סרטן- SPARC- רשלנות רפואית

החלבון (SPARC (Secreted Protein Acidic and Rich in Cysteine הינו חלבון הקשור למטריקס (matrix-associated protein) שגורם לשינויים בצורת התא, מעכב את התקדמות מחזור התא ומשפיע על ייצור המטריקס החוץ-תאי. בגלל הקשר בין SPARC לבין אלבומין, מביא ביטוי ביתר של חלבון זה בגידול סרטני להצטברות אלבומין בגידול ומעלה את יעילות פקליטקסל הקשורה לאלבומין [(Albumin-bound Paclitaxel (nab-Paclitaxel], שהיא הצורה הננו-חלקיקית של התרופה פקליטקסל.

SPARC גידולי ראש-צוואר

גם בגידולי ראש צוואר קשור ביטוי ביתר של החלבון SPARC לפרוגנוזה פחות טובה. במחקר שפורסם על-ידי Desai וחבריו ב-Translational Oncology בשנת 2009 בדקו החוקרים את הקשר בין ביטוי חלבון זה בגידולי ראש-צוואר לבין תגובת הגידול לטיפול עם nab-Paclitaxel. במחקר רטרוספקטיבי זה נכללו 60 חולים שקיבלו טיפול עם nab-Paclitaxel כמונותרפיה, ומתוכם היו 16 חולים עם ביופסיית גידול זמינה לבדיקה. למרות היותן ראשוניות, תוצאות מחקר זה תמכו בהשערה שביטוי ביתר של SPARC בגידולי ראש-צוואר עשוי להיות קשור בתגובה טובה יותר של הגידול לטיפול עם nab-Paclitacxel. אם ימצאו תוצאות אלו נכונות גם במחקרים עתידיים גדולים יותר, הרי שטיפול עם nab-Paclitaxel עשוי להפוך גידולי ראש-צוואר המבטאים את SPARC ביתר מגידולים עם פרוגנוזה גרועה לגידולים עם פרוגנוזה טובה יותר.

SPARC סרטן שד

SPARC ידוע כגורם פרוגנוסטי שלילי וביטויו בגידול עולה בהתאמה לאגרסיביות הגידול. במחקר בשלב-IIי(phase II study) שערכו Raefsky וחבריו ואשר התפרסם ב-Journal of Clinical Oncology בשנת 2008 נבדקו היעילות והרעילות של שילוב חוסמי הקולטנים ל-VEGF ול-HER2, בווציזומאב [(Bevacizumab (AVASTIN] וטרסטוזומאב [Trastuzumab) HERCEPTIN)], יחד עם טיפול משלים מקדים (neoadjuvant) עם nab-Paclitaxel וקרבופלאטין (Carboplatin) בסרטן שד. המחקר בוצע במספר מרכזים ונכללו בו חולים עם סרטן שד מפושט מקומית (locally advanced). בוצעה הערכה של רעילות הטיפול ב-25 חולים. נמצא כי שילוב תרופתי זה מראה פעילות מבטיחה ללא אירועים בלתי צפויים של רעילות וללא עדות מוקדמת לפגיעה בנפח מקטע הפליטה של חדר שמאל (LVEF).

במחקר נוסף שפורסם באותו העיתון בשנת 2008 בדקו Yardley וחבריו את הקשר בין ביטוי SPARC בגידול לבין תגובה של הגידול לטיפול כמותרפי משלים מקדים. במחקר נכללו 123 חולים עם סרטן שד מקומי מפושט, אשר קיבלו טיפול משלים מקדים משולב לפני הניתוח עם אפירוביצין (Epirubicin), גמציטאבין ו-nab-Paclitaxel. אחרי הניתוח ניתן טיפול עם גמציטאבין ו- nab-Paclitaxel. נוסף לכך, ניתן ניקוד לביטוי SPARC בגידול על-פי בדיקה אימונו-היסטוכימית. במחקר זה נמצא כי טיפול משולב מקדים עם מינונים צפופים (dose-dense) של גמציטאבין, אפירוביצין ו- nab-Paclitaxel מביא לשיעורי תגובה דומים למה שנמצא בפרוטוקולים אחרים של טיפולים כמותרפיים מקדימים, אך עם רעילות מופחתת.

במאמר שפורסם על-ידי Desai וחבריו ב-Anti Cancer Drugs בשנת 2008 הראו החוקרים שביטוי HER2 ו-SPARC בגידולי סרטן השד יכול לשמש כסמן ביולוגי בקביעת יעילות צפויה של טיפול עם טקסאנים (taxanes) בגידולים אלו.

SPARC סרטן הלבלב

תאי הגידול בסרטן הלבלב, כמו גם הרקמה המבנית (ה-stroma) שסביבם, מבטאים ביתר את החלבון SPARC. גם כאן קשור חלבון זה בפרוגנוזה פחות טובה. במחקר בשלב-Iק(phase-I study), שפורסם על-ידי Von Hoff וחבריו ב-Journal of Clinical Oncoloy בשנת 2009, בדקו החוקרים את היעילות והבטיחות של טיפול משולב עם גמציטאבין [Gemcitabine) GEMZAR)] ו- nab-Paclitaxel בחולים עם סרטן לבלב גרורתי מתקדם. עוד נבדק במחקר זה הקשר בין התגובה לטיפול לבין ביטוי SPARC בגידול ורמות הסמן CA19-9 בדם. במחקר נכללו 63 חולים עם אדנוקרצינומה גרורתית של הלבלב שלא קיבלו טיפול כמותרפי לפני כן. נמצא כי הסיכוי לתגובה לטיפול, כמו גם משך זמן השרידות ללא מחלה (progression-free survival), היו טובים יותר בחולים בהם הגידול ביטא את החלבון SPARC.

 

תסמונת כאב – משרד הבטחון

אחי עבר ניתוח בבית החולים הלל יפה שבחדרה.
> בשלבי ההכשרה הראשונים בצבא אחי חש בטוב אולם בסיום הטירונות חלה החמרה
> בכאבים רבים והוא אינו יכול לפסוע חופשי.
> אחי הולך בצליעה ניכרת על רגל ימין ונמנע מלדרוך באופן מלא על הרגל.
> בכל פעם שהא מאמץ את הרגל הפגועה היא נהפכת להיות כחולה סגולה כזו מאוד נפוחה
> כמו כרית!
> אחי הלך לרופא היחידה שהפנה אותו לרופא מומחה בצריפין והנ”ל קבע להערכתו שיש
> לו תסמונת כאב-במילים רפואיות זה נקרא CRPS.
> אותו רופא הפנה את אחי לבית חולים “רעות” לצורך חוות דעת נוספת של רופא
> מומחה בעל שם בינלאומי שכל מה שהוא אומר זה אורים ותומים! רופא מעולה!
> אז מכל המקרה הזה הצבא התעלם ולא נתנו לו לעשות פיזיותרפיה והפנו לו את הגב
> ולא נתנתו לו התחייבות לבית חולים “רעות” מהסיבה שבית חולים זה לא עובד עם
> הצבא.הרופא בצריפין הוא רופא צבאי שאמר שבית חולים רעות מתעסק בעיקר עם
> חיילים וכולם הרימו גבה למה לא מכירים באחי לגביי בית החולים הזה.אימי היתה
> צריכה לשלם מכספה הפרטי 700 שקלים והצבא לא הנפיק לאחי התחייבות ואפילו היה
> רשום שיש לתת לו טיפולי פיזיותרפיה ויש מקום לתת גם טיפול פסיכולוגי מחשש
> לתסמונת הכאב שאת זה גם הם לא עשו! ונתנו לו לעמוד ולעשות תפקידים שמטרטרים
> את רגלו והוא משרת רחוק וכל המסע הזה שהא סחוב על הגב כדי לקחת עימו לבסיס זה
> דבר שאסור לו לעשות אסור לו להרים ולעשות כל מאמץ מחשש למצבו הבריאותי והצבא
> הפנה ת גבו במקום לעזור לו! תסמונת כאב אין לה מרפא רציתי לדעת מה הערכת
> התביעה ובכמה סכום מדובר בתביעה הזו.אודה לכם אם תיתנו לי תשובה במייל לגביי
> הערכת סיכויי התביעה כי המקרה מורכב והצבא עשה עוול וטעות לאחי!

החלפת מפרק באגן- רשלנות רפואית?

