.6.1997, פעל סגל בית הספר להגברת הפיקוח עליו, ואם היה שינוי בהתנהגותו או במצבו הנפשי של ע’ הרי שהיה על הוריו להתריע על כך לפני הגורמים בבית הספר. על ההורים מוטלת האחריות הראשונית לדאוג לבריאותם הפיזית והנפשית של ילדם, אך הם התעלמו ממצוקותיו של הבן ומהמלצות היועצת, ואף לא דאגו להפנות את האיומים של “חבריו” לחקירה משטרתית.

עוד נטען בכתב ההגנה כי התובע 2 הגיש תצהיר במהלך המשפט, שהתקיים בבית המשפט השלום, ובו הכחיש כי ע’ כרך חבל סביב צווארו ואף טען כי בנו לא ניסה כלל להתאבד (התצהיר בנספח ח’ לכתב ההגנה).

לסיכום, נטען על ידי הנתבעת 2 כי היא ואנשיה “פעלו למען התובע מעל ומעבר לנדרש ולמצופה במסירות, באהבה ובמקצועיות לעילה ולעילה”. לאור האמור התבקש בית המשפט לדחות את התביעה.

בכתב ההגנה מופיעה התייחסות נרחבת לרכיבי הנזק שנגרם לתובעים ולסכומי הפיצויים הנתבעים, אך אין צורך, בשלב זה, להיזקק לנושא.

4. בהודעת צד ג’ ששלחה הנתבעת 2 אל התובעים 2 ו-3 נטען כי ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של ע’, וככאלו הייתה מוטלת עליהם החובה לפקח על בנם הקטין, לדאוג לשלומו ולמצב הנפשי ולנקוט בכל אמצעי הזהירות, על מנת למנוע את קרות הנזק. ההורים היו מודעים, או היו צריכים להיות מודעים, למצבו ולעיסוקיו של ע’, אשר היוו אות אזהרה או קריאה לעזרה של ע’, שממנה הם התעלמו. הם לא השגיחו על בנם, ולא נרתמו לעזרתו בכל האמצעים שעמדו לרשותם, כהורים וכמחנכים. לפיכך, הם נושאים באחריות, בין אם ישירה ובין אם עקיפה לניסיון ההתאבדות שהתרחש ביום שבת ה-14.6.1997, בחצר ביתם. הנתבעת 2 מילאה את חובתה בכך שיידעה את ההורים והתריעה בפניהם, מבעוד מועד, על

— סוף עמוד 7 —

מצבו של בנם בכל הקשור לתחום הלימודים, היעדרויותיו וחיסוריו, וכן הפנתה את ההורים להמשך טיפול על ידי הרשויות המתאימות. כנטען בהודעת הנתבעת 2, ההורים נמנעו מלנקוט פעולה כלשהי, כמתחייב מחובתם ומתפקידם כהורים.

עוד נטען, כי ההורים לא יידעו את צוות בית הספר בדבר מעצרו או חקירתו של ע’ במשטרה, ואף הסתירו זאת במכוון. לפיכך, הם אחראים לכל נזק שנגרם לע’, שכן הדבר נבע עקב רשלנותם הבלעדית או המכרעת.

אשר לנטל הראייה, נטען כי אין ביכולתה של הנתבעת 2 לדעת מה הנסיבות המדויקות שגרמו לנזקיו של ע’ וכיצד פעלו הוריו, לאור מצבו של ע’ לאחר חקירתו במשטרה והיותו מאוים על ידי גורמים עבריינים, ולפיכך, יש להטיל את נטל הראייה על ההורים ולא על הנתבעת 2.

ראיות הצדדים

ראיות התובעים

5. מטעם התובעים הוגשה חוות-דעתו של פרופ’ שמואל פניג, פרופ’ חבר בחוג לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של אונ’ ת”א ויו”ר ועדת הבחינות להתמחות בפסיכיאטריה מטעם המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית. בחוות דעתו ציין פרופ’ פניג כי לע’ ארבעה אחים בוגרים ואחות המבוגרת ממנו ב- 12 שנים. הוא נולד לאחר הריון תקין, כאשר התפתחותו בגן הילדים ובביה”ס היסודי היתה תקינה. בחטיבת הביניים, היו ציוניו של ע’ טובים ומעלה, ובשנת הלימודים האחרונה הוא התקבל לביה”ס התיכון ———–. עם תחילת הלימודים בבי”ס זה, חלה ירידה משמעותית בכל המקצועות, בהשוואה לשנה הקודמת, ובתעודה המתייחסת לסמסטר הראשון, הופיעה הערה לפיה “הישגיך בלימודים אינם משביעים רצון. עליך לשפר את התנהגותך”. לעומת זאת, בחלק הנוגע להתנהגותו של ע’ ניתן לו ציון טוב ולגבי השקידה נאמר כי זו טובה מאוד. נרשמו 2 איחורים, ו- 51 ימי חיסורים. בסמסטר השני, לא היה שיפור בציונים, כאשר הפעם ההתנהגות מוגדרת כבינונית, והשקידה כלקויה. בתקופה זו נרשמו 37 ימי חיסורים.

פרופ’ פניג ציין כי ההורים לא היו ערים, בחודשים הראשונים, להתדרדרותו בלימודים של ע’, שכן מדובר בילד מופנם, אשר לא נהג לשתף את הוריו בקורות אותו.

באסיפת הורים יחידה שהתקיימה, הפנתה המחנכת של ע’ את ההורים לבעיית התנהגות מסויימת, היינו שע’ נוהג לזרוק פתקים בזמן השיעור, אך אין מדובר בתופעה חמורה, שאמורה להדליק אור אדום לנגד עיני ההורים.

לאחר שההורים החלו להבחין בהתדרדרותו של ע’ בלימודים, הם התקשרו אל יועצת בית הספר והזמינו אותה אליהם הביתה, על-מנת לשוחח עימו. באותה שיחה, הבטיחה היועצת

— סוף עמוד 8 —

כי תשגיח על התנהגותו של ע’ ועל התקדמותו בלימודים ותגביר את הפיקוח עליו. לדברי ההורים, למרות הבטחותיה של היועצת לא היה כל פיקוח וההבטחות נותרו ללא כל בסיס.

פרופ’ פניג ציין כי, על-פי המידע שהגיע לרשותו, בחודש מרץ 1997 החלו גורמים עברייניים לחדור לתחומי ביה”ס כאשר הם משדלים קטינים לבצע עבירות עבורם. ע’ עצמו, נעצר בתאריך 10.5.97 שעה שרכב על אופנוע גנוב עם נוסע נוסף. בחקירתו סיפר ע’ כי התפתה לנסוע באופנוע שאינו שלו וללא רשיון, כיוון ש: “כל החיים שלי אני חושב על אופנועים”. בחקירתו הביע ע’ חרטה על המעשה ואישר כי ידע שהאופנוע גנוב.

אירוע נוסף, הנוגע לשימוש באופנוע גנוב, התרחש בתחילת חודש יוני 1997, כאשר התקבלה הודעה לפיה ע’ נראה כשהוא רוכב על אופנוע, הדומה לאופנוע שנגנב ממוסר ההודעה, בסמוך לבית הספר עמל. אנשי המשטרה הגיעו לכתובתו של ע’, ומאחר שבדירה לא היה איש הם המתינו, בעמדת תצפית, לבואו. לאחר שע’ הגיע לביתו, הוא התבקש להתלוות אליהם לתחנת המשטרה, שם הוא הודה כי נסע באופנוע גנוב והוביל את השוטרים אל המקום בו הסתיר את האופנוע. ע’ שוחרר בערבות והמשך הטיפול הועבר לחוליית הנוער במשטרת ישראל. האופנוע עצמו נמצא כשהוא ניזוק וחלקים ממנו נתלשו או נהרסו.

בהודעתו במשטרה מסר ע’ כי התבקש על-ידי חבר לגנוב את האופנוע, כיוון שאותו חבר מוכר ברחוב ובמשטרה. עוד נאמר בחווה”ד, כי האב ביקש להכנס לחדר החקירות יחד עם בנו אך הוא נאלץ להמתין בחוץ, והאב משער כי הופעל על ע’ לחץ כבד להפליל את חבריו.

בשבוע שלאחר מכן, חל שינוי בהתנהגותו של ע’ והוא נעשה שקט יותר, מבלי שההורים היו מודעים למערכת הלחצים שהופעלה עליו מכל הכיוונים. ביום שישי, 13.6.97 היה האב עד לשיחה מאיימת שהגיעה אל ע’, כאשר הדובר אמר לו: “אם לא תבוא אני לא יודע מה אעשה לך”. ע’ ביקש לעזוב את הבית ולפגוש את חבריו, אך האב הזהירו כי לא יעשה כן, וכי יש להגיש תלונה במשטרה. ע’ התחנן שלא להתלונן במשטרה, וביקש להמתין ליום ראשון, אך למחרת היום הוא תלה את עצמו בחצר הבית, בנסיון לשים קץ לחייו.

לדעתו של פרופ’ פניג מעורבות המערכת החינוכית ומעורבות המשטרה היו יכולים לשנות את מהלך האירועים הטרגיים.

אשר לבית הספר עמל, הרי שההורים לא היו מודעים לשינוי הדרמטי בהתנהגותו של ע’, אשר באה לידי ביטוי בהיעדרויות מביה”ס, ירידה בלימודים והתחברות למערכת עבריינית.

המידע בענין זה הצטבר בבית הספר והיה חייב להדליק נורות אזהרה, וזאת בעיקר כאשר מדובר ב-51 ימי חיסורים בסמסטר הראשון, כאשר משמעות הדבר שבכל יום שני של הלימודים, לא הגיע ע’ לביה”ס. כמו כן, בתעודת הסמסטר הראשון קיימת סתירה פנימית, שכן ההתנהגות מוגדרת כטובה, והשקידה מוגדרת כטובה מאוד, בעוד שבהערות המועצה הפדגוגית נאמר כי על עמיתי לשפר את התנהגותו וכי הישגיו בלימודים אינם משביעים רצון. מאחר שלע’ לא היתה הסטוריה קודמת של בעיות התנהגות, ומדובר בילד נורמטיבי, הרי שהשינוי שחל בהתנהגותו חייב היה לקבל מענה הולם מצד ביה”ס.

לכך יש להוסיף את העובדה כי ע’ נראה כשהוא רוכב על אופנוע בשטח ביה”ס ובסביבתו, דבר שחייב גורם כלשהו מצוות המורים או המחנכים להעיר לו על כך, או להתריע בפני ההורים. גם מעורבותה של היועצת, באה רק לאחר שהיא הוזמנה על-ידי ההורים, ומדובר ב”מעורבות נקודתית”, אשר לא היה לה כל המשך.

— סוף עמוד 9 —

אשר להתנהלות המשטרה, הרי שגם היא תרמה להסלמה במצבו של ע’, שכן הוא נכנס לקונפליקט בין נאמנויות שונות, דבר שחייב התערבות ממסדית, שהיתה קריטית במצב דברים זה. מצד אחד, לחצו החוקרים על ע’ למסור את שמותיהם של חבריו שהיו מעורבים בגנבות האופנועים, ומצד שני, הפעילה עליו החבורה לחץ כבד, מבלי שהיה באפשרותו לשתף גורמים אחרים במצבו. בנסיבות אלה, היו צריכים גורמי המשטרה להגן על ע’ ולאפשר לו הגנה ותמיכה רגשית, כאשר ההורים עצמם לא קלטו את משמעות התסבוכת אליה נקלע בנם.

כמו כן, היתה מחוייבת המשטרה לנקוט משנה זהירות בחקירתו של ע’, בהתאם להנחיות מיוחדות הנוגעות לדרכי חקירה של נערים. זאת, בעיקר כאשר מדובר בנער שנמנה על משפחה נורמטיבית, מבלי שהיו לו מפגשים קודמים עם החוק. מניעת נוכחותו של האב בחדר החקירות, גרמה לכך שמקור התמיכה הפוטנציאלית הייחודית בע’, נמנע ממנו.

פרופ’ פניג הגיע למסקנה כי נסיון ההתאבדות אינו קשור למחלת נפש או לבעיות משפחתיות קשות, שכן מדובר במשפחה מלוכדת וחמה. במקרה דנן, נסיון ההתאבדות נובע מהלחצים אליהם נקלע ע’ וחששו כי אביו ייגש לתחנת המשטרה ויגיש תלונה נגד הגורמים העבריינים.

מבחינתו של ע’, ההשתייכות החברתית חשובה לו יותר מהקשר המשפחתי, והוא חשש מאובדן התמיכה של הקבוצה, ומהוקעה על ידה כמלשין או כמשתף פעולה. בנסיבות אלה, בחר ע’ “בעונש מוות” שהיה עדיף מבחינתו על נידוי. מאחר שלע’ היו כוחות נפשיים מוגבלים, והדרך התקשורתית נחסמה בפניו, הרי שההתאבדות נתפסה על ידו כמוצא יחידי.

לגישתו של פרופ’ פניג, התערבות בשלבים אלה היתה עשויה להביא לשינוי, אך למרבה הצער, לא היתה התערבות כזו, וגם המשטרה סגרה בפניו את המוצא האחרון.

לסיכום, סבור פרופ’ פניג כי מאחר ששני הגורמים הנ”ל, מערכת החינוך והמשטרה לא פעלו כנדרש, הרי שהם אחראים לתוצאות הקשות, ולהערכתו קיים קשר סיבתי בין מחדליהם של גורמים אלה לבין התוצאה הקשה שנגרמה.

בחקירתו הנגדית, אישר פרופ’ פניג כי את מרבית העובדות המופיעות בחוות דעתו קיבל מהוריו של ע’, כאשר החלק האחר נובע מתעודות בית הספר ופרוטוקולים של חקירת ע’ במשטרה.

אשר לנושא היעדרויותיו של ע’ מביה”ס, הסכים פרופ’ פניג כי כאשר כתב כי מדובר ב- 51 חיסורים, הכוונה היא לשעות ולא לימים, וכן הדבר לגבי 37 החיסורים בסמסטר השני. עם זאת, טען פרופ’ פניג כי גם היעדרות של 51 שעות על פני סמסטר שלם, הינו דבר חמור, בהשוואה להתנהגותו של ע’ בשנים קודמות. פרופ’ פניג הסכים כי לאחר מעבר לבי”ס תובעני ויוקרתי דרושה תקופת הסתגלות, אשר עשויה לבוא לידי ביטוי גם בירידה בציונים. כמו כן, הסכים פרופ’ פניג כי עם קבלת התעודה, לאחר הסמסטר הראשון, ההורים היו מודעים לנאמר בה, אך הם לא סברו כי מדובר בדבר חריג המצריך התערבות מיוחדת. אשר לאירוע הראשון, הנוגע לגניבת האופנוע על-ידי ע’, אישר פרופ’ פניג כי גם מבחינת ההורים, מדובר בנקודת אזהרה, דבר שאמור לעורר דאגה. לא ידוע לפרופ’ פניג אם ההורים טרחו ליידע גורם כלשהו בביה”ס לגבי מעצרו של ע’, שכן הם ראו בכך משום כישלון חד פעמי.

— סוף עמוד 10 —

לאחר האירוע השני, הגיבו ההורים בחוסר אונים, הגם שהיה ברור להם כי משהו קורה לילד, אך הם לא פנו לקבלת טיפול או ייעוץ מקצועי.

לדעתו של פרופ’ פניג, מעמדם של ההורים כמקור תמיכה או גורם התערבות “בימים אלה”, הוא די מוגבל, הגם שלגישתו ההורים “היו צריכים לפנות לאיש מקצוע בבית הספר, וליידע גורמים יותר מקצועיים” (עמ’ 10 לפרוטוקול, ש’ 2-1).

בהתייחס לחקירת המשטרה, טען פרופ’ פניג כי נוכחות האב בחדר החקירות היתה חשובה, אך בכל מקרה היה מצפה כי האב יפעל, מעבר לטיפול בתוך התא המשפחתי. לפרופ’ פניג לא ידוע מכלי ראשון אם אכן הופעלו על ע’ לחצים כדי להלשין על חבריו, ומעיון בהודעתו של ע’: “זה נראה חקירה די ‘זורמת’ וקצרה” (עמ’ 12 לפרוטוקול, ש’ 9).

בתשובה לשאלותיה של עוה”ד כהן – דאום, ב”כ הנתבעים 1 ו- 3, אישר פרופ’ פניג כי עד לשיחת הטלפון ה”מאיימת” שהיתה ביום שישי, ההורים: “ראו שינויים בהתנהגות אבל לא סימני מצוקה שיזעיקו אותם” (עמ’ 14 לפרוטוקול, ש’ 8). פרופ’ פניג אישר כי את המידע על חדירת גורמים עברייניים לביה”ס ועל נסיעותיו של ע’ בשטח ביה”ס, תוך שימוש באופנוע גנוב, הוא שמע מההורים, ואין לו כל אפשרות לאמת מידע זה. פרופ’ פניג אישר גם כי תופעה של גניבת אופנוע ונסיעה בשטח ביה”ס, אינה מהווה אינדיקציה כלשהי לאובדנות. עם זאת, חזר פרופ’ פניג וטען כי היו סימני אזהרה, שהיו צריכים להדליק אור אדום במערכת החינוך והם: “ירידה בלימודים, היעדרות מביה”ס, הופעה עם האופנוע בשטח ביה”ס” (עמ’ 16 לפרוטוקול, ש’ 28). פרופ’ פניג הסכים כי הסיבה המיידית לנסיון ההתאבדות היתה שיחת הטלפון שקיבל ע’, וכן כי מצוקתו האמיתית נבעה עקב הסתבכותו עם גורמים עברייניים מחוץ לכותלי ביה”ס.

בחקירתו הנגדית על-ידי עו”ד קרת, ב”כ הנתבעת 2, חזר פרופ’ פניג ואישר כי ההורים לא דיווחו לגורם כלשהו בביה”ס על הסתבכויותיו הפליליות של ע’, הגם שלדבריו הם לא נמנעו מזה במכוון. פרופ’ פניג אישר כי לאחר שיחת הטלפון ביום שישי, סירב ע’ לקיים שיחה עם הוריו ועם אחיו. בשבת בבוקר הוא הלך לבית הכנסת כרגיל, והתנהגותו שם לא היתה מעוררת דאגה.

6. העיד אביו של ע’, התובע 2, י.פ. ס’, אשר חזר בתצהירו על עיקרי הדברים המופיעים בכתב התביעה. בחקירתו הנגדית, טען האב כי לפני שע’ החל בלימודיו בתיכון, הוא נהג לשתף את ההורים ואת אחיו בכל הקורות אותו, אך התנהגותו השתנתה לאחר שהגיע לתיכון עמל.

לגבי האירוע הראשון, שבו נמסר לו על מעצרו של בנו, תגובת המשפחה היתה קיום שיחה עם ע’ ואמירה כי לא יעשה שטויות ולא יתעסק בגניבות אופנועים. ע’ לא אמר להם כי חבריו הכריחו אותו לעשות את המעשה, ולדברי האב הוא כמעט לא דיבר “אולי מתוך פחד” (עמ’ 24 לפרוטוקול, ש’ 23). לטענת האב, הוא ורעייתו לא ידעו כי: “יש לו חברים כאלה, שהם נכנסו לתוך בית ספר והתחילו לפתות את הילדים לגנוב אופנועים. דרדרו אותו”. (עמ’ 26 לפרוטוקול, ש’ 3-2). לשאלה, מה מקור המידע בענין זה, מסר האב כי חבר בשם יריב סיפר לו על כך, אך הלה אינו מוכן להעיד בבית המשפט. לטענת האב, כל החברים: “…פוחדים. הם ממש פוחדים לבוא להעיד, כולם שותקים” (עמ’ 26, ש’ 9).

— סוף עמוד 11 —

האב אישר כי במועד הכנת התצהירים הוא לא פנה פעם נוספת אל החברים וביקש כי יעידו בבית המשפט. כאמור, מידע זה הגיע אליו באמצעות יריב, והוא עצמו לא הגיש בנוגע לכך תלונה במשטרה.

לגבי השיחה ביום שישי, טען האב כי הוא התכוון להגיש תלונה, אך ע’ ביקש להמתין עד ליום ראשון, שכן : “הוא פחד פחד מוות מהחברים” (עמ’ 27 לפרוטוקול, ש’ 23).

לשאלה, אם דיווח לגורמים כלשהם בבית-הספר על הסתבכותו של ע’ בגניבה הראשונה, השיב האב, כי לא נעשתה פנייה לבית-הספר, אך כאשר היועצת הגיעה לביקור בביתו, הוא דאג ליידע אותה בנושא.

בהתייחס לאירוע הגניבה השני, אישר האב כי כשהגיעו השוטרים לביתו, הוא ביקש מבנו לספר את האמת, ובעקבות חקירה קצרה סיפר להם ע’ היכן מוסתר האופנוע, והם נסעו ביחד עם אנשי המשטרה על-מנת למצוא את האופנוע במקום המסתור. החקירה בתחנת המשטרה נעשתה שלא בנוכחותו, למרות שהוא ביקש להימצא בעת החקירה לצידו של ע’.

לשאלה, אם לא חשב, לאחר אירוע הגניבה השני, לבקש עזרה משפטית או מקצועית, השיב האב כי לא נעשתה כל פנייה בנושא זה “לא ידעתי איזה ייעוץ מקצועי, לא חשבתי שיסכים לקבל ייעוץ ממישהו זר” (עמ’ 32 לפרוטוקול, ש’ 18).

האב נשאל אם לא חשש כי ע’ ישוב ויסתבך בפלילים, לאחר שני האירועים שבהם היה מעורב בגניבת אופנועים, השיב האב “למה שיעשה את זה? גמרנו. הוא ראה שזה לא משתלם. ניתק הקשר עם החברים האלה. שכח מכל העסק… ובפעם השנייה אמרנו שזה לא ייתכן, כינסנו את כל הילדים יחד, אמרנו שלא ימשיך בדרך הזו. הוצאנו אותו מהחברים, אמרתי לו ‘אין חברים, אף אחד, אתה לא מביא אף חבר. בית-ספר והביתה'” (עמ’ 32 לפרוטוקול, ש’ 28-23). האב אישר, כי באותה שיחה משפחתית, איש לא שיער כי ע’ נמצא במצוקה, אשר תגרום לו לנסות ולשלוח יד בנפשו.

עד לשיחת הטלפון שקיבל ע’ באותו יום שישי, חש האב כי המצב השתפר, וכי בנו חזר למוטב, ומבחינתו “בחיים לא חשבתי שינסה להתאבד” (עמ’ 33 לפרוטוקול, ש’ 31). האב חזר ואישר, כי באותה תקופה לא הבחין אצל בנו בכל סימן למצוקה. הוא עצמו לא ידע על “שיגעון” שהיה לבנו לגבי נסיעה באופנועים, ולו ידע כי יש דברים בגו, היה מונע ממנו לרכב על אופנוע ללא רישיון. האב אישר, כי ברשות ע’ הייתה קסדה לאופנוע, אך לטענתו, מדובר בקסדה שנמסרה לע’ על-ידי אחיו.

לשאלה, מה נעשה על-ידו בתקופה שבין חודש פברואר, מועד שבו הוצאה תעודת הסמסטר הראשון, לבין חודש מאי, כשאז ביקרה היועצת בביתו, על-מנת לטפל בבעיותיו של ע’, השיב האב כי הוא דיבר עם בנו ו”אמרנו שזה לא בסדר, שירד בלימודים, ובגלל החיסורים ירד בלימודים” (עמ’ 36 לפרוטוקול, ש’ 17). הפנייה ליועצת נעשתה בעקבות הידרדרותו של ע’ בלימודים, ולא בשל החקירה במשטרה. לגבי נושא הגניבות, האב העדיף שלא לדווח על כך בבית-הספר “לא אמרנו לאף אחד בבית-הספר, לא היה לנו שום קשר איתם, זה לא נכון מי שאומר את זה. לא רצינו לערב את בית-הספר” (עמ’ 37, ש’ 13-12).

7. מטעם התובעים העידה הגב’ ב.פ., אמו של ע’, אשר מסרה כי היא אחות במקצועה, וכיום היא מטפלת בע’.

— סוף עמוד 12 —

לאחר אירוע הגניבה הראשון, היא הגיעה ביחד עם בעלה על-מנת לשחרר את ע’ ממעצר, ובדרך הבטיח ע’ “…שיהיה בסדר, ולא יעשה עוד פעם” (עמ’ 44 לפרוטוקול, ש’ 14). לדבריה, היא האמינה להבטחתו כיוון שהוא ילד בוגר “…היה ילד עצמאי, ילד שאפשר לסמוך עליו” (עמ’ 44, ש’ 16). היא לא סברה כי יש צורך בייעוץ או טיפול פסיכולוגי, כיוון שחשה “שהכל ישתפר ויסתדר” (עמ’ 45, ש’ 12). היא עצמה לא חשה, לאחר האירוע הראשון, כי בנה נתון במצוקה כלשהי. לאחר האירוע השני, היא הבינה “שזה חמור וצריך לטפל בזה” (עמ’ 46, ש’ 13). גם הפעם “הוא הבטיח שזה לא יקרה שוב” (עמ’ 47, ש’ 17).

על השיחה שהתקיימה ביום שישי שמעה מבעלה, שאמר לה כי “מישהו איים עליו לבוא לגינה, רצה ללכת למשטרה אבל הוא הבטיח לו שביום ראשון ילכו” (עמ’ 48, ש’ 6). בכל השבוע שקדם לניסיון ההתאבדות, היה ע’ מפוחד, והוא דחה כל ניסיון לשוחח עמו וסירב לסעוד עמה מחוץ לבית, כפי שנהג בעבר. עם זאת, היא לא התרשמה, בשום פנים ואופן, כי קיימת אצל ע’ מחשבה אובדנית.

לגבי דיווח לבית-הספר על הסתבכויותיו הפליליות של ע’, מסרה האם כי “לא סיפרנו לבית-הספר בכלל. ליועצת אני לא זוכרת אם אמרנו. אולי בעלי אמר לה, אני לא זוכרת. בסך הכול, דיברנו רק על לימודים” (עמ’ 49, ש’ 25-24). היא ידעה כי ברשותו של ע’ קסדה, ולשאלה מה עשה ע’ עם קסדה זו, השיבה האם “כמה שידוע לי, שום דבר” (עמ’ 50, ש’ 22).

ראיות הנתבעות 1 ו-3

8. מטעם הנתבעות 1 ו-3, זומנו להעיד אנשי המשטרה אשר היו מעורבים בחקירתו של ע’.

רס”ב שלומי חזון מסר בתצהירו כי ביום 10.05.1997 הוא שימש כחוקר תורן לילה במרחב דן במשטרת רמת-גן, ומעיון בתיק החקירה עולה כי בסמוך לשעה 01:55, נעצר ע’ ביחד עם קטין נוסף, כשהם נוהגים באופנוע על המדרכה, בניגוד לחוקי התנועה. ע’ אמר לשוטר כי מדובר באופנוע גנוב, שאותו מצא בפתח-תקווה. משהתברר לשוטר כי אכן מדובר באופנוע גנוב של תושבת פתח-תקווה, נעצרו שני הקטינים והשוטר תפס את האופנוע, וכן שתי קסדות שהיו ברשות הקטינים (דו”ח הפעולה של השוטר בנספח א’ לתצהירו של רס”ב חזון). באותו יום, בסמוך לשעה 03:30, נחקר ע’ בחשד לשימוש ברכב ללא רשות ובנהיגה ללא רישיון וללא ביטוח. ע’ סיפר בחקירתו כי מצא את האופנוע כשהוא דולק בגינה בפתח-תקווה, והוא החליט ליטול אותו, ביודעו כי מדובר באופנוע גנוב.

רס”ב חזון מסר כי הודעתו של ע’ נמסרה מרצונו הטוב והחופשי, והוא לא חש כי הלה נתון במצוקה כלשהי. בסיום החקירה, הועברו הקטינים ביחד עם הרכוש הגנוב לטיפול חוקרי תחנת פתח-תקווה. מהחומר עולה, כי בשעה 05:46 חתם אביו של ע’ על ערבות צד ג’ בפני חוקר במשטרת פתח-תקווה, על-מנת לשחרר את בנו מהמעצר.

בחקירתו הנגדית, מסר רס”ב חזון כי הוא משמש כחוקר נוער וניתנו לו הדרכות ספציפיות לגבי אופן החקירה של קטינים. עם זאת, טען רס”ב חזון כי כאשר נעצרים קטינים במהלך הלילה ואין בנמצא חוקרי נוער, הרי שהתורן באותו לילה מוסמך לבצע את החקירה, כיוון “שהוא קודם כל חוקר”.

רס”ב חזון אישר, כי לא הייתה נוכחות של מי מבין הוריו של ע’ במהלך החקירה, ואם הם היו במקום, לא הייתה כל מניעה, מבחינתו, כי יימצאו בחדר החקירות. הסיבה להעברת

— סוף עמוד 13 —

התיק לתחנת פתח-תקווה נעוצה בעובדה כי הגניבה בוצעה באזור זה. הצורך לחקור את הקטינים מיידית, נבע בשל ההכרח לבצע את החקירה סמוך, ככל האפשר, למועד ביצוע העבירה.

9. בנוגע לאירוע הראשון, העיד גם רפ”ק אלון שהרבני, אשר שימש בתקופה הרלוונטית כקצין נוער בתחנת משטרת פתח-תקווה. רפ”ק שהרבני ציין, כי מעיון במסמכים עולה שהטיפול בע’ ובקטין נוסף הועבר לתחנת פתח-תקווה, מאחר שמדובר בתושבי העיר, כאשר הגניבה בוצעה באזור פתח תקווה. לאחר השלמת החקירה, שוחרר ע’ בערבות אביו בתאריך 10.05.1997, שעה 05:46. מספר ימים לאחר מכן, הופנה הקטין אל שירות המבחן על-ידי חוקרת נוער בתחנת פתח-תקווה, ומאחר שמדובר בקטין שלא הסתבך בביצוע העבירות בעבר, נוהגת המשטרה שלא לפתוח תיק פלילי, אלא לפתוח תיק אי-תביעה קטין (את”ק).

רפ”ק שהרבני העיד גם על האירוע השני, אשר התרחש טרם שהגיעה המלצת שירות המבחן לגבי האירוע הראשון. ביום 03.06.1997, התקבלה תלונה בתחנת פתח-תקווה מצד תושב, אשר טען כי אופנוע השייך לו, נגנב מהחניה. עוד באותו יום התקבל דיווח מטעם המתלונן, לפיו האופנוע נמצא ברשות ע’. נשלח פקחן נוער בלבוש אזרחי, לביתו של ע’ והוא ערך תצפית מחוץ לבית, ולאחר שוידא כי ע’ ואביו נמצאים בביתם, הוא ניגש לבית-המשפחה, הזדהה כאיש משטרה, וביקש מע’ להתלוות אליו לתחנת המשטרה. בהגיע ע’ ואביו לתחנת המשטרה, ולאחר שהאב שוחח עם ע’, הודה הלה כי גנב את האופנוע והסתירו באזור בית העלמין בסביון. פקחן הנוער ניגש, ביחד עם ע’ ואביו, למקום, ושם נמצא האופנוע הגנוב. לאחר מכן, הוחזר ע’ לתחנת המשטרה ונגבתה ממנו הודעה תחת אזהרה. מהודעה זו עולה מפורשות, כי אביו של ע’ נכח לצידו בזמן החקירה. בתום החקירה שוחרר ע’ לביתו בערבות אביו.

לדברי רפ”ק שהרבני, מעיון בתיק ובחומרי החקירה אין כל אינדיקציה כי ע’ הפגין מצוקה כלשהי, וזאת בעיקר כאשר אביו היה מעורב בכל שלבי החקירה. פעולות החקירה, בעניינו של ע’, נעשו בהתאם לדין ולהנחיות הנוגעות לחקירת קטינים. למרות שמדובר במקרה שני, ע’ לא נעצר, חרף העובדה כי הייתה עילה לעצרו, מחשש לשיבוש הליכי חקירה ומסוכנות לציבור.

בחקירתו הנגדית, הסביר רפ”ק שהרבני את תהליך ההסמכה כקצין נוער וכחוקר נוער. העד אישר, כי בדרך כלל מי שמוסמך לחקור קטינים הוא חוקר נוער, הגם שיש חריגים לכלל “למשל כשאין זמינות של העובד נוער או שהוא עסוק בדברים אחרים… וזה תלוי גם בשעות יום, הערב, הלילה…” (עמ’ 92 לפרוטוקול, ש’ 21-18).

כאשר, בשעות הלילה, לא נמצאים בתחנת המשטרה עובדי נוער, רשאי לבצע את החקירה חוקר תורן, ואין צורך לקבל אישור מיוחד לכך. לדבריו “…כשהכניסו את הנושא של חוקר תורן בלילה, היה ידוע שאין חוקרי נוער בלילה ולכן יצטרכו חוקרים רגילים במקרים מסוימים, שלא סובלים דיחוי, לבצע את החקירה” (עמ’ 93, ש’ 7-6).

לשאלה, אם קיימת חובה לאפשר נוכחות של הורים בחקירת ילדים מעל לגיל 14, השיב רפ”ק שהרבני כי ניתן לעשות כן כאשר התנאים מאפשרים זאת, וכאשר אין חשש כי הם ימנעו מהקטין לדבר בחופשיות.

— סוף עמוד 14 —

לגבי חקירה בלילה, טען רפ”ק שהרבני כי יש לגבות עדות על אתר, כאשר תופסים את הקטין “על חם” וכאשר ישנם מספר מעורבים וקיים חשש לשיבוש מהלכי החקירה.

לאחר האירוע השני, נעשתה על-ידו פנייה לשירות המבחן, אך המלצת השירות, לגבי דרך הטיפול בנושא, לא התקבלה לפני שהתרחש ניסיון ההתאבדות של ע’.

בסופו של דבר, נסגרו התיקים הנוגעים לשני האירועים על-ידי פרקליטות מחוז המרכז, בחודש פברואר 1998.

10. רס”מ ניר קפלינסקי, אשר שירת בתקופה הרלוונטית במחלק הנוער בתחנת פתח-תקווה, ובמועד האירוע השני שימש כפקחן (בלש נוער), ציין בתצהירו, כי ביום 04.06.1997 התקבלה תלונה על גניבת אופנוע מסוג סוזוקי, אשר חנה ברח’ טביב בפתח-תקווה. המתלונן דיווח לקפלינסקי כי הוא חושד שהאופנוע הגנוב נמצא אצל ע’, והוא החליט לערוך תצפית לעבר ביתו של החשוד. כאשר הוא זיהה את ע’, כשהוא נכנס לביתו ביחד עם אדם מבוגר, הוא ניגש לבית, הזדהה בפני ע’ והוריו כאיש משטרה, וביקש מע’ להתלוות עמו לתחנת המשטרה. ביחד עם ע’ הגיע לתחנה גם אביו, ולאחר שהלה שוחח עם בנו, הודה ע’ כי הוא זה אשר גנב את האופנוע, והוביל את אנשי המשטרה למקום בו הוסתר, ליד בית הקברות של סביון. האופנוע נגרר לתחנה על-ידי גרר משטרתי, ולאחר מכן נגבתה הודעתו של ע’ על-ידי החוקר שלומי לדר, שהיה חוקר תורן באותו ערב.

לדברי קפלינסקי, לא היה ע’ נתון במצוקה כלשהי במהלך החקירה, ואביו נכח בכל שלבי החקירה, מראשיתה. לדבריו, לו היה מבחין במצוקה מצידו של ע’, הדברים היו מקבלים ביטוי בכתובים. רס”מ קפלינסקי הוסיף, כי כל הפעולות שבוצעו באותו יום נעשו בהתאם להנחיות ולנהלים, והוא התיר לאב להיות נוכח במהלך החקירה, למרות שלא הייתה כל חובה לעשות כן.

בחקירתו הנגדית, ציין רס”מ קפלינסקי, כי מאחר שהוא עצמו טיפל בתלונה, הוא סבר כי אין מקום שהוא ינהל את החקירה, ובהתאם להנחיית הממונים, נחקר ע’ על-ידי רס”מ שלומי לדר, שהוא, לדבריו, חוקר מקצועי יותר ממנו.

11. רס”מ שלומי לדר, אשר גבה את הודעתו של ע’ ביום 05.06.1997, שעה 00:35, ציין בתצהירו כי הודעה זו נמסרה מרצונו הטוב והחופשי של ע’, והחקירה נמשכה כ-20 דקות בלבד, ובמהלכה נכח האב, מר י.פ.. לדבריו, הוא לא הבחין בכל סימן מצוקה מצידו של ע’, שאחרת היה מתעד זאת בכתב. האב חתם על ההודעה בסיום החקירה, וגם הוא לא דיווח על היות בנו נתון במצוקה כלשהי. לאחר החקירה, שוחרר ע’ בערבות אביו, בעקבות הנחיה שהתקבלה מאת רפ”ק אלון שהרבני.

בחקירתו הנגדית, ציין רס”מ לדר, כי הוא לא שימש כחוקר נוער, הגם שהשתתף בקורסים לחקירת נוער, אך אין מניעה, לדבריו, כי הוא יבצע חקירות של קטינים במהלך תורנות לילה. משהוטח בו כי לדברי האב, נאסר עליו להימצא בחדר החקירות, טען רס”מ לדר “אם כתבתי בטופס החקירה שהאבא נכח אז האבא נכח. היה נדיר שההורים נכנסים, אם כתבתי אז זה באמת היה” (עמ’ 108 לפרוטוקול, ש’ 4-3). רס”מ לדר הוסיף, כי לא היה כל

— סוף עמוד 15 —

דבר חריג בחקירה ו”אם היה משהו חריג או התנהגות חריגה הייתי רושם במזכר” (עמ’ 108 לפרוטוקול, ש’ 12).

ראיות הנתבעת 2

12. מטעם הנתבעת 2, הוגשה חוות-דעתו של פרופ’ משה קוטלר, מומחה בפסיכיאטריה, אשר שימש כראש מחלקת בריאות הנפש בצה”ל, כמנהל המרכז לבריאות הנפש בבאר-שבע וכראש החוג לפסיכיאטריה באוניברסיטאות בן-גוריון ותל-אביב.

לאחר סקירת השתלשלות העניינים עד לניסיון ההתאבדות, כפי שהדברים נמסרו לפרופ’ קוטלר על-ידי בני המשפחה, קבע פרופ’ קוטלר כי המעשה האובדני לא נבע מתחלואה נפשית משמעותית, והוא מתרשם “כי לחצים חברתיים ומשפחתיים סביב המעצר וגניבת האופנוע היוו גורם מכריע במקרה זה. לחצים אלה גברו ערב המעשה האובדני לאחר שאף שמע שיחת טלפון ובה הם מאיימים על בנו, ובעקבותיה הצהיר האב על כוונתו לפנות למשטרה”. לגישתו של פרופ’ קוטלר “אירועים אלו, אשר אינם קשורים לבית-הספר ולמשטרה, גרמו ככל הנראה למצוקה נפשית משמעותית שהובילה במקרה טראגי זה לניסיון האובדני והשלכותיו הקשות”.

ההורים ידעו על התדרדרותו של בנם בלימודים, ואף היו מודעים ללחצים החברתיים בהם היה נתון, והגם שלא ניתן להבין את הלך מחשבתו של ע’ טרם ביצוע הניסיון האובדני, הרי שניתן להתרשם כי ע’ פירש את מעורבותם של בני המשפחה “כלחץ ופגיעה במעמדו במשפחה”.

פרופ’ קוטלר חולק על דבריו של פרופ’ פניג, ככל שהדבר נוגע לביקורתו על תפקוד בית-הספר ומערכת החינוך, ולדבריו, יש לראות את הדברים כחוכמה לאחר מעשה. לגישתו של פרופ’ קוטלר, קביעה מעין זו חורגת מתחומי המקצוע הפסיכיאטרי, ומכל מקום, אין מדובר ב”נורת אזהרה” שהייתה צריכה להידלק במערכת החינוך. פרופ’ קוטלר הוסיף בחוות-דעתו כי “כפסיכיאטר, אינני יכול כלל לקבל את הטענה כי רכיבה על אופנוע, ירידה בלימודים וביצוע חקירה במקרה של עבירה פלילית לכאורה הם בגדר ‘נורות אזהרה’ למעשה אובדני. ניתן להעריך התנהגויות אלו כתוצאה של התחברות וזיקה לחברה שלילית ורעה או מעשה משובה של מתבגר”.

בהתנהגותו של ע’ לא נמצאו סימני אזהרה, שיש בהם כדי לנבא מעשה התאבדות, כגון “דיכאון וחרדה, דיבורים על נואשות, איומים בהתאבדות, דיבורים על חוסר טעם בחיים וחוסר תקווה, התנהגויות של פרידה, כגון חלוקת מתנות, שינויים חדים במצבי רוח, קשיי שינה, או שינה מרובה, התעסקות כפייתית בנושא המוות, איסוף אמצעים קטלניים וכדומה”. כל אלה לא התקיימו במקרה דנן, ואם נדלקו נורות אזהרה בעניין זה, הרי שהן התרחשו בין כתלי ביתו של ע’.

פרופ’ קוטלר הוסיף בחוות-דעתו, כי יש לראות כגורם פסיכולוגי משמעותי לאובדנות, מצב של חוסר תקווה, שהתגבר עקב החקירה המשטרתית והפך להיות קריטי לאחר שיחת הטלפון ביום שישי, כאשר “שיחת טלפון זו בתוכנה, לא הייתה ידועה לא למשטרה ולא לבית-הספר”. במובן זה, ניתן להתייחס למעשה האובדני כ”מוות ללא אזהרה”, שכן מדובר, מבחינת המשפחה והמערכות הסובבות, באירוע בלתי צפוי, והמחקרים מורים כי גם

— סוף עמוד 16 —

כאשר ננקטים אמצעים מניעתיים רבים, כמו למשל בצה”ל, “הניסיון לצפייה של מעשים אובדניים הוא חלקי ומאכזב”.

לסיכום, ציין פרופ’ קוטלר בחוות-דעתו כי “נוכח האקט האימפולסיבי ובהעדר סימנים מתריעים מקדימים, איני רואה כיצד ניתן להטיל את האשמה על בית-הספר והמשטרה, אשר לא יכלו לשער, לצערנו, את גודל הסערה הפנימית בה היה שרוי (ע’ – א.ש.) בשעות שלאחר שיחת הטלפון בערב שבת שקדם לאקט האובדני. עובדה היא שגם הוריו של הנער שהיו עמו ערב המעשה לא צפו את המעשה הטראגי”.

בחקירתו הנגדית, אישר פרופ’ קוטלר כי למערכת החינוך יש יכולת רבה להשפיע על התנהגותו של התלמיד “יש להם תפקיד חשוב בתנאי שיש להם את כל המידע הכוללני, והתפקיד החשוב ביותר הוא של ההורים בבית” (עמ’ 110 לפרוטוקול, ש’ 10-9). גם אם תפקיד המשפחה הולך ופוחת ככל שהילד מתבגר, הרי ש”בגיל 15 וחצי, שהוא ליבת גיל ההתבגרות, יש לתא המשפחתי תפקיד מכריע” (עמ’ 110, ש’ 13). על-פי המידע שהיה ברשותו של פרופ’ קוטלר, היה ידוע להורים על הידרדרותו של ע’ בלימודים ועל היעדרויותיו, הגם שכאשר מדובר ב-51 שעות היעדרות (ולא 51 ימי היעדרות, כפי שסבר פרופ’ פניג בטעות), אין זה “אסון גדול, זה שבוע אחד של מחלה” (עמ’ 110 לפרוטוקול, ש’ 22). גם אם הייתה לע’ בעיה חברתית מסוימת, אין להקיש מכך על קיומה של הפרעה נפשית.

לגישתו של פרופ’ קוטלר, כאשר הגיע לידי ההורים המידע בדבר ירידה בלימודים, על קיומן של בעיות חברתיות ועל האירועים הפליליים בהם הסתבך בנם “מה שצריך לעשות זה לפנות לגורם טיפולי ולהתייעץ ולא להגיד שהכל יעבור” (עמ’ 111, ש’ 14). פרופ’ קוטלר הוסיף, כי גם אם יסתבר כי ע’ רכב על אופנוע בחצר בית-הספר, הרי שבגילאים אלה אין מדובר בתופעה חריגה, ולגישתו, התביעה מנסה להיבנות משברי רסיסים של מידע, ו”אם כבר מישהו צריך לאסוף שברי רסיסים זה ההורים בבית, יש להם את כל המידע והם צריכים להחליט מה לעשות איתו” (עמ’ 112, ש’ 8-7).

לדעתו של פרופ’ קוטלר, נעשה במקרה זה חיבור מלאכותי בין ההסתבכות עם החוק והירידה בלימודים לבין הניסיון האובדני. לדבריו, “משבר האובדנות זה תוצר של ימים אחרונים לפני האקט, שבהם הוא עומד בלחץ של חרדה, מקבל שיחת טלפון מאיימת שהאבא הקשיב לה, הולך להיות לו עימות עם האחים שלו. הוא קיבל גם סטירת לחי טובה מהאמא וכל זה יוצר את משבר האובדנות” (עמ’ 112 לפרוטוקול, ש’ 19-16).

אשר ללחץ שהופעל על ע’ מצד בני המשפחה, העיד פרופ’ קוטלר “האב שומע שמאיימים עליו והוא צריך להתייצב במשטרה ביום ראשון, זה לחץ. מהאם מקבל סטירת לחי. בצהריים ציפתה לו קונפרונטציה עם אחד הבוגרים. אם זה לא לחץ, מה הלחץ?” (עמ’ 113, ש’ 24-22).

לגבי חקירת המשטרה, העיד פרופ’ קוטלר כי עד כמה שידוע לו, לא הופעלו על ע’ לחצים מיוחדים, והוא הגיע לתחנת המשטרה ביחד עם אביו לאחר שאיתר את האופנוע הגנוב, ומבחינה זו לא הייתה “חקירה לוחצת או חריגה” (עמ’ 113, ש’ 29).

— סוף עמוד 17 —

לגבי מערכת החינוך, הרי שהיא לא הייתה אדישה לירידה בלימודים של ע’, שכן התקיימה פגישה של היועצת עם ההורים, ובודאי שלא ניתן היה לצפות מעשה אובדני, שכן מדובר ברסיסי מידע “שהקשרם לאובדנות הוא כרחוק מזרח ממערב” (עמ’ 114, ש’ 6).

