סרטן- SPARC- רשלנות רפואית

החלבון (SPARC (Secreted Protein Acidic and Rich in Cysteine הינו חלבון הקשור למטריקס (matrix-associated protein) שגורם לשינויים בצורת התא, מעכב את התקדמות מחזור התא ומשפיע על ייצור המטריקס החוץ-תאי. בגלל הקשר בין SPARC לבין אלבומין, מביא ביטוי ביתר של חלבון זה בגידול סרטני להצטברות אלבומין בגידול ומעלה את יעילות פקליטקסל הקשורה לאלבומין [(Albumin-bound Paclitaxel (nab-Paclitaxel], שהיא הצורה הננו-חלקיקית של התרופה פקליטקסל.

SPARC גידולי ראש-צוואר

גם בגידולי ראש צוואר קשור ביטוי ביתר של החלבון SPARC לפרוגנוזה פחות טובה. במחקר שפורסם על-ידי Desai וחבריו ב-Translational Oncology בשנת 2009 בדקו החוקרים את הקשר בין ביטוי חלבון זה בגידולי ראש-צוואר לבין תגובת הגידול לטיפול עם nab-Paclitaxel. במחקר רטרוספקטיבי זה נכללו 60 חולים שקיבלו טיפול עם nab-Paclitaxel כמונותרפיה, ומתוכם היו 16 חולים עם ביופסיית גידול זמינה לבדיקה. למרות היותן ראשוניות, תוצאות מחקר זה תמכו בהשערה שביטוי ביתר של SPARC בגידולי ראש-צוואר עשוי להיות קשור בתגובה טובה יותר של הגידול לטיפול עם nab-Paclitacxel. אם ימצאו תוצאות אלו נכונות גם במחקרים עתידיים גדולים יותר, הרי שטיפול עם nab-Paclitaxel עשוי להפוך גידולי ראש-צוואר המבטאים את SPARC ביתר מגידולים עם פרוגנוזה גרועה לגידולים עם פרוגנוזה טובה יותר.

SPARC סרטן שד

SPARC ידוע כגורם פרוגנוסטי שלילי וביטויו בגידול עולה בהתאמה לאגרסיביות הגידול. במחקר בשלב-IIי(phase II study) שערכו Raefsky וחבריו ואשר התפרסם ב-Journal of Clinical Oncology בשנת 2008 נבדקו היעילות והרעילות של שילוב חוסמי הקולטנים ל-VEGF ול-HER2, בווציזומאב [(Bevacizumab (AVASTIN] וטרסטוזומאב [Trastuzumab) HERCEPTIN)], יחד עם טיפול משלים מקדים (neoadjuvant) עם nab-Paclitaxel וקרבופלאטין (Carboplatin) בסרטן שד. המחקר בוצע במספר מרכזים ונכללו בו חולים עם סרטן שד מפושט מקומית (locally advanced). בוצעה הערכה של רעילות הטיפול ב-25 חולים. נמצא כי שילוב תרופתי זה מראה פעילות מבטיחה ללא אירועים בלתי צפויים של רעילות וללא עדות מוקדמת לפגיעה בנפח מקטע הפליטה של חדר שמאל (LVEF).

במחקר נוסף שפורסם באותו העיתון בשנת 2008 בדקו Yardley וחבריו את הקשר בין ביטוי SPARC בגידול לבין תגובה של הגידול לטיפול כמותרפי משלים מקדים. במחקר נכללו 123 חולים עם סרטן שד מקומי מפושט, אשר קיבלו טיפול משלים מקדים משולב לפני הניתוח עם אפירוביצין (Epirubicin), גמציטאבין ו-nab-Paclitaxel. אחרי הניתוח ניתן טיפול עם גמציטאבין ו- nab-Paclitaxel. נוסף לכך, ניתן ניקוד לביטוי SPARC בגידול על-פי בדיקה אימונו-היסטוכימית. במחקר זה נמצא כי טיפול משולב מקדים עם מינונים צפופים (dose-dense) של גמציטאבין, אפירוביצין ו- nab-Paclitaxel מביא לשיעורי תגובה דומים למה שנמצא בפרוטוקולים אחרים של טיפולים כמותרפיים מקדימים, אך עם רעילות מופחתת.

במאמר שפורסם על-ידי Desai וחבריו ב-Anti Cancer Drugs בשנת 2008 הראו החוקרים שביטוי HER2 ו-SPARC בגידולי סרטן השד יכול לשמש כסמן ביולוגי בקביעת יעילות צפויה של טיפול עם טקסאנים (taxanes) בגידולים אלו.

SPARC סרטן הלבלב

תאי הגידול בסרטן הלבלב, כמו גם הרקמה המבנית (ה-stroma) שסביבם, מבטאים ביתר את החלבון SPARC. גם כאן קשור חלבון זה בפרוגנוזה פחות טובה. במחקר בשלב-Iק(phase-I study), שפורסם על-ידי Von Hoff וחבריו ב-Journal of Clinical Oncoloy בשנת 2009, בדקו החוקרים את היעילות והבטיחות של טיפול משולב עם גמציטאבין [Gemcitabine) GEMZAR)] ו- nab-Paclitaxel בחולים עם סרטן לבלב גרורתי מתקדם. עוד נבדק במחקר זה הקשר בין התגובה לטיפול לבין ביטוי SPARC בגידול ורמות הסמן CA19-9 בדם. במחקר נכללו 63 חולים עם אדנוקרצינומה גרורתית של הלבלב שלא קיבלו טיפול כמותרפי לפני כן. נמצא כי הסיכוי לתגובה לטיפול, כמו גם משך זמן השרידות ללא מחלה (progression-free survival), היו טובים יותר בחולים בהם הגידול ביטא את החלבון SPARC.

 

תסמונת כאב – משרד הבטחון

אחי עבר ניתוח בבית החולים הלל יפה שבחדרה.
> בשלבי ההכשרה הראשונים בצבא אחי חש בטוב אולם בסיום הטירונות חלה החמרה
> בכאבים רבים והוא אינו יכול לפסוע חופשי.
> אחי הולך בצליעה ניכרת על רגל ימין ונמנע מלדרוך באופן מלא על הרגל.
> בכל פעם שהא מאמץ את הרגל הפגועה היא נהפכת להיות כחולה סגולה כזו מאוד נפוחה
> כמו כרית!
> אחי הלך לרופא היחידה שהפנה אותו לרופא מומחה בצריפין והנ”ל קבע להערכתו שיש
> לו תסמונת כאב-במילים רפואיות זה נקרא CRPS.
> אותו רופא הפנה את אחי לבית חולים “רעות” לצורך חוות דעת נוספת של רופא
> מומחה בעל שם בינלאומי שכל מה שהוא אומר זה אורים ותומים! רופא מעולה!
> אז מכל המקרה הזה הצבא התעלם ולא נתנו לו לעשות פיזיותרפיה והפנו לו את הגב
> ולא נתנתו לו התחייבות לבית חולים “רעות” מהסיבה שבית חולים זה לא עובד עם
> הצבא.הרופא בצריפין הוא רופא צבאי שאמר שבית חולים רעות מתעסק בעיקר עם
> חיילים וכולם הרימו גבה למה לא מכירים באחי לגביי בית החולים הזה.אימי היתה
> צריכה לשלם מכספה הפרטי 700 שקלים והצבא לא הנפיק לאחי התחייבות ואפילו היה
> רשום שיש לתת לו טיפולי פיזיותרפיה ויש מקום לתת גם טיפול פסיכולוגי מחשש
> לתסמונת הכאב שאת זה גם הם לא עשו! ונתנו לו לעמוד ולעשות תפקידים שמטרטרים
> את רגלו והוא משרת רחוק וכל המסע הזה שהא סחוב על הגב כדי לקחת עימו לבסיס זה
> דבר שאסור לו לעשות אסור לו להרים ולעשות כל מאמץ מחשש למצבו הבריאותי והצבא
> הפנה ת גבו במקום לעזור לו! תסמונת כאב אין לה מרפא רציתי לדעת מה הערכת
> התביעה ובכמה סכום מדובר בתביעה הזו.אודה לכם אם תיתנו לי תשובה במייל לגביי
> הערכת סיכויי התביעה כי המקרה מורכב והצבא עשה עוול וטעות לאחי!

החלפת מפרק באגן- רשלנות רפואית?

עשו לי ניתוח החלפת מפרק באגן בפרוטזה זמנית וכעבור שנה אמורים לשים פרותזה קבוע, לאחר הניתוח הרופא הרשה לי ללכת אך לא לדרוך על הרגל המנותחת, כאשר הגיע הפיזיותרפיסטית העמידה אותי על הרגליים ואמרה שאני יכול לדרוך על הרגל בתנאי שאלך עם מקל הליכה, ברור כי שמעתי בקולה ולמרות הכאבים הנוראיים השתדלתי כמה שיותר ללכת. כאבים העזים נמשכו חודשיים וחשבתי שכך אמור להיות ואך התעלפתי מהכאב הבלתי נסבל, הגעתי לרופא המטפל בקופת חולים מכבי, הרופא הפנה אותי לצילום , כאשר קיבל את התוצאות הוא היה מופתע לגלות שהפרותזה לגמרי שבורה ותקוע בתוך הרגל בבשר והסביר זאת ע”י כך שאמר שאסור היה בשום פנים ואופן לדרוך על הרגל!, מה שהיה ברור כי זה המקור לכאבים, ולאחר מכן שלח אותי לניתוח חוזר שיתקיים ב 28.10.09, כרגע לא ידוע האם הניתוח יהיה בהחלפת פרותזה זמנית או קבוע וזה תלוי בתוצאות הבדיקות שערכו לי. זה ברור כי הפיזיותרפיסטית לא הדריכה אותי נכון כיצד בדיוק עלי להתנהג לאחר הניתוח והיא המקור לשיברון הפרותזה, איני יכול להסביר את הכאבים הבלתי פוסקים שאני עובר, אני לא יכול לישון בלילות. אני מבקש ממך עזרה, אני לא יכול להמשיך כך..  אם אתה יכול לתת לי הערכה  לתביעה אני מאוד אשמח, וגם להשיב לי האם תוכל לטפל בתיק ומהם התנאים שלך .
בתודה מראש, ולדימיר.
נ.ב האם אתה מטפל בתביעות רשלנות רפואית? אילו פיצויים ניתן לקבל?

סרטן השד- רשלנות רפואית?

רשלנות סרטן שד- רשלנות רפואית סרטן השד

צעירה תובעת מיליונים: כרתו לי שד בגלל רשלנות רפואית

התובעת, בת 30 אם לשני ילדים, הגישה הבוקר תביעה המוערכת בשני מיליון ₪ בבית משפט השלום בת”א כנגד קופ”ח מאוחדת וד”ר יוסף שפירא. היא טוענת באמצעות באת כוחה עו”ד ענת מולסון ממשרד עורכי הדין נבו מולסון, כי נאלצה לעבור כריתת שד השמאלי עקב איחור משמעותי ובלתי סביר של תשע שנים באבחון גידול סרטני. כיום סובלת התובעת מדימוי גוף נמוך אשר גרם לה לנכות נפשית משמעותית, וכן מסיכון לחזרת הגידול ולפיתוח גרורות, סיכון אשר יכול היה אף הוא להימנע לו טופלה כנדרש ובמועד. 

התובעת החלה במעקב בקופה”ח כאשר גילתה גוש קטן בשד שמאל. בבדיקה מיום 7.10.1997 איבחן ד”ר יוסף שפירא כי אצל התובעת קיים מבנה: Cystic Fibrosis (CF) (הכוונה לרקמת שד צפופה), אולם לא המליץ על טיפול כלשהו. משלב זה נמצאה התובעת במעקב סדיר במשך למעלה מ – 9 שנים. 

במרץ 1998 הוחלט על ביופסיה פתוחה של הגוש בשד שמאל, כאשר התשובה הפתולוגית העלתה כי מדובר ב”תהליך שפיר”. 

בשנת 2002 לאחר לידת הבן השני, חשה התובעת שוב בגוש שצמח בשדה השמאלי. ד”ר שפירא הסביר כי מדובר בצלקת מניתוח הביופסיה ממרץ 1998. 

בתאריך 7.5.2002 ביצע הנתבע 1 לתובעת בדיקת ניקור, FNA (דיקור במחט עדינה) משד שמאל, לבדיקת ממאירות הגוש. באבחנה הקלינית נרשם כי ידוע על מחלת CF וכן כי לאחרונה אובחן בשינוי במבנה השד השמאלי. בממצא הפתולוגי נרשם בין היתר כי : “לא נמצאו תאים ממאירים אך החומר דל”. הנתבע 1 לא נתן התייחסותו ודעתו לכך שהבדיקה לא היתה אבחנתית, שכן המשטחים שהוכנו מחומר הבדיקה היו דלים בתאים, ולא ניתן היה להסיק דבר על אופיים של התאים. הנתבע 1 לא הפנה את התובעת בעקבות הממצא הפתולוגי הבלתי מספק להמשך בירור, כמתחייב, ע”י בדיקת US או לבדיקת רקמה באמצעות ביופסיה פתוחה. 

הגוש בשדה השמאלי של התובעת המשיך לגדול, והתובעת התלוננה על כך בביקוריה התקופתיים, אם כי לא ניתן ביטוי הולם לתלונותיה ולמצבה הקליני ברשומה הרפואית אצל הנתבע 1. 

התובעת הופנתה לבדיקת US של השדיים רק ביוני 2004. ביום 11.7.2004 בוצעה הבדיקה. בבדיקה, איתרה הרופאה המבצעת שני גושים בשד שמאל. היא העלתה את החשד כי הגוש הגדול הינו גידול מסוג : Phalloid Tumor או Giant Fibroadenoma, קרי, גידול ממאיר. הרופאה המליצה על ביופסיה מהגוש הנמוש (הגדול). 

ד”ר שפירא התעלם לחלוטין מממצאי בדיקת ה- US הנ”ל ומהמלצות הרופאה המפענחת ובחר שלא להפנות את התובעת לביצוע ביופסיה כפי שהומלץ. 

התובעת המשיכה להתלונן על הגוש בשדה השמאלי ועל אסימטריה ניכרת בין השדיים. במאי 2005 ביקשה התובעת להתייעץ עם ד”ר שפירא באשר להריון נוסף, והאפשרות כי יגרום לגדילה מהירה ומסיבית יותר של השד. ד”ר שפירא קבע כי אין כל מניעה מהריון במצבה, שכן מדובר בגידול התלוי בהורמונים. 

התובעת נכנסה להריון בחודש יוני 2005 ומאז החלה גדילה מהירה משמעותית ופרוגרסיבית של השד השמאלי והשינויים בו ניכרו מיום ליום. הבדלי הגודל בין שד ימין לשמאל הלכו וגדלו והגיעו לחוסר פרופורציה משמעותי ביותר. תוספת הנפח המשמעותית לשד גרמה לתובעת לכאבים עזים, אשר הלכו והתגברו במשך חודשי ההריון, והפריעו לה מאוד בהתנהלות היומיומית. 

התובעת פנתה במהלך ההריון מספר פעמים אל הנתבע 1 לצורך התייעצות בנוגע להחמרה המשמעותית בשד שמאל. הנתבע 1 שוב פטר אותה בתשובה שהמצב יחזור לקדמותו לאחר ההריון וההנקה. בצר לה פנתה התובעת להתייעצות עם מומחה פרטי, אשר הפנה אותה מיידית לביצוע בדיקת US. 

בתאריך 18.12.2005, בהיותה בשלבי הריון מתקדמים ביצעה התובעת בדיקות US. ממצאי הבדיקה העלו כי : “כל המחצית הלטרלית של השד תפוסה ע”י גוש בקוטר של 18 ס”מ”. בהמשך נרשם ע”י המפענחת כי קיים חשד בסבירות גבוהה ל – ציסטוסרקומה פילואידס (גידול אשר עלול להיות ממאיר ואלים עם נטייה לחזר4ה לאחר כריתה ובעל פוטנציאל לשליחת גרורות) והמליצה על ביצוע ביופסיה. 

יומיים לאחור מכן בוצעה ביופסיה ע”י מחט עבה , אשר העלתה ממצאים החשודים ל Phylloides tumor. התובעת הפנתה את לתשובת הביופסיה אל ד”ר שפירא אשר קבע כי מדובר בגידול שפיר. 

