תביעה על גלאוקומה

ת. א. 327/60 נורדנברג ג׳ ד״ר לאוטרשטיין ואח׳
פסקים (מחוזיים) כ״ח
ת. א. 327/60
בבית המשפט המחוזי בתל־אביב־יפו
בפני כב׳ הנשיא התורן מ. קב ת
התובע נתן נורדנברג
נג ד
הנתבע: ד״ר מאוריצי לאוטרשטיין ואח׳ פ ס ק ־ ד י ן
לתובע שהוא בן 47 נגרמו נזקים בעיניו והוא מאשים בתביעתו את רופא
העיניים מקופת־חולים, ד״ד לא־טרשטיין, ברשלנות ותובע גם מהרופא וגם מקופ״ח,
את סכום התביעה בפיצויים. טענות הרשלנות בפיו, הן: שהוא הופיע אצל הרופא לבדיקה
בתאריך 23.1.58, אבל הרופא בדקו רק בדיקה. שטחית. נאמר, שהוא לא עשה את
הבדיקית המקובלות, ושבכל אופן הבדיקות נעשו בח סר מומחיות ובחוסר זהירות. באחת
הפיםקות בתביעתו, מדבר התובע בצורה לקונית, על ביקור נוסף אצל הנתבע וטוען
שגם הפעם, על אף הסימנים הברורים של גלאוקומה, לא בדק, אותו התפא׳ הנתבע,,
ת. א. 327/60 נורדנברג נ׳ ד״ד לאוטרשטיין ואח
פסקים (מחוזיים) כ״ח הנשיא השרן קנת
וכתוצאה מהזנחה זו, התקדמה מחלת־עיניו לשלב כה מתקדם, עד שראייתו נפגמה והוא
תובע דמי פיצויים אגב פירוט עבודתו ונזקיו.
‘באמצע דצמבר, 1958, הופיע התובע אצל ד״ר וינדמן (כפי שמוכח ע״י הפתק
נ/7). ד״ר וינדמן והתובע, העידו שניהם, כי הדבר קרה באוקטובר, 1958, אולם ברור
ששניהם טעו, כנראה האחד על סמך דברי השני, ושהתאריך הנכון הוא זה המופיע על
הפתק נ/7. ד״ד וינדמן בדק את התובע ומצא כפי שהוא אומר שהוא סובל ממחלת
עיניים הנקראת •גלאוקומה םימפלקס (Glaucoma Simplex) כרונית, כלומר שההתקפה
לא היתה אקוטית. המצב בעין הימנית הגיע לשלב מתקדם. שדה הראייה היה מצומצם
עד המרכז. מצב הראייה היה מדולדל. עצב הראייה בקרקעית העין התנוון ונתהוותה
שקערורית שלמה בעין. הלחץ היה מוגבר בעין זו, אף שהלחץ בעין השמאלית היה
פחות מוגבר. הלשכה הקדמית אצל התובע היתה שטוחה. ד״ד וינדמן נתן לתובע טיפות
פילוקרפין ובדצמבר שלחו לד״ר דביר, כדי שהלה ידאג להכנסתו לבית־החולים (ע׳ 61).
ד״ד בירר נתן עדות, ואישר את חוות דעתו מ־26.6.60 (ת/4). בחוות דעת זו
מאשר ד״ר בירר כי התובע נתקבל למחלקת העיניים של בית־החולים, לקראת סוף
שנת 1958, בגלל מחלת גלאוקומה בעין ימנית בצורה קשר!, ושמחלתו זז ״מראה
התחילה זמן רב קודם״. התובע עבר ניתוח בחודש פברואר, 1959, את דבריו אלה
מסביר ד״ר בירר בעצמו.
התובע טוען שכבר בהתחלת שנת 1958 סבל מגלאוקומה ושהנתבע, מרוב רשלנות או
מחוסר מומחיות, לא גילה את מחלתו ועי׳י כך סבל נזקים גדולים בבריאות עיניו,
בראייתו ובכושר עבודתו.
הדבר התחיל בהתחלת שנת 1958, כשהתובע התאונן על כאבי ראש. הוא
נבדק ע״י ד״ד קסלר וזה שלחו לרופא עיניים של קופ״ח. התובע הוא חבר קופת־חולים
והיה לו כרטיס במוסד זה (נ/3). הוא הגיע לידי הנתבע וזה בדקו. אני משוכנע מהעדויות
שהבדיקה היתה יסודית ולא כפי שנאמר בתביעה שהיא היתה כלאחר יד. ד״ד קסלר
התכוון שרופא העיניים יגלה ע״י הסתכלות בכלי הדם שבקרקעית העיניים, אם התובע
סובל ממחלה כל־שהיא או שמא הוא סובל סתם מלחץ דם גבוה. אף שהתובע נשלח
לנתבע לשם בדיקת כלי־הדם בקרקעית העיניים והעברת הנןימצאים לד״ר קסלר, הרופא
השולח, אין לי ספק שמחובת הנתבע היתה לעשות את הבדיקה במומחיות סבירה,
ולגלות כל מחלה בעיניים בלא להוציא מחלת גלאוקומה, המאופיינת ע״י לחץ מוגבר
בעיניים. למעשה הנתבע לא מצא כל מחלת עיניים שתיתן סיבה לכאבי־הראש שהטרידו
את התובע ולא ציין דבר ביחס ללחץ מוגבר בעיניים. לעומת זאת הנתבע. התאים לתובע
משקפיים בתקווה שצעד זה יקל על כאבי־הראש. לאמיתו של דבר נמצא, שהתובע, כבר
בגילו הצעיר באופן יחסי, סבל מהתחלה של תהליך הסתיידות העורקים (סקלרוזיס)
דבר שאיננו רגיל אצל אדם בגיל זה. נתברר שתהליך זה נמשך והלך אצל התובע, כי
בסוף 1958 הוא התאונן על מיחושים באיזור הלב ונתגלה שכלי הדם בשריר הלב, גם
70 ת. א. 327/60 נורדנברג נ׳•ד״ר לאוטרשטיין ואה׳
פסקים (מחוזיים).כ״ח הנשיא התורן קנת
הם הםתיידו. כאבי־הראש של התובע, לאחד הרכבת המשקפיים, פחתו באופן הדרגתי.
הוא מספר שכעבור כמה שבועות, והוא אינו יכול להיזכר כמה זמן עבר, הוא הרגיש
באודם בעין אחת, והוא בא שוב לנתבע וזה נתן לו טיפות אנטיביוטיות והאודם חלף.
בא־כוח הנתבעים הטיל ספק בביקור שני זה, אך אני מאמין לתובע ולאשתו, שהיה לו
א• דם והוא בא לרופא הנתבע, וזה משום מה לא רשם את הביקור בכרטיס. הנתבע איננו
זוכר את התובע ואת המקרה שלו וכל מה שהוא מספר בעניין זה הוא יודע רק מתוף
הרישומים בכרטיס. הוא שולל ביקור נוסף של התובע אצלו, רק משום שלא עשה
רישום בכרטיס. כשלעצמי אינני סומך על אי־הרישום וייתכן שהרופא ראה את האודם
בעין כדבר קל ערך ולא מצא לנכון לציינו. לאחר שפחתו כאבי־הראש, באה תקופה
חדשה בה שוב התגברי כאבי־הראש ובחודש דצמבר, 1958, או סמוך לחודש זה׳ עבר
התובע ברחוב והנה: ראה קשת, וראייתו טושטשה׳ לאחר זאת הלך לד״ר וינדמן וזה
הבחין בקיום מחלת הגלאוקומה אצלו בשלב מתקדם מאוד. מתוך כך ובהסתמכו על
דברי ד״ר וינדמן טוען התובע כי בדיקתו המוקדמת מלפני שנה של הנתבע, היתד,
רשלנית, ושהנתבע גם התרשל בביקור השני ושאילו בדקו כראוי׳ היה מגלה את
המחלה בעיניו.
ב״כ הנתבעים במאמציו לסתור את התביעה וטענותיה שאל שאלות מאת העדים
בכדי להבהיר לביהמ״ש כי מחלת הגלאוקומה מתחילה אצל קרבנותיה ב] ]>

תביעת תסמונת דאון חיים בעוולה

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע”א 10218/08
וערעור שכנגד
לפני:
כבוד המשנה לנשיא (בדימוס) א’ ריבלין
כבוד המשנָה לנשיא מ’ נאור
כבוד השופט ח’ מלצר
המערער והמשיב בערעור שכנגד:
לארי אברמובסקי נ ג ד המשיבים והמערערים בערעור שכנגד:
1. ד”ר סיגל אפרים
2. ד”ר ליבוביץ צבי
3. ד”ר טלר ישראל
4. מכבי שירות בריאות
5. אלונה אברמובסקי, משיבה פורמאלית
6. לארי אברמובסקי, משיב פורמאלי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 12.10.2008 בתיק א’ 841/03 [פורסם בנבו] שניתן על ידי כבוד השופטת ברכה בר זיו תאריך הישיבה:
ט’ בטבת התשע”א
(16.12.10)
בשם המערער והמשיב בערעור שכנגד:
עו”ד מירון קין
בשם המשיבים והמערערים בערעור שכנגד:
עו”ד אבשלום אלרום; עו”ד לירון דור
כתבי עת: אריאל פורת, אלכס שטיין, “דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות”, עיוני משפט, כרך כא (תשנ”ח) 191 פסק-דין
המשנָה לנשיא מ’ נאור:
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופטת ב’ בר-זיו), בו נדחתה תביעתו של המערער נגד המשיבים, בעילה של “חיים בעוולה”. המערער משיג על קביעת בית משפט המחוזי לפיה המשיבים לא התרשלו במעקב ההיריון של אם המערער, אשר בסופו נולד המערער כשהוא סובל מתסמונת דאון. המשיבים, בערעור שכנגד, משיגים על כך שבית המשפט המחוזי לא פסק הוצאות כנגד המערער. המתנו להחלטת ההרכב המורחב בשאלת “ההולדה בעוולה” שניתנה לאחרונה: ע”א 1326/07 המר נ’ מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 28.5.2012) (להלן: עניין המר). אולם נראה לאחר בדיקה כי בסופו של יום גורל ההליך להיות מוכרע על יסוד עובדות המקרה, בלא צורך ליישם את ההלכות שנקבעו בענין המר.
רקע
1. אם המערער (להלן: האם) היא חברה בקופת חולים “מכבי שירותי בריאות” (להלן: מכבי). המשיב 1, ד”ר סיגלר, הוא רופא נשים העובד, בין היתר, כ”רופא עצמאי” של קופת חולים מכבי. ד”ר סיגלר שימש כרופא הנשים של האם מאז שנת 1999, וליווה אותה לאורך שני הריונות – הריון ראשון בשנת 1999 והריון שני בשנת 2002, הוא ההיריון נשוא הערעור, אשר בסופו נולד המערער כשהוא סובל מתסמונת דאון.
לתסמונת דאון אחראי פגם גנטי – בכל תא מתאי הגוף ישנם 47 כרומוזומים במקום 46. פגם גנטי זה גורם לרוב הסובלים מתסמונת זו לבעיות קוגניטיביות
— סוף עמוד 4 —
ופיזיולוגיות קשות (למידע כללי על התסמונת ראו: אתר משרד הבריאות www.health.gov.il/pages/default.asp?maincat=35&catId=101). אבחנה ודאית של התסמונת נעשית באמצעות בדיקה חודרנית – ניקור מי שפיר או ביופסיה מסיסי שליה. בנוסף, ניתן לבצע בדיקות סקר אשר באמצעותן ניתן לקבוע מהו הסיכון הסטאטיסטי לכך שהעובר סובל מתסמונת דאון. אין מדובר ברמת הוודאות המושגת באמצעות הבדיקות החודרניות. בין בדיקות הסקר ישנה בדיקת שקיפות עורפית, המבוצעת בצירוף בדיקות דם בשליש הראשון של ההיריון. בנוסף, ניתן לבצע בדיקות ביוכימיות הנקראות בדיקות חלבון עוברי. כמו כן, בבדיקות על-קול (אולטרה סאונד) ניתן לזהות סימנים אולטרה סונוגרפיים, אשר עשויים להעלות חשד לתסמונת דאון, כגון עובי הקפל העורפי של העובר, מעי אקוגני, הרחבה מסוימת של אגני הכליה ועוד (להרחבה על הבדיקות השונות ראו: חוזר מנהל הרפואה “בדיקות סקירה לגילוי תסמונת דאון בעובר” מיום 2.7.2007 (להלן: חוזר מנהל הרפואה); נייר עמדה של האיגוד הישראלי למיילדות וגניקולוגיה בנושא “תפקיד סימנים אולטרה סונוגרפיים בקביעת הסיכון לתסמונת כרומוזומלית” מיום 23.8.1998 (אומץ על ידי משרד הבריאות)(להלן: נייר העמדה ביחס לסימנים סונוגרפיים)).
2. בענייננו, בתחילת שנת 2002 הרתה האם, בהיותה בת 32 ושמונה חודשים, וביום 20.2.2002 הגיעה לד”ר סיגלר לראשונה בהריונה זה. לאחר שערך בדיקת על-קול שאיששה את קיום ההיריון, הפנה ד”ר סיגלר את האם לבדיקה אצל רופא אחר לקביעת גיל ההיריון והורה לה לשוב אליו לבדיקה נוספת תוך ארבעה שבועות. באותו ביקור נתן ד”ר סיגלר לאם הסברים שונים ביחס לבדיקות שיש לערוך במהלך ההיריון. הסברים אלה באו לידי ביטוי ברשומה הרפואית מאותו ביקור בה נרשם:
“יש בחילות. ללא וסת. שקיפות עורף עובר + בדיקות דם שליש ראשון + חלבון עוברי שבוע 17. מגדיל ל90% סיכוי גילוי DOWN SYN. הסבר סקירה פרטית. US שק הריון תוך רחמי. 2*2 סמ. רוטינה הריון מעקב. לTVS גיל הריון בקרת חודש”.
הצדדים נחלקו לגבי היקף ותוכן ההסברים שנתן ד”ר סיגלר לאם באותו ביקור. ד”ר סיגלר בתצהירו טען כי הסביר לאם באריכות על הבדיקות שניתן לבצע במהלך ההיריון, וכי הסביר לה גם על בדיקות שניתן לבצע במסגרת פרטית, אשר שילובן מאפשר סיכוי גבוה לזיהוי תסמונת דאון. בתצהירו ובעדותו גם טען כי כמנהגו, נתן
— סוף עמוד 5 —
לאם דף מעקב היריון המפרט את כל הבדיקות שיש לבצע לאורך ההיריון ומועדיהן, בהתאם לשבוע ההיריון. האם מצידה העידה כי היא אינה זוכרת שקיבלה דף זה, ובא כוחה הוסיף וטען כי לא נאמר לאם שאת בדיקת השקיפות עורפית, בדיקה פרטית אשר ביצועה מאפשר כאמור סיכוי גבוה לזיהוי תסמונת דאון, ניתן לבצע בין השבוע ה-10 לשבוע ה-13 להריון בלבד. עקב העדר הסבר, טען המערער, החמיצה האם את המועד הנכון לביצוע הבדיקה האמורה.
לפי הרשומות הרפואיות, האם לא ביצעה בדיקת שקיפות עורפית ולא שבה אל ד”ר סיגלר כעבור ארבעה שבועות, אלא רק כעבור שלושה חודשים מביקורה הראשון, ביום 8.5.2002.
3. שבוע קודם לכן, ביום 1.5.2002, בהיותה בשבוע ה-15+ 5 להר] ]>

חובת רופא משפחה לשלוח לבדיקת טומוגרפיה

בית המשפט המחוזי בנצרת

ת”א 123-08 מאהר מזאוי נ’ קופת החולים של ההסתדרות הכללית

בפני

כב’ השופט בנימין ארבל

התובע

מאהר מזאוי

נגד

הנתבעת

קופת החולים של ההסתדרות הכללית

 

פסק דין

א. מבוא:

1. במרכזו של פסק דין זה ניצבת שאלת היקף חובתו של רופא המשפחה כ”שומר הסף” של מטופלו באיתור מחלות המקננות בגופו ומניעת התפשטותן.

ובמקרה שלפנינו, האם הפר רופא המשפחה שטיפל בתובע, את חובתו כלפיו, בכך שלא דאג לשלחו לבדיקת טומוגרפיה ממוחשבת (CT), לאחר שזה לקה, מספר פעמים, בדלקת ריאות שפרצה באותה אונת ריאה.

ב. התביעה:

2. התובע, יליד שנת 1975 היה מטופלה של הנתבעת, קופת החולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל (או כיום “שירותי בריאות כללית”).

בחודש מאי 2001 אובחן לראשונה – כמפורט בכתב התביעה, כי התובע סובל מדלקת ריאות, באונת ריאתו השמאלית התחתונה. המחלה חלפה, לאחר שהתובע טופל במרפאת הנתבעת, על ידי ד”ר בשארה, אשר הורה על נטילת תרופות אנטיביוטיות. חרף האמור, הופיעה המחלה בשנית, באותה אונה, באמצע חודש יולי 2001. אף הפעם טופל התובע באנטיביוטיקה, לאחר שפנה לחדר המיון של בית חולים [שאינו שייך לנתבעת] ולרופא

— סוף עמוד 1 —

המשפחה ד”ר בשארה. לטענתו של התובע, חזרה המחלה והופיעה באונה השמאלית התחתונה בחודשים מאי 2003, אוקטובר 2003 ואפריל 2005.

במהלך מחלתו האחרונה, בחודש אפריל 2005, העלו הבדיקות שנערכו לתובע ממצאים על פיהם הוא נשלח לבדיקת CT, אשר העלתה חשד לקיומו של תהליך תופס מקום באונה התחתונה של ריאתו השמאלית. בדיקות חודרניות שנעשו לו, גילו כי במקום שוכן גידול ממאיר מסוג קרצינומה אשר גרם לחסימת הסימפון. עקב כך נוצר צורך דחוף בכריתת אונה זו. במהלך ביצוע הניתוח הסתבר כי התהליך הדלקתי בריאה התפשט אף לאיזור שמסביב לסימפון השמאלי. על כן, החליט המנתח – מתוך חשש לסיבוכים עתידיים – אשר יסכנו את חיי התובע – לכרות את כל הריאה השמאלית.

3. כריתת ריאתו השמאלית של התובע נגרמה, לטענתו, כתוצאה מאיחור בזיהוי התהליך הקרצינואידי ממנו סבל. לדעת המומחים מטעמו, פרופסור מרין – מומחה בכירורגיה של בית החזה, ופרופסור יודפת – מומחה ברפואת משפחה, היה על רופא הנתבעת, ד”ר בשארה – ששימש כרופא המשפחה שטיפל בו – לחשוד מיידית, כי הופעה חוזרת של דלקות באותו אזור קשורה לחסימה של האונה ולשלחו לבדיקות, אשר יהא בהן כדי לאשש או לשלול חשדות אלה. לטענתו, הוא נשלח לבדיקה, כאמור, רק לאחר 4 שנים ו- 5 אירועים של דלקת ריאות.

לטענתו, רק באפריל 2005 איבחן רופא המשפחה כי הינו סובל מברונכיאקטזיות (כיסי מוגלה קטנים בריאות) באונה השמאלית התחתונה – אלה נגרמו כתוצאה מתהליך דלקתי ממושך באותו אזור, אשר גרם להרס רקמת הריאה. התהליך ההרסני נמשך ב- 4 השנים, בהן לא נמצאה עדות לתהליך זה. הרס זה שהתפשט אל מעבר לאונה השמאלית התחתונה, לא היה קיים בין השנים 2001 ו- 2003.

לשיטתו, גילוי מוקדם של הגידול היה מאפשר למנוע את הרס רקמת הריאה ולבחירה בתהליך ניתוחי מינורי יותר, ותוך הימנעות מכריתת הריאה בשלמותה.

על פי חוות הדעת שהציג התובע, חוסר ההתייחסות לחזרתה של דלקת הריאות משך 5 פעמים (לשיטתו), משך 4 שנים, היא אשר גרמה באופן מכריע להתפתחות התהליך הדלקתי המפושט שהביא לפגיעה החמורה באונה. שני המומחים מטעם התובע סבורים כי הופעת דלקת ריאות חוזרת באותו אזור, היא אירוע חריג אצל אדם צעיר. אירוע חריג מעין זה, חייב להעלות חשדות אצל הרופא המטפל באשר לסיבת החזרה של הדלקת, ולבחון האם אין סיבה זו קשורה לחסימה של הסמפון. כפועל יוצא מן האמור, על רופא המשפחה היה לנקוט פעולה אבחנתית, המתחייבת מחזרה זו של המחלה באותו אזור. לא די היה להסתפק בצילום רנטגן רגיל לשם כך, אלא היה עליו להשתמש באמצעי אבחנה טובים יותר, אשר יהיה בהם כדי לבחון את מצבה של הריאה באותו אזור המוסתר על ידי צל הלב. אי נקיטת

— סוף עמוד 2 —

פעולה כלשהיא על מנת לאבחן את מצבו, חורגת מכל אמת מידה רפואית סבירה, ומהווה משום הפרת חובת הזהירות כלפיו. על כן, חבה הנתבעת בשיפוי נזקיו.

4. בסיכומים שהגיש התובע בכתב, לאחר שמיעת הראיות בסוגיית החבות, מרחיב התובע וטוען טענות נוספות, הנוגעות להיקף חובותיו של רופא המשפחה. סדרה ארוכה של טענות מועלית כנגד רישומים חסרים, או בלתי מלאים, ברשומה הרפואית שנערכה על ידי הרופא. לשיטתו, חסרונם של רישומים אלה, הביא לכך כי כל רופא, שאינו הרופא המטפל הקבוע, לא יכול היה ללמוד על הנסיבות המיוחדות של חזרת המחלה באותו אזור. ניהול רישומים נאות, עשוי היה להדליק “נורות אזהרה” אצל הרופאים שטיפלו בו, ולהביא לאבחון מהיר יותר של מחלת הקרצינומה, שקיננה בריאותיו של התובע. עוד מוסיף התובע וטוען, כי אי ניהול הרשומה כראוי, גרם לו לנזק ראייתי.

בנוסף, נטענת טענת נזק ראייתי, שמקורה באי עריכת בדיקות דימות ראויות – כפי הראוי במצבו. אי עריכת בדיקות אלה, שהינה תוצאת מחדליו של רופא המשפחה, הביאה לכך שלא ניתן כיום לאתר את המועד בו החלה המחלה להתפשט בריאותיו.

5. סדרת טענות נוספת, נוגעת לדוקטורינת הסיבתיות העמומה. הואיל ודוקטורינה זו שוב אינה חלה במשפט ארצנו, איני סבור כי קיים מקום להיכנס אליה. דייני אם אזכיר כי התובע טען לעניין זה – טענות אשר לא נמצאו על ידי כראויות לבירור.

6. במענה לטענות שהועלו על ידי הנתבעת, ביחס לאי עריכת בדיקת CT, ובאשר לנדירות הגידול, טוען התובע כי טענות אלה נטענו מן השפה אל החוץ. שכן, כלי האבחון הראוי במקרהו, היה עריכת בדיקת דימות ממוחשבת באמצעות CT.

באשר לנדירות הגידול, טוען התובע, כי עובדה זו אינה רלוונטית לעניין אבחון קיומו של התהליך חוסם הסמפון. התהליך אינו כה נדיר ומכל מקום, נדירות הגידול אינה רלוונטית לעניין עצם אבחון קיומו של תהליך חוסם בתוך הסימפון, שכן, החסימה היא זו אשר היתה צריכה להיות מאובחנת תוך זמן סביר.

רופא המשפחה אינו נדרש לאבחן את טיב הגידול או אפילו את מקומו, אולם מוטלת עליו החובה, נוכח הכרותו את החולה וההסטוריה הרפואית שלו, לחשוד כי בגופו מתרחש תהליך אבנורמלי, הדורש נקיטת פעולות על מנת לאבחנו.

7. ביחס לטענה נוספת שהועלתה על ידי הנתבעת, ולפיה הפנה הרופא את התובע לחדר מיון, ובכך העביר את הטיפול לסמכות יותר גבוהה – שם יהיה הטיפול מקיף יותר – ובכך יצא הרופא ידי חובתו, טוען התובע כי טענה זו אינה קבילה. רופא חדר המיון אינו רופאו הקבוע של המטופל, הוא אינו מודע להיסטוריה שלו, ואף אינו יכול לדעת כי המחלה חוזרת כל העת באותו מקום בצורה בלתי סבירה.

— סוף עמוד 3 —

מכל מקום, משהפנה רופא המשפחה את התובע לחדר המיון, היה עליו לעקוב אחריו ולוודא כי אכן נבדק שם, ולוודא את ממצאי הבדיקה. לטענת התובע, כך לא נהג רופא המשפחה, אשר הסיר מעצמו אחריות, הגם שהפרקטיקה הרפואית הנוהגת, מחייבת אותו לעקוב אחריו ולוודא כי עבר את הבדיקות אליהן הופנה, וכי ממצאי הבדיקות תקינים.

ג. טענות הנתבעת:

8. לטענת הנתבעת, פעל רופא המשפחה בצורה סבירה וראויה. העובדות המתוארות על ידי התובע, אינן עולות בקנה אחד עם מחלותיו והטיפול שקיבל. לטענתה, לא מתקיים קשר סיבתי בין נזקיו של התובע, לבין הטיפול הרפואי שניתן לו על ידי רופא הנתבעת. הנתבעת טיפלה בו בדרכים ובשיטות המקובלות, העניקה לו את הטיפול הנכון, המתאים והטוב ביותר בנסיבות העניין, ובאופן מקצועי ושוטף.

הנתבעת סומכת את טענותיה על עדויות שני מומחים מטעמה, המומחה בכירורגיה של בית החזה, פרופסור בסט, ומומחית ברפואת המשפחה, פרופסור חווה טבנקין. על פי חוות דעת אלה, אין לראות במחלותיו החוזרות של התובע, שהיה מעשן כבד, משום אירועים בלתי סבירים, אשר הצדיקו עריכת בירורים נוספים, לרבות בדיקות דימות מעבר לצילומי הרנטגן שנערכו לתובע.

לשיטת הנתבעת, מבקש התובע להטיל על רופא המשפחה חובת זהירות ברמה שאין הוא יכול לעמוד בה. הליכה בתלם אותה מתווה התובע, הינה מן הגורמים המביאים לקיומה של רפואה מתגוננת ולהטלת נטל בלתי אפשרי על הממסד הרפואי, אשר במקום לעסוק ברפואה, יעסוק בהתגוננות, תוך עריכת כל בדיקה אפשרית, לרבות בדיקות הכרוכות בסיכון קרינה משמעותי – כגון הסיכון הכרוך בעריכת בדיקות CT.

9. הנתבעת סבורה כי התובע אינו מציג את העובדות בתיק כפי שהיו. שני אירועי המחלה אשר התרחשו בשנת 2001 ברציפות, חלפו לאחר טיפול אנטיביוטי. התובע החלים החלמה מלאה. החל ממועד החלמתו, ובמשך תקופה של שנה ושמונה חודשים, הוא לא פנה לרופא המשפחה בכל תלונה רלוונטית, הנוגעת למחלה נשוא תביעה זו. בחודש מאי 2003, הוא הגיע לרופא המשפחה בשל חום וקוצר נשימה דו צדדי (להבדיל מקוצר נשימה הנובע מאונה מסוימת של הריאה). בו ביום הוא הופנה לטיפול בחדר המיון. צילום חזה שנערך לו באותו היום, שלל את קיומה של דלקת ריאות. רופאי חדר המיון קבעו כי הינו סובל ממחלת חום – ברונכיטיס. התובע שוחרר מחדר המיון עם הנחייה לפנות לרופא המשפחה, אך נמנע מלעשות כן. לשיטת הנתבעת, הימנעותו זו מלמדת על כך כי תסמיני המחלה חלפו.

הפעם הבאה בה שב התובע אל רופא המשפחה – בתלונות הנוגעות למחלות בדרכי הנשימה – היתה בחודש אוקטובר 2003. בתחילתו של חודש זה, אושפז התובע בבית החולים לשם

— סוף עמוד 4 —

עריכת ניתוח אורולוגי. לאחר הניתוח, הופיעו תסמיני חום ושיעול. התובע חזר לחדר המיון, ושם הועלה חשד לדלקת ריאות, בעקבות ממצאים של כניסת אויר מופחתת מצד שמאל. לאחר מכן, התייצב התובע, ביום 14.10.2003, במרפאת המשפחה, והופנה שוב לחדר המיון, תוך הכנת תוכנית טיפול, אשר כללה עריכת צילום חזה חוזר. על אשר נמצא בחדר המיון, אין הרשומה הרפואית מגלה. אף לא ידוע אם התובע פנה לרנטגן לעריכת צילום ריאה חוזר, כפי הפניית הרופא המטפל. אולם, ביום 4.1.04, התייצב התובע שוב במרפאת המשפחה, הפעם בקשר לתלונות שאינן נוגעות לדרכי הנשימה. באותו מעמד, בדק רופא המשפחה אף ריאותיו של התובע ומצאן נקיות. מעובדה זו, מסיקה הנתבעת, כי התובע נרפא מדלקת הריאות בה לקה בחודש אוקטובר 2003.

התובע חלה בדלקת ריאות פעם נוספת רק בחודש מאי 2005. בשלב זה, נמצא ממצא חדש בצילום הריאות (ברונכיאקטזיות), אשר בעקבותיו הפנהו הרופא לבדיקת CT, ולבדיקה חודרנית בעקבותיה הוא אובחן כסובל מגידול בריאה.