עשו לי ניתוח החלפת מפרק באגן בפרוטזה זמנית וכעבור שנה אמורים לשים פרותזה קבוע, לאחר הניתוח הרופא הרשה לי ללכת אך לא לדרוך על הרגל המנותחת, כאשר הגיע הפיזיותרפיסטית העמידה אותי על הרגליים ואמרה שאני יכול לדרוך על הרגל בתנאי שאלך עם מקל הליכה, ברור כי שמעתי בקולה ולמרות הכאבים הנוראיים השתדלתי כמה שיותר ללכת. כאבים העזים נמשכו חודשיים וחשבתי שכך אמור להיות ואך התעלפתי מהכאב הבלתי נסבל, הגעתי לרופא המטפל בקופת חולים מכבי, הרופא הפנה אותי לצילום , כאשר קיבל את התוצאות הוא היה מופתע לגלות שהפרותזה לגמרי שבורה ותקוע בתוך הרגל בבשר והסביר זאת ע”י כך שאמר שאסור היה בשום פנים ואופן לדרוך על הרגל!, מה שהיה ברור כי זה המקור לכאבים, ולאחר מכן שלח אותי לניתוח חוזר שיתקיים ב 28.10.09, כרגע לא ידוע האם הניתוח יהיה בהחלפת פרותזה זמנית או קבוע וזה תלוי בתוצאות הבדיקות שערכו לי. זה ברור כי הפיזיותרפיסטית לא הדריכה אותי נכון כיצד בדיוק עלי להתנהג לאחר הניתוח והיא המקור לשיברון הפרותזה, איני יכול להסביר את הכאבים הבלתי פוסקים שאני עובר, אני לא יכול לישון בלילות. אני מבקש ממך עזרה, אני לא יכול להמשיך כך..  אם אתה יכול לתת לי הערכה  לתביעה אני מאוד אשמח, וגם להשיב לי האם תוכל לטפל בתיק ומהם התנאים שלך .
בתודה מראש, ולדימיר.
נ.ב האם אתה מטפל בתביעות רשלנות רפואית? אילו פיצויים ניתן לקבל?

סרטן השד- רשלנות רפואית?

רשלנות סרטן שד- רשלנות רפואית סרטן השד

צעירה תובעת מיליונים: כרתו לי שד בגלל רשלנות רפואית

התובעת, בת 30 אם לשני ילדים, הגישה הבוקר תביעה המוערכת בשני מיליון ₪ בבית משפט השלום בת”א כנגד קופ”ח מאוחדת וד”ר יוסף שפירא. היא טוענת באמצעות באת כוחה עו”ד ענת מולסון ממשרד עורכי הדין נבו מולסון, כי נאלצה לעבור כריתת שד השמאלי עקב איחור משמעותי ובלתי סביר של תשע שנים באבחון גידול סרטני. כיום סובלת התובעת מדימוי גוף נמוך אשר גרם לה לנכות נפשית משמעותית, וכן מסיכון לחזרת הגידול ולפיתוח גרורות, סיכון אשר יכול היה אף הוא להימנע לו טופלה כנדרש ובמועד. 

התובעת החלה במעקב בקופה”ח כאשר גילתה גוש קטן בשד שמאל. בבדיקה מיום 7.10.1997 איבחן ד”ר יוסף שפירא כי אצל התובעת קיים מבנה: Cystic Fibrosis (CF) (הכוונה לרקמת שד צפופה), אולם לא המליץ על טיפול כלשהו. משלב זה נמצאה התובעת במעקב סדיר במשך למעלה מ – 9 שנים. 

במרץ 1998 הוחלט על ביופסיה פתוחה של הגוש בשד שמאל, כאשר התשובה הפתולוגית העלתה כי מדובר ב”תהליך שפיר”. 

בשנת 2002 לאחר לידת הבן השני, חשה התובעת שוב בגוש שצמח בשדה השמאלי. ד”ר שפירא הסביר כי מדובר בצלקת מניתוח הביופסיה ממרץ 1998. 

בתאריך 7.5.2002 ביצע הנתבע 1 לתובעת בדיקת ניקור, FNA (דיקור במחט עדינה) משד שמאל, לבדיקת ממאירות הגוש. באבחנה הקלינית נרשם כי ידוע על מחלת CF וכן כי לאחרונה אובחן בשינוי במבנה השד השמאלי. בממצא הפתולוגי נרשם בין היתר כי : “לא נמצאו תאים ממאירים אך החומר דל”. הנתבע 1 לא נתן התייחסותו ודעתו לכך שהבדיקה לא היתה אבחנתית, שכן המשטחים שהוכנו מחומר הבדיקה היו דלים בתאים, ולא ניתן היה להסיק דבר על אופיים של התאים. הנתבע 1 לא הפנה את התובעת בעקבות הממצא הפתולוגי הבלתי מספק להמשך בירור, כמתחייב, ע”י בדיקת US או לבדיקת רקמה באמצעות ביופסיה פתוחה. 

הגוש בשדה השמאלי של התובעת המשיך לגדול, והתובעת התלוננה על כך בביקוריה התקופתיים, אם כי לא ניתן ביטוי הולם לתלונותיה ולמצבה הקליני ברשומה הרפואית אצל הנתבע 1. 

התובעת הופנתה לבדיקת US של השדיים רק ביוני 2004. ביום 11.7.2004 בוצעה הבדיקה. בבדיקה, איתרה הרופאה המבצעת שני גושים בשד שמאל. היא העלתה את החשד כי הגוש הגדול הינו גידול מסוג : Phalloid Tumor או Giant Fibroadenoma, קרי, גידול ממאיר. הרופאה המליצה על ביופסיה מהגוש הנמוש (הגדול). 

ד”ר שפירא התעלם לחלוטין מממצאי בדיקת ה- US הנ”ל ומהמלצות הרופאה המפענחת ובחר שלא להפנות את התובעת לביצוע ביופסיה כפי שהומלץ. 

התובעת המשיכה להתלונן על הגוש בשדה השמאלי ועל אסימטריה ניכרת בין השדיים. במאי 2005 ביקשה התובעת להתייעץ עם ד”ר שפירא באשר להריון נוסף, והאפשרות כי יגרום לגדילה מהירה ומסיבית יותר של השד. ד”ר שפירא קבע כי אין כל מניעה מהריון במצבה, שכן מדובר בגידול התלוי בהורמונים. 

התובעת נכנסה להריון בחודש יוני 2005 ומאז החלה גדילה מהירה משמעותית ופרוגרסיבית של השד השמאלי והשינויים בו ניכרו מיום ליום. הבדלי הגודל בין שד ימין לשמאל הלכו וגדלו והגיעו לחוסר פרופורציה משמעותי ביותר. תוספת הנפח המשמעותית לשד גרמה לתובעת לכאבים עזים, אשר הלכו והתגברו במשך חודשי ההריון, והפריעו לה מאוד בהתנהלות היומיומית. 

התובעת פנתה במהלך ההריון מספר פעמים אל הנתבע 1 לצורך התייעצות בנוגע להחמרה המשמעותית בשד שמאל. הנתבע 1 שוב פטר אותה בתשובה שהמצב יחזור לקדמותו לאחר ההריון וההנקה. בצר לה פנתה התובעת להתייעצות עם מומחה פרטי, אשר הפנה אותה מיידית לביצוע בדיקת US. 

בתאריך 18.12.2005, בהיותה בשלבי הריון מתקדמים ביצעה התובעת בדיקות US. ממצאי הבדיקה העלו כי : “כל המחצית הלטרלית של השד תפוסה ע”י גוש בקוטר של 18 ס”מ”. בהמשך נרשם ע”י המפענחת כי קיים חשד בסבירות גבוהה ל – ציסטוסרקומה פילואידס (גידול אשר עלול להיות ממאיר ואלים עם נטייה לחזר4ה לאחר כריתה ובעל פוטנציאל לשליחת גרורות) והמליצה על ביצוע ביופסיה. 

יומיים לאחור מכן בוצעה ביופסיה ע”י מחט עבה , אשר העלתה ממצאים החשודים ל Phylloides tumor. התובעת הפנתה את לתשובת הביופסיה אל ד”ר שפירא אשר קבע כי מדובר בגידול שפיר. 

יצוין כי בתקופה זו היו ממדיו של השד השמאלי חריגים בגודל במידה כזו שהקשו על התובעת בהתנהלותה היומיומית, הכאבים שהסב לה היו בלתי נסבלים, והיא נאלצה לתמוך את השד בידה על מנת להקל על כאביה ועל התנהלותה. 

לאחר הלידה פנתה התובעת לכירורג אשר קבע כי קיימת אינדיקציה חד משמעית לכריתה מלאה של השד. 

בתאריך 11.9.2006 עברה התובעת כריתה מלאה של השד השמאלי. משקל הגידול שנכרת היה 3.450 ק”ג, פי עשרה משד נורמלי !!! התשובה הפתולוגית של הגוש העלתה כי מדובר בגידול ממאיר מסוג פילואידס, כפי שאבחנה הרופאה שביצעה את בדיקת ה- US ביולי 2004, וכפי שצריך היה לחשוד כבר בשנת 2002, כאשר תיעד הנתבע 1 כי חל שינוי במבנה השד השמאלי. 

התובעת נמצאת כיום במעקב צמוד ואינטנסיבי, שכן בשל גודלו של הגידול לא נתאפשרה כריתתו בשוליים רחבים, וקיים סיכון גבוה לחזרת הגידול ולהתפתחות גרורות באיברים אחרים. 

לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של פרופ’ מומחה לכירורגיה כללית ואונקולוגית, מנהל מחלקה כירורגית, אשר בדק את התובעת וכן את החומר הרפואי וצילומי ההדמיה שבוצעו לתובעת. 

המומחה מסביר בפתח חוות דעתו את מהותו של הגידול ממנו סבלה התובעת. מדובר בגידול אשר יכול להתבטא גם באופן שפיר וגם באופן ממאיר ואלים

, עם נטייה לחזרה מקומית לאחר כריתה רדיקלית, ובעל פוטנציאל לשליחת גרורות לאיברים חיוניים. אבחנה מדויקת של סוג זה של גידול נערכת רק לאחר ביופסיה פתוחה של הגוש. ביופסיה באמצעות מחט דקה או עבה עלולה לגרור אבחנה שגויה של גידול שפיר. 

