תביעה בנושא רשלנות רפואית בשיקום הפה- כתרים, שתלים ועוד

בית משפט לתביעות קטנות בנתניה
ת”ק 27454-05-11 שמר נ’ סודאי

בפני
כב’ השופט הרווי גרובס
תובע
יורם שמר
נגד
נתבע
ד”ר דוד סודאי
פסק דין

1. ביוני 2005 התובע פנה לנתבע שהוא רופא שיניים במקצועו לקבל הצעת טיפול לשיקום הפה.
°
במסגרת הטיפול הוחלט שכל שיני התובע יעוקרו והנתבע יספק לו 10 שתלים וכתרים בכל חלק מפיו. כלומר 10 בחלק עליון, ו-10 בחלק התחתון.
°
הצעת המחיר היתה 150,538 ₪. אולם, אחרי משא ומתן התובע הציע לשלם מראש 120,000 ₪ במזומנים והנתבע הסכים להנחה זו.
אכן הונפקו לתובע 2 חשבוניות, כל אחת בסך 60,000 ₪ כולל מע”מ. האחת ביום 15.6.05, והשניה ביום 19.6.05.
תחילה טופל בחלק העליון של הפה, וכעבור המתנה של שנה אח”כ התברר שנכשלו 6 מתוך 10 שתלים בחלק העליון אולם בחלק תחתון השתלים הצליחו.
הוסכם בין בעלי הדין להמתין להשלמת ה-6 שתלים שנכשלו, מה עוד ולא היה בקליניקה של התובע בעל מקצוע המתמחה בטיפול.
באפריל 2009 התובע אושפז בבית חולים איכילוב עקב אירוע לב. בוצע צינטור והתובע החל לקבל טיפול תרופתי. על פי הייעוץ הרפואי שהתובע קיבל הומלץ שאינו יכול לאור מצבו הבריאותי להשלים את הטפול של ההשתלות.
התובע פנה לנתבע והסביר שאינו יכול להמשיך את הטיפול וביקש לקבל החזר יחסי של הסכום שהוא שילם.
לפי טענתו, מגיע לו עבור 6 שתלים 9558 ₪ ועבור הכתרים 23,352 ₪. ובסה”כ 32,910 ₪. לצורך הגשת תביעה במסגרת תביעה קטנה הוקטן הנזק ל-31,900 ₪.
— סוף עמוד 1 —
מציין התובע בכתב תביעתו שבאופן עקרוני הנתבע הסכים להחזיר לו כספים אך כאשר הנתבע ערך דין וחשבון ביום 20.10.10, טען שמגיע לתובע 4945 ₪ בלבד. כתמיכה לטענה זו הנתבע פרט כל הטיפולים שנעשו אצל התובע, בין 16.9.05 עד 29.9.08.
2. בעדותו בפני הנתבע הסכים שלו התובע היה בריא, הוא הנתבע היה חייב לבצע את העבודה של השתלים וכתרים שנכשלו, מבלי לקחת מהתובע כל סכום נוסף. הנתבע אף הוסיף “אני לא הייתי מפסיד גם אם הייתי צריך להשלים את העבודה”. (עמ’ 1 שורה 18).
יש לציין, שבסוף דבריו הנתבע תיקן את עצמו שמלבד השתלים היה צריך להתבצע עבודות שיקומיות שאכן היו עולות כ-21,000 ₪. כמו כן הנתבע אמר שהיה מחייב את התובע בתשלום נוסף בגין כל הגשרים.
בתמיכה לטענותיו התובע הציג בפני ביהמ”ש מכתב מד”ר שלמה ברק מומחה לניתוח פה ולסת שלפיו “כשלון שתלים אינו רשלנות רפואית. למרות שמקובל הצלחה של קליטה שתלים ב-90 אחוז ומעלה, הנ”ל (התובע) מעשן כבד ואצל מעשנים ההצלחות לקליטת שתלים נמוכות יותר”.
ד”ר ברק ממשיך שלא ניתן להצביע על ליקוי בטיפול ועל רשלנות רפואית פרט לאי סבירות כישלון של 6 שתלים מתוך 10 בלסת עליונה.
3. ברור שהתובע לא קיבל שרות מהנתבע אחרי שחלה במאי 2009, והחיוב האחרון בכרטיס היה ב-28.9.08. היה ביקור ללא חיוב ב-29.9.09.
4. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה שיש לקבל את התביעה באופן חלקי ולהלן הנימוקים לכך:
1. עקב מחלתו של התובע לא ניתן היה להשלים את החוזה בין בעלי הדין בכל הנוגע לטיפול השיניים.
גם לפי דברי הנתבע הוא היה חייב להשלים את הטיפול ללא תשלום נוסף.
2. קשה מאוד לבית המשפט לקבל גרסתו של הנתבע שהמשך הטיפול לתובע לא היה עולה לו כסף רב, ולכן יש להניח שמכוון שהתובע לא היה מסוגל להמשיך את הטיפול, לנתבע נחסכו הוצאות לא מבוטלות הן בחומר והן בעבודה.
3. גם לפי דברי ד”ר שלמה ברק אין זה סביר ש-6 שתלים מתוך 10 יכשלו אצל התובע.
כמו כן בין השורות של מכתבו של ד”ר ברק ניתן להבין שאצל מטופלים המעשנים הסיכוי להצלחת השתלה פחות שיקול שהנתבע כנראה לא לקח בחשבון. זה מעיד על מידה מסוימת של רשלנות מטעם הנתבע.
4. אין לעשות חישוב מתמטי לגבי ההחזר אך לאור כל הנתונים שסופקו לי נראה לי שיש להחזיר לו את אותם 4,945 ₪ שעומדים לזכותו בכרטיס הנתבע ועוד 12,000 ₪ גלובאלי.

— סוף עמוד 2 —
אשר על כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע 16,945 ₪ + 750 ₪ הוצאות הדיון.
הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק החל מיום הגשת התביעה עד התשלום המלא בפועל.
ניתן היום, כ”ט תמוז תשע”ב, 19 יולי 2012, בהעדר הצדדים.

הרווי גרובס

ניתוח כריתת שד חלקית (Partial Mastectomy)

ניתוח לכריתת שד חלקית הינו הליך מקובל לטיפול בהסרה חלקית של גידולים או גושים בשד תוך שימור מיטבי של רקמות השד בהם אין את הגידול הממאיר. ביצוע הליך זה נקבע כאשר מתגלה גידולים שפירים או ממאירים באזור השד.לשם כך השד אינו נכרת בשלמותו אלא רקמות תקינות הנמצאות סביב הגידול. על כן המטופלים הפונים לטיפול זה הינם בעלי גידולים או סימני גידול שפיר או ממאיר באזור השד אשר אינו חדר באופן עמוק אל תוך הרקמה.

כריתת שד חלקית, נעשית כאשר מתגלה תהליך שפיר או ממאיר בשד, ואשר מתברר כי אינו חודר מעבר לגבולות הרקמה, ולכן מאפשר כריתת הגוש בשלמותו, מבלי לכרות את כל השד, אולם עם כריתת שוליים נרחבים של רקמה תקינה סביב הגידול

הליך הניתוח:

לאחר בדיקות הדמיה מקדימות, אשר נועדו ליצור דיאגנוזה אופטימאלית לביצוע הפעולה הכירורגית, יבוצע חיטוי יסודי ולאחריו חיתוך באזורים התחתונים של הגוש. לאחר איתור הגוש הוא יוסר בשלמותו מתוך רקמת השד התקינה ככל האפשר. בכריתת שד חלקית יוסרו גם רקמות תקינות נוספות לשם בטיחות לאי קיום עתידי של גידול בשד. במידה וישנם עדיין תאים סרטניים, רקמות יוצאו לבדיקות נוספות.

סיכונים ורשלנות רפואית בניתוח כריתת שד:

כמו בכל הליך כירורגי מסוג זה, ישנם מס’ סיכונים העלולים להתרחש עקב ההליך הניתוחי. נציג מס’ דוגמאות לעילות רשלנות רפואית בביצוע ההליך ולאחריו:

א.      הופעת סרומה- היינו הצטברותם של נוזלים ופסולת תת עורית, בשל חוסר ניקוז מספק של הרקמה לאחר הניתוח מהווה מחדל רשלני

ב.      הופעת נמק של העור באזור בשד- בשל פגיעה באספקת הדם לאזור מביצוע רשלני

ג.        הופעת דימומים שונים והתפשטות זיהומים באזור השד

ד.      צלקות שבוצעו עקב מחדל רשלני של צוות לא מנוסה או מיומן דיו

ה.      שימוש בציוד שאינו איכותי או סטרילי דיו יכול לפגום באיכות ההליך הניתוחי.

ו.        אבחון מאוחר או שגוי של נחיצות ההליך יכולה להרע את מצב הפציינט ואף לנזקים תמידיים

במידה ואכן בוצע מחדל רשלני כלשהוא אשר גרם לנזקים או סיבוכים, ניתן יהיה לתבוע פיצויים בגין הנזקים בעילת רשלנות רפואית של הגורם המטפל.

תביעת תסמונת דאון- נקבע כי לא הייתה הולדה בעוולה

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע”א 7852/10

לפני:

כבוד המשנה לנשיא א’ ריבלין

כבוד השופטת א’ חיות

כבוד השופט י’ עמית

המערער:

נהוראי טידונה

נ ג ד

המשיבות:

1. קופת חולים לאומית של ההסתדרות העובדים

הלאומיים בא”י

2. שירותי בריאות כללית

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה שניתן בת”א 740-06 [פורסם בנבו] ביום 30.8.2010 על-ידי כב’ השופטת ת’ ש’ נתנאל

תאריך הישיבה:

כ’ בשבט התשע”ב

(13.2.12)

 

פסק-דין

השופטת א’ חיות:

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב’ השופטת ת’ שרון נתנאל), אשר דחה תביעה לפיצויים שהגיש המערער בטענה כי נולד בעוולה כתוצאה מרשלנותן של המשיבות באבחון מצבו הקליני טרם לידתו.

תמצית העובדות הצריכות לעניין

— סוף עמוד 2 —

1. אמו של המערער הייתה בת 34 שנים וחמישה חודשים בעת שהתעברה והרתה ללדת אותו. הריון זה היה הריונה הרביעי וקדמו לו שני הריונות מוצלחים והריון אחד שהסתיים בהפלה טבעית. ביום 1.5.2001, במהלך השבוע השמיני להריונה, פנתה אמו של המערער לרופא המשפחה (להלן: רופא המשפחה) על-מנת לברר האם היא בהריון, וביום 15.5.2001 קיבלה את תוצאות הבדיקות שאישרו את הדבר. ביום 5.6.2001, במהלך השבוע השישה עשר להריונה, פנתה אמו של המערער לראשונה לרופא נשים, ד”ר יעקב ברק (להלן: ד”ר ברק), אשר שלח אותה לבצע בדיקת חלבון עוברי. בדיקה זו בוצעה ביום 25.6.2001 (להלן: בדיקת החלבון העוברי), ותוצאותיה היו כדקלמן: “הסיכון המשוקלל ל תסמונת דאון לפי הגיל והבדיקות הוא 1:535 ולפי הגיל בלבד: 1:375 […] תוצאות שלושת הבדיקות בתחום הנורמה המקובלת והסיכון לתסמונת דאון לפי הגיל והבדיקות נמוך מהסיכון לאשה בגיל 35. יחד עם זאת, אנו מפנים אותך לרופא המטפל להסבר התוצאות והיעוץ, לא יאוחר מהשבוע ה-20 להריון”. ביום 17.7.2001, במהלך השבוע העשרים ושניים להריונה, שבה אמו של המערער לבדיקה אצל ד”ר ברק והופנתה על-ידו לסקירת מערכות (בדיקת על-קול). ביום 31.7.2001 ביצעה אמו של המערער את הבדיקה האמורה במכון מור (להלן: בדיקת מכון מור), ובממצאיה נכתב כי “בשתי הכליות: אגן כליה A-P 5 מ”מ. רצוי מעקב וסריקה מכוונת”. ביום 5.8.2001 שבה אמו של המערער לביקור נוסף אצל ד”ר ברק, אשר הפנה אותה לסקירת מערכות מכוונת. בדיקה זו בוצעה על-ידי ד”ר גוהר ביום 12.8.2001 ובמסגרתה נמצא כי אורך עצם הירך של העובר אינו תואם את השלב ההתפתחותי שלו ונצפתה קיבה קטנה מאוד. בסיכום הבדיקה כתב ד”ר גוהר כי הוא ממליץ “לשקול מחדש את הצורך בביצוע קריוטיפ” וכן המליץ להפנות את המטופלת להשלמת סקירת המערכות ולביצוע “אקו לב לסימני איס”ק לב” (להלן: בדיקת ד”ר גוהר). ביום 21.8.2001 שבה אמו של המערער לביקור אצל ד”ר ברק ונשלחה על-ידו להשלמת סקירת המערכות ולביצוע בדיקת אקו-לב עוברי (להלן: הבדיקות הנוספות). אולם, האם נמנעה מלבצע את הבדיקות הנוספות ושבה לד”ר ברק רק ביום 16.10.2001, קרי, במהלך השבוע השלושים וחמישה להריונה. בשל אנמיה חריפה ממנה סבלה, הפנה ד”ר ברק את האם לטיפול בבית החולים סורוקה (להלן: בית החולים), שם עברה שלושה טיפולים הקשורים לאנמיה. ביום 8.11.2001 נולד המערער ואובחן כסובל מ תסמונת דאון וכן מבעיות נוספות האופייניות למצבו.

2. בשנת 2006 הגיש המערער בבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה לפיצוים בסך כולל של 6,829,000 ש”ח, בטענה כי נולד בעוולה בשל רשלנות המשיבות שלא אבחנו

— סוף עמוד 3 —

את מצבו טרם לידתו. בתמצית ייאמר כי המערער טען לשורה של כשלים בהתנהלות הרופאים המועסקים על-ידי קופת-חולים – המשיבה 1 (להלן: קופת החולים) אשר טיפלו באמו במהלך הריונה, וכן בהתנהלות הרופאים שטיפלו בה בבית החולים סורוקה שבבעלות המשיבה 2. עוד טען המערער כי בנסיבות המקרה דנן יש להעביר את נטל הראיה אל כתפי המשיבות מכוח סעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין או הפקודה). לתמיכה בטענותיו צירף המערער חוות-דעת מטעם פרופ’ אלכס שנפלד, מומחה למחלות נשים ולידה (להלן: פרופ’ שנפלד), אשר קבע כי התרשלותו של הצוות הרפואי שטיפל באמו של המערער נעוצה בכך שלא הוצע לה לעבור בדיקת שקיפות עורפית; בכך שלא ניתנו לה הסברים מספקים באשר לבדיקות שעליה לעבור; בכך שד”ר ברק לא שקל את המלצותיו של ד”ר גוהר ומשכך נמנע מלהפנות את אמו של המערער לייעוץ גנטי, אשר בעקבותיו, כך קבע פרופ’ שנפלד בחוות-דעתו “אין לי צל של ספק .. [כי] היא הייתה מקבלת הפניה על חשבון הקופה לביצוע בדיקת מי השפיר, עקב הצירוף של סימנים מחשידים לתסמונת דאון …”. בחוות-דעת משלימה שערך פרופ’ שנפלד, המתייחסת בעיקרה לאחריותו של בית החולים, הוא הוסיף וקבע כי בית החולים היה “התחנה האחרונה” אשר בה ניתן היה לברר האם המערער לוקה בתסמונת דאון ואילו כך נעשה אפשר היה לסיים את ההריון גם באותו שלב “ולמנוע לידתו של תינוק פגוע ונכה”. המשיבות מצידן הגישו אף הן חוות-דעת של מומחים שונים, מהן עולה בין היתר כי בבדיקות שנערכו לאמו של המערער לא הייתה אינדיקציה שהצדיקה ביצוע בדיקת מי שפיר; כי על-פי הנחיות משרד הבריאות לא היה מקום לבצע בדיקה כזו במקרה הנדון; וכן כי לא הייתה כל התרשלות בפעולות הצוות הרפואי של בית החולים. להשלמת התמונה יצוין כי לאחר הגשת התביעה שלחה קופת החולים הודעת צד ג’ נגד אמו של המערער בטענה כי יש לייחס לה אשם תורם במידה מכרעת.

פסק דינו של בית משפט קמא

3. בפסק דינו מיום 30.8.2010 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה את התביעה בקובעו כי בשל שיקולים שונים ובעיקר בשל הסיכונים הבריאותיים הכרוכים בכך, לא כל אישה בהריון נשלחת לביצוע בדיקת מי שפיר אף כי אין חולק שבדיקה זו מגלה תסמונת דאון בעוברים במאה אחוז מן המקרים. על כן, דחה בית המשפט את טענת המערער כי עצם לידתו כשהוא לוקה בתסמונת דאון, בצירוף האפשרות לגלותה במאה אחוז מן המקרים באמצעות בדיקת מי שפיר, יש בה כדי ללמד על רשלנותן של המשיבות ועליהן הנטל לסתור את הדבר. בית משפט קמא הדגיש בהקשר זה (בהפנותו

— סוף עמוד 4 —

לע”א 2989/95 קורנץ נ’ מרכז רפואי ספיר – בית חולים “מאיר”, פ”ד נא(4) 687 (1997)) כי לא ניתן ואין זה ראוי להעביר את הנטל ולהניח קיומה של רשלנות רק משום שסיכון ידוע בתחום מסוים התממש. עוד קבע בית המשפט כי התנאים הקבועים בסעיף 41 לפקודה (הדבר מדבר בעדו) ובסעיף 38 לפקודה (דבר מסוכן) לא התקיימו במקרה דנן ועל כן אין להורות מכוחם על העברת נטל הראיה. בית המשפט הוסיף וקבע כי:

“השאלה העיקרית במקרה דנן הינה, לא אם ניתן היה לגלות את התסמונת לו היתה מבוצעת בדיקת מי שפיר (הרי התשובה לכך ברורה וחד משמעית). השאלה העיקרית הינה, האם אם התובע טופלה כראוי ובכלל זה – האם נשלחה לביצוע כל הבדיקות, שהיתה אינדיקציה לביצוען”.

4. ככל שהדבר נוגע לדיקור מי שפיר ציין בית המשפט כי על-פי עדויות כל המומחים שנשמעו בפניו, לרבות זו של פרופ’ שנפלד מטעם המערער, מדובר בבדיקה פולשנית הכרוכה בסיכונים בריאותיים עד כדי הפלה. על כן, היו כל המומחים מאוחדים בדעה כי גם לאחר סקירת המערכות המכוונת שביצע ד”ר גוהר ובהעדר אינדיקציות המצדיקות זאת, לא היה מקום לשלוח את אמו של המערער באותו שלב לביצוע דיקור מי שפיר או לייעוץ גנטי, אלא לבדיקות נוספות, נטולות סיכון שעליהן המליץ ד”ר גוהר (השלמה של סקירת המערכות וביצוע אקו-לב לעובר לסימני איס”ק לב). בית משפט קמא הדגיש בהקשר זה את העובדה כי בניגוד לדברים שכתב בחוות-דעתו, אישר פרופ’ שנפלד מפורשות בחקירתו הנגדית כי לאור הממצאים שעלו בבדיקתו של ד”ר גוהר הוא לא היה מפנה את האם ליועץ גנטי על-מנת שישקול דיקור מי שפיר (עמ’ 109 לפרוטוקול הדיון מיום 23.11.2008), והסכים כי המשך נכון של המעקב באותו שלב היה הפניית האם לביצוע הבדיקות הנוספות (עמ’ 100 לפרוטוקול הדיון הנ”ל). כמו כן דחה בית משפט קמא את טענת המערער כי עדותו של פרופ’ בליקשטיין, אחד המומחים מטעם המשיבות, אשר אמר שתוצאות בדיקת ד”ר גוהר הינן “כשירות אבל מסריחות”, מחייבות מסקנה אחרת. בית המשפט הפנה בהקשר זה לדברים נוספים ומבהירים שאמר פרופ’ בליקשטיין בעדותו, בהדגישו כי נוכח התוצאות שהיו בידי ד”ר גוהר באותו שלב היה אף הוא מחפש מרקר נוסף, וכי “המרקר החשוב ביותר מכל הסימנים האלה שהם באמת לא משמעותיים … המרקר העיקרי זה לב … כמעט שליש מהילדים עם תסמונת דאון הם עם מומי לב. והייתי מפנה את האישה הזאת גם, לחזק את ההחלטה שלה, לאקו לב עוברי”. אין חולק, כך צוין, כי

— סוף עמוד 5 —

אמו של המערער לא ביצעה את הבדיקות הנוספות ובית המשפט דחה את טענתה כי ד”ר ברק לא נתן בידה הפניה לביצוען. בהקשר זה העדיף בית המשפט את גרסתו העובדתית של ד”ר ברק, אשר טען כי מסר בידיה הפניה כאמור ותימוכין לכך מצא בית המשפט בעובדה שהבדיקות האמורות נרשמו על-ידי ד”ר ברק בכרטיס הרפואי של אם המערער. לעובדה שעותק מטופס ההפניה לא נשמר בידי ד”ר ברק לא ייחס בית משפט קמא כל משמעות, בציינו כי ההפניה ניתנת בידי המטופל לשם ביצוע הבדיקות ואין צורך שהרופא ישמור עותק ממנה.

5. בית משפט קמא קבע, אפוא, כי משהמליץ ד”ר גוהר על השלמת סקירת המערכות ועל ביצוע אקו לב לעובר, ומשהפנה ד”ר ברק את האם לביצוע בדיקות נוספות אלה, פעלו שניהם “כפי שרופאים סבירים היו פועלים בנסיבות העניין” ועל כן לא מצא התרשלות בהתנהלותם. לעומת זאת, ציין בית המשפט כי אמו של המערער בחרה שלא לבצע את הבדיקות הנוספות אף שנשלחה לבצען, וזאת מסיבות השמורות עמה. עוד ציין בית המשפט כי התנהלותה של האם בעניין זה “עולה בקנה אחד עם חלק מהתנהלותה במהלך ההריון” והוא פירט ביחס לכך את העובדה כי היא פנתה לראשונה לרופא רק בשבוע הששה עשר להריונה; כי לא פנתה כלל למעקב בטיפת חלב; כי למרות שבתוצאות בדיקת החלבון העוברי נכתב כי עליה לפנות לייעוץ אצל הרופא המטפל להסבר התוצאות לא יאוחר מהשבוע העשרים להריון, היא פנתה שוב אל ד”ר ברק רק בשבוע העשרים ושניים להריונה; כי למרות המלצותיו של ד”ר גוהר ולמרות שנכתב בהן כי עליה לחזור אליו לאחר שבועיים, היא לא עשתה כן; כי במשך קרוב לחודשיים לאחר שנשלחה לבצע את הבדיקות הנוספות היא לא חזרה לביקור אצל ד”ר ברק ופנתה אליו רק בחודש התשיעי (בשבוע השלושים ושבעה), כשבועיים לפני הלידה, לאחר שהרגישה לא טוב והתברר שהיא סובלת מאנמיה חריפה.

6. בית המשפט דן בטענה נוספת שהעלה המערער ולפיה לא קיים ד”ר ברק את חובתו על-פי סעיפים 13 ו-14 לחוק זכוית החולה, תשנ”ו-1996, בכך שנמנע מלהציג בפני אמו את האפשרות לעבור – אם רצונה בכך – בדיקת מי שפיר, חרף הסיכונים הכרוכים בדבר. בעניין זה מצא בית המשפט כי הימנעותו של ד”ר ברק מלתעד ברשומה רפואית מתאימה את פרטי ההסברים שעל-פי טענתו ניתנו לה בהקשר זה, יש בה כדי להעביר את “… החובה להוכיח את תוכ[נם] אל כתפי המשיב[ות]”. יחד עם זאת, ולגופם של דברים קבע בית המשפט כי קופת-חולים עמדה בנטל זה וכי עלה בידה להוכיח שאמו של המערער “קיבלה הסברים מספיקים וזאת – משני הרופאים, גם מד”ר

— סוף עמוד 6 —

גוהר וגם מד”ר ברק וכי שניהם העמידו אותה על האפשרות לבצע בדיקת דיקור מי שפיר ועל משמעות הבדיקה”. את מסקנתו זו סמך בית המשפט, בין היתר, על עדותו של ד”ר ברק וכן על עדותה של אם המערער, אשר סיפרה כי קראה יחד עם ד”ר ברק את תוצאות בדיקת החלבון העוברי (שם נכתב במפורש כי בדיקות אלה “הינן בדיקות סינון בלבד ואינן מהוות תחליף לבדיקת מי שפיר”). כמו כן נסמך בית המשפט במסקנתו האמורה על תצהירו של ד”ר גוהר, אשר טען כי הוא נוהג להסביר ללקוחותיו שניתן לשלול בוודאות את אפשרות קיומה של תסמונת דאון רק באמצעות בדיקת מי שפיר; על הדברים שנכתבו בטופס תוצאות הבדיקה שערך ד”ר גוהר (ובהן ההמלצה “לשקול מחדש את הצורך בביצוע קריוטיפ”); וכן על התרשמותו של בית המשפט לפיה גרסתה של אם המערער בעניין זה אינה סבירה, בהינתן תוצאות הבדיקות השונות ומכלול נסיבות העניין.

7. אשר לטענה כי היה על ד”ר ברק להפנות את אמו של המערער לביצוע בדיקת מי שפיר, למצער בעת ביקורה אצלו ביום 31.10.2001 (בהיותה בחודש התשיעי להריונה), קבע בית המשפט כי טענה זו דינה להידחות בציינו כי משהציע ד”ר ברק לאם בביקורה מיום 12.8.2010 את האפשרות לבצע דיקור מי שפיר והסביר לה את משמעות הבדיקה והיא לא חפצה בכך ואף לא ביצעה את הבדיקות הנוספות שאליהן נשלחה, למרות שמדובר בבדיקות לא פולשניות שאין בצידן סיכון, לא היה לד”ר ברק כל יסוד להניח שהיא תהיה מוכנה לבצע את הבדיקה האמורה בשלב כה מתקדם של ההריון. תימוכין למסקנה זו מצא בית המשפט גם בעדויות האם ובעלה (ראו עמ’ 25 לפסק הדין, פסקה 36).

לבסוף קבע בית המשפט כי אין לקבל את טענת המערער לפיה היה על ד”ר ברק ליידע את הצוות הרפואי של בית החולים על הבדיקות שנערכו לה לעניין מומים של העובר, וזאת בהינתן העובדה כי הופנתה על-ידו לבית החולים לשם טיפול באנמיה שנתגלתה אצלה ולא לשם מעקב אחר ההריון.

8. לעניין החבות שביקש המערער להטיל על בית החולים קבע בית המשפט כי אמו הגיעה לבית החולים על-מנת לקבל טיפול נגד אנמיה, ואף קיבלה את הטיפול הנדרש בהקשר זה. בנסיבות אלה, סבר בית המשפט כי לא עלה בידי המערער להציג טיעון כלשהו מדוע היה על צוות בית החולים לגלות עניין בבדיקות שעברה האם במהלך ההריון ולצורך מעקב אחר ההריון. מכל מקום, הדגיש בית המשפט כי אפילו

— סוף עמוד 7 —

היה סבור שחלה על הצוות הרפואי של בית החולים החובה להתעניין בבדיקות אלה, לא היה במסמכים הרפואיים ממצא חריג כלשהו למעט הממצא הנוגע לאגני הכליה המורחבים, שאף הוא היה “בגדר הנורמה ולא חייב בדיקה ודרישה בשאלה אם האם ביצעה את כל הבדיקות לגילוי תסמונת דאון”. בית המשפט הוסיף והדגיש בהקשר זה כי בנסיבות המקרה דנן אין בית החולים אמור לשמש כגוף הבודק או המבקר את פעולותיו ואת שיקול דעתו של הרופא המטפל וכי בהעדר ממצא חריג כלשהו במסמכים הרפואיים שהועברו אליו, שהיה בו כדי לעורר חשד לקיומה של בעיה הדורשת טיפול “לא היה זה מתפקידו של ביה”ח לבצע פעולה נוספת מעבר לטיפול באנמיה ובוודאי שלא הייתה מוטלת עליו חובה לבחון אם רופאיה של אם [המערער] טפלו בה כראוי…”.

9. בפסק דינו נדרש בית המשפט עוד לכך שהמערער כלל בסיכומיו טענות אשר לא הופיעו בכתב התביעה או בחוות-הדעת של פרופ’ שנפלד, וקבע כי דינן להידחות על הסף בשל הרחבת חזית אסורה. למרות זאת, דן בית המשפט בטענות לגופן ודחה אותן אחת לאחת. כך, קבע בית המשפט כי אין לקבל את הטענה לפיה היה על קופת-חולים לצרף לתוצאות בדיקת ההריון דף מידע המפרט את לוח הזמנים של הבדיקות שעל אמו של המערער לבצע במהלך תקופת הריונה. משנדחתה טענה זו, ובהינתן העובדה שאמו של המערער פנתה לרופא מומחה לראשונה רק בחלוף המועד שבו ניתן היה לבצע בדיקת שקיפות עורפית, קבע בית המשפט כי אין לקבל את הטענה לפיה ד”ר ברק התרשל בכך שלא הפנה אותה לבצע בדיקה זו. עוד קבע בית המשפט כי לא נפל פגם בכך שהמשיבות נמנעו מביצוע סקירת מערכות מוקדמת לאמו של המערער, בציינו כי יכולתה של סקירה מעין זו לאבחן תסמונת דאון הוא נמוך ובקובעו כי לא הוכח קשר סיבתי בין ההימנעות מביצועהּ ובין אי גילוי מצבו של המערער טרם לידתו. בית המשפט הוסיף וקבע כי אין לקבל גם את הטענה לפיה גילה של אם המערער בעת התעברותה הוא כשלעצמו די היה בו כדי להצדיק את שליחתה לביצוע בדיקת מי שפיר. בהקשר זה ציין בית המשפט כי על-פי הנחיות משרד הבריאות יש להפנות אישה בהריון לבדיקת מי שפיר רק מקום שבו האישה היא בת 35 שנים לפחות במועד ההתעברות, ואילו בעת שהרתה אמו של המערער היא הייתה בת 34 שנים ו-5 חודשים. בהינתן העובדה שהמערער לא הניח תשתית כלשהי לקביעה לפיה יש לחרוג מהנחיות משרד הבריאות בנסיבות המקרה דנן, קבע אפוא בית המשפט כי לא נפל כל פגם בהתנהלות המשיבות בעניין זה.

— סוף עמוד 8 —

10. נוכח כל האמור דחה בית המשפט את התביעה אך לא ראה לחייב את המערער בהוצאותיה של קופת-חולים. לעומת זאת, ובשים לב לעובדה שהמערער לא העלה לכתחילה כל טענה בעלת משקל ממשי כלפי הצוות הרפואי של בית החולים, חייב בית המשפט את המערער בתשלום הוצאותיה ושכר טרחתה של המשיבה 2, בסך כולל של 15,000 ש”ח, בתוספת מע”מ.

טענות הצדדים

11. המערער לא השלים עם פסק דינו של בית משפט קמא ומכאן הערעור שבפנינו. לטענת המערער, שגה בית משפט קמא בקובעו כי לא היה מקום להעביר את נטל הראיה אל כתפי המשיבות מכוח סעיף 41 לפקודה, הואיל ובנסיבות המקרה דנן בואו לעולם כשהוא לוקה בתסמנות דאון מתיישבת יותר עם המסקנה לפיה המשיבות התרשלו באבחון מחלתו בשלב ההריון, מאשר עם המסקנה כי לא התרשלו בכך. עוד טוען המערער כי היה מקום להעביר את נטל הראיה אל כתפי המשיבות בהתאם לדוקטרינת הנזק הראייתי, וזאת נוכח הימנעותו של ד”ר ברק מלתעד כנדרש על-פי חוק זכויות החולה את ההסברים שניתנו לטענתו לאמו בכל הנוגע לאפשרות לערוך בדיקת מי שפיר. על רקע זה מוסיף המערער וטוען כי קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא נתקבלו כולן תוך סטייה מן הכללים שהתגבשו בפסיקה ובחקיקה והוא מציין בהקשר זה כי בתצהירו בפני בית משפט קמא טען ד”ר ברק שהוא המליץ לאמו של המערער על ביצוע בדיקת מי שפיר אך היא סירבה לעשות כן. לטענת המערער, גרסה עובדתית זו אינה נתמכת בכל ראיה פוזיטיבית ומכל מקום, היא סותרת את הטענה לפיה ממצאי הבדיקות שנערכו לאמו היו בגדר הנורמה. המערער מוסיף וטוען כי לא עלה בידי המשיבות להוכיח את הטענה העובדתית לפיה ד”ר ברק אכן המליץ לאמו לערוך בדיקת מי שפיר, ולמצער כי העלה בפניה אפשרות מעין זו. עוד טוען המערער כי לא היה מקום לקביעה לפיה אמו הופנתה על-ידי ד”ר ברק לביצוע הבדיקות הנוספות, והוא מדגיש בהקשר זה כי ההפניה לבדיקות אלה כלל לא הוצגה בפני בית משפט קמא; כי בהינתן הסיכונים הנמוכים הכרוכים בבדיקות אלה אין זה מתקבל על הדעת שאמו נמנעה על-פי בחירתה מלבצען; וכן כי עם שובה של אמו למרפאה ביום 31.10.2001, לא טרח ד”ר ברק להתעניין בתוצאותיהן של הבדיקות האמורות ולגישת המערער מעיד הדבר על כך שהיא כלל לא נשלחה לבצען.

— סוף עמוד 9 —

אשר להתנהלותו הרשלנית של ד”ר ברק טוען המערער כי הגיל “הגבולי” של אמו בעת שהרתה, שהיה קרוב כדי חודשים ספורים בלבד לגיל שבו מחייבות הנחיות משרד הבריאות לערוך בדיקת מי שפיר, בצירוף הסימנים הבלתי מבוטלים שנתגלו בבדיקות השונות לתחלואה אפשרית של העובר, די היה בהם כדי “להציב סימן שאלה בולט מעל להיריון הנדון”. את טענתו בהקשר זה סומך המערער בין היתר על חוות הדעת השונות שהובאו מטעם הצדדים ואשר לשיטתו נותחו באופן שגוי בפסק דינו של בית משפט קמא. במצב דברים זה, כך טוען המערער, הימנעותו של ד”ר ברק מלהפנות את אמו לביצוע בדיקת מי שפיר אינה מתיישבת עם רמת ההתנהגות המצופה מן הרופא הסביר ומהווה “רשלנות גסה”. יתרה מכך, לטענת המערער שגה בית משפט קמא בקובעו כי לא היה בנסיבות המקרה דנן צורך להפנות את אמו לייעוץ גנטי, וזאת בניגוד לאמור בחוות-דעתו של פרופ’ שנפלד מטעמו. לתמיכה בטענה זו מפנה המערער להמלצתו של ד”ר גוהר כפי שבאה לידי ביטוי בתוצאות הבדיקות שערך לאמו ולדברים שנאמרו על-ידי ד”ר גוהר ופרופ’ בליקשטיין בעדויותיהם בפני בית משפט קמא. כמו כן שב המערער על טענתו לפיה ד”ר ברק לא עמד בחובת הגילוי המוטלת עליו מכוח חוק זכויות החולה, משהוכח כי נמנע מלהציג לאמו את כל המידע הדרוש על-מנת שתוכל לקבל החלטה מושכלת באשר לשאלה האם לבצע דיקור מי שפיר. בהתנהלותו זו, כך טוען המערער, מנע ד”ר ברק מאמו את האפשרות לערוך את הבדיקה האמורה, אשר אין לחלוק על כך שבעקבותיה הייתה מבצעת הפלה. לחלופין נטען כי התנהלותו האמורה של ד”ר ברק מקימה לאמו של המערער זכות עצמאית לפיצויים בגין פגיעה באוטונומיה. לבסוף טוען המערער כי הואיל ורופא המשפחה לא נתן לאמו הסבר מקדים על מועדי הבדיקות שעליה לבצע במהלך תקופת ההריון, היא החמיצה את “חלון הזמנים” לביצוע בדיקת השקיפות העורפית – בדיקה אשר יכולה הייתה לסייע באבחון מוקדם של מצבו ולהוביל למניעת את לידתו.

אשר לאחריות המשיבה 2 טוען המערער כי אין לקבל את הגישה לפיה צוות בית החולים, אשר שימש “כחוליה האחרונה במהלך הטיפול ב[אמו]”, צריך היה להתמקד אך ורק בנושא שנמסר לטיפולו, וזאת תוך התעלמות מתוצאות הבדיקות השונות אשר עמדו לנגד עיניו. לטענת המערער, עיון בממצאי הבדיקות האמורות צריך היה להוביל את הרופאים המטפלים בבית החולים לערוך לאימו בדיקות נוספות אשר היו מובילות לאבחון מצבו ולמניעת לידתו.

— סוף עמוד 10 —

12. המשיבות מצדן טוענות כי דין הערעור להידחות באשר לא עלה בידי המערער להצביע על טעם המצדיק התערבות בפסק הדין. לטענתן, מסקנתו של בית משפט קמא כי לא נפל כל פגם בהתנהלותן ובטיפול שניתן לאמו של המערער, מעוגנת היטב בראיות ובחוות הדעת הרפואיות שהונחו בפניו. יתר על כן, המשיבות טוענות כי לא מתקיים קשר סיבתי בין מחדליהן הנטענים ובין לידתו של המערער, וזאת משני טעמים. ראשית, לא עלה בידי המערער להוכיח כי אילו אמו הייתה מופנית לייעוץ גנטי היה הדבר מוביל להמלצה לבצע דיקור מי שפיר. שנית, אפילו היה מבוצע דיקור מי שפיר ומצבו של המערער היה מאובחן טרם לידתו, ספק אם הדבר היה מוביל להמתת המערער ברחם אמו בשלב כה מתקדם של ההריון.

דיון והכרעה

13. לאחר שבחנתי את הטענות שהעלה בפנינו המערער בכתב ועל-פה אני סבורה כי יש לאמץ את ממצאיו ואת מסקנותיו של בית משפט קמא, מטעמיו. חלק ניכר מטענות המערער מופנות כלפי קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, אך לא מצאתי בטיעוני המערער טעם מבורר המצדיק התערבות בקביעות עובדתיות אלה. כוונתי בין היתר לקביעה כי אמו של המערער נמנעה מלבצע את הבדיקות הנוספות אף שהופנתה על-ידי ד”ר ברק לבצען, וכן לקביעה כי ניתנו לאמו של המערער על-ידי ד”ר ברק וד”ר גוהר הסברים מספקים בכל הנוגע לביצוע בדיקת מי שפיר והמשמעויות הכרוכות בכך. קביעות אלה – וכמוהן ממצאיו הנוספים של בית משפט קמא אותם פירטנו בהרחבה לעיל – מבוססים כולם על המסמכים שהוצגו בפניו ועל העדויות ששמע מפי המומחים ומפי העדים האחרים ושאותן בחר לאמץ. קביעות וממצאים אלה הניחו מסד ראוי למסקנה המשפטית שאליה הגיע בית משפט קמא, ולפיה אין למצוא במקרה דנן התרשלות בהתנהלותם של רופאי קופת-חולים בכל הנוגע למעקב אחר הריון של אם המערער, משום שזו לא חרגה מסטנדרט ההתנהגות שיש לצפות לו מרופא סביר בנסיבות העניין. אשר למשיבה 2 צדק בית משפט קמא בציינו כי הטענות שהעלה המערער כנגדה לא היה בהן על-פני הדברים כדי לבסס עילה בנזיקין ומוטב היה על כן שלא להגיש את התביעה לכתחילה נגד משיבה זו.

14. סוף דבר – פסק דינו של בית משפט קמא הינו בהיר ומנומק. הממצאים שקבע מעוגנים כדבעי בראיות ובחוות הדעת הרפואיות שהונחו בפניו והם תומכים במסקנה המשפטית אליה הגיע, אשר אין לגלות בה כל טעות שבחוק. לפיכך אציע לחבריי לדחות את הערעור מטעמיו של בית משפט קמא על-פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי

— סוף עמוד 11 —

, תשמ”ד-1984. לפנים משורת הדין ולמרות דחיית הערעור אוסיף ואציע לחבריי שלא לעשות צו להוצאות בנסיבות העניין.

ש ו פ ט ת

המשנה לנשיא:

אני מסכים.

המשנה לנשיא

השופט י’ עמית:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א’ חיות.

ניתן היום, כ”א באדר התשע”ב (15.3.2012).

א חיות

המשנה לנשיא

ש ו פ ט ת

ש ו פ ט

תביעה שנדחתה על שיתוק מוחין ספסטי spastic diplegia

 

בית המשפט המחוזי בחיפה

ת”א 831-08 דהן הדסה חיה נ’ מדינת ישראל ואח’

 

בפני

 

כב’ השופט מנחם רניאל

 

תובעת

דהן (קטינה)

באמצעות אמה דהן

 

נגד

נתבעת

1. מדינת ישראל – משרד הבריאות

2. עיריית תל-אביב

 

פסק דין

 

א. מבוא

דהן (להלן: “התובעת”), שנולדה בניתוח קיסרי בשבוע ה-28 להיריון, ביום 9.1.02, סובלת מלידתה מ-שיתוק מוחין חלקי בינוני מסוג SPASTIC DIPLEGIA (דיפלגיה ספסטית). תביעה זו מבוססת על טענת התובעת, שהנתבעת לא יידעה את אמה  דהן (להלן: “האם”), שאושפזה בשבוע 27 להריונה, על הסיכון לתחלואה המלווה בנכות קשה או מוות שיכולים להיגרם לעובר בשל פגות קיצונית, ובכך נשללה מהאם הזכות לבקש את הפסקת ההיריון מוועדה להפסקת היריון. עוד נטען כי הנתבעת ועובדיה ביצעו באם ניתוח קיסרי, מבלי שהתקבלה הסכמתה כנדרש על פי דין, זאת למרות שניתן היה להימנע מניתוח קיסרי, ליילד את התינוקת במצג עכוז בגישה נרתיקית, ובכך להגדיל את הסיכויים למותה. בנוסף להפרת חובת הגילוי, היעדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה מחדל זה של הנתבעת מקים, כך לטענת התובעת, עילות של תקיפה ושל הולדה בעוולה.

 

 

— סוף עמוד 1 —

ב. מה שאינו שנוי במחלוקת

אם התובעת פנתה לראשונה לנתבעת ביום 28.12.01, ואושפזה עד אחרי הלידה ביום 9.1.02. אין לתובעת כל טענות לגבי הטיפול בה לאחר הלידה (ולהיפך, המומחה מטעמה שיבח את הטיפול שניתן לאם התובעת), ובהתחשב במועד שבה פגשה אמה לראשונה את הנתבעת, כל התביעה מבוססת על מה שקרה באותם 12 ימים שבין פנייתה של אם התובעת לנתבעת, לבין לידת התובעת.

 

ההיריון נשוא התביעה היה הריונה הראשון של אם התובעת שהיתה אז כבת 39. במרץ 2000 פנתה האם לרופא נשים בקופת חולים כללית בה היא חברה. רופא הנשים רשם כי האם “בת 39 רווקה, מעוניינת להרות, שוללת הריונות. חבר בן 44 בהליכים. לזרע תורם. לבדיקות הכנה. תחזור עם תשובות”. באפריל אותה שנה בוצעו לאם בדיקות כלליות והורמונליות וביולי 2000 נכתב מכתב לבנק הזרע. על פי כרטיס מעקב ההיריון עולה כי מדובר בהיריון ספונטני, כשמעקב ההיריון החל בשבוע ה-9 במסגרת מרפאת קופת חולים כללית, ולא אצל הנתבעת.

כבר בתחילת מעקב ההיריון דווח, כי האם סבלה מעודף משקל משמעותי ויתר לחץ דם. כן סבלה האם מדימומים בתחילת ההיריון, כעולה מחופשות המחלה שנרשמו לה על ידי רופא המשפחה בתאריכים 21.8.01 ו-28.8.01, ובהמשך לא הייתה מסוגלת לעבוד במשך שלושה ימים (6.11.01).

לפני ובמהלך ההיריון עברה האם בירור גנטי מקיף, בדיקת דיקור מי שפיר ומספר בדיקות אולטרה-סאונד מיילדותי (סקירת מערכות מוקדמת בשבוע ה-15 וסקירת מערכות נוספת בשבוע ה-22), כשהבדיקות היו תקינות. בהערות סקירת המערכות מיום 21.11.01 נרשם כי קיים “קושי בהדגמת הלב עקב עובי הדופן- מומלץ אקו לב”. כל אלה, לא אצל הנתבעת.

ביום 28.12.01 בשעה 3:54, בהיותה בשבוע 27+1 להריונה, פנתה האם לחדר מיון נשים בבית החולים סוראסקי בתל אביב (להלן: “בית החולים”) בתלונות בדבר ירידת מים משעה 3:20. בבדיקה נמצא כי צוואר הרחם היה סגור, אובחנה ירידת מים ברורה ללא סימני אמניוניטיס, ניטור ריאקטיבי, ועובר אחד במצב עכוז. בבדיקת אולטרה-סאונד שנערכה לאם נמצא מיעוט ניכר של מי שפיר. הערכת משקל אולטרה-סונוגרפית הצביעה על משקל עובר של 1,050 גרם ולפיכך הוחלט לאשפז את האם ביחידה להיריון בסיכון גבוה.

— סוף עמוד 2 —

במהלך אשפוזה טופלה האם באנטיביוטיקה מונעת וצלסטון (סטרואידים) להבשלת ריאות העובר, בעודה תחת מעקב. לאורך אשפוזה לא היה חום אימהי, לא הייתה טכיקרדיה אמהית, ועל פי תרשימי המוניטור וביקורת אולטרה-סאונד לא הייתה מצוקה עוברית.

ביום 9.1.02 לפנות בוקר, כ-12 יום לאחר אשפוזה בבית החולים, החלה האם להתלונן על כאבי בטן. הבדיקות העלו כי האם נמצאת בלידה פעילה עם התרחבות של צוואר הרחם ולכן הוחלט על סיום ההיריון בניתוח קיסרי דחוף.

על התפתחות הלידה ניתן ללמוד מהרישומים בערב הלידה ואילך (נספח ו’ למוצגי הנתבעת). ביום 8.1.02, לאחר ביקור בוקר שגרתי, כתב ד”ר ארז כרמון בביקור הערב:

“ערב (w 28+5) תנ + צירים 0, דימום 0 טרם בוצע מוניטור הערב. לדבריה היום בעת מתן צואה דם טרי (?) נבדקה באותו זמן ע”י האחות: אין דימום וגינלי.

על הפד הפרשה ורודה, אין דימום. חום, דופק תקינים.”

ביום 8.1.02 בשעה 21:58 תיארה אחות בית החולים: “בתחילת המשמרת התלוננה על הפרשה ורדית מווגינה. נבדקה ע”י ד”ר כרמון, ללא הוראות. נא לעקוב על דימום. נעשה ניטור עוברי פעמיים- ראקטיבי, פעילות רחמית לא סדירה… המשך מעקב”.

מספר שעות לאחר מכן, ביום 9.1.02 בשעה 2:49, כתבה האחות:

“אשה התלוננה על כאבים, חוברה למוניטור בשעה 02:10 ראקטיבי, נצפו צירים סדירים, מים יורדים עם קרישי דם קטנים, נבדקה ע”י ד”ר דויד…”

ברישום רופא מאותו הזמן (ד”ר דוד מרגרט) נכתב: “תנועות + PV צוואר פתוח ל-1.5 ס”מ כמעט מחוק. S-2″. בהמשך בדק את האם גם הרופא הבכיר ד”ר אלי גבע בשעה 4:30: ” PV- 6 ס”מ, S-1, Breech עוברת לחדר לידה כעת”. בהמשך ברישום מחדר לידה נכתב “PV- 8-9 ס”מ עכוז נמוך. עוברת כעת בדחיפות לחדר ניתוח להרדמה כללית. הביעה את הסכמתה בעל פה להנתח”.