נוכח עובדות אלה, טוענת הנתבעת – בהסתמך על קביעותיה של המומחית מטעמה, פרופסור טבנקין – כי לא נפלה כל רשלנות בהתנהלות הרופא המטפל. שכן, בין אירועי דלקת הריאות, מהן החלים התובע לאחר קבלת טיפול אנטיביוטי, היו תקופות ממושכות, בהן לא ביקר במרפאה או ביקר עקב סיבות אחרות. בנסיבות אלה, לא היתה שכיחות דלקות הריאות בהן לקה גבוהה. המדובר בשלושה אירועים משך שנתיים, אשר לא הצדיקו כל בירור נוסף. השתלשלות אירועים זו אף שוללת את התיאוריה של התביעה, באשר לדלקת שהחלה בשנת 2001 ונמשכה באופן רציף ומחמיר עד גילוי המחלה. בנסיבות אלה, הפעיל רופא המשפחה את שיקול דעתו הסביר, במיוחד כאשר מדובר בבחור צעיר שהינו מעשן, וכאשר סטטיסטית, לא נמצאו גידולים בריאותיהם של מטופלים שגילם נמוך משלושים שנה. אין לדרוש מרופא המשפחה לצפות נתון שאינו קיים בסטטיסטיקה המפורסמת על ידי משרד הבריאות. על כן, החלטותיו ופעולותיו של רופא המשפחה, היו מבוססות על שיקולים סבירים וברמה מקובלת. הואיל ומדובר בשלושה אירועים בודדים אשר השתרעו על פני חמש שנים, עם מרווחים גדולים בין אירוע לאירוע, ובהעדר תלונות אופייניות לקיומו של גידול, לא היה מקום לערוך בדיקות CT קודם למועד בו הופנה התובע בפועל לביצוע הבדיקה. אף עדויות של מומחי התביעה אינן מלמדות על קיומה של פרקטיקה רפואית מקובלת, לפיה יש להפנות מטופלים לבדיקות CT במצבים כגון אלה. חוות דעתם של מומחי התביעה, אינם נסמכות על כל ספרות רפואית ומתעלמות מן הסטטיסטיקה בתחום מחלות הריאה במטופלים שגילם נמוך משלושים.

ביחס לחוות דעתו של פרופסור יודפת, אף מוסיפה הנתבעת ומלינה, כי זה התייחס לדלקת ריאות בה לקה התובע בחודש מאי 2003, הגם שהרשומה הרפואית מלמדת על ברונכיטיס. כן התעלם מומחה זה מן הבדיקה שנערכה לתובע בינואר 2004, אשר העלתה ממצא של החלמה. בהסתמך על עובדות אלה ונוספות, טוענת הנתבעת, כי פרופסור יודפת היה מגמתי

— סוף עמוד 5 —

וחמק ממתן תשובות לשאלות רלוונטיות. ביחס לחוות דעתו של פרופסור מרין, טוענת הנתבעת כי זה התעלם מהעובדה כי התובע החלים ממחלותיו, וטען כי היתה לו חסימה של סימפון, שגרמה לדלקת ברצף משנת 2001 ועד 2005. פרופסור מרין אף העיד כי בחודש מאי 2003, נמצאה כניסת אוויר מופחתת באונה השמאלית התחתונה – זאת חרף האמור ברשומה הרפואית.

10. לטענת ההגנה, אין לקבל את טענות התביעה באשר להפרת חובת המעקב על ידי רופא המשפחה. טענה זו חורגת מחזית הדיון, באשר היא לא נטענה בכתב התביעה. מכל מקום, טענה זו אינה רלוונטית כלל. שכן, לאחר שהתובע נשלח, בחודש אוקטובר 2003, לחדר מיון ולביצוע צילום רנטגן – אך לא שב אל הרופא המטפל – וידא הרופא המטפל בחודש ינואר שלאחר מכן, כי ריאותיו נקיות. בנסיבות אלה, אין כל רלוונטיות לטענת חוסר המעקב. מכל מקום, בנסיבות הקיימות, לא היה מקום כי רופא המשפחה, המטפל בחולים רבים, תוך פרקי זמן קצרים, ישחת את זמנו במעקב אחרי חולים אשר נשלחו לביצוע בדיקות, שעה שמידת הסכנה הנשקפת להם מאי ביצוע הוראות הרופא, אינה כה גדולה. התובע אף לא טען כי רופא המשפחה לא נתן לו הסבר מספק באשר הצורך בביצוע צילומי הרנטגן.

11. באשר לטענות העולות ביחס לאי עריכת רשומה רפואית מספקת ולנזק ראייתי בהעדר בדיקת CT, טוענת הנתבעת ראשית, כי טענות אלה מהוות משום הרחבת חזית אסורה. לעניין זה, ניתנה החלטה כבר על ידי בית המשפט ביום 13.6.11, לאחר בחינת כתב התביעה, וכי בפועל אין כל חוסר ברישום, אשר יש בו כדי לפגוע בתובע. הרשומה שלפנינו מספקת וסבירה, ולא היה מקום להוסיף בה דבר. מכל מקום, לא היה בחוסרים הנטענים על ידי התובע, כדי לשנות את ההבחנות לגביו, לו נוהלה הרשומה כפי שיטתו. עוד טוענת הנתבעת, כי מועד אבחון המחלה לא גרם לתובע כל נזק. זאת, נוכח חוות דעתו של פרופסור בסט, לפיה בכל מקרה התובע היה עובר כריתה מלאה של הריאה השמאלית. באשר לבדיקת ה- CT, הרי כאמור, לא היה מקום לערכה קודם לשנת 2005. על כן, טענת התובע כי הנתבעת גרמה לו נזק ראייתי בעטייה, אינה עומדת. אף מחקירתו הנגדית של פרופסר יודפת עולה, כי רק לאחר 4 שנים, היה מקום לערוך בדיקת CT.

ד. דיון – המסכת העובדתית:

12. מן הרשומות הרפואיות אשר הוגשו לתיק בית המשפט, עולה כי התובע – שהיה בחור צעיר, יליד שנת 1975, לא היה אדם בריא בגופו, בניגוד לנטען בכתב התביעה. הרשומה הרפואית שתחילתה בשנת 2000, מלמדת על כך כי כבר בשנה זו סבל ממחלות זיהומיות שונות, בעטיין עבר ניתוחים וטיפולים. פרופסור יודפת מהרהר בחוות דעתו – חוות דעת הכתובה באופן החושף את הנראטיב שבכתיבתה – כבר על ממצאי בדיקות, המגלים זיהום כבר בחודש ינואר 2000, ולאחריו, לאחר ניתוח סינוס. עוד עולה מחוות הדעת, כי התובע סבל מסוכרת ומעודף משקל. התובע מוסיף וטוען בתצהיר עדותו הראשית, כי הוא סבל

— סוף עמוד 6 —

משיעולים וחום, בתדירות החוזרת על עצמה, “תחילה כל חודשיים, ואז פעם חודש ובסוף מידי שבועיים” (סעיף 5 לתצהיר). טיעון זה, לא רק שאינו עולה בקנה אחד עם האמור בפרשת התביעה, אלא סותר את הרשומות הרפואיות, לפיהן בעוד שבשנת 2001 סבל משתי התפרצויות של דלקת ריאות, הרי מאז המרווחים בין מחלותיו היו גדולים כמה מונים מהעולה בתצהירו הגוזמתי.

להלן אסקור את הממצאים העולים מן הרשומות הרפואיות (נספח א’ לתצהיר ד”ר בשארה) וכן ממכתבי חדר המיון (נספח ב’):

דלקת הריאות הראשונה ממנה סבל התובע, אובחנה בחודש מאי 2001. ביום 5.5.01 הוא פנה לחדר מיון. בבית החולים נמצא כי הינו סובל מדלקת ריאות משמאל. ביום 18.5.01 הוא פנה לראשונה לרופא המשפחה, ד”ר בשארה, אשר קבע כי חלה הטבה מסוימת במצבו, אך עדיין נמצאה כניסת אויר מעט מופחתת לריאה השמאלית, ונשמעו חרחורים יבשים בבסיס הריאה. על כן, טופל התובע בתרופות אנטיביוטיות. נראה, כי ממחלה זו הוא לא החלים באופן מיידי. שכן, מוצאים אנו ברישומים הרפואיים כי כבר ב- 19.7.2001 הוא פנה לחדר מיון, שם אובחנה דלקת ריאות באותה אונה. פנייתו לרופא המשפחה באירוע השני, היתה רק בתחילת חודש אוגוסט – דהיינו לאחר שכבר פנה לטיפול רפואי בחדר המיון. נראה, כי יש רגליים לסברה כי אירוע זה הינו המשכו של האירוע הקודם, ממנו לא החלים התובע כליל.

בעדותו, הסביר הרופא, ד”ר בשארה, כי נראה שמחלה זו הינה המשכה של קדמותה, ממנה לא החלים התובע כליל (ראה עדותו בעמוד 27 שורה 9) וכך גם נוטה להסכים פרופסור יודפת (ראה חוות דעתו).

ממצא הבדיקה היה “כניסת אויר מופחתת משמאל בשליש התחתון”. בביקור נוסף, ביום 10.8.01 ביקר התובע, פעם נוספת אצל רופא המשפחה, אשר רשם כי הינו מרגיש טוב יותר, ללא חום אך ממשיך להשתעל.

ביום 30.8.01 ביקר התובע, במרפאה, הפעם התלונן על כאבי גב ובטן. הרופא המטפל בדק בין היתר את ריאותיו של התובע ורשם “במצב כללי טוב. הריאות נקיות”. עם זאת, קבע בתכנית הטיפולית כי יש לערוך לו צילום חוזר, והפנהו לצילום חוזר. נראה, כי התובע לא ניגש לביצוע הצילום.

ביום 16.5.03, פנה התובע פעם נוספת לרופא המשפחה. הפעם בשל תלונות על חום, קוצר נשימה וצמרמורות. ממצאיו של הרופא בבדיקה היו “כניסת אויר מופחתת דו צדדית – והאבחנה היתה דלקת ריאות (PNEUMNONIA)”. התובע פנה לחדר המיון, שם שונתה האבחנה מדלקת ריאות לברונכיטיס – שהינה דלקת של הסמפונות. עם זאת, רושם הרופא בחדר המיון כי מצא, בין היתר, כניסת אויר מופחתת לבסיס ריאה שמאלי. צילום חזה

— סוף עמוד 7 —

שנערך במיון לא העלה ממצאים. התובע קיבל הוראות לשימוש באנטיביוטיקה ומורידי חום, תוך הפניה למעקב הרופא המטפל.

כאמור, בעת שביקר התובע אצל רופא הנתבעת, לא נמצאו ממצאים המעידים על פגיעה באונת ריאתו השמאלית התחתונה. ממצא זה, אשר נקשר להבחנה של ברונכיט נמצא רק בבית החולים. התובע פנה לבית החולים, לאחר שהופנה לשם על ידי הרופא המטפל (כעולה מן הרשומה הרפואית), ולאחר שטופל לא שב אל הרופא, חרף הנחייה שקיבל לעשות כן.

אירועים אלה מלמדים כי למעשה, רופא הנתבעת לא ידע, ולא יכול לדעת כי האבחנה שלו שונתה בחדר המיון. ברי, כי בשלב זה לא עמד כל ממצא חריג לנגד עיניו.

האירוע הבא התרחש כ- 5 חודשים לאחר מכן, בחודש אוקטובר 2003. בתחילת חודש זה סבל התובע מדלקת מסוג BALANITIS (דלקת העורלה) שדרשה טיפול אורולוגי בבית החולים. ביום 7.10.03 ניתן לו מכתב הפניה לצורך ניתוח ברית מילה. כעולה מרישומי בית החולים, הוא פנה לאחר הניתוח לבית החולים, ביום 12.10.03, כשהוא סובל מכאבים בבטן העליונה שמאל – עם הקרנה לחזה. בבדיקה נמצאו ריאות נקיות. אובחנה “מחלת חום – FEVER וערכי סוכר גבוהים הדורשת טיפול דיאטטי”.

יומיים לאחר מכן, ביום 14.10.03, מבקר התובע במרפאת הנתבעת, וכך רשם הרופא בכרטיס:

“תלונות/סיבת הפניה לאחר ניתוח ברית מילה

מהלך הניתוח ואחריו תקין

מזה שלושה ימים כאבים בבית החזה עם שיעול וקוצר נשימה

חום וצמרמורות.

נמצאו ערכי סוכר גבוהים במיון אנגלי.

ממצאים: מצב כללי טוב, מתנשם ללא כחלון.

לא נושם חופשי עד הסוף

כניסת אויר מופחתת משמאל

אין שפשוף”.

האבחנה היתה חשש לדלקת ריאות משמאל.

(PLEVRO PNEUMONIA SUSP – LT),

הוא הופנה לבדיקות ולמיון באבחנה של: “דלקת ריאות עם פליורדיניה (כאבי חזה – ב.א.) סוכ” (סוכרתי – ב.א.) .

התוכנית הטיפולית כללה צילום חזה חוזר ובירור סוכר וטיפול.

— סוף עמוד 8 —

נראה, כי התובע לא ביצע את הנדרש ממנו, לא ניגש לביצוע צילום חזה חוזר, ולא שב אל הרופא המטפל.

מכל מקום, ברשומה הרפואית אין כל רישום באשר לביקור נוסף במרפאה, עד ליום 6.1.04 – מועד בו טרדו את התובע כאבי ראש. בין השאר, במהלך הבדיקות שעשה הרופא באותו ביקור, הוא האזין אף לריאותיו של התובע ומצא “ריאות נקיות ללא צפצופים או פקעים”.

לאחר למעלה משנה בה לא ביקר כלל במרפאה, ביקר התובע במרפאה ביום 7.4.05, כשהוא סובל מדלקת ריאות.

בבדיקות שנערכו לו קבעו ממצא כניסת אויר ירודה משמאל. הוא הופנה, בין היתר, בדחיפות לביצוע צילום חזה דחוף.

הביקורים ההבאים היו ביום 8.4.05 ו- 15.4.05.

מדדי הבדיקות שנערכו לו היו “בכיוון דלקתי – מובהק”, כאשר עדיין אובחנה כניסת אויר ירודה משמאל ושוב הוא הופנה לביצוע צילום רנטגן.

ב- 29.4.05 הוא חזר למרפאה. על ביקור זה, מלמדת הרשומה הרפואית כדלקמן:

“תלונות/סיבת הפניה ביקור חוזר מתאריך 15.4.05

דלקות ריאות חוזרות

משתעל

שיפור קלינית. החום בירידה

מדדי הבדיקות בכוון דלקתי מובהק

שיפור בצילום חזה מאוד מינמלי

לאחר טיפול של שבועיים אין שינוי בממצא מריאה שמאל עם חשד ל BRONCHIECTASIS. לא ניתן לשלול SOL”.

נוכח ממצאים אלה ובמיוחד ממצא של ברוכואקטיזיות, הופנה התובע לביצוע בדיקת CT חזה. בעקבות בדיקה זו, הוא הופנה לרופא ריאות.

13. עד כאן תקציר הממצאים מן הרשומה הרפואית. ממצאים אלה אף נתמכים בתצהירו של ד”ר בשארה – שהינו היחיד אשר הצהיר על העובדות הרלוונטיות. תצהירו של התובע עצמו הינו “אילם” ביחס להשתלשלות העניינים. כפי שכבר קבעתי לעיל, לוקה תצהיר זה בהפרזה רבתי, כפי המפורט בסעיף 5 לתצהירו:

— סוף עמוד 9 —

“בשנת 2001 התחלתי לסבול משיעולים וחום גבוה ופניתי לקופת חולים, מדובר בתופעה שהיתה חוזרת על עצמה, תחילה כל חודשיים ואז פעם חודש ובסוף מידי שבועיים וכל פעם הייתי פונה לקופת חולים שם טופלתי תקופתית בלבד ללא הטבה ארוכת טווח”.

ברי, כי דברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם הרשום ברשומה הרפואית, המתייחסת, לכל היותר, ל- 5 אירועים שהשתרעו על פני תקופה של 4 שנים, מנגד, מצהיר רופא המשפחה שטיפל בתובע, ד”ר בשארה:

“מהכרטיס הרפואי עולה כי בין 2 ארועי דלקת הריאות משנת 2001 התובע חש בטוב, לאחר מכן במשך כשנתיים ביקר במרפאה מספר פעמים ללא תלונות של דלקת ריאות. לאחר דלקת הריאות בשנת 2003 עברה עוד שנה וחצי עד לדלקת הבאה (4/05), שהביאה לאבחון המחלה, כלומר ניתן לראות שאין המדובר ברצף של דלקות אלא באירועים בודדים בלבד, מהם החלים כל פעם לאחר קבלת טיפול, עם מרווחים גדולים אצל בחור מעשן”.

עד כאן, הרישומים הרלוונטיים העולים מן הרשומות הרפואיות שהומצאו לעיוני. מסמכים אלה שהוגשו בהסכמה עמדו בפני המומחים שהעידו. על כך בהמשך.

ה. מסקנות העדים מן הרשומה:

14. התובע סמך את תביעתו על חוות דעתו של פרופסור גדעון מרין. מומחה בעל שם בכירורגיה של הלב והחזה. מומחה זה ציין בחוות דעתו כי התובע:

“בחודש מאי 2001 אובחן לראשונה כסובל מדלקת ריאות באונה התחתונה של הריאה השמלאית, וטופל באנטיביוטיקה בהצלחה. כעבור חודשיים חזרה והופיעה דלקת הריאות באותו אזור בדיוק וגם הפעם טופל באנטיביוטיקה ללא בירור נוסף. בחודש מאי 2003 באוקטובר 2000 חזרו והופיעו דלקות ריאה.גם בכל המקרים הללו לא בוצע שום בירור לסיבת החזרה של הדלקת הריאות באותו מקום. בנוסף יש לציין אירועים רבים של “הצטננות”. בחודש אפריל 2005 מצויים לראשונה בגליון החולה כי בנוסף לדלקת הריאות שלקה בה שוב באותו אזור נמצאו גם ברונכיאטיזיות…”.

בפרק הדיון קובע המומחה:

— סוף עמוד 10 —

“הופעת דלקת ריאות פעמים חוזרות אצל אדם צעיר באותו מקום היא אירוע חריג… חזרה כזו פעמיים שלוש באותו מקום חייבת להעלות בדעתו של הרופא את החשד לכך שסיבתה היא חסימה מקומית של המקום. חסימה כזו יכולה להיות בגלל גוף זר או גידול הגדל בתוך הסימפון או גידול מחוצה לו הלוחץ עליו וחוסם את הסימפון. לעיתים נדירות יכול כשל חיסוני לגרום לדלקת ריאות חוזרת, אם כי לא בהכרח באותו מקום”.

לטעמו של המומחה, התרחש הרס אונת הריאה במהלך ארבע השנים מאז הופעתה לראשונה של הדלקת. גילוי מוקדם, עשוי היה למנוע את ההרס, הסתפקות בכריתת הגידול על ידי “ניתוח שרוול” ושימור הריאה.

וכך הוא מסכם את חוות דעתו:

“חוסר התייחסות לחזרת דלקת הריאות מספר כה רב של פעמים באותו מקום היא בניגוד לכל אמת מידה רפואית סבירה. די לפתוח ספר לימוד בסיסי לסטודנטים על מנת להווכח כי שרשרת אירועים כזו חייבת לעורר חשד לחסימת הסימפון כבר לאחר האירוע השני (אשר התרחש, כזכור חודשיים לאחר הראשון) או למצער האירוע השלישי ועל הרופא היה להפנותו ארז לבדיקה שבוצעה רק ארבע שנים מאוחר יותר.

כאמור, אבחנה נכונה בזמן היתה יכולה למנוע ממר מזאוי נכות כלל (במקרה שהיה ניתן לשמר את כל הריאה) או, למצער, לגרום לו נכות קלה ולא משמעותית מבחינה תפקודית לו ניתן היה להסתפק בכריתת האונה השמאלית התחתונה בלבד”.

15. הנתבעת המציאה מנגד את חוות דעתו של פרופסר לאל – אנסון בסט, גם הוא מומחה כל שם בניתוחי בית החזה.

פרופסור בסט, הלך בתלם חוות דעתו של פרופסר מרין וקיבל את הטיעון כי התובע סבל 5 פעמים מדלקות חוזרות.

לטעמו, גילו הצעיר של התובע, שהיה בן 26 בעת התופעת הדלקת הראשונה, מונע את העלאת האפשרות של גידול כאופציה ראשונה. אף לא היתה סבירות לקיומו של גוף זר – שכן בד”כ גוף זר נשאב אל הריאה הימנית, זאת, נוכח מבנהו האוטונומי של גוף האדם.

— סוף עמוד 11 —

צילומי רנטגן כמעט ואינם מאפשרים אבחון מחלות באונה התחתונה של הריאה השמאלית, כיוון שהיא מוסתרת על ידי צל הלב. “לכן, קשה מאוד להעלות את החשד שמתרחש משהו נוסף מעבר לדלקת ריאות במקרים אלו”.

פרופסור בסט מסתמך בחוות דעתו על מאמרים מן השנים 1984 – 1996, לפיהם קשה מאוד לאבחן קרצינומה. במיוחד, במקרים בהם אין צילום מוכיח.

וכך קובע פרופסור בסט:

“לכן, לדעתי, אין שום בסיס לטענה של פרופסור גדעון מרין שהמערכת הרפואית לא עמדה באמות מידה המקובלות, הקיימות, הסבירות.

הסבירות של תהליכים גידוליים הם קטנים באנשים צעירים, גם ההופעה של המחלקה באונה התחתונה של הריאה בצד שמאל מוסתר על ידי צל הלב גרם לאיחור באבחנה. גידול קרציוניד של הריאה הינו גידול נדיר ביותר ונמצא בכ- 4% מכלל גידולי הריאה, הסבירות שרק 1 מכל 10 רופאים יפגשו עם גידול כזה במשך הקריירה הרפואית שלהם.

במרפאות קופת חולים וחדרי מיון שמופיע בחור בן 26 עם דלקת ריאות, לא תמיד לאותו רופא, הסבירות שהרופא ישלח אותו לבירור נוסף מעבר למתן אנטיביוטיקה הוא בסבירות נמוכה”

לטעמו, אבחון מחלתו של התובע היה במסגרת פרק הזמן הסביר, העומד בקריטריונים המקובלים על פי הספרות.

16. יש לציין כי שני המומחים הנ”ל הינם כרורגים. השניים אינם מומחים ברפואת המשפחה, אינם מודעים לשיטות ודרכי עבודתם של רופאי המשפחה. לא מצאתי בעדויותיהם כל ראיה שתלמד על הפרקטיקה המקובלת בתחום דרכי העבודה והאבחון הנוהגים ברפואת המשפחה. שני המומחים, כרופאי בית חולים בדרגה שלישונית, זוכים לראות את המטופל רק לאחר שנעשו לו כל האבחנות הדרושות, ולאחר שבדרך כלל עבר כבר בדיקות של רופאים מומחים. שלב זה זהה לשלב בו נשלח התובע לניתוח כריתת ריאה, לאחר שנעשו לו כל הבדיקות האפשריות. השאלה הניצבת לפתחי הינה, כיצד היה על רופא המשפחה לנהוג בנסיבות שהובאו לעיל.

ואכן, הנתבעת הגישה, כחלק ממסכת ראיותיה, את חוות דעתה של פרופסור חווה טבנקין מומחית ברפואת המשפחה. בתגובה לחוות דעת זו, הגיש התובע חוות דעת נגדית שנערכה על ידי פרופסור יודפת. כמקובל, כל אחד משני המומחים חיווה דעתו באופן מנוגד.

— סוף עמוד 12 —

פרופסור טבנקין, אשר חיוותה דעתה תוך סקירת הרשומות הרפואיות, מצאה, כי בין אירוע תחלואי אחר למשנהו היו מרווחים גדולים – ולא היה כל מקום לעריכת בירורים נוספים. כדבריה:

“על פי עובדות המקרה מדובר בגבר בן 30 מעשן אשר בשנת 2001 פיתח 2 אירועים של דלקת ריאות ובשנת 2003, כשנתיים לאחר מכן, פיתח אירוע אחד של ברונכיטיס ואירוע נוסף של דלקת ריאות וזאת לאחר שעבר אירוע טראומטי של ברית מילה. לאחר מכן עברו עוד שנה וחצי עד הופעת דלקת ריאות בחודש אפריל 2005 ורק אז הועלה חשד לברונכיאקטיזיות בצילום חזה. בעקבות ממצא זה נעשה מיידית בירור מלא שהוביל לאבחנה ולטיפול. כלומר, לא היה כל עיכוב בבירור החולה וכלל לא מדובר באירועים חוזרים של דלקת ריאה אלא ב- 3 אירועים ודאיים של דלקת בריאה שמאלית תחתונה בלבד ואירוע של ברונכיטיס במהלך של שנתיים וזאת אצל אדם מעשן ובאירוע החמישי הקשור בריאות נעשה כבר בירור מקיף. גם אם מדובר בדלקת ריאות באותו אזור בריאה, התדירות של 3 אירועים במהלך שנתיים (עד 2003) הייתה סבירה ביותר לגבי אדם מעשן ולא הצדיקה כל בירור נוסף או ביצוע CT. כל פעם הייתה תגובה טובה לטיפול האנטיביוטי ובמהלך כל דלקת ריאות ואחריה בוצעו צילומי חזה שלא העלו כל ממצא אחר למעט דלקת ריאות. רופא המשפחה מסתמך בעבודתו על תשובות הרנטגנולוגים ובמקרה שלפנינו לא נמסר על כל ממצא חשוד לברונכיאקטזיות או כל ממצא אחר המצדיק בירור עד שנת 2005”.

המומחית מציינת כי בין תקופת מחלה אחת לשניה, היתה החלמה מלאה, ללא סימני דלקת.

לדעתה, גם כיום, אין בפרקטיקה הנוהגת, המלצה לביצוע CT חזה על מנת לאבחן, אבחון מוקדם של סרטן החזה אצל מעשנים. מצבו של התובע בעת מחלותיו, לא הצדיק ביצוע צילומי CT, אלא בשנת 2005 כאשר הועלה חשד לברונכיאקטיזיות.

עבודתו של רופא המשפחה שטיפל בתובע היתה סבירה וכן גם הרישומים שערך – שכן כל רופא הפותח את הרשומה הרפואית במחשב המרפאה, רואה מידית את כל ההסטוריה הרפואית של המטופל.

17. המומחה מטעם התובע, פרופסור יאיד יודפת, אשר בחן גם הוא את הרשומות הרפואיות שנערכו ביחס לתובע, יצא חוצץ נגד מסקנות אלה, תוך שהוא תוקף את הרופאים המטפלים בגין ניהול רשומה בלתי מספקת לדעתו. הואיל וסוגיה זו של ניהול הרשומה לא היוותה

— סוף עמוד 13 —

חלק מחזית המחלוקת בהליך שלפני, כאשר בפירוש אסרתי על הרחבתה של חזית המחלוקת מעבר למתווה בכתבי הטענות – מה עוד שהמומחה מתייחס לעניינים צדדיים – לא אתיחס לנקודות אלה, אשר העלתן מעוררת תהיות באשר לנראטיב מסוים שהנחה את המומחה.

וכך מסכם פרופסור יודפת את חוות דעתו:

“אנו עדים לשני אירועים של דלקת ריאות בשנת 2001 – האחד בחודש מאי והשני בחודש יולי כאשר בשניהם היה הממצא בחלק התחתון של הריאה השמאלית. נתן היה לקבל את ההסבר שאולי נבעה סלקת הריאות בחודש יולי מריפוי לא מלא של הדלקת שהיתה במאי. אבל לא ניתן לקבל חוסר ההתייחסות לדלקות הריאה באונה השמאלית בחודשים מאי ואוקטובר 2003. איני מקבל את דעתה של פרופסור טבנקין שדלקת ריאות באותה אונה כשנה וחצי לאחר הדלקת הקודמת באדם מעשן אינה קשורה בדלקות הקודמות בגלל היעדר תלונות במשך אותה תקופה. היכן התייחס רופא המשפחה לעישון? מדוע אין כל ציון ברשומה מה היו תוצאות צילום החזה? מה היה מהלך המחלה? האם ביצוע ברית מילה גורם לדלקת ריאות!

איני מבין איך התעלם רופא המשפחה מהאירוע השלישי של דלקת הריאות שהיה צריך להדליק אצלו נורה אדומה! מדוע לא העלה במחשבתו האפשרות שאירוע שלישי של דלקת ריאות באדם מעשן יכול להחשיד למשל בסרטן בריאות. ידוע שגידול יכול להיות חופשי מכל תסמין כל עוד לא קיימת התלקחות דלקתית שנבעה כנראה במקרה שלפנינו מחסימות חלקיות של אחד הסימפונות בעוד שההתלקחויות הדלקתיות הנוספות בשנת 2005 נבעו מחסימה גדולה יותר, חוסר ההתייחסות של רופא משפחה לאירוע דלקת הריאות החוזרת מעיד על שטחחיות והעדר של מחשבה רפואית. במקרה זה היה על רופא המשפחה לבצע בירור יסודי ואין לי ספק שניתן היה להגיע לאבחנת הגידול עוד בשנת 2003.