13. מר שמעון גרינהויז, מנהל בית-הספר התיכון ——-, בין השנים 1999-1984, ציין בתצהירו, כי נהג לקיים פגישות עם תלמידי כיתה י’, שזו השנה הראשונה ללימודיהם בבית-הספר, ולשוחח עמם על תחושותיהם ועל הקשיים שבהם הם נתקלים. באופן זה, הוא שוחח גם עם ע’, לפני תחילת הלימודים או מיד לאחר שאלה החלו. לא זכור לו כי ע’ העלה אירוע חריג או קושי כלשהו, שעמו עליו להתמודד באותה עת, והשיחה הייתה שגרתית לחלוטין. כמו כן, הוא שוחח עם הוריו של ע’, והם לא העלו כל דבר חריג ולא מסרו מידע מיוחד, בנוגע לע’ או למשפחה.

בתקופה שקדמה לניסיון האובדני, פנו אליו יועצת בית-הספר, הגב’ סמדר שאור, וכן מחנך כיתתו של ע’, מר אביהו ארבייט, והשניים הביאו לידיעתו כי ע’ קיבל ציון נמוך במבחן הסוציומטרי, וכי הישגיו בלימודים אינם טובים. בעקבות כך, הוא הנחה את היועצת להדק את הקשר עם ע’ ולהעניק לו יחס אישי, על-מנת לרדת לשורש הבעיה החברתית. למיטב ידיעתו, ביקרה היועצת בביתו של ע’ ואף שוחחה עמו במספר הזדמנויות, וכן עירבה את אגף הנוער של העירייה, אשר פעל באמצעות המדור הקהילתי לנוער בפתח-תקווה.

הוריו של ע’ לא הגיבו, באופן מיידי ומלא, להתעניינות בית-הספר בע’, ולא מיהרו לשתף פעולה עם בית-הספר. גם לאחר מעצרו של ע’ בעקבות גניבת האופנוע, מסרו הוריו של ע’ מידע חלקי ומועט בנוגע למצבו, והסתפקו באמירה ליועצת, כי ע’ “מסובך עם אופנועים”. מר גרינהויז הוסיף, כי בזמנים הרלוונטיים לתביעה, רבים מתלמידי בית-הספר הוציאו רישיון נהיגה על אופנועים, ואף נהגו להגיע לבית-הספר כשהם רכובים על אופנועים וקטנועים, ובהתאם לכך אף הוקצה לאותם תלמידים מקום חניה מסודר בתחומי בית-הספר.

לגבי ע’, לא זכור לו כי הלה הגיע לבית-הספר עם אופנוע, והוא מעולם לא ראה אותו רוכב על אופנוע בשטח בית-הספר. הוא עצמו, וכן כל גורם אחר בבית-הספר, לא היו מודעים לפעילותו העבריינית של ע’ ולגניבות האופנועים שביצע, שכן אלה לא התבצעו בשטח בית-הספר או בשעות הפעילות שלו. כמו כן, הוא לא ידע על מעצרו או על חקירתו של ע’ במשטרה, כיוון שההורים לא יידעו את הנהלת בית-הספר על כך. רק לאחר המפגש עם היועצת, אפשר היה לסייע לע’ ולמשפחתו, הן בהגברת הפיקוח עליו והן בהפנייתו למסגרת טיפולית, המדור הקהילתי לנוער של עיריית פתח-תקווה.

מר גרינהויז הוסיף, כי למרות שלע’ היו בעיות בלימודים וגם בעיה חברתית, הוא לא היה חריג בנוף תלמידי י’ בבית-הספר, ככל שהדבר נוגע לרמת ציוניו ולכמות החיסורים שלו מספסל הלימודים.

לאחר ניסיון ההתאבדות, התקיימו שיחות עם התלמידים, וחבריו לכיתה של ע’ הופתעו מהמעשה, ואף טענו כי לא היו כל סימנים מתריעים או מדאיגים מצד ע’, שהיה בהם כדי לרמז על כך שלע’ מחשבות אובדניות. לאחר האירוע, הוקמה ועדה משותפת של משרד

— סוף עמוד 18 —

החינוך, עיריית פתח-תקווה ורשת עמל, אשר חקרה את המקרה ואת התנהלות בית-הספר, וזו הגיעה למסקנה כי לא נפל כל פגם בפעילות בית-הספר.

מר גרינהויז הוסיף בתצהירו, כי תיקו האישי של ע’ אינו מצוי עוד בחזקת בית-הספר, מאחר שהתיק נשמר עד להגיעו של ע’ לגיל 19, ולאחר מכן הועבר לגריסה.

בחקירתו הנגדית, אישר מר גרינהויז כי דבריו, בנוגע לשיחות עם ע’ ועם הוריו, אינם מבוססים על זיכרון פוזיטיבי, אלא על שגרת עבודתו. לדבריו “עם תחילת השנה, בדרך-כלל נפגשתי עם כל תלמיד. אני מסתמך על השגרה, לא יותר מזה” (עמ’ 74 לפרוטוקול, ש’ 14-13).

לשאלה, כיצד הוא מעריך את עבודתו של המחנך, מר אביהו ארבייט, השיב מר גרינהויז, כי האיש “תרם לבית-הספר מעל ומעבר. לגבי כל תלמיד ותלמיד, גם לא זכור לי שהיו מקרים מיוחדים של חוסר טיפול. לא זוכר דבר כזה” (עמ’ 75, ש’ 17-16).

לגבי המבחן הסוציומטרי והתוצאה שהתקבלה בעניינו של ע’, ציין מר גרינהויז “הוא לא היה הכוכב של הכיתה. זה הכל. למבחן כזה אני לא מייחס חשיבות עליונה. בעיניי, כל ילד הוא טוב” (עמ’ 76, ש’ 6-5). לגבי החיסורים מהשיעורים, כאשר הכוונה בעיקר ל-51 שעות חיסור בסמסטר הראשון, אמר מר גרינהויז כי אין מדובר בדבר חריג “אבל זה בהחלט בעייתי” (עמ’ 76, ש’ 22). מר גרינהויז הוסיף, כי החיסורים מדליקים נורה אדומה, אך כאשר מדובר ב-51 שעות חיסור בבית-ספר טכנולוגי, שבו לומדים 10 שעות ביום, הרי שאין מדובר בדבר חריג במיוחד. דברים דומים יש לומר לגבי 37 שעות חיסור בסמסטר השני.

לדברי גרינהויז, בית-הספר עשה כל שניתן על-מנת לסייע לע’ “היועצת הייתה בביתם, המחנך נפגש עם ההורים, ביום הורים קיבלו את התעודה. אני חושב שבית-הספר עשה את מה שאפשר… לגבי הטרגדיה, ניסיון ההתאבדות, בית-הספר עשה את הכל, לא רק בית-הספר, גם ההורים עשו הכל, ובכל זאת זה קרה” (עמ’ 77 לפרוטוקול, ש’ 21-18).

לגבי ועדת החקירה אשר בדקה את התנהלות בית-הספר, ציין מר גרינהויז כי הוא אינו משמש כמנהל מזה זמן רב, וכיום אין ברשותו העתק מהדו”ח. לדבריו, לא נמצא כל דופי בהתנהלות בית-הספר “הועדה מצאה שבית-הספר נהג נכון, ולא נמצא שום דופי בהתנהגות בית-הספר, לא עבר על שום תקנה” (עמ’ 78 לפרוטוקול, ש’ 20-19).

14. מר אביהו ארבייט, אשר שימש כמחנך כיתה י/11 בתקופה שבה למד שם ע’, ציין כי מדובר בכיתת אלקטרוניקה, שכללה בעיקר בנים, ומדובר בכיתה תוססת, שהתעוררו בה מידי פעם, בעיות משמעת. אשר לע’, הוא התרשם כי מדובר בתלמיד חלש, שהגיע לבית-הספר באופן סדיר ולא נעדר מהשיעורים באופן בולט. ע’ עצמו, וכן הוריו, לא פנו אליו מעולם בנוגע לבעיות או קשיים שהיו לו, וביום הורים שבו השתתפו הוריו של ע’, הוא עדכן אותם אודות הישגיו הנמוכים של ע’, וגם בהזדמנות זו לא עלתה מצידם כל בעיה בהקשר זה, וההורים לא ניסו להסביר מדוע הישגיו של ע’ נמוכים.

בתום הסמסטר הראשון, בתחילת חודש פברואר 1997, היינו כ-4 חודשים לפני ניסיון ההתאבדות, קיבלו תלמידי כיתות י’ תעודה שבה פורטו ציוניהם של התלמידים והערכות הסגל לגבי התנהגותם. לאחר חלוקת התעודה, שבה דווח על 51 שעות חיסור, לא נעשתה כל

— סוף עמוד 19 —

פנייה, אליו או אל גורם אחר מבית-הספר, מצד הוריו של ע’. בשיחותיו עם ההורים, שהתקיימו בנוכחותו של ע’, הבטיח ע’, פעם אחר פעם, כי ינסה להתאמץ ולהשתפר, ולהגיע להישגים טובים יותר.

בשלב מסוים, במסגרת פעילות שקיימה יועצת בית-הספר, במטרה לאתר תלמידים “בעייתיים”, איתרה היועצת את ע’, כתלמיד בעייתי מבחינה פדגוגית. הוא והיועצת עדכנו בדבר את מנהל בית-הספר, והיועצת קיימה שיחות אישיות עם ע’ ושמרה עמו על קשר הדוק. מפאת צנעת הפרט, לא ידוע לו על תוכן השיחות שהתנהלו בין היועצת לע’ ובין היועצת להוריו. כמו כן, הוא לא ידע דבר על מעורבותו של ע’ בפלילים, וההורים או המשטרה, לא יידעו אותו על כך. הוא עצמו לא ראה את ע’ רוכב על אופנוע בשטח בית-הספר, והוא לא נתקל בגורמים עבריינים, אשר שידלו, כביכול, את ע’ למעשים פליליים.

גם לאחר ניסיון ההתאבדות, ההורים לא שיתפו אותו, או גורמים אחרים בבית-הספר, בפרטים כלשהם, בנוגע לניסיון התאבדותו של ע’. כשביקר את ע’ בבית-החולים, לא העלו בפניו, בני משפחתו של ע’, כל טענה, שעניינה רשלנות או פגם כלשהו שנפל בהתנהלותו של בית-הספר, ולדעתו, בית-הספר לא יכול היה לצפות את האסון או למנוע אותו.

בחקירתו הנגדית, סיפר מר ארבייט כי בתקופה הרלוונטית הוא לימד היסטוריה ומחשבים, וכן שימש כמדריך לשל”ח, בנוסף להיותו מחנך הכיתה. לגבי הדברים שמסר בתצהירו, כי מדובר ב”כיתה תוססת”, מסר מר ארבייט כי התלמידים היו “יותר פעלתניים, משתוללים, וצריך להקדיש יותר זמן כדי להנהיג נהלי משמעת ולמידה. זו כוונתי” (עמ’ 66 לפרוטוקול, ש’ 15-14). לדבריו, אין מדובר בעניין חריג.

במפגשים שקיים עם ההורים, הוא התרשם כי מדובר במשפחה נורמטיבית אשר התנהגה בנימוס, והם “לא התרעמו או האשימו אותנו בהישגיו הנמוכים של ע’ בלימודים, לא צעקו או הטילו אשמה עלינו…” (עמ’ 67, ש’ 15-14).

לדברי מר ארבייט, יש הבדל בין מחנך כתה בבית-ספר יסודי ובחטיבת ביניים, לבין מחנך בתיכון. גם אם הוא כמחנך אמור לעסוק בחינוך, הרי שעיקר תפקידו נוגע לאדמיניסטרציה בבית-הספר, כאשר בעיות אישיות אמורות להיות בטיפולה של היועצת. לגבי שעות החיסור של ע’ בסמסטר הראשון, מסר מר ארבייט “זה הרבה, אבל זה פחות או יותר סטנדרט של חיסורים. נע בין 30 ל-50 שעות” (עמ’ 68, ש’ 23). לדבריו, כל הנתונים אודות ע’, לרבות הישגיו הירודים בלימודים והחיסורים מהשיעורים, הועברו להורים, כפי שהוא נוהג לעשות בכל מקרה מעין זה.

לשאלה, אם לא הבחין בשינוי בתפקודו היומיומי של ע’ בבית-הספר, בעקבות מעצריו ומעורבותו בפלילים, השיב מר ארבייט “איך אני יכול לקבוע? לא נתקלתי באף תלמיד שהיה מעורב בפלילים, שאני יכול לאבחן אצלו התנהגות שונה. לא ראיתי שום דבר חריג בהתנהגות ע'” (עמ’ 71, ש’ 7-6).

לגבי הטענה, לפיה התלמידים התייחסו אליו כ”מחנך מעופף”, השיב מר ארבייט, כי “כל אחד יכול להגיד משהו אחר. אחרים יגידו ‘המחנך הזה היה מעולה’. לא היו דברים מעולם” (עמ’ 71, ש’ 21-20).

— סוף עמוד 20 —

לשאלת בית-המשפט, בעניין התעודה הסופית של כיתה י’, ציין מר ארבייט כי הוחלט שע’ לא יעלה לכיתה י”א בשל הישגיו בלימודים, אך ניתנה לו אפשרות להיבחן בחלק מהמקצועות בקיץ, ובמידה שהיה מצליח בכך, היה עולה לכיתה י”א.

15. הגב’ סמדר שאור, אשר שימשה כיועצת חינוכית בתיכון עירוני ——- בתקופה הרלוונטית, ציינה בתצהירה, כי במסגרת עבודתה כיועצת חינוכית היא נפגשה עם תלמידים, מורים, הורים ורשויות הרווחה. עם זאת, לא היה זה מתפקידה לעדכן את הורי התלמידים לגבי הישגיהם בלימודים או לקיים יום הורים, כאשר פעילותה התמקדה בטיפול בתלמידים הסובלים מקשיים כלשהם, בעיקר מקשיים חברתיים. על-מנת לאתר תלמידים הנקלעים לקשיים מעין אלו, היא ערכה שאלונים סוציומטריים בכיתות י’, ומדובר בשכבה שבה 11 כיתות. לאחר שע’ קיבל ציון נמוך במבחן הסוציומטרי, היא נפגשה עמו לשיחה אישית, כאשר במסגרתה ע’ בכה וסיפר לה כי הוא נתקל בקשיים רבים ביחסיו עם הוריו, משום שהם נוקשים מאוד כלפיו, והוא נוטה לריב עמם לעיתים תכופות. באותה שיחה, לא עלה כל נושא הנוגע לקשריו של ע’ עם גורמים עבריינים מחוץ לבית-הספר, או בנוגע לאיומים המופנים כלפיו.

מאחר שמצבו של ע’ נגע ללבה, היא פנתה מיוזמתה להוריו של ע’, ועוד באותו יום, בסוף חודש מאי 1997, היא ערכה ביקור בית בביתו, ונפגשה עם הוריו. לדבריה, אין זה נכון כי ההורים זימנו אותה לביתם, אלא שהדבר נעשה ביוזמתה. במסגרת ביקור הבית, מסרו לה הוריו של ע’ כי בנם אינו מתקשר עמם, ובמהלך הביקור היא שמעה, לראשונה, מפי ההורים כי ע’ נעצר על-ידי המשטרה בגין גניבת אופנועים, וכי הוא נמצא תחת השגחתה של קצינת מבחן. הם התלוננו על החברה שעמה התרועע ע’ לאחר שעות הלימודים, דבר שלא היה ידוע לאיש מצוות בית-הספר, מאחר שההורים לא דיווחו על כך, טרם הפגישה.

בעקבות אותה פגישה, פנתה הגב’ שאור מיוזמתה לקצינת הנוער של ע’, וההיא יידעה את ההורים לגבי הבירורים שערכה עם קציני המשטרה, עמם היא עמדה בקשר. כך למשל, כאשר ע’ לא הגיע לבית-הספר, היא נהגה להתקשר אל ההורים ולעדכן אותם בכך. עם זאת, הוסיפה הגב’ שאור, כי היעדרויותיו של ע’ מבית-הספר לא היו חריגות לגבי תלמידי כיתה י’, והיא עדכנה את ההורים לגבי החיסורים, לאחר שהבינה כי לע’ נפתח תיק במשטרה עקב גניבת אופנוע.

אירוע הגניבה השני היה לקראת סוף השנה, כשאז למדה על מעצרו וחקירתו של ע’ באמצעות אביו, אשר התקשר ודיווח לבית-הספר על מעצרו. מיד כשנודע לה על דבר מעצרו של ע’, ביום 04.06.1997, היא פנתה למדור הקהילתי לנוער בעיריית פתח-תקווה, המטפל בנוער במצוקה, על-מנת שעובדת סוציאלית תלווה אותו בתהליך. כמו כן, היא עדכנה בכך את הממונה עליה, המפקחת על הייעוץ, ד”ר שושנה הלמן. לדבריה, היא עמדה בקשר רצוף ויומיומי עם אביו של ע’, ושניהם עמדו בקשר עם מפקד תחנת המשטרה.

למרבה הצער, וחרף ניסיונות צוות בית-הספר ושל ההורים לסייע לו, ניסה ע’ לשים קץ לחייו ביום שבת, 14.06.1997, בחצר בית ההורים, כאשר בדיעבד נודע לה שהדבר נעשה בעקבות שיחת טלפון מאיימת מצד מי מחבריו, שיחה שלא היה ידוע לה אודותיה דבר, בזמן אמת.

— סוף עמוד 21 —

לדברי הגב’ שאור, היא לא הייתה מודעת לכל בעיה הנוגעת לחדירת גורמים עבריינים לבית-הספר בזמנים הרלוונטיים לתביעה, ולא ידוע לה על גורמים כאלה, אשר השפיעו על ע’. היא עצמה לא הבחינה, מעולם, בגורמים זרים שנכנסו לבית-הספר ולא ראתה את ע’ כשהוא רוכב על אופנוע בחצר בית-הספר. פעילותו העבריינית של ע’ התבצעה הרחק מבית-הספר, בסופי שבוע או בשעות הערב, כאשר בית-הספר איננו פעיל, והיא עצמה לא ידעה על כך, ולא היה ביכולתה למנוע פעילות זו.

ככל הידוע לה, זומנו הוריו של ע’ בסיומו של הסמסטר הראשון, לפגישה עם מחנך כיתתו של ע’, וקיבלו דיווח מפורט על הישגיו בלימודים ועל התנהגותו. בתחילת חודש פברואר 1997, קיבלו התלמידים את תעודות מחצית השנה שבה פורטו ציוניהם, הישגיהם והערכות הסגל לגבי התנהגותם.

כאמור, רק לאחר שהוריו של ע’ יידעו אותה בדבר הסתבכויותיו עם החוק, ניתן היה לפעול, בשיתוף פעולה עם הנהלת בית-הספר והסגל החינוכי, על-מנת לסייע לע’ ולמשפחתו, הן בהגברת הפיקוח על ע’, הן בהפנייתו למסגרת טיפולית במדור הקהילתי לנוער של עיריית פתח-תקווה, והן בפעילות בלתי פורמאלית אל מול תחנת משטרת פתח-תקווה, על-מנת לנסות ולמנוע רישום פלילי בתיקו של ע’. גורמי בית-הספר פעלו במסירות, באהבה ובמקצועיות, אך לא ניתן היה, מבחינתם, לצפות את האסון, ובודאי שלא למנוע אותו.

בחקירתה הנגדית, ציינה הגב’ שאור כי כיום היא משמשת כמורה ומחנכת בתיכון מוסינזון בהוד-השרון, שם היא מלמדת ספרות. לדבריה, היא שימשה כמורה וכמחנכת בבית-ספר ——–, טרם שהתמנתה כיועצת, ושנת 1997 הייתה שנתה הראשונה בתפקיד היועצת. היכרותה עם ע’ באה לאחר שהתקבלו תוצאות המבחן הסוציומטרי בחודש אפריל 1997, דבר שהדליק אצלה נורה אדומה. לפני כן, לא נעשתה אליה כל פנייה לגבי ע’, בין מטעם המחנך ובין מטעם הוריו של ע’.

לגבי המפגש בבית הוריו של ע’, ציינה הגב’ שאור כי בתחילת השיחה נכח ע’, ולאחר מכן ביקשו ההורים כי הוא ייצא מהחדר. העדה עמדה על גרסתה, כי היא זו אשר יזמה את המפגש, והיא לא הוזמנה על-ידי הוריו של ע’, שכן “אין תקדים במערכת החינוך שהורים יזמינו איש חינוך הביתה, עוד לפני שהכירו אותו… הם גם לא ביקשו להיפגש איתי. אני עומדת על כך בתוקף. מעולם לא פנו אלי. היוזמה הייתה שלי. בגלל עודף מוטיבציה ועודף אחריות עשיתי ביקור בית” (עמ’ 56 לפרוטוקול, ש’ 23-19).

ההורים יידעו אותה לגבי גניבת האופנוע, לאחר שכאמור, ביקשו כי ע’ ייצא מהחדר, ובעקבות כך היא החליטה להפנות את ע’ אל המדור הקהילתי לנוער בעיריית פתח-תקווה “שזה באמת הגוף שמסייע לילדים שנמצאים במצוקה” (עמ’ 57, ש’ 22-21). לדבריה, מדובר בתהליך שלוקח זמן, ובמקרה דנן, מרווח הזמן היה כל-כך מצומצם, שלא היה סיפק בידי המדור הקהילתי ליצור קשר עם ע’.

לאחר המפגש בבית ההורים, החל שיתוף פעולה “מושלם ומוחלט ביני לבין ע’ לבין ההורים. האבא היה מתקשר אלי… היה מתקשר אלי יום יום, עקבנו אחרי התפקוד שלו, שהוא מגיע לבית-הספר, אני זוכרת כמו היום, שיום יום הייתי מכניסה את הראש לכיתה, רואה שהוא בכיתה… בא אלי בהפסקה, היינו מדברים, היה שיתוף פעולה

— סוף עמוד 22 —

מוחלט. ההרגשה הייתה שהילד חוזר למסלול ועולה על דרך המלך” (עמ’ 58 לפרוטוקול, ש’ 18-13).

הגב’ שאור אישרה, כי לא נהגה ליידע את מחנך הכיתה לגבי תוכן שיחותיה עם התלמידים, ולכל היותר הייתה מבקשת מהמחנך “לשים עין על הילד”.

לגבי הטענה כי ע’ התחבר עם גורמים עבריינים, ציינה הגב’ שאור כי אינה יודעת מה הסיבה ומה המסובב “לא ידעתי אם קודם התחבר עם גורמים עבריינים ואז הייתה ירידה בלימודים או להיפך…” (עמ’ 62, ש’ 10-9).

גב’ שאור חזרה וציינה, כי מעולם לא הבחינה בע’ כשהוא רוכב על אופנוע בשטח בית-הספר, למרות שחדר היועצת פונה אל רחבת החצר.

העדה טענה, כי כאשר תלמידים מסתבכים בעבירות פליליות, המידע נמסר לגורמי בית-הספר באמצעות ההורים בלבד, שכן “קציני מבחן לא מדווחים לבית-הספר וגם לא המשטרה. אין חובת דיווח של קציני מבחן” (עמ’ 63, ש’ 14-13).

בעקבות המבחן הסוציומטרי, היא לא התרשמה כי ע’ נתון במצוקה או כי קיים חשש למעשה אובדני מצידו. לו הייתה חושדת כי יש לו נטייה אובדנית, הייתה מיידעת את מנהל בית-הספר ומזמנת מיידית את ההורים, ואף דורשת הערכה פסיכיאטרית לגביו. במקרה דנן, לא היה כל רמז כי מדובר בחשש אובדני “ההיפך, הוא שיתף פעולה, הייתה הרגשה שמתחיל אופק חדש” (עמ’ 64 לפרוטוקול, ש’ 3-2).

גם כשנודע לה על הסתבכויותיו הפליליות של ע’ במשטרה, היא לא סברה כי קיים חשש שהוא ינסה לשלוח יד בנפשו.

דיון והכרעה

התשתית הנורמטיבית

עוולת הרשלנות

16. כפי שנקבע בע”א 243/83 עיריית ירושלים נ’ אלי גורדון פ”ד ל”ט(1) 113 (להלן: “פס”ד גורדון”): “המבקש לבסס זכותו על אחריות המזיק בגין רשלנות, חייב להראות, כי נתקיימו במזיק יסודותיה של עוולת הרשלנות. יסודות אלה הן שלושה: חובת זהירות, התרשלות ונזק. כן יש להצביע על קשר סיבתי ‘עובדתי’ ו’משפטי’ בין ההתרשלות לבין הנזק” (שם, בעמ’ 129).

היסוד הראשון הינו קיומה של חובת זהירות, המוגדרת בסעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: “פקודת הנזיקין”) בזו הלשון:

“החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף”.

חובת הזהירות מתחלקת לשתיים, חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית, כאשר:

— סוף עמוד 23 —

“קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על-פי מבחן הצפיות. המבחן הוא, אם אדם סביר צריך היה… לצפות להתרחשות הנזק. לא כל נכס שניתן לצפותו צריך לצפותו… הצפיות הנורמטיבית – במקום שהצפיות הטכנית קיימת הלכה למעשה – באה להגביל את היקף האחריות. אמת הדבר, נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית השוללים את החובה…” (ע”א 145/80 ועקנין נ’ המועצה המקומית בית-שמש, פ”ד ל”ז(1) 113, בעמ’ 123) (להלן: “פס”ד ועקנין”).

לשאלה, כיצד תיקבע חובת הזהירות המושגית, השיב כב’ השופט ברק (כתוארו אז) בפס”ד גורדון, כי “המחוקק הניח נוסחה כללית, שעניינה מה שאדם סביר צריך לצפות. המחוקק לא קבע כל הנחיה או הדרכה באשר לקביעת צורך זה. בכך הוא אצל לשופט את התפקיד לצקת תוכן לנוסחתו הכללית. תוכן זה נקבע על-פי שיקולים של מדיניות משפטית” (שם, בעמ’ 131).

מדיניות משפטית “משמעותה היא איתור הערכים והאינטרסים הנאבקים על הבכורה, מתן משקולות לערכים ולאינטרסים אלה, ושקילתם במאזניים של צרכי החברה. בסוגיות שונות הערכים והאינטרסים הרלוונטיים הם שונים, ומשקלם היחסי שונה… האיזון משתנה בתקופות היסטוריות שונות” (ע”א 207/79 רביב נ’ בית יולס בע”מ, פ”ד ל”ז(1) 53, בעמ’ 55).

בפס”ד ועקנין, התייחס בית-המשפט העליון לאינטרסים המשפיעים על קיומה של חובת הזהירות, בזו הלשון:

“בית-המשפט מתחשב בצורך להבטיח חופש פעולה מזה ובצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. הוא מתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו… הוא שוקל את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסוים של מזיקים או ניזוקים בעקבות החלטתו. שיקולים אלה ואחרים מתאזנים בכור הכרתו השיפוטית של בית-המשפט, תוך שהוא שוקלם במאזני צדק, ועל-פיהם הוא קובע את היקפה וגבולותיה של חובת הזהירות המושגית, אשר מהווה את השיקול במקבילית הכוחות” (שם, בעמ’ 123).

אשר לחובת הזהירות הקונקרטית, המבוססת על מבחן הציפיות, השאלה היא “אם המערערת צפתה הלכה למעשה – ואם לאו, אם היא יכלה לצפות (כעניין טכני) – כי התרשלותה תגרום נזק למשיב. אכן, ייתכנו מצבים בהם חובת הזהירות המושגית קיימת, כנורמה משפטית ערטילאית, אך חובת זהירות קונקרטית אינה קיימת” (פס”ד גורדון, בעמ’ 138).

— סוף עמוד 24 —

בפס”ד ועקנין, קבע בית-המשפט העליון, בנוגע לחובת הזהירות הקונקרטית, כי:

“הדין מכיר בקיומה של חובת זהירות מושגית ביחסים שבין הניזוק לבין המזיק. זהו תנאי הכרחי, אך לא מספיק, לקיומה של האחריות בעוולת הרשלנות. עדיין קמה ועומדת השאלה הנוספת, אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש. במסגרת חובת הזהירות המושגית, השאלה הנשאלת היא אבסטרקטית. היא עוסקת בקטגוריות שלמות של מזיקים (יצרנים, מעבידים, נהגים, מורים), ושל ניזוקים (צרכנים, עובדים, הולכי רגל, תלמידים), של נזקים (פיזי, כספי) ושל פעולות (מעשה, מחדל). הבחינה מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי. במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית, יתחשב בית-המשפט בעובדותיו המיוחדות של המקרה… כמו חובת הזהירות המושגית, כך גם חובת הזהירות הקונקרטית, נקבעת על-פי מבחן הצפיות. השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה – את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק. השאלה הראשונה היא טכנית באופייה. תשובה שלילית עליה מסיימת את הבחינה, שכן באין אפשרות צפייה בפועל, אין חובת זהירות. אנחנו בתחום הרשלנות ולא בתחום החובות המוחלטות. השאלה השנייה היא נורמטיבית באופייה, וקשורה בהכרעה ערכית באשר למה צריך לצפות בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי. בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור, כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיזית) הוא נזק שיש לצפותו (במישור הנורמטיבי)” (שם, עמ’ 126-125).

היסוד הבא, שיש להוכיח בעוולת הרשלנות, הינו קיומה של התרשלות, דבר המוגדר בסעיף 35 לפקודת הנזיקין.

כפי שנקבע בפס”ד ועקנין:

“מזיק, החב חובת זהירות קונקרטית לניזוק, אינו אחראי כלפיו בכל מקרה, שבו בשל התנהגותו של המזיק נגרם נזק לניזוק. בעל חובת הזהירות ‘אינו ערב ערבות מוחלטת לביטחון הבאים אליו… ודינו אינו דין מבטח, החייב בהטבת הנזק יהא אשר יהא מקורו’ (השופט זוסמן בע”א 485/60). חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת רק אם לא נקט אמצעים אלה. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על-פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין. אדם סביר זה אינו אלא בית-המשפט, אשר צריך לקבוע את רמת הזהירות הראויה. רמת זהירות זו נקבעת על-פי שיקולים של מדיניות משפטית. השאלה

— סוף עמוד 25 —

אינה, מהו האמצעי שמבחינה פיזית מונע נזק, אלא השאלה היא, מהו האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו אותו בנסיבות העניין. על בית-המשפט לאזן בין האינטרס של הפרט הניזוק לביטחונו האישי, לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה, וכל זה על רקע האינטרס הציבורי בהמשכה או בהפסקתה של אותה פעילות” (שם, בעמ’ 131).

היסוד הבא, אותו יש להוכיח, הינו קיומו של קשר סיבתי בין התרשלותו של המזיק לבין גרימת הנזק, כאשר משמעות הדבר היא “כי חייב להתקיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק” (פס”ד ועקנין, בעמ’ 144, וסעיף 64 לפקודת הנזיקין). דרישת הסיבתיות, כוללת בחובה הן את הדרישה לקיומו של קשר סיבתי-עובדתי והן את הדרישה לקיומו של קשר סיבתי-משפטי.

מבחניו של הקשר הסיבתי העובדתי לא פורטו בפקודת הנזיקין, אך “מקובל לומר, כי משמעות מבחן זה היא, כי הפרת החובה מהווה גורם אשר בלעדיו אין, כלומר, שללא הפרת חובה לא היה הנזק נגרם” (פס”ד ועקנין, בעמ’ 144). על התובע להוכיח את קיומו של הקשר הסיבתי על-פי מאזן הסתברויות, כפי שנהוג במשפטים אזרחיים, ואין צורך להוכיח פוזיטיבית כי אלמלא מחדלו של המזיק, היה הנזק נמנע, אלא “האם על-פי חומר הראיות… הוכח כי מחדל (המזיק – א.ש) תרם מהותית לקרות הנזק” (פס”ד ועקנין, עמ’ 144).

אשר לקשר הסיבתי-המשפטי, הרי שהשאלה היא, האם אין לראות במעשיו של הניזוק משום גורם המפסיק את הקשר הסיבתי. אין מדובר בקשר סיבתי פילוסופי ה”זוקף את כל החטאים שבעולם לחובתו של האדם הראשון”, אלא שמדובר בפעולת מיון של הגורמים “אשר מפאת תכונתם משמשים יסוד להטלת חבות, שכן כללי הקשר הסיבתי המשפטי אינם מיועדים להסביר אירועים, כי אם לקבוע איזהו המעשה (או המחדל) הגורר אחריו אחריות” (פס”ד ועקנין, בעמ’ 146).

בהתאם לסעיף 64(2) לפקודת הנזיקין, יש לבדוק את האפשרות כי אשמו של אדם אחר היווה את הסיבה המכרעת לנזק, תוך שימוש בשלושה מבחנים אפשריים: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר.

חובת זהירות כלפי תלמיד בית-ספר

17. בע”א 2061/90 מרצלי נ’ מ”י, משרד החינוך והתרבות ואח’, פ”ד מ”ז(1) 802 (להלן: “פס”ד מרצלי”), דן בית-המשפט העליון באירוע שבו התובעת, תלמידת כיתה ט’ באולפנת “צפירה”, מוסד תיכוני תורני לבנות, השתתפה בטיול בירושלים, במסגרת הלימודים, ביחד עם בנות כיתתה ומורותיה. התלמידות הוסעו לירושלים בכלי רכב מסוג טיולית, שבו פתח אחורי המורכב מחלק עליון וחלק תחתון, שדרכו הנוסעים יורדים ועולים לרכב. במהלך הנסיעה לירושלים נפתח, מסיבה שאינה ידועה, החלק העליון של הפתח האחורי, והתלמידות לא הצליחו לסוגרו, תוך כדי נסיעה. בהגיע הטיולית לירושלים, החלו הבנות לצאת מהרכב, ומאחר שלא הוצב סולם מן הטיולית אל הקרקע, ניסתה התובעת לצאת את הרכב תוך שהיא אוחזת בדפנות הטיולית, ובשלב זה הסתבכה טבעת שהייתה על אצבעה

— סוף עמוד 26 —

בזיז שבלט מאותו דופן, ובעת הקפיצה מהטיולית נתלשה האצבע של התובעת, ונעקרה עד לשורש כף היד.

הוגשה תביעת נזיקין נגד בעל הטיולית, נגד החברה המבטחת של הטיולית, ונגד מדינת ישראל כאחראית שילוחית לרשלנות המורות. בית-משפט השלום חייב את המדינה בנזיקין, ואילו בערעור לבית-המשפט המחוזי, נקבע כי יש לפטור את המדינה מאחריות כלפי התובעת, ועל-כך הוגש ערעור ברשות לבית-המשפט העליון.

מאחר שלא הייתה מחלוקת לגבי קיומה של חובת זהירות מושגית, ביחסי מורים ותלמידיהם, השאלה העיקרית אשר נדונה, היא האם חבה המדינה כלפי התובעת חובת זהירות קונקרטית?

עם זאת, התייחס בית-המשפט העליון, מפי כב’ השופט מ’ חשין (כתוארו אז), גם לשאלת חובת הזהירות המושגית ביחסי מורים-תלמידים, בקובעו כי:

“האמירה, כי במערכת היחסים מורים-תלמידים מתקיימת ‘חובת זהירות מושגית’, אינה אלא תווית וראש פרק למסכת סבוכה וצפופה של מערכת יחסים ונורמות, וממילא אין בה כדי להתוות את גבולי החובה ואת התנאים הנורמטיביים המוקדמים הנדרשים לקיומה במקרה זה או אחר. כך בחובת זהירות מושגית זו שלפנינו, ובכך בחובות זהירות מושגיות אחרות, כגון חובתו של תופס מקרקעין כלפי העולים על המקרקעין, חובתו של מעביד כלפי עובדו, החובה באשר לנזק כספי הנגרם לזולת, ועוד ועוד… חובת הזהירות של מורה כלפי תלמידו נבנית אפוא על חובת הזהירות של אב כלפי בנו… חובתם של המורה ושל ההורה היא בהשגחה על הקטין הן מפני פגיעתו של גורם חיצוני – חי או דומם – הן מפני פגיעה של הקטין באחרים, והן מפני פגיעה של הקטין בעצמו” (שם, בעמ’ 811-810).

אשר למקור הנזק, ציין בית-המשפט העליון כי:

“חובת הזהירות הנדרשת ממורה בכיתה אינה זהה בהיקפה לחובה אשר מורה יחוב בה מקום שהתלמידים נמצאים בחצר בית-הספר, והחובה תרבה ותלך כאשר התלמידים נמצאים בטיול מחוץ לכתלי בית-הספר. הכיתה היא מקום מוגן (יחסית), והסיכוי להיפגע פגיעה חמורה בעת ישיבה בכיתה הוא קטן. ביציאה אל החצר עשויה לבוא התפרקות, והתלמיד ירוץ, ישחק, יקפוץ… אך מובן הוא שרמת הסיכון גדלה, ויכולת הפיקוח אף היא קשה והולכת. עם צאתם אל מחוץ לחצר בית-הספר, לטיול, למשל חשופים התלמידים אף ביתר שאת. היציאה אל החופש משחררת לחצים, ותלמיד המצוי בטיול יעשה דברים שבמסגרת המחייבת של בין כתלי בית-הספר לא יעשה”. (שם, בעמ’ 812).

אשר ליכולתו של המורה למנוע את הנזק, ציין בית-המשפט העליון כי:

— סוף עמוד 27 —

“חובתו הכללית של מורה כלפי תלמידו כוללת, כעיקרון, חובת משנה לנקוט מבעוד מועד אמצעים סבירים למניעתו של נזק צפוי. ככל שנקיטת אמצעים אלה ואחרים היא קלה יותר ופשוטה יותר, כן תגבר חובת המורה לנקוט אותם… לעיתים די יהיה בנוכחותו של המורה במקום בו נצפה הנזק… לעיתים יידרשו אמצעי מניעה אחרים, כגון הצבת שלט, חסימה, אזהרה מילולית וכיוצא באלה – הכל בהתאם לנסיבותיו של כל עניין ועניין” (שם, בעמ’ 814-813).

בהתייחס לחובת הזהירות הקונקרטית, דן בית-המשפט העליון תחילה בשאלה, האם קיימת “צפיות טכנית”, היינו האם המורות היו יכולות לצפות את הנזק שנגרם, או שמא מדובר בנזק חריג ביותר שהיה בלתי צפוי.

לגישתו של בית-המשפט המחוזי, המורות היו יכולות לצפות כי אחת התלמידות תקפוץ מן הטיולית דרך הפתח האחורי, אך האפשרות לצפות את סוג הנזק ותהליך גרימתו הייתה “כה עמומה וחסרת חדות, עד שאין לומר שנתקיימה כאן דרישת הצפיות הטכנית” (שם, בעמ’ 816).

בית-המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי ניתן היה לצפות שבמהלך קפיצה מגובה שאינו רב, עשויות להיגרם חבלות קלות, אך ההתרחשות בפועל, היינו תפיסת הטבעת שעל אצבעה של התובעת בזיז וקטיעת האצבע במהלך הקפיצה, הייתה כה קיצונית בתוצאותיה וחריגה בדרך התרחשותה, עד כי לא ניתן הדבר לצפייה מהבחינה הטכנית.

בית-המשפט העליון דחה את קביעתו זו של בית-המשפט המחוזי, לעניין הצפיות הטכנית, בציינו כי אפשרויות הפגיעה, כתוצאה מיציאה מפתח טיולית מבלי להיעזר בסולם, הינן רבות ומגוונות, ולפיכך “נסיבות המקרה שלפנינו – היתפסות הטבעת בזיז – אינן כה יוצאות דופן וחריגות במהותן עד כדי מסקנה כי מוצאות הן עצמן אל מחוץ ל’קווים הכלליים’ של הצפיות… חבלה קשה – בקפיצה בלתי מבוקרת מן הטיולית – הייתה בגדרי הצפיות הטכנית, ומכאן שמתקיים יסוד זה בתביעת הנערה כלפי המדינה” (שם, בעמ’ 818).

בהמשך, פנה בית-המשפט העליון לבחון את השאלה, האם קיימת חובת צפיות נורמטיבית, ולעניין זה ציטט בית-המשפט קטעים מפס”ד ועקנין ומפס”ד גורדון:

“נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות בזה, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית השוללים את החובה” (ציטטה מפס”ד ועקנין).

“הכלל הוא, שבמקום שהנזק הוא צפוי (כעניין פיזי) חובה לצפותו (כעניין נורמטיבי), אלא אם כן קיימים שיקולים מיוחדים המצדיקים צמצום החובה או שלילתה חרף יכולת הצפייה” (ציטטה מפס”ד גורדון).

באורח קונקרטי, קבע בית-המשפט העליון כי מתקיימת במקרה דנן גם חובת צפיות נורמטיבית, והמורות לא עמדו בנטל “להראות, כי ראוי שהצפיות הנורמטיבית תהיה מצומצמת ומכווצת מהצפיות הטכנית” (שם, בעמ’ 819).

— סוף עמוד 28 —

בית-המשפט הוסיף וקבע, כי:

“שיקולי מדיניות כלליים לא זו בלבד שאין בהם כדי להצדיק הסרת אחריות מן המורות, אלא שמחזקים הם קיומה של צפיות נורמטיבית ראויה… אינני חושב שאיסור ירידה מן הפתח האחורי ומניעת הירידה בפועל היה בהם כדי לפגוע בחופש הפעולה אותו יש לטפח בקרב התלמידים. אינני מוצא טעם טוב כלשהו, מדוע ראוי היה לאפשר לתלמידות לקפוץ מבעד לפתח שלא יועד לקפיצה כזו. לא היה אף מחסור במשאבים לצורך מניעת הנזק. די היה בהצבתה של מורה בירכתי הטיולית – או בסמוך לטיולית – והנזק אפשר היה נמנע. אכן, האמצעים שהיה צורך לנקוט אותם למניעת הנזק היו פשוטים, ודומה שעל המקרה כשלנו, ומקרים דומים לו, הסב השופט ויתקון את דבריו כי לעניינה של סכנה אשר ניתן למנעה באמצעים קלים ופשוטים, יש לדרוש מאדם כי ינקוט אותם אמצעים” (שם, בעמ’ 820).

בע”א 7008/09 ג’אבר עדנאן עבד אל רחים נ’ מוסבאח עבד אל קאדר (לא פורסם, ניתן ביום 07.09.2010) (להלן: “פס”ד ג’אבר”), דן בית-המשפט העליון באירוע, שבמהלכו נפגע תלמיד בית-ספר, עת נתלה על שער שהוצב בחצר בית-הספר לצורך משחק קטרגל.

לא הייתה מחלוקת כי השער לא היה מעוגן לקרקע, ולכן קרס כאשר התלמיד נתלה והתנדנד עליו. הדבר היה במסגרת שיעור התעמלות של כיתה י”א בתיכון מקיף טייבה, שבמהלכו התנהל משחק קטרגל. במהלך המשחק, ובפרץ של שמחה לאחר שהבקיע שער, נתלה התלמיד על משקוף השער, וכאמור, השער קרס וגרם לפציעתו. בעקבות התאונה, הגישו התלמיד והוריו תביעת נזיקין בעילת רשלנות והפרת חובה חקוקה נגד בית-הספר התיכון בטייבה, מנהל בית-הספר, המורה להתעמלות, משרד החינוך והתרבות ועיריית טייבה. בסיומו של ההליך בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, הגיע הנושא לבחינתו של בית-המשפט העליון, לאחר שהוגשו ערעורים מטעם כל הצדדים המעורבים.

בית-המשפט העליון קבע בפסק-דינו, כי אין מחלוקת לגבי קיומה של חובת זהירות מושגית של כל הנתבעים, לרבות העירייה, שהיא המחזיק במקרקעין, בית-הספר ומנהלו, וכן של משרד החינוך, כלפי תלמידי בית-הספר. השאלה שבה התחבט בית-המשפט העליון, היא האם הופרה חובת הזהירות הקונקרטית במקרה דנן.

לאחר דיון בסוגיה זו, קבע בית-המשפט העליון כי “יש לראות בעירייה כאחראית לנזקיו של המערער עקב רשלנותה בביצוען (או באי ביצוען) של עבודות לעיגונו של השער למרות שהייתה מודעת לקיומו של הליקוי הבטיחותי. יש לראות גם את המנהל והמורה כאחראים לנזקיו של המערער, ואת העירייה כאחראית גם מכוח אחריותה השילוחית למחדליהם של השניים”.

אשר למשרד החינוך, קבע בית-המשפט כי אין מקום “להרחיב את אחריות משרד החינוך לכל ליקוי בטיחותי בבתי-הספר בארץ, באשר אין אפשרות משרד החינוך לפקח על מצב המתקנים בכל בתי-הספר בכל רגע נתון. אך משקיימה הרשות הציבורית פיקוח ומצאה ליקויים ואף התריעה על הליקויים, שומה עליה לעקוב ולוודא כי הליקוי תוקן”.

— סוף עמוד 29 —

במקרה דנן, נקבע כעובדה כי גורמי משרד החינוך היו מודעים לכך כי שער הקטרגל אינו מעוגן לקרקע, והם אף הנחו את הרשות המקומית לתקן את הליקוי, ולפיכך היה על משרד החינוך לוודא כי התיקון אכן בוצע. די היה, מבחינת משרד החינוך, לבקש מהעירייה דיווח על כי התיקון בוצע, והמשרד לא היה מחויב לחזור ולשלוח נציג מטעמו, על-מנת לבדוק את אמיתות הדיווח או את טיב ביצוע העבודות. אלא שבמקרה זה, העירייה לא התבקשה לדווח למשרד החינוך על ביצוע התיקון, ועל-כן “יש לראות את משרד החינוך כמי שהפר את חובת הפיקוח המוטלת עליו בכך שלא וידא ולא בירר כי הליקוי הבטיחותי תוקן”.

חובת הזהירות של משטרת ישראל

18. בע”א 429/82 מ”י נ’ תמר סוהן, פ”ד מ”ב(3) 733, מדובר בצו עיכוב יציאה מהארץ שהוצא על-ידי בית-הדין הרבני נגד בעל, שהיה בהליכי גירושין עם אשתו. למרות קיומו של הצו, יצא הבעל את הארץ דרך נמל התעופה בן-גוריון, מבלי שעוכב על-ידי משטרת ישראל. בעקבות כך, הגישה האישה תביעת נזיקין נגד מדינת ישראל, בטענה כי משטרת ישראל התרשלה בכך שלא מנעה מבעלה לצאת את הארץ, ועקב כך נגרמו לה צער ועוגמת נפש, בשל היותה עגונה.

בית-משפט השלום דחה את התביעה, לאחר שקבע כי פעילות המשטרה במקרה זה הייתה בגדר פעולה במישור הציבורי והמנהלי, ואין לתובעת עילת תביעה נגד המדינה. הוגש ערעור לבית-המשפט המחוזי, ושם נקבע בדעת רוב, כי המדינה חבה חובת זהירות מושגית לתובעת, ועל כך הוגשה בקשת רשות ערעור מטעם המדינה, לבית-המשפט העליון. וזו השאלה אותה בחן בית-המשפט, “האם שוטר, המופקד על היציאה מחוץ לישראל שבידו צו עיכוב יציאה מהארץ כנגד פלוני, חב חובת זהירות (מושגית) כלפי מי שצפוי כי ייפגע אם צו העיכוב כנגד פלוני לא יבוצע?” (שם, בעמ’ 736).