המומחה קובע כי כבר בשנת 2002, כאשר הופיע הגוש הגידולי, היתה אינדיקציה ברורה להפנות את התובעת לביצוע US של השדיים ו/או בדיקת הרקמה ע”י ביופסיה פתוחה, שכן בדיקת ה – FNA שביצע לא היתה אבחנתית. הבודק רשם בפירוש כי המשטחים שקיבל לבדיקה היו דלים בתאים: “החומר דל”. 

המומחה קובע כי ביצוען של בדיקות כנדרש (US וביופסיה פתוחה), היה מוביל למהלך שונה לחלוטין. בשלב זה, ניתן היה לכרות את הגוש בלבד, עם שוליים רחבים, ובכך למנוע את כריתת השד כולו 4 שנים מאוחר יותר. 

יתירה מכך, כבר בחודש יולי 2004, בטרם נכנסה התובעת להריון, נעשתה האבחנה הסונוגרפית הנכונה ע”י הרופאה המפענחת של צילומי ה – US. הרופאה העלתה את החשד, עפ”י הצילום, כי אפשר שמדובר בגידול ממאיר, ולפיכך המליצה על ביצוע של ביופסיה פתוחה. הפרופ’ קובע כי קיימת סבירות גבוהה כי גם בשלב זה, לו היתה מבוצעת המלצתה של המפענחת, והתובעת היתה מופנית לביופסיה פתוחה, עדיין ניתן היה למנוע כריתה מלאה של השד שנתיים לאחר מכן. 

תחת זאת, אישר ד”ר שפירא לתובעת להכנס להריון, דבר אשר גרם לדחיית הניתוח ביותר מ – 18 חודשים, כאשר בתקופת ההריון היתה התפתחות מהירה של הגידול עד שהגיע למימדים עצומים ולמשקל יוצא דופן, אשר לא הותירו כל ברירה מלבד כריתת השד במלואו. 

לסיכום, קובע המומחה כדלקמן: “האבחנה צריכה היתה להיעשות כבר ב – 2002 ע”י ד”ר שפירא, אשר היתה מונעת את כריתת השד וניתן היה להסתפק אז רק בכריתת הגידול שהיה אז קטן בהרבה. יובהר שוב, כי גם לו נעשתה האבחנה הנכונה בשנת 2004, ניתן היה לדעתי למנוע קרוב לוודאי כריתה מלאה של השד”. 

התובעת תטען כי למשך הזמן של למעלה מ – 4 שנים, מאז ניתן היה לאבחן ולגלות את מחלת סרטן השד אצלה ועד לכריתת הגידול בספטמבר 2006, היתה משמעות קריטית. קביעה זו מתבססת על שיעורי הריפוי הגבוהים מסרטן השד מן הסוג בו חלתה התובעת, במידה והגידול מתגלה בשלב מוקדם, וסיכויי הנמוך לחזרת הגידול. 

המומחה קןבע כי לו היתה האבחנה מבוצעת כבר בשנת 2002, ואפשר שגם בשנת 2004, ניתן היה להסתפק בכריתה מקומית של הגידול, ולמנוע את כריתתו השלמה של השד. 

יתירה מכך, בשלב בו נכרת הגידול, בשל גודלו העצום, לא ניתן היה להוציאו עם שוליים רחבים, כפי שמומלץ בספרות הרפואית. 

הפרופ’ העריך את נכותה של התובעת הינו בשיעור של 25%, בהתאם לסעיף 28 (א) (2). כמו כן הוסיף כי קיים סיכון של 20% לחזרה מקומית של הגידול ולהופעת גרורות רחוקות יותר באיברים חיוניים, לרבות ריאות כבד ועצמות. 

בשל מצב זה וחוסר הוודאות לגבי התנהגותו של הגידול בעתיד, התובעת נדרשת להימצא במעקב הדוק ואינטנסיבי, כאשר עתידה מעורפל וצפויה הפחתה משמעותית בתוחלת חייה. 

בשל הכריתה המלאה של השד מתקשה התובעת עם ההתמודדות עם המראה המעוות, המכוער והבלתי סימטרי של השד והצלקות שעל החזה. התובעת הפכה למוגבלת בלבושה ובכל פעולותיה בחיי היומיום, ונמנעת במודע מהימצאות במקומות בילוי ונופש, שם איננה יכולה להתנהג בחופשיות ולהתנהג כאחד הנופשים. 

התובעת, קוסמטיקאית במקצועה, אשר מראה החיצוני והאסטתיקה היו חשובים לה מאז ומתמיד, מתקשה כיום להשלים עם המצב המעוות והפגום של גופה. יצוין כי בהתאם להמלצות הרופאים ניתוח משחזר פלסטי איננו בר ביצוע בשנים הקרובות, בין היתר בשל הסיכון המוגבר לחזרתו של הגידול. 

ההתמודדות את הפגם הגופני והאסטטי של גופה, בשילוב בידיעה כי הינה חשופה לחזרה מקומית כמו גם גרורתית של הגידול, קשים מאוד לתובעת, וגורמים לה למצב רוח ירוד ולתחושות תסכול עם נטייה להתפרצויות.

התובעת צירפה לתביעה חוות דעת פסיכיאטרית, הקובעת כי אצל התובעת ניכרים תסמינים טיפוסיים של הפרעת הסתגלות מתמשכת לאובדן והעיוות במראה החיצוני, עם תסמינים של דיכאון, שינויי מזג ופגיעה בדימוי הגופני והנשי. הוא העריך את נכותה הנפשית של התובעת בשיעור של- 15%, בהתאם לסעיף 34 לתקנות המוסד לביטוח לאומי.

 

למידע נוסף: סרטן השד- רשלנות רפואית- סרטן שד

De registrieren und die https://ghostwritinghilfe.com/ autorin aldebaran beauftragen

רשלנות רפואית באבחון סרטן- אבחון מאוחר של גידול

רשלנות רפואית באבחון סרטן

תביעות רשלנות רפואית רבות מוגשות בגין איחור באבחון של סרטן או אי גילוי גידול ממאיר או שפיר. אם כתוצאה מאותו גילוי מאוחר, חלה התפשטות של מחלת הסרטן או שנוצרו גרורות, קמה לחולה עילה להגשת תביעת רשלנות רפואית.

גידולים ממאירים, או סרטניים, כוללים גם קרצינומה וסרקומה. התפשטות של תאים סרטניים (גרורות) נעשית דרך זרם הדם או תעלות הלימפה, או דרך חללי גוף, וכך נוצרים גידולים משניים באזורים מרוחקים מן הגידול המקורי. לכל גידול ראשוני יש דפוס התנהגות ודפוס התפשטות משלו. הטיפול בסרטן תלוי בסוג הגידול, באתר הגידול הראשוני ובמידת התפשטותו. הטיפולים המקובלים כוללים ניתוח, כימותרפיה או טיפול קרינתי.

להלן מידע כללי אודות גילוי גידולים:

אבחון מוקדם – חלק מהגידולים שכיחים באופן יחסי בכל האוכלוסיה, כך שנהוג לבצע בדיקות סקר בלי קשר לגורמי סיכון מיוחדים, למשל: בדיקת PAP או
ממוגרפיה בנשים, ובדיקת PSA לגילוי מוקדם של סרטן הערמונית בגברים.

גידולים אחרים שכיחים יותר בקבוצות מסוימות, כך שאת בדיקות האיתור עושים בהקפדה יתרה בקבוצות אלו; למשל, תצפית המעי הגס (קולונוסקופיה) באנשים שקרובי משפחה שלהם מדרגה ראשונה לקו בגידול ממאיר זה.

סרטן השד

ממוגרפיה אחת לשנה החל מגיל 40 שנה בדיקה גופנית של השד אחת לשלוש שנים בנשים בנות 40-20 שנה ואחת לשנה בנשים מעל גיל 40 בנשים הנמצאות בסיכון מוגבר לסרטן שד (למשל, סרטן זה בקרובי משפחה מדרגה ראשונה) יש לשקול התחלת ביצוע ממוגרפיה לפני גיל 40 שנה

סרטן הערמונית

בדיקת PSA ובדיקה גופנית (דרך פי הטבעת) אחת לשנה בגברים בני 50 שנה ומעלה או מגיל 45 שנה ומעלה בגברים עם גורמי סיכון (סיפור משפחתי)
אבחון וניטור הטיפול בדיקות הדמיה (רנטגן) מסייעות לאיתור מיקום הגידול וגרורותיו. הבדיקה באמצעותה מאבחנים באופן סופי את סוג הגידול ואת התפשטותו המקומית היא ביופסיה שנעשית בניתוח או בלקיחת רקמה באמצעות מחט. לעיתים ניתן להסתפק בבדיקה של תאים (ציוטולוגיה). במקרה זה נלקחים התאים בדרך כלל באמצעות מזרק, אולם לעיתים מבצעים את הבדיקה ישירות על נוזלי גוף כמו שתן, כיח וכדומה.
ספירת דם, בדיקה כימית של תפקודי הכליות ואנזימי הכבד, וכן רמת המלחים בדם מסייעים לניטור תופעות הלוואי של הטיפול, בעוד בדיקות ספציפיות של
סמני גידול עשויות לנטר את יעילות הטיפול.