ומסקנותיו הינן:

“מסקנות:

1. טיפולו של רופא המשפחה בתובע היה רשלני. הרשלנות התבטאה בשטחיות ובהעדר כל מחשבה רפואית שהיתה צריכה

— סוף עמוד 14 —

להתעורר אצלו כבר בשנת 2003 לאור 4 אירועי דלקות הריאה החוזרות באונה התחתונה של הריאה השמאלית.

2. ניהול הטיפול והרשומה הרפואית לא תאם את הנדרש מרופא משפחה סביר דבר שהתבטא בין השאר בהעדר התייחסות כל שהיא לעובדה שהתובע היה מעשן ובטיפולו הלקוי במחלקת הסוכרת וההשמנה.

3. קיימת סבירות גדולה מאוד שניתן היה להגיע לאבחנת הגידול ולכרות אותו עוד בשנת 2003 אלמלא רשלנותו של רופא המשפחה. אבחון מוקדם היה יכול למנוע את הסבל שנבע מדלקות הריאה הנוספות שהתפתחו בשנת 2005, מכריתת הריאה השמאלית בשלמותה ומהמגבלות הכרוכות באיחור זה”.

18. הינה כי כן, פרופסור יודפת מסכים כי יתכן ושני האירועים שאירעו בשנת 2001 הינם תולדת מחלה אחת שפרצה בחודש מאי, אשר לא נרפאה באופן מלא עד חודש יולי. למסקנה זו גם הגיע הרופא המטפל, ד”ר בשארה בעדותו:

“יש רפואה כפי שנקרא “רילפס איפקשן”. זה חיידק או מחלה שיכולה לחזור על אותו חיידק שהוא עמיד לאנטיביוטיקה מסוימת ויכול להיות מחולל חדש, לא בגלל איזה שהוא פגם אצל אותו חולה שלא ניתן לזהות” (עמוד 27).

מנגד, התפתל פרופסור יודפת, עת נחקר באשר לממצאי הבדיקות שנערכו לתובע בחודש מאי 2003. ממצאים אלה אינם עולים בקנה אחד עם התזה שלו באשר לחזרה שלישית של דלקת ריאות באונה השמאלית התחתונה כעבור כ- 20 חודשים. לטענתו, אירוע זה היה אמור “להדליק נורה אדומה” אצל רופא המשפחה.

אלא שבאירוע זה מחודש מאי, מסתבר כי ברשומה הרפואית נכתב “כניסת אויר מופחתת דו צדדי”. ואילו ממצאי רופאי בית החולים האנגלי, אליו נשלח התובע על ידי רופא המשפחה להמשך בירור, קבעו כי התובע סובל מדלקת הסימפונות – ברונכיטיס. ממצאים אלה הוצגו בפני המומחה (ראה עמוד 19 לפרוטוקול חקירתו). זה טען, על דרך הסתם, כי אינו מקבל את ההבחנות שנרשמו על ידי הרופאים בזמן אמת. לא ניתן הסבר מדוע אין הוא מקבל ממצאים אלה, פרט לכך שהוא מביע תמיהה מדוע אין רופא המשפחה מתייחס לממצאי רופאי בית החולים [שם].

בנקודה זו אעשה אתנחתא ואציין, כי כעולה מן הרשומה הרפואית, נראה שהתובע לא שב אל רופא המשפחה. פרופסור יודפת תוקף את התנהלותו של רופא המשפחה לעניין זה

— סוף עמוד 15 —

בקבעו כי היה עליו לבדוק ולחקור מה עלה בגורל הטיפול בחדר המיון – על כך אדון בהמשך.

מנגד, מציינת פרופסור טבנקין בעדותה, כי אירוע חודש מאי 2003 אינו אירוע של דלקת ריאות ומוסיפה:

“זו דלקת של ברונכיט (הסימפונות) ולא דלקת ריאות. היא בדרך כלל דו צדדית ואין לה סימנים בצילום חזה”.(עמוד 39).

העדה ציינה מהם התסמינים לזיהוי ברונכיטיס ואת העובדה כי דלקת ריאות אף לא זוהתה בצילום חזה (ראה עדותה לעניין זה בעמוד 40).

המומחים האחרים לא התייחסו ולא נשאלו על אירוע זה. הרשומה הרפואית לעניין זה, עולה בקנה אחד עם עדותה של המומחית פרופסור טבנקין – בניגוד להצהרות סתמיות שהושמעו מפי פרופסור יודפת, אשר מיאן לקבל את ממצאי הרופאים אשר בדקו את התובע בזמן אמיתי. איני מקבל לעניין זה את עדותו של פרופסור יודפת, ומעדיף על פניה את עדותה הברורה של פרופסור טבנקין.

יוצא איפוא, כי בניגוד לגישתו הגורפת של התובע והמומחה מטעמו, הוא סבל מאירועים חוזרים של דלקת ריאות באונה השמאלית התחתונה בשני אירועים חוזרים, האחד בשנת 2001 – המורכב מרצף של שני אירועים, והשני באוקטובר 2003 – למעלה משנתיים לאחר שהחלים מאירוע שנת 2001.

ידוע לנו, כי כל אימת שהתובע לקה במחלה זיהומית – הועיל טיפול אנטיביוטי שניתן לו והביא לריפוי המחלה. שכן, הרשומות מלמדות כי בסיומו של כל אירוע, או לאחר מכן, נמצאו הריאות נקיות. כך נרשם ביום 31.8.01 – עת ביקר התובע אצל רופא בהתלוננו על כאב גב ובטן וכך היה עת נבדק בבית החולים בנצרת ביום 12.10.03 – עת פנה לשם בתלונה של מחלת חום, בה לקה לאחר שעבר ניתוח ברית מילה. נראה, כי מחלה זו אובחנה דווקא על ידי רופא המשפחה כדלקת ריאות באונה השמאלית התחתונה, בביקורו ביום 14.10.01. רופא המשפחה הכין בביקור זה, תוכנית לטיפול ואבחון (שכללה הפניה למיון וצילומי חזה), אלא שהתובע נמנע מלפעול על פי תוכנית זו, ככל הנראה.

מכל מקום, הסתבר, וזאת רק בביקורו הבא של התובע אצל רופאו – ביקור שנערך בחודש ינואר 2004 – כי ריאותיו של התובע נבדקו ונמצאו נקיות.

כפי העולה מחוות דעתו של פרופסור מרין, גרם הגידול בריאותיו של התובע לחסימת דרכי האוויר לאונה השמאלית התחתונה. העובדה כי בתום כל אירוע, או בבדיקות שנערכו לתובע בין האירועים, נמצא כי כניסת האויר לריאותיו תקינה – וממצא זה נמצא

— סוף עמוד 16 —

גם על ידי הרופא המטפל וגם על ידי רופא חדר המיון – היה בה כדי לכבות כל נורת אזהרה שמקורה בחזרתם של האירועים. כעולה מעדותו של ד”ר בשארה בעמוד 33, הוא בדק ומצא כניסת אויר טובה בתום כל פרץ מחלה. ד”ר בשארה עמד בעדותו על ריבוי המחלות, מהן עלול היה התובע לסבול, כאשר על רופא המשפחה היה לערוך אבחנה מבדלת. (ראה עדותו בעמוד 29 שורות 14-20). יש לציין כי פרופסור מרין לא היה מודע כלל לכל הרשומות הרפואיות, אלא קיבל מב”כ התובע רק את תיקו הרפואי של התובע בקופת חולים ולא את תעודות חדר המיון. (ראה עמוד 9 לפרוטוקול). מכל מקום, פרופסור מרין חזר בעדותו, פעם אחר פעם, כי נזקיו של התובע נבעו מחסימה של הסימפון על ידי תהליך גידולי. (ראה עדותו בעמוד 8 למטה, עמוד 9 שורה 18 ושורה 25). עדותו זו סבירה. שכן, גידול, בניגוד לדלקת, אינו נרפא לאחר טיפול אנטיביוטי. על כן, יש להניח במקרה של גידול חוסם סימפון, כי החסימה היתה נותרת גם לאחר ריפוי המחלה הזיהומית בעקבות טיפול אנטיביוטי. על כן, סבירה יותר עדותה של פרופסור טבנקין, לפיה לא היה מקום לערוך בדיקות נוספות לגילוי הגידול, על דרך של הבחנה מבדלת.

פרופסור טבנקין עמדה אף בעדותה על התסמינים המלמדים על קיומו של גידול, סימנים שאינם מחייבים דווקא קיומה של דלקת:

“ש. ידוע ותסכימי איתי שגידול יכול להיות חופשי מכל תסמין, כלומר אין סימני היכולים להצביע עליו. כל עוד לא קיימת מה שנקרא התלקחות דלקתית. האם נכון אם לאו.

ת. לפעמים כן ולפעמים לא, לא בהכרח חייבת להיות דלקת כדי לאבחן גידול, לגידול יש סימנים בעצמו כמו שיעול שלא מפסיק, עקשנים וטורדנים, גניחת דם, כאבים בכל מיני מקומות בחזה, אבל זה לא חייב להיות דלקת. מה שקורה הרבה פעמים זה מזה שיש דלקת ואז עושים צילומים ואז אפשר לאבחון, זה בעצם מה שקרה פה, היתה דלקת ואפשר היה לאבחון את החשד לברונכיטאקטזיות”.

אין חולק על כך כי תסמינים אלה לא התקיימו באופן רצוף.

ו. נדירות המחלה:

19. נתון נוסף, אשר אמור היה לשמש כאבן דרך לרופא המשפחה, הינו נתוני הסטטיסטיקה. אין חולק על כך – לרבות פרופסור יודפת – כי גידולי ריאה סרטניים אינם שכיחים אצל אנשים צעירים שגילם פחות מ- 30 שנה. נתונים אלה הוצגו בפני המומחה, אשר הודה כי אכן המדע עובד “לפי סטטיסטיקות” וכי: “לגבי דיאגנוזה אנו עושים הבחנה מבדלת והיא מבוססת בדרך כלל על שכיחות דברים שקיימים…” (ראה עדותו בעמוד 14 שורות 26 ו- 29). עם זאת, התעקש המומחה וטען, כי סטטיסטיקה אינה אומרת לו דבר, וזאת, חרף העובדה

— סוף עמוד 17 —

שהשיב בחיוב לשאלת בית המשפט, כי “המדע עובד לפי סטטיסטיקות”. הוא אף הודה כי הגידול ממנו סבל התובע, הינו גידול נדיר יחסית (עמוד 13 שורה 21).

אמנם,הסתברות סטטיסטית אינה חזות הכל. אולם, היא מהווה מרכיב ממרכיבי הבדיקה השונים המצויים בארגז כליו של השופט, הבא לבחון את סוגיית הפרת חובת הזהירות הקונקרטית על ידי הרופא כלפי מטופלו. מכל מקום, אין ספק כי שעה שהרופא בא להפעיל את שיקול דעתו על מנת לאבחן את הליקויים מהם סובל מטופלו, יעשה הדבר על פי הנסיבות, התסמינים, עברו הרפואי של המטופל וניסיון החיים. כל אלה גם יחד יוצרים את יכולת הצפייה של הרופא. יכולת הצפייה הינה רלוונטית לצורך ההבחנה ולצורך קביעת סטנדרט ההתנהגות של הרופא. (ראה ע.א. 2694/90 הסתדרות מדיצינית הדסה נגד מימון, פ”ד מו [5] 628, (1998); ע.א. 5586/03 ד”ר לארי פרימונט נגד פלוני (נבו – 29.3.07); ע.א. 58/82 קנטור נגד מוסייב פ”ד לט [3], 253). מכל מקום, אין לשכוח כי לעיתים המדיניות המשפטית מגדירה סיכון בלתי מצוי, סטטיסטית, כסיכון שהרופא חייב לצפותו ולהערך לקראתו, הגם שיש בכך כדי להטיל נטל כבד על אנשי המקצוע. (ראה כרמי, בריאות ומשפט, (2003) חלק א’ עמוד 105, בהסתמך על האמור בע.א. 612/78 פאר נגד קופר, פ”ד ל [2] 720).

כפי העולה מעדויותיהם של הרופא המטפל ד”ר בשארה, של המומחית מטעם הנתבעת פרופסור טבנקין, ואף מבין השיטין של עדותם של פרופסור יודפת ופרופסור מרין – רופאי משפחה כמעט ואינם נתקלים בגידולים סרטניים בריאותיהם של מטופלים שגילם פחות מ- 30 שנה. על כן, גם הצפיות הינה מועטה.

אמנם, כפי שנאמר בפסק הדין המנחה בעניין קנטור נגד מוסייב, אין הרופא, הבא לאבחן את מטופלו, יוצא ידי חובתו בכך שהוא מקבל החלטה ההולמת ממצאים גלויים. שומה עליו לפעול בשקידה ראויה ובמעמד סביר, על מנת שכל הממצאים יובאו לידיעתו. לשם כך, עליו לחקור ולדרוש, על מנת להשלים את כל הממצאים החסרים. (ראה גם ע.פ. 116/89 אנדל נגד מדינת ישראל, פ”ד מה [5] 276, 289). עם זאת, כפי שנמצא לנו בפרשיית לארי פרימונט, שאלת הצפיות וקביעת סטנדרט ההתנהגות המצופה מהרופא, נוגעת לסיטואציה הקונקרטית לפניה עמד, כאשר על התובע הנטל להוכיח כי הוא סטה מסטנדרט ההתנהגות המצופה ממנו.

בנסיבות אלה, הגם שאין סוגיית ההסתברות הסטטיסטית מכרעת לעניין קביעת שאלת הפעולות הסבירות שעל הרופא היה לנקוט, הרי שיש לה משקל מצרפי בהצטרפה לכל יתר הנתונים שהובאו בפני.

ז. חובת הזהירות של הרופא:

— סוף עמוד 18 —

20. הניתוח העובדתי מובילני אלי השאלה – האם במקרה שלפנינו הפרו רופאי הנתבעת את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע? אין מחלוקת, כי לנתבעת ולרופאיה חובת זהירות מושגית כלפי התובע. שאלה זו הוכרעה באין ספור פסקי דין ואיני רואה מקום לחזור ולדוש בהם. לדעת המומחים מטעם התובע, די היה בעריכת בדיקת CT על מנת לאתר את הגידול שקינן בריאתו של התובע. המחלוקת הינה בשאלה – האם על סמך הנתונים הקיימים שעמדו נגד עיניו של הרופא המטפל באותן נסיבות, היה מקום לשלוח את התובע לעריכת בדיקה כאמור. עיון בחוות דעתם של המומחים לרפואת המשפחה מטעם שני הצדדים, מלמד כי ראשית היה מקום לערוך בדיקות רנטגן לתובע. הפרקטיקה המקובלת התייחסה אך ורק לבדיקות רנטגן. ד”ר בשארה עמד בעדותו על כך שאין מקום לערוך בדיקות CT, כל עוד לא נתגלה הצורך בכך. שכן, בדיקת CT יש בה כדי לגרום נזק בריאותי למטופל, באשר כמות הקרינה, המוקרנת אל תוך גופו של החולה, עולה מאות מונים על בדיקת רנטגן רגילה. פרופסור יודפת הסתפק בקובעו כי יש לערוך בדיקת רנטגן. (ראה עדותו בעמוד 20 לפרוטוקול). פרופסור טבנקין ציינה כי על פי הפרקטיקה המקובלת אין לערוך בדיקות CT במצבים אלה.

איני נכנס לשאלת הפרקטיקה המקובלת, באשר סבורני כי הנתונים שהובאו בפני על ידי הצדדים לא די בהם. השאלה הנשאלת על ידי הינה, האם היה בנתונים אשר עמדו נגד עיניו של רופא המשפחה, כדי להדליק “נורת אזהרה”, אשר חייב המשך בירור. לטעמי, נוכח העובדות דלעיל, המענה לשאלה זו ברור. הובהר, כי התובע סבל משני אירועים חוזרים של דלקת ריאות באותה אונה. בין שני אירועים אלה נמצאו ריאותיו ודרכי האוויר אליהן נקיות. רק באירוע האחרון, אשר התרחש בשנת 2005, התגלו ממצאים אשר חייבו עריכת בירורים נוספים. בנסיבות אלה, איני רואה כי היה על רופא המשפחה לערוך בירור נוסף, על מנת לברר האם נפגעה אונת הריאה על ידי גידול סרטני, החוסם את דרכי האוויר, שעה שלאחר כל אחד משני האירועים האמורים, נבדקו ריאותיו של התובע ונמצאו נקיות.

21. שאלה נוספת נוגעת להמשך הבירורים שהיה על הרופא המטפל לעשות, לאחר ששלח את התובע לחדר המיון או לעריכת בדיקת רנטגן. מסתבר, כי רופא המשפחה נהג לשלוח דרך קבע את התובע לאשפוז בחדר המיון, וכן הורה במספר פעמים על עריכת צילומי רנטגן. כעולה מן הרשומה ומעדותו של ד”ר בשארה, נהג התובע לא לחזור למרפאה בקהילה לאחר שנשלח לחדר המיון, וכן לא מילא אחר ההוראות לעבור בדיקות רנטגן. כך היה בחודש אוגוסט 2001 וכך היה בחודש אוקטובר 2003. באירועים אלה, הפנה הרופא המטפל את התובע לחדר מיון, והורה על קבלת צילומי רנטגן. בחודש מאי 2003, הופנה התובע לחדר מיון, ושוב לא שב עם התוצאות אל רופא המשפחה. כעולה מן הרשומה, התובע לא חזר למרפאה. כיום טוען התובע, כי היה על הרופא לערוך בירורים על מנת לקבל את תוצאות הבדיקות. אי עריכת בירור, מהווה לטעמו, משום הפרת חובת זהירות, או אי ניהול רשומה רפואית. פרופסור יודפת טוען בעדותו, כי “יש בחובתו של רופא המשפחה אחרי שהוא מפנה למיון, לברר מה קורה עם המיון שלו, לא צריך להשאירו באויר, עד שיגיע אליו

— סוף עמוד 19 —

לאחר תקופה מסוימת, ואם הוא הגיע, היה צריך לציין כי הוא הבריא מהדלקת”. (עמוד 19 לפרוטוקול).

איני מקבל את גישת התובע. ראשית, מוצא אני טעם לפגם בכך שהתובע עצמו לא מילא אחר ההוראות שקיבל מרופא המשפחה, ומנסה להשליך את תוצאותיהן על התנהגותו של הרופא. נכון אומנם, כי לרופא המשפחה ידע רב יותר מאשר למטופלו. לעיתים, כאשר הוא רואה כי מטופלו אינו פועל על סמך הוראותיו, באופן המסכן את בריאותו ואולי אף את חייו, חובה עליו לעשות כל שביכולתו על מנת לוודא כי המטופל עבר את הבדיקה וכי תוצאות הבדיקה ימסרו. עם זאת, יש לזכור כי מלאכת יומו של רופא המשפחה עמוסה לעיפה. לא תמיד יוכל רופא המשפחה לעקוב אחרי מטופלו. הטלת חובת מעקב, כגישת התובע, תטיל נטל בלתי סביר על הרופא. לא יתכן כי לאחר כל התוויה לעריכת בדיקה רפואית כלשהי, או הנחיה לנטילת תרופה, יהיה על הרופא המטפל לעקוב אחר מטופלו, לחפשו ולוודא את תוצאות ההתוויה. יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט העליון בע.א. 2813/06 קופת חולים לאומית נ’ ציפורה זליג ( 11.7.10):

“….הטלת חובת מעקב גורפת, גם כאשר ניתן למטופל הסבר סביר והחלטתו אם לאמץ את המלצת הרופא היא מושכלת, תטיל נטל בלתי סביר על הרופאים. כמעט כל בדיקה דיאגנוסטית – בדיקת דם, שתן, אולטרה סאונד, או רנטגן, לדוגמה, יכולה לאשש אבחנה כלשהי – ולו בעלת סבירות א-פריורית נמוכה – המחייבת טיפול רפואי. מכאן, שרבות הן הבדיקות שאם המטופל יחליט שלא לבצען, עלול הדבר להוביל לנזק רפואי למטופל. כך הוא הכלל לגבי המלצות רפואיות שונות – לערוך בדיקה, לעבור טיפול רפואי, ליטול תרופה, או לשנות מהתנהגות – המלצות שאם המטופל לא יפעל לפיהן, קיימת תדיר אפשרות מסוימת שהדבר יגרום לו לנזק רפואי. ובכל זאת, כעניין של מדיניות משפטית אין הצדקה לחייב באופן גורף כל רופא לערוך “מעקב שוטף” שהמטופל יפעל בהתאם להמלצה הרפואית”.

ובהמשך:

“הטלת חובה שכזו, שאיננה בת-מימוש כיום, תוחלתה היחידה היא בהסרת האחריות מן המטופל לקבלת החלטות שגויות מדעת, גם אם נמסר לו מידע מספק”.

לגוף העניין, לא נראה כי בשעתו לא היה גם טעם רב בעריכת בירורים כאמור. שכן, כחוכמה לאחר מעשה, הראנו כי כחלוף זמן, כאשר הואיל התובע לפנות למרפאה בקהילה, נמצא כי הטיפול התרופתי שקיבל הועיל לו וכי ריאותיו נמצאו נקיות. מכל מקום, התובע הוא שסיכל את עריכת הבדיקה שביקש הרופא המטפל לבצע. במיוחד אמור הדבר לגבי התווית

— סוף עמוד 20 —

בדיקת הרנטגן מחודש אוקטובר 2003. כפי שלמדנו מפי המומחה מטעם התובע, מועד זה היה קריטי לאבחון מחלתו. הבדיקה המקובלת לאותה עת היתה בדיקת רנטגן. ברי כי בדיקת CT אמורה היתה להיערך רק כאשר בדיקת הרנטגן לא תהיה יעילה. התובע נמנע מביצוע התווית הרופא. סבורני, כפי שהערתי לעיל, כי הרופא יצא ידי חובתו עת הורה על ביצוע הבדיקה. הרופא אף דאג לבדוק את ריאותיו של התובע עת זה ביקר במרפאה בחודש ינואר שלאחר מכן וריאותיו נמצאו נקיות.

שונה המקרה שלפנינו מן המקרה אשר נדון בתיק אזרחי (ירושלים) 776/94, ארטו נגד מלימובקה, תקדין תק – מח 97 [2] 3001. באותו עניין נשלח המנוח לביצוע בדיקת ביופסיה. הכירורג נמנע מביצוע הבדיקה לאחר שכרת שומה מדממת שנתגלתה בגופו של המנוח. משמעה של שומה זו, עלול להיות קטלני. שכן, בבדיקה פתולוגית, לשמה הופנה המנוח, ניתן היה לאתר האם מדובר בגידול סרטני אם לאו. בית המשפט העליון ציין בע.א. 2813/06 שלעיל, כי רופא סביר צריך לנקוט בפעולות נוספות, לרבות מעקב אחר מטופלו, רק כאשר המדובר בהפנייה להליך רפואי שתוחלת הנזק הגלומה בהימנעות מביצועו, גבוהה. איני סבור כי במקרה שלפנינו יכול היה הרופא לצפות כי תוחלת הנזק כה גדולה, מה עוד שהתובע החלים מדלקת הריאות כעבור פרק זמן קצר בכל אחד מן המקרים, בהם הופנה לביצוע הבדיקות.

22. השאלה שעל בית המשפט לשאול עצמו, הינה האם הפרו רופאי הנתבעת את חובת הזהירות הקונקרטית, בעת שטיפלו בתובע. כידוע, החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה מקובלת בהתאם לנורמות המקובלות בעולם הרפואה. (ראה ע.א. 2694/90 הסתדרות מדיצינית הדסה נגד מימון ואחרים, פ”ד מו [5] 628, 634). החלטות אלה צריכות להעשות לפי הנתונים הניצבים נגד עיניו של הרופא באותה עת. המבחן אשר על בית המשפט לבחון בו מעשה או מחדל, אינו מבחן של חכמים לאחר מעשה, אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה. (ראה ע.א. 323/89 פכרי קוהרי נגד מדינת ישראל, פ”ד מה [2] 142, 172; וכן ע.א. 3056/99 שטרן נגד המרכז הרפואי על שם שיבא פד נו [2] 936,952; וכן 916/05 כדר נגד פרופסור הרישנו תק – על 2007 [4] 3040). במקרה שלפנינו, כולנו חכמים לאחר מעשה. כיום לאחר שנת 2005, שעה שנתגלו הממצאים הממאירים בגופו של התובע, ביכולתם של חכמי הרפואה לבוא ולשחזר לאחור, אילו פעולות ניתן היה לבצע על מנת לאבחן את מחלתו של התובע. אולם, בזמן אמיתי, כל שניצב בפני רופא המשפחה, היה חולה בדלקת ריאות, אשר מחלתו היתה טעונה טיפול מיידי. אין חולק על כך כי דלקת הריאות טופלה כראוי. את השאלה אם הגורם לדלקת הריאות לא היה נגיפי, אלא גידול ממאיר, לא היה על רופא המשפחה להעלות כאבחנה מבדלת ראשונית. לו אכן היתה הדלקת מטופלת באנטיביוטיקה, אך דרכי האויר לריאותיו של התובע היו נותרות חסומות, חייב היה הרופא המטפל להמשיך בבירור. העובדות כפי שהובאו לעיל מלמדות אחרת. כפי שכבר קבעתי, המומחים מטעם התביעה סמכו את חוות דעתם על עובדות אשר לא עמדו נגד עיני הרופא המטפל.

— סוף עמוד 21 —

על כן, איני מקבל את טענותיו של התובע לעניין הפרת חובת הזהירות והבירור של רופא המשפחה. ההלכות עליהן נסמך ב”כ התובע, הינן כולן נכונות וראויות. לו אכן היה סובל התובע מדלקות חוזרות ונישנות, ברצף ותוך פרקי זמן קצרים יותר באונת ריאתו השמאלית, אכן היה מקום להמשיך בבירור. אך כפי שראינו לא כך היו פני הדברים שעמדו בפני הרופא המטפל.

ח. נזק ראייתי:

23. התובע חוזר בסיכומיו וטוען טענות, אשר לא עלו בכתב טענותיו, באשר לניהול בלתי ראוי של הרשומה הרפואית. למעשה, לא היה מקום כלל להתייחס לטענות אלה. מכל מקום, בחינת הרשומות הרפואיות אשר הוגשו לתיק בית המשפט, מלמדת כי אכן רופא המשפחה ניהל רשומה רפואית, ובה פירט את התלונות, בדיקותיו וממצאיו. יתכן, כי היה מקום לנקוט פעולות בדיקה נוספות על פי כללי הפרוטוקול הרפואי. אולם, כל אשר ביצע הרופא נרשם. הפעולות הנוספות – עליהן עמד פרופסור יודפת בחוות דעתו – כגון בירור לחץ דם, אינן פעולות אשר אי נקיטתן גרעה מיכולת אבחון מחלתו של התובע. מכל מקום, לא מצאתי כל טענה כי היה באי נקיטתן משום פגיעה כלשהי בתובע בנסיבות העניין.

איני מקבל את טענת ב”כ התובע, לפיה היה על הרופא לרשום ברשומה הרפואית, כל אימת שהתובע ביקר במרפאה, את ההסטוריה הנוגעת לתובע. רשומה רפואית הינה ספר כרונולוגי. כעולה מן הרשומה שהומצאה לעיוני, ספר ממוחשב זה הינו קל לעיון. סביר כי כל רופא מטפל, ולאו דווקא רופא המשפחה הקבוע של התובע, יוכל לדפדף בספר זה על נקלה, על מנת ללמוד על עברו הרפואי של התובע. לא יתכן, כי בכל מפגש בין רופא למטופלו, יקדיש הרופא את מעט הזמן הקצר היקר העומד לרשות המטופל, לצורך הקלדת סיפור חד גדיא של ההסטוריה הרפואית, במקום להתמקד במטופל ולרשום אך ורק את הרישומים החשובים לצורך תיעוד הטיפול.

24. נזק ראייתי מסוג אחר, נטען ביחס לאי משלוח התובע לבדיקת CT. מקובל עלי כי אי עריכת בדיקה, מקום שקיימת חובה לבצעה, עלולה לגרום לנזק ראייתי לתובע, באשר היא מונעת ממנו ראיות טובות לגורמי מחלתו, מועד פריצתה, ויכולת אבחונה, באופן המעביר את נטל השכנוע אל שכמו של הנתבע. (ראה ע.א. 9328/02 מאיר נגד דן לאור תק – על 2004 [2] 837, 842). אולם, הדברים נכונים רק מקום שהיה לבצע בדיקה כאמור. כפי שראינו לעיל – בפסקה 20 לפסק דין זה, העובדות שבפנינו לא הצדיקו המשך בירור באמצעות בדיקת CT. לעניין זה, עמד הרופא המטפל על שיקול הדעת שהניע אותו שלא לבצע בדיקת CT, באשר הוא היה סבור כי נזקי ההקרנה הכרוכים ב-CT, אינם מצדיקים את הבדיקה. נראה, כי ד”ר בשארה הפעיל לעניין זה שיקול דעת ראוי. כך גם סבורה פרופסור טבנקין, המציינת בחוות דעתה כי במקרים מעין אלה, אין מקום לבצע בדיקות CT. כך אף עולה מהמלצות

— סוף עמוד 22 —

ההסתדרות הרפואית בישראל, אשר בראש עורכיהן עמדה פרופסור טבנקין. (ראה המלצות “כח המשימה הישראלי לקידום בריאות ורפואה מונעת

(2008)” – פורסם באתר איגוד רופאי המשפחה בישראל (www.wikirefua.org.i).