— סוף עמוד 3 —

על נסיבות הלידה כתב גם הצוות הניאונטלי (גיליון רפואי החל מה-9.1.02): “בת של דהאן אשרה… מס’ דקות טרם הניתוח הופעת צירים ופתיחת צוואר הרחם בבדיקה”. בסיכום המחלה נכתב: “לידה בשבוע 28 להיריון, בניתוח קיסרי דחוף עקב התפתחות לידה ומצג עכוז”.

במהלך הניתוח הקיסרי שבוצע בסביבות השעה 5:00 הוצאה התובעת במשקל 1,245 גרם, משקל התואם את גיל ההיריון הכרונולוגי, במצג עכוז, ניקוד אפגר 7. בזמן הניתוח דווח על ריח רע שעלה מהשיליה, דבר שהעלה חשד לזיהום בחלל הרחם. בתרביות שנלקחו מן השיליה צמחו חיידקי E.Coli.

בשל גיל ההיריון הצעיר (פגות קיצונית) נזקקה התובעת מייד עם היוולדה להנשמה באמבו ולאינטובציה. תרביות דם שנלקחו ממנה לאחר הלידה הדגימו זיהום בחיידקי E.Coli וסטרפטוקוק אצידומינימוס והתובעת טופלה באנטיביוטיקה.

בין התאריכים 9.1.02-6.3.02 אושפזה התובעת בפגיה במחלקת ילודים. מעקב מוח אולטרה-סונוגרפי הדגים התפתחות PVL (Periventricular Leukomalacia), תהליך דגנרטיבי של החומר הלבן במוח שהתבטא בקיומן של שלוש ציסטות בקוטר 6 מ”מ. התובעת שוחררה מבית החולים ביום 6.3.02, במשקל 2,635 גרם, והופנתה להמשך טיפול במכון להתפתחות הילד.

אין מחלוקת בין הצדדים שלא היה כל דופי בטיפול הרפואי שניתן לאם במהלך אשפוזה בבית החולים, וכי הלידה המוקדמת הייתה בלתי נמנעת עקב פקיעת הקרומים המוקדמת, שגרמה לבואה לבית החולים. הטענה היחידה המועלית בכתב התביעה בעניין הטיפול שניתן (סעיף 9ז’ לכתב התביעה), אך לא נזכרת בסיכומי התובעת, היא שהנתבעת התרשלה בכך שעובדיה לא נמנעו מביצוע ניתוח קיסרי. ב”כ התובעת טען בעל פה לפני שמיעת הראיות, כי במקום לבצע ניתוח קיסרי באם היה צריך “לאפשר לעובר להיוולד בלידה נרתיקית כך שהוא ימות” (עמ’ 4 לפרוטוקול, שורות 27-28, ההדגשה שלי- מ’ ר’). כלומר, הטענה היא שהיתה זו רשלנות מצד הרופאים לנסות לקיים את הילדה שהיתה עתידה להיוולד בהריון ראשון לאמה בת ה- 39, והפרקטיקה הרפואית הנכונה היתה להגדיל את הסיכויים למותה של הילדה התובעת על ידי לידה נרתיקית. יש לציין, כי טענה זו, שזו היתה הפרקטיקה הנכונה והראויה, לא נתמכת בשום חוות דעת רפואית. אף רופא מומחה לא קבע שהעלאת הסיכוי למותה של התובעת בדרך זו היא הפרקטיקה הראויה, או המקובלת, וכי העלאת הסיכוי לחייה של התובעת על ידי ניתוח קיסרי היא רשלנות. אפילו המומחה מטעם

— סוף עמוד 4 —

התובעת, ד”ר דן קלמן, מומחה לרפואת נשים ומיילדות (להלן: “ד”ר קלמן”), העיד, שלגבי עובר שמצגו עכוז ומשקלו פחות מ-1.5 ק”ג הדרך האופטימאלית ליילדו היא בניתוח קיסרי. לדבריו, כפי שעולה מעדותו, “היה צריך לנתח את הגברת ברגע שהתפתחה פתיחה” (עמ’ 18 לפרוטוקול, שורה 21). על כן, כבר בשלב זה, בהעדר ראיות לכך שזו הפרקטיקה הראויה או המקובלת, אני דוחה את טענת התובעת, שבצדק לא חזרה עליה בסיכומיה, לרשלנות מצד הנתבעת בעצם ביצוע הניתוח הקיסרי, במקום להגדיל את סיכויי מותה על ידי לידה וגינאלית.

אין מחלוקת בין מומחי התביעה וההגנה, שכאשר הגיעה אם התובעת לבית החולים, בשבוע 27+1 לאחר פקיעת הקרומי וירידת המים, היה ברור שהלידה צפויה בתוך שבועיים לכל היותר, אף אם ייעשו כל המאמצים לדחיית הלידה. כדברי ד”ר קלמן בחוות דעתו (ת/2 עמ’ 3) “באותה עת (הגעת אם התובעת לבית החולים – מ.ר.) היתה צפויה לידת פג במשקל נמוך באופן קיצוני ובשלב מוקדם”.

ג. ממה סובלת התובעת והגורם למצבה

 

לפי חוות דעתו של ד”ר ליאון הלר (ת/1), מומחה לרפואה פיזקאלית ושיקום מטעם התובעת (להלן: “ד”ר הלר”), מיום 27.12.10, לאחר בדיקת התובעת ביום 23.12.10, התובעת סובלת מ שיתוק מוחין חלקי בינוני מסוג SPASTIC DIPLEGIA, עם דגש על פלג הגוף הימני. בהמשך, תחת הכותרת “תולדות המקרה”, כתב (ת/1, עמ’ 2):

“על פי הדוחות העומדים לרשותי אובחן כי הילדה סובלת מחולשה בארבעת הגפיים, כאשר הרמה הנה גבוהה יותר בגפיה התחתונות. היא החלה ללכת בגיל כשנתיים, בעזרת הליכון אחורי, שני סדים המורכבים בגפיים תחתונות בליווי מטפל.

נצפו גם בעיות בשפה, בעיקר בהיגוי, איטיות בלמידה ובכל הפרמטרים באבני הדרך. החולשה בגפיים העליונות ירדה, וכעת קיימת רק היפרמוביליות בכפות הידיים. כן התגבר הטונוס בגפיים תחתונות, התחילה ללכת בכיפוף הירכיים, ברכיים וקרסוליים, היא טופלה ע”י הזרקת בוטוקס, פיזיוטרפיה 3 פעמים בשבוע, הידרותרפיה אך ללא תוצאות. בסוף 2008 עברה ניתוח להארכת גידים בירכיים, בברכיים ובקרסוליים דו-צדדי.

— סוף עמוד 5 —

מבחינה שכלית, כיום נמצאת בכיתה ג’ בבי”ס לחינוך רגיל, נעזרת ע”י סייעת ועקב קשייה בכתיבה ועמידה בקצב הלימוד, הוקצה לה באופן חריג מחשב אישי מטעם משרד החינוך.”

ד”ר הלר כתב גם בסיכום חוות דעתו, כי ניכר פיגור בולט אצל התובעת בכל אבני הדרך, כשלפי בדיקתו היא סובלת מחולשה בארבעת הגפיים, הבולטת בעיקר בגפיה התחתונות, וכן מטונוס מוגבר מאוד מלווה החזרים ערים. עוד הוא מציין כי לתובעת צלקות בירכיים, בברכיים ובקרסוליים, בעקבות ניתוח להארכת גידים משנת 2008, וכי התובעת מסוגלת ללכת בעזרת הליכון אחורי והרכבת סדים קצרים בשתי רגליה. בתפקוד היומיומי נמצא כי התובעת עצמאית כמעט ברוב הפעולות היומיומיות, אולם היא זקוקה לעזרה קלה בגריבת גרביים, נעילת נעליים, הכנת אוכל והגשתו, היות והיא הולכת בעזרת הליכון. התובעת שולטת על הסוגרים, אך מדי פעם היא מאבדת שליטה עקב הקושי בהגעה לשירותים (ת/1, עמ’ 3).

בכל הנוגע לסיבת הנכות ממנה סובלת התובעת קבע ד”ר הלר: “הנכות והפגיעות המפורטות לעיל הינן תוצאה ישירה ואופיינית לנזקי פגות וזיהום בשעת הלידה. הללו נובעים מגיל ההריון המוקדם ומן המשקל הנמוך של התינוקת בשעת לידתה…” (ת/1, עמ’ 4). דברים דומים קבע גם המומחה לגניקולוגיה מטעם התובעת, ד”ר קלמן, בחוות דעתו מיום 8.6.08 (ת/2, עמ’ 3):

“ילדה זאת סובלת מדיפלגיה ספסטית, וזאת כתוצאה ישירה מן הפגות, משקל הלידה הנמוך מאוד והחשיפה לזיהום בשל פקיעת הקרומים” (ההדגשה שלי- מ’ ר’).

המומחה לרפואת יילוד וגניקולוגיה מטעם הנתבעת, פרופ’ יצחק בליקשטיין (להלן: “פרופ’ בליקשטיין”) הסכים כי הסיבה לנזק הנוירולוגי ממנו סובלת התובעת היא הפגות (נ/5, מיום 14.4.09). כך כתב גם ד”ר אלי הימן, מומחה לנוירולוגיה ואפילפסיה בילדים מטעם הנתבעת (להלן: “ד”ר הימן”) בחוות דעתו: “מדובר במקרה בו לא קיימת שום סיבה לנזקים הנוירולוגיים מלבד הפגות, והסיבה למצבה הנוירולוגי היא אותה פגות” (נ/4, עמ’ 4, ההדגשה שלי- מ’ ר’).

במילים אחרות, אין חולק כי התובעת סובלת מ שיתוק מוחין החלקי מסוג דיפלגיה ספסטית, והסיבה לכך היא הפגות עצמה, דהיינו עצם העובדה שהתובעת נולדה בלידה מוקדמת. כפי שפורט לעיל, הפנייה הראשונה של אם התובעת לנתבעת היתה לאחר פקיעת

— סוף עמוד 6 —

הקרומים, והנתבעת אינה אחראית לכל מה שאירע לפני שפנתה אליה אם התובעת לראשונה. באותה עת, כאשר הגיעה אם התובעת לבית החולים, היה ברור שהלידה צפויה כך שהתובעת תיוולד במצב של פגות. אין ספק, שלפגות עצמה לא אחראית הנתבעת.

 

 

— סוף עמוד 7 —

ד. רשלנות בשל הימנעות הנתבעת מהפסקת היריון או הפנייה לוועדה להפסקת היריון

 

התובעת טוענת, כי הצוות הרפואי התרשל בכך שנמנע מהפסקת ההיריון או מהפניית האם לוועדה להפסקת היריון. לטענת התובעת, בהתאם לנורמה הרפואית הראויה כאשר קיים סיכון למום גופני, על רופא סביר לצפות כי האישה לא תרצה להמשיך את ההיריון.

התובעת טוענת כי זכותה של האם על גופה ניזונה מערכי יסוד של חירויות הפרט והאוטונומיה האישית העומדת בבסיסו של האדם שלא להיות הורה בעל כורחו. גישה זו עולה לטענתה בקנה אחד עם הוראות סעיף 316 לחוק העונשין, התשל”ז-1977 (להלן: “חוק העונשין”), המתיר הפסקת היריון בהתקיים התנאים הקבועים בו.

לטענת התובעת מתן הסבר על ידי רופאי בית החולים לאם, ללא הצגת האפשרות להפסקת היריון, הוא חלקי ובלתי שלם, ולפיכך היה צריך ליידע את האם על זכותה לסיים את ההיריון בכל דרך. לטענתה לא הייתה מניעה לאשר הפסקת היריון, ודי בכך שהאם הייתה למעלה מגיל 40, מה שמצדיק את הפסקת ההיריון בכל עת וגם ללא כל סיבה נוספת. ודוק, אין מדובר בטענה לפגיעה באוטונומיה של אם התובעת, שלא תבעה דבר בפני, אלא בטענה שאי הצגת האפשרות הזו בפני אם התובעת היא רשלנות כלפי התובעת.

מנגד, הנתבעת טוענת כי מלבד הסיבוך המיילדותי ממנו סבלה האם, לא נמצאה כל עדות לאינדיקציה רפואית כלשהי לפתולוגיה בעובר במהלך ההיריון. במצב זה, שבו אין כל אינדיקציה לפתולוגיה בעובר, האופציה הטיפולית היחידה הקיימת כשיולדת מגיעה לבית החולים בהיריון שנכנס ל”שלב החיות” עם ירידת מים, הוא ניהול ממתין (“נוהל משמר”), שמטרתו להאריך את משך ההיריון, כל עוד חיי העובר והמטופלת אינם בסכנה.

לטענת הנתבעת, עמדת התביעה, כאילו בשל החשש מפגות היה מקום לשקול את המתת העובר-חרף העובדה שההיריון בשלבי החיות, וחרף העדר פתולוגיה בעובר, וחרף העדר מצוקה עוברית וחרף העדר סכנה כלשהי לבריאות האם- עומדת בניגוד לפרקטיקה המקובלת בעולם ובארץ ואינה מתיישבת עם קודים רפואיים ואתיים. כמו כן, התובעת לא הביאה, ולו ראיה אחת, להוכחת טענתה כי היה ראוי להפסיק או להציע להפסיק את ההיריון בשל ירידת המים בשלב זה של ההריון.

הנתבעת טוענת כי הפסקת היריון בשל סיבוך מיילדותי, שהוא ירידת מים בשבוע 27, לא הייתה אז וגם היום אינה דרך שיש לנהוג בה. לא הוכח, שהרופאים התרשלו בהימנעותם

— סוף עמוד 8 —

מהפסקת היריון יזומה או מהפניית האם לוועדה להפסקת היריון, שממילא לא הייתה מאשרת בנתונים אלה את הפסקת ההיריון והמתת העובר הבריא. נקיטת הנוהל המשמר הקטינה את הסיכון לשיתוק מוחין, והטיפול המסור והשמרני שהוביל את האם ללידה בשבוע 28-29 שיפר את סיכויי הישרדות התובעת. כאשר החלה הלידה, כבר לא ניתן היה לעצור אותה.

ד.1. הפסקת היריון

לגישתה של התובעת כאמור, הייתה מוטלת על הנתבעת חובה להביא להפסקת ההיריון או להפנות את אימה לוועדה להפסקת היריון על מנת שזו תאשר את הפסקת ההיריון. טענתה זו מתבססת על דברי המומחה מטעמה, ד”ר קלמן, שכתב בחוות דעתו שאילו הוסברו לאם התוצאות העלולות לנבוע מלידת ילד חי בתנאים הנתונים “כי אז הייתה בידי האישה האפשרות לבקש ולקבל אישור מיד להפסקת ההיריון. מבחינה רפואית ניתן לבצע את הפסקת ההיריון בכל שלב עד ללידה” (ת/2, עמ’ 4). התובעת טוענת (בעמ’ 3 לסיכומיה) שמחוות דעתו של ד”ר קלמן עולה כי מבחינה טכנית ניתן לבצע הפסקת היריון בכל רגע נתון בטרם הלידה.

ד”ר קלמן העיד כי טענותיו המובאות בחוות דעתו “לא מצוצות מהאצבע”, אבל אישר בעדותו, שלא הפנה בחוות הדעת לספרות רפואית כלשהי התומכת בדעתו כי כך היה על רופאי הנתבעת לנהוג (עמ’ 14 לפרוטוקול, שורה 19). מלבד התייחסות זו שלעיל, ד”ר קלמן לא הרחיב בחוות דעתו אודות סוגיית הפסקת ההיריון, האפשרות לבצעה והפרקטיקה הרפואית המחייבת ביצועה. לעומת זאת, מומחה הנתבעת פרופ’ בליקשטיין, תיאר בהרחבה בחוות דעתו נ/5 אודות האפשרות להמתת עובר עקב ירידת מים בשבוע 27+ להיריון והמתת עובר על פי החלטת ועדת-על אזורית להפסקת היריון. עוד לפני שאביא מחוות הדעת שהגישו הצדדים, אפנה לבחון את הסעיפים הרלוונטיים לחוק העונשין עליו מסתמכת התובעת.

ד.2. אישור הפסקת היריון – המסגרת הנורמטיבית

42. בהתאם לסעיף 314 לחוק העונשין, ניתן לבצע הפסקת היריון במוסד רפואי מוכר, אם ניתן לכך אישור מראש על ידי ועדה להפסקת היריון. התנאים למתן אישור הוועדה קבועים בסעיף 316(א) לחוק העונשין שזו לשונו:

— סוף עמוד 9 —

“316. (א) הועדה רשאית, לאחר שנתקבלה הסכמתה המודעת של האשה, לתת אישור להפסקת ההיריון אם ראתה שיש הצדקה לכך מחמת אחת מאלה:

(1) האשה היא למטה מגיל הנישואין, או מלאו לה ארבעים שנה;

(2) ההיריון נובע מיחסים אסורים לפי החוק הפלילי או מיחסי עריות, או שהוא שלא מנישואין;

(3) הוולד עלול להיות בעל מום גופני או נפשי;

(4) המשך ההיריון עלול לסכן את חיי האשה או לגרום לאשה נזק גופני או נפשי;” (ההדגשות שלי- מ’ ר’).

 

התובעת טוענת בסיכומיה להתקיימותם של סעיפים 316(א)(1), 316(א)(3) ו-316(א)4) לחוק העונשין שהצדיקו במקרה דנן את הפסקת ההיריון (עמ’ 3 סעיף ג’ לסיכומים מטעמה). באשר לתנאי שבסעיף 316(א)(1) לחוק העונשין, התובעת טוענת כי הגיל של האם, שהייתה לפי הטענה בת 41 שנים בזמן הלידה, היווה הצדקה, ללא כל תנאי או הגבלה נוספים, לאשר הפסקת היריון, ללא הגבלת המועד להגשת הבקשה וללא צורך בהסברים ו/או בנימוקים נוספים אחרים (עמ’ 4 לסיכומי התובעת).

באשר לתנאים שבסעיפים 316(א)(3) ו-(4) לחוק העונשין, התובעת טוענת כי גם המומחה מטעם הנתבעת לא חולק על כך שהעובר ברחמה של האם היה עלול להיות בעל מום גופני קשה, כפי שאכן התברר לאחר הלידה, וכי עקב סיכוני הזיהום, אם התובעת הייתה נתונה בסיכון קשה הכרוך בהמשך ההיריון, מה שמצדיק את הפסקת ההיריון.

אקדים את המאוחר ואומר כי התובעת לא התייחסה לכך שכאשר מדובר בהיריון שהוא מעל 23 שבועות, היריון בשלב החיות כמו במקרה דנן, הפנייה תובא לועדת-על אזורית להפסקת היריון, ולא לוועדה רגילה לפי חוק העונשין, כפי שעולה מהנחיות משרד הבריאות (נספח ד’ למוצגי הנתבעת), ועל כך בהרחבה בהמשך. בעת חקיקת חוק העונשין בשנת 1977 האפשרות של הפסקת היריון בשלב החיות לא עמדה על הפרק, ועל כן החוק מתעלם מגיל ההיריון וקובע הסדר כוללני, קצר וחסר לביצוע הפלות.

בכל מקרה, גם אם הייתה סמכות לוועדה הרגילה להפסקת היריון, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי בהנחה שאמה הייתה פונה לוועדה, זו הייתה מאשרת את הפסקת ההיריון. השאלה אם ועדה להפסקת הריון היתה מאשרת את הפסקת ההריון היא שאלה עובדתית

— סוף עמוד 10 —

שיש להוכיחה (ראה דברי בת”א (מחוזי חיפה) 1238/07 חורי נ’ מכבי שירותי בריאות (פורסם בנבו, – ניתן 15.2.11, וכן ת”א 259/02 (מחוזי חיפה – הנשיאה גילאור) פלוני נ’ מדינת ישראל, [פורסם בנבו], ות”א 1338/97 (מחוזי ירושלים – השופט ע. חבש) ע’ ס’ נ’ קופ”ח של ההסתדרות הכללית של העובדים, [פורסם בנבו] תק-מח 2009(2), 134).) אין בידי לקבל את טענתה כאילו די בכך שמתקיים אחד מהתנאים שבסעיף 316(א) לחוק העונשין כדי להביא בהכרח לאישור הוועדה, הרשאית לאשר את הפסקת ההריון.

בכל הנוגע לסיכון חיי האשה בשל המשך ההיריון (סעיף 316(א)(4) לחוק העונשין), עולה מחוות דעתו של פרופ’ בליקשטיין, שאני מקבלה, באשר לא נסתרה, לא בדברי ד”ר קלמן ולא בחקירתו הנגדית של פרופ’ בליקנשטיין, כי במקרה דנן “לא היה מצב שבו טובת העובר סיכנה את האם”. פרופ’ בליקשטיין ציין בחוות דעתו, כי אם התובעת התקבלה בבית החולים במצב של ירידת מים בשבוע 27+1, כשבמצב זה הסיכון ללידה מוקדמת קיצונית (פחות מ-32 שבועות) הוא וודאי. משעה שפוקעים קרומי מי השפיר מופיעה תקופה חבויה, שבסיומה מתפתחים הפלה (לפני שבוע 24) או לידה (אחרי שבוע 24), כשמשך התקופה החבויה אינו ידוע מראש, אך הממוצעים נעים בין 12 ל-16 יום (נ/5, עמ’ 4).

פרופ’ בליקשטיין הסביר כי החשש הגדול מירידת מים הוא התפתחות זיהום המסכן את האם והעובר כאחד, כאשר הסיכון הוא המכתיב את ניהול המקרה (נ/5, עמ’ 4-5):

“1. אם חלה ירידת מים בסוף ההיריון- ממתינים 12-24 שעות להתפתחות לידה ספונטנית ואם לא מתפתחת לידה, אזי מפעילים לידה עקב החשש מזיהום.

2. אם חלה ירידת מים 2-3 שבועות לפני שהעובר בר-קיימא, יוזמים הפלה, שכן גם אם יחלפו 12-16 יום מאז ירידת המים- לא יגיע העובר לגיל היריון בר-קיימא.

3. אם חלה ירידת מים אחרי שהעובר בר-קיימא, מנהלים מעקב שמרני מתוך שאיפה “למשוך” את גיל ההיריון כמה שיותר. הלידה מתרחשת בצורה יזומה אם מתעורר זיהום או אם היא מתפתחת בצורה ספונטנית (או שניהם יחד).” (ההדגשה שלי- מ’ ר’).

במקרה שבפנינו, המים ירדו במהלך השבוע ה-28 להיריון, שלב בו העובר הוא בר-קיימא, ועל כן הטיפול המקובל הוא טיפול שמרני, שמטרתו להאריך את משך ההיריון כמה שיותר (נ/5, עמ’ 5). בהמשך חוות דעתו, קבע כי עם ירידת המים בהריונה של אם התובעת לא היה

— סוף עמוד 11 —

מצב שבו טובת העובר סיכנה את האם, ולפיכך “לא נוצר ניגוד אינטרסים רפואי בין המשך החיים התוך-רחמיים של העובר לבין בריאותה של אם התובעת” (נ/5, עמ’ 6). מכאן, שלא התקיימה העילה שבסעיף 316 (א) (4) לחוק העונשין.

גם ד”ר דוד פאוזנר, מנהל מחלקת יולדות בבית החולים (להלן: “ד”ר פאוזנר”) העיד: “אם בעת הראשונה יש זיהום אימהי, למרבה הצער, ניילד את אותה אישה. אם אין זיהום נמשיך כאמור במעקב תוך הקפדה יתרה על בדיקות עוקבות של האם האישה כדי לשלול התפתחות זיהום” (עמ’ 40 לפרוטוקול, שורות 25-28). בעניין זה העידה גם ד”ר יסכה אשר-לנדסברג, שנמנתה על הצוות הרפואי שטיפל באם התובעת בזמן אשפוזה (להלן: “ד”ר לנדסברג”), כי לא היו סימנים לסבל עוברי או סימנים לזיהום תוך רחמי שיכולים היו להוות עילה לסיום מיידי של ההיריון (עמ’ 50 לפרוטוקול, שורות 14-16).

חוות הדעת מטעם התביעה לא סתרה את עדותם של פרופ’ בליקשטיין, ד”ר פאוזנר וד”ר לנדסברג. התובעת לא הוכיחה כי המשך ההיריון עלול היה לסכן את חיי האם או לגרום לה נזק גופני או נפשי, וכאמור אני מקבל את דברי פרופ’ בליקשטיין שלא היה סיכון לאם בהמשך ההריון. לפיכך, הוועדה להפסקת הריון לא הייתה מוסמכת לאשר במקרה זה הפסקת היריון לפי סעיף 316(א)(4) לחוק העונשין.

באשר לטענת התובעת, כי היה ידוע לנתבעת שהעובר שיוולד עלול לסבול ממום קשה, כפי שמצוין בסעיף 316(א)(3) לחוק העונשין, כתב ד”ר קלמן, המומחה מטעם התובעת, בחוות דעתו, כי סטטיסטיקות שנערכו ביחס לפגים שנולדו סביב שבוע 27 להיריון מצביעות על כך שאחוז גבוה מאוד מילדים אלה סובל מנזקים נוירולוגים, קוגניטיביים והתנהגותיים קשים. באשר לנכויות הצפויות נקבע במחקרים אלה כי לפחות 20% מאותם ילדים יסבלו לפחות מנכות קשה אחת. הוא הוסיף, כי באופן כללי נקבע במחקרים שפורסמו בספרות הרפואית שהסיכון ללקות בשיתוק מוחין אצל ילודים ששרדו מתחת ל-33 שבועות של היריון היה גבוה פי 30 בהשוואה לילודים שנולדו במועד (ת/2, עמ’ 3).

בחוק העונשין אין הגדרה למונח “מום גופני” או “מום נפשי”, אשר אם הוולד עלול להיות בעל מום כזה, מהווה הדבר עילה להפסקת היריון על פי סעיף 316(א)(3) לחוק. בת.א (חי’) 259/02 פלוני נ’ מדינת ישראל (לא פורסם, 2.12.07) (להלן: פרשת פלוני) דחתה נשיאת בית המשפט המחוזי בחיפה, כב’ השופטת גילאור, את טענת התובע כי הוראות סעיף 316(א)(3) לחוק העונשין אינן מתירות מתחם שיקול דעת ומרגע שמתעורר חשד לכל מום שהוא, נפשי או גופני, על הוועדה לאשר את הפסקת ההיריון:

— סוף עמוד 12 —

“הן מלשון החוק והן מתכליתם של הדברים לוועדה מסור שיקול דעת רחב, ובוודאי כאשר העילה להפסקת היריון היא לפי סעיף קטן (א)(3) – “בגין מום גופני או נפשי”. הסעיף מנוסח בצורה רחבה שאינה מבחינה בין מום קל למום קשה ואינה קובעת קריטריונים לאבחנה שכזו. הדבר מלמד ששיקול הדעת כולו מסור לוועדה.” (ההדגשות שלי- מ’ ר’).

סעיף 316 לחוק העונשין אינו נוקט לשון חובה אלא רשות: “הוועדה רשאית… לתת אישור להפסקת היריון אם ראתה שיש הצדקה לכך מחמת אחת מאלה…”. במילים אחרות, בניגוד לגישת התובעת, הוועדה להפסקת היריון לא חייבת לאשר הפסקת היריון בהתקיים אחד מהמקרים המנויים בסעיף, אלא שהדבר נתון לשיקול דעתה. בשל כך יש לדחות את טענתה של התובעת לפיה במידה שאמה הייתה בוחרת באופציה של הפסקת היריון, כי אז די היה בכך “לאלץ את חברי הוועדה לאשר את בקשתה” (עמ’ 4 לסיכומי התובעת).

לכך יש להוסיף, כי לשבוע ההיריון של האישה רלוונטיות להחלטת הוועדה להפסקת היריון. וכפי שקבעתי במקרה אחר בו נידונה שאלת הפסקת היריון בשבוע 27 (ת”א (חי’) עודאי נ’ ד”ר דוידזון (טרם פורסם, 26.5.10), בפסקה 6.1):

“אם בשלב מוקדם די בסיכוי לפרוגנוזה גרועה על מנת להתיר הפסקת היריון, בשלב מאוחר, שבו העובר בר חיות, משתנים האיזונים בין האם לעובר ולחברה. בשלב זה, אין די בסיכוי לפרוגנוזה גרועה. הפלת עובר בשלב החיות כרוכה בבעיות אתיות קשות, ואין די ברצונם של ההורים בעניין זה”

(ראו בעניין זה גם את דברי כב’ השופטת י’ וילנר בת”א (חי) 869/06 כהן נ’ שירותי בריאות כללית (לא פורסם, 20.1.2009)).

לפי חוות דעתו של פרופ’ בליקשטיין, הפלת עובר, קרי הפסקת חייו התוך-רחמיים, יכולה להיעשות עד שלב שבו מושגת חיות (Viability). משעה שהעובר בר-קיימא, (Viable), כמו במקרה שלפנינו, הפסקת חייו התוך-רחמיים מסתיימת בלידת חי, כך שבמידה ורוצים למנוע לידת חי צריך להמיתו ברחם. מרגע יצירתו ועד היותו בר-קיימא תלוי העובר בחסדי אמו בלבד. משלב שהעובר הופך לבר-קיימא, דהיינו צפוי לחיים לבדו או באמצעות הרפואה, הוא הופך ל”פציינט” לכל דבר. פרופ’ בליקשטיין הסביר כי תפיסה זו של The

— סוף עמוד 13 —

fetus as a patient מבוססת על הגיון אתי צרוף ומהווה את הבסיס לכל המיילדות המודרנית (נ/5, עמ’ 7):

“לעיתים, טובתו של העובר ה”פציינט” נמצאת בניגוד לטובתה של האם, יחד עם זאת, מחויבותו של הרופא לעובר היא מוחלטת, ממש כמו מחויבותו של הרופא לאישה. מחויבות זו- כוונתה חיובית, היינו, הרופא מחויב לתת לעובר את הטיפול (כולל מעקב) הטוב ביותר גם בעודו ברחם. הרופא, יחד עם זאת, מוגבל על ידי האם, בזכות האוטונומיה שלה על גופה, מלהעניק לו טיפול חודרני. מכל מקום, לעולם אין הרופא חייב להזיק לעובר בר-קיימא או להמיתו, אפילו האם רוצה בכך. המצב החריג היחיד (וגם על כך יש עוררין) הוא בקיומו מעל לכל ספק של מום קשה, ושהוכח- מעל לכל ספק- שהמום ימנע ממנו חיים סבירים” (ההדגשה במקור, מ’ ר’).

כאמור, הוועדה לא “חייבת” לאשר הפסקת היריון, אפילו אם מתקיים אחד מהתנאים שבסעיף 316 לחוק העונשין. תמוהה בעיני טענת התובעת, לפיה המחוקק קבע מעמד מיוחד לנשים שגילן מעל גיל 40, והללו זכאיות להפסקת היריון בכל עת וללא הנמקה, “אפילו במצב קיצון שבו אישה בת 40 בהיריון מתקדם תבקש את הפסקת ההיריון מפני שהוא פוגע בגזרתה, כי אז לחברי הועדה אין שיקול דעת, ידיהן כבולות ואלה חייבים לאשר את הפעולה” (עמ’ 6 לסיכומי התובעת). על כך יש להוסיף את האמור בהנחיות משרד הבריאות, לפיהן, מכיוון שגיל ההיריון עת התקבלה האם לבית החולים היה מעל 24 שבועות (גיל החיות), המתת עובר יכולה הייתה להיות מאושרת רק על ידי ועדת-על אזורית, כפי שעולה מהנחיות משרד הבריאות שלהלן.

 

— סוף עמוד 14 —

ד.3. הנחיות משרד הבריאות

משרד הבריאות פרסם ביום 28.12.94 הנחיות בנושא ועדות-על אזוריות להפסקת היריון בהריונות מעל שבוע 23 (חוזר משרד הבריאות 76/94, נספח ד’ למוצגי הנתבעת, להלן: “ההנחיות”), שנשענות על המלצות המועצה הלאומית למיילדות, גנטיקה ונאונטולוגיה, ותוקפן החל מיום 1.1.95. במסגרת סעיף א’ להנחיות נקבע כי הועדות הרגילות להפסקת היריון, שפעלו באותה תקופה בבתי החולים והמרפאות שאושרו לכך על ידי שר הבריאות, תהיינה רשאיות לדון רק בבקשות של נשים שגיל הריונן אינו עולה על 23 שבועות.

בהתאם לסעיף ב’ להנחיות הוקמו 6 ועדות-על אזוריות שתדונה בהפסקת הריונות שגילם מעל 23 שבועות. חברי הועדה הם מנהל המרכז הרפואי, מנהל מחלקת יולדות, מנהל המחלקה הנאונטולוגית, מנהל המכון הגנטי ועובדת סוציאלית בכירה. כן נקבעו נהלי עבודה (סעיף ד’ להנחיות) לפיהם נשים הרות הפונות לוועדות הרגילות להפסקת היריון תופנינה לוועדה העל-אזורית אם יסתבר כי גיל ההיריון גבוה מ-23 שבועות, מבלי שפנייתן תובא לדיון בוועדה רגילה.

בניגוד לטענת התובעת כי לנוהלי משרד הבריאות אין כל תוקף משפטי, אני קובע שלנוהלי משרד הבריאות משקל משמעותי בבחינת התנהגותה של הנתבעת, במיוחד כשמדובר בנהלים שהוצאו לאחר בחינה מדוקדקת ומקצועית. בהעדר ראיות הפוכות, ההנחיות משקפות את הפרקטיקה המקובלת לאחר הוצאתן, וכפי שקובע בעניין זה כב’ השופט י’ עמית בע”א 10306/08 עמיחי נ’ מור המכון למידע רפואי בע”מ, שירותי בריאות כללית בע”מ (טרם פורסם, 16.3.11), בפסקה 18:

“לא נעלם מעיני כי במסגרת עוולת הרשלנות בית המשפט הוא הקובע את סטנדרט הזהירות וההתנהגות, כך שפרקטיקה נוהגת אינה מהווה “חסינות” מפני תביעת רשלנות. אלא שלא בנקל יכתיב בית המשפט או יעצב סטנדרטים אחרים מאלה שנקבעו על ידי משרד הבריאות או על ידי גופים וגורמים מקצועיים בתחום הרפואה.” (ההדגשה שלי- מ’ ר’).

ד”ר קלמן, המומחה מטעם התובעת, סיים את עבודתו כרופא בבית חולים בשנת 1991, כלומר הוא לא עבד בבית חולים בשנת 1995, אז הוקמו ועדות-העל המוסמכות לאשר המתת עובר בגיל חיות, ולפי דברי פרופ’ בליקשטיין, זו כנראה הסיבה לכך שד”ר קלמן שגה בהבנת הסוגיה של המתת עוברים בגיל חיות. ד”ר קלמן אישר בעדותו כי מעולם לא ישב

— סוף עמוד 15 —

בוועדת-על אזורית להפסקת היריון (עמ’ 14 לפרוטוקול, שורה 8). פרופ’ בליקשטיין הדגיש כי “מעולם לא הייתה כוונת ועדת על להמית עובר מסיבה מיילדותית, כמו חשש ללידה מוקדמת עקב ירידת מים, חשש ללידה מוקדמת עקב מחלה אמהית וכדומה” (נ/5, עמ’ 8).

פרופ’ בליקשטיין חזר על כך בעדותו בציינו “אין מצב שרופא ימליץ על סיבה מיילדותית כסיבה להפסקת היריון כשהעובר בריא בגיל החיות” (עמ’ 77 לפרוטוקול, שורות 19-20), וכי לא נעשית המתת עוברים בגיל החיות מבלי שתהיה סיבה רצינית לכך, “אני כבר לא מדבר על מומים אלא מומים מאוד גדולים” (עמ’ 78 לפרוטוקול, שורות 1-2). בהמשך העיד, כי ועדת-על להפסקת הריון לא מפסיקה היריון על סיכון פוטנציאלי, אלא רק כשמדובר בסיכון לגופו של עניין, כשרואים מום קשה שאינו בר חיות או מום מסכן חיות (עמ’ 80 לפרוטוקול, שורות 6-9).

גם ד”ר פאוזנר, מנהל מחלקת היולדות, שהעיד על סדרי העבודה בוועדות האזוריות להפסקת הריון בהן הוא משתתף (ובהן השתתף גם בשנת 2001), העיד כי מאז ומתמיד הפסקת היריון של עובר חי, שעל פניו נראה תקין, רק משום שלאמו ירדו המים, לא היוותה ולא יכולה להוות סיבה להפסקת היריון, “לכן לו האישה הזו היתה מגיעה להפסקת היריון בשלבי החיות, לא היתה נענית” (עמ’ 39 לפרוטוקול, שורות 11-13). לדבריו, כבעל ניסיון של 20 שנה, הוא לא זוכר שום מקרה בו אישה ביקשה הפסקת הריון כשמדובר היה בירידת מים ובעובר בריא, ובכל מקרה לדעתו אף אם בקשה כזאת הייתה מועלית היא לא הייתה נענית (עמ’ 46 לפרוטוקול, שורות 13-16). בהקשר זה העיד גם ד”ר קלמן, כי הוא לא מכיר שום ועדה להפסקת היריון אזורית המאשרת הפסקת היריון בשבוע 27 על רקע ירידת מים בלבד (עמ’ 17 לפרוטוקול, שורה 13).

לביסוס דבריו הפנה פרופ’ בליקשטיין בחוות דעתו גם לחוזר המנהל הכללי 23/07 מיום 19.12.07 (נ/1, להלן: “חוזר המנכ”ל”), בנושא “ועדות להפסקת היריון בשלב החיות”, בו נקבע כי רצון האם, אף כי יש לכבד אותו, איננו מהווה שיקול דעת יחיד ומכריע בהחלטה אם לאשר הפסקת היריון בשלב החיות, ויש לשקול שיקולים נוספים גם במקרים בהם מבחינת החוק קיימת עילה מותרת להפסקת ההיריון (סעיף 11 לחוזר המנכ”ל).

בחוזר המנכ”ל נכתב, כי בהיעדר מידע קונקרטי על בעיות רפואיות אצל האישה או אצל העובר, כמו במקרה שבפנינו, הפסקת היריון בשלב החיות עקב העילה שלאישה מלאו 40 שנה (סעיף 316(א)(1) לחוק העונשין) משמעה הפסקת היריון של עובר בריא בשלב בו היה מסוגל לחיות אילו נולד, ובנסיבות שאין בהן סכנה בריאותית לחיי האישה מהמשך ההיריון. פעולה זו בעייתית מבחינת האתיקה הרפואית המנחה את גורמי הרפואה לדאוג

— סוף עמוד 16 —

לבריאות האם והעובר, ועל כן אישורה דורש נימוקים כבדי משקל המבוססים על הצגת חומר מתועד ואמין שיצביע בברור על הצדקה להפסקת היריון עקב אחת מעילות אלה (סעיף 11.1 לחוזר המנכ”ל). גם דברים אלו סותרים את טענת התובעת כאילו בכל מקרה על הוועדה להיענות לבקשה להפסקת היריון כאשר מדובר באשה מעל גיל 40.

באשר לעילה של ולד שעלול להיות בעל מום גופני או נפשי (סעיף 316(א)(3) לחוק העונשין) נקבע בחוזר המנכ”ל כי “אין להשתמש בעילה מס’ 3 לחוק העונשין כדי לאשר הפסקת היריון בשלב החיות של עובר בריא, במקרים של סיכון ללידה מוקדמת, או לידה מוקדמת שאיננה ניתנת למניעה, או כשיש התוויה רפואית לגרימת לידה מוקדמת” (סעיף 11.2.4 ההדגשה במקור).

אני דוחה את טענת התובעת, כאילו חוזר המנכ”ל שנערך בשנת 2007 אינו רלוונטי למקרה שבפנינו, מכיוון שבמועד הרלוונטי לתביעה חל רק החוזר משנת 1994 (נספח ד’ למוצגי הנתבעת) בחוזר המנכ”ל כתוב מפורשות כי הוא רענון והרחבה לחוזר שירותי רפואה 76/94 מיום 28.12.94, וכי הוא “אינו מבטל את חוזר 76/94 אלא בא לתקן מספר נקודות בו, להדגיש נקודות אחרות ולהוסיף קווים מנחים להפעלת שיקול הדעת”. עוד מוסבר בחוזר המנכ”ל כי לאחר ניסיון שהצטבר במשך יותר מעשר שנים בהן הופעלו ועדות על אזוריות להפסקות היריון מאוחרות- ובעקבות לקחים ומסקנות של צוות שבדק את הנושא מטעם משרד הבריאות- מובא עדכון ורענון להנחיות הקיימות. כלומר, הנחיות אלה מעגנות בכתובים את הפרקטיקה שהיתה נהוגה קודם לכן.

ניתן ללמוד על העובדה שבשנת 2001 ועדות-העל האזוריות להפסקות היריון פעלו בהתאם להנחיות שפורסמו לאחר מכן בחוזר המנכ”ל משנת 2007, מעדותו של ד”ר פאוזנר, חבר בוועדת-על בבית החולים, שהעיד על הפסקת היריון כשמדובר בעובר בריא. מעדותו, שלא נסתרה והיא מהימנה עלי, עולה כי גם במועד הרלוונטי לתביעה, הפסקת היריון לא הייתה אופציה טיפולית כשמדובר ב”עובר שנראה בריא, כשהוא שלם בגופו וכשמעקב ההיריון היה תקין ואין עדות למום או פגע בו” (עמ’ 43 לפרוטוקול, שורות 19-23). ד”ר קלמן אישר בעדותו כי המעקב של האם היה תקין לחלוטין ולא נמצאו שום פתולוגיות בעובר בבדיקות אולטרה-סאונד ומי שפיר, קרי העובר במקרה דנן היה בריא (עמ’ 17 לפרוטוקול, שורה 21).

ד”ר פאוזנר הסביר בעדותו כי הפנייה לוועדה להפסקת היריון, שממילא לא הייתה נענית, ייעודה הוא להרוג את העובר, “ואם להרוג עובר, לא יעלה על הדעת לעשות את זה לעובר בריא ושלם. לכן אין הפנייה לוועדות עליונות להפסקת היריון במצבים המתוארים כאן.” (עמ’ 43 לפרוטוקול, שורות 23-24, ההדגשה שלי- מ’ ר’). דברים אלה מתאימים לאמור

— סוף עמוד 17 —

בהנחיות חוזר המנכ”ל, ומלמדים, שאלה היו הקריטריונים של הוועדות האזוריות להפסקת היריון גם במועד הרלוונטי לתביעה, טרם הוצאו כל הנהלים הפורמאליים.

לא הוכח כי ועדה להפסקת הריון הייתה מאשרת את הפסקת ההיריון בשבוע 28 בהעדר אינדיקציה שיש פגם בעובר מלבד הלידה המוקדמת. שאלה זו אינה שאלה שבהשערה ויש להוכיחה בחוות דעת. לא רק שהתובעת לא הוכיחה זאת אלא שהוכח דווקא ההיפך. הוכח, כי בהתאם להנחיות משרד הבריאות ולעדויות באשר לדרכן של ועדות-העל בפועל, אף אם אמה של התובעת הייתה פונה לוועדת-על להפסקת היריון, היתה בקשתה נדחית.

ד.4. הפרקטיקה הנוהגת

נוסף לבחינת האפשרות לביצוע הפסקת היריון והתנאים לאישור הבקשה, תנאים שכאמור לא התקיימו בענייננו, יש לבחון האם התנהגות הנתבעת עמדה בסטנדרט ההתנהגות שהיה מקובל באותה עת. כלומר, מהי הפרקטיקה הנוהגת והסבירה שהייתה מקובלת באותה עת בעולם הרפואה בענין זה.

לפי חוות הדעת של פרופ’ בליקשטיין, ירידת מים לפני המועד היא ברוב המקרים “מצב של No win situation”, שבו מתקיימת תלות מובהקת בין מועד ירידת המים לבין הסיבוכים הצפויים, ולכן “המאמץ הוא לדחות את הלידה המוקדמת ככל שניתן, מבלי לסכן את האם והעובר בזיהום”. במצב של ירידת מים מוקדמת יילוד מיידי מגדיל את הסיכון לנזק מוחי או לתמותה מאשר ילוד בגיל היריון מבוגר יותר ולכן הטיפול המקובל במקרים כאלו הוא זה המכונה טיפול שמרני (נ/5, עמ’ 6). וכך מסביר פרופ’ בליקשטיין מהו אותו “טיפול שמרני” (נ/5, עמ’ 5):

“טיפול שמרני מטרתו מעקב אחרי האם והעובר, מיועד להאריך את משך ההיריון, לגרום לעובר להבשיל את מערכותיו, לאפשר לעובר לעלות במשקל ולשפר את סיכוייו לשרוד בחייו החוץ-רחמיים שעה שיוולד. טיפול שמרני זה מסתיים כאשר מתפתחת לידה ספונטנית או כאשר נוצרים תנאים חדשים: זיהום, דימום, מצוקה עוברית, או מצוקה אימהית. לכן, הטיפול השמרני מבוסס על בדיקות שמטרתן זיהוי הזמן המתאים להתערבות בסיום ההיריון.” (נ/5, עמ’ 6).

— סוף עמוד 18 —

ד”ר לנדסברג העידה, שהאם טופלה “לפי הפרוטוקול” בנוגע לירידת מים, כך שהיא נבדקה מדי יום לנוכחות של סימני זיהום, לפחות פעם או פעמיים, העובר נוטר כדי לוודא שאין מצב של מצוקה עוברית וניתן לה טיפול להבשלת ריאות, כאשר הניהול הוא כאמור ניהול שמרני (עמ’ 50 לפרוטוקול, שורות 18-22).

לפי חוות הדעת של פרופ’ בליקשטיין, סיכוי ההישרדות של התובעת אילו נולדה בשבוע 27+ להיריון היו 68%, אך הטיפול השמרני שהוביל ללידה בשבוע 28-29 שיפר את סיכויי ההישרדות שלה לכדי 84%. המדובר בשיפור בהישרדות ב-25%. הגישה השמרנית, כפי שננקטה במקרה דנן, הקטינה את הסיכון ל-שיתוק מוחין ב-30% (מ-12.3% ל-8.2%), ועל אף הסיכון עקב הפגות הקיצונית, הסיכוי שייוולד ילוד ללא פגיעה מוחית הוא מעל ל-90% (נ/5, עמ’ 5-6).

פרופ’ בליקשטיין הדגיש כי “אין באף מקום בעולם המלצה אחרת” מלבד הטיפול השמרני, וצוות עובדי הנתבעת שטיפל באם לא היה צריך לשקול הפסקת היריון באף רגע במהלך האשפוז, ולא היה מקום לקצר את חייה התוך-רחמיים של התובעת או להמיתה בעודה ברחם (נ/5, עמ’ 7).

מומחה התובעת ד”ר קלמן הסכים עם כך שהטיפול שניתן לאם התובעת היה תקין ולא נפל בו כל דופי, בציינו כי “הטיפול הרפואי שניתן באותו שלב תאם את הנדרש” (ת/2, עמ’ 3). בעדותו הוא אישר כי הטיפול הרפואי שניתן לאם התובעת היה כמקובל (עמ’ 15 לפרוטוקול, שורה 8; עמ’ 16 לפרוטוקול, שורות 14-15). ד”ר קלמן העיד עוד, כי במצב של ירידת מים מוקדמת יש לעשות כל מה שניתן על מנת להאריך את ההיריון כך שהעובר ייפגע במינימום האפשרי, והסביר מדוע יש לנקוט בטיפול שמרני (עמ’ 18 לפרוטוקול, שורות 5-7).

“ת. כל יום נוסף מקטין את הסיכון לפגיעה בעובר וזו הסיבה למה אנו נוקטים בגישה השמרנית הזו, כי לכאורה אפשר היה לעשות הפסקת היריון ברגע דריכתה בבית החולים.

ש. מה זה להפסיק, הכוונה לסיים אותו?

ת. אנו לא עושים את הדברים האלה חד משמעית” (ההדגשות שלי- מ’ ר’).