בית-המשפט העליון הוסיף, כי:

“בחינתה של שאלה זו מחייבת תשובה על שתי שאלות משנה: האחת, האם השוטר יכול היה לצפות (כאפשרות פיזית) וצריך היה לצפות (כקטגוריה נורמטיבית), כי התרשלות בביצוע צו עיכוב יציאה שיפוטי תגרום נזק למי שעלול להיפגע מכך? אם התשובה על שאלה זו היא לחיוב, קמה ועולה שאלה שנייה, והיא, אם קיימים נימוקים של מדיניות משפטית לשלול את קיומה של החובה… התשובה על שתי שאלות אלה נקבעת על-פי שיקולים של מדיניות משפטית. והריהי מהווה שני צדדים של אותו מטבע. בקביעתה של מדיניות זו על בית-המשפט להתחשב במכלול האינטרסים והערכים, המתנגשים בהכרעתה של אותה שאלה” (שם, בעמ’ 738).

בתשובה לשאלה הראשונה, היינו, האם שוטר יכול וצריך לצפות כי אי ביצוע צו שיפוטי בדבר עיכוב יציאה מן הארץ יגרום נזק, השיב בית-המשפט העליון בחיוב, בקובעו כי:

— סוף עמוד 30 —

“שוטר סביר יכול וצריך לצפות, כי אם ברשלנותו הוא לא יבצע צו עיכוב יציאה מן הארץ, הניתן נגד פלוני, ייגרמו נזקים לאלה אשר ביקשו את הצו וקיבלו אותו. זוהי מסקנה סבירה מעצם מתן הצו השיפוטי, וכל שוטר סביר יכול וצריך להגיע למסקנה זו” (שם, בעמ’ 739).

אשר לשאלה, האם קיימים שיקולים של מדיניות משפטית המובילים לשלילת קיומה של החובה, השיב בית-המשפט העליון, כי “האיזון הכולל מצביע לכיוון הכרה באותה חובת זהירות”.

בית-המשפט הוסיף וקבע, כי:

“לצורך ביצוע התפקידים המוטלים עליה, נתונות בידי המשטרה כל הסמכויות הנדרשות; מה שנדרש מאנשי המשטרה, כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם, בצורה מיומנת וסבירה, ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכל מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה… כל שנדרש מאותם שוטרים הוא לנקוט מיומנות של השוטר הסביר, זאת ולא מעבר לכך. בקביעתה של מיומנות זו יש להתחשב, כמובן, באמצעים העומדים לרשות המשטרה, בשאר המטלות המוטלות עליה ובנסיבות העניין האחרות” (שם, בעמ’ 740).

עוד נקבע, כי אין לחשוש ל”הצפה” של תביעות נגד המשטרה, אם תוכר חובתה המושגית לעניין זה, שכן “איננו מטילים עליה חובות, שאינן מוטלות עליה בלאו הכי. איננו סבורים, על-כן, כי יתרחש כל שיבוש בעבודת המשטרה. נהפוך הוא: תקוותנו היא, שלאור החלטתנו יקפידו המוסמכים לכך, כי ההנחיות והכללים יקוימו הלכה למעשה, ובכך ייטב למשטרה עצמה, לפעולתה ולאמון הציבור בה” (שם, בעמ’ 740).

בית-המשפט העליון הבהיר, כי קביעתו זו נוגעת לשאלת קיומה של חובת זהירות מושגית, ואין כל התייחסות לשאלה האם קיימת חובת זהירות קונקרטית, היינו אם השוטר הפר את החובה הקונקרטית המוטלת עליו. כמו כן, אין כל קביעה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק שנגרם.

בע”א 4241/06 יונה לוי נ’ מ”י – משטרת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 12.03.2009) (להלן: “פס”ד לוי”), נדון מקרה שבו אדם צעיר, בן 22 שנה (להלן: “המנוח”), שם קץ לחייו, בהיותו במעצר בתחנת המשטרה. הוריו של הצעיר הגישו תביעה נגד משטרת ישראל ונגד שניים מחוקריו של בנם.

בית-המשפט המחוזי, שבפניו התבררה התביעה, הגיע למסקנה כי לא ניתן לקבוע שאדם סביר יכול היה לצפות את האפשרות כי המנוח ישלח יד בנפשו. בפני הנתבעים לא היה מידע

— סוף עמוד 31 —

הנוגע לניסיונות התאבדות או להצהרות אובדניות קודמות של המנוח, והטענה כי הנתבעים התעללו במנוח, נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי.

ההורים לא השלימו עם דחיית תביעתם והגישו ערעור לבית-המשפט העליון. בית-המשפט קבע את המובן מאליו, כי במקרה דנן מתקיימת חובת זהירות מושגית, כאשר המחלוקת התמקדה בשאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית.

כידוע הוא, כי במסגרת בחינת חובת הזהירות הקונקרטית יש להפעיל את מבחן הצפיות, הן במישור הפיזי והן במישור הנורמטיבי, ולפיכך נבחנה השאלה “האם יכלו המשיבים לצפות כי בעקבות התנהגותם או מחדליהם ייגרם נזק… יכולת הצפייה של גורמי המשטרה כי ייגרם נזק מסוג זה לעציר תלויה בעיקרה במידע קונקרטי או באינדיקציות כלשהן למצוקה נפשית בה שרוי העציר”.

לעניין זה ציין בית-המשפט העליון, כי:

“בפני המשיבים לא היה כל מידע על מצוקה נפשית קיימת או קודמת של איתמר, על איומי התאבדות בעבר או בהווה או על טיפול נפשי שנטל בו חלק. מידע כזה היה עשוי לבסס חובת זהירות המוטלת על המשיבים… בהעדר מידע כזה, יש לחפש במהלך החקירה אינדיקציות שיכלו להצביע על מצוקה נפשית בה שרוי איתמר, מצוקה אשר חייבה פעולה מצד המשיבים, כגון שליחתו של איתמר לבדיקה רפואית, פיקוח מוגבר עליו וכדומה”.

בית-המשפט בחן את השאלה, האם מצגי שווא שונים שהוצגו בפני המנוח במהלך חקירה היו יכולים או צריכים להוביל למסקנה, כי ייגרם בעטיים נזק כלשהו. לעניין זה נקבע, כי גם אם התחבולות שנקטו החוקרים במהלך חקירה גרמו ללחץ נפשי על המנוח, אין ניתן לקבוע כי לחץ זה, בהעדר מידע או סימן נוסף של מצוקה, יש בו כדי להציב תמרור אזהרה בפני החוקר, בדבר אפשרות התאבדותו של הנחקר.

דברים דומים נאמרו גם לגבי אופי המידע שהיה בידי החוקרים, ולעניין התנהגותו של המנוח במהלך חקירותיו, ואשר על-כן המסקנה היא, כי “מבחן הצפיות אינו מתקיים בעניין זה ולא ניתן לקבוע כי המשיבים יכולים היו או צריכים היו לצפות את התאבדותו של איתמר. לפיכך, דין הערעור להידחות”.

קשר סיבתי וניתוקו

19. בע”א 576/81 בן שמעון נ’ ברדה, פ”ד ל”ח(3) 1, נדונה שאלת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק, דבר שמוכרע על-פי שלושה מבחנים חלופיים: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר. מבחן הצפיות:

“עניינו ציפייתו של המזיק, והשאלה היא, אם המזיק, כאדם סביר, צריך היה לצפות, כי התרשלותו שלו תביא לנזקו של הניזוק. כאשר בהשתלשלות האירועים התערב גורם זר – בין צד שלישי ובין הניזוק עצמו – כי אז השאלה היא, אם התערבותו של אותו גורם מתערב היא בגדר הצפיות הסבירה… מבחן זה יוצר קשר הדוק בין שאלת הקשר

— סוף עמוד 32 —

הסיבתי המשפטי לבין שאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית, שכן בשתיהן נשאלת שאלה דומה בדבר הצורך הנורמטיבי לצפות” (שם, בעמ’ 7).

מבחן הסיכון “עניינו הסיכון, שנוצר על-ידי מעשהו של המזיק. על-פי גישה זו מתקיים הקשר הסיבתי המשפטי, אם התוצאה המזיקה היא בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של מזיק, וזאת גם אם התוצאה המזיקה נגרמה בהתערבותו של גורם זר” (שם, בעמ’ 7).

מבחן השכל הישר “שואל, אם כל התכונות, המציינות את הרשלנות שבהתנהגות המזיק, תרמו בפועל להתהוות התוצאה המזיקה. כאשר הנזק נגרם בשל התערבות גורם זר, השאלה היא, אם התערבותו שוללת, במישור ההגיוני, את קיומו של הקשר” (שם, בעמ’ 7).

באותו מקרה, דובר בכניסה של שני נערים לחדר נשק של הגדנ”ע, שהיה במבנה השייך למועצה המקומית בית-שאן, ובו אוכסנו רובים שהיו נעולים באמצעות מוט. אחד מסורגי החלון של המבנה היה חסר ודרכו נכנסו הנערים לחדר, ונטלו מספר רובים ותחמושת. הנערים השתמשו ברובים לציד חוגלות ולירי סתם, ולאחר זמן הזמינו את התובע למעין “משחק מלחמה”, שבמסגרתו הוא הסתתר מאחורי מחסה והם ירו לעברו, ובאופן זה אחד הכדורים פגע בראשו וגרם לפציעתו הקשה. התובע הגיש תביעה נגד מדינת ישראל, המועצה המקומית בית-שאן והגורמים המופקדים על מחסן הנשק.

הערכאה הראשונה קבעה, כי הגם שאחראי המחסן התרשל כלפי התובע, הרי שנותק הקשר הסיבתי בין התרשלות זו לבין נזקו של התובע, בשל התנהגותם של הנערים.

בית-המשפט העליון ציין, בהקשר זה, כי:

“התערבותו של גורם זר במעשה ההתרשלות לבין התרחשות הנזק, אין בה, כשלעצמה, כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין השניים. השאלה היא תמיד, אם התערבות זו צפויה, אם לאו… במקום שהתערבותו של הגורם הזר צפויה היא, אין בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי. במקום שההתערבות אינה צפויה, יש בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי…” (שם, בעמ’ 8).

עוד קבע בית-המשפט העליון, כי המזיק אינו נדרש לצפות את כל פרטי ההתערבות הזרה, אלא שעליו לצפות את אפשרות קרות הנזק בקווים כלליים בלבד, היינו “שהצפיות אינה צריכה להתייחס לכל פרטי האירוע, שהתרחשו הלכה למעשה, אלא לאופיו הכללי על-פי תכונותיו העיקריות”. וכן “המזיק אינו צריך לצפות את פרטי ההתרחשויות. ראייתו אינה צריכה להיות מדויקת וחדה. די לו שצריך היה לראות את ההתרחשות בקווים הכלליים, מספיק לו שרואה הוא או שצריך הוא לראות את יסודות ההתרחשות ועיקריה” (שם, בעמ’ 9).

במקרה הקונקרטי, נקבע כי האחראי על חדר הנשק היה צריך לצפות כי התרשלותו בשמירה על הנשק תביא לידי כך שנערים ייטלו את הרובים והכדורים וישחקו בהם, וכי תוך כדי המשחקים עשוי להיפגע אדם. לפיכך, גם אם המשחק הספציפי, אותו שיחקו הנערים,

— סוף עמוד 33 —

לא היה צפוי, הרי שהצפיות צריכה להתייחס לאופיו הכללי של האירוע, דהיינו משחקי ילדים בכלי נשק.

לתוצאה זו ניתן להגיע תוך הפעלת כל המבחנים, היינו מבחן הצפיות, מבחן השכל הישר, ומבחן הסיכון, שכן “הסיכון שהתרחש בפועל הוא סיכון הנובע משימוש ללא היתר בכלי נשק. אין זה מקרה בו נטלו הנערים כלי נשק והשתמשו בו כמקלות הליכה. נמצא, כי השימוש, שנעשה בנשק הלכה למעשה, נופל במסגרת הסיכון, שרשלנותו של ברדה יצרה, ועל-כן אין בשימוש הספציפי שנעשה בכלי הנשק במשחק מלחמה דווקא, כדי לנתק את הקשר הסיבתי” (שם, בעמ’ 10).

בע”א 7021/99 עזבון המנוח שלומי ויצמן ז”ל נ’ בן ציון סלע, פ”ד נ”ו(1) 822 (להלן: “פס”ד ויצמן”), נדונה השאלה האם הנתבעים, אנשי חינוך, משרד החינוך ועיריית קרית-אתא, אחראים למותו של התלמיד שלומי ויצמן ז”ל (להלן: “המנוח”), אשר שם קץ לחייו.

המדובר באירוע של מעשה קונדס, אשר בוצע על-ידי המנוח ושלושה מחבריו, תלמידי כיתה י’ בבית-ספר רוגוזין בקרית-אתא, ימים ספורים לפני סיום שנת הלימודים. הארבעה נטלו, ללא רשות, רכב שהיה בשימושה של אחת מתלמידות בית-הספר ונהגו בו, כאשר תלמידה שהשתתפה באירוע זה אף נטלה מן הרכב מכשיר רדיו-טייפ, שהיה מותקן בו. הוגשה תלונה במשטרה, ולאחר שהתלמידים הודו במעשיהם בפני מנהל החטיבה העליונה בבית-הספר, בוטלה התלונה.

בישיבה השבועית של הנהלת בית-הספר, הוחלט להשעות את התלמידים מלימודיהם, היינו כי לא יוכלו להירשם לשנת הלימודים הבאה, ולהציע לתלמידים להגיש ערעור על העונש, שלאחריו יומר עונש ההשעיה בפעילות התנדבותית במהלך הקיץ. כמו כן, הוחלט ליתן לתלמידים ציון לקוי בהתנהגות, ולשלול מהמנוח את תעודת ההצטיינות החברתית, אותה עמד לקבל. רכזת השכבה נפגשה עם אמו של המנוח, ובפגישה נכח המנוח עצמו, שם נמסרה ההודעה על השעייתו מהלימודים, ועל יתר ההחלטות שהתקבלו, וכמו כן נדרש המנוח לכתוב מכתבי התנצלות. הוצע למנוח לערער על החלטת ההנהלה, מבלי שנאמר לו כי בכוונת בית-הספר לקבל את הערעור, שיוגש על-ידו. לאחר הפגישה, שבו המנוח ואמו לביתם, והמנוח נדרש לכתוב את מכתבי ההתנצלות, ולאחר זאת יצאה האם את הבית. בשובה הביתה היא גילתה, למרבה הצער, כי המנוח שם קץ לחייו.

בעקבות האירוע הטראגי, הוגשה על-ידי ההורים ועל-ידי עזבונו של המנוח תביעה נגד גורמים שונים בבית-הספר, נגד אגף החינוך בעיריית קרית-אתא ונגד משרד החינוך.

בית-המשפט המחוזי קבע כי ההליכים שננקטו בעניינו של המנוח היו בגדר התרשלות, ואף קיים קשר סיבתי-עובדתי בין ההתרשלות לבין ההתאבדות. עם זאת, קבע בית-המשפט המחוזי כי לא מתקיים קשר סיבתי-משפטי בין ההתרשלות לבין התוצאה, ולפיכך נדחתה התביעה.

בערעור לבית-המשפט העליון, נטען כי היה על המשיבים לצפות את מעשה ההתאבדות, בשל חובת הזהירות המוגברת המוטלת עליהם כמורים, ובשים לב לרגישותו המיוחדת של המנוח, בהיותו מצטיין חברתי.

— סוף עמוד 34 —

בית-המשפט העליון התייחס לשאלה הנוגעת לקיומו של הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין אירוע ההתאבדות, בציינו כי:

“התשובה לשאלה מה גרם לאדם פלוני לשלוח יד בנפשו היא תמיד קשה ומורכבת ביותר. מדובר בצירוף של גורמים, שהם בדרך-כלל עלומים, ואפילו יש לכאורה גורם גלוי לעין, קשה מאוד לדעת בדרך-כלל אם זה הגורם האמיתי. כך גם קשה ומורכבת ביותר התשובה לשאלה – שהיא פן אחר של קודמתה – אם ניתן לצפות שאדם פלוני ישלח יד בנפשו. במבוא לאחד המחקרים נאמר, כי ‘נראה שבעיית ההתאבדות אפופה עדיין במסתורין, וככל שאנו מרבים ללמוד אותה מסתבר לנו שאנו יודעים פחות על מהותה’… מחקרים פסיכולוגיים מונים גורמים אפשריים רבים ושונים שיש בהם כדי להניע אנשים לשלוח יד בנפשם… יש, ככל הנראה, גם יסוד מבוסס לדעה כי ‘היכולת לנבא ולזהות מתבגרים שהם בעלי סיכון גבוה לביצוע התאבדות כמעט בלתי אפשרית’ וכי ‘אין לנו אפשרות לנבא התאבדות הלכה למעשה'” (שם, עמ’ 829).

אשר לקשר הסיבתי-משפטי, הרי שזה מתקיים כל עוד קיים קשר סיבתי-עובדתי, וכשאין שיקולים של מדיניות, השוללים את קיומו של הקשר הסיבתי-המשפטי. בית-המשפט העליון ציין, כי לעיתים קרובות, ובעיקר בעוולת הרשלנות “נזקק בית-המשפט למבחן הצפיות לשם קביעת הקשר הסיבתי-משפטי. בכך כרוכה השאלה אם יש לראות את מעשהו של התובע-הניזוק כמעשה המפסיק את הקשר הסיבתי” (שם, בעמ’ 830).

כפי שנקבע בסעיף 64(2) לפקודת הנזיקין, אין רואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם “אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק”. משמעות הדבר כי פעולה מכוונת של אדם אחר, שהייתה הסיבה המכרעת לנזק, מנתקת את הקשר הסיבתי, ובלבד שלא ניתן היה לצפות את פעולתו של האדם האחר. ככל שמדובר בפעולה מכוונת שניתן היה לצפותה, הרי שהקשר הסיבתי אינו מתנתק.

במקרה שנדון בפסק-דין זה, הוצבה השאלה “האם היה על הנתבע-המזיק לצפות מעשה התאבדות וכן השאלה אם יש לראות במעשה התאבדות סיבה מכרעת לנזק המנתקת את הקשר הסיבתי… ניתן לומר, כי הגישה המקובלת היא שרואים מעשה התאבדות כפעולה מכוונת של המתאבד המנתקת את הקשר הסיבתי בין מעשהו של הנתבע-המזיק לבין הנזק, אלא אם היה עליו לצפות את מעשה ההתאבדות” (שם, בעמ’ 830).

בית-המשפט העליון הביא כדוגמא את ע”א 6649/96 הסתדרות מדיצינית הדסה נ’ גלעד, פ”ד נ”ג(3) 529, שם נדונה שאלת אחריותו של בית-חולים להתאבדותו של חולה, אשר אושפז לאחר ניסיון התאבדות קודם, בציינו כי “בית-החולים ידע על ניסיון התאבדות קודם של החולה ועל נטיותיו האובדניות, ולפיכך היה עליו לצפות את האפשרות שינסה לחזור על הניסיון. מכאן נבעה חובתו של בית-החולים לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי למנוע את הסכנה. לא זאת בלבד, הואיל והיה מדובר בפעולה מכוונת שהיה ניתן לצפותה, אין לראות בפעולה כמנתקת את הקשר הסיבתי” (שם, בעמ’ 831).

— סוף עמוד 35 —

בהתייחסו למקרה הקונקרטי, קבע בית-המשפט העליון כי לא היה על המשיבים לצפות את האפשרות שהמנוח ישלח יד בנפשו בעקבות ההליכים המשמעתיים שננקטו נגדו, היינו השעיה מן הלימודים, הורדת הציון בהתנהגות ושלילת תעודת הצטיינות חברתית. לגישתו של בית-המשפט העליון:

“למרות חומרתם (של הליכים אלה – א.ש) אין לומר כי היו אלה הליכים משמעתיים קיצוניים או יוצאי דופן. לא היה אפוא על המשיבים – כמו על הורי המנוח – לצפות את האפשרות כי המנוח יתאבד בעקבות ההליכים ולעמוד על המשמר כמו שהיה בעניין גלעד… יתר על כן, מן הראיות עולה, כי המנוח היה נער חיוני ומלא חיים ולא היה בעל אופי דיכאוני. המנוח גם לא גילה סימני דיכאון או מצוקה מיוחדים בעקבות האירוע, לא דיבר על אפשרות של התאבדות ולא היה בהתנהגותו דבר שהיה יכול לרמוז על אפשרות כזו. האסון שאירע היה מחוץ לטווח הצפייה והייתה כאן פעולה רצונית ומכוונת של המנוח שניתקה את הקשר הסיבתי. די בכך כדי לדחות את הערעור” (שם, בעמ’ 833).

כב’ הנשיא ברק ציין בפסק-דינו, כי בהנחה שקיימת במקרה דנן חובת זהירות מושגית וקונקרטית, וניתן לקבוע כי המשיבים התרשלו, עדיין נשאלת השאלה אם הנזק היה צפוי, ולאו דווקא על-פי המבחנים של “גורם זר מתערב”. לפיכך, אין צורך להכריע בשאלה אם מעשה ההתאבדות מנתק את הקשר הסיבתי בין מעשהו של הנתבע-מזיק ובין הנזק, אלא שהשאלה העיקרית היא שאלת צפיותו של הנזק, כאשר המסקנה הינה כי “נסיבות העניין הכוללות לא ביססו צפיות (פיזית ונורמטיבית) של מעשהו של המנוח”, ולפיכך יש לדחות את הערעור.

לא למותר הוא להביא, בהקשר זה, דברים אשר נכתבו בנייר עמדה של האיגוד הפסיכיאטרי, בנוגע להתאבדויות והתנהגויות אובדניות, שהופץ לאחרונה. תחת הכותרת של “הערכת הסיכון, ניבוי ומניעת אובדנות”, נאמר:

“הפרקטיקה והמחקר מלמדים על הקושי בניבוי הסיכון האובדני ובמניעה של התאבדות. ראוי לזכור שהערכת הסיכון בכל הקשור לניבוי התאבדות מתייחסת להווה בלבד ולא לעתיד. גם כך, יכולת הניבוי במקרה הבודד אינה גבוהה כלל ועיקר ובמקרים רבים לא ניתן למנוע את ההתאבדות”.

אימתי יופעל הכלל בדבר “הדבר מדבר בעדו”, בהתאם לסעיף 41 לפקודת הנזיקין?

20. סעיף 41 לפקודת הנזיקין קובע לאמור:

“בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר היא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על-ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית-המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם

— סוף עמוד 36 —

המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה”.

כפי שנקבע בע”א 8151/98 שטרנברג נ’ צ’צ’יק, פ”ד נ”ו(1) 539 (להלן: “פס”ד שטרנברג”):

“שלושה הם התנאים להפעלתו של הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודה: הראשון, כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה הן הנסיבות שהביאו לאירוע שבו ניזוק; השני, כי הנזק נגרם על-ידי נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע; השלישי, כי אירוע המקרה מתיישב עם המסקנה שהנתבע התרשל יותר מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. בהתקיים הכלל הקבוע בסעיף 41 מוטלת על הנתבע החובה להוכיח קיומן של עובדות השוללות את החזקה שנהג ברשלנות” (שם, בעמ’ 554).

עוד נקבע, כי כאשר יש תחולה לכלל, לפיו “הדבר מדבר בעדו”, מתמלאת גם הדרישה בנוגע לקיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק שהוסב. היינו, כי החזקה שעל התובע לסתור “נוגעת לאחריות והיא מניחה גם את קיום הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק” (שם, בעמ’ 556).

בהתייחס לתנאי הראשון, היינו העדר ידיעתו של התובע לגבי הנסיבות שהביאו לאירוע הנזק, קבע בית-המשפט העליון, כי:

“המועד המתאים לבחינת קיומו של התנאי הראשון הוא דווקא המועד שבו נדרש התובע להוכיח את יסודות תביעתו. אם ‘נמשכת’ אי הידיעה ממועד התרחשות מעשה הנזיקין ועד למועד זה, יבקש התובע להסתייע בכלל הראיות הקבוע בהוראת סעיף 41 לפקודה. ההנחה היא גם שבעת הוכחת התביעה היה לנתבע יתרון על פני התובע ביכולת לדעת ולהוכיח את נסיבות המקרה” (שם, בעמ’ 558).

אשר לתנאי השני, לפיו הנזק נגרם על-ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה בו, נקבע בע”א 241/89 ישראליפט נ’ הינדלי, פ”ד מ”ט(1) 45, כי:

“המבחן הראוי לקיומה של שליטה איננו אפוא מבחן טכני-פורמאלי המבוסס על חזקה מלאה, רצופה ובלעדית בנכס המזיק, אלא מבחן ענייני-מעשי, הבוחן אם זיקתו המיוחדת של הנתבע לנכס המזיק מעידה לכאורה על היותו בעל היכולת התובע ביותר למנוע את התרחשות התאונה. אם התשובה לשאלה זו – על-פי מאזן ההסתברויות – היא בחיוב, כי אז ייראה הנתבע כבעל שליטה בנכס המזיק” (שם, בעמ’ 80).

המדובר באמת מידה גמישה אשר יושמה בשורה של פסקי-דין לעניין השליטה בנכס, אך גם לגבי הגדרתו של הנכס, כאשר נקבע כי “מתקני בית-החולים, החפצים והשטחים שבתוכו,

— סוף עמוד 37 —

החל בכפפות הידיים של האחיות וכלה בכלי האוכל ומתקני הסניטציה, היו בשליטת בית-החולים” (ע”א 206/89 רז נ’ בית-חולים אלישע, פ”ד מ”ז(3) 805).

בהתייחס לתנאי השלישי, שלפיו אירוע המקרה מתיישב עם המסקנה שהנתבע התרשל יותר מאשר המסקנה כי הוא נקט בזהירות סבירה, נאמר בפס”ד שטרנברג, כי יישומו של תנאי זה מעורר קושי במקרים רבים, ככל שהדבר נוגע להצבת גבולותיו של התנאי. לעניין זה ציין בית-המשפט העליון בפס”ד שטרנברג, כי:

“גבולותיו של התנאי השלישי נמתחים בין הסיטואציה הראייתית שבה מצויות ראיות שדי בהן כדי להטיל על הנתבע את הנטל להוכיח כי לא הייתה התרשלות באותו מקרה, אף ללא הסתייעות בכלל בדבר ‘הדבר מדבר בעדו’, לבין המקרה שבו אין די ראיות אף כדי להוכיח כי אירוע הנזק מתיישב עם התרשלות יותר מאשר עם נקיטת אמצעי זהירות סבירים. בין זו לבין זה מצוי מרחב המחיה, המטושטש משהו של התנאי השלישי לכלל בדבר ‘הדבר מדבר בעדו'” (שם, בעמ’ 560).

אשר לשאלה באיזה שלב ייבחן קיומו של התנאי השלישי, הדורש עודף הסתברות לטובת גרסת הרשלנות, האם בסיום פרשת התביעה או בתום שלב הראיות, נקבע על-ידי רוב השופטים בע”א 1146/99 קופת-חולים כללית נ’ סולן, פ”ד נ”ה(4) 898, כי הבחינה תיעשה בסיום פרשת העדויות שהוצגו על-ידי הנתבע, בהתאם להלכה שנקבעה בעניין זה מקדמת דנא.

בית-המשפט העליון, מפי כב’ השופטת שטרסברג-כהן, אשר הציגה את עמדת הרוב, קבע כי:

“על התובע בתביעת רשלנות בנזיקין, ורשלנות רפואית בכלל זה, מוטל להוכיח חמישה רכיבים אלה: ראשית, שקיימת כלפיו חובה; שנית, שהחובה הופרה; שלישית, שנגרם לו נזק עקב הפרה; רביעית, שקיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק; וחמישית, מהו היקף הנזק… בבוא בית-המשפט להכריע בגורלה של תביעה בסוף המשפט, השאלה הראשונה שעליו לשאול את עצמו מצויה במישור העובדתי, והיא – אם כל העובדות שגרמו לתאונה במקרה הקונקרטי ידועות הן. לאמור, האם ידועה שרשרת העובדות שגרמה לנזקו של התובע, האם ידועה זהותו של המזיק, האם ידוע האופן שבו התרחש הנזק והאם קיים קשר סיבתי עובדתי בין אותה שרשרת עובדות לבין הנזק. משניתנה תשובה חיובית על כל אלה, נותרת לבחינה השאלה המשפטית, והיא – אם השכיל התובע להוכיח במידת ההסתברות הדרושה במשפט אזרחי, כי מעובדות אלה עולה שהמזיק חב כלפיו חובה וכי הפר את חובתו ובשל כך נגרם לו הנזק. אם עמד התובע בנטל זה, יזכה בתביעתו, ואם לאו, תידחה התביעה. כל זאת בעולם שבו שרשרת ההתרחשויות שגרמה לתאונה ידועה היא. לעומת זאת, בעולם שבו העובדות שגרמו לתאונה אינן ידועות ואין בידי

— סוף עמוד 38 —

התובע יכולת להוכיח את התשתית העובדתית שממנה ניתן להסיק את התקיימות רכיבי העילה, נשללת היכולת להוכיח כי הופרה חובתו של המזיק וכי בשלח הפרה זו נגרם לו הנזק. במצב דברים זה, בהעדר הכלל, הייתה תביעת התובעת נמחקת. שונה המצב לאור קיומו של הכלל… במסגרתו של הכלל יש לבחון אם התובע לא ידע ולא היה יכול לדעת מה היו הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק; אם הנזק נגרם על-ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה עליו, ואם אירוע התאונה מתיישב עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה יותר מאשר עם המסקנה שוא נקט זהירות כזו.משמעותו של תנאי אחרון זה היא ברורה. בהינתן תוצאה של היגרמות נזק מנכס המצוי בשליטת הנתבע, והתובע-הניזוק אינו יודע ואין לו אפשרות לדעת מה היו הנסיבות שגרמו למקרה שהסב את הנזק, אזי כאשר מניסיון החיים מסתבר קיומה של רשלנות מצד הנתבע יותר אשר העדרה, נוצרת הנחה שהנתבעת התרשל. בכך עדיין לא הוכחה התביעה, אלא שבמצב דברים זה עובר הנטל לשכנוע אל כתפי הנתבע להוכיח שלא התרשל” (שם, בעמ’ 910).

בית-המשפט הוסיף וקבע, כי “משהועבר הנטל אל כתפי הנתבע, יוכל הוא להרים נטל זה באחד משני אופנים: האחד, על-ידי שיוכיח את התרחיש שגרם לנזק שאיננו תרחיש עוולתי, לאמור איננו פרי רשלנות מצידו. השני, כי אף שאיננו יודע את הסיבה שהגיע לנזק, יוכיח שפעל בסבירות הראויה ומעשיו אינם נגועים ברשלנות” (שם, בעמ’ 912-911, וראו גם ע”א 6948/02 עדנאן נ’ מ”י, משרד הבריאות [לא פורסם, ניתן ביום 12.01.2007]).

הנושאים שבהם יש להכריע בתובענה זו

21. במסגרת תובענה זו יש להכריע בשאלות הבאות, ככל שהדבר נוגע לעוולת הרשלנות:

א. האם קיימת חובת זהירות מושגית מצידם של הנתבעים כלפי התובעים?

ב. האם קיימת חובת זהירות קונקרטית מצידם של הנתבעים כלפי התובעים?

ג. במידה שהתשובה חיובית לשתי השאלות הקודמות, האם הפרו התובעים את חובת הזהירות, היינו התרשלו בהתנהגותם?

ד. האם נגרמה התוצאה המזיקה כתוצאה מהתרשלותם של הנתבעים, היינו האם קיים קשר סיבתי בין התנהגותם של הנתבעים לבין קרות הנזק?

ה. האם קיים גורם אשר הביא לניתוקו של הקשר הסיבתי, בין מעשיהם של הנתבעים לבין התרחשות הנזק?

כמו כן, יש להכריע בשאלה אם הוכחה הפרת חובה חקוקה מצידם של הנתבעים.

האם מתקיימת חובת זהירות מושגית

22. דומה, כי אין כל קושי להשיב בחיוב לשאלה זו לגבי הנתבעים כולם, בין אם מדובר במשטרת ישראל ובין אם מדובר במוסד החינוכי עצמו או במשרד החינוך.

— סוף עמוד 39 —

ככל שמדובר במשטרת ישראל, כבר נקבע בפס”ד לוי כי:

“המשטרה, בהפעילה סמכויות חקירה על נחקרים, פועלת במסגרת סמכותה השלטונית. היא מבצעת פונקציה שלטונית-סטטוטורית אשר נועדה לאכוף על הציבור את נורמות ההתנהגות הראויות המוגדרות בדין הפלילי. היא מבצעת תפקיד שנועד להגן על שלום הציבור ובטחונו, ובמסגרת זו עליה לאסוף ראיות בעניינו של אדם הנחשד במעורבות בעבירה פלילית. הפעלת סמכות החקירה הפלילית בידי המשטרה כרוכה בהטלת מרות שלטונית על הגורם הנחקר… ניהול חקירה פלילית, תוך החזקת הנחקר במשמורת, מצמיחה חובה מושגית-עקרונית על המדינה לדאוג לשלומם של נחקרים, הן בהיבט הפיזי והן בהיבט הנפשי. הפעלת מרות המשטרה על נחקרים מצמיחה חובה לדאוג לבריאותם ולצרכיהם הבסיסיים כבני-אדם”.

אין צריך לומר, כי חובת הזהירות המושגית של המשטרה כלפי נחקרים, מתקיימת גם כאשר מדובר בחקירה שבמסגרתה אין הנחקר מצוי במשמורת, ובעיקר כאשר מדובר בחקירה של קטינים.

אשר למערכת החינוך, נקבע בפס”ד מרצלי, כי קיימת חובת זהירות מושגית בין מורה כלפי תלמידו, המבוססת על חובת הזהירות של אב כלפי בנו, שכן “חובתם של המורה ושל ההורה היא בהשגחה הן מפני פגיעתו של גורם חיצוני – חי או דומם – הן מפני פגיעה של הקטין באחרים והן מפני פגיעה של הקטין בעצמו” (שם, בעמ’ 811).

וכך גם נקבע בפס”ד ג’אבר לגבי בית-ספר ומנהלו, ואשר למשרד החינוך נאמר כי “אין חולק על חובת הזהירות המושגית של משרד החינוך כלפי תלמידי בית הספר”.

לאור האמור, יש להשיב בחיוב לשאלה הראשונה, שעניינה קיומה של חובת זהירות מושגית.

האם מתקיימת חובת זהירות קונקרטית?

23. זוהי השאלה העיקרית, שאליה יש להידרש במסגרת תובענה זו, שאם תינתן לה תשובה שלילית, יש בכך כדי לחרוץ את גורלה של התובענה.

נפתח בדיון בשאלה זו, ככל שהדבר נוגע לנתבעת 3, היא משטרת ישראל.

במישור העובדתי עולה כי משטרת ישראל טיפלה בהסתבכויותיו הפליליות של ע’ בשתי הזדמנויות שונות. ביום 10.05.1997, בשעות הלילה המאוחרות, נצפה ע’ על-ידי ניידת סיור, כשהוא נוהג באופנוע על מדרכה בעיר בני-ברק, בניגוד לחוקי התנועה. ע’ הסיע קטין נוסף מאחוריו, וכאשר שוטרי סיור עצרו את ע’, נאמר להם על-ידו “זה לא שלי, זה גנוב מצאתי אותו בפתח-תקווה”. ע’ נחקר בסמוך לשעה 03:30 במשטרת רמת-גן על-ידי החוקר התורן שלומי חזון, והודה בחקירתו כי גנב את האופנוע.

— סוף עמוד 40 —

לעניין זה, אינני רואה כל סיבה שלא לקבל את עדותו של חזון, לפיה ע’ לא הפגין כל סימני מצוקה או לחץ, כאשר הודעתו נמסרה מרצונו הטוב והחופשי. למעשה, גם לא נטען אחרת על-ידי התובעים, ואין חולק כי המשך הטיפול באירוע הועבר למשטרת פתח-תקווה, מאחר שהקטנוע הגנוב שייך לתושבת עיר זו. בשעה 05:46 חתם מר י.פ., אביו של ע’, על ערבות צד ג’ בפני חוקר במשטרת פתח-תקווה, וע’ שוחרר לביתו.

כעולה מחומר הראיות, נשלח ביום 13.05.1997 טופס הפניית קטין לשירות המבחן בנוגע לע’, והוחלט להמתין להמלצתו של קצין המבחן, טרם שייפתח תיק פלילי. באותו שלב, נפתח תיק מסוג אי תביעת קטין (את”ק), ואין חולק כי המטרה הייתה למנוע פגיעה אפשרית בעתידו של ע’, מבלי שיופיע לגביו כל רישום פלילי.

אין כל מחלוקת כי לאחר אירוע זה לא דיווחו הוריו של ע’ לגורמים כלשהם בבית-הספר על הסתבכותו של ע’ בגניבת האופנוע, בשל רצונם שלא לערב גורמים אלה, על-מנת למנוע פגיעה בע’. אין גם מחלוקת כי גורמי החקירה, וההורים עצמם, לא חשו כי ע’ נתון במצוקה או במשבר נפשי, ובודאי שלא צפו או יכלו לצפות אפשרות של מעשה אובדני.

האירוע השני התרחש ביום 04.06.1997, עת התקבלה תלונה במשטרת פתח-תקווה אודות גניבת אופנוע מסוג סוזוקי, כאשר המתלונן הביע את חשדו כי האופנוע הגנוב מוחזק בידי ע’. לאור מידע זה, התקיימה תצפית על ביתו של ע’, ולאחר שהוא הגיע לבית ביחד עם אביו, בסמוך לשעה 20:15, ניגש פקחן הנוער, ניר קפלינסקי, אל הבית וביקש מע’ להתלוות אליו לתחנת המשטרה. בהגיעם לתחנת המשטרה, שוחח אביו של ע’ עם בנו בארבע עיניים, ולאחר אותה שיחה הודה ע’ כי גנב את האופנוע והסכים להתלוות אל השוטרים, על-מנת להצביע על מקום הימצאו. ואכן, האופנוע הגנוב נמצא כשהוא מוסתר בסמוך לבית העלמין של סביון. האופנוע הועמס על רכב משטרתי והובא אל תחנת המשטרה, ובסמוך לשעה 00:35 נגבתה מע’ עדות על-ידי החוקר התורן, שלומי לדר.

אשר לטענת התובעים, כי עדות זו נגבתה שלא בנוכחותו של האב, למרות בקשתו להצטרף לחקירה, הנני מעדיף את דבריו של שלומי לדר, שלהם יש ביטוי בטופס ההודעה עצמו, כי האב נכח בכל שלבי החקירה, והוא אף חתם על טופס ההודעה לאישור נוכחותו. לא מצאתי כל סיבה לפקפק בדבריו אלה של רס”ל לדר, ומן הראוי לציין, כי לא ניתן על-ידי האב כל הסבר לפשר חתימתו על טופס ההודעה, שם צוין מפורשות כי הוא “נכח בזמן החקירה”.

החקירה נמשכה כ-20 דקות, ואין כל אינדיקציה לכך כי הופעלו על ע’ לחצים כלשהם או כי ניכר עליו כי הוא נתון במצוקה כלשהי. לא מצאתי כל ראיה לטענה, לפיה נדרש ע’ להסגיר את חבריו, ובאופן זה היה נתון בין הפטיש לסדן. ככל שהוזכרו שמות במהלך אותה חקירה, נראה כי הדבר נעשה מיוזמתו של ע’, ואינני סבור כי מדובר בהפעלת לחץ בלתי הוגן או בלתי סביר על ע’. יצוין, כי גם לגרסתו של האב, ע’ לא טען אחרת בדרכם לביתם, לאחר שע’ שוחרר על-ידי האב בערבות.

אשר לטענה, כי על-פי נהלי המשטרה היה צריך לגבות את הודעתו של ע’ באמצעות חוקר או עובד נוער, הנני מקבל את עדותם של אנשי המשטרה, לפיה באותם מקרים, בהם התעורר הצורך לנהל חקירה בשעות הלילה, אין כל מניעה כי הדבר ייעשה על-ידי חוקר תורן, גם אם אין מדובר בחוקר נוער. כפי שעולה מסעיף 3.ג(5) להנחיה המשטרתית 14.01.05, שעניינה

— סוף עמוד 41 —

“עבודת המשטרה עם קטינים”, הרי שניתן לבצע חקירה של קטין שלא על-ידי עובד נוער, כאשר מדובר במקרים דחופים או שיש חשש לשיבוש הליכי החקירה, כך שאין מדובר, בענייננו, בהפרה של נהלי המשטרה.

כפי שעולה מעדויות אנשי המשטרה, לא הייתה כל סיבה לחשוב כי ע’ נתון במצוקה כלשהי בעקבות החקירה, הגם שמדובר באירוע שני, וניתן לקבוע כעובדה, כי ע’ לא הפגין סימני מצוקה או לחץ, ומעולם לא הודיע להוריו או לגורמי המשטרה, על כוונה לפגוע בעצמו. אין ספק בעיניי, כי לו היו אנשי המשטרה מתרשמים כי ע’ נתון בלחץ נפשי או במצוקה כלשהי, אשר עלולה להובילו לביצוע מעשים נואשים, כי אז היו מפנים אותו לגורמי בריאות הנפש, לשם אבחון או טיפול.

לסיכום, ועל-פי המבחנים שנקבעו בפסיקה, ככל שהדבר נוגע לשאלת חובת הזהירות הקונקרטית, הרי שגורמי המשטרה השונים אשר טיפלו בעניינו של ע’, לא צפו ולא יכולים היו לצפות, כי החקירה תוביל לניסיון ההתאבדות של ע’, כעשרה ימים מאוחר יותר.

לעניין זה ראוי להביא מדברי כב’ השופטת פרוקצ’יה בפס”ד לוי, כי:

“ככל ששיטות החקירה נוקשות יותר, וככל שהאמצעים הנמדדים על-ידי הרשות פוגעניים יותר, כך החשש לפגיעה נפשית בנחקר גובר, וכך החובה החלה על המשטרה להיות ערה לנורות האזהרה המאותתות מצוקה מיוחדת, הולכת ומתרחבת… ככל שאמצעי החקירה חריפים וקשים יותר, כך הולכת וגוברת עמם הערנות הנדרשת למצבם של הנחקרים, ועמה הצורך להבטיח כי שלומם הגופני והנפשי לא ייפגע פגיעה החורגת מאמת המידה הסבירה והמידתיות הראויה בנסיבות המיוחדות בהם מדובר”.

ועוד נאמר על-ידי כב’ השופטת פרוקצ’יה, כי “השאלה המכרעת לצורך עוולת הרשלנות היא האם נדלקו אותות מצוקה בנחקר אשר צריכים היו בנסיבות העניין להביא את הרשות החוקרת להתייחס לצרכיו, ולהושיט לו עזרה טיפולית מבעוד מועד”.

בפס”ד לוי נקבע, כי אותות האזהרה לא דלקו ולא נתגלו סימנים אשר חייבו התייחסות מיוחדת מצידה של הרשות החוקרת, וכך גם בענייננו, בדרך של קל וחומר. אין ספק בעיניי, כי במסגרת החקירה לא דלקו נורות אזהרה ולא הייתה כל סיבה למי מבין החוקרים, לחשוש כי ע’ נתון במתח קיצוני או בלחץ נפשי ברמה כזו, המחייבים נקיטת אמצעי זהירות מיוחדים, על-ידי איש חקירה סביר. מן הראוי לחזור ולהזכיר, כי גם הוריו של ע’ לא גילו אצל בנם סימני מצוקה מיוחדים, ובודאי שלא צפו כל אפשרות כי מספר ימים לאחר מכן הוא ינסה לשלוח יד בנפשו.

לפיכך, ניתן לקבוע כי התובעים לא הוכיחו את קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, ככל שהדבר נוגע לנתבעת 3. זאת, משום שאין מתקיימת הצפיות הטכנית במובן של היכולת לצפות את התרחשות הנזק, ובהעדר יכולת צפייה טכנית, אין מתקיימת גם חובת הצפיות הנורמטיבית.

לפיכך, יש לדחות את התביעה בעניינה של הנתבעת 3.

— סוף עמוד 42 —

24. שאלת קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית לגבי הנתבעת 1, משרד החינוך, ולגבי הנתבעת 2, רשת עמל, תיבחן במאוחד, מאחר שמדובר בסוגיה דומה.

לעניין זה, ראוי כי ננחה עצמנו על-פי פסיקתו של בית-המשפט העליון, ובעיקר אמורים הדברים לגבי פס”ד מרצלי. השיקולים, אותם יש לבחון בבואנו לקבוע אם מתקיימת חובת זהירות כלפי תלמיד, מבוססים על הדמיון הקיים בין חובתו של מורה לבין חובתו של הורה להשגיח על הקטין, הן מפני פגיעה על-ידי גורם חיצוני, הן מפני פגיעה של הקטין באחרים, והן מפני פגיעה של הקטין בעצמו. זאת, מתוך נקודת מוצא, לפיה הקטין לא פיתח עדיין מנגנוני הגנה ומנגנוני שיקול דעת שהבגיר מחזיק בהם, ובאופן זה הוא מצוי במצב פגיע יותר. לעניין זה, יש לתת את הדעת גם לגילו של התלמיד, וככל שמדובר במי שגילו קטן יותר, הרי שהוא “חלש הוא ופגיע יותר מבחינה פיזית, וכך גם מנגנוני ההגנה והבקרה בשלים פחות”, ואילו לגבי ילדים בגירים יותר, אפשר שנדרשת רמת פיקוח גבוהה יותר “שהרי אלה האחרונים יכולים להיות אקטיביים יותר והרסניים יותר”.

כמו כן, יש לעמוד על מאפיינים נוספים של התלמידים, כגון אם מדובר בילדים קשי חינוך או בעלי נטייה לאלימות, וכן יש לתת את הדעת על מצבו הפיזי של התלמיד.

נתון נוסף שראוי להתייחס אליו נוגע למקור הנזק, כאשר חובת הזהירות אינה זהה בהיקפה שעה שהתלמידים נמצאים בכיתה, בחצר בית-הספר, או ביציאה לטיול מטעם בית-הספר.

חובת הזהירות תגבר ככל שמדובר בנקיטת אמצעים, קלה ופשוטה, על-מנת למנוע נזק אפשרי, ושיקול נוסף נוגע לשאיפה להקנות לקטין חופש פעולה נרחב ככל האפשר, מבלי להטיל עליו הגבלות בלתי ראויות.