ט. על עדויות המומחים:

25. בהליך זה בחרתי שלא למנות מומחה מטעם בית המשפט. עלי לציין כי ההליך נפתח בעדויותיהם של הכירורגים, פרופסור מרין מטעם התובע ופרופסור בסט מטעם הנתבעת. שני מומחים אלה אינם מצויים ברפואת משפחה והדבר ניכר היה במהלך חקירתם הנגדית. אין ספק כי השניים מומחים בעלי שם בתחומם. ברם, השאלה שהועמדה לבחינתי נגעה לגדרי חבותו של רופא המשפחה בקהילה. לא מצאתי כי שני מומחים אלה יכלו לשפוך אור, אשר יהא בו כדי להביא את בית המשפט למסקנות הנוגעות לפלוגתא שבמחלוקת. במאמר מוסגר אציין, כי אף הסתבר כי הרשומה הרפואית אשר הועברה לפרופסור מרין, היתה חלקית, כך שהוא לא היה מודע לכל התהליכים שעבר התובע במסגרת המרפאה בקהילה ובחדר המיון.

באשר למומחים לרפואת המשפחה, כבר ציינתי, במקומות שונים בחוות דעתי זו, כי אני מתקשה לקבל את חוות דעתו של פרופסור יודפת. כפי שהראיתי, הרחיב פרופסור יודפת מחד גיסא, את מסגרת טיעוניו מעבר לגדרי המחלוקת שבפני, ומאידך גיסא, מיאן לקבל עובדות וממצאים העולים מן הרשומה. כך מסתבר כי הוא התעלם מן הממצא, אשר נמצא בחדר המיון, לפיו לקה התובע בברונכיטיס בחודש מאי 2003. בחקירתו החוזרת ובשאלה שנסמכה על תשובתו, הסתבר כי המומחה לא ניתח כראוי את החומר הרפואי הנוגע לאירוע מחודש אוקטובר 2003, תוך שהוא מטיל דופי, שלא היה לו מקום, ברופא המשפחה. על כל אלה, מתקשה אנוכי לקבל את חוות דעתו כמשנה סדורה, אשר ניתן ללמוד ממנה על הפרת חובותיו של רופא המשפחה.

באשר לפרופסור טבנקין, נתתי דעתי לכך שהיא עובדת בשירות הנתבעת. עם זאת, הידע העדכני שגילתה והסתמכותה על הרשומות הרפואיות ללא כל אותן שגיאות, עליהן עמדתי לעיל, כמו גם התרשמותי מעדותה, הביאוני לסמוך ידי על חוות דעתה.

י. שונות:

26. בפי התובע טענות רבות ומגוונות, הנסמכות על הפסיקה והספרות, הנוגעות לרשלנות רפואית. יכולתי להעמיק ולכתוב גבי כל אחת ואחת מטענות אלה, אולם איני רואה צורך בכך. משקבעתי על סמך העובדות שהובאו בפני, כי המשיבה ורופאיה לא התרשלו ביחס לטיפול שניתן לתובע, איני רואה צורך לפנות למחוזות רחוקים, על מנת לראות שמא ימצא לו לתובע גבעול קש להתלות בו. כאמור, העובדות שנקבעו על ידי מלמדות על כך כי התנהגותם של הרופאים המטפלים לא חרגה מסטנדרט הטיפול הסביר והראוי.

— סוף עמוד 23 —

27. התובע לקה במחלה ממארת. מחלה זו אינה קשורה בטיפול שניתן לו, ואפילו לא בהיותו מעשן. עד שנת 2005 לא נתגלו כל סימני אזהרה בולטים באשר למחלה זו, אשר הצדיקו עריכת בירור רפואי נוסף, מעבר לזה שקיבל. על כן, אין מקום להטיל חבות על הנתבעת בגין הנזקים הנובעים ממחלתו זו של התובע.

יא. סוף דבר:

28. נוכח האמור לעיל, אני מחליט לדחות את התביעה.

התובע ישא בהוצאות הנתבעת, ושכר טרחת פרקליטיה, בסך כולל של 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתן היום, ו’ ניסן תשע”ב, 29 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.

פס"ד בשאלת היקף חובתו של רופא משפחה

בית המשפט המחוזי בנצרת

ת”א 123-08 מאהר מזאוי נ’ קופת החולים של ההסתדרות הכללית

בפני

כב’ השופט בנימין ארבל

התובע

מאהר מזאוי

נגד

הנתבעת

קופת החולים של ההסתדרות הכללית

פסק דין

א. מבוא:

1. במרכזו של פסק דין זה ניצבת שאלת היקף חובתו של רופא המשפחה כ”שומר הסף” של מטופלו באיתור מחלות המקננות בגופו ומניעת התפשטותן.

ובמקרה שלפנינו, האם הפר רופא המשפחה שטיפל בתובע, את חובתו כלפיו, בכך שלא דאג לשלחו לבדיקת טומוגרפיה ממוחשבת (CT), לאחר שזה לקה, מספר פעמים, בדלקת ריאות שפרצה באותה אונת ריאה.

ב. התביעה:

2. התובע, יליד שנת 1975 היה מטופלה של הנתבעת, קופת החולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל (או כיום “שירותי בריאות כללית”).

בחודש מאי 2001 אובחן לראשונה – כמפורט בכתב התביעה, כי התובע סובל מדלקת ריאות, באונת ריאתו השמאלית התחתונה. המחלה חלפה, לאחר שהתובע טופל במרפאת הנתבעת, על ידי ד”ר בשארה, אשר הורה על נטילת תרופות אנטיביוטיות. חרף האמור, הופיעה המחלה בשנית, באותה אונה, באמצע חודש יולי 2001. אף הפעם טופל התובע באנטיביוטיקה, לאחר שפנה לחדר המיון של בית חולים [שאינו שייך לנתבעת] ולרופא

— סוף עמוד 1 —

המשפחה ד”ר בשארה. לטענתו של התובע, חזרה המחלה והופיעה באונה השמאלית התחתונה בחודשים מאי 2003, אוקטובר 2003 ואפריל 2005.

במהלך מחלתו האחרונה, בחודש אפריל 2005, העלו הבדיקות שנערכו לתובע ממצאים על פיהם הוא נשלח לבדיקת CT, אשר העלתה חשד לקיומו של תהליך תופס מקום באונה התחתונה של ריאתו השמאלית. בדיקות חודרניות שנעשו לו, גילו כי במקום שוכן גידול ממאיר מסוג קרצינומה אשר גרם לחסימת הסימפון. עקב כך נוצר צורך דחוף בכריתת אונה זו. במהלך ביצוע הניתוח הסתבר כי התהליך הדלקתי בריאה התפשט אף לאיזור שמסביב לסימפון השמאלי. על כן, החליט המנתח – מתוך חשש לסיבוכים עתידיים – אשר יסכנו את חיי התובע – לכרות את כל הריאה השמאלית.

3. כריתת ריאתו השמאלית של התובע נגרמה, לטענתו, כתוצאה מאיחור בזיהוי התהליך הקרצינואידי ממנו סבל. לדעת המומחים מטעמו, פרופסור מרין – מומחה בכירורגיה של בית החזה, ופרופסור יודפת – מומחה ברפואת משפחה, היה על רופא הנתבעת, ד”ר בשארה – ששימש כרופא המשפחה שטיפל בו – לחשוד מיידית, כי הופעה חוזרת של דלקות באותו אזור קשורה לחסימה של האונה ולשלחו לבדיקות, אשר יהא בהן כדי לאשש או לשלול חשדות אלה. לטענתו, הוא נשלח לבדיקה, כאמור, רק לאחר 4 שנים ו- 5 אירועים של דלקת ריאות.

לטענתו, רק באפריל 2005 איבחן רופא המשפחה כי הינו סובל מברונכיאקטזיות (כיסי מוגלה קטנים בריאות) באונה השמאלית התחתונה – אלה נגרמו כתוצאה מתהליך דלקתי ממושך באותו אזור, אשר גרם להרס רקמת הריאה. התהליך ההרסני נמשך ב- 4 השנים, בהן לא נמצאה עדות לתהליך זה. הרס זה שהתפשט אל מעבר לאונה השמאלית התחתונה, לא היה קיים בין השנים 2001 ו- 2003.

לשיטתו, גילוי מוקדם של הגידול היה מאפשר למנוע את הרס רקמת הריאה ולבחירה בתהליך ניתוחי מינורי יותר, ותוך הימנעות מכריתת הריאה בשלמותה.

על פי חוות הדעת שהציג התובע, חוסר ההתייחסות לחזרתה של דלקת הריאות משך 5 פעמים (לשיטתו), משך 4 שנים, היא אשר גרמה באופן מכריע להתפתחות התהליך הדלקתי המפושט שהביא לפגיעה החמורה באונה. שני המומחים מטעם התובע סבורים כי הופעת דלקת ריאות חוזרת באותו אזור, היא אירוע חריג אצל אדם צעיר. אירוע חריג מעין זה, חייב להעלות חשדות אצל הרופא המטפל באשר לסיבת החזרה של הדלקת, ולבחון האם אין סיבה זו קשורה לחסימה של הסמפון. כפועל יוצא מן האמור, על רופא המשפחה היה לנקוט פעולה אבחנתית, המתחייבת מחזרה זו של המחלה באותו אזור. לא די היה להסתפק בצילום רנטגן רגיל לשם כך, אלא היה עליו להשתמש באמצעי אבחנה טובים יותר, אשר יהיה בהם כדי לבחון את מצבה של הריאה באותו אזור המוסתר על ידי צל הלב. אי נקיטת

— סוף עמוד 2 —

פעולה כלשהיא על מנת לאבחן את מצבו, חורגת מכל אמת מידה רפואית סבירה, ומהווה משום הפרת חובת הזהירות כלפיו. על כן, חבה הנתבעת בשיפוי נזקיו.

4. בסיכומים שהגיש התובע בכתב, לאחר שמיעת הראיות בסוגיית החבות, מרחיב התובע וטוען טענות נוספות, הנוגעות להיקף חובותיו של רופא המשפחה. סדרה ארוכה של טענות מועלית כנגד רישומים חסרים, או בלתי מלאים, ברשומה הרפואית שנערכה על ידי הרופא. לשיטתו, חסרונם של רישומים אלה, הביא לכך כי כל רופא, שאינו הרופא המטפל הקבוע, לא יכול היה ללמוד על הנסיבות המיוחדות של חזרת המחלה באותו אזור. ניהול רישומים נאות, עשוי היה להדליק “נורות אזהרה” אצל הרופאים שטיפלו בו, ולהביא לאבחון מהיר יותר של מחלת הקרצינומה, שקיננה בריאותיו של התובע. עוד מוסיף התובע וטוען, כי אי ניהול הרשומה כראוי, גרם לו לנזק ראייתי.

בנוסף, נטענת טענת נזק ראייתי, שמקורה באי עריכת בדיקות דימות ראויות – כפי הראוי במצבו. אי עריכת בדיקות אלה, שהינה תוצאת מחדליו של רופא המשפחה, הביאה לכך שלא ניתן כיום לאתר את המועד בו החלה המחלה להתפשט בריאותיו.

5. סדרת טענות נוספת, נוגעת לדוקטורינת הסיבתיות העמומה. הואיל ודוקטורינה זו שוב אינה חלה במשפט ארצנו, איני סבור כי קיים מקום להיכנס אליה. דייני אם אזכיר כי התובע טען לעניין זה – טענות אשר לא נמצאו על ידי כראויות לבירור.

6. במענה לטענות שהועלו על ידי הנתבעת, ביחס לאי עריכת בדיקת CT, ובאשר לנדירות הגידול, טוען התובע כי טענות אלה נטענו מן השפה אל החוץ. שכן, כלי האבחון הראוי במקרהו, היה עריכת בדיקת דימות ממוחשבת באמצעות CT.

באשר לנדירות הגידול, טוען התובע, כי עובדה זו אינה רלוונטית לעניין אבחון קיומו של התהליך חוסם הסמפון. התהליך אינו כה נדיר ומכל מקום, נדירות הגידול אינה רלוונטית לעניין עצם אבחון קיומו של תהליך חוסם בתוך הסימפון, שכן, החסימה היא זו אשר היתה צריכה להיות מאובחנת תוך זמן סביר.

רופא המשפחה אינו נדרש לאבחן את טיב הגידול או אפילו את מקומו, אולם מוטלת עליו החובה, נוכח הכרותו את החולה וההסטוריה הרפואית שלו, לחשוד כי בגופו מתרחש תהליך אבנורמלי, הדורש נקיטת פעולות על מנת לאבחנו.

7. ביחס לטענה נוספת שהועלתה על ידי הנתבעת, ולפיה הפנה הרופא את התובע לחדר מיון, ובכך העביר את הטיפול לסמכות יותר גבוהה – שם יהיה הטיפול מקיף יותר – ובכך יצא הרופא ידי חובתו, טוען התובע כי טענה זו אינה קבילה. רופא חדר המיון אינו רופאו הקבוע של המטופל, הוא אינו מודע להיסטוריה שלו, ואף אינו יכול לדעת כי המחלה חוזרת כל העת באותו מקום בצורה בלתי סבירה.

— סוף עמוד 3 —

מכל מקום, משהפנה רופא המשפחה את התובע לחדר המיון, היה עליו לעקוב אחריו ולוודא כי אכן נבדק שם, ולוודא את ממצאי הבדיקה. לטענת התובע, כך לא נהג רופא המשפחה, אשר הסיר מעצמו אחריות, הגם שהפרקטיקה הרפואית הנוהגת, מחייבת אותו לעקוב אחריו ולוודא כי עבר את הבדיקות אליהן הופנה, וכי ממצאי הבדיקות תקינים.

ג. טענות הנתבעת:

8. לטענת הנתבעת, פעל רופא המשפחה בצורה סבירה וראויה. העובדות המתוארות על ידי התובע, אינן עולות בקנה אחד עם מחלותיו והטיפול שקיבל. לטענתה, לא מתקיים קשר סיבתי בין נזקיו של התובע, לבין הטיפול הרפואי שניתן לו על ידי רופא הנתבעת. הנתבעת טיפלה בו בדרכים ובשיטות המקובלות, העניקה לו את הטיפול הנכון, המתאים והטוב ביותר בנסיבות העניין, ובאופן מקצועי ושוטף.

הנתבעת סומכת את טענותיה על עדויות שני מומחים מטעמה, המומחה בכירורגיה של בית החזה, פרופסור בסט, ומומחית ברפואת המשפחה, פרופסור חווה טבנקין. על פי חוות דעת אלה, אין לראות במחלותיו החוזרות של התובע, שהיה מעשן כבד, משום אירועים בלתי סבירים, אשר הצדיקו עריכת בירורים נוספים, לרבות בדיקות דימות מעבר לצילומי הרנטגן שנערכו לתובע.

לשיטת הנתבעת, מבקש התובע להטיל על רופא המשפחה חובת זהירות ברמה שאין הוא יכול לעמוד בה. הליכה בתלם אותה מתווה התובע, הינה מן הגורמים המביאים לקיומה של רפואה מתגוננת ולהטלת נטל בלתי אפשרי על הממסד הרפואי, אשר במקום לעסוק ברפואה, יעסוק בהתגוננות, תוך עריכת כל בדיקה אפשרית, לרבות בדיקות הכרוכות בסיכון קרינה משמעותי – כגון הסיכון הכרוך בעריכת בדיקות CT.

9. הנתבעת סבורה כי התובע אינו מציג את העובדות בתיק כפי שהיו. שני אירועי המחלה אשר התרחשו בשנת 2001 ברציפות, חלפו לאחר טיפול אנטיביוטי. התובע החלים החלמה מלאה. החל ממועד החלמתו, ובמשך תקופה של שנה ושמונה חודשים, הוא לא פנה לרופא המשפחה בכל תלונה רלוונטית, הנוגעת למחלה נשוא תביעה זו. בחודש מאי 2003, הוא הגיע לרופא המשפחה בשל חום וקוצר נשימה דו צדדי (להבדיל מקוצר נשימה הנובע מאונה מסוימת של הריאה). בו ביום הוא הופנה לטיפול בחדר המיון. צילום חזה שנערך לו באותו היום, שלל את קיומה של דלקת ריאות. רופאי חדר המיון קבעו כי הינו סובל ממחלת חום – ברונכיטיס. התובע שוחרר מחדר המיון עם הנחייה לפנות לרופא המשפחה, אך נמנע מלעשות כן. לשיטת הנתבעת, הימנעותו זו מלמדת על כך כי תסמיני המחלה חלפו.

הפעם הבאה בה שב התובע אל רופא המשפחה – בתלונות הנוגעות למחלות בדרכי הנשימה – היתה בחודש אוקטובר 2003. בתחילתו של חודש זה, אושפז התובע בבית החולים לשם

— סוף עמוד 4 —

עריכת ניתוח אורולוגי. לאחר הניתוח, הופיעו תסמיני חום ושיעול. התובע חזר לחדר המיון, ושם הועלה חשד לדלקת ריאות, בעקבות ממצאים של כניסת אויר מופחתת מצד שמאל. לאחר מכן, התייצב התובע, ביום 14.10.2003, במרפאת המשפחה, והופנה שוב לחדר המיון, תוך הכנת תוכנית טיפול, אשר כללה עריכת צילום חזה חוזר. על אשר נמצא בחדר המיון, אין הרשומה הרפואית מגלה. אף לא ידוע אם התובע פנה לרנטגן לעריכת צילום ריאה חוזר, כפי הפניית הרופא המטפל. אולם, ביום 4.1.04, התייצב התובע שוב במרפאת המשפחה, הפעם בקשר לתלונות שאינן נוגעות לדרכי הנשימה. באותו מעמד, בדק רופא המשפחה אף ריאותיו של התובע ומצאן נקיות. מעובדה זו, מסיקה הנתבעת, כי התובע נרפא מדלקת הריאות בה לקה בחודש אוקטובר 2003.

התובע חלה בדלקת ריאות פעם נוספת רק בחודש מאי 2005. בשלב זה, נמצא ממצא חדש בצילום הריאות (ברונכיאקטזיות), אשר בעקבותיו הפנהו הרופא לבדיקת CT, ולבדיקה חודרנית בעקבותיה הוא אובחן כסובל מגידול בריאה.

נוכח עובדות אלה, טוענת הנתבעת – בהסתמך על קביעותיה של המומחית מטעמה, פרופסור טבנקין – כי לא נפלה כל רשלנות בהתנהלות הרופא המטפל. שכן, בין אירועי דלקת הריאות, מהן החלים התובע לאחר קבלת טיפול אנטיביוטי, היו תקופות ממושכות, בהן לא ביקר במרפאה או ביקר עקב סיבות אחרות. בנסיבות אלה, לא היתה שכיחות דלקות הריאות בהן לקה גבוהה. המדובר בשלושה אירועים משך שנתיים, אשר לא הצדיקו כל בירור נוסף. השתלשלות אירועים זו אף שוללת את התיאוריה של התביעה, באשר לדלקת שהחלה בשנת 2001 ונמשכה באופן רציף ומחמיר עד גילוי המחלה. בנסיבות אלה, הפעיל רופא המשפחה את שיקול דעתו הסביר, במיוחד כאשר מדובר בבחור צעיר שהינו מעשן, וכאשר סטטיסטית, לא נמצאו גידולים בריאותיהם של מטופלים שגילם נמוך משלושים שנה. אין לדרוש מרופא המשפחה לצפות נתון שאינו קיים בסטטיסטיקה המפורסמת על ידי משרד הבריאות. על כן, החלטותיו ופעולותיו של רופא המשפחה, היו מבוססות על שיקולים סבירים וברמה מקובלת. הואיל ומדובר בשלושה אירועים בודדים אשר השתרעו על פני חמש שנים, עם מרווחים גדולים בין אירוע לאירוע, ובהעדר תלונות אופייניות לקיומו של גידול, לא היה מקום לערוך בדיקות CT קודם למועד בו הופנה התובע בפועל לביצוע הבדיקה. אף עדויות של מומחי התביעה אינן מלמדות על קיומה של פרקטיקה רפואית מקובלת, לפיה יש להפנות מטופלים לבדיקות CT במצבים כגון אלה. חוות דעתם של מומחי התביעה, אינם נסמכות על כל ספרות רפואית ומתעלמות מן הסטטיסטיקה בתחום מחלות הריאה במטופלים שגילם נמוך משלושים.

ביחס לחוות דעתו של פרופסור יודפת, אף מוסיפה הנתבעת ומלינה, כי זה התייחס לדלקת ריאות בה לקה התובע בחודש מאי 2003, הגם שהרשומה הרפואית מלמדת על ברונכיטיס. כן התעלם מומחה זה מן הבדיקה שנערכה לתובע בינואר 2004, אשר העלתה ממצא של החלמה. בהסתמך על עובדות אלה ונוספות, טוענת הנתבעת, כי פרופסור יודפת היה מגמתי

— סוף עמוד 5 —

וחמק ממתן תשובות לשאלות רלוונטיות. ביחס לחוות דעתו של פרופסור מרין, טוענת הנתבעת כי זה התעלם מהעובדה כי התובע החלים ממחלותיו, וטען כי היתה לו חסימה של סימפון, שגרמה לדלקת ברצף משנת 2001 ועד 2005. פרופסור מרין אף העיד כי בחודש מאי 2003, נמצאה כניסת אוויר מופחתת באונה השמאלית התחתונה – זאת חרף האמור ברשומה הרפואית.

10. לטענת ההגנה, אין לקבל את טענות התביעה באשר להפרת חובת המעקב על ידי רופא המשפחה. טענה זו חורגת מחזית הדיון, באשר היא לא נטענה בכתב התביעה. מכל מקום, טענה זו אינה רלוונטית כלל. שכן, לאחר שהתובע נשלח, בחודש אוקטובר 2003, לחדר מיון ולביצוע צילום רנטגן – אך לא שב אל הרופא המטפל – וידא הרופא המטפל בחודש ינואר שלאחר מכן, כי ריאותיו נקיות. בנסיבות אלה, אין כל רלוונטיות לטענת חוסר המעקב. מכל מקום, בנסיבות הקיימות, לא היה מקום כי רופא המשפחה, המטפל בחולים רבים, תוך פרקי זמן קצרים, ישחת את זמנו במעקב אחרי חולים אשר נשלחו לביצוע בדיקות, שעה שמידת הסכנה הנשקפת להם מאי ביצוע הוראות הרופא, אינה כה גדולה. התובע אף לא טען כי רופא המשפחה לא נתן לו הסבר מספק באשר הצורך בביצוע צילומי הרנטגן.

11. באשר לטענות העולות ביחס לאי עריכת רשומה רפואית מספקת ולנזק ראייתי בהעדר בדיקת CT, טוענת הנתבעת ראשית, כי טענות אלה מהוות משום הרחבת חזית אסורה. לעניין זה, ניתנה החלטה כבר על ידי בית המשפט ביום 13.6.11, לאחר בחינת כתב התביעה, וכי בפועל אין כל חוסר ברישום, אשר יש בו כדי לפגוע בתובע. הרשומה שלפנינו מספקת וסבירה, ולא היה מקום להוסיף בה דבר. מכל מקום, לא היה בחוסרים הנטענים על ידי התובע, כדי לשנות את ההבחנות לגביו, לו נוהלה הרשומה כפי שיטתו. עוד טוענת הנתבעת, כי מועד אבחון המחלה לא גרם לתובע כל נזק. זאת, נוכח חוות דעתו של פרופסור בסט, לפיה בכל מקרה התובע היה עובר כריתה מלאה של הריאה השמאלית. באשר לבדיקת ה- CT, הרי כאמור, לא היה מקום לערכה קודם לשנת 2005. על כן, טענת התובע כי הנתבעת גרמה לו נזק ראייתי בעטייה, אינה עומדת. אף מחקירתו הנגדית של פרופסר יודפת עולה, כי רק לאחר 4 שנים, היה מקום לערוך בדיקת CT.

ד. דיון – המסכת העובדתית:

12. מן הרשומות הרפואיות אשר הוגשו לתיק בית המשפט, עולה כי התובע – שהיה בחור צעיר, יליד שנת 1975, לא היה אדם בריא בגופו, בניגוד לנטען בכתב התביעה. הרשומה הרפואית שתחילתה בשנת 2000, מלמדת על כך כי כבר בשנה זו סבל ממחלות זיהומיות שונות, בעטיין עבר ניתוחים וטיפולים. פרופסור יודפת מהרהר בחוות דעתו – חוות דעת הכתובה באופן החושף את הנראטיב שבכתיבתה – כבר על ממצאי בדיקות, המגלים זיהום כבר בחודש ינואר 2000, ולאחריו, לאחר ניתוח סינוס. עוד עולה מחוות הדעת, כי התובע סבל מסוכרת ומעודף משקל. התובע מוסיף וטוען בתצהיר עדותו הראשית, כי הוא סבל

— סוף עמוד 6 —

משיעולים וחום, בתדירות החוזרת על עצמה, “תחילה כל חודשיים, ואז פעם חודש ובסוף מידי שבועיים” (סעיף 5 לתצהיר). טיעון זה, לא רק שאינו עולה בקנה אחד עם האמור בפרשת התביעה, אלא סותר את הרשומות הרפואיות, לפיהן בעוד שבשנת 2001 סבל משתי התפרצויות של דלקת ריאות, הרי מאז המרווחים בין מחלותיו היו גדולים כמה מונים מהעולה בתצהירו הגוזמתי.

להלן אסקור את הממצאים העולים מן הרשומות הרפואיות (נספח א’ לתצהיר ד”ר בשארה) וכן ממכתבי חדר המיון (נספח ב’):

דלקת הריאות הראשונה ממנה סבל התובע, אובחנה בחודש מאי 2001. ביום 5.5.01 הוא פנה לחדר מיון. בבית החולים נמצא כי הינו סובל מדלקת ריאות משמאל. ביום 18.5.01 הוא פנה לראשונה לרופא המשפחה, ד”ר בשארה, אשר קבע כי חלה הטבה מסוימת במצבו, אך עדיין נמצאה כניסת אויר מעט מופחתת לריאה השמאלית, ונשמעו חרחורים יבשים בבסיס הריאה. על כן, טופל התובע בתרופות אנטיביוטיות. נראה, כי ממחלה זו הוא לא החלים באופן מיידי. שכן, מוצאים אנו ברישומים הרפואיים כי כבר ב- 19.7.2001 הוא פנה לחדר מיון, שם אובחנה דלקת ריאות באותה אונה. פנייתו לרופא המשפחה באירוע השני, היתה רק בתחילת חודש אוגוסט – דהיינו לאחר שכבר פנה לטיפול רפואי בחדר המיון. נראה, כי יש רגליים לסברה כי אירוע זה הינו המשכו של האירוע הקודם, ממנו לא החלים התובע כליל.

בעדותו, הסביר הרופא, ד”ר בשארה, כי נראה שמחלה זו הינה המשכה של קדמותה, ממנה לא החלים התובע כליל (ראה עדותו בעמוד 27 שורה 9) וכך גם נוטה להסכים פרופסור יודפת (ראה חוות דעתו).

ממצא הבדיקה היה “כניסת אויר מופחתת משמאל בשליש התחתון”. בביקור נוסף, ביום 10.8.01 ביקר התובע, פעם נוספת אצל רופא המשפחה, אשר רשם כי הינו מרגיש טוב יותר, ללא חום אך ממשיך להשתעל.

ביום 30.8.01 ביקר התובע, במרפאה, הפעם התלונן על כאבי גב ובטן. הרופא המטפל בדק בין היתר את ריאותיו של התובע ורשם “במצב כללי טוב. הריאות נקיות”. עם זאת, קבע בתכנית הטיפולית כי יש לערוך לו צילום חוזר, והפנהו לצילום חוזר. נראה, כי התובע לא ניגש לביצוע הצילום.

ביום 16.5.03, פנה התובע פעם נוספת לרופא המשפחה. הפעם בשל תלונות על חום, קוצר נשימה וצמרמורות. ממצאיו של הרופא בבדיקה היו “כניסת אויר מופחתת דו צדדית – והאבחנה היתה דלקת ריאות (PNEUMNONIA)”. התובע פנה לחדר המיון, שם שונתה האבחנה מדלקת ריאות לברונכיטיס – שהינה דלקת של הסמפונות. עם זאת, רושם הרופא בחדר המיון כי מצא, בין היתר, כניסת אויר מופחתת לבסיס ריאה שמאלי. צילום חזה

— סוף עמוד 7 —

שנערך במיון לא העלה ממצאים. התובע קיבל הוראות לשימוש באנטיביוטיקה ומורידי חום, תוך הפניה למעקב הרופא המטפל.

כאמור, בעת שביקר התובע אצל רופא הנתבעת, לא נמצאו ממצאים המעידים על פגיעה באונת ריאתו השמאלית התחתונה. ממצא זה, אשר נקשר להבחנה של ברונכיט נמצא רק בבית החולים. התובע פנה לבית החולים, לאחר שהופנה לשם על ידי הרופא המטפל (כעולה מן הרשומה הרפואית), ולאחר שטופל לא שב אל הרופא, חרף הנחייה שקיבל לעשות כן.

אירועים אלה מלמדים כי למעשה, רופא הנתבעת לא ידע, ולא יכול לדעת כי האבחנה שלו שונתה בחדר המיון. ברי, כי בשלב זה לא עמד כל ממצא חריג לנגד עיניו.

