ניתוח פריצת דיסק – רשלנות רפואית?

אנו מקבלים פניות מגולשים רבים אשר טוענים כי נפלו קורבן למקרה של רשלנות רפואית בניתוח פריצת דיסק.

בכדי לדעת אם אכן יש צדק בטענתם, אנו מבצעים איסוף של כל התיק הרפואי ובוחנים אותו יחד עם מנתח גב מנוסה, בכדי לקבל החלטה אם כדאי ללקוח ולנו להיכנס להליך של תביעת רשלנות רפואית. לשאלות בנושא ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה משמאל.

פריצת דיסק מוגדרת כיציאה של החומר הפנימי מטעם הדיסק, דרך הציפוי הסיבי החיצוני של המשרד, היישר אל יחד עם תעלת עמוד השדרה או לחילופין היישר אל תוך תעלות העצבים הצדיים. שינוי צורת הדיסק גורם ללחץ אודות שורשי עצבים סמוכים, רצועות ומבנים אחרים. לחץ אודות שורש עצב מדרבן לכאבים עד מאוד נחושים, אובדן ניחוח חלקיו של או מקיף בגב או לחילופין בגפיים. האזור הפופולארי יותר מכולם לפריצת דיסק הוא הגב התחתון (חוליות L4-L5).

ניתוח פריצת דיסק ( DISCECTOMY LAMINECTOMY) מבוצע כדי להקל את הכאבים בגב או לחילופין ברגליים, הנובעים מלחץ הדיסק הפרוץ על גבי חוט השידרה.

מטרת הניתוח הינה לשחרר לחץ על חוט השידרה ולהוציא את הדיסק או הדיסקים הפגומים. סגנון הקיבוע שהיא החוליות הפגומות מותנה בכמות החוליות שדורשות טיפול שיער, מיקומן ואחוז הריקמה הגרמית שהוסרה במשך התהליך.

מפעם לפעם מתבצע ניצול בשתל עצם לשם הענקת יציבות לעמוד השידרה. העצם לשתל נלקחת ממקום אחרי בגוף, לדוגמא מעצמות האגן. מטלה זו כרוכה בעשיית חתך נספח באותו אזור בגוף שממנו לוקחים אחר העצם. שצריך בקיבוע מותנה במספר החוליות הפגומות, דירוג הדיסק הבעייתי וגורמים מגוונים.
בדרך כלל, בסוף הניתוח המנתח מכניס צינור מנקז הפרשות לפצע הניתוחי. 
עם גמר הניתוח תועברו לחדר התעוררות לשם השגחה צמודה ומעקב שונה אופי ההכרה, נשימה, מתן חמצן, לחץ דם, דופק ותנועתיות הגפיים.

אזור הניתוח יכול להיות מכוסה בחבישה שתוסר כ שלושה-ארבעת רגעים בסיומה של התהליך. אין להיפטר את החבישה או לחילופין להרטיב את כל איזור ניתוח של הרמת חזה בלא גושפנקה המנתח.
בשל היותכם בצום, חברת הניקיון תיתן עירוי נוזלים ואנטיביוטיקה באמצעות הוריד.
שכיבה ממושכת במיטה וחוסר תנועה יכולים לעשות לאוורור לקוי שהיא הריאות ולהיווצרות פצעים באזורי גוף שונים, לכן חשוב לשנות תנוחות בזהירות כל כך שלושה-ארבעת זמן. לשם בדרך זו, רק אל תהססו להיעזר בצוות הסיעודי.
פיזיותרפיסט ידריך הלומדים בתרגילי נשימה ושיעול לשם אוורור טוב של הריאות כמו כן בתרגילי תנועת גולשים הכרחיים.
אם וכאשר והניתוח לטיפול בפריצת דיסק יגביל הלומדים בניידות, תטופלו בתרופה לדילול הדם.
ימים למחרת הניתוח אפשר לרדת מתוך המיטה, כאשר טיב הכאב תאפשר זה, בהשגחת הצוות הסיעודי.
ההכרעה על גבי שימוש בחגורת גב תינתן באמצעות המנתח.
אם תירצו, יוכל מלווה אחד להישאר לידכם בחשיכה, באישור האחות.

רשלנות רפואית גידולים של רקמות רכות- BENIGN SOFT TISSUE

גידולים של רקמות רכות הם שכיחים יותר מאשר גידולים של העצם. הם יכולים להתרחש כמעט בכל אזור של הגוף, בתוךו בין השרירים, הגידים, העצבים וכלי הדם. הגידולים הללו משתנים באופן נרחב בהופעתם והתנהגותם. חלק מן

הגידולים יכולים להיות די אגרסיביים. פלישה לתוך רקמות שכנות מעלות את הסיכוי להישנות של הגידול גם לאחר שיוסר. במקרים הללו קיים סיכוי שהמנתח ישתמש בטכניקות מיוחדות ואפילו בהקרנות בכדי להוריד את סיכון ההישנות. בין סוגי הגידולים של הרקמות הרכות ניתן למצוא גידולים כמו: לימפומה, אנג’יולימפומה, פיברומה מיקסומה ועוד. הגידול השכיח מבניהם הוא הגידול הנוצר בשכבות השומן ונקרא לימפומה. לימפומה בדרך כלל מתרחשות מתחת לשכבת העור כגוש שאינו מפיק כאב וגודל לאורך תקופה של חודשים או שנים. הגידולים הללו הם לרוב אינם מסוכנים והם מטופלים באמצעות הסרה של גבולות הגידול. הסיבות לצמיחה גידולים מרקמות רכות הן מגוונות ויכולות להיווצר מסיבות שונות כגון: קרינה, גורמים גנטיים, זיהומים טראומות וכו’.

רשלנות רפואית – גידולי רקמה רכה

חלק מגידולי הרקמה הרכה יוסרו באופן ניתוחי וחלקם לא. לעיתים חוסר הערכה מקצועית או חוסר צומת לב עלולים להוביל לכך שגידול שנחשב כשפיר לא יוסר מסיבות כאלו ואחרות ולאחר מכן יתפתח לממאיר, כמו למשל במקרה של סרקומה המתפתחת מרקמות רכות. סרקומה מרקמות רכות עלולה להוביל לגידול משמעותי, שיכול לגרום ללחיצה על רקמות תקינות בסביבה, ליצור כאב לוקלי. במידה והגידול מתרחש בריאות הדבר עלול להתבטא בקוצר נשימה.

עילות לתביעה ברשלנות גידולים של רקמות רכות:

          אבחון בשלב מאוחר יותר של המחלה לאחר שהפכה לגידול רחב ממימדים הלוחץ על איברים בריאים סמוכים או הפך לממאיר ושלח גרורות ברחבי הגוף.

          רשלנות רפואית בדרכי האבחון על ידי אי שליחה לביצוע בדיקות מתאימות כגון בדיקות הדמיה או לחילופין פענוח לא נכון של התוצאות.

לשאלות על רשלנות רפואית גידולים של רקמות רכות ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה מופיעים בראש העמוד משמאל.

 

פגיעה באוטונומיה למטופל אשר עבר ניתוח לייזר לאסיק אלקטיבי

בית משפט פסק פיצויים בגין פגיעה באוטונומיה למטופל אשר עבר ניתוח לייזר  לאסיק אלקטיבי בעיניו. להלן פסק הדין

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע”א 1997/10

בפני: כבוד המשנה לנשיאה א’ ריבלין

כבוד השופט ח’ מלצר

כבוד השופט נ’ הנדל

המערער: עמית צורף

נ ג ד

המשיבים: 1. ד”ר דניאל רוזנבאום

2. מיישר-מרכז לייזר לשיפור הראייה בע”מ

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מחוז חיפה מיום 25.1.2010 בת”א 572/06 [פורסם בנבו] שניתן על ידי כב’ השופטת ת’ שרון נתנאל

 

פסק-דין

השופט נ’ הנדל:

1. ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 25.1.2010 בת”א 572/06 [פורסם בנבו] (כב’ השופטת תמר שרון נתנאל). בית המשפט המחוזי דחה את תביעת הרשלנות הרפואית של התובע (להלן: המערער) מלבד חיוב הנתבעים (להלן: המשיבים) בסכום של 150,000 ₪ בגין פגיעה באוטונומיה. המערער מסתייג מדחיית עיקר התביעה, והמשיבים משיגים על פסיקת הסכום הנ”ל.

המסכת העובדתית הרלוונטית

2. המערער הוא יליד 1972, ובעת המדוברת עבד כבלש במחלק הסמים במשטרת ישראל. המשקפיים אותם חבש הפריעו לו, לא רק מבחינה אסתטית, אלא גם בעבודתו, שכן הם היו נשברים לעתים קרובות במסגרת פעילותו המורכבת בשטח. על כן, ביום 26.7.1999 פנה המערער למכון משיבה מס’ 2 (להלן: המכון) על מנת לבחון אפשרות לביצוע תיקון ראייה באמצעות ניתוח שיפטור אותו מהצורך בחבישת המשקפיים.