ניתן לראות, כי ד”ר קלמן כלל לא תומך בטענת התביעה, לפיה ראוי היה להפסיק את ההיריון בשל פקיעת הקרומים, אלא להיפך. הוא העיד כי “לא כתבתי בשום מקום שאנחנו

— סוף עמוד 19 —

כרופאים צריכים להציע לה הפסקת היריון” והוסיף “אין חס ושלום, ואסור להציע בצורה גורפת לנשים, לעשות הפסקת היריון” (עמ’ 15 לפרוטוקול, שורות 22-25). ד”ר קלמן הבהיר, כי כל מה שכתב בחוות דעתו על ההתנהלות הלא תקינה לכאורה של בית החולים היה רק בנוגע להסבר שלדעתו לא ניתן לאם התובעת אודות המצב (עמ’ 20 לפרוטוקול, שורות 20-21). בהמשך עדותו חזר ד”ר קלמן והעיד כי הטיפול השמרני נעשה בהתאם לפרוטוקול:

“הם עשו בדיוק מה שצריך “לפי הספר”…הטיפול ניתן לפי הפרוטוקול שקיים בכל מחלקה במדינת ישראל ובעולם המודרני” (עמ’ 18 לפרוטוקול, שורות 14-17).

זה המקום לשוב ולומר, שהתביעה שבפני אינה תביעת האם אלא תביעת הבת שנולדה. הבת שנולדה היא הטוענת שהיתה זו רשלנות של הנתבעת, שלא להציע לאימה להפסיק את ההריון. אין זו תביעת האם שיכלה לטעון, שאמנם אין זו רשלנות שהרופאים עסוקים בקיום העוברה ובנסיון לשפר את סיכוייה לשרוד, אך היתה זו פגיעה באוטונומיה שלה שלא ניתנה לה האפשרות לבחור.

ד”ר פאוזנר העיד גם הוא כי נשים המגיעות עם ירידת מים בשבוע 27 מתאשפזות והטיפול בהן נעשה בבית החולים, כאשר “נשים כאלה לא מגיעות לוועדה להפסקת היריון כי אין בפרקטיקה המקובלת היום אצלנו בכלל ובעולם המערבי מצב שבו מפסיקים חיות של עובר בוועדה עליונה להפסקת היריון שלשם כך זומנה” (עמ’ 39 לפרוטוקול, שורות 6-9). לפי עדותו, הפרקטיקה הנהוגה כאשר יולדת מגיעה לבית החולים עם ירידת מים היא טיפול משמר, ולא הצעת הפסקת הריון:

“אנו נתבסס על המצב הידוע שלידה בשבוע 27 טומנת בחובה סיכויי הישרדות נמוכים יותר מאשר מאוחר יותר בשלבי ההיריון, וסיכוני תחלואה עובריים גבוהים יותר מאשר מתקדם ההיריון. לכן הברירה הראשונית היא טיפול משמר. לא יהיה טיפול משמר אם האישה נכנסה ללידה פעילה, אם נתגלו בה סימני זיהום שעלולים לסכן את העובר והאם, או אם נתגלו סימני מצוקה של העובר. זה הגישה הראשונית. טיפול משמר ודחיית הלידה עד כמה שניתן. לא בצורה אקטיבית, בצורה פאסיבית” (עמ’ 39 לפרוטוקול, שורות 17-23).

— סוף עמוד 20 —

המסקנה היא, שאין מחלוקת בין מומחי התביעה וההגנה, שהנוהל המקובל במצב של ירידת מים מוקדמת אינו הצעת הפסקת הריון וסיום חיי העוברה, אלא טיפול שמרני שנועד לשפר את סיכויי שרידות העוברה. במצב דברים זה, משלא הייתה נהוגה פרקטיקה לפיה הפנו נשים בהיריון הצפויות ללידה מוקדמת להפסקת היריון, אין מקום לבחון את השאלה אם בפועל, כפי שטוענת התובעת, אמה הייתה מבצעת הפסקת היריון.

סיכומם של דברים, הפסקת ההיריון בשל ירידת מים מוקדמת- בהעדר כל אינדיקציה לפתולוגיה בעובר או סכנה לאם- לא היתה נהוגה או ראוי שתונהג בשנת 2001, וניתן לומר שהיא אינה מהווה אופציה כזאת גם היום. לפיכך, אני קובע שהרופאים בבית החולים של הנתבעת לא התרשלו כאשר נמנעו מהפסקת היריון יזומה או מהפניית התובעת לוועדה להפסקת היריון, שממילא לא הייתה מאשרת, בנסיבות מקרה זה, את הפסקת ההיריון תוך המתתו של עובר בריא.

 

ה. הפרת חובת הגילוי, העדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה

לטענת התובעת, הרופאים לא יידעו את אמה על הסיכון לתמותה ולתחלואה קשה המלווה בנכות קשה בשל פגות קיצונית בין השבועות 27-29 להיריון והסיכון הכרוך בהארכת תקופת ההיריון כתוצאה מחשיפה אפשרית לזיהום, ובכך הם הפרו את חובת הגילוי הקבועה בדין, לפיה יש לגלות לאם מידע חיוני הקשור למצבה ולסיכונים להם היא והעובר שלה היו חשופים. ראיה לכך היא שהרשומה הרפואית שותקת בעניין זה.

התובעת טוענת עוד כי הנתבעת הפרה את החובה ליידע את האם על האפשרות לסיים את ההיריון. מתן אפשרות בחירה לאם מתיישבת עם חובת הגילוי ועם זכותה של האישה על גופה וזכותה שלא לכפות עליה היריון לא רצוי. לטענת התובעת, עם אשפוזה של האם, היה הצוות הרפואי צריך ליידע אותה על הסיכונים הכרוכים לעובר, גם תחת הסיכוי המפוקפק להארכת משך ההיריון, לשמוע את עמדתה ולייחס לה משקל מרכזי ומכריע בגיבוש ההחלטה אם להמשיך את ההיריון או לא. אין חולק כי בשום שלב לא נמסר לאם על האפשרות לסיים את ההיריון.

לטענת התובעת אמה לא הייתה ערה לסיכון הטמון בפגות מלכתחילה ולסכנה שבזיהום, ולא ידעה שהארכת תקופת ההיריון לא תחלץ את עוברה מסכנה, ותותיר אותה בקבוצת ההיריון בין 27-29 שבועות. על כן הטיפול הרפואי שהוביל להתמשכות הלידה וללידת התובעת במומיה הקשים מהווה עוולת תקיפה על פי סעיף 23 לפקודת הנזיקין.

— סוף עמוד 21 —

התובעת מוסיפה וטוענת כי הטיפול הרפואי ניתן לאם התובעת ללא הסכמה מדעת ותוך פגיעה גסה בזכותה של האם על גופה, זאת בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק זכויות החולה, התשנ”ו- 1996 (להלן: “חוק זכויות החולה”). נטען, כי לאם התובעת לא נמסר כל מידע על הצורך בניתוח קיסרי והסיכונים הכרוכים בו, על אף שהצורך בביצועו היה צפוי מראש עקב הפגות הקיצונית והסיכון לזיהום, וגם עקב מצג העכוז, נתונים אשר היו ידועים כבר בעת קבלת אמה של התובעת לבית החולים בתאריך 28.12.01. כתוצאה מכך, הניתוח הקיסרי בוצע ללא הסכמה מדעת של האם. כמו כן, הפרת הנתבעת את הוראת סעיף 13 לחוק זכויות החולה מהווה הפרה חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין, כך שיש לחייבה באחריות בנזיקין לנזקים שנגרמו וייגרמו לתובעת.

הנתבעת מצידה טוענת, כי אי מתן הסבר למטופלת אודות טיפול רפואי שאינו מהווה כלל אופציה טיפולית רפואית מקובלת, אינו הפרת חובת הגילוי של הרופא כלפי האם וממילא אינה התרשלות או פגיעה באוטונומיה. כמו כן נטען שטענת התובעת בדבר פגיעה באוטונומיה מהווה הרחבת חזית, שכן לא נכללה בכתב התביעה ועל כן יש לדחותה. עוד טוענת הנתבעת כי אמה של התובעת ידעה מהי הפרוגנוזה הרפואית, היא ידעה והבינה כי מטרת הצוות הרפואי בבית החולים היא להמשיך את ההיריון, ככל שניתן, אך לא ניתן להאריך את ההיריון עד תום.

אני מקבל את הטענה שמדובר בהרחבת חזית. התובעת טענה בכתב תביעתה לתקיפה (סעיף 10 (א), ולהעדר הסכמה מדעת לניתוח קיסרי (סעיף 9 (ה), אך זאת רק בתביעת התובעת. אם התובעת אינה אחת התובעות, למרות שלא היתה שום מניעה לצרפה – התובעת הגישה את התביעה באמצעות אימה, ואימה העידה בפני. אם התובעת לא הגישה תביעה בשל תקיפתה או פגיעה באוטונומיה שלה, וצירופה של אם התובעת כתובעת נוספת על ידי טענה זו, ללא רשות, במסגרת הסיכומים, היא הרחבת חזית בלתי מוסכמת. די בכך כדי לדחות את הטענה, אבל מאחר שהצדדים הקדישו מאמצים לטיעון בנושא זה, אתייחס לטענה לגופה.

 

ה.1. היקף חובת הגילוי

סעיף 13 לחוק זכויות החולה קובע חובה למסירת מידע, לפיה יש ליתן טיפול רפואי לאדם רק לאחר שזה מסר הסכמה מדעת לטיפול. הסכמה מדעת משמעה מסירה באופן סביר של כל המידע הרלוונטי על מנת שהמטופל יוכל להחליט האם הוא מעוניין בטיפול:

“13. הסכמה מדעת לטיפול רפואי

— סוף עמוד 22 —

(א) לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה.

(ב) לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע; לענין זה, “מידע רפואי”, לרבות –

(1) האבחנה (הדיאגנוזה) והסָכוּת (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל;

(2) תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע;

(3) הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות;

(4) סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי;

(5) עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני.

(ג) המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי, בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות.”

על היקפה של חובת הגילוי וגבולותיה נקבע בפסק דינה של כב’ השופטת ע’ ארבל בע”א 7756/07 גרסטל נ’ ד”ר דן (טרם פורסם, 21.12.10), בפסקאות 10-13:

“הפסיקה הייתה מודעת לקשיים המוטלים על הרופא בבואו לבצע את חובתו להעביר למטופל את כל המידע הנחוץ לו ליתן הסכמה מדעת. לפיכך גיבשה הפסיקה, בהתאם לסעיף 13 לחוק זכויות החולה, את מבחן ציפייתו הסבירה של החולה לקבלת מידע אשר יאפשר לו ליתן הסכמה מדעת לטיפול. מבחן זה בפני עצמו אינו נטול קשיים ומערב בתוכו שיקולים שונים ומגוונים…

ניתן לסכם, אם כן, את עמדת בית משפט זה בעניין חובת הגילוי – חובה זו חלה גם על אפשרויות בדיקה ואבחון נוספות הקיימות בפני המטופל. על הרופא לא חלה חובה ליידע את המטופל על כל סיכון ועל בדיקה אפשרית קיימת, ומובן כי אין הוא נדרש להציף את המטופל במידע שאינו רלוונטי אליו או

— סוף עמוד 23 —

שאינו בר מימוש. עם זאת, על הרופא להציג בפני מטופליו את כל המידע הסביר, כולל בדיקות אפשריות נוספות אשר מטופל סביר ירצה לדעת אודותן” (ההדגשה שלי- מ’ ר’).

חובת הגילוי חלה רק על אפשרויות טיפול רלוונטיות וסבירות. הפסקת ההריון לא היתה אפשרות טיפול רלוונטית וסבירה. הפסקת ההיריון על ידי המתת עובר בר-קיימא איננה אופציה ברת מימוש ועל כן לא קמה החובה ליידע את האם על כך. וכפי שהעיד בעניין זה ד”ר פאוזנר (עמ’ 43 לפרוטוקול, שורות 19-21):

“זה לא אופציה טיפולית הפסקת היריון, כשמדובר בעובר שנראה בריא, כשהוא שלם בגופו וכשמעקב ההיריון היה תקין ואין עדות למום או פגע בו. מאחר וזו לא אופציה טיפולית היא לא מועלית לאישה כאחת האלטרנטיבות שלפניה.” (ההדגשה שלי- מ’ ר’).

גם ד”ר קלמן, המומחה מטעם התביעה, הסכים לדברי ב”כ הנתבעת, לפיהם לא נותנים למטופל לקבל החלטה על אופציה שאינה אפשרית, ואין צורך להציג לו טיפול שאינו מתקבל על הדעת (עמ’ 17 לפרוטוקול, שורה 10). משכך, אני דוחה את טענת התובעת, כי הנתבעת הפרה את החובה ליידע את האם על האפשרות לסיים את ההיריון, אפשרות שאינה קיימת בנסיבות שבפנינו, מאחר שאין חובה להעמיד את המטופל על אפשרות אשר אינה פתוחה בפניו או למסור לו מידע אשר אינו חשוב להחלטתו.

ה.2. האם הוצגה לאם תמונה מלאה על מצבה הרפואי?

לא אחת נקבע כי זכותו של מטופל לקבל תמונה מלאה על מצבו הרפואי, לרבות הסיכונים והסיכויים הטמונים בו (ראו למשל: ע”א 9936/07 בן דוד נ’ ד”ר ענטבי (טרם פורסם, 22.2.11), בפסקה 6). הימנעות מטפל מלמסור למטופל מידע רפואי מהווה הפרה של חובת הגילוי כלפיו ובכך התרשלות. בהקשר זה נשאלת השאלה אם הוכחה טענת התובעת לפיה לא נמסר לאימה כל מידע או הסברים על טיבם של סיכוני הפגות בלידה בשבוע 27-29 להיריון, ולא הוסבר לה דבר אודות הסיכון של זיהום תוך רחמי אשר היא והעובר היו חשופים לו. לאחר בחינת הראיות שהוצגו בפני, יש להשיב על שאלה זו בשלילה, כפי שאפרט להלן.

אמה של התובעת העידה, כי בזמן שאושפזה במחלקה להיריון בסיכון, אף אחד מצוות הרופאים לא שוחח עמה לגבי מצבה ולגבי הצפוי לה או לילד שייוולד, ולא אמרו לה מה

— סוף עמוד 24 —

הסיכויים והסיכונים שצפויים לה ולעובר שלה (עמ’ 26 לפרוטוקול, שורות 1-7). לעומת זאת, ד”ר לנדסברג, שטיפלה באם לאורך אשפוזה, העידה בפני, כי מעצם העובדה שאישה מגיעה למחלקה בה היא עובדת- בה מתנוסס השלט של “היחידה להיריון בסיכון”- ברור כי ההיריון חרג ממסלולו התקין והוא מצריך השגחה וטיפול מיוחדים. היא העידה שכל ההתנהלות במחלקה מעבירה לאישה המאושפזת “מסרים שהיא מצויה בהיריון שהינו בסיכון”. עצם מיקומה של האישה במחלקה גורם לכך שהיא “מודעת לכך שהיא עלולה ללדת מוקדם יותר ומודעת לכך שעלולים להיות סיבוכים” (עמ’ 51 לפרוטוקול, שורות 20-25).

באשר להסבר שניתן לאישה המתאשפזת במחלקה להיריון בסיכון העידה ד”ר לנדסברג כך (עמ’ 51 לפרוטוקול, שורה 28, עד עמ’ 52 לפרוטוקול, שורה 3):

“מסבירים לה שהיא צריכה להיות מאושפזת כי הריונה מחייב השגחה מיוחדת. שהיא בסיכון ללידה מוקדמת, ורק לציין שבמקרים של ירידת מים טרם המועד, באופן מובנה וברור אנו גורמים ללידה מוקדמת בשבוע 34, ולא לאחר מכן. אנו מסבירים לה שאנו עושים את המיטב על מנת לנסות להאריך ההריון עד כמה שניתן. שאנו מנסים ונותנים את ההשגחה המיטבית על מנת לזהות את הרגע שבו לא ניתן יהיה להאריך את ההריון ולמעשה כך זה מתנהל, מידי יום אנו פוגשים את האישה פעם או פעמיים, בודקים אותה ומספרים לה לגבי מצבה. במקרה של גברת כהן, אני מתקנת דהן, כל עוד ניתן היה הרגענו אותה שהבדיקה שלה תקינה.” (ההדגשות שלי- מ’ ר’).

בחקירתה הנגדית חזרה ד”ר לנדסברג על כך שהיא מדברת לדבר עם האישה על הפרוגנוזה שלה (עמ’ 53 לפרוטוקול, שורה 19). כשנשאלה על ידי ב”כ התובעת, כיצד היא מסבירה את הטענה כי איש לא דיבר עם האם ואין לכך אזכור בתיקה הרפואי, השיבה ד”ר לנדסברג כי ללא ספק דיברו עם האם, אולם הדבר לא נרשם “מאחר והשיחות הינן יומיומיות עם האישה, ולא רק הצוות הרפואי וגם הצוות הסיעודי. כולם הרי נמצאים שם כדי למנוע ולצמצם נזקי פגות. ברור שהמחלקה היא להריון בסיכון, ברור שיש סיכון ללידה מוקדמת, ברור שהדברים נאמרים. אכן אף אחד לא שאל אותה אם היא מוכנה לקחת על עצמה את ההתמודדות עם לידה כזו משום שאין לה אופציה אחרת. זה פרי בטנה.” (עמ’ 55 לפרוטוקול, שורות 15-19).

— סוף עמוד 25 —

בהמשך עדותה הבהירה ד”ר לנדסברג כי אין לה ספק, שהיא בעצמה דיברה עם האם וכי שיחותיה עם המטופלות שלה לא מסתכמות בביקור ותיעוד בגיליון. היא העידה כי ישנן פעמים רבות בהן היא נוהגת לשבת עם המטופלות שלה ולהסביר להן את מצבן, תוך שהיא מבקשת לעודד את רוחן, ועל כן לא כל דבר כזה מתועד “אחרת הייתי יותר עסוקה בתיעוד מאשר בביצוע רפואה” (עמ’ 55 לפרוטוקול, שורות 25-28).

עדות זו של ד”ר לנדסברג אמינה בעיני. מקובל עליי כי לא כל שיחה עם המטופל צריך לתעד ולהעלות על הכתב. האם אושפזה במחלקה להיריון בסיכון 12 ימים בטרם הלידה, ולא סביר בעיני שלא הוסבר לה מה פירוש “הריון בסיכון”. באותם 12 ימים, האם נבדקה על ידי מספר רופאים שונים, מספר פעמים ביום. כפי שאפרט להלן, איני מאמין לעדות האם אשרה דהן, כי במהלך תקופת אשפוזה לא נאמר לה, ולו פעם אחת, שגם אם הריונה יתארך במקצת, הרי שבכל מקרה מדובר יהיה בלידת פג, על כל המשתמע מכך. אני מעדיף על הכחשת אם התובעת הבלתי סבירה את עדות הרופאה המתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר. האם העידה כי בינה לבין ד”ר לנדסברג הייתה תקשורת טובה וכי “היא טיפלה בי. אז נוצר קשר” (עמ’ 34 לפרוטוקול, שורות 26-27). אין מדובר בקשר של החלפת עירוי או מתן תרופות, אלא קשר של דיבור והחלפת מידע. לא יעלה על הדעת, כי השתיים נפגשו מדי יום ושוחחו ביניהן, כאשר הנושא העיקרי שבגללו האם נמצאת במחלקה הוא הסיכון של לידה מוקדמת, והקשר בין המטופלת לרופאה הוא טוב, אבל ד”ר לנדסברג אף פעם לא הסבירה לאם דבר אודות מצבה הרפואי והצפוי לה. לא מתקבל על הדעת, שבאף אחת מהפעמים שבהן ד”ר לנדסברג שוחחה עם האם, היא לא דיברה איתה על מצבה הרפואי, שבגללו היא נמצאת במחלקה להריון בסיכון ומקבלת טיפול רפואי שנועד להאריך את משך ההריון.

לכך יש להוסיף את הסתירות העולות מעדותה של האם. כך למשל, בעוד בתחילה העידה האם שלא ניתנו לה כל הסברים אודות הסיכונים והסיכויים בעניינה, וכאילו היתה במצב של חוסר ידע, עלה מחקירתה הנגדית, כי בזמן שאושפזה היא דווקא הבינה שמטרת הרופאים הייתה לנסות ולהאריך את משך ההיריון כמה שרק אפשר (עמ’ 31 לפרוטוקול, שורות 11-23):

“ש. זה הבהיל אותך ללדת ילד בשבוע 27?

ת. כן

ש. לכן גם הבנת כשבאת לבית החולים שהמטרה של הרופאים היא לנסות להאריך את משך ההיריון כמה שאפשר, כי אחרי ירידת מים אי אפשר להגיע לשבוע 40, אך אפשר להאריך בכמה ימים או שבועות, נכון שכך הבנת?

— סוף עמוד 26 —

ת. לא.

ש. את אומרת את זה בהיסוס

ת. כן, כי אני זוכרת שהרופאה שטיפלה בי בהיי ריסק אמרה שהיו מקרים לפניי שהגיעו גם ל-32.

ש. לבית המשפט: אמרה לך שהמטרה של הרופאים היא לנסות להאריך את ההיריון כמה שאפשר, כי אחרי ירידת מים אי אפשר להגיע לשבוע 40 אך אפשר להאריך בכמה ימים או שבועות, ואת אמרת שלא?

ת. סליחה, התבלבלתי. התשובה היא – כן” (ההדגשות שלי- מ’ ר’).

מדבריה אלו של האם, עולה שהיא הייתה מודעת לכך שבכל מקרה יוולד לה פג, וכי להגיע לשבוע 32 זוהי מטרה מבחינתה, שהרי לדבריה “מי רוצה ללדת לפני?” (עמ’ 31 לפרוטוקול, שורה 31). עוד אישרה האם בעדותה, שבעת אשפוזה היא הבינה שהלידה עלולה להתרחש בכל רגע, וכי ככל שההיריון יתארך משמעות הדבר היא שהעובר יהיה “פחות פג” (עמ’ 32 לפרוטוקול, שורה 1). בהמשך העידה שהיא הייתה מעודדת מהעובדה שבמשך כ-12 ימים לא היו לה צירים, מאחר שידעה, כי ככל שיעבור יותר זמן העובר יהיה “יותר בשל” (עמ’ 33 לפרוטוקול, שורות 1-3). כלומר לא ניתן לומר כי האם לא ידעה על כך שיש סיכון של אי בשלות בלידת פג ועל כך שהשאיפה היא להאריך את ההיריון כמה שיותר כדי להפחית את הסיכון שידעה שקיים. על כך יש להוסיף, שהאם העידה כי אחותה, שהיא אחות מוסמכת בחדר מיון נשים, ליוותה אותה במהלך ההיריון (עמ’ 30 לפרוטוקול, שורות 18-20). בעת אשפוזה בבית החולים, אחותה הייתה בחו”ל, אך הן שוחחו 3-4 פעמים ביום (עמ’ 33 לפרוטוקול, שורות 15-16), כך שיש להניח שאחותה היודעת היטב את הסיכונים במצבה, דיברה איתה על מצבה וכי האם הייתה מודעת לכך.

סתירה נוספת בעדותה של האם ניתן למצוא בכך שבעוד בתחילה העידה שאביה של התובעת נעלם אחרי שנתיים “כשהוא ראה שזה לא עובר לה” (עמ’ 28 לפרוטוקול, שורה 12), העידה בחקירתה הנגדית, כי היעלמותו התרחשה עוד לפני הלידה (עמ’ 29 לפרוטוקול, שורות 30-31). כן העידה האם, כי לפני שהכניסו אותה לחדר ניתוח הרופא “צעק “לזוז מהר דחוף לפני שהן מתות”. זה מה שהוא צעק ולא הספיקו להרדים אותי. אני זוכרת איך שכולם צעקו “איכס” כשהוא פתח את הבטן” (עמ’ 26 לפרוטוקול, שורות 23-24). הניתוח הקיסרי בוצע בהרדמה כללית, ונשאלת השאלה כיצד האם יכלה לשמוע את דברי הצוות הרפואי. כשנשאלה בעניין זה בחקירתה הנגדית, העידה האם, שהיא לא הספיקה להירדם וכי הרופאים “כיסו, הזריקו את החומר, כיסו ותיכף חתך את הבטן” (עמ’ 32 לפרוטוקול, שורה 26). האם אף ענתה בחיוב לשאלתי כי בהנחה שהיא אכן לא הספיקה להירדם לפני

— סוף עמוד 27 —

תחילת הניתוח הרי שבוודאי כאב לה מאוד בעת חיתוך הבטן, עובדה שקשה לקבל. המסמכים הרפואיים שהוצגו אינם מעידים על ניתוח קיסרי שבוצע באם כשהיא ערה, ועדות האם מעוררת ספק רב. גם דברים אלו, המצביעים על בעייתיות בעדותה של האם, מחזקים את המסקנה שיש להעדיף על עדותה את עדות הרופאה בדבר ההסברים שקיבלה האם אודות מצבה והצפוי לה.

תימוכין לכך שלא סביר שהאם אושפזה במחלקה להיריון בסיכון גבוה במשך כ-12 ימים מבלי שעודכנה ולו פעם אחת על מצבה הרפואי ועל הסיכויים והסיכונים הנובעים ממנו ניתן למצוא גם בעדותם של ד”ר פאוזנר ופרופ’ בליקשטיין, שהעידו לגבי המקובל במקרים של אישה שמאושפזת בשל ירידת מים מוקדמת. ד”ר פאוזנר העיד, כי כשאישה מגיעה לבית החולים בשבוע 27 להיריונה, ברור שהמצב הוא בכי רע ויש צורך לדחות עד כמה שאפשר את מועד הלידה, ומסבירים לאותה אישה שהצוות נוקט בכל האמצעים כדי לדחות את הקץ:

“מסבירים שיילוד מיידי חושף את העובר לסיכונים משמעותיים גבוהים יותר מאשר יילוד מאוחר יותר. אנו גם נותנים לה טיפול בצלסטון (סטרואידים), תכשיר שמאיץ את בשלות הריאות העובריות ומטפלים בטיפול אנטיביוטי כדי למנוע התפתחות זיהום. אם כך המצב, והעובר על פניו נראה שלם ובריא וללא כל פגע, ואין כאמור סימני זיהום, זה ההסבר שניתן לאישה. ההתנהלות היא יום יומית, בדיקה יום יומית של האישה, מחשש להתפתחות זיהום, בדיקה יום יומית של העובר מחשש לסימני מצוקה, והמתנה” (עמ’ 39 לפרוטוקול, שורה 26 עד עמ’ 40 לפרוטוקול, שורה 5).

כשנשאל ד”ר פאוזנר על ידי ב”כ התובעת, מה דעתו על האפשרות שלא מספרים לאישה מה הולך לקרות לה מרגע כניסתה לבית החולים, השיב שהנחה זו אינה נכונה. ד”ר פאוזנר העיד, שלא רק שהרופא שבודק את היולדת לראשונה בעת שהיא מתקבלת לאשפוז ומעריך שאכן יש ירידת מים מספר לה אודות המצב, אלא גם הרופא שבודק אותה מאוחר יותר במהלך כל אותם הימים בהם נוקטים בנוהל משמר (עמ’ 44 לפרוטוקול, שורות 26-28):

“מספרים. מספר הרופא הראשוני שבודק אחרי שהעריך שאכן ירידת מים, מספר הרופא שבודק אותה מאוחר יותר וסועד אותה במשך בממוצע 16 יום, וזה מה שקורה בממוצע, הוא דן איתה איך מה ומתי על התוצאות ומתי תהיה הלידה”

— סוף עמוד 28 —

לדברי ד”ר פאוזנר אין הנחיה לתעד שיחות על הפרוגנוזה, אך ישנה הנחיה לשוחח עם האישה ולהסביר לה את המצב (עמ’ 45 לפרוטוקול, שורה 25 -עמ’ 46 לפרוטוקול, שורות 1-2).

גם פרופ’ בליקשטיין העיד כי להערכתו לא ייתכן מצב בו אישה מגיעה עם ירידת מים בשבוע 27 או 28, כך שצפויה לידת פג, ולא מקיימים איתה שיחה על מה שעומד לקרות (עמ’ 76 לפרוטוקול, שורות 5-11):

“ש. נראה לך הגיוני שלא מספרים לאישה את הפרוגנוזה האפשרית עם כל החיוב ועם כל השלילה כשהיא מגיעה לבית החולים?

ת. ברוב המקרים העסק מהיר מאוד תוך חצי יום העסק נגמר. אין מספיק זמן לאישה להפנים את גודל הבעיה. לעומת זאת במקרה הנדון האישה שכבה משהו כמו 12 יום, שבועיים, היה ביקור גדול של רופאים ויום יום דנו איתה אם הלויקוציטים עלו או ירדו או החום עלה או ירד וזאת למה? כדי לראות אם אפשר להמשיך את ההיריון או להפסיקו. לא נראה לי בכלל הגיוני שבדרך כזו של ניהול מקרה, מישהו החמיץ את העברת המידע ליולדת. לא יכול להיות” (ההדגשות שלי- מ’ ר’).

אשר על כן, על פי כל האמור לעיל, אני קובע כי אם התובעת קיבלה מהנתבעת מידע מלא על מצבה הרפואי ועל הפרוגנוזה.

ה.3. הסכמה מדעת לביצוע הניתוח הקיסרי

לטענת התובעת, הניתוח הקיסרי בוצע באמה מבלי שהתקבלה הסכמתה, זאת לאחר שלאם לא נמסר כל מידע על הצורך בניתוח קיסרי והסיכונים הכרוכים בו. הנתבעת מצידה מפנה לטופס הסכמה להרדמה מיום 9.1.02 (נספח ו’ למוצגי הנתבעת) עליו חתמה האם בטרם נכנסה לניתוח הקיסרי.

כאשר מדובר בניתוח אלקטיבי, שאף בלעדיו ניתן לנהל אורח חיים רגיל, ההסבר הנדרש לקבלת הסכמה מדעת נכלל ברף העליון של חובת הגילוי (ע”א 6153/97 שטנדל נ’ פרופ’ שדה, פ”ד נ”ו(4) 746, 757 (2002)). במקרה דנן מדובר היה בניתוח דחוף, ולא ניתוח

— סוף עמוד 29 —

אלקטיבי, כפי שעולה מעיון בגיליון הרפואי של האם מיום 9.1.02, בו צוין על ידי ד”ר ארז כרמון כי האם “עוברת כעת בדחיפות לחדר ניתוח להרדמה כללית” (ההדגשה שלי- מ’ ר’).

ד”ר פאוזנר נשאל על ידי ב”כ התובעת, מדוע לא לספר לכל אישה שמתאשפזת, כבר בתחילת אשפוזה, שייתכן שהיא תזדקק לניתוח קיסרי, וכך יתאפשר לה לשקול ולהביע את דעתה אם היא מסכימה או לא. ד”ר פאוזנר השיב (עמ’ 44 לפרוטוקול, שורות 19-23):

“עיקר ענייננו הוא הטיפול המיידי. לכן לא מועלות אופציות שאולי תתרחשנה לידה ואגינאלית או ניתוח קיסרי. כשנכנסה הגברת ללידה במצג עכוז, נבחרה הדרך היעילות המועדפת למעשה הבלעדית היום והיא ניתוח קיסרי, והיא נותחה כדי לספק לעובר תנאים מיטביים לפתוח את חייו.” (ההדגשות שלי- מ’ ר’).

 

אני מקבל דברים אלה. אין להפחיד את האישה בכניסתה לבית החולים. יש חובה לתת לה מידע על הטיפולים הסבירים והצפויים. ההתוויה לניתוח קיסרי היתה רק לאחר שהיה מצג עכוז ואז היה הטיפול דחוף.

נחיצות הניתוח הקיסרי והדחיפות בביצועו פוטרים את הרופא ממתן מידע מלא ומפורט, וכפי שנאמר בע”א 2781/93 דעקה נ’ בית החולים “כרמל”, פ”ד נג (4) 526, 548 (1999), להלן: פרשת דעקה):

“ניתן לומר כי ככל שהניתוח או הטיפול אינו מיועד למנוע סכנה מיידית, וככל שניתן לדחות את הטיפול בלי להחמיר את המצב, כדי שהחולה יוכל לגבש את הסכמתו כשהמידע הרלוונטי בידיעתו, כך חובת הגילוי של הרופא רחבה יותר. מובן שמידת הסיכונים הצפויים מהטיפול רלוונטית אף היא להיקף חובת הגילוי, ומובן גם כי יש חריגים הפוטרים את הרופא ממתן מידע מלא ומפורט בנסיבות ובמצבים מיוחדים; כך, למשל, במקרה של דחיפות הטיפול בשל מצב חירום…” (ההדגשות שלי- מ’ ר’).

לפי הראיות שבפניי, כולל עדות אם התובעת, האם הייתה מודעת לכך שמכניסים אותה לחדר ניתוח לצורך ניתוח קיסרי ונתנה את הסכמתה לכך בעל פה, למרות שהוחתמה בלהט הרגע רק על טופס הסכמה להרדמה. לא היה צורך בהרדמה כשלעצמה. בחקירתה הנגדית העידה האם בתחילה שהיא לא חתמה על טופס הסכמה להרדמה, אך כשהוצג בפניה הטופס

— סוף עמוד 30 —

המדובר היא אישרה כי אכן מדובר בחתימתה (עמ’ 32 לפרוטוקול, שורות 8-17). אומנם על טופס ההסכמה להרדמה מצוין שמה של מטופלת אחרת, אלא שב”כ הנתבעת הראתה שמדובר בטעות ידועה, ואין מחלוקת שמדובר בתיקה הרפואי של האם וכי על גבי אותו טופס עם שם המטופלת האחרת שהוקלד בטעות מופיעה חתימתה של האם וצוין בו התאריך והשעה בהם בוצע באם הניתוח הקיסרי (עמ’ 35 לפרוטוקול, שורות 28-29).

כמו כן, בגיליון הרפואי צוין במפורש כי האם “הביעה את הסכמתה בעל פה להנתח”. דברים אלו שנכתבו בגיליון הרפואי מתיישבים עם עדותה של האם, לפיה ד”ר כרמון אמר לה שהיא בפתיחה של 9 ס”מ “וחייב דחוף חדר ניתוח” (עמ’ 32 לפרוטוקול, שורה 20). מכאן, שאין מדובר בטיפול רפואי שניתן לאם ללא קבלת הסכמתה, או ללא קבלת הסכמה מדעת, הכרוך בהפרה של הרופא את חובת הגילוי המוטלת עליו, אלא בטיפול רפואי שהאם ידעה היטב שהוא עומד להתבצע עקב הצורך הדחוף בו, והסכימה לו.

ה.4. פיצוי בשל פגיעה באוטונומיה

אין ספק, שהאוטונומיה של התובעת לא נפגעה. הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה של אם התובעת ניתן בגין פגיעה ברגשותיה שלה, כלומר בתביעת האם, במובחן מתביעת בתה הקטינה. מלבד העובדה שהתובענה הוגשה על ידי התובעת ולא על ידי אימה, אין לפסוק פיצוי בשל פגיעה באוטונומיה משום שלא התרחשה פגיעה באוטונומיה. לא הופרה החובה לקבל הסכמה מדעת לטיפול הרפואי. מאותה סיבה, ונוכח נסיבותיו של המקרה שלפנינו, יש לדחות גם את טענת התובעת בדבר תקיפה על פי סעיף 23 לפקודת הנזיקין. כפי שצוין בפרשת דעקה (בעמ’ 547), את החלת עוולת התקיפה בגין מתן טיפול רפואי יש להשאיר לאותם מקרים קיצוניים שהטיפול הרפואי בהם ניתן בעל כורחו של המטופל, או למקרים שהטיפול בהם היה שונה במהותו מהטיפול שהסכים לו, או כאשר לא נמסר כלל מידע על מהות הטיפול או על תוצאתו הבלתי נמנעת. זה אינו המקרה שבפני. ההחלטה לבצע את הניתוח הקיסרי בוצעה בדחיפות נוכח מצב החירום שהתפתח. האם, שחתמה על טופס הסכמה להרדמה, נתנה בעל פה הסכמתה לניתוח הדחוף והדרוש. לפיכך, דין התביעה בשל פגיעה באוטונומיה להידחות.

ו. הולדה בעוולה

 

כאמור, אין רשלנות ואין פגיעה באוטונומיה, ואין אחריות שיש להטיל על הנתבעת לנזקי התובעת. למרות זאת אעסוק בטענת התובעת, שאילו היתה רשלנות, לאור פגיעותיה של התובעת, יש להכיר בעילת תביעתה בגין “הולדה בעוולה”. מנגד, הנתבעת סבורה כי

— סוף עמוד 31 —

ענייננו אינו נופל בגדר המקרים הבודדים בהם הכירו בתי המשפט בעילה זו ומן הראוי להגביל את העילה של הולדה בעוולה רק כאשר מדובר בנזקים קשים במיוחד. לטענת הנתבעת, כל מגבלתה של התובעת היא רגלים שאינן ישרות ופעולות אותן היא מבצעת מעט באיטיות.

העילה של הולדה בעוולה נסבה על עצם ההולדה, בבחינת “טוב מותי מחיי”. העילה הוכרה לראשונה בע”א 518/82 ד”ר זייצוב נ’ כץ, פ”ד מ(2) 85 (1986) (להלן: פרשת זייצוב)), אז הכיר בית המשפט באחריותו של רופא כלפי הורים ובנם, מקום בו ההתרשלות גרמה ללידת קטין בעל מום אשר מבלעדיה לא היה נולד כלל. באותה פרשה, בה נקבעו והוגדרו יסודות העוולה, הובאו דעות שונות של השופטים באשר ל”רמת” המום אשר יש בו כדי להקים עילת תביעה. לדעת כב’ השופטים א’ ברק, (כתוארו אז) וש’ לוין, עילת התביעה קיימת בכל לידה של ילד בעל מום כתוצאה מרשלנות, כשהנזק הוא גרימת חיים במום. לעומתם כב’ השופטים מ’ בן פורת וד’ לוין נקטו בגישה מצמצמת, לפיה בפן העקרוני “יתכנו מקרים, אם כי נדירים, שבהם ניתן יהיה לקבוע שטוב היה לאדם פלוני לולא נולד” (עמ’ 96 לפסק הדין). כב’ השופט א’ גולדברג, בדעת מיעוט, סבר כי עילת תביעה של הולדה בעוולה לא תיתכן כלל. לאור חילוקי הדעות, יש הטוענים שלא ברור מה ההלכה שנפסקה, וכל שופט יכול לבחור לפי נטיית לבו. דעתי היא שברור מה ההלכה שנפסקה, שכן אב בית הדין היתה השופטת בן פורת, ולפי סעיף 80 (ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ”ד – 1984 “באין רוב לדעה אחת בענין אזרחי, תכריע דעת אב בית הדין”.

המום ממנו סובלת התובעת, דיפלגיה ספסטית, והמגבלות הנובעות ממנו, אינם מצדיקים הכרה בעילה של “הולדה בעוולה”, אפילו היתה הנתבעת מתרשלת. בפסק דיני בת”א (חי’) 1134/06 עודאי נ’ ד”ר דוידזון (טרם פורסם, 26.5.10), ציינתי כי אין להשוות בין ילד חסר מומים לבין ילד בעל מום, ולהגיע כך למסקנה שטוב מותו של בעל המום מחייו, אלא רק במקרים קשים:

“מי שסובר שכל ילד בעל מום זכאי לפיצוי, לא עוסק בהבחנות בין מומים קלים לקשים. מי שסבור, כמוני, שרק ילד בעל מום קשה טוב מותו מחייו, חייב לעסוק בהבחנות (וראה דברי השופטת נאור בע”א 4960/04 סידי נ’ קופת חולים (לא פורסם [פורסם בנבו] – ניתן 19.12.05), לפיהם, קשה לומר על ילד החסר כף יד וסובל מבעיות נשימה ובעיות אחרות שטוב מותו מחייו. דברים אלה צוטטו בהסכמה על ידי השופטת בר- זיו בפ”ד שמאלי לעיל). אין צורך

— סוף עמוד 32 —

למתוח מראש בדיוק את הגבול המבחין, וניתן להתקדם ממקרה למקרה, כדי לדעת מתי טוב מותו של הילד שנולד מחייו, כדברי איוב (פרק ג):

ג יֹאבַד יוֹם, אִוָּלֶד בּוֹ; וְהַלַּיְלָה אָמַר, הֹרָה גָבֶר…

י. כִּי לֹא סָגַר, דַּלְתֵי בִטְנִי; וַיַּסְתֵּר עָמָל, מֵעֵינָי.

יא לָמָּה לֹּא מֵרֶחֶם אָמוּת; מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע.

איני מקבל את ההנחה שבכל מקרה של פיגור יש לראות את הנולד כמי שטוב מותו מחייו. יש רמות שונות של פיגור. אולי זו לא הבחירה הראשונה של ההורים, אבל תובע שמומו קל, והוא אינו חריג מאד בסביבתו, לא יכול להחשב כמי שטוב מותו מחייו. “

(ראו דברים דומים שכתבתי בת.א (חי’) 1238/07 חורי נ’ מכבי שירותי בריאות (טרם פורסם, 15.2.11), פסקה 5)).

במקרה שבפני, מדובר בילדה שד”ר הלר, המומחה השיקומי מטעם התובעת, העיד שאין לה כל בעיה קוגניטיבית; היא לומדת בבית ספר רגיל, בכיתה התואמת את גילה; היא מדברת ברור, חייכנית וחברותית מאוד; היא לא משותקת והולכת בכוחות עצמה; היא עולה לבד לביתה שנמצא בקומה שנייה בבניין דירות ומתפקדת בצורה עצמאית, אם כי באופן חלקי באשר לרחצה והלבוש שלה (עמ’ 12-13 לפרוטוקול).

עוד על מצבה של התובעת כיום ניתן ללמוד מחוות דעתו של ד”ר הלר בה הוא כותב כי בבדיקתו את התובעת, שהגיעה בליווי אמה ביום 23.12.10 ונבדקה על ידו במשרדי ב”כ התובעת, הוא מצא ילדה המשתפת פעולה, מתמצאת במקום ובזמן, מדברת ברור, חייכנית וחברתית מאוד. בבדיקתה הגופנית הוא מצא כי קיימת חולשה בארבעת הגפיים, כאשר בגפיים עליונות אין כמעט ירידה בכוח גס, פרט להיפרמוביליות בכפות הידיים וטונוס מוגבר במקצת, יותר משמאל. בגפיה התחתונות של התובעת בולטות צלקות בירכיים, בברכיים ובקרסוליים עקב ניתוחים שעברה בשנת 2008 להארכת גידים. כמו כן טונוס מוגבר מאוד מלווה ערנות החזרים בברכיים ובקרסוליים, אין קיצור של עקב אכילס אבל כפות הרגליים בתנוחת EQUINUS. הוא ציין שהתובעת מסוגלת ללכת בעזרת הליכון אחורי, כאשר היא מרכיבה שני סדים קצרים עד לברכיים והליכתה בטוחה ומהירה (ת/1, עמ’ 2-3).

— סוף עמוד 33 —

באשר לתפקודה היומיומי כתב ד”ר הלר כי התובעת עצמאית ברוב הפעולות היומיומיות כגון רחצה ולבוש, אולם היא מבצעת אותן באיטיות, מתקשה בגריבת גרביים ונעילת נעליים. בזמן האחרון התחילה לחתוך אוכל מוצק ולפי דברי האם מצליחה בכך. התובעת שולטת על הסוגרים אך מדי פעם היא מרטיבה עקב הקושי בהליכה לשירותים, בלילה ללא חיתול.

מבחינה שכלית ד”ר הלר התרשם שהתובעת אינה סובלת מפיגור אלא מאיטיות וליקויי למידה, בעיקר בתחום החשבון והאנגלית. התובעת לא מסוגלת להדביק את קצב הכתיבה של הכיתה הרגילה בה היא לומדת ונעזרת בסייעת ומחשב אישי שהוקצה לה במיוחד על ידי משרד החינוך (ת/1, עמ’ 3). הוא הוסיף כי היות ומדובר בילדה, יש לבצע הערכת IQ בהגיעה לגיל בגרות לצורך קביעה אם קיים פיגור או מדובר על איטיות וליקוי למידה בלבד (ת/1, עמ’ 4).

לבסוף קבע ד”ר הלר בחוות דעתו כי לתובעת נכות של 80% בגין שיתוק חלקי בינוני מסוג SPASTIC DIPLEGIA לפי סעיף 29(3)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט”ז-1956 (להלן: “תקנות המל”ל”).

בכל הנוגע לקביעת שיעורי הנכות ממנה סובלת התובעת אני מקבל את טענת הנתבעת כי לתובעת 50% נכות, ולא 80% כפי שכותב ד”ר הלר. התקנה הרלוונטית בתוספת היא תקנה 29 לתקנות המל”ל, שכותרתה “תסמונות מוחיות והפרעות בעצבים הקרניאליים”:

“(1) המיפלגיה (HEMIPLEGIA)

(2) פרפלגיה (PARAPLEGIA)

(א) בצורה קלה 20%

(ב) בצורה בינונית 50%

(ג) בצורה קשה 80%

(ד) בצורה מוחלטת (חוסר תנועתיות מוחלטת) 100%

(3) QUADRIPLEGIA

(א) בצורה קלה 60%

(ב) בצורה בינונית 80%

(ג) בצורה קשה 100%”

 

— סוף עמוד 34 —

אני מקבל את דברי ד”ר ראובן לנגר, המומחה מטעם הנתבעת לרפואת שיקום (להלן: “ד”ר לנגר”), שאין לקבוע לתובעת אחוזי נכות לפי סעיף של קואדריפלגיה (QUADRIPLEGIA), כפי שקבע ד”ר הלר בחוות דעתו, כאשר ללא ספק ידיה של התובעת לא מצדיקות זאת ומוסכם כי קיים רק טונוס יתר קל ביותר בגפיים העליונות. לגישתו של ד”ר לנגר, “בספסטיק דיפלגיה מקובל לקבוע אחוזי נכות על פי מצב הגפיים התחתונות”, ולכן הסעיף המתאים לענייננו הוא סעיף 29(2)(ב) לתקנות המל”ל, כלומר 50% נכות בגין פרפלגיה (PARAPLEGIA) בצורה בינונית (נ/6 מיום 23.2.11, עמ’ 2-3).

156. בניגוד לד”ר לנגר, ד”ר הלר לא נימק בחוות דעתו מדוע יש לקבוע לתובעת נכות בגין קואדריפלגיה ולא פרפלגיה, למרות שכתב מפורשות כי השיתוק מתבטא “יותר בגפיים התחתונות”. לפי עדותו של ד”ר הלר (עמ’ 10 לפרוטוקול, שורות 13-17), המסמך הרפואי המאוחר ביותר באשר לתובעת שעמד בפניו בעת עריכת חוות דעתו היה משנת 2005, כאשר התובעת הייתה בת 3. לא עמדו בפניו מסמכים מהתקופה האחרונה. על כן עדיפה בעיני קביעתו של ד”ר לנגר.

גם ד”ר הימן, שתחום מומחיותו הוא תסמונות נוירולוגית, כמו זו ממנה סובלת התובעת, קבע בחוות דעתו מיום 27.4.11, על סמך בדיקתו מיום 3.3.11, כי לתובעת 50% נכות לפי סעיף 29(2)(ב) לתקנות המל”ל. מחוות דעתו עולה כי התובעת בעלת תפקוד קוגניטיבי תקין, שיתוק מוחין דיפלגי ויכולת ניידות סבירה, בעלת יכולת לחיות חיים עצמאיים, יכולת להקים משפחה, יכולת לעבודה עצמאית תוך השתכרות למחייתה, כל זאת עם התאמות המתבקשות בשל המגבלה המוטורית ממנה היא סובלת (נ/4, עמ’ 4). ד”ר הימן הסביר בעדותו, כי כשהוא קובע את דרגת הנכות משוקללת בו גם היכולת התפקודית ואין להתייחס רק להליכה של התובעת (עמ’ 62 לפרוטוקול, שורות 18-20). התובעת מצידה לא הציגה כל חוות דעת רפואית נוירולוגית. אני מקבל איפוא את חוות הדעת של ד”ר לנגר וד”ר הימן בכל הנוגע לדרגת הנכות וקובע כי לתובעת דרגת נכות של 50% בגין פרפלגיה בצורה בינונית.

מחוות דעתו של ד”ר הלר, עדותו ועדותה של האם, נמצאנו למדים, כי התובעת, בת 9, משתתפת בכל הפעילויות של בית ספרה, מלבד ספורט, והיא בעלת תחביבים רבים דוגמת נגינה באורגנית, קריאת ספרים, צפייה בסרטים ובמשחקי מחשב (עמ’ 34 לפרוטוקול, שורות 9-23). לשמחתנו, התובעת, הסובלת מנכות של 50% בגין פרפלגיה בצורה בינונית, המתבטאת בעיקר בהליכה יותר איטית, לא באה בגדר אותם מקרים עליהם ניתן לומר “נוח לו שלא נברא משנברא”. על כן, גם אם היתה נקבעת רשלנות של הנתבעת, לא ניתן היה

— סוף עמוד 35 —

לומר על התובעת שטוב מותה מחייה, ועל כן, היה צריך לדחות את עילת התביעה של “הולדה בעוולה”.

לאור כל האמור, ולאור פסק הדין של בית המשפט העליון, בע”א 7925/09 סעאבנה נ’ מינהל מקרקעי ישראל, ממנו הבנתי שעלי להגביל את דיוני בשאלות שהן “למעלה מן הצורך”, לא אדון בנזקה של התובעת, לאחר שדחיתי את הטענות בדבר אחריות הנתבעת לנזקי התובעת.

ז. הוצאות משפט

על פי תקנה 512, בתביעות נזיקין המוגשות לבית המשפט המחוזי, יש לפסוק את רכיב שכר הטירחה בהוצאות המשפט לפי התעריף המומלץ של לשכת עורכי הדין הקובע שכר טירחה של לפחות 250,000 ₪ בתוספת מע”מ לתביעות שבסמכות בית המשפט המחוזי. למרות זאת, נקבע בפסיקה רף נמוך יותר לפסיקת שכר טירחה בתביעות רשלנות רפואית, בשל כך שהתובע הוא בדרך כלל נכה שלא זכה לפתרון מלא של בעיותיו הרפואיות, ו”לפנים משורת הדין” (ראו: רע”א 6568/05 כץ נ’ כץ, סעיף ג(3) ([פורסם בנבו], 17.8.2005); ע”א 119/05 חליפה נ’ מדינת ישראל, סעיף 48 ([פורסם בנבו], 10.9.2006). מנגד, יש לפסוק הוצאות משפט במקרים שבהם לא היה מקום להגיש את התביעה מלכתחילה.

 

תביעה זו לא היתה צריכה להיות מוגשת כלל. אפילו חוות הדעת שעליה נסמכה התביעה, קבעה שהטיפול הרפואי שניתן לאם התובעת ולתובעת היה תקין. נטען שהיה צריך להעמיד בפני האם כשהגיעה לבית החולים בשבוע 28 את האפשרות להפיל את העוברה שבבטנה. אם התובעת הגיעה לבית החולים כאשר כבר היה ידוע שתיוולד פגה, יהיו אשר יהיו מאמצי הרופאים. הדרך היחידה של הנתבעת להמנע מתביעה, היתה לומר לאם התובעת, אשה בת 41 שזה היה הריונה הראשון, שעולה מתוך התיק הרפואי שנדרשו מאמצים להשגתו, שהיא יכולה לבקש להרוג את העוברה החיה שבבטנה, למרות ידיעת הרופאים שלא היה סיכוי סביר שבקשה זו תיענה בחיוב. הרופאים פעלו נכון, לפי האתיקה והפרקטיקה המקובלת, ועזרו לה ללדת ילדה שגדלה ושמחה ולומדת ומתפתחת, וכדברי אימה “היא כל החיים שלי” (עמ’ 28 שורה 24). בנסיבות אלה, לא היתה תביעה זו צריכה להיות מוגשת, ולא היתה צריכה להתנהל, תוך הגשת כמה חוות דעת וחקירות הרופאים והמומחים. זהו מקרה מתאים שבו יש לפסוק הוצאות משפט, ובהתחשב בעובדה שמצבה הכלכלי של אם התובעת, המגדלת לבדה את ילדתה, אינו שפיר, אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת שכר טירחת עו”ד בסך 29,000 ₪ ועוד הוצאות הנתבעת כפי שישומו לפי תקנה 513.

— סוף עמוד 36 —

 

ח. סוף דבר

 

54678313על פי כל האמור לעיל, מאחר שהנתבעת לא התרשלה ולא הפרה את חובת הגילוי ולא נתנה טיפול רפואי ללא הסכמה מדעת, וגם מאחר שמצבה של התובעת אינה מזכה אותה בפיצוי בשל הולדה בעוולה, אני דוחה את התביעה. התובעת תשלם לנתבעת שכר טירחת עו”ד בסך 29,000 ₪ ועוד הוצאות הנתבעת כפי שישומו לפי תקנה 513.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

 

ניתנה היום, י”ב שבט תשע”ב, 05 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.

מנחם רניאל

בדיקות אולטרסאונד בזמן ההריון- תסמונת אפרט- האם רשלנות רפואית?

בתי המשפט

 

א 3103/01

בית המשפט המחוזי בירושלים

28/02/2007

כב’ השופט יוסף שפירא

לפני:

פלוני-קטין

פלונית

פלוני

בעניין:

התובעים

ג’ מרקמן

ע”י ב”כ עו”ד

נ ג ד

הנתבעים

1. פרופ’ הרמן אריה-מח’ נשים ויולדות

2. מדינת ישראל -משרד הבריאות

ע”י ב”כ עו”ד גילנה כהן

3 . ד”ר דרייזין אלי

4 . קופח חולים מאוחדת

ע”י ב”כ עו”ד אלרום ושות’

 

פסק דין

לפניי תביעתם של הורים, וקטין הסובל מתסמונת גנטית המכונה “תסמונת אפרט”. האם התרשלו הנתבעים בכך שלא איבחנו בתקופת ההריון של התובעת במומים המולדים בעובר בעת ביצוע הדמיית העל-קול? האם יידעו את ההורים על אפשרות ביצוע בדיקות קפדניות יותר? ואילו הדמיות היתה התובעת אמורה לעבור? אלו השאלות המתעוררות בהליך זה.

רקע כללי

1. התובע מס’ 1 (להלן: “התובע או הקטין”) נולד ביום 13.1.2000 כשהוא סובל ממומים כתוצאה מתסמונת גנטית המכונה “תסמונת אפרט” (Apert Syndrome).

התובעת מס’ 2 הינה אם הקטין (להלן: “האם” או “התובעת”), היתה בת 27 בעת הלידה והיה זה לה ההריון השני. ההריון הראשון היה תקין ונולד בן בריא.

בחודש אפריל 1999 הרתה האם והחלה במעקב הריון אצל רופאת הנשים מטעם קופת חולים מאוחדת, ד”ר גרינשפן איזבלה. במסגרת המעקב בוצעה בין היתר סקירת אולטראסאונד ‘שליש ראשון’ ע”י טכנאית מקופ”ח בתאריך 21.6.99, וכן בדיקות דם שנמצאו תקינות. כמו כן הייתה האם במעקב בטיפת חלב ברחובות.

ביום 4.7.99 (שבוע 11 להריון) , פנתה האם באופן פרטי לבית חולים קפלן ברחובות לביצוע “בדיקת שקיפות עורפית”. התוצאה היתה תקינה.

יצויין כי בדיקה זו אינה נכללת בסל הבריאות והתובעת שילמה באופן פרטי לבית החולים לצורך ביצוע בדיקה זו, לאחר שנמסר לה בטיפת חלב כי קיימת בדיקה העשויה לאבחן את רמת הסיכון לתסמונת דאון.

בשבוע 17 להריון, הופנתה התובעת ע”י ד”ר גרינשפן לבצע בדיקת חלבון עוברי (“בדיקת סינון בדם לנשים בהריון – תבחין משולש”). תוצאות הבדיקה הצביעו על רמת חלבון עוברי בגבול העליון של הנורמה AFP = 2.21 MOM, כאשר תחום הנורמה הינו עד 2.5MOM. (על משמעות ערכים אלה ראו להלן).

בטופס תוצאות הבדיקה נרשמה הערה כדלקמן:

“לפי הנחיות משרד הבריאות, בתוצאה זו יש להמליץ על אולטרסאונד 2nd Level. אנו מפנים אותך לרופא המטפל להסבר התוצאות ויעוץ, מיד עם קבלת התוצאות ולא יאוחר משבוע 20”.

התובעת הופנתה אל בית חולים אסף הרופא לביצוע סקירת מערכות, ובתאריך 1.9.99 בוצעה על ידי פרופ’ הרמן, (נתבע 1) בבית החולים אסף הרופא, סקירת מערכות מכוונת. קודם לסקירה הוחתמה התובעת על טופס הצהרה שכותרתו: “בדיקת אולטרה סאונד לאישה ההרה – בדיקה מורחבת”.

תוצאות הסקירה נכתבו על טופס שכותרתו: “בדיקה בהריון שליש שני – סקירת מערכות מכוונת”. בסקירה זו מצא פרופ’ הרמן שקיימת הגדלה של חדרי המוח בגבול העליון של הנורמה, וציין לגבי יתר האיברים כי הם “ניצפו תקינים”. פרופ’ הרמן הפנה את האם ליעוץ גנטי, והזמין אותה לבדיקה חוזרת שבוע לאחר מכן.

בטופס הבדיקה נרשם: “הערכה נוספת כולל us וגינלי מוחי + קורפוס קלוסום”.

2. התובעת פנתה ליעוץ גנטי אצל ד”ר זיתוני, ולדבריה לא נמצא דבר חריג בסקירת המערכות שבוצעה על ידי פרופ’ הרמן.

ביום 8.9.99 נבדקה התובעת בשנית על ידי פרופ’ הרמן, ובוצע על ידו us וגינלי לבדיקת מבנה מוח העובר.

פרופ’ הרמן מצא כי חדרי המוח הינם באותו גודל, ורשם על גבי טופס הבדיקה הקודמת כדלקמן:

“בדיקה חוזרת. עובר במצב עכוז ולא ניתן לסובבו. חדרים לטרליים 9 מ”מ (גבול עליון של הנורמה). ניצפה קורפוס קולוסום ומוח קטן עם התרחבות מתאימה. יש צורך במעקב במסגרת הקופה או אצלנו”.

לאחר הבדיקה אצל פרופ’ הרמן, ועל פי המלצתו, עזבה התובעת את ד”ר גרינשפן ופנתה להמשך מעקב אצל ד”ר דרייזין (נתבע 3), שהינו מומחה לבדיקות אולטראסאונד ואבחון טרום לידתי, עוד באותו יום, בביקור פרטי.

בסיום הבדיקה מסר ד”ר דרייזין לאם, לדבריה, כי גודל החדרים הצטמצם.

3. בתאריך 13.1.2000 נולד התובע בבית חולים קפלן כשהוא סובל מפגמים הכלולים ב”תסמונת אפרט”.

הממצאים העיקריים שהתגלו אצל היילוד היו חיבור של 4 אצבעות בידיים, וברגליים, אגודל מחובר, שינויים במבנה הגולגולת, מצח גבוה, היפופלזיה של ארובות העיניים, גלגלי עיניים בולטים ואף פחוס.

(אשר להגדרת המונחים, הבדיקות והסקירות הנזכרים לעיל – ראו פרוט להלן).

טענות התובעים

4. ביום 12.8.1999 (שבוע ה- 17 להריון), ביצעה האם בדיקת דם לנשים בהריון המכונה “תבחין משולש” או “חלבון עוברי”, ואשר מהווה אינדיקציה סטטיסטית לקיום מומים בעובר.

תוצאות הבדיקה הצביעו על כך שרמת החלבון העוברי בדם היתה בגבול העליון של הנורמה (2.21 MOM). תוצאה זו מהווה נורה אדומה לקיום מומים מולדים בעובר, ומחייבת לבצע סקירת מערכות מכוונת באמצעות מכשיר אולטרה סאונד לבדיקת העובר וגילוי מומים מולדים ככל שהם קיימים.

בתוצאות הבדיקה אצל נתבע 1 נרשם כי כפות הידיים והרגליים נצפו תקינות, למרות שבכפות הרגליים היתה עצם שישית, אצבעות הידיים והרגליים היו מחוברות, ומבנה הגולגולת היה חריג.

אף בבדיקה החוזרת ע”י פרופ’ הרמן נצפו חדרי מוח מורחבים בגבול העליון של הנורמה, ולא ניצפו הפגמים הנוספים בעובר (מבנה גולגולת, כפות ידיים ורגליים).

במסגרת המעקב הרפואי אצל נתבע 3 בוצעו סקירות אולטרה סאונד, ואף הוא הבחין בחדרי המוח המוגדלים, אך לא הבחין בפגמים הנוספים בעובר, אשר ניתן היה להבחין בהם בסקירת מערכות.

להורים נאמר ע”י ד”ר דרייזין כי הבדיקות תקינות ואין להם ממה לחשוש. ד”ר דרייזין לא איבחן את הפגמים בעובר, ולא מסר להורים כי קיימות בדיקות נוספות העשויות לברר אפשרות של קיום פגמים בעובר.

היועץ הגנטי אליו הופנו התובעים מסר להם, עפ”י תוצאות סקירת המערכות המוטעית, כי אין מקום לדאגה, ואף אין צורך בביצוע בדיקת מי שפיר.

עוד טוענים התובעים כי עקב התרשלות הנתבעים לא הובא לידיעת ההורים כי קיימים פגמים מולדים בעובר, והתובעת לא נשלחה לביצוע בדיקות ו/או אבחונים נוספים שיכלו לגלות את הפגמים המולדים או את התסמונת ממנה סובל התובע.

התרשלות הנתבעים שללה מן ההורים את הזכות להפסיק את ההריון, זכות אותה היו מנצלים אילו היו מודעים למצב העובר או לפגמים המולדים.

5. ד”ר דרייזין התרשל גם בכך שלא בירר אצל פרופ’ הרמן אם בוצעה בדיקה של אצבעות הרגליים והידיים ו/או בדיקה בדבר היותם מחוברים ו/או בדיקה של מבנה הגולגולת.

הנתבעות מס’ 2 ,4 אחראיות לפצות את התובעים מכח אחריות שילוחית ו/או מכח אחריות מעביד למעשיהם ו/או מחדליהם של הנתבעים 3, 1 ו/או מכח אחריותן הישירה. (קופת החולים (נתבעת 4) בה היתה מבוטחת האם, ונתבעת 2 כמעבידה של נתבע 1 וכקובעת מדיניות).

הקטין הינו נכה ב- 100%, ויהיה זקוק לעזרת הזולת כל ימי חייו. הקטין יאלץ לעבור ניתוחים רבים בעתיד, טיפולים רפואיים, פסיכולוגיים והתפתחותיים על מנת לאפשר לו קיום סביר.

עמדת נתבעים 1, 2

6. ערכי החלבון העוברי שנמצאו במקרה זה היו בגבול העליון של הנורמה.

הסקירה האולטראסונית שבוצעה היתה יסודית, והיא הקיפה את כל הבדיקות הנדרשות כדי לשלול מומים הקשורים עם חלבון עוברי גבוה. תסמונת APERT אינה בגדר המומים הקשורים לחלבון עוברי גבוה. גם איברי העובר, שלא היו בסיכון למום, נבדקו באורח יסודי.

את המומים הנטענים לא ניתן היה לאבחן, בין היתר מפאת מוגבלות הבדיקה עצמה (שאינה מאפשרת גילוי כל מום) או משום שטרם באו אל העולם במועד הבדיקה או בשבוע ה-20 להריון או סביבו.

חלק מהמומים הנטענים לא ניצפו או לא אובחנו גם מספר חודשים לאחר הלידה, ובודאי שלא ניתן היה לאבחנם בשבוע ה-20 להריון או סביבו.

במועד ביצוע הבדיקות הרלבנטיות היתה צורת הגולגולת של התובע תקינה ו/או השינויים בצורת הגולגולת הופיעו רק לאחר השבוע ה-21 להריון.

אין כל קשר סיבתי בין המעשים והמחדלים המיוחסים לנתבעים (והמוכחשים כשלעצמם) לבין המומים מהם סובל התובע או לידתו עימם.

הבדיקה שבוצעה במהלך ההריון הרלבנטי, או המלצות נתבע 1 במסגרתה, היו הנכונים או המתאימים למצג שעמד בפני הצוות הרפואי של הנתבעים בכל שלב.

המקרה נבע מנסיבות שלא היו לנתבעים ו/או למי מטעמם כל שליטה עליהן.

הטיפול הרפואי אשר ניתן ליולדת (התובעת 2), היה הנכון, המתאים, המתחייב מהמצג שעמד בפני הצוות הרפואי של הנתבעת בכל שלב ושלב, מסור ומהימן.

לאור האמור, טוענת ב”כ הנתבעים 1,2 עורכת הדין גילנה כהן, כי הנתבעים או מי מטעמם נהגו כפי שכל מוסד רפואי סביר היה נוהג בנסיבות אלה.

עמדת נתבעים 4, 3

7. הבדיקות אשר בוצעו על ידי ד”ר דרייזין והובאו לידיעתו לא הצביעו על מומים בעובר.

ד”ר דרייזין פעל כפי שכל רופא סביר היה פועל בנסיבות המקרה, ואף למעלה מכך.

התובעת החלה את ביקוריה אצל הנתבע החל מהשבוע ה- 22 להריונה, או בסמוך לכך. ביקורה האחרון של התובעת אצל הנתבעים היה ביום 12.12.99, דהיינו חודש לפני לידתו של התובע.

בעקבות הבדיקה האמורה ובהתאם להנחיות משרד הבריאות, התובעת הופנתה לסקירת מערכות מורחבת/מכוונת.

לא בוצעה לתובעת בדיקת סקירת מערכות במסגרת טיפולה במרפאתו של ד”ר דרייזין, שכן סקירה כאמור, נעשית רק בבתי החולים או במכון המיועד לכך.

על פי הבדיקות שבוצעו במרפאתו ושלא נועדו לסקירת מערכות העובר, לא היתה כל סיבה לחשוד בתסמונת הנדירה על שם APERT.

כך גם בדיקות האולטרה סאונד של התובעת, אשר בוצעו במסגרות השונות, לא העלו ממצאים חריגים.

ד”ר דרייזין הסביר לתובעים על ממצאי הבדיקות, בכפוף להסבר בדבר מגבלות ממצאים אלה, ופעל כפי שכל רופא סביר היה פועל בנסיבות המקרה, ואף למעלה מכך.

הבדיקות והמעקב, שנעשו אצל הנתבעים 3,4 בשליש השני והשלישי של ההריון, לא העלו כל ממצאים חריגים. היקף הבדיקות שעברה התובעת היה רחב ביותר ותאם את מצבה הרפואי.

האירועים הנטענים בכתב התביעה היו בלתי צפויים ובלתי ניתנים לצפייה מראש או למניעה מצד הנתבעים, ואירעו על אף וחרף העובדה כי התנהגותם של הנתבעים או מי מטעמם היתה התנהגות מקצועית ונאותה בנסיבות העניין, ואין קשר סיבתי בינם לבין התוצאה, לפיכך מבקש ב”כ נתבעים 3-4, עו”ד אלרום, לדחות התביעה.

דיון

8. טרם נדון במחלוקות שבין הצדדים נעמוד, בקליפת אגוז, על מספר מושגים הנחוצים לדיון זה, השגורים בפי המומחים שחיוו דעתם בתיק זה, או נזכרים במאמרים ובספרות אליהם מפנים הם.

א. מהות תסמונת Apert

9 תסמונת זו, שאינה שכיחה וטרם נדונה בפסיקה הישראלית, נתגלתה על ידי רופאה בשם זה, בצרפת בשנת 1906, מתוארת על ידי פרופ’ שנקר בחוות דעתו, באלה המילים:

“תסמונת Apert נגרמת ממוטציה בגן הנקרא FGERS. התסמונת היא נדירה. ב-95% מהמקרים המחלה היא ספורדית ללא רקע משפחתי, ולרוב היא נגרמת ממוטציה ספונטנית מתאי זרע של האב, ברוב המקרים כשהאב הוא בגיל מתקדם. ב-2% של המקרים התסמונת מועברת מהורה החולה בתסמונת בהעברה אוטוזומית דומיננטית כלומר 50% של המקרים במצב גנטי יהיו חולים, המאפיינים העיקריים של התסמונת כוללים:

א. הפרעה במבנה אנטומי של איחוי עצמות הגולגולת איחוי מוקדם לרוב, עיוות אופייני במבנה הגולגולת, שורש אף שקוע, סטיה במבנה ארובות של העיניים.

ב. שינויים בכפות ידיים ורגלים המתבטאים באיחוי הרקמות הרכות שבין אצבעות הידיים והרגליים סינדקטיליה כאשר האגודל בד”כ נפרד מיתר האצבעות. הצורה שהעובר מחזיק בה את היד אופיינת.

ג. לחולים יש גם מומים מולדים נוספים, בעיקר במע’ לב ודם, עיכול, שתן וכו’.

האבחנה המוחלטת של תסמונת APERT נקבעת באבחנה גנטית אשר ניתן לבצעה בזמן הריון ע”י בדיקת סיסי השיליה, מי שפיר או דם מחבל הטבור (קורדיסינטזיס).” (שם, 1)

מוסיף על כך פרופ’ יגל בחוות דעתו מיום 5.11.01:

“תסמונת זו נדירה ומופיעה בכ-1:160,000 לידות ודרכי העברתה שונים. לעיתים מדובר במום אוטוזומאלי דומיננטי אך ברוב המקרים המום מופיע כמוטציה חדשה כאשר שני ההורים בריאים. עד לסוף שנת 99 תוארו בספרות 6 מקרים של איבחון התסמונת בהריון (ראה רשימת מקורות). כאמור לעיל רשימה זו מראה שמום זה, למרות שמקורו בפגם ראשוני, מאופיין במומים התפתחותיים רבים הכוללים שינוי במבנה הגולגולת, סגירה מוקדמת של התפרים, התפתחות של היצרות של העורק הריאתי הראשי, חוסר התפתחות של ה-Corpus callosum, הרחבת חדרי המוח, הידרונפרוזיס ועוד.” (שם, 1).

ב. קורפוס קולוסום

10. קורפוס קולוסום (Corpus callosum), איבר הקרוי גם “קורה”, מהווה אגד של סיבי עצב המחברים את שתי אונות המוח, וצורתו כשל בננה. איבר חשוב במערכת העצבים המרכזית, והוא חיוני לתפקוד הקוגניטיבי. קיומו, בשלב ההיריון, מהווה אינדיקטור חשוב להתפתחות הנורמאלית של מוח העובר, ובסופו של יום תפקידו לאפשר לשתי ההמיספרות במוח לחלוק למידה וזיכרון. התפתחותו מתחילה בשבוע 12 להריון ונשלמת בשבוע 20.

(ראו:Medical Dictionary, 2002, Oxford – Concise).

ג. (1) Syndactyly

תסמונת זו מתבטאת בעיקר בחיבור בין האצבעות.

ניתן למצוא תיאור המונח במאמרם של ישראל מייזנר ויעקב בר-זיו:

IN UTERO DIAGNOSIS OF SKELETAL DISORDERS

שהוגש מטעם התובעים וסומן כת/10. המחברים מתארים את התופעה כדלקמן:

“Syndactyly, a common anomaly, relates to a lack of differentiation between two or more digits. It may be subdivided into cases with either soft tissue or osseous involvement and classified into partial (involving the entire digit) types (Figure 4.24). Other classification systems are also utilized.

Most cases are inherited, although some appear in sporadic fashion. A large number of syndromes have been associated with syndactyly. Included in this list is Poland’s syndrome, in which there is syndactyly and absence of the pectoral muscles. Additional anomalies in this nonhereditary syndrome are hypoplasia of the hand, the nipple or the ribs, pectus excavatum, pectus carinatum, and elevated scapulae”. (שם, 223)

(2) Polydactyly

פגם גנטי המתבטא בריבוי אצבעות בכפות ידיים או רגליים. שכיחותו הינה 1:500. בכמחצית מן המקרים מופיע בשתי הרגליים.

ד. חלבון עוברי

11. בדיקה זו הינה סקר ביוכימי לבחינת הסיכון, שמא העובר סובל מתסמונת דאון או תסמונות אחרות. זו כוללת את התבחין המשולש (Triple test).

ההערכה שנעשית הינה שקלול נתונים של גיל האישה ושלושה מרכיבים בדמה (הורמון אסטריול 3E; חלבון AFP; פפטיד Hcg). הסקר נערך סביב השבוע ה-17 להריון.

ד”ר זיוה בן נריה, במאמרה ‘בדיקת דם משולשת לגילוי תסמונת דאון ומומים אחרים בעת ההריון’ (הריון היולדת והלידה, בעריכת יוסף שנקר ואוריאל אלחלל, הוצאת גרפית 1998, 251), (להלן: ההריון היולדת והלידה), מציינת:

“בדיקת החלבון העוברי נעשית בשיטות אימונו כימיות: פלואורסנצטיות או רדיואקטיביות, בשימוש בנוגדן לחלבון עוברי המתחרה על אתרי קישור ספציפיים. כיום ישנן בשוק ערכות מסחריות שונות מוכנות לשימוש מהיר ויעיל, שבאמצעותן קובעים את רמת החלבון העוברי. לכל שבוע של הריון בשבועות ה-16-20, נקבע חציון שבועי. תוצאת האשה מחולקת בחציון שבועי זה, הנותן תוצאת הבדיקה בכפולות החציון

normal median=MOM) (Multiple of , מטרת השימוש ב-MOM היא להשוואת התוצאה בין המעבדות השונות לסטנדרטיזציה של הבדיקה.

רמת החלבון העוברי הולכת ועולה עם התקדמות ההריון. חלבון זה נוצר על ידי שק החלמון ומעי העובר, ובהמשך – על ידי האדרנל העוברי. החלבון העוברי מועבר לדם האם בחלקו הגדול דרך הקרומים, ובחלקו הקטן- דרך חבל הטבור. החלבון העוברי בדם העובר נמדד ב-mg/ml, במי השפיר ב-mcg/ml ובדם האם ב-ng/ml”. (שם, 251).

ה. שקיפות עורפית ( Nuchal Translucency Screening )

12. בבדיקה זו, שאינה חודרנית, המבוצעת באמצעות מכשיר האולטרסאונד, מודדים את כמות הנוזל האגור באזור העורף של העובר. נוזל זה מצטבר מתחת לעור העובר באזור הקרקפת והעורף, במהלך התפתחות העובר בשבועות 9-14.

במקרים שמתגלה עודף נוזל, מהווה הדבר אינדיקציה למומים כרומוזומליים כדוגמת תסמונת דאון, מומים אנטומיים כגון מומי לב מסוימים, וכן הפרעות גנטיות נוספות.

ו. סיסי שיליה (Chonionic Villus Sampling)

13. בדיקה זו, הינה למעשה דגימה – ביופסיה – של השיליה. מטרתה הינה גילוי מחלות גנטיות אצל העובר.

בדיקה זו הינה חודרנית ועלולה להוות סיכון להפלה מוגברת שיעור של 2%-1%.

פרופ’ דבורה אבליון, מציינת במאמרה ‘אבחון טרום לידתי’, שפורסם בהריון היולדת והלידה, הנ”ל, כי הדיגום נעשה בהנחיית מכשיר us, בדיקור דרך קיר הבטן או בדרך נרתיקית. תוצאות הבדיקה מגיעות מהר יותר מאשר בדיקור מי שפיר, הואיל ואין צורך להמתין לתרבית רקמה. (שם, 264).

דעות המומחים

עיקר המחלוקת העובדתית בין הצדדים, נסובה על אופן ביצוע ההדמיות והמעקב עד ללידה. על מחלוקת זו ניתן ללמד מתוך חוות הדעת הרפואיות שהוגשו על ידי הצדדים.

פרופ’ י’ שנקר מטעם התובעים

14. בחוות דעתו של פרופ’ י’ שנקר (מיום 27.2.01), נאמר כי בדיקת חלבון עוברי הינה בדיקה שגרתית, ומטרתה לגלות אפשרות של תסמונת דאון ומומים מולדים ספציפיים. לאור התשובה כי רמת החלבון העוברי אצל התובעת נמצאה בגבול העליון של הנורמה, לפיכך אכן היה מקום לבצע הדמיית us מכוונת.

ההדמיה מיום 1.9.99 היתה “סקירת מערכות מכוונת”, ממנה עלה כי ישנה הגדלה של חדרי מוח צדדיים – בגבול העליון של הנורמה, ובכל יתר המערכות לא נמצאה סטיה. פרופ’ שנקר מוסיף כי: “ראוי לציין שבבדיקה זו נסקרו כפות ידיים וכפות רגליים וצויינו כתקינות” (שם, 3).

כן מציין הוא כי התובעת היתה במעקב רפואי צמוד, בוצעו לה בדיקות אולטרסאונד חוזרות, בהן צוין כי אין שינוי במבנה הגולגולת, לא נמצאה הגדלה נוספת של חדרי המוח, המח הקטן היה תקין, לא צוין אם קיים “קורפוס קולוסום”, אם כי בסופו של דבר התובע נולד עם קורפוס קולוסום תקין.

בהתאם לבדיקות, מהלך ההריון היה ללא סטיות. כללית, אשר לממצאים המחשידים בזמן הריון לאפשרות קיומה של ‘תסמונת אפרט’, מציין פרופ’ שנקר, כי אלה הם תולדות משפחה ושינויים אולטרסונוגרפיים, כעולה מן הספרות המקצועית.

אשר לשאלה מה הן הסטיות הרפואיות במקרה הנדון? כותב פרופ’ שנקר בחוות דעתו:

“הסטייה במקרה הנדון היא בעובדה שהרופא המטפל חשד באפשרות של מומים מולדים. הפנה את האשה לבדיקת US מכוונת. בבדיקה בוצעה סקירה מכוונת לגבי מערכות שונות, כולל כפות ידיים ורגליים. הבודק כנראה לא אבחן את המומים בכפות הידיים והרגלים אצל התינוק אשר התגלו לאחר הלידה, ושהיו קיימים בבדיקה הראשונה:

א. עצם נוספת-שישית-בכפות הרגליים.

ב. חיבור בין אצבעות הידיים ובין אצבעות הרגליים.

ג. שינויי בגולגולת אשר ניתן לאבחנם במהלך ההריון.” (שם, 4).

לשאלה האם ניתן לאבחן התסמונת במהלך ההריון? מציין הוא:

“כידוע לא אובחנו הממצאים המוזכרים, הם היו מהווים אזהרה לאפשרות של קיום של תסמונת מולדת או מומים נוספים אצל העובר. מציאות הממצאים אצל העובר היו מאפשרים לאבחן את תסמונת אפרט שממנה סובל התינוק ואשר היא אחראית על תחלואתו ונכותו כיום.

מהי הגישה הרפואית כאשר מתגלים מומים מולדים בכפות ידיים ורגליים או מומים נוספים?

גילוי כל מום ובעיקר מומים מהסוגים שצויינו מחייב את הרופאים המטפלים ובעיקר רופאים המבצעים אולטרסאונד בחיפוש אחרי מומים מולדים אחרים אפשריים בזמן הריון.

גילוי כל מום אצל עובר בזמן ההריון מחייב לידע את האם ו/או ההורים לגבי הממצאים המוזכרים בחשיבותם הקלינית, המשמשים להם כלי להחליט על המשך ההריון.” (שם, 5).

וכך מסכם פרופ’ שנקר את חוות דעתו:

“מדובר באשה בהריונה השני אשר התוצאות בבדיקת חלבון עוברי עוררה תשומת לב נכונה אצל הרופאים המטפלים בהריונה. הופנתה לבדיקת אולטרסאונד מכוונת אשר בה לא אובחנו מומים בכפות הידיים והרגליים כפי שצויינו Polydactyly and Syndactyly. כמו כן לא בוצעו סקירות מערכות נוספות ובעיקר סקירה לגבי מבנה הגלגלת, בדיקה מכוונת ללב כגון אקו, אשר יכלו לגלות מומים נוספים שאתם הוא נולד, וע”י כך נמנע מידע זה מידיעת ההורים.” (שם, 5).

בחוות דעתו המשלימה, התייחס פרופ’ שנקר לחוות הדעת מטעם הנתבעים, והוסיף שניתן היה לגלות את השינויים האנטומיים בגולגולת בבדיקת us בוודאות בשלבים מאוחרים של ההריון, ואת השינויים בגפיים בשליש השני להריון. כך גם לגבי מום הלב, ניתן לגלותו באמצעות בדיקת אקו לב.

לשאלה האם בבדיקת us ניתן היה לגלות את המומים בכפות ידיים ורגליים כאשר הבדיקה היא מכוונת ומורחבת? עונה פרופ’ שנקר בחוות הדעת המשלימה:

“ד”ר מייזנר בפרק שכתב בספר הריון ולידה כותב את העובדות הבאות:

“הערכת כפות הידיים והרגליים: בהערכת כפות ידיים ורגלים יש לשלול עיוותים דוגמתLUB FEET, POLYDACTYLY, SYNDACTYLY כל אחד מהעיוותים הנ”ל מאפיין רשימה של דיספלזיות”. במאמר נוסף של פרופ’ מייזנר הדן בהפרעות במבנה השלד בבדיקה סונוגרפית ר’ עמ’ 15 אשר התפרסם ב-ISRAEL J. OBSTET GYNECOLOGY הנ”ל כותב : HANDS AND FEET SHOULD BE ‘EVALUATED TO EXCLUDE MISSING BONES, POLYDACTYLY, SYNDACTYLY, AND POSTURAL DEFORMITIES”.

לאור נתון זה לא קיים ספק שהבדיקה המכוונת והמורחבת שביצע ד”ר הרמן, שאמנם דורשת זמן צריך היה לגלות את קיום הסינדקטילי ואת השינויים במבנה האצבעות כפי שאופייני לתסמונת אפרט ושאיתם נולד, גם את הפגם של קיום עצם מסרק שישית ברגליים.” (שם, 4 )

ובהמשך:

“הנני מסכים עם המומחים שכתבו את חוו”ד שהבדיקה של כפות הידיים ורגליים של העובר היא בדיקה לעיתים קשה וממושכת, אולם אין ספק שכאשר הרופא בתשובתו מציין תקין כפי שציין ד”ר הרמן, הרי דבר זה ברור בראש וראשונה לאישה ובוודאי לרופאים המטפלים שהמבנה של כפות ידיים ורגליים אין בהם סטייה מהנורמה ולכן מצב זה הטעה את האישה מלחפש בדיקה נוספת, בדיקה חוזרת ומובן מאליו הטעה גם את הרופאים המטפלים. במידה ותשובתו היתה, אין הוא יכול לשלול מומים במבנה כפות רגליים וידיים, עובדה זו היתה מאפשרת ביצוע בדיקות נוספות, בעיקר בשלב מאוחר יותר של ההריון. בדיקות נוספות ומאוחרות יותר בהריון, אין ספק שהיו מגלים את השינויים האנטומיים במבנה הגולגולת האופייניים לתסמונת אפרט.

נתונים אלה שציינתי תומכים בחוו”ד של המומחים האחרים והספרות שצורפה על ידם.” (שם, 5)

המומחים מטעם נתבעים 2, 1

(1) חוות דעת פרופ’ יגל (מיום 5.11.01)

15. פרופ’ יגל בחוות דעת מקיפה, סקר את הגורמים להיווצרות מומים התפתחותיים (מלפורמציות ודפורמציות). לדעתו, מסקירת הספרות בנושא ‘תסמונת אפרט’ עולה כי האפשרות לאבחון טרום לידתי הינה בשני מקרים:

“האחד – מציאתה של גולגולת עם פגם מבני המעלה חשד לתסמונת, ובעקבות כך בחלק מן המקרים נמצא חיבור בין האצבעות, והשני – מקרה עם סיכון גבוה לתסמונת עקב סיפור משפחתי דומה.” (שם 6).

לדבריו, מספרו שלCallen, Ultrasonography in Obsterics and Gynecology, 4 Edition, 2000, p.72 (להלן: Callen), ניתן ללמד כי המוטציות הנפוצות ביותר המוכרות באסוציאציה עם תסמונת ע”ש אפרט הן:

“החלפת S252W ו-P253R, המתרחשים בתוך הגנים של 2 fibroblast growth factor receptor איבחונים גנטיים מומלצים לעובר (ע”י ניקור מי שפיר או סיסי שיליה) וגם להורים, במקרה שעולה החשד לתסמונת ע”ש אפרט, בעיקר במשפחות בהן מתגלה התסמונת בפעם הראשונה”. (שם, 7).

אשר לייחוס רשלנות רפואית לפרופ’ הרמן, הוא מציין:

“פרופ’ הרמן ביצע זו [סקירת על-קול מורחבת – י.ש.] ושלל את כל האפשרויות הקשורות לחלבון העוברי הגבוה בדם האם. כפי שחזה פרופ’ הרמן, התובע נולד ללא כל פתלוגיה הקשורה לחלבון עוברי גבוה בדם האם, ובכך מילא את הציפיות מסריקה המורחבת…” (שם, 8).

ובהמשך:

“לא היתה כל סטייה או רשלנות בבדיקות העל-קוליות שביצע פרופ’ הרמן… כמוכח על פי הספרות, לא ניתן במקרים בהם אין חשד ספציפי גבוה לתסמונת Apert לאבחן ולו חלק מן הממצאים של התסמונת לפני השליש השלישי להריון”. (שם, 9)

פרופ’ יגל מתייחס בחוות דעתו לדברי פרופ’ שנקר לגבי השאלה אם המומים בתסמונת זו ניתנים לאבחון בשבוע 21 (ככל שהדבר נוגע לפרופ’ הרמן), ולדעתו חיבור התפרים לא מתרחש לפני סוף השליש השני. לתובע אין 6 אצבעות, ולכן סטייה באבחון אינה קיימת. אשר לחיבור בין האצבעות, הרי שקשה לגלותו, וכמעט בלתי אפשרי כשמדובר בכף רגל.

אשר לשאלה מדוע לא בוצעה סריקה לידנית בביקור החוזר, טוען פרופ’ יגל כי מעיון בטופסי הבדיקה עולה בבירור שמטרת הבדיקה החוזרת היתה לאתר את Corpus Callosum , והואיל וזה אותר כבר בסריקה בטנית, לא היה מקום לסריקה לידנית.

(ראו דברי פרופ’ הרמן בעניין זה – להלן).

לשאלה האם רמת החלבון העוברי מצביעה על מום, מציין פרופ’ יגל:

“רמה של MOM 2.2 של חלבון עוברי בדם האם מהווה ערך בגבול הנורמה. משרד הבריאות בזהירותו הרבה המליץ על סריקה מכוונת למומים הקשורים לחלבון עוברי גבוה (הללו פורטו לעיל) במקרים אלו. אין שום חובה או הצדקה רפואית לסרוק איברים אחרים שאינם קשורים לחלבון עוברי גבוה במקרים אלה”. (שם, 10).

(2) פרופ’ משה פרידמן (מומחה לגנטיקה רפואית)

16. אף פרופ’ פרידמן בחוות דעתו מיום 2.2.02 סוקר את התסמונת ומאפייניה, שכיחותה, שיעור אבחנתה, והספרות המקצועית בנושא זה. חלקה אף מאוזכר בחוות דעת המומחית ד”ר ינאי, שמונתה על ידי כמומחית מטעם בית המשפט.

לעניין הממצאים בגולגולת מציין פרופ’ פרידמן:

“במקרה של התובע ניתן לראות שצורת הגולגולת בבדיקות העל-קול שבוצעו במהלך ההריון היתה תקינה, וגם פרופ’ שנקר, מומחה התביעה, אינו חולק על כך. יתרה מכך, אף לאחר הלידה צורת הגולגולת לא הייתה אופיינית לתסמונת אפרט, וכאשר ד”ר קונסטנטיני, מומחה התביעה ראה את התובע לראשונה בגיל 10 ימים, הוא כתב “סך הכל אני לא משוכנע שמדובר בתסמונת אפרט למרות הסינדקטילי. מצב הגולגולת טוב יותר מאלה שראיתי”. (שם, 5).

אשר למומי הגפיים, מציין פרופ’ פרידמן:

“מכיוון שהממצא במח נעלם ובבדיקות אלו לא היו שינויים אופייניים בבדיקת הגולגולת, האפשרות היחידה בה ניתן היה לחשוד באבחנה הייתה ע”י גילוי של הפגם באצבעות. פגם זה אינו ניתן לגילוי אקראי, אלא דורש התבוננות ממושכת ומכוונת בתנועת האצבעות.” (שם, 6).

ובהמשך:

“מכיוון שבדיקה לזיהוי איחוי של אצבעות איננה שגרתית והיא דורשת התבוננות ארוכה מאוד בכפות הידיים, השאלה המרכזית במקרה זה היא, האם הייתה אינדיקציה רפואית לבדיקה מכוונת של כפות הידיים…

מכיוון שהממצאים במוח לא היו בגדר מום אלא, לכל היותר, וריאנט של הנורמה, לא הייתה כל סיבה להתבונן זמן רב מהרגיל באצבעות הידיים. עובדה היא שמעולם לא דווח על מקרה בספרות שבו האבחנה של תסמונת אפרט נקבעה בעקבות בירור של אסימטריה בגודלם של חדרי המוח,ולא תואר מקרה שבו היה ערך חריג של חלבון עוברי.

פרופ’ שנקר מוצא חריגה מנורמות מקצועיות בכך שבבדיקות העל-קול לא התגלתה עצם מסרק נוספת בכפות הגלים. עלי להדגיש כי בבדיקה הגופנית שנערכה לאחר הלידה בבי”ח קפלן וגם בבדיקה שערכתי אני, נמצא כי לתובע יש חמש אצבעות בכל כף רגל. לאור זאת ייתכן שהממצא שזוהה בבדיקת הרנטגן היה מסוג שאינו ניתן לגילוי בבדיקת על-קול במהלך ההריון”. (שם, 6).

פרופ’ פרידמן מסכם את חוות דעתו, כדלקמן:

“מבנה הגולגולת היה תקין בבדיקות שבוצעו בהריון. הממצאים בגולגולת אף לאחר הלידה היו קלים מהרגיל והקשו על אבחנת התסמונת ע”י מומחה התביעה עצמו, אפילו בגיל 10 ימים.

ערך גבוה של חלבון עוברי, שהווה את הסיבה לביצוע הסקירות, אינו התוויה לבדיקה מכוונת של האצבעות וההפך: תסמונת אפרט אינה מאופיינת ע”י חריגה ברמת החלבון העוברי.

זיהוי ליקויי הגפיים דורש בדיקה מכוונת וממושכת, שיכולה לקחת יותר משעה. בהעדר עיוות אופייני של הגולגולת בבדיקות העל-קול במהלך ההריון, אין כל סיבה והצדקה להתמקד בבדיקת הידיים, מעבר לדרוש לצורך סריקה מורחבת רגילה.

ניתוח הנתונים שפורסמו, מעיד על כך שמרבית המקרים הספורדיים של תסמונת אפרט לא אובחנו בבדיקות על-קול, ולמעשה החמצת האבחנה היא הכלל ולא החריג.

יש להכיר בעובדה שבדיקת על-קול היא בדיקת הדמיה התלויה במשתנים רבים שאינם בשליטת הבודק. הבדיקה מטבעה אינה יכולה לגלות את כל המומים, גם כשהיא מבוצעת במיומנות וע”י המנוסים שבבודקים.” (שם, 7).

המומחה מטעם נתבעים 4, 3

חוות דעת פרופ’ י’ מייזנר (מומחה לאולטרסאונד במיילדות וגניקולוגיה).

17. אף פרופ’ מייזנר, בחוות דעתו המפורטת מיום 18.8.01, מתאר את המקרה הנדון, מציין פרטים על התסמונת, ואף סוקר את הספרות המקצועית. לפיכך, לא נחזור על כך, אלא נתייחס למספר קביעות ומסקנות שבחוות דעתו. פרופ’ מייזנר מציין כי לאור בדיקת איבחון טרום לידתי של התסמונת בספרות, עולה כי “זיהוי עובר פגוע ללא ידע קודם על מקרה משפחתי, נדון לקושי ניכר” (שם, 3).

אשר לבדיקות שבוצעו על ידי פרופ’ הרמן וד”ר דרייזין, אומר הוא:

“בכלל, מבחינת המעקב וביצוע בדיקות האולטרסאונד במקרה הנדון – לא רק שאין מה להלין על מבצעי הבדיקה, אלא שיש לשבחם ולהעניק להם צל”ש על התייחסות נכונה לממצאי בדיקת החלבון העוברי, בכך שבדקו שוב ושוב את הגולגולת ואת חדרי המוח. פרופ’ הרמן, למרות שמצא רק הרחבה קלה של חדרי המוח בגדר התקין, לא חייב היה לזמן שוב את הנבדקת לבדיקת מוח נוספת. למרות ש-9 מ”מ של אטריה זהו מספר תקין, טרח לזמן את גב’ א.ב. לבדיקה נוספת. הוא לא זימן אותה לבדיקה עקב ממצא פתולוגי אלא עקב ממצא בספק גבולי. זהו מופת, להתנהגות יותר מסבירה של רופא. הדבר נכון שבעתיים לגבי ד”ר דרייזין, שטרח כל פעם לבדוק את חדרי המוח, למרות שבכל פעם הערכים היו תקינים. ומה זה אם לא דוגמא למופת להתייחסות רופא לממצא שהוא “בספק חריג, שנצפה רק פעם אחת, ולמרות זאת בדק אותו שוב ושוב ואפילו כשתנאי הבדיקה היו בלתי אפשריים”. (שם, 4).

אשר לחשד לפולידקטיליה מציין פרופ’ מייזנר, כי תמה הוא הכיצד ניתן להתייחס לכך כאשר הטענה מבוססת על צילום רנטגן שנעשה כשהתובע היה בן 4 חודשים. באף מסמך נוסף, ואפילו באלה של האישפוזים בביה”ח “ליס”, לא צוין ממצא כזה. לפיכך כיצד מצפים לגלותו בבדיקת us באמצע ההריון? אשר לממצא של “עצם נוספת” בעצמות המסרק, הרי שבאף מקום בעולם לא סופרים את עצמות המסרק בבדיקה מורחבת, ולא קיים טופס בו יש לרשום את מספר עצמות המסרק.

אשר לסינדקטיליה, אף ענין זה קשה, לדעתו, לאבחון סונגרפי, כפי שהוא מציין:

“ניתן לחשוד בסינדקטיליה כאשר האצבעות נראות צמודות זו לזו לכל אורך הבדיקה. אך קשה לחשוד בכך בהעדר מומים נוספים. האיחוי באצבעות יכול להיות גרמי או ברקמות רכות… בבדיקת סקירת מערכות ללא חשד למום נוסף הקשור בסינדקטיליה, באם נספרו האצבעות ונצפו פרקיהן, לא ניתן לאבחן חד משמעית סינדקטיליה של רקמות רכות. כזהו המקרה שלפנינו. כלומר, כבר בסקירה בשבוע 21-20, זיהוי הפגיעה בגפיים היה קשה ביותר אם בכלל אפשרי”. (שם, 5).

לסיכום, מציין פרופ’ מייזנר:

“בתפקודו של ד”ר דרייזין כרופא עוקב בהריון וכמבצע בדיקות האולטרסאונד במהלך ההריון אין כל עדות לרשלנות רפואית:

1. ד”ר דרייזין לא ביצע בשום שלב בדיקת מערכות לעובר אלא רק בדיקות למעקב גדילה.

2.בבדיקות אולטרסאונד להערכת גדילה ומשקל של הילוד – לא בודקים כפות ידיים ורגליים ולא את מבנה לב העובר.

3. מדובר בתסמונת נדירה ביותר שהסימנים לגילויה אינם חד משמעיים בהופעתם והחשד להם נובע בעיקר בנוכחות סיפור קודם. בשום שלב של בדיקות ד”ר דרייזין לא הופיעו סימנים המחשידים או מאפיינים את תסמונת APERT.

4. ד”ר דרייזין התייחס לקוטר חדרי המוח בכל אחת מבדיקותיו ומצא אותו תקין. גם בנוכחות קושי טכני בבדיקה – עשה את המיטב במסגרת הניתן.

5. התיעוד הרפואי של בדיקותיו היה ללא דופי.

6. ד”ר דרייזין פעל לכל אורך ההריון כיאות, וביצע מעקב הריון על כל הנדרש ממנו ללא כל סטייה מנורמה רפואית מקובלת, ועל פי הקריטריונים הנהוגים במדינת ישראל.

7. אני חוזר ומדגיש כי ד”ר דרייזין עוסק שנים רבות בתחום האולטרסאונד במיילדות וגניקולוגיה, והינו מעודכן בספרות הרפואית, הינו מבקר קבוע בכנסים בתחום זה בארץ ובעולם, והינו שותף למחקרים רפואיים בתחום האולטרסאונד במיילדות וגניקולוגיה.

הרפואה המודרנית, ותהיה המתוחכמת ביותר, אינה יכולה להבטיח לכל אישה בכל תנאי ילד בריא. קיימים מצבים בהם גילוי מוקדם של מום אינו אפשרי באם הינו נדיר, ובאם אינו ניתן לגילוי חד משמעי בבדיקות ההדמייה שבידינו”. (שם, 5 )

פרופ’ מייזנר, הגיש חוות דעת משלימה (4.8.04), לאחר שבחן את צילומי הרנטגן של כפות הידיים של התובע, סרטי רנטגן של כף יד שמאל, וחוות הדעת של פרופ’ י’ בר-זיו, לענין ההתייחסות לאיחוי הגלילים (Symphalangism), והגיע למסקנות הבאות:

“1. תסמונת אפרט מתאפיינת בתהליך פרוגרסיבי של איחוי גלילי האצבעות ועצמות נוספות.

2. תהליך האיחוי מתחיל לפני הלידה ונמשך גם אחריה.

3. במקרה התביעה ניתן לראות שתהליך האיחוי בגלילי האצבעות נמצא בעיצומו, כאשר הגליל האמצעי של האצבע המורה והגלילים הרחיקניים של כל האצבעות פרט לבוהן, עדיין נפרדים.

4. בזמן החיים התוך רחמיים תהליך האיחוי נמצא בראשיתו, ולכן קיימים עדיין שלושה גלילים נפרדים, המחוברים ביניהם ברקמת סחוס.

5. בדיקת אולטרסאונד מזהה רק את מרכזי ההתגרמות ולכן אינה יכולה לזהות איחוי גלילים סחוסי ומראה שלושה גלילים בכל אצבע.” (שם, 3).

ראיות ועדויות נוספות

18. חוות דעת נוספות הוגשו הן לעניין צילומי הרנטגן ופיענוחם (ראו להלן), והן לענין כימות נכותו של התובע. התובעים 3, 2 וכן נתבעים 1, 3 הגישו תצהירי עדות ראשית, ונחקרו על תצהיריהם (ראו להלן).

בדיקות על-קול (הדמיית אולטרה סאונד)

19. כאמור, לפנינו מחלוקות לעניין ההדמיות המבוצעות לנשים הרות במהלך ההריון לסוגיהן, מתי יש לבצען, מה ראוי לבדוק, וההשלכות לנושא הרשלנות הרפואית של המבצע.

לאור ריבוי חוות הדעות מטעם הצדדים ועדויות הנתבעים 3, 1 , סברתי שיש מקום לקבלת חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט. הצדדים הסכימו. טרם מינוי המומחה, איפשרתי לצדדים להגיע להסכמה על מיהות המומחה. אולם הדבר לא צלח. לפיכך מיניתי מומחית שאינה נותנת חוות דעת לא לתובעים ולא נתבעים. המומחית שמיניתי, ד”ר נילי ינאי מביה”ח הדסה נתנה את חוות דעתה, ענתה לשאלות הבהרה של הצדדים ונחקרה על חוות דעתה בבית המשפט.

אקדמת מילין על מכשיר האולטרסאונד – “על-קול” או “על שמע”

20. מכשיר העל-קול (להלן: על-קול או “us”) מייצר גלי קול בתדירות גבוהה מאוד (מעל 20,000 הרץ), שאינם נשמעים על ידי אוזן האדם.

גלי הקול החוזרים מתורגמים ע”י מתמר, ומתקבלת תמונת הדמיה שמקורה בשינויים בצפיפות הרקמות של העובר.

ב-1953 הומצאה ההדמיה באמצעות מכשיר זה באוניברסיטת לונדון על ידי אדלר והרץ מהמחלקה לפיסיקה גרעינית, וכבר בסוף אותה שנה בוצעה סריקה אולטרה סונית של המח. בתחום המיילדות החלו לעשות בו שימוש בסקוטלנד.

במשך השנים שוכלל אמצעי זה, עם שיפור מהירות המעבדים והמיחשוב, וכיום ניתן להדגים בעזרתו רקמות ואף תנועות, באופן מדויק, וברמת הפרדה (רזולוציה) גבוהה מאוד, ובאופן תלת- מימדי.

ההדמיה אינה פולשנית, והיא אינה גורמת נזק לרקמות ביולוגיות. המכשירים שבשימוש במוסדות הרפואיים בישראל עומדים בקריטריונים של ה-F DA האמריקאי ומשרד הבריאות בארץ. אף כי היצרנים מציינים כי אין הגבלה של זמן הבדיקה, לא מומלץ ע”י העוסקים בכך לקיים סריקות ממושכות או בתדירות גבוהה ללא סיבה רפואית.

יצויין כי הציפייה לתוצאות חד משמעיות מבדיקת ה- us, גוברת עם שכלולם של המכשירים. עמדה על כך עו”ד טליה חלמיש-שני, מנהלת החברה לניהול סיכונים ברפואה בע”מ ומנהלת מחלקת התביעות של המבטחת MCI במאמרה, בדיקות, אולטרסאונד מיילדותי-המצב המשפטי, כתב העת לניהול סיכונים רפואה, 1994, 11, בציינה:

“למרות תמימות הדעים בקרב הקהילה הגניקולוגית בארץ ובעולם, כי ביצוע בדיקות על-קול לנשים בהריון שאינו בר-סיכון אינו חיוני, הפכו הבדיקות הללו לחלק מהשגרה של מעקב ההריון LeFevre ML,Bain RP, Ewigman ]BC&al.Arandomized trial of prenatal ultrasono-graphic screening: impact on maternal management and outcome. Am J Obstet Gynecol, 1993; 169: [483-489.”. (שם, עמ’ 11).

ובהמשך:

“אין לתלות בטכנולוגיה חדישה תקוות מעבר ליכולתה הריאלית, אך, יחד עם זאת, אין להכביד על התפתחותה על-ידי הטלת חובות מחמירות מדי, שבהן, ספק אם תוכל החברה לעמוד. (ת”א (חי’) 976/89 עמ’ 22, 23). כאמור, טרם נאמרה המילה האחרונה על ידי בית המשפט בסוגיית תביעות העל-קול. יש להמתין ולראות כיצד יפסוק בית המשפט העליון בערעורים שהוגשו לפניו”. (שם, עמ’ 12).

סוגי הסקירות ואופן ביצוען

21. במשך תקופה לא קצרה לא היתה אחידות בכינוין של הסקירות, כך למשל מצינו: “סקירה שגרתית”; “סקירה אנטומית”; “סקירת המערכות המוקדמת”; “סקירת מערכות”; “סקירת מערכות מורחבת”; סקירה מכוונת”; “סקירת מומים” וכן וריאנטים של מושגים אלה. (ראו ת.א. (ת”א) 2314/04 פלומבה אוראל נ’ קופ”ח כללית (לא פורסם) (כב’ השופטת צ’ ברון) (12.7.05) (אתר נבו) (להלן: ‘פרשת פלומבה’).

פרופ’ מייזנר, הגיש חוות דעת מטעם הנתבעים גם בפרשת פלומבה, והעיד שם כי אין חשיבות למינוח שאינו משפיע על מהות הבדיקה, וכי המונח “סקירת מערכות” אינו שם רפואי, אלא שם שהוטבע על ידי הציבור (שם, בפרק: “המונחים בהם השתמש ד”ר זייתוני”), והוא מחזיק בדעה זו גם היום.

ביום 24.5.95 פרסם משרד הבריאות את “חוזר המנהל הכללי” מס’ 10/95 , שנושאו: “אולטרסאונד במיילדות”, אשר החליף את חוזר 11/93 מיום 8.6.93. (מוצג נ/3).

החוזר עצמו קובע שאין לו, בשלב זה, תוכן מחייב אולם ההנחיות שבו: “תאפשרנה לכל הנוגעים בדבר התארגנות לשם יישום החקיקה”, וכי אין חובה לעשות בדיקה זו בזמן ההריון.

מהנחיות אלה ניתן ללמד כי בדיקת us תעשה על ידי רופא מומחה במיילדות וגניקולוגיה או ברדיולוגיה אבחנתית, בתנאים שמפורטים בהנחיות.

בהנחיות חוזר המנכ”ל נעשה שימוש במונחים הבאים:

א. סריקת מערכות (שבוע 19 עד 22 להריון)

ב. סקירה אנטומית.

אין בנמצא, בחוזר הנ”ל, הגדרות נוספות או מינוחים נוספים באשר לסוגי הסקירות.

יחד עם זאת, כל רופא העוסק בתחום הנדון, מוחזק כמתעדכן בספרות המקצועית, לרבות בניירות העמדה של האיגוד המקצועי אליו הוא משתייך.

כפי שנאמר לא אחת, גם בפסיקה (‘פרשת סידי’, ראו להלן; ע”א 280/60 פרדו נ’ פלדמן, פ”ד טו(3), 1974; ע”א 323/89 קוהרי נ’ מדינת ישראל, פ”ד מה(2), 142, 172), יש לבחון את התנהגות הרופא בהתאם לפרקטיקה המקובלת לתקופה הרלוונטית. נזכור אף שגם בתחום המיילדות, הרפואה מתקדמת בקצב מהיר, גם לאור ההתפתחות הטכנולוגית והמכשור המתקדם.

אמנם הדמיית ה-us הפכה ברבות השנים לכלי חשוב במעקב אחר ההריון, אולם אין היא חזות הכל. כפי שראינו לעיל, משרד הבריאות עדיין לא מחייב ביצוע הדמיה. יחד עם זאת, כל אישה הרה הפונה לרופא למעקב צמוד במהלך ההריון, בוודאי שמצפה היא לא רק לייעוץ אלא אף לבדיקות הדמיה, ובשלבים הנכונים.

22. האיגוד הישראלי למיילדות וגניקולוגיה מפרסם, מעת לעת, “נייר עמדה” (להלן: ‘האיגוד’).

בתקופה הרלוונטית למקרה דנן, נהגו בארץ על פי הנחיות משרד הבריאות משנת 1993, שהיו מבוססות על הנחיות האיגוד האמריקאי לאולטרא-סאונד:

Guidelines for Performance of the Antepartum Obstetrical Ultrasound Examination (ראו ת”א (מחוזי חי’) 745/02, המר ליאור נ’ פרופ’ עמי עמית, תק-מח 2006(4), 10603). (להלן: ‘פרשת המר’).

בחודש אוגוסט 2000 (לאחר שהתובע נולד), פרסם האיגוד את נייר עמדה מס’ 6, אשר הגדיר את סוגי ההדמיות לבדיקה בסיסית ובדיקה מכוונת.

בפרק ‘בדיקות סקר’ נאמר:

א. יש להפנות את האישה לביצוע תבחין משולש בשבוע ה-16-18.

ב. הבדיקה המשולשת (או בדיקות אחרות בעתיד) יחד עם גילה של האישה ישמשו בסיס להחלטה על ביצוע בדיקת קריוטיפ.

ג. נשים מגיל 35 ומעלה יש להפנות לביצוע בדיקת קריוטיפ, על פי המלצת משרד הבריאות.

ד. מדי מספר שבועות יש לחזור ולבצע indirect Coomb’s לכל אשה עם גורם Rh שלילי. יש לחסן ב-anti-D אם בדיקת ה-Coomb’s indirect שלילית סמוך לשבוע 28.

ה. יש לבצע העמסת גלוקוזה של 50 גרם בשבוע ה-27-28 כבדיקת סקר אחידה לגילוי סוכרת הריונית. אם מתקבל ערך גבוה מ-140 מ”ג% (7.1 מילימול), יש לבצע העמסת גלוקוזה של 100 גרם”.

ובנספח א’ של נייר עמדה מס’ 6 נאמר:

“Iב.

אם הבדיקה הבסיסית מעלה ממצאים מחשידים או מעלה ספק לגבי תקינות הממצאים, יש להפנות את האישה לבדיקה מכוונת”.

אכן, בשל אי הבהירות במונחים, כמתואר לעיל, התעורר הצורך לנסח נייר עמדה מקיף ועדכני.

בנייר עמדה מס’ 13, שפורסם בשנת 2006, מצוין בפרק “הנחיות לביצוע אולטרה-סאונד בהריון”, מועד כניסתו לתוקף:

“על מנת לאפשר לגופים השונים זמן כדי להערך לביצוע ההמלצות תיכנסנה המלצות נייר זה לתוקף בתאריך 1 מרס 2007 (שנה אחרי פרסומן)”. (דברי ההסבר, שם, 1).

בנייר עמדה זה, שבים עורכיו ומזכירים כי:

“התרומה של אולטרה-סאונד תלת ממדי לבדיקות אולטרה-סאונד במיילדות לא הוכחה כמשמעותית ולפיכך אין חובה להשתמש בו או לעדכן את הנבדקת לגבי השימוש באמצעי זה”.

לאור הפרשנות השונה לגבי כינוין של הבדיקות במוסדות הרפואה השונים ואצל הרופאים, נזקק נייר העמדה להבהירן, כדלקמן:

“ב. סוגי הבדיקות

להלן הגדרת סוגי בדיקות האולטרה-סאונד בהריון:

1. בדיקה בשליש הראשון להריון

2. בדיקת שקיפות עורפית

3. סקירת מערכות

4. בדיקה להערכת גודל בשליש השני והשלישי

5. בדיקה מכוונת למערכות מסויימות

6. בדיקה ממוקדת למצב קליני מוגדר

בדיקות אלה אינן רשימה מומלצת כבדיקות שגרה בהריון וסוג הבדיקה יקבע לפי ההוריה הרפואית. מטרת הפרוט שלהלן היא לקבוע מהם המרכיבים שאותם מומלץ לבדוק ועליהם יש לדווח בכל אחד מסוגי הבדיקות, כאשר מתבצעת הבדיקה”.

הבהרות אלה נוסחו על ידי מיטב הרופאים החברים בוועד הארצי של האיגוד, וכן על ידי “מליאת ועדת העמדה” (כמפורט שם), לאור הניסיון והספרות המקצועית שהצטברה מאז נייר העמדה הקודם. יודגש שנית, כי ניירות עמדה אלו פורסמו לאחר קרות האירוע דנן, והובאו לעיל להמחשת אי הבהירות לגבי המינוחים, שהיתה עד עתה.

המסקנה שניתן להסיק מן האמור לעיל הינה, כי על הרופא להיות ער למהות הבדיקה ולצורך בה, בהתאם לעניינו של כל חולה וחולה, כאמור על ידי המומחית ד”ר ינאי (להלן).

על ריבוי ההתייעצויות להן נזקקת האישה טרם כניסתה להריון, במהלך ההריון, ובסמוך ללידה, עומד עו”ד י’ דייויס במאמרו הזכות להיפרע פיצויים בעילות “הולדה בעוולה” ו- “חיים בעוולה”, שפורסם בספר: הזכות לחיים ללא מום, הוצאת פרובוק בע”מ 2007, ומסכמן בטבלה הבאה:

נשוב למקרה דנן, ונבדוק את הסקירות שבוצעו ע”י הנתבעים ומהותן.

א. הסקירות שערך פרופ’ הרמן.

23. בטופס הבדיקה של פרופ’ הרמן כונתה הבדיקה שנערכה אצלו: “בדיקה בהריון שליש שני – סקירת מערכות מכוונת” (ראו ת/1). בטופס הצהרת הנבדקת נרשם: “בדיקה מורחבת”. לדבריו, בעדותו, סקירה מורחבת וסקירה מכוונת בפועל הן היינו הך, והכוונה לאיברי העובר ולא לאיבר ספציפי (ע’ 54 לפרו’).

בהמשך העיד פרופ’ הרמן כי לאחר שבוצעה הבדיקה, לאור הערכים של החלבון העוברי, הוא ביצע סקירת מערכות הזהה להיקף הבדיקות שהוא מבצע בסקירת מערכות מורחבת בתשלום פרטי. (ע’ 59 לפרו’).

פרופ’ הרמן טוען כי הוא מבצע את הסקירה בהתאם לספרו של קמפבל (נ/4א) בעמ’ 187. הפרק אליו היפנה פרופ’ הרמן מתאר סקירת מערכות סטנדרטית, ומתחיל במשפט הבא:

“This chapter describes the standard ultrasound examination that should be performed on every fetus at 18 to 20 week’s gestation”.

אשר לטענה לפיה הפרק אליו הפנה פרופ’ הרמן אינו מתאר סקירת מערכות מכוונת או מורחבת, כפי שהציג פרופ’ הרמן את סקירתו בפני התובעת, וכפי שרשום בראש הטופס (ת/1) “סקירת מערכות מכוונת”, נתייחס להלן.

בסיום סקירת המערכות, ובעקבות גילוי ההגדלה של חדרי המוח נכתב בגיליון המעקב על ידי פרופ’ הרמן על הצורך ב: “הערכה נוספת כולל us וגינלי מוחי+קורפוס קלוסום”. לגבי כפות הרגליים והידיים מציין פרופ’ הרמן בטופס התשובה כי הם “ניצפו תקינים”.

כן נטען, כי כעבור שבוע, ב- 8.9.99, מבצע פרופ’ הרמן לתובעת בדיקה באמצעות US וגינלי לגבי מבנה המוח וחדרי המוח. פרופ’ הרמן לא ביצע סקירה של איברים אחרים בגוף העובר, ובודאי שאינו מבצע סקירת מערכות חוזרת (תשובה לשאלון, נספח יד לתיק המוצגים, שאלות 20-14.)

ב”כ התובעים, עו”ד ג’ מרקמן, ניתח בהרחבה את נושא סקירות ה- us בכלל, ובמקרה דנן בפרט, ובין היתר מציין:

“נוצר הרושם כי חוסר הבהירות והעדר קריטריונים ברורים לביצוע סקירת מערכות מורחבת, נועדו לצורך הגנה בפני תביעות רשלנות בגין אי גילוי מומים בבדיקה. שהרי באין קריטריונים ברורים וכל רופא מבצע את הבדיקה והקיפה כפי שהוא סבור, תמיד יוכל הרופא לטעון בדיעבד כי הוא אינו מבצע את הבדיקה הספציפית שהיתה מגלה את המום, שכן אין חובה לבצע בדיקה זו.

סטנדרט ההתנהגות שהתברר במשפט זה הינו רשלני ביסודו. רופא מטפל המקבל את תוצאות סקירת מערכות מורחבת שבוצעו לעובר, לא יכול לדעת על פי גישת הנתבעים, מה היה היקף הבדיקות, אילו איברים נבדקו וכיצד.

אם הרופאים המומחים אינם יכולים לדעת מתוצאות הבדיקה כיצד במדויק נסקרו המערכות בעובר, ומה במדויק היה היקף הסקירה, על אחת כמה וכמה שהאמהות הנבדקות אינן יכולות לדעת ולהבין פרטים אלו”. (סיכומי התובעים שם, 18).

יתרה מזו, לדבריו לגבי סקירה מדרגה ראשונה ושנייה, חלוקה זו אינה קיימת בישראל והינה ארכאית, וחרף זאת משרד הבריאות (נתבע 2) לא טרח לעדכן את ההנחיות הנוגעות לבדיקות על-שמע עקב גילוי ממצא חריג של חלבון עוברי.

ב. הסקירות שערך ד”ר דרייזין

24. כאמור, ד”ר דרייזין החל לטפל בתובעת לאחר פרופ’ הרמן, ולפניו היו מונחים ממצאיו של פרופ’ הרמן, ועל בסיס ממצאים אלה המשיך בטיפול.

עם פניית התובעים אליו, ביצע ד”ר דרייזין בדיקה מכוונת נוספת לעניין המומים הרלוונטיים, לאור הממצא של חלבון עוברי גבוה, אולם לא מצא כל חשד למומים כאלה.

דבריו בתצהירו ובעדותו מהימנים עלי, והם נתמכים בחוות הדעת של מומחי כלל הנתבעים, ואף של המומחית מטעם בית המשפט, כפי שפורט לעיל, וכן להלן.

הטיפול והמעקב במהלך הריונה של התובעת

25. נתייחס אפוא למכלול הטיפול בתובעת במהלך ההריון, ונדון בפרוט במהלכים הספציפיים של נתבעים 1, 3 יחד ולחוד.

הנה כי כן, מדברי המומחים והנתבעים 1,3 עולה כי הם משתמשים בביטויים שונים לסקירות. אף פרופ’ שנקר מתייחס בנשימה אחת לבדיקה מורחבת ומכוונת שמטרתה לאבחן מומים מולדים. (חוות דעתו המשלימה שם,3 ).

ב”כ התובעים טוען כי המומחים חלוקים בהגדרת הבדיקות ובכינויים לבדיקות.

לפיכך, השאלה מה נכלל במסגרת סקירת המערכות המורחבת, הינה כמעט בלתי אפשרית למתן תשובה.

לדבריו, ניסיון לענות על שאלה זו מצריך לענות על שתי שאלות משנה:

“א. היקף האיברים – אילו איברים בעובר נבדקים במסגרת הסקירה המורחבת.

ב. היקף הבדיקה של כל איבר שנבחר – מהו היקף הבדיקה של האיברים שנבחרו, דהיינו, במידה ונבחר לבדוק את כף היד האם תבוצע בדיקה מלאה של כף היד (בדיקה מכוונת לשלול מומי שלד) או שתבוצע רק בדיקה חלקית (לא תספרנה האצבעות, לא תשלל סינדקטיליה, לא יספרו הגלילים וכד’)” . (שם, 24).

היקף הבדיקה, לדעתו, חשוב לאור העובדה שלא התגלו ליקויים מבניים בכפות הידיים והרגליים של התובע בסקירת המערכות המורחבת, מה גם שאין הנחייה כיצד לבדוק את כף היד.

ולסיכום, מציין הוא כדלקמן:

“נסכם, את דעות הרופאים לגבי היקף הבדיקה של כף היד בסקירה מורחבת, ונראה את השוני וחוסר הבהירות בתשובותיהם:

א. פרופ’ שנקר –סריקה מורחבת כמוה כסריקה מכוונת, בודקים הכל ככל הנוגע לכף היד.

ב. פרופ’ מייזנר – סופר אצבעות ובודק תנועת אצבעות לשלילת סינדקטיליה.

ג. ד”ר הרמן – סופר אצבעות, סופר גלילים של האצבעות, לא בודק תנועה של האצבעות לשלית סינדקטיליה.

ד. ד”ר ינאי – בודק מנח כף יד וסופרת אצבעות, לא שוללת סינדקטיליה.

ה. ד”ר דרייזין – בודק רק מנח כף יד. לא סופר אצבעות.

ו. ד”ר יגל – בודק רק מנח כף יד ולא סופר אצבעות (מציין זאת בדוח).

כפי שניתן לראות, שישה רופאים וחמש דעות כיצד לבדוק את כף היד בסקירה מורחבת”. (סיכומי התובעים, שם, 28).

קביעת ממצאים ומסקנות

א. גילוי תסמונת Apert

26. התובע סובל מתסמונת Apert, על כך אין מחלוקת. ייאמר כבר עתה, כי מן הראיות שהובאו לפני, ניתן לקבוע כי כאשר אין מקרה משפחתי או חשד למום בולט אחר), לאור רמה גבוהה בחלבון עוברי למשל, רק במקרה חריג ונדיר ניתן לקבוע אבחנה בדבר תסמונת זו, במהלך ההריון. אפרט ואנמק.

ניתן אמנם לאבחן את תסמונת Apert באמצעות בדיקה חודרנית של סיסי שיליה, אולם זו תעשה, כאשר ישנה אידיקציה לכך, כפי שמקובל לבצע דיקור מי שפיר, כשקיים חשש לתסמונת דאון, לאור תוצאות בדיקת החלבון העוברי בדם האם.

אני מקבל את דעתו של פרופ’ פרידמן כי לא היה מקובל לבצע בדיקה זו אם אין ידיעה על מחלה מסוימת, ואף דעת יתר המומחים מטעם הנתבעים הינה כי אי אבחנת תסמונת במקרה שלפנינו זו היא הנורמה, נכון לאותה עת.

דעתה של ד”ר ינאי לענין תסמונת Apert

27. כעולה מהפתיח בחוות דעתה (מיום 12.6.05), ד”ר ינאי התמחתה ברפואת נשים, מיילדות ואולטרסאונד בבית החולים העמק בעפולה, ובשנים 1992-1994 ניהלה את היחידה שם. מ-1994 ועד היום הינה אחראית יחידת US במחלקת נשים בהדסה עין כרם. השתתפה ב-13 מחקרים ופרסומים, ובכנסים ישראליים ובינלאומיים. מזה כשנתיים מרכזת קורס ללימודי US בבית הספר לאולטאסאונד בכפר סבא, וכן מרכזת קורס בתחום זה בלימודי תואר שני בייעוץ גנטי באוניברסיטה העברית.

ד”ר ינאי ערכה טבלה של אבחון התסמונת במקרים ללא סיכון, לאור עבודות מחקר של 14 ברי-סמכא בתחום זה, משנת 1987 עד 2004. מסקנתה הינה:

“מבדיקה זהירה של כל תיאורי המקרים עולה שב-11 מתוך 14 המקרים נראה מבנה חריג של הגולגולת בבדיקה הראשונה.

בתיאור המקרה של FILKINS [הוגש אף על ידי הנתבעים כמוצג נ/7 – י.ש.] הועלה חשד לממצא חריג בכפות הידיים בשבוע 12 להריון, אולם בסקירה בשבוע 17 הממצא נשלל, ורק לאחר שבוצעה סקירה חוזרת עקב ריבוי מי שפיר, בשבוע 33 , נתגלו הממצאים המחשידים לתסמונת אפרט.

FERRIRA איבחן את הסנדקטיליה כסמן ראשון בעוד שהעיוות בגולגולת הופיע רק 3 שבועות לאחר מכן.

בתיאור של BOOG הועלה חשד לחוסר תנועתיות של האצבעות בשבוע 20 וגם פה העיוות בגולגולת נתגלה שבועיים לאחר מכן.

רוב המדווחים חוזרים וטוענים על הקושי בזיהוי הפגמים בכפות הידיים והרגליים.

כלומר, מבין כל תיאורי המקרים, בהם אובחן אפרט בהריון, רק בשני מקרים הסינדקטיליה היתה הסימן המחשיד הראשון שהביא לגילוי האבחנה”. (שם, 11).

לאור הספרות המקצועית שסקרה, מגיעה ד”ר ינאי למסקנה כי לא היתה אינדיקציה לבצע בדיקות מעבר לאלה שנעשו, בציינה:

“תסמונת אפרט מאופיינת במספר מרכיבים הניתנים לזיהוי סונוגרפי.

ברוב המוחלט של המקרים מדובר על קרניוסינוסטוזיס, סינדקטיליה ועיוות בכפות הרגליים.

ברוב המקרים העיוות בגולגולת מופיע בשלבי הריון מתקדמים, לאחר השליש השני.

במקרה הנוכחי של התובעת, ייתכן ובשל העובדה שהעיוות בגולגולת לא היה חמור, כפי שהתרשם דר’ קונסטנטיני, למרות שנעשו בדיקות עוקבות בשליש השלישי לא הועלה חשד לקרניוסינוסטוזיס.

שאלה שלא ניתן כנראה להשיב עליה היא- האם העיוות בכפות הידיים היה חמור דיו כדי לאבחן אותו בשבוע 21 להריון.

מעבודותיהם של POOH וחב’ ו-QUINTERO וחב’ עולה האפשרות שלעיתים העיוות בידיים יכול להתפתח בהדרגה במהלך ההריון. תהליך הסינפלנגיזם, לדוגמא, הינו תהליך מתמשך ואשר יכול להמשיך גם לאחר הלידה. (העיר על כך פרופ’ פרידמן בעמוד 3 בחוות דעתו השניה) .

מהספרות הרפואית מסתבר, שחלק מן המקרים נתגלו עקב הרחבת חדרי המוח, מעל 12 מ”מ.

במקרה שלפנינו מוסכם שחדרים בקוטר 9 ממ. הינם בתחום הנורמה (פר’ פרידמן עמ’ 245 ופרופ’ מייזנר עמ’ 437 )

במחשבה שמדובר בקוטר בגבול העליון של הנורמה, נקטו פרופ’ הרמן ודר’ דרייזין בזהירות יתר, והמשיכו בבדיקות מעקב חוזרות, שמטרתן לשלול החמרה בקוטר החדרים או הופעת פתולוגיות אחרות.

ממצאים אחרים שהובילו לאבחון אפרט במקרים שתוארו, היו ריבוי מי שפיר, מומי לב וגם אלו לא נראו בבדיקות האולטרה סאונד של התובע.” (שם, 12).

כפי שיובהר להלן, אני מקבל את מסקנתה זו, ורואה להעדיפה על פני חוות דעת המומחה מטעם התובעים.

ב. סקירת המערכות שבוצעה לתובעת

28. על פי חוות דעת המומחית הרי שגם על פי עמדת האיגוד האמריקאי (AIUM), והאיגוד הקנדי, (SOGL) משנת 1994, פעל פרופ’ הרמן כיאות. ד”ר ינאי סקרה את סוגי הסקירות. מסקנתה הינה כי יש לחפש ממצאים באיברים נבחרים על פי סיבת הבדיקה, ואין זה חשוב אם היא נקראת ‘מכוונת’ או ‘רגילה’. לדידה המושגים מורחבת, מכוונת וממוקדת הינם מקומיים. אף בעדותה חזרה וציינה כי סקירה מכוונת יש לעשות רק כשישנה אינדיקציה רפואית, כפי שנעשה במקרה דנן, בשל הממצא לגבי החלבון העוברי בדם האם. (ע’ 9 לפרו’).

פרופ’ הרמן שביצע הסקירה לתובעת על פי המפורט בטופס שהוצג וסומן נ/3, ציין כי היא תקינה ואני מקבל את דבריו כמהימנים. מסקנתה של ד”ר ינאי, המקובלת עלי, הינה:

“כאשר מבוצעת סקירת מערכות מכוונת עקב רמת חלבון עוברי גבוהה, יש לסרוק איברים ספציפיים: מערכת עצבים מרכזית, דופן הבטן, כליות ומעקב גדילה.

אין עליה בסיכון למומי גפיים במקרים אלו.

וזו גם התשובה לשאלה האם היה צריך להפנות את האשה לאקו לב עוברי- לאור הנתונים לא היה קיים סיכון יתר למומי לב במקרה זה.

פרופ’ הרמן ביצע סקירה מכוונת עקב רמה גבוהה של חלבון עוברי בדם האם, התובעת הייתה מודעת לכך וחתמה על מסמך “הצהרת הנבדקת” ובסעיף 3:

“ידוע לי כי יש אפשרות לבדוק נתונים נוספים, אשר אינם מהווים חלק מהבדיקה במכון”.

ובסעיף 4 נאמר:

“ידוע לי כי בדיקת האולטרה סאונד בהריון היא בדיקה מוגבלת, אשר אינה יכולה ואינה מתיימרת לאתר מומים או פגמים בעובר בכל מקרה ובכל הריון”. (שם, 12 ).

מסקנת ד”ר ינאי בחוות דעתה, היא אפוא:

“כרופא בכיר, המבצע בדיקות במרכז שלישוני, המוגדרות כסקירה מכוונת, על פרופ’ הרמן לעשות את המאמץ הנדרש להגיע לאבחנה, אך בשום מקום על פי שבועת הרופא, על פי עקרונות בית הספר לרפואה או על פי נורמה אחרת, אין חובה על הרופא לאבחן, ואין להאשים אותו בכך שלא איבחן.

וכרופא בכיר, המודע היטב לאינדיקציות לבדיקת אולטרה סאונד ולניהול הריון בסיכון, פעל ד”ר דרייזין לפי הנורמות המקובלות.

בחוות דעתו של פרופ’ שנקר, בעמוד 5 סעיף 11: “גילוי כל מום ובעיקר מומים מהסוגים שצויינו, מחייב את הרופאים המטפלים ובעיקר את הרופאים המבצעים אולטרה סאונד בחיפוש אחר מומים מולדים אחרים אפשריים בזמן הריון” – יכול להיות שזו דעתו של פרופ’ שנקר אלא שאין לכך תימוכין בספרות הרפואית. מהסקירה שתיארתי, ומההנחיות הקיימות על ידי האיגודים השונים בעולם לא מוכר נוהל מעין זה אשר מחייב את הרופא המבצע בדיקה לשלול כל מום אפשרי.

במקרה שלפנינו, לדעתי, ניתן להתרשם מהניסיונות, האחריות והמקצועיות של פרופ’ הרמן ושל ד”ר דרייזין, במטרה להגיע לגילוי המומים אשר לרוע המזל, נסתרו מעיניהם”. (שם 13).

ובהמשך:

“מעבר לכל המיומנות, המקצועיות וההתקדמות הטכנולוגית, עדיין עלינו להכיר במגבלות האבחון הטרום לידתי.

יחד עם הניסיון לקדם את שיטות ההדמיה והבדיקות עדיין חווה כל מי שמתעסק בתחום זה את כשלונות האבחון.

קשה להתמודד עם קורבנות הכישלון, תחושת הצער וההחמצה גורמת לתסכול, אך הנתונים שהצגתי בסקירה זו מצביעים על מציאות שבה, למרות המאמצים הרבים, לא ניתן להגיע להצלחה מלאה באבחון הטרום לידתי.

בכך, אני מצטרפת לדעתם של פרופ’ פרידמן, פרופ’ יגל ופרופ’ מייזנר.” (שם, 12.13.14).

שאלות הבהרה למומחית

29. בהתאם להחלטתי מיום 12.7.05, אפשרתי הצגת שאלות למומחית. התובע הגיש רשימת שאלות החובקת שני עמודים מלאים, החל משאלות לגבי המינוחים של סקירת מערכות “מכוונת”, “מפורטת”, “ממוקדת”, וכן שאלות רבות לגבי זיהוי האצבעות, הגלילים, תנועות הפתיחה של כף היד, איחוי גלילים, ועוד.

אשר לנושא הסקירות, ענתה ד”ר ינאי כדלקמן:

“הביטויים “סקירה מכוונת” “סקירה ממוקדת” ו”סקירה מפורטת” מתייחסים לאותו הדבר.

הכוונה בביטוי זה הינה, לסקירה, אשר מטרתה לחפש ממצאים באיברים נבחרים על פי סיבת הבדיקה.

לעניין סקירה מכוונת של כף היד או כף הרגל ציטטתי דוגמא לפירוט הבדיקה מספרו של Callen זוהי שיטתה של מחברת הפרק budorick ,וכפי שהיא מפורטת בספר הבסיסי באולטרה סאונד, גירסה זו מקובלת.

דוגמא לסקירה מכוונת משמש גם המאמר של Bronsteen וחב’, [מקור 13 בחוות הדעת – י.ש.]

בעבודה זו נבדקו כפות הידיים בנשים בהן נמצאה ציסטה בכורואיד פלקסוס ( CPC ) בסקירה הבסיסית. נוכחות ציסטה מסוג זה מעלה את הסיכון לטריזומיה 18. בטריזומיה 18 קיימת שכיחות גבוהה של סינדקטיליה, ולכן במקרים בהם נמצא CPC נבדקה גם כף היד.

מתוך 1209 נשים בהן נמצא CPC ב 1060 הממצא היה יחידי (ללא ממצאים אחרים חריגים נלווים). בקבוצה זו נבדקו כפות הידיים ובשלושה מקרים נמצאה סינדקטיליה אופיינית לטריזומיה 18. (שם, תשובה מס’ 1).

(טריזומיה 18 ידועה כ’תסמונת אדוארד’, בה ישנם בתא 3 כרומוזומים 18 במקום שניים. כתוצאה מכך נגרמים מומים קשים במערכת העצבים).

ג. רמת חלבון עוברי גבוה בדם האם

30. הממצא בנדון מצריך שלילת מום בעמוד השדרה או פגיעה בדופן הבטן ועוד. פרופ’ הרמן עשה כן ושלל מומים אלה. בסופו של דבר, גם פרופ’ שנקר הסכים בעדותו כי כך יש לעשות (ע’ 8 לפרו’).

ד”ר ינאי אישרה אף היא כי הנורמה המקובלת הינה בדיקה מכוונת לאיברים הקשורים לחלבון עוברי גבוה, וסקירת מערכות בסיסית לכל יתר האיברים לרבות כפות הרגליים (ע’ 6 לפרו’).

לפיכך אני קובע כי במסגרת הסקירות שביצע פרופ’ הרמן, ביצע הוא את הנחוץ והמקובל בתחום, נכון למועד הבדיקה.

מטעם נתבעים 1,2 הוצגו טפסים של נבדקות אנונימיות כגון נ/1/3 שביצע ד”ר בורנשטיין במכון בחיפה, הדומה ביותר לזו שביצע פרופ’ הרמן. כך גם לגבי מוצג נ/11 – בדיקה שנערכה בהדסה הר הצופים. גם הטופס שהציגו התובעים (סקירה שנערכה לאחותה של התובעת) – ת/4, מלמד שהינו זהה לת/1 שבוצע ע”י פרופ’ הרמן. התייחס לכך גם פרופ’ מייזנר בעדותו כשנשאל על טופס זה, בהקשר לחלבון העוברי וכן לנחיצות של בדיקות אקו לב, בהתייחס לדעת פרופ’ שנקר, באומרו:

“התשובה היא כמובן לא. אני חושב שמה שתיאר פרופ’ הרמן בדיקה של לב זה גם בדיוק מה שאני עושה, זאת אומרת מסתכל על 4 מדורי הלב, על מוצא כלי הדם הגדולים, על קשת אבי העורקים, ואם הדברים הללו תקינים, הסיכון שבעובר הזה יש מום לב הוא קטן ביותר, ואין שום אינדיקציה לעשות בדיקת אקו לב עובר. בדיקת אקו לב עובר זאת בדיקה ששולחים אותה כאשר יש חשד בזמן הבדיקה לאיזושהי בעיה בלב של העובר. אם לא נצפתה בעיה לא מפנים את האישה לאקו” (עמ’ 435, 436). (ההדגשות – אינן במקור).

במהלך שמיעת העדויות שאל בית המשפט את פרופ’ מייזנר, שהינו מומחה בתחום האולטרסאונד, כדלקמן:

“כ.ה. שפירא: מה אתה אומר על הטופס של פרופ’ הרמן?

ת: “הטופס של פרופ’ הרמן זה טופס בדיקה שהוא די דומה בכל בתי החולים בארץ לבדיקת סקירת מערכות מורחבת, זה אותו טופס שלמעשה בכל מקום, כל אחד רק שם את הלוגו שלו אבל הפרמטרים שבבדיקה הם אותם הפרמטרים כל בתי החולים בארץ”. (עמ’ 423 לפרו’). (ההדגשה – אינה במקור).

יש אף לקבוע כי אכן אין כל קשר בין התסמונת הנדונה לבין חלבון עוברי גבוה בדם האם, כפי שהעיד פרופ’ פרידמן (ע’ 6), וכפי שציין פרופ’ יגל בחוות דעתו (ע’ 7), וכך אישר פרופ’ שנקר (ע’ 5). מצב זה אינו מדרג את התובעת, כדעת פרופ’ פרידמן, כנמצאת בהריון בסיכון גבוה (ע’ 247).

ת/4 הוא טופס זהה לת/1 וגם שיטת ציון הסקירה זהה “נ” – “נצפה תקין”.

כשנשאל פרופ’ מייזנר לעניין זה ענה:

ת: “הטופס של פרופ’ הרמן זה טופס בדיקה שהוא די דומה בכל בתי החולים בארץ לבדיקת סקירת מערכות מורחבת, זה אותו טופס שלמעשה בכל מקום, כל אחד רק שם את הלוגו שלו אבל הפרמטרים שבבדיקה הם אותם הפרמטרים כל בתי החולים בארץ”.

פרופ’ יגל, המומחה הרפואי בתחום האולטרסאונד, מטעם הנתבעים ציין בחוות דעתו:

“למיטב הכרתי וידיעתי אין כל קשר בין תסמונת APERT לחלבון עוברי גבוה בדם האם”. (ע’ 7).

פרופ’ פרידמן, שהינו מומחה בתחום הגנטיקה, ציין בחוות דעתו עמ’ 3:

“יש להדגיש ולחזור ולהדגיש כי תסמונת אפרט איננה גורמת לעליה ברמת החלבון העוברי (מקורות 1-17).”

פרופ’ פרידמן, מומחה רפואי בתחום הגנטי, נשאל במהלך עדותו האם נבדקת שמופנית לסקירת מערכות מכוונת בשל חלבון עוברי ברמה של2.2MOM היא אישה בסיכון גבוה, ותשובתו הנחרצת היתה: “לא” (עמ’ 247, שורה 9).

יש לקבוע אפוא, כי אכן אין כל קשר בין התסמונת לחלבון עוברי גבוה בדם האם, כפי שהעיד פרופ’ פרידמן (ע’ 6), וכפי שציין פרופ’ יגל בחוות דעתו (ע’ 7), וכן אישר פרופ’ שנקר (ע’ 5). מצב זה אינו מדרג את התובעת, לדעת פרופ’ פרידמן, כהריון בסיכון גבוה (ע’ 247), מצב שמשנה את אופן ההתייחסות לגבי פעולות נוספות שיש לנקוט.

מכאן לחוות הדעת של ד”ר ינאי המתייחסת לנושא זה, בה מציינת היא כי עלייה ברמת החלבון העוברי בדם האם הינו נושא מוכר היטב משנת 1972 .

ערכי הנורמה שנויים במחלוקת. הרמה המירבית הנורמלית נעה בין MOM 2.0-2.5, ומעבר לרמה זו קיימת שכיחות גבוהה יותר של מומים אופיניים, כנאמר בספרו של

NYBERG : NYBERG, McGAHAN, PRETORIUS, PILU, DIAGNOSTIC IMAGING OF FETAL ANOMALIES 2003 (שם, 909), ומפנה היא לרשימת המומים:

NEURAL TUBE DEFECTS:

ANENCEPHALY

ENCEPHALOCELE

SPINA BIFIDA

ABDOMINAL WALL DEFECTS:

GASTROSCHISIS

OMPHALOCELE

CLOACAL EXTROPHY

BLADDER EXTROPHY

RENAL ANOMALIES AND OBSTRUCTIVE UROPATHY:

RENAL AGENESIS

CYSTIC MALFORMATIONS

CONGENITAL NEPHROSIS

SKIN LESIONS

HIGH FETAL BOWEL OBSTRUCTION

DUODENAL OBSTRUCTION

ESOPHAGEAL ATRESIA

LIMB BODY WALL COMPLEX

AMNIOTIC BANDS

CYSTIC HYGROMA

EPIGNATUS

SACROCOCCYGEAL TERATOMA

CONGENITAL CYSTIC ADENOMATOID MALFORMATION

רמה גבוהה של חלבון עוברי בדם האם כרוכה גם במצבים עובריים אחרים. עבודות רבות דנו בנושא זה והדגימו עליה בשכיחות של: מות עובר; הריון מרובה עוברים; פיגור בגדילה תוך רחמית; דמם עוברי- אמהי; זיהום על ידי נגיף PARVOVIRUS;

כן נמצאה עליה בשכיחות סיבוכי הריון נוספים: שיליה נעוצה, הפרדות שיליה, רעלת הריון, פקיעת קרומים מוקדמת, גידולים בשיליה, מיעוט מי שפיר.

לפיכך, מציינת ד”ר ינאי:

“עקב חלבון עוברי גבוה במי שפיר יש לבצע סקירת מערכות בסיסית ובנוסף להתמקד על רשימת האיברים בהם קיים סיכון מוגבר למומים, כמו למשל עמוד שדרה, דופן הבטן וכו’.

ביתר האיברים לא קיים סיכון מוגבר ולכן מבוצעת בהם סקירה שגרתית.

המבצע, כמובן יכול להרחיב את הסקירה ולבדוק בפירוט יתר איברים נוספים, כפי שנעשה בפועל במקרים רבים, אך לעיתים קיים קושי טכני בבדיקת איברים (עקב מנח העובר, צלקת ניתוחית בבטן האשה, משקל עודף) – ובמקרים אלו חלה חובת הסקירה המפורטת על האיברים שבסיכון בלבד.

במקרה של סקירה מכוונת עקב חלבון עוברי גבוה בדם האם, אם קיים קושי טכני ועמוד השדרה לא הודגם, על הבודק לשאוף ולבדוק גם בבדיקות חוזרות על מנת להדגים את האיבר באופן האופטימלי.

כפי שציינתי, בנושא זה אין חילוקי דעות בין המתדיינים. פרופ’ שנקר טוען, שאין קשר בין רמת החלבון העוברי לבין גילוי תסמונת אפרט, וגם היועצים האחרים מעידים על כך. (שם, 5).

ד. חדרי המוח של העובר

31. הנתבעים היו ערים לנושא, ובדקו את גודל חדרי המוח של העובר אף בבדיקה חוזרת. נעשה מעקב אחר קיומו של קורפוס קולוסום אשר נמצא תקין.

ד”ר ינאי התייחסה לממצא שהתגלה, במסגרת בדיקתו של פרופ’ הרמן, בחוות דעתה כדלקמן:

“במקרה שלפנינו מוסכם שחדרים בקוטר 9 מ”מ הינם בתחום הנורמה (פר’ פרידמן עמ’ 245 ופרופ’ מייזנר עמ’ 437).

במחשבה שמדובר בקוטר בגבול העליון של הנורמה, נקטו פרופ’ הרמן וד”ר דרייזין בזהירות יתר, והמשיכו בבדיקות מעקב חוזרות, שמטרתן לשלול החמרה בקוטר החדרים או הופעות פתולוגיות אחרות”. (עמ’ 12)

פרופ’ הרמן הפנה את התובעת לסקירה מחודשת לאחר 8 ימים ולמעקב במסגרת קופת החולים. על כך אין מחלוקת, ובכך לדעת ד”ר ינאי, יצא ידי חובתו.

ה. העיוות בגולגולת -גילוי בשלב מאוחר של ההריון.

32. מומחי הנתבעים בדעה כי את העיוות בגולגולת לא ניתן היה לגלות בתקופה שפרופ’ הרמן טיפל בתובעת, מהסיבה שעיוות זה מתפתח רק לאחר השליש השני של ההריון (חוות דעת יגל – ע’ 8; פרופ’ פרידמן – ע’ 5).

למעשה אף פרופ’ שנקר בחוות הדעת המשלימה נוטה לכך (ע’ 2), אלא מסייגה במילה “לרוב” לא ניתן.

ד”ר ינאי מאשרת את קביעת מומחי הנתבעים ואף אני מקבלה, וקובע כי אכן כך.

המום שהתגלה בגולגולת נגרם מאיחוי מוקדם מדי של התפרים שבין עצמות הגולגולת. דעת המומחים הינה כי מום זה הינו מום התפתחותי אשר, אם בכלל, התפתח לקראת סוף ההריון ולא היה קיים במרבית תקופת המעקב. (ר’ חוות דעתו של פרופ’ פרידמן עמ’ 5 וחקירתו בעמ’ 336-337 לפרוטוקול, חוו”ד פרופ’ יגל עמ’ 4 ו – 6). הנתבעים מדגישים כי גם בתיעוד המצולם של הגולגולת, מבדיקתו של ד”ר הרמן עולה כי מבנה הגולגולת תקין. גם בבדיקות שבצע ד”ר דרייזין, בהן הצליח לצפות במבנה הגולגולת עד השבוע ה – 35 להריון, המבנה היה תקין. (עדות פרופ’ הרמן בעמ’ 104 לפרו), וכן סעיף 12 לתצהירו של ד”ר דרייזין, וכן דברי פרופ’ מייזנר בע’ 4 לחוות דעתו כמצוטט לעיל).

לטענת ד”ר דרייזין, גם בהנחה שהמום קיים לקראת סוף ההריון, הרי שלא ניתן היה ולא היה צריך לאבחנו בבדיקות האולטרא סאונד שהוא ביצע, שהרי ככל שההריון מתקדם, ישנו קושי רב יותר לצפות במבנה הגולגולת בשל מיקום הראש, ולא כפי שנטען מלכתחילה כי ככל שההריון מתפתח והאיברים גדלים כך ניתן לראות יותר טוב באולטרא סאונד. בחוות דעתו המשלימה של פרופ’ מייזנר מציין הוא:

“ככל שגיל ההריון מאוחר יותר, כך יותר ויותר נעוץ ראש העובר עמוק באגן, ולכן זיהוי עצמות הגולגולת ומנחן קשה יותר ולעתים אף בלתי אפשרי. בשלהי ההריון, קשה למדוד את קטרי הראש של העובר מסיבה זו, ובודאי קשה לזהות את מבנה עצמות הגולגולת. כיון שפרופ’ שנקר אינו מבצע ולא ביצע בדיקות אולסטראסאונד בהריון, הוא אינו מודע לקושי זה ומסתמך על “הנחה” הקובעת כי מה שיותר גדול – יותר קל לאבחון, ואין הדבר כך באשר למבנה הגולגולת.” (שם, 7)

פרופ’ שנקר, מטעם התובעים מסכים לעובדה זו בחוות דעתו המשלימה (עמ’ 2), וכך אף העיד:

“ש: זאת אומרת שלאור העובדה שהצילומים בשבוע 21-22 של מבנה הגולגולת היו תקינים, לזה אתה מסכים איתי, לא ניתן היה לאבחן את התסמונת באמצעות מבנה הגולגולת בשליש השני? ת: זה בדיוק מה שכתבתי בחוו”ד… מסכים.” (שם, 33).

אף ד”ר ינאי מגיעה למסקנה זו, בציינה:

“ד”ר דרייזין ציין בבדיקות החוזרות את מבנה המוח- מבנה החדרים, ובבדיקות בשבועות 21 ו 25 הוא מציין גם מבנה גולגולת תקין.

מבנה הגולגולת נבדק בחתך לרוחב הראש, בחתך זה לגולגולת צורה אובאלית. קיים יחס נורמלי (יש עקומות נורמה ליחס זה) בין הקוטר הבין רקתי (לרוחב הגולגולת) לבין הקוטר הקדמי- אחורי. סטיות מהיחס הזה יכולות לנבוע ממבנה לא תקין של גולגולת.

דוגמאות לכך: דוליכוצפליה הינה גולגולת צרה וארוכה, בברכיצפליה הגולגולת בעלת צורה יותר קרובה לעיגול (רחבה).

ניתן להבחין בגולגולת בצורת תות (אופייני לטריזומיה 18), כלומר החלק הקדמי של הגולגולת צר מידי.

במקרים מסויימים של קרניוסינוסטוזיס ניתן לראות שהחלק הקדמי רחב מידי.

חתך זה של הגולגולת הינו חלק מהבדיקה הבסיסית ביותר כי הוא משמש למדידת העובר לצורך מעקב גדילה.

בחתך זה ניתן גם למדוד את קוטר החדרים הלטרליים.

ככל שההריון מתקדם, וראש העובר נלחץ ברחם, קשה יותר להתייחס למבנה הגולגולת.” (תשובה 7 לשאלות ההבהרה (מיום 25.11.05) שם, 2).

ו. לעניין הסינדקטיליה

33. סקרנו לעיל את פעולותיו של פרופ’ הרמן והסיבות לסקירות שביצע. באופן פרטני מקובלת עלי דעתו של פרופ’ יגל בעניין זה, באומרו:

“פרופ’ הרמן שלל כל הפתולוגיות הקשורות בחלבון עוברי גבוה לאם – שהוא הסיבה לבדיקתו. יתרה מכך, כאמור לעיל וכמוסכם לפי הספרות, לא ניתן במקרים בהם אין חשד ספציפי גבוה לתסמונת APERT לאבחן ולו חלק מן הממצאים של התסמונת לפני השליש השלישי להריון.

אינני יודע על מה מבסס פרופ’ שנקר את מסקנותיו, והייתי שמח לו היה ממציא מקורות שיאירו את עינינו”. (שם, 9)

וכן דעתו של פרופ’ פרידמן, בחוות דעתו, מציין:

“פגם זה אינו ניתן לגילוי אקראי, אלא דורש התבוננות ממושכת ומכוונת בתנועות האצבעות”. (שם, 5).

ובהמשך:

“במקרים אלה המומים בגפיים זוהו רק בשליש השלישי להריון ובשניים מהמאמרים אוזכר שנדרשה לשם כך התבוננות של למעלה משעה. [Chenoweth – Mitchell 1994; Hill 1987] בדיקה ממושכת זו בוצעה רק מכיוון שלעוברים שנבדקו היו מומים משמעותיים במערכות שונות”. (שם, 5).

פרופ’ שנקר שהעיד בתיק זה בפני כב’ השופטת ח’ בן עמי, טרם הועבר התיק למותב הנוכחי, ענה לשאלת בית המשפט:

ש: יש בדיקה כזאת מכוונת ספציפית לידיים ורגליים?

ת: יש בדיקה שאתה כרופא מטפל שולח לאולטרסאונד לבדיקה מכוונת ממוקדת לכפות הידיים והרגליים בלבד, יש דבר כזה?

ת: יש דבר כזה רק בתנאי אחד, בואי אני אתן לך דוגמא.

כ.ה. בן עמי: אבל למה צריך תנאי, האם יש בדיקה כזאת או אין?

ת: אין בדיקה כזו ששולחים למישהו לבדוק את האצבעות, מה, יש בדיקה כזאת שאומרים תבדוק אצבעות” (עמ’ 43, שורות 12).

הצדדים והמומחים מתייחסים למאמרם של:

KAUFMAN ET AL. Ultrasound detection of Apert syndrome: a case report and

literature review. Am J . Perinatol 1997 Aug;14(7):427

שם נאמר:

“Of the five previously reported four were first detected in the third trimester. The sole case detected prior to 20 weeks was in a mother who had apert syndrome”.(מוצג נ/5, שם, 429)

Carol Chenweth -Mitchell, BC.RDMS.RT and Gary R.Cohen, MD.RDMS’ במאמרם:

Prenatal Sonographic Findings of Apert Syndrome, בשנת 1994, בהוצאת Jhon Wily & Samsime, שם, בעמ’ 513.

מציינים כדלקמן, כמצוטט על ידי פרופ’ מייזנר:

“למרות שבבדיקת האולטרסאונד הועלה חשד ל- APERT כבר בשבוע צעיר יחסית להריון (שבוע 15), הרי למרות נסיונות רבים לזיהוי פתולוגיות באצבעות – נכשלו בכך הבודקים המיומנים, והילד נולד עם סינדקטליה הן בידיים והן ברגליים. כלומר, גם בידיים מיומנות ובחיפוש מכוון – ניתן לא לראות את הפתולוגיה של הסינדקטליה”. (חוות הדעת, עמ’ 3) (תרגום חופשי של פרופ’ מייזנר).

דוגמא נוספת מן הספרות מצויה במאמרם של FILKINS ET AL. Prenatal sonographic and (gnosis of Apert syndrome. 1997 Nov;17(11):1081 ) Prenat Diagn.

“רק בשבוע 33 להריון נתגלתה צורת גולגולת חריגה ובהמשך גם אצבעות פתולוגיות. אך בבדיקה בטרימסטר השני – מבנה הגולגולת לא הראה על חשד לחריג”.(מוצג נ/7). (חוות דעת מייזנר, שם, 4) (בתרגומו של פרופ’ מייזנר).

34. ד”ר ינאי בחוות דעתה התייחסה לסוגיה בפרוט. לדעתה בדיקה מפורטת של הגפיים תעשה לנשים בסיכון בכמה מקרים:

א. סיפור משפחתי של תסמונות ספציפיות.

ב. שימוש בתרופות.

ג. חשד שהתגלה בבדיקה שגרתית.

בדיקת כפות הידיים חשובה במקרה של גילוי Choroid Plexus Cyst כדי לשפר את אחוז הגילוי של טריזומיה 18.

ד”ר ינאי מבססת את דעתה זו על מאמרם של :

BRONSTEEN ET AL, The significance of isolated choroids plexus cysts after an examination that includes the fetal hands. J Ultrasoud Med. 2004 23;241

מחברים אלה כותבים כי סקירה מפורטת של כפות הידיים אינה דבר שבשגרה.

Callen , (בספרו הנ”ל), כותב כי:

“בדיקת כף היד העוברית דורשת הערכת המספר וצורת האצבעות, נוכחות ומנח הבוהן והיחס בין הבוהן והאצבעות בינן לבין עצמן ובינן לבין שורש כף היד.

עדיפה בדיקת האצבעות בחתך אורכי, שכן בחתך רוחבי אפשר לבדוק בטעות את העצמות המטאקרפליות במקום האצבעות.

כף היד העוברית, בדרך כלל, במצב מנוחה, כאשר האצבעות קמוצות ברפיון, ולעיתים העובר פותח את כף היד.

בדיקת האולטרה סאונד דורשת מיומנות של הבודק במעקב אחר תנועות האצבעות ובזיהוי פתיחת האצבעות והבוהן…

בדיקת יד אחת אינה שוללת פגם בכף היד השניה.

אולטרה סאונד תלת מימדי יכול לעזור בזיהוי מנח האצבעות, שלמותן והיחס לבוהן. כמו כן יכול לסייע בזיהוי מנח כף היד לעומת שורש כף היד והאמה. (שם, 361).

גם מדברי המחבר Nyberg הנ”ל, שמרבים להסתמך עליו, עולה כי ניתן ללמוד כי בדיקת כפות רגליים וידיים עלולה להיות מורכבת. אין הנחיות ברורות, ואלה הרשמיות הינן לפי אינדיקציה בלבד.

לאור השוני בגישת פרופ’ שנקר לעומת זו של פרופ’ פרידמן, פרופ’ מייזנר ופרופ’ יגל, כעולה מעדותם בבית המשפט, וההסתמכות על ספרו של קמבל, מציינת ד”ר ינאי :

“בספרו של קמבל, למעשה, אין איזכור לגבי פתיחת כף היד ופיסוק האצבעות ובספרו של מייזנר הוראות הבדיקה מתייחסות לנשים בסיכון גבוה למומי שלד. כפי שכבר צויין לעיל, במקרים מעין אלו יש לנסות ולאתר כל חריגה אפשרית בבדיקת האולטרה סאונד. לא כן במקרה שלפנינו, לגביו לא הועלתה שאלה של מומי שלד בכלל ולא של הגפיים בפרט. כך גם לגבי בדיקת כף הרגל.

עצמות המסרק אינן נבדקות בשגרה. זו בדיקה מסובכת ושמורה למקרים שבסיכון גבוה לעניין זה”. (שם, 7).

לדעתה, אין לנקודה זו, שמעלה פרופ’ שנקר, תימוכין בספרות הרפואית.

עולה מן האמור, לדעת ד”ר ינאי, כי אין קו מנחה ברור לפירוט הבדיקה על פי הספרות הקיימת והגישה הרווחת בין מומחי האולטרהסאונד. לפיכך, יש לפרש את המונח “תקין” כאשר בסקירה בודקים נוכחות כף היד, את המנח ואת מספר האצבעות. לדעת חלק מן המומחים, אף את מספר הגלילים. ובדיקת כף הרגל כוללת את המנח ואת מספר האצבעות.

ד”ר ינאי סוקרת את הספרות המקצועית לגבי אחוז גילוי מומים בגפיים, ומגיעה למסקנה כי רק בשני מקרים מתוך 135 מקרים שאובחנו לאחר הלידה, הממצא בגפיים היה ממצא יחידי. בדיקת האולטרהסאונד במקרים הנ”ל הייתה מפורטת עקב חשד למומים.

סקירת הספרות הרפואית בשנים 1992-2003 על גילוי סינדקטיליה בהריון, מעלה בעיקר תיאורי מקרים, כמפורט בטבלה:

AUTHOR

CASE

REPORT

STUDY

ריבוי מומים

יחיד

אובחן

לא אובחן

אבחנה

ZENG 2003

1

1

1

46XY/46XY DL

WIDSCHWENDETER

1

1

1

BARDET BIEDL

DAR 2001

1

1

1

FRASER SYND

BERG 2001

1

1

1

NEU LAXOVA SYN

DURR 2001

1

1

1

SMITH LEMLI OPI

LINCH 2000

1

1

1

TRIPLOIDY

ROSS 1998

1

1

1

SMITH LEMLI OPI

ANGLE 1998

1

1

1

MITTAI 1998

20

20

20

TRIPLOIDY

BRITTAIN 1995

1

1

1

PARTIAL MOLE

AGASHE 1992

1

1

1

FRASER SYND

CHEN 1996

1

1

1

TRISOMY 18

TOTAL

12

20

30

1

6

25

מסיכום הממצאים הנ”ל, ניתן לראות שמדובר בתיאורי מקרים, ולמעט במקרה אחד, בכל המקרים נמצא ריבוי מומים נלווים. במקרה שבו היה מדובר בממצא בודד- התסמונת לא זוהתה.

מסקנת ד”ר ינאי בחוות דעתה, היא אפוא:

מתוך המקרים שבהם נתגלתה סינדקטיליה בהריון, ברוב המוחלט של המקרים היו מומים נלווים. מעטים מאד הדיווחים על סינדקטיליה כממצא יחיד שנתגלתה בהריון.

בחוות דעתו של פרופ’ שנקר הוא מגדיר סטייה רפואית בעובדה שהבודק לא איבחן את המומים בכפות הידיים והרגליים (עמ’ 4) ובהמשך- “לו אובחנו הממצאים המוזכרים הם היו מהווים אזהרה לאפשרות של קיום תסמונת מולדת…”

לאור הנתונים שהצגתי בסקירה לא ניתן להגדיר את אי האבחון כסטייה מהנורמה מאחר והנורמה, במקרה של פגם יחיד, היא לא לאבחן . (שם, 13).

כמו כן מציינת ד”ר ינאי לעניין הסינדקטליה בחוות דעתה, כדלקמן:

“לעניין אבחון סינדקטיליה- פרופ’ שנקר מצטט מתוך ספרו של פרופ’ מייזנר ומסיק מכך שהרופא הבודק היה צריך לאבחן סינדקטיליה. מהספרות הרפואית למדנו שאחוז גילוי מומים בגפיים נע בין 50%-70% במקרים שבהם נסרקו האיברים הספציפיים הללו.

פרופ’ מייזנר מתייחס למקרים שבהם קיים חשד או קיים סיכון יתר למומים בכפות הידיים, ולדבריו במקרים אלו רגישות הבדיקה גבוהה. דוגמא לכך היא תיאור המקרה של NARAYAN שבו בוצעה סקירה מכוונת לאשה חולת אפרט ואשר הפגם אובחן באולטרה סאונד בשל כך.

לא כן בתיאורי המקרים האחרים שהצגתי, כאשר מתוך 31 מקרים שבהם הייתה סינדקטיליה, ב 6 מקרים אובחן הפגם בבדיקה, וב 25 האחרים לא זוהתה הסינדקטיליה.

פרופ’ הרמן לא מציין מה כוונתו ב”כפות ידיים ורגליים תקינות” , אך כפי שראינו לעיל, אין הנחיות ברורות בנושא, ולדעת האנשים העוסקים באולטרה סאונד, בדיקתו של פרופ’ הרמן עמדה בציפיות ובקריטריונים הקיימים.

טענתו של פרופ’ שנקר: “במידה ותשובתו הייתה שאין הוא יכול לשלול מומים במבנה כפות רגליים וידיים, עובדה זו היה מאפשר ביצוע בדיקות נוספות, בעיקר בשלב מאוחר יותר של ההריון” יוצרת תקדים אשר תקף לכל בדיקה שגרתית או מכוונת, שהרי ברור שחלק מהאיברים לא נסקרים ביסודיות בסקירות אלו ולכן יש לבצע לכל אשה בדיקות חוזרות אם מתוך כך שהאיברים לא הודגמו בשלמותם ואם מתוך כך שבהמשך ההריון צפויים להתגלות דברים נוספים – וזוהי סטייה גדולה מהנורמה המקובלת.” (שם, 13).

ובהמשך:

“מתוך המקרים שבהם נתגלתה סינדקטיליה בהריון, ברוב המוחלט של המקרים היו מומים נלווים. מעטים מאד הדיווחים על סינדקטיליה כממצא יחיד שנתגלתה בהריון.

בחוות דעתו של פרופ’ שנקר הוא מגדיר סטייה רפואית בעובדה שהבודק לא איבחן את המומים בכפות הידיים והרגליים (עמ’ 4) ובהמשך- “לו אובחנו הממצאים המוזכרים הם היו מהווים אזהרה לאפשרות של קיום תסמונת מולדת…”

לאור הנתונים שהצגתי בסקירה לא ניתן להגדיר את אי האיבחון כסטייה מהנורמה מאחר והנורמה, במקרה של פגם יחיד, היא לא לאבחן “. (שם, 13) (ההדגשה של המילים “לא לאבחן” – במקור – .י.ש.)

לענין הסינדיקטליה ענתה המומחית בתשובות לשאלות ההבהרה, כדלקמן:

“סינדקטיליה נשללת על ידי הדגמת כף היד בפיסוק האצבעות- כלומר, העובר מדגים הפרדת האצבעות זו מזו- הוא פותח את כף היד, מיישר את האצבעות ומפסק אותן. לא ניתן לאבחן או לשלול סינדקטיליה ללא הדגמת הפיסוק.

סינדקטיליה היא אמנם הפגם השני בשכיחותו , כפי שצוטט פרופ’ פרידמן, אך עם זאת עדיין מדובר בממצא נדיר.

בעבודה שפורסמה בשפה הסינית, Dai et al 2004 , ואשר תקצירה יצורף להלן, ניתן ללמוד על שכיחות הפגם:

נאספו נתונים ממרכז דווח פגמים מולדים במשך 14 שנה.

מתוך 7,478,746 לידות נמצאה סינדקטיליה ב 2311 ילודים.

ב 57% מהן היו מומים נוספים.

שיעור סינדקטיליה כממצא יחיד, לפיכך, הינה 1.32:10,000

לשם השוואה: מומי לב מופיעים בשכיחות של 8:1,000

מומים במערכת העצבים מופיעים בשיעור של 1:100 שסע בשפה ו/או בחיך מופיעים בשיעור של 0.3-3.6:1000 (שיעור משתנה בין אוכלוסיות שונות).

בדיקת כף היד לשלילת סינדקטיליה, אכן, דורשת מיומנות גבוהה ולעיתים גם פרק זמן ארוך.

דיון לגבי אחוז גילוי הפגם נעשה בהרחבה בחוות הדעת:

ראוי לציין, שחלק מהממצאים שמתגלים בבדיקת אולטרה סאונד הם באקראי.

לדוגמא: זיהוי שפה שסועה. הבודק מסתכל על אזור הפנים ורואה, לעיתים גם מבלי שהתכוון לחפש, שקו השפה אינו רציף. הוא מופסק על ידי רווח, וצורתו אינה רגילה.

בניגוד לכך, סינדקטיליה אינה יכולה להתגלות באקראי, שכן, יש לחפש ולוודא שהעובר פתח את כף היד- פיסק את האצבעות. הדגמת חמש אצבעות בכף יד מאוגרפת או אפילו באצבעות מיושרות, אינה שוללת סינדקטיליה.

Mitten hand הינה צורה של סינדקטיליה. ולכן כל הנאמר עד כה לגבי בדיקה מפורטת של כף היד חל גם על גילוי פגם זה.”

(שם, תשובה מס’ 2).

לעניין מצב הגלילים, השיבה:

“לא ניתן לדעת מה היה מצב הגלילים בשבוע 21 , נושא זה נדון בחוות דעתי.

אני מצרפת מספר תמונות אולטרה סאונד של כף היד וכף הרגל על מנת להמחיש לבית המשפט את עניין בהירות התמונה.

מספר הערות בנדון:

ככלל, תמונת האולטרה סאונד אינה ביכולת הרזולוציה של צילום רנטגן, ולכן אינה יכולה לרדת לרמה של מדידת עובי העצם או להבדיל בין עצם אחת לבין עצם המחולקת לשתיים עדינות.

רוחב העצם שנמדד בלידה (בשבוע 40-42 ) עבה בהרבה מזו שבשבוע 20 ולכן לא כל מה שנראה די ברור בצילום לאחר הלידה, יכול היה להיות ברור באותה מידה בשליש השני להריון.

לציין שוב, בתהליך התפתחות המומים קימת לעיתים דינמיקה.” (שם, תשובה מס’ 3).

ז. פגם בלב – בדיקת אקו לב

35. פרופ’ שנקר ציין בחוות דעתו המשלימה כי אילו בוצעה בדיקת אקו לב לעובר, ניתן היה לגלות את הפגם ממנו סבל. טענת הנתבעים הינה כי לא היה מקום לבצע בדיקה זו.

פרופ’ יגל מתייחס לכך בחוות דעתו כדלקמן:

“לא מצאתי ולו סיבה אחת שתצדיק הפנייה לסריקה מכוונת ללב העובר, שהרי כל הממצאים היו בגדר הנורמה” (שם, 10).

בדעה זו אוחז אף פרופ’ מייזנר, בציינו:

“לב העובר נבדק כיאות בבדיקת המערכות: הודגמו חדרי הלב, קשת האורטה ומוצא כלי הדם הגדולים.

לא היתה כל אינדיקציה להפנות את התובעת לבדיקת אקו לב עובר, כאשר הממצאים הללו נצפים תקינים”. (שם, 6).

על עמדה זו חזר גם בעדותו בבית המשפט (עמ’ 435).

זו אף דעתה של ד”ר ינאי, בציינה כי לאור הנתונים לא היה קיים סיכון יתר למומי לב (ע’ 12, פסקה 2, בחוות דעתה).

בתוך כך אני קובע כי לא היה מקום להכליל את התובעת בקבוצה של הריון בסיכון גבוה.

בת.א. (חיפה) 363/00 חליפה אמין נ’ מדינת ישראל, תק-מח 2004(4) 5873, קבע בית המשפט כי קביעת הריון בסיכון גבוה נובעת ממצב היולדת ולא העובר- שם בשל מחלת לב של האם. אף ב’פרשת סידי’ (ע”א 4960/04 ערן סידי נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית, תק-על 2005(4), 3055), היה ההריון בסיכון גבוה בשל היות היולדת בגיל 39 שנים.

המיתווה הנורמטיבי

36. עוולת הרשלנות מעוגנת בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], (להלן: “הפקודה”).

סעיף 35 לפקודה קובע:

“עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.”

וסעיף 36 שכותרתו חובה כלפי כל אדם, קובע:

“החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף.”

הגדרת הרשלנות מציבה עוולת מסגרת, וקביעה אם מעשה או מחדל מסויים עונה על מרכיבי ההגדרה, תעשה בכל מקרה לגופו. (ראו ד”ר י’ גרין, למי חובת הגילוי במעקב הריון ומה היקפה? הזכות לחיים ללא מום, בעריכת י’ דייויס וא’ סהר, דיונון הוצאת פרובוק בע”מ, 2007).

הפסיקה והספרות המקצועית בתחום זה רבה ומקיפה, וקצרה היריעה מלדון בה כאן.

הפסיקה הכירה בקיומה של חובת זהירות מושגית ביחסי רופא-חולה, וכל שנותר לחולה-התובע הוא להוכיח את קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית כלפיו. (ראו ע”א 744/76 ד”ר שרתיאל נ’ קפלר, פ”ד לב 113; ע”א 58/82 קנטור נ’ מוסייב, פ”ד לט 262, והפסיקה שבעקבותיו).

אף בתחום הרשלנות הרפואית בתחום האולטרה סאונד ישנה פסיקה רבה בעולם ובארץ. (ראו ת.א. (י-ם) 697/94 רזון נ’ הסתדרות מדיצינית הדסה, תק-מח 96 (3) 1080; ת.א. (י-ם) 577/95 שושני נ’ פרופ’ יגל תק-מח 2002 (2) 691).

יחד עם זאת, ככל שהמכשור בביצוע הבדיקה השתכלל כך רבו התביעות. במאמרם של ד”ר בולדס והשופט כ’ מוסק: על שמע מיילדותי- סוגיות משפטיות באבחון מומים, רפואה ומשפט 30, ע’ 21 (מאי 2004), מציינים המחברים בפרק המבוא, כדלקמן:

“תביעות בגין רשלנות רפואית בתחום האולטרה סאונד המיילדותי, מהוות את מרבית התביעות בארה”ב בתחום תביעות הרשלנות הרפואית הנוגעת לבדיקות אולטרה סאונד (להלן: א.ס.). בשנת 1998, היוו תביעות אלה 75% מסך כל התביעות בתחום הא.ס. בארה”ב. יתר התביעות התחלקו כדלקמן: 10% בתחום א.ס. גניקולוגי, 10% א.ס. בטן ו- 5% א.ס. אחר. (ראה Roger C Sanders, Legal Problems Related to Obstetrical Ultrasound, Annals New York Academy of Science,847:220-227(1998).” (שם, 1).

ובהמשך:

“מחקר שנעשה בארה”ב שכלל מעקב משך 19 שנה אחרי כמות רבה מאוד של תביעות מלמד כי עם התפתחות הטכנולוגיה כן התרבו התביעות על בסיס הטענה כי ניתן היה לאבחן סוגי מומים שונים.

) Roger C Sanders MD, Changing Patterns of Ultrasound Related Litigation, A Historical Survey,

J Ultrasound Med 22:1009-15).

“מצב דומה קיים גם באנגליה שגם בה קיימת בשנים האחרונות עלייה בכמות התביעות הנוגעת לכשל באבחון מומים אצל העובר[1]. הפניית מבט זו, אל ארצות הברית ואנגליה מלמדת מהי מידת החשיבות שמייחס הציבור לאבחון מומים אצל עוברים בבדיקות א.ס.. אין צורך לומר כי עוסקים אנו במומים שבמקרים רבים השפעתם על תפקודו ועתידו של העובר לכשייוולד היא הרת גורל ותחרוץ את עתידו וחייו. לפיכך קיימת חשיבות רבה למאמצים המושקעים באבחונם של מומים אלה. הא.ס. המיילדותי מהווה את אחת הדרכים לאבחון מומים טרום לידתי בעובר.” (שם, 2).

התייחסות הפסיקה לרשלנות באבחון US

37. נוסיף מספר דוגמאות מן הפסיקה לצורך המחשה.

בת.א. 10492/97 (חיפה) עדיאל אפטאבי נ’ שירותי בריאות כללית, תק-מח 2001 (3), 423 דחה בית המשפט (כב’ הנשיאה ב’ גילאור), את התביעה, בציינו כי לא ניתן היה לאבחן בין שני סוגי ציסטות בבדיקת US (נכון לאותה תקופה), והגיע למסקנה שאין בהמתנה עד ללידה משום רשלנות.

בת.א. (ת”א) 745/02 המר נ’ פרופ’ ע’ עמית (26.12.06) (תק-מח 2006(4) 10603. (כב’ הנשיאה ב’ גילאור), נדון מקרה משנת 1986, שנושאו אי אבחנת חסר כף יד בהדמיית US. בית המשפט עמד על היקף הסקירות נכון לאותה עת, ואף ביסס את הכרעתו, על עדותו של פרופ’ מייזנר, בציינו:

“פרופ’ מייזנר העיד שבשנת 1986 הפרקטיקה הנהגת בתחום האולטרה סאונד תאמה את הנחיות האיגוד האמריקאי לאולטרא סאונד (נ/1). לדבריו לא היו הנחיות אחרות, אלא כל מכון קבע לעצמו את נהליו. מכון מור אימץ את הנחיות האיגוד האמריקאי הנ”ל. פרופ’ מייזנר הסביר את ההבדל בין בדיקת אולטרה סאונד בסיסית /level 1 לבדיקת אולטרה סאונד מכוונת / level 2 הבדיקה הראשונה ניתנת לכלל האוכלוסיה, ובה צריך להסתכל על מספר פרמטרים, כאשר בבדיקה זו לא מסתכלים על הגפיים בכלל אלא רק על תנועות העובר, וגם אם נצפית תנועה של הגפיים, אין משמעה שנצפתה גפה במלואה (עמ’ 82 לפרוטוקול). לדבריו, בשום מסגרת לא היו מקובלים בזמנו נהלים מחמירים יותר המחייבים איתור מום בקצה הגפה במהלך בדיקת אולטרה סאונד בסיסית. למעשה, גם כיום אין דרישה כזו.

אני מעדיפה את עדותו של פרופ’ מייזנר, שהסבריו היו משכנעים ומשנתו סדורה, על פני עדותו של ד”ר ניסנקורן. ד”ר ניסנקורן נמנע מליתן תשובות ישירות לשאלות שנשאל. למעשה, התרשמתי שגם לשיטתו אין חובה לאתר מומים מסוג חסר של קצה הגפה במהלכה של בדיקה בסיסית. (שם, 10612).

מקרה נוסף בו לא אובחנו מומים שלדיים הינו ת.א. (ת”א) 1240/93 פלונית נ’ סורוקו רמת מרפא (רמת גן) בע”מ תק-מח 96(3) 3901, שם נולדה ילדה עם כף יד ימין קטנה ושלוש אצבעות פגומות, וכן כף רגל שמאל באצבעות, וירך רגל שמאל ארוכה מזו הימנית. בית המשפט (כב’ השופטת מ’ פורת), בדחותה התביעה, פסק:

“(1) השאלה המרכזית היא, מה היה הנוהל בבדיקות או.ס. לגבי אשה שאינה בסיכון.

(2) נוהל הוא שאלה של עובדה הנקבעת על סמך הראיות שבפני אותו בית-משפט הדן בענין.

לא היה, על כן, מקום ולא התבקשה הלשון הבוטה בה נקט ב”כ התובעים נגד העד המומחה פרופ’ מייזנר ונגד שיקול דעת בימ”ש בענין ברמן (עמ’ 23 סעיף 27 של הסיכומים).

(3) ב”כ התובעים מבקש לקבוע, שבדיקת האו.ס. בטרימסטר השני נקבעה בין היתר, כדי לגלות מומים, קביעה שהנתבע מסכים לה, אולם בין הצדדים פער בדבר היקף הבדיקה הכוללת לטענת ב”כ התובעים על סמך עדותו של ד”ר ניסנקורן בדיקת גפיים, ואילו על סמך עדות המומחה פרופ’ מייזנר והנתבע, בדיקת גפיים אינה חלק הבדיקה השגרתית, פרט, כאמור מדידת גפה אחת לצורך קביעת גיל ההריון.

(4) מהראיות שהוגשו עולה, שהאיגוד האמריקאי אינו כולל בבדיקה שגרתית בדיקות גפיים.

אין מחלוקת שהמסקנות וההנחיות במאמר של האיגוד האמריקאי אינן מחייבות בישראל. אין להסיק מעצם אי התחולה של הנחיות המאמר, כאילו בארץ היו נהלים ונורמות שונות ומרחיבות הכוללות בדיקות גפיים, כפי שטוען זאת ב”כ התובעים בעמ’ 9 של סיכומיו.

גם הנחיות משרד הבריאות שהופצו ב-1993 ואשר אינן כוללות בדיקת גפיים בבדיקה שגרתית שעל קופת חולים לבצע במסגרת שירותים בסיסיים – אינן קובעות לענייננו. (שם, עמ’ 3911).

ובהמשך:

“(2) אני מקבלת את עדותו של המומחה פרופ’ מייזנר, המנהל מחלקת נשים בבי”ח בילינסון, מומחה במיילדות וגניקולוגיה והמנהל יחידת האו.ס. במיילדות וגניקולוגיה במרכז הרפואי סורוקה.

לפי עדותו של המומחה, לא היתה נורמה ולא היו כללים במועד הנדון להיקף הבדיקה.

לפי עדותו, הנוהג היה בדיקת איברים חיוניים; בדיקת גפיים לא נכללה בבדיקה הבסיסית, נוהל שמצא ביטוי בסופו של דבר בהנחיות משרד הבריאות.

ג) רשלנות כאשר הנוהג של בדיקת או.ס. שגרתית, בסיסית, אינו כולל בדיקת גפיים, אין לייחס לנתבע חוסר זהירות או רשלנות, כאשר לא סרק את מערכת העצמות הגדולות בבדיקה השגרתית.” (שם, 3911).

בפסק דין שניתן השבוע בת.א. (חיפה) 834/02 פלוני נ’ ד”ר אבידן דן (כב’ הנשיאה ב’ גילאור) (אתר נבו) (25.2.07) (להלן: “פרשת ד”ר אבידן”), נדחתה תביעה שנושאה הוא תסמונת הידועה בשם: Oculo Vertebral Syndrome (OAVS) המתבטאת במומי פנים ומוח הנובעים בעיקר מליקוי התפתחותי של הקשתות הברנכיליות הראשונות (שכיחותו 1:3500). התובע נולד באוקטובר 1996.

בית המשפט נזקק לשאלה האם סקירת המערכות הרגילה במסגרת הרפואה הציבורית כוללת את סקירת הפנים, ועל פי מומחי שני הצדדים אכן היא אינה כוללת את סקירת הפנים. בדו”ח הבדיקה נשוא פרשת אבידן נכתבה הערה, המיועדת לנבדקת, בה נאמר:

“בדיקה זו אינה שוללת קיום מומי לב, פנים, ואצבעות בילוד”. (שם, 11).

בית המשפט מגיע למסקנה כי:

“ככל שהשאלה העומדת על הפרק היא האם רופא זהיר נדרש לסרוק את הפנים, בהיעדר אינדיקציה למום, התשובה המוסכמת על המומחים היא שלא.

בהתאם לאמור – אי סריקת הפנים במסגרת סקירת המערכות רגיל אינה מהווה רשלנות”. (שם, 11).

אמנם בית המשפט דן אף בשאלת חובת הגילוי, ובסוגיה זו קבע כי הרופא והמכון שערכו את בדיקת ה-US לא התרשלו, אולם קופת החולים התרשלה בכך שלא הבהירה לתובעת את מגבלות הבדיקה המוצעת ברפואה הציבורית, ויש: “למסור מידע על מגבלות הבדיקה השגרתית ויתרונות הבדיקה הפרטית” (שם, שם).

יחד עם זאת, בסופו של יום, נדחתה התביעה באשר בית המשפט הגיע למסקנה כי גם אם היתה מבוצעת “סקירה פרטית מורחבת”, כלשון בית המשפט, לא ניתן לקבוע שניתן היה לאתר את המומים ולחשוד בתסמונת, ולפיכך אין קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק הנטען.

חובת הגילוי והחובה למסור מידע בנוגע לבדיקות נוספות

הפן העובדתי

38. התובעים טוענים כי רשלנותם של הנתבעים בנושא זה מתבטאת בשתיים:

א. פרופ’ הרמן לא הסביר לאם כי הוא לא ביצע בדיקה מכוונת מלאה לכל האיברים, כגון סקירה מכוונת של שלד העובר.

ב. לא הסביר לאם שיש אפשרות לבצע בדיקת אקו לב עוברי.

לטענת התובעים, האם שהיתה חרדה לגורל ההריון פנתה אל פרופ’ הרמן ושאלה במפורש אם קיימות בדיקות נוספות, אולם לא נענתה. (סעיף 10 לתצהירה; עדותה ע’ 15, 18, 29). ייאמר כבר עתה, כי אינני מקבל את דבריה כמהימנים, והם אינם עולים בקנה אחד עם דבריה היא עצמה, לאור הטיפול והבדיקות שקיבלה מן הנתבעים, ולאור דעת המומחים.

התובעים מפנים בסיכומיהם לעדותו של פרופ’ הרמן:

“ש. מה אמרת לה, לא מה לא אמרת לה, מה כן אמרת לה?

ת: אני אמרתי לה שעשיתי לה בדיקה בהיקף מעולה בכל מה שקשור לחלבון העוברי, ואמרתי לה שעשיתי לה בדיקה בהיקף רחב ראוי לגבי הסקירה המורחבת.

ש: האם אמרת לה שיש איברים שלא הדגמת?

ת: לא אמרתי לה את זה?

ש: שניתן להדגים ולא הדגמת?

ת: לא אמרתי לה את זה, לא אמרתי.” (שם, 37).

לדברי התובעים תשובותיו של פרופ’ הרמן בעדותו הינן פטרנליסטיות ומלמדות על כך שלא ניתן הסבר לתובעת. כן מפנים הם למוצג נ/11 שהינו טופס הבדיקה שהמומחה פרופ’ יגל משתמש בו, ובו מצוינת בדיקת אקו לב עוברי. פרופ’ יגל העיד כי הוא משתמש בטופס זה גם ברפואה ציבורית.

עוד טוען ב”כ התובעים כי חתימת הנבדקת על טופס הצהרה לפיו הודע לה על מהות הבדיקה ומגבלותיה אינה מספקת. ב”כ התובעים סומך ידיו על ‘פרשת סידי’ הנ”ל, בה נקבעה החובה לידע את האם הנבדקת בסקירת מערכות בסיסית ועל קיום סקירת מערכות מורחבת ומכוונת, וכי אי מתן מידע זה מהווה רשלנות. זאת מכח סעיף 13 לחוק זכויות החולה התשנ”ו – 1996, בדבר הסכמה מדעת לטיפול רפואי.

התובעת חתמה על טופס ‘הצהרת הנבדקת’ (נ/10). שם נאמר מפורשות כי יש אפשרות לבדוק נתונים נוספים שאינם חלק מבדיקת המכון, הבדיקה מוגבלת ואינה מתיימרת לאתר מומים בכל מקרה ובכל הריון, וכי ישנם מומים שאיתורם תלוי במיקום העובר, תנוחתו ותנועותיו, ועבירות גלי הקול. לפיכך, נכתב בטופס כי תוצאות הבדיקה משקפות את המצב בעת הבדיקה וכי יכול שמומים עלולים להתפתח או להתגלות בשלבים מתקדמים יותר של ההריון.

אשר לטענת התובעת כי לא קיבלה הסבר הולם, העיד פרופ’ מייזנר, איזו תשובה יש ליתן במצב כפי שעלה במקרה הנדון בבדיקתו של פרופ’ הרמן, וציין בעדותו:

“אני הייתי אומר לה שעשיתי לה בדיקה שמטרתה היתה לראות שהסיבה שבגללה היא נשלחה, כמו חלבון עוברי, ערך גבולי, זה בעצם במה שנקרא תקין, אבל לפי ההגדרות של משרד הבריאות, הרי למה היא נשלחה לבדיקה בבית חולים, כי משרד הבריאות בהנחיות שלו לגבי חלבון עוברי אומר שאם הערך הוא בין 2 ל-2.5, לשלוח את האשה לסקירה מורחבת, למה?

אולי יראו סימנים שמחשידים תסמונת דאון או משהו, או לספינה ביפידה, אני לא יודע אני הייתי אומר לה, חשבנו בקשר לסיבה שבגללה הופנית בדקתי את מה שמקובל לבדוק, זה נראה לי במסגרת התקין, אנו לא רואה שם איזה שהן בעיות. מעבר לזה כל שאר הדברים שמקובל לבדוק בבדיקה הזאת בעובר נצפים תקינים, ושיהיה לך בהצלחה בהמשך ההריון”. (כמצוטט שם, 63).

התובעת היתה מודעת לאפשרויות של עריכת בדיקות נוספים.

כך למשל, התובעת העידה כי: “אני יודעת שיש מי שפיר” (ע’ 9 לפרו’).

לפיכך אמירתה כי אילו היתה יודעת שצריך לבצע בדיקת אקו לב, היתה עושה כן, הינה אמירה בדיעבד, בבחינת חכמה לאחר מעשה.

הפניית תשומת לב אישה בהריון לקיומה של בדיקה נוספת, אמורה להיות קונקרטית ובמקום שיש נחיצות לכך. רופא אינו מורה לרפואה, ואינו אמור לשטוח בפני האשה במהלך ההריון את כל מאות הסינדרומים האפשריים, כך גם אין לשלול את הטענה כי אילו היה עושה כן כל רופא, היה עלול לגרום לאישה חרדות על גורל הריונה, ואולי אף גורם לה בכך נזק. פרופ’ יגל העיד בנושא זה כדלקמן:

“אני חושב שפעם חשבתי לעצמי שאם ננסה לאתר את כל המומים האפשריים בעובר, בדיקה תיקח משהו בין 12 ל – 24 שעות. בודאי שזה לא פרקטי, לא נכון ולא ראוי.”

ובהמשך, בעמ’ 213:

“אם אנו נלך לקצה… נאתר פחות עוברים שיסבלו ממשהו, זאת כל הנקודה… “

במקרה שלפני לא התעורר צורך בבדיקה שאינה במסגרת קופת החולים, שהרי גם הבדיקה אצל פרופ’ הרמן נעשתה באופן פרטי.

ב’פרשת שושני’ הנ”ל עשה בית המשפט את ההבחנה בין מתן הסבר עיוני, לבין מתן הסבר קונקרטי, כאשר יש צורך בבחינת בדיקה חלופה, בציינו:

“האם אין יכולה להיות מחלוקת כי יש ליתן לאשה בהריון לפני בדיקתה באולטרסאונד מידע על הבדיקה, ואם יש שני סוגי בדיקות צריך ליתן לה הסבר על כך. אם ניתן לבחור חלופות של בדיקות יש ליתן לה מידע על “הבדיקה האחרת”. אם הבדיקה האחרת אינה במסגרת הבדיקות הניתנות בתחום הרפואה הציבורית, כי אז האשה היא שתבחר אם לבצע את הבדיקה האחרת בתשלום. כל זאת, אם אמנם מדובר “בבדיקה אחרת”. (שם, 20).

39. התובעת שזה הריון שני לה, היתה ערה לצורך במעקב במהלך ההריון, היתה בטיפול ד”ר גרינשפן במסגרת קופת החולים, ובמעקב בטיפת חלב. היא זו שפנתה לבית החולים קפלן ברחובות לביצוע בדיקת שקיפות עורפית ושילמה באופן פרטי.

היא שבחרה בטיפול אצל מומחים בתחום זה, ככל אישה הרה הקולטת מסביבתה את אפשרויות המעקב אחר ההריון.

אף לטענת התובעים, הם היו אצל יועץ גנטי. עובדה זו מחזקת את מודעותם למהלכים שננקטו, וההסבר שקיבלו בהתאם.

אין אף טענה מצד התובעים שהם לא קיבלו את התוצאות שבכתב של הבדיקות שהתובעת עברה (שצוטטו לעיל). (ראו ת”א (מחוזי י-ם) 687/94 – ענבר דוכובנה – קטינה נ’ ד”ר יוסף שלו, תק-מח 2000(3), 10703 (2000).

הפן המשפטי

חובת הגילוי נובעת כאמור מחוק זכויות החולה, הרואה את מערכת היחסים כמערכת אוטונומית.

ד”ר י’ גרין, במאמרו הנ”ל, מציין:

“חובת הגילוי היא אבן המסד עליה בנויה ההסכמה. מטרתה לאפשר לחולה להחליט אם להסכים לטיפול המוצע [סעיף 13ב’ לחוק] אי אפשר לתת לחולה להחליט על ניתוח ו/או בדיקה חודרנית, שאיננה מן ההחלטות הקלות, אם לא יקבל מהרופא מידע אמין, מעודכן ומובן לו. הדרישה לקבלת המידע הולכת ומתעצמת לא רק כאשר הטיפול המוצע כרוך בסיכונים מהותיים, אלא בעיקר, כאשר-קיימים טיפולים חלופיים לטיפול המוצע. אשר על כן, על הרופא למסור לחולה “מידע רפואי הדרוש לו”, ו”באורח סביר” לגיבוש החלטתו. …

כדי לאפשר לחולה להחליט אם להסכים לטיפול הרפואי, על הרופא לפרוש בפניו את כל פריטי המידע הדרושים לו. האבחנה, הטיפול המוצע, מטרתו והתועלת הצפויה ממנו, הסיכונים בטיפול וכן הסיכויים והסיכונים של טיפולים חלופיים ככל שקיימים. אי עמידה בחובת הגילוי מאיינת את ההסכמה ומקימה עילת תביעה כנגד הרופא.” (שם, 262).

לעצם חובת הגילוי, יפים דבריו של עו”ד י’ דייויס במאמרו הנ”ל, בציינו:

“כנגד הזכות לקבל מידע עומדת החובה לגלות את המידע למטופל על מנת שיוכל לקבל החלטה מושכלת על פי מירב הנתונים. חובת הגילוי נגזרת מחובת הזהירות המוגברת של הרופא כלפי המטופל59. ביצוע טיפול רפואי ללא הסכמה מהווה מעשה תקיפה, רשלנות והפרת חובה חקוקה על פי פקודת הנזיקין המגיע אף לכדי עבירה פלילית על פי סע’ 325 לחוק העונשין, תשל”ז–1972. כיום מוכרת חובת הגילוי במובן הרחב של המונח וחלה גם על מקרים שחוק זכויות החולה, תשנ”א-1996 לא חל עליהם”60 [ראו ע”א 6153/97 יובל שטנדל נ’ פרופ’ יעקב שדה, פ”ד נו (4) 746 (2004)].” (שם, עמ’ 318).

בהערת שוליים 59, בקטע הנ”ל, מפנה המחבר לרע”א 1412/94 ההסתדרות מדיצינית הדסה נ’ עפרה גלעד, פ”ד מט(2), 525 (1995), שם נקבע על ידי כב’ הנשיא א’ ברק:

“… זכות זו נגזרת מחובת הזהירות הכללית אשר הרופא והמוסד הרפואי חבים לחולה. היא נגזרת מהזכות היסודית לדעת על עצמנו המהווה ביטוי לאוטונומיה של האדם המבטאת את כבודנו כאדם (ראה סעיפים 2 ו- 4 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.” (שם, פסקה 11).

ועוד לשאלת המבחן לקיומה של עילה זו, ראו נ’ קרקו- אייל, דוקטורינת “ההסכמה מדעת” – עילת התביעה הראויה, הפרקליט כרך מט(1), דצמבר 2006, 181).

40. משבא אני לבחון את השאלה הנדונה, אצא מן ההנחה שאני נותן אמון בדברי הנתבעים 3, 1, לגבי סימון הפרמטרים שנבדקו, ואסיק שאין להשוות המקרה הנדון לבין המקרה ב’פרשת נרגיס’ שם לא בדק הרופא את חדרי המוח, מקום שהיה ברור שהיה לעשות כן, כמצוין בטופס. ( ראו ת.א. (ח’) 119/98 נרגיס נ’ ד”ר י’ וקסמן (לא פורסם) (כב’ השופטת ר’ חפרי- וינוגרדוב) (אתר נבו) (2005), עליו מסתמך ב”כ התובעים. כך גם ‘פרשת פלומבה’ אינה רלוונטית למקרה הנדון.

41. נראה בעיני כי הנתבעים עמדו בחובת יידוע האישה בדבר הטיפול הרפואי במהלך ההריון גם נוכח המבחנים שנקבעו בפסיקה. אפרט.

בע”א 434/94 ברמן וגל נ’ מור מכון למידע רפואי בע”מ, פ”ד נא(4), 205, עמדה כב’ השופטת (כתוארה אז) ד’ ביניש על חובת הגילוי, ודבריה יפים אף לענייננו:

“אין ספק, כי ראוי למסור למטופל מה כוללת הבדיקה אליה הופנה ואף אני סבורה, כי על הרופא מוטלת חובה לעשות כן. השאלה הראויה לליבון מעמיק יותר היא השאלה אם חייב הרופא להעמיד את המטופל על כך שישנם סיכונים חבויים נוספים, שניתן לערוך ביחס אליהם בדיקות נוספות, שעה שאין המטופל שייך לקבוצת סיכון ואין כל אינדיקציה כי סיכון כזה רלוונטי לגביו. שאלה זו התעוררה בארצות הברית ביחס לבדיקות שונות, בין היתר בתחום של ייעוץ גנטי מוקדם לגילוי מומים מולדים, והיא הוכרעה על-פי מבחן הרמה המקובלת ברפואה. [ראו:

v. The Regents of the University of California, 215 Cal. App. 3d Munro 1989) 977);

ראו גם:

Karlsons v. Guerinot, 394 N.Y.S.2d 933 (1977); Jay M. Zitter, “Malpractice: Physicians Duty, Under Informed Consent Doctrine to Obtain Patient’s Consent to Treatment in pregnancy or Childbirth Cases,” 89 ALR 4th 799].

שאלת היקף החובה מורכבת במיוחד ביחס לבדיקות אבחון ואיתור מוקדם, כאשר אלו בדיקות שגרתיות המבוצעות לכלל האוכלוסייה. ככל שמתרבות אפשרויות הבדיקה, עם חידושי הרפואה, מן הראוי יהיה לקבוע את היקף חובת היידוע של המטופל. סוגיה זו שייכת גם לתחום הרשלנות הרפואית המתבטאת באי עריכת בדיקות, ואינה מצטמצמת רק לשאלת גילוי מידע. ההשלכות של היקף החובה להפנות לקיומן של בדיקות כאלה ונוספות, הן רבות מבחינה ערכית ואף כלכלית. לפיכך ראויות הקביעות לעניין זה לדיון נכבד בנפרד”. (שם, שם).

התובעים סומכים ידיהם על קביעות בית המשפט העליון ב’פרשת סידי’, שם נולד התובע כשהוא סובל מפגמים לרבות חוסר בכף יד. שם מדובר על מקרה של הריון בר סיכון גבוה, בשל עברה המיילדותי של האם, ובשל גילה המבוגר יחסית. בית המשפט קבע כי אין חובה לגלות כל מידע.

כב’ השופט (כתוארו אז) א’ ריבלין, קובע:

“ברי כי מבחן החולה הסביר איננו מקים חובה על הרופא להעמיד את המטופל על כל סיכון חבוי בלתי רלבנטי ועל כל בדיקה נוספת שאין הוא זקוק לה. בודאי אין לראות בגדר חובתו השגרתית של רופא המטפל בחולה במסגרת הרפואה הציבורית, למסור מידע מפורט על כל היתרונות שעשויים לצמוח לו אם יבחר ברפואה פרטית. כרגיל, מי שפונה לרופא במסגרת חברותו בקופת חולים, למשל, מצפה לקבל טיפול הולם במסגרת זו. אולם, בנסיבות מתאימות, עשוי להיווצר צורך ליידע את המטופל לגבי אפשרויות טיפול הזמינות רק במסגרת הרפואה הפרטית – אולי אף במסגרת שירותי רפואה מעבר לים – וזאת אם אכן מדובר בטיפול או בתרופה שעשויים לסייע למצבו ואינם זמינים ברפואה הציבורית בארץ.

הבריאות עומדת בראש מעיינם של רוב בני האדם, וברגיל, אל לו לרופא להכמין מידע העשוי – ולו בהשקעת ממון רב – ליתן סיכוי עדיף לריפוי. את הבחירה עליו להותיר בידי החולה.

אל לו לצאת מן ההנחה כי ממילא אין החולה מסוגל להגיע לכלל הכרעה מושכלת. מאידך גיסא, אין כמובן צורך להציף את החולה במידע רב ומורחב, שאיננו רלבנטי למצבו או שאיננו בר-מימוש”. (שם 13).

לאור הלכות אלה, מוסיף עו”ד דייויס, במאמרו הנ”ל, כדלקמן:

“הפסיקה הטמיעה את ההלכות הנ”ל לעניין חובת הגילוי גם ביחס לקיומם של סיכונים חבויים שניתן לערוך ביחס אליהם בדיקות נוספות על אף שהמטופל שייך לקבוצת סיכון מסוימת ואין אינדיקציה כי סיכון כזה רלוונטי לגביו. כך בשורה ארוכה של פסקי דין הנוגעים לאי גילוי מומים בהריון63. [כך בת.א. (ת”א) 403/83 חנית מכלוף נ’ קופ”ח כללית (לא פורסם) (30.11.89), נולדה תינוקת עם מומים מולדים עקב מחלת האדמת בה לקתה האם בחודש הראשון להריון. בית המשפט קבע שהנתבעת אחראית מאחר שלא יידעה את האם כי עליה להפסיק את ההריון עקב מחלת האדמת.] בפרשת ברמן הנ”ל שדן בהיקף גילוי המומים שנתגלו במהלך ההריון אומץ מבחן “החולה הסביר” והורחבה קשת האפשרויות העומדות לנפגע כלפיו הופרה חובת הגילוי”. (שם, עמ’ 318).

(ראו והשוו: ע”א 6250/99 קופ”ח כללית נ’ ישעיהו נתנאל, תק-על 2002 (2), 276 (2002); ת”א (ב”ש) 92/93 ניב ירקוני נ’ ד”ר רוזן, תק-מח 98 (1), 1083 (1998); ת”א (י-ם) 1591/96 אסף יהודה נ’ מרכז רפואי אסף הרופא, תק-מח 2001 (3) 12650 (2001); ע”א 3108/91 רייבי נ’ וייגל, פ”ד מז (2) 497, 505 (1993)).

גילוי המומים אילו נערכו בדיקות נוספות

42. שאלה נגזרת מן האמור, אשר הועלתה אף ב’פרשת סידי’ היא, האם במסגרת הרפואה הפרטית היו המומים עימם נולד התובע מתגלים, דהיינו בבחינת “אובדן סיכויי גילוי מחלה”, כדברי נתבעים 1, 2.

כפי שראינו לעיל, ישנן תסמונות רבות, היכולות להתגלות במהלך ההריון. עו”ד י’ דייויס, במאמרו הנ”ל, מציין לעניין זה, כדלקמן:

“משך הריון תקין הוא 40 שבועות. במהלך ההריון עוברת האישה בדיקות רבות שמטרתן גילוי מומים בעובר. בספרות הרפואית מתוארים מאות מצבים חריגים בעובר, אשר ניתנים לאבחון טרום לידתי. המומים כוללים הפרעות במבנה הכרומוזומים או במספרם, מומים מולדים, ועיוותים שונים במערכות הלב, כלי הדם, העצבים, העיכול, השלד והשתן, הפרעות בעור, זיהומים בעובר, הפרעות בחילוף החומרים (חומצות אמינו, סוכרים, שומנים, חסרים של אנזימים שונים ועוד) וגידולים”. (שם, 327). (ההדגשה – אינה במקור).

בהערת שוליים לקטע זה מציין המחבר כי רשימת המומים הידועה לרפואה גדלה כל הזמן, אך כיום ידועה הסיבה והגורם רק בשליש מהמקרים (ראו: Warkany J,N. Eng. Med. 308; 424, 1983).

נזכור שוב, גם במסגרת הרפואה הפרטית בארץ ובעולם לא סופרים את עצמות המסרק (ראו לעיל). הנתבעים עמדו בנטל להוכיח כי לא ניתן היה לגלות את הפגמים בכל סקירת מערכות שהיתה מתבצעת לתובעת, מקטנה ועד גדולה, דהיינו משגרתית (או בסיסית), ועד מורחבת ומכוונת, כפי שעולה מדברי המומחים מטעם הנתבעים והמומחית מטעם בית המשפט. זאת באשר תסמונת Apert הינה נדירה, ספורדית ושיעורי האבחנה במקרים כאלה נמוך מאוד. התובעת לא היתה בקבוצה של הריון בסיכון גבוה, ולא היתה אינדיקציה לחשד למומי שלד.

לפיכך אני דוחה את הטענה שניתן היה לגלות את המומים שעימם נולד התובע.

אשר לגילוי המומים בשבוע 20 להריון, המומחים הנ”ל ואף ד”ר ינאי הן בחוות הדעת והן בתשובות לשאלות ההבהרה, הסבירה כי לא היה על פרופ’ הרמן לחפש את הסינדקטיליה, באשר לא היתה, כאמור לעיל, כל אינדיקציה לכך.

כן אציין כי בשלב מתקדם בשמיעת המשפט, ביקש התובע לתקן את כתב התביעה בנושא חיפוש המומים בידיים, ובתוך כך הוגשה מטעמו חוות הדעת של פרופ’ בר זיו בתחום הרנטגן, המפענחת צילומי רנטגן שנערכו לתובע אחרי לידתו, במהלך שלוש שנים. התביעה, לטענת הנתבעים 1-2, לא צרפה כל חוות דעת רפואית הקובעת כי פרופ’ הרמן כרופא סביר היה צריך לגלות המומים באצבעותיו של התובע. משלא הוגשה חוות דעת רפואית, הקובעת כי פרופ’ הרמן היה צריך כרופא סביר לגלות המומים בידיו של התובע, לא הרימה התביעה את נטל ההוכחה ולפיכך טוענים נתבעים 2, 1 כי דין התביעה להידחות.

43. פרופ’ בר זיו בחוות דעתו הראשונה, שצורפה לכתב התביעה המתוקן, פענח את הצילומים, אולם לא ציין אם מדובר באיזושהי תופעה רפואית מוכרת.

פרופ’ בר זיו מתייחס לצילום מיום 17.1.03, כשהתובע היה כבר בגיל 3 שנים. מציין המומחה: “מזהים כעת בצורה יותר ברורה שהגליל באצבע הראשונה מורכב משני גלילים, אחד לצד השני, עם חיבור חלק”. (שם, 2).

הנתבעים הגישו מטעמם בנושא זה, את חוות דעתה של ד”ר נגה שבשין (מוצג נ/15) אשר מפענחת את צילומי הרנטגן שנערכו לתובע מיום 27.7.00 ועד 19.3.03.

בצילום כף יד שמאל מיום 5.3.02, כלומר, בהיות התובע בן שנתיים וחודשיים, מציינת המומחית, בעמ’ 3 לחוות דעתה:

“צורת הגלילים הנ”ל מתאימה לסימפלנגיזם SYMPHLANGISM))”.

בצילום כף יד ימין מיום 5.3.02 שוב מתייחסת המומחית לצורת הגלילים וקובעת כי היא מתאימה לסימפלנגיזם ( שם, עמ’ 4).

פרופ’ בר זיו, בחוות דעתו המשלימה מיום 26.8.04 מסכים עם קביעותיו של פרופ’ פרידמן כי קיים חיבור בין הגלילים, מצב המכונה סינפלנגיזם (שם, עמ’ 2).

הנה כי כן, חרף העובדה שלא ציין בחוות דעתו הראשונה, כי מדובר בתופעה מוכרת ואופיינית לתסמונת אפרט, אישר עובדה זו בחוות דעתו השניה.

לפיכך, השאלה איננה מה מצב אצבעותיו של התובע בגיל שנתיים, כפי שעולה מצילומי הרנטגן, אלא האם צריך היה פרופ’ הרמן לגלות את הפגם בגלילי האצבעות בשבוע 21 להריון.

פרופ’ פרידמן מתייחס בחוות דעתו המשלימה לתופעת הסימפלנגיזם, כדלקמן:

“תהליך איתור גלילי האצבעות הוא תהליך דינמי.

בהסתמך על הספרות הרפואית קובע הוא המומחה כי “איחוי גלילים נגרם מחוסר יצירה תקינה של מקטע הפרק. מכיוון שמקטע זה הוא סחוסי בינקות, ולכן אינו נראה ברנטגן, תחילה נראים לכאורה שלושה גלילים ורק בגיל מאוחר יותר מתברר שגליל אחד חסר” (שם, 2).

ובהמשך:

“איחוי העצמות בתסמונת אפרט הוא תהליך דינמי שראשיתו בחיים העובריים, ונמשך גם לאחר הלידה.

בהסתמכו על הספרות מקצועית קובע המומחה כי מכיוון שההליך האיחוי מתחיל בזמן החיים העוברים, ניתן להסיק מהממצאים של GREEN (מקור 5) שלפני הלידה לתובע היו שלושה מרכזי התגרמות בכל אצבע”. (עמ’ 3).

פרופ’ פרידמן מתייחס ליכולת לזהות את איחוי הגלילים באולטרסאונד וקובע:

“מכיוון שבבדיקת אולטרסאונד תוך רחמי, רק עצם שהסתיידה ניתנת לזיהוי, מרווחי הפרקים שאינם מסוידים ועצמות שעוברות הסתידות מאוחרת הם “שקופים” ואינם נראים.

אפילו במקרים של Symphalangism כל עוד מרכזי ההדגמות הם נפרדים, הגלילים המאוחים ע”י רקמת סחוס בלבד יראו בבדיקת אולטרסאונד כמורכבים משתי עצמות נפרדות, זאת עד לשלב שבו שני מרכזי ההתגרמות יתלכדו לכדי עצם אחת.

מכיוון שתסמונת אפרט מייצגת תהליך דינמי של איחוי עצמות, ללא הפרעה ביצירת מרכזי ההתגרמות הראשוניים, ותהליך האיחוי המתחיל לפני הלידה, נמשך גם לאחריה (מקור 8), בשליש השני והשלישי של ההריון יראו בבדיקת אולטרסאונד שלושה מרכזי התגרמות, אשר יפורשו ע”י הבודק כמייצגים שלושה גלילים נפרדים, גם אם אלו יתלכדו בהמשך לכדי עצם אחת”.

(עמ’ 3)

חובת הגילוי יכול שתשתנה בהתאם לאופי הטיפול הרפואי. כך למשל בניתוח אלקטיבי, כאשר המדובר בנושא חדשני, שאין לגביו ניסיון רב שנים, כגון ניתוח עיניים בלייזר, או ניתוחים פלסטיים בשיטה חדשה, הרי שחובת הרופא היא להסביר למטופל את ההשלכות, תופעות הלוואי וכדומה, טרם הניתוח. בת”א (י-ם) מ’ ל’ נ’ ד”ר רובינפור מנצור תק-של 2006(4), קובע בית המשפט (סגן הנשיא כ’ מוסק) במקרה שבו מדובר בניתוחים חוזרים להגדלת חזה, ישנה חובת גילוי מוגברת של הרופא כלפי המטופלת.

בע”א 522/04 מרכז לייזר לניתוחי קרנות בע”מ נ’ מוחמד דיראווי, תק-על 2005(2) 4023, מציין כב’ השופט א’ ריבלין (כתוארו אז) כדלקמן:

“בפסיקתנו מושרשת חובתו של הרופא לקבל את הסכמתו של המטופל – הסכמה מדעת – לטיפול (ראו למשל ע”א 3108/91 רייבי נ’ וייגל, פ”ד מז(2) 497; ע”א 4384/90 ואתורי נ’ בית החולים לניאדו, פ”ד נא(2) 171). חובה זו מקפלת בתוכה את הצורך למסור למטופל את המידע הדרוש לו, ובכלל זה – מידע על מהות הטיפול, על הסיכונים הכרוכים בו ועל הסיכויים הטמונים בו. “המבחן למידע שחובה למסור למטופל אינו אפוא הנוהג המקובל בקרב הרופאים אלא צרכיו של המטופל למידע כדי להחליט אם לקבל את הצעת רופאו. צרכים אלה נקבעים על-פי קנה-מידה אובייקטיבי. על הרופא מוטל למסור למטופל את כל האינפורמציה שאדם סביר היה נדרש לה כדי לגבש החלטה אם להסכים לטיפול המוצע” (ע”א 434/94 ברמן, קטינה באמצעות הוריה נ’ מור – המכון למידע רפואי בע”מ, פ”ד נא(4) 205). המבחן למסירת המידע אינו טכני, כי אם מהותי. “החתמת המטופל על טופס ההסכמה אינה כשלעצמה תנאי מספיק לקיומה של ‘הסכמה מדעת'” (ע”א 2781/93 דעקה נ’ בית החולים “כרמל”, חיפה, פ”ד נג(4) 526). החובה לגלות למטופל מידע הולם על הטיפול ולקבל את הסכמתו קנתה לה שביתה בפסיקה ולאחר-מכן – גם בחוק זכויות החולה, תשנ”ו-1996.

בענייננו, היקפה של חובת הגילוי היה רחב במיוחד. כפי שפסק בית המשפט המחוזי, הניתוח שעבר המשיב היה ניתוח אלקטיבי, בעל אופי חדשני, שה- FDA האמריקני קבע כי אין לבצעו באנשים שקוצר ראייתם הוא בדרגה גבוהה כשל המשיב. המשיב עבר את הניתוח במסגרת פרטית. נסיבות אלה כולן משפיעות על חובת הגילוי. עמד על כך בית משפט זה בע”א 6153/97 שטנדל נ’ פרופ’ יעקב שדה, פ”ד נו(4) 746… )”. (שם, 4031).

קשר סיבתי

44. כב’ השופט א’ ריבלין קבע ב’פרשת סידי’ כי שאלת הקשר הסיבתי מורכבת משלוש שאלות משנה:

“האחת, אילו נמסר המידע להורים, האם הם היו פונים לשירותי הרפואה הפרטית ומבצעים סריקת מערכות מורחבת? שנית, בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה היא בחיוב – האם בדיקה זו היתה מגלה את הפגם? ושלישית, בהנחה שגם התשובה לשאלה השניה היא בחיוב – האם גילוי הפגם היה מביא לסיום ההריון?” (פסקה 17 לפסה”ד).

כמו כן התייחס כב’ השופט ריבלין לשאלה האם בבדיקה בסיסית היו מגלים הפגמים, בציינו כי שאלה זו:

“היא שאלה בעלת אופי אחר. היא הסתברותית, סטטיסטית מטיבה: מהי ההסתברות לגילוי פגם של חסר כף יד בסקירת מערכות המתבצעת במסגרת הרפואה הפרטית. למעשה, השאלה המתעוררת כאן ענינה “אובדן סיכויי גילוי מחלה”, על משקל הדוקטרינה המוכרת של “אובדן סיכויי החלמה”. לגבי זו האחרונה, נראה כי הרעיון העומד מאחוריה הוא קביעת ראש נזק של “אבדן סיכויי החלמה”, כאשר על התובע להראות כי נתקיימו יסודות העולה ביחס לראש נזק זה. הדוקטרינה אינה סוטה, על פני הדברים, מן הכלל הרגיל של “הכל או כלום”, שכן היא מחייבת את התובע להוכיח, במאזן ההסתברויות, כי הנתבע גרם ברשלנות לנזק מן הסוג האמור, ומשנקבע שכך הוא, החבות נסבה על הנזק כולו (ע”א 7469/03 המרכז הרפואי שערי צדק נ’ כהן, תק-על 2005 (2) 406).

דוקטרינת “אובדן סיכויי החלמה” עניינה בהסתברות שאילו נתגלתה המחלה, ניתן היה לרפא את החולה בענייננו השאלה נוגעת לנדבך קודם – אילו נעשתה הבדיקה, מהי ההסתברות שהמחלה היתה מתגלית”. (שם, פסקה 18).

הנה כי כן, משהגעתי למסקנה כי לתובעת נמסר המידע הנחוץ, וכי לא ניתן היה לגלות בשקידה סבירה את המום, הרי שאין מקום לשאלה אם היה מקום לסיום ההריון.

מן הכלל אל הפרט

45. ממכלול הראיות שהובאו לפני, וכמפורט לעיל בדברי המומחים מטעם הרופאים (הנתבעים) וכן מחוות דעת המומחית מטעם בית המשפט, המסקנה הינה כי הטיפול שקיבלה התובעת היה מסור ומקצועי, ולא רשלני.

התובעת החלה את המעקב בהריון בקופת חולים מאוחדת, כעולה מת/2 על נספחיו כדלקמן:

ביום 21.6.99, בבדיקת US בשליש הראשון, נבדק גיל העובר ורמת מי השפיר היתה תקינה (נספח א).

ביום 4.7.99 חתמה התובעת על טופס לבדיקת שקיפות עורפית בו כתוב בכותרת שהמטרה היא: “לקביעת רמת הסיכון לתסמונת דאון” (נספח ב’).

ביום 12.8.99, ביצעה בדיקות במעבדת זר – תבחין משולש (נספח ג).

ביום 1.9.99 נערכה לתובעת סקירת מערכות באולטרה סאונד (נספח ד).

ביום 8.9.99 נבדקה ע”י ד”ר דרייזין, ובתוצאות הבדיקה נרשם “מבנה גולגולת וע”ש – נראים תקין”.

ביום 7.10.99 נרשם בבדקה אצל ד”ר דרייזין: “צרבלום תקין. גולגולת סדירה”.

בנספח ח’ נרשם שיש קושי בהדגמת מבנה המח בגלל מיקום הראש נמוך יחסית. וכן כי כורואיד פלקסוס – תקין. צרבלום לגומה אחורית – תקינים, מי שפיר – ריבוי קל.

ביום 14.11.99 נרשם כי אין הרחבה של חדרי המוח. צמיחה טובה של העובר.

ביום 12.12.99 נרשם כי: “הראש נמוך באגן, קשה למדידה והדגמה. סה”כ גדילה טובה של העובר.”

הנה כי כן, המעקב היה תכוף ומסודר, התובעת היתה מעורה בבדיקות, וכך אף עולה מתוך עדותה היא.

התובעים לא הוכיחו כל רשלנות מצד הנתבעים, ואילו הנתבעים מצידם הוכיחו כי לא התרשלו. כמפורט לעיל, קיבלתי את עדותם כמהימנה וכן העדפתי את חוות הדעת מטעמם. חוות הדעת של המומחית ד”ר ינאי, אף היא מקובלת עלי כמפורט לעיל, וכן תשובותיה לשאלות ההבהרה. חקירתה בבית המשפט אך חיזקה את חוות דעתה.

התוצאה היא אפוא, שהתביעה נדחית בזאת.

בנסיבות העניין, הנתבעים יישאו ביתרת האגרה, בהוצאות מומחיהם ובהוצאות המומחית מטעם בית המשפט. אין צו לעניין שכ”ט עו”ד.

עמדתי בהרחבה ב’פרשת ד”ר אבידן’ לעיל, על מנת להמחיש את אי הבהירות במושגים ובסוגי הסקירות, והתוצאה, העלולה להיות קשה, בתפר בין עריכת הדמיית אולטרסאונד ברפואה הציבורית (לה נזקקות מרבית היולדות) לבין זו הנערכת ברפואה הפרטית.

נזכור שנית, כי משרד הבריאות, כעולה מחוזר המנהל הכללי משנת 1995, הנזכר לעיל, חרף חלוף הזמן, טרם הסדיר מאז את תחום סקירות האולטרסאונד בחקיקה במקצוע ההדמיה.

ניתנה היום י’ באדר, תשס”ז (28 בפברואר 2007) בהעדר הצדדים. _______________

יוסף שפירא 54678313-3103/01

יוסף שפירא – שופט

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

רשלנות רפואית- פס"ד התיישנות תביעת זיהום

בית המשפט המחוזי בחיפה

 

ת”א 825-08 גנאים ואח’ נ’ בית חולים רמב”ם ואח’

בפני כב’ השופטת תמר שרון נתנאל

מבקשים 1.בית חולים רמב”ם

2.מדינת ישראל

נגד

משיבים 1.הדייה גנאים ת.ז. 058155532

2.סמירה גנאים ת.ז. 027509157

פסק דין

התובענה והבקשה:

1. זהו גלגולה השני של בקשת המבקשים (להלן: “הנתבעים”), לסילוק התובענה על הסף מחמת התיישנות.

בתיק זה הוגשה תביעה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו בשל מות בנם של המשיבים (להלן: “התובעים”), מוחמד גנאים ז”ל, יליד 22.3.1995 (להלן-“המנוח”), אשר נפטר, בבית החולים רמב”ם בחיפה, ביום 3.11.1999 בהיותו בן ארבע שנים, בלבד. התובעים טוענים בתביעתם, שהמנוח נפטר עקב שרשרת של מחדלים ואבחנות שגויות של הרופאים, עובדי הנתבעים, לאחר שסבל מזיהום בגופו, שלא אובחן במועד ולא טופל כראוי ע”י התובעים.

2. התובעים הגישו בקשה לסילוק התובענה על הסף, מחמת התיישנות ובפסק דין שניתן על ידי, ביום 8.3.2009, בהתבסס על הבקשה ועל תשובת התובעים, שהוגשה בכתב ולאחר שדחיתי בקשת בא כוח התובעים להוסיף טיעונים בעל פה, קיבלתי את הבקשה והוריתי על דחיית התובענה על הסף בשל התיישנותה, זאת – מאחר שהמנוח נפטר ביום 3.11.1999, בעוד שהתובענה הוגשה רק ביום 2.9.08, היינו – קרוב ל- 9 שנים מיום פטירת התובע,שהוא היום בו נולדה עילת התובענה ולאחר שדחיתי את טענת התובעים לפיה יש להחיל על הענין את סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי”ח-1958 (להלן: “חוק ההתיישנות”).

ערעור שהוגש לביהמ”ש העליון (ע”א 2582/09) התקבל, [פורסם בנבו], תוך שביהמ”ש העליון קבע, כי “ההחלטה התקבלה במצב חריג של חוסר וודאות מהותית, על יסוד נתונים חסרים ובחלקם סותרים. אמנם נראה שהמערערים (התובעים דכאן) הם האחראים העיקריים למצב זה של חוסר וודאות, אולם החשש כי בשל התנהלותם נמנעה מהם האפשרות להיכנס לטרקלין ולנהל את תובענתם – מצדיק, בנסיבות המיוחדות של המקרה שלפנינו, את החזרת הדיון בבקשת הסילוק לבית המשפט המחוזי הנכבד”.

ביהמ”ש העליון הוסיף והדגיש, בפסק דינו כי, בטרם מתן החלטה בשאלת ההתיישנות, יש לברר, אילו עובדות בדיוק נודעו לתובעים באיחור, האם רק הקשר הסיבתי בין המחדלים הנטענים לבין הנזק, או שמא גם המחדלים הנטענים עצמם, שהרי שני נושאים אלה מהווים את “העובדות המהוות את עילת התובענה”, שחל עליהן הסייג של סעיף 8 לחוק ההתיישנות (שהרי ברור שרכיב המוות נודע להם מיד).

ביהמ”ש העליון עמד בפסק דינו, בהרחבה, על הכשל של התובעים להביא בפני בית משפט זה, בבקשתם המקורית, את הפרטים והנתונים הנחוצים להכרעה, כגון מתי פנו ליעוץ משפטי בקשר עם המקרה, מתי פנו לקבל את המסמכים הרפואיים מהמבקשים ומתי קיבלו אותם בפועל ומתי פנו למומחה, פרופ’ רובינשטיין ובאשר לטענתם, בערעורם, לפיה, בטרם פנו לפרופ’ רובינשטיין הם פנו למומחים רפואיים אחרים אולם איש מהם לא ידע להצביע על הקשר הסיבתי בין מעשי המבקשים ומחדליהם לבין המוות, אמר ביהמ”ש העליון, כי אם יש בטענה זו ממש, יהא על התובעים “להצליח לשכנע (ייתכן – באמצעות פרופ’ רובינשטיין עצמו) כיצד רק המומחה למחלות זיהומיות הוא שהצליח לעמוד על ‘העובדות המהוות את עילת התובענה’, כאמור בסעיף 8 לחוק ההתיישנות”.

ביהמ”ש קבע, עוד, כי היה מקום לאפשר לתובעים להשלים טיעוניהם ואף לקיים דיון בו ייחקר המצהיר על תצהירו ולפיכך, התקבל, הערעור, כאמור, תוך שביהמ”ש קובע: “בית המשפט המחוזי יוכל להתיר למערערים להגיש תשובה משלימה, הנתמכת בתצהיר, אם יבקשו זאת, באשר לנתונים הרלבנטיים להכרעה בבקשת הסילוק, ובכלל זאת: הבהרה בשאלה מתי נודע למערערים על קיום כל אחת מהעובדות המהוות את עילת התביעה (מחדליהם הנטענים של המשיבים והקשר הסיבתי); מועד קבלתו בידי המערערים של תיקו הרפואי המלא של בנם המנוח; מועדים רלבנטיים וטיב מגעיהם של המערערים עם עורכי דינם בקשר עם האירוע; פרטי מגעיהם של המערערים עם רופאים בקשר עם האירוע והטעמים לכך שרק פרופ’ רובינשטיין הוא שעמד על קיומן הנטען של יסודות עילת התובענה” וכי “לאחר קבלת כל הנתונים הללו – ניתן יהיה לקיים דיון בעל-פה, שיכלול חקירה של המערער 1, כמו גם של פרופ’ רובינשטיין (במידת הצורך), באותם עניינים הנדרשים להכרעה בבקשת הסילוק”.

עוד הודגש, כי יש לדון בבקשה קודם לדיון בתובענה כולה.

3. בעקבות פסה”ד בערעור, הוריתי בהחלטתי מיום 13.8.10, שהתובעים רשאים להשלים, בתצהירים כדין, תשובתם לבקשת המבקשים לדחיה על הסף וקבעתי מועד לדיון בבקשה.

בעקבות כך הגישו התובעים תצהיר משלים (סומן מב/2 להלן: “התצהיר המשלים”), שנחתם ע”י אבי המנוח (להלן: “התובע”), אשר הפנה לתצהיר הראשון שהוגש לתיק (סומן מב/1 להלן: “התצהיר הראשון”) וכן הוסיף אי אלו פרטים, כפי שיפורט בהמשך.

לא הוגש תצהיר מטעם פרופ’ רובינשטיין ואף לא מטעם מי מהרופאים אשר, לטענת התובע, יעצו לו שלא להגיש תביעה ואיש מהם אף לא הובא להעיד. בפתח ישיבת יום 14.11.10, שנקבעה לדיון בבקשה טען ב”כ התובע, שהוא לא יכול היה לקבל מועדים בהם פנה התובע לרופאים, שכן הוא נתן להם את התיק ולאחר תקופה מסויימת הם החזירו לו אותו ואמרו לו שאין עילה לתביעה. עוד אמר, כי מרשו התקשר אליהם והם אמרו לו שאם הוא רוצה הם יופיעו בבית המשפט ויגידו שביקש בזמנו את חוות דעתם. לאור הצהרה זו לא ברור מדוע לא הוגש תצהיר מטעמם או, למצער, מדוע לא הוגשה בקשה להעידם ללא תצהיר. ב”כ התובע גם לא הסביר מדוע לא הוגש תצהיר מטעם פרופ’ רובינשטיין ומדוע הוא לא הובא להעיד ובהתייחס לכך, בתחילת הישיבה אמר: “אם חברי עומד על חקירה או הופעתו של פרופ’ רובינשטיין, אני אבקש להזמין את פרופ’ רובינשטיין”, אולם בסופו של דבר לא ביקש לעשות כן.

4. הנתבעים חוזרים על הטענות שנטענו על ידם בבקשה ומוסיפים ומדגישים, כי התובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח שהתמלאו תנאי סעיף 8 לחוק ההתיישנות וכי חרף ההזדמנות שניתנה להם ע”י ביהמ”ש העליון להשלים את הפרטים החסרים, בחרו התובעים להגיש תצהיר שגם בו נותרו פרטים רבים לוטים בערפל, הגם שבנקל ניתן היה לבררם, כגון – מתי בדיוק פנה התובע לבא כוחו, הן בשנת 2000 והן בשנת 2006 ומתי פנו למומחה הרפואי מטעמם. לטענתם, התצהיר כולל עדויות שמיעה בלתי קבילות והוא אף מהווה עדות יחידה של בעל דין, לגביה קובע סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל”א-1971, כי ביהמ”ש צריך לפרט מדוע הסתפק בה.

עוד טוענים הם, כי על פי טענות התובעים, הם היו מודעים לעובדות המבססות טענתם למחדלים בטיפול הרפואי וכן לנזק (שהינו מות המנוח) וכי טענתם היחידה כיום היא, כי הם לא היו מודעים לקשר הסיבתי שבין הטיפול הרפואי לפטירת המנוח, כפי שעולה מסעיף 11 לתצהירו המשלים של התובע, בו נאמר שעו”ד כמאל אמר לתובע, לאחר שקיבל את החומר הרפואי, שעל התובע להתייעץ עם רופאים, שיבדקו את החומר ויתנו חוות דעת בענין הקשר הסיבתי.

כן נטען שבניגוד לטענת התובע, הוא היה מודע לרכיב ההתרשלות, וזאת – לאור חשדו, כבר במועד פטירת המנוח ו/או בסמוך לו, כי קיים קשר בין הטיפול לבין המוות.

ב”כ הנתבעים מפנה להלכה, לפיה המבחן (לגבי שני הרכיבים – הרשלנות והקשר הסיבתי), הוא ידיעה בכח של העובדות הרלבנטיות ולא ידיעה בפועל וכי די בגילוי “קצה חוט”, או חשד, כדי לבסס הקשר סיבתי, לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות ובידי התובעים היה בסיס מספיק לחשד ולסברה בדבר קיומם של רשלנות ושל קשר סיבתי ולכן, למעשה, פנו לעו”ד כמאל.

כן טוענים הנתבעים, כי גם אם ייאמר שנעלמו מהתובעים עובדות המהוות את עילת תביעתם, הם יכלו בזהירות סבירה, למנוע זאת והם מפנים בענין זה להחלטה, שנסיבותיה דומות, שניתנה בבש”א (מחוזי תל-אביב-יפו) 25128/00 – פלונית נ’ חב’ טבע תעשיות פרמצבטיות (לא פורסם, 7.7.2003).

לטענתם, אין בסיס לדברי התובעים לפיהם הם פנו להתייעץ עם רופאים, טענה שנטענה לראשונה רק בתצהיר המשלים, ללא שהובאו על ידם ראיות לתמיכה בטענה זו, מה גם שלא הובהר מה בדיוק היתה מהות הפנייה אליהם, בעוד שהיה על התובע לפנות לרופא מומחה בתחום. אולם, גם אם תתקבל טענתו שפנה להתייעצות, אין בכך כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות, בין היתר משום שלאחר שחשדו של התובע הביאו לפנות לעורך דין, היה עליו לבקש מעוה”ד, כבר בשנת 2002, לברר גם את הענין הרפואי, באמצעות פניה למומחה רפואי, כפי שעשה בפועל בשנת 2007, אולם התובע זנח את הבירור.

לפיכך, מבקשים הנתבעים לקבוע, כי לא חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לדחות את התביעה מחמת התיישנות ולחייב את התובעים בהוצאות.

טיעוני התובעים :

5. ב”כ התובעים מדגיש את כאבם של ההורים, שאבדו את ילדם, את היקר להם מכל, לאחר שאושפז בבית החולים בגין כאבים ונפיחות בידו.

לדבריו, טענתם העיקרית והמכרעת של התובעים הינה, כי עילת התובענה לא נוצרה ביום אירוע הנזק, אלא ביום גילוי הקשר הסיבתי בין מות המנוח לבין רשלנות התובעים וזאת, אף אם עלה חשד בלב התובעים כי הרופאים התרשלו. עם זאת, בהמשך נטען, לא רק הקשר הסיבתי לא היה ידוע לתובעים, אלא גם הרשלנות עצמה לא היתה ידועה להם וזאת – עד קבלת חוות דעתו של פרופ’ רובינשטיין, ממנה התברר כי נעשה איבחון שגוי, עקב אי ביצועם של הליכים רפואיים מתבקשים עם קבלת המנוח לביה”ח.

לטענתו, חוות הדעת של פרופ’ רובינשטיין, היא חווה”ד הראשונה והבלעדית, בה נקבע, באופן נחרץ, וחד משמעי, שהרופאים התרשלו והביאו, ברשלנותם, למותו של המנוח, לאחר שלא אבחנו במועד את הזיהום בידו, ולכן מירוץ ההתיישנות מתחיל ממועד מתן חווה”ד, היינו – מיום 23.1.2007.

בסיכומיו נסמך ב”כ התובעים על סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תוך שהוא מבהיר, כי סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] אינו רלבנטי לענייננו. בהפנותו לפסיקה הוא טוען, כי “סבירות הגילוי” לענין סעיף 8 לחוק ההתיישנות תלויה “במושא הגילוי, בגודל הנזק, בסיכויי מניעתו ובסיכויי ההצלחה של התביעה הפוטנציאלית”.

לטענתו, התובע הביא בתצהירו פרטים מספיקים באשר למועדי פנייתו לרופאים ולעו”ד כמאל והניח תשתית עובדתית מספקת לתמיכה בטענותיו. כן נטען שאיתרע מזלם של התובעים וד”ר נאסר נפטר, כך שלא ניתן היה להביאו לביהמ”ש על מנת שיסביר את החלטת התובעים, באותה תקופה.

לטענת ב”כ התובעים, לאחר שהוא העביר את החומר הרפואי לידי התובעים, הוא יידע אותם שעליהם להתייעץ עם רופאים שיבדקו את החומר הרפואי ויתנו להם חוו”ד בדבר הקשר הסיבתי שבין הטיפול הרפואי שניתן למוח ובים פטירתו והם הודיעו לו שאם יצטרכו את עזרתו יודיעו לו.

ב”כ התובעים טוען, כי ניתן להסביר את העובדה שעד שנת 2006 התובעים לא פנו אליו שוב, באבל ובדיכאון העמוק בו הם היו שרויים עקב פטירת בנם, בכך שהם היו חסרי אונים מול הייעוץ שקיבלו מהרופאים ובכך שהם נתנו אמון ברופאי ביה”ח. לטענתו, לגורם הזמן לא היתה משמעות בעיניהם, בהיותם חולים בעצמם כתוצאה מהטרגדיה שפקדה אותם.

נטען עוד, שהתובעים לא העלו על דעתם כי ייתכן שקיים קשר סיבתי בין מותו של המנות ו/או הטיפול הרפואי הלקוי ו/או מעשיהם של עובדי הנתבעים, במיוחד לאחר שרופאי בית החולים אמרו שהמנוח נפטר מדום לב וחמצת קלה, ומעולם לא אמרו להם שהמנוח נפטר מזיהום ולאחר שהתובע הבהיר שעו”ד כמאל אמר לו חד משמעית, שללא קביעה ברורה של מומחה רפואי לא ניתן להגיש תביעה.

ב”כ התובעים טוען, שלא יעלה על הדעת שאם היה לתובעים, שהינם אנשים הגונים, ולו קצה חוט לענין הרשלנות ו/או אם היו מקבלים את האבחון שאבחן פרופ’ רובינשטיין לפני מועד קבלתו, לא היו נוקטים בהליכים המשפטיים המתחייבים, אולם חווה”ד הושגה לאחר שנים רבות, לא באשמת התובעים, אלא עקב נסיבות מצערות קשות, שלא היתה להם שליטה עליהן ובטריקת שערי ביהמ”ש יהיה משום עוול נוסף.

כן נטען, שהנתבעים לא הביאו כל ראיה לתמיכה בטענותיהם, לפיהן ביה”ח פעל במלוא האחריות המתבקשת כלפי המנוח וכי סילוק התביעה על הסף מצריך משנה זהירות, תוך מתן משקל לזכות החוקתית של גישה לערכאות.

לטענת ב”כ התובעים מותו הבלתי מוסבר של ילד בן ארבע, כאשר בפני ביהמ”ש מצויה חוו”ד של מומחה מטעם התובעים, לפיה מותו נגרם בשל התרשלות הצוות הרפואי שטיפל בו, מצדיק לראות מקרה זה כמקרה יוצא דופן, שלא יוכנס לתוך מערכת דווקנית של חוקים וכללים, כאשר דחיית התביעה על הסף תהווה, על פי הנטען על ידו, תוצאה קשה הן עבור מערכת בתיהמ”ש, הממונה על עשיית הצדק והן עבור משפחת המנוח, אשר כבר נעשה עימה עוול והיא תמשיך לחיות עד סוף חייה עם תחושות תרעומת ומרירות, ככל שהתביעה תידחה בטענה פרוצדוראלית, שהוכח שאין לה על מה לסמוך.

דיון והכרעה :

6. במסגרת ההזדמנות שניתנה ע”י ביהמ”ש העליון לתובעים, להגיש ראיותיהם לשם ביסוס הארכת תרופת ההתיישנות, על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הגישו התובעים תצהיר משלים מטעם התובע. הא ותו לא.

בהתייחס לשאלות שבמחלוקת בבקשה זו, הסביר התובע בתצהירו ובחקירתו בביהמ”ש, כי במהלך ימי הניחומים על מות המנוח, שוחח עם רופאים מסח’נין ומהסביבה, שבאו לנחמו על מות בנו ואמר להם שהמנוח נפגע פגיעה אורטופדית בלבד ובכל זאת מת בביה”ח. בעקבות כך, רצה התובע לבדוק את החומר הרפואי ולכן פנה לעו”ד זכי כמאל כדי שישיג עבורו את החומר. עו”ד כמאל פנה לבי”ח רמב”ם וכן לקופ”ח לאומית, ביום 2.3.2000 והחומר התקבל במשרדו ביום 11.5.2000 והוא העבירו לתובע. התובע גם אישר שעו”ד כמאל אמר לו שכדי שיוכל לטעון נגד ביה”ח עליו להביא חוו”ד רפואית (עמ’ 3 שו’ 20-31) והוא עצמו אמר לעו”ד כמאל שהוא יפנה לרופאים לייעוץ.

התובע אישר שבפגישה הראשונה שהיתה לו עם עו”ד כמאל בשנת 2000, הוא אמר לעו”ד כמאל, שחוץ מהשגת החומר הרפואי, הוא אינו מבקש ממנו לעשות דבר (עמ’ 5 שו’ 3-4) וכי הוא פנה, שוב, לעו”ד כמאל, רק בשלהי שנת 2006 (עמ’ 3 שו’ 19-20).

7. תצהירו המשלים של התובע וכן בחקירתו בבית המשפט טען התובע (טענה שאין לה זכר בתצהירו הראשון), לפיה סמוך לאחר שקיבל (בשנת 2000), את החומר הרפואי מעו”ד כמאל, הוא התייעץ עם שלושה רופאים, שניים מהם הינם רופאי קופת חולים לאומית בסח’נין והשלישי הוא רופא ילדים מהשכונה בה הוא מתגורר (עמ’ 2 שו’ 18-21). התובע העיד, שכל הזמן הוא היה בקשר איתם (עמ’ 2 שו’ 31) ובהמשך עדותו הסביר, שהוא פנה אליהם “משנת 2000 והלאה” (עמ’ 4 שו’ 15-16).

כשנשאל התובע, בחקירתו בביהמ”ש, אם הרופאים שאת שמותם הזכיר בתצהירו השני היו אלה שאח”כ פנה אליהם להתייעצות, השיב: “לא התייעצות, אלא היינו מדברים על הדבר הזה. כל הזמן הייתי בקשר איתם. הייתי מבקר בסניף קופת חולים לאומית וכל הזמן היינו מדברים על זה והחשש גדל אצלי. לכן פניתי לעו”ד זכי כמאל שיוציא לי את החומר הרפואי מביה”ח רמב”ם והתיק של המנוח בקופת חולים. כל החומר הזה הוא שלח לי בדואר” (עמ’ 2 שו’ 23-26). בהמשך אישר התובע שהוא הציג בפני אותם רופאים את התיק הרפואי של המנוח (עמ’ 4 שו’ 21-11) ולאחר עיון בו הם יעצו לו לקבל את דברי רופאי ביה”ח לפיהם המנוח נפטר “מדום לב וחמצת קשה”.

ייעוץ נטען זה, תמוה כשלעצמו, לאור כך שבתעודת הפטירה וכן בסיכום המחלה מבית החולים (נספחי ג’ ו- ד’ לתביעה), כתוב שהמנוח נפטר מזיהום. לא סביר שרופאים שראו את המסמכים האלה יאמרו שהמנוח נפטר מסיבות אחרות, אולם, כאמור, התובע לא הביא איש מהרופאים להעיד, כך שלא ניתן היה לברר ענין זה.

התובע טוען, כי, למרות דברי הרופאים הנ”ל, הוא לא יכול היה להשלים עם המצב, אולם רק לאחר תקופה ארוכה בה, לדבריו, הוא ואשתו היו בדיכאון עמוק, הוא החליט, בשלהי שנת 2006, לפנות שוב לעו”ד זכי כמאל כדי שיטפל בענין וימצא רופא והוא אמנם מצא את פרופ’ רובינשטיין, שנתן להם את חווה”ד מיום 23.1.2007, שצורפה לתביעה.

אולם, חרף דברים שנאמרו בענין זה בפסה”ד בערעור, לא הביא התובע כעד מטעמו, את פרופ’ רובינשטיין, אשר יסביר הכיצד שלושה רופאים שראו את החומר הרפואי ושמעו את דברי התובע, לא עמדו על “העובדות המהוות את עילת התובענה” וכאמור – לא הביא איש מאותם רופאים עימם התייעץ, לטענתו.

8. מוסיף התובע ואומר בתצהירו, כי עד לקבלת חוות דעתו של פרופ’ רובינשטיין, איש לא הסביר להם (לתובעים), שהצוות הרפואי כשל באבחון הזיהום בגופו של בנם ושאם הזיהום היה מתגלה קודם לכן יש להניח שניתן היה להתגבר עליו וחיי בנם היו ניצלים. לטענתו, הן הרשלנות והן הקשר הסיבתי לא היו ידועים להם, עד קבלת חווה”ד.

לא ניתן לקבל דברים אחרונים אלו. ברי כי פרטי הרשלנות הנטענת ו”הלבוש” המקצועי/רפואי של פרטיה ופרטי הקשר הסיבתי הובהרו לתובעים, במלואם, רק לאחר קבלת חוות הדעת, אולם, לפי גרסת התובע עצמו, החשד בדבר קיומה של רשלנות וחשד בדבר קיומו של קשר סיבתי בינה לבין המוות כבר היה בידי התובעים מיד לאחר פטירת המנוח, שהרי הם אלה שהביאו אותם לבקש מעו”ד כמאל להשיג עבורם את החומר הרפואי. לאחר שהחומר הרפואי היה בידי התובעים, היה בידיהם “קצה חוט” ואף למעלה מכך, הן לגבי אפשרות של רשלנות רופאי ביה”ח והן לגבי קשר סיבתי בינה לבין מותו של המנוח, שכן, לדברי התובע נאמר לו ע”י רופאי ביה”ח שהמנוח נפטר מדום לב ומחמצת קשה, בעוד שבתעודת הפטירה וכן בסיכום המחלה מביה”ח כתוב אחר – שם כתוב שהמנוח נפטר מאלח-דם, מזיהום. עובדה היא. עובדה היא שהתובע עצמו פנה שוב לעו”ד כמאל וביקש ממנו שימצא רופא שייתן לו חוות דעת בענין ואל עברו אלא כחודשיים-שלושה מאז פנייתו המחודשת אל עו”ד כמאל ועד שהתקבלה חוות דעתו של פרופ’ רובינשטיין.

מועד הפנייה החוזרת אל עו”ד כמאל ומועד הפנייה אל פרופ’ רובינשטיין היו, כולם, בשליטתם של התובעים וההסבר שניתן לאיחור הרב בפנייה אינו סביר, בנסיבות הענין, במיוחד לאור דבריו של התובע, לפיהם הוא לא נח ולא שקט והתייעץ, כל העת, עם רופאים (אשר כבר מלכתחילה נתנו לו תשובה שלילית) והוא אף לא נתמך בכל ראייה פרט לדבריו של התובע.

עובדה היא, כאמור, שמאז פנייתו השנייה של התובע אל עו”ד כמאל ועד לקבלת חוות דעתו של פרופ’ רובינשטיין, עברו חודשים ספורים בלבד, כך שלמעשה, מבקשים התובעים שתקופת ההתיישנות תיקבע על פי המועד בו הם בחרו לפנות לרופא מומחה ודרישה זו אינה סבירה, אינה מתקבלת על הדעת, מנוגדת להוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות וחותרת תחת מטרות החוק. ובהקשר לכך כבר נאמר: “רכיב הזיקה הסיבתית בעילת התביעה מתגלה עם גילויו של בסיס לסברה הקושרת בין הנזק לארוע, או כאשר נתגלה לתובע ולו קצה חוט הקושר מבחינה מדעית-רפואית בין מעשה ההתרשלות לבין הנזק. מועד זה לא נקבע בהכרח על פי המועד בו בחר התובע לקבל חוות דעת מטעמו (ע”א 4114/96 המאירי נ’ הכשרת הישוב חברה לביטוח בע”מ, פ”ד נ”ב(1) 857, 866-867 (1998); ענין רשאד, בפסקה 11).” ראו: ע”א 2206/08 – יחזקאל סיגמן נ’ חב’ דובק בע”מ . (לא פורסם [פורסם בנבו] 11.7.2010) (ההדגשה אינה במקור).

9. למעשה, דבר לא השתנה מאז קבלת החומר הרפואי ומאז חשד התובע כי רשלנות הרופאים היא זו שגרמה למות בנו, פנה לעורך דין והתייעץ (לטענתו, שלא הוכחה), עם שלושה רופאים ובין שלהי שנת 2006, שאז פנה שוב לעו”ד כמאל והפעם ביקש ממנו למצוא מומחה שייתן לו חוות דעת.

כפי שפנה התובע, שוב, לעו”ד כמאל, בשנת 2006, יכול היה לפנות אליו עוד בשנת 2000, 2001 ואילך.

10. אבדן ילד הינו אסון נורא, קשה מנשוא, שאין מתאוששים ממנו לעולם, אולם אין די בכך כדי שניתן יהיה לקבוע, כי בשל האסון לא עלה בידי התובעים לברר את העובדות המהוות את עילת התובענה, בתוך 7 שנות ההתיישנות. לא רק שלא הובאה בפניי כל ראיה לפיה מצבם הנפשי של התובעים מנע מהם לפנות לעו”ד כמאל, בסמוך לאחר שקיבלו תשובות שליליות מהרופאים עימם התייעצו, אלא שלא הובאה בפניי כל ראשית ראיה לפיה מצבם הנפשי של התובעים בשנים 2002 – 2005, היה שונה ממצבם הנפשי בשנת 2006, עת פנו שוב לעו”ד כמאל ולא הובהר מדוע לא עשו כן בשלב מוקדם יותר, בטרם התיישנה התביעה. כן לא הובהר כיצד אותו מצב נפשי לא מנע מהם לפנות, כבר בסמוך לאחר מות בנם, לעו”ד כמאל ולא מנע מהם להתייעץ (כדבריהם), עם אותם שלושה רופאים.

כשנשאל התובע מדוע לא פנה אל עו”ד כמאל, שוב, בשנת 2003 או 2004, לאחר שהבין שלא יקבל מאותם רופאים וחברים תשובות חדשות, השיב: “לא היתה סיבה מסויימת, הזמן לקח את שלו. החשש גדל אצלי עד שהחלטנו אני ואשתי לגשת לעו”ד זכי כמאל” (עמ’ 7 שו’ 24-28).

11. עוד יש לציין שלא ניתן כל הסבר סביר לכך שגם אחרי שהיתה בידי התובע חווה”ד של פרופ’ רובינשטיין, שניתנה ביום 23.1.2007, היינו – כשלושה חודשים בלבד לאחר עבור תקופת ההתיישנות, לא הגיש התובע מיד את התביעה, אלא המתין עוד למעלה משנה וחצי, כך שהתביעה הוגשה ביום 2.9.2008, קרוב לשנתיים לאחר עבור תקופת ההתיישנות (ראו דברי התובע בעמ’ 5 שו’ 27-28).

12. אכן, זכות הגישה לערכאות הינה זכות חוקתית (מן המעלה הראשונה), אולם גם זכויות חוקתיות אינן מוחלטות, אלא יחסיות ואף ניתן להגבילן, על פי הוראות חוק או מכח הוראה מפורשת שבחוק, במידה הראויה ובאופן שלא יעלה על הנדרש. הוראות חוק ההתיישנות הן הוראות חוק כאלה, המגבילות, למעשה, את זכות הגישה לערכאות.

גם אם נפרש את הוראות חוק ההתיישנות באופן מצמצם, כפי טענת ב”כ התובע וכפי אחת הגישות המוצעות (ראו: רע”א 901/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ’ עדנה גיא-ליפל, (לא פורסם [פורסם בנבו] 20.2.2007), שם, בסעיף 29, באשר קביעה כי תביעה התיישנה מונעת מהתובע מימוש זכותו לבירור הענין בביהמ”ש, אין להתעלם מזכויות הנתבעים ומהטעמים לקביעת הוראות התיישנות, הנזכרים בפסיקה אשר לפחות חלקם רלבנטי לענייננו, כגון, למשל, קושי מובנה רב יותר לברר את האמת העובדתית בשל אבדן מסמכים וראיות וקושי רב יותר לעדים להיזכר בפרטי האירועים הרלבנטיים, ככל שחולפות השנים, אינטרס הנתבע לוודאות בדבר זכויותיו וחובותיו בכל זמן נתון, כך שיתאפשר לו לכלכל את ענייניו מבלי להידרש להקצות ממשאביו ‘רזרבה כספית’ שמא ייתבע בגין שנים עברו, ציפיית התובע שלא ייתבע לאור ההנחה, כי תובע אשר “ישן על זכויותיו” תקופה ארוכה, זנח או ויתר או מחל על תביעתו ועוד (ראו: רע”א 901/07 הנ”ל).

תקופת התיישנות של 7 שנים מאפשרת לניזוק לברר את העובדות המהוות את עילת התובענה וסעיף 8 לחוק ההתיישנות מאפשר הארכת התקופה, רק אם הניזוק עמד בדרישות הסעיף. ראו דברים שנאמרו בענין זה (בהקשר לאיסוף מסמכים), בע”א 9788/07 עיזבון המנוחה הדיל מרמש נ’ הסתדרות מדיצינית הדסה (לא פורסם, [פורסם בנבו], 30.5.10):

“תקופת ההתיישנות של שבע שנים לוקחת בחשבון את צורכי ההיערכות להגשת התביעה, ובכלל זה את הזמן הרב הנדרש, לעיתים, לצורך ריכוז הנתונים, המוביל, פעמים, גם לפתיחת הליך משפטי שמטרתו לאכוף על הצד המחזיק בחומר למוסרו לתובע. מהלכים אלה הם בגדר המאמץ הסביר שעל התובע לנקוט בו כדי להיערך להגשת תביעתו, ואין הם בגדר נסיבות יוצאות דופן המצדיקות החלת עקרון “ההתיישנות שלא מדעת”, היפה למקרים בהם עובדות מהותיות לעילת התביעה אינן מצויות בידיעת התובע גם ‘בכח’, ואשר גם בזהירות סבירה הוא אינו יכול להשיגן. אכן, לצורך איתור עובדות ונתונים, ניתנה בידי תובע שהות ארוכה של שבע שנים להיערך להגשת תביעתו, וכל עוד לא קיימת מגבלה אובייקטיבית שבשלה גם בזהירות סבירה לא ניתן לאתר את העובדות המהותיות לעילה, לא יחול עיכוב במירוץ ההתיישנות”.

13. בענייננו, הנזק – מותו של המנוח, היה ידוע עם פטירתו. על פי גרסת התובע עצמו, מיד עם מותו של המנוח, התעורר חשדו, שמא ניתן היה למנוע את המוות ולכן הוא הזמין את החומר הרפואי ופנה להתייעצות.

במצב כגון דא, דורש סעיף 8 לחוק ההתיישנות, פעולה “בזהירות סבירה”, לשם בירור העובדות המהוות את עילת התובענה. במונח “זהירות סבירה” מדובר באמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר. ראו: ע”א 2387/06 – פלונית נ’ טבע תעשיות פרמצבטיות בע”מ ואח’ . (לא פורסם [פורסם בנבו] 31.8.2008).

ובענייננו מדובר בשאלה את היתה רשלנות מצד הרופאים שטיפלו במנוח ואם כן – האם היה קשר סיבתי בין הרשלנות ובין מותו של המנוח. מטבע הדברים, שאלות כגון אלו יש לבחון באמצעות רופאים ובמקרה דנן, הדבר נאמר לתובע, במפורש, ע”י עו”ד כמאל, עוד לפני אמצע שנת 2000.

14. אין חולק שהנטל להוכיח כי פעלו בזהירות סבירה על מנת לברר את העובדות המהוות את עילת התובענה, מוטל על התובעים (ראו, למשל: רע”א 97/77 זונבנד נ’ קלוגמן, פ”ד לא(3) 466, 471 (1997). כדי לעמוד בדרישת הסבירות היה על התובעים להראות שהם פעלו, באופן שסביר, על מנת לברר את העובדות המהוות את עילת התובענה.

מאחר שמדובר בטענת סף של התיישנות אין הנתבעים צריכים להביא, בשלב זה, ראייה כלשהי, לפיה הם לא התרשלו בטיפול במנוח, כטענת ב”כ התובעים. למעשה, “ככל שהנזק חמור יותר ונסיבות גרימתו מעוררות חשד, כך תגבר הציפייה מהניזוק כי יפעל לברור זכויותיו” ראו: רע”א 901/07 הנ”ל ובענייננו – מדובר בנזק החמור מכל – מות בנם של התובעים. התובעים אף החלו לממש חשדם, אך בין תחילת הבירור ובין סיומו, פסקו מבירור במשך למעלה מחמש שנים, ללא הסבר מניח את הדעת, מדוע לא פעלו במשך שנים אלו, מדוע לא פנו, שוב לעו”ד כמאל, כפי שעשו בשלהי שנת 2006, על מנת שהוא ימצא להם רופא שייתן חוו”ד, וללא שהוכיחו שהיתה מניעה לעשות כן בשלב מוקדם הרבה יותר.

סבורתני שבנסיבות אלה לא ניתן לומר שהעובדות המהוות את עילת התובענה לא היו ידועות לתובעים מסיבות שאינן תלויות בהם ושאף בזהירות סבירה לא יכלו לגלותן. כאבם וצערם של התובעים על מותו של בנם לא נעלם ממני ואין גדול ורב ממנו, אולם אין, לטעמי, כל אפשרות “לראות במקרה זה מקרה יוצא דופן”, כעתירת ב”כ התובעים ולגָשֵר, באופן זה, על פני השנים הרבות בהן לא פעלו התובעים, כפי שצריכים היו לפעול, על מנת לברר כדבעי, את העובדות המהוות את עילת התביעה ואין לי אלא לשוב ולדחות את התביעה על הסף, מחמת התיישנות.

15. עם זאת וחרף העובדה שזו הפעם השנייה שמתקבלת, על ידי, בקשתם של הנתבעים לדחיית התובענה על הסף, הרי מתוך הבנה למצבם של התובעים, אשר איבדו את בנם הפעוט, לא אחייבם בהוצאות.

פסק דין זה ניתן על ידי כרשמת ביהמ”ש המחוזי בחיפה.

ניתן היום, כ”ד אדר א תשע”א, 28 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.

רשלנות רפואית עקב אי גילוי מום בסקירת מערכות

רשלנות רפואית עקב אי גילוי מום בסקירת מערכות הוא נושא מסקרן מאד.

סקירת מערכות היא אחת מבדיקות מעקב ההיריון החשובות ביותר, כאשר קיימות למעשה שתי סקירות: סקירה מוקדמת וסקירה מאוחרת. בסקירת המערכות, סורק הרופא את איבריו של העובר על מנת לוודא את תקינותם, וכמו כן לוודא שאין לעובר מומים מובנים. הבדיקה מבוצעת על ידי רופא נשים שעבר הכשרה ייחודית לכך. חשוב לציין כי הסקירה המנדטורית שמציעה קופת החולים סורקת רק את המוח, הלב, והאיברים הפנימיים, והיא אינה סורקת את הפנים והגפיים.

מקרי רשלנות רפואית עקב אי גילוי מום בסקירת מערכות

סקירת המערכות המוקדמת מבוצעת בשבועות 14-16 להיריון, ואילו סקירת מערכות מאוחרת מבוצעת בשבועות 18-24 להיריון. סקירת המערכות יכולה לעלות סוגים שונים של בעיות. חלק מהבעיות הן מומים מולדים, קלים וקשים, הכוללים בין היתר: מומים של מערכת העצבים, חור בין חדרי הלב, אי התפתחות של אחד מהחדרים בלב, חוסר התפתחות של התריסריון ועוד. ממצאים אחרים בסקירת מערכות הם סימנים רכים שלא ישפיעו על תפקוד הילוד בעתיד, והם אינם מהווים בעיה. סימנים רכים יכולים להיות מוקד אקוגני בלב, מעי אקוגני, עצם ירך קצרה, ציסטה בחדרי המוח, או אגני כליה מורחבים.

עילות תביעה בגין רשלנות רפואית באי גילוי מום בסקירת מערכות

• אי סקירה של אחד מהאיברים המיועדים לסקירה בסקירת המערכות

• רשלנות בפענוח התוצאות של סקירת המערכות

• אבחון מוטעה או העדר אבחון של בעיה או מום בסקירת המערכות שרופא סביר צריך לגלותם

• אי דיווח ליולדת על פגם שנמצא במהלך סקירת המערכות.

• היעדר דיווח של טכנאי האולטרה סאונד לרופא על פגם שנמצא בסקירת המערכות

• ביצוע בדיקת סקירת המערכות בחוסר מיומנות ובחוסר מקצועיות תוך סטייה מאמות המבחן שנקבעו במבחן הרופא הסביר

• ביצוע הבדיקה על ידי מי שאינו מיומן ואינו מוכשר לכך

פסקי דין- פסקי דין- רשלנות רפואית עקב אי גילוי מום/ מומים בסקירת מערכות:

ע”א 4960/04 סידי נ’ שירותי בריאות כללית- המערער נולד בשנת 86 ועם היוולדו הסתבר כי הוא סובל מבעיות בריאותיות שונות הכוללות חסר כף יד ימין, ובעיות נשימה. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה בגין רשלנות רפואית בהולדה בעוולה ומכאן הערעור. בטרם הולדת המערער עברה היולדת שתי הפלות ושני הריונות מוצלחים נוספים. בתחילת הריונה עם המערער סבלה היולדת מדלקות חוזרות בדרכי השתן וההריון הוגדר לאור הרקע הרפואי וגילה של היולדת כהריון בסיכון גבוה. האם עברה במהלך ההיריון דיקור מי שפיר, וחלבון עוברי והממצאים היו תקינים. כמו כן נעשו מספר בדיקות אולטרה סאונד שבעקבותיהן הודיעו ליולדת כי ההיריון והעובר תקינים לחלוטין, זאת בשעה שהעובר נולד עם בעיות ופגמים הכוללים בין היתר חסר בכף יד ימין. בית המשפט המחוזי קבע בערכאה הראשונה כי אין התרשלות במעשיהם של הרופאים משום שלא היו קיימות הנחיות ברורות בנוגע לבדיקת האולטרה סאונד אצל נשים הרות באותה העת.

לשאלות בנושא רשלנות רפואית באבחון מום /מומים/ פגם/ פגמים בהריון אצל העובר, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון

רשלנות רפואית – סקירת מערכות / בסקירת מערכות מוקדמת או מאוחרת

רשלנות רפואית בסקירת מערכות מוקדמת או מאוחרת היא הנושא שלפנינו.

סקירת מערכות היא בדיקת אולטרה סאונד שבה בודק הרופא את מערכות הגוף של התינוק. סקירת מערכות מוקדמת מתבצעת בדרך כלל בשבועות 14-16 להיריון. סקירת המערכות מתבצעת בשלב מוקדם יחסית של ההיריון משום שההנחה המקובלת היא שבבדיקה ניתן לזהות כ-75% מהמומים שיתגלו בסקירת המערכות שתבוצע בשלבים מתקדמים יותר.

מקרי רשלנות רפואית בסקירת מערכות מוקדמת

בדיקת סקירת המערכות מבוצעת על ידי טכנאי, כאשר במהלך הבדיקה קורא הטכנאי לרופא כאשר מתגלות בעיות. אחד המקרים הנפוצים הוא שמבצע הבדיקה מפספס מומים במהלכה. חלק מהבעיות הן מומים מולדים, קלים וקשים, הכוללים בין היתר: מומים של מערכת העצבים, חור בין חדרי הלב, אי התפתחות של אחד מהחדרים בלב, חוסר התפתחות של התריסריון ועוד. ממצאים אחרים בסקירת מערכות הם סימנים רכים שלא ישפיעו על תפקוד הילוד בעתיד, והם אינם מהווים בעיה. סימנים רכים יכולים להיות מוקד אקוגני בלב, מעי אקוגני, עצם ירך קצרה, ציסטה בחדרי המוח, או אגני כליה מורחבים.

עילות תביעה בגין רשלנות רפואית בסקירת מערכות מוקדמת

• אי סקירה של אחד מהאיברים המיועדים לסקירה בסקירת המערכות. ישנו הבדל בין הבדיקה המבוצעת במסגרת הציבורית של הקופה לביו הבדיקה הניתנת במסגרת הביטוח המשלים. בסקירת המערכות המורחבת שנעשית במסגרת הפרטית הרופא סוקר את מערכות הגוף של התינוק מהראש ועד הרגל, זאת בשעה שבסקירת המערכות שניתנת על ידי הקופה נסקרות רק מערכות חיוניות כגון לב, ריאות, וכו’.

• רשלנות רפואית בפענוח התוצאות של סקירת המערכות

• אבחון מוטעה או העדר אבחון של בעיה או מום בסקירת המערכות שרופא סביר צריך לגלותם

• אי דיווח ליולדת על פגם שנמצא במהלך סקירת המערכות.

• היעדר דיווח של טכנאי האולטרה סאונד לרופא על פגם שנמצא בסקירת המערכות

• ביצוע בדיקת סקירת המערכות בחוסר מיומנות ובחוסר מקצועיות תוך סטייה מאמות המבחן שנקבעו במבחן הרופא הסביר

• ביצוע הבדיקה על ידי מי שאינו מיומן ואינו מוכשר לכך

פסיקי דין- פסק דין- רשלנות רפואית בסקירת מערכות מוקדמת

ת.א. 8208/06 סבגיאן נ’ מכבי שירותי בריאות- התובע נולד עם מום בעצמות הידיים. אמו של התובע הרתה אותו בגיל 34 וההיריון הוגדר כהיריון בסיכון נמוך כאשר האם עברה את כל הבדיקות השגרתיות כולל סקירת מערכות וההיריון הוגדר לכאורה כתקין. התובעים טענו שהרופאים לא איתרו את המום בבדיקות או לא טרחו ליידע את האם שהבדיקות שעברה הן לא מקיפות מספיק. בית המשפט קבע כי חובה על הרופא לומר למטופלת שיש בדיקות נוספות שהיא יכולה לעבור תמורת תשלום במסגרת פרטית וייתכן שהיה ניתן לגלות בהן מומים שלא היה ניתן לגלות בסקירה הרגילה. בית המשפט קבע שרופאי הנתבעת התרשלו ולכן חייב אותם בתשלום של מליון וחצי שקל, בגין אובדן כושר השתכרות, עזרה מאחרים, הוצאות רפואיות, והוצאות נסיעה מוגברות.

לשאלות בנושא רשלנות רפואית בביצוע סקירת מערכות מוקדמת או מאוחרת, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון

לידה רשלנית- רשלנות רפואית בזמן הלידה- רשלנות בלידה

לידה רשלנית- רשלנות רפואית בזמן הלידה- רשלנות בלידה

רשלנות במיילדות – הקשר הסיבתי לנזקו של היילודדורית בן יוסאדם הנולד עם פגם, מחלה או נכות יאלץ להתמודד עמה כל ימי חייו.במאמר זה אציע להקל עם תובע שהצליח להרים את הנטל הכבד ולהוכיח שהצוות הרפואי התרשל כלפיו בלידה, וכן את נזקו. ההקלה נדרשת מנימוקים הכרוכים בקושי שבהוכחת התרשלות רפואית בכלל, מנימוקים הייחודיים לנזק ליילוד (קושי ראייתי, נזק מורכב, היכולת להקטין את הנזק בשל היעילות שיש בד”כ לטיפול מוקדם ואינטנסיבי ככל האפשר, שיקולי פיזור הנזק).בחינה כמותית מעלה שרק במיעוטם של המקרים מצליח התובע להוכיח את התרשלות הצוות הרפואי כלפיו אולם הוא מתקשה בהוכחת הסיבתיות לנזקו באמצעות שימוש במבחני הקשר הסיבתי המקובלים. אלו המקרים בהם עלול להיגרם אי צדק בולט.אציע במקרים אלו: 1. להטיל את נטל השכנוע על הנתבע (להוכיח העדר קש”ס). 2. לבחון את שאלת קיומו של קש”ס (להבדיל מהוכחת ההתרשלות) על פי הידע הרפואי במועד הדיון ולא במועד ההתרשלות.הצעות אלו הינן המשך והרחבה של מגמות קיימות בדין הישראלי ואינן בבחינת מהפיכה.קבלתן תטיב מאד עם התובע, תקטין את אי הצדק ותביא לחסכון כספי כולל כי בכספי הפיצויים יוכל התובע הצעיר להשתקם בצורה מיטבית, עצמאותו בתיפקוד תגדל, ולכל ימי חייו עלות הסיעוד שיידרש לו תפחת.1. רקעבמאמר זה אבחן את שאלת הקשר הסיבתי (להלן-קש”ס) שבין התרשלותו הרפואית של מי מהצוות הרפואי המטפל ביולדת או ביילוד[1] לנזק ממנו סובל היילוד[2] ואציע שתי הצעות לשינוי המצב המשפטי לצורך הטבה עם התובע ולהגדלת הרווחה החברתית הכוללת.יש להדגיש את הנקודות הבאות:א. העבודה מתייחסת לעוולת הרשלנות הנזיקית ע”פ סעיפים 35 ו-36 לפק’ הנזיקין, להפיכת נטל ההוכחה ע”פ ס’ 41, ולסעיפים 64 ו-76(1) לפקודה העוסקים בשאלת הקש”ס והפיצויים.ב. הדיון מתמקד במקרים בהם הוכחה התרשלות מצד הנתבע כלפי התובע במהלך לידתו, הוכח קיומו של נזק וכן מתבסס על קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הנתבע כלפי התובע[3].ג. העבודה כוללת גם בחינה כמותית ודנה בהיקף המקרים העוסקים ברשלנות במיילדות בהם המצב המשפטי כיום יוצר קושי חריג ומטיל על התובע נטל הוכחה כה כבד (להראות שהתרשלות הנתבע – אותה הוכיח היא שגרמה לנזקו), עד כי משיקולי צדק ומשיקולים הנוגעים לרווחה החברתית הכוללת יש להפוך את נטל השכנוע. כיון שמקרים אלה מהווים מיעוט מכלל מקרי הרשלנות הרפואית במיילדות אין מקום לחשש מפני הצפת בתי המשפט בתביעות או מפני הטלת עול כספי כבד ועלות גבוהה מדי על הנתבעים – הממסד הרפואי, ומפני תוצאות לוואי בלתי רצויות העלולות לנבוע מכך.שתי בעיות מלוות את הניתוח המעשי, ויש להביאן בחשבון:1. רוב המקרים בהם נפגע אדם עקב רשלנות רפואית אינם מגיעים לבית המשפט. על פי הנתונים הסטטיסטיים שנבדקו בארה”ב, כרבע אחוז מכלל המטופלים נפגעים עקב רשלנות רפואית[4] .מכאן שבנתוני הרפואה בישראל ניתן היה לצפות לאלפי תביעות בשנה, אך בפועל מדובר במספר מאות תיקים לשנה בלבד (ע”פ חוו”ד של הכלכלן יצחק שריג נפתחו בשנים 1992-1995 כ-415 תיקי רשלנות רפואית לשנה)[5] מתוכם מגיעים רק כמחצית לדיון בבית המשפט. חלק גדול מתיקים אלו מסתיימים בפשרה וזו אחת הסיבות לכך שמספר פסקי הדין שפורסמו וניתנים לעיון על ידי הציבור הרחב הוא מועט[6].מחקר והערכה מקיפים ביותר בנוגע למספר התביעות המוגשות בישראל בעילת הרשלנות הרפואית (בפן האזרחי, להבדיל מהפלילי, המשמעתי ותביעות הקשורות לחוק ביטוח בריאות ממלכתי) נערכו על ידי פרופסור אברהם סהר. המחקר כלל נתונים מפורטים על תביעות שהוגשו נגד קרוב למחצית מכלל מערכת האשפוז בישראל וכחמישית מכלל המרפאות משנת 1985 ועד לשנת 1998.מתוצאות מחקר זה עולה ממוצע שנתי של 360 תביעות בכל מערכת האשפוז (מול כמליון קבלות לאשפוז)[7].לשם המחשה אציין שעל פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נולדו בישראל בשנת 2003 145,000 תינוקות. על פי הנתונים הסטטיסטים האמריקאים (מתוך הנחה[8] שהנתונים בישראל דומים, לנתונים מארה”ב והתעלמות מכך שהמיילדות היא התחום המסוכן ביותר מבחינה זו ולכן צפוי ששיעורי הפגיעה בהליך זה גבוהים יותר[9]) צפויה פגיעה במהלך הלידה ב-1% מתוכם כלומר ב- 1450 תינוקות, ורבע מהתינוקות שנפגעו, כלומר 362 תינוקות, היו צפויים להיפגע כתוצאה מרשלנות רפואית בלידה. לעומת מספר שנתי זה מצאתי רק עשרות בודדות של פסקי דין שניתנו בישראל בענין זה משנות השישים ועד היום.תוצאות מחקרו של פרופסור סהר מראות אף הן שכנגד מחלקות המיילדות הוגש מספר התביעות הרב ביותר – 555 תביעות בשנים 1985-1998 (ממוצע של כ-40 תביעות בשנה), מתוך סך הכל 5042 תביעות שהוגשו כנגד כלל מחלקות האשפוז.ניתוח והערכה של מספר התביעות ביחס לחלקה של כל מחלקה במערך האשפוז מראה כי ” ’המחלקות המסוכנות’ מבחינת היותן מועדות (חשופות) לתביעה הן מחלקות המיילדות וחדר המיון”[10]. חלקן של תביעות אלה הוא כ-11% מכלל התביעות. ניתן למצוא רק חלק קטן מהן בפסיקה.למרות העיוות שנוצר בהכרח מבדיקת החומר הנגיש בלבד (בהעדר אפשרות לבדוק מקרים שלא הובאו לבית המשפט, תיקים שהסתיימו בפשרה או שלא פורסמו ברשומות, בספרות ובתוכנות המשפטיות) נראה לי שמסקנתי בדבר הצורך להקל עם התובע מתחזקת כתוצאה מהחסר (שלהערכתי נובע גם מהקושי של התובע להגיש את התבי] ]>

In some ways, it is a lot more efficient way to add your fingerprints www.spyappsinsider.com to device than doing it one by one

רשלנות בלידה, קשר סיבתי לנזקו של היילוד, אולטרסאונד, סקירת מערכות, רשלנות רפואית, טעות, טעויות

רשלנות במיילדות – הקשר הסיבתי לנזקו של היילוד

דורית בן יוסף** משפטנית, בעלת זכאות לתואר שני מאוניברסיטת חיפה.
אדם הנולד עם פגם, מחלה או נכות יאלץ להתמודד עמה כל ימי חייו.במאמר זה אציע להקל עם תובע שהצליח להרים את הנטל הכבד ולהוכיח שהצוות הרפואי התרשל כלפיו בלידה, וכן את נזקו. ההקלה נדרשת מנימוקים הכרוכים בקושי שבהוכחת התרשלות רפואית בכלל, מנימוקים הייחודיים לנזק ליילוד (קושי ראייתי, נזק מורכב, היכולת להקטין את הנזק בשל היעילות שיש בד”כ לטיפול מוקדם ואינטנסיבי ככל האפשר, שיקולי פיזור הנזק).בחינה כמותית מעלה שרק במיעוטם של המקרים מצליח התובע להוכיח את התרשלות הצוות הרפואי כלפיו אולם הוא מתקשה בהוכחת הסיבתיות לנזקו באמצעות שימוש במבחני הקשר הסיבתי המקובלים. אלו המקרים בהם עלול להיגרם אי צדק בולט.אציע במקרים אלו: 1. להטיל את נטל השכנוע על הנתבע (להוכיח העדר קש”ס). 2. לבחון את שאלת קיומו של קש”ס (להבדיל מהוכחת ההתרשלות) על פי הידע הרפואי במועד הדיון ולא במועד ההתרשלות.הצעות אלו הינן המשך והרחבה של מגמות קיימות בדין הישראלי ואינן בבחינת מהפיכה.קבלתן תטיב מאד עם התובע, תקטין את אי הצדק ותביא לחסכון כספי כולל כי בכספי הפיצויים יוכל התובע הצעיר להשתקם בצורה מיטבית, עצמאותו בתיפקוד תגדל, ולכל ימי חייו עלות הסיעוד שיידרש לו תפחת.1. רקעבמאמר זה אבחן את שאלת הקשר הסיבתי (להלן-קש”ס) שבין התרשלותו הרפואית של מי מהצוות הרפואי המטפל ביולדת או ביילוד[1] לנזק ממנו סובל היילוד[2] ואציע שתי הצעות לשינוי המצב המשפטי לצורך הטבה עם התובע ולהגדלת הרווחה החברתית הכוללת.יש להדגיש את הנקודות הבאות:א. העבודה מתייחסת לעוולת הרשלנות הנזיקית ע”פ סעיפים 35 ו-36 לפק’ הנזיקין, להפיכת נטל ההוכחה ע”פ ס’ 41, ולסעיפים 64 ו-76(1) לפקודה העוסקים בשאלת הקש”ס והפיצויים.ב. הדיון מתמקד במקרים בהם הוכחה התרשלות מצד הנתבע כלפי התובע במהלך לידתו, הוכח קיומו של נזק וכן מתבסס על קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הנתבע כלפי התובע[3].ג. העבודה כוללת גם בחינה כמותית ודנה בהיקף המקרים העוסקים ברשלנות במיילדות בהם המצב המשפטי כיום יוצר קושי חריג ומטיל על התובע נטל הוכחה כה כבד (להראות שהתרשלות הנתבע – אותה הוכיח היא שגרמה לנזקו), עד כי משיקולי צדק ומשיקולים הנוגעים לרווחה החברתית הכוללת יש להפוך את נטל השכנוע. כיון שמקרים אלה מהווים מיעוט מכלל מקרי הרשלנות הרפואית במיילדות אין מקום לחשש מפני הצפת בתי המשפט בתביעות או מפני הטלת עול כספי כבד ועלות גבוהה מדי על הנתבעים – הממסד הרפואי, ומפני תוצאות לוואי בלתי רצויות העלולות לנבוע מכך.שתי בעיות מלוות את הניתוח המעשי, ויש להביאן בחשבון:1. רוב המקרים בהם נפגע אדם עקב רשלנות רפואית אינם מגיעים לבית המשפט. על פי הנתונים הסטטיסטיים שנבדקו בארה”ב, כרבע אחוז מכלל המטופלים נפגעים עקב רשלנות רפואית[4] .מכאן שבנתוני הרפואה בישראל ניתן היה לצפות לאלפי תביעות בשנה, אך בפועל מדובר במספר מאות תיקים לשנה בלבד (ע”פ חוו”ד של הכלכלן יצחק שריג נפתחו בשנים 1992-1995 כ-415 תיקי רשלנות רפואית לשנה)[5] מתוכם מגיעים רק כמחצית לדיון בבית המשפט. חלק גדול מתיקים אלו מסתיימים בפשרה וזו אחת הסיבות לכך שמספר פסקי הדין שפורסמו וניתנים לעיון על ידי הציבור הרחב הוא מועט[6].מחקר והערכה מקיפים ביותר בנוגע למספר התביעות המוגשות בישראל בעילת הרשלנות הרפואית (בפן האזרחי, להבדיל מהפלילי, המשמעתי ותביעות הקשורות לחוק ביטוח בריאות ממלכתי) נערכו על ידי פרופסור אברהם סהר. המחקר כלל נתונים מפורטים על תביעות שהוגשו נגד קרוב למחצית מכלל מערכת האשפוז בישראל וכחמישית מכלל המרפאות משנת 1985 ועד לשנת 1998.מתוצאות מחקר זה עולה ממוצע שנתי של 360 תביעות בכל מערכת האשפוז (מול כמליון קבלות לאשפוז)[7].לשם המחשה אציין שעל פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נולדו בישראל בשנת 2003 145,000 תינוקות. על פי הנתונים הסטטיסטים האמריקאים (מתוך הנחה[8] שהנתונים בישראל דומים, לנתונים מארה”ב והתעלמות מכך שהמיילדות היא התחום המסוכן ביותר מבחינה זו ולכן צפוי ששיעורי הפגיעה בהליך זה גבוהים יותר[9]) צפויה פגיעה במהלך הלידה ב-1% מתוכם כלומר ב- 1450 תינוקות, ורבע מהתינוקות שנפגעו, כלומר 362 תינוקות, היו צפויים להיפגע כתוצאה מרשלנות רפואית בלידה. לעומת מספר שנתי זה מצאתי רק עשרות בודדות של פסקי דין שניתנו בישראל בענין זה משנות השישים ועד היום.תוצאות מחקרו של פרופסור סהר מראות אף הן שכנגד מחלקות המיילדות הוגש מספר התביעות הרב ביותר – 555 תביעות בשנים 1985-1998 (ממוצע של כ-40 תביעות בשנה), מתוך סך הכל 5042 תביעות שהוגשו כנגד כלל מחלקות האשפוז.ניתוח והערכה של מספר התביעות ביחס לחלקה של כל מחלקה במערך האשפוז מראה כי ” ’המחלקות המסוכנות’ מבחינת היותן מועדות (חשופות) לתביעה הן מחלקות המיילדות וחדר המיון”[10]. חלקן של תביעות אלה הוא כ-11% מכלל התביעות. ניתן למצוא רק חלק קטן מהן בפסיקה.למרות העיוות שנוצר בהכרח מבדיקת החומר הנגיש בלבד (בהעדר אפשרות לבדוק מקרים שלא הובאו לבית המשפט, תיקים שהסתיימו בפשרה או שלא פורסמו ברשומות, בספרות ובתוכנות המשפטיות) נראה לי שמסקנתי בדבר הצורך להקל עם התובע מתחזקת כתוצאה מהחסר (שלהערכתי נובע גם מהקושי של התובע להגיש את התביעה – החל מהקושי הראשוני להשיג חוות דעת רפואית ראשונית ולשלם עבורה אלפי שקלים – ומהקושי המובנה ביחסי תובע-נתבע בתחום הרשלנות הרפואית להוכיח את כלל רכיבי העוולה).2. אינני מציעה במסגרת זו עמדה מנומקת בעניין מהות ההוכחה הנדרשת ע”י הנתבע (ע”פ הצעתי) כדי לדחות את התביעה נגדו. ברור כי אם יוכיח ניתוק הקש”ס העובדתי (לפי ההבחנה המקובלת בפסיקה בין סיבתיות עובדתית למשפטית[11]) כלומר יוכיח כי גם לולא רשלנותו היה התובע סובל מנזקו, ז”א שרשלנותו אינה “גורם בלעדיו אין (נזק)” והגישה המקבילה לה של תורת שוויון הגורמים[12] – התביעה תידחה. אך גישה זו מחמירה עם הנתבע (כשעליו, לפי הצעתי, יהיה מוטל הנטל להראות שאין קש”ס בין רשלנותו לנזק) יותר מאשר תיאורית הסיבה היעילה או תורת השקילות – לפיהן יהיה לנתבע קל יותר להוכיח העדר קש”ס.אין ברצוני להכריע במסגרת זו באיזו תורה יש לבחור, ונראה כי מבחני השכל הישר, שלפי המלומדים הארט והונורה[13] מבטאים עקרונות משפט קבועים, הם שמנחים ושימשיכו להנחות את בתי המשפט בבחירת מהות וכמות ההוכחה הנדרשת על מנת לקבוע קיומו או העדרו של קש”ס בין הרשלנות לנזק.הצעתי מתמקדת בהגיון ובצורך שבהפיכת נטלי ההוכחה, לאחר שהתובע הוכיח רשלנות הנתבע וקיומו של נזק, לענין שאלת קיומו של הקשר הסיבתי כאמור בלבד.יש בכך משום חריגה מהעיקרון הבסיסי לפיו “המוציא מחברו – עליו הראיה”. לפי הצעתי הכלל יחול בהקשר המיילדותי על הוכחת התרשלות הנתבע ונזקו של התובע. לאחר שהוכיח התובע רכיבים אלה יש להפוך את נטל השכנוע ועל הנתבע יהיה להוכיח (על פי מאזן ההסתברות במשפט האזרחי) שלא קיים קשר סיבתי בין רשלנותו לנזקו של התובע.3. קושי להבחין בין שאלת הקשר הסיבתי לבין שאלת היקף הנזק המפוצה ע”פ סעיף 76(1) לפקודת הנזיקין לפיו “סבל התובע נזק, יינתנו פיצויים רק בשל אותו נזק שעלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבא במישרין מעוולת התובע”.דוגמא להבחנה זו ניתן למצוא בע”א 7375/02 בי”ח כרמל נ’ עדן מלול (להלן – ענין עדן מלול)[14], שם ניזוקה יילודה שנולדה בניתוח קיסרי בסוף השבוע ה-29 להריון לאחר שהתפתח תהליך של היפרדות שליה ודימום.בית המשפט קבע שאת הפגות, את הליך היפרדות השליה ואף את עצם קרות הדימום כתוצאה ממנו לא ניתן היה למנוע.התרשלות הנתבעים – המערערים היתה באיחור בטיפול בדימום ובביצוע הניתוח הקיסרי והמחלוקת העיקרית נסובה סביב שאלת הקשר הסיבתי בין השיהוי בביצוע הניתוח הקיסרי (שמשמעותה אי הפסקת הדימום) לבין מחלתה של עדן.וכך נפסק, מפי כב’ השופטת נאור: “אני מבקשת לצרף דעתי לדעותיהם של השופטים הסוברים שבקביעת קשר סיבתי עובדתי בין התרשלות (מוכחת) ונזק (מוכח) במצבים שבהם מדובר בגורם הידוע כמסוגל, תיאורטית, לגרום לנזק אשר היה על הנתבע לצפותו, אך לא ניתן להוכיח מה היה תהליך הגרימה בפועל, נוכל להסתפק בקיומו של קשר סיבתי הסתברותי לנזק… אין המדובר בזניחה מוחלטת של נטל השכנוע על פי מאזן ההסתברות. עדיין מוטל על התובע להוכיח על פי מאזן ההסתברות שהנתבע התרשל כלפיו, שהתרשלות זו יצרה גורם המסוגל לגרום לנזק המסוים שנגרם לו, שניתן וצריך היה לצפות נזק זה, וכן כי קיימים סיכויים ממשיים – אף אם לא ניתן להוכיח ששיעורם עולה על 50% – שהגורם האפשרי גרם בפועל לנזק. כמו כן עליו להוכיח, על פי מאזן ההסתברויות, כי בעניינו קיים קושי מובנה של סיבתיות עמומה, דהיינו כי בנסיבות העניין לא ניתן לדרוש ממנו להוכיח קשר סיבתי עובדתי כמקובל על פי ’מבחן האלמלא’ “[15].בנסיבות הענין הפחית בית המשפט העליון את הקף הנזק המפוצה משיעור של 40% שקבע בית המשפט המחוזי על דרך האומדנא[16] לשיעור של 20% בלבד, שהוא שיעור הנזק אותו ייחס בית המשפט לשיהוי בביצוע הניתוח הקיסרי.2. נימוקים להקלה עם התובע בהוכחת רשלנות רפואית במיילדותאחלק את הנימוקים לשלושה, שהצטברותם מביאה למסקנתי בדבר הצורך בהקלה על התובע.א. נימוקים הנובעים מהקושי הכללי בהוכחת רשלנות רפואית(1) התובע לא יודע מהן העובדות שגרמו לנזק – בעניינו מדובר בחוסר ידיעה הן של האם – היולדת, וכמובן שאין שום ידיעה שהיא של היילוד-הנפגע. הטיפול נעשה בחדרי חדרים וללא נוכחות קהל, פרט לאנשי הממסד הרפואי עצמו, כלומר לנתבעים וחבריהם לעבודה. כיום תתכן נוכחות מלווה אחד בלידה אולם זה מוצא בד”כ מחדר היולדת כשחל סיבוך וכמובן שאינו נוכח במהלך ניתוח קיסרי.חלק, ואולי אף רוב בתי החולים אוסרים צילום הלידה בווידאו.(2) הידע המקצועי הרלוונטי מצוי בידי המוסד הרפואי או הרופא עצמו, ולא בידי התובע[17].(3) העובדות מתועדות ע”י המוסד הרפואי בלבד, במקרה של תיעוד חסר או מוטה התובע לא יכול ללמוד מה קרה.(4) המסמכים המתעדים את האירועים נשמרים ע”י המוסד הרפואי[18].(5) בניגוד לתובעים הפוטנציאלים – הנתבעים הפוטנציאלים יודעים היטב משמעות פעולותיהם ומסוגלים להמעיט בערך התביעה או לטייח את העובדות[19].(6) קושי בקבלת חוו”ד של מומחה רפואי שמתבקש לצאת חוצץ כנגד קולגה למקצוע, אם כי ע”פ דוח הועדה לבדיקת האחריות לפגיעה בטיפול רפואי לא קיים עוד, עם ריבוי הרופאים והמוסדות להוראת רפואה, “קשר שתיקה” בין רופאים. אחד הקשיים בהשגת חוות דעת רפואית נובע מעלותה הגבוהה – הנובעת מזמן הבדיקה וההכנה הארוך לרבות קריאה, סינון והסקת מסקנות מתוך חומר רפואי רב היקף, וכשמדובר בחוות דעת בהקשר לטענה של כשל רפואי סביב הלידה עשוי החומר להתייחס הן למצב האם והן למצב היילוד. גם במקרים בהם התביעה איננה מבוססת מבחינה רפואית יתקל התובע בקושי להשיג חוות דעת אולם זהו קושי ראוי בהיותו מסננת מפני תביעות בלתי מבוססות או קנטרניות[20] .ב. נימוקים הנובעים מהייחודיות של רשלנות במיילדות והשלכותיה(1) חוסר ידיעתו של היילוד (שהוא התובע ברוב המקרים) היא מוחלטת. ידיעה כלשהי לגבי העובדות מצויה אך ורק בידי היולדת ומלוויה, ואף היא מוגבלת (ראה סעיף א(1) לעיל).(2) מהות הנזק – לעיתים קרובות מדובר בפגיעה רב – מערכתית ומורכבת שקשה לעמוד על מקורה בשל ידע חסר בעולם הרפואה בתחום הגנטי, הנוירולוגי ועוד. אבל ייתכנו מקרים של ערוב בין הגורמים, וכן מקרים בהם לא ניתן לקבוע על סמך הידע הקיים מה מקור הפגיעה.(3) לעיתים קרובות עצם הפגיעה או היקפה מתגלה רק כעבור שנים, או שהיילוד מחליט לתבוע עד 7 שנים מעת הגיעו לבגרות. בחלוף זמן כה רב קשה מאד להוכיח התרשלות. קיימים פסקי דין שניתנו כ-30 שנה לאחר לידת התובע, ובית המשפט אכן נתקל בקושי של תיעוד רפואי חסר, נתבעים שנפטרו וקושי להעריך מהו הידע הרפואי שהיה נכון לזמן האירוע ומיהו “הרופא הסביר” במושגי הזמן של שנות דור קודם. אלה הן בעיקר בעיותיו של התובע שנטל הראיה וההוכחה עליו.(4) התובע נפגע בזמן לידתו. כל חייו עוברים בצל אירועי הלידה והנזק שנגרם בה. פיצוי מוקדם ומלא ככל האפשר ייתן לתובע ולמשפחתו אפשרות להשתקם ולמצות את הפוטנציאל בצורה מיטבית. ככל שהשיקום ייעשה בשלב מוקדם יותר בחיי התובע כך יפחת נזקו ויכולתו לתפקד למרות פגיעתו תשתפר. אין תחליף מבחינה זו לתקופת הילדות[21]. האינטרס הכלכלי הכולל (שנוסף לאינטרסים הומאניים מובנים מאליהם) של הפחתת עלות “החזקת” הנפגע מחייב פיצוי מוקדם ככל האפשר שיפחית את תלותו של הנפגע באחרים, יאפשר לו להיכנס למעגל העבודה וכיו”ב. כשמדובר בשיפור וחסכון המתפרש על כל חיי התובע ההוצאה הכרוכה בפיצוי מלא שלו תתקזז במהרה מול ההוצאות שייחסכו בשל השיפור במצבו עם התערבות מוקדמת ושיקום מוקדם והעלות הכוללת של ה”אירוע” תפחת[22].ג. נימוקים הנובעים משיקולי מדיניות וחלוקת הנזקמצבו של הנתבע: (1)הנתבע הוא במרבית המקרים גוף ממשלתי ובאחרים שייך לקופת חולים (כלומר בעל עצמה כלכלית). (2) הנתבע מבוטח.לעומת זאת הכיסוי הרפואי והסוציאלי הממלכתי של היילוד הניזוק מוגבל בהיקפו. לגבי חוק ביטוח בריאות ממלכתי נאמר בעניין אלחדד[23]: “כפי שראינו קובע חוק הבריאות סל של שירותים. הוא אינו מתיימר לספק את כל השירותים הרפואיים הנדרשים, או העלולים להיות נדרשים, למבוטחי קופות החולים… קיומה של מערכת הבריאות תלוי באיזונה הכספי, ואין המקורות הכספיים הנוכחיים מבטיחים את כל השירותים הרפואיים האפשריים”.גם ביטוח הנכות של המוסד לביטוח לאומי מבטיחים “ריצפה” של רמת קיום מינימלית ואינם מבטיחים לנפגע פיצוי מלא על אבדן (מלא או חלקי) של כושר השתכרותו למשך כל ימי חייו, ועל רכיבי נזק אחרים שנגרמים לו עקב רשלנות המזיק.סכומי גמלאות המלל המהוונים מנוכים מסכום הפיצוי בו חב המזיק כלפי הניזוק ונותרת יתרת פיצוי גבוהה ביותר המבטאת את הפער בין הכיסוי הממלכתי לו זכאי הניזוק מהמדינה לבין הפיצוי אותו הוא זכאי לקבל מהמזיק על פי עקרונות דיני הנזיקין[24].מכאן שהטלת האחריות על הנתבע היא הדרך הטובה ביותר לפזר את הנזק. גם אם יועלו דמי הביטוח עקב תביעות רבות יותר שיתקבלו (ומדובר בחלק קטן מכלל התביעות, ראה סעיף 3א. להלן) העלות תתחלק בין כל אזרחי המדינה המבוטחים מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי.3. שאלת הקשר הסיבתי בין התרשלות במיילדות לנזק בפסיקה בישראלא. ניתוח כמותיבחנתי בחינה כמותית של המצב המשפטי בישראל בנוגע לשאלת הקש”ס שבין ההתרשלות בלידה לנזק על פי פסקי הדין שפורסמו בקובץ “רשלנות רפואית בפסיקה”[25] בפרק העוסק במיילדות. סך הכל מצאתי בקובץ 34 פסקי דין רלוונטיים (הפגיעה הנטענת היתה במעקב ההיריון או בלידה והנזק נגרם ליילוד).הוכחה התרשלות ב- 26 מקרים מתוכם (כלומר ב – 77%).שאלת הקש”ס נדונה במפורש ב – 19 מקרים (כלומר רק ב – 56% מכלל פסקי הדין), בארבעה מקרים נדונה שאלת הקש”ס שלא לצורך, למרות שטענת ההתרשלות נדחתה[26].מתוך המקרים בהם הוכחה רשלנות נדחתה התביעה כי לא הוכח הקשר הסיבתי בשני מקרים (כלומר ב – 6% מכלל פסקי הדין). מקרים אלה הם המקרים בהם הצעתי הייתה יכולה לשנות את התוצאה להביא לקבלת התביעה.ב. התייחסות הפסיקה לשאלת הקש”ס בהתרשלות במיילדותקיים שוני רב בהתייחסות לשאלת הקש”ס בקרב המקרים בהם נטענת רשלנות רפואית בכלל, ובמיילדות בפרט. ישנם מקרים לא מעטים בהם מתעלם בית המשפט מהשאלה, ומניח קיומו של קש”ס ברגע שהוכחה רשלנות רפואית (ב-11 מקרים מתוך 26 פסקי דין).מצאתי מקרים בהם הניח השופט שיש להפוך את נטל ההוכחה כפי שאציע במקרה שהוכחה רשלנות: ר’ למשל השופט ברלינר בעניין ויינראוב “הנטל להוכיח כי גם קודם לתחילת ההתרשלות נגרם ליקוי בגופו של התובע, ליקוי שבגינו לא מוטלת אחריות על הנתבעים, רובץ על הנתבעים”[27].נ] ]>

Egal ob in deutscher oder englischer sprache, das schreiben hat beispiele einleitung hausarbeit mir schon immer freude bereitet, ob ich fr die schule schreiben musste oder freiwillig in meiner freizeit