האירוע הבא התרחש כ- 5 חודשים לאחר מכן, בחודש אוקטובר 2003. בתחילת חודש זה סבל התובע מדלקת מסוג BALANITIS (דלקת העורלה) שדרשה טיפול אורולוגי בבית החולים. ביום 7.10.03 ניתן לו מכתב הפניה לצורך ניתוח ברית מילה. כעולה מרישומי בית החולים, הוא פנה לאחר הניתוח לבית החולים, ביום 12.10.03, כשהוא סובל מכאבים בבטן העליונה שמאל – עם הקרנה לחזה. בבדיקה נמצאו ריאות נקיות. אובחנה “מחלת חום – FEVER וערכי סוכר גבוהים הדורשת טיפול דיאטטי”.

יומיים לאחר מכן, ביום 14.10.03, מבקר התובע במרפאת הנתבעת, וכך רשם הרופא בכרטיס:

“תלונות/סיבת הפניה לאחר ניתוח ברית מילה

מהלך הניתוח ואחריו תקין

מזה שלושה ימים כאבים בבית החזה עם שיעול וקוצר נשימה

חום וצמרמורות.

נמצאו ערכי סוכר גבוהים במיון אנגלי.

ממצאים: מצב כללי טוב, מתנשם ללא כחלון.

לא נושם חופשי עד הסוף

כניסת אויר מופחתת משמאל

אין שפשוף”.

האבחנה היתה חשש לדלקת ריאות משמאל.

(PLEVRO PNEUMONIA SUSP – LT),

הוא הופנה לבדיקות ולמיון באבחנה של: “דלקת ריאות עם פליורדיניה (כאבי חזה – ב.א.) סוכ” (סוכרתי – ב.א.) .

התוכנית הטיפולית כללה צילום חזה חוזר ובירור סוכר וטיפול.

— סוף עמוד 8 —

נראה, כי התובע לא ביצע את הנדרש ממנו, לא ניגש לביצוע צילום חזה חוזר, ולא שב אל הרופא המטפל.

מכל מקום, ברשומה הרפואית אין כל רישום באשר לביקור נוסף במרפאה, עד ליום 6.1.04 – מועד בו טרדו את התובע כאבי ראש. בין השאר, במהלך הבדיקות שעשה הרופא באותו ביקור, הוא האזין אף לריאותיו של התובע ומצא “ריאות נקיות ללא צפצופים או פקעים”.

לאחר למעלה משנה בה לא ביקר כלל במרפאה, ביקר התובע במרפאה ביום 7.4.05, כשהוא סובל מדלקת ריאות.

בבדיקות שנערכו לו קבעו ממצא כניסת אויר ירודה משמאל. הוא הופנה, בין היתר, בדחיפות לביצוע צילום חזה דחוף.

הביקורים ההבאים היו ביום 8.4.05 ו- 15.4.05.

מדדי הבדיקות שנערכו לו היו “בכיוון דלקתי – מובהק”, כאשר עדיין אובחנה כניסת אויר ירודה משמאל ושוב הוא הופנה לביצוע צילום רנטגן.

ב- 29.4.05 הוא חזר למרפאה. על ביקור זה, מלמדת הרשומה הרפואית כדלקמן:

“תלונות/סיבת הפניה ביקור חוזר מתאריך 15.4.05

דלקות ריאות חוזרות

משתעל

שיפור קלינית. החום בירידה

מדדי הבדיקות בכוון דלקתי מובהק

שיפור בצילום חזה מאוד מינמלי

לאחר טיפול של שבועיים אין שינוי בממצא מריאה שמאל עם חשד ל BRONCHIECTASIS. לא ניתן לשלול SOL”.

נוכח ממצאים אלה ובמיוחד ממצא של ברוכואקטיזיות, הופנה התובע לביצוע בדיקת CT חזה. בעקבות בדיקה זו, הוא הופנה לרופא ריאות.

13. עד כאן תקציר הממצאים מן הרשומה הרפואית. ממצאים אלה אף נתמכים בתצהירו של ד”ר בשארה – שהינו היחיד אשר הצהיר על העובדות הרלוונטיות. תצהירו של התובע עצמו הינו “אילם” ביחס להשתלשלות העניינים. כפי שכבר קבעתי לעיל, לוקה תצהיר זה בהפרזה רבתי, כפי המפורט בסעיף 5 לתצהירו:

— סוף עמוד 9 —

“בשנת 2001 התחלתי לסבול משיעולים וחום גבוה ופניתי לקופת חולים, מדובר בתופעה שהיתה חוזרת על עצמה, תחילה כל חודשיים ואז פעם חודש ובסוף מידי שבועיים וכל פעם הייתי פונה לקופת חולים שם טופלתי תקופתית בלבד ללא הטבה ארוכת טווח”.

ברי, כי דברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם הרשום ברשומה הרפואית, המתייחסת, לכל היותר, ל- 5 אירועים שהשתרעו על פני תקופה של 4 שנים, מנגד, מצהיר רופא המשפחה שטיפל בתובע, ד”ר בשארה:

“מהכרטיס הרפואי עולה כי בין 2 ארועי דלקת הריאות משנת 2001 התובע חש בטוב, לאחר מכן במשך כשנתיים ביקר במרפאה מספר פעמים ללא תלונות של דלקת ריאות. לאחר דלקת הריאות בשנת 2003 עברה עוד שנה וחצי עד לדלקת הבאה (4/05), שהביאה לאבחון המחלה, כלומר ניתן לראות שאין המדובר ברצף של דלקות אלא באירועים בודדים בלבד, מהם החלים כל פעם לאחר קבלת טיפול, עם מרווחים גדולים אצל בחור מעשן”.

עד כאן, הרישומים הרלוונטיים העולים מן הרשומות הרפואיות שהומצאו לעיוני. מסמכים אלה שהוגשו בהסכמה עמדו בפני המומחים שהעידו. על כך בהמשך.

ה. מסקנות העדים מן הרשומה:

14. התובע סמך את תביעתו על חוות דעתו של פרופסור גדעון מרין. מומחה בעל שם בכירורגיה של הלב והחזה. מומחה זה ציין בחוות דעתו כי התובע:

“בחודש מאי 2001 אובחן לראשונה כסובל מדלקת ריאות באונה התחתונה של הריאה השמלאית, וטופל באנטיביוטיקה בהצלחה. כעבור חודשיים חזרה והופיעה דלקת הריאות באותו אזור בדיוק וגם הפעם טופל באנטיביוטיקה ללא בירור נוסף. בחודש מאי 2003 באוקטובר 2000 חזרו והופיעו דלקות ריאה.גם בכל המקרים הללו לא בוצע שום בירור לסיבת החזרה של הדלקת הריאות באותו מקום. בנוסף יש לציין אירועים רבים של “הצטננות”. בחודש אפריל 2005 מצויים לראשונה בגליון החולה כי בנוסף לדלקת הריאות שלקה בה שוב באותו אזור נמצאו גם ברונכיאטיזיות…”.

בפרק הדיון קובע המומחה:

— סוף עמוד 10 —

“הופעת דלקת ריאות פעמים חוזרות אצל אדם צעיר באותו מקום היא אירוע חריג… חזרה כזו פעמיים שלוש באותו מקום חייבת להעלות בדעתו של הרופא את החשד לכך שסיבתה היא חסימה מקומית של המקום. חסימה כזו יכולה להיות בגלל גוף זר או גידול הגדל בתוך הסימפון או גידול מחוצה לו הלוחץ עליו וחוסם את הסימפון. לעיתים נדירות יכול כשל חיסוני לגרום לדלקת ריאות חוזרת, אם כי לא בהכרח באותו מקום”.

לטעמו של המומחה, התרחש הרס אונת הריאה במהלך ארבע השנים מאז הופעתה לראשונה של הדלקת. גילוי מוקדם, עשוי היה למנוע את ההרס, הסתפקות בכריתת הגידול על ידי “ניתוח שרוול” ושימור הריאה.

וכך הוא מסכם את חוות דעתו:

“חוסר התייחסות לחזרת דלקת הריאות מספר כה רב של פעמים באותו מקום היא בניגוד לכל אמת מידה רפואית סבירה. די לפתוח ספר לימוד בסיסי לסטודנטים על מנת להווכח כי שרשרת אירועים כזו חייבת לעורר חשד לחסימת הסימפון כבר לאחר האירוע השני (אשר התרחש, כזכור חודשיים לאחר הראשון) או למצער האירוע השלישי ועל הרופא היה להפנותו ארז לבדיקה שבוצעה רק ארבע שנים מאוחר יותר.

כאמור, אבחנה נכונה בזמן היתה יכולה למנוע ממר מזאוי נכות כלל (במקרה שהיה ניתן לשמר את כל הריאה) או, למצער, לגרום לו נכות קלה ולא משמעותית מבחינה תפקודית לו ניתן היה להסתפק בכריתת האונה השמאלית התחתונה בלבד”.

15. הנתבעת המציאה מנגד את חוות דעתו של פרופסר לאל – אנסון בסט, גם הוא מומחה כל שם בניתוחי בית החזה.

פרופסור בסט, הלך בתלם חוות דעתו של פרופסר מרין וקיבל את הטיעון כי התובע סבל 5 פעמים מדלקות חוזרות.

לטעמו, גילו הצעיר של התובע, שהיה בן 26 בעת התופעת הדלקת הראשונה, מונע את העלאת האפשרות של גידול כאופציה ראשונה. אף לא היתה סבירות לקיומו של גוף זר – שכן בד”כ גוף זר נשאב אל הריאה הימנית, זאת, נוכח מבנהו האוטונומי של גוף האדם.

— סוף עמוד 11 —

צילומי רנטגן כמעט ואינם מאפשרים אבחון מחלות באונה התחתונה של הריאה השמאלית, כיוון שהיא מוסתרת על ידי צל הלב. “לכן, קשה מאוד להעלות את החשד שמתרחש משהו נוסף מעבר לדלקת ריאות במקרים אלו”.

פרופסור בסט מסתמך בחוות דעתו על מאמרים מן השנים 1984 – 1996, לפיהם קשה מאוד לאבחן קרצינומה. במיוחד, במקרים בהם אין צילום מוכיח.

וכך קובע פרופסור בסט:

“לכן, לדעתי, אין שום בסיס לטענה של פרופסור גדעון מרין שהמערכת הרפואית לא עמדה באמות מידה המקובלות, הקיימות, הסבירות.

הסבירות של תהליכים גידוליים הם קטנים באנשים צעירים, גם ההופעה של המחלקה באונה התחתונה של הריאה בצד שמאל מוסתר על ידי צל הלב גרם לאיחור באבחנה. גידול קרציוניד של הריאה הינו גידול נדיר ביותר ונמצא בכ- 4% מכלל גידולי הריאה, הסבירות שרק 1 מכל 10 רופאים יפגשו עם גידול כזה במשך הקריירה הרפואית שלהם.

במרפאות קופת חולים וחדרי מיון שמופיע בחור בן 26 עם דלקת ריאות, לא תמיד לאותו רופא, הסבירות שהרופא ישלח אותו לבירור נוסף מעבר למתן אנטיביוטיקה הוא בסבירות נמוכה”

לטעמו, אבחון מחלתו של התובע היה במסגרת פרק הזמן הסביר, העומד בקריטריונים המקובלים על פי הספרות.

16. יש לציין כי שני המומחים הנ”ל הינם כרורגים. השניים אינם מומחים ברפואת המשפחה, אינם מודעים לשיטות ודרכי עבודתם של רופאי המשפחה. לא מצאתי בעדויותיהם כל ראיה שתלמד על הפרקטיקה המקובלת בתחום דרכי העבודה והאבחון הנוהגים ברפואת המשפחה. שני המומחים, כרופאי בית חולים בדרגה שלישונית, זוכים לראות את המטופל רק לאחר שנעשו לו כל האבחנות הדרושות, ולאחר שבדרך כלל עבר כבר בדיקות של רופאים מומחים. שלב זה זהה לשלב בו נשלח התובע לניתוח כריתת ריאה, לאחר שנעשו לו כל הבדיקות האפשריות. השאלה הניצבת לפתחי הינה, כיצד היה על רופא המשפחה לנהוג בנסיבות שהובאו לעיל.

ואכן, הנתבעת הגישה, כחלק ממסכת ראיותיה, את חוות דעתה של פרופסור חווה טבנקין מומחית ברפואת המשפחה. בתגובה לחוות דעת זו, הגיש התובע חוות דעת נגדית שנערכה על ידי פרופסור יודפת. כמקובל, כל אחד משני המומחים חיווה דעתו באופן מנוגד.

— סוף עמוד 12 —

פרופסור טבנקין, אשר חיוותה דעתה תוך סקירת הרשומות הרפואיות, מצאה, כי בין אירוע תחלואי אחר למשנהו היו מרווחים גדולים – ולא היה כל מקום לעריכת בירורים נוספים. כדבריה:

“על פי עובדות המקרה מדובר בגבר בן 30 מעשן אשר בשנת 2001 פיתח 2 אירועים של דלקת ריאות ובשנת 2003, כשנתיים לאחר מכן, פיתח אירוע אחד של ברונכיטיס ואירוע נוסף של דלקת ריאות וזאת לאחר שעבר אירוע טראומטי של ברית מילה. לאחר מכן עברו עוד שנה וחצי עד הופעת דלקת ריאות בחודש אפריל 2005 ורק אז הועלה חשד לברונכיאקטיזיות בצילום חזה. בעקבות ממצא זה נעשה מיידית בירור מלא שהוביל לאבחנה ולטיפול. כלומר, לא היה כל עיכוב בבירור החולה וכלל לא מדובר באירועים חוזרים של דלקת ריאה אלא ב- 3 אירועים ודאיים של דלקת בריאה שמאלית תחתונה בלבד ואירוע של ברונכיטיס במהלך של שנתיים וזאת אצל אדם מעשן ובאירוע החמישי הקשור בריאות נעשה כבר בירור מקיף. גם אם מדובר בדלקת ריאות באותו אזור בריאה, התדירות של 3 אירועים במהלך שנתיים (עד 2003) הייתה סבירה ביותר לגבי אדם מעשן ולא הצדיקה כל בירור נוסף או ביצוע CT. כל פעם הייתה תגובה טובה לטיפול האנטיביוטי ובמהלך כל דלקת ריאות ואחריה בוצעו צילומי חזה שלא העלו כל ממצא אחר למעט דלקת ריאות. רופא המשפחה מסתמך בעבודתו על תשובות הרנטגנולוגים ובמקרה שלפנינו לא נמסר על כל ממצא חשוד לברונכיאקטזיות או כל ממצא אחר המצדיק בירור עד שנת 2005”.

המומחית מציינת כי בין תקופת מחלה אחת לשניה, היתה החלמה מלאה, ללא סימני דלקת.

לדעתה, גם כיום, אין בפרקטיקה הנוהגת, המלצה לביצוע CT חזה על מנת לאבחן, אבחון מוקדם של סרטן החזה אצל מעשנים. מצבו של התובע בעת מחלותיו, לא הצדיק ביצוע צילומי CT, אלא בשנת 2005 כאשר הועלה חשד לברונכיאקטיזיות.

עבודתו של רופא המשפחה שטיפל בתובע היתה סבירה וכן גם הרישומים שערך – שכן כל רופא הפותח את הרשומה הרפואית במחשב המרפאה, רואה מידית את כל ההסטוריה הרפואית של המטופל.

17. המומחה מטעם התובע, פרופסור יאיד יודפת, אשר בחן גם הוא את הרשומות הרפואיות שנערכו ביחס לתובע, יצא חוצץ נגד מסקנות אלה, תוך שהוא תוקף את הרופאים המטפלים בגין ניהול רשומה בלתי מספקת לדעתו. הואיל וסוגיה זו של ניהול הרשומה לא היוותה

— סוף עמוד 13 —

חלק מחזית המחלוקת בהליך שלפני, כאשר בפירוש אסרתי על הרחבתה של חזית המחלוקת מעבר למתווה בכתבי הטענות – מה עוד שהמומחה מתייחס לעניינים צדדיים – לא אתיחס לנקודות אלה, אשר העלתן מעוררת תהיות באשר לנראטיב מסוים שהנחה את המומחה.

וכך מסכם פרופסור יודפת את חוות דעתו:

“אנו עדים לשני אירועים של דלקת ריאות בשנת 2001 – האחד בחודש מאי והשני בחודש יולי כאשר בשניהם היה הממצא בחלק התחתון של הריאה השמאלית. נתן היה לקבל את ההסבר שאולי נבעה סלקת הריאות בחודש יולי מריפוי לא מלא של הדלקת שהיתה במאי. אבל לא ניתן לקבל חוסר ההתייחסות לדלקות הריאה באונה השמאלית בחודשים מאי ואוקטובר 2003. איני מקבל את דעתה של פרופסור טבנקין שדלקת ריאות באותה אונה כשנה וחצי לאחר הדלקת הקודמת באדם מעשן אינה קשורה בדלקות הקודמות בגלל היעדר תלונות במשך אותה תקופה. היכן התייחס רופא המשפחה לעישון? מדוע אין כל ציון ברשומה מה היו תוצאות צילום החזה? מה היה מהלך המחלה? האם ביצוע ברית מילה גורם לדלקת ריאות!

איני מבין איך התעלם רופא המשפחה מהאירוע השלישי של דלקת הריאות שהיה צריך להדליק אצלו נורה אדומה! מדוע לא העלה במחשבתו האפשרות שאירוע שלישי של דלקת ריאות באדם מעשן יכול להחשיד למשל בסרטן בריאות. ידוע שגידול יכול להיות חופשי מכל תסמין כל עוד לא קיימת התלקחות דלקתית שנבעה כנראה במקרה שלפנינו מחסימות חלקיות של אחד הסימפונות בעוד שההתלקחויות הדלקתיות הנוספות בשנת 2005 נבעו מחסימה גדולה יותר, חוסר ההתייחסות של רופא משפחה לאירוע דלקת הריאות החוזרת מעיד על שטחחיות והעדר של מחשבה רפואית. במקרה זה היה על רופא המשפחה לבצע בירור יסודי ואין לי ספק שניתן היה להגיע לאבחנת הגידול עוד בשנת 2003.

ומסקנותיו הינן:

“מסקנות:

1. טיפולו של רופא המשפחה בתובע היה רשלני. הרשלנות התבטאה בשטחיות ובהעדר כל מחשבה רפואית שהיתה צריכה

— סוף עמוד 14 —

להתעורר אצלו כבר בשנת 2003 לאור 4 אירועי דלקות הריאה החוזרות באונה התחתונה של הריאה השמאלית.

2. ניהול הטיפול והרשומה הרפואית לא תאם את הנדרש מרופא משפחה סביר דבר שהתבטא בין השאר בהעדר התייחסות כל שהיא לעובדה שהתובע היה מעשן ובטיפולו הלקוי במחלקת הסוכרת וההשמנה.

3. קיימת סבירות גדולה מאוד שניתן היה להגיע לאבחנת הגידול ולכרות אותו עוד בשנת 2003 אלמלא רשלנותו של רופא המשפחה. אבחון מוקדם היה יכול למנוע את הסבל שנבע מדלקות הריאה הנוספות שהתפתחו בשנת 2005, מכריתת הריאה השמאלית בשלמותה ומהמגבלות הכרוכות באיחור זה”.

18. הינה כי כן, פרופסור יודפת מסכים כי יתכן ושני האירועים שאירעו בשנת 2001 הינם תולדת מחלה אחת שפרצה בחודש מאי, אשר לא נרפאה באופן מלא עד חודש יולי. למסקנה זו גם הגיע הרופא המטפל, ד”ר בשארה בעדותו:

“יש רפואה כפי שנקרא “רילפס איפקשן”. זה חיידק או מחלה שיכולה לחזור על אותו חיידק שהוא עמיד לאנטיביוטיקה מסוימת ויכול להיות מחולל חדש, לא בגלל איזה שהוא פגם אצל אותו חולה שלא ניתן לזהות” (עמוד 27).

מנגד, התפתל פרופסור יודפת, עת נחקר באשר לממצאי הבדיקות שנערכו לתובע בחודש מאי 2003. ממצאים אלה אינם עולים בקנה אחד עם התזה שלו באשר לחזרה שלישית של דלקת ריאות באונה השמאלית התחתונה כעבור כ- 20 חודשים. לטענתו, אירוע זה היה אמור “להדליק נורה אדומה” אצל רופא המשפחה.

אלא שבאירוע זה מחודש מאי, מסתבר כי ברשומה הרפואית נכתב “כניסת אויר מופחתת דו צדדי”. ואילו ממצאי רופאי בית החולים האנגלי, אליו נשלח התובע על ידי רופא המשפחה להמשך בירור, קבעו כי התובע סובל מדלקת הסימפונות – ברונכיטיס. ממצאים אלה הוצגו בפני המומחה (ראה עמוד 19 לפרוטוקול חקירתו). זה טען, על דרך הסתם, כי אינו מקבל את ההבחנות שנרשמו על ידי הרופאים בזמן אמת. לא ניתן הסבר מדוע אין הוא מקבל ממצאים אלה, פרט לכך שהוא מביע תמיהה מדוע אין רופא המשפחה מתייחס לממצאי רופאי בית החולים [שם].

בנקודה זו אעשה אתנחתא ואציין, כי כעולה מן הרשומה הרפואית, נראה שהתובע לא שב אל רופא המשפחה. פרופסור יודפת תוקף את התנהלותו של רופא המשפחה לעניין זה

— סוף עמוד 15 —

בקבעו כי היה עליו לבדוק ולחקור מה עלה בגורל הטיפול בחדר המיון – על כך אדון בהמשך.

מנגד, מציינת פרופסור טבנקין בעדותה, כי אירוע חודש מאי 2003 אינו אירוע של דלקת ריאות ומוסיפה:

“זו דלקת של ברונכיט (הסימפונות) ולא דלקת ריאות. היא בדרך כלל דו צדדית ואין לה סימנים בצילום חזה”.(עמוד 39).

העדה ציינה מהם התסמינים לזיהוי ברונכיטיס ואת העובדה כי דלקת ריאות אף לא זוהתה בצילום חזה (ראה עדותה לעניין זה בעמוד 40).

המומחים האחרים לא התייחסו ולא נשאלו על אירוע זה. הרשומה הרפואית לעניין זה, עולה בקנה אחד עם עדותה של המומחית פרופסור טבנקין – בניגוד להצהרות סתמיות שהושמעו מפי פרופסור יודפת, אשר מיאן לקבל את ממצאי הרופאים אשר בדקו את התובע בזמן אמיתי. איני מקבל לעניין זה את עדותו של פרופסור יודפת, ומעדיף על פניה את עדותה הברורה של פרופסור טבנקין.

יוצא איפוא, כי בניגוד לגישתו הגורפת של התובע והמומחה מטעמו, הוא סבל מאירועים חוזרים של דלקת ריאות באונה השמאלית התחתונה בשני אירועים חוזרים, האחד בשנת 2001 – המורכב מרצף של שני אירועים, והשני באוקטובר 2003 – למעלה משנתיים לאחר שהחלים מאירוע שנת 2001.

ידוע לנו, כי כל אימת שהתובע לקה במחלה זיהומית – הועיל טיפול אנטיביוטי שניתן לו והביא לריפוי המחלה. שכן, הרשומות מלמדות כי בסיומו של כל אירוע, או לאחר מכן, נמצאו הריאות נקיות. כך נרשם ביום 31.8.01 – עת ביקר התובע אצל רופא בהתלוננו על כאב גב ובטן וכך היה עת נבדק בבית החולים בנצרת ביום 12.10.03 – עת פנה לשם בתלונה של מחלת חום, בה לקה לאחר שעבר ניתוח ברית מילה. נראה, כי מחלה זו אובחנה דווקא על ידי רופא המשפחה כדלקת ריאות באונה השמאלית התחתונה, בביקורו ביום 14.10.01. רופא המשפחה הכין בביקור זה, תוכנית לטיפול ואבחון (שכללה הפניה למיון וצילומי חזה), אלא שהתובע נמנע מלפעול על פי תוכנית זו, ככל הנראה.

מכל מקום, הסתבר, וזאת רק בביקורו הבא של התובע אצל רופאו – ביקור שנערך בחודש ינואר 2004 – כי ריאותיו של התובע נבדקו ונמצאו נקיות.

כפי העולה מחוות דעתו של פרופסור מרין, גרם הגידול בריאותיו של התובע לחסימת דרכי האוויר לאונה השמאלית התחתונה. העובדה כי בתום כל אירוע, או בבדיקות שנערכו לתובע בין האירועים, נמצא כי כניסת האויר לריאותיו תקינה – וממצא זה נמצא

— סוף עמוד 16 —

גם על ידי הרופא המטפל וגם על ידי רופא חדר המיון – היה בה כדי לכבות כל נורת אזהרה שמקורה בחזרתם של האירועים. כעולה מעדותו של ד”ר בשארה בעמוד 33, הוא בדק ומצא כניסת אויר טובה בתום כל פרץ מחלה. ד”ר בשארה עמד בעדותו על ריבוי המחלות, מהן עלול היה התובע לסבול, כאשר על רופא המשפחה היה לערוך אבחנה מבדלת. (ראה עדותו בעמוד 29 שורות 14-20). יש לציין כי פרופסור מרין לא היה מודע כלל לכל הרשומות הרפואיות, אלא קיבל מב”כ התובע רק את תיקו הרפואי של התובע בקופת חולים ולא את תעודות חדר המיון. (ראה עמוד 9 לפרוטוקול). מכל מקום, פרופסור מרין חזר בעדותו, פעם אחר פעם, כי נזקיו של התובע נבעו מחסימה של הסימפון על ידי תהליך גידולי. (ראה עדותו בעמוד 8 למטה, עמוד 9 שורה 18 ושורה 25). עדותו זו סבירה. שכן, גידול, בניגוד לדלקת, אינו נרפא לאחר טיפול אנטיביוטי. על כן, יש להניח במקרה של גידול חוסם סימפון, כי החסימה היתה נותרת גם לאחר ריפוי המחלה הזיהומית בעקבות טיפול אנטיביוטי. על כן, סבירה יותר עדותה של פרופסור טבנקין, לפיה לא היה מקום לערוך בדיקות נוספות לגילוי הגידול, על דרך של הבחנה מבדלת.

פרופסור טבנקין עמדה אף בעדותה על התסמינים המלמדים על קיומו של גידול, סימנים שאינם מחייבים דווקא קיומה של דלקת:

“ש. ידוע ותסכימי איתי שגידול יכול להיות חופשי מכל תסמין, כלומר אין סימני היכולים להצביע עליו. כל עוד לא קיימת מה שנקרא התלקחות דלקתית. האם נכון אם לאו.

ת. לפעמים כן ולפעמים לא, לא בהכרח חייבת להיות דלקת כדי לאבחן גידול, לגידול יש סימנים בעצמו כמו שיעול שלא מפסיק, עקשנים וטורדנים, גניחת דם, כאבים בכל מיני מקומות בחזה, אבל זה לא חייב להיות דלקת. מה שקורה הרבה פעמים זה מזה שיש דלקת ואז עושים צילומים ואז אפשר לאבחון, זה בעצם מה שקרה פה, היתה דלקת ואפשר היה לאבחון את החשד לברונכיטאקטזיות”.

אין חולק על כך כי תסמינים אלה לא התקיימו באופן רצוף.

ו. נדירות המחלה:

19. נתון נוסף, אשר אמור היה לשמש כאבן דרך לרופא המשפחה, הינו נתוני הסטטיסטיקה. אין חולק על כך – לרבות פרופסור יודפת – כי גידולי ריאה סרטניים אינם שכיחים אצל אנשים צעירים שגילם פחות מ- 30 שנה. נתונים אלה הוצגו בפני המומחה, אשר הודה כי אכן המדע עובד “לפי סטטיסטיקות” וכי: “לגבי דיאגנוזה אנו עושים הבחנה מבדלת והיא מבוססת בדרך כלל על שכיחות דברים שקיימים…” (ראה עדותו בעמוד 14 שורות 26 ו- 29). עם זאת, התעקש המומחה וטען, כי סטטיסטיקה אינה אומרת לו דבר, וזאת, חרף העובדה

— סוף עמוד 17 —

שהשיב בחיוב לשאלת בית המשפט, כי “המדע עובד לפי סטטיסטיקות”. הוא אף הודה כי הגידול ממנו סבל התובע, הינו גידול נדיר יחסית (עמוד 13 שורה 21).

אמנם,הסתברות סטטיסטית אינה חזות הכל. אולם, היא מהווה מרכיב ממרכיבי הבדיקה השונים המצויים בארגז כליו של השופט, הבא לבחון את סוגיית הפרת חובת הזהירות הקונקרטית על ידי הרופא כלפי מטופלו. מכל מקום, אין ספק כי שעה שהרופא בא להפעיל את שיקול דעתו על מנת לאבחן את הליקויים מהם סובל מטופלו, יעשה הדבר על פי הנסיבות, התסמינים, עברו הרפואי של המטופל וניסיון החיים. כל אלה גם יחד יוצרים את יכולת הצפייה של הרופא. יכולת הצפייה הינה רלוונטית לצורך ההבחנה ולצורך קביעת סטנדרט ההתנהגות של הרופא. (ראה ע.א. 2694/90 הסתדרות מדיצינית הדסה נגד מימון, פ”ד מו [5] 628, (1998); ע.א. 5586/03 ד”ר לארי פרימונט נגד פלוני (נבו – 29.3.07); ע.א. 58/82 קנטור נגד מוסייב פ”ד לט [3], 253). מכל מקום, אין לשכוח כי לעיתים המדיניות המשפטית מגדירה סיכון בלתי מצוי, סטטיסטית, כסיכון שהרופא חייב לצפותו ולהערך לקראתו, הגם שיש בכך כדי להטיל נטל כבד על אנשי המקצוע. (ראה כרמי, בריאות ומשפט, (2003) חלק א’ עמוד 105, בהסתמך על האמור בע.א. 612/78 פאר נגד קופר, פ”ד ל [2] 720).