המערער נבדק על ידי רופא מטעם המכון, הוא משיב מס’ 1 (להלן: המשיב), ולאחר הבדיקה וקבלת הסבר אודות הניתוח, החליט לעבור את הניתוח בו ביום וחתם על טופסי הסכמה. המשיב ביצע ניתוח בשני עיניו, בפרוצדורה המכונה “ניתוח לאסיק”. הניתוח בעינו הימנית עבר בהצלחה, אך הניתוח בעינו השמאלית הופסק בשל בעיה במכשיר (שלא עמדה לדיון במסגרת התביעה או במסגרת הערעור), והמערער הוזמן לביקורות נוספות. ביום 11.10.1999, שלושה וחצי חודשים לאחר הניתוח הראשון, בוצע הניתוח השני – הפעם בעינו השמאלית של המערער.

לאחר חלוף זמן, החל המערער לסבול מירידה בחדות הראייה. הוא פנה למכון ביום 19.11.2001, ועבר בדיקת ראייה, בדיקת טופוגרפיה ובדיקת קמירות הקרנית (קרטומטריה). הבדיקות גילו ירידה בחדות הראייה והיווצרות צילינדר בשתי עיניו, אך קמירות הקרנית נמצאה תקינה. המערער שב למכון לביקורת ביום 22.7.2002, ובבדיקתו נמצאה ירידה נוספת בחדות הראייה וכן נמצא שהוא סובל מקרטוקונוס – מחלה הגורמת לעיוות בצורת קרנית העין ובאחידות קמירותה. בעקבות כן פנה המערער למרפאת “עיניים”, שם עבר ניתוח להשתלת טבעות בעיניו וטיפול Crosslinking. עקב זיהום שהתפתח בהמשך נזקק המערער לניתוח להוצאת הטבעת מעינו הימנית. בשל הפגיעה שספג המערער, הוא הגיש תביעה בבית המשפט המחוזי כנגד המשיב לפיצוי על נזקיו.

עיקרי פסק דינו של בית משפט קמא

3. לשאלה – האם התרשל המשיב בטיפולו במערער? – בית המשפט המחוזי השיב בשלילה.

צוין, כי על פי הוראות ה-U.S. Food and Drug Association (להלן: FDA), במכשיר Nidek, מהסוג שבו נותח המערער, שינוי של מעל 0.5 דיופטר בראייתו של המועמד לניתוח במהלך מחצית השנה שקדמה לניתוח הוא אי-יציבות תשבורתית המהווה התווית-נגד לביצוע הניתוח. ה-FDA מורה גם לקבל את ההיסטוריה הרפואית של המועמד לניתוח מאת האופטומטריסט שלו בטרם ההחלטה לנתחו.

בית המשפט המחוזי קבע שאף שהוראות ה-FDA אינן מחייבות כשלעצמן ובאופן ישיר את הרופאים בישראל, הן חלק מהידע המקצועי שחייב להימצא לנגד רופא המבצע פרוצדורה רפואית, ובפרט כאשר מדובר בניתוח אלקטיבי וחדשני, שמשרד הבריאות טרם הוציא כללים והנחיות לגביו. עם זאת, סייג בית המשפט, אין לראות בכל סטייה מהוראות ה-FDA הפרה של חובת הזהירות, ויש לבחון כל מקרה לגופו.

בבדיקת הראייה הסובייקטיבית שנערכה למערער בטרם הניתוח הראשון, נמצא פער של 0.5 דיופטר בין מספר המשקפיים שהרכיב לקוצר הראייה שנמדד בפועל, דהיינו פער שאינו מהווה התווית-נגד לביצוע הניתוח. אולם, בבדיקה האובייקטיבית שנתבצעה על ידי מכשיר אוטומטי, נמצא פער של 0.75 דיופטר. בית המשפט הכריע על סמך חוות דעתו של העד המומחה מטעם המשיב, שלא נדחתה על ידי העד המומחה מטעם המערער, שהבדיקה הסובייקטיבית היא הבדיקה הקובעת, ועל כן לא הייתה כאן התווית-נגד לביצוע הניתוח.

באשר לקבלת ההיסטוריה הרפואית של המערער מאת האופטומטריסט שלו, בית המשפט קבע שאף שהמשיב לא עשה כן, לא הייתה בכך משום התרשלות, שכן המשיב שאל את המערער אם היה שינוי במספר משקפיו, והמערער השיב על שאלה זו בשלילה. יצוין, שבשאלה זו נפלה מחלוקת עובדתית בין המערער למשיב, ובית המשפט ביכר את גרסת המשיב. כמו כן, בית המשפט ציין כי שוכנע מחומר הראיות שאכן לא היה שינוי במספר משקפיו של המערער במחצית השנה שקדמה לניתוח.

שאלה נוספת אותה בחן פסק הדין היא האם הייתה התרשלות בביצוע הניתוח בשל ממצאים אודות הימצאותו של קרטוקונוס קפוא בעיניו של המערער. בית המשפט המחוזי קבע שבעת הניתוח היה ידוע על קיומו של קשר סיבתי בין ניתוחי “לאסיק” לבין התפתחות קרטוקונוס, אך מצא שבדיקותיו של המערער בטרם הניתוחים לא הצביעו על חשד לקיומו של קרטוקונוס קפוא. בית המשפט המחוזי העדיף בנושא זה את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב, פרופ’ מרין, על פני זו של המומחה מטעם המערער, פרופ’ בן סירה, וזאת בשל מספר גורמים: היותה מפורטת יותר, התשובות שנכללו בה לכל הטענות שהועלו בחוות-הדעת הנגדית, ממצאיה לא נסתרו על ידי הצד השני, שאף נמנע מלחקור את פרופ’ מרין בשאלת האחריות, תמיכתו של המומחה מטעם בית המשפט, פרופ’ גרזוזי, במסקנותיה והעובדה שבניגוד לפרופ’ מרין ופרופ’ גרזוזי, פרופ’ בן סירה איננו עוסק בניתוחי תשבורת. פרופ’ מרין הצביע על כך שהמשיב ערך לתובע בדיקות מקיפות מעבר למקובל באותה עת, שבדקו את קמירות הקרנית בעשרה מקומות שונים ולא הצביעו על ממצאים המגיעים למינימום המחמיר ביותר. כמו כן, הבדיקות לא מצאו כל זכר ל”עניבת פרפר” המהווה סימן מחשיד לקרטוקונוס או לאסטיגמטיזם בלתי-סביר. גם באשר לתוצאות הבדיקות שקדמו שנערכו ביום 29.8.1999 (כחודש ומחצה לפני הניתוח השני), שלטענת פרופ’ בן סירה הצביעו בבירור על קרטוקונוס שמתפתח בעקבות הניתוח, העדיף בית המשפט המחוזי את חוות דעתו של פרופ’ מרין, לפיה לא נמצאה בתוצאות אלו אקטזיה אלא אך ורק תופעה השכיחה בניתוחי תשבורת של שרידי אסטיגמטיזם.

המשיב לא החזיק בידיו נתונים באשר לתוצאות הבדיקות שהתקיימו עובר לניתוח השני, אך מאחר שלא נטען שאילו היו בידי בית המשפט תוצאות בדיקות אלו הן היו מראות נתונים שונים באופן מהותי מאלו של הבדיקה הנ”ל מיום 29.8.1999, בית המשפט המחוזי בחר שלא לראות כאן נזק ראייתי.

לאור הכרעתו שלא מדובר במקרה של התרשלות, לא נדרש בית המשפט המחוזי להכרעה בשאלות של קשר סיבתי בין הבחירה לערוך את הניתוח להתפתחות הקרטוקונוס ושל גובה הנזק; אך למעלה מן הדרוש צוין שעמדתו בשאלות אלו קרובה לזו של המשיבים, כדלהלן.

באשר לסוגיית הקשר הסיבתי אימץ בית המשפט המחוזי את חוות הדעת של פרופ’ גרזוזי ושל פרופ’ מרין, מהן הסיק כי הסבירות שהקרטוקונוס התפתח אצל המערער כתוצאה מהניתוח היא של 2%, ושתכונותיו של הקרטוקונוס מאפיינות דווקא קרטוקונוס המתפתח כתוצאה ממחלה. על כן, נקבע, לא הוכח קשר סיבתי במאזן ההסתברויות הנדרש.

בנוגע לגובה הנזק הפיזי, נפלה מחלוקת בין העדים המומחים מטעם הצדדים, ובית המשפט אימץ את דעתו של המומחה מטעמו, פרופ’ גרזוזי, שהייתה קרובה יותר לעמדת המשיבים, וקבע את שיעור הנכות הרפואית בגין הפגיעה בראייה בשיעור של 10%. עוד הוסיף בית המשפט וקבע שנכותו של המערער בתחום הנפשי מגיעה לכדי 10%.

4. נושא נוסף שאליו התייחס בית המשפט בהרחבה הוא סוגיית ה”הסכמה מדעת” של המערער לניתוח. לטענת המערער, הוא חתם על טופסי ההסכמה לניתוח בהיותו כבר בחדר הניתוח, מבלי לקבל הזדמנות לקרוא אותם כיאות. בית המשפט המחוזי קיבל טענה זו, ואף הוסיף שגם לו היה המערער קורא את הטפסים, הוא לא היה מגלה בהם פירוט ראוי כנדרש, בעיקר בניתוח אלקטיבי, של הסיכונים הגלומים בו. על כן, נקבע שנעדר יסוד של הסכמה מדעת לניתוח.