יצוין כי בתקופה זו היו ממדיו של השד השמאלי חריגים בגודל במידה כזו שהקשו על התובעת בהתנהלותה היומיומית, הכאבים שהסב לה היו בלתי נסבלים, והיא נאלצה לתמוך את השד בידה על מנת להקל על כאביה ועל התנהלותה. 

לאחר הלידה פנתה התובעת לכירורג אשר קבע כי קיימת אינדיקציה חד משמעית לכריתה מלאה של השד. 

בתאריך 11.9.2006 עברה התובעת כריתה מלאה של השד השמאלי. משקל הגידול שנכרת היה 3.450 ק”ג, פי עשרה משד נורמלי !!! התשובה הפתולוגית של הגוש העלתה כי מדובר בגידול ממאיר מסוג פילואידס, כפי שאבחנה הרופאה שביצעה את בדיקת ה- US ביולי 2004, וכפי שצריך היה לחשוד כבר בשנת 2002, כאשר תיעד הנתבע 1 כי חל שינוי במבנה השד השמאלי. 

התובעת נמצאת כיום במעקב צמוד ואינטנסיבי, שכן בשל גודלו של הגידול לא נתאפשרה כריתתו בשוליים רחבים, וקיים סיכון גבוה לחזרת הגידול ולהתפתחות גרורות באיברים אחרים. 

לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של פרופ’ מומחה לכירורגיה כללית ואונקולוגית, מנהל מחלקה כירורגית, אשר בדק את התובעת וכן את החומר הרפואי וצילומי ההדמיה שבוצעו לתובעת. 

המומחה מסביר בפתח חוות דעתו את מהותו של הגידול ממנו סבלה התובעת. מדובר בגידול אשר יכול להתבטא גם באופן שפיר וגם באופן ממאיר ואלים

, עם נטייה לחזרה מקומית לאחר כריתה רדיקלית, ובעל פוטנציאל לשליחת גרורות לאיברים חיוניים. אבחנה מדויקת של סוג זה של גידול נערכת רק לאחר ביופסיה פתוחה של הגוש. ביופסיה באמצעות מחט דקה או עבה עלולה לגרור אבחנה שגויה של גידול שפיר. 

המומחה קובע כי כבר בשנת 2002, כאשר הופיע הגוש הגידולי, היתה אינדיקציה ברורה להפנות את התובעת לביצוע US של השדיים ו/או בדיקת הרקמה ע”י ביופסיה פתוחה, שכן בדיקת ה – FNA שביצע לא היתה אבחנתית. הבודק רשם בפירוש כי המשטחים שקיבל לבדיקה היו דלים בתאים: “החומר דל”. 

המומחה קובע כי ביצוען של בדיקות כנדרש (US וביופסיה פתוחה), היה מוביל למהלך שונה לחלוטין. בשלב זה, ניתן היה לכרות את הגוש בלבד, עם שוליים רחבים, ובכך למנוע את כריתת השד כולו 4 שנים מאוחר יותר. 

יתירה מכך, כבר בחודש יולי 2004, בטרם נכנסה התובעת להריון, נעשתה האבחנה הסונוגרפית הנכונה ע”י הרופאה המפענחת של צילומי ה – US. הרופאה העלתה את החשד, עפ”י הצילום, כי אפשר שמדובר בגידול ממאיר, ולפיכך המליצה על ביצוע של ביופסיה פתוחה. הפרופ’ קובע כי קיימת סבירות גבוהה כי גם בשלב זה, לו היתה מבוצעת המלצתה של המפענחת, והתובעת היתה מופנית לביופסיה פתוחה, עדיין ניתן היה למנוע כריתה מלאה של השד שנתיים לאחר מכן. 

תחת זאת, אישר ד”ר שפירא לתובעת להכנס להריון, דבר אשר גרם לדחיית הניתוח ביותר מ – 18 חודשים, כאשר בתקופת ההריון היתה התפתחות מהירה של הגידול עד שהגיע למימדים עצומים ולמשקל יוצא דופן, אשר לא הותירו כל ברירה מלבד כריתת השד במלואו. 

לסיכום, קובע המומחה כדלקמן: “האבחנה צריכה היתה להיעשות כבר ב – 2002 ע”י ד”ר שפירא, אשר היתה מונעת את כריתת השד וניתן היה להסתפק אז רק בכריתת הגידול שהיה אז קטן בהרבה. יובהר שוב, כי גם לו נעשתה האבחנה הנכונה בשנת 2004, ניתן היה לדעתי למנוע קרוב לוודאי כריתה מלאה של השד”. 

התובעת תטען כי למשך הזמן של למעלה מ – 4 שנים, מאז ניתן היה לאבחן ולגלות את מחלת סרטן השד אצלה ועד לכריתת הגידול בספטמבר 2006, היתה משמעות קריטית. קביעה זו מתבססת על שיעורי הריפוי הגבוהים מסרטן השד מן הסוג בו חלתה התובעת, במידה והגידול מתגלה בשלב מוקדם, וסיכויי הנמוך לחזרת הגידול. 

המומחה קןבע כי לו היתה האבחנה מבוצעת כבר בשנת 2002, ואפשר שגם בשנת 2004, ניתן היה להסתפק בכריתה מקומית של הגידול, ולמנוע את כריתתו השלמה של השד. 

יתירה מכך, בשלב בו נכרת הגידול, בשל גודלו העצום, לא ניתן היה להוציאו עם שוליים רחבים, כפי שמומלץ בספרות הרפואית. 

הפרופ’ העריך את נכותה של התובעת הינו בשיעור של 25%, בהתאם לסעיף 28 (א) (2). כמו כן הוסיף כי קיים סיכון של 20% לחזרה מקומית של הגידול ולהופעת גרורות רחוקות יותר באיברים חיוניים, לרבות ריאות כבד ועצמות. 

בשל מצב זה וחוסר הוודאות לגבי התנהגותו של הגידול בעתיד, התובעת נדרשת להימצא במעקב הדוק ואינטנסיבי, כאשר עתידה מעורפל וצפויה הפחתה משמעותית בתוחלת חייה. 

בשל הכריתה המלאה של השד מתקשה התובעת עם ההתמודדות עם המראה המעוות, המכוער והבלתי סימטרי של השד והצלקות שעל החזה. התובעת הפכה למוגבלת בלבושה ובכל פעולותיה בחיי היומיום, ונמנעת במודע מהימצאות במקומות בילוי ונופש, שם איננה יכולה להתנהג בחופשיות ולהתנהג כאחד הנופשים. 

התובעת, קוסמטיקאית במקצועה, אשר מראה החיצוני והאסטתיקה היו חשובים לה מאז ומתמיד, מתקשה כיום להשלים עם המצב המעוות והפגום של גופה. יצוין כי בהתאם להמלצות הרופאים ניתוח משחזר פלסטי איננו בר ביצוע בשנים הקרובות, בין היתר בשל הסיכון המוגבר לחזרתו של הגידול. 

ההתמודדות את הפגם הגופני והאסטטי של גופה, בשילוב בידיעה כי הינה חשופה לחזרה מקומית כמו גם גרורתית של הגידול, קשים מאוד לתובעת, וגורמים לה למצב רוח ירוד ולתחושות תסכול עם נטייה להתפרצויות.

התובעת צירפה לתביעה חוות דעת פסיכיאטרית, הקובעת כי אצל התובעת ניכרים תסמינים טיפוסיים של הפרעת הסתגלות מתמשכת לאובדן והעיוות במראה החיצוני, עם תסמינים של דיכאון, שינויי מזג ופגיעה בדימוי הגופני והנשי. הוא העריך את נכותה הנפשית של התובעת בשיעור של- 15%, בהתאם לסעיף 34 לתקנות המוסד לביטוח לאומי.

 

למידע נוסף: סרטן השד- רשלנות רפואית- סרטן שד

De registrieren und die https://ghostwritinghilfe.com/ autorin aldebaran beauftragen

רשלנות רפואית באבחון סרטן- אבחון מאוחר של גידול

רשלנות רפואית באבחון סרטן

תביעות רשלנות רפואית רבות מוגשות בגין איחור באבחון של סרטן או אי גילוי גידול ממאיר או שפיר. אם כתוצאה מאותו גילוי מאוחר, חלה התפשטות של מחלת הסרטן או שנוצרו גרורות, קמה לחולה עילה להגשת תביעת רשלנות רפואית.

גידולים ממאירים, או סרטניים, כוללים גם קרצינומה וסרקומה. התפשטות של תאים סרטניים (גרורות) נעשית דרך זרם הדם או תעלות הלימפה, או דרך חללי גוף, וכך נוצרים גידולים משניים באזורים מרוחקים מן הגידול המקורי. לכל גידול ראשוני יש דפוס התנהגות ודפוס התפשטות משלו. הטיפול בסרטן תלוי בסוג הגידול, באתר הגידול הראשוני ובמידת התפשטותו. הטיפולים המקובלים כוללים ניתוח, כימותרפיה או טיפול קרינתי.

להלן מידע כללי אודות גילוי גידולים:

אבחון מוקדם – חלק מהגידולים שכיחים באופן יחסי בכל האוכלוסיה, כך שנהוג לבצע בדיקות סקר בלי קשר לגורמי סיכון מיוחדים, למשל: בדיקת PAP או
ממוגרפיה בנשים, ובדיקת PSA לגילוי מוקדם של סרטן הערמונית בגברים.

גידולים אחרים שכיחים יותר בקבוצות מסוימות, כך שאת בדיקות האיתור עושים בהקפדה יתרה בקבוצות אלו; למשל, תצפית המעי הגס (קולונוסקופיה) באנשים שקרובי משפחה שלהם מדרגה ראשונה לקו בגידול ממאיר זה.

סרטן השד

ממוגרפיה אחת לשנה החל מגיל 40 שנה בדיקה גופנית של השד אחת לשלוש שנים בנשים בנות 40-20 שנה ואחת לשנה בנשים מעל גיל 40 בנשים הנמצאות בסיכון מוגבר לסרטן שד (למשל, סרטן זה בקרובי משפחה מדרגה ראשונה) יש לשקול התחלת ביצוע ממוגרפיה לפני גיל 40 שנה

סרטן הערמונית

בדיקת PSA ובדיקה גופנית (דרך פי הטבעת) אחת לשנה בגברים בני 50 שנה ומעלה או מגיל 45 שנה ומעלה בגברים עם גורמי סיכון (סיפור משפחתי)
אבחון וניטור הטיפול בדיקות הדמיה (רנטגן) מסייעות לאיתור מיקום הגידול וגרורותיו. הבדיקה באמצעותה מאבחנים באופן סופי את סוג הגידול ואת התפשטותו המקומית היא ביופסיה שנעשית בניתוח או בלקיחת רקמה באמצעות מחט. לעיתים ניתן להסתפק בבדיקה של תאים (ציוטולוגיה). במקרה זה נלקחים התאים בדרך כלל באמצעות מזרק, אולם לעיתים מבצעים את הבדיקה ישירות על נוזלי גוף כמו שתן, כיח וכדומה.
ספירת דם, בדיקה כימית של תפקודי הכליות ואנזימי הכבד, וכן רמת המלחים בדם מסייעים לניטור תופעות הלוואי של הטיפול, בעוד בדיקות ספציפיות של
סמני גידול עשויות לנטר את יעילות הטיפול.

סרטן המעי הגס

בדיקת דם סמוי בצואה אחת לשנה החל מגיל 50 שנה צילום עם ניגוד כפול (חוקן בריום מיוחד) אחת לחמש שנים החל מגיל 50 שנה תצפית המעי הגס והחלחולת (קולונוסקופיה) אחת לעשר שנים החל מגיל 50 שנה או בכל מקרה בו אחת הבדיקות הקודמות חיובית יש להתחיל את הבדיקות לגילוי מוקדם של סרטן המעי הגס כאשר יש היסטוריה אישית של דלקת כיבית של המעי הגס, פוליפים של המעי הגס, או סיפור משפחתי של סרטן המעי הגס בקרובים מדרגה ראשונה.

סרטן צוואר הרחם

בדיקת PAP אחת לשנה החל משלוש שנים לאחר קיום יחסי מין בפעם הראשונה או מגיל 21 שנה ואילך בדיקת PAP אחת לשלוש שנים בנשים מגיל 30 שנה ואילך במידה והיו שלוש בדיקות PAP תקינות.

להערכת סיכויי תביעתך, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון המייצגת מאות נפגעי רשלנות רפואית, בטלפון: 0524787850 או במייל: legal1@bezeqint.net

Harvard business school https://dissertationauthors.com/ professor clayton christensen, broadly known as a scholar of disruptive innovation, see this evolution in moocs as an exciting step forward for the concept

רשלנות רפואית- סרטן השד

רשלנות סרטן שד- רשלנות רפואית סרטן השד

בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב – יפובפני השופט א’ שטרוזמן
ת”א (ת”א) 3880/85התובעת:

תמר כץנגדהנתבעות:

.1 ד”ר נורה גרוד.2 קופת-החולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץפסק-דין
א. הרקע למחלוקתהתובעת, ילידת 1927, סובלת ממחלת הסרטן. לטענתה, הרופאה ד”ר נורה גרוד, שטיפלה בה במסגרת עבודה בקופ”ח הכללית, נתבעת 2, התרשלה בגילוי סרטן השד, וכתוצאה מכך הטיפול המאוחר – לרבות כריתת השד – לא הועיל להדבירו, והוא עדיין מקנן בגופה, מקצר את תוחלת חייה וגורם לה סבל נפשי וכלכלי.לגירסת הנתבעות, בטיפולה של הרופאה בתובעת לא היה פגם, והגילוי המאוחר של הסרטן בשד איננו תוצאה של רשלנות הרופאה.הכירורגים פרופ’ ארוין יעקב, שהעיד מטעם התביעה, ופרופ’ אליהו ענתבי, שהעיד מטעם הנתבעות, קבעו ש”גילוי מוקדם של סרטן השד מסייע להבטחת הצלחה גדולה יותר בטיפול הכירורגי של שד נגוע בסרטן” (כאמור בחוות-הדעת של פרופ’ ענתבי) ומגדילה את הסיכוי לעקור לחלוטין את הסרטן ולרפא את החולה, שלא תזדקק לטיפולים נוספים (כאמור בעדותו של פרופ’ יעקב). לדעתם של מומחים אלה, ניתן לגלות את הסרטן ע”י מישוש השד ביד אמונה של כירורג מנוסה – או ע”י ממוגרפיה, אך את החשד להימצאות הגוש הסרטני בשד צריך לקבוע רופא המרפאה, לפני הפניית החולה לכירורג. פרופ’ יעקב הסביר שיש ביכולתו של רופא המרפאה לקבוע חשד זה ע”י מישוש השד, כי בדיקה כזו היא בתחום מיומנותו, שאותה למד באוניברסיטה.
ב. מהימנותהתובעת העידה על טיפולה כהלכה של הרופאה בלחץ הדם ועודף המשקל שסבלה מהם, ועל תלונתה על גוש בשדה, שלא זכתה להתייחסות ובדיקה נאותה ע”י הרופאה, שפטרה אותה באמירה שהסיבה לכך היא במחלותיה והליקויים גופה, כמו הכולסטרול שבדמה וכד’.לדברי הרופאה – התובעת מעולם לא התלוננה על גוש שמצאה בשדה, ולא על כאבים בשד, למעט כאבים בחזה, כתוצאה מנפילה, שאותם ניתן היה לייחס למכה שקיבלה התובעת בצלעותיה. לכן הסתפקה הרופאה במישוש השד פעם אחת, בעת שערכה בדיקה כללית שיגרתית לתובעת.
אין לי קושי לקבוע שהתובעת התלוננה בפני הרופאה על חששותיה מפני המחלה הממארת, כי מצאה גוש בשדה. התנהגותה של התובעת מעידה עליה שחששה מהנעשה בשד, ואין זה מתקבל על הדעת ששמרה את פחדה לשיחות עם בעלה וחברותיה, ולא השיחה את ליבה וסיפרה על ממצאיה לרופאה שלה.חברותיה לעבודה העידו על מרי ליבה של התובעת, שבאותה עת לא עוררו אצלן אהדה, כי חשבו שהיא היפוכנדרית. הגב’ פרחי סיפרה על דברי התובעת, שתיארה את תלונותיה בפני הרופאה, לרבות תלונתה על הגידול בשד, שגרם לה לחשוב ש”זה סרטן”, ותגובת הרופאה “שזה בעצם שום דבר. שכל זה נובע מתוך המחלות יתר שיש לה”, והגב’ שרון העידה על תיאור התובעת את ביקורה אצל הרופאה, שנמנעה מלשלוח אותה לצילום למרות תלונותיה על גוש בשד. שתיהן העידו על דברי התובעת שהיא חשה בגוש בשד והצעתה להן, שהן, כמובן, לא העיזו לקבלה, למשש גוש זה בידיהן.בעלה של התובעת, שדאג למשמע תלונותיה של אשתו על הסרטן בשד, לא היה רגוע מתגובות הרופאה שאין לה כלום, שלדברי אשתו, שלא לוו, או לא תמיד לוו, במישוש השד ע”י הרופאה, לקח את אשתו לתחנה לבדיקת השד בבי”ח וולפסון. שם נקבע ע”י ד”ר גוטקין, בבדיקה שטחית וחפוזה, שאין גוש בשד.כל הממצאים הרפואיים האלה לא נתנו מנוח לתובעת, שחשה במו ידיה, שאינם הולמים את המציאות – ולפיכך פנתה למעסיקה, שנטה לה אוזן קשבת, פנה לרופא מידידיו שגרם לבדיקת התובעת ע”י כירורג בכיר. בבדיקה זו נמצא גוש גדול בשד 4x 2ס”מ, שחייב כריתה מיידית של השד.עדויות התובעים, הנתמכות בעדויות החברות על משמע אזניהן מפיה (וזו אינה “עדות שמיעה” האסורה על-פי דיני הראיות), הפניה לבדיקה בבי”ח וולפסון, החיפוש אחר סיוע של רופא אחר, מלמד שהתובעת התלוננה על המצב בשדה לפני שומעיה, וחיפשה פתרון לחולייה. אך רק אצל הרופאה שלה לא מצאה אוזן קשבת לתלונתה זו.על-כן עדותה של הרופאה על העדר תלונות מפי התובעת אינה מקובלת עלי.ג. הסיכוי לגילוי מוקדםכל המומחים תמימי דעים שניתן לגלות את הגוש בתחילת התפתחותו ע”י בדיקה טובה. הקשיים האפשריים בגילוי הגוש מוקדם ככל האפשר בשד “מחוספס” לעומת שד חלק, אינם טעונים בירור עתה, כי הרופאה לא בדקה את השד, שהרי לגירסתה לא שמעה תלונות על מצבו, וממילא לא נזקקה לקשיים בהבחנה בין שד לשד.כמו-כן כולם סוברים שבבדיקת ממוגרפיה ניתן לגלות את הגוש בשד. מסתבר שרופאי ישראל אינם ממהרים לשלוח לבדיקת ממוגרפיה, כעמיתיהם בארה”ב, בגלל החשש מהקרנת יתר וחוסר אמצעים להפעלת מיכשור זה על כלל הנשים, ללא אבחנה, ולכן נוהגים לשלוח לבדיקה זו רק נשים שעלה חשד על גוש ממאיר בשדן, שיש אפשרות לחשפו באמצעות הממוגרפיה. הרופאה, הנתבעת, לא נזקקה כלל לשקול בדעתה ניצול אמצעי זה לבדיקת התובעת, כי לא עלה בדעתה שיש ממש בתלונה על הגוש בשד.אמנם הבדיקה בתחנה לבדיקת השד, בבית-חולים בוולפסון ב- 10.8.84לא העלתהדבר, אך מסתבר שממצא שלילי זה איננו שולל את הימצאות הגוש בשדה של התובעת, כי ד”ר גוטקין, שבדק את התובעת, ערך בדיקה רשלנית, של דקה ­דקה וחצי, ביומו הראשון בעבודתו בתחנה זו, ולתחילת התמחותו בכירורגיה כללית.על-פי עדותו של פרופ’ יעקב, שלא נסתרה, ניתן לגלות גוש בשד של אשה מאז הגיעו לגודל של 1סמ”ר. בעת הניתוח בינואר 1985, היה גודלו של הגוש 2x 4ס”מ, ולכן, קובע פרופ’ יעקב, תחילת גידולו של גוש זה היא כ- 4- 5שנים לפני-כן, ולגודל של 1ס”מ הגיע כשנה – שנתיים לפני הניתוח. אפילו נניח, לפי חישוביו הממוצעים של פרופ’ יעקב (לפי חישוב הכפלת תאים כל 2.7חודש בממוצע – גוש של 1סמ”ר יגיע תוך 8.1חודש לגודל של 8סמ”ר, שהתובעת נשאה גוש של 1סמ”ר במאי יוני 1984, ולא כשנה לפני-כן, ניתן גם אז לגלותו ע”י מישוש השד, והא ראיה שהתובעת עצמה חשה בו בממשה את שדה, ואף הציעה לחברותיה לחוש אותו.תלונות התובעת על הגוש בשד ודבריה לגב’ פרחי ושרון על האפשרות לחוש בו בידיהן, היו לפני אפריל 1984, אז פרשה מעבודתה. לכן ברור לי, על-פי עדויותיהן של התובעת וחברותיה לעבודה, ועדותו וחישוביו של פרופ’ יעקב, שלפני אפריל 1984יכולה היתה הרופאה, אילו בדקה את השד כהלכה, לחוש בגוש ולחשוד בממאירותו, ואמת דיברה התובעת בעדותה על פנייתה לרופאה בתחילת 1984בספרה לה על “משהו” שהרגישה בחזה ופטירת אימה מסרטן הריאה.מסקנה זו, של מועד הגיע הגוש לגודל 1ס”מ, מייתרת את הצורך לבחון את השפעת נפילתה ברחוב על ממצאי בדיקת השד, כי נפילה זו היתה סמוך לאוגוסט 1984(בדו”ח של ד”ר גוטקין נרשם “רגישות עקב חבלה”). הרופאה, שבדקה את התובעת, שהתלוננה על חבלה עקב הנפילה, בדקה את צלעותיה, לרבות בדיקה שטחית של השד המתחייבת מבדיקת הצלעות, אך, כדבריה ללא מחשבה בכלל על הגוש בשד “בגלל שהיא לא התלוננה אף פעם בגוש הזה” (עמ’ 91לפרטיכל). גם צילום הרנטגן בדצמבר 1984(חודש לפני הניתוח של הגוש הגדול), שהראה שאין פגם בצלעות, לא עורר את הרופאה לחשוב שמא את הסיבה לתלונות התובעת על כאביה יש לחפש בשדיה, אשר על הנעשה באחת מהן היא מתלוננת, לפי דעתי ומסקנתי, מזה כשנה.לכן, רשלנותה של הרופאה ברורה, וממילא מתחייבת האחריות השילוחית של קופ”ח כללית כמעסיקתה.ד. אחריות הנתבעת 2אינני מוצא אחריות ישירה של קופ”ח כללית לנזקי התובעת, כטענת התביעה, על הצבת רופאה בלתי-מיומנת במרפאה, כי מפי פרופ’ יעקב למדתי לדעת שלימודי הרפואה כוללים, בין היתר, את בדיקת השד, ואין צורך בהתמחות מיוחדת לשם גילוי חשד לגוש ממאיר, להבדיל מההתמחות הכירורגית הנדרשת כדי לוודא שהגוש הנמצא בשד הוא, ככל הנראה, ממאיר ומצדיק בדיקות נוספות וטיפולים.הרופאה ותיקה במקצועה, מאז לימודיה ועבודתה ברוסיה ובישראל, בין היתר, עבדה מספר שנים בתחנה לבדיקת השד. לכן אינני רואה פגם במיומנותה, שצריך היה למנוע מקופ”ח את העסקתה, אלא ברשלנותה בהימנעה מבדיקת שדה של התובעת, או בקיימה, לעיתים רחוקות, בדיקה רשלנית של השד.
ה. נזקי התובעתאבדן משכורתהתובעת ילידת אוקטובר 1927, היתה אמורה לצאת לגימלאות באוקטובר 1987, בהגיעה לגיל .60כלומר, 34חודשים אחרי הפסקת עבודתה בגלל הניתוח, הטיפולים שנזקקה להם ומצב בריאותה. ב”כ התובעת מציע להפחית מתקופה זו 3- 4חודשים בגין הניתוח שהיה עליה לעבור בגלל סרטן השד, גם אם גילויו היה מוקדם. לכן זכאית התובעת לפיצוי על אבדן שכרה במשך 30חודש. משכורתה של התובעת בינואר 1985היה 247ש”ח (052, 247שקל ישן). ערכו של סכום זה ב-31.8.89, בהתאם לעליית המדד, היה 234, 1ש”ח. עבור הפסד משכורת במשך 30חודש זכאית התובעת לתשלום בסך של 020, 37ש”ח.החזר הוצאותהתובעת זכאית להחזר מלוא ההוצאות שהיו לה, כדלקמן:ו.1 רכישת פאה נכרית (אחרי ניכוי ההחזר שניתן לה ע”י קופ”ח) במאי 1984- בסך של 34.4ש”ח, שערכם ב-31.8.89 502ש”ח .2 נסיעות בספטמבר 1986בסך של 450ש”ח שערכם ב-31.8.89 741ש”ח .3 תשלום 20ש”ח לד”ר בן-ארי בינואר 1985, שערכם ב-31.8.89 100ש”ח סה”כ 343, 1ש”ח אינני סובר שהתובעת זכאית להחזר הוצאותיה עבור פרוטזה, תיקון חזיות ובגדי-ים, כי הוצאות אלו היו מוטלות עליה גם אם הניתוח היה נעשה במועד המוקדם, כפי שהתחייב ממצבה. אמנם ישנה השקפה ושיטה לפיה ניתן לכרות את החלק הנגוע בלבד מהשד, אך שיטה חדשה זו לא בהכרח היתה מופעלת אצל התובעת, גם אם גילוי הסרטן היה נעשה מוקדם. על-כן אינני רואה לנכון להתייחס לאפשרות כזו. התובעת זכאית להחזר התשלום, או התשלומים, ששילמה לפרופ’ יעקב עבור חוות-דעתו. החיוב בהחזר נכלל בחיובי הנתבעות לשלם לתובעת את הוצאות המשפט.עזרה בביתמקובלת עלי טענת ב”כ התובעת על צורך בעזרה בבית, שתמורתה היתה 35ש”ח לשבוע ב-27.10.86, עת העידה התובעת עדות מוקדמת במשפטה. ערכו של סכום זה ב-31.8.89, בהתאם לעליית המדד, הוא 56.3ש”ח. התובעת זכאית לתשלום עבור עזרה בביתה כנדרש בסיכומי בא-כוחה למשך שנתיים נוספות. על-כן היא זכאית– עבור התקופה מ- 1.5.85עד 31.8.89( 212שבועות) לסכום של 935.6, 11ש”ח– עבור התקופה מ- 1.9.89עד 31.8.91( 104שבועות) מהוונות ל-632.4 31.8.89, 5ש”ח; סה”כ – 568, 17ש”ח.סיכויי החלמהלדברי פרופ’ יעקב, גילוי מוקדם של סרטן השד וכריתתו המיידית עשויים להביא את החולה להבראה מוחלטת בכ-% 80מהמקרים. על-פי ההלכה שנפסקה לאחרונה בע”א 231/84 קופת-חולים של ההסתדרות נ’ פתאח, בעמ’ 312[6], כאשר רשלנות המזיקגרמה נזק לנפגע, שהיה פגוע קודם לכן – כטיפול רפואי רשלני לחולה –ואין לדעת את סיכויי הנפגע להבריא ממחלתו, ממנה נפגע ללא קשר לטיפול הרשלני, אזי גם אבדן סיכויי החלמה הוא נזק בר-פיצוי. לכן, אם לא ניתן לקבוע את סיכוייו הברורים של התובע להבריא ממחלתו (שאז הוא זכאי למלוא הנזק), או לאו (שאז אינו זכאי לפיצוי כלשהו), יהיה הפיצוי בשיעור הסיכוי להבראה. במקרה שלפנינו, הסיכוי, כ] ]>

Okay, so some of these are tongue-in-cheek, but some of them are pay someone to write my essay https://essaydragon.com quite serious