כפי העולה מעדויותיהם של הרופא המטפל ד”ר בשארה, של המומחית מטעם הנתבעת פרופסור טבנקין, ואף מבין השיטין של עדותם של פרופסור יודפת ופרופסור מרין – רופאי משפחה כמעט ואינם נתקלים בגידולים סרטניים בריאותיהם של מטופלים שגילם פחות מ- 30 שנה. על כן, גם הצפיות הינה מועטה.

אמנם, כפי שנאמר בפסק הדין המנחה בעניין קנטור נגד מוסייב, אין הרופא, הבא לאבחן את מטופלו, יוצא ידי חובתו בכך שהוא מקבל החלטה ההולמת ממצאים גלויים. שומה עליו לפעול בשקידה ראויה ובמעמד סביר, על מנת שכל הממצאים יובאו לידיעתו. לשם כך, עליו לחקור ולדרוש, על מנת להשלים את כל הממצאים החסרים. (ראה גם ע.פ. 116/89 אנדל נגד מדינת ישראל, פ”ד מה [5] 276, 289). עם זאת, כפי שנמצא לנו בפרשיית לארי פרימונט, שאלת הצפיות וקביעת סטנדרט ההתנהגות המצופה מהרופא, נוגעת לסיטואציה הקונקרטית לפניה עמד, כאשר על התובע הנטל להוכיח כי הוא סטה מסטנדרט ההתנהגות המצופה ממנו.

בנסיבות אלה, הגם שאין סוגיית ההסתברות הסטטיסטית מכרעת לעניין קביעת שאלת הפעולות הסבירות שעל הרופא היה לנקוט, הרי שיש לה משקל מצרפי בהצטרפה לכל יתר הנתונים שהובאו בפני.

ז. חובת הזהירות של הרופא:

— סוף עמוד 18 —

20. הניתוח העובדתי מובילני אלי השאלה – האם במקרה שלפנינו הפרו רופאי הנתבעת את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע? אין מחלוקת, כי לנתבעת ולרופאיה חובת זהירות מושגית כלפי התובע. שאלה זו הוכרעה באין ספור פסקי דין ואיני רואה מקום לחזור ולדוש בהם. לדעת המומחים מטעם התובע, די היה בעריכת בדיקת CT על מנת לאתר את הגידול שקינן בריאתו של התובע. המחלוקת הינה בשאלה – האם על סמך הנתונים הקיימים שעמדו נגד עיניו של הרופא המטפל באותן נסיבות, היה מקום לשלוח את התובע לעריכת בדיקה כאמור. עיון בחוות דעתם של המומחים לרפואת המשפחה מטעם שני הצדדים, מלמד כי ראשית היה מקום לערוך בדיקות רנטגן לתובע. הפרקטיקה המקובלת התייחסה אך ורק לבדיקות רנטגן. ד”ר בשארה עמד בעדותו על כך שאין מקום לערוך בדיקות CT, כל עוד לא נתגלה הצורך בכך. שכן, בדיקת CT יש בה כדי לגרום נזק בריאותי למטופל, באשר כמות הקרינה, המוקרנת אל תוך גופו של החולה, עולה מאות מונים על בדיקת רנטגן רגילה. פרופסור יודפת הסתפק בקובעו כי יש לערוך בדיקת רנטגן. (ראה עדותו בעמוד 20 לפרוטוקול). פרופסור טבנקין ציינה כי על פי הפרקטיקה המקובלת אין לערוך בדיקות CT במצבים אלה.

איני נכנס לשאלת הפרקטיקה המקובלת, באשר סבורני כי הנתונים שהובאו בפני על ידי הצדדים לא די בהם. השאלה הנשאלת על ידי הינה, האם היה בנתונים אשר עמדו נגד עיניו של רופא המשפחה, כדי להדליק “נורת אזהרה”, אשר חייב המשך בירור. לטעמי, נוכח העובדות דלעיל, המענה לשאלה זו ברור. הובהר, כי התובע סבל משני אירועים חוזרים של דלקת ריאות באותה אונה. בין שני אירועים אלה נמצאו ריאותיו ודרכי האוויר אליהן נקיות. רק באירוע האחרון, אשר התרחש בשנת 2005, התגלו ממצאים אשר חייבו עריכת בירורים נוספים. בנסיבות אלה, איני רואה כי היה על רופא המשפחה לערוך בירור נוסף, על מנת לברר האם נפגעה אונת הריאה על ידי גידול סרטני, החוסם את דרכי האוויר, שעה שלאחר כל אחד משני האירועים האמורים, נבדקו ריאותיו של התובע ונמצאו נקיות.

21. שאלה נוספת נוגעת להמשך הבירורים שהיה על הרופא המטפל לעשות, לאחר ששלח את התובע לחדר המיון או לעריכת בדיקת רנטגן. מסתבר, כי רופא המשפחה נהג לשלוח דרך קבע את התובע לאשפוז בחדר המיון, וכן הורה במספר פעמים על עריכת צילומי רנטגן. כעולה מן הרשומה ומעדותו של ד”ר בשארה, נהג התובע לא לחזור למרפאה בקהילה לאחר שנשלח לחדר המיון, וכן לא מילא אחר ההוראות לעבור בדיקות רנטגן. כך היה בחודש אוגוסט 2001 וכך היה בחודש אוקטובר 2003. באירועים אלה, הפנה הרופא המטפל את התובע לחדר מיון, והורה על קבלת צילומי רנטגן. בחודש מאי 2003, הופנה התובע לחדר מיון, ושוב לא שב עם התוצאות אל רופא המשפחה. כעולה מן הרשומה, התובע לא חזר למרפאה. כיום טוען התובע, כי היה על הרופא לערוך בירורים על מנת לקבל את תוצאות הבדיקות. אי עריכת בירור, מהווה לטעמו, משום הפרת חובת זהירות, או אי ניהול רשומה רפואית. פרופסור יודפת טוען בעדותו, כי “יש בחובתו של רופא המשפחה אחרי שהוא מפנה למיון, לברר מה קורה עם המיון שלו, לא צריך להשאירו באויר, עד שיגיע אליו

— סוף עמוד 19 —

לאחר תקופה מסוימת, ואם הוא הגיע, היה צריך לציין כי הוא הבריא מהדלקת”. (עמוד 19 לפרוטוקול).

איני מקבל את גישת התובע. ראשית, מוצא אני טעם לפגם בכך שהתובע עצמו לא מילא אחר ההוראות שקיבל מרופא המשפחה, ומנסה להשליך את תוצאותיהן על התנהגותו של הרופא. נכון אומנם, כי לרופא המשפחה ידע רב יותר מאשר למטופלו. לעיתים, כאשר הוא רואה כי מטופלו אינו פועל על סמך הוראותיו, באופן המסכן את בריאותו ואולי אף את חייו, חובה עליו לעשות כל שביכולתו על מנת לוודא כי המטופל עבר את הבדיקה וכי תוצאות הבדיקה ימסרו. עם זאת, יש לזכור כי מלאכת יומו של רופא המשפחה עמוסה לעיפה. לא תמיד יוכל רופא המשפחה לעקוב אחרי מטופלו. הטלת חובת מעקב, כגישת התובע, תטיל נטל בלתי סביר על הרופא. לא יתכן כי לאחר כל התוויה לעריכת בדיקה רפואית כלשהי, או הנחיה לנטילת תרופה, יהיה על הרופא המטפל לעקוב אחר מטופלו, לחפשו ולוודא את תוצאות ההתוויה. יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט העליון בע.א. 2813/06 קופת חולים לאומית נ’ ציפורה זליג ( 11.7.10):

“….הטלת חובת מעקב גורפת, גם כאשר ניתן למטופל הסבר סביר והחלטתו אם לאמץ את המלצת הרופא היא מושכלת, תטיל נטל בלתי סביר על הרופאים. כמעט כל בדיקה דיאגנוסטית – בדיקת דם, שתן, אולטרה סאונד, או רנטגן, לדוגמה, יכולה לאשש אבחנה כלשהי – ולו בעלת סבירות א-פריורית נמוכה – המחייבת טיפול רפואי. מכאן, שרבות הן הבדיקות שאם המטופל יחליט שלא לבצען, עלול הדבר להוביל לנזק רפואי למטופל. כך הוא הכלל לגבי המלצות רפואיות שונות – לערוך בדיקה, לעבור טיפול רפואי, ליטול תרופה, או לשנות מהתנהגות – המלצות שאם המטופל לא יפעל לפיהן, קיימת תדיר אפשרות מסוימת שהדבר יגרום לו לנזק רפואי. ובכל זאת, כעניין של מדיניות משפטית אין הצדקה לחייב באופן גורף כל רופא לערוך “מעקב שוטף” שהמטופל יפעל בהתאם להמלצה הרפואית”.

ובהמשך:

“הטלת חובה שכזו, שאיננה בת-מימוש כיום, תוחלתה היחידה היא בהסרת האחריות מן המטופל לקבלת החלטות שגויות מדעת, גם אם נמסר לו מידע מספק”.

לגוף העניין, לא נראה כי בשעתו לא היה גם טעם רב בעריכת בירורים כאמור. שכן, כחוכמה לאחר מעשה, הראנו כי כחלוף זמן, כאשר הואיל התובע לפנות למרפאה בקהילה, נמצא כי הטיפול התרופתי שקיבל הועיל לו וכי ריאותיו נמצאו נקיות. מכל מקום, התובע הוא שסיכל את עריכת הבדיקה שביקש הרופא המטפל לבצע. במיוחד אמור הדבר לגבי התווית

— סוף עמוד 20 —

בדיקת הרנטגן מחודש אוקטובר 2003. כפי שלמדנו מפי המומחה מטעם התובע, מועד זה היה קריטי לאבחון מחלתו. הבדיקה המקובלת לאותה עת היתה בדיקת רנטגן. ברי כי בדיקת CT אמורה היתה להיערך רק כאשר בדיקת הרנטגן לא תהיה יעילה. התובע נמנע מביצוע התווית הרופא. סבורני, כפי שהערתי לעיל, כי הרופא יצא ידי חובתו עת הורה על ביצוע הבדיקה. הרופא אף דאג לבדוק את ריאותיו של התובע עת זה ביקר במרפאה בחודש ינואר שלאחר מכן וריאותיו נמצאו נקיות.

שונה המקרה שלפנינו מן המקרה אשר נדון בתיק אזרחי (ירושלים) 776/94, ארטו נגד מלימובקה, תקדין תק – מח 97 [2] 3001. באותו עניין נשלח המנוח לביצוע בדיקת ביופסיה. הכירורג נמנע מביצוע הבדיקה לאחר שכרת שומה מדממת שנתגלתה בגופו של המנוח. משמעה של שומה זו, עלול להיות קטלני. שכן, בבדיקה פתולוגית, לשמה הופנה המנוח, ניתן היה לאתר האם מדובר בגידול סרטני אם לאו. בית המשפט העליון ציין בע.א. 2813/06 שלעיל, כי רופא סביר צריך לנקוט בפעולות נוספות, לרבות מעקב אחר מטופלו, רק כאשר המדובר בהפנייה להליך רפואי שתוחלת הנזק הגלומה בהימנעות מביצועו, גבוהה. איני סבור כי במקרה שלפנינו יכול היה הרופא לצפות כי תוחלת הנזק כה גדולה, מה עוד שהתובע החלים מדלקת הריאות כעבור פרק זמן קצר בכל אחד מן המקרים, בהם הופנה לביצוע הבדיקות.

22. השאלה שעל בית המשפט לשאול עצמו, הינה האם הפרו רופאי הנתבעת את חובת הזהירות הקונקרטית, בעת שטיפלו בתובע. כידוע, החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה מקובלת בהתאם לנורמות המקובלות בעולם הרפואה. (ראה ע.א. 2694/90 הסתדרות מדיצינית הדסה נגד מימון ואחרים, פ”ד מו [5] 628, 634). החלטות אלה צריכות להעשות לפי הנתונים הניצבים נגד עיניו של הרופא באותה עת. המבחן אשר על בית המשפט לבחון בו מעשה או מחדל, אינו מבחן של חכמים לאחר מעשה, אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה. (ראה ע.א. 323/89 פכרי קוהרי נגד מדינת ישראל, פ”ד מה [2] 142, 172; וכן ע.א. 3056/99 שטרן נגד המרכז הרפואי על שם שיבא פד נו [2] 936,952; וכן 916/05 כדר נגד פרופסור הרישנו תק – על 2007 [4] 3040). במקרה שלפנינו, כולנו חכמים לאחר מעשה. כיום לאחר שנת 2005, שעה שנתגלו הממצאים הממאירים בגופו של התובע, ביכולתם של חכמי הרפואה לבוא ולשחזר לאחור, אילו פעולות ניתן היה לבצע על מנת לאבחן את מחלתו של התובע. אולם, בזמן אמיתי, כל שניצב בפני רופא המשפחה, היה חולה בדלקת ריאות, אשר מחלתו היתה טעונה טיפול מיידי. אין חולק על כך כי דלקת הריאות טופלה כראוי. את השאלה אם הגורם לדלקת הריאות לא היה נגיפי, אלא גידול ממאיר, לא היה על רופא המשפחה להעלות כאבחנה מבדלת ראשונית. לו אכן היתה הדלקת מטופלת באנטיביוטיקה, אך דרכי האויר לריאותיו של התובע היו נותרות חסומות, חייב היה הרופא המטפל להמשיך בבירור. העובדות כפי שהובאו לעיל מלמדות אחרת. כפי שכבר קבעתי, המומחים מטעם התביעה סמכו את חוות דעתם על עובדות אשר לא עמדו נגד עיני הרופא המטפל.

— סוף עמוד 21 —

על כן, איני מקבל את טענותיו של התובע לעניין הפרת חובת הזהירות והבירור של רופא המשפחה. ההלכות עליהן נסמך ב”כ התובע, הינן כולן נכונות וראויות. לו אכן היה סובל התובע מדלקות חוזרות ונישנות, ברצף ותוך פרקי זמן קצרים יותר באונת ריאתו השמאלית, אכן היה מקום להמשיך בבירור. אך כפי שראינו לא כך היו פני הדברים שעמדו בפני הרופא המטפל.

ח. נזק ראייתי:

23. התובע חוזר בסיכומיו וטוען טענות, אשר לא עלו בכתב טענותיו, באשר לניהול בלתי ראוי של הרשומה הרפואית. למעשה, לא היה מקום כלל להתייחס לטענות אלה. מכל מקום, בחינת הרשומות הרפואיות אשר הוגשו לתיק בית המשפט, מלמדת כי אכן רופא המשפחה ניהל רשומה רפואית, ובה פירט את התלונות, בדיקותיו וממצאיו. יתכן, כי היה מקום לנקוט פעולות בדיקה נוספות על פי כללי הפרוטוקול הרפואי. אולם, כל אשר ביצע הרופא נרשם. הפעולות הנוספות – עליהן עמד פרופסור יודפת בחוות דעתו – כגון בירור לחץ דם, אינן פעולות אשר אי נקיטתן גרעה מיכולת אבחון מחלתו של התובע. מכל מקום, לא מצאתי כל טענה כי היה באי נקיטתן משום פגיעה כלשהי בתובע בנסיבות העניין.

איני מקבל את טענת ב”כ התובע, לפיה היה על הרופא לרשום ברשומה הרפואית, כל אימת שהתובע ביקר במרפאה, את ההסטוריה הנוגעת לתובע. רשומה רפואית הינה ספר כרונולוגי. כעולה מן הרשומה שהומצאה לעיוני, ספר ממוחשב זה הינו קל לעיון. סביר כי כל רופא מטפל, ולאו דווקא רופא המשפחה הקבוע של התובע, יוכל לדפדף בספר זה על נקלה, על מנת ללמוד על עברו הרפואי של התובע. לא יתכן, כי בכל מפגש בין רופא למטופלו, יקדיש הרופא את מעט הזמן הקצר היקר העומד לרשות המטופל, לצורך הקלדת סיפור חד גדיא של ההסטוריה הרפואית, במקום להתמקד במטופל ולרשום אך ורק את הרישומים החשובים לצורך תיעוד הטיפול.

24. נזק ראייתי מסוג אחר, נטען ביחס לאי משלוח התובע לבדיקת CT. מקובל עלי כי אי עריכת בדיקה, מקום שקיימת חובה לבצעה, עלולה לגרום לנזק ראייתי לתובע, באשר היא מונעת ממנו ראיות טובות לגורמי מחלתו, מועד פריצתה, ויכולת אבחונה, באופן המעביר את נטל השכנוע אל שכמו של הנתבע. (ראה ע.א. 9328/02 מאיר נגד דן לאור תק – על 2004 [2] 837, 842). אולם, הדברים נכונים רק מקום שהיה לבצע בדיקה כאמור. כפי שראינו לעיל – בפסקה 20 לפסק דין זה, העובדות שבפנינו לא הצדיקו המשך בירור באמצעות בדיקת CT. לעניין זה, עמד הרופא המטפל על שיקול הדעת שהניע אותו שלא לבצע בדיקת CT, באשר הוא היה סבור כי נזקי ההקרנה הכרוכים ב-CT, אינם מצדיקים את הבדיקה. נראה, כי ד”ר בשארה הפעיל לעניין זה שיקול דעת ראוי. כך גם סבורה פרופסור טבנקין, המציינת בחוות דעתה כי במקרים מעין אלה, אין מקום לבצע בדיקות CT. כך אף עולה מהמלצות

— סוף עמוד 22 —

ההסתדרות הרפואית בישראל, אשר בראש עורכיהן עמדה פרופסור טבנקין. (ראה המלצות “כח המשימה הישראלי לקידום בריאות ורפואה מונעת

(2008)” – פורסם באתר איגוד רופאי המשפחה בישראל (www.wikirefua.org.i).

ט. על עדויות המומחים:

25. בהליך זה בחרתי שלא למנות מומחה מטעם בית המשפט. עלי לציין כי ההליך נפתח בעדויותיהם של הכירורגים, פרופסור מרין מטעם התובע ופרופסור בסט מטעם הנתבעת. שני מומחים אלה אינם מצויים ברפואת משפחה והדבר ניכר היה במהלך חקירתם הנגדית. אין ספק כי השניים מומחים בעלי שם בתחומם. ברם, השאלה שהועמדה לבחינתי נגעה לגדרי חבותו של רופא המשפחה בקהילה. לא מצאתי כי שני מומחים אלה יכלו לשפוך אור, אשר יהא בו כדי להביא את בית המשפט למסקנות הנוגעות לפלוגתא שבמחלוקת. במאמר מוסגר אציין, כי אף הסתבר כי הרשומה הרפואית אשר הועברה לפרופסור מרין, היתה חלקית, כך שהוא לא היה מודע לכל התהליכים שעבר התובע במסגרת המרפאה בקהילה ובחדר המיון.

באשר למומחים לרפואת המשפחה, כבר ציינתי, במקומות שונים בחוות דעתי זו, כי אני מתקשה לקבל את חוות דעתו של פרופסור יודפת. כפי שהראיתי, הרחיב פרופסור יודפת מחד גיסא, את מסגרת טיעוניו מעבר לגדרי המחלוקת שבפני, ומאידך גיסא, מיאן לקבל עובדות וממצאים העולים מן הרשומה. כך מסתבר כי הוא התעלם מן הממצא, אשר נמצא בחדר המיון, לפיו לקה התובע בברונכיטיס בחודש מאי 2003. בחקירתו החוזרת ובשאלה שנסמכה על תשובתו, הסתבר כי המומחה לא ניתח כראוי את החומר הרפואי הנוגע לאירוע מחודש אוקטובר 2003, תוך שהוא מטיל דופי, שלא היה לו מקום, ברופא המשפחה. על כל אלה, מתקשה אנוכי לקבל את חוות דעתו כמשנה סדורה, אשר ניתן ללמוד ממנה על הפרת חובותיו של רופא המשפחה.

באשר לפרופסור טבנקין, נתתי דעתי לכך שהיא עובדת בשירות הנתבעת. עם זאת, הידע העדכני שגילתה והסתמכותה על הרשומות הרפואיות ללא כל אותן שגיאות, עליהן עמדתי לעיל, כמו גם התרשמותי מעדותה, הביאוני לסמוך ידי על חוות דעתה.

י. שונות:

26. בפי התובע טענות רבות ומגוונות, הנסמכות על הפסיקה והספרות, הנוגעות לרשלנות רפואית. יכולתי להעמיק ולכתוב גבי כל אחת ואחת מטענות אלה, אולם איני רואה צורך בכך. משקבעתי על סמך העובדות שהובאו בפני, כי המשיבה ורופאיה לא התרשלו ביחס לטיפול שניתן לתובע, איני רואה צורך לפנות למחוזות רחוקים, על מנת לראות שמא ימצא לו לתובע גבעול קש להתלות בו. כאמור, העובדות שנקבעו על ידי מלמדות על כך כי התנהגותם של הרופאים המטפלים לא חרגה מסטנדרט הטיפול הסביר והראוי.

— סוף עמוד 23 —

27. התובע לקה במחלה ממארת. מחלה זו אינה קשורה בטיפול שניתן לו, ואפילו לא בהיותו מעשן. עד שנת 2005 לא נתגלו כל סימני אזהרה בולטים באשר למחלה זו, אשר הצדיקו עריכת בירור רפואי נוסף, מעבר לזה שקיבל. על כן, אין מקום להטיל חבות על הנתבעת בגין הנזקים הנובעים ממחלתו זו של התובע.

יא. סוף דבר:

28. נוכח האמור לעיל, אני מחליט לדחות את התביעה.

התובע ישא בהוצאות הנתבעת, ושכר טרחת פרקליטיה, בסך כולל של 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתן היום, ו’ ניסן תשע”ב, 29 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.

בנימין ארבל

תביעת רשלנות רפואית על אי אבחון מומים בהריון / בבדיקות אולטרסאונד

להלן פסק דין חדש בנושא אבחון מומים אורטופדיים בהריון. בית משפט למעשה דחה את התביעה למרות שהייתה רשלנות רפואית של קופת חולים כללית, בשל העובדה כי הוכח שגם אם היתה מופנית האמא לבדיקות הריון הנדרשות, היא לא היתה מבצעת אותן. 

לשאלות בנושא פסק הדין ניתן ליצור קשר עם עורך דין רשלנות רפואית ענת מולסון שפרטיה משמאל

בית המשפט המחוזי בירושלים

ת”א 3130-09 א’ ק’ ו’ נ’ שירותי בריאות כללית

בפני כב’ השופט יוסף שפירא

התובעת א’ ק’ ו’

נגד

הנתבעת שירותי בריאות כללית

פסק דין

האם התרשלו רופאי הנתבעת במעקב אחר הריונה של אם התובעת? האם היה על רופאי הנתבעת להפנות את אם התובעת לבדיקות שאינן כלולות בסל הבריאות? מהו המשקל שיש ליתן לשיוכה המגזרי של התובעת לצורך הכרעה בשאלת כוונותיהם ושיקוליהם של הוריה? מהם נתוני העזר על פיהם תוכרע “השאלה ההיפותטית” כיצד היו פועלים הורי התובעת לו היו מודעים לנכותה? אלו ועוד השאלות העומדות להכרעתי.

לפניי תביעת התובעת, אשר נולדה עם מומים אורטופדיים ניכרים, בעילה של הולדה בעוולה. התובעת טוענת כי אילו היה נודע להוריה בעת ההיריון שהיא עתידה לסבול ממומים אלו, היו הם מפסיקים את ההיריון ומונעים ממנה את הסבל שהינו מנת חלקה.

רקע עובדתי

1. התובעת, ילידת 1.1.2000, הינה בתם השנייה של הוריה, כאשר אחיה הבכור נולד ללא כל נכות. אחריה נולדו להוריה עוד שלושה ילדים, ילידי השנים 2004, 2007 ו- 2010, כאשר האח שנולד בשנת 2007 סובל אף הוא מפגיעה אורטופדית.

לפי עדות אמה של התובעת, היא טופלה במהלך הריונה נשוא הליך זה, אשר הוגדר כהריון רגיל, במרפאת הנתבעת ע”י ד”ר ענבתאווי.

בעניין זה יצויין שהנתבעת טענה כי אם התובעת טופלה על ידי ד”ר מוחדאתי, וניסתה לחזק טענה זו באמצעות עדותו של ד”ר ג’ועבה שטען כי הוא מזהה את כתב ידו של האחרון בגיליון הרפואי, אולם אם התובעת חזרה על בעדותה מספר פעמים על כך שטופלה אך ורק על ידי ד”ר ענבתאווי וכי רק בהיריון הראשון טופלה על ידי ד”ר מוחדאתי, וכן מעדותו של ד”ר ג’ועבה עולה דווקא כי כתב היד הינו של ד”ר ענבתאווי (פרו’, 5.9.2010, 20).

התובעת נולדה בבית החולים של הסהר האדום בירושלים, ובמסמכי השחרור לא צויינו ממצאים חריגים בתחום האורטופדיה.

במהלך חייה עברה התובעת מספר ניתוחים לשיפור הנכויות מהן היא סובלת, אשר הצליחו להקל על סבלה.

טענות התובעת

2. התובעת טוענת שרופאי אם הנתבעת התרשלו בעת מעקב ההיריון ולא שלחו אותה לבדיקות הנדרשות ואף לא הגדירו את ההיריון כהריון בסיכון, כפי שהיה נדרש לאור העובדה שהורי התובעת הינם בני דודים. לאור כך, לא אובחנו המומים מהם היא סובלת, אשר ניתן היה לאבחנם, ולא ניתנה להוריה האפשרות להחליט על סיום ההיריון.

לפיכך, התובעת טוענת כי על הנתבעת לפצותה בגין הנזק שנגרם לה כתוצאה ממחדלי רופאי הנתבעת, דהיינו בגין הנכות הקשה איתה נולדה ואיתה היא מתמודדת יום יום ועתידה להמשיך ולהתמודד עימה עד תום חייה.

התובעת טוענת כי יש להעדיף את עמדתם של השופט (כתוארו אז) א’ ברק והשופט ש’ לוין בפסק הדין בעניין זייצוב (ע”א 518/82 ד”ר רינה זייצוב נ’ שאול כץ, פ”ד מ(2) 85 (1986)), אשר סברו כי הניזוק בעילה של הולדה בעוולה זכאי לפיצוי בהתאם לשיעור נכותו, אף אם הינה מינורית.

טענות הנתבעת

3. הנתבעת טוענת כי יש לדחות את התביעה כליל.

לדבריה הוכח שהתובעת לא עומדת בשום תנאי מתנאי הקשר הסיבתי בעילת ההולדה בעוולה: התובעת כלל לא היתה מבצעת את הבדיקות אליהן היתה נשלחת, גם לו היתה התובעת מבצעת בדיקות אלו הרי שהמומים מהם היא סובלת לא היו מתגלים בבדיקות, ולבסוף – גם אם היו המומים מתגלים בבדיקות הרי שהורי התובעת לא היו מפסיקים את ההיריון.

מבחינה משפטית סוברת הנתבעת שיש להעדיף דווקא את עמדתם של כב’ המשנה לנשיא, השופטת מ’ בן פורת והשופט ד’ לוין, שקבעו כי יש להכיר בעילה של הולדה בעוולה רק כאשר ניתן לומר ש”טוב מותי מחיי”. במקרה דנן ברי שנכותה של התובעת אינה מקימה עילה זו.

דיון

4. ככל תביעה שעניינה רשלנות, חלה על התובע החובה להוכיח כדבעי את יסודות העוולה, דהיינו את קיומה של חובת הזהירות והפרתה, את קיומו של נזק ואת קיומו של הקשר הסיבתי בין המעשה הרשלני לבין קרות הנזק.

בתביעה בעילה של הולדה בעוולה הוכחת הקשר הסיבתי מורכבת ממספר נדבכים, ועל התובע להוכיח כי היה מממש את האפשרות לביצוע הבדיקות לו היתה ניתנת לו, עליו להוכיח כי הבדיקות, שאליהן הוא טוען שהיה על הרופא לשולחו, יכולות היו לאבחן את המומים שנגרמו לו, ולבסוף עליו להוכיח כי היה פועל להפסקת ההיריון הפגום.

על נדבכים אלו עמד כב’ השופט (כתוארו אז) א’ ריבלין בע”א 4960/04 ערן סידי נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ”ד ס(3) 590 (להלן: “פרשת סידי”), בקובעו:

“שאלה זו [שאלת הקשר הסיבתי – י.ש.], בנסיבות המקרה דנן, מורכבת משלוש שאלות משנה: האחת, אילו נמסר המידע להורים, האם הם היו פונים לשירותי הרפואה הפרטית ומבצעים סריקת מערכות מורחבת? שנית, בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה היא בחיוב – האם בדיקה זו הייתה מגלה את הפגם? ושלישית, בהנחה שגם התשובה לשאלה השנייה היא בחיוב – האם גילוי הפגם היה מביא לסיום ההיריון?” (שם, 606).