באשר לתוצאותיו של חסר זה, בית המשפט בחן אם ניתן לראות כאן עילת חיוב נזיקית בעוולת התקיפה או עוולת הרשלנות, שבגינה יחויב המשיב בכיסוי נזקיו של המערער. לשם כך נדרש בית המשפט לשאלת הסיבתיות. לאמור – האם היה המערער נמנע ממתן הסכמתו לניתוח אילו הוצגו בפניו הנתונים כיאות? בית המשפט המחוזי השיב על שאלה זו בשלילה. לאור ההתרשמות מחומר הראיות, נקבע שהמערער היה להוט ביותר להסיר את משקפיו ונחרץ דיו לעבור את הניתוח, באופן שמחייב את המסקנה לפיה “גם לו היה נאמר לו שהוא עלול להיקלע למצב ראייה בו הוא נמצא היום, או אף להתעוור, הוא היה בוחר לבצע את הניתוח” (עמ’ 12 לפסק הדין).

עם זאת, קבע בית המשפט, העדר ההסכמה מדעת פגע באוטונומיה של המערער ובזכותו להיות אדון לגופו. בשל ראש נזק זה פסק בית המשפט למערער סכום של 150,000 ₪ והוצאות משפט.

טענות הצדדים בערעור

5. המערער העלה מספר טענות שונות כנגד הכרעתו של בית משפט קמא. לדבריו, ישנו קשר סיבתי בין העדרה של ההסכמה מדעת לבין הסכמתו לניתוח. על פי ההלכה שנקבעה בע”א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ’ בית החולים “כרמל”, חיפה פ”ד נג(4) 553 (1999) (להלן: עניין דעקה), נכון לבחון קשר זה תוך שילוב בין מבחן אובייקטיבי, לאמור – האם המטופל הסביר היה מסכים לניתוח גם אילו חשפו לפניו את מכלול הנתונים כראוי, עם מבחן סובייקטיבי המעורה בנסיבותיו של המנותח הספציפי. בית המשפט קבע כי המטופל הסביר לצורך העניין הוא האדם הפונה לניתוחי לייזר לתיקון ראייתו. המערער טען שאין לראות בעצם הפנייה לייעוץ בנוגע לניתוח אירוע המחריג את המערער מכלל אוכלוסיית חובשי המשקפיים ומשייך אותו לקבוצת הפונים לניתוח לייזר.

גם באשר למבחן הסובייקטיבי הסתייג המערער ממסקנותיו של בית המשפט. לדבריו, אין כל בסיס להגדרתו כמי שהיה “להוט” לעבור את הניתוח. הוא הביע עניין בבדיקת האפשרות, ולא היה מסכים לעריכתו במקום אלמלא “שוכנע נמרצות” על ידי המשיב לעשות כן.

עוד התייחס המערער לאי-היציבות התשבורתית שהתגלתה לשיטתו עובר לניתוח, ושהייתה אמורה לשמש התווית-נגד לביצועו. לדבריו, הפער שעליו עמד בית המשפט, שעלה על שיעור של חצי דיופטר, היה אמור לגרום למשיב להימנע מן הניתוח. כמו כן טוען המערער להעדר בדיקה מספקת של ההיסטוריה האופטומטרית שלו מצד המשיב. באשר לניתוח השני, המערער טוען שהרשלנות בביצועו הייתה חריפה במיוחד, ושבהעדר תוצאות מהבדיקות שקדמו לו יש להסיק שבדיקות שכאלו כלל לא נערכו, ושהנתונים שהוזנו למכשיר הניתוח היו נתונים מהבדיקות הקודמות. לדברי המערער, מצב הטופוגרפיה של העין עשוי להשתנות גם בפרקי זמן קצרים, ועל כן יש לראות באי-ביצוען של הבדיקות נזק ראייתי.

בנוגע לשאלת הקשר הסיבתי בין ביצוע הניתוח להתפתחות הקרטוקונוס, המערער סבור שטעה בית המשפט בקובעו שלא הורם נטל הראיה, שכן הסבירות שהקרטוקונוס נגרם כתוצאה מן הניתוח גדולה פי כמה וכמה מהסבירות שהוא נגרם באופן טבעי. זאת משום שהסבירות לכך שהוא נגרם כתוצאה מן הניתוח היא 2% ואילו הסבירות שהוא נגרם ללא קשר לניתוח היא 1/4000. לאי-הבהירות המתמטית בנושא זה אתייחס בהמשך.

עוד טען המערער שאף באשר לשאלת גובה הנזק הפיזי טעה בית משפט קמא והעריך אותו בחסר, שכן אין באפשרותו לתקן את ראייתו בעזרת עדשות מגע ואף לא בעזרת משקפיים. גם באשר לנכות הנפשית טען המערער שהיא הוערכה בחסר, נוכח השפעת האירועים שעבר על אופי עבודתו, הפגיעה בחיי המשפחה שלו ובחיי האישות והשינוי בהרגלי שתיית אלכוהול. בנוסף לכל האמור השיג המערער על גובה שכר הטרחה שנקבע, וטען שאין הצדקה לשיעורו המופחת (10%).

מנגד, המשיבים סומכים את ידיהם על עיקר פסק דינו של בית משפט קמא. לדבריהם, צדק בית המשפט בקובעו שהמשיב לא התרשל בהחלטתו לנתח וכן בקובעו שלא הוכח קשר סיבתי בין הניתוח להתפתחות הקרטוקונוס. כמו כן, טענו המשיבים, צדק בית המשפט בהכרעתו לפיה לא התקיים קשר סיבתי בין העדר ההסכמה מדעת (שעליו גופא הם משיגים, כדלהלן) לבין הסכמתו לעריכת הניתוח.

במסגרת הערעור שכנגד, המשיבים טענו שטעה בית המשפט בקובעו שלא התקיימה במקרה דנא הסכמה מדעת. לדבריהם, טופס ההסכמה כלל הסבר מספק בראשי פרקים של הסיכונים והסיבוכים האפשריים, כאשר המטופל יכול לקבל הסבר מפורט יותר בהתאם לרצונו. המשיבים מדגישים כי המשיב נתן למערער הסבר מלא ומקיף אודות אופן ביצוע הניתוח והסיכונים הכרוכים בו, לרבות עיוורון. במסגרת ההסבר ניתנה למערער הזדמנות לשאול כל אשר חפץ. המערער, כמובן, דוחה דברים אלו, וגורס כי נעדרה מהטפסים האינפורמציה הנדרשת, וכי לא ניתנה לו הזדמנות של ממש לשאול שאלות ולברר את המצב לאשורו.

דיון

6. בחינת טענות המערער מלמדת שהן חלופיות ביחס להתנהגות הרשלנית של המשיב. זו יכולה להתבסס על אי-עמידה בסטנדרטים המקצועיים של הרופא הסביר או על העדר מסירת המידע הנדרש, אם יוכח שהתקיים קשר סיבתי בין אי-מסירת המידע לבין החלטתו של המערער לעבור את הניתוח. המסלול הראשון מתמקד במטפל, והמסלול השני מתמקד גם במטופל.

התרשלות בטיפול הרפואי?

7. חרף מאמציו, המערער לא הוכיח כי המשיב התרשל ככל הנוגע לסטנדרטים הרפואיים. הכשל הינו ברובד העובדתי. לעניין אי-היציבות התשבורתית, נקבע שהבדיקה הסובייקטיבית של ראיית המטופל היא הקובעת. במקרה זה לא נמצא פער המהווה התוויית-נגד לניתוח. בהתייחס להעדר הבדיקה המספקת של ההיסטוריה האופטומטרית, אף אם נפל בכך פגם, מקובלים עליי דבריו של בית משפט קמא, לפיהן דיווח מפורש של אדם בוגר על כך שמספר משקפיו לא השתנה בעת האחרונה יכול להניח את דעתו של הרופא הסביר, אף אם רצוי לבקש תיעוד אובייקטיבי. כך או כך, אין צורך לקבוע במסגרת ערעור זה את אמות המידה המחייבות רופא עיניים לבדוק את עליית המספר בחצי השנה שקדמה לניתוח, וזאת משום שהמערער לא הוכיח שחלה עלייה במספר משקפיו. אף לא נקבע ממצא שכזה. ביחס להעדר התוצאות מן הבדיקה עובר לניתוח השני, אף אם אשתכנע שיש כאן נזק ראייתי, כדברי המערער, אין בכך אלא להפך את נטל הראיה, ולדעתי עומד המשיב בנטל זה. זאת, משום שגם אם קיימת אפשרות שמצב הטופוגרפיה של העין ישתנה בפרק זמן כה קצר, מדובר באפשרות זניחה למדיי, ששלילתה עומדת במבחן מאזן ההסתברויות.

העדר הסכמה מדעת

8. השאלה הראשונה אותה עלינו לבחון בהקשר זה היא קיומה של התנהגות עוולתית. כאמור לעיל, בית המשפט המחוזי הכריע שזו אכן התקיימה, וכנגד קביעה זו יוצא הערעור שכנגד, מטעם המשיבים. הם טענו שבמקרה דנא התקיימה הסכמה מדעת, שכן הטפסים כללו את המידע הנדרש, והמשיב הוסיף ויידע את המערער אודות אופן ביצוע הניתוח והסיכונים הכרוכים בו. אין בידי לקבל טענות אלו.