טרם שנבחן את העובדות הנוגעות לענייננו, מן הראוי לחזור ולהזכיר כי כאשר מדובר בחובת הזהירות הקונקרטית, השאלה הנשאלת היא “האם בנסיבות הקונקרטיות של המקרה יכול וצריך היה אדם סביר לצפות את התרחשות הנזק. יכולת הצפייה נבחרת בהקשר הטכני. החובה לצפות את התרחשות הנזק היא נורמטיבית באופייה, וקשורה בהכרעה ערכית. לא כל סיכון שניתן לצפותו גם צריך לצפותו במישור הנורמטיבי לצורך הטלת אחריות בגין נזק שנגרם בעטיו” (דברי כב’ השופטת פרוקצ’יה בפס”ד לוי).

אין חולק כי ע’ ביצע את הניסיון האובדני בשנה הראשונה ללימודיו בבית-הספר עמל בפתח-תקווה, בהיותו תלמיד כיתה י’. במהלך השנה, נרשמו לחובתו של ע’ היעדרויות מספסל הלימודים, 51 שעות בסמסטר הראשון, ו-37 שעות לימוד בסמסטר השני. יצוין לעניין זה, כי אין כל בסיס לטענה, לפיה מדובר בימי לימוד ולא בשעות לימוד, וניסיונם של התובעים לטעון במסגרת הסיכומים כי מדובר בימים ולא בשעות, לא יצלח לאור הראיות שהוצגו במהלך המשפט, ובעיקר אמורים הדברים לגבי התעודה לשנת הלימודים 1997, תשנ”ז (ת/2). כזכור, הייתה נקודת המוצא של פרופ’ פניג, הפסיכיאטר המומחה מטעם התביעה, כי מדובר בימי חיסורים ולא בשעות, דבר המשליך על תקפותה של חוות-הדעת כולה.

הגם שאין להקל ראש במספר השעות בהן נעדר ע’ מספסל הלימודים, ניתן להתרשם כי אין מדובר בנושא חריג, בעיקר בשנת המעבר מחטיבת הביניים אל בית-הספר התיכוני, ומכל

— סוף עמוד 43 —

מקום חלה ירידה של 14 שעות בהיקף שעות ההיעדרות, בין הסמסטר הראשון לסמסטר השני.

נושא נוסף שעליו נסמכים התובעים, על-מנת לבסס את טענתם כי מדובר בנורת אזהרה, נוגע להידרדרות בלימודים, ובעיקר כאשר נערכת השוואה בין הישגיו של ע’ בחטיבת הביניים, לבין ההישגים המשתקפים מהתעודה (ת/2). אכן, ניתן לזהות ירידה בהישגיו של ע’, אך ניתן לייחס זאת למעבר מחטיבת הביניים לבית-ספר תיכון, שהוא מסגרת תובענית וקשה יותר, ובעיקר אמורים הדברים לגבי השנה הראשונה, שהיא מטבע הדברים שנת הסתגלות. בכך לא היה כדי להדליק נורה אדומה או אותות אזהרה באשר למצבו הנפשי של ע’ והיותו נתון במצוקה קשה, ואף הוריו של ע’ לא התרשמו כי זה אכן מצב הדברים, לאחר שקיבלו דיווח מלא על הישגיו המקצועיים של בנם, לאחר הסמסטר הראשון ולאחר הסמסטר השני.

במהלך חודש אפריל 1997, נערך על-ידי היועצת הפדגוגית מבחן סוציומטרי לכלל תלמידי השכבה, דבר אשר הצביע על קושי בהשתלבותו החברתית של ע’. אף כאן אין מדובר בנושא חריג במיוחד, ואינני סבור כי יש בנתון זה, גם בהצטרפותו ליתר הנתונים, כדי לחייב נקיטת אמצעי פיקוח מיוחדים או כדי להדליק נורות אזהרה, בקרב הגורמים השונים בבית-הספר. עם זאת, אין מחלוקת כי בעקבות תוצאות המבחן הסוציומטרי זומן ע’ לשיחה עם היועצת, והוא דיווח לה על יחסיו הבעייתיים עם הוריו. בהמשך, התקיימה פגישה בין היועצת לבין ההורים בבית המשפחה, כאשר בחלקה נכח גם ע’.

אשר למחלוקת מי היה הגורם אשר יזם את הפגישה, הנני מקבל ללא היסוס את דבריה של היועצת, הגב’ שאור, שהיא אשר יזמה את ביקור הבית בביתו של ע’, וכי אין זה ממנהגה להיענות להזמנות של הורים לבקר בביתם. אין בידי לקבל את גרסתם של ההורים, כי הם אשר יזמו את המפגש עם היועצת, וכאמור, לעניין זה אני מעדיף את דברי היועצת על-פני גרסת ההורים.

דומה, כי היוזמה אותה נקטה היועצת במקרה דנן, יש בה משום מענה נאות לתוצאות המבחן הסוציומטרי, ובמפגש זה הביאה היועצת לידיעת ההורים את כלל הנתונים, ואף הפנתה את ע’ אל המדור הקהילתי לנוער בעיריית פתח-תקווה, לצורך המשך הטיפול. היועצת אף עדכנה את מנהל בית-הספר ואת הממונה עליה בנושא, ומבחינה זו היא יצאה ידי חובתה, ואין לומר כי לא הייתה יכולה או צריכה לצפות כל התפתחות חריגה בעניינו של ע’. בנקודת זמן זו, גם הוריו של ע’ לא העריכו כי בנם נמצא במצוקה נפשית קשה, דבר אשר עשוי להביאו לנקיטת צעדים קיצוניים.

יצוין, כי רק בשלב זה עדכנו ההורים את היועצת בנושא הסתבכויותיו הפליליות של ע’, ואין צריך לומר כי טרם מועד זה, לא נמסר על כך כל דיווח למנהל בית-הספר או לגורמים אחרים במוסד החינוכי.

אחת הטענות העיקריות שבפי ההורים, נוגעת לכך כי ע’ נסע באופנוע כבד בשטח בית-הספר, וכי הוא התחבר לגורמים עבריינים מחוץ לבית הספר, אשר שידלו אותו לבצע עבירות פליליות, והפעילו עליו לחצים קשים. ייאמר מיד, כי לא הוצגו ראיות קבילות המלמדות על נסיעתו של ע’ באופנוע בחצר בית-הספר, וכל שהוצג בפני בית-המשפט אינו יותר מאשר

— סוף עמוד 44 —

עדויות שמיעה, שאין להן כל ערך ראייתי. אין בידי לקבל את טענת התובעים, כי נתקלו בסירוב מצד חבריו של ע’ למסור עדות בבית-המשפט לעניין זה, שכן ניתן היה לכפות את התייצבותם של העדים למתן עדות, לו היה בדבריהם כדי לבסס את טענות התובעים.

יתרה מזו, גם לו הוכח כי ע’ נהג לרכב על אופנוע בחצר בית-הספר, מבלי שהיה בידו רישיון נהיגה, תוך שימוש באופנוע ללא רשות בעליו, אין כל ראיה כי מי מבין אנשי צוות בית-הספר הבחין בתופעה זו, ולא נקט בכל פעולה מתחייבת, לרבות הגברת הפיקוח על התנהלותו של ע’. עוד ראוי להפנות לעדויות, המלמדות כי נסיעה של תלמידי תיכון בקטנוע או באופנוע אינה בגדר דבר חריג, ובלבד שמדובר במי שהם בעליו של כלי הרכב ומחזיקים ברישיון נהיגה מתאים.

לא הוצגה גם כל ראיה לגבי זהותם ואופיים של חבריו של ע’, ולא ברור אם הוא נגרר אחריהם, או שמא פעל בצוותא חדא עמם, מבלי שהם כפו עליו את הדברים. מעדותם של ההורים, עולה כי ע’ התעניין באופנועים, ואף החזיק ברשותו קסדה לאופנוע, והדבר לא הדליק כל נורת אזהרה בליבם, גם לאחר שהוא הסתבך בשתי הזדמנויות בגניבת אופנוע ובנהיגה בו ללא רישיון נהיגה וללא רשות הבעלים.

ניתן היה לצפות, כי ההורים יפנו לברר את פשר התופעה באמצעות גורמי מקצוע, בין אם מדובר בגורמים משפטיים, או בגורמים העוסקים בבריאות הנפש, לו סברו, באמת ובתמים, כי בנם נתון בסכנה מוחשית. מן הראוי להזכיר בהקשר זה, כי ההורים לא טרחו לעדכן כל גורם שהוא בבית-הספר בנושא הסתבכויותיו הפליליות של בנם, והדבר נודע לראשונה בעת ביקורה של היועצת בביתם בסוף חודש מאי 1997, וזאת לגבי האירוע הראשון בלבד.

יצוין, כי גם בעקבות השיחה המאיימת שהתנהלה בין ע’ לבין אלמוני, ביום שישי, 13.06.1997, יום לפני ניסיון ההתאבדות, לא סבר האב, מר י.פ., כי יש לנקוט בצעדים מיוחדים, על-מנת למנוע תגובה קיצונית מצידו של ע’. נאסר עליו, אמנם, לצאת ולפגוש את חבריו באותו יום, והאב נענה לבקשת ע’ שלא להגיש תלונה במשטרה, אלא להמתין ליום א’, אך לא נעשה דבר מעבר לכך. אין חולק כי ביום שבת בבוקר הלך ע’, כהרגלו, לבית-הכנסת ומצב רוחו לא היה חריג לעומת ימים כתיקונם. מבחינה זו, היה מעשהו האובדני של ע’ בלתי צפוי לחלוטין, וההורים או הגורמים האחרים במערכת החינוך לא היו יכולים לצפותו, ואין צריך לומר כי גם לא היו צריכים לצפות אירוע חריג מעין זה.

כפי שהובהר על-ידי פרופ’ קוטלר, קשה עד מאוד לצפות התנהגות אובדנית של צעירים בגיל ההתבגרות, מבלי שיש לכך סימנים מקדימים כלשהם. ניבויו של המעשה האובדני הוא בגדר משימה מורכבת וקשה, ומתקשים בה גם אנשי מקצוע מוסמכים, והנני מקבל את דבריו, לפיהם “הדרישה לנבא מעשה אובדני על-ידי מערכות כגון בית-הספר והמשטרה אינה סבירה”, ולכך יש להוסיף כי הדברים נכונים ביתר שאת, כאשר אין סימנים מוקדמים למצוקה נפשית קשה, לדיכאון, או להבעת כוונות אובדניות. ככל שמדובר בע’, לא היו סימנים מקדימים מעין אלו, וגם ההורים לא העריכו כי הוא נתון במצוקה מיוחדת, הגורמת לו ללחצים נפשיים בלתי נשלטים, והדברים אמורים בדרך של קל וחומר, ככל שהדבר נוגע להנהלת בית-הספר עמל, למנהל בית-הספר, ליועצת החינוכית ולמחנך.

אשר למשרד החינוך, הרי שחובת הפיקוח המוטלת על אנשיו נגזרת מרמת המידע המצוי ברשותם, ובשאלה עד כמה היו מעודכנים גורמי משרד החינוך במצבו הנפשי של ע’,

— סוף עמוד 45 —

ובאפשרות כי הוא עלול לפגוע בעצמו. כפי שנקבע לגבי הצוות המקצועי בבית-הספר, כי לא יכלו ולא היו צריכים לצפות את התרחשות הנזק, גם לא בקווים כלליים, הדברים נכונים ותקפים ביתר שאת לגבי משרד החינוך, הנתבעת 1.

לסיכום, ניתן לקבוע, על יסוד חומר הראיות אשר הוצג לפניי, כי לא הוכחה על-ידי התובעים קיומה של חובת זהירות קונקרטית מצידם של הנתבעים כולם, שכן לא הייתה לנתבעים יכולת צפייה טכנית של האירוע הטראגי, במובן זה שהם לא היו יכולים, על יסוד הנתונים שעמדו לפניהם, לצפות את התרחשותו של האירוע. אין צריך לומר, כי גם לא הייתה יכולת צפייה נורמטיבית, שכן בהעדר יכולת לצפות את התרחשות הנזק, הם גם לא היו צריכים לעשות כן, בנסיבות העניין.

לאור האמור, הנני קובע כי לא עלה בידי התובעים להוכיח את תביעתם, ובכך ניתן היה לסיים את דיוננו בתובענה.

האם התנהגותם של הנתבעים נגועה בהתרשלות?

25. למעלה מן הצורך, שכן בהעדר חובת זהירות קונקרטית נשמט הבסיס מתחת לתביעה, אתייחס גם לטענת התובעים כי הנתבעים התרשלו בהתנהלותם כלפי ע’.

כידוע הוא, כי יסוד ההתרשלות בעוולת רשלנות משמעו סטייה מרמת ההתנהגות של האדם הסביר, כאשר רמת התנהגות זו נקבעת על-ידי בית-המשפט, וכפי שנקבע בפס”ד גורדון “היקף התפרסותה של אמת המידה של ‘האדם הסביר’ נקבע על-פי מידת התגובה של הסכמה או של אי הסכמה של השופט כלפי התוצאה. תגובה זו מבוססת בעיקרה על הניסיון האנושי של השופט מזה ועל עקרונות ומטרות חברתיות מזה” (שם, בעמ’ 138).

לאחר בחינת התנהלותם של הנתבעים השונים, משטרת ישראל מצד אחד וגורמי מערכת החינוך מהצד השני, הגעתי למסקנה ברורה כי התנהלות זו לא הייתה נגועה בהתרשלות. אנשי המשטרה ניהלו את חקירתו של ע’, בשתי ההזדמנויות, בהתאם לכללים ולעקרונות המקובלים בחקירת קטינים, ולא הפעילו על ע’ לחצים מיוחדים שאינם נובעים מעצם מעמד החקירה. בשני המקרים שוחרר ע’ בערבות, כאשר המגמה הייתה שלא להגיש נגדו כתב אישום ושלא להכתים את עתידו. לא מצאתי כל פגם בהתנהלותם של אנשי המשטרה, ובודאי שאין לומר כי מי מהם התרשל בתפקידו.

אשר לגורמי בית-הספר עמל, המנהל, היועצת החינוכית והמחנך, לא מצאתי כי מי מהם התרשל בתפקידו, הן בהפעלת הפיקוח הנדרש על ע’, והן בהתנהלותו אל מול ההורים. על-פי רמת המידע שהייתה ברשותם, הם פעלו בסבירות ותוך התייחסות לכל דבר הדורש דיווח או טיפול. הדברים אמורים הן לגבי הירידה בהישגיו של ע’ בשנת הלימודים הראשונה, הן בנושא התנהגותו והשתלבותו החברתית, והן בנושא החיסורים מספסל הלימודים. צוות בית-הספר פעל כפי שנדרש ממורה סביר לפעול, ולא הייתה כל מידה של חריגה או התרשלות בהתנהגותם.

לעניין זה אינני נדרש כלל לטענה, כי ועדה המשותפת לרשת עמל ולמשרד החינוך, בדקה את הנושא ולא מצאה כל דופי בהתנהלות המורים והמנהל, שכן ממצאי הדו”ח לא הוצגו בפניי,

— סוף עמוד 46 —

וגם אם הם היו בנמצא, אין הם בגדר ראיה קבילה. עמדתי לעניין זה מבוססת, כל כולה, על חומר הראיות שהוצג בפניי, וכאמור, הגעתי למסקנה כי התנהלותם של גורמים אלה, וכן של הגורמים המפקחים במשרד החינוך, לא הייתה נגועה בהתרשלות.

שאלת הקשר הסיבתי

26. אף נושא זה אינו נדרש לצורך הכרעה בתובענה, לאחר שקבעתי כי אין מתקיימת במקרה דנן חובת זהירות קונקרטית, ואף לא הייתה התרשלות מצידם של הנתבעים. ואולם, ראוי לציין, למעלה מן הנדרש, כי אין מתקיים קשר סיבתי כלשהו בין התנהלותם של הנתבעים לבין התרחשות הנזק, דבר שהיה בלתי צפוי לחלוטין, בין אם מדובר ב”גורם זר מתערב”, ובין אם על-פי כללי הצפיות המקובלים.

כזכור, נקבע בפס”ד ויצמן, כי הופרה חובת הזהירות ואף הייתה התרשלות מצידם של מורי בית-הספר, אך אין מתקיים הקשר הסיבתי, כאשר מדובר באירוע אובדני של תלמיד. זאת, שעה שלא היו כל סימנים מוקדמים להתרחשות אובדנית, ועל יסוד ההנחה כי “היכולת לנבא ולזהות מתבגרים שהם בעלי סיכון גבוה לביצוע התאבדות כמעט בלתי אפשרית”.

כב’ השופט טירקל סבר, כי מעשה ההתאבדות היווה “סיבה מכרעת” לנזק, המנתקת את הקשר הסיבתי, שכן מדובר בהתרחשות בלתי צפויה לחלוטין, ואילו כב’ הנשיא ברק סבר כי אין מדובר, בהכרח, ב”גורם זר מתערב”, או בגורם בעל “אשם מכריע”, אלא ש”נסיבות העניין הכוללות לא ביססו צפיות (פיזית ונורמטיבית) של מעשהו של המנוח”.

לפיכך, נדחה הערעור ואושרה קביעתו של בית-המשפט המחוזי לדחות את התביעה.

בענייננו, ובדרך של קל וחומר, ניתן לומר כי ניסיון ההתאבדות של ע’ לא היה צפוי על-ידי מי מבין הגורמים, ההורים, משטרת ישראל, או אנשי מערכת החינוך, ולפיכך לא מתקיים קשר סיבתי בין התנהגותם של הנתבעים לבין ניסיונו האובדני של ע’.

הטענה בדבר “הדבר מדבר בעדו”

27. כזכור, נטען על-ידי התובעים, כי יש להפעיל את הכלל המעוגן בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, ולהעביר את נטל הראיה אל שכמם של הנתבעים. אין צריך לומר, כי לאור המסקנות אליהן הגעתי, אין בשימוש בכלל ראייתי זה כדי להועיל לתובעים, שכן הוכח פוזיטיבית כי אין מתקיימת במקרה דנן חובת זהירות קונקרטית, לא הייתה התרשלות, ואף לא קיים קשר סיבתי בין התנהגותם של הנתבעים לבין התרחשות הנזק.

ואולם, ואף כאן למעלה מן הצורך אציין, כי יש לדחות את טענתם של התובעים בדבר תחולת סעיף 41 לפקודת הנזיקין. כזכור, על-מנת להחיל את הכלל, לפיו “הדבר מדבר בעדו”, יש צורך לעמוד בשלושה תנאים, שלטעמי, התובעים לא השכילו לעמוד באף לא אחד מהם.

התנאי הראשון, עניינו בהעדר ידיעתם של התובעים, או יכולתם לדעת, את הנסיבות שהביאו לאירוע הנזק. סבורני, כי במקרה דנן היו כל הנתונים בידיעתם וברשותם של התובעים, הן הסתבכויותיו הפליליות של ע’, והן מצבו הפדגוגי והחברתי של ע’ בבית-הספר, ולפיכך לא חל התנאי הראשון.

— סוף עמוד 47 —

התנאי השני, עניינו כי הנזק נגרם על-ידי נכס שהיה בשליטה מלאה של הנתבעים, וכאשר ברור כי המעשה האובדני התבצע בחצר ביתם של התובעים, בודאי שאין מדובר בנזק שנגרם על-ידי נכס שהיה בשליטתם המלאה של הנתבעים.

התנאי השלישי, עניינו בכך כי אירוע המקרה מתיישב עם המסקנה שהנתבעים התרשלו יותר מאשר עם המסקנה שנקטו זהירות סבירה, כאשר על-פי הפסיקה, שאלה זו נבחנת בסיום פרשת הראיות, הן של התובעים והן של הנתבעים. בנקודת זמן זו, מסקנתי הברורה היא כי הנתבעים לא התרשלו כלל ועיקר, ובודאי שאירוע המקרה אינו מתיישב יותר עם המסקנה כי הם התרשלו, מאשר המסקנה כי הם נקטו בזהירות סבירה, כמתחייב ממעמדם ומתפקידם.

לפיכך, יש לקבוע כי סעיף 41 לפקודה אינו חל בענייננו, וגם אם הייתי מגיע למסקנה אחרת, לא היה בכך כדי להועיל לתובעים.

הטענה בדבר “הפרת חובה חקוקה”

28. על-פי טענה זו, הנתבעת 3, משטרת ישראל, הפרה במעשיה ובמחדליה חובות חקוקות הקבועות בפקודת המשטרה, או בפקודות המטה הארצי, או בנהלי משטרת ישראל. אשר לנתבעים 1 ו-2, נטען כי הם הפרו במעשיהם ובמחדליהם, חובות חקוקות הקבועות בפקודת החינוך, בחוק הפיקוח על בתי-ספר, ו/או בתקנות מכוחן, וכן הפרו הנחיות המופיעות בחוזר המנהל הכללי של משרד החינוך.

עוולה זו מעוגנת בסעיף 63 לפקודת הנזיקין, שזה לשונו:

“(א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק – למעט פקודה זו – והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו.

(ב) לעניין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או של בני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני”.

כפי שנקבע בפס”ד ועקנין:

“חמישה הם יסודותיה של העוולה בדבר הפרת חובה חקוקה:

א. חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק;

ב. החיקוק נועד לטובתו של הניזוק;

ג. המזיק הפר את החובה המוטלת עליו;

ד. ההפרה גרמה לניזוק נזק;

ה. הנזק אשר נגרם הוא מסוג הנזק אליו נתכוון החיקוק”

(שם, בעמ’ 139).

— סוף עמוד 48 —

הובהר בפסיקה, כי קיימים שוני ודמיון גם יחד, בין הפרת חובה חקוקה לבין עוולת הרשלנות. עמד על כך כב’ השופט ברק (כתוארו אז) בפס”ד ועקנין:

“החובה בעוולת הרשלנות נקבעת על-פי מבחן הצפיות, והרי נקבעת על-פי קריטריון אחד (צפיות), המופעל על נסיבות עובדתיות שונות. החובה לעניין הפרת חובה שבחוק נקבעת על-פי הוראותיו הספציפיות של כל חיקוק וחיקוק. אין היא נקבעת על-פי קריטריון אחד, אלא מספר הקריטריונים הוא כמספר החיקוקים. רמת ההתנהגות, הנדרשת על-פי עוולת הרשלנות, היא זו הנקבעת על-ידי האדם הסביר, בהתחשב בנסיבות המקרה. רמת ההתנהגות, הנדרשת על-פי העוולה בדבר חובה חקוקה, נקבעת על-ידי החוק עצמו, והיא יכולה להיות חמורה, זהה או נמוכה מזו הנדרשת על-ידי האדם הסביר… לשם גיבוש עוולת הרשלנות נדרש נזק, הקשור בקשר סיבתי להפרת החובה, והוא ממין הנזקים, העלולים לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים. לשם גיבוש העוולה בדבר הפרת חובה חקוקה נדרש, בנוסף לכל אלה, כי הנזק מסוגו או מטבעו של הנזק, שאליו נתכוון החיקוק היוצר את החובה, והוא הוסב על יסוד אותם קשרים סיבתיים הנדרשים על-ידי אותו חיקוק ספציפי” (שם, בעמ’ 138).

עם זאת, נקבע באותו פסק-דין, כי:

“בשתי העוולות גם יחד, תוכן האחריות והיקפה נקבעו, בסופו של דבר, על-פי עקרונות של מדיניות משפטית. כבר עמדנו על ה’תפקיד היוצר’ שיש לבית-המשפט בעוולת הרשלנות. תפקיד דומה יש לו בעוולה בדבר הפרת חובה חקוקה… בשתי העוולות על בית-המשפט לגלות זהירות והתאפקות. בשתי העוולות על בית-המשפט לאפשר צמיחה והתפתחות. כשם שהקטגוריות של הרשלנות מעולם אינן סגורות, כך גם החובות, המטילות אחריות להפרת חובה חקוקה, לעולם אינן סגורות” (שם, בעמ’ 139).

משהוכח כי המזיק הפר את החובה המוטלת עליו, יש להוכיח כי הפרת החובה היא שגרמה לנזק, כאשר משמעות הדבר היא, כי חייב להתקיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק. המדובר הן בקשר סיבתי-עובדתי, שמשמעו כי אשמו של המזיק צריך שיהא “הסיבה או אחת הסיבות לנזק”, והן קשר סיבתי-משפטי, שעניינו בחירה או מיון של הגורמים, אשר עשויים לשמש יסוד להטלת חבות, בהתבסס על מדיניות משפטית ראויה.

בענייננו, לא מצאתי כי מי מבין הנתבעים הפר או לא קיים, הוראה המופיעה בחיקוק, בתקנות או בנהלים, בין אם מדובר בגורמי משטרת ישראל ובין אם בצוות בית-הספר וגורמי משרד החינוך. לפיכך, אין מתקיים התנאי השלישי הנדרש בעוולה של הפרת חובה

— סוף עמוד 49 —

חקוקה, היינו כי המזיק הפר את החובה המוטלת עליו. זאת, אף אם אניח כי מתקיימים התנאים הראשון והשני, שעניינם קיומה של חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק, וכי החיקוק נועד לטובתו של הניזוק.

כמו כן, וכפי שהובהר לגבי עוולת הרשלנות, אין מתקיים קשר סיבתי בין ההפרה (אם הייתה כזו), לבין התרחשות הנזק, דבר הנבחן על-פי מבחן הצפיות. כפי שנקבע על-ידִי, ההתרחשות הקיצונית, היינו ניסיונו האובדני של ע’, לא הייתה בגדר הצפוי, ולפיכך לא קיים קשר סיבתי בין ההפרה, ככל שהייתה כזו (וכאמור, לא מצאתי כי הייתה הפרה), לבין התוצאה הטראגית.

לפיכך, יש לדחות את התובענה, ככל שהדבר נוגע לעוולה שעניינה הפרת חובה חקוקה.

לאור התוצאה אליה הגעתי, אינני רואה צורך לדון בטענות נוספות שהעלו הנתבעים, לרבות טענת ההתיישנות וטענת השיהוי בהגשת התביעה, בשים לב לכך שתביעתו של ע’ הוגשה יום אחד לפני שחלפה תקופת ההתיישנות, דבר שפגע ביכולתם של הנתבעים לאתר ראיות וחומר רלוונטי על-מנת להתגונן מפני התביעה.

כמו כן, אין צורך לדון, כמובן, בנושא הנזק ובשאלת הפיצויים בתובענה זו.

סוף דבר

22. על יסוד האמור לעיל, הנני דוחה את התביעה, וכפועל יוצא מכך, נדחית גם הודעת צד ג’, אשר הופנתה אל התובעים 2 ו-3.

5129371

54678313

בנסיבות העניין, אינני רואה ליתן צו להוצאות.

ניתן היום, כ”ה אייר תשע”ב, 17 מאי 2012, בהעדר הצדדים.

אורי שהם

עורכי דין רשלנות רפואית בתל אביב / עורך דין רשלנות רפואית בתל אביב

רוצה להיפגש חינם עם עורך דין רשלנות רפואית בתל אביב? נא ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה מעל.

מקרי רשלנות רפואית רבים ארעו בשנים האחרונות בתל אביב. אחת הסיבות היא הגודל והלחץ בעיר, שהרי תל אביב היא מרכז הכלכלה, התרבות, התקשורת והמסחר של ישראל. בעיר מתגוררים (נכון לשנת 2010) 400,000 תושבים. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2009 התגוררו במחוז תל אביב 1,280,000 איש, ואוכלוסייתו של מטרופולין תל אביב מנתה בשנת 2010‏‏ למעלה מ 3.5 מיליון נפש שהם כ- 45% מאוכלוסיית המדינה.

בתי החולים העיקריים בעיר הם איכילוב ואסותא, (לעיתים תושבי תל אביב פונים אף לבית חולים וולפסון), אשר הוגשו נגדם כמות לא מעטה של תביעות רשלנות רפואית, רובם בתחומים- לידות, ניתוחים ואבחון מחלות.

לדוגמא, לא מזמן התפרסם בהרחבה באמצעי התקשורת, כי צעירה בגיל 34 מהעיר תל אביב ניכוותה בצורה קשה בזמן ניתוח קיסרי בבית חולים איכילוב בעיר לפני כמה ימים.

במקרה אחר שארע באיכילוב, ילדה נכנסה לניתוח להסרת גידול  ויצאה בלי רגל.  ועדת חקירה של משרד הבריאות קבעה כי רהצוות הבכיר באיכילוב לא בדק דופק של הילדה כבת חמש עשרה, לאחר הניתוח שבוצע ברגלה, ובשל כך הייתה חובה לכרות את רגלה. בית חולים איכילוב טען כי הפיק לקחים מהמקרה.

לא ברור מה גרם לאש להתלקח על שולחן הניתוחים. התינוק לא נכווה בעצמו, אך הצעירה נכוותה באופן קשה והיא תזדקק לסדרת פרוצדורות רפואיו להקלה. נודע עוד כי רק בעקבות חשיפת המקרה העביר בית החולים דיווח על הארוע אל משרד הבריאות. בשנת 2007 נפטרה צעירה בת 39 שנכוותה באופן דומה בבית חולים זה. זוהי אחת דוגמאות למקרי רשלנות רפואית בתל אביב.

בכדי להגיש תביעת רשלנות רפואית נגד בית חולים בתל אבי או מחוצה לה, יש לפנות אל עורך דין רשלנות רפואית מנוסה אשר יוכל להעריך את סיכויי ושווי התביעה. מומלץ להגיש תביעת רשלנות רפואית רק אם וכאשר נגרם נזק משמעותי ובלתי הפיך הואיל ובתי המשפט מזכים בפיצוי רק בגין הנזק ולא בגין הרשלנות כשלעצמנ.

עו”ד ענת מולסון שפרטיה בצד שמאל הינה שותפה במשרד עורכי דין מוביל בישראל בתחום רשלנות רפואית, הממוקם בעיר תל אביב. לפרטים נוספים אודותיה או להערכת סיכויי ושווי תביעתך, יש ללחוץ על הקישור- עורכי דין רשלנות רפואית

לצפייה בראיון עם עו”ד ענת מולסון לחצו על: עורכי דין רשלנות רפואית תל אביב

להלן רשימת עורכי דין רשלנות רפואית בתל אביב:

עו”ד טל נבו

עו”ד אלינור זהבי

עו”ד צביאלה אונגר

עו”ד אפרת ברוך

עו”ד איילת לרר

עו”ד אורנה ינובסקי

אייל נבות עו”ד, נוטריון ומגשרים
כתובת: שד’ רוטשילד 105, תל אביב

נטרביץ לב – נטרביץ גלאי אביבה
כתובת: לבונטין 8, תל אביב

אנדי אגרט עו”ד
כתובת: ברקוביץ 4, תל אביב

שלמה ישראל עו”ד
כתובת: מנדלי מוכר ספרים 6, תל אביב

 

עו”ד גיל קראוס
ברקוביץ 4 ,תל אביב יפו, 64238

עו”ד אבי לוטן

עו”ד בירן נתנאל

דרך בגין 52 ,תל אביב יפו, 67137

עו”ד צרפתי רם

מנחם בגין 82 ,תל אביב יפו, 67138

דורון לוי – עו”ד

הלסינקי 16 ,תל אביב יפו, 62996

לובושיץ, כגן, זילברמן משרד עורכי דין.

הרדי – בוגן משרד עורכי דין
כתובת: מלכי ישראל 10, תל אביב

דוד ד”ר שרים ושות’ חברת עו”ד
כתובת: החשמונאים 117, תל אביב

אמגור עידו משרד עו”ד
כתובת: שד’ שאול המלך 15, תל אביב

גלית קרנר עו”ד
כתובת: תש”ח 2, תל אביב

גליקו משה , עו”ד
כתובת: דרך מנחם בגין 48, תל אביב

הדסה פלד עו”ד
כתובת: יגאל אלון 157, תל אביב

אורית פרלמן שמסיאן, עו”ד ומגשרת

 

כתובת: ברקוביץ 4, תל אביב

 

מלמן מנדלבאום עורכי דין
כתובת: ארלוזורוב 111, תל אביב

סמוגורה יאיר-רשלנות רפואית נזיקין
כתובת: יגאל אלון 65, תל אביב

גביש יניב, עו”ד

 

כתובת: ברקוביץ 4, תל אביב

אנדי אגרט עו”ד
כתובת: ברקוביץ 4, תל אביב

מירב שאולי עו”ד

 

כתובת: ברקוביץ 4, תל אביב

מעיין נוסל ושות’ עו”ד

 

כתובת: החשמונאים 88, תל אביב

אייל נבות עו”ד, נוטריון ומגשרים

כתובת: שד’ רוטשילד 105, תל אביב

נתן, ראט, יפת ושות’ עורכי דין

כתובת: שד’ שאול המלך 35, תל אביב

שיף שמואל, עו”ד

כתובת: שד’ שאול המלך 39, תל אביב

נטרביץ לב – נטרביץ גלאי אביבה
כתובת: לבונטין 8, תל אביב

עו”ד נוטריון פרס שרמן חיה
כתובת: שד’ ח”ן 6, תל אביב

דוד ד”ר סער משרד עורכי דין
כתובת: דרך מנחם בגין 44, תל אביב

טל ימאיקה-מורם, עו”ד
כתובת: החשמונאים 91, תל אביב

אבידן ארביב משרד עו”ד
כתובת: שד’ שאול המלך 39, תל אביב

שלמה ישראל עו”ד
כתובת: מנדלי מוכר ספרים 6, תל אביב

אליעזר פני-גיל ושות’ עו”ד
כתובת: ז’בוטינסקי 102, תל אביב


ברננקה, דה-פז משרד עו”ד
כתובת: דרך מנחם בגין 82, תל אביב

צחי דב, עו”ד
כתובת: דרך מנחם בגין 148, תל אביב

בן אלי תמר ושות’
כתובת: דרך מנחם בגין 132, תל אביב

ויטנר אליעזר ושות’, משרד עו”ד
כתובת: החשמונאים 117, תל אביב

תמיר שלמה, עו”ד
כתובת: עליית הנוער 4, תל אביב

עו”ד אור-חן דוד
כתובת: קרליבך 3, תל אביב

ליאור לויט משרד עורכי דין
כתובת: שד’ שאול המלך 39, תל אביב

לב – טייב משרד עורכי דין
כתובת: המלך ג’ורג’ 38, תל אביב

קלדררו מוגילנר משרד עו”ד
כתובת: קפלן 17, תל אביב

רשלנות רפואית באבחון פקקת ורידים

בית המשפט המחוזי בירושלים


15 יוני 2011

ת”א 7336-05 ד`ר קרייזמן נ’ שירותי בריאות כללית

 

 עורך דין רשלנות רפואית מביא בפניכם פסק דין חדש בנושא פקקת ורידים.

בפני

כב’ השופט   משה דרורי 

התובע

ד”ר אלכסנדר קרייזמן

– ע”י ב”כ עו”ד ירון בן דן

 

– נגד –


הנתבעת 

שירותי בריאות כללית

– ע”י ב”כ עו”ד יעקב אבימור ועו”ד מירב ג’יניאו – הבר

 

פסק דין 

הנושא הפיסקאות

א. כללי 1-2 

ב. רקע עובדתי 3-12 

ג. תמצית טענות התובע 13-23 

ד. תמצית טענות הנתבעת 24-30 

ה. חוות הדעת הרפואיות מטעם הצדדים 31-32 

ו. דיון משפטי – כללי 33-34 

ז. חובות הזהירות 35-84 

ז.1 כללי 35-51 

ז.2. דיון והכרעה 52-84 

ח. הפרת חובת הזהירות הקונקרטית:

על מי נטל הראייה להוכיח את קיומה של הרשלנות? 85-116 

ח.1 נטלי ההוכחה – הכלל: “הדבר מדבר בעדו” 85-104

ח.2 . בחינת הראיות הכלליות מטעם הצדדים 105-116 

ט. האם הופרה חובת הזהירות הקונקרטית מטעם הנתבעת? 117-164  

ט.1. הניתוח הראשון 119-122

ט.2. בדיקת CT, מיום 27.8.98 123-129

ט.3. הגורמים לחסרונו של חומר הניגוד 130-136

ט.4. בדיקת CT, מיום 1.9.98 137-146

ט.5. השוואה בין הבדיקות ההדמייתיות שבוצעו                                 147-149

ט.6. ביצוע בדיקת CT מדויקת יותר 150-160

ט.7. בדיקת גליום 161-164

י. תוצאותיה האפשריות של הרשלנות 165-190

יא. נזק ראייתי 191-196 

יב. בקרה וניהול של התוכנית הטיפולית על ידי רופא בכיר 197-226

יג. הקשר סיבתי בין האיחור באבחנה לבין הנזק הנגרם לתובע 227-243 

יד. העמימות בנוגע לקביעת גובה הנזק 244-292 

יד1. סוגיה עובדתית – אורך המעי הנכרת 245-371 

יד2. סוגיה תיאורטית – גובה הנזק אלמלא התרשלות הנתבעת 372-392 

טו. גישת האומדנה 293-302 

הנזק  

טז. הנכות הרפואית של התובע 303-324 

טז.1 נכות גסטרואנטרולוגית 303-324 

טז.1.1 – תקנה 14                                                                       304-310

טז2.1. תקנה 13                                                                         311-315

טז3.1. תקנה 20                                                                        316-322

טז4.1. סיכום                                                                             323-324

טז.2. נכות פלסטית 325-327 

טז.3. נכות פסיכיאטרית 328 

טז.4. סך כל הנכויות הרפואיות 329

יז. הנכות התפקודית של התובע 330-331

יח. כימות הנזקים שנגרמו לתובע והפיצויים שיש לשלם לו 332-370

יח1. מבוא 332-335

יח.2 הפסד השתכרות בעבר 336

יח.3. הפסד ההשתכרות עתידי 337-343

יח.4. “השנים האבודות” 344-345

יח.5. הפסדי השתכרות של אשת התובע 346-351

יח.6. עזרת הזולת 350-352

יח.7. הוצאות לרכישת תוספי מזון 353-360

יח.8. קיצור תוחלת חיים 361-362

יח.9. כאב וסבל 363-665

יח.10. הוצאות שהייה בחו”ל 366-370

יט. הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד 371-372

כ. סיכום הסכומים המגיעים לתובע 373-374

כא. ניכויים 375-398

כא.1. גמלת קרן “מבטחים” 375-391

כא.2. גמלת הביטוח הלאומי 392-398

כב. סוף דבר – פסיקתא 399-401

א. כללי

  1. בפניי תביעה בנזיקין בגין רשלנות רפואית, אשר מיוחסת לנתבעת, שירותי בריאות כללית (להלן – “הנתבעת”), שביטויה באי אבחון במועד, של פקקת בווריד המזנטריאלי (הווריד המוביל דם מהמעי אל הכבד) אצל התובע, דבר שגרם לצורך בניתוח נוסף, ולנזקים בריאותיים רבים לתובע.
  2. השאלות המתעוררות בתביעה זו עוסקות בהגדרתה ובתחומיה של חובת הזהירות, המוטלת במסגרת יחסי רופא – מטופל.

כן אדון בשאלה, מי מבין הצדדים חייב להרים את נטל ההוכחה בנוגע לקיומה או אי קיומה של רשלנות.

כפועל יוצא מקביעת האחריות, יוקדש החלק האחרון של פסק הדין לבדיקת הנזק הרפואי ולקביעת ראשי הפיצוי הכספי, אשר להם זכאי התובע, מאת הנתבעת.

 

ב. רקע עובדתי

  1. התובע, ד”ר אלכסנדר קרייזמן, רופא פסיכיאטר במקצועו (להלן: “התובע”) אושפז בבית החולים על שם רבין, קמפוס בלינסון (להלן: “בית החולים”), המנוהל על ידי הנתבעת, וזאת, בעקבות גידול ממאיר שאובחן בבטנו.
  2. ביום 18.8.98, עבר התובע ניתוח להוצאת הגידול הממאיר מבטנו. בניתוח, נכרת הגידול, יחד עם 23 סנטימטרים של המעי הדק, ובוצע שחזור של מערכת העיכול.
  3. ימים מספר לאחר הניתוח, החל התובע לסבול מתנודות בחום גופו, משלשולים קשים, מבצקות במותניים וברגליים. כמו כן, סבל התובע מהקאות, וחלה ירידה במשקלו.
  4. ביום 27.8.98, בוצע צילום CT של התובע, אשר ממצאיו היו אלה: הרחבה של לולאות המעיים הדקים ושל הקולון והסננה קלה של השומן המזנטריאלי.
  5. ביום 1.9.98, בוצע צילום CT חוזר לתובע, אשר ממצאיו היו אלה: הרחבה של לולאות מעי דק ודיסנטציה ניכרת של הקולון עם דפנות מעט מעובים; לולאות מורחבות באגן; ממצאים מתאימים לאילאוס פרלנטי; רושם לקולקציה באגן, מעל ומאחרי השלפוחית.
  6. למחרת, ביום 2.9.98, בוצע לתובע מיפוי גליום, אשר היה מיועד לשלול קיומה של מורסה מרוכזת במקום אחד. בבדיקה זו, הודגמה קליטה דיפוזית מוגברת מאוד.
  7. ביום 3.9.98, בעקבות ההנחה כי התובע סובל ממורסה בבטנו, אשר אינה ניתנת לניקוי חיצוני, עבר התובע ניתוח שני. במהלכו, נמצא נמק במעי הדק, ודלף של תוכן המעי אל חלל הבטן. חלקו הנמקי של המעי נכרת, ובוצע ניקוז של הצטברות הנוזלים בבטן התחתונה.

10.  בדיקה פתולוגית של האברים שנכרתו במהלך הניתוח, העלתה, כי מדובר בנמק של המעי הדק, אשר נוצר עקב פקקת (קריש דם) בוריד המזנטריאלי, הוא הווריד אשר מנקז את הדם הוורידי מן המעי אל הכבד.

11.  ביום 11.9.98, נותח התובע בשלישית, ובוצעה בדיקה נוספת של המעי, וכן השקה בין קצוות המעי הכרות.

12.  כיום, בעקבות כריתת חלק המעי הדק, סובל התובע מתסמונת המעי הקצר, הכוללת, בין היתר, חוסר אפשרות, או שמא, קשיים ניכרים, בהליך הספיגה של המזון, שאינו מבוצע באופן תקין. כמו כן, סובל התובע מגזים ומכאבי בטן קשים. הפרעות אלו, גרמו לתובע פגיעה משמעותית באיכות חייו.              מכאן, תביעתו של התובע לפיצוים כספיים, בגין הנזק שהסב לו האיחור באבחנה האמורה.

 

ג. תמצית טענות התובע

 

13.  התובע טוען כי הרופאים, מטעמה של הנתבעת, התעלמו, או למצער, התייחסו באופן בלתי מקצועי, לתלונותיו של התובע ולהידרדרות שחלה במצבו, במהלך התקופה שבין הניתוח הראשון לבין הניתוח השני, שאת שניהם עבר התובע בבית החולים האמור.

14.  לטענת התובע, התייחסות בלתי מקצועית זו של הרופאים כלפיו, כללה, בין היתר, חוסר מחשבה על אפשרות פגיעה בכלי דם, כתוצאה מן הניתוח שעבר, פגיעה העלולה להסתיים בסיבוך, כפי שאכן אירע בעניינו.

15.  בפי התובע טענה נוספת, המתמקדת בהעדר ביקורת רפואית של רופא מומחה או בכיר, כפי שהתחייב ממצבו הקליני של התובע.

16.  כמו כן, לגירסת התובע, לא בוצע פענוח ראוי של הסימנים שנראו בתצלומי   ה- CT, אשר בוצעו לתובע. סימנים אלו, הינם הרחבה של לולאות המעי הדק והסננה קלה של השומן המזנטריאלי.

17.  בנוסף, וחרף היעדר אבחנה מדויקת של הסיבה לסיבוך ממנו סבל התובע, נתנו הנתבעים לתובע אנטיביוטיקה מסוג וולטרן, אשר מטשטשת את הסימנים המאפיינים את הפקקת, ממנה סבל התובע. גם מתן האנטיביוטיקה האמורה, טרם האבחנה, גרם לאי האבחנה של מצבו הקליני של התובע.

18.  לטענת התובע, פענוח נכון של הסימנים, עוד בשלב מקדמי של התהליך הנמקי, עשוי היה להציב בפני הרופאים – לפחות כחלק מן האבחנות המבדלות שהיה עליהם לבצע – גם את האפשרות כי התובע אכן סבל מפקקת של הווריד המזנריאלי.

19.  אילו היה החשד לקיומה של הפקקת התוך וורידית עולה בשלב מוקדם יותר, כי אז היה ניתן – לטענת התובע – לטפל בה בעת גילויה, עוד לפני שהתהליך הנמקי הגיע לצורך לכרות חלק הארי מהמעי הדק של התובע. לטענת התובע, כריתה נוספת של המעי הדק, חלקו או כולו, הייתה נמנעת, ואיתה גם היה נחסך סבלו הרב של התובע.

20.  טענה נוספת של התובע הינה, כי הוא אינו מסוגל לדעת, מה הן הנסיבות האמיתיות שגרמו לנזקי הגוף, אשר מהם הוא סובל. על כן, על פי דיני הראיות, ובהם הכלל “הדבר מדבר בעדו”, טוען התובע כי הנטל להוכחת אי הרשלנות מוטל על כתפי הנתבעת.

21.  אי מסוגלות זו, נובעת, לדברי התובע, מן העובדה כי הנתבעת לא דאגה לרישום מדויק ומסודר של מצבו הרפואי של התובע, וכן של הבדיקות הרפואיות שבוצעו בו, כולל: משמעותן, ותוכנית הטיפול המוצעת להן. כמו כן, לא ביצע הצוות הרפואי של הנתבעת רישום מסודר של הרופאים אשר טיפלו בתובע, ואף זאת פגם בתוקפו של הרישום הרפואי, אשר מתיחס לטיפולים שבוצעו בתובע.

22.  בנוסף, טוען התובע, כי הנזקים החמורים, אשר נגרמו כתוצאה מאיחור באבחנת המחלה ממנה סבל, מתיישבים יותר עם המסקנה כי הנתבעים לא נקטו זהירות סבירה, מאשר עם המסקנה כי הנתבעים נקטו את הזהירות המתבקשת בטיפולם בתובע.

23.  משכך, לטעמו של התובע, עובר נטל ההוכחה אל שכמה של הנתבעת, ועליה להוכיח כי לא הייתה רשלנות מטעמה.

טענות התובע באשר לגובה הנזק, יובאו להלן, בעת הדיון בפרטי הנזק.