5. במקרה דנן הגיעו הצדדים להסכמה בדבר שיעור נכותה של התובעת, דהיינו נכות רפואית בשיעור 54%. כן אני סבור שהתובעת הרימה את הנטל להוכחת הטענה שהנתבעת הפרה את חובת הזהירות אותה חבה היא כלפי התובעת, ועל כך אעמוד להלן.

אולם, לאור פסק דינו של בית המשפט העליון בדנ”א 4693/05 בי”ח כרמל-חיפה נ’ עדן מלול (אתר נבו, 29.8.10), בו העמיד הלכה על מכונה בשאלת העמימות הסיבתית וקבע כי אין לפסוק פיצוי על פי הסתברות אלא אך במקרים חריגים (אשר המקרה דנן אינו נכנס תחת כנפיהם), אני סבור כי דין התביעה להידחות. אף אם אקבע שנטל השכנוע בשאלה האם היו הורי התובעת מבצעים את הבדיקות שאליהן היו אמורים רופאי הנתבעת להפנותם מוטל על כתפי הנתבעת, הרי שהנתבעת הרימה את הנטל להוכיח, על פי מאזן ההסתברויות, כי ההורים לא היו מבצעים את הבדיקות. לפיכך אין מנוס מלקבוע שנותק הקשר הסיבתי בין מחדלם של רופאי הנתבעת לבין נזקיה של התובעת. אפרט.

6. בהערת אגב אציין כי ביחס להלכת מלול נטען שעל אך שפורמלית נקבע שאין לקבל את כלל ההכרעה על פי הסתברות, מרבית שופטי ההרכב סוברים כי בנסיבות מיוחדות ניתן להכריע על סמך הסתברות, אולם ישנה מחלוקת בדבר היקפו של החריג (ראו: יונתן דיוויס, כיצד ניישם את הלכת הסיבתיות העמומה בתביעות רשלנות רפואית – בעקבות דנ”א 4696/05 בי”ח כרמל נ’ עדן מלול [פורסם בנבו] (29.8.10), רפואה ומשפט 43 (2011), 1).

מחדלי רופאי הנתבעת

7. מחדלי הנתבעת מוכחים אפילו מתוכן עדותו של המומחה מטעמה. המומחה מטעם הנתבעת, ד”ר גוסטבו מלינגר, אישר בעדותו כי היריון של בני זוג שהינם קרובי משפחה מהווה היריון בסיכון, וזאת על פי קביעות כבר משנות ה- 70 של המאה הקודמת לגבי מקרים דומים.

כך העיד:

“ש. בין היתר הגדרה של הריון בסיכון, מפנה לחוזר של מדאנס, קרבת משפחה מדרגה ראשונה בין בני הזוג, זה הריון בסיכון?

ת. זה לא קשור למדאנס, זה הרבה לפני זה, משנות ה- 70, זה נכון.

ש. הסיבה לכך שהריון בין בני זוג שיש ביניהם קרבת משפחה, כמו במקרה שלנו, בני דודים מדרגה ראשונה, שיש קשר גם בין ההורים שלהם, אח ואחות, היא שזה למעשה מכפיל עד כדי משלש סיכון במומים בהשוואה לאוכלוסיה רגילה.

ת. מגביר את הסיכון.” (פרו’, 7.10.10, 32).

הואיל והורי התובעת הינם בני זוג מוסלמים דתיים, סקטור בו נישואי קרובים הינם בגדר חזון נפרץ (כן ראו עדות ד”ר קלמן שהעיד שמדובר בתופעה שאינה מקובלת בחו”ל ולפיכך פחות מתועדת בספרות הרפואית – פרו’, 5.9.10, 24), היה על רופאי הנתבעת לבחון נתון זה במסגרת מעקב ההיריון, וייתכן שאף לפניו, והיעדר תיעוד על בדיקת סוגיה זו או הגדרתו של ההיריון כהיריון בסיכון מהווה מחדל.

8. בפסק הדין בע”א 7756/07 נמרוד גרסטל נ’ ד”ר עוזי דן (אתר נבו, 21.12.10) נקבע שהסיכון שהתממש לא היה צפוי וכי כל הסיכונים הצפויים טופלו כראוי. שם נשאלה השאלה “היריון בסיכון גבוה – סיכון ממה?” וזו היא השאלה שיש לבודקה עת נטענת הטענה שהיה על הרופא המטפל להגדיר את ההיריון כהיריון בסיכון. במקרה דנן כלל לא נבדקו הסיכונים האפשריים, כך שאין להחיל את הקביעות שם ביחס למקרה דנן.

9. התובעת טענה כי ככל שהיריון זה היה מוגדר כהיריון בסיכון, או אז היתה התובעת זכאית למימון בדיקת סקירת מערכות מוקדמת, וכך העיד המומחה מטעמה, ד”ר דן קלמן:

“ש. לגבי סקירה מוקדמת ומאוחרת בסל בריאות. השאלה רלוונטית לגבי מקרים רגילים של הריון רגיל. אבל אם זה היריון בסיכון מקבלים במסגרת הסל?

ת. אם ישנה המלצה חד משמעית ליעוץ גנטי אין בעיה לקבל חינם, גם את הסקירה המוקדמת והמורחבת בתנאי שיש הוראה.” (פרו’, 5.9.10, 27).

על אף שד”ר מלינגר שלל טענה זו, אין כל הכרח לקבוע מסקנות בסוגיה זו, לאור העובדה שגם אי הפניית ההורים לבדיקות פרטיות מהווה מחדל, כפי שיפורט להלן.

10. התובעת טענה כי גם אם לא היתה חובה לבצע בדיקות אלו בשנת 1999, הרי שמבחינת הפרקטיקה מרבית הרופאים נהגו כך. בסוגיה זו העיד המומחה מטעמה, ד”ר קלמן, כך:

“ש. תאשר שבשנת 99′ סקירת מערכות מורחבת לא היתה בסל הבריאות.

ת. לא היתה בסל הבריאות אבל היתה חלק מבדיקות השיגרה המקובלות.

ש. שאתה אומר שהבדיקה הזאת היתה חלק מהפרקטיקה המקובלת מהיכן אתה שואף נתונים אלה?

ת. מהיותי רופא באותה בדיקה [צ”ל: תקופה – י.ש.].

ש. אבל לא מספרות רפואית?

ת. אוקיי.

ש. אתה מכיר את המלצות האיגוד הישראלי לאולטרסאונד מיילדותי?

ת. כן.

ש. ששיקפו את הפרקטיקה המקובלת באותה עת בשנת 2000.

ת. שיקפו פחות ממה שהיה מקובל באותה תקופה.

ש. אתה חושב שההמלצות של האיגוד לאולט’ מיילדותי הן המלצות שרופא שפעל לפיהן מבחינתך הוא התרשל?

ת. לא אמרתי התרשל אלא עשה פחות מדי.

ש. לא נהג כראוי?

ת. אני לא משפטן תשאל אותי כרופא. לתפיסתי, אם לא עשית את המקובל באותה תקופה לא עשית מספיק.

ש. לפי הנחיות האיגוד לשנת 2000 אין חובה לבצע סקירת מערכות. מה אתה יודע על זה?

ת. אין הנחיה מדויקת ומפורטת לעשות סקירת מערכות אבל הקו שהוביל אז, הפרקטיקה המקובלת, היתה שעושים.” (פרו’, 5.9.10, 22).

11. לסוגיית משמעות הפער שבין נוהלי משרד הבריאות או המלצות רפואיות של גופים מוכרים, לבין הפרקטיקה הרפואית הנוהגת, התייחס כב’ השופט י’ עמית בשולי דבריו בע”א 10306/08 שמאלי עמיחי נ’ מור המכון למידע רפואי בע”מ (אתר נבו, 16.3.11), כדלקמן:

“ודוק: לא נעלם מעיני כי במסגרת עוולת הרשלנות בית המשפט הוא הקובע את סטנדרט הזהירות וההתנהגות, כך שפרקטיקה נוהגת אינה מהווה ‘חסינות’ מפני תביעת רשלנות. אלא שלא בנקל יכתיב בית המשפט או יעצב סטנדרטים אחרים מאלה שנקבעו על ידי משרד הבריאות או על ידי גופים וגורמים מקצועיים בתחום הרפואה.” (שם, פסקה 16).

בסוגיה זו העיר כב’ המשנה לנשיאה א’ ריבלין, בדבריו בשלהי פסק הדין, כך:

“כפי שציין חברי השופט י’ עמית – בית-המשפט הוא הקובע את רמת הזהירות הראויה ואין בהנחיות שקבע גוף מעורב או רלבנטי, כדי לשמש להכרעה – שאלת החובה המוטלת בעוולת הרשלנות ובשאלת הפרתה.”

12. במקרה דנן הוגש חוזר המנכ”ל משנת 1995 (אשר גם אם נכונה טענת התובעת כי לא ניתן לו תוקף, הרי שהוא מגלה את העמדה המקובלת באותה התקופה) וכן הוגשו המלצות האיגוד הישראלי למיילדות וגניקולוגיה משנת 2000, ועל פי שניהם לא היתה חובה להפנות את הנשים ההרות לבצע בדיקת אולטרסאונד בזמן ההיריון.

בעניין זה יש לציין כי המלצות האיגוד הישראלי למיילדות וגניקולוגיה שהוגשו לתיק בית המשפט מתייחסות להיריונות בסיכון נמוך (נייר עמדה מס’ 6), אולם במקרה דנן עצם הגדרתו של ההיריון רגיל ולא כהיריון בסיכון גבוה מהווה מחדל בפני עצמו, כאמור לעיל.

13. על אף האמור, סטנדרט הזהירות והיקפה של חובת הגילוי נקבעים על ידי בית המשפט, וכבר נקבע כי כאשר ישנה אפשרות לבצע בדיקות נוספות מחוץ למערכת הציבורית חובה על הרופא המטפל ליידע את המטופלת על אפשרויות אלו. אם כך נפסק ביחס להיריון רגיל, ברי כי כאשר ההיריון צריך להיות מוגדר כהיריון בסיכון, כאשר עיקר הסיכון בו הינו להיווצרות פגמים מולדים, כולל פגימות שלד, אזי חלה חובה זו במלוא עוזה.

ביחס לכך העיד ד”ר מלינגר במפורש כי על הרופא ליידע את המטופלת ביחס לקיומם של שירותים נוספים. אלו דבריו:

“ש. האם אתה מסכים איתי שסקירת מערכות מוקדמת היתה אמורה להיות בידיעתו של כל רופא שעוסק במיילדות ורפואת נשים כנושא שקיים שניתן לביצוע וחייב לספר למטופלות שלו על קיומו של שירות כזה?

ת. נכון.

ש. היית מעלה על דעתך רופא בקופת חולים בעת הרלוונטית, שעושה שני דברים: האחד – לא מספר למטופלות שלו שיש כזה דבר סקירה מוקדמת, ולא שולח את המטופלות שלו אפילו לאותה סקירת מערכות בשליש שני שניתנת על ידי הקופה כדבר שבשגרה?

ת. לא רק אז וגם היום אני יכול לתאר מצב כזה.

ש. כמצב חיובי או שלילי?

ת. זה המצב הקיים במדינה. שקשורה עם האוכלוסיות שאנו עובדים.

ש. האם זה הרצוי מבחינתך שכך רופא ינהג או שזה המצוי וצר שאתה לא יכול להלחם כנגד התופעה?

ת. יש ברפואה או היו ברפואה שתי גישות. האחת הפטרנליסטית והשניה הגישה שהלקוח אדון להחלטותיו. הגישות האלה הן עניין של גם של זמן וגם של גיאוגרפיה וגם דמוגרפיה. אני אישית שצריך להתמודד עם לקוח שצריך למסור לו בצורה מאוד לא טועה לגבי העובר, אני תמיד שואל אותו אתה רוצה שאתן לך את הגישה הליגאליסטית שיש להסביר את כל הדברים האפשריות כולל לנסוע לחו”ל או לדבר כמו הרופא של פעם ולהגיד לך מה אני באמת חושב.

ש. האם בעיניך זה מצב טוב שהרופא שותק, לא מדבר על סקירה מוקדמת ולא שולח לסקירה בשליש שני לסקירת מערכות, או שאתה אומר ככה צריך להיות.או שזה לא בסדר שזה ככה?

ת. זה מאד תלוי מול איזה פציינט אני עומד. אם אתה שואל אותי מה הייתי רוצה בשבילי. הייתי רוצה שאם אין ביכולתו לעשות את הבדיקות האלה אני לא צריך להגיד לו כל פעם לעשות מי שפיר כדי שיהיה כתוב בתיק ושלא יוכלו לתבוע אותי.

ש. כשאתה עובד אתה לא פועל בתוך חלל אלא לפי הנחיות מלמעלה? איך אתה נוהג?

ת. אני עובד בבי”ח וולפסון ויש לי קליניקה פרטית.

ש. בקליניקה הפרטית כשבאה אשה ובאה למעקב הריון, אומר לה לעשות סקירה מוקדמת או אפילו לא מאזכר את זה?

ת. היום אני מסביר ומתעד ואפילו מחתים על זה שהסברתי. על כל בדיקה הקיימת במערכת ושצריך ליידע אותה.” (פרו’, 7.10.10, 34).

14. מבחינה נורמטיבית כבר קבע בית המשפט שאל לו לרופא לנהוג על פי הגישה האדנותית, אלא חייב הוא להביא את מלוא הידע הרפואי העדכני בפני המטופל ולהותיר בידו את ההחלטה על גורלו. יפים לכך דברי בית המשפט בפרשת סידי הנ”ל, בציינו:

“הגישה האדנותית, הגורסת כי הרופא יוצא ידי חובתו כלפי המטופל לעניין מסירת מידע אם הוא נוהג על פי הפרקטיקה הרפואית המקובלת, נדחתה אפוא. אין ספק, להיבטים המקצועיים-רפואיים משקל רב בכגון דא. בידי הרופאים מונח הידע הנוגע לטיפולים השונים ולבדיקות האפשריות, והם גם מי שעומדים מול החולה הבודד, לעתים ברגעיו הקשים, ונדרשים להעביר לו את המידע ולקבל עמו יחדיו את ההחלטות הנדרשות. זוהי משימה קשה. היא מערבת שיקולים מקצועיים-רפואיים, שיקולים אנושיים ולא אחת גם שיקולים תקציביים-מינהלתיים. היא מחייבת מתן משקל למכלול האינטרסים הרלוונטיים, ובראש ובראשונה – לאינטרס של החולה ולזכויותיו, שהרי בסופו של יום הוא החש ונושא על גופו את תוצאות ההחלטה המתקבלת. על כן נקבע בפסיקתנו סטנדרט גילוי, המצוי גם בפסיקה אמריקנית והמקובל בקנדה ובאוסטרליה, המבוסס על צרכיו של המטופל הנדרש לגבש הסכמה לטיפול רפואי (פרשת ברמן נ’ מור).” (שם, 600).

עוד העיד ד”ר מלינגר כי בנסיבות המקרה דנן היה על הרופא המטפל להפנות את הורי התובעת לייעוץ גנטי, כך:

“ש. האם זה נכון גם שכאשר יש הריון של אשה שידוע שהיא נשואה עם קרוב משפחה מדרגה ראשונה מקובל כדבר שבשגרה לעשות יעוץ גנטי?

ת. מקובל עד מקובל מאד. חשוב להגיד שהיעוץ הגנטי במצבים כאלה הוא יעוץ לרוב פורמלי. כי הם לא יודעים מה לחפש אלא אם כן יש היסטוריה משפחתית.” (פרו’, 7.10.10, 34).

בעניין זה טען מומחה התובעת, ד”ר קלמן, באופן חד משמעי, כי בייעוץ גנטי היו בוחנים את היתכנות המום של רגל קלוטה, כדלקמן:

“ש. כשמפנים שני הורים שהם בני דודים ליעוץ גנטי, ואין שום מום ידוע ברקע המשפחתי אז זה כמו מחט בערימת שחת כדי למצוא את הבדיקה הרלוונטית, נכון.

ת. נכון.

ש. לא סביר שאם הם היו פונים ליעוץ היו עושים להם בדיקה דווקא לגילוי רגל קלוטה?

ת. ועוד איך כן. מאה אחוז שהיו בודקים.” (פרו’, 5.9.10, 25).

אני נותן אמון בדבריו אלו.

15. הנתבעת בחרה לסמוך את הגנתה על המסמכים הרפואיים ולא הביאה את הרופא המטפל לעדות. משאין כל תיעוד רפואי על הפנייה לבדיקות שניתן לבצען במסגרת הרפואה הפרטית והפנייה לייעוץ גנטי, והרופא אשר טיפל באם התובעת לא הובא לעדות, יש לקבוע כי התובעת לא הופנתה כלל לבדיקות אשר באמצעותן טוענת היא שהיתה אפשרות לאבחן את המומים מהם סובלת התובעת וכן כי לא הופנתה לייעוץ גנטי.

16. מן המקובץ עולה שחובה היה על רופאי הנתבעת להגדיר היריון זה כהיריון בסיכון, ולא נעשה כך. כפועל יוצא מכך היה עליהם לשלוח את התובעת לבדיקת סקירת מערכות, וגם דבר זה לא נעשה. די בכך על מנת לקבוע כי נמנעה מהורי התובעת האפשרות לממש את האוטונומיה המוקנית להם ולקבל את החלטותיהם האישיות ובכך מתקיים היסוד של הפרת חובת הזהירות. זכות זו נמנעה עקב מחדלי רופאי הנתבעת.

17. בעניין זה יש להבהיר כי התובענה הוגשה על ידי התובעת בלבד והוריה אינם צד להליך זה. לפיכך גם אם הוכח שנפגעה האוטונומיה שלהם, זכות המקנה פיצוי נפרד מזכויותיה של התובעת (להרחבה ראו: סעיף 11 לפסק דינו של כב’ השופט נ’ הנדל בע”א 9936/07 מאיה בן דוד נ’ ד”ר אייל ענטבי (אתר נבו, 22.2.11) בהסכמת כב’ המשנה לנשיאה א’ ריבלין וכב’ השופטת ע’ ארבל (להלן: “פרשת מאיה בן דוד”), הרי שאין בידי לפסוק להם פיצוי בגין כך.

שאלת הקשר הסיבתי

18. משקבעתי שהתובעת הוכיחה כדבעי את מחדליהם של רופאי הנתבעת, וכן כי הוסכם על שיעורה של הנכות הרפואית, יש לבחון האם ישנו קשר סיבתי בין מחדלי הרופאים – אי גילוי המומים במהלך ההיריון, לבין נכותה של התובעת.

טרם אבחן את השאלות לגופן יש לציין שגם אם המקרה דנן היה מקרה מובהק של עמימות סיבתית, ואיני סבור כך, הרי שלאור הלכת מלול גם במקרה בו ישנה עמימות ביחס לקשר הסיבתי חלה על התובע החובה להוכיח את תביעתו בהתאם לעקרון מאזן ההסתברויות. לחלופין, ככל שמועבר נטל ההוכחה לכתפי הנתבעת, מוטלת עליה החובה להוכיח את היעדרו של הקשר הסיבתי או ניתוקו בהתאם לעקרון מאזן ההסתברויות.

האם התובעת היתה מבצעת את הבדיקות אליהן היתה נשלחת?

19. השאלה הראשונה אותה יש לבחון בהקשר קביעת קיומו של הקשר הסיבתי הינה האם התובעת היתה מבצעת את הבדיקות אליהן אמורה היתה להישלח, לו היתה נשלחת ולו היו ניתנים לה כל ההסברים המתבקשים.

ביחס לשאלה זו נקבע בפרשת סידי כך:

“השאלה הראשונה דומה לשאלה שהצגנו קודם, הנשאלת ברגיל בתיקי ‘הסכמה מדעת’ (האם החולה היה מסכים לטיפול אילו נמסר לו המידע הדרוש). מדובר בשאלה היפותטית הנוגעת לדרך שבה היה אדם מתנהג בנסיבות עובדתיות שלא התקיימו. שאלה זו התשובה עליה אינה קלה, והיא כרוכה לרוב בסוגיות של מהימנות העדויות, אך בסופו של יום בית המשפט נדרש לקבוע ממצא בעניין זה על פי מכלול נסיבות המקרה. במקרה שלפנינו אין ממצא של הערכאה המבררת בנוגע למרכיב זה של הקשר הסיבתי. יצוין כי על פי נסיבות המקרה היה ניתן אולי לטעון כי נגרם למערערים ‘נזק ראייתי’ משלא נתאפשר בירור עמדתם בנוגע לביצוע הבדיקה הנוספת. אלא שטענה זו התשובה לה אינה פשוטה בנסיבות היפותטיות שכאלה, ומכל מקום, גם היא צריכה בירור בערכאה המבררת תוך שמיעת טענות הצדדים.” (שם, 606).

20. אני סבור כי התשובה לשאלה זו הינה שלילית, ולפיכך לא מתקיים כל קשר סיבתי בין מחדלי רופאי הנתבעת לבין המשך ההיריון ומומיה של התובעת. אפרט.

21. תחילה אציין כי אני סבור שבשאלה זו יש להעביר את נטל השכנוע לכתפי הנתבעת ולקבוע כי עליה להוכיח שגם לו היתה התובעת מופנית לבדיקות לא היתה היא פונה לבצען. אשוב ואדגיש כי ההכרעה בשאלה זו אינה מוחלטת וכי די בהוכחה מעבר ל- 51%, על מנת לקבוע כי התובעת לא היתה מבצעת בדיקות אלו.

לסוגיית העברת נטל השכנוע במקום בו נגרם לתובע נזק ראייתי התייחס כב’ המשנה לנשיאה א’ ריבלין בדבריו בפרשת מאיה בן דוד הנ”ל, כדלקמן:

“לצורך העברת הנטל לפי דוקטרינת הנזק הראייתי, נדרש כי התרשלותו של הנתבע תשלול מן התובע את האפשרות להוכיח אחד או יותר ממרכיבי עילת התביעה. מקום בו חרף התרשלותו של הנתבע, עומדת לתובע האפשרות להוכיח את תביעתו – אין תחולה לדוקטרינת הנזק הראייתי (ראו: ע”א 9328/02 מאיר נ’ לאור, פ”ד נח(5) 54, 64 (2004); ע”א 754/05 לוי נ’ מרכז רפואי שערי צדק, פס’ 9 לפסק-הדין ([פורסם בנבו], 5.6.2007); ע”א 679/08 סנפרוסט בע”מ נ’ מוסכי צמח בע”מ, פס’ 27 לפסק-הדין ([פורסם בנבו], 2.1.2011)). במקרה זה סבור אני כי הייתה למערערים אפשרות להוכיח מהי ההמלצה שהיו מקבלים במכון גנטי – למשל בדרך של עדות מומחה בתחום זה (אף כי הם בחרו שלא לממש את יכולת ההוכחה הזו). לפיכך אין מקום להעביר את נטל השכנוע לעניין זה, ויש לבוחנו מתוך ההנחה שנטל השכנוע מוטל על המערערים (התובעים בהליך המקורי).” (שם, פסקה 2 לפסק דינו של כב’ המשנה לנשיאה א’ ריבלין).

בפרשה זו בוצעה הבדיקה הנדרשת, אולם התובעת שם לא הופנתה לייעוץ גנטי. בנסיבות אלו סבר כב’ המשנה לנשיאה א’ ריבלין כי העובדות נשוא הייעוץ היו ידועות ולפיכך ניתן להוכיח, למצער על פי מאזן ההסתברויות, מה הייעוץ שהיה ניתן לתובעת. לפיכך קבע הוא שאין מדובר בנזק ראייתי המצדיק את העברת הנטל.

22. סוגיית העברת נטל השכנוע כאשר לא בוצעה בדיקה נדרשת נקבע כבר בע”א 9328/02 לאה מאיר נ’ ד”ר דן לאור (אתר נבו, 22.4.2004) (המשנה לנשיא ת’ אור בהסכמת הנשיא א’ ברק והשופטת א’ פרוקצ’יה), שם נקבע כך:

“העברת נטל השכנוע כאמור נעשתה, במרבית המקרים, כשהנזק הראייתי נגרם בשל רשלנות הקשורה בהעדרם של רשומות רפואיות כנדרש (להעברת נטל השכנוע בשל התרשלות בעריכת, שמירת ואופן רישום של רשומות רפואיות, לרציו שביסוד העברת הנטל והתפתחות הפסיקה בנושא זה, ראו ע”א 6948/02 פנטה אדנה נ’ מדינת ישראל (טרם פורסם) [פורסם בנבו]). אך העיקרון שביסוד העברת נטל השכנוע מתפרשׂ לא רק על מחדלים בעריכת רשומות רפואיות ובשמירתן כנדרש. הוא מתפרש גם על רשלנות בעלת אופי שונה, אשר גורמת לכך שנפגעת האפשרות של התובע להוכיח את עילת תביעתו. כך גם במקרה של רשלנות מצד הנתבע באי קיומן של בדיקות רפואיות, אשר לוּ בוצעו יכולות היו להצביע על הגורמים לנזק. רשלנות כזו גם היא עשויה להעביר את נטל השכנוע על שכמו של הנתבע.” (שם, פסקה 13).

במקרה דנן מחדלי רופאי הנתבעת גורמים לכך כי כלל לא בוצעו הבדיקות והייעוץ. די באי ודאות זו על מנת לקבוע כי הנתבעת גרמה לתובעת נזק ראייתי ניכר ולפיכך יש להורות כי על הנתבעת להרים את הנטל להוכחת טענות ההגנה בשאלה האם היתה אם התובעת מבצעת בדיקות אלו לו היתה נשלחת אליהן.

23. על אף שאם התובעת טענה כי היתה פונה לביצוע כל הבדיקות אליהן היתה נשלחת, איני נותן אמון בדבריה ובדברי אב התובעת. אני סבור כי באופן בו התנהגה אם התובעת בהריונות שבאו לאחר לידת התובעת יש בכדי לשפוך את האור על האופן בו היתה נוהגת בהריונה של התובעת.

כך ציינה אם התובעת בתצהירה:

“מטבע הדברים, אילו ידעתי שקיימות בדיקות נוספות או ברמה טובה יותר, כי אז הייתי פונה ומבקשת לקבל את השירות הרפואי המיטבי, גם אם הדבר היה כרוך בתשלום. יש להבין בעניין זה, שרצונה של אם הוא שיוולדו לה ילדים בריאים ומוצלחים. לכן, אילו ידעתי שקיימים ספקות או סימני שאלה ביחס לטיב השירות הרפואי שניתן לי במהלך ההיריון הנדון הייתי עושה כל שנדרש על מנת לעבור את הבדיקות הדרושות לשם איתור ואבחון מחלות ומומים בעובר מוקדם ככל האפשר.” (שם, סעיף 6).

כך גם נכתב בתצהירו של אב התובעת.

24. על דברים אלו חזרה התובעת גם בעדותה, והעידה לגבי יתר ההריונות:

“ש. האם את יודעת מה זה בדיקת חלבון עוברי והאם עשית פעם בדיקת חלבון עוברי?

ת. בילדים הקודמים שלי לא עשיתי את זה, אבל עכשיו אני בהריון ובגלל המשפט אמרו לי שאני אעשה את הבדיקה הזאת כי אמרו שיש להם חששות שיהיו בעיות כמו עם התובעת.

ש. מי אמר לך את זה?

ת. בקופת חולים שיח’ ג’ראח.

ש. אמרו לך שבגלל הבעיות עם התובעת תעשי את כל הבדיקות?

ת. התחילו להבהיר לי יותר בקשר לבדיקות אמרו שבגלל שתבעתי ולא ידעתי מהבדיקות האלה ועכשיו הם מבהירים מה הבדיקות האלה שצריך לעשות אותן.

ש. בפעם הראשונה שעשית חולבן העוברי היה בהריון החמישי בשנת 2010?

ת. פעם ראשונה דרשו ממני לעשות את זה.

ש. בשנת 2004 שהיית בהריון לא עשית חלבון עוברי?

ת. לא היו מסבירים לי מה הבדיקה הזאת, מה החשיבות של הבדיקה הזאת.

ש. האם עשית חלבון עוברי במהלך ההריון השלישי?

ת. לא וגם לא נדרש ממני לעשות את זה. רק בהריון החמישי עשיתי סקירת מערכות.

ש. וחלבון עוברי לא עשית בהריון החמישי?

ת. חושבת שעשיתי את הבדיקה הזאת המשולשת.” (פרו’, 5.9.10, 7).

ביחס לד”ר ג’ועבה העידה התובעת כי הוא מטפל בה החל מההיריון השלישי וכי היחסים ביניהם טובים (שם, 9). ביחס לאופן המעקב על ידו בהריונות הבאים העידה כך:

“ש. אני רואה ברישומים של קופת חולים, בהריון השלישי, 4.11.04, דף 39 לתיק הרפואי, רשום שעשית חלבון עוברי ב- 4.11.2004. אז אולי את רוצה לשנות את התשובה שאמרת מקודם שלפני ההריון החמישי לא עשית חלבון עוברי?

ת. אף פעם לא נדרשתי לעשות את הבדיקה הזאת, גם לא בהריון החמישי. הבדיקה המשולשת זה הנפיחות ברגליים.” (שם, 9).

וביחס לידיעתו של ד”ר ג’ועבה לגבי מצבה של התובעת, העידה אם התובעת כך:

“ש. כשאת ביקרת אצל ד”ר ג’ועבה לראשונה סיפרת לו על הבעיות שיש לתובעת?

ת. סיפרתי לו אבל לא זוכרת אם בפעם הראשונה או מתי. בלידה של איימן, לא. אבל בלידה הזאת סיפרתי על הבעיה עם הבת שלי.

ש.ת. הבן הראשון שמו ח’, השניה ו’, השלישי א’, הרביעי מ’ ועכשיו אני בהריון החמישי.

ש. אם אני אומר לך שבנובמבר 2004 בהריון של א’ ד”ר ג’ועבה רושם שלתינוקת השניה היו מומים בשלד, האם הוא רושם נכון או לא נכון? האם אמרת לו או לא אמרת לו?

ת. אתה מזכיר לי מלפני 6 שנים, יכול להיות שכן ויכול להיות שלא. הבן שלי א’ בן 6 עכשיו.” (שם, שם).

ביחס למצבה האישי כתוצאה מההתמודדות עם בתה הפגועה, העידה אם התובעת כך:

“ש. אם כן מדוע חשבת לספר לו על המומים של התובעת?

ת. בגלל שסבלתי מהמצב של התובעת, סבלתי המון ואני לא הבאתי לא’ ישירות אחרי התובעת כי סבלתי נפשית, רק אחרי 5 שנים.

ש. האם זה נכון שבהריון עם א’ חששת שייצא עוד תינוק עם מומים?

ת. בטח שאני פחדתי.” (שם, שם).

25. אם התובעת אף “שכחה” על דוכן העדים את סירובה לבצע בדיקות שהוצעו לה בהיריון השלישי. אלו דבריה:

“ש. האם נכון שבהריון עם א’ ד”ר ג’ועבה ביקש ממך לעשות סקירת מערכות ואת אמרת לו שאת לא רוצה?

ת. לא זכור לי שהוא ביקש או לא ביקש.” (שם, 9).

וכן:

“ש. האם היתה בדיקה במהלך ההריון עם א’ שביקשו ממך לעשות בדיקה כלשהי ואת אמרת שאת לא מסכימה?

ת. לא ביקש ממני הוא היה אומר לי שהבדיקות שלי בסדר ולא ביקש בדיקות אחרות וא’ נולד בסדר גמור.

ש. האם את עשית את כל הבדיקות שד”ר ג’ועבה הפנה אותך במהלך ההריון עם א’?

ת. כל הבדיקות שדרשו ממני לעשות הייתי עושה. אבל אחרי הלידה של התובעת והתביעה התחילו לבקש ממני כל מיני סוגי הבדיקות שלא ידעתי מה הבדיקות האלה.

ש. מתי התחילו לבקש ממך?

ת. בהריון הזה שאני בו עכשיו בשנת 2010.

ש. לפני כן, בהריון עם א’ לא הציעו לך לעשות כל מיני בדיקות?

ת. לא הפנו אותי ולא ביקשו ממני. בהריון הזה כן הפנו אותי לשיח’ ג’ראח.” (שם, 10).

משהתגלו הסתירות בדבריה, חזרה התובעת לגרסת השכחה, כדלקמן:

“ש. אמרת שבהריון החמישי הציעו לך לעשות את כל הבדיקות בגלל המשפט הזה והאם אמרו לך שכדאי שתעשי את כל הבדיקות כדי שתצליחי במשפט?

ת. לא כדי לזכות במשפט אלא אנו לא רוצים להביא עוד ילד כמו התובעת.

ש. ואם ד”ר ג’ועבה רושם בהריון עם א’ ‘הצעתי לך לעשות סקירת מערכות והגב’ לא רוצה’ אז הוא משקר?

ת. בהריון הראשון והשני והשלישי והרביעי לא הזכירו את הבדיקות שאני עוברת אותן בהריון החמישי עכשיו. למה בהריונות הקודמים לא הפנו אותי לשיח ג’אראח ולא הסבירו לי כמה חשוב הבדיקות ועכשיו כן עומדים על כך להסביר לי?

ש. מקודם אמרת שאין לך מריבה עם ד”ר ג’ועבה. למה את חושבת שיכתוב דברים שאת אומרת שזה שקר?

ת. אין לי מריבה איתו ואני לא זוכרת אם כן ביקש או לא ביקש. אבל לא נדרש ממני לעשות את הבדיקות שדורשים עכשיו.” (שם, 10).

26. בהמשך, נשאלה אם התובעת ביחס להתנהלותה בהריונו של בנה הרביעי, אשר גם הוא נולד עם מום אורטופדי, ומעדותה עולה כי היא אכן ביצעה בדיקת סקירת מערכות בהיריון זה (בניגוד לגרסתה הקודמת). כך העידה:

“ש. בהריון הרביעי של מ’, ד”ר ג’ועבה אמר לך שיש בדיקות נוספות שניתן באמצעותן לאתר מומים בעובר וניתן לעשות אותן באופן פרטי?

ת. לא.

ש. את בטוחה שלא?

ת. לא. כשבאתי לו את תוצאות סקירת המערכות הוא אמר שזה לא גורם סכנה.

ש. תוצאות שעשית בהריון עם מ’?

ת. כן.

ש. אז עשית בהריון עם מ’ סקירת מערכות, ומה אמרו לך שהכל בסדר?

ת. אמרו שיש חור אבל זה לא גורם סכנה.” (שם, 11).

כן עולה מדבריה כי כלל לא הסבירו לה את פשר הממצאים שנדגמו בבדיקת סקירת המערכות ובוודאי שלא הפנו אותה להמשך בירור ובדיקות נוספות, אלו דבריה:

“ת. ד”ר ג’ועבה אמר שיש חור, החוליות באות אחת מעל השניה והחור בצורת משולש, וזה לא גורם סכנה וגמרנו את הסיפור בתשובה זו שזה לא גורם סכנה, ולא יגרום לו בעיה כמו אחותו.

ש. האם נכון שהציע לך שבגלל שהתוצאה של סקירת המערכות לא טובה ללכת לעשות אם אר איי שאפשר לראות יותר טוב מה יש לעובר?

ת. אף אחד לא אמר לי שסקירת מערכות לא בסדר.

ש. אחרי הסקירה בהדסה הפנו אותך לאם אר איי בהדסה?

ת. לא זכור לי, אך אני לא חושבת שהפנו.

ש. אני אומר לך שב – 11.12.07 בשעה 15:21 ד”ר ג’ועבה רשם ‘ייעצתי לגב’ לעשות אם אר איי וייעוץ גנטי והיא סירבה’. מה את אומרת?

ת. באיזה שנה?

ש. ב – 11.12.07 בהיריון של מ’?

ת. בדיקה גנטית אף פעם לא הפנו אותי. את הייעוץ הגנטי הכרתי רק בהיריון הנוכחי.” (שם, 12).

27. כל האמור בעדותה של התובעת נסתר בתצהירו ובעדותו של ד”ר ואליד ג’ועבה, ואני נותן אמון בדבריו בין היתר משום שדבריו נתמכים בתוכן תיקה הרפואי של אם התובעת, תיעוד מזמן אמת.

כך ציין בתצהירו:

“ביום 28.11.2004, שבוע 21.6 להיריון, הפניתי את ר’ לסקירת מערכות. הסברתי לה כי הסקירה חשובה בגלל המומים מהם סבלה הבת השניה והאפשרות שמדובר במום גנטי שעשוי להישנות אצל צאצאים נוספים. היא מסרה לי כי אין בכוונתה לבצע סקירת מערכות, והדבר תועד על ידי ברשומה הרפואית.” (סעיף 5 לתצהיר).

ואכן, ברשומה הרפואית מיום 28.11.2004 נכתב כך:

“SECOND BABY HAD SKETAL CONGENITAL MALFORMATION. REFUSED TO HAVE DETAILED ULTRASOUND”

28. את מהלך ההיריון הרביעי, בהתייחס לסוגיית הבדיקות הנוספות, תיאר ד”ר ג’ועבה בתצהירו כך:

“6. בשנת 2007 הרתה ר’ בפעם הרביעית. מעקב ההריון החל בשבוע 6 וסווג כהיריון בסיכון גבוה. ביום 23.10.2007 הפניתי אותה לסקירת מערכות ולתבחין משולש (triple test). את התבחין המשולש היא לא ביצעה.

7. בסקירת מערכות מורחבת מיום 6.12.2007 (שבוע 22 להריון) נצפה מום בעמוד השדרה מסוג Dorsal Hemivertebra. זהו מום אורטופדי קשה. מדובר בהתפתחות פתולוגית של חוליות עמוד שדרה, אשר רק מחצית מכל חוליה מתפתחת.

8. לאור הממצא בסקירת המערכות, המליץ מבצע הבדיקה להפנות לבדיקת MRI עוברי, שהיא בדיקה רגישה יותר, המאפשרת לבחון ביתר דיוק את מבנה וחומרת המום. כן המלצתי לגברת לפנות לייעוץ גנטי.

9. בביקורה במרפאתי בתאריך 11.12.2007 הסברתי לר’ את החשיבות בביצוע הבדיקות הנ”ל, אולם היא מסרה כי היא מסרבת לבצען וציינה כי בכוונתה להמשיך בהריון בכל מקרה, למרות המום ממנו סובל העובר ולמרות המום של בתה. הדברים צוינו על ידי ברשומה הרפואית. אילו הבדיקות היו מתבצעות הייתי מקבל את תוצאותיהן ומיודע על ביצוען ע”י ר’ במהלך ביקוריה הבאים.”

ואכן ברשומה הרפואית נכתב במפורש כפי שמצהיר ד”ר ג’ועבה (עמ’ 43 לנספח ב’ לתצהירו).

29. חיזוק לסיפא דבריו בסעיף 9 הנ”ל מתקבל מתצהירו ועדותו של מר יורם סגל, המנהל האדמיניסטרטיבי במחוז ירושלים של הנתבעת, מהם עולה כי כל בדיקה המבוצעת בקופת החולים או במימונה של קופת החולים – באמצעות הפניה והתחייבות – מתועדת. בנספחי תצהירו של מר סגל אין כל תיעוד לביצוע הבדיקות אליהן הופנתה אם התובעת על ידי ד”ר ג’ועבה.

30. בחקירתו, עמד ד”ר ג’ועבה על עמדתו כי הסביר לתובעת את מהות הבדיקות ולא רק הציע לה לבצע בדיקות שאין היא מבינה מהן, וכך העיד על עצמו:

“ת. לא רשמתי בתיק, אבל הסברתי לה. מי שעובד בדרך נכונה ויודע מה הוא עושה אז בטוח שהוא הסביר את זה נכון.” (שם, 17).

ב”כ התובעת הקשה על דבריו של ד”ר ג’ועבה וטען כי התנהלותה הלא עקבית של התובעת מעידה על כך שלא הבינה נכוחה את מהות הבדיקות, אולם ד”ר ג’ועבה שלל אפשרות זו גם כן מתוך הסתכלות על התנהגות אם התובעת. כך העיד:

“ש. שאלנו אותה פה והיא אמרה שתבחין משולש היא הבינה שזו בדיקה שבודקים אם יש לה בצקות ברגליים?

ת. אני לא חושב שהיא אמרה נכון. היא הלכה לשיח גראח ושילמה 48 ₪ ועשתה בדיקת דם וחיכתה שלושה שבועות ובאה אליי עם התוצאות היא עשתה את זה ב – 4.11.04 בהיריון של 2007 היא סרבה עשות את הבדיקה ב- 2010 אני חושב שהיא עשתה את זה.” (שם, שם).

עוד שאל ב”כ התובעת את ד”ר ג’ועבה לגבי התנהגות מצופה מאשה שכבר ילדה ילד פגוע, כדלקמן:

“ש. מניסיונך ההתנהגות של הנשים, אישה שחוותה כבר לידה של ילד עם מום שהוא בעייתי, היא נזהרת יותר מהאפשרות שזה יקרה שוב?

ת. מניסיוני יש הרבה הבדל בין אנשים. יש כאלה חולים שיש להם ילדים עם נכות ומסרבים לעשות את כל הבדיקות כי אומרים שזה מאלוקים וזה מקובל עליהם ויש כאלה שאומרים שיש בעיה עם התינוק ומקובל עליהם והתינוק יכול לחיות עם הבעיה ויש כאלה שמעוניינים לעשות את הבדיקות כי יש להם מחשבה להפיל את ההריון.” (שם, 19).

דווקא ביחס לכך אני מקבל את כיוון מחשבתו של ב”כ התובעת ואת ההיגיון העומד בבסיסה, ואני סבור שאכן מצופה מאישה אשר כבר ילדה ילד פגוע לנקוט בכל דרך אפשרית על מנת לברר כי לא יקרה כך בשנית. במקרה דנן אני סבור שהיעדר עקביות אינו מעיד על חוסר הבנה אלא על חוסר נכונות, כפי שמעיד ד”ר ג’ועבה.

לסיכום עדותו של ד”ר ג’ועבה חשוב לציין כי הוא אינו עובד של הנתבעת.

31. כאמור, איני נותן אמון בעדותה של התובעת, אשר היתה מלאת סתירות ושכחה, אולם מנגד עדותו של ד”ר ג’ועבה היתה קוהרנטית ונסמכה על תיעוד רפואי מזמן אמת. לאור כך, אני קובע שהנתבעת הרימה את הנטל להוכיח את טענתה שבהריונות שבאו לאחר לידת התובעת דנן בחרה התובעת להימנע מביצוע הבדיקות אליהן היא נשלחה.

בנסיבות אלו אני סבור שהורם הנטל להוכחת הטענה שהתובעת לא היתה פונה לביצוע הבדיקות במהלך ההיריון של הנתבעת, גם לו היו מוסברים לה השיקולים לביצוע בדיקות אלו והיא היתה נשלחת לבצען. יש לדון זאת בקל וחומר – אם כאשר התובעת ידעה כי ישנו סיכון ללידת ילד פגוע הואיל וכבר נולדה לה בת פגועה, ועל אף זאת היא סירבה לבצע את הבדיקות הנדרשות, ברור ומובן כי בהיעדר “גורם הרתעתי” שכזה לא היתה התובעת מבצעת את הבדיקות.

די באמור לעיל על מנת לדחות את תביעת התובעת בעילה של הולדה בעוולה, אולם אתיחס בקצרה גם ליתר רכיבי הקשר הסיבתי.

האם בבדיקות אלו היו מתגלים המומים מהם סובלת התובעת?

32. השאלה השניה הנדרשת לבירור הינה האם היו מתגלים המומים לו היו מבוצעות הבדיקות.

לאופיה של שאלה זו התייחס בית המשפט בפרשת סידי כך:

“השאלה השנייה היא בעלת אופי אחר. היא הסתברותית, סטטיסטית מטיבה: מהי ההסתברות לגילוי פגם של חסר כף יד בסקירת מערכות המתבצעת במסגרת הרפואה הפרטית? למעשה, השאלה המתעוררת כאן עניינה ‘אבדן סיכויי גילוי מחלה’, על משקל הדוקטרינה המוכרת של ‘אבדן סיכויי החלמה’. לגבי זו האחרונה, נראה כי הרעיון העומד מאחוריה הוא קביעת ראש נזק של ‘אבדן סיכויי החלמה’, כאשר על התובע להראות כי נתקיימו יסודות העוולה בנוגע לראש נזק זה. הדוקטרינה אינה סוטה, על פני הדברים, מן הכלל הרגיל של ‘הכול או לא כלום’, שכן היא מחייבת את התובע להוכיח, במאזן ההסתברויות, כי הנתבע גרם ברשלנות לנזק מן הסוג האמור, ומשנקבע שכך הוא, החבות נסבה על הנזק כולו (ע”א 7469/03 המרכז הרפואי שערי צדק נ’ כהן, [פורסם בנבו] 17.4.2005).” (שם, 606).

33. ראשית יש להידרש לטענת הנתבעת כי ישנו פער במומחיות בין המומחים. לדברי הנתבעת, המומחה מטעמה עוסק בביצוע בדיקות האולטרסאונד ובפיענוחן. בניגוד אליו, המומחה מטעם התובעת שימש כרופא בקהילה ורק הפנה את הפונות אליו לביצוע הבדיקה. לפיכך, בכל הקשור לממצאים הניתנים לגילוי בבדיקות אלו, יש לבכר את חוות שדעתו של ד”ר מלינגר. טענה זו של הנתבעת מקובלת עליי, ואכן ישנו פער מקצועי בין המומחים, וככל שישנה מחלוקת ביניהם יש להעדיף את עמדתו המקצועית של ד”ר מלינגר.

34. טענתו של ד”ר מלינגר הינה כי העובדה שלא זוהה שום מום בלידתה של התובעת אלא לכל המוקדם חודשיים לאחר לידתה, מחייבת את המסקנה כי לא ניתן היה לאתר את המומים בבדיקות במהלך הלידה.

ד”ר קלמן סבור כי ניתן היה לאתר מומים אלו במהלך ההיריון, הואיל ומדובר במומים בולטים.

35. במסגרת השאלה השניה, ישנן שתי שאלות הדורשות הכרעה:

1. האם, ככלל, ניתן לזהות את מומים מהם סובלת התובעת במהלך ההיריון, בבדיקת האולטרסאונד או בבדיקות נוספות?

2. האם, במקרה דנן, ניתן היה לאבחן מומים אלו?

36. להכרעה בשאלה האם ניתן לאבחן מומים מהסוג מהם סובלת התובעת בבדיקת סקירת מערכות, די להפנות לעדותו של המומחה מטעם הנתבעת, ד”ר מלינגר, שהעיד כך:

“ש. זה יהיה נכון לומר ששיטת העבודה של רופא שעושה אולטרסאונד בצורה מקצועית שמרגע שהוא גילה מום אחד, הסקירה הופכת להיות מורחקת ומכוונת באופן מיידי מתוך הבנה לצפיה שיימצאו מומים נוספים?

ת. זה נכון. לצערי המום הקשה לאתרו זה המום השני. אבל זה נכון, ברגע שאתה רואה שמשהו לא בסדר החושים שלך יותר חדים.

ש. הסיבה לכך היא שבדרך כלל המומים לא באים בבודדים אלא שהם באים בקבוצה נכון

ת. לא. לרוב לא. לרוב מומים הם בודדים.

ש. אבל לעיתים בקבוצה?

ת. תלוי איזה סוג.

ש. דווקא בנושא שלד שיש מום שלד, שם היתה מצפה יותר למומים נוספים לשלד לאחר שגילית את הראשון.

ת. בכל מום ההתייחסות אותו דבר. כשרואים מום ראשון, אתה צריך לחפש את הנוספים, זה אולי החלק הקשה של המקצוע שאתה אף פעם לא בטוח שלא פיספסת משהו.

ש. כל מה שדיברנו עד כה מתאים לזמן הרלוונטי למשפט הזה דהיינו שנים 99 ושנת 2000?

ת. ואני מוסיף, אם מדובר ברופאים שהם מומחים מאוד מיומנים. באולם שנים כמות המומחים כאלה בארץ היתה מצומצמת מאוד.” (פרו’, 7.10.10, 34).

בהמשך דבריו אישר ד”ר מלינגר את טענת התובעת כי בבדיקה שגרתית ניתן היה לאתר לפחות את אחד המומים, עובדה אשר חייבה את המשך החיפוש המדוקדק של יתר המומים מאותו הסוג – מומי השלד, כדלקמן:

“ש. לכן נכון לומר שאת המום בעמוד השדרה אותו איחוי של חוליות שיש במקרה הזה אפשר היה לאבחן בסקירת מערכות של השליש השני של ההריון?

ת. יש סיכוי לכך.

ש. האם נכון לומר שגם בסקירת המערכות של השליש השני רופא שמזהה מום אחד צריך לנהוג על פי הנוהל של בדיקה יותר מכוונת ומורחבת כדי לתאם מומים נוספים?

ת. כן.” (שם, 36).

אכן, ד”ר מלינגר טוען כי גם אם היו מבצעים בדיקה מורחבת והמכוונת לא היו מאבחנים את המום בשכמות הואיל וגם בבדיקה מורחבת לא בוחנים את השכמות אלא את “השלד בכללותו” (שם, 37), אולם איני סבור כי תשובה זו עולה בקנה אחד עם יתר דבריו בעדותו. מבחינה נורמטיבית יש לקבוע שחובה על הרופא המודע לקיומו של פגם בשלד של העובר להקדיש עוד מספר דקות על מנת לבחון כראוי את ‘כלל השלד’ ולא את ‘השלד בכללותו’. אי ביצוע הבדיקה באופן הזה אינה יכולה להיחשב לטיפול ראוי והולם.

כמו כן, בעדותו אישר במפורש ד”ר מלינגר כי את מרבית המומים ניתן לאבחן באמצעות הבדיקות במהלך ההיריון (פרו’, 7.10.10, 33, 37), ככל שאכן היו קיימים ולא התפתחו בשלב מאוחר יותר, אולם הוסיף כי אחד המומים – המום על שם ספרנגל – הינו מום נדיר ביותר שעל פי הספרות אובחן פעם אחת בלבד באמצעות בדיקת אולטרסאונד. על כך משיבה התובעת כי את המום הנדיר ניתן לאבחן בצילום רנטגן, וזה היה צריך להיעשות ככל שהיה מתברר כי היא סובלת ממומים שלדיים.

37. על אף האמור, לשאלה האם ניתן היה לאתר את מומיה של התובעת, בנסיבות המקרה דנן, אני סבור כי יש לענות בשלילה.

כאמור, בחוות דעתו סובר ד”ר מלינגר כי לא ניתן היה לאתר את מומיה של התובעת לאור העובדה שמומים אלו לא אותרו גם בבדיקות הפיזיקליות שבוצעו בבית החולים. חיזוק לעמדתו של ד”ר מלינגר מצוי בטופס השחרור של התובעת מבית החולים, בו לא צויין שום פגם בבדיקות הפיזיקליות שנעשו לה. אי גילוי המומים תמוה עוד יותר לאור קביעתו של ד”ר קלמן בחוות דעתו, בה הגדירם כמומים “גסים ומרובים” (שם, ע’ 3).

התובעת טוענת כנגד מסמך זה, שרמתו המקצועית של בית החולים בו היא נולדה הינה ירודה ואין לסמוך על מסמך זה, אולם טענה זו נשארה כטענה בעלמא ולא הוכחה כלל. ברי כי טענה זו אינה באה בגדרי הידיעה השיפוטית ואף אינה מן המפורסמות.

38. מן המקובץ עולה אפוא, כי שני המומחים מסכימים שלו היו מומים אלו קיימים במהלך ההיריון באופן בו הם קיימים כיום, ולו היתה מתבצעת הבדיקות באופן ראוי, אזי ניתן היה לאבחנם במועד, אולם התובעת לא הרימה את הנטל להוכחת טענתה שרמתו המקצועית של בית החולים בו נולדה הינה ירודה ובכך לסתור את האמור בטופס השחרור, ודי בכך על מנת ליתן משנה תוקף לחוות דעתו של ד”ר מלינגר.

למען הסר ספק יובהר כי אף אמה של התובעת אישרה שהתובעת עברה בדיקות בבית החולים הסהר האדום, אולם לא נמצא בה כל מום (פרו’, 5.9.10, 5).

לאור האמור אני סבור שהתובעת לא הרימה את הנטל שהוטל לפתחה להוכיח כי ניתן היה לאתר את מומיה בבדיקות במהלך ההיריון, לו היו מבוצעות אלו, ומאחר שדבר זה ניתן להוכחה באמצעות חוות דעת של המומחים לדבר, אין לקבוע שהנטל הועבר אל כתפי הנתבעת.

האם התובעת היתה מבצעת הפסקת היריון?

39. השאלה השלישית הנדרשת לצורך גיבושו של הקשר הסיבתי, הינה האם התובעת היתה מבצעת הפסקת היריון.

בפרשת סידי הוגדרה שאלה זו כך:

“שאלת הקשר הסיבתי השלישית מעלה את טענת ‘טוב מותי מחיי’ (הולדה בעוולה). סוגיה זו נתבררה בבית משפט זה בע”א 518/82 זייצוב נ’ כץ, ונשמעו בעניינה עמדות שונות.” [פורסם בנבו] (שם, 607).

40. הנתבעת טוענת כי מהעובדה שהורי התובעת הינם אנשים מאמינים, מוסלמים, יש להסיק כי בכל מקרה הם לא היו פונים לביצוע הפלה.

שני הוריה של התובעת וכן ד”ר ג’ועבה העידו במפורש שבנסיבות המתאימות אין איסור באיסלאם על ביצוע הפסקת היריון. די בכך על מנת לדחות את טענת הנתבעת, אשר נטענה ללא כל סימוכין. אולם גם ללא עדויות אלו איני סבור כי ניתן לקבוע את התנהגותו של הפרט רק על פי שיוכו המגזרי והמגדרי. דרך זו נשללה בהלכת רים אבו חנא (ע”א 10064/02 “מגדל” חברה לביטוח בע”מ נ’ רים אבו חנא (אתר נבו, 27.9.05)) ובשאר פסק הדין שבאו בעקבותיה, ונקבע לא אחת כי אין לקבוע את מתווה חייו של ניזוק, ובמקרה דנן את ההחלטות שהיה מקבל, רק על בסיס השיוך הדתי או המגזרי.

41. לנוכח האמור לעיל, איני נדרש להכריע במחלוקת האם ראוי לו למקרה דנן להיכנס תחת כנפיה של עילת ההולדה בעוולה: האם יש לנקוט בשיטת כב’ השופטת בן פורת וכב’ השופט ד’ לוין בפרשת זייצוב, ולבחון האם די בנכותה של התובעת בכדי לגבש את טענת “טוב מותי מחיי”, או שמא ללכת בדרך בה הלכו כב’ השופטים ברק וש’ לוין, ולקבוע כי יש לפצות את התובעת על פי שיעור נכותה, גם אם טוב לה שנולדה וטובים חייה ממותה. שאלות כבדות משקל אלו עתידות להידון על ידי בית המשפט העליון בהרכב מורחב (על פי החלטת כב’ הנשיאה ד’ ביניש מיום 3.10.11 בע”א 1326/07 ליאור המר נ’ פרופ’ עמי עמית [פורסם בנבו] והתיקים שאוחדו עימו (ע”א 572/08; ע”א 8776/08; ע”א 2600/09; ע”א 2896/09; ע”א 3856/09; ע”א 3828/10) וכן הוקמה ועדה מיוחדת במשרד המשפטים על מנת לקבוע את היקפה של עילה זו.

אציין שבתחום זה דן הספר “הזכות לחיים ללא מום”, בעריכת יונתן דיוויס ואברהם סהר (2007), בו קובצו מאמרים רבים ומלומדים הבוחנים בין היתר אף את סוגיית ההולדה בעוולה הן מהפן המוסרי, הן מהפן המדעי והן מהפן המשפטי.

בהקדמתו לספר זה, כותב כב’ השופט (בדימוס) י’ טירקל כך:

“דומה שכל מילה ומילה בשמו של הספר שלפניכם – ‘הזכות לחיים ללא מום’ – עומדת בלב מערבולת מסתחררת של שאלות, שכל אחת מהן גוררת אחריה שובל של שאלות נוספות…”

כב’ השופט טירקל סבור שספק אם ניתן להשיב על שאלות אלו.

על אף האמור, פטור בלא כלום איני יכול, ולפיכך אציין כי מקובלת עליי הכרעתה של כב’ הנשיאה ב’ גילאור בת”א (מחוזי, חי’) 259/02 פלוני נ’ מדינת ישראל (אתר נבו, 2.12.07), אשר העדיפה את עמדתם של כב’ השופטים ברק וש’ לוין על פני עמדת השופטים בן פורת וד’ לוין (כן ראו פסק דינו של כב’ השופט י’ ענבר בת”א (מחוזי, י-ם) 6018/04 פלוני (קטין) נ’ שירותי בריאות כללית (אתר נבו, 1.5.11)). משהוכחו יסודות עוולת הרשלנות שוב אין לדוק עם הניזוק באם טוב לו בחייו אם לאו, וברי כי אין כל אפשרות מעשית לבחון תחושה סובייקטיבית זו.

הנזק

42. מאחר שדין התביעה להידחות אין אני נזקק להערכה מפורטת של שיעור נזקה של התובעת.

על אף האמור, בבחינת מבט בסוגיה זו ממעוף הציפור, בהתחשב בכך שאני סבור שישנו פער ניכר בין נכותה הרפואית של התובעת לבין שיעור הגריעה מכושר השתכרותה ובהתחשב בפגיעה המינורית בניידותה ובסיוע לו היא תידרש במהלך חייה, אני סבור, בין היתר לאור תחשיבי הנזק, כי פיצוי בסך של 1,450,000 ₪ (לפני ניכויים) הולם את נסיבות הליך זה. מסכום זה יש לנכות את התגמולים אותם עתידה התובעת לקבל מאת המוסד לביטוח לאומי בגין נכותה החל מהגעתה לגיל 18.

תוצאה

43. איתרע מזלה של התובעת, ולאור קרבת הדם שבין הוריה נולדה היא עם מומים אורטופדיים אשר ילוו אותה למשך כל ימי חייה. התובעת הוכיחה כי במהלך הריונה התרשלו רופאי הנתבעת בביצוע מעקב ההיריון, אולם לא עלה בידה להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין מחדל זה לבין אי ביצוע הפסקת ההיריון וחייה במומה.

לאור כך דינה של התביעה להידחות.

בנסיבות העניין כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ב’ כסלו תשע”ב (28 נובמבר 2011), בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח עותק פסק הדין לב”כ הצדדים.

לשאלות בנושא פסק הדין ניתן ליצור קשר עם עורך דין רשלנות רפואית ענת מולסון שפרטיה בראש העמוד משמאל