סרטן המעי הגס

בדיקת דם סמוי בצואה אחת לשנה החל מגיל 50 שנה צילום עם ניגוד כפול (חוקן בריום מיוחד) אחת לחמש שנים החל מגיל 50 שנה תצפית המעי הגס והחלחולת (קולונוסקופיה) אחת לעשר שנים החל מגיל 50 שנה או בכל מקרה בו אחת הבדיקות הקודמות חיובית יש להתחיל את הבדיקות לגילוי מוקדם של סרטן המעי הגס כאשר יש היסטוריה אישית של דלקת כיבית של המעי הגס, פוליפים של המעי הגס, או סיפור משפחתי של סרטן המעי הגס בקרובים מדרגה ראשונה.

סרטן צוואר הרחם

בדיקת PAP אחת לשנה החל משלוש שנים לאחר קיום יחסי מין בפעם הראשונה או מגיל 21 שנה ואילך בדיקת PAP אחת לשלוש שנים בנשים מגיל 30 שנה ואילך במידה והיו שלוש בדיקות PAP תקינות.

להערכת סיכויי תביעתך, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון המייצגת מאות נפגעי רשלנות רפואית, בטלפון: 0524787850 או במייל: legal1@bezeqint.net

Harvard business school https://dissertationauthors.com/ professor clayton christensen, broadly known as a scholar of disruptive innovation, see this evolution in moocs as an exciting step forward for the concept

גוש / גושים בשד, סרטן השד

גוש / גושים בשד, סרטן השד– רשלנות רפואית, פיצויים

בתי המשפט
א 1636/97
בית המשפט המחוזי בירושלים07/12/031. בר-אש ג’פרי2. ליאק זאב שלמה3. עז’ המנוחה אנה בר-אש ז”ל
באמצעות היורשת ליאנה ליאק-קורן
כולם ע”י ב”כ עוה”ד ר’ ברק
בעניין:
התובעים
נ ג ד
1 . דר’ מירן לואיס2 . ביה”ח לניאדושניהם ע”י ב”כ עוה”ד ח’ זליכוב3 . קופת חולים כלליתע”י ב”כ עוה”ד י’ אבימורהנתבעיםפ ס ק – ד י ןהתביעה שלפני מייחסת לנתבעים רשלנות בטיפול רפואי שניתן למנוחה, אנה בר-אש ז”ל (להלן: המנוחה) אשר בעקבותיו לטענת בעלה, ילדיה, ועזבונה היא הלכה לעולמה.5129371העובדות
1. הרקע העובדתי שביסוד הגשת התביעה, כפי שהוא עולה מכתבי הטענות, מחוות הדעת הרפואיות ומהמסמכים הרפואיים שצורפו, אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים ועיקרו הוא כדלהלן:המנוחה, ילידת 22/9/45 ורופאת שיניים במקצועה, נפטרה ממחלת הסרטן ביום 19/2/95.נב – 17/5/92, בהיותה בת כ-47 שנים, פנתה המנוחה לד”ר עראקי, רופא משפחה בקופת חולים כללית, ככל הנראה בשל כאבים בשד שמאל.ד”ר עראקי בדק את המנוחה ומשמצא גוש בשדה השמאלי, הפנה אותה לביצוע בדיקת ממוגרפיה.המנוחה ניגשה לביצוע הבדיקה כבר למחרת הביקור בקופת החולים. הבדיקה, שנערכה בבית החולים לניאדו בנתניה (הנתבע 2), כללה צילום במנח אלכסוני ובמנח קרניו-קאודלי. את הבדיקה פענח ד”ר לואיס מירן, הנתבע מספר 1. בדף תוצאות הבדיקה שנמסר לידי המנוחה, כתב ד”ר מירן כי אין הוא מזהה גושים או סימני ממאירות וסיכם את הבדיקה כתקינה. עם זאת, בשל אי סימטרייה מבנית של הפרנכימיה הפיברוטית עם אזורים של סמיכות יתר בשד שמאל, הורה ד”ר מירן למנוחה לעבור בדיקת ממוגרפיה חוזרת לשם מעקב והשוואה, לאחר כ-6 חודשים.כשבועיים לאחר מכן, ב-29/6/92, פנתה המנוחה מיוזמתה, לד”ר משה ניסני, כירורג מומחה. ד”ר ניסני בדק את השדיים ובתי השחי של המנוחה, אך לא מצא כל ממצא חריג. לאור ממצאים אלו ולאור המלצותיו של ד”ר מירן, המליץ גם ד”ר ניסני, לשוב ולעבור בדיקת ממוגרפיה לאחר שישה חודשים.בינתיים עברה המנוחה לקופת חולים מכבי ונותק הקשר בינה לבין הנתבעת 3. ב-3/5/93, כשנה לאחר ביצוע בדיקת הממוגרפיה הראשונה, שבה המנוחה וביצעה בדיקת ממוגרפיה שגרתית במכון הרנטגן של בית החולים רמת מרפא. בדיקה זו פוענחה על ידי ד”ר ס.קבס אשר קבעה כי בשדה השמאלי של המנוחה מצוי סרטן שד מדרגה 3.נמיד עם גילוי המחלה, בוצעה למנוחה ביופסיה פתוחה שלוותה בסדרות טיפולים כימותרפיים ובניתוח לכריתת השד. משנכשלו אמצעים אלו עברה המנוחה ניתוח להשתלת מח עצם וקיבלה טיפול כימותרפי מסיבי והקרנות. אולם הטיפולים כשלו והמנוחה הלכה לעולמה ב-19/2/1995.טענות הצדדים
2. בכתב תביעתם מעלים התובעים שתי טענות נגד הנתבעים: הראשונה והחשובה שבינן, הנוגעת לנתבעים 1 ו-2 היא, כי אלה התרשלו בכך שלא אבחנו את מחלת הסרטן במאי 1992 או בכל מועד אחר קודם למאי 1993. לטענתם, עקב העיכוב באבחון המחלה נמנע מהמנוחה טיפול שיכול היה להציל את חייה או להאריכם. התובעים טוענים, כי ד”ר מירן התרשל בפענוח בדיקת הממוגרפיה מיום 18/5/92 וכי בצילום הממוגרפיה מופיעות בבירור הסתיידויות קוויות חשודות ביותר לממאירות. לטענתם, ממצאים אלו בצירוף לנסיבות ההפניה לממוגרפיה ונתוניה האישיים של המנוחה, חייבו המשך בירור מיידי, כולל צילום מכוון והגדלה לאזור בו סומן הגוש על ידי ד”ר עראקי. בנוסף או לחלופין, היה מקום להפנות את המנוחה לבדיקת אולטרא סאונד. לטענת התובעים, לו כך היה נוהג ד”ר מירן, ניתן היה לאבחן את המחלה עוד בשנת 1992, להעניק למנוחה טיפול רפואי הולם ולהביא להחלמתה.לתמיכה בטענה זו צרפו התובעים את חוות דעתם של ד”ר לודמילה קצנלסון, בתחום הרדיולוגיה ושל פרופ’ יואב הורן,בתחום האונקולוגיה.טענתם השניה של התובעים, נוגעת להעברת האינפורמציה במסגרת קופת החולים, הנתבעת 3, ולפגם ברישומים הרפואיים. לסברתם, בשל כשל בהעברת האינפורמציה, לא ראה ד”ר מירן את מסמך ההפניה לממוגרפיה שערך ד”ר עראקי, רופא המשפחה. ד”ר ניסני לא ראה את ממצאי בדיקתו של ד”ר עראקי. על כן, לא יכולים היו הרופאים, לשקול את מלוא השיקולים הרלוונטיים לאבחון מלא. עוד טוענים התובעים, כי עובדי הנתבעת 3 לא איתרו ולא הציגו כלל את ההפניה הדחופה לממוגרפיה שהוציא ד”ר עראקי. בשל אלו, מוטל על הנתבעת 3 להוכיח קיומו של טופס ההפניה ותוכנו ולשלול התרשלות מצדם.3. בנוגע לטענה הראשונה שבפי התובעים, משיבים הנתבעים 1-2 שתי טענות חלופיות. האחת היא כי פענוח הבדיקה על ידי ד”ר מירן נעשה כראוי וכי ד”ר מירן נהג כפי שרופא סביר היה נוהג בנסיבות המקרה. לתמיכה בטענתם זו, הגישו הנתבעים חוות דעתן של ד”ר מיכל מגידו-רביד ושל ד”ר יהודית גולדמן, שתיהן מומחיות לרדיולוגיה.ולחלופין ובאם יתברר כי פענוח הממוגרפיה מיום 18/5/92, נעשה ברשלנות, טוענים הנתבעים, כי אופיו של סוג המחלה בה לקתה המנוחה, שולל קשר סיבתי בין פטירתה מהמחלה לבין רשלנותו של ד”ר מירן. לתמיכה בטענה זו, הגישו הנתבעים את חוותדעתה של ד”ר שולמית ריזל, מומחית לאונקולוגיה קלינית וקרינתית ואת חוות דעתו של פרופ’ איתן שילוני, מומחה לכירורגיה אונקולוגית.נלגבי טענתם השניה של התובעים, טוענים הנתבעים, כי בפועל בוצע הצילום באזור המדויק על פי הפנייתו של ד”ר עראקי ועל כן אין כל חשיבות להיעדרותה של ההפניה. עוד טוענים הנתבעים כי אף אם מדובר בפגם, אין בפגם זה כדי להפוך את נטל הראיה.ולחילופין לבסוף טוענים הנתבעים, כי אף בהנחה שיש לייחס לנתבעים אחריות בגין פטירתה של המנוחה, למנוחה רשלנות תורמת בשעור גבוה. שכן, המנוחה לא מילאה אחר הוראותיהם של ד”ר מירן ושל ד”ר ניסני ונמנעה מלעבור בדיקת ממוגרפיה נוספת 6 חודשים לאחר הבדיקה הראשונה.דיון
4. ככלל, בין רופא לבין מי שמטופל על ידו, קיימים יחסי “רעות”. כלומר, הרופא צריך לקחת בחשבון כי המטופל על ידו עלול להיפגע אם לא ינקוט באמצעי זהירות סבירים. מכאן עולה, כי על כל רופא מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי כל מי שמטופל על ידו. תוכנה האחיד של חובה זו, החלה על כל רופא ורופא, הוא לנקוט באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע סכנה.קיומה של חובת זהירות מושגית, אינו מבטיח קיומה של חובת זהירות קונקרטית בין התובע לנתבע. לשם הקמתה של חובת זהירות קונקרטית יש להשיב על השאלה, האם המזיק הספציפי יכול וצריך היה לצפות קיומו של סיכון ספציפי לניזוק ספציפי. ובעניינינו, האם יכול וצריך היה ד”ר מירן לצפות, כי באם יתרשל בפענוח הממוגרפיה עלול להיגרם נזק למנוחה. נראה כי לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהתשובה לשאלה זו חיובית ולכן אין חולק כי הנתבעים 1-2, חבים היו חובת זהירות כלפי המנוחה.5. האם הפרו הנתבעים 1-2 את חובת הזהירות המוטלת עליהם כלפי המנוחה? כידוע דיני הרשלנות מבוססים על עיקרון האשמה ולא על האחריות המוחלטת. עקרון זה תקף, ואולי אף ביתר עוצמה, במקרי הרשלנות הרפואית. במקרים אלו, בשל העובדה הידועה, כי מדע הרפואה אינו מדע מדויק ויש שטחים רבים הנתונים למחקר והתפתחות מתמידים, אין לחזות מראש סיכונים מסיכונים שונים הנעוצים בסגולותיו הפיסיות או הנפשיות של החולה והעלולים להביא לתקלה או לכישלון בעת מתן הטיפול הרפואי. זאת, אפילו אם יזהר הרופא ויפעל על פי אמות מידה נאותות ברפואה (ראו א’ כרמי, בריאות ומשפט (נבו 2003) כרך א’ עמ’ 336-338). כלומר, כיוון שהחובה המוטלת על פי דיני הרשלנות אינה לתוצאה אלא למאמץ, כשם שלא כל אי הצלחת ניתוח מקימה כשלעצמה חזקה בדבר רשלנות רפואית, כך לא כל איחור באבחנה מקים חזקת רשלנות. כפי שאמרה השופטת נתניהו בע”א 789/89 עמר נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ”ד מו(1), 712:“אחריותו של רופא אינה אחריות מוחלטת ולא בכל מקרה של אי הצלחה יש ליחס לו רשלנות. גישה כזו תהיה נוגדת את טובת הציבור” (עמ’ 721-722 לפסק הדין)ויפים לכאן גם דבריו של השופט ח. כהן (כתוארו אז בע”א 235/59 אלהנקרי נ’ ד”ר פולק, פ”ד יד(3) 2497, 2500:“…הרופא אינו מבטח, וכשהוא מקבל על עצמו טיפול פלוני, אין הוא מבטיח הצלחתו. מדע הרפואה עוד איננו מדע מדוייק ואין לחזות מראש סיכונים מסיכונים שונים הנעוצים בסגולותיו הפיסיות או הנפשיות של החולה והעלולים להביא לידיד תקלה או כישלון בשעת הטיפול הרפואי, אף אם הרופא נזהר כדבעי ופעל לפי כל כללי אמנות הרפואה. וכבר נאמר על ידי בתי המשפט באנגליה שכשאנחנו נהנים ברצון מן החסדים והטובות אשר מדע הרפואה המתקדם שופע עלינו בידי שלוחיו הרופאים, אין אנחנו בני חורין להתנער מן הסיכונים הטמונים עוד בטיפולים רפואיים רבים. כללו של דבר: לא כל תקלה או כשלון תוך כדי טיפול רפואי מסתבר כמעשה רשלנות דווקא, נהפוך הוא: בהיעדר נסיבות מיוחדות המצביעות על הסתברות של רשלנות, ההנחה היא כי התקלה או הכישלון נגרמו שלא ברשלנות הרופא אלא על ידי גורמים אחרים.” (וראו גם: ע”א 280/60 פרדו נ. חפץ-פלדמן בתור יורשת ובשם עזבון ד”ר חפץ ואח’, פ”ד טו 1977 ,1974; ע”א 323/89 קוהרי נ’ מדינת ישראל, פ”ד מה(2) 146, 172).וואכן, ביסוד הרשלנות מונח עקרון הסבירות. השאלה עליה באים דיני הרשלנות להשיב היא, באלו אמצעים צריך המזיק לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק. כלומר, מהו רף הזהירות אותו ראוי להציב על-פי שיקולי מדיניות משפטית (ע”א 145/80 ועקנין נ’ המועצה המקומית בית שמש, פ”ד לז(1) 113).בהצבתו של רף הזהירות יש לאזן בין שני שיקולים מרכזיים, הפועלים בכיוונים מנוגדים. מן העבר האחד, נדרש רף זהירות גבוה מספיק כדי להגן על הניזוקים מפני פגיעה ולהבטיח כי תינקט זהירות ראויה על מנת שיימנעו נזקים. זאת במיוחד בהקשר הרפואי, שם מונחים תדיר חיי אדם, שלמותו הגופנית ואיכות חייו. מן העבר השני, מן הראוי למנוע הכבדת יתר על גופים, שפעילותם הרגילה, מטבעה, עלולה לגרום לנזקים. צמצום הטלת האחריות לגבי גופים ופעולות אלו נדרש, הן מן הבחינה הכלכלית והן מבחינות אחרות כגון האינטרס הציבורי בפעילות יוצרת הסיכון. במקרים של רשלנות רפואית, הטלתה של חובת זהירות חמורה מידי עלולה לפגוע ביכולתם של רופאים להפעיל שיקול דעת המבוסס על מיטב הכרתם ומיומנותם המקצועית ולעודד תופעה בלתי רצויה של רפואה מתגוננת המבקשת למזער חשיפה לתביעות ברשלנות, אף במחיר פגיעה בבריאותם של מטופלים. המטופלים הספציפיים בכל מקרה ומקרה והמטופלים ככלל. קביעתו של רף נורמטיבי גבוה מידי עלול אפוא להוביל לידי הכבדה בלתי ראויה על פעילותה של מערכת הרפואה ובטווח הארוך אף לפגוע ברווחת המטופלים ובבריאותם (ראו: 705/78 פרופ’ רמון נ’ מאוטנר, פ”ד לד (1) 550 ,555 ; ע”א 434/94 ברמן, קטינה באמצעות הוריה נ’ מור- המכון למידע רפואי בע”מ, פ”ד נא(4) 205, 212; ע”א 3056/99 שטרן נ’ המרכז הרפואי ע”ש שיבא, פ”ד נו(2) 936, 956 ; ת.א. (י-ם) 1686/96 אברהם נ’ ש.ר.ב. תק-מח 99(2), 3526).אם כן, המסקנה היא כי רופא החב חובת זהירות כלפי מטופל אינו חייב לנקוט באמצעים המסירים כל סיכון. הרופא אינו מבטח, חובתו אינה למצוא כל פגם ולרפאו. על אמצעי הזהירות לעמוד, ככלל, ביחס ישיר לסיכון שנוצר, תוך שאמצעי זהירות אלו נקבעים על פי אמות מידה אובייקטיביות פרי מדיניות משפטית נאותה.כך פסק השופט י.מלץ בדנ”א 1833/91 קוהרי נ’ מדינת ישראל, (תק-על 91(2), 743, 745)“ההלכה לעניין מבחני הרשלנות של רופא בטיפולו בחולה הנה, מזה שנים רבות, זו: המבחן איננו מבחן של חכמים לאחר מעשה אלא של הרופא הממוצע. בשעת מעשה של רופא עשוי לטעות אך לא כל טעות מהווה רשלנות. אי הצלחתו של ניתוח או נזק שנגרם בעטיו אינם, כשלעצמם, מקימים חזקה או מסקנה של רשלנות רפואית. גם טעות באבחנה אין בה בהכרח ראיה בדבר קיומה של רשלנות”.6. לאור האמור לעיל, השאלה בעניינינו היא, האם נקט ד”ר מירן בכל אמצעי הזהירות בהם היה נוקט רופא סביר בנסיבות העניין. כלומר האם היה רדיולוג סביר, בהגיע אליו אישה כדוגמת המנוחה, נוהג אחרת.נכאמור, לטענת התובעים, התרשל ד”ר מירן בכך שלא ראה בצילום הממוגרפיה הסתיידויות קוויות חשודות לממאירות ולא הפנה את המנוחה להמשך בירור מיידי אלא הורה לה לשוב לבדיקה כעבור חצי שנה בלבד. עוד טוענים התובעים כי ד”ר מירן התרשל בכך שלא התייחס למנוחה בהתאם לחומרת ההפניה ולא ביצע צילומים נוספים למען גלות את הגוש שמושש על ידי ד”ר עראקי.בדף הפענוח כתב ד”ר מירן כדלקמן:“בדיקת ממוגרפיה דו צדדית.ומבנה בלוטי מעורב: שומני ובלוטי פיברוטי.מבחינה ממוגרפית אין לזהות גושים או סימנים משניים של ממאירות.הערות והמלצות:עקב א-סימטרייה של הפרנכימה הפיברוטית עם אזורים של סמיכות יתר בעיקר משמאל, דרושה ביקורת ממוגרפית חוזרת כעבור שישה חודשים.בסיכום: הבדיקה תקינה.”על פענוח זה של ד”ר מירן הוגשו שלוש חוות דעת מטעם מומחיות לרדיולוגיה. ד”ר קצנלסון מטעם התובעים, ד”ר מגידו-רביד וד”ר יהודית גולדמן מטעם הנתבעים.ד”ר קצנלסון, פענחה את הצילומים משנת 1992 וכתבה בחוות דעתה, כי מבנה השדיים אינו הומוגני ובעל דרגות שונות של סמיכות. באזור העליון ומאחורי הפטמה השמאלית ניתן לראות הסתיידות קטנה עגולה ומספר הסתיידויות לינאריות (קוויות). לסברתה של ד”ר קצנלסון, ההסתיידויות הלינאריות מצביעות, ברגיל, על קיום הליך ממאיר בשד ולכן, דרשו התייחסות אבחנתית מיידית. הוכחה לסברתה, מוצאת ד”ר קצנלסון, בבדיקה השניה שנערכה כשנה מאוחר יותר ובה היא רואה התפתחות התהליך שהופיע בבדיקה הראשונה.בעדותה הבהירה ד”ר קצנלסון עמדתה, ואמרה, כי לאור השכיחות הגבוהה של גידולים סרטניים בחלק החיצוני העליון של השד ובסביבות הפטמות, כמו גם לאור נסיבותיה האישיות של התובעת, כגון גילה, ההפניה בעקבות מישוש גוש והעובדה שמדובר היה בבדיקה ראשונה, היה לדעתה מקום לערוך צילום מכוון בהגדלה.בעדותה, נשאלה ד”ר קצנלסון על סיווג ההסתיידויות על פי הטרמינולוגיה של ה- American College of Radiology (ACR) המדרג את הסתיידויות על-פי מפתח של דרגות ממאירות.יש לציין במאמר מוסגר, כי מדד זה פורסם לראשונה ב-1993, על מנת ליצור טרמינולוגיה אחידה בין הרדיולוגים השונים המפענחים צילומי ממוגרפיה. מדד זה לא היה קיים בזמן פענוח הממוגרפיה משנת 1992. אולם, לאור התייחסותם הרבה של הצדדים והמומחים הרפואיים מטעמם למדד זה, נראה, כי יש מקום להיעזר בו, אף לשם הבהרת כוונת המומחים.על פי עדותה של ד”ר קצנלסון, למדד ACR חמש דרגות: דרגה ראשונה פרושה ממוגרפיה תקינה, דרגה שניה – ממצא שפיר, דרגה שלישית – סבירות גבוהה של ממצא שפיר, מומלץ מעקב רדיולוגי כעבור מספר חודשים, דרגה רביעית – ממצא חשוד יש לשקול ביופסיה ודרגה חמישית, החמורה ביותר – ממצא חשוד ביותר לממאירות, מומלץ בירור הממצא.ד”ר קצנלסון סברה כי יש לסווג, על פי מדד זה, את ההסתיידויות שהופיעו בצילום משנת 1992 כהסתיידויות מדרגה 3-4.לעומתה סברה ד”ר מגידו-רביד, המומחית מטעם הנתבעים, כי יש לסווג את ההסתיידויות שבצילום משנת 1992, על פי מדד ה- ACR כהסתיידויות מדרגה 1 או לכל היותר 2. כלומר, הסתיידויות ללא חשד לממאירות שאינן דורשות כל מעקב או לכל היותר דורשות מעקב סביר. לסברתה של ד”ר מגידו רביד, אמנם אסימטרייה מבנית ודחיסות רקמה בלתי מוסברת, כפי שנמצאו בשדה של המנוחה, מצדיקים המשך בירור. אולם, בנסיבות העניין ועל-פי ממצאי שני הצילומים שנערכו בשנת 1992, תשובתו של ד”ר מירן ובה הדרישה לביקורת לאחר שישה חודשים, סבירה ובמקומה.לגבי צילום הממוגרפיה משנת 1993, סברה ד”ר מגידו-רביד, כי על אף שהינו סוער במיוחד, אינו מראה התפתחות של אותן הסתיידויות קוויות שהופיעו בצילום משנת 1992, אלא קבוצות חדשות של הסתיידויות מדרגה 5. לסברתה, גם האסימטרייה שנצפתה בשנת 1992 אינה קשורה למחלה. שכן, האסימטרייה לא הפכה למודגשת יותר בצילום משנת 1993, דבר שהיה צפוי לו מדובר היה בגוש שגדל.ד”ר גולדמן פענחה את צילומי הממוגרפיות מהשנים 1992 ו-1993, מבלי שקראה את חוות הדעת הקודמות של ד”ר קצנלסון ושל ד”ר מגידו-רביד ומבלי שהוצג לה כל ידע אודות אחריתה של המנוחה. לסברתה, המראה הרנטגני של שנת 1992 לא היה חשוד. ההסתיידויות סווגו על ידה על פי מדד ה- ACR כהסתיידויות ברמה 3 – כלומר המצריכות מעקב לאחר 6 חודשים. לאחר שד”ר גולדמן עיינה בחוות הדעת של ד”ר קצנלסון ושל ד”ר מגידו-רביד, אימצה בחוות דעתה את האמור בחוות הדעת של ד”ר מגידו-רביד.בדומה לד”ר מגידו-רביד, גם ד”ר גולדמן סברה כי הממצאים שהתגלו בשנת 1993 נמצאים באזורים אחרים של השד ולא באזור ההסתיידויות העדינות משנת 1992.7. לסיכום, כפי שניתן לראות, חוות הדעת כולן התרכזו בהסתיידויות הקוויות כאינדיקציה לממאירות. המומחיות אחידות דעים, כי ככל הנראה, ניתן היה להבחין בהסתיידויות העדינות בחלקו העליון של השד עוד בשנת 1992. אולם, בעוד שלדעתה של המומחית מטעם התובעים, להסתיידויות אלו חשיבות רבה, כיוון שהן עיקר העדות לממאירות בשנת 1992, לדעת המומחיות מטעם הנתבעים מדובר בתופעה שכיחה שאינה בעלת חשיבות רבה ואין בה כדי להעיד על ממאירות. סימוכין לממצאיהן המנוגדים, מוצאות המומחיות מטעם הצדדים בתצלומי הממוגרפיה משנת 1993. כאשר לדעתה של ד”ר קצנלסון, אותם מוקדים גדלו ואילו ד”ר מגידו-רביד וד”ר גולדמן סוברות כי מוקדים אלו לא השתנו וכי התמונה הסוערת ב-1993 מראה מוקדי ממאירות שונים.לאור החשיבות שמייחסת ד”ר קצנלסון להסתיידויות, טענת התובעים היא כאמור, כי היה על ד”ר מירן, לאור תלונותיה של המנוחה על גוש בשד ולאור ההסתיידויות העדינות שנתגלו בצילום, לערוך למנוחה, בנוסף לאותו סט תצלומים שגרתי גם צילום מכוון, הגדלה ואולי אף להפנות את המנוחה לבדיקת אולטרה-סאונד עד שהיה שולל לחלוטין את המחלה. לטענתם, משלא נהג כך, חרג ד”ר מירן מסטנדרט התנהגותו של רופא סביר.ואכן, הלכה היא כי חובתו של רופא אינה מתמצית בהסתמכות על העובדות הגלויות בפניו, אלא כוללת היא חקירה ודרישה של כל העובדות הצריכות לעניין האבחון המתאים ודרך הטיפול ההולמת:“אין הרופא יוצא ידי חובתו בכך בלבד שהוא מקבל את ההחלטה ההולמת את הממצאים הגלויים, אלא שומה עליו לפעול בשקידה ראויה ובמאמץ סביר, על מנת שהממצאים האלו אכן יובאו לידיעתו, שאם לא כן כל החלטה, המתבססת על ממצאים חסרים, תהא לוקה בחסר אף היא, ואין כל משמעות לכך שנאמר שהרופא המליץ על הטיפול, שהלם את הממצאים שהיו לפניו. אין אנו שואלים את עצמנו מה צפה הרופא במצב נתון מסוים אלא מה צריך היה לצפות ומה יכול היה לצפות נוכח התפתחות הדברים”(בע”א 58/82 קנטור נגד מוסייב פ”ד לט(3) 253, עמ’ 262; ע”פ 116/89 אנדל נ’ מדינת ישראל, פ”ד מה(5), 276, 289-290)ובמלים אחרות, לא די בהתנהגות של הרופא על פי העובדות שבפניו. לעתים נדרשת ממנו התנהגות אקטיבית, דהיינו לדרוש ולחקור במידה סבירה, כדי לקבל את תמונת מצבו של החולה במלואה.במהלך הדיון הוסכם, כי לא נהוג היה לשלוח באותה התקופה לבדיקת אולטרסאונד (דברי עו”ד ברק במהלך עדותו של ד”ר מירן). על כן, דרכי הפעולה הנותרות הן צילום מכוון והגדלה. ואכן, על אמצעים אלו המליצה ד”ר קצנלסון בחוות דעתה. לעומתה סברו המומחיות מטעם הנתבעים ובמיוחד ד”ר מגידו-רביד, כי לא היה מקום לנקוט באמצעים אלו, הן משום חוסר יעילותם והסיכון הכרוך בהם מעצם טיבם והן לאור סיווגן של ההסתיידויות כשפירות.לדעתן של המומחיות מטעם הנתבעים, נכון לפרקטיקה המקובלת בשנת 1992, לא הייתה חובה לנהוג במצבים בהם מופיעות הסתיידויות כגון אלו שהופיעו בצילום משנת 1992, באורח שונה מזה שנהג ד”ר מירן. על כן, לטענת הנתבעים, צדק ד”ר מירן באבחנו את ההסתיידויות כהסתיידויות שאינן חשודות ומשאבחן את ההסתיידויות ככאלו, צדק משלא חשף את המנוחה לבדיקות נוספות ומיותרות, אלא הורה לה לשוב לביקורת בעוד כחצי שנה.8. לאחר שבחנתי את העדויות והראיות השונות, ראיתי לנכון לקבל את עמדתן של המומחיות מטעם הנתבעים ולקבוע כי התובעים לא הוכיחו התרשלות של ד”ר מירן בפענוח הממוגרפיה משנת 1992 או בהנחיותיו לאור פענוח זה.מהעדויות השונות עולה, כי על אף שנצפו הסתיידויות בשדה של המנוחה בשנת 1992, לא כל הסתיידות היא הסתיידות חשודה לממאירות ועל כן יש להתייחס להסתיידויות השונות בדרכים שונות. בשנת 1993 אומץ מדרג אחיד לסיווג ההסתיידויות הוא מדרג ה- ACR. אולם, אין חולק כי אף קודם לכן נהגו הרדיולוגים להבחין בין הסתיידות להסתיידות על פי צורה, גודל, מיקום וכד’. נראה, כי בהיעדר אפשרות לבדיקת אולטרה-סאונד, הפרקטיקה המקובלת באותן השנים לאבחון וטיפול בהסתיידויות מתאימות לדרגות 1-3 לפי מדד ה- ACR הייתה, גם לפני פרסום המדד, הפניה לממוגרפיה חוזרת כעבור כחצי שנה. כיוון שאף המומחית מטעם התובעים, ד”ר קצנלסון, הסכימה כי מדובר בהסתיידויות מדרגה כזו או קרובה לה, נראה כי ד”ר מירן נהג כרופא סביר בהזמינו את המנוחה לביקורת כעבור חצי שנה ללא כל בדיקה נוספת אשר ככל הנראה, עשויה הייתה להיות מיותרת. אמנם, רופא סביר אינו מסתפק רק בהסקת מסקנות מתוך מידע קיים, אך ייזומן של בדיקות נוספות צריך להתבקש מנסיבות העניין. לאור פענוח הצילום משנת 1992 ותפיסתו של ד”ר מירן את ההסתיידויות, תפיסה שאושרה כסבירה ביותר על ידי המומחיות כולן, רשאי היה ד”ר מירן להסתפק בבדיקה ראשונית ולא להעמיק חקור, זאת במיוחד כאשר לבדיקה סיכונים משלה, כפי שציינו ד”ר מירן וד”ר גולדמן בעדותם. (ראו ע”א 206/87 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ’ עזבון המנוח ד”ר אדיסון, פ”ד מה(3) 72, 76; ע”א 2694/90 הסתדרות מדיצינית הדסה נ’ מימון, פ”ד מו (5) 628, 635; ע”א 4025/91 צבי נ’ ד”ר קרול, פ”ד נו(3) 784).גם אם היה מקום לציין את הימצאותן של הסתיידויות עדינות בדף הפענוח, מקובלת עלי דעתן של המומחיות מטעם הנתבעים, כי השמטה זו אינה מעלה או מורידה שכן הסתיידויות ספציפיות אלו היו ונותרו שפירות ולא היוו אינדיקציה למחלה גם בשנת 1993 כך שלא היה צורך לציינן, אף לא לצורכי ביקורת מאוחרת יותר.9. משקבעתי כי ד”ר מירן לא הפר את חובת הזהירות כלפי המנוחה נשמט הבסיס לטענתם הראשונה של התובעים. למעלה מן הצורך, בשל הפערים שהתגלו בחוות הדעת כמו גם בשל נסיבות מותה המצערות של המנוחה, ראיתי לנכון להמשיך ולדון בשאלת הקשר הסיבתי, מתוך הנחה כי ד”ר מירן אכן התרשל בפענוח הממוגרפיה משנת 1992. משהנחתי זאת יש לבחון את התנאי השני לקיומה של רשלנות, כלומר, התקיימותו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק. כידוע, המבחן לבחינת קיומו של הקשר הסיבתי הוא, האם אלמלא האיחור באבחון(ההתרשלות), היה נגרם הנזק. או במילים אחרות האם הנזק, שהוא מותה של המנוחה בשנת 1995, היה נגרם, לו היה ד”ר מירן מאבחן את הסרטן בשנת 1992.ראיות מספיקות לעניין זה יהיו בדרך כלל חוות הדעת של מומחים רפואיים אשר יעידו לעניין השפעת ההתרשלות על גרימת הנזק, ובמקרה זה, השפעת האיחור באבחון על סיכויי ההחלמה של המנוחה או על הארכת חייה.10. לטענת התובעים שאלת סיכויי ההחלמה של המנוחה נחלקת לשתי שאלות משנה: מה היה השלב בו נמצאה המחלה בחודש מאי 1992 ומה היו סיכויי ההחלמה לו אובחנה וטופלה אז. לטענתם, בשנת 1992 מחלתה של המנוחה הייתה בשלב 1 כלומר השלב המוקדם ביותר בו סיכויי ההחלמה גבוהים ביותר. על כן, לו הייתה מאובחנת מחלת הסרטן עוד בשנת 1992, סיכוייה של המנוחה להחלמה או לכל הפחות להארכת חייה של המנוחה לתקופה משמעותית, היו עולים במידה ניכרת.כתמיכה לטענותיהם הגישו התובעים חוות דעתו של פרופ’ הורן, מומחה לאונקולוגיה. פרופ’ הורן הגיש שלוש חוות דעת בהן טען, כי דחייה באבחנת סרטן שד במשך 12 חודשים מהווה גורם פרוגנוסטי מחמיר. זאת לאור חלוף הזמן שאפשר לגידול להכפיל את נפחו ללא מפריע פעמים חוזרות כך שהפך מבעיה מקומית מוגבלת הניתנת לשליטה, לבעיה סיסטמית מתקדמת כיוון שחדר גם לבלוטות הלימפה ולכלי הדם. פרופ’ הורן העריך את המחלה בשנת 1992 כמחלה הנמצאת בשלב 1 בו סיכויי החיות ל-5 שנים הקרובות הם כ-95% על פי טבלת אחוזי החיות, ואילו את המחלה בשנת 1993 כמחלה בשלב 3-4 כלומר סיכויי חיות ל-5 שנים הקרובות הנעים בין 50% ל-20%.11. מנגד טוענים הנתבעים, כי מדובר בסרטן אלים במיוחד אשר גם בהנחה שהיה מאובחן בשנת 1992, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה המצערת או להאריך את חיי המנוחה.מטעם הנתבעים הוגשו חוות דעת של ד”ר שולמית ריזל מומחית לאונקולוגיה, ופרופ’ איתן שילוני, מומחה לכירורגיה אונקולוגית, ואלה אף העידו בפניי.ד”ר ריזל לא בדקה את הממוגרפיה מ- 1992 ובחוות דעתה יצאה מתוך הנחה כי אכן היו כבר הסתיידויות בשד המנוחה במאי 1992. אולם לסברתה, מבחינת התנהגות המחלה לאחר גילויה עולה כי אף אם הייתה המנוחה מאובחנת בשנת 1992 שלב 1 לפי טבלת סיכויי החיות, היא הייתה שייכת לאותם 10% מהנשים החוזרות עם מחלה גרורתית תוך שלוש שנים מהאבחון (כלומר, לטענתה של ד”ר ריזל גם לו הייתה המחלה מאובחנת בשנת 1992 ומטופלת כראוי, לא היה הדבר משנה את הנזק שנגרם למנוחה).דעתו של פרופ’ שילוני דומה לדעתה של ד”ר ריזל. אף לדעתו, מדובר במחלה סרטנית אלימה ואגרסיבית בעלת התנהגות ביולוגית סוערת, שגרמה להתפשטות מהירה של הגידול בשד ובהמשך לשאר גופה של המנוחה עד שהביאה למותה בטרם עת. למסקנה זו מגיע פרופ’ שילוני מהתנהגות המחלה לאחר גילויה ובעיקר מתוצאות הבדיקה הפתולוגית של השד שנכרת ומהעובדה כי המחלה לא הגיבה היטב לטיפולים האגרסיביים השונים שניתנו למנוחה.12. משבחנתי את טענות הצדדים, חוות הדעת השונות ועדויות המומחים, מסקנתי היא כי מחלת המנוחה היתה אגרסיבית במיוחד. לאור מסקנה זו, גם לו הייתה המחלה מאובחנת בשנת 1992 ספק רב אם היה בכך לרפאה או להאריך את חייה.כאמור לעיל, סבר המומחה מטעם התובעים, פרופ’ הורן, כי יש באבחונה המאוחר של המחלה משום גורם מחמיר. לסברתו אם המחלה הייתה מאובחנת בשנת 1992, ניתן היה לטפל במנוחה בעזרת כימוטרפיה, הקרנות ואף כריתת השד. על-פי טבלת אחוזי החיות ירדו סיכויי המנוחה, לחיות במשך יותר מ-5 שנים מהאבחון, מ-95% לפחות מ- 50%. ועל כן מחוות דעתו עולה לכאורה כי התרשלותו של ד”ר מירן תרמה במידה רבה לנזק. בניגוד למסקנה זו, בעדותו בפני בית המשפט, ציין פרופ’ הורן כי אין אפשרות לקבוע באופן מוחלט בדיעבד, מה היה קצב התפתחות המחלה במקרה היפוטתי של אבחון מוקדם על פי הנתונים הסטטיסטיים שהובאו על ידו, שכן אין תבנית קבועה לקצב התפתחות תאים סרטניים אצל אישה ] ]>

A month assignment help usa in https://essaynara.com later we delved into exploring the khan academy’s use of learning data and learning analytics

סרטן השד – סרטן שד- רשלנות רפואית?

רשלנות רפואית- איחור באבחון סרטן, גידולים

רשלנות רפואית – סרטן השד, סרטן שד (גידול ממאיר או שפיר בשד)

כיצד מאבחנים סרטן שד?

ממוגרפיה – צילום רנטגן של השד. השד נלחץ בין שני לוחות מיוחדים לצילום רנטגן. לחיצת השד גורמת לאי נוחות

ולעתים אף לכאב אך מדובר בפרקי זמן של שניות בלבד.

אם במהלך הממוגרפיה יבחינו במצבים חריגים כלשהם בשד יש לבצע אחת או יותר מהבדיקות הבאות:

סריקת אולטרסאונד – סריקת אולטרסאונד יוצרת תמונה של השד על ידי שימוש בגלי קול בתדרים

גבוהים . הסריקה אינה כואבת ואורכת מספר דקות בלבד. שיטה זו יעילה במיוחד לאיתור ציסטות.

ביופסיה – לקיחת מדגם תאים מהשד לצורך אבחון. קיימות מספר שיטות לביצוע ביופסיה כפי שיפורט להלן. הרופא

בוחר באיזו שיטה לנקוט בהתאם לנסיבות הייחודיות של הגידול. יתכן ויהיה צורך לבצע יותר מביופסיה אחת.

בעצם ביצוע ביופסיה יש סיכון מסוים בהיווצרות צלקת אשר עלולה להקשות על איתור סרטן בעתיד.

ממוגרפיה בתהודה מגנטית( MRM-Magnetic Resonance Mammography )
סריקת MRI נותנת תמונה תלת ממדית של השד באמצעות תהודה מגנטית. זה אמצעי רגיש יותר מממוגרפיה

לאבחון מצבים חריגים ברקמות רכות. השימוש בתהודה מגנטית (MR Imaging- MRI) לאבחון גידולים בשד מאפשר

קבלת מידע חשוב המשלים את התוצאות שהתקבלו

באמצעי האבחון הראשוני – ממוגרפיה רגילה. בדיקת MRI לשד

נקראת MRM – Magnetic Resonance Mammography . בדיקת ה MRI יקרה מאד והמכשיר אינו זמין בכל

מרכז רפואי, ועל כן משתמשים בו לאבחון סרטן השד רק במקרים מיוחדים.

אמצעי זה הוכיח רגישות גבוהה באבחון סרטן שד חד מוקדי או רב מוקדי, בעיקר אצל נשים עם רקמת

שד סמיכה. השיטה לא אומצה כאמצעי שגרתי לאבחון גידולים בשד אבל יעילותה הוכחה היטב באבחון

של מקרים בעייתיים. עקב כך נחשבת טכניקה זו ליעילה במיוחד לאבחון סרטן שד אצל נשים צעירות שרקמת השד שלהן בדרך כלל סמיכה.

יחד עם זאת חשוב לזכור שבגלל הרגישות הגבוהה של אמצעי אבחון זה הוא מתאפיין גם באחוז

גבוה יחסית של “עודף אבחון”, כלומר אבחון גידול סרטני גם במקרה בו הגידול אינו קיים בפועל (false-positive ).

אחת הבדיקות החשובות ביותר שיש לבצע נקראת בדיקת קולטנים (רצפטורים) הורמונליים

טכנולוגיה חדישה לבדיקה האם

הסרטן התפשט לבלוטות הלימפה נקראת “טכניקת קישרית הזקיף” Sentinel Node Biopsy. בטכניקה זו מזריקים כמות קטנה של חומר רדיואקטיבי צבוע אשר מזהה את הבלוטה הראשונה ( “הזקיף הראשון”) המקבלת את נוזל הלימפה מהגידול. 

אם בלוטה זו נקיה משמעות הדבר בדרך כלל שגם שאר הבלוטות נקיות וניתן להימנע מכריתה מיותרת של בלוטות הלימפה מבית השחי.

שלבים בהתפתחות סרטן השד (Staging)

השלב אליו הגיע גידול סרטני נקבע על פי גודלו ומידה התפשטותו, והגדרת השלב תהווה גורם מכריע בקביעת תכנית הטיפולים שלך.

החל מינואר 2003 נכנסה לתוקף שיטת דירוג חדשה לשלבים השונים של סרטן השד. על פי הדירוג החדש השלבים הם:

שלב “0” – לא פולשני ( in situ ) – הגידול נמצא בתעלות החלב בלבד ( ducts ) ולא פיתח את

היכולת להתפשט.

שלב “I” – גודל הגידול פחות מ- 2 ס”מ והוא אינו מפושט.

שלב ” II ” – כל אחד מהמצבים הבאים:

הגידול בגודל 5 – 2 ס”מ
הגידול התפשט ל- 1-3 בלוטות בבית השחי באותו צד של השד החולה.
גודל הגידול יותר מ- 5 ס”מ אך הוא טרם התפשט לבלוטות הלימפה או לחלקי גוף אחרים.
שלב ” III ” – כל אחד מהמצבים הבאים:

הגידול קטן מ- 5 ס”מ והתפשט ל- 4-9 בלוטות בבית השחי
הגידול גדול מ- 5 ס”מ והתפשט ל- 1-9 בלוטות בבית השחי
הגידול התפשט לדופן בית החזה או לעור ו- 0-9 בלוטות נגועות
הגידול בכל גודל שהוא והתפשט ל- 10 או יותר בלוטות לימפה בבית השחי.
הגידול בכל גודל שהוא והתפשט לבלוטות לימפה באזור infraclavicular (מתחת לעצם הבריח) או לבלוטות לימפה באזור על-בריחי (supraclavicular) או לבלוטות שלאורך ה- internal mammary (בחזה בסמוך לעצם).

שלב “IV” גידול בכל גודל, בלוטות לימפה נגועות או לא, אך הסרטן התפשט לחלקי גוף אחרים מעבר לשד ולבלוטות הלימפה.

הגשת תביעת רשלנות רפואית על איחור באבחון סרטן שד

במידה והרופאים איחרו לאבחן את סרטן השד במועד בו רופא סביר אמור היה לאבחן, קמה לך עילה לתביעת רשלנות רפואית כנגד הרופאים ו/או המוסד הרפואי אשר איחר לאבחן. גובה הפיצוי תלוי כמובן במשך האיחור ובאפשרויות ההחלמה.

יש לצרף לכתב התביעה, חוות דעת של רופא מומחה אשר יקבע אם אכן הייתה רשלנות ואיזה נזק נגרם כתוצאה ממנה.

חלק מהמידע בעמוד זה באדיבות אתר “אחת מתשע”

ליעוץ נוסף בנושא רשלנות רפואית בכל הקשור לאבחון או גילוי מאוחר, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון המייצגת מאות נפגעי רשלנות רפואית, בטלפון: 0524787850 או במייל:
legal1@bezeqint.net

Org mba admission essay samples and feel free to follow me on twitter nickcombsedu