גוש / גושים בשד, סרטן השד

גוש / גושים בשד, סרטן השד– רשלנות רפואית, פיצויים

בתי המשפט
א 1636/97
בית המשפט המחוזי בירושלים07/12/031. בר-אש ג’פרי2. ליאק זאב שלמה3. עז’ המנוחה אנה בר-אש ז”ל
באמצעות היורשת ליאנה ליאק-קורן
כולם ע”י ב”כ עוה”ד ר’ ברק
בעניין:
התובעים
נ ג ד
1 . דר’ מירן לואיס2 . ביה”ח לניאדושניהם ע”י ב”כ עוה”ד ח’ זליכוב3 . קופת חולים כלליתע”י ב”כ עוה”ד י’ אבימורהנתבעיםפ ס ק – ד י ןהתביעה שלפני מייחסת לנתבעים רשלנות בטיפול רפואי שניתן למנוחה, אנה בר-אש ז”ל (להלן: המנוחה) אשר בעקבותיו לטענת בעלה, ילדיה, ועזבונה היא הלכה לעולמה.5129371העובדות
1. הרקע העובדתי שביסוד הגשת התביעה, כפי שהוא עולה מכתבי הטענות, מחוות הדעת הרפואיות ומהמסמכים הרפואיים שצורפו, אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים ועיקרו הוא כדלהלן:המנוחה, ילידת 22/9/45 ורופאת שיניים במקצועה, נפטרה ממחלת הסרטן ביום 19/2/95.נב – 17/5/92, בהיותה בת כ-47 שנים, פנתה המנוחה לד”ר עראקי, רופא משפחה בקופת חולים כללית, ככל הנראה בשל כאבים בשד שמאל.ד”ר עראקי בדק את המנוחה ומשמצא גוש בשדה השמאלי, הפנה אותה לביצוע בדיקת ממוגרפיה.המנוחה ניגשה לביצוע הבדיקה כבר למחרת הביקור בקופת החולים. הבדיקה, שנערכה בבית החולים לניאדו בנתניה (הנתבע 2), כללה צילום במנח אלכסוני ובמנח קרניו-קאודלי. את הבדיקה פענח ד”ר לואיס מירן, הנתבע מספר 1. בדף תוצאות הבדיקה שנמסר לידי המנוחה, כתב ד”ר מירן כי אין הוא מזהה גושים או סימני ממאירות וסיכם את הבדיקה כתקינה. עם זאת, בשל אי סימטרייה מבנית של הפרנכימיה הפיברוטית עם אזורים של סמיכות יתר בשד שמאל, הורה ד”ר מירן למנוחה לעבור בדיקת ממוגרפיה חוזרת לשם מעקב והשוואה, לאחר כ-6 חודשים.כשבועיים לאחר מכן, ב-29/6/92, פנתה המנוחה מיוזמתה, לד”ר משה ניסני, כירורג מומחה. ד”ר ניסני בדק את השדיים ובתי השחי של המנוחה, אך לא מצא כל ממצא חריג. לאור ממצאים אלו ולאור המלצותיו של ד”ר מירן, המליץ גם ד”ר ניסני, לשוב ולעבור בדיקת ממוגרפיה לאחר שישה חודשים.בינתיים עברה המנוחה לקופת חולים מכבי ונותק הקשר בינה לבין הנתבעת 3. ב-3/5/93, כשנה לאחר ביצוע בדיקת הממוגרפיה הראשונה, שבה המנוחה וביצעה בדיקת ממוגרפיה שגרתית במכון הרנטגן של בית החולים רמת מרפא. בדיקה זו פוענחה על ידי ד”ר ס.קבס אשר קבעה כי בשדה השמאלי של המנוחה מצוי סרטן שד מדרגה 3.נמיד עם גילוי המחלה, בוצעה למנוחה ביופסיה פתוחה שלוותה בסדרות טיפולים כימותרפיים ובניתוח לכריתת השד. משנכשלו אמצעים אלו עברה המנוחה ניתוח להשתלת מח עצם וקיבלה טיפול כימותרפי מסיבי והקרנות. אולם הטיפולים כשלו והמנוחה הלכה לעולמה ב-19/2/1995.טענות הצדדים
2. בכתב תביעתם מעלים התובעים שתי טענות נגד הנתבעים: הראשונה והחשובה שבינן, הנוגעת לנתבעים 1 ו-2 היא, כי אלה התרשלו בכך שלא אבחנו את מחלת הסרטן במאי 1992 או בכל מועד אחר קודם למאי 1993. לטענתם, עקב העיכוב באבחון המחלה נמנע מהמנוחה טיפול שיכול היה להציל את חייה או להאריכם. התובעים טוענים, כי ד”ר מירן התרשל בפענוח בדיקת הממוגרפיה מיום 18/5/92 וכי בצילום הממוגרפיה מופיעות בבירור הסתיידויות קוויות חשודות ביותר לממאירות. לטענתם, ממצאים אלו בצירוף לנסיבות ההפניה לממוגרפיה ונתוניה האישיים של המנוחה, חייבו המשך בירור מיידי, כולל צילום מכוון והגדלה לאזור בו סומן הגוש על ידי ד”ר עראקי. בנוסף או לחלופין, היה מקום להפנות את המנוחה לבדיקת אולטרא סאונד. לטענת התובעים, לו כך היה נוהג ד”ר מירן, ניתן היה לאבחן את המחלה עוד בשנת 1992, להעניק למנוחה טיפול רפואי הולם ולהביא להחלמתה.לתמיכה בטענה זו צרפו התובעים את חוות דעתם של ד”ר לודמילה קצנלסון, בתחום הרדיולוגיה ושל פרופ’ יואב הורן,בתחום האונקולוגיה.טענתם השניה של התובעים, נוגעת להעברת האינפורמציה במסגרת קופת החולים, הנתבעת 3, ולפגם ברישומים הרפואיים. לסברתם, בשל כשל בהעברת האינפורמציה, לא ראה ד”ר מירן את מסמך ההפניה לממוגרפיה שערך ד”ר עראקי, רופא המשפחה. ד”ר ניסני לא ראה את ממצאי בדיקתו של ד”ר עראקי. על כן, לא יכולים היו הרופאים, לשקול את מלוא השיקולים הרלוונטיים לאבחון מלא. עוד טוענים התובעים, כי עובדי הנתבעת 3 לא איתרו ולא הציגו כלל את ההפניה הדחופה לממוגרפיה שהוציא ד”ר עראקי. בשל אלו, מוטל על הנתבעת 3 להוכיח קיומו של טופס ההפניה ותוכנו ולשלול התרשלות מצדם.3. בנוגע לטענה הראשונה שבפי התובעים, משיבים הנתבעים 1-2 שתי טענות חלופיות. האחת היא כי פענוח הבדיקה על ידי ד”ר מירן נעשה כראוי וכי ד”ר מירן נהג כפי שרופא סביר היה נוהג בנסיבות המקרה. לתמיכה בטענתם זו, הגישו הנתבעים חוות דעתן של ד”ר מיכל מגידו-רביד ושל ד”ר יהודית גולדמן, שתיהן מומחיות לרדיולוגיה.ולחלופין ובאם יתברר כי פענוח הממוגרפיה מיום 18/5/92, נעשה ברשלנות, טוענים הנתבעים, כי אופיו של סוג המחלה בה לקתה המנוחה, שולל קשר סיבתי בין פטירתה מהמחלה לבין רשלנותו של ד”ר מירן. לתמיכה בטענה זו, הגישו הנתבעים את חוותדעתה של ד”ר שולמית ריזל, מומחית לאונקולוגיה קלינית וקרינתית ואת חוות דעתו של פרופ’ איתן שילוני, מומחה לכירורגיה אונקולוגית.נלגבי טענתם השניה של התובעים, טוענים הנתבעים, כי בפועל בוצע הצילום באזור המדויק על פי הפנייתו של ד”ר עראקי ועל כן אין כל חשיבות להיעדרותה של ההפניה. עוד טוענים הנתבעים כי אף אם מדובר בפגם, אין בפגם זה כדי להפוך את נטל הראיה.ולחילופין לבסוף טוענים הנתבעים, כי אף בהנחה שיש לייחס לנתבעים אחריות בגין פטירתה של המנוחה, למנוחה רשלנות תורמת בשעור גבוה. שכן, המנוחה לא מילאה אחר הוראותיהם של ד”ר מירן ושל ד”ר ניסני ונמנעה מלעבור בדיקת ממוגרפיה נוספת 6 חודשים לאחר הבדיקה הראשונה.דיון
4. ככלל, בין רופא לבין מי שמטופל על ידו, קיימים יחסי “רעות”. כלומר, הרופא צריך לקחת בחשבון כי המטופל על ידו עלול להיפגע אם לא ינקוט באמצעי זהירות סבירים. מכאן עולה, כי על כל רופא מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי כל מי שמטופל על ידו. תוכנה האחיד של חובה זו, החלה על כל רופא ורופא, הוא לנקוט באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע סכנה.קיומה של חובת זהירות מושגית, אינו מבטיח קיומה של חובת זהירות קונקרטית בין התובע לנתבע. לשם הקמתה של חובת זהירות קונקרטית יש להשיב על השאלה, האם המזיק הספציפי יכול וצריך היה לצפות קיומו של סיכון ספציפי לניזוק ספציפי. ובעניינינו, האם יכול וצריך היה ד”ר מירן לצפות, כי באם יתרשל בפענוח הממוגרפיה עלול להיגרם נזק למנוחה. נראה כי לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהתשובה לשאלה זו חיובית ולכן אין חולק כי הנתבעים 1-2, חבים היו חובת זהירות כלפי המנוחה.5. האם הפרו הנתבעים 1-2 את חובת הזהירות המוטלת עליהם כלפי המנוחה? כידוע דיני הרשלנות מבוססים על עיקרון האשמה ולא על האחריות המוחלטת. עקרון זה תקף, ואולי אף ביתר עוצמה, במקרי הרשלנות הרפואית. במקרים אלו, בשל העובדה הידועה, כי מדע הרפואה אינו מדע מדויק ויש שטחים רבים הנתונים למחקר והתפתחות מתמידים, אין לחזות מראש סיכונים מסיכונים שונים הנעוצים בסגולותיו הפיסיות או הנפשיות של החולה והעלולים להביא לתקלה או לכישלון בעת מתן הטיפול הרפואי. זאת, אפילו אם יזהר הרופא ויפעל על פי אמות מידה נאותות ברפואה (ראו א’ כרמי, בריאות ומשפט (נבו 2003) כרך א’ עמ’ 336-338). כלומר, כיוון שהחובה המוטלת על פי דיני הרשלנות אינה לתוצאה אלא למאמץ, כשם שלא כל אי הצלחת ניתוח מקימה כשלעצמה חזקה בדבר רשלנות רפואית, כך לא כל איחור באבחנה מקים חזקת רשלנות. כפי שאמרה השופטת נתניהו בע”א 789/89 עמר נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ”ד מו(1), 712:“אחריותו של רופא אינה אחריות מוחלטת ולא בכל מקרה של אי הצלחה יש ליחס לו רשלנות. גישה כזו תהיה נוגדת את טובת הציבור” (עמ’ 721-722 לפסק הדין)ויפים לכאן גם דבריו של השופט ח. כהן (כתוארו אז בע”א 235/59 אלהנקרי נ’ ד”ר פולק, פ”ד יד(3) 2497, 2500:“…הרופא אינו מבטח, וכשהוא מקבל על עצמו טיפול פלוני, אין הוא מבטיח הצלחתו. מדע הרפואה עוד איננו מדע מדוייק ואין לחזות מראש סיכונים מסיכונים שונים הנעוצים בסגולותיו הפיסיות או הנפשיות של החולה והעלולים להביא לידיד תקלה או כישלון בשעת הטיפול הרפואי, אף אם הרופא נזהר כדבעי ופעל לפי כל כללי אמנות הרפואה. וכבר נאמר על ידי בתי המשפט באנגליה שכשאנחנו נהנים ברצון מן החסדים והטובות אשר מדע הרפואה המתקדם שופע עלינו בידי שלוחיו הרופאים, אין אנחנו בני חורין להתנער מן הסיכונים הטמונים עוד בטיפולים רפואיים רבים. כללו של דבר: לא כל תקלה או כשלון תוך כדי טיפול רפואי מסתבר כמעשה רשלנות דווקא, נהפוך הוא: בהיעדר נסיבות מיוחדות המצביעות על הסתברות של רשלנות, ההנחה היא כי התקלה או הכישלון נגרמו שלא ברשלנות הרופא אלא על ידי גורמים אחרים.” (וראו גם: ע”א 280/60 פרדו נ. חפץ-פלדמן בתור יורשת ובשם עזבון ד”ר חפץ ואח’, פ”ד טו 1977 ,1974; ע”א 323/89 קוהרי נ’ מדינת ישראל, פ”ד מה(2) 146, 172).וואכן, ביסוד הרשלנות מונח עקרון הסבירות. השאלה עליה באים דיני הרשלנות להשיב היא, באלו אמצעים צריך המזיק לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק. כלומר, מהו רף הזהירות אותו ראוי להציב על-פי שיקולי מדיניות משפטית (ע”א 145/80 ועקנין נ’ המועצה המקומית בית שמש, פ”ד לז(1) 113).בהצבתו של רף הזהירות יש לאזן בין שני שיקולים מרכזיים, הפועלים בכיוונים מנוגדים. מן העבר האחד, נדרש רף זהירות גבוה מספיק כדי להגן על הניזוקים מפני פגיעה ולהבטיח כי תינקט זהירות ראויה על מנת שיימנעו נזקים. זאת במיוחד בהקשר הרפואי, שם מונחים תדיר חיי אדם, שלמותו הגופנית ואיכות חייו. מן העבר השני, מן הראוי למנוע הכבדת יתר על גופים, שפעילותם הרגילה, מטבעה, עלולה לגרום לנזקים. צמצום הטלת האחריות לגבי גופים ופעולות אלו נדרש, הן מן הבחינה הכלכלית והן מבחינות אחרות כגון האינטרס הציבורי בפעילות יוצרת הסיכון. במקרים של רשלנות רפואית, הטלתה של חובת זהירות חמורה מידי עלולה לפגוע ביכולתם של רופאים להפעיל שיקול דעת המבוסס על מיטב הכרתם ומיומנותם המקצועית ולעודד תופעה בלתי רצויה של רפואה מתגוננת המבקשת למזער חשיפה לתביעות ברשלנות, אף במחיר פגיעה בבריאותם של מטופלים. המטופלים הספציפיים בכל מקרה ומקרה והמטופלים ככלל. קביעתו של רף נורמטיבי גבוה מידי עלול אפוא להוביל לידי הכבדה בלתי ראויה על פעילותה של מערכת הרפואה ובטווח הארוך אף לפגוע ברווחת המטופלים ובבריאותם (ראו: 705/78 פרופ’ רמון נ’ מאוטנר, פ”ד לד (1) 550 ,555 ; ע”א 434/94 ברמן, קטינה באמצעות הוריה נ’ מור- המכון למידע רפואי בע”מ, פ”ד נא(4) 205, 212; ע”א 3056/99 שטרן נ’ המרכז הרפואי ע”ש שיבא, פ”ד נו(2) 936, 956 ; ת.א. (י-ם) 1686/96 אברהם נ’ ש.ר.ב. תק-מח 99(2), 3526).אם כן, המסקנה היא כי רופא החב חובת זהירות כלפי מטופל אינו חייב לנקוט באמצעים המסירים כל סיכון. הרופא אינו מבטח, חובתו אינה למצוא כל פגם ולרפאו. על אמצעי הזהירות לעמוד, ככלל, ביחס ישיר לסיכון שנוצר, תוך שאמצעי זהירות אלו נקבעים על פי אמות מידה אובייקטיביות פרי מדיניות משפטית נאותה.כך פסק השופט י.מלץ בדנ”א 1833/91 קוהרי נ’ מדינת ישראל, (תק-על 91(2), 743, 745)“ההלכה לעניין מבחני הרשלנות של רופא בטיפולו בחולה הנה, מזה שנים רבות, זו: המבחן איננו מבחן של חכמים לאחר מעשה אלא של הרופא הממוצע. בשעת מעשה של רופא עשוי לטעות אך לא כל טעות מהווה רשלנות. אי הצלחתו של ניתוח או נזק שנגרם בעטיו אינם, כשלעצמם, מקימים חזקה או מסקנה של רשלנות רפואית. גם טעות באבחנה אין בה בהכרח ראיה בדבר קיומה של רשלנות”.6. לאור האמור לעיל, השאלה בעניינינו היא, האם נקט ד”ר מירן בכל אמצעי הזהירות בהם היה נוקט רופא סביר בנסיבות העניין. כלומר האם היה רדיולוג סביר, בהגיע אליו אישה כדוגמת המנוחה, נוהג אחרת.נכאמור, לטענת התובעים, התרשל ד”ר מירן בכך שלא ראה בצילום הממוגרפיה הסתיידויות קוויות חשודות לממאירות ולא הפנה את המנוחה להמשך בירור מיידי אלא הורה לה לשוב לבדיקה כעבור חצי שנה בלבד. עוד טוענים התובעים כי ד”ר מירן התרשל בכך שלא התייחס למנוחה בהתאם לחומרת ההפניה ולא ביצע צילומים נוספים למען גלות את הגוש שמושש על ידי ד”ר עראקי.בדף הפענוח כתב ד”ר מירן כדלקמן:“בדיקת ממוגרפיה דו צדדית.ומבנה בלוטי מעורב: שומני ובלוטי פיברוטי.מבחינה ממוגרפית אין לזהות גושים או סימנים משניים של ממאירות.הערות והמלצות:עקב א-סימטרייה של הפרנכימה הפיברוטית עם אזורים של סמיכות יתר בעיקר משמאל, דרושה ביקורת ממוגרפית חוזרת כעבור שישה חודשים.בסיכום: הבדיקה תקינה.”על פענוח זה של ד”ר מירן הוגשו שלוש חוות דעת מטעם מומחיות לרדיולוגיה. ד”ר קצנלסון מטעם התובעים, ד”ר מגידו-רביד וד”ר יהודית גולדמן מטעם הנתבעים.