אכן, הטפסים הכילו התייחסויות לסיבוכים מסוימים, ובהם אפשרות שיתעורר צורך ב”ניתוח תיקון על ידי השתלת קרנית”. אולם, חסרה בהם התייחסות קונקרטית לסכנות הנובעות מניתוח לאסיק, שעלולות להגיע אף לעיוורון. יתר על כן, שיטת הפעולה, שבמסגרתה מטופל קורא את הטפסים בהיותו בחדר הניתוח, והרופא משליך את יהבו על יכולתו של המטופל להעלות שאלות בדבר הסיכונים האפשריים, איננה סבירה ואינה הולמת את חובתו של הרופא על פי חוק זכויות החולה, התשנ”ו-1996 (להלן: חוק זכויות החולה).

“סדרי הדין”, או ההתנהלות הראויה, בהשגת הסכמה מדעת דורשים שיח בין הרופא למטופל. כפי שנפסק בע”א 9936/07 בן דוד נ’ ד”ר ענטבי [פורסם בנבו] (22.2.11) (להלן: עניין ענטבי):

“חובת התקשורת שבין רופא לבין מטופלו – בכל הקשור למצבו הרפואי של האחרון – שני צדדים לה. מצד אחד, ניצבת זכות המטופל לקבל תמונה מלאה על מצבו הרפואי, לרבות הסיכונים והסיכויים הטמונים בו וכן החלופות הרפואיות העומדות בפניו. זכות זו שזורה אף בזכותו של מטופל לאוטונומיה ולקבלת החלטות עצמאיות ומושכלות באשר לטיפול לו הוא זקוק. מהצד האחר, מוטלת חובת גילוי על הגורם המטפל כלפי מטופלו. עליו לשתף את המטופל ב”כל האינפורמציה שאדם סביר היה נדרש לה כדי לגבש החלטה אם להסכים לטיפול המוצע” (ע”א 434/94 ברמן נ’ מור- המכון למידע רפואי בע”מ, פ”ד נא(4) 205; וראו גם ע”א 6153/97 שטנדל נ’ פרופסור שדה, פ”ד נו(4) 746). אוסיף כי השיח הדינאמי האמור להתנהל בין השניים מסייע לא רק למטופל, להבין את מצבו ולהגיע להחלטות מושכלות, אלא גם למטפל, העשוי להיחשף כך למלוא הנתונים הרלוונטיים (ראו סעיף 18 לחוק זכויות החולה, התשנ”ו-1996)”.

יש לזכור, כי:

“השיח אינו מצטמצם בנקודת זמן מדויקת שניתן להצביע עליה מראש. אל לרופא ליצור חיץ ולהותיר את החולה “מאחורי הפרגוד” עם מספר פתקי הצבעה, שההכרעה בהם מסורה לידי האחרון”.

בדומה לנקבע בע”א 522/04 מרכז לייזר לנתוחי קרנית בע”מ נ’ מחמד דיראוי [פורסם בנבו] (28.6.2005), חומרתו של העדר ההקפדה על הסכמה מדעת במקרה המדובר משולשת היא:

ראשית, חובתו של הרופא שלא לנצל את מעמדו, כוח השכנוע שלו ופערי המידע שקיימים בינו לבין המטופל על מנת לשלול ממנו את הבחירה החופשית המלאה בדבר צעדיו בהקשרים שחיוניים בעיקר עבורו ועבור יקיריו. המטופל איננו אובייקט בידיו של הרופא. ההפך הוא הנכון – הרופא נועד להעניק שירות למטופל, שהוא הריבון ביחס לגופו. כפי שהטעים חברי, המשנה לנשיאה א’ ריבלין, בעניין ענטבי:

“אף מקום בו נתון לרופא יתרון מובהק על-פני המטופל בשל הידע המקצועי שלו, עליו לנסות להקטין את הפער ככל האפשר על-ידי מתן הסבר שיאפשר למטופל לקבל החלטה מושכלת באשר לדרך הטיפול הרצויה… ראוי לזכור כי הפער ההולך ומצטמצם היום, בכל הנוגע לרמות הידע המקצועי, לרבות הידע הרפואי, שוב אינו מאפשר לרופא לשמור לעצמו את ההתלבטות בקשר לאפשרויות הטיפול ובוודאי לא את הנתונים שעשויים להישקל על-ידי החולה – לעתים במידה רבה של שיקול דעת מושכל”.

שנית, עסקינן כאמור בניתוח בעיניו של אדם, דהיינו באחד האברים הרגישים והחיוניים ביותר לאיכות חייו. לא לחינם נקט הנביא (בביטוי שהשתרש בשפתנו) במונח “בבת עין” כסמל לדבר שאין ערוך למרכזיותו וחשיבותו: “…כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ” (זכריה ב, 12). חז”ל אף קבעו שעיוור נחשב כמת (תלמוד בבלי, נדרים סד, ב). אין הכוונה לערכו של אדם, אלא לעוצמת השינוי שמתחולל באדם המאבד את יכולת הראייה. האין זה מובן מאליו שישנה חובה מוגברת להשגת הסכמה מדעת מלאה בטרם נוגעים בבבת עינו של אדם?

שלישית, ואולי חשוב מכל – מדובר בדוגמה מובהקת לניתוח אלקטיבי, שלא בא לפתור בעיה רפואית של ממש, אלא לשפר את איכות חייו של המנותח. כפי שנפסק בעניין שטנדל (ע”א 6153/97 שטנדל נ’ פרופ’ יעקב שדה, פ”ד נו(4) 746):

“ההסבר הנדרש לקבלת הסכמה מדעת לניתוח אלקטיבי – שאף בלעדיו ניתן לנהל אורח חיים רגיל – נכלל ברף העליון של חובת הגילוי, והוא כולל, נוסף על התייחסות לסיכויי ההצלחה, גם מתן אזהרה מפני הסיבוכים האפשריים, גם אם סיבוכים אלו נדירים. דרישה נרחבת זאת מתחייבת בייחוד בתקופתנו, שבה מתפתחת רפואה פרטית המציעה לציבור הרחב – אם בדרך ישירה באמצעות פרסומים, ואם בעקיפין, בהסתמך על מוניטין של רופא המקיים מרפאה פרטית – ניתוחים אלקטיביים למיניהם, כגון ניתוחים לשיפור הראייה באמצעות לייזר. ניתוחים אלו מיועדים לשפר את איכות החיים של המטופלים, אך מטבע הדברים יש בהם אף סיכונים, שאותם יש לגלות לחולים”.

במקרה דנא נקבע שהמערער קיבל את המסמכים בהיותו בחדר הניתוח, וחתם עליהם מבלי לקרוא אותם. המשיב יצר את הרושם שמדובר בהליך פשוט ונטול סיכון של ממש. רושם זה מתחזק לאור האופן בו מנוסחים הסיכונים והסיבוכים (עמ’ 6-7 לפסק הדין). והשוו התיאור האמור לסעיף 13(ג) לחוק זכויות החולה: “המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי, בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות”. אחריותו של הרופא המטפל ליצור תנאים מתאימים לקיומו של השיח בולטת כאשר אין מחלוקת על כך שהמטופל, דוגמת המערער, הגיע למכון ונותח בו ביום.

מכאן, שאין כל קושי להורות על דחיית הערעור שכנגד מטעם המשיבים. ברי, כי צדק בית משפט קמא בהשתת פיצויים בגין פגיעה באוטונומיה בשל העדר ההסכמה מדעת. פסיקה זו משתלבת במסורת הולכת ומתפתחת בהלכה הפסוקה, החל מעניין דעקה, וראו, לאחרונה, פסק דין ענטבי.

ברם, מוקד ענייננו אינו בפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה, אלא בשאלה אם היה מקום לקבוע חבות בגין נזקיו הרפואיים של המערער. על מנת להגיע למסקנה כזו, יש לבחון את התקיימותו של קשר סיבתי בשני מעגלים. האחד, בין העדר ההסכמה מדעת לבין ביצוע הניתוח; והשני, בין ביצוע הניתוח לבין התפתחות הקרטוקונוס.

הקשר הסיבתי בין העדר ההסכמה מדעת לביצוע הניתוח

9. האם הוכח קשר סיבתי במקרה זה בין העדר הגילוי המתחייב לבין החלטתו של המערער לעבור את הניתוח? בית המשפט המחוזי השיב לשאלה זו בשלילה. זאת על סמך התרשמותו מהעדויות ומחומר הראיות שהמערער היה “להוט” דיו לעבור את הניתוח גם אילו טרח המשיב לציין את מלא הפרטים הנדרשים.

בדיקת סוגיה זו אינה קלה, אך היא אפשרית, ומחויבת בשדה המשפט. זאת בדומה לסוגיות עובדתיות אחרות, אשר אינן דורשות מבית המשפט לקבוע מה היה, אלא מה היה קורה אילו. המערער אינו מסתפק בפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה, אלא מעוניין בפיצוי מלא בגין כלל נזקיו. כדי לעבור משוכה זו, עליו להראות שלו הרופא היה הרופא המטפל מעביר לו את כל המידע, הוא היה נמנע מלעבור את הניתוח. זהו כאמור המעגל הראשון של הקשר הסיבתי. היה וייקבע שהוא קיים, יש להידרש למעגל השני, והוא הקשר בין ביצוע הניתוח לבין הנזק שנגרם.