 

 

ד. תמצית טענות הנתבעת

 

24.  הנתבעת מכחישה את חוות הדעת הרפואית שהובאה מטעם התובע, וטוענת כי גם לוּ הייתה מתבצעת האבחנה הרפואית הנכונה במועד, בכל מקרה, הנתונים הרפואיים מצביעים על כך שהצורך לבצע את כריתת חלק המעי הדק של התובע, היה נותר, במידה שווה.

25.  חוכמתו של התובע, כך טוענת הנתבעת, הינה חוכמה שלאחר מעשה, אשר איננה דרך הבחינה הראויה, במקרה זה.

26.  לשיטת הנתבעת, יש לבחון את הטיפול הרפואי אשר ניתן לתובע על יסוד סטנדרט הטיפול הסביר, בעת הפרת חובת הזהירות הנטענת; בחינה כזו תביא, לשיטתה של הנתבעת, למסקנה כי הנתבעת והרופאים מטעמה פעלו כשורה, ללא רשלנות.

27.  על יסוד זה, נראה כי אכן הוכח, למפרע, כי האבחנה הרפואית אשר בוצעה, הייתה אבחנה שגויה. אך, היא עדיין בגדר אבחנה סבירה. בכל מקרה, לטענת הנתבעת, אין בה חריגה מהפרקטיקה הסבירה.

28.  בעיקר, נסמכת הנתבעת על כך שמדובר בסיבוך נדיר ביותר, אשר ללא חשד מוקדם להתהוותו של הסיבוך, הרי שכמעט ולא ניתן לזהותו. הנתבעת הסבירה, כי מאפייניו של הסיבוך המתואר, לא רק שאינם ספציפיים ואינם בהירים דיים, אלא אף מטעים, משום שהם מאפיינים קשת רחבה מאוד של מקרים רפואיים. הראיה לכך היא, כי גם בפרקטיקה, מוחמצת האבחנה של פקקת בווריד המזנטריאלי, ברובם המכריע של המקרים.

29.  במצב דברים זה, ועל רקע העובדה שהמטופל קיבל, כנוהל שבשגרה, במקרים כגון אלו, נוגד קרישת דם (הפרין), המיועד למנוע מקרי פקקת, דוגמת זה שממנו סבל התובע, טענת הנתבעת היא, כי החשד לקיומה של התסמונת הנדירה, אשר בה לקה התובע, היה רחוק ביותר.

30.  משכך, לא היה על הנתבעת לצפות, בהסתברות סבירה, את קיומו של נזק מסוג הנזק הנגרם לתובע. לא כל שכן, שלא היה על הנתבעת כל נטל לברר את האופציה לקיומו, טרם בירור האופציות לקיומן של מחלות שכיחות יותר.

 

ה. חוות הדעת הרפואיות מטעם הצדדים

31.  לתמיכה בטענותיהם, הגישו התובעים חוות דעת אלה:

א. חוות דעת כירורגית, מיום 21.8.05, מטעם פרופ’ צבי אייל, מומחה בכירורגיה ופרופסור אמריטוס בהסתדרות המדיצינית הדסה;

ב. חוות דעת רדיולוגית, מיום 29.8.05, של ד”ר יליה קריצ’ון, מומחה ברדילוגיה אבחנתית, רופא בכיר במכון הרנטגן של בית החולים “הדסה”, עין כרם, ירושלים;

ג. חוות דעת, מיום 25.8.05 , של פרופ’ יעקב רטן, מומחה למחלות דרכי עיכול ומחלות פנימיות (לשעבר מנהל היחידה לגסטרואנטרולוגיה פולשנית בבית החולים איכילוב בתל אביב).

שלושת המומחים מטעם התובע, נחקרו על חוות דעתם.

32.  הנתבעים הגישו את חוות דעתו הכירורגית, מיום 27.1.07, של פרופ’ איתן שילוני, מנתח מומחה לכירורגיה כללית, ואת חוות דעתו הגסטרו- אנטרולוגית, מיום 1.2.07, של ד”ר אהוד מלצר, מנהל המכון לגסטרואנטרולוגיה ומחלות כבד במרכז הרפואי קפלן, ברחובות.

שני המומחים האמורים, נחקרו על חוות דעתם.

 

 

ו. דיון משפטי – כללי

33.  השאלות המשפטיות העולות בענייננו, כבכל תביעת רשלנות, הן אלה:

א. האם הייתה קיימת חובת זהירות (מושגית וקונקרטית), אשר הופרה?

ב. האם קיים נזק?

ג. האם קיים קשר סיבתי בין רשלנות הנתבעת, והפרת חובת הזהירות מצידה,     לבין הנזק אשר נגרם לתובע?

ד. בהנחה שתיקבע אחריות הנתבעת, יש לדון במהות הנזק הרפואי והתוצאתי, ובעקבות זאת – בסכומי הפיצויים שעל הנתבעת לשלם לתובע.

34.  נפנה לדון בכל הנושאים הללו, כסדרם.

 

ז. חובות הזהירות

ז.1 כללי

35.  קיומה של חובת זהירות הינה תנאי בלתו אין, לכל הנחה בדבר קיומה של רשלנות של הנתבע בתביעת נזיקין.

36.  הכלל הבסיסי היא, כי “הרופא חב למטופל חובת זהירות מושגית”. זה הוא כלל גדול ביחסי רופא-חולה (ע”א 9656/03 עזבון המנוחה ברטה מרציאנו ז”ל נ’ ד”ר זינגר (2005); ע”א 243/83 עירית ירושלים נ’ גורדון, פ”ד לט(1) 113; אמנון כרמי, רפואה ומשפט (הוצאת “מעריב”, 1971), עמ’ 124- 129.

37.  חובת הזהירות, נחלקת לשני היבטים:

ההיבט הראשון, הוא ההיבט העקרוני, ובו ניתנת תשובה לשאלה, האם מן הראוי הוא להחיל את דיני הרשלנות ביחסים בין סוג מסוים של מזיקים לבין סוג מסוים של ניזוקים, לעניין סוג מסוים של נזקים (“חובת הזהירות המושגית”) (ע”א 2061/90 אילנה מרצלי נ’ מדינת ישראל, פ”ד מ”ז (1) 802, מפי השופט – כתוארו אז – מישאל חשין).

ההיבט השני, הוא ההיבט הספציפי, ובו ניתנת תשובה לשאלה, האם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע אלמוני, קיימת חובת זהירות (“חובת הזהירות הקונקרטית”) (ע”פ 186/80 זיו יערי נ’ מדינת ישראל, פדי לה(1) 775).

38.  אין חולק, כי במקרה הנדון מתקיימת חובת הזהירות המושגית מכח יחסי רופא- מטופל.

לא ארבה מלל בעניין זה, היות ושני הצדדים הסכימו על כך (פרק שאלת האחריות עמ’ 19 לסיכומי התובע; וחלק ה, פיסקה 3, עמ’ 12 לסיכומי הנתבעת).

39.  הצדדים נחלקו בדבר קיומה של חובת זהירות קונקרטית, במקרה הנדון.

40.  לשם ההכרעה בסוגייה, יש לבחון, תחילה, את משמעותה של חובת הזהירות הכללית (המושגית והקונקרטית) שהייתה מוטלת על הנתבעת. בחינתה של חובת הזהירות הקונקרטית, תעשה כפועל יוצא מהגדרתה של החובה המושגית המדויקת לזהירות, המוטלת על הנתבעת.

41.  ביסוד הגדרתה של חובת הזהירות המוטלת על צוות רפואי כלפי מטופל, עומדים שני שיקולים מרכזיים, אותם אציג, עתה, בקצרה.

42.  מן העבר האחד, מונח השיקול של הצבת רף זהירות גבוה מספיק, אשר יגן על הניזוקים מידי פגיעה. שיקול זה, מקבל משנה חשיבות, בהקשר הרפואי, בו הוא נושק לערכים של הגנה על חייו ובריאותו של אדם. כאן, מתבקשת הגנה על ציפייתו מוצדקת של החולה, כי הרופא יעשה כל אשר לאל-ידו, בהתאם ליכולותיו ובהתבסס על הידע הרפואי הקיים באותה העת, ועל ניסיונו המקצועי, כדי למנוע כל תקלה בטיפול הרפואי הניתן לו.

43.  מן העבר השני, ניצב שיקול של אי הכבדה על פעילותם התקינה של רופאים, כמו הרצון להימנע מלפתח מצב של “רפואה מתגוננת”, אשר יחייב את הרופאים בדאגה להכנת הגנתם מפני תביעה פוטנציאלית, יותר מאשר הדאגה למצבו של חולה מסוים בזמן נתון. הרחבת מעגל האחריות המשפטית, עלול, אולי, בטווח הארוך, להוביל אף הוא לפגיעה ברווחת המטופלים ובבריאותם (ע”א 3056/99 רועי שטרן נ’ המרכז הרפואי על שם חיים שיבא פ”ד נו(2), 936; ע”א 552/66 לויטל נ’ מרכז קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ”ד כב(2) 480, 482).

44.  חובת הזהירות של הרופאים, הועמדה איפוא, לא על התוצאה דווקא, אלא על החובה למאמץ ראוי לאבחנה ולטיפול נכון בחולה, בהתאם לידע הרפואי הנצבר עד למועד הרלוונטי, אשר בו טופל החולה.

45.  בהקשר זה, כבר נאמר על ידי כב’ הנשיא אהרן ברק, בע”א 4025/91 יצחק צבי נ’ ד”ר יעקב קרול, פד”י נ(3) 784, בעמ’ 790, בין האותיות ג – ד (להלן: “פרשת קרול”):

כידוע, החובה המוטלת על פי דיני הרשלנות אינה לתוצאה אלא למאמץ. דיני הרשלנות מבוססים על עקרון האשמה ולא על אחריות מוחלטת”.

46.  מטעם זה, לא כל אי הצלחתו של ניתוח ולא כל נזק שנגרם, מקים חזקה או מסקנה של רשלנות רפואית. גם טעות באבחנה, אין בה, בהכרח, ראייה בדבר קיומה של רשלנות (לעניין זה ראה את דברי השופט יעקב מלץ בדנ”א 1833/91 קוהרי נ’ מדינת ישראל, תק-על 91(2) 743).

47.  קיום חובת הזהירות הקונקרטית, משמעותה היא חיובה של הנתבעת, במקרה הספציפי, ובנסיבות המתקיימות, במאמץ ממוקד, לאבחן נכונה את המחלה ממנה סבל התובע.

זו היא הנקודה המדויקת, בה חלוקים הצדדים.

48.  טענת ב”כ התובע, עו”ד ירון בן דן, בעניין זה, היא, כי נכון, אומנם, שהסיבוך ממנו סבל התובע הינו סיבוך נדיר מאוד, אך אין משמעות הדברים היא כי הרופאים פטורים מלהעלות בדעתם, ולוּ חשש קל להיווצרותו, או כי היו הם פטורים מן הצורך, לאשר או לשלול, את החשש לסיבוכים נדירים ככל שיהיו.

49.  ב”כ הנתבעת, עורכי הדין יעקב אבימור ומירב ג’ינאו-הבר, הצביעו, לעומת זאת, על ע”א 915/91 מדינת ישראל נ’ לוי פ”ד מח(3) 45, כמבסס את מבחן הציפיות במישור הטכני והנורמטיבי, והעונה, בהקשר זה, על סוגיית קיומה או אי קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, לאמור: האם היה על הרופא לצפות את אשר ארע, כעניין טכני- נורמטיבי.

50.  משמעות הדברים, לגירסת הנתבעת היא, כי אם הנזק הנטען לא היה צפוי, הרי שלא קמה לנתבעת חובת זהירות קונקרטית, לנסות ולאתר דווקא את אותו נזק רחוק .

51.  יישום ההלכה על המקרה הנדון, מוביל, לדעת ב”כ הנתבעת, עו”ד אבימור, למסקנה כי היות ומדובר היה בסיבוך נדיר ביותר, הרי שלא היה על הרופאים לצפות אפשרות זו, במסגרת האפשרויות הריאליות לאבחנה בדבר מחלתו של התובע. למצער, טענת הנתבעת היא כי היה על הרופאים לבחון אפשרות זו רק כמוצא אחרון, לאחר שנשללו כל האפשרויות השכיחות יותר לתסמינים מהם סבל התובע.

 

 

ז.2. דיון והכרעה

52.  חובת הזהירות הרגילה בנזיקין, המובעת בפסק הדין הנ”ל (לוי), עליו הצביעה הנתבעת, משלבת את הצורך לצפות נזק הממשמש ובא, כאשר ללא התרחשותו של הנזק, מצבו של הניזוק הפוטנציאלי הינו מצב נתון, שלא ישתנה.

53.  חובת הזהירות בנושאים רפואיים, איננה כזאת; מצבו של המטופל איננו נגזר רק מפעולותיו של הרופא אלא גם מגורמים נוספים, אשר אינם בני עוולה, לענייננו. על כן, יתכן, בהחלט, מצב בו הרופא פעל באחריות ומיומנות מלאים, ועל אף זאת, הצלחתו של הטיפול מוגבלת.

54.  חובת הזהירות, במקרה זה, איננה מניעה מלאה ומוחלטת של הנזק, כפי שהיא קיימת פעמים רבות בדיני הנזיקין, אלא די במאמץ מלא למניעת הנזק או לצמצומו, ללא קשר לתוצאות מאמץ זה.

55.  חובת הזהירות הקונקרטית נגזרת גם היא מחובת הזהירות הכללית (המושגית והקונקרטית) למאמץ ראוי, המשלב בתוכו פעולות אקטיביות וגילוי יוזמה, בניסיון לאבחן נכונה את תסמיניו של המטופל.

56.  משכך, לא מקובלת עלי טענת הנתבעת כי חובת הזהירות הקונקרטית לא הוטלה עליה, בשל כך שלא הייתה מסוגלת לצפות את הנזק.

57.  שאלת היקפה של חובת הזהירות הקונקרטית, במקרה של תופעות קליניות נדירות, עלתה לראשונה בע”א 612/78 סמית נעים פאר נ’ ד”ר ישראל קופר , פ”ד לה(1) 720. באותו מקרה, נותח המערער ברגלו, מבלי שנבדקה לפני כן האפשרות שהמערער סובל מפגם נדיר של היצרות עורקים. רגלו של המערער נקטעה מתחת לברך, בשל נמק. מהעדויות הרפואיות, שנשמעו אז בפני בית המשפט, עלה, כי פגם בהיצרות העורקים הוא פגם נדיר מאוד, עד כדי כך שלא מקובל היה בקרב הרופאים לערוך בדיקת עורקים לזיהוי הפגם לפני הניתוח. בית המשפט העליון פסק, באותו מקרה, כי על אף נדירותו של מום הצרת העורקים מלידה, חייבים היו הרופאים לוודא, לפני הניתוח, אם התובע סבל מאותו המום, משום שאפשרות זו הייתה ידועה, בזמנו, במדעי הרפואה.

58.  הלכה זו נותרה על כנה גם בשורה של פסקי דין, וביניהם: ע”א 3264/96 קופת חולים כללית נ’ פלד, פ”ד נב(4) 849.

59.  ניתן, על כן, לומר כי ההלכה לפיה על רופא מומחה להיות מודע לאבחנות חלופיות, גם אם הן נדירות, הינה, כיום, ההלכה הקובעת (ראה גם: ד”ר עדי אזר וד”ר אילנה נירנברג, רשלנות רפואית (מהדורה שנייה, תל אביב, תש”ס), עמ’ 283).

60.  בהלכה הנוהגת הוכנס סייג יחיד, והוא, כי חובתו של הרופא לאשר או לשלול אבחנות נדירות, תבוא רק מקום בו היו בפני הרופא ממצאים ונתונים שהיו גורמים לרופא לאבחן או לחשוד כי החולה סובל מאותה תופעה נדירה (ראה: ע”א 8842/08 עזבון המנוח גדעון לב ארי ז”ל נ’ ד”ר סרנת אריה (2011)).

61.  על כן, לא תקום חובת זהירות לרופא, מקום שהממצאים שעמדו בפני הרופא לא העלו, ולוּ חשד קל, כי יש לברר את מצבו של המטופל, מעבר לנראה באבחנה ראשונה.

62.  בענייננו, אני סבור כי היו בפני הרופאים ממצאים ונתונים אשר היו אמורים לגרום לרופאים לחשוד כי התובע סובל מהתופעה הנדירה.

63.  אסביר, עתה, במה דברים אמורים.

64.  הפקקת בווריד המזנטריאלי שייכת למצב רפואי הנקרא טרומבופלביטיס של הוורידים העמוקים. מצב זה הוא נדיר, לכשעצמו, אך נפוץ יותר בשורה של מקרים, אשר אחדים מהם הם מקרים של גידול ממאיר, בעיה בכלי הדם או גיל מבוגר. משום כך, כל החולים מעל גיל מסוים, מקבלים, ברגיל, נוגד קרישת דם בשם הפרין, אשר אמור למנוע, בין היתר, מצב של חסימת הוורידים העמוקים, כתוצאה מקריש דם, שעלול להיווצר לאחר הניתוח.

65.  כך הסביר את הדברים, פרופ’ ללצ’וק (בעמ’ 312 לפרוטוקול):

“אני אמרתי שכל החולים שהם שמנים או מבוגרים או יש להם סיפור של בעיה של כלי דם או סיפור של בעיה של קרישיות יתר, כל החולים האלה, נוטים לייצר Deep vein thrombosis.

Deep vein thrombosis זה חסימה של וורידים עמוקים, לאו דווקא מיזנטריק. ולכן, כולם מקבלים את ההפרין. מה שיש על פי רוב זה לא, זה נורא נורא נדיר, מה שיש זה Deep vein thrombosis, לא מיזנטריק Vein thrombosis.”

ובעמ’ 284 לפרוטוקול:

“… כל החולים, מעל גיל 45, 50, מקבלים את ההפרין, בגלל שהם יוצרים טרומבופלביטיס של הוורידים העמוקים ובגלל שיש להם מחלות ממאירות, הם יותר נוטים לייצר את הדברים האלה, הרי הם כולם מקבלים הפרין, וזה הוא מקבל מהאירוע הראשון”.

וכן, בעמ’ 294 לפרוטוקול:

“כל ניתוח ממאיר הוא עם סיכון למות. האנשים האלה נוטים לקרישיות יתר”.

66.  במקרה שלפננו, מדובר בחולה מבוגר (התובע יליד 1946, והניתוח בוצע בשנת 1998; לעניין שבפנינו, בעולם הרפואה, “מבוגר” – הינו מי שעבר את גיל 45, כמצוטט לעיל בפיסקה הקודמת), אשר עבר ניתוח להסרת גידול ממאיר ווסקולרי (המערב כלי דם רבים), וקיימים בו שלושה נתונים מצטברים, הידועים למדע הרפואה כבעלי נטייה ליצירת חסימה של הוורידים העמוקים.

67.  נכון אומנם, כי נוגד הקרישה, הפרין, ניתן ברגיל לכל החולים העונים על אחד הקריטריונים האמורים (כפי שהסביר פרופ’ שילוני, בעמ’ 284 לפרוטוקול) , ובשל כך, הם אמורים להיות מוגנים מחסימה זו.

68.  אולם, שאננות בעניין זה, מתוך הנחה כי נוגד הקרישה מונע לחלוטין אפשרות לתסחיף של קריש דם, אינה במקומה, ולוּ רק משום שמתן נוגד הקרישה מופסק, לפי נהלי בית החולים, לאחר מספר ימים. ייתכן, כי לאחר הפסקת מתן ההפרין, יסבול המטופל מאותו התסמין הנדיר שניסו למנוע, מראשיתו. במילים אחרות: גם אם הסיכוי ליצירת קריש דם אצל התובע נדיר, כיוון שסיכון זה ידוע וקיים, ותוצאותיו עשויות להיות חמורות, הייתה מוטלת חובה על הנתבעת להביא בחשבון סיכון הזה.

69.  לפיכך, אני קובע כי התקיימו, במקרה שבפניי, ממצאים מחשידים, אשר בעקבותיהם קמה לנתבעת חובה אקטיבית, להשתדל ולחקור, בכל דרך העומדת לרשותה, את הפירוש הנכון הניתן לממצאים המחשידים שבפניה; בכלל זאת, הייתה מוטלת על הנתבעת המשימה והחובה לשלול או לאמת, גם אפשרויות לסיבוכים או ליקויים נדירים, העשויים להיות תואמים את המאפיינים הנראים בפניה. הנתבעת, לפי מיטב הבנתי, איננה רשאית להסתפק רק בניסיון לוודא קיומן או אי קיומן של הסיבוכים או הליקויים השכיחים יותר.

70.  עם זאת, מקובלת עליי העמדה, כי התופעות השכיחות צריכות להישלל, בטרם עוברת הנתבעת לבדוק תופעות נדירות יותר.

71.  יפים לענייננו דברי כב’ השופט – כתוארו אז – תיאודור אור, בע”פ 116/89 אנדל נ’ מדינת ישראל, פ”ד מה(5) 276, בעמ’ 289, בין האותיות א-ב (להלן: “פרשת אנדל“; ההדגשות הוספו):

“במסגרת תפקידיו של רופא המטפל בחוליו מוטלת עליו החובה לאבחן, במסגרת נתוניו של כל מקרה, את האבחנה הרפואית הנכונה ביחס לחולה בו הוא נדרש לטפל; עליו להחליט על הטיפול הנדרש; ועליו להשגיח כי טיפול כזה אכן יינתן לחולה. במסגרת חובת האבחון של המחלה אין רופא יוצא ידי חובתו רק על ידי כך שהוא מסיק את המסקנה הנכונה מן העובדות בפניו. מוטלת עליו גם החובה לגלות יוזמה ולברר את העובדות לאמיתן. חלק מכישוריו של רופא סביר הוא לדעת לשאול, לחקור ולברר בדבר קיומן או אי קיומן של תופעות מסוימות. לא אחת כדי לאבחן כראוי את מצבו של החולה נדרש הרופא שלא להסתפק במה שרואות עיניו אלא מוטלת עליו חובה נוספת לחקור, לברר ולעקוב אחרי החולה הנזקק לטיפולו וקורותיו, על מנת לאמת או לשלול ממצאים מסוימים, ממצאים שיש בהם כדי לסייע לאבחון נכון”.

72.  ניתן להגדיר את החובה למאמץ ראוי, הבאה בגדרה של חובת הזהירות הקונקרטית, שהייתה מוטלת על הנתבעת במקרה הנדון, כחובה לפעולות אקטיביות, הבאות לאשר או לשלול כל ממצא רפואי, התואם את הממצאים הקליניים שבפני הרופא, על אף נדירותו, ובלבד שהוא ידוע לקהילייה הרפואית במועד הרלוונטי.

73.  מאמץ ראוי, מלא ומספק בבירור מצבו הרפואי של החולה, לאשורו, הינו חובתה של הנתבעת, גם בהנחה כי אכן לא הייתה מסוגלת לצפות את הנזק.

74.  מה הם אותם גבולות של המאמץ הראוי, האמור?

75.  קנה המידה לבחינת סבירותה של פעולה או לבדיקת סבירותו של מחדל, בהקשר של רשלנות רפואית, הינו מכלול הנסיבות המצביעות על התועלת המופקת מן הפעולה, אל מול הנסיבות המצביעות על המשאבים המושקעים בה.

76.  כך הוגדרו הדברים בפרשת קרול לעיל, בעמ’ 790, בין האותיות ג-ד:

“אכן, ביסוד ההתרשלות מונח עקרון הסבירות. השאלה אשר דיני ההתרשלות באים להשיב עליה היא באלו אמצעים צריך לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק. לעניין זה, יש להתחשב בהסתברות שהנזק יתרחש, בהוצאות הנדרשות למנוע אותו, בחומרת הנזק, בערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לנזק, ביכולת היחסית למנוע הנזק”.

77.  בפסק דיני בת.א. 3248/01 פלוני נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית, שניתן ביום כ”ד באב תשס”ה (25.8.05), עמדתי על אופן בחינת סבירותם של הניסיונות לאבחן נכונה את מצבו של המטופל, וכך כתבתי, שם:

“בעניין זה יש להפעיל את מבחן השופט האמריקאי HAND , אשר על פיו, גם מבחינה כלכלית יש לשקול את גודל הסיכון של גרימת הנזק לעומת העלות של מניעתו, וכאשר העלות נמוכה והסיכון גבוה, אי ביצוע פעולות הקשורות במניעה, לרשלנות ייחשבו (מבחן זה הוסבר על ידי השופט, פרופ’ יצחק אנגלרד, בדנ”א 7794/98 רביד נ’ קליפורד, פ”ד נז(4) 721, בעמ’ 731).”

78.  נכון, אומנם, כי בירור תסמינים המופיעים אצל מטופל, קשור גם להיתכנות הסטטיסטית כי תופעה מסוימת אכן תתרחש. ציפיות של ההיתכנות האמורה, נשענת, בעיקרה, על היכרותם של הרופאים עם תופעות דומות בעבר. אך, איני סבור כי הנחה זו פוטרת את הרופאים מבירור מלא וממצה של מצבו הרפואי של כל מטופל ומטופל, על פי נסיבותיו הספציפיות, כאשר מדובר בהשקעת אמצעים, שהם בגדר הסביר.

79.  עוד ייאמר, כי חובת הרופא להפנות מטופל לביצוע כל בדיקות הנדרשות, על פי התסמינים המופיעים אצל המטופל, ואשר יש בהן כדי לשלול או לאתר את הבעיה ממנה הוא סובל, נדירה ככל שתהא, קמה גם כאשר אין חשד באשר למחלה מסוימת דווקא (ראה, למשל, ע”א 9328/02 מאיר נ’ לאור, פ”ד נח (5) 54 (2004); ע”א 9063/03 פלוני נ’ הסתדרות מדיצינית הדסה (2005).

80.  שאלה דומה התעוררה בע”א 612/78 סמית נעים פאר נ’ ד”ר ישראל קופר, פ”ד לה(1) 720, בעמ’ 726, בין אותיות ו-ז, שם נפסק על ידי השופט – כתוארו אז – שלמה לוין, כדלקמן (ההדגשה הוספה על ידי):

“מעביד שנתבע על-ידי עובדו בעטיה של תאונה, שנגרמה על-ידי מכונה מסוכנת שבשליטתו, לא יוכל לטעון להגנתו, שהפעלת מכונה מסוכנת היא הסטנדרד המקובל. ואם מבחינת הדין הוא צריך היה לצפות מראש את האפשרות, שסכנה צפונה בהעסקתו של העובד, מפאת תכונותיו המיוחדות, ליד המכונה, הוא יחוב כלפיו, במקרה של תאונה, אף אם על פי הסטנדרדים המקובלים היה נוהג להעסיק עובדים כאלה בהפעלת אותן מכונות. הוא הדין בקביעת חובה משפטית החלה על רופא.”

81.  מסקנת הדברים היא, כי אין הרופא רשאי לסמוך עצמו בטענה, דוגמת טענת הנתבעת במקרה דנן, כי פעל לפי סטנדרט עבודה מקובל, שעה שהסטנדרט אינו דורש ממנו בירור מלא וממצה של מצבו הרפואי של החולה. דאגה רבה מסב סטנדרט עבודה שכזה, לו אכן קיים; ויפה, וראוי לשנותו – שעה אחת קודם.

82.  החובה למאמץ ראוי, כוללת, בעיניי, גם חובה אקטיבית לביצוע כל בדיקה שהיא בגדר הסביר, ואשר יש בה כדי לשפוך אור על מצבו הבריאותי של המטופל. בהתווסף חובה זו להכרעתי לעיל, בדבר קיומו של חשד ראשוני, הרי שהוכרעה סוגיית קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, ואני קובע כי חובה זו חלה על הנתבעת במקרה דנן, במלוא תוקפה, ככל שהיא נוגעת לתובע.

83.  כל שנותר עתה, הוא לבחון את השאלה, האם עמדה או לא עמדה, הנתבעת, בגדריה של החובה המוטלת עליה.

84.  נסייג ונאמר, כי אין חובת הזהירות, בכלל, ובמקרה דנן, נבחנת במבחן שלאחר מעשה, אלא בראייה של האדם הסביר, ובענייננו, הרופא הסביר, בשעת מעשה.

 

ח. הפרת חובת הזהירות הקונקרטית:

על מי נטל הראייה להוכיח את קיומה של הרשלנות?

ח.1 נטלי ההוכחה- הכלל: “הדבר מדבר בעדו”

85.  כשאלה מקדמית, בטרם אבדוק את פעולותיה ומחדליה, הנטענים, של הנתבעת, יש לבחון את טענת ב”כ התובע, בסעיף 4 לכתב התביעה, כי אינו יודע ואינו יכול לדעת, מה הן הנסיבות האמיתיות שגרמו לנזקי הגוף שנגרמו לו במשך אשפוזו.

כן יש לבדוק את טענת התובע, לפיה הדברים מתיישבים יותר עם המסקנה כי אכן הייתה רשלנות מטעם הנתבעת, מאשר עם המסקנה כי לא התקיימה רשלנות כזו.

בשל כך, טוען ב”כ התובע, כי יש להעביר את נטל ההוכחה על שכמה של הנתבעת (ראה: סעיף 8, עמ’ 65, לסיכומי ב”כ התובע, עו”ד ירון בן דן).

86.  העברת נטל השכנוע נעשית, ברגיל, כשמתקיימים תנאי הכלל של “הדבר מדבר בעדו”, הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. הכלל נוצר במשפט המקובל האנגלי, ומשם הועבר לחקיקה המנדטורית. הרציונל העומד מאחריו הוא כי השימוש בו, ייצור, בסופו של יום, שוויון בין שני הצדדים להשמיע את טענותיהם.

87.  תנאי הכלל, הקבועים בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] תשכ”ח- 1968 (להלן: “פקודת הנזיקין”) הם אלו:

א. התובע לא ידע ולא יכול היה לדעת מה הם הגורמים שהביאו לנזק ממנו סבל;

ב. הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו;

ג. המקרה מתיישב יותר עם המסקנה כי הנתבע לא נקט זהירות סבירה, מאשר עם המסקנה כי הנתבע נקט זהירות כזו.

88.  כאשר מתקיימים התנאים לחלותו של כלל “הדבר מדבר בעדו”, הרי שהנטל להוכיח שלא הייתה התרשלות יעבור אל הנתבע; אם לא יעמוד בנטל – תיקבע אחריותו בנזיקין.

89.  בעניין זה קיימת פסיקה עניפה של בתי המשפט בישראל. אזכיר, כי אף אני נזקקתי לא אחת ליישום סעיף 41 לפקודת הנזיקין; ראה, למשל: ת.א. 1335/98 פלוני נ’ מדינת ישראל- משרד הבריאות (2004); ת.א. 3161/01 אלה חלמסקי נ’ מדינת ישראל (2005); ת.א. 32481/01 אסף יונסי נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית (2005); ת.א. 6330/04 עזבון המנוח מוחמד שואהין נ’ מדינת ישראל (2007); ת.א. 6424/04 משה אהרון נ’ שירותי בריאות כללית (2007); ת.א. 5224/03 פלוני (קטין) נ’ מדינת ישראל (2009); ת.א. 2261/00 איאו (יוסף) גטהון נ’ הדר חברה לביטוח בע”מ (2009).

90.  אפנה, עתה, לבחון את קיומם של התנאים להחלת הכלל, אחד לאחד.

91.  התנאי הראשון, הוא, כאמור, כי התובע לא ידע ולא יכול היה לדעת מה הם הגורמים שהביאו לנזק ממנו סבל.

דומה, שהימצאותו של התובע במצב שאחרי ניתוח בטן קשה, תחת השגחת צוות בית החולים, כאשר איננו מודע לתגובות הגוף הפוטנציאליות לאחר ניתוח כזה, מוביל למסקנה שלא ידע ולא היה עליו לדעת מה הנסיבות אשר הובילו לנזק שאירע.

התנאי הראשון, אם כן, מתקיים בענייננו.

92.  התנאי השני, כזכור, קובע, כי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו. לעניין זה, נקבע כי יש לראות בתכולת בית החולים, בכללותה, כמו גם במכשירים המשמשים את הצוות הרפואי לניתוח או לכל בדיקה אחרת כ”נכס”, במובן הצר של הגדרת “נכס”, בפקודת הנזיקין (ראה: ע”א 1146/99 קופת חולים כללית נ’ מוטי סולן, פ”ד נה(4), 898 ; להלן: “פרשת סולן” ; ע”א 206/89 רז נ’ בית חולים אלישע בע”מ, פ”ד מז(3) 805, 819 (1993) ; להלן: “פרשת רז”).

93.  בנוגע למונח “שליטה”, נקבע כי די בשליטה אפקטיבית (הנשיא ברק בע”א 241/89 ישראליפט (שירותים) תשל”ג בע”מ נ’ הינדלי, פ”ד מט(1) 45), במועד הרלוונטי לאירוע הנזיקי.

בענייננו, מתקיים התנאי השני, על כל מרכיביו.

94.  התנאי השלישי הוא כי המקרה מתיישב יותר, עם המסקנה כי הנתבע לא נקט זהירות סבירה, מאשר עם המסקנה כי הנתבע אכן נקט זהירות סבירה, ולמרות זאת נגרם הנזק (ראה: פרשת רז ופרשת סולן; ע”א 1/01 מרדכי שי שמעון נ’ קופת חולים של ההסתדרות, פ”ד נו(5) 502).

95.  כאן, מתעוררת השאלה, באילו סוגי ראיות נשתמש להסקת המסקנה כי הסבירות מצביעה על כך שהנתבע לא נקט זהירות סבירה. שכן יש להבחין בין הראיות המשמשות להוכחת הכלל ובין הראיות המאפשרות את הרמת הנטל המועבר מכוחו.

96.  העדר אבחנה כזו, תביא לכך שמקום שבו מוכח, ראייתית, כי קיומה של התרשלות מסתבר יותר מהיעדרה, לא יוכל הנתבע להרים, באמצעות ראיות אחרות, את הנטל שהועבר אליו, משום שמירב ראיותיו, הובאו כבר בחשבון לצורך בחינת התקיימות התנאי השלישי.  

97.  נמצא, שההחלטה בדבר קיומו של התנאי השלישי, תחרוץ גם את גורלה של הקביעה בדבר קיומה או אי קיומה של ההתרשלות. מצב משפטי זה, יסתור את תכלית דיני הנזיקין.

98.  אבחנה זו בין שני סוגי הראיות יכולה להיעשות, על בסיס אחת משתי דעות המקובלות בפסיקה:

האחת: בחינה של פרשת התביעה בלבד, תוך מתן אפשרות לנתבע “לנגוס” באמינותן ובקבילותן של ראיות התביעה, באמצעות דיני הראיות. כל ראיותיו של הנתבע, במקרה זה, ישמשו להרמת נטל ההוכחה, אשר הועבר אליו.

הדעה השנייה, לאבחנה בין סוגי הראיות, הינה ההבחנה בין ראיות כלליות לספציפיות, מטעם שני הצדדים. כלומר: הראיות הכלליות, מטעם הצדדים, ישמשו לבחינת השאלה האם מתקיים או לא מתקיים התנאי השלישי, ומועבר נטל ההוכחה על כתפי הנתבע. הראיות הספציפיות ישמשו, במקרה זה, לצורך הרמת נטל ההוכחה על ידי מי מהצדדים (ראה: פרשת סולן).      

99.  בהתאם לדעה זו, השאלה הראשונית, אשר תיבחן, על יסוד הראיות הכלליות מטעם הצדדים, ואשר תעביר את נטל ההוכחה אל כתפי הנתבע, הינה השאלה הבאה: האם קיימת הסתברות רבה יותר כי נזקו של התובע נגרם בידי הנתבע ולא בידי גורם שלישי (מעוול או מי שאינו מעוול)? בנקודה זו, לא תוצגנה ראיות ספציפיות, אלא רק ראיות בעלות אופי כללי-סטטיסטי.

  1. השאלה המשנית, אשר תיבחן על יסוד הראיות הספציפיות מטעם הצדדים, ואשר תרים את נטל ההוכחה המוטל על מי מהצדדים, הינה השאלה, האם ייתכן, כי במקרה הספציפי הנדון, לא התקיימה רשלנות מטעם הנתבע.
  2. ההלכה הקובעת, נכון להיום, היא כי הקו בין ראיות המעבירות את נטל ההוכחה, ובין הראיות המרימות אותו, עובר בין הראיות הכלליות לבין הראיות הספציפיות, מטעם שני הצדדים (ראה: ע”א 813/06 גיא פאול ג’ונס נ’ בית הספר האזורי עמק החולה (2008); רע”א 3312/04 אשורנס ג’נרל דה פרנס נ’ הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה בע”מ, פ”ד ס (3) 245).
  3. שורשיה של ההלכה האמורה נובעים מן הרצון ומן הצורך להימנע מלהעמיד את הנתבע במצב שבו הועבר אליו נטל ההוכחה, בלי שהתאפשר לו לסתור את הראיות שהובאו נגדו, לעניין תחולת החזקה, או להמציא ראיות משלו באותו עניין (ראה: גיא שני, “כלל הדבר מעיד על עצמו בדיני הנזיקין – בחינה מחודשת”, משפטים, כרך לה (תשס”ה- תשס”ו), עמ’ 81 , בעמ’   124-134).
  4. יפים לכאן דבריה של השופטת שטרסברג-כהן בפרשת סולן, בעמ’ 911 (ההדגשות הוספו):

אין המשפט אמור להעמיד את הרופאים במצב של ‘אשמים’ לכאורה ולהעביר באופן גורף את נטל השכנוע לשכמם על סמך ראיות התובע בלבד. טעם זה נותן משנה תוקף להכרעה בשאלת החלת הכלל בסוף המשפט על סמך החומר הראייתי כולו ולא רק על סמך ראיות התביעה”.

  1. במקרה דנן, יש לברור את הראיות הכלליות, שהובאו במסגרת פרשת התביעה ופרשת ההגנה, מן הראיות הקונקרטיות הקיימות בהן, ולהכריע על סמך אלה (הראיות הכלליות בלבד), האם הן המלמדות כי במרבית המקרים, נזק מהסוג שארע, נגרם בשל התרשלות כלשהיא.

ח.2. בחינת הראיות הכלליות מטעם הצדדים

  1. טענתו של התובע, היא פשוטה: אין ספק כי במועדים הרלוונטים לקרות הנזק, היה התובע תחת פיקוח רפואי מטעם הנתבעת. עם זאת, מחלתו לא אובחנה על ידי הצוות הרפואי של הנתבעת, בעת בה היה ניתן עדיין למנוע או להקטין את נזקו. יש להניח, איפוא, כי אילו היה הפיקוח הרפואי נעשה באופן מקיף ומלא במועד, הרי שהיה התובע זוכה לטיפול הרפואי ההולם, אשר היה מצליח למנוע או להקטין את הנזק.
  2. תשובת הנתבעת לטענה זו היא, כי מדובר במקרה נדיר עד כדי כך, שלא היה על הרופאים לצפותו, וכי מירב החולים בתסמונת נדירה זו, אינם מאובחנים במועד עקב הקושי בזיהויה. להוכחת דבריה מפנה באת כח הנתבעת (סעיף 14, בעמ’ 15, לסיכומי הנתבעת) למאמר “Mesenteric Ischemic Disorders” מאתScott. Boley ו- Ronald N. Kaleya, המובא כפרק 18 בספר: Maingot’s Abdominal Operations מהדורה עשירית, 1997, בעמ’ 672 (מוצג מספר 1) , שם מפורטת רשימת המקרים, אשר נמצאים בסיכון ללקות בסיבוך מסוג פקקת בווריד המזנטריאלי. כמו כן, מפנה באת כח הנתבעת (בעמ’ 15 לסיכומיה) למאמרים נוספים שהונחו בפני בית המשפט. במאמרים אלו, מתוארת המציאות הרפואית בה, עקב המאפיינים הבלתי ספציפיים של המחלה, מרבית הלוקים בפקקת בווריד המזנטריאלי אינם מאובחנים בעוד מועד.
  3. מקריאה מדוקדקת של המאמרים המצורפים, נראה כי הדברים אינם חד משמעיים כלל ועיקר.
  4. אמת, אבחון הפקקת בווריד המזנטרילי, אינו קל, וזאת בעקבות נדירותו של הסיבוך הספציפי המדובר, יותר מאשר כל חסימה עורקית או וורידית אחרת.
  5. אך, בה במידה שמצוינת עובדה סטטיסטית זו במאמר, הרי שמצוינת בו גם העובדה הסטטיסטית הנוספת, והיא, כי בעקבות פיתוחם ושיכלולם של כלים אבחנתיים והדמייתיים שונים, הרי שמרביתם של החולים, כיום, אכן מאובחנים בשלב הטרום ניתוחי ( עמ’ 674, למאמר המוזכר לעיל).
  6. עיינתי ברשימת מקרי הסיכון (המצויה בעמ’ 672 למאמר), אליה הפנתה באת כח הנתבעת, ומצאתי רשימה הכוללת כעשרים מקרי סיכון פוטנציאלי ללקות בפקקת מהסוג בו לקה התובע. נכון אמנם שמקרים אלו מהווים רשימה נכבדה. אולם, אין בהם כדי להסיר את האחריות מכתפיו של הרופא, בכל מקרה בו קיים סיכון, ואפילו מסוים בלבד, ללקות בתסמונת זו.
  7. תסמונת נדירה, ככל שתהא, אינה מקנה פטור מבדיקה מדוקדקת ומקיפה, גם בנוגע לאותה תסמונת, כאמור למעלה (ראה: פיסקאות 71-82 לעיל) .
  8. תשומת ליבו של הצוות הרפואי ראוי לה שתינתן גם לתסמונת נדירה זו. זאת, לא רק בשל שכיחותם של המקרים, בהם מתממש הסיכון בפועל, אלא, בעיקר, בשל התוצאות הרות האסון העלולה לנבוע מכך, גם במושגים רפואיים.
  9. בכל מקרה, אין בדברים ובאסמכתאות מטעם הנתבעת כדי להצביע על כך שבמרבית המקרים, לא הייתה מעורבת רשלנות כלשהי בנזקים מן הסוג עליו מצביע התובע.
  10. אני מוצא, אם כן, את טענתו של התובע, מקבילה לדבריו של השופט ,Denning בדברו מפי חולה פרוספקטיבי:

נכנסתי לבית החולים כדי לרפא שתי אצבעות קשויות; יצאתי ממנו עם ארבע אצבעות קשויות וידי יצאה מכלל שימוש; הדבר לא היה קורה אילו נקטו זהירות נאותה. אנא הסבירו זאת, אם יכולים אתם”.

  1. דברים אלו, צוטטו בפסק דין ע”א 705/78 רמון נ’ מאוטנר, פ”ד לד (1) 550, כדוגמא לפעמים בהן מאזן ההסתברויות מצביע יותר על קיום התרשלות מאשר על היעדרה.
  2. על סמך האמור אני מקבל, כקביעה מקדמית, את טענת התובע כי התקיימו התנאים לתחולתו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין.

לפיכך אני מעביר, מכוחו של הסעיף האמור, את נטל ההוכחה בדבר אי קיומה של הרשלנות הנטענת, אל שכמה של הנתבעת.

 

ט. האם הופרה חובת הזהירות הקונקרטית מטעם הנתבעת?

  1. על סמך הכרעתי בדבר קיומה של חובת זהירות קונקרטית ובהתאם להכרעתי בדבר חובת הצדדים בנטל ההוכחה, יש לבדוק האם הופרה חובת הזהירות הקונקרטית, דהיינו: האם הייתה או לא הייתה רשלנות בפעולותיה של הנתבעת.
  2. להלן, אבחן את השתלשלות האירועים אשר קדמה לגילוי נזקו של התובע, במהלך התקופה שבין 18.8.98 לבין 3.11.98, שאז היה התובע מאושפז בבית החולים, בעקבות הגידול הממאיר שהתגלה בבטנו.

ט.1. הניתוח הראשון

  1. ביום 18.8.98, עבר התובע ניתוח להוצאת גידול ממאיר, שאובחן בבטנו. במהלך הניתוח, האמור, בוצעה כריתה רדיקלית של הגידול ושל לולאת המעי הדבוקה אליו, כולל 23 ס”מ של מעי דק.
  2. אין מחלוקת בין הצדדים, כי בביצועו של הניתוח הראשון הנ”ל, לא נפל מתום.
  3. למותר לציין, כי לא מצאתי לנכון להתערב בדעתם זו של הצדדים.
  4. מהעדויות שבפניי עולה, כי ימים מספר לאחר הניתוח החל התובע לסבול מחום גבוה, הקאות ושלשולים חזקים.

ט.2. בדיקת CT, מיום 27.8.98

  1. בבדיקת טומוגרפיה (סי. טי.) שבוצעה, התגלתה הרחבה של לולאות המעיים, הרחבה של הקולון, והסננה קלה של השומן המזנטריאלי.
  2. אחת הטענות המרכזיות של ב”כ התובע הינה כי הממצאים אשר התגלו מאוחר יותר בגופו של התובע, היו ניתנים לגילוי מוקדם יותר, במסגרת בדיקת הסי טי שבוצעה בתאריך האמור, אך לא נתגלו עקב ביצוע או פענוח לקוי של תוצאות הבדיקה.
  3. כדי לבדוק טענה זו, מן הראוי לשים את הדגש על בחינת אופן ביצוע הבדיקה ו/או פענוחה, על ידי מי מטעם הנתבעת.
  4. התייחסות לבדיקה זו נמצאה בחוות הדעת הרדיולוגית מאת ד”ר קריצ’ון, שהוגשה מטעם התובע. המומחה קבע, כי הוגבלה רמת הדיוק שבבדיקה, מיום 27.8.98, היות והזרקת חומר הניגוד, כנראה, הייתה מוקדמת מדי, והחולה נבדק כאשר רקמות הגוף היו עדיין חסרות ניגודיות, במידה מספקת, לקבלת תוצאות בדיקה ברורות.
  5. בראייות מטעם הנתבעת, לא אוזכר פרק הזמן ההמתנה, שהיה בפועל, בין סיום הזרקת חומר הניגוד ובין ביצוע הבדיקה. כל אשר עלה, ממסכת הראייות מטעם הנתבעת, הינו, כי הזמן הראוי להמתנה עד שחומר הניגוד נספג בצורה ראויה במערכת כלי הדם של המטופל, הוא כדקה אחת.
  6. בתצהירו של ד”ר אקשטיין, מיום 4.6.08, לא מוכחש החוסר בחומר ניגוד, בבדיקת הCT הראשונה, מיום 27.8.98, אלא מוסבר בכך, שבזמנו, היה הבדל בין אופן הזרקת חומר הניגוד בבדיקת CT, שבוצעה לצורך בירור בעיה וסקולרית לבין אופן הזרקת חומר הניגוד בבדיקת CT סטנדרטית, כדלקמן: בבדיקה שבוצעה לצורך איתור בעיה וסקולרית הייתה הזרקת חומר הניגוד מתבצעת על ידי מכונה אוטומטית מתוזמנת; ואילו בבדיקה הסטנדרטית, הוכנס חומר הניגוד בהזרקה ידנית. בעוד שהזרקה אוטומטית של חומר הניגוד הינה מדויקת וספציפית, הרי שהחדרה של חומר הניגוד בדרך אחרת אינה מפיקה תוצאה זהה מבחינת הניגודיות של הרקמות. ההעשרה של רקמות הנבדק, משום כך, הייתה חסרת ניגודיות.
  7. נראה, כי כקביעה עובדתית מקדמית, ללא עיון בשאלת הגורמים לכך, ניתן לקבוע, על סמך הראיות והעדויות מטעם הצדדים, כי בדיקת ה- CT הראשונה בוצעה ללא ספיגה מספקת של חומר הניגוד בכלי הדם של התובע.