ד”ר קצנלסון, פענחה את הצילומים משנת 1992 וכתבה בחוות דעתה, כי מבנה השדיים אינו הומוגני ובעל דרגות שונות של סמיכות. באזור העליון ומאחורי הפטמה השמאלית ניתן לראות הסתיידות קטנה עגולה ומספר הסתיידויות לינאריות (קוויות). לסברתה של ד”ר קצנלסון, ההסתיידויות הלינאריות מצביעות, ברגיל, על קיום הליך ממאיר בשד ולכן, דרשו התייחסות אבחנתית מיידית. הוכחה לסברתה, מוצאת ד”ר קצנלסון, בבדיקה השניה שנערכה כשנה מאוחר יותר ובה היא רואה התפתחות התהליך שהופיע בבדיקה הראשונה.בעדותה הבהירה ד”ר קצנלסון עמדתה, ואמרה, כי לאור השכיחות הגבוהה של גידולים סרטניים בחלק החיצוני העליון של השד ובסביבות הפטמות, כמו גם לאור נסיבותיה האישיות של התובעת, כגון גילה, ההפניה בעקבות מישוש גוש והעובדה שמדובר היה בבדיקה ראשונה, היה לדעתה מקום לערוך צילום מכוון בהגדלה.בעדותה, נשאלה ד”ר קצנלסון על סיווג ההסתיידויות על פי הטרמינולוגיה של ה- American College of Radiology (ACR) המדרג את הסתיידויות על-פי מפתח של דרגות ממאירות.יש לציין במאמר מוסגר, כי מדד זה פורסם לראשונה ב-1993, על מנת ליצור טרמינולוגיה אחידה בין הרדיולוגים השונים המפענחים צילומי ממוגרפיה. מדד זה לא היה קיים בזמן פענוח הממוגרפיה משנת 1992. אולם, לאור התייחסותם הרבה של הצדדים והמומחים הרפואיים מטעמם למדד זה, נראה, כי יש מקום להיעזר בו, אף לשם הבהרת כוונת המומחים.על פי עדותה של ד”ר קצנלסון, למדד ACR חמש דרגות: דרגה ראשונה פרושה ממוגרפיה תקינה, דרגה שניה – ממצא שפיר, דרגה שלישית – סבירות גבוהה של ממצא שפיר, מומלץ מעקב רדיולוגי כעבור מספר חודשים, דרגה רביעית – ממצא חשוד יש לשקול ביופסיה ודרגה חמישית, החמורה ביותר – ממצא חשוד ביותר לממאירות, מומלץ בירור הממצא.ד”ר קצנלסון סברה כי יש לסווג, על פי מדד זה, את ההסתיידויות שהופיעו בצילום משנת 1992 כהסתיידויות מדרגה 3-4.לעומתה סברה ד”ר מגידו-רביד, המומחית מטעם הנתבעים, כי יש לסווג את ההסתיידויות שבצילום משנת 1992, על פי מדד ה- ACR כהסתיידויות מדרגה 1 או לכל היותר 2. כלומר, הסתיידויות ללא חשד לממאירות שאינן דורשות כל מעקב או לכל היותר דורשות מעקב סביר. לסברתה של ד”ר מגידו רביד, אמנם אסימטרייה מבנית ודחיסות רקמה בלתי מוסברת, כפי שנמצאו בשדה של המנוחה, מצדיקים המשך בירור. אולם, בנסיבות העניין ועל-פי ממצאי שני הצילומים שנערכו בשנת 1992, תשובתו של ד”ר מירן ובה הדרישה לביקורת לאחר שישה חודשים, סבירה ובמקומה.לגבי צילום הממוגרפיה משנת 1993, סברה ד”ר מגידו-רביד, כי על אף שהינו סוער במיוחד, אינו מראה התפתחות של אותן הסתיידויות קוויות שהופיעו בצילום משנת 1992, אלא קבוצות חדשות של הסתיידויות מדרגה 5. לסברתה, גם האסימטרייה שנצפתה בשנת 1992 אינה קשורה למחלה. שכן, האסימטרייה לא הפכה למודגשת יותר בצילום משנת 1993, דבר שהיה צפוי לו מדובר היה בגוש שגדל.ד”ר גולדמן פענחה את צילומי הממוגרפיות מהשנים 1992 ו-1993, מבלי שקראה את חוות הדעת הקודמות של ד”ר קצנלסון ושל ד”ר מגידו-רביד ומבלי שהוצג לה כל ידע אודות אחריתה של המנוחה. לסברתה, המראה הרנטגני של שנת 1992 לא היה חשוד. ההסתיידויות סווגו על ידה על פי מדד ה- ACR כהסתיידויות ברמה 3 – כלומר המצריכות מעקב לאחר 6 חודשים. לאחר שד”ר גולדמן עיינה בחוות הדעת של ד”ר קצנלסון ושל ד”ר מגידו-רביד, אימצה בחוות דעתה את האמור בחוות הדעת של ד”ר מגידו-רביד.בדומה לד”ר מגידו-רביד, גם ד”ר גולדמן סברה כי הממצאים שהתגלו בשנת 1993 נמצאים באזורים אחרים של השד ולא באזור ההסתיידויות העדינות משנת 1992.7. לסיכום, כפי שניתן לראות, חוות הדעת כולן התרכזו בהסתיידויות הקוויות כאינדיקציה לממאירות. המומחיות אחידות דעים, כי ככל הנראה, ניתן היה להבחין בהסתיידויות העדינות בחלקו העליון של השד עוד בשנת 1992. אולם, בעוד שלדעתה של המומחית מטעם התובעים, להסתיידויות אלו חשיבות רבה, כיוון שהן עיקר העדות לממאירות בשנת 1992, לדעת המומחיות מטעם הנתבעים מדובר בתופעה שכיחה שאינה בעלת חשיבות רבה ואין בה כדי להעיד על ממאירות. סימוכין לממצאיהן המנוגדים, מוצאות המומחיות מטעם הצדדים בתצלומי הממוגרפיה משנת 1993. כאשר לדעתה של ד”ר קצנלסון, אותם מוקדים גדלו ואילו ד”ר מגידו-רביד וד”ר גולדמן סוברות כי מוקדים אלו לא השתנו וכי התמונה הסוערת ב-1993 מראה מוקדי ממאירות שונים.לאור החשיבות שמייחסת ד”ר קצנלסון להסתיידויות, טענת התובעים היא כאמור, כי היה על ד”ר מירן, לאור תלונותיה של המנוחה על גוש בשד ולאור ההסתיידויות העדינות שנתגלו בצילום, לערוך למנוחה, בנוסף לאותו סט תצלומים שגרתי גם צילום מכוון, הגדלה ואולי אף להפנות את המנוחה לבדיקת אולטרה-סאונד עד שהיה שולל לחלוטין את המחלה. לטענתם, משלא נהג כך, חרג ד”ר מירן מסטנדרט התנהגותו של רופא סביר.ואכן, הלכה היא כי חובתו של רופא אינה מתמצית בהסתמכות על העובדות הגלויות בפניו, אלא כוללת היא חקירה ודרישה של כל העובדות הצריכות לעניין האבחון המתאים ודרך הטיפול ההולמת:“אין הרופא יוצא ידי חובתו בכך בלבד שהוא מקבל את ההחלטה ההולמת את הממצאים הגלויים, אלא שומה עליו לפעול בשקידה ראויה ובמאמץ סביר, על מנת שהממצאים האלו אכן יובאו לידיעתו, שאם לא כן כל החלטה, המתבססת על ממצאים חסרים, תהא לוקה בחסר אף היא, ואין כל משמעות לכך שנאמר שהרופא המליץ על הטיפול, שהלם את הממצאים שהיו לפניו. אין אנו שואלים את עצמנו מה צפה הרופא במצב נתון מסוים אלא מה צריך היה לצפות ומה יכול היה לצפות נוכח התפתחות הדברים”(בע”א 58/82 קנטור נגד מוסייב פ”ד לט(3) 253, עמ’ 262; ע”פ 116/89 אנדל נ’ מדינת ישראל, פ”ד מה(5), 276, 289-290)ובמלים אחרות, לא די בהתנהגות של הרופא על פי העובדות שבפניו. לעתים נדרשת ממנו התנהגות אקטיבית, דהיינו לדרוש ולחקור במידה סבירה, כדי לקבל את תמונת מצבו של החולה במלואה.במהלך הדיון הוסכם, כי לא נהוג היה לשלוח באותה התקופה לבדיקת אולטרסאונד (דברי עו”ד ברק במהלך עדותו של ד”ר מירן). על כן, דרכי הפעולה הנותרות הן צילום מכוון והגדלה. ואכן, על אמצעים אלו המליצה ד”ר קצנלסון בחוות דעתה. לעומתה סברו המומחיות מטעם הנתבעים ובמיוחד ד”ר מגידו-רביד, כי לא היה מקום לנקוט באמצעים אלו, הן משום חוסר יעילותם והסיכון הכרוך בהם מעצם טיבם והן לאור סיווגן של ההסתיידויות כשפירות.לדעתן של המומחיות מטעם הנתבעים, נכון לפרקטיקה המקובלת בשנת 1992, לא הייתה חובה לנהוג במצבים בהם מופיעות הסתיידויות כגון אלו שהופיעו בצילום משנת 1992, באורח שונה מזה שנהג ד”ר מירן. על כן, לטענת הנתבעים, צדק ד”ר מירן באבחנו את ההסתיידויות כהסתיידויות שאינן חשודות ומשאבחן את ההסתיידויות ככאלו, צדק משלא חשף את המנוחה לבדיקות נוספות ומיותרות, אלא הורה לה לשוב לביקורת בעוד כחצי שנה.8. לאחר שבחנתי את העדויות והראיות השונות, ראיתי לנכון לקבל את עמדתן של המומחיות מטעם הנתבעים ולקבוע כי התובעים לא הוכיחו התרשלות של ד”ר מירן בפענוח הממוגרפיה משנת 1992 או בהנחיותיו לאור פענוח זה.מהעדויות השונות עולה, כי על אף שנצפו הסתיידויות בשדה של המנוחה בשנת 1992, לא כל הסתיידות היא הסתיידות חשודה לממאירות ועל כן יש להתייחס להסתיידויות השונות בדרכים שונות. בשנת 1993 אומץ מדרג אחיד לסיווג ההסתיידויות הוא מדרג ה- ACR. אולם, אין חולק כי אף קודם לכן נהגו הרדיולוגים להבחין בין הסתיידות להסתיידות על פי צורה, גודל, מיקום וכד’. נראה, כי בהיעדר אפשרות לבדיקת אולטרה-סאונד, הפרקטיקה המקובלת באותן השנים לאבחון וטיפול בהסתיידויות מתאימות לדרגות 1-3 לפי מדד ה- ACR הייתה, גם לפני פרסום המדד, הפניה לממוגרפיה חוזרת כעבור כחצי שנה. כיוון שאף המומחית מטעם התובעים, ד”ר קצנלסון, הסכימה כי מדובר בהסתיידויות מדרגה כזו או קרובה לה, נראה כי ד”ר מירן נהג כרופא סביר בהזמינו את המנוחה לביקורת כעבור חצי שנה ללא כל בדיקה נוספת אשר ככל הנראה, עשויה הייתה להיות מיותרת. אמנם, רופא סביר אינו מסתפק רק בהסקת מסקנות מתוך מידע קיים, אך ייזומן של בדיקות נוספות צריך להתבקש מנסיבות העניין. לאור פענוח הצילום משנת 1992 ותפיסתו של ד”ר מירן את ההסתיידויות, תפיסה שאושרה כסבירה ביותר על ידי המומחיות כולן, רשאי היה ד”ר מירן להסתפק בבדיקה ראשונית ולא להעמיק חקור, זאת במיוחד כאשר לבדיקה סיכונים משלה, כפי שציינו ד”ר מירן וד”ר גולדמן בעדותם. (ראו ע”א 206/87 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ’ עזבון המנוח ד”ר אדיסון, פ”ד מה(3) 72, 76; ע”א 2694/90 הסתדרות מדיצינית הדסה נ’ מימון, פ”ד מו (5) 628, 635; ע”א 4025/91 צבי נ’ ד”ר קרול, פ”ד נו(3) 784).גם אם היה מקום לציין את הימצאותן של הסתיידויות עדינות בדף הפענוח, מקובלת עלי דעתן של המומחיות מטעם הנתבעים, כי השמטה זו אינה מעלה או מורידה שכן הסתיידויות ספציפיות אלו היו ונותרו שפירות ולא היוו אינדיקציה למחלה גם בשנת 1993 כך שלא היה צורך לציינן, אף לא לצורכי ביקורת מאוחרת יותר.9. משקבעתי כי ד”ר מירן לא הפר את חובת הזהירות כלפי המנוחה נשמט הבסיס לטענתם הראשונה של התובעים. למעלה מן הצורך, בשל הפערים שהתגלו בחוות הדעת כמו גם בשל נסיבות מותה המצערות של המנוחה, ראיתי לנכון להמשיך ולדון בשאלת הקשר הסיבתי, מתוך הנחה כי ד”ר מירן אכן התרשל בפענוח הממוגרפיה משנת 1992. משהנחתי זאת יש לבחון את התנאי השני לקיומה של רשלנות, כלומר, התקיימותו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק. כידוע, המבחן לבחינת קיומו של הקשר הסיבתי הוא, האם אלמלא האיחור באבחון(ההתרשלות), היה נגרם הנזק. או במילים אחרות האם הנזק, שהוא מותה של המנוחה בשנת 1995, היה נגרם, לו היה ד”ר מירן מאבחן את הסרטן בשנת 1992.ראיות מספיקות לעניין זה יהיו בדרך כלל חוות הדעת של מומחים רפואיים אשר יעידו לעניין השפעת ההתרשלות על גרימת הנזק, ובמקרה זה, השפעת האיחור באבחון על סיכויי ההחלמה של המנוחה או על הארכת חייה.10. לטענת התובעים שאלת סיכויי ההחלמה של המנוחה נחלקת לשתי שאלות משנה: מה היה השלב בו נמצאה המחלה בחודש מאי 1992 ומה היו סיכויי ההחלמה לו אובחנה וטופלה אז. לטענתם, בשנת 1992 מחלתה של המנוחה הייתה בשלב 1 כלומר השלב המוקדם ביותר בו סיכויי ההחלמה גבוהים ביותר. על כן, לו הייתה מאובחנת מחלת הסרטן עוד בשנת 1992, סיכוייה של המנוחה להחלמה או לכל הפחות להארכת חייה של המנוחה לתקופה משמעותית, היו עולים במידה ניכרת.כתמיכה לטענותיהם הגישו התובעים חוות דעתו של פרופ’ הורן, מומחה לאונקולוגיה. פרופ’ הורן הגיש שלוש חוות דעת בהן טען, כי דחייה באבחנת סרטן שד במשך 12 חודשים מהווה גורם פרוגנוסטי מחמיר. זאת לאור חלוף הזמן שאפשר לגידול להכפיל את נפחו ללא מפריע פעמים חוזרות כך שהפך מבעיה מקומית מוגבלת הניתנת לשליטה, לבעיה סיסטמית מתקדמת כיוון שחדר גם לבלוטות הלימפה ולכלי הדם. פרופ’ הורן העריך את המחלה בשנת 1992 כמחלה הנמצאת בשלב 1 בו סיכויי החיות ל-5 שנים הקרובות הם כ-95% על פי טבלת אחוזי החיות, ואילו את המחלה בשנת 1993 כמחלה בשלב 3-4 כלומר סיכויי חיות ל-5 שנים הקרובות הנעים בין 50% ל-20%.11. מנגד טוענים הנתבעים, כי מדובר בסרטן אלים במיוחד אשר גם בהנחה שהיה מאובחן בשנת 1992, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה המצערת או להאריך את חיי המנוחה.מטעם הנתבעים הוגשו חוות דעת של ד”ר שולמית ריזל מומחית לאונקולוגיה, ופרופ’ איתן שילוני, מומחה לכירורגיה אונקולוגית, ואלה אף העידו בפניי.ד”ר ריזל לא בדקה את הממוגרפיה מ- 1992 ובחוות דעתה יצאה מתוך הנחה כי אכן היו כבר הסתיידויות בשד המנוחה במאי 1992. אולם לסברתה, מבחינת התנהגות המחלה לאחר גילויה עולה כי אף אם הייתה המנוחה מאובחנת בשנת 1992 שלב 1 לפי טבלת סיכויי החיות, היא הייתה שייכת לאותם 10% מהנשים החוזרות עם מחלה גרורתית תוך שלוש שנים מהאבחון (כלומר, לטענתה של ד”ר ריזל גם לו הייתה המחלה מאובחנת בשנת 1992 ומטופלת כראוי, לא היה הדבר משנה את הנזק שנגרם למנוחה).דעתו של פרופ’ שילוני דומה לדעתה של ד”ר ריזל. אף לדעתו, מדובר במחלה סרטנית אלימה ואגרסיבית בעלת התנהגות ביולוגית סוערת, שגרמה להתפשטות מהירה של הגידול בשד ובהמשך לשאר גופה של המנוחה עד שהביאה למותה בטרם עת. למסקנה זו מגיע פרופ’ שילוני מהתנהגות המחלה לאחר גילויה ובעיקר מתוצאות הבדיקה הפתולוגית של השד שנכרת ומהעובדה כי המחלה לא הגיבה היטב לטיפולים האגרסיביים השונים שניתנו למנוחה.12. משבחנתי את טענות הצדדים, חוות הדעת השונות ועדויות המומחים, מסקנתי היא כי מחלת המנוחה היתה אגרסיבית במיוחד. לאור מסקנה זו, גם לו הייתה המחלה מאובחנת בשנת 1992 ספק רב אם היה בכך לרפאה או להאריך את חייה.כאמור לעיל, סבר המומחה מטעם התובעים, פרופ’ הורן, כי יש באבחונה המאוחר של המחלה משום גורם מחמיר. לסברתו אם המחלה הייתה מאובחנת בשנת 1992, ניתן היה לטפל במנוחה בעזרת כימוטרפיה, הקרנות ואף כריתת השד. על-פי טבלת אחוזי החיות ירדו סיכויי המנוחה, לחיות במשך יותר מ-5 שנים מהאבחון, מ-95% לפחות מ- 50%. ועל כן מחוות דעתו עולה לכאורה כי התרשלותו של ד”ר מירן תרמה במידה רבה לנזק. בניגוד למסקנה זו, בעדותו בפני בית המשפט, ציין פרופ’ הורן כי אין אפשרות לקבוע באופן מוחלט בדיעבד, מה היה קצב התפתחות המחלה במקרה היפוטתי של אבחון מוקדם על פי הנתונים הסטטיסטיים שהובאו על ידו, שכן אין תבנית קבועה לקצב התפתחות תאים סרטניים אצל אישה ] ]>

A month assignment help usa in https://essaynara.com later we delved into exploring the khan academy’s use of learning data and learning analytics

רשלנות רפואית- סרטן השד, גוש בשד, גידול שד

רשלנות רפואית- סרטן השד, בשד, שד

הסרטן לא אובחן בשלוש בדיקות שונות ואמא נפטרה

תביעת רשלנות רפואית על סך 2.5 מיליון שקל, הוגשה גם היא היום לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד

שירותי בריאות כללית. התובעים, בייצוגם של עו”ד ענת מולסון ועו”ד טל נבו, הינם בן זוגה וילדיה של תושבת הצפון שנפטרה לפני כשנתיים מסרטן השד. התובעים טוענים כי ניתן היה לאבחן את המחלה בשלבים מוקדמים בהרבה, שבהם הסיכויים להחלמה גבוהים מאוד. “טעויות בפענוח, גישה בלתי מקצועית וחוסר משווע של תשומת לב הם שגרמו להחמצת ההזדמנות לאבחן גידול ממאיר בשדה של המנוחה בשלבים המוקדמים, ובטרם נשלחו גרורות”, נטען בתביעה.

בכתב התביעה נטען כי האישה, שנפטרה בעת שהייתה כבת 55, היתה במעקב סדיר אצל רופא כירורג, בשל מה שמכונה “מבנה שדיים מסטופטי פיברוציסטי”. על פי התביעה, מדובר במבנה המאופיין בגושים ובאי סדירות של הרקמה, דבר המקשה על בדיקה קלינית ידנית של השד.

בתביעה מפורטות שורה של בדיקות שביצעה האישה במהלך השנים שקדמו לגילוי מחלתה. בין השאר נערכו לה בדיקות ממוגרפיה, ואף ביופסיה, שגילתה כבר בשנת 1994 גוש בחזה, שזוהה כגידול שפיר. למרות זאת, לפי כתב התביעה, לא קיבלה האישה הוראות למעקב או טיפול. היא חזרה על הבדיקה בשנת 1998 וכן ב-2001, אז נקבע כי הבדיקה תקינה. רק בשנת 2003, לאחר שניתן היה למשש את הגוש בחזה ביד, הועברה האישה לסדרת בדיקות, בסיומה נקבע כי היא סובלת מגידול בשד בגודל של 9 ס”מ, עם גרורות בשאר חלקי הגוף, ובין היתר בכבד.

בחוות דעת מומחה שהגישו התובעים, נקבע כי “מחדלים וכשלים בפענוח בדיקות הממוגרפיה, מעקב לא סדיר ולא הולם את מצב השד, וכן היעדר המלצות לביצוע של בדיקות אולטרא סאונד משלימות לבדיקות הממוגרפיה שבוצעו, הם שגרמו לאיחור ניכר באבחון מחלתה של המנוחה ולאובדן מוחלט של סיכוייה להחלים מן המחלה”.

המומחית מטעם התביעה, ד”ר פני ספרבר, מומחית לרדיולוגיה אבחנתית ומנהלת יחידת הדמיית השד במרכז הרפואי איכילוב, קבעה כי הבדיקה בשנת 2001 הייתה קריטית, שכן בה כבר ניתן היה לזהות את המחלה. לדבריה, פוענחו הממצאים בבדיקה בצורה שגויה כתקינים.

לדבריה, “אי זיהוי הממצאים החשודים בבדיקת הממוגרפיה ממרץ 2001 והיעדר המשך בירור באמצעות אולטרא סאונד, גרר התנהלות כושלת ושגויה, אשר בגינה הוחמצה האבחנה של סרטן שד בשלביו הראשונים אצל המנוחה: לא בוצעו צילומים משלימים, אשר נדרשו על מנת לאפיין טוב יותר את מידת ההסתיידויות ומידת פיזורן, לא בוצעה ביופסיה ולא הומלץ על המשך מעקב ממוגרפי אינטנסיבי יותר, כעבור שנה לכל היותר”, כתבה המומחית. לדבריה, לו הייתה האישה מטופלת כבר בשלב זה, היו סיכוייה להחלים עומדים על 95 אחוז.

בפועל, לאחר שהתגלתה המחלקה בגופה של האישה היא עברה שורה של טיפולים כימותרפיים והקרנות, אולם נפטרה לאחר כשנה וחצי של מאבק במחלה.

תביעת רשלנות רפואית על סך 2.5 מיליון שקל, הוגשה גם היא היום לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד

שירותי בריאות כללית. התובעים, בייצוגם של עו”ד ענת מולסון ועו”ד טל נבו, הינם בן זוגה וילדיה של תושבת הצפון שנפטרה לפני כשנתיים מסרטן השד. התובעים טוענים כי ניתן היה לאבחן את המחלה בשלבים מוקדמים בהרבה, שבהם הסיכויים להחלמה גבוהים מאוד. “טעויות בפענוח, גישה בלתי מקצועית וחוסר משווע של תשומת לב הם שגרמו להחמצת ההזדמנות לאבחן גידול ממאיר בשדה של המנוחה בשלבים המוקדמים, ובטרם נשלחו גרורות”, נטען בתביעה.

בכתב התביעה נטען כי האישה, שנפטרה בעת שהייתה כבת 55, היתה במעקב סדיר אצל רופא כירורג, בשל מה שמכונה “מבנה שדיים מסטופטי פיברוציסטי”. על פי התביעה, מדובר במבנה המאופיין בגושים ובאי סדירות של הרקמה, דבר המקשה על בדיקה קלינית ידנית של השד.

בתביעה מפורטות שורה של בדיקות שביצעה האישה במהלך השנים שקדמו לגילוי מחלתה. בין השאר נערכו לה בדיקות ממוגרפיה, ואף ביופסיה, שגילתה כבר בשנת 1994 גוש בחזה, שזוהה כגידול שפיר. למרות זאת, לפי כתב התביעה, לא קיבלה האישה הוראות למעקב או טיפול. היא חזרה על הבדיקה בשנת 1998 וכן ב-2001, אז נקבע כי הבדיקה תקינה. רק בשנת 2003, לאחר שניתן היה למשש את הגוש בחזה ביד, הועברה האישה לסדרת בדיקות, בסיומה נקבע כי היא סובלת מגידול בשד בגודל של 9 ס”מ, עם גרורות בשאר חלקי הגוף, ובין היתר בכבד.

בחוות דעת מומחה שהגישו התובעים, נקבע כי “מחדלים וכשלים בפענוח בדיקות הממוגרפיה, מעקב לא סדיר ולא הולם את מצב השד, וכן היעדר המלצות לביצוע של בדיקות אולטרא סאונד משלימות לבדיקות הממוגרפיה שבוצעו, הם שגרמו לאיחור ניכר באבחון מחלתה של המנוחה ולאובדן מוחלט של סיכוייה להחלים מן המחלה”.

המומחית מטעם התביעה, ד”ר פני ספרבר, מומחית לרדיולוגיה אבחנתית ומנהלת יחידת הדמיית השד במרכז הרפואי איכילוב, קבעה כי הבדיקה בשנת 2001 הייתה קריטית, שכן בה כבר ניתן היה לזהות את המחלה. לדבריה, פוענחו הממצאים בבדיקה בצורה שגויה כתקינים.

לדבריה, “אי זיהוי הממצאים החשודים בבדיקת הממוגרפיה ממרץ 2001 והיעדר המשך בירור באמצעות אולטרא סאונד, גרר התנהלות כושלת ושגויה, אשר בגינה הוחמצה האבחנה של סרטן שד בשלביו הראשונים אצל המנוחה: לא בוצעו צילומים משלימים, אשר נדרשו על מנת לאפיין טוב יותר את מידת ההסתיידויות ומידת פיזורן, לא בוצעה ביופסיה ולא הומלץ על המשך מעקב ממוגרפי אינטנסיבי יותר, כעבור שנה לכל היותר”, כתבה המומחית. לדבריה, לו הייתה האישה מטופלת כבר בשלב זה, היו סיכוייה להחלים עומדים על 95 אחוז.

בפועל, לאחר שהתגלתה המחלקה בגופה של האישה היא עברה שורה של טיפולים כימותרפיים והקרנות, אולם נפטרה לאחר כשנה וחצי של מאבק במחלה.

תביעת רשלנות רפואית על סך 2.5 מיליון שקל, הוגשה גם היא היום לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד

שירותי בריאות כללית. התובעים, בייצוגם של עו”ד ענת מולסון ועו”ד טל נבו, הינם בן זוגה וילדיה של תושבת הצפון שנפטרה לפני כשנתיים מסרטן השד. התובעים טוענים כי ניתן היה לאבחן את המחלה בשלבים מוקדמים בהרבה, שבהם הסיכויים להחלמה גבוהים מאוד. “טעויות בפענוח, גישה בלתי מקצועית וחוסר משווע של תשומת לב הם שגרמו להחמצת ההזדמנות לאבחן גידול ממאיר בשדה של המנוחה בשלבים המוקדמים, ובטרם נשלחו גרורות”, נטען בתביעה.

בכתב התביעה נטען כי האישה, שנפטרה בעת שהייתה כבת 55, היתה במעקב סדיר אצל רופא כירורג, בשל מה שמכונה “מבנה שדיים מסטופטי פיברוציסטי”. על פי התביעה, מדובר במבנה המאופיין בגושים ובאי סדירות של הרקמה, דבר המקשה על בדיקה קלינית ידנית של השד.

בתביעה מפורטות שורה של בדיקות שביצעה האישה במהלך השנים שקדמו לגילוי מחלתה. בין השאר נערכו לה בדיקות ממוגרפיה, ואף ביופסיה, שגילתה כבר בשנת 1994 גוש בחזה, שזוהה כגידול שפיר. למרות זאת, לפי כתב התביעה, לא קיבלה האישה הוראות למעקב או טיפול. היא חזרה על הבדיקה בשנת 1998 וכן ב-2001, אז נקבע כי הבדיקה תקינה. רק בשנת 2003, לאחר שניתן היה למשש את הגוש בחזה ביד, הועברה האישה לסדרת בדיקות, בסיומה נקבע כי היא סובלת מגידול בשד בגודל של 9 ס”מ, עם גרורות בשאר חלקי הגוף, ובין היתר בכבד.

בחוות דעת מומחה שהגישו התובעים, נקבע כי “מחדלים וכשלים בפענוח בדיקות הממוגרפיה, מעקב לא סדיר ולא הולם את מצב השד, וכן היעדר המלצות לביצוע של בדיקות אולטרא סאונד משלימות לבדיקות הממוגרפיה שבוצעו, הם שגרמו לאיחור ניכר באבחון מחלתה של המנוחה ולאובדן מוחלט של סיכוייה להחלים מן המחלה”.

המומחית מטעם התביעה, ד”ר פני ספרבר, מומחית לרדיולוגיה אבחנתית ומנהלת יחידת הדמיית השד במרכז הרפואי איכילוב, קבעה כי הבדיקה בשנת 2001 הייתה קריטית, שכן בה כבר ניתן היה לזהות את המחלה. לדבריה, פוענחו הממצאים בבדיקה בצורה שגויה כתקינים.

לדבריה, “אי זיהוי הממצאים החשודים בבדיקת הממוגרפיה ממרץ 2001 והיעדר המשך בירור באמצעות אולטרא סאונד, גרר התנהלות כושלת ושגויה, אשר בגינה הוחמצה האבחנה של סרטן שד בשלביו הראשונים אצל המנוחה: לא בוצעו צילומים משלימים, אשר נדרשו על מנת לאפיין טוב יותר את מידת ההסתיידויות ומידת פיזורן, לא בוצעה ביופסיה ולא הומלץ על המשך מעקב ממוגרפי אינטנסיבי יותר, כעבור שנה לכל היותר”, כתבה המומחית. לדבריה, לו הייתה האישה מטופלת כבר בשלב זה, היו סיכוייה להחלים עומדים על 95 אחוז.

בפועל, לאחר שהתגלתה המחלקה בגופה של האישה היא עברה שורה של טיפולים כימותרפיים והקרנות, אולם נפטרה לאחר כשנה וחצי של מאבק במחלה.

De mchte ich mit bachelorarbeit vorgehensweise schreiben meinem hobby etwas geld dazuverdienen und fr ihren betrieb texte verfassen, die andere auf sie aufmerksam machen sollen

גוש סרטני בשד- רשלנות רפואית?

גוש סרטני בשד– רשלנות רפואית?

א 2098/00 עזבון המנוחה לוי לונה, יוסף לוי נ’ מדינת ישראל – משרד הבריאות1
בתי המשפט
א 002098/00
בית משפט השלום הרצליה
14/09/2005
תאריך:
כב’ השופטת מיכל שריר, סגן נשיא
בפני
1. עזבון המנוחה לוי לונה
2. יוסף לוינגדמדינת ישראל – משרד הבריאות
פסק דין1. רקע עובדתי
א. התובע מספר 1 הינו עזבונה של המנוחה לונה לוי ז”ל, ילידת 10.4.1942 אשר נפטרה ביום 26.11.99 לאחר שסבלה ממחלת סרטן השד, קרצינומה מפושטת.ב. התובע מספר 2 הינו האלמן של המנוחה.ג. בחודש יולי 1992 עברה המנוחה בדיקת ממוגרפיה שגרתית לפיה אובחנו גוש אחד לא ממאיר בשד ימין ושלשה גושים חשודים כממאירים בשד שמאל (נ/4).ד. ביום 10.8.92 אושפזה המנוחה בבית החולים איכילוב ועברה ביופסיה והוצאו שלושה גושים בשד שמאל (נ/7 ו-נ/2).ה. ביום 4.5.93 עברה המנוחה ממוגרפיה חוזרת לפיה:
“1. שד ימין: גוש כמתואר – ללא שינוי לעומת בדיקה קודמת מ-7/92, יתכן ומדובר בפיברואדנומה מומלץ FNA בהדרכת האולטרסאונד.
2. שד שמאל: תהליכים כמתואר בבדיקה הקודמת החשודים לתהליך ראשוני – מומלצת ביופסיה חוזרת, רצוי לאחר סימון”
(ת/4, הדגשה שלי – מ’ ש’).ו. ביום 16.5.93 אושפזה המנוחה בשנית ונותחה שוב בשד שמאל, בוצעה כריתת שד ואובחן תהליך גרורתי בבלוטת לימפה אחת מבין שמונה שנבדקו (ת/5).ז. התובעת המשיכה בטיפול אונקולוגי וקיבלה טיפולי כימותרפיה בין 6/93 ל- 1/94 ולאחריהם המשיכה רק במעקב אצל פרופ’ ברנר בבי”ח אסותא.ח. ב-5/98 התלוננה המנוחה על נפיחות בצוואר שאובחנה כתאים ממאירים שחייבו הקרנות וטיפולי כימותרפיה נוספים. גרורות בעמוד שדרה, מח וכבד חייבו טיפולים אינטנסיביים עד למותה של המנוחה ב-26/11/99.ט. הנתבעת הייתה הבעלים ו/או המנהלת של ביה”ח איכילוב שם נותחה וטופלה המנוחה ומעבידתו של הצוות הרפואי שטיפל בה.י. בעלי הדין חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק.2. סלעי המחלוקת
א. האם הוצאו ביולי 1992 שלושת הגושים שאובחנו בשד שמאל בממוגרפיה שבוצעה באותו חודש שאם לא – הגידול שהתגלה במאי 1993 הינו גידול שאובחן כבר ביולי 1992 ולא הוצא כפי שצריך היה.ב. האם ביקרה המנוחה במרפאת בי”ח ביום 26.8.92 ונשלחה לבצע ממוגרפיה חוזרת ומשמעות אי ביצועה.ג. האם גילוי מוקדם של הגוש שגדל היה משנה את הפרוגנוזה ומאפשר הצלת חייה של המנוחה.3. הניתוח ביולי 1992
א. מספר הגושים שהוצאו
1. אין מחלוקת כי בממוגרפיה מ-7/92 נתגלו שלושה גושים בשד שמאל, השד בו נותחה המנוחה באותו חודש.2. כתב התביעה המייחס לנתבעת רשלנות רפואית באי גילוי במועד של מחלתה של המנוחה וסיכול סיכויי החלמתה נסמך על חוות דעתו של פרופ’ הורן לפיה:“העובדה המרכזית שבבסיס תביעה זו היא אי ביצוע פעולות נדרשות בעת האשפוז הראשון. כל העובדות שבכתובים ובדברי החולה מוכיחים כי בהתערבות הכירורגית הראשונה נבדק רק גוש אחד מתוך השניים. מסיבות בלתי ברורות השני לא נבדק ולא נכרת, לאור מהלך המחלה אין ספק כי כבר ב-1992 הייתה קיימת קרצינומה וזו לא אובחנה למרות שהיה הכרח לעשות כן” (עמ’ 2 לת/1 פרק דיון פיסקה אחרונה).3. אין כבר מחלוקת כי ביום 11.8.92 בוצעה למנוחה ביופסיה:
“חשיפה שלושה גושים וכריתתם (כולם נשלחו לחתך קפוא)” (נספח ג’ לתצהיר פרופ’ קשתן נ/12).באותו יום נשלחו שלושה גושים למכון לפתולוגיה (נספח ד’ לת/12) וביום 18.8.92 נמצא כי המדובר בשלושה גושים שומניים, ללא ממאירות עם מחלה פיברוסיסטלית (נספח ד’ לת/12).4. אין ספק, כי כטענת הנתבעים, אם ניתן היה לטעון no case to answer גם במשפט אזרחי, די היה באמור לעיל כדי להשמיט הקרקע מתחת חוות הדעת ובלא חוות דעת רפואית ממילא נשמטת הקרקע תחת התביעה.5. גם עדותו של פרופ’ הורן מטעם התובעים, עם כל הכבוד עשתה רושם אומלל כשהסתבר שנתן חוות דעתו בלא לראות גיליון הניתוח למרות שהודה שמסמך זה וסיכום המחלה הכרחיים לצורך כתיבת חוות דעת (עמ’ 9 לפרוטוקול שורות 27-26), לא היה לו הסבר כיצד התייחס לשני גושים למרות שבעדותו נאלץ להודות כי הוצאו שלושה גושים (מעמ’ 9 לפרוטוקול שורה 23 עמ’ 10 לפרוטוקול שורה 9), הודה שהייתה טעות כשכתב מדברי החולה למרות שזו נפטרה כחצי שנה עובר לכתיבת חוות דעתו, לא עיין בתיק המרפאה למרות שהיה סבור שהתמונה ההיסטולוגית חייבה המשך בירור וממוגרפיה נוספת (עמ’ 14 לפרוטוקול שורות 12-8), הכחיש כי ראה את כתב התביעה לפני הוצאת חוות דעתו (עמ’ 9 לפרוטוקול שורות 8-5) אך ממכתבו נ/1 הסתבר כי אישר כתב תביעה כתוב במקום להיפך.6. פרופ’ הורן ניסה להתחמק מהסבר לקביעתו כי הוצא רק גוש אחד אך ללא הצלחה:
“אתה שואל כמה גושים הוצאו בניתוח משנת 92, אני קורא מגליון הניתוח… כנראה שהוצאו שני גושים, אחד קרוב לפטמה והשני בחלק העליון של השד. כן, אני קובע זאת בחוות דעתי, אתה מבקש שאעיין במסמכים ואשיב לגבי שאלה זו – אין לי תשובה” (עמ’ 9 לפרוטוקול שורות 25-23).“אתה מפנה אותי לגיליון הניתוח שבוצע ב- 11.8.92 ומבקש שאקרא אותו – אני קורא אותו, כתוב פה ’חתך רדיאלי מעל הפיטמה השמאלית, שלושה גושים וכריתתם, כולם’. מפה עולה שהוצאו שלושה גושים.
אתה שואל אם אני מסכים איך שעל פי גליון הניתוח הוצאו 3 גושים – כך כתוב בגליון שהצגת לי…
אתה אומר שכתבתי שהתערבות הכירורגית הראשונה נבדק רק גוש אחד מתוך השניים והשני לא נבדק ולא נכרת – כך אני חושב עד היום. איך זה מסתדר עם כך שהודיתי שהוצאו שלושה גושים – כך אני חושב. איך זה מתיישב עם גיליון הניתוח של הוצאת שלושה גושים – בממוגרפיה אפשר לספור גושים, אך לא פעם יש צורה גאומטרית של גושים כאלה שמבלבלת את הרדיולוג שקורא את התמונה…
לדעתי נכרת גוש אחד בלבד. איך זה מסתדר עם גליון הניתוח בו כתוב שנכרתו שלושה גושים – אני חושב שלא נכרתו כל הגידולים” (עמ’ 10 לפרוטוקול).“לשאלת בית המשפט איך מתיישבת תשובתי כאמור בחוות דעתי כי נכרת גוש אחד עם נ/2 (גיליון הניתוח – מ’ ש’), לפחות נכרתו שלושה גושים – זה המידע שקיבלתי. העובדה שראיתי עכשיו את גיליון הניתוח, האם היא משנה את דעתי – אני לא יודע להשיב, אני חושב שהייתי יושב ובודק שנית” (עמ’ 11 לפרו’ מיום 1.3.05).7. לעומת פרופ’ הורן, ב”כ התובעים, בהגינותה הרבה, הודתה שהוציאו משדה השמאלי של המנוחה שלושה גושים (נ/2) (עמ’ 5 לסיכומים).ב. החתך
1. אין מחלוקת כי למנוחה נעשה חתך אחד בלבד בניתוח זה אך שוכנעתי כי לא הייתה מניעה להוצאת כל הגושים דרך חתך זה בלבד.
מפי פרופ’ דורסט: (עד הגנה מספר 1):
“את שואלת אם אני מסכים, בהנחה שהגוש השלישי המרחק שלו מהפטמה הוא 5 ס”מ מאותו חתך בשעה שתיים, קשה מאוד להגיע לגוש – לא, אני לא מסכים איתך כי היום יש טכניקות שנקראות סובקוטנאוס מסקטומי, בד”כ משתמשים בחתכים אלה בכירורגיה אסתטית, שעושים חתך קטן יחסית של כמה ס”מ המאפשר להוציא כמעט את כל רקמת השד מסביב. טכניקה זו אינה חדשה, משתמשים בזה לאסתטיקה, עושים את זה מסיבות שונות… כשכירורג בוחר חתך, יש שיקולים אסתטיים בניתוחי שדיים גם כשמדובר בגידולים… כירורג שניגש לניתוח שד… הוא צריך לבחור חתך שדרכו הוא יכול להוציא כמה שיותר רקמת שד עם גידולים אם יש ולא לעשות חתכים נוספים אם זה ניתן. הכירורג בוחר את השיטה לאחר שרואה ממוגרפיה וממשש את השד ומחליט כמה חתכים הוא עושה. במקום לעשות שני חתכים בשד עדיף לעשות חתך אחד מאשר שלושה… הוא יכול היה להוציא גם ממרחק של 10 ס”מ אם הוא יודע מה הוא עושה. אם הוא יודע מה הולך לעשות, אני יכול לעשות חתך רדיאלי בשעה 1 והולך לשעה 12 ולשעה 2 ומוציא את כל הגידולים דרך אותו חתך” (עמ’ 34-33 לפרוטוקול).
“אני מקבל למשל ממוגרפיה ורואה בה שלושה גושים, 12, 2, ועוד אחד ליד שיעור 12, יש לי שתי אפשרויות: לעשות חתך ליד שעה 12 וחתך ליד 2 או שאני מתכנן אחרת את הניתוח ולא רוצה לעשות לאישה שתי צלקות, לוקח אורך שאני חושב שצריך, ויכול להרחיב תוך כדי ניתוח, אני רוצה להוציא את רקמת השד באיזור בו אני סבור שהגושים נמצאים” (עמ’ 35 לפרוטוקול שורות 7-3).2. אני מעדיפה האמור על פני עדותה של בתה של המנוחה כאילו פרופ’ סוקורניק הסביר לה שיבצע שני חתכים בשד ומאחר ואין מחלוקת כי בוצע רק חתך אחד, מתבקשת המסקנה כי לא הוצאו כל הגושים.
פרופ’ סקורניק הצהיר כי:
“בתצהיר העדות הראשית מטעמה טוענת התובעת 1, היא רות, בתה של הגב’ לוי, כי נאמר לגב’ לוי שנדרש לבצע שני חתכי ניתוח לשם הוצאת שלושת הגושים החשודים משד שמאל. איני יודע מי אמר לה כדבר הזה ועל פי עצה משפטית שקיבלתי (נכונה – מ’ ש’) המדובר בעדות שמועה. אך אני רוצה להדגיש, כי ההליך בחדר הניתוח היה כזה שלאחר שבוצע החתך הרדיאלי ראשוני ומאחר ששלושת הגושים החשודים היו בסמיכות אחד לשני הם הוצאו כולם דרך חתך ניתוחי אחד. פעולה זו, לא רק שהייתה בגדר הנורמה המקובלת בתחום זה, אלא שהיה בה כדי לחסוך בחתך ניתוחי נוסף ומיותר” (סעיף 9 ל- נ/13).
פרופ’ סקורניק כלל לא נחקר בשאלה זו וכידוע:
“יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בביהמ”ש הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך, ניתן להעניק משמעות ראייתית:…לאי הצגת שאלות לעד או להימנות מחקירה נגדית של מי שעדותו הוגשה בתעודה בכתב שנחתמה על ידו.
התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו… או הוצגו השאלות או קוימה החקירה הנגדית – היה בכך כדי לתמוך בגירסת היריב.הימנעות מהבאת ראיה – במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל – מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע.
בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה”.
(קדמי, על הראיות, חלק שלישי, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשנ”ט-1999, עמ’ 1391).ג. הוצאת כל הגידולים
1. כאמור, השאלה האם הוצאו בניתוח ב- 1992 כל שלושת הגידולים או שמא הגידול שנותח במאי 1993 הינו גידול שהיה קיים עוד ביולי 1992 ולא הוצא ברשלנות אינה יכולה להחתך עפ”י חוות דעת פרופ’ הורן אשר כאמור היה בדעה כי הוצאו רק שניים ונבדק רק אחד, עובדות שהופרכו מכל וכל.2. כל המומחים מטעם הנתבעת, לרבות מנהל המחלקה בה נותחה המנוחה, פרופ’ פקורניק היו בהגינותם, זהירים ונמנעו מתשובות נחרצות.
א. לפי פרופ’ דורסט:
“את שואלת אם יכול להיות שבממוגרפיה הראשונה של החולה אובחנו שלושה גושים והוציאו בגליון ניתוח שלושה אך לא אותם שלושה – יכול להיות. את שואלת אם יכול להיות שממוגרפיה תראה שלושה גושים, מנתחים ומוציאים שלושה גושים לפי גליון ניתוח וזה לא אותם גושים – כלומר, את מניחה שיש גוש רביעי, זה יכול להיות” (עמ’ 29 לפרוטוקול שורות 18-12).“את שואלת אם אני מסכים איתך שהגוש השלישי שמופיע
ביולי 92 לא הוצא בניתוח – פוסט פקטום אנו יודעים את זה. זה גם לא בוודאות. אנו מניחים את זה. את שואלת אם סביר יותר להניח שזה אותו גוש והוא לא הוצא מאשר סבירות אחרת – זו בהחלט סבירות אך אין הוכחה… אני לא יכול לומר בוודאות של מאה אחוז, האם הגוש השלישי שהוצא באותו מעמד זה אותו גוש שראו בממוגרפיה. אני לא יכול להיות בטוח.
את שואלת אם אני מסכים שהסבירות שהגוש שרואים בממוגרפיה מיולי 92 לעומת זה שרואים ממאי 93 זה אותו גוש ושגוש זה לא הוצא ביולי 92 – זו אפשרות. את שואלת אם זו אפשרות סבירה יותר – אני לא יודע אם סבירה יותר, הייתי אומר סביר” (עמ’ 32 לפרוטוקול שורות 26-11).“את שואלת אם אני מסכים איתך שהגוש השלישי לא הוצא בניתוח מאוגוסט 92 – יש שתי אפשרויות או שזה גוש חדש שנוצר או שזה אותו גוש. יכול להיות שכן הוצא הגוש ואין דרך להוכיח שהגוש הסרטני לא התפתח במשך השישה חודשים … לא היה הבדל משמעותי בין הגושים וקשה לדעת. את שואלת אם הגוש הזה היה קודם ולא הוצא – זו אפשרות אך לא ודאית” (עמ’ 34 לפרוטוקול שורות 16-11).ב. מפי פרופ’ תמר פרץ:
“להערכתי יש כמה אפשרויות: האחת – שבשנת 92 הוציאו את שלושת הגושים שראו, ונשאר גוש נוסף שראו בשנת 93 לא ראו אותו או שאז הוא הופיע. אפשרות שניה: שמכיוון שהיה רגוי (צ”ל – רבוי – מ.ש.), גושים, בשנת 92 אמנם הוצאו שלושת הגושים אבל תיאורטית אחד מהגושים האלה הוא הגוש שהרגישו ולא היה בממוגרפיה ואז נשאר גוש נוסף שנקרא לו רביעי והוא זה שרואים בשנת 93, עם כל המורכבות שיש כאן, אנו, כמובן, לא נדע” (עמ’ 44 לפרוטוקול 27-31).
“את שואלת אם אני מסכימה איתך שאחד הגושים ביולי 92 לא הוצא במאי 93 והוא עדיין קיים – אמרתי שיש שתי אפשרויות: שהוצאו שלושה גושים ששניים מהם אלה שנראו בממוגרפיה, ואפשרות שניה היא שהוצאו שלושת הגושים שנראו בממוגרפיה, ומה שרואים בשנת 93 הוא משהו שלא נראה בשנת 92” (עמ’ 45 לפרוטוקול שורות 29-26).ג. מפי פרופ’ סקורניק:
“את שואלת אם יכול להיות, וזה קרה פה שהיו שלושה גושים בממוגרפיה, הוצאו שלושה, אך אחד לא היה נכון והתגלה בממוגרפיה מאוחרת – יכו להיות שהוצאו שלושת הגושים, יכול להיות שהגוש שנתגלה מאוחר היה גוש חדש שנוצר לא ניתן להיות בטוחים.
את שואלת האם סביר יותר בעיניי שבמקרה זה, נמצאו בממוגרפיה שלושה גושים, הוצאו שלושה גושים, אך לא הוצאו כל אותם שלושה שנראו בממוגרפיה – אני לא יכול לומר שזה סביר. זה סביר אך לא סביר יותר” (עמ’ 61 לפרוטוקול שורות 28-23).“לגבי האפשרות שהגוש שנמצא בשנת 93 היה גם בשנת 92 והשבתי
בחיוב. אתה אומר שנשאלתי אם זה סביר ושואל למה התכוונתי כשאמרתי סביר – נשאלתי אם אני מסכים איתך שזה אותו גוש, אמרתי לא. היא שאלה אם זה סביר, אמרתי שכן, זה יכול להיות, אפשרות קיימת” (עמ’ 62 לפרוטוקול שורות 26-24).3. כאמור בע”א 789/88 עמר קטינה ואח’ נ’ קופ”ח של ההסתדרות הכללית פד”י מו’ (1) 712, 722 “אחריותו של רופא אינה אחריות מוחלטת ולא כל מקרה של אי הצלחה יש לייחס לו רשלנות. גישה כזו תהיה נוגדת את טובת הציבור”.
כאמור בע”א 13/89 קוהרי נ’ מדינת ישראל, פד”י מה’ (2) 142, 172 בעקבות ע”א 280/60.
“המבחן אשר על ביהמ”ש לבחון בו מעשה או מחדל פלוני של רופא תוך כדי טיפולו במקצועי, אם יש בו או אם אין בו משום רשלנות, איננו מבחן של חכמים לאחר המעשה אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה: רופא בשר ודם עשוי לטעות ולא כל טעות מהווה רשלנות…
אמת המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת, היינו על הרופא לבסס החלטותיו על הידע העדכני הנתמך בספרות המקצועית, בנסיון קודם, והכל – בהתאם לנורמות המקובלות אותה עת בעולם הרפואה”.ה. פרופ’ דורסט הסביר מדוע גם האפשרות כי הגידול השלישי שהוצא ב- 92 אינו הגידול שנתגלה ב- 93 הייתה סבירה:
“תיאורטית בוודאי שיכול להיות מצב שגוש שהוצא לא נראה בממוגרפיה, השאלה היא האם הממוגרפיה תמיד מראה את כל הגושים שיש לנו בשד או לא. התשובה היא לא… באופן פרקטי ממוגרפיה נותנת תוצאה של 70 עד 80 אחוז ולגבי ה- 20 הנותרים כתוב בד”כ על הפענוח שיש לעשות קורלציה עם הבדיקה הידנית…
יש מצבים בהם הכירורג מרגיש והממוגרפיה לא מראה, שנית הממוגרפיה מראה משהו שהכירורג לא מרגיש… מה שהפתלוג אומר זה מה שקובע, אין לי כלי אחר…” (עמ’ 30 לפרוטוקל שורות 12-11, 17-15, 26-25).“אם אני מסתכל על התיק בכללותו אנו מדברים על שלושה גושים שהוצאו ויש תשובה פתלוגית שהוצאו שלושה גושים… כשיש לי שלושה גושים שהוצאתי, יש לי תחושה של בטחון שאני עונה של דרישות הממוגרפיה. כי אנו לא יודעים בוודאות איזה גוש הוצא ואיזה לא… יש פה שלושה גושים שהוצאו, האם הגוש השלישי שהוצא מאיפה הוא הוצא ?! הפתלוג לא מרמה” (עמ’ 32 לפרוטוקול 21-16).
“יש גם אפשרות שהרגשתי שהוצאתי ושלחתי לפתלוג וזה היה כשלושה גושים, אז אני רגוע כי התשובה מתאימה למה שחשבתי ואני מרוצה” (עמ’ 35 לפרוטוקול שורות 8-7).גם פרופ’ פרץ הייתה בדעה כי “ברור שהיו שלושה גושים בשנת 92 שהוצאו ואלה שלושת הגושים שראו גם בממוגרפיה, לא בטוח שבדיוק אותם שלושה, אבל ראו שלושה גושים גם בממוגרפיה וגם ב- US” (עמ’ 45 לפרוטוקול שורות 2-1). גם פרופ’ סקורניק היה באותה דעה, הסביר ההבדל האפשרי בין הממוגרפיה והבדיקה הקלינית ו”אנו משתדלים ללכת לניתוח לפי ממוגרפיה ומישוש, אלה שני האינדיקטורים לניתוח” (עמ’ 61 לפרוטוקול שורות 20-16).ו. פרופ’ קשתן, הרופא המנתח העיד כי פעל כמפורט ע”י המומחים “את שואלת אם בוודאות אני יודע שהגוש שנימוש הוא אחד משלושת הגושים שבממוגרפיה – כן, הוא הוצא בניתוח. יש קורלציה בין הבדיקה הקלינית שלי לממוגרפיה … כל ההחלטות הטיפוליות מתבססות על הגודל הפתלוגי ועל המישוש הקליני או הממוגרפי” (עמ’ 52 לפרוטוקול שורות 2-1, 14).ז. לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי הן בממוגרפיה והן ב- US הודגמו 3 גושים שהתאימו לבדיקה הקלינית, הוצאו 3 גושים מהאיזור בו אובחנו, כולם נשלחו למכון הפתלוגי ולא נמצאו ממאירים.
לא הוכח כי אותו גוש שנמצא במאי 93 נמצא כבר בשד ב- 7/92 אך גם אם כן, ולא ניתן לשלול אפשרות זו, לא יכלו הרופאים בכלל ופרופ’ קשתן בפרט לדעת זאת ועל כן לא פעלו ברשלנות.4. הטיפול במנוחה בין הניתוח ב- 92 לניתוח ב- 5/93
א. כאמור, בניתוח ב-92 הוצאו 3 הגושים שנתגלו בממוגרפיה, ב- US, ובבדיקה הקלינית ובדיקה פתלוגית שללה ממאירות, לפיכך ניתן היה כדעת כל המומחים לזמן המנוחה לבדיקה חוזרת רק לאחר חצי שנה (עמ’ 59 שורות יום 2-1, עמ’ 38 לפרוטוקול שורות 17-14 ועמ’ 41 לפרוטוקול שורות 19-18, 31-03).ב. מאידך, פרופ’ הורן היה בדעה כי:
“אתה אומר שפרקטיקה מקובלת בשנת 92 אחת: שנלקחה ביופסיה ויש תשובה היסטולוגית פתלוגית לפיה אין ממאירות, במצב כזה אין הורייה ואין חיוב ואין צורך לשלח מטופלת לממוגרפיה נוספת כחדש לאחר הניתוח- התייחסותי היא שמה שאמרת הוא חלקי. אם יש גוש אחד בממוגרפיה, קודם לכן, הוצא והוא תקין, אני מסכים איתך לתזה זו. אם מצד שני, יש פה מקרה מסובך יותר של מספר גושים, של מולטיפוקליות, שהוצאו שלושה גושים והם שפירים וגיל האשה הוא בערך 50, אני לא שקט ולא עובר על זה לסדר היום וכפי שהקראתי לך לבקשתך (מתיק המרפאה – מ.ש.) גם אני הייתי דואג לממוגרפיה חוזרת מוקדמת” (עמ’ 14 לפרוטוקול שורות 26-19).ג. ואכן, ביום 26.8.92 רשם פרופ’ קשתן בגליון טיפול במרפאה “הסטולוגיה No malignancy ממוגרפיה עוד חדש”.ד. אין מחלוקת כי המנוחה לא ביצעה הממוגרפיה החוזרת אלא לאחר 9 חודשים כשכבר נימוש גוש נוסף. לטענת התובעים נרשם האמור לעיל בגליון המרפאה שלא בנוכחות המנוחה שלא זומנה לאותו מועד כלל והיא גם לא זומנה לממוגרפיה החוזרת ואילו לטענת הנתבעת המנוחה, על דעת עצמה, לא ביצעה הממוגרפיה החוזרת למרות שהרישום נעשה בנוכחותה ונמסר לה אישית.ה. מפתה ללכת שבי אחר התזה שבנתה ב”כ התובעים לפיה הרישום בגליון המרפאה נעשה שלא בנוכחות המנוחה אלא על סמך תוצאות הבדיקה ההיסטולוגית שנתקבלה בסמוך לאור העובדה כי הגליון אינו מדוייק, לא תמיד נרשם התאריך כנדרש כמו גם ביום 8.1.94 וגם פרופ’ קשתן, בהגינותו, העיד כי זה אינו תקין (עמ’ 55 לפרוטוקול שורות 28-27), בשני מועדים אלה אין רישום כי נעשתה בדיקה של החולה כמו בשאר הרישומים ועל כן סביר כי לא נכחה בשני המועדים אין על כריכת תיק המרפאה נ/8 חותמת של התאריך ולא היה הסבר מדוע זומנה המנוחה ליום 8.11.94 כשיום קודם ביקרה במרפאה ועפ”י הרישום גם נבדקה.ו. מאידך, כל המומחים כאחד, לרבות פרופ’ דורסט, שאינו עובד בביה”ח איכילוב, היו חד משמעיים בדעתם כי תיק מרפאה אינו מגיע לרופא בלא חולה וגם אם בהגינותם לא הכחישו אי תקינות הרישום לא ידעו לציין נחרצות אם ביום 26.8.92 הייתה המנוחה במרפאה אם לאו ידעו לספר על הנוהל המקובל לפיו: “אני לא רושם דבר בגליון בהעדר החולה. בהעדר חולה הגליון לא מגיע אלי. זה יהיה תמוה בעיניי שיהיה רישום בגליון ללא נוכחותו של החולה. אף פעם לא ראיתי דבר כזה” (עמ’ 38 לפרוטוקול שורות 1-3 מפי פרופ’ דורסט).“התיק מגיע לרופא אך ורק כשמגיע חולה איתו (עם הבדיקות – מ.ש.) תיק לעולם לא מגיע לרופא ללא חולה, אלא אם יש דרישה באופן מיוחד כמו בית המשפט או משהו אחר. לא מוכר לי שמוציאים תיק ממרפאה בלי חולה. את שואלת אם יכול להיות שמוציאים תיק לצורך עניין כלשהו בלי חולה – לא במחלקה שלי כפי שזכור לי וכפי שאני יודע” (עמ’ 58 לפרוטוקול שורות 17-14).“הנחתך שהיא לא הייתה באותו יום ופרופ’ קשתן הכניס את התוצאות לתיק – אם הייתי קשתן הייתי מתקומם, זו הנחה לא נכונה ולא מציאותית ולא תתכן… אני לא מסכים איתך שב- 26.8 רופא כתב משהו והחולה לא הייתה במרפאה. זה לא יכול להיות שרופא יכתוב בתיק מרפאה משהו בתאריך שהחולה לא הייתה… אני לא מסכים שרופא כותב בתיק מרפאה בזמן שהחולה איננה, לא מקובל ולא קיים… לא מקבלים תיק מרפאה בלי חולה. איש לא יבקש תיק מרפאה בלי שהחולה יהיה. זו בעיה אדמיניסטרטיבית להוציא תיק. לא ניתן להוציא בחופשיות גיליון מרפאה אלא אם יש בעיה משפטית” (עמ’ 60 לפרוטוקול מפי פרופ’ סקורניק).גם פרופ’ קשתן שכתב את הרישום ביום 26.8.92 הסביר:
“התיק לא מוצא אלא אם כן בא חולה ומוציאים לו את התיק. כשבדיקה מגיעה היא מתויקת בקלסר לפי א’, ב’ וכשמגיע חולה בודקים אם הגיעה תשובה פתלוגית ומוציאים לתיק של החולה… כשהחולה מגיע למרפאה, מוציאים את התיק ממשרד המרפאות, התיק מועבר לאחות המרפאה והיא בודקת בקלסר אם יש תשובה על שם החולה ומוציאה מהקלסר ושמה בתיק ונותנת לרופא… את שואלת אם יכול להיות שיש מצב שאולי ראיתי את הבדיקה וחשבתי ] ]>

Ich habe eine abgeschlossene berufsausbildung zur kauffrau fr schreib-essay.com brokommunikation und bin flink an der tastatur

סרטן השד – סרטן שד- רשלנות רפואית?

רשלנות רפואית- איחור באבחון סרטן, גידולים

רשלנות רפואית – סרטן השד, סרטן שד (גידול ממאיר או שפיר בשד)

כיצד מאבחנים סרטן שד?

ממוגרפיה – צילום רנטגן של השד. השד נלחץ בין שני לוחות מיוחדים לצילום רנטגן. לחיצת השד גורמת לאי נוחות

ולעתים אף לכאב אך מדובר בפרקי זמן של שניות בלבד.

אם במהלך הממוגרפיה יבחינו במצבים חריגים כלשהם בשד יש לבצע אחת או יותר מהבדיקות הבאות:

סריקת אולטרסאונד – סריקת אולטרסאונד יוצרת תמונה של השד על ידי שימוש בגלי קול בתדרים

גבוהים . הסריקה אינה כואבת ואורכת מספר דקות בלבד. שיטה זו יעילה במיוחד לאיתור ציסטות.

ביופסיה – לקיחת מדגם תאים מהשד לצורך אבחון. קיימות מספר שיטות לביצוע ביופסיה כפי שיפורט להלן. הרופא

בוחר באיזו שיטה לנקוט בהתאם לנסיבות הייחודיות של הגידול. יתכן ויהיה צורך לבצע יותר מביופסיה אחת.

בעצם ביצוע ביופסיה יש סיכון מסוים בהיווצרות צלקת אשר עלולה להקשות על איתור סרטן בעתיד.

ממוגרפיה בתהודה מגנטית( MRM-Magnetic Resonance Mammography )
סריקת MRI נותנת תמונה תלת ממדית של השד באמצעות תהודה מגנטית. זה אמצעי רגיש יותר מממוגרפיה

לאבחון מצבים חריגים ברקמות רכות. השימוש בתהודה מגנטית (MR Imaging- MRI) לאבחון גידולים בשד מאפשר

קבלת מידע חשוב המשלים את התוצאות שהתקבלו

באמצעי האבחון הראשוני – ממוגרפיה רגילה. בדיקת MRI לשד

נקראת MRM – Magnetic Resonance Mammography . בדיקת ה MRI יקרה מאד והמכשיר אינו זמין בכל

מרכז רפואי, ועל כן משתמשים בו לאבחון סרטן השד רק במקרים מיוחדים.

אמצעי זה הוכיח רגישות גבוהה באבחון סרטן שד חד מוקדי או רב מוקדי, בעיקר אצל נשים עם רקמת

שד סמיכה. השיטה לא אומצה כאמצעי שגרתי לאבחון גידולים בשד אבל יעילותה הוכחה היטב באבחון

של מקרים בעייתיים. עקב כך נחשבת טכניקה זו ליעילה במיוחד לאבחון סרטן שד אצל נשים צעירות שרקמת השד שלהן בדרך כלל סמיכה.

יחד עם זאת חשוב לזכור שבגלל הרגישות הגבוהה של אמצעי אבחון זה הוא מתאפיין גם באחוז

גבוה יחסית של “עודף אבחון”, כלומר אבחון גידול סרטני גם במקרה בו הגידול אינו קיים בפועל (false-positive ).

אחת הבדיקות החשובות ביותר שיש לבצע נקראת בדיקת קולטנים (רצפטורים) הורמונליים

טכנולוגיה חדישה לבדיקה האם

הסרטן התפשט לבלוטות הלימפה נקראת “טכניקת קישרית הזקיף” Sentinel Node Biopsy. בטכניקה זו מזריקים כמות קטנה של חומר רדיואקטיבי צבוע אשר מזהה את הבלוטה הראשונה ( “הזקיף הראשון”) המקבלת את נוזל הלימפה מהגידול. 

אם בלוטה זו נקיה משמעות הדבר בדרך כלל שגם שאר הבלוטות נקיות וניתן להימנע מכריתה מיותרת של בלוטות הלימפה מבית השחי.

שלבים בהתפתחות סרטן השד (Staging)

השלב אליו הגיע גידול סרטני נקבע על פי גודלו ומידה התפשטותו, והגדרת השלב תהווה גורם מכריע בקביעת תכנית הטיפולים שלך.

החל מינואר 2003 נכנסה לתוקף שיטת דירוג חדשה לשלבים השונים של סרטן השד. על פי הדירוג החדש השלבים הם:

שלב “0” – לא פולשני ( in situ ) – הגידול נמצא בתעלות החלב בלבד ( ducts ) ולא פיתח את

היכולת להתפשט.

שלב “I” – גודל הגידול פחות מ- 2 ס”מ והוא אינו מפושט.

שלב ” II ” – כל אחד מהמצבים הבאים:

הגידול בגודל 5 – 2 ס”מ
הגידול התפשט ל- 1-3 בלוטות בבית השחי באותו צד של השד החולה.
גודל הגידול יותר מ- 5 ס”מ אך הוא טרם התפשט לבלוטות הלימפה או לחלקי גוף אחרים.
שלב ” III ” – כל אחד מהמצבים הבאים:

הגידול קטן מ- 5 ס”מ והתפשט ל- 4-9 בלוטות בבית השחי
הגידול גדול מ- 5 ס”מ והתפשט ל- 1-9 בלוטות בבית השחי
הגידול התפשט לדופן בית החזה או לעור ו- 0-9 בלוטות נגועות
הגידול בכל גודל שהוא והתפשט ל- 10 או יותר בלוטות לימפה בבית השחי.
הגידול בכל גודל שהוא והתפשט לבלוטות לימפה באזור infraclavicular (מתחת לעצם הבריח) או לבלוטות לימפה באזור על-בריחי (supraclavicular) או לבלוטות שלאורך ה- internal mammary (בחזה בסמוך לעצם).

שלב “IV” גידול בכל גודל, בלוטות לימפה נגועות או לא, אך הסרטן התפשט לחלקי גוף אחרים מעבר לשד ולבלוטות הלימפה.

הגשת תביעת רשלנות רפואית על איחור באבחון סרטן שד

במידה והרופאים איחרו לאבחן את סרטן השד במועד בו רופא סביר אמור היה לאבחן, קמה לך עילה לתביעת רשלנות רפואית כנגד הרופאים ו/או המוסד הרפואי אשר איחר לאבחן. גובה הפיצוי תלוי כמובן במשך האיחור ובאפשרויות ההחלמה.

יש לצרף לכתב התביעה, חוות דעת של רופא מומחה אשר יקבע אם אכן הייתה רשלנות ואיזה נזק נגרם כתוצאה ממנה.

חלק מהמידע בעמוד זה באדיבות אתר “אחת מתשע”

ליעוץ נוסף בנושא רשלנות רפואית בכל הקשור לאבחון או גילוי מאוחר, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון המייצגת מאות נפגעי רשלנות רפואית, בטלפון: 0524787850 או במייל:
legal1@bezeqint.net

Org mba admission essay samples and feel free to follow me on twitter nickcombsedu