מצטרף אני לעמדת כבוד השופט ת’ אור בעניין דעקה, שמבחן הקשר הסיבתי במעגל הראשון, דהיינו בין העדר הסכמה מדעת לבין החלטה לעבור פרוצדורה רפואית, הינו בעיקרו מבחן סובייקטיבי של המטופל בתיק הנידון. ממדים אובייקטיביים עשויים לסייע לבית המשפט לבחון את עמדתו הסובייקטיבית של המטופל. ברם, אין לשים את הדגש על המבחן האובייקטיבי, שאחרת יוכרע הדין לפי סטטיסטיקה או לפי אמת המידה של החולה הסביר, כאשר הקשר הסיבתי דורש בחינה קונקרטית של המקרה הנדון. נגזר מכך, כי נכון להעניק משקל להתרשמותה הסובייקטיבית של הערכאה המבררת מעמדת המטופל במהלך המשפט. לצד זאת, אין לשכוח כי הצהרת מטופל לאחר מעשה בגדרו נגרם לו נזק אינה משקפת בהכרח את עמדתו עובר לניתוח.

בית המשפט המחוזי יישם מבחנים אלה בתיק דנא. צוין, כי בהיות המערער בן כ-27 שנה, הוא חפץ בניתוח הרלוונטי – לא רק בשל סיבות אסתטיות, אלא אף בשל סיבות מקצועיות הנוגעות לעבודתו כבלש שטח. המערער הסביר, כי הרכבת משקפיים הפריעה לו מידי פעם לבצע משימות המוטלות עליו. עוד הדגיש בית המשפט את התנהגות המערער ביום שפגש את המשיב כאינדיקציה לרצונו של המערער לעבור את הניתוח. כמובן, שאלה נפרדת היא האם המערער היה משנה את דעתו לו הרופא המטפל, הוא המשיב, היה מסביר לו את הסיכונים. אולם, בית המשפט המחוזי שקל את אופי הניתוח והסיכונים, וקבע שקבלת המידע לא הייתה משנה את נכונותו של המערער לעבור את הניתוח. לאמור, ישנה פגיעה באוטונומיה, אך לא מעבר לכך.

אכן נכון, שקביעה כזו של בית משפט הינה בגדר אומדנה, אך היא מבוססת על התרשמותה של הערכאה המבררת. כלל מושרש הוא, שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעות מהסוג הנידון כאשר לערכאה קמא יתרון בשל יכולתה להתרשם ישירות מן העדים. רוצה לומר, מתקשה אני לקבוע שנפלה טעות במסקנה העובדתית של בית המשפט המחוזי בדבר חוסר הקשר הסיבתי בין העדר ההסכמה מדעת לבין הבחירה לעבור את הניתוח.

שאלה נוספת, שאינה דורשת הכרעה, היא האם יש מקום לקבוע כלל, לפיו אין לאפשר לאדם לעבור ניתוח מהסוג הנידון באותו יום שהוא מבקר רופא לראשונה תוך קבלת מידע, לרבות הסיכונים הכרוכים בניתוח. העניין מודגש, הואיל ועסקינן בשילוב הבא: ניתוח אלקטיבי, ביחס לאיבר חיוני ומרכזי ביותר – העין. ברם, הסוגיה לא הוצגה בתור שכזו בבית המשפט המחוזי, לרבות בחינת הפרקטיקה המקובלת, שכידוע – אינה בהכרח תוחמת את אמת המידה של התנהגות סבירה (דנ”א 7794/98 רביד משה נ’ דניס קליפורד פ”ד נז(4) 721). כך או כך, הנטל להוכחת הקשר הסיבתי מוטל על כתפי התובע, הוא המערער, משום שעסקינן ברכיב מיסודות התביעה. הטלת הנטל על התובע להוכיח את העניין עלולה לעורר קשיים ראיתיים. ברם, אין לשכוח כי המפתח בקביעת קשר סיבתי מעין זה הינו סובייקטיבי, ומצוי בנבכי נפשו של המטופל. נתון זה מתיישב אף הוא עם הטלת הנטל על התובע.

10. התוצאה היא שדין הערעור, כמו גם הערעור שכנגד, בשל הנימוקים שפורטו לעיל, להידחות. לנוכח מסקנה זו, אין צורך להידרש למעגל השני, והוא קיומו של קשר סיבתי בין הניתוח לבין הפגיעה – התפתחות הקרטוקונוס. גם בנושא זה קבע בית המשפט המחוזי כי המערער לא עמד בנטל המוטל עליו. אעיר רק, מבלי לקבוע מסמרות, שעל פני הדברים לא השתכנעתי ממסקנת בית המשפט המחוזי. בעניין זה הביע בית המשפט המחוזי את דעתו ש”כפות המאזניים מעוינות”, ובשל כך המערער לא עבר את משוכת הראיה. אסתפק בהערה כי ייתכן שמבחינה סטטיסטית היה מקום להעניק משמעות שונה למספרים שהובאו בשם פרופ’ גרזוזי, המומחה מטעם בית המשפט. יוזכר, כי השאלה הטעונה הכרעה – לאור העובדה שהקרטוקונוס הוא תופעה נתונה – היא מה הסיכוי לכך שהניתוח שעבר המערער הוא שגרם להתפתחות הקרטוקונוס; ולא – מהו הסיכוי לכך שניתוח שכזה יגרום להיווצרות קרטוקונוס. כך או כך, אין צורך להכריע בנידון, לנוכח הממצא – המקובל עליי – שאין קשר סיבתי במעגל הראשון בין העדר ההסכמה מדעת לבין ההחלטה לעבור את הניתוח.

11. הייתי מציע לחבריי להורות על דחיית הערעור והערעור שכנגד. בנסיבות העניין ולאור נימוקיי, אציע להימנע מעשיית צו להוצאות.

ש ו פ ט

המשנה-לנשיאה א’ ריבלין:

אני מסכים.

המשנה לנשיאה

השופט ח’ מלצר:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ’ הנדל.

ניתן היום, כ’ בשבט תשע”ב (13.2.2012).

המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט

אחוזי נכות בעקבות ניתוח

בית משפט השלום באשדוד

ת”א 1775-06 קרמר נ’ שרותי בריאות כללית מרכז רפואי רבין(בי”ח ואח’

בפני

כב’ השופט בכיר חיים חדש

התובעת

קרמר פאניה

נגד

הנתבעת

שירותי בריאות כללית

פסק דין

א. רקע

1. המדובר בתובענה העותרת לפצות את התובעת – מבוטחת הנתבעת – בגין נזקים נטענים, שנגרמו לה בעקבות ניתוח רשלני ברגלה, שבוצע במסגרת המרכז הרפואי רבין, השייך לנתבעת, במהלך טיפול בשבר שנגרם לה בקרסול רגל ימין ביום 18/1/2005, עת החליקה בביתה (להלן גם: “התאונה”).

2. מיד לאחר התאונה, אושפזה התובעת במרכז הרפואי קפלן, השייך אף הוא לתובעת, שם בוצע קיבוע ראשוני של הקרסול בגבס ונאמר לה לחזור, בשלב מאוחר יותר, לצורך קיבוע פנימי – וזאת בשל בצקת באזור הקרסול, אך התובעת ביקשה לעבור הניתוח במרכז הרפואי רבין שבפתח-תקווה.

2.1 התובעת הגיעה לראשונה למרכז הרפואי רבין ביום 23.1.05, אולם לא נותחה עקב מצב העור;

2.2 היא שבה, איפוא, למרכז הרפואי רבין ביום 30.1.05 וביום 2.2.05, בוצע הניתוח (להלן גם: “הניתוח”) – לטעמה ברשלנות.

3. לטענת התובעת, התרשלה הנתבעת בביצוע הניתוח, במסירת מידע לא נכון באשר למצבה לאחר הניתוח, בהטעייתה ועי”כ במניעת האפשרות ממנה לבצע ניתוח-מתקן לאחר הניתוח הראשון.

4. לטענת התובעת, תוצאות הניתוח לא היו משביעות-רצון, אולם הדברים הוסתרו ממנה ומבעלה – ולא בכדי קבע, בשלב מאוחר יותר, עוזר המנתח, עד ההגנה הד”ר גרטי, כי לתובעת נגרם שבר מסוג פיילון – בהמשך אף הגדיל וטען, כי היה מדובר בשבר מסוג פיילון מטיפוס 2 שהוא אף מורכב יותר וטומן בחובו פרוגנוזה קשה עוד יותר.

5. לטענת התובעת, מלכתחילה לא התייחסו הרופאים המנתחים אל השבר כשבר מסוג פיילון ו”אבחנה” זו נולדה בדיעבד, כדי להצדיק את תוצאותיו הבלתי משביעות רצון של הניתוח.

6. המומחה מטעם התובעת, הפרופ’ שטיין, קבע לתובעת 30% נכות כתוצאה מן הטיפול הרשלני שקיבלה מן הנתבעת וציין, כי עם טיפול נכון לאחר השבר, הייתה הרגל חוזרת לתפקוד מלא.