ט.3. הגורמים לחסרונו של חומר הניגוד

  1. מן הראיות שבפניי עולות שתי אופציות עובדתיות בנוגע לסיבה אשר בשלה חסר היה, בשעת קיום הבדיקה, חומר ניגוד בדמו של התובע.  
  2. סיבה ראשונה, אשר בגללה עלול להיווצר חסר בחומר ניגוד הינה, בפשטות, החדרתו באופן בלתי מקצועי, או חוסר תשומת לב לשהייה המתבקשת בין החדרת החומר לבין ביצוע הבדיקה. ברי, כי סיבה כגון זו, מהווה רשלנות מצד הצוות הרפואי.
  3. בתצהירו של ד”ר אקשטיין הוצגה האפשרות כי סטנדרט הפעולה של החדרת חומר הניגוד, שלא באמצעות זריקה, בבדיקות ה-CT הסטנדרטיות (בניגוד לבדיקות ה-CT המיועדות לאיתור בעיה וסקולרית), אינו מאפשר הדגמת ניגודיות מספקת, ובשל כך בלבד לא היה ניתן לראות פגמי מילוי בכלי הדם של התובע.
  4. אין בידי לקבל טענה זו.
  5. הסבירות היא כי להזרקת חומר הניגוד במיקום מדויק, קיימת השפעה טובה יותר על אפשרות הפענוח של הבדיקה. ייתכן אף, כי החדרת חומר הניגוד באמצעות זריקה נעשית, ברגיל, רק בבדיקות CT המיועדות לגילוי בעיה וסקולרית. אך, גם אופן החדרת חומר הניגוד בבדיקת ה- CT שאיננה וסקולרית מוכרח לעמוד ברף מינימאלי; רף זה הינו אפשרות פענוח סבירה של תוצאות הבדיקה.
  6. הגדרת המילה “סבירה” בהקשר זה, היא לכל הפחות, כי לא יווצר מצב בו חסר בחומר הניגוד הוא זה הקובע את תוצאות הבדיקה. אם לא כן, אין מדובר ברשלנות חד פעמית של הצוות הרפואי, אלא בסטנדרט בדיקה רשלני, המייתר את הצורך בקיום הבדיקה, בכלל.  
  7. לכן, מסקנתי ביחס לבדיקת הסי.טי. הראשונה היא זו: עקב רשלנות או מחדל של הנתבעת, הבדיקה לא השיגה את מטרתה, בהעדר ספיגה מספקת של חומר ניגוד, בעיתוי הרלוונטי לצורך הבדיקה.

ט.4. בדיקת CT, מיום 1.9.98

  1. נראה כי סוגיה זו, של ספיגת חומר הניגוד באופן תקין, התעוררה גם במהלך בדיקת ה – סי.טי. השנייה, שנערכה ביום 1.9.98, בה התגלתה החמרה של הרחבת לולאות המעיים, דיסנטציה של הקולון ודפנות (מעי) מעט מעובים.
  2. פענוח בדיקה זו מעלה, יותר מהכל, כי חומר הניגוד לא פעל את פעולתו.
  3. כך אמר ד”ר אקשטיין, העד מטעמה של הנתבעת, בעמ’ 472 לפרוטוקול עדותו, מיום 13.7.08:

“ש: … לגבי הבדיקה מ- 1.9, זו הבדיקה שאתה עשית, … אתה מסתכל ואתה רואה מספר תהליכים עגולים עם העשרה טבעתית לאחר הזרקת חומר ניגוד תוך ורידי, שהודגמו בבטן האמצעית במקום האנטומי של ה- SMV וענפיו, את הדברים האלו אתה ראית בצילום הזה?

ת: יש בחתך אחד SMV לא בענפיו, בחתך אחד, יש אולי אבל אין האדרה כי אין את חומר הניגוד לא עשה את האדרה.”

  1. מתשובה זו של העד, הנקראת עם האירועים המאפיינים את בדיקת   ה- CT הקודמת, שבוצעה לתובע, אני למד כי בדיקת סי. טי, המתבצעת טרם זמנה, לא הייתה אירוע נדיר במיוחד. מכל מקום, בעניינו של התובע, חזר האירוע על עצמו בשתי הבדיקות שבוצעו בו .
  2. במהלך דברים תקין, במקרה של ביצוע הבדיקה, בטרם חלף הזמן הנדרש, הסביר פרופ’ ללצ’וק (בעמ’ 354 לפרוטוקול), היה הנבדק אמור להיות מובא לבדיקה חוזרת, לאחר ספיגה נאותה של חומר הניגוד.
  3. בפועל, קיימת סתירה בעדויות, מטעמה של הנתבעת, בעניין זה. נראה כי התובע הובא לבדיקה נוספת, ביום 2.9.98. לפי דבריו של פרופ’ ללצ’וק (בעדותו מיום 6.7.08, עמ’ 354), הייתה זו בדיקה חוזרת, שבוצעה עקב אי ספיגה של חומר הניגוד.
  4. לעומת זאת, לפי דבריו של הרנטולוג ד”ר אקשטיין (בעדותו מיום 13.7.08, עמ’ 449 לפרוטוקול), לא הייתה זו בדיקה חוזרת, שבוצעה עקב אי ספיגת חומר הניגוד, אלא בדיקה מקדמית, שבוצעה למטרות ניקוז הנוזלים, אשר נחשדו להיות קיימים בבטנו של התובע.
  5. שוכנעתי, אם כן, כי היה חוסר בחומר ניגוד בדמו של התובע, בשעת הבדיקה, אם משום שהזרקת חומר זה בוצעה באופן בלתי ספציפי ואם משום שבדיקת ה- CT בוצעה ללא שהות מספקת לאחר הזרקת חומר הניגוד. בנסיבות אלו, לא היה ניתן לגלות כלל את פגמי המילוי בכלי הדם של התובע.
  6. מפאת הסתירות שנתגלו בנוגע לבדיקה, שהתקיימה ביום 2.9.98, לא ניתן לקבוע, על פי מאזן הראיות, האם מטרת הבדיקה הייתה לנסות ו”לכפר” על הבדיקה מיום 1.9.98, שבוצעה ללא ספיגה מספקת של חומר הניגוד, או הייתה זו בדיקה שמטרתה היא ניקוז נוזלים.
  7. כפי שהוסבר עד כה, ביחס לנושאים רבים, גם כאן, הספק פועל לחובתה של הנתבעת.    

ט.5. השוואה בין הבדיקות ההדמייתיות שבוצעו

  1. מדברי ב”כ התובע, אשר מצאו ביטויים גם בדברי העדים מטעם הנתבעת, עולה, כי לא בוצעה השוואה בין בדיקת ה-סי.טי. הראשונה לזו השנייה. טענת התובע הינה, כי גם מסיבה זו לא זוהתה אותה ההחמרה במצבו.
  2. עובדה זו תמוהה, בהתחשב בדבריו של ד”ר אקשטיין (בעמ’ 447 לפרוטוקול עדותו, מיום 13.7.08), שם נשאל באילו נסיבות תתבקש ההשוואה בין שתי בדיקות סי.טי., המבוצעות באותו חולה. כך הייתה תשובתו:

“… כשיש לי איזה שהיא בעיה מיוחדת או קודם כל בחולים אונקולוגיים. כל חולה אונקולוגי, אני מבקש לראות סי. טי. קודם, כי זה צריך לראות אם יש התקדמות, החמרה או דבר אחר…”.

  1. בענייננו, התקיימו, במצטבר, שני הטעמים המוזכרים בתשובתו של העד, להשוואה בין בדיקות הסי.טי.: החולה היה חולה אונקולוגי, אשר העדר האבחנה של מצבו הרפואי נמשך זמן רב מהסביר.

טעמים אלו הינם די והותר לביצוע פעולה פשוטה, כהשוואה בין שתי בדיקות סי. טי., לצורך זיהוי החמרה אפשרית בתסמינים קיימים.  

ט.6. ביצוע בדיקת CT מדויקת יותר

  1. העדויות שנשמעו מטעם הנתבעת מלאות סתירות בהקשר של זהות הבדיקה המדויקת, אשר הייתה עשויה לסייע באבחנה של Mesentric Vein Trombosis. אך, עולה מהן כי בוודאות הייתה קיימת בדיקה כגון זו (כך בעמודים 454, 483, 495 לפרוטוקול העדות של ד”ר אקשטיין).
  2. משכך, יש לראות בחומרה את העובדה כי התובע לא נשלח לביצוע כל בדיקה הדמייתית, שיכולה הייתה, ולוּ בהסתברות נמוכה, לסייע לאבחנה הנכונה בעניינו.
  3. לנוכח הסיכון הרב שבהליך טרומבוטי, ולנוכח האפשרות לקבל יתר אינפורמציה באמצעות בדיקת CT נוספת, יהיה שמה אשר יהיה, ברור שראוי לעשות, ככל האפשר, לביצוע בדיקה זו.
  4. בפרט, הדבר אמור ביחס לבדיקת CT, אשר מיועדת גם לבירור בעיות וסקולריות (בעיות בכלי דם), שהרי הוברר מהראיות שבפניי כי הגידול שהתגלה בבטנו של התובע היה גידול בקוטר של שמונה סנטימטרים, אשר עירב כלי דם רבים (גידול ווסקולרי).
  5. בנסיבות אלו, לא מופרכת מהיסוד היא גם המחשבה על פגיעה בכלי הדם המעורבים (כפי שהוסבר, בעמ’ 563 לפרוטוקול, בעדותו של פרופ’ שילוני).    
  6. לבדיקה זו הייתה עדיפות על בדיקת הסי. טי. הרגילה, מפני שהייתה מתקדמת יותר, הן מבחינת הזרקה מדוייקת יותר של חומר הניגוד, והן מבחינת חתכי הבדיקה.
  7. בתצהירו, הסביר ד”ר אקשטיין את ההבדלים בין שני סוגי בדיקות   ה- CT, באופן הבא:

“בזמנים הרלוונטים לתביעה הייתה בשימוש מכונת CT אשר ביצעה את הבדיקות ברוטינה בחתכים עבים של 10-13 מ”מ … באותה תקופה בוצעו בדיקות CT אנגיוגרפיה בחתכים דקים יותר רק לבירור בעיה וסקולרית”.

  1. ביצוע בדיקת CT מדויקת, בחתכים דקים, הכוללת ספיגה מספקת של חומר הניגוד (ככל שאי ספיגה של חומר הניגוד הייתה אכן בעקבות אופן החדרתו), הייתה, לטעמי, מחויבת המציאות, מטעמים אלה:

ראשית, בדיקה זו חיונית, לאיתור סיבוכים אפשריים לאחר ניתוח, המערב כלי דם רבים, מסוג זה שבוצע אצל התובע.

שנית, כאשר נראה היה כי לא חל כל שיפור במצבו של התובע, כעבור ימים מספר (אינני נדרש להכריע, בנקודה זו, בדבר מניינם המדויק של הימים), הרי שהיה על הצוות הרפואי לחזור ולבצע כל בדיקה אפשרית, שיש בה כדי לשפוך אור על ההרעה, ההולכת ונמשכת, במצבו הבריאותי של התובע.

  1. כאמור, הדרישה לביצוע בדיקה נוספת מתבססת על המשאבים הנדרשים מן הצוות הרפואי לגייס לשם כך, אל מול התועלת העשויה להיות מופקת מן הבדיקה.    
  2. איני סבור כי המשאבים הנדרשים לצורך ביצוע בדיקת סי.טי. נוספת היו מופרזים, במידה המצדיקה את אי קיומה של הבדיקה.
  3. מכיוון שלא התחדש דבר בהקשר עם אבחנותיהם של הרופאים, הרי שהיה עליהם, במסגרת המאמצים לבירור המצב הרפואי של התובע, לבצע בדיקה חוזרת, מדויקת יותר מאשר זו הראשונה.

ט.7. בדיקת גליום

  1. ביום 31.8.98, בוצע בתובע מיפוי גליום, אשר פענוח תוצאותיו היה זה: הרחבת מעיים ללא הדגמת קולקציה. בנוסף, הודגמה קליטה דיפוזית מוגברת מאוד אמצעית ותחתונה בבטן, ללא פתולוגיה מוקדית. הסיכום כי הממצאים יכולים להתאים לפריטוניטיס לאור הקליטה הדיפוזית בבטן.
  2. גם בדיקה זו לא זכתה להתייחסות הראויה לה. מדבריו של פרופ’ ללצ’וק (בעמ’ 334 לפרוטוקול) עולה, כי באותה העת הובן כי קיימת דלקת בחלל הבטן (פריטוניטיס), אשר תסמיניה דומים לאירוע שלMesentric Vein Trombosis , התסמונת ממנה סבל התובע.
  3. היגיון פשוט מצביע על כך כי בשלב זה עמדו שתי אבחנות אופציונאליות:

האחת, דלקת בחלל הבטן אשר תסמיניה דומים לתסמינים של Mesentric Vein Trombosis, אשר אינני מתעלם מכך שהם אינם תסמינים ספציפיים.

והשנייה, קיומה של אותה תסמונת עצמה, אשר תסמינה הם אלו המוזכרים, על אף שגם הם בלתי ספציפיים.

  1. בנסיבות אלה, היה על הצוות הרפואי להתאמץ ולשלול כל אחת מן האבחנות המבדלות הללו, בפני עצמה.

 

י. תוצאותיה האפשריות של הרשלנות

  1. פענוח בדיקת ה- CT, מיום 27.8.98, העלה את האבחנות הבאות: הרחבה של לולאות המעיים הדקים ושל הקולון, והסננה קלה של השומן המזנטריאלי.
  2. סימנים אלו אינם סימנים המצביעים, כאפשרות ראשונה, על חסימת כלי דם, ובוודאי שלא על חסימת כלי דם בשורש המזנטריאלי. אך, נראה מתוך דבריו של פרופ’ ללצ’וק, העד מטעם הנתבעת (עמ’ 326 לפרוטוקול), כי אפשרות זו היא אחת מתוך שרשרת האבחנות המבדלות, הבאות בחשבון, לאור הסימנים המתוארים (ההדגשות הוספו, ואינן במקור):

“ש: אנו מוצאים הסננה של השומן המזנטריאלי, מה המשמעות, מבחינתך, הכירורג, של הממצא הזה?

ת: זה יכול להיות מספר אפשרויות. זה יכול להיות דלקת בכלל של חלל הבטן, זה יכול להיות דלקת של המיזנטרופ, זה יכול להיות חסימה של כלי דם במיזנטריום, זה יכול להיות דלקת זיהומית שלך על הבטן. יכול להיות שחסימת מעיים. המון אפשרויות ישנם בדברים האלה”.

  1. כאבחנה מבדלת ראשונה, באמצעות בדיקת רטרוסקופיה, נשללה האפשרות כי מדובר בדלקת של המעי הגס (עמ’ 3, לחוות דעתו של פרופ’ שילוני).
  2. כאבחנה מבדלת שנייה, באמצעות בדיקת גליום, מיום 31.8.98, נשללה האפשרות כי מדובר במורסה בחלל הבטן ( עמ’ 634 לפרוטוקול).
  3. ביום 1.9.98 נעשתה בדיקת CT שנייה. דו”ח בדיקה זו קובע כדלקמן: “הרחבה של לולאות מעי דק ודיסנטציה ניכרת של הקולון עם דפנות מעט מעובים. לולאות מורחבות באגן. ממצאים מתאימים לאילאוס פרליטי (מעי משותק)”.
  4. נראה, כי בשתי בדיקות ה-CT נראו סימנים, שאינם ספציפיים, ואשר היו עשויים להצביע על חסימה של הוורידים, או בעייתיות בשורש המזנטריאלי, כחלק משורה של אבחנות (בתוכן, כמובן, אבחנות שכיחות יותר, ולכן קודמות מבחינת סדר שלילתן).
  5. עם זאת, גם לאחר שלילת חלק מהאבחנות המבדלות, הצוות הרפואי לא העלה בדעתו, בין היתר, את המחשבה על כל בעיה בשורש המזנטריאלי או על חסימה של המעיים, מכל סיבה שהיא.
  6. בנקודה זו, יש לעצור, ולברר האם העדר החשד, בכיוון המוזכר, נגרם בשל כך שלא היה קיים סממן נוסף, בהקשר של בעייתיות בווריד המזנטריאלי, או שמא העדר החשד היה, למרות קיומם של סימנים, האמורים להפנות את תשומת ליבו של הצוות הרפואי לפרשנות קלינית נוספת למצב החולה המוטל לפניהם.
  7. מעדותו של ד”ר אקשטיין עולה, כי לספיגתו של חומר הניגוד בדמו של הנבדק, טרם ביצוע בדיקת ה CT, יש חשיבות רבה, ביחס לאפשרות פענוחה של אותה הבדיקה לאחר מכן.
  8. ללא הזרקת חומר ניגוד, לא ניתן יהיה להדגים את כלי הדם ו/או את מעבר הדם בכלי הדם, אצל המטופל.

כך הבהיר ד”ר אקשטיין בעדותו (עמ’ 453 לפרוטוקול):

“… למה אנחנו היינו מזריקים חומר ניגוד? להדגים, מזריקים אותו להדגים את כלי הדם, להדגים כלי דם, להבדיל אותם מגושים או מבלוטות. בעיקר בבטן, ברטרופריטנאום”.

  1. בשל כך, הסביר העד, כי יש להתחיל בביצוע הבדיקה רק זמן מה לאחר הזרקת חומר הניגוד, וזאת, לשם השגת הוודאות כי חומר הניגוד נספג היטב בדמו של הנבדק. העד אמד את משך הזמן הדרוש בין סיום ההזרקה ובין תחילת ביצועה של הבדיקה, בכדקה אחת (עמ’ 453 לפרוטוקול).
  2. נראה, כי בעניינו של התובע, היה קיים משנה חשיבות לספיגתו של חומר הניגוד לכלי הדם בצורה מיטבית, משום שאחד מסימני ההיכר לפקקת הוורידים, ממנה סבל התובע, הינו פגמי מילוי של חומר הניגוד בכלי הדם.
  3. וכך הסביר ד”ר אקשטיין בעדותו (עמ’ 452 לפרוטוקול) :

“ש: כאשר אתה מתייחס לתשובת ה- סי. טי. של 27.8, אני שואל אותך, האם נכון שהתרחבות של לולאות המעיים הדקים, יכולה להוות סימן ל-MTV ?

ת: רק התרחבות? לא. לא סימן שהיה קופץ לי דבר ראשון.

ש: מה היית מצפה למצוא בנוסף להתרחבות? כדי שזה כן יקפוץ לך?

ת: פיגמי מילוי בכלי הדם”.

  1. בעמ’ 446 (עדות מיום 13.7.08) בתשובה לשאלה, מהם הסימנים הרנטגניים האופייניים ל- MTV, אמר העד, ד”ר אקשטיין:

“… אני צריך לראות חומר ניגוד בכלי הדם ואז אני רואה בחסר של חומר ניגוד בכלי הדם, אחר כך אני רואה לפעמים אוויר במערכת פורטאלית”.

  1. עינינו הרואות, כי פגמי מילוי בכלי דם, אשר נראים אך ורק כאשר חומר הניגוד נספג היטב בדמו של הנבדק, היו מסימני ההיכר של התסמונת ממנה סבל התובע.
  2. במילים אחרות, ניתן לומר כי אם חומר הניגוד לא נספג היטב בדמו של התובע, הרי שהיה בעניין זה בלבד, כדי לגרום לאבחנה שגויה בעניינו. גילוי פגמי המילוי בכלי הדם של הנתבע, לעומת זאת, עשויה הייתה לקרב את הצוות הרפואי לאבחנה הנכונה, או למצער, לביצוע בדיקות אבחנתיות נוספות.  
  3. יתירה מכך, העדר ההשוואה בין הבדיקות כולן, הוביל לכך שלא ראו את ההחמרה בהרחבה של לולאות המעיים.
  4. ייתכן, כי אילו היה מושם אל לב כי קיימת החמרה בתופעות, כגון: הרחבה של לולאות המעיים, דפנות מעיים מעובים (אשר בעמ’ 613 לפרוטוקול אישר פרופ’ שילוני כי ממצא זה עשוי להתאים לאבחנה של טרומבוזיס במעי) , היה הצוות הרפואי צועד צעד אחד נוסף לקראת האבחנה הנכונה.
  5. סברה זו איננה בגדר סברה בעלמא.

מעדותו של פרופ’ ללצ’וק (עמ’ 277 לפרוטוקול) עולה כי הרחבה של לולאות המעיים מהווה סימן לחסימה של ווריד המוביל למעיים, אותה תסמונת נדירה ממנה סבל התובע.

  1. וכך נאמרו הדברים בפרוטוקול הנ”ל:  

“ש: מה מחפשים בצילום בטן?

ת: הרחבה של לולאות מעיים,

ש: למה זה חשוב?

ת: זה מראה על זה שהמעי משותק. זה על פי רוב הסיבה.

ש: מה עוד יכולה להיות הסיבה להרחבת מעי?

ת: מזטרייט טרומבוזיס, חסימה של וריד המעיים”.

  1. תוצאת פענוח בדיקות הסי. טי., כמעט ואינה שנויה במחלוקת. בעקבות הפענוח, הובל הצוות הרפואי למסקנה כי ייתכן וקיימת קולקציה של נוזלים באזור האגן. האבחנה בדבר פקקת וורידים עמוקה, לא עלתה, ולוּ אף כאופציה.
  2. כך הגדיר פרופ’ שילוני, העד מטעם הנתבעת, את תוצאות בדיקות       ה- סי.טי. (עמ’ 603 לפרוטוקול ; ההדגשות הוספו ואינן במקור):

“… הבעיה היא … שלא נשלל (האבחנה מ.ד). כי זה בדיוק הבעיה, נעשה סי. טי. שהעלה חשד שיש מורסה בבטן, שהיא האבחנה היותר סבירה. ולכן הלכו לכיוון הזה, זה לגיטימי.

וכן, בעמ’ 607 לפרוטוקול (ההדגשות הוספו ואינן במקור):

“…התסמונת של מיזנטריק ויינטרומבוזיס, שהיא מאוד נדירה ומאוד זה, ועוד פעם, מתקיימת עם עשרות מצבים אחרים, היא לא במקום הראשון במחשבה, לא שני, לא שלישי, לא רביעי ולא חמישי. זה נכון. והבעיה היא, אם אתה לא חושב על אבחנה, אתה לא עושה אותה. והרבה פעמים, לא חושבים ואין ספק פה ואני מסכים איתך… הם לא חשבו על האבחנה כי הסי.טי. הטעה אותם לחשוב שיש אבצס…”.

  1. ייתכן, כי גם אילו הייתה הבדיקה מתבצעת באופן מושלם, עדיין לא הייתה מקרבת את הצוות הרפואי אל האבחנה הנכונה.
  2. דא עקא, שהבדיקה לא התבצעה כיאות, ונגרם בשל כך, לתובע, נזק ראייתי, המונע את בירורן של השאלות שהוצגו לעיל, נושא שאדון בו בפרק הבא.
  3. בישורת האחרונה, בהקשר זה, אציין כי אני נוטה לקבל את עמדת המומחה הרפואי מטעם התובע, פרופ’ צבי אייל, אשר קבע, כי מתן האנטיביוטיקה, ללא אבחנה מדויקת, פוגעת באפשרות לאבחן את הפתולוגיה הרפואית של החולה.
  4. אינני נכנס לשאלה, האם היה צורך במתן האנטיביוטיקה, באותה העת, אם לאו, שכן אין ספק כי היא האטה את התהליך הנמקי. אך, ברור כי הצוות הרפואי נדרש היה להיות ער לכך שמתן האנטיביוטיקה משבש את הסימנים הקליניים שבחולה, ומקשה על זיהוי ואבחון המצב הרפואי לאשורו, דבר שדרש יתר זהירות ושיקול דעת בקביעת האבחנה הרפואית.

 

יא. נזק ראייתי

  1. גם אלמלא עבר נטל ההוכחה על שכמה של הנתבעת, מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין כאמור למעלה (ראה: פיסקאות 85-116 לעיל) , הרי שהיה עובר נטל זה אל שכמה, ביחס לבדיקות הסי. טי. שבוצעו לתובע, מכח עקרון הנזק הראייתי, אשר משמש, בנסיבות של אי קיום בדיקות, בסיס משפטי להעברת נטל הראייה מן התובע (המטופל) אל הנתבע (הרופא או בית החולים).
  2. בפסיקה נקבע, כי נתבעת שגרמה להיעדר מידע, בכך שלא נתנה שירות רפואי נאות, ולא נתנה פירוש נכון לתוצאת בדיקה שביצעה, תישא במלוא הסיכון הנובע מכך, ובשל היעדר מידע זה, ההנחות תהיינה כולן לטובת התובעת (ראה: ת”א (ירושלים) 776/94 עזבון רון ארטו ז”ל נ’ ד”ר יריב מלימובסקה, תק-מח 97(2) 3001), כמו גם בת”א (ירושלים) 7331/91 רחל שרביט נ’ המרכז הרפואי שערי צדק (טרם פורסם).
  3. דברים דומים נאמרו גם בת”א (ירושלים) 1234/99 מזרחי נ’ הדסה (טרם פורסם), ביחס להימנעות הנתבעים מלבדוק האם נפל פגם במכשיר או שהשימוש בו היה פגום. עקב הימנעות זו, הועבר נטל השכנוע, לכך שתפעול המכשיר, לא היה רשלני, לנתבעים.
  4. ברע”א 8317/99 שוקרון נ’ מדינת ישראל פ”ד נו(5) 321, אמר בית המשפט העליון, מפי השופט – כתוארו אז – אליעזר ריבלין (בעמוד 334) דברים היפים, בשלמותם, גם לעניין הנדון (ההדגשות הוספו ואינן במקור):

“אכן, המערער והמומחים מטעמו אינם יכולים להצביע היום במדויק על מחלתו של המערער ועל גורמיה, אולם משלא בוצעו במהלך שירותו הצבאי של המערער – הגם שהיה ראוי לבצע – בדיקות לגילוי טיב מחלתו, ומשלא הושם במעקב ובפיקוח – אף שהיה צורך בכך – הרי שרופאיו הסבו לו ‘נזק ראייתי’. ודוק, אין מחלוקת בין המומחים כי ביצוע בדיקות – ובעיקר ניקור כליה – היה עשוי לשפוך אור על מחלתו של המערער, לפיכך הנטל להוכיח מהי מחלתו של המערער, ואם היה ניתן למונעה אילו היתה מתגלית מבעוד מועד, לא רובץ על שכמו של המערער, כי אם לפתחו של המשיב.”

  1. משלא התבצעו בדיקות הסי.טי. באופן הראוי, על אף מסוגלותן לשפוך אור על מחלתו של התובע, ומאחר ועמד התובע בגדרי סעיף 41 לפקודת הנזיקין, הרי שעובר נטל ההוכחה אל הנתבעת, להוכיח את הטענה כי הנזק לתובע היה קורה אף לוּ אובחן קודם לכן, וכי לא ניתן היה למנוע או לצמצם נזק זה. במילים אחרות, על שכמה של הנתבעת רובץ הנטל להוכיח כי לא קיים קשר סיבתי בין האיחור באבחנה ובין נזקו של התובע.
  2. בנקודה זו של הכרעתי, היה עלי לבדוק את סוגיית עמידתה של הנתבעת בנטלי ההוכחה המוטלים עליה.

אך, היות וסוגיה זו חופפת, בשלמות, לסוגיית קיומו של הקשר הסיבתי, הרי שההכרעה בה תעשה במאוחד, לאחר בירור טענות רשלנות נוספות אשר הועלו על ידי התובע.

 

יב. בקרה וניהול של התוכנית הטיפולית על ידי רופא בכיר

  1. טענתו של התובע, המובאת בסעיף 5 לכתב התביעה, היא, כי הוא לא נבדק על ידי רופא בכיר, בעוד שהמיומנות שנדרשה מהרופא, בנסיבות המתוארות, הייתה כזו שחרגה הרבה מעבר למסוגלותו של הצוות הזוטר שטיפל בו.
  2. במהלך הדיונים ובסיכומים מטעמו הסביר התובע כי כל ההחמרה הבלתי מוסברת במצבו, חייבה את הצוות הרפואי במתן תשומת לב מוגברת לתסמינים מהם סבל. במסגרת זו, נכון היה כי התובע ייבדק יומית על ידי רופא בכיר. בדיקה של רופא בכיר ומיומן יותר, הייתה עשויה להביא לאבחנה הנכונה, מהר יותר מאשר עשויה הייתה להביא בדיקתו של הצוות הזוטר.
  3. יתירה מכך, התסמינים מהם סבל התובע וחוסר הצלחתם של הרופאים לייצב את מצבו, חייבו את הצוות הרפואי, למאמץ מוגבר לבירור מהי תוכנית הטיפול הנכונה, המתאימה לתובע, ובכלל זה, קבלת חוות דעת של מומחים רפואיים בתחומים שונים, אשר ייבחנו את מצבו של התובע, ויביעו עמדתם בנוגע לדרך הטיפול בו.
  4. טענתו של התובע, היא כי דבר מכל זה לא נעשה על ידי מי מטעמה של הנתבעת.
  5. לעומת זאת, הצוות הרפואי מטעם הנתבעת, לא שעה להפצרותיו של התובע ולתלונותיו, בדבר הכאבים מהם סבל, וגילה חוסר עניין מוחלט במצבו הקליני והפיזי של התובע.
  6. התובע מביא דוגמאות שונות בדבר הטיפול הלקוי, לו זכה מידי הצוות הרפואי, וביניהן, הצורך להחליף את מצעיו עצמאית, וכדומה.
  7. אציין, כי תמוה בעיניי תיאור מצב, בו הצוות הרפואי כולו מתעלם כליל ממצבו הקליני והפיזי של חולה, השוכב במחלקה ממחלקות בית החולים. אך, אינני נדרש לבירור כל טענותיו של התובע בעניין זה. אף בהנחה כי הדברים אכן אירעו, בדרך המתוארת, הרי שחשיבותם לענייננו, היא, יחסית, שולית בלבד.
  8. מן הראוי לשים את הדגש על שאלת בקרת רופא בכיר על ההליך הטיפולי המבוצע בתובע, ובמקרה הצורך גם על התייעצות של צוות רפואי בכיר, בניסיון לאבחן את מצבו הקליני של התובע.
  9. מעבר להיגיון הפשוט שבדברים, ההכרה בצורך לבירור מצבו הרפואי של התובע בידי רופאים בכירים, הובע במפורש גם בעדויות מטעם הנתבעת.
  10. כך, למשל, בעמ’ 555 לפרוטקול, בעדותו של פרופ’ שילוני :

הייתי מנסח את זה ככה, רצוי שייבדק על ידי רופא בכיר. רצוי מאוד שחולה עם מחלת חום ייבדק על ידי רופא בכיר.”

וכן בעמ’ 234 בפרוטוקול, מיום 6.7.2008, שם אמר פרופ’ שילוני כדלקמן:

“אני מסכים שרצוי שבחולה כזה, שהמהלך שלו לא לגמרי תקין, רצוי שיהיה מעורב רופא בכיר בביקורים או בדיונים או בשניהם”.

  1. על אף העדר המחלוקת בדבר הנחיצות של בירור המצב הרפואי של התובע, על ידי רופאים בכירים, הרי שהעדויות והראיות מטעם הצדדים אינן תומכות במסקנה כי התובע אכן נבדק, בצורה מספקת, על ידי רופאים מומחים או בכירים מהצוות הרפואי, ו/או כי הייתה בקרה מספקת של רופא בכיר על פעולות הצוות הזוטר בעניינו של התובע.
  2. כך, לדוגמא, בגיליון הרפואי של התובע לא רשומים שמותיהם של רופאים בכירים, אלא של רופאים זוטרים בלבד (עמ’ 238 לפרוטוקול).
  3. כמו כן, בדו”ח מעקב האשפוז של התובע (מיום 21.8.98 ועד יום 2.9.98), אין עדות לכך שביקר את התובע אחד משני המנתחים, אשר ביצעו בו את הניתוח הראשון (עמ’ 549 לפרוטוקול ).
  4. טענתה של הנתבעת, בהקשר זה, הייתה כי בהיותה של המחלקה הכירורגית בה טופל התובע, מחלקה אוניברסיטאית, הרי שהאחריות על שלומם של החולים הינה קולקטיבית. לכן, המנותחים מטופלים על ידי כל רופאי המחלקה, כאשר בביקור הבוקר, הנערך כדבר שבשגרה, משתתפים גם רופאים בכירים.
  5. לטעמי, אין הדבר מספק, ובכל מקרה, אם זה הנוהל, כי אז עדיין הנתבעת רשלנית בכך שנקטה בדרך זו, שאינה לטובת המטופל.
  6. בכל מחלקה ממחלקות בית החולים, יש לוודא ביקורת של רופא בכיר ומיומן על הנעשה עם כל אחד ואחד מהמטופלים במחלקה. וודאות זו מתחייבת, בעיקר במחלקות אוניברסיטאיות של בתי החולים, בהן כמות המתלמדים הינה גדולה , ותרומתם של אלו להליך הטיפולי, משמעותית יותר. הייתי מצפה לכך שהנתבעת תהיה מסוגלת להצביע על כך שתוכנית הטיפול נקבעה בידי רופא בכיר דווקא, ועל מספר פעמים, לפחות, בהן קיבל הצוות הרפואי ביקורת והכוונה לתוכנית טיפול זו, מידי הרופא הבכיר.
  7. עם זאת, מעדותו של פרופ’ ללצ’וק (עמ’ 240 לפרוטוקול) עולה, כי הוא אינו מסוגל לומר בוודאות כי את ההחלטות הטיפוליות בעניינו של תובע, קיבל דווקא רופא בכיר.
  8. וכך נאמרו הדברים (נושא זה הודגש בפתח סיכומי עו”ד בן דן, ב”כ התובע, בעמ’ 4-8; הקטע המצוטט להלן, הובא בעמ’ 8 סיפא של הסיכומים הנ”ל):

ש: בסדר. זאת אומרת, שבעצם מהגיליון אי אפשר לדעת מי הוא הרופא הבכיר שקיבל החלטה טיפולית. אתה מאשר את זה?

ת: כן.

ש: וכאשר אתה כותב בתצהיר שלך, שאתה מעורב בכל ההחלטות המתקבלות במחלקה, גם לזה אין שום עדות בגיליון. נכון?

ת: נכון.

ש: וגם מאחורי המשפט הזה, אתה לא יכול לומר שהוא נאמר בהתייחסות ספציפית למקרה של ד”ר קרייזמן, נכון?

ת: נכון”.

  1. יצוין, כי ברישומים הרפואיים אין תיעוד לבדיקתו של התובע על ידי רופא בכיר, מלבד בדיקה רקטאלית אחת שבוצעה על ידי ד”ר ספיבק, ביום 1.9.98 (עדות פרופ’ שילוני, עמ’ 554 לפרוטוקול ).
  2. אני סבור כי במקרה בו מצבו של חולה מחריף, לאחר ניתוח, והאבחנה בעניינו אינה חד משמעית, הרי שהצורך של “יד מכוונת”, בדמות רופא בכיר ומיומן יותר מתוך הצוות הרפואי, הינו קריטי.
  3. רופא בכיר, אשר מתפקידיו ובאחריותו לקבוע את התוכנית הטיפולית, אמור היה לבצע, בין היתר, את ההשוואה הנדרשת בין תוצאות הבדיקות שבוצעו לתובע, ובמקרה של ספק, היה דואג לכנס קונסיליום רפואי ולקבל חוות דעת של מספר מומחים, מהתחומים המשיקים לתחומים בהם התגלו הסימפטומים למחלת התובע. כל זאת, בטרם תתקבל החלטה טיפולית, כאשר הוא, הרופא הבכיר, ניצב בראש הצוות המחליט.

אופן פעולה דומה היה מביא, בסבירות גבוהה, לאבחנות מבדלות נוספות על האבחנות הפוטנציאליות שהתקבלו בפועל לגבי התובע.

  1. בעניין אופן קבלת ההחלטות הרצוי, במקרה של העדר אבחנה ברורה, הביע דעתו, פרופ’ ללצ’וק, באמרו את הדברים הבאים (עמ’ 326 לפרוטוקול; ההדגשות אינן במקור):

…עובדה שחלק מהמעי נשאר. אז זה לא הווריד המרכזי, זה ווריד יותר פריפרי שניסתם. אז יש לי בעיה, תבין, מצד אחד יש לי את הדבר הזה ואני לא יודע, אז יכול להיות שזה הדבר, מצד שני, יש לי את הספסיס שיש לו בגלל 39 חום והשאלה מה אני אעשה קודם. אז להגיד לך את התשובה? זה לשבת עם החבר’ה הנוגעים בדבר ולראות מה לעשות. זה לא תשובה חד משמעית.

ש: אבל האופציה לא לעשות כלום, ולחכות לניתוח שישה ימים, זה בטח לא אופציה.

העד: לא, זה בטח לא, אם יש לי Vein thrombosis אז לפחות הוא צריך את הטיפול של הזה, לפחות את ההפרין”.

  1. עינינו הרואות, כי הנוהל לטיפול במקרים של קיום תסמינים המאפיינים כמה סוגי מחלות, בדרך של התייעצות בין מומחים רפואיים, הינו, למרבה המזל, נוהל בהיר לצוות הרפואי. משכך, תמוה הדבר כי הצוות הרפואי, לא ראה לנכון, דווקא במקרה חמור זה, לקיים את ההתייעצות הנדרשת בין מומחים רפואיים, בדרגת מומחיות גבוהה דווקא.
  2. חיובו של הצוות הרפואי הזוטר בקבלת חוות דעתו של רופא בכיר, ולאחר מכן בגיוס קוורום רפואי בניסיון לאתר את התסמונת ממנה סובל החולה, הינו חיוב עצמאי, כאשר מדובר בטיפול רפואי באדם שמצבו הרפואי מחייב זהירות מוגברת. היינו: בכל מקרה בו המצב רפואי אינו ברור דיו, ובפרט כאשר קיימת החמרה, מקום בו היה צפי לשיפור.
  3. דרישה זו אינה דרישה מוגזמת. ניתן להניח כי לא כל רופאי מחלקה מסוימת בבית החולים הינם בעלי מומחיות רפואית זהה, כפי שאמר פרופ’ שילוני (בעמ’ 640 לפרוטוקול):

“… יכול להיות שאם היינו יותר חכמים או יותר זריזים, זה היינו, היינו מוצאים איזה יום או יומיים או שלושה קודם, זה עדיין לא עושה את ההתנהגות של הרופאים לא תקינה או לא סבירה, לא כולם התלמידים הכי טובים בכיתה, וחושבים על האבחנות הכי נדירות”.

  1. נכון אמנם שלא כל הרופאים הינם “התלמידים הכי טובים בכיתה”, לא כולם בעלי כישורים ומומחיות זהה, ואין בכך פסול. אך, פעמים שהמצב מחייב את דווקא חוות דעתו של הרופא שהינו בבחינת “התלמיד הכי טוב בכיתה”. במקרים אלו מצופה מהרופאים האחרים כי ישכילו להביא את השאלה בפני אותו רופא מומחה, כדי שיחווה הוא את דעתו בעניין, וכי ישכילו לעשות זאת באופן מיידי ותכוף. מניעה או התמהמהות מלעשות פעולות אלו, בעיתן ובזמנן – מהווה רשלנות.
  2. בפועל, לא הובא עניינו הרפואי של התובע, כיאות, בפני רופא בכיר ומומחה יותר. מקל וחומר, שעניינו של התובע לא הובא, בהתאם לצורך, לאחר בדיקתו של הרופא הבכיר, בפני צוות רפואי המורכב מרופאים בעלי מומחיות גבוהה בתחומים שונים, כדי שיחליט בנוגע לתוכנית הטיפול המתאימה, במקרה זה.
  3. קיימת סבירות גבוהה, כי סדרת פעולות זו הייתה מקדמת את האבחון של מחלת התובע. בכל מקרה, אין בליבי ספק כי יש לחייב, ברמה הנורמטיבית, את הצוות הרפואי, מטעם הנתבעת, לנהוג כך.
  4. אוכל לסכם את דבריי, בנקודה זו, בציטוט מפי השופט דב לוין, כפי שכתב בע”א 58/92 קנטור נ’ מוסייב פ”ד לט (3) 253,263:

“רשלנותו של המשיב אינה דווקא בכך שלא קיבל עד ליום 26.4.78 את ההחלטה הנדרשת והמתבקשת לשנות את דרך הטיפול ולבצע ניתוח דחוף של המערער. היא טמונה, וגם נובעת, מדרך הטיפול וטיב המעקב עד לאותו שלב, שכן אילו נעשו הבדיקות הנאותות והיה מקויים המעקב הראוי, כי אז אותות האזהרה היו מהבהבים בתודעתו של המשיב בעוד מועד והיתה מתקבלת על ידיו ההחלטה הנאותה במועד”.

  1. מסקנתי היא, כי התנהגות רשלנית מצידה של הנתבעת הוכחה במקרה דנן, והיא מתבטאת בביצוע לא מקצועי ו/או לא מספק של הבדיקות המהותיות במהלך טיפולו של התובע, ובהעדר פיקוח רפואי נאות, אשר היה צריך להיות גורם מכוון או מדריך בהתנהלותה.

יג. הקשר סיבתי בין האיחור באבחנה לבין הנזק הנגרם לתובע

  1. משקבעתי כי אכן התרשלו הרופאים בטיפולם בתובע, כעת עלי לבחון, האם יש קשר סיבתי בין רשלנות זו לבין הנזק שנגרם לתובע.
  2. כידוע, המבחן לבחינת קיומו של הקשר הסיבתי, במקרה זה, הוא: האם, אלמלא האיחור באבחון (ההתרשלות), היה נגרם הנזק. במילים אחרות, האם אבחנה מוקדמת של הפתולוגיה, הייתה יכולה לעצור את התהליך המתקדם והמתרחב של הטרומבוזיס, ולאפשר כריתה של חלק מעי קטן משמעותית יותר מזה שנכרת בפועל.
  3. את הדיון בשאלת הקשר הסיבתי, מן הראוי לחלק לשני שלבים:

הראשון, נוגע לשאלה האם ניתן היה לראות מאפייני המחלה ממנה סבל התובע, באמצעות צילומי הסי.טי, והקשר בינם ובין האיחור באבחון. בשאלה זו דנתי באופן חלקי כבר בשאלת הפרתה של חובת הזהירות (או קיומה של רשלנות).

כפי שציינתי כבר לעיל, כיוון שבמעשים ובמחדלים, גרמה הנתבעת לכך שבדיקה שעשויה הייתה לשפוך אור על מחלתו של התובע, לא נעשתה כראוי, ולכך שבדיקות מועילות נוספות, לא נעשו כלל, הרי שעליה היה להרים את הנטל ולהוכיח כי גם לוּ היו הבדיקות כולן נעשות באופן הראוי, לא ניתן היה לאבחן את המחלה מוקדם מהמועד בו אובחנה.

לאור עדויות המומחים, אשר הובאו לעיל, ברי כי הנתבעת לא הרימה את הנטל האמור. יש להניח, כי ניתן היה לגלות את הפקקת בשורש המזנטריאלי, ממנה סבל התובע, אילו נערכו בדיקות הסי.טי. כדבעי.

לכן, קובע אני כי קיים קשר סיבתי בין אי ביצוע בדיקות הסי.טי. באופן האמור ובין האיחור באבחון.

  1. השלב השני, עוסק בקשר בין האיחור באבחון, לבין הנזק שנגרם לתובע. מטרתו היא לענות על השאלה, האם לאיחור באבחון הייתה השפעה על נזקיו של התובע.

יובהר, כי גם בהקשר לשאלה זו, מוטל נטל ההוכחה על כתפיה של הנתבעת, וזאת מכח מחדליה האמורים בכל הקשור לבדיקות הסי. טי..

  1. בחוות דעתו, הסביר פרופ’ שילוני, כי במקרים של אבחון מוקדם של MTV: “לא מנתחים את החולים אלא מנסים להביא לעצירת התהליך ואף להמסת הקריש וזאת על ידי טיפול משולב של חומרים נוגדי קרישה, אנטיביוטיקה רחבת טווח והזלפת נוזלים כפי שנכתב בכל ספרי הכירוגיה”. יצוין, כי בדבריו לא כיוון פרופ’ שילוני לקבוע כי במקרה הנדון, ניתן היה למנוע את הניתוח.
  2. בעדותו (עמ’ 366 לפרוטוקול), הסביר פרופ’ ללצ’וק, העד מטעם הנתבעת, באופן מפורש יותר, את דבריו בנוגע לסיכויי ההחלמה, במקרה של אבחון רפואי במועד המוקדם האפשרי, היינו: סמוך לאחר בדיקת הסי. טי. הראשונה, אשר בוצעה ביום 27.8.98.
  3. וכך הסביר העד את הדברים:

“…אני לא יודע מתי הייתה ה- Mesentteric thrombosis , בגלל שאני לא יודע מתי זה קרה. אני יודע שעד ה- 26 לחודש, במשך שמונה ימים או תשעה ימים, הוא קיבל הפרין. אז יכול להיות שה- Mesentteric thrombosis קרה אחרי זה. אבל יכול להיות שהוא גם קרה לפני זה, מפני שההפרין לא מגן על כולם. עדיין יש חולים, שלמרות שהם מקבלים הפרין, הם עדיין עושיםMesentteric thrombosis. מתי הוא עשה את ה-Mesentteric thrombosis אנחנו לא יודעים. אנחנו רק יודעים שזה דבר אינדולנטי, שלוקח זמן עד שזה מתבטא”.

  1. לפי דברי העד הנ”ל, מטעם הנתבעת, היה בכוחו של האבחון המוקדם לסייע במניעת הנזק, ככל שהחסימה התוך וורידית אירעה בסמוך לו. במילים אחרות, ניתן לומר כי ככל שהאבחון קרוב למועד בו החלה התפתחותו של קריש הדם, כן תתרום האבחנה המוקדמת לסיכויי ההחלמה ו/או אף למניעת התערבות כירורגית.
  2. לא קיימת מחלוקת בין הצדדים, בנוגע לנקודה זו.
  3. אין אנו יודעים האם הפקקת הוורידית התפתחה אצל התובע עוד לפני יום 26.8.98, מועד הפסקת מתן נוגדי הקרישה על ידי הרופאים, או סמוך לאחר מכן.
  4. עם זאת, תחילתה של הפקקת הוורידית בוודאות לא הייתה לפני מועד הניתוח הראשון. ההנחה, מטעם שני הצדדים, היא כי הדבר התחיל ימים מספר לאחר הניתוח הראשון. עניין זה הוסבר, במפורש, בדברי העדים מטעם הנתבעת, פרופ’ ללצ’וק ופרופ’ שילוני (עמ’ 367 , עמ’ 598, ועמ’ 649 לפרוטוקול), ומקובלים עלי, דברים אלו.
  5. כך או כך, הנתבעת אינה מסוגלת לאמוד את השפעת האיחור באבחון על נזקו של התובע, ואינה מסוגלת להכחישו (כך עולה מן האמור במפורש בעדותו של פרופ’ ללצ’וק, עמ’ 367 לפרוטוקול).
  6. העדר המסוגלות לאמוד השפעה זו, מובילה לשתי מסקנות:

האחת, כי הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה, לניתוק הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק. קשר זה עומד חזק ויציב, ובכך נקבעת חבותה של הנתבעת בנזיקין בגין המחדלים המתוארים לעיל, דהיינו: אי ביצוע של הבדיקות הנדרשות ברמה מקצועית, ובדבר העדר ההתייעצות עם רופא בכיר ו/או עם קוורום של רופאים מומחים.

קביעה נוספת היא ביחס לשאלה האם הנזק, כולו או רובו, היה נמנע, לוּ הייתה הנתבעת אכן נוהגת באופן הראוי. בעניין זה, מקובלת עלי חוות דעתו של העד מטעם הנתבעת, פרופ’ שילוני, אשר קבע כי התסמונת ממנה סבל התובע הינה אינדולנטית, ובאה לידי ביטוי באיטיות רבה.

  1. משמעות הדברים היא, כי הנתבעת הרימה הנטל המוטל עליה רק ביחס לטענתה כי קיים זמן מסוים, אשר בו לא ניתן היה לדרוש ממנה לחשוב כי דבר מה אצל התובע, אינו תקין. היקף הנזק, שהיה נגרם באותו פרק זמן מסוים, קצר ככל שיהיה, אינו ידוע לי או למי מהצדדים, ועל רקע זה יש לקבוע את גובה החבות שיש להטיל על הנתבעת.
  2. ענייננו, אם כן, הוא בקיומה של עמימות עובדתית ביחס לגובה הנזק הנגרם לתובע, בגין התרשלותה של הנתבעת.
  3. בטרם ההכרעה בסוגיה זו, ברצוני לאבחן אותה מפסק דין החדש דנ”א 4693/05 בי”ח כרמלחיפה נ’ מלול (2010) אשר קבע, לאחרונה, קביעות משמעותיות בנוגע למקרי נזיקין המאופיינים בעמימות הקשר הסיבתי שבין הנזק למעשה העוולה.
  4. למען הסר ספק אציין, כי איני נדרש להתייחס להלכה האמורה, משום שפסק-דיני זה, עוסק במצב דברים שבו קיים קשר סיבתי מוכח בין ההתרשלות לבין קיומו של נזק, ואילו העמימות נסבה על שיעור הנזק שניתן לייחס לגורמים מעוולים מתוך נזק כולל; זאת, בניגוד לפסק הדין בעניין מלול, העוסק בעמימות הנסובה סביב סוגיית קיומו של הקשר הסיבתי בין הנזק ובין המעוול.

 

יד. העמימות בנוגע לקביעת גובה הנזק

  1. קביעת גובה הנזק, במקרה שלפניי, הינה סוגיה הכוללת בתוכה שתי סוגיות משנה:

האחת, סוגיה עובדתית הנוגעת לאורכו המדויק של המעי הנותר. הצדדים נחלקו בניהם האם ארכו של המעי הדק, שנותר אצל התובע מגיע ל- 60 ס”מ, אליבא דתובע, או למינימום של 80 ס”מ, אליבא דנתבעת. לדידי, הנזק בעניין זה אינו מתבטא רק במספרם המדויק של הסנטימטרים בהם נמדד המעי הדק של התובע, אלא בהשלכות הקיימות לאורך המעי על מצבו הרפואי של התובע.

הסוגיה השנייה, נוגעת לגובה הנזק אלמלא התרשלות הנתבעת, היינו: אומדן מצבו הרפואי של התובע, לוּ יצויר כי הנתבעת הייתה פועלת בשלמות מקצועית. משמעותו היא הניסיון להעריך את ההחמרה במצבו של התובע, הניתנת לייחוס למחדליה של הנתבעת. שאלה זו היא, כמובן, שאלה היפותטית.

יד1. סוגיה עובדתית – אורך המעי הנכרת

  1. בדו”ח הניתוח השני, מיום 3.9.98, שנערך מטעמה של הנתבעת, תואר המבוצע בניתוח באמצעות המשפט הבא (שנכתב כך, ללא סימני פיסוק):

“בוצעה הפרדה של הדבקויות מרובות וכריתה של המעי הנרקוטי 60 ס”מ מעי דק פרוקסימלי הושארו בבלינד לופ”.

  1. ניתן לקרוא משפט זה, בשתי פרשנויות הפוכות:

האחת, באתנחתא לאחר המילים “המעי הנרקוטי”. משמעות המשפט היא, כי חלק המעי הנותר בגופו של התובע הינו 60 סנטימטרים בלבד;

ואילו השנייה, באתנחתא לאחר המילים 60 ס”מ. כאן, משמעות המשפט תהיה זו: חלק המעי הנכרת עומד על 60 סנטימטרים. מכאן שנותר בגופו של התובע כל יתר המעי (אשר עשוי אף להגיע, אצל אדם ממוצע לשלושה עד חמישה מטרים).

  1. התובע טוען כי אורכו של המעי הדק שנותר בגופו אינו עולה על 60 ס”מ. עוד טען התובע, כי חוסר מסוגלותו לספוג את המזון, מעיד על כך שאורכו של המעי שנשאר בגופו, הינו המינימום המחויב לפעילות עצמאית של המעי, ובכלל כך הזנה דרך הפה, אשר מתאפשרת גם תודות לתוספי התזונה, אשר התובע רגיל לבלוע דבר יום ביומו.
  2. יצוין, כי טענתו של התובע, אינה סותרת את דברי העד מטעם הנתבעת, ד”ר מלצר, אשר אף הוא הביע דעתו כי האורך הגבולי ביותר של מעי דק, מתחתיו לא תתאפשר פעילות, אפילו מינימאלית, של המעיים, הינו 50 סנטימטרים. אורכו הנטען של המעי שבגופו של התובע הינו אך מעט למעלה מכך, והועמד על 60 סנטימטרים.
  3. השאלה הפרשנית בדבר דו”ח הניתוח מטעם הנתבעת, הועמדה לפתחו של העד מטעם הנתבעת, ד”ר מלצר, בעמ’ 399 לפרוטוקול, שם אמר העד את הדברים הבאים:

“… אפשר להבין את המשפט הזה בשתי דרכים. האחת, שזה באמת המעי שנותר ושממנו הוא סופג, או שיש לי קטע הרבה יותר גדול של מעי, וזה ה- Blind loop. אני לא יודע. זה צריך לשאול את הכירורג שניתח אותו”.

  1. יתירה מכך, בעמ’ 403 לפרוטוקול, הסכים העד, כי מהדו”ח שהובא מטעם הנתבעת, לא ניתן, הלכה למעשה, להסיק דבר בנוגע לאורך המעי הדק שנותר מתפקד בגופו של התובע:

“ש: ואנחנו למעשה מהדו”ח הזה לא יכולים לדעת מהו אורך המעי הדק שהושאר כמחובר וסופג.

ת: מסכים”.

  1. במהלך העדויות מטעם הצדדים, הובהר (עדות פרופ’ שילוני, עמ’ 527 לפרוטוקול), כי הדרך המדויקת הקיימת לברר את אורכו של המעי הדק בגופו של התובע, היא ביצוע בדיקה פולשנית נוספת (חוקן של המעי הדק).

מובן שאמצעי זה, הוא פוגעני ויכול אף לסכן את התובע.

על כן, לא יעלה על הדעת, כי רק לצורך הוכחה בהליך שיפוטי, ייכפה על התובע לעבור בדיקה פולשנית נוספת.

משום כך, נותרה סוגיה זו, כשהיא שנויה במחלוקת.

  1. מחלוקת זו, כאמור, הורתה בתיעוד שאינו מספק, בדבר ההתערבות הכירורגית אשר בוצעה בגופו של התובע. משכך, עלינו לפנות אל הוראותיו של חוק זכויות החולה, התשנ”ו- 1996, הקובע כי חובתם של רופאים ושל מוסדות רפואיים לבצע רישומים רפואיים, בזמן אמת, ולשמור על רישומים אלה.
  2. הטעם לחובה זו הינה משום שרישום זה חשוב הן לצורך המשך הטיפול בחולה על ידי כל אדם אחר, והן לצורך הידיעה, בדיעבד, את אשר נעשה בגופו של המטופל.
  3. תפקידו של התיעוד הרפואי בכל הנוגע לרשלנות נטענת, כנגד מי מהמטפלים בו, הוא השוואה, ככל הניתן, של פוטנציאל הוכחת התביעה, הקיים לכל אחד מן הצדדים. כמו כן, הוא מאזן, במידת מה, את נגישותם של הצדדים למידע על אשר התבצע, בזמן אמת, בגופו של המטופל.
  4. חוסר הסימטריה בנגישות למידע, מקורו בכך שהצוות הרפואי יודע, במועד הגשת התביעה נגדו, ובזמן אמת, את פרטי הטיפול הרפואי שניתן לתובע. לעומת זאת, לתובע קיימת דרך אחת לדעת את אשר נעשה בו, והיא בדרך של קריאת הרישומים הללו, המתבצעים על ידי הרופא.
  5. במקרה של תיעוד רפואי לקוי, נוצר מצב בו הניזוק, עלול למצוא עצמו סובל עוולה כפולה: קודם כל, בגין העוולה הראשונית, מושא התביעה; ושנית, עקב הנחיתות שלו בהצגת העובדות, המסמכים והראיות, המוכיחות את תביעתו. פעמים רבות, די היה, בעבר, בנחיתות אחרונה זו, כדי לגרום לדחיית תביעתו.
  6. מטעם זה, נתקבל בפסיקה הכלל שבמקרה של תיעוד לקוי, המונע את בירור העובדות לאשורן, עובר נטל השכנוע לגבי אותן עובדות, אשר לא נשמרו ותועדו כנדרש, אל הרופא או אל המוסד הרפואי, אשר היה אחראי על התיעוד הרפואי (ראה: ע”א 8151/98 שטרנברג נ’ ד”ר צ’צ’יק, פ”ד נו(1) 539); ע”א 789/89 עמר נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ”ד מו(1) 712, 721; ע”א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ’ בית החולים כרמל חיפה, פ”ד נג (4) 526 (להלן: “פסק דין דעקה“) ; ע”א 285/86 נגר נ’ וילנסקי, פ”ד מג(3) 295-294; ע”א 6160/99 נתן דרוקמן נ’ בית החולים לניאדו, פ”ד נה(3) 117).
  7. העברה כזו של נטל השכנוע תתקיים כשלא נערכו רישומים רפואיים כאשר הייתה חובה לעורכם (ראה, לדוגמה, ע”א 612/78 פאר נ’ קופר, פ”ד לה(1), 720).
  8. גם כאשר נערכו רישומים רפואיים, אך אלה לא נשמרו (על פי התוספת לתקנות בריאות העם (שמירת רשומות), תשל”ז-1976, יש לשמור תיק של חולה בבית חולים משך עשרים שנה לאחר האשפוז או הטיפול האחרון), הרי שיתהפך נטל ההוכחה.

גם רישומים חסרים, לא מדויקים ומתיישבים הן עם גירסת התובע והן עם גירסת הנתבע, או סותרים בינם לבין עצמם, יעבירו את נטל ההוכחה, כאמור (ראה, לדוגמה, ע”א 6330/96 בנגר נ’ בית החולים הכללי ע”ש ד”ר הלל יפה, פ”ד נג(1) 145 ; ע”א 6643/95 כהן נ’ קופת חולים, פ”ד נג(2) 680).

  1. בענייננו, התיישב המשפט המתאר את כריתת המעי (המצוטט בפיסקה 245 לעיל) , שהתבצעה בגופו של התובע, הן עם גירסת התובע והן עם גירסת הנתבעת.
  2. בעדות, מיום 15.2.09 (בעמ’ 524), טען פרופ’ שילוני טענה חדשה, לפיה בגופו של התובע קיים לפחות מטר וחצי של מעי דק. מסקנה זו מוסקת, לדעתו, על סמך אורכו של המעי שנכרת ונשלח לאחר מכן להסתכלות פתולוגית (כ- 60 סנטימטרים), המתווסף לחלק המעי הנכרת בניתוח הראשון (כ- 23 סנטימטרים), כששני חלקים אלו מופחתים מאורכו המינימאלי של המעי הדק הקיים בגופו של אדם בריא (מינימום שלושה מטרים).
  3. טענה זו סותרת את גירסתו של אותו העד עצמו, בעמ’ 3 לחוות הדעת שנתן ביום 27.1.07, שם נאמר: ההערכה של צוות המנתחים הייתה שנשארו לחולה כ- 80 ס”מ של מעי דק.

בנוסף, סותרת הטענה את האמור במכתב השחרור מהמחלקה הכירורגית, אשר צורף לכתב התביעה, בשורת האבחנות, שם הוזכר אורך המעי הנותר   ב- 80 סנטימטרים: “Short bowel (80 cc)“.

  1. לאור הפסיקה הענפה שהוצגה למעלה, ובכדי שלא לאפשר שינוי חזית בשלב זה של התביעה, אין בידי לקבל את הטענה כאילו בקירבו של התובע מצוי כמטר וחצי של מעי דק.
  2. על כן, חזרה המחלוקת למספרים הראשוניים המוזכרים על ידי הצדדים: 60 סנטימטרים של מעי נותר, כטענת התובע; או 60 סנטימטרים של מעי כרות, כטענת הנתבעת.
  3. בעניין זה, לא אוכל לקבל את הפרשנות המבוקשת על ידי הנתבעת, לפיה, דו”ח הניתוח קובע כי נכרתו רק 60 סנטימטרים של מעי דק.
  4. 60 סנטימטרים אלו, בתוספת חלק המעי הנכרת בניתוח הראשון (כ- 23 סנטימטרים) מהווים כ- 83 סנטימטרים של מעי כרות, בסך הכל. אם כך הדבר, אמור היה להישאר מינימום של שני מטרים של מעי דק בקרבו של התובע. עינינו הרואות, כי תזה זו אינה מתיישבת עם מכתב השחרור ועם חוות הדעת של ד”ר שילוני, לפיהם נותרו רק כ- 80 סנטימטרים של מעי מתפקד בגופו של התובע.
  5. היות והפרשנות אותה מציעה הנתבעת, בדבר הצמדה של המילים 60 ס”מ למשפט הקודם להן, העוסק בכריתת המעי הנרקוטי, סותרת את רישומי התיעוד הרפואי הנוספים הקיימים מטעמה, הרי שלא ניתן לקבל אותה.
  6. אציין, כי טענת הנתבעת אינה הגיונית בעיניי, גם לאור דבריו של ד”ר מלצר, העד מטעם הנתבעת, אשר הביע דעתו כי בעיות משמעותיות מתחילות כאשר קיימים פחות ממאה סנטימטרים של מעי דק בגופו של אדם. ד”ר מלצר בדק את התובע, וציין (עמ’ 404 לפרוטוקול) כי מצא את תלונותיו של התובע אמינות ומתאימות למצבו הקליני. במילים אחרות, דווקא העד מטעם הנתבעת, הוא זה שעדותו מהווה תמיכה לגישת התובע.
  7. לתובע קיימות, ללא ספק, בעיות משמעותיות מאוד בתיפקודו של המעי הדק, בין אם הוא מצליח להיטיב את מצבו באמצעות תוספי מזון כאלו או אחרים, ובין אם לאו.
  8. בהסתמך על כל האמור לעיל, לא ייתכן כי הושאר בקרבו של התובע מטר וחצי של מעי דק, כפי שטוענת הנתבעת.
  9. האפשרות הנותרת היא כי המילים “60 ס”מ צמודות למילים הבאות אחריהן, והמשמעות היא כי אורכו של המעי הנותר הוא 60 סנטימטרים בלבד. בהעדר ראייה לסתור, ובשל הראיות התומכות.

כאמור לעיל, אני קובע, כקביעה עובדתית, כי זה אכן מצבו הקליני של התובע.

יד2. סוגיה תיאורטית – גובה הנזק אלמלא התרשלות הנתבעת

  1. חוסר הוודאות בנוגע לקביעת מצבו של התובע אילולי בוצעה העוולה, קרויה בשם עמימות עובדתית.

עמימות עובדתית, בהקשר של דיני הנזיקין, מכילה בקרבה שלושה סוגי מקרים מרכזיים:

הסוג האחד, הוא עמימות שעניינה עצם גרימת הנזק לתובע;

הסוג השני, הינו עמימות בקשר לזהותו של המזיק (הקשר הסיבתי);

ואילו הסוג השלישי של עמימות עניינה גודל הנזק הנגרם.

  1. עמימות שמקורה בהחמרת מצב קיים, משתייכת לסוג השלישי שבקבוצה. במקרים אלו הוכח כי המשיב התרשל וכי קיים קשר סיבתי בין התרשלותו לבין הנזק החמור. אך, מידת ההחמרה של הנזק לוטה בערפל, משום שעקב טיבו של הנזק לא ניתן להגדיר מה חלקו היחסי של הנזק שנגרם על ידי המעוול מתוך הנזק הכולל, שכן אין חולק כי הניתוח הראשון, שבו נכרתו 23 סנטימטרים של המעי הדק של התובע, היה אירוע שאינו עוולתי. כמו כן, גם לאחר שמיעת הראיות, לא ניתן לקבוע בוודאות מה היה שיעור הנזק אם הייתה הפקקת, מתגלה בזמן.

לפיכך, קיים קושי להגיע להכרעה בדבר היקף חבותו של המזיק.

  1. נקודת הפתיחה להתדיינות בין בעלי הדין אמורה להיות אותו נזק שהיה נותר אלמלא פעולתו של המעוול, יהא מקורו של נזק זה אשר יהא. דא עקא, ששומתו של נזק זה הינה קשה מאוד, ויש מי שיאמר שהיא כמעט בלתי אפשרית, בדיעבד.
  2. מצב עניינים זה עלול לגרום לאחת משתיים:

(1) פסיקה תוך כדי העדפה של אינטרס הניזוק;

(2) פסיקה תוך העדפה של אינטרס המזיק.

  1. פסיקה המעדיפה את אינטרס הניזוק, תגרום לכך שהמזיק ישלם בגין נזק שהוא בבירור לא ביצע, וכאשר נחלק הנזק עם גורם שאינו בר חבות, יעמוד בפני המזיק הצורך להוכיח כי הוא אינו אחראי למלוא הנזק.
  2. מטרה זו אינה עולה בקנה אחד עם מטרות דיני הנזיקין, השואפות להשיב את המצב לקדמותו, טרם הנזק, אך לא לשפר את מצבו של אחד מהצדדים, על פני המצב העובדתי הקיים, עובר לאירוע הנזק.
  3. מאידך גיסא, העדפת אינטרס המזיק, תגרום לכך שהניזוק ייצא בידיים ריקות, אך ורק משום שעומד בפניו קושי ניכר להוכיח את מידת ההחמרה שאירעה. גם תוצאה זו אינה עולה בקנה אחד עם מטרות דיני הנזיקין, שהעיקריות בהן הינן השגת צדק מתקן, והרתעת מזיקים פוטנציאליים מפני ביצוע עוולות.
  4. בפסיקה, קיימות כמה דרכים להתמודדות עם עמימות, שעניינה גובהו של הנזק, והן מחילות עצמן, על שלושה סוגי מקרים של עמימות זו.
  5. המקרה הראשון, הוא מקרה של נזק בו הנזק השלם גדול מסיכום הנזקים לו גרמו המעוולים במשותף. מדובר בנזק שאינו ניתן לחלוקה, לא מן הבחינה המהותית ולא מן הבחינה הראייתית, משום שהנזק הכולל, הנגרם כתוצאה משילוב הגורם המעוול וגורם נוסף, בר עוולה או שלא, עולה על סכום חלקיו.
  6. הדוגמא הידועה לכך היא פציעה שנגרמה על ידי נשיכתם של כמה כלבים ביחד, כאשר חלקם כלבי רחוב ללא בעלים, הנחשבים לענייננו כגורמים שאינם בני חבות, ואילו הנזק המצרפי הינו חמור יותר מסיכום הנזקים להם גרם כל כלב, באופן פרטני (ע”א 448/83 ורדה קורנהויזר נ’ שמואל מלך, פ”ד מב(2) 573; להלן – “פרשת נשיכת הכלבים”).
  7. היות וכל אחד משלושת הכלבים הינו “גורם בלעדיו אין” למלוא נזקו הייחודי של התובע, תעלה השאלה, האם חייבים הנתבעים לפצות את התובע בשיעור היחסי של הנזק, חלקי מספר המזיקים, או שמא על כל אחד בנפרד לשאת במלוא הנזק.
  8. כבר עתה אומר, כי המקרה שלנו שונה מ”פרשת נשיכת הכלבים”, שכן שם הנזק נוצר בו זמנית על ידי מעוול שניתן לקבל ממנו פיצוי (הכלבים של הבעלים, הנתבע) ומעוול שלא ניתן לקבל ממנו פיצוי (כלב הרחוב). במקרה זה נקבע כי האחריות היא כזו, שעל בעל הכלבים לשאת בפיצוי מלוא הנזק.

אולם, במקרה שבפניי, הניתוח הראשון, שאינו עוולתי, נערך ביום 18.8.98, והניתוח השני (העוולתי) בוצע ביום 3.9.98, דהיינו: הפער בין שני האירועים היה 16 יום. אני ער לכך כי חלק מן הנזק נגרם עקב אי גילוי הפקקת בכל תקופת הביניים שבין שני הניתוחים, אך עדיין, אין לפנינו ביצוע בו זמנית של הנזק של המעוול האחראי ושל מי שאינו אחראי, כמו ב”פרשת נשיכת הכלבים”.

  1. סוג מקרים נוסף הינו כאשר מעשה או מחדל של הנתבע גרמו לתובע, בנוסף על הנזק מושא התביעה, גם נזק ראייתי.
  2. דוקטרינת הנזק הראייתי מקימה חזקה עובדתית, לפיה היו הראיות החסרות – אלמלא ניזוקו או נעלמו עקב התרשלות הנתבע – תומכות בגירסת התובע. דוקטרינה זו מהווה חריג לעיקרון הכללי בדיני נזיקין ובדיני הראיות לפיו “המוציא מחברו – עליו הראיה”.
  3. במקרה דנן, דוקטרינת הנזק הראייתי העבירה את נטל ההוכחה בנוגע לשאלה האם התקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות ובין הנזק, זאת מן הטעם שהראייה החסרה עוסקת בתוצאותיהן של בדיקות, שאשמת העדר ביצוען רבץ על כתפי הנתבעת. על כן, לא היה מנוס מלהניח, לטובת התובע, כי התוצאות המשוערות של אותן בדיקות, תומכות בגירסתו.
  4. לעומת זאת, השאלה העומדת לפתחנו כרגע היא מה היה גובה הנזק שהיה קיים לתובע, אילו אובחנה הבעיה הבריאותית, במועד הריאלי המוקדם ביותר. שאלה זו נותרת בלא הכרעה חד משמעית, עקב מחדליה של הנתבעת.
  5. גם לוּ הייתה הנתבעת מבצעת את הבדיקות הרלוונטיות כולן, במועד המוקדם ביותר, בו נראו אפילו מקצת סימני ההחמרה אצל התובע (בניגוד לצפי ההחלמה מהניתוח), כל שהיה מושג באמצעותן, הוא אינדיקציות ברורות יותר לקיומו של הנמק, ועל כן, האבחנה והטיפול היו מבוצעים מוקדם יותר.
  6. אותן הבדיקות לא היו נותנות אינדיקציה למצבו הנמקי של המעי באותה העת. לשם קבלת אינדיקציה בזמן אמת, לגבי מצבו הנמקי של המעי, היה על הנתבעת לפתוח פיזית, בניתוח, את בטנו של התובע. הסבירות היא, כמובן, כי בניתוח זה היה הנזק נמנע או מצומצם. אך, ראשית, הנתבעת לא נדרשה לפעולה זו בשלב שקדם לבדיקות, ואין לייחס לה רשלנות בגין נזקים שקרו עקב נמק, שלא היה ביכולתה לחשוד בקיומו בימים הראשונים לאחר הניתוח. שנית , גם לוּ הייתה הנתבעת פועלת באופן זה, עדיין לא ניתן היה לדעת באיזו מידה היה מצומצם הנזק, משום שלא קיימות אינדיקציות בנוגע למועד בו החל הנמק להתפתח, לאחר הניתוח הראשון, ביחס למועד בו ניתן היה להבחין, ולוּ הבחנה ראשונית, כי דבר מה אינו כשורה אצל התובע, וחלה על הנתבעת, מאותו הרגע, החובה לעשות כל שביכולתה לברר את מצבו הרפואי של התובע.
  7. יוצא, אם כן, כי הנזק הראייתי שנגרם לתובע, עניינו בסוגיית הקשר הסיבתי, ובסוגיית עצם קיומו של הנזק.
  8. אך בנוגע לגובה הנזק הנגרם בשל התרשלות הנתבעת, יש לחלק בין שני מצבים:

האחד, מצב בו עסקינן בהכרעה עובדתית, על סמך ראיות הנכללות במסגרת חובת התיעוד הרפואי, ואשר העדרן, באשמת הנתבעת, יגרום להעברת נטל ההוכחה על שכמה, דוגמת ההכרעה העובדתית בשאלת אורכו של המעי הנותר.

המצב השני, הוא אומדן הנזק בדרך של השערה או הערכה כללית.

לדעתי, אין במחדליה של הנתבעת כדי להוסיף על העמימות בעניינו. ניתן לקבוע כי אילולי מחדליה של הנתבעת, היה הנזק הנגרם נמוך מהיותו כיום. אך, גם אז, הייתה קיימת עמימות בנוגע להיקפו של אותו נזק.

  1. היות ויש להעביר את נטל השכנוע רק כאשר נקלע התובע, באשמת הנתבע, למבוי סתום, המקשה עליו באופן ממשי וניכר להוכיח את אחד מיסודות עילתו; והיות, ובנקודה זו, של היקף השערתי של הנזק ללא התרשלותה של הנתבעת, לא הייתה תרומה ממשית לעמימות הנזק על ידי הנתבעת (כאמור, חסר היה הנתון בנוגע להיקפו ההתחלתי של הנזק), הרי שהמסקנה היא כי אין להחיל את דוקטרינת הנזק הראייתי על המקרה דנן, בכל הקשור לגובה הנזק, ואין להטיל על הנתבעת, מכח דוקטרינה זו, את הפיצוי בגין הנזק כולו, באשר לא ניתן לשום את היקף הנזק הנגרם רק בגין רשלנות הנתבעת.  

טו. גישת האומדנה

  1. הוכחה לפי מאזן הסתברויות הינה הגישה המקובלת ביחס לשאלת הקשר הסיבתי, בדיני הנזיקין. גישה זו מובילה לתוצאות של “הכל או כלום” דהיינו: באם הוכיח הצד הנושא בנטל, בהסתברות של למעלה מ- 51%, את תביעתו, הרי שברגיל, יכריע את שאלת החבות בנזק כולו.
  2. במקרים בהם קיימת עמימות בקשר עם גובה הנזק, גישת “מאזן ההסתברויות” אינה קיימת. חוסר האפשרות לקבוע, באופן מדויק, את היקף הנזק, אינה צריכה לשלול מן הניזוק כל פיצוי שהוא. מחד גיסא, הוגן שעלותה של אי הוודאות באשר לגודל הנזק תיפול גם על המעוול, שהוכח כי ביצע עוולה כלפי הניזוק, וגרם להחמרת הנזק. מאידך גיסא, חיוב של המעוול בגין מלוא הנזק עלול להביא אף הוא לתוצאה בלתי הוגנת, משום שיהיה מחויב בפיצוי עבור נזקים שברור כי לא הוא זה אשר גרם אותם.
  3. במקרים אלה, משהוכחו כל יסודות האחריות, אין כל מניעה כי היקף הפיצוי ייקבע עפ”י שיקולים הסתברותיים וכי יפחת מ – 100% של נזק ( ע”א 8279/02 גולן נ’ עזבון אלברט (2006); ע”א 2509/98 גיל נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ”ד נד(2) 38 (2000).
  4. כל קביעה אחרת של מלוא הפיצויים היא, לאמיתו של דבר, פיצויים עונשיים, אשר עצם צדקת הטלתם, בנסיבות כל תיק ותיק, מחייבת בחינה מדוקדקת, עקרונית ויישומית.  
  5. מכיוון שכך, עקרונית, נכון יהיה לאפשר פיצוי על פי אומדן, כאמצעי לפיצוי הניזוק, במקרים שבהם קיימת עמימות בנוגע לנזק. גם אפשרות זו אינה חפה מבעייתיות, במקרים בהם לא מונח בפני השופט אומדן התחלתי או מוסכם, ביחס להיקף הנזק.
  6. בהעדר אומדן התחלתי מינימאלי ביחס לנזק, תהיה כל קביעה של בית המשפט וכל ניסיון לכמת את הנזק, מסווגת בעיני חלק מן הקוראים, כאילו מדובר בניחוש בעלמא. ניחוש של בית המשפט, או קביעה שלא על פי הראיות שבפניו, מותרת אך ורק לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ”ד-1984, והיא פסיקה על דרך הפשרה (ראה דעתו החולקת של השופט גרוניס, בפסק דין גולן לעיל) .
  7. בענייננו, הוגשו חוות דעת מומחים ביחס לאומדן הנזק ולאחוזי הנכות שנגרמו לתובע. חוות דעת אלו קרובות, במידת מה אחת לרעותה. משכך, אני מסיק כי אין מדובר בחוות דעת ספקולטיביות בלבד, וכי ניתן להסתמך עליהן לצורך אומדן ראשוני.
  8. על כן, אני סבור כי פסיקה על דרך האומדנה, ביחס לכל אחד מראשי הנזק המבוקשים, בנסיבות המקרה, תקיים את דרישת הצדק שבין הצדדים.
  9. כמו כן, היות ונזקו של התובע מורכב הן מתוצאות רשלנותה של הנתבעת והן מתוצאות הניתוח הראשון, בו הורדו, כראוי, 23 סנטימטרים של מעי דק, הגעתי למסקנה – על דרך האומדנא והשודא דדייני – שמסכום הפיצוי הנקבע לתובע, יופחתו אחוזים יחסיים בגין חלק הנזק הנגרם לתובע, שלא באשמת הנתבעת, והמרכיב את מלוא נזקו. הדבר אמור, היות ומטרת הפיצוי הנזיקי הינה, כמוסבר למעלה (פיסקה 277), להביא את התובע למצבו קודם העוולה הנזיקית. מצב זה הינו המצב לאחר הניתוח הראשון, אשר היה מחויב המציאות, עקב הגידול שהתגלה בגופו של התובע.
  10. אני מעריך את האחוזי הנזק היחסיים, שנגרמו למעי הדק של התובע, עקב הניתוח הראשון, ולא באשמת הנתבעת בעשרים וחמישה אחוזים. זאת, בהתאם לקביעה כי לתובע נשארו כיום 60 סנטימטרים של מעי דק בגופו, ואלמלא הצורך בביצוע הניתוח הראשון, היה אורכו של המעי עומד על 83 סנטימטרים לפחות. ההפרש בין אורכי המעי (אורכו כיום ואורכו הספקולטיבי אלמלא הניתוח) עומד על רבע (25%) מאורכו של המעי כיום.

אשר על כן, אערוך תחילה את חישוב הנזק כולו, והנתבעת תשלם לתובע 75% מן הסכום האמור.

הנזק

טז. הנכות הרפואית של התובע

טז.1 נכות גסטרואנטרולוגית

  1. הנכות הרפואית בתחום הגסטרו מתחלקת לשלושה סעיפים נפרדים, שכל אחד מהם יוצר נכות רפואית בפני עצמו, על אף הקשר שביניהם. זאת, מבלי לגרוע מהנכות הפלסטית או הפסיכיאטרית שבהן אדון בנפרד (ראה: סעיפים טז.2 ו-טז.3 להלן).

טז.1.1. תקנה 14

  1. הנכות המשמעותית והגדולה מבחינת האחוזים היא זו הכלולה בתקנה 14 לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט”ז- 1958 (להלן:”התקנות”), שכותרת השוליים שלה היא: “פציעות וניתוח קיבה או מעיים”. בנכות זו אדון תחילה.
  2. הצדדים חלוקים בשאלה זו: האם תיקבע נכותו של התובע לפי תקנה 14(1)(ד) המתיחסת למצב בו ישנן “הפרעות ניכרות בדרכי העיכול, המצב הכללי ירוד “, ותעמוד על 40 אחוזי נכות, כטענת הנתבעת; או שמא, חלה תקנה 14(1)(ה) לתקנות, שנוסחה הוא: “מצב אחרי יותר מניתוח אחד עם סימנים של חסימה חלקית חשוכת מרפא”, ותעמוד על 60 אחוזי נכות, כפי שדורש התובע.
  3. עיינתי בטענות ב”כ התובע, עו”ד בן דן, שבהן ניתח את העדויות של פרופ’ רטן וד”ר מלצר (עמ’ 66-69 לסיכומיו), ונחה דעתי, כי אכן גם מחקירתו הנגדית של ד”ר מלצר עולה כי הנכות הפיזית של התובע כיום היא כזו שעליה חלה תקנה 14(1)(ה). דהיינו: מצבו של התובע הוא של מי ש“עבר יותר מניתוח אחד עם סימנים של מחלה חשוכת מרפא”
  4. בהתאם לעדויות ולאסמכתאות שהונחו בפניי, סבור אני כי מצבו הרפואי של התובע תואם את הסימנים של חסימה חלקית חשוכת מרפא, ואני קובע כי נכותו הרפואית של התובע תיקבע על פי תקנה14(1)(ה) לתקנות.
  5. האם משמעות הדבר היא כי על הנתבעת לשאת בתוצאות המשפטיות של 60%, שהיא נכותו הרפואית של התובע על פי תקנה 14 (1)(ה)?
  6. לטעמי, חלק משמעותי מאבחנה זו נשענת על ההידבקויות הרבות שיש לתובע בבטנו. הידבקויות אלו, למרות שמקורן אכן בניתוח השני (שבוצע ביום 3.9.98), אינן נובעות מרשלנותה של הנתבעת, היות והן תופעת לוואי מצערת העלולה להתרחש באותה המידה בכל ניתוח, ללא קשר למועד ביצועו. בעניין זה מקובלת עלי עמדתו של פרופ’ רטן, המומחה מטעם התובע, אשר קבע (עמ’ 81 לפרוטוקול) כי התובע עלול היה לסבול מהדבקויות בסבירות של 90 אחוזים.
  7. לפיכך, על דרך האומדן, אני מפחית מאחוזי הנכות של 60%, בשל ההידבקויות האמורות ואני מעמיד את אחוזי הנכות הכוללים לפיהן תחוב הנתבעת בפיצוי בגין הנכות לפי תקנה 14 לתקנות, על 50 אחוזים.

טז.2.1. תקנה 13

  1. תקנה 13, שעוסקת במצב המעיים, רלבנטית לענייננו עקב היציאות הרבות והשלשולים שנגרמו לתובע מן הניתוחים.
  2. תקנה 13(4) מדרגת את עצמת הפגיעה עקב השלשולים, באופן הבא:

” Malabsorption syndrome including Coeliac disease, Sprue

א.   בצורה קלה, שלשול שומני, 3 או 4 יציאות ליום, ללא השפעה על המצב הכללי, בלי אנמיה – 20%

ב.   בצורה בינונית עם אנמיה, ירידה במשקל – 40%

ג.   בצורה קשה עם ירידת חלבוני הדם (Hypoproteinemia) בצקת ברגליים ואנמיה ניכרת, הפרעות באלקטרוליטים וכו’ – 70%”.

  1. לית מאן דפליג, כי במקרה שלפנינו לא חלה תקנת משנה ג.
  2. תקנות 13(4)א ו- 13(4)ב הינן נכויות נפרדות מתקנה 14 (שנדונה לעיל בפיסקאות 304-310), ולכן, אין הן נבלעות בה, כטענת הנתבעת (עמ’ 33 לסיכומים), אלא הן נכויות נפרדות, אשר מתייחסות לעוצמת השלשולים של התובע.
  3. נחה דעתי כי אכן מדובר בנכות “אמצע”.

לכן, אחוזי הנכות על פי תקנה 13 לתקנות, העוסקת בפגיעה במעיים, יועמדו על 30 אחוזי נכות. זאת, בהתאם לתקנה 13(4)(א) לתקנות, ובהתחשב בכך שהופעת התסמינים הנקובים באותה תקנה, מופיעים אצל התובע בצורה חמורה יותר מהמוזכר בתקנה האמורה, וקרובים לתקנה 13(4)(ב), כפי שצוטט לעיל (פיסקה 312).

טז3.1. תקנה 20

  1. את אחוזי הנכות לפי תקנה 20 בנוגע להתרופפות קיר הבטן הריני מעמיד על 10 אחוזים לצמיתות, זאת מן הטעם שהמחלוקת בין הצדדים נסובה בעיקרה על השאלה האם קביעת אחוזי הנכות לפי תקנה זו, תהיה לצמיתות או באופן זמני, עקב האפשרות העומדת לתובע להרים את קיר הבטן על ידי ניתוח נוסף.
  2. אני סבור כי אין לכפות על איש ניתוח נוסף, ובוודאי שלא כתנאי לקבלת פיצוי בגין נזקיו.
  3. פסיקה זו עוגנה לראשונה ע”א 449/81 בן לב בע”מ נ’ ברכה מגד, פ”ד לח(4) 70.
  4. עם חקיקת חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, קיבלה זכותו של אדם על גופו משנה תוקף, באשר חוק יסוד זה קובע בסעיף 2: “אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם, באשר הוא אדם.”
  5. בפסק דין דעקה, המוזכר למעלה (ראה פיסקה 257), ובע”א 4837/92 “אליהו” חברה לביטוח נ’ ג’ורג’ בורבה, פדי מט (2) 257, עוגן הכלל כי גם ניתוח רפואי מהווה פגיעה בגופו של אדם, וכי כפייה ישירה או עקיפה לביצוע ניתוח, מהווה פגיעה באוטונומיה של אדם על גופו. עוד נקבע, כי כל עוד החלטתו של אדם שלא לבצע ניתוח, היא כנה (מבחינה סובייקטיבית), ומבוססת (מבחינה אובייקטיבית), אין “להענישו” עליה בהפחתת הפיצוי המגיע לו במומו.
  6. בענייננו, הדברים מקבלים משנה תוקף, לאחר הניתוחים הרבים שעבר התובע.
  7. על כן, אינני מוצא הצדקה בדרישה של הנתבעת לחייב את התובע בביצוע ניתוח, כתנאי לקבלת מלוא הפיצויים בראש נזק זה.

טז.1. 4. סיכום

  1. מסיכום אחוזי הנכות הקבועים בתחום הגסטרו (50%+ 30%+ 10%, שהם 68.5% משוקלל), יש להפחית את אחוזי הנכות אשר מהם היה עלול התובע לסבול, עקב הניתוח הראשון. אחוזים אלו עומדים, לפי חוות דעתו של המומחה מטעם התובע, אשר לא נסתרה על ידי הנתבעת, על ממוצע של 17.5%.
  2. בסך בכל, אני מעמיד את אחוזי הנכות הגסטרואנתרולוגית של התובע על 51 אחוזים (68.5% פחות 17.5%).

טז.2. נכות פלסטית

  1. הצלקות מהן סובל התובע, נגרמו, בחלקם עקב הניתוח הראשון, ובחלקם עקב הניתוח השני.
  2. הניתוח הראשון, היה מחויב המציאות, בגין הצורך להוציא את הגידול הממאיר, ובגינו אין לנתבעת כל אחריות שהיא.
  3. היות וגם אלמלא רשלנותה של הנתבעת, ספק אם הצורך בניתוח השני היה נמנע כליל. לכן, הצלקות המתלוות לניתוח הראשון, אינן מזכות את התובע בפיצוי. ואילו ביחס לניתוח השני, שכבר הסברתי לעיל את מידת אחריותה של הנתבעת לגביו, יש לחייבה בפיצוי בגין הצלקות.

בנסיבות העניין, אני מעמיד את הנכות הפלסטית על 3 אחוזים לצמיתות.

טז.3. נכות פסיכיאטרית

  1. לפי הסכמת הצדדים, אשר איני מוצא טעם להתערב בה, הועמדה הנכות על 15 אחוזים לצמיתות.

טז.4. סך כל הנכויות הרפואיות

  1. סך הנכות הרפואית המשוקלל הקבוע לתובע הינו, איפא, 59.8% אחוזים.

 

יז. הנכות התפקודית של התובע

  1. אין צורך לחזור על הכללים הידועים, לפיהם אין, בהכרח, זהות בין הנכות הרפואית לנכות התפקודית. על כך כתבתי רבות בפסקי הדין שנתתי, ולא ראיתי לנכון לחזור על כך גם כאן.

אך, פטור בלא כלום, אי אפשר, וראיתי לנכון, בעניין זה, לצטט פסק דין של בית המשפט העליון, שניתן על ידי כב’ השופט יצחק עמית (ולדבריו הסכימו כב’ השופטת עדנה ארבל וכב’ השופט עוזי פוגלמן), שניתן אך אתמול (ע”א 4919/09 עיסא עזאם נ’ דנית בר (2011)), שם נאמרו הדברים הבאים (פיסקה 6):

“אשר לערעור העיקרי, לא אכחד כי הסכומים שנפסקו למשיבה הם על הצד הגבוה, והעמדת הנכות התפקודית על 60% בהשוואה לנכות הרפואית של 30%, חורגת לכאורה מהמקובל. ברם, אין בכך כדי להצדיק התערבות ערכאת הערעור באשר מן המפורסמות כי הנכות הרפואית אינה שקולה בהכרח לנכות התפקודית המסורה לשיקול דעתו של בית המשפט, שהוא הפוסק האחרון בנושא זה.

הערכת נכותו התפקודית של נפגע, היא מהנושאים המובהקים הנמצאים בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית. כך בדרך כלל, וכך במיוחד בנפגעי ראש, שהערכת נכותם התפקודית אינה מהדברים הקלים, והפגיעה בכושר השתכרותם אף אינה חופפת בהכרח את הנכות התפקודית במישורי החיים האחרים (להבחנה בין נכות תפקודית לבין אובדן כושר השתכרות, ראו ע”א 3049/03 ג’רוסיאן נ’ רמזי, פ”ד נב (3) 792 (1995)). לכן, כאשר בנפגעי ראש עסקינן, המעין-חזקה הנוהגת לפיה שיעור הנכות הרפואית משקף גם את שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות (ע”א  2113/90 אדלר נ’ סוכנויות דרום בע”מ (לא פורסם, 21.12.1992)), איננה חזקה (במובן חוזק), ואין מקום לקבוע מסמרות באשר ל’טווח הסטיה’ מהנכות הרפואית לצורך קביעת הפגיעה בכושר ההשתכרות של נפגעי ראש. כל מקרה צריך להיבחן פרטנית לגופו, על פי כלל הנסיבות וחומר הראיות המובא בפני בית המשפט (למכלול הנסיבות הנדרשות לקביעת הנכות התפקודית, ראו, לדוגמה, ע”א 4302/08 שלמייב נ’ בדארנה (לא פורסם, 25.7.2010) בפסקה 8 לפסק דינה של כב’ השופטת פרוקצ’יה)“.

  1. בהתאם לעדויות ולאסמכתאות שהוצגו בפניי, ובשקלול של הנכות התפקודית ממנה היה התובע סובל אלמלא רשלנותה של הנתבעת, ובכלל זה נכות הנובעת מהניתוח להסרת הגידול שבוצע ביום 18.8.98, ומתאונת הדרכים שעבר התובע בשנת 2004, ולאחר שהבאתי בחשבון את מכלול הנתונים ואת טענות הצדדים, אני מעמיד את נכותו התפקודית של התובע על 55% (חמישים וחמישה אחוזים).

 

יח. כימות הנזקים שנגרמו לתובע והפיצויים שיש לשלם לו

יח1. מבוא

  1. יוער, כי בכתב התביעה שהוגש מטעם התובע, ביום 30.5.05, הועמדו נזקים המיוחדים המבוקשים על ידו, על הסכום של 1,350,000 שקלים (ובנוסף לכך תביעה לנזקים כלליים, לפי אומדן בית משפט), ואילו בסיכומים שהוגשו מטעמו, ביום 23.12.09 מחושבים הנזקים המיוחדים בסכום של שישה מיליון שקלים, ואילו ביחד עם הנזקים הכללים מגיע התחשיב לסכום כולל של         כ- 7,300,000 שקלים.
  2. לא מצאתי הסבר לשינוי רדיקלי זה של סכומי התביעה המבוקשים, על אף החלפת הייצוג מטעמו של התובע במהלך ההליך, ועל אף כל שיערוך והצמדה פוטנציאליים.
  3. יש גם מי שיאמר כי סתירה זו, בין המבוקש בראשית ההליך ובין המבוקש בסופו, פוגעת באמינותו של התובע.
  4. מכל מקום, אפנה לבחינת ראשי הנזק המבוקשים, אחד לאחד.

 

 

יח.2. הפסד השתכרות בעבר

  1. הפסדי ההשתכרות של התובע, ממועד האירוע הנזיקי ועד לשנת 2006, מסתכמים במחצית משכורתו החודשית. אני אומד סכומים אלו, בהתחשב בקביעות הנכות האמורות למעלה ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית למחצית התקופה עד למועד פיטוריו, על סך של 800,000 שקלים.

יח.3. הפסד ההשתכרות עתידי

  1. התובע, פוטר בהיותו בן כ- 60 שנה. הטעם לפיטורין אלו, לפי העדויות שנשמעו בפניי, ולפי הערכתי, הוא ברובו עקב נכות שנגרמה בגין רשלנות הנתבעת כאמור, ובחלקו הקטן עקב אירוע התאונה משנת 2004, בעקבותיו נותר התובע, עם כ- 20 אחוזי נכות (אומדן מינימאלי).
  2. התובע לא עמד בנטל להוכיח כי הנכות האורטופדית, שנקבעה לו עקב התאונה, אותה עבר בשנת 2004, אינה קשורה כלל לעובדת פיטוריו.
  3. עם זאת, אני סבור כי נכות זו השפיעה, בעיקרה, על יכולת ההשתכרות של התובע, אך לא היה בה כדי להשפיע על איכות חייו בצורה משמעותית.
  4. בנוסף, התובע לא הביא, ולוּ בדל ראיה, לטענתו, כאילו “אין כל ספק כי יכול היה להמשיך לעסוק בו עד הגיעו לגיל 75 לפחות”. אני מוצא ספק רב בהנחה זו.
  5. גיל הפרישה לעובדים שאינם עובדי כפיים הינו גיל 70 (ע”א 390/62, 378 יונגר נ’ ליאון, פ”ד יז(3) 378; ע”א 206/78 אשכנזי נ’ פרידמן, פ”ד לג(2) 729). אין בפניי הוכחות, שהתובע היה מסוגל להמשיך ולעבוד יותר מזה.
  6. על כן, אני מעריך את הפסדי השכר לעתיד, משנת 2004 ועד הגיעו של התובע לגיל 70 שנה (10 שנים).
  7. אומדן הפסדי ההשתכרות העתידיים של התובע, כאשר אני מביא בחשבון את סכומי הפנסיה שהתובע מקבל, לפי הצהרתו (עדיין ללא הגדרה של מהות אותה גימלה), בשקלול אחוזי הנכות שנגרמו לו עקב התאונה בשנת 2004, מוערכים בעיניי בסך של 600,000 שקלים. סכום זה הינו מהוון ונכון להיום.

יח.4. “השנים האבודות”

  1. בהתייחס לתקופת ה”שנים האבודות” בשל הקיצור בתוחלת חיי התובע, הרי שזו חלה מגיל 72 ועד תום תוחלת חיי התובע בהגיעו לגיל 78 (כנטען על-ידי בא-כוחו, בהסתמך על נתוני שנתון סטטיסטי לישראל של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה). בשים לב, כי לאחר פטירת המנוח זכאית אשתו ל-60% מקצבת הפנסיה, בהתאם להוראות חוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], תש”ל-1970, זכאי התובע לפיצוי בגין יתרת “הפנסיה האבודה”.
  2. לפיכך, זכאי התובע לפיצויים בגין הפסדי פנסיה ב”שנים האבודות” – עד תום תוחלת חייו, כנטען, אלמלא הקיצור בהם בשל רשלנות הנתבעת – בסך של 230,000 שקלים, לפי החישוב של סכום הפנסיה, בניכוי 55 אחוזים ובמכפלת השנים האבודות.

יח.5. הפסדי השתכרות של אשת התובע

  1. התובע ביקש גם כי יפוצה בגין הפסדי ההשתכרות של רעייתו, וזאת, בשל חוסר יכולתה לעבוד במשרה מלאה, בנוסף על הטיפול בו.
  2. מעדותה של בת זוגו, הגב’ אולגה קרייזמן (עמ’ 84 לפרוטוקול) עלה כי פוטנציאל ההשתכרות שלה, בעבר, עמד בממוצע על כ- 2,000 ₪.
  3. ברם, בעת עדותה, למרות הטיפול המחויב בבן זוגה, היא משתכרת בממוצע, כפול מאשר השתכרה בעבר.
  4. משכך, איני רואה הצדקה לפסיקת הפיצוי לפי ראש נזק זה.

יח.6. עזרת הזולת

  1. התובע אמד ראש נזק זה כאומדנו של פוטנציאל ההשתכרות שנשלל מבת זוגו, הגב’ קרייזמן. היות ולא מצאתי הפסדי השתכרות, הרי שכפועל יוצא, איני מבסס על גביהם את הפיצוי בגין ראש הנזק הזה.
  2. עם זאת, היות שאין מחלוקת כי התובע אכן נזקק לעזרה בפעולות יומיומיות כאלו ואחרות, לא ייהנה המזיק ממאמציהם של קרובי המשפחה והוא יחויב לפצות את הנפגע על העזרה שנזקק לה ושקיבלה מהם (ע”א 2115/93 בורוקוב נ’ אלעזר (1995); ע”א 5774/95 שכטר נ’ כץ (1997); ע”א 3076/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע”מ נ’ סמחי (1999); ע”א 1164/02 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ’ בן חיון (2005)).
  3. לאור שיקול נתונים אלה, החלטתי להעמיד את הסכום לעבר ולעתיד, על הסכום אותו הציע הנתבעת בגין ראש נזק זה, דהיינו: 150,000 ₪.  

יח.7. הוצאות לרכישת תוספי מזון

  1. במחלוקת שבין באי כח הצדדים, בשאלה האם תוספי המזון פותרים לגמרי את בעייתו של התובע, נראית לי יותר עמדתו של ב”כ התובע (עמ’ 69 לסיכומיו):

” בדיוק כשם שלא יעלה על הדעת שאדם שבעקבות תאונה נקטעה רגלו, לא יזכה לאחוזי נכות רק משום שבאמצעות התאמת פרוטזה הוא מסוגל ללכת, לא יתכן שבמקרה הנדון לא יפסקו אחוזי נכות רק משום האפשרות להביא את התובע למצב מאוזן”.

  1. יתירה מזאת, גם לפי העדויות ששמעתי, תוספי המזון מקלים על הבעיה, אך לא מאיינים אותה לגמרי.
  2. עם זאת, בע”א 252/86 יצחק גולדפרב נ’ כלל חברה לביטוח בע”מ, פ”ד מה(4), 45, הועמדה חובת הקטנת הנזק על אמת-מידה אובייקטיבית; לאמור: על הניזוק לנקוט כל אותם אמצעים שאדם סביר היה נוקט בנסיבות העניין. אחד האמצעים הסבירים שאדם סביר היה נוקט הוא רכישת הנדרש לו, לצורך הקטנת נזקו וסבלו, במחיר נמוך או סביר, ככל שהוא מסוגל להשיגו במחיר זה.
  3. על התובע החובה, לרכוש את תוספי המזון, הניתנים לרכישה, בעלות מסובסדת, באופן זה בלבד, והיה עליו לעשות כן במועד בו החל לרכשם.
  4. מאידך גיסא, הנתבעת אינה יכולה לדרוש מהתובע לוותר על תוסף מזון או כל אמצעי אחר להקלת סבלו ונזקו, רק בשל כך שאינם מקובלים ברפואה הקונבנציונלית.
  5. בהתחשב בנתונים האמורים, אני קובע כי הוצאותיו המחויבות של התובע כאמור, לא ייקבעו לפי חוות דעת מסוימת, שכן כל אחת כזו עשויה להשתנות בעתיד, ועדיין תוגדר הוצאה זו כהוצאה מחויבת. אך התוספים, הניתנים, לפי העדויות שהובאו בפניי, לרכישה מסובסדת באמצעות קופת החולים, ירכשו באופן זה.
  6. מהעדויות שנשמעו בפניי עלה, כי תוספי תזונה רבים ניתנים לרכישה בעלות נמוכה יותר, משמעותית, מזו המוצהרת על ידי התובע.
  7. על כן, אני מעמיד את הסכום החודשי לצורך רכישת תוספי המזון על סך של 500 שקלים לחודש, לעבר ולעתיד, ממועד הניתוח השני, כמספר שנותיו של התובע עד סיום תוחלת חייו המקוצרת (135 חודש), ובסך הכל סכום של 67,500 ₪.

יח.8. קיצור תוחלת חיים

  1. אין מחלוקת על כך כי תוחלת חייו של התובע קוצרו, בהתאם ללוח התמותה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשש שנים.
  2. לפיכך, איני מוצא כמוגזם את הסכום המבוקש של 200,000 שקלים, ואני קובע כי הפיצוי בגין קיצור תוחלת חייו של התובע יעמוד על הסכום האמור.

יח.9. כאב וסבל

  1. התובע העריך ראש נזק זה ביחס לפיצויים שנפסקו בעבר לאישה גוססת, טרם מותה. איני סבור שניתן להקיש מכאב אדם אחד למשנהו. פיצוי בגין כאב וסבל, ייגזר מגילו של הנפגע, מן הטיפול הרפואי ומתקופות האשפוז, מחומרת הפגיעה וסיכויי ההחלמה או ההחמרה בעתיד.
  2. גם הסכומים שנקב ב”כ הנתבעת בסיכומיו, נמוכים הם מדי, לטעמי.
  3. בענייננו, למרות גילו של הנפגע, מדובר באדם שהיה עדיין פעיל בעבודה ובחיי החברה, ואשר רותק לביתו ואיכות חייו נשתנתה לבלי הכר, כפי שתאר לעניין היציאות ואיכות חייו, אני קובע כי הפיצויים בגין ראש נזק זה יעמדו על סך של 350,000 שקלים, נכון להיום.

יח.10. הוצאות שהייה בחו”ל

  1. אקדים ואומר כי הגעתי למסקנה כי ראש נזק זה אמור היה להיות מוכר רק בחלקו הקטן.
  2. אכן, היה על התובע להקטין נזקיו ולפנות לקבלת טיפול ממרכז רפואי אחר, וטיפול כגון זה הינה הוצאה מחויבת, אך הוא יכול היה לעשות כן, באותה המידה, גם במרכז רפואי בתחומי המדינה.
  3. כך או כך, התובע לא הביא כל ראייה לתשלומים סביב נסיעתו לארצות הברית בשל הטיפולים. הדבר נכון הן ביחס לכרטיס הטיסה והן ביחס לכל הוצאה אחרת.
  4. לא ברור, על כן, לפי מה דורש התובע הסכום של 31,000 דולרים המבוקשים.
  5. היות ואין מחלוקת בנוגע לעובדת היותו של התובע מטופל על ידי מרכז רפואי, דבר שדרש הוצאות מסוימות לפחות, אני מעמיד את הפיצויים בגין ראש נזק זה על 5,000 דולרים, כערכם במועד נסיעתו של התובע, ונכון להיום, על סך כולל של 25,000 ₪ .

 

יט. הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד

  1. הנתבעת תישא במלוא הוצאות המומחים הרפואיים וכן במלוא עלות ההקלטות וההדפסות, כאשר לכל סכום ששילם התובע יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום ששילם התובע (על פי קבלות) עד ליום בו תשפה הנתבעת את התובע בסכומים אלו.
  2. התובע זכאי לשכ”ט עו”ד בשיעור 20% בתוספת מע”מ, כמקובל בתביעות נזקי גוף בעילת רשלנות.

 

כ. סיכום הסכומים המגיעים לתובע

  1. לאור האמור לעיל, על הנתבעת לפצות את התובע בסכומי פיצויים אלה:

 

א.               הפסד השתכרות לעבר (פיסקה 336 לעיל)                               800,000 ₪

ב.                הפסד השתכרות לעתיד (פיסקה 343 לעיל)                             600,000 ₪

ג.                 “השנים האבודות” (פיסקה 345 לעיל)                                   230,000 ₪

ד.                עזרת הזולת (פיסקה 352 לעיל)                                              150,000 ₪

ה.               הוצאות רכישת תוספי מזון (פיסקה 360 לעיל)                       67,5000 ₪

ו.                 קיצור תוחלת חיים (פיסקה 362 לעיל)                                   200,000 ₪

ז.                 כאב וסבל (פיסקה 365 לעיל)                                                350,000 ₪

ח.               הוצאות שהייה בחו”ל (פיסקה 370 לעיל)                                 25,000 ₪

סך הכל- 2,422,000₪

  1. בשל הטעמים המוזכרים למעלה (פיסקאות 301-302), מהסכום הנקבע לתובע כפיצוי, יופחתו עשרים וחמישה אחוזים.

הסכום המעודכן של הפיצוי, לפיכך, הינו, 1,816,500 ₪.

 

כא. ניכויים

כא.1. גמלת קרן “מבטחים”

  1. כלל יסודי בנזיקין מורה כי בעת קביעת שיעור הפיצויים המגיעים לניזוק, יש להביא בחשבון לא רק את ההפסדים שנגרמו לו אלא גם את ההטבות הכספיות שצמחו בגין הנזק. דבר זה נובע מכך שלא יהיה בעצם הפיצויים כדי להעשיר את הניזוק או להעניש את המזיק אלא “רק” להשיב את המצב לקדמותו (כלל ההפחתה).
  2. קשיים ביישום כלל ההפחתה מתעוררים כאשר הניזוק מקבל הטבה מצד שלישי, אשר יש בו כדי להפחית את נזקו באופן מלא או חלקי. הקושי הרעיוני והמשפטי טמון בכך שאם יזכה התובע רק ביתרת הפיצויים, שמעבר להטבת הצד השלישי, הרי שהניזוק מפוצה על הנזק שנגרם לו, אך המזיק אינו משלם על כך. מנגד, אם לא תנוכה ההטבה, הרי שהניזוק יזכה בפיצוי העולה על הנזק שנגרם לו.
  3. פיתרון למצב זה הינו בניכוי ההטבה שקיבל הניזוק, תוך כדי חיובו של המזיק בשיפוי הצד השלישי, בגין הסכומים שהעביר לניזוק.
  4. הוראה המוציאה מגדר כלל ההפחתה, הינה ההוראה הנקובה בסעיף 86 לפקודת הנזיקין, הקובעת כי בגדרי כלל ההפחתה “לא יבוא בחשבון כל סכום ששולם או שמגיע לרגל אותה עוולה, על פי חוזה ביטוח”.
  5. השאלה בדבר תחולתו של המונח: “חוזה ביטוח”, נקבעת על פי מהות הביטוח, בין שתהא זו חברת ביטוח פרטית, בין שתהא זו קופת ביטוח הדדית או קרן פנסיה. כך, המונח “חוזה ביטוח” מפורש כמקיף את כל סוגי הביטוח, ולאו דווקא סוג מסוים של ביטוחים (ראה: ע”א 125/68 מחסני החמצן בע”מ נ’ ברנשטיין, פ”ד כב(2) 914 (1968) ; ע”א 154/70 שושנה בידה נגד חנן רובין פ”ד כה (2) 43).
  6. מהעדויות עולה כי התובע מקבל, מאז שנת 1999 גמלה ממבטחים- המוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע”מ (להלן: “מבטחים”).
  7. “מבטחים” הינה מוסד סוציאלי, המאגד בתוכו תוכניות שונות, קרנות פנסיה, ביטוח הדדי, ביטוח נכות וכו’. כשבאים לקבוע אם יש לנכות מסכום הפיצויים סכום ששולם על ידי “מבטחים”, יש לקבוע, תחילה, מאיזו מסגרת של מבטחים ומתוקף איזו זכות ישולם הסכום.
  8. הנטל להוכיח מה סוג התשלום, האם הינו פנסיה, צבירת תשלומים, ביטוח או אחר, מוטל על התובע (בניגוד גמור לפסק הדין בע”א 675/82     סלמן-אסדי נ’ כהן, פ”ד לח(4) 449, אשר הוזכר על ידו, בתשובתו לסיכומי הנתבעת, ואשר עוסק בניכוי תגמולי הביטוח הלאומי בלבד). עם זאת, התובע לא טרח לציין את מקורה של הגמלה.
  9. ברור, שרק אם מדובר בחוזה ביטוח, אין לנכות את התשלום.
  10. לפיכך, היה על התובע, כ”מוציא מחברו”, לשאת בנטל זה.
  11. משלא הורם הנטל, צריך היה, לכאורה, לקבל את הטענה, ולנכות את הגמלה המשולמת לו על ידי המוסד הסוציאלי “מבטחים”, מסכום הפיצויים שעל הנתבעת לשלם לו.
  12. אולם, בדומה לנסיבות המקרה בע”א 813/81 ציון חברה לביטוח נ’ עזבון המנוח דוד בוסקילה ז”ל, פ”ד לח (4) 785, גם כאן עומדת לתובע השיקול, שמאז אירוע ועד היום לא טרחה מבטחים להגיש תביעה נגד הנתבעת, כפי שזכותה הייתה לעשות, אילו מדובר היה בתשלום שאינו על פי חוזה ביטוח.
  13. היות והתובע פנה למבטחים עוד בשנת 1999, והיא קבעה לו אחוזי נכות (50%); והיות וכבר חלף עבר לו זה מכבר (לפני יותר מ-5 שנים) מועד ההתיישנות לתביעתה, לכאורה; ניתן להסיק מכאן כי “מבטחים” עצמה סבורה כי מדובר בחוזה ביטוח, או ש”מבטחים” המחתה את זכותה לשיבוב לטובת המערערים, או שויתרה על זכותה לשיבוב.
  14. מכל מקום, לא נראה כי מבטחים תפנה בתביעה אל הנתבעת, ואם תעשה זאת, סביר שתביעתה תימחק עקב התישנות.
  15. לכן, הנתבעת לא תאלץ לשפות את “מבטחים” בתשלומי ההטבה המגיעים לתובע ממנה.
  16. מכל מקום, אם בכל אופן תוגש תביעה שכזאת, ולא יחולו כללי ההתישנות, תוכל הנתבעת לחזור אל התובע בתביעת צד ג’, ואז יוכל הוא לוודא כי טענות ההתיישנות נטענו, או ייטענו.
  17. כך או אחרת, המסקנה לענייננו היא כי מתקיים הרציונל העומד מאחרי סעיף 86 לפקודת הנזיקין, המוציא תשלומים מסוימים מתחולת כלל ההפחתה, ואני קובע כי לא ינוכו התשלומים המגיעים לתובע מהמוסד הסוציאלי “מבטחים”.

כא.2. גמלת הביטוח הלאומי

  1. כידוע, במקום שקמה למוסד לביטוח לאומי זכות השבה, כאמור, כלפי המזיק, יש להפחית מן הפיצויים שהניזוק זכאי להם מאת המזיק את הגימלאות שנדרש המוסד לביטוח לאומי לשלם לניזוק.
  2. הלכה זו פורשה בשורה של פסקי דין, וביניהם: ע”א 61/55 מגן צ’טווד נ’ גרוסברג, פ”ד י 190; ע”א 650/78 כליף נ’ מדינת ישראל, פ”ד לה(2) 242; ע”א 675/82 סלמן-אסדי נ’ כהן, פ”ד לח(4) 449; ע”א 16/85 עזרא נ’ ועקנין, פ”ד מא(1) 649; רע”א 3953/01 עמר נ’ אליהו חברה לביטוח בע”מ, פ”ד נז(4) 350).
  3. לאור ההלכה האמורה לעיל, אשר הצדדים דנן לא חלקו עליה, הרי שמהסכומים הנקבעים כפיצוי, יש לנכות כל סכום המגיע לתובע מאת המוסד לביטוח לאומי.
  4. סכומים אלו עומדים, לפי חוות דעת האקטוארית מיום 8.8.06, שהוגשה מטעם הנתבעת, על סכום של 171,183 שקלים.
  5. הנתבעת, בסיכומיה, הוסיפה לסכום זה את הפרשי ההצמדה. הסכום המדויק עומד, לגירסת הנתבעת, על סך של 186,572 ₪ (ראה סעיף 45 לסיכומי הנתבעת).
  6. ב”כ התובע, בתשובה לסיכומי הנתבעת, לא חלק על סכום זה. לכן, יש לראותו, כמי שמסכים לכך.
  7. לפיכך, מן הסכום של 1,816,500 ₪ שעל הנתבעת לשלם לתובע (ראה פיסקה 374 לעיל) יש להפחית את סך 186,572 ₪ , והסכום “נטו” שעל הנתבעת לשלם הוא סך של 1,629,928 ₪ .


כב. סוף דבר – פסיקתא

  1. התוצאה היא, כי על הנתבעת לפצות את התובע בסך של 1,629,928 ₪.
  2. 5129371
  3. 54678313לסכום זה יש להוסיף שכ”ט עו”ד בשיעור 20% בתוספת מע”מ, וכן הוצאות משפט (כאמור לעיל, בפיסקאות 371-372).
  4. המזכירות תשלח העתק פסק דין זה לב”כ הצדדים.

 

משה דרורי 

ניתן היום, י”ג סיוון תשע”א, 15 יוני 2011, בהעדר הצדדים.              

 

עורכי דין רשלנות רפואיתעו”ד רשלנות רפואית– נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

הפרעת אישיות- רשלנות של פסיכיאטר

מאובחנת כסובלת מהפרעת אישיות מרובת פנים. לפני כארבע שנים נפגעתי והופניתי על ידי מטפלת של מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית לבית חולים איכילוב. אובחנתי על ידי פסיכיאטר כסכיזופרנית במצב דיספורי ולאחר שחזרתי עם סבי שינה הרופא באחת את האבחנה להתמוטטות עצבים. טופלתי בכדור שינה בשם בונדורמין שעלול להיות מסוכן לסובלים מהפרעת אישיות מרובת פנים. כעת לדאבוני בית חולים איכילוב מאיים לתבוע אותי על כך שהגעתי לשם ללא טפס 17 ובעוון אי הוצאת התחייבות. אני בתגובה הייתי שמחה להגיש תביעה על רשלנות רפואית שגרמה לי לאובדן משקל, התמכרות, וכן גרמה לי לחוות על בשרי מושגים תיאורטיים כמו קריז של כדורים והתקף פסיכוטי שלדעתי היה יכול להימנע אילו טרחו הרופאים בבית חולים איכילוב להימנע ממתן אבחנות המבוססות על מתאם אשלייתי והיו מפגינים חמלה והתחשבות גם כלפי מטופלים פוסט טראומטיים שמתקשים להביע את עצמם. אני מאוד כועסת – מדובר כאן בחיים שלי והייתי מעדיפה לנקוט פעולה משפטית ולא לנהל מסע השמצות כנגדם – דבר שהוא בבחינת דיבה ולשון הרע.האם ניתן במקרה כזה של הפרעת אישיות להגיש תביעת רשלנות רפואית

עורכי דין רשלנות רפואית – עורך דין רשלנות רפואית – עו"ד ענת מולסון

[wp_is_mobile]

ברוכים הבאים לאתר נפגעי רשלנות רפואית בישראל !

באתר זה, הגדול והוותיק מסוגו בארץ, תוכלו לקבל הערכה מיידית של סיכויי ושווי תביעתכם,
ללא התחייבות, ע”י עו”ד ענת מולסון, אשר ייצגה אלפי נפגעי רשלנות רפואית,  במשך למעלה
מ-17 שנים, שפרטיה להלן:

:עו"ד ענת מולסון

אודות עו”ד ענת מולסון:

  • עורכת דין מובילה בישראל, המייצגת נפגעי רשלנות רפואית במקרים קשים ביותר.
  • נשואה ואם לשלוש בנות.
  • בעלת ניסיון של למעלה מ-17 שנים בתחום. טיפלה במשך השנים באלפי תיקים.
  • שכר הטרחה של עו”ד מולסון הינו באחוזים מהפיצוי, בסיום התיק ורק במקרה של זכייה.
  • שותפה במשרד עורכי דין נבו-מולסון המייצג מאות נפגעי רשלנות רפואית. המשרד השיג ללקוחותיו עד היום פיצויים בשווי כולל של עשרות מיליוני שקלים. המשרד הינו בין היחידים בישראל העוסק אך ורק ברשלנות רפואית וזכה בסכומים מהגבוהים ביותר בתחומם, בפסקי דין או בהסכמי פשרה.
  • השתתפה בהשתלמויות רבות ברפואה למשפטנים באוניברסיטת ת”א.
  • חברת פורום נזיקין והוועדה לרפואה ומשפט בלשכת עורכי הדין.
  • חברת האגודה לזכויות החולה בישראל.
  • מרצה בכנסים והשתלמויות של עורכי דין ורופאים בנושא רשלנות רפואית.
  • משמשת כבוררת ומגשרת ברשלנות רפואית, מטעם לשכת עורכי הדין.
  • יועצת לעורכי דין מכל רחבי הארץ בתיקי רשלנות רפואית מורכבים שבטיפולם.
  • מייצגת לקוחות מכל רחבי הארץ (תל אביב, ירושלים, חיפה, באר שבע ועוד).
  • מטפלת רק במקרים בהם נגרם נזק משמעותי ובלתי הפיך.
  • המקרים העיקריים בהם מטפלת עו”ד מולסון הם: גרימת מוות ברשלנות, רשלנות בזמן הריון או לידה, רשלנות בטיפול בילדים, רשלנות בניתוחים ואיחור באבחון של מחלות או בעיות רפואיות כגון סרטן, התקף לב, שבץ מוחי וכדומה.

להערכת סיכויי תביעתך או לתיאום פגישת ייעוץ, ללא התחייבות, עם עו”ד ענת מולסון, ניתן ליצור קשר באחד מהאמצעים הבאים:

1. בטלפון: 1-800-200-807

2. בטלפון נייד: 052-4787850

3. במייל: [email protected]

 

משרד עורכי דין רשלנות רפואית

משרד עורכי דין רשלנות רפואית נבו מולסון

                   נבו מולסון עורכי דין

 

עו”ד רשלנות רפואית ענת מולסון. השירות ניתן ניתן לכלל תושבי המדינה לרבות מטופלים שנפגעו עקב רשלנות רפואית במרכז הארץ- רמת גן (ר”ג), גבעתיים, תל אביב (ת”א), רמלה, חולון, בת ים, רחובות, ראשון לציון (ראשל”צ), פתח תקוה (פ”ת), ירושלים (י-ם), מודיעין, כרמיאל, אריאל, רמלה, לוד, רמלה, לודבצפון- חיפה, טבריה, נהריה, נצרת, עפולה, קריות, צפתבדרום- אשקלון, באר שבע (ב”ש), אשדוד, אילת, יבנה, דימונה 

בשרון- כפר סבא (כפ”ס), הרצליה, רעננה, רמת השרון (רמה”ש), נתניה, חדרה ועוד.

 

מקרי רשלנות רפואית נתגלו בבתי חולים גדולים בארץ לרבות- אסף הרופא (אסה”ר), גליל מערבי (נהריה), תל השומר (שיבא), בלינסון (רבין), ברזילי, הדסה, הלל יפה, לניאדו, רמב”ם, איכילוב (סוראסקי), כרמל, סורוקה, יוספטל, לוינשטיין, וולפסון, זיו, מאיר, העמק, פוריה, שניידר, דנה, שערי צדק, קפלן ועוד

[not_mobile]

ברוכים הבאים לאתר נפגעי רשלנות רפואית בישראל !

באתר זה, הגדול והוותיק מסוגו בארץ, תוכלו לקבל הערכה מיידית של סיכויי ושווי תביעתכם,
ללא התחייבות, ע”י עו”ד ענת מולסון, אשר ייצגה אלפי נפגעי רשלנות רפואית,  במשך למעלה
מ-17 שנים, שפרטיה להלן:

:עו"ד ענת מולסון

אודות עו”ד ענת מולסון:

  • עורכת דין מובילה בישראל, המייצגת נפגעי רשלנות רפואית במקרים קשים ביותר.
  • נשואה ואם לשלוש בנות.
  • בעלת ניסיון של למעלה מ-17 שנים בתחום. טיפלה במשך השנים באלפי תיקים.
  • שכר הטרחה של עו”ד מולסון הינו באחוזים מהפיצוי, בסיום התיק ורק במקרה של זכייה.
  • שותפה במשרד עורכי דין נבו-מולסון המייצג מאות נפגעי רשלנות רפואית. המשרד השיג ללקוחותיו עד היום פיצויים בשווי כולל של עשרות מיליוני שקלים. המשרד הינו בין היחידים בישראל העוסק אך ורק ברשלנות רפואית וזכה בסכומים מהגבוהים ביותר בתחומם, בפסקי דין או בהסכמי פשרה.
  • השתתפה בהשתלמויות רבות ברפואה למשפטנים באוניברסיטת ת”א.
  • חברת פורום נזיקין והוועדה לרפואה ומשפט בלשכת עורכי הדין.
  • חברת האגודה לזכויות החולה בישראל.
  • מרצה בכנסים והשתלמויות של עורכי דין ורופאים בנושא רשלנות רפואית.
  • משמשת כבוררת ומגשרת ברשלנות רפואית, מטעם לשכת עורכי הדין.
  • יועצת לעורכי דין מכל רחבי הארץ בתיקי רשלנות רפואית מורכבים שבטיפולם.
  • מייצגת לקוחות מכל רחבי הארץ (תל אביב, ירושלים, חיפה, באר שבע ועוד).
  • מטפלת רק במקרים בהם נגרם נזק משמעותי ובלתי הפיך.
  • המקרים העיקריים בהם מטפלת עו”ד מולסון הם: גרימת מוות ברשלנות, רשלנות בזמן הריון או לידה, רשלנות בטיפול בילדים, רשלנות בניתוחים ואיחור באבחון של מחלות או בעיות רפואיות כגון סרטן, התקף לב, שבץ מוחי וכדומה.

להערכת סיכויי תביעתך או לתיאום פגישת ייעוץ, ללא התחייבות, עם עו”ד ענת מולסון, ניתן ליצור קשר באחד מהאמצעים הבאים:

1. בטלפון: 1-800-200-807

2. בטלפון נייד: 052-4787850

3. במייל: [email protected]

 

משרד עורכי דין רשלנות רפואית

משרד עורכי דין רשלנות רפואית נבו מולסון

                   נבו מולסון עורכי דין

 

עו”ד רשלנות רפואית ענת מולסון. השירות ניתן ניתן לכלל תושבי המדינה לרבות מטופלים שנפגעו עקב רשלנות רפואית במרכז הארץ- רמת גן (ר”ג), גבעתיים, תל אביב (ת”א), רמלה, חולון, בת ים, רחובות, ראשון לציון (ראשל”צ), פתח תקוה (פ”ת), ירושלים (י-ם), מודיעין, כרמיאל, אריאל, רמלה, לוד, רמלה, לודבצפון- חיפה, טבריה, נהריה, נצרת, עפולה, קריות, צפתבדרום- אשקלון, באר שבע (ב”ש), אשדוד, אילת, יבנה, דימונה 

בשרון- כפר סבא (כפ”ס), הרצליה, רעננה, רמת השרון (רמה”ש), נתניה, חדרה ועוד.

 

מקרי רשלנות רפואית נתגלו בבתי חולים גדולים בארץ לרבות- אסף הרופא (אסה”ר), גליל מערבי (נהריה), תל השומר (שיבא), בלינסון (רבין), ברזילי, הדסה, הלל יפה, לניאדו, רמב”ם, איכילוב (סוראסקי), כרמל, סורוקה, יוספטל, לוינשטיין, וולפסון, זיו, מאיר, העמק, פוריה, שניידר, דנה, שערי צדק, קפלן ועוד

[/wp_is_mobile]

First, make contact as soon as possible to notify instagram of the https://topspyingapps.com/how-to-hack-into-someones-phone fake account

עו"ד רשלנות רפואית- עורך דין רשלנות רפואית ענת מולסון

עו”ד רשלנות רפואית עו”ד רשלנות רפואיתעורך דין רשלנות רפואיתעורכי דין רשלנות רפואית עורך דין רפואי

עורכי דין מובילים בישראל- רשלנות רפואית

_

עו”ד ענת מולסון – ייצוג נפגעי רשלנות רפואית

 

  • עורכת דין המייצגת נפגעי רשלנות רפואית במקרים קשים ביותר.
  • חברת לשכת עורכי הדין מזה כ-15 שנים. טיפלה באלפי תיקים.
  • מרצה בכנסים מקצועיים של עורכי דין ורופאים בנושא רשלנות רפואית.
  • השתתפה בהשתלמויות ברפואה למשפטנים באוניברסיטת ת”א.
  • חברת פורום נזיקין והוועדה לרפואה ומשפט בלשכת עורכי הדין.
  • חברת האגודה לזכויות החולה בישראל.
  • שותפה במשרד עורכי דין נבו-מולסון המייצג מאות נפגעי רשלנות רפואית. המשרד השיג ללקוחותיו עד היום פיצויים בשווי כולל של עשרות מיליוני שקלים. המוטו של המשרד הינו להוכיח את צדקת התביעה ולהשיג פיצוי מקסימלי בזמן המהיר ביותר. המשרד מעסיק עורכי דין מצטיינים בעלי ידע רפואי רב. לביסוס התביעות, המשרד מגיש לבית המשפט חוות דעת רפואיות, של בכירי הפרופסורים בארץ ובעולם. המשרד זכה בפסקי דין בהם נפסקו סכומים מהגבוהים ביותר בתחומם.
  • בוררת ומגשרת מטעם לשכת עורכי הדין.
  • נשואה ואם לשלוש בנות.
  • מטפלת רק במקרים בהם נגרם נזק משמעותי ובלתי הפיך.
  • שכר הטירחה הוא באחוזים מהפיצוי המושג ללקוח בסיום התיק ורק במקרה של זכייה.

 

המקרים העיקריים בהם מטפלת עו”ד ענת מולסון הם: רשלנות רפואית בהריון, בלידה, בטיפול בילדים, רשלנות בניתוחים או באבחון מאוחר של סרטן, התקף לב, אירוע מוחי ומחלות שונות.

לינק לכתבות על תביעות בהן טיפלה

לינק להמלצות של לקוחות

להערכת סיכויי תביעתך או לתיאום פגישת ייעוץ, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון באחד מהאמצעים הבאים:

1. בטלפון: 1-800-200-807

2. בטלפון נייד: 052-4787850

3. במייל: [email protected]

4. בטופס יצירת קשר בלחיצה כאן

 

nevomolson11

משרד עורכי דין רשלנות רפואית נבו מולסון

De registrieren und die autorin claudia175 meine Firma beauftragen

עורך דין רשלנות רפואית

ענת מולסון, עו"ד ענת מולסון

עו”ד ענת מולסון – ייצוג נפגעי רשלנות רפואית

עורך דין רשלנות רפואית ענת מולסון מובילה בישראל בתחום הרשלנות הרפואית.
חברת לשכת עורכי הדין מזה למעלה מ-15 שנים.
שותפה במשרד נבו, מולסון המייצג מאות נפגעי רשלנות.

עורך דין רשלנות רפואית ענת מולסון השתתפה בהשתלמויות רבות ברפואה למשפטנים.
חברת פורום הנזיקין והוועדה לרפואה ומשפט בלשכת עורכי הדין.
חברת האגודה לזכויות החולה בישראל.
מרצה בפני עורכי דין ורופאים בנושא רשלנות רפואית.

בוררת ומגשרת מוסמכת בסכסוכים פרטיים בנושא נזקי גוף.
נשואה ואם לשלוש בנות.

מייצגת בכמה מהתיקים הגדולים והמפורסמים ביותר בישראל בתחום הרשלנות הרפואית (בעיקר בתחומים- הריון, לידה, ניתוחים ואיחור באבחון מחלות). השיגה עד היום ללקוחותיה פיצויים בשווי עשרות מיליוני ש”ח. מייצגת לקוחות מכל רחבי הארץ. מטפלת רק במקרים בהם נגרם נזק משמעותי ובלתי הפיך. שכר הטירחה הוא באחוזים מהפיצוי המושג ללקוח בסיום התיק ורק במקרה של זכייה.

להערכה של סיכויי תביעתך או לתיאום פגישת ייעוץ, ניתן ליצור קשר עם עורך דין רשלנות רפואית ענת מולסון באחד מהאמצעים הבאים:

1. בשיחת חינם: 1-800-200-807

2. בטלפון נייד: 052-4787850

3. במייל:  [email protected] 

4. באמצעות טופס המשוב שבראש העמוד

Just download the free https://pro-essay-writer.com/ app and follow these steps

תביעת רשלנות רפואית – התהליך – שאלות ותשובות

איך מתבצע התהליך של תביעת רשלנות רפואית?

תחילת טיפול משפטי בענין תביעות רשלנות רפואית הוא באיסוף ותיעוד כל החומר הרפואי מהמוסד הרפואי בו טופלת. תהליך זה נמשך בד”כ מספר שבועות. לאחר קבלת התיק הרפואי, מועבר החומר למומחה הרפואי המתאים לצורך בדיקה וקביעה האם יש “קייס” לתביעה משפטית. בירור השאלה אם יש עילת תביעת רשלנות רפואית, עלול להמשך מס’ שבועות נוספים.

במידה והרופא המומחה מחליט כי אכן יש אפשרות להגיש תביעת רשלנות רפואית, יש צורך בקבלת חוות דעת רפואית אשר תצורף לתביעה. עד לקבלת חוות דעת עוברים מספר שבועות נוספים. לאחר שישנה חוות דעת מוכנה מכין עורך הדין את התביעה וגם כאן מדובר בכחודש עד להגשת תביעת רשלנות רפואית.

חוות דעת רפואית/משפטית צריכה להתייחס לשאלת הרשלנות הרפואית ולשאלת הנזק שנגרם כתוצאה ממנה.

באילו תביעות רשלנות רפואית המשרד שלכם מטפל? 

רק בתיקים המוערכים במעל מיליון ש”ח, בהם נגרם נזק קשה ובלתי הפיך,  בעיקר בזמן הריון, לידה, ניתוחים ואבחון בעיות כגון סרטן, התקף לב, אירוע מוחי וכד’.

 

תוך כמה זמן צריך להגיש תביעת רשלנות רפואית?

אצל מבוגרים שנפגעו, יש להגיש תביעת רשלנות רפואית תוך 7 שנים לאחר המועד שמתגבשת עילת תביעה, כלומר המועד בו התגלה לנפגע כי יש קשר בין הנזק ממנו הוא סובל והאירוע הרשלני. לאחר מכן התביעה “מתיישנת” ולא ניתן להגישה למעט במקרים חריגים. מה שקובע לעניין ההתיישנות הוא מועד גילוי הנזק, אולם אם הנזק ניתן היה לגילוי על פי חוות דעת רפואית, והתובע התעלם מקיומו של הנזק הרי שמירוץ ההתיישנות לא יעלה על 10 שנים ממועד גילוי הנזק.

אם מדובר ברשלנות אצל ילדים, מרוץ ההתיישנות מתחיל משעה שהקטין הפך לבגיר, כלומר מתחיל בגיל 18 ומסתיים בגיל 25.

 

כמה זמן נמשכת תביעת רשלנות רפואית?

משך חיי תביעת רשלנות רפואית ממועד הגשתה ועד לסיומה בפשרה או בפס”ד, הוא בד”כ בין שנתיים לארבע שנים ולעיתים אף יותר. רוב המקרים מסתיים בפשרה בין הצדדים. אני משתדלת, בתיקים שבהם אני מטפלת, לקצר כמה שיותר את משך התביעה, על מנת למנוע המשך הסבל של הלקוח ולסייע לו לקבל פיצוי מקסימלי בזמן מינימלי.

 

אילו הוצאות יש בהגשת תביעות רשלנות רפואית?

ראשית חשוב לציין- במידה וזוכים בתביעה- מוחזרות לך כל ההוצאות ששילמת שיפורטו להלן.

ההוצאה העיקרית של מגישי תביעות רשלנות רפואית היא חוות דעת רופא מומחה. כאמור, לא ניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית ללא חוות דעת כזאת שמפרטת מה הייתה הרשלנות ומה הנזק שנגרם ממנה. עלות חוות דעת רפואית משתנה ממקרה למקרה, מתחום לתחום ומרופא לרופא. באופן כללי מאוד ניתן לקבוע כי מתחם המחירים נע בין 8,000 ש”ח ל- 15,000 ש”ח. הסיבה לעלות הגבוהה היא שאין הרבה רופאים המוכנים לכתוב חוות דעת על רשלנות של חבריהם למקצוע.

לפני שמשלמים סכום זה, הרופא המומחה בד”כ בודק את החומר המצוי בתיק הרפואי וקובע אם יש בכלל טעם במתן חוות דעת רפואית או שלדעתו אין “קייס” להגשת תביעת רשלנות רפואית. עבור בדיקה ראשונית זו של הרופא, תשלם בד”כ בין אלף לאלפיים ש”ח. במידה והרופא קובע שלא הייתה רשלנות- אין צורך כמובן לשלם על חוות דעת רפואית, מאחר ובמקרה כזה- לא תוגש תביעה

במידה ויוחלט כי יש “קייס” להגשת תביעת רשלנות רפואית, המומחה בד”כ מוריד מעלות חוות הדעת הרפואית, את הסכום ששילמת לו עבור הבדיקה הראשונה הנ”ל.

הוצאות נוספות שעל הלקוח לשלם לפני הגשת התביעה הן אגרת בית משפט (בין אלף לאלפיים ש”ח) ואיסוף מסמכים רפואיים מהמוסדות השונים- כמה מאות שקלים בדרך כלל.
 

מהו שכר טרחת עורך דין עבור תביעת רשלנות רפואית?

תביעת רשלנות רפואית הינה תביעה מורכבת הדורשת מיומנות גבוהה וניסיון רב מצד עורך הדין המטפל בתיק. בישראל קייימים מעט מאד משרדי עורכי דין העוסקים אך ורק בתחום רשלנות רפואית וחשוב מאד לבחור עו”ד מאחד המשרדים הללו לטיפול בתביעתך, אחרת הסיכוי להפסיד בתביעה גדול יותר. עו”ד מנוסה בתחום יידע להמליץ לך לא להיכנס בכלל לתהליך של תביעה, אם יתברר לו שסיכויי הזכייה נמוכים, או שהנזק שנגרם קטן יחסית.

עורכי דין מטפלים בענייני תביעות רשלנות רפואית באחוזים מהפיצוי שמתקבל בסוף התביעה- בפשרה או בפס”ד. לרוב אחוזים אלו נעים, במשרדים מובילים בתחום, בין 25%-30% פלוס מע”מ מסכום הפיצוי. כאמור מומלץ מאד לא לתת את הטיפול בתביעתך לעו”ד שאינו עוסק אך ורק בתחום זה, גם אם שכר הטרחה שהוא דורש נמוך יותר, מאחר ובמקרה כזה סיכוייך לנצח פוחתים מאד או הפיצוי שתקבל יהיה נמוך. משרד מוביל בתחום יידע להשיג לך פיצוי גבוה יותר ובזמן קצר יותר. 
 

איזה פיצוי אפשר לקבל ע”י תביעת רשלנות רפואית?

נזקים זמניים, נזקים אסתטיים או נזקים לאנשים מבוגרים מאד- במקרים כאלו הפיצוי יהיה בגובה עשרות אלפי שקלים או קצת למעלה מכך- ואז אני בד”כ ממליצה לא להיכנס לתביעה שהיא כאמור תהליך ארוך ועם הוצאות ניכרות.

פיצוי של עשרות אלפי שקלים ניתן על נזקים קלים יחסית (בעיני בתי המשפט), כגון אסתטיים- קוסמטיים, בעיקר צלקות, טיפולי שיניים וכדומה, או במקרים שהיה נזק גדול יותר אך כעת הוא תוקן או נעלם. כמו כן, לצערי, בתי המשפט פוסקים פיצויים נמוכים במקרים של אנשים מבוגרים מאד שלא עבדו בזמן האירוע הרשלני ומצבם הרפואי היה לא טוב מלכתחילה.

בכל המקרים הנ”ל- שבהם לא כלכלי לנפגעים להגיש תביעה מאחר והפיצוי יהיה נמוך, קיימת אפשרות חלופית (שאין בצידה פיצוי אלא רק למנוע נזק דומה מאחרים או לעורר את המערכת)- להגיש תלונה למשרד הבריאות או לפנות לתקשורת כדי שתפרסם את המקרה. כמובן שיש עדיין אפשרות להגיש תביעה ולקבל פיצוי נמוך.

נזקים בלתי הפיכים בינוניים / קשים- במקרים של נזקים משמעותיים ובלתי הפיכים שכוללים בין היתר קיצור תוחלת חיים, כאב וסבל גדולים, הפסדי השתכרות, נכות קבועה או חלילה מוות- הפיצויים נעים בד”כ בין מאות אלפי שקלים למיליוני שקלים, תלוי בגורמים רבים כגון גיל, עיסוק, גובה הנכות וכדומה.

 

לשאלות נוספות בנושא או להערכת סיכויי ושווי תביעתך חינם, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה בראש העמוד 

Check out the full conference schedule https://writemyessay4me.org here tlipad15

עו"ד ענת מולסון

 

עו"ד ענת מולסון

עו”ד ענת מולסון – ייצוג נפגעי רשלנות רפואית

  • עורכת דין המייצגת נפגעי רשלנות רפואית במקרים קשים ביותר.
     
  • בעלת ניסיון של למעלה מ-17 שנים. טיפלה במשך השנים באלפי תיקים.
     
  • השתתפה בהשתלמויות ברפואה למשפטנים באוניברסיטת ת”א.
     
  • שותפה במשרד עורכי דין נבו-מולסון המייצג מאות נפגעי רשלנות רפואית. המשרד השיג ללקוחותיו עד היום פיצויים בשווי כולל של עשרות מיליוני שקלים. המוטו של המשרד הינו להשיג צדק ופיצוי מקסימלי בזמן מינימלי. המשרד מעסיק עורכי דין מצטיינים בעלי ידע רפואי רב. לביסוס התביעות, המשרד מגיש חוות דעת רפואיות, של בכירי הפרופסורים בארץ ובעולם. המשרד הינו בין היחידים בישראל העוסק אך ורק ברשלנות רפואית.
     
  • חברת פורום נזיקין והוועדה לרפואה ומשפט בלשכת עורכי הדין.
     
  • חברת האגודה לזכויות החולה בישראל.
     
  • מרצה בכנסים מקצועיים של עורכי דין ורופאים בנושא רשלנות רפואית.
     
  • משמשת כבוררת ומגשרת מטעם לשכת עורכי הדין.
     
  • יועצת לעורכי דין בתיקי רשלנות רפואית מורכבים.
     
  • מייצגת לקוחות מכל רחבי הארץ. מטפלת רק במקרים בהם נגרם נזק משמעותי ובלתי הפיך. שכר הטירחה של עו”ד מולסון הוא באחוזים מהפיצוי שמושג ללקוח בסיום התיק ורק במקרה של זכייה.
     
  • המקרים העיקריים בהם מטפלת הם: רשלנות בזמן הריון או לידה, רשלנות בטיפול בילדים, רשלנות בניתוחים, ואיחור באבחון של סרטן או מחלות אחרות.

 

להערכת סיכויי תביעתך או לתיאום פגישת ייעוץ, ניתן ליצור קשר עם עו”ד מולסון באחד מהאמצעים הבאים:

1. בטלפון: 1-800-200-807 

2. בטלפון נייד: 052-4787850 

3. במייל: [email protected]

 

משרד עורכי דין נבו מולסון רשלנות רפואית

משרד עו”ד רשלנות רפואית נבו מולסון

LOGONEW1