— סוף עמוד 1 —

7. התובעת עותרת לקבוע, איפוא, כי הנתבעת התרשלה בביצוע הניתוח והטיפול בעקבותיו ולאור הפער בין חוות-דעת המומחים ביחס לאחוזי הנכות שנגרמו לה, היא סבורה, כי נכותה עומדת לפחות על 20%.

8. התובעת אומדת את נזקיה, בעקבות ההתרשלות, בסך של 758,760 ₪, כמפורט להלן:

8.1 אבדן שכר וכושר השתכרות לעבר – 115,000 ₪

8.2 הוצאות רפואיות, נסיעה ועזרת זולת לעבר – 65,000 ₪

8.3 אבדן כושר השתכרות לעתיד – 112,310 ₪

8.4 הוצאות רפואיות, נסיעה ועזרת זולת לעתיד – 216,450 ₪

8.5 כאב וסבל – 250,000 ₪

סה”כ – 758,760 ₪

9. הנתבעת טוענת, כי פעלה כראוי בכל הנוגע לטיפול הרפואי שהוענק לתובעת ובהתאם לכללי הרפואה המקובלים והסבירים, עפ”י הפרקטיקה הרפואית המקובלת, הטיפול לא היה רשלני ולא גרם לנזקים שעומדים ביסוד התביעה.

10. לטענת הנתבעת, ניתן הטיפול לתובעת לאחר שהנתבעת שמעה את תלונותיה ושקלה את מלוא הנתונים והממצאים הרפואיים אשר עמדו בפניה.

11. לטענת הנתבעת, אין קשר סיבתי בין הטיפול הרפואי, אותו קיבלה התובעת, לבין נזקיה הנטענים וכי לתובעת לא נגרם כל נזק.

12. לטענת הנתבעת, גדר המחלוקת בתיק נעוץ באבחנת סוג השבר ממנו סבלה התובעת וממנה נגזרת למעשה, כל שאלת האחריות בתיק.

12.1 לטעמה, היה ויקבע בית המשפט, בהתאם לטענת התובעת, כי המדובר בשבר מסוג PILON – שבר מסובך ומורכב בקרסול – הרי לא ניתן להגיע למצב של ריפוי מלא, אפילו במקרה של מהלך רפואי אידיאלי, אופטימלי ומיטבי.

13. לחילופין, כופרת הנתבעת בגובה הנזקים הנטענים והמוכחשים.

14. משיבה התובעת, כי במסמכים הרפואיים שנערכו, עובר לניתוח, הן במרכז הרפואי קפלן והן במרכז הרפואי רבין, לא קיימת אבחנה של שבר מסוג PILON וכך גם בדו”ח הניתוח ובסיכום האשפוז שלאחר הניתוח.

15. לטענת התובעת, גם מומחים רפואיים של ההגנה סבורים כך.

16. לאור החסר ברשומות הרפואיות מצד אחד ועדויות מומחי התובעת מצד שני, עותרת התובעת לקבוע, כי רופאי הנתבעת התרשלו בטיפולם בתובעת; היו צריכים לאבחן כי הושגה עמדה לא טובה בניתוח וכי יש לתקנה במהרה – ומשלא עשו כן, התרשלו כלפי התובעת.

17. מלכתחילה הוגשה התובענה גם כנגד מדיקל קונסלטנס אינטרנשיונל בע”מ, אולם בישיבת קדם-המשפט הראשונה הבהירה ב”כ הנתבעות, כי אין מדובר בחברת ביטוח וכי היא התייצבה מטעם המבטחים של הנתבעת מס’ 1 וכל פסק דין יכובד על ידם.

17.1 בנסיבות אלה, נמחקה חב’ מדיקל קונסלטנס אינטרנשיונל בע”מ מכתב התביעה.

18. מלכתחילה גם לא כללה חוות הדעת הרפואית מטעם הנתבעת, התייחסות לנושא האחריות והקשר הסיבתי בין מעשי או מחדלי הנתבעת לבין נזקה הנטען של התובעת:

18.1 בית המשפט האריך לנתבעת את המועד להגשת חוות דעת משלימה, בנדון, מטעמו של המומחה מטעם הנתבעת הפרופ’ יואל אנגל.

18.2 בסופו של דבר הוגשה, בנדון, חוות דעת של מומחה אחר מטעמה של הנתבעת, הד”ר יוסף ווייס.

— סוף עמוד 2 —

19. מטעם התביעה העידו: התובעת עצמה, בעלה והמומחה הרפואי מטעמה, הפרופ’ חיים שטיין.

20. מטעם הנתבעת העידו: המומחים מטעמה – הפרופ’ יואל אנגל וד”ר ווייס, כמו גם עוזר המנתח שביצע את הניתוח לתובעת – הד”ר אברהם גרטי.

21. אחרון הסיכומים בתיק זה הוגש בחודש דצמבר 2010, אולם בשל תקלה במזכירות, הועלה התיק ללשכה רק בחודש ספטמבר 2011.

21.1 בית המשפט מביע, איפוא, בפני הצדדים, התנצלות על העיכוב במתן פסק הדין.

ב. סוגיית החבות

1. בחוות דעתו, שצורפה כנספח ו’ לתצהיר התובעת ת/3, קובע הפרופ’ חיים שטיין, שהוא מנתח אורטופדי בהכשרתו, בין היתר, כי בעקבות הנפילה בבית פונתה התובעת ע”י מד”א כמקרה דחוף, לבית החולים “קפלן”, עם שבר בקרסול ימין, לאחר שאובחן שבר של הפטישון האחורי והצדדי בקרסול ימין עם שאלת ספק לגבי קרע לרצועה הדלטואידית בקרסול זה וכי השבר טופל שם באופן מקצועי כמקובל, ע”י ניסיון לשחזר אותו שחזור סגור, וקובע בגבס.

1.1 מאחר והשחזור הסגור לא הביא לתיקון מעמד חלקי השבר בעמדה אנטומית, הוחלט לשחרר את התובעת למנוחה בבית, עם רגל מורמת בגבס, כדי להביא לספיגת הבצקות המתפתחות בתוך שעות ספורות ברקמות הרכות אחרי שברים מסוג זה והיא זומנה לביקורת חוזרת באותו בית חולים.

1.2 הפרופ’ חיים שטיין מדגיש בחוות דעתו, בין היתר, כי “האבחנה ותאור הנזק בקרסול השבור – היו מדויקים בבי”ח קפלן”.

2. עוד מציין הפרופ’ שטיין, בחוות דעתו, כי מאחר והתובעת העדיפה להמשיך את הטיפול במרכז הרפואי רבין, היא נבדקה בבי”ח השרון בפתח-תקווה; עם הסרת הגבס נמצא פצע לחץ בחלק השטחי של הרקמות הרכות בקדמת הקרסול הימני ולכן החלה לקבל טיפול בפצע זה ושוחררה לביתה להמשך הטיפול עם הזמנה לשוב לבדיקה בבית החולים.

2.1 ביום 30.1.05 הגיעה התובעת לביקורת בבית חולים השרון, בפעם נוספת; מצב הרקמות הרכות היה משביע רצון ולכן הוחלט לבצע שחזור פתוח וקיבוע פנימי של השברים בקרסול הימני, ביום 2.2.05, ואכן, בתאריך זה, בוצע הניתוח.

3. בהמשך קובע הפרופ’ שטיין, בחוות דעתו (סעיף 4), כי “מבדיקת הצילומים המקוריים והשוואת הממצאים בהם לכתוב במסמכים המצורפים והמסומנים, עולה כי הגדרת השבר, תיאור הנזק ולכן קביעת האבחנה הטרום ניתוחית אשר קובעת את תכנון וביצוע השחזור הניתוחי, היו שגויים בבי”ח השרון. במסמך מס’ 1 מתואר באופן כוללני כי השבר היה מרוסק בניגוד לתיאור הפרטני המדויק בסעיף 1 של תיאור צילומי הרנטגן. במסמך מס’ 2 נכתב כי לנפגעת היה שבר מסוג PILON וזה כלל וכלל לא נכון. שבר PILON הוא שבר ריסוק של כל המשטח המיפרקי התחתון של הטיביה, והגישה אליו שונה לחלוטין מן הגישה שננקטה כאן. במסמך מס’ 3 נכתב כי מנח חלקי השבר טוב וזה לא נכון. כבר בצילום מיום 10.2.05, 9 ימים אחרי הניתוח, נצפה בבירור קיום מדרגה במשטח המיפרקי של הטיביה התחתונה וזאת משום שהפטישון האחורי השבור לא שוחזר בצורה אנטומית בניתוח – אלא עבר קיבוע במעמד שהותיר מדרגה במשטח המיפרקי…” (סעיף 4 בעמ’ 5 לחוות הדעת).

4. “במילים אחרות – קובע הפרופ’ שטיין – ניתוח זה בוצע בצורה כושלת. השברים לא שוחזרו באופן אנטומי, לא הושגה התאמה בין השבר בפטישון האחורי לבין החלק הקדמי של המשטח המיפרקי בטיביה הימנית. הקיבוע הכירורגי בוצע בצורה שהנציחה את התזוזה בין שני חלקיו עם קיום מדרגה בשליש האחורי של המשטח המיפרקי. זה מעמד לא משוחזר של האנטומיה, בלתי קביל וגורם, תוך זמן קצר, להתפתחות שינויים ניווניים

— סוף עמוד 3 —

במיפרק הקרסול וכאבים בדריכה. זה אכן מצבה של הגב’ קרמר בהווה. הוא תוצאה של הכשל בטיפול הניתוחי שקיבלה… את תיקון מעמד חלקי השבר ניתן היה לתקן אחרי בדיקת צילום הביקורת הראשון או אף אחרי 10.2.06 – ואז ניתן היה למנוע את התפתחותם של השינויים הניוונים והקישיון הלא נוח בקרסול”.

5. במסגרת חקירתו הנגדית המשיך הפרופ’ שטיין לחלוק על העובדה, שהשבר שנגרם לתובעת בנפילה היה מסוג “פיילון” – וגם כשנתבקש להניח, לצורך התשובה, שמדובר בשבר מסוג זה, חזר בנחרצות: “זה לא שבר פילון ואיני מוכן להנחה הזו: שבר מסוג פילון הוא שבר אחר לחלוטין (נחרץ)…” (עמ’ 13 לפרוט’, ש’ 9).

6. כאשר נתבקש הפרופ’ שטיין להסכים, כי הפרוגנוזה המשוערת לניתוח לאחר שבר מסוג פילון, במיוחד על רקע של עודף משקל – היא בעייתית, כאשר החולה סבלה מנזק משמעותי לרקמות הרכות ולא טופלה במקבעים חיצוניים, השיב המומחה:

“…א. זה לא שבר פילון.

ב. כמות הנזק המקורי לרקמות הרכות סביב השבר היתה מזערית, כי היא נפלה

בבית. זה נזק מאנרגיה נמוכה ולא מאנרגיה גבוהה. על מנת הבהר את הדברים,

אם הייתה תאונת דרכים, זה היה נזק מאנרגיה גבוהה…” (עמ’ 13 לפרוט’, ש’ 33

– 36).

7. יתרה מכך, הפרופ’ שטיין ציין, כי גם בשבר מסוג פילון, כאשר הנזק לרקמות היה מזערי, גם בנתוניה של התובעת (מחלות-רקע, גיל ומשקל) – הוא סבור שהרגל היתה יכולה לחזור לתפקודיות מלאה “עם טיפול נכון” (עמ’ 13, ש’ 37 – 40).

7.1 בהמשך קבע באופן חד-משמעי: “מאחר ואני במשך 25 שנים הייתי האחראי מטעם איגוד האורטופדים הישראליים על ניהול קורסים לטיפול כירורגי בשברים… אני חוזר ואומר שעם טיפול נאות לא צריכה להישאר שום מגבלה תיפקודית” (מ’ 16, ש’ 3 -6).

8. המומחה הסביר, בין היתר, כי הדבר הקובע לגבי שבר מסוג פילון, היא השאלה האם השבר מאנרגיה גבוהה או מאנרגיה נמוכה, “כי זה קובע את מידת הנזק לרקמות הרכות” (עמ’ 15, ש’ 10).

9. כאשר עומת הפרופ’ שטיין עם הרישום של ד”ר יהודה עמית, לפיו כבר בסיכום המחלה מיום 19.1.05 נקבע, בבית החולים “קפלן”, כי התובעת סובלת משבר מסוג PILON, השיב המומחה:

“זה מה שהוא כותב במחלקה שהיא פנתה אליה לטיפול ראשוני בבית החולים קפלן, בסיכום המחלה מיום 19.1.05 כתוב במפורש שהיא אובחנה כסובלת משבר של הפטישון האחורי הצדדי בקרסול ימין ואין שום איזכור לשבר PILON שלא היה” (עמ’ 16 לפרוט’, ש’ 39 – 43).

— סוף עמוד 4 —

10. כאשר מופנה הפרופ’ שטיין למכתבו של הד”ר מתתיהו נוף – נספח ה9 לתצהירה של התובעת, השיב המומחה:

“…הוא כותב שמדובר בשבר PILON שנה לאחר הקיבוע. על מנת הסר כל ספק, רופא מתמחה וגם מומחה – לקבוע איזה סוג שבר היה כשבפנים היה ריסוק ושמו מקבע עם פלטות וברגים, זה בלתי אפשרי. הם מעתיקים אחד מהשני. מי שקובע את סוג השבר באמינות זה הרופא שרואה את השבר במקור. ולכן, האבחנה של בית החולים קפלן היא האבחנה שקובעת…” (עמ’ 17 לפרוט’, ש’ 4 – 8).

11. כמפורט להלן, הרופא שראה בעיניו את השבר במסגרת הניתוח במרכז הרפואי רבין בפתח-תקווה ובדק את התובעת בארבע הביקורות הראשונות בבית החולים לאחר מכן, הד”ר אילן כהן, לא זומן לעדות מטעם הנתבעת ולא נמסר מטעמו אף תצהיר.

12. לעומת עמדתו ועדותו הנחרצת של הפרופ’ שטיין, בחוות דעתו של המומחה האורטופדי המקורי מטעם הנתבעת, הפרופ’ יואל אנגל, שהוא גם ראש החוג לאורתופדיה באוניברסיטת ת”א, אין התייחסות לשאלת הקשר-הסיבתי והרשלנות הנטענת וההתרשמות לאחר סיום הראיות, היא כי לא בכדי נמנעה הנתבעת מלהגיש חוות דעת משלימה מטעמו בשאלות אלה, שכן הוא אישר, במהלך חקירתו הנגדית, כי יהא זה נכון לומר “שהאדם שיגיע הכי קרוב לאבחנה האמיתית לגבי השבר שנגרם לתובעת זה הרופא המנתח שמלבד צילומי הרנטגן… הוא ראה את השבר במהלך הניתוח” (עמ’ 38 לפרוט’, ש’ 6-9).

13. הפרופ’ אנגל אישר, כי אם היה רואה את הצילום שנערך לתובעת ביום 10.2.05, “שבוע אחרי הניתוח, הייתי מאמין שהעמדה אינה מספקת וצריך לעשות משהו כדי לשנותו. כפי שכותב למיטב זכרוני פרופ’ שטיין בחוות דעתו. גם הוא חושב שנכון לעשות זאת שבוע או עשרה ימים לאחר הניתוח או בכל מועד אחר. בכל מקרה יש מקום לשינוי העמדה הזו. אם אני נשאל מה אני הייתי עושה ומה נכון לעשות, הייתי מסביר לחולה שהתוצאה איננה מספקת ושצריך לשנות את העמדה של החלקים השבורים כפי שניתן לראותם בצילום…” (עמ’ 38 לפרוט’, ש’ 32 – 37).

14. לשאלה מפורשת האם “עמדה כזו כמו שרואים ביום 10/2 לא יכולה להיחשב עמדה משביעת רצון” השיב המומחה: “הסכמנו על זה” (עמ’ 40 לפרוט’, ש’ 7 – 8).

15. כאשר הוצגה בפני הפרופ’ אנגל עמדתו של הרופא המנתח, ד”ר אילן כהן, מיום 10.2.05, לפיה בצילום הרנטגן עמדה משביעת רצון ונשאל אם הוא מסכים לעמדה זו, השיב הפרופ’ בפשטות: “אני לא מסכים עם קביעתו של הד”ר אילן כהן” (מעמ’ 40, ש’ 9 ועד עמ’ 41,

ש’ 7).

16. אשר לאפשרות לבצע ניתוח חוזר, לאור תוצאות הניתוח, ציין הפרופ’ אנגל: “לעניות דעתי, מבחינה גרמית, נכון היה לעשות את הניתוח החוזר מוקדם ככל האפשר” (עמ’ 41, ש’ 22).

17. אשר לסוג השבר, הבהיר הפרופ’ אנגל, כי “היחידי שיודע אם הייתה גם פגיעה או לא בעצם הטיביה זה המנתח שראה בעיניו את הממצאים במהלך הניתוח. לעתים הריסוק הוא מינורי ולא מחייב טיפול. הכוונה השטח המיפרקי של עצם הטיביה”.

18. אשר לעוצמת השבר, ככל שניתן ללמוד מדו”ח הניתוח, הבהיר הפרופ’ אנגל:

“אם אני קורא כמוך את דו”ח הניתוח, אני מניח וזה גם מתוך הסתכלות של צילום הרנטגן, שהמעורבות של שבר הפיילון לא הייתה בדרגה כזו שמחייבת התייחסות כלשהי במהלך הניתוח. אילולא כן, זה בוודאי היה מצוין בדו”ח מהלך הניתוח” (עמ’ 42, ש’ 43-45).

19. באשר לדרגתו, הבהיר הפרופ’ אנגל, בין היתר:

“…אני לא יודע מה אמר ד”ר ווייס, אך אם אמר שיש פה ריסוק נרחב ושבר פיילון מדרגה שלוש, אז אני חולק על דעתו… יש שטח אפור שניתן להגדיר אם זה פיילון או לא וזה בעצם הגדרה של פיילון מדרגה אחת. אני סבור שלתובעת בהחלט לא נגרם שבר פיילון מדרגה שלוש ואפילו לא מדרגה שתיים…” (עמ’ 43 לפרוט’, ש’ 19 – 31).

20. אשר לדעתו על הטיפול שקיבלה התובעת, הבהיר המומחה מטעם הנתבעת, הפרופ’ אנגל:

— סוף עמוד 5 —

“…איפוא לדעתי הייתי פועל אחרת, זה אחרי שמונה ימים, כשצילום הביקורת הראה את מה שהראה. אני הייתי עושה ניתוח חוזר לשינוי העמדה שכאמור לא עומד בעמדה אידיאלית. כאן לדעתי הייתי פועל שונה בכפוף למידת הפגיעה ברקמות הרכות, כפי שציינתי לעיל.. אם היה מבוצע ניתוח חוזר, בהנחה שאפשר היה לבצעו, בששת החודשים הראשונים ולאחר שהותר לגב’ קרמר לדרוך על קרסולה, אני מניח שניתן היה להשיג מצב הרבה יותר טוב מן המצב היום – אינני יודע אם אידיאלי. ששה חודשים אחרי שהגב’ קרמר החלה לדרוך על הקרסול והמשטח המיפרקי אינו סדיר כפי שאצל התובעת, נוצרים שינויים ארתריטיים שהקשו על קבלת תוצאה אופטימלית” (עמ’ 44 לפרוט’, ש’ 10 – 22).

21. דומה שאין צורך להכביר מילים על דעתו של המומחה הרפואי מטעם התובעת, על תוצאות הניתוח ועל הטיפול שקיבלה התובעת לאחריו וזו כנראה הייתה הסיבה שהנתבעת נמנעה מלבקש ממנו להשלים את חוות דעתו הראשונית – בהתייחסות לקשר-הסיבתי בין מצבה של התובעת היום לבין תוצאות הניתוח והטיפול שקיבלה לאחרונה בהקשר לטענת הרשלנות הנטענת כלפי הנתבעת – והעדיפה להגיש חוות דעת נפרדת, מטעמו של רופא אחר, הד”ר ווייס.

22. ב”כ הנתבעת ציינה – לשאלת בית המשפט מדוע לא השלים הפרופ’ אנגל את חוות דעתו – כי פנתה למזכירתו של הפרופ’ אנגל מס’ פעמים והוא לא חזר אליה. היא איננה יודעת אם היה בארץ או לא.

22.1 מאחר והיא ידעה שד”ר ווייס יכול לערוך חוות דעת בזמן קצר – היא פנתה אליו.

22.2 למותר לציין, כי הנתבעת לא עתרה בבקשה להאריך לה את המועד להגשת חוות הדעת המשלימה.

22.3 תחת זאת העדיפה לצרף, כאמור, חוות דעת משלימה בנושא ההתרשלות הנטענת – ע”י רופא שכלל לא ראה ולא בדק את התובעת.

23. אכן, כל המומחים הרפואיים, מטעם שני הצדדים, מייחסים חשיבות רבה לסוג השבר שנגרם לתובעת בתאונה, הגם שהפרופ’ שטיין, כאמור, סבור, כי גם בשבר מסוג פיילון, עשוי טיפול נאות להחזיר את הרגל לתפקודה הקודם.

24. המנתח עצמו מטעם הנתבעת – הד”ר אילן כהן – אשר המומחים הרפואיים מסכימים שהוא היחיד שיכול היה לדעת במדויק מה טיבו של השבר, מה מידת הריסוק ומה בדיוק התרחש בניתוח, הרי לא הובא לעדות ולא נמסר מטעמו תצהיר כלשהו ולהימנעות מהבאת עדים נחוצים, ללא הסבר סביר, יש משמעות מבחינת ההלכה, שאם היו מתייצבים, לא היו מחזקים, ככל הנראה, את גרסת הנתבעת.

24.1 אמנם הד”ר גרטי טען, כי הד”ר כהן איננו עובד עוד במסגרת הקופה מספטמבר 2005 או 2006 (עמ’ 3 לישיבה מיום 11/3/10), אולם אין מדובר בנימוק סביר המסביר אי זימונו – גם באמצעות בית משפט – לעדות, אף אם סירב לשתף פעולה עמה.

25. הד”ר ווייס, המומחה הנוסף מטעם הנתבעת, קובע, בחוות דעתו נ/2, כי “על פי הצילומים, מדובר בשבר טרימלאולרי ועל פי המקובל, מכיוון שמדובר במעורבות המשטח הטיביאלי, אכן מדובר ב- PILON – שבר שהינו מסובך ותוצאות הטיפול הניתוחי מותירות בדרך כלל הגבלה תיפקודית של הקרסול”.

26. עוד קובע הוא, כי “האבחנה שנעשתה בקבלתה לניתוח הייתה נכונה, ולדעתי, הטכניקה הניתוחית שבוצעה הייתה כמקובל במקרים דומים, אלא שהתוצאה לא הייתה טובה כפי שתוכננה”.

26.1 הוא מודה, כי הצילום מ- 8 ימים לאחר הניתוח מתעד “עמדה לא אידיאלית” (עמ’ 28, ש’ 31); גם בעיניו העמדה איננה משביעת רצון (שם, 32 – 33) וגם הוא איננו מסכים למה שכתב הד”ר אילן כהן (שם, ש’ 38 – 42).

27. לד”ר ווייס השערה נוספת, חילופית, כדלהלן:

— סוף עמוד 6 —

“ייתכן גם מצב שבו בגמר הניתוח הושגה עמדה אופטימלית, אך בימים שבין הניתוח ועד לצילום הביקורת, נגרמה תזוזה כפי שנראה בצילומים מ- 10.2.05”.

27.1 למותר לציין, כי טענה כאמור דורשת הוכחה – המוטלת על הטוען לה – ואין בחומר הראיות כל רמז ואף טענה, כאמור.

28. בתצהירו נ/1 מציין הד”ר גרטי, עוזר המנתח בניתוח שבוצע לתובעת במרכז הרפואי רבין, כי השבר שנגרם לתובעת היה שבר מרוסק, המערב את שלושת הפטישונים ואת המשטח המיפרקי וכי קיבוע השבר לווה בקושי רב, בשל רמת הריסוק החמורה ובשל איכות העצם של התובעת.

28.1 מניסיונו – כך טוען הד”ר גרטי בתצהירו – במקרים מסוג זה, גם עמדה אידיאלית של השבר איננה מונעת התפתחות שינויים ניווניים בעתיד – שינויים שמקורם בפגיעה הקשה לסחוס המפרקי במועד התרחשות השבר.

29. הד”ר גרטי טוען, בתצהירו, כי הוסבר לתובעת ולבעלה, שהתלווה אליה, על הריסוק הנרחב של העצם ועל הקושי בביצוע הקיבוע.

29.1 כן הוסבר להם – כך לטענתו בתצהיר – בצורה מפורשת, על מוגבלויות צפויות בתפקוד הקרסול עקב הפגיעה הקשה במשטח המפרקי המרוסק.

30. בעלה של התובעת והתובעת עצמה הכחישו זאת מכל וכל.

31. עו”ד רחמיל קרמר, בעלה של התובעת, ציין בתצהירו ת/1, כי כבר בביקור הראשון ביום 6/2/05 נאמר להם, שמבחינת הניתוח וחיבור השבר הכל תקין וצריך להתרכז בריפוי הפצע החיצוני.

31.1 “מתוך הרישומים הרפואיים של הרופאים אודות פענוח צילומי הביקורת של עמדת השבר – כך טוען הבעל בסעיף 8 לתצהירו – הם ציירו תמונה, כביכול, שהניתוח היה מוצלח. למעשה הרופאים אמרו לנו כי הכל בסדר והזמן יעשה את שלו ואין מה לדאוג”.

31.2 למרות תלונותיה של התובעת על המגבלות הניכרות בקרסול – “הרופאים נשארו בדעתם וכל הזמן אמרו לנו כי הניתוח מוצלח וכי כל שנשאר לעשות זה להמתין להחלמה מלאה, תוך שהם נותנים לנו תקווה ומפזרים הבטחות להטבה במצבה” (סעיף 9 לתצהיר).

32. גם התובעת, בתצהיר העדות הראשית מטעמה ת/3, ציינה, בין היתר, כי “כבר בביקור הראשון ביום 6.2.05 נאמר לי שמבחינת הניתוח וחיבור השבר הכל תקין וצריך להתרכז בריפוי הפצע החיצוני…” (סעיף 7 ריישא).

32.1 בהמשך הוסיפה (סעיף 7 סייפא), כי “למעשה הרופאים אמרו לי כל הזמן שהכל בסדר מבחינת הניתוח ואיחוי השבר והזמן יעשה את שלו”.

32.2 “המשכתי לסבול מהליכה בצליעה – ממשיכה התובעת בסעיף 8 לתצהירה – מכאבים ומגבלות ניכרות בקרסול ימין ובשל כך חזרתי לביקורות והתלוננתי בפני הרופאים על המגבלות ואולם הרופאים נשארו בדעתם ובתשובתם כי הניתוח מוצלח וכי כל מה שנשאר לעשות זה להמתין להחלטה המלאה…”.

33. התובעת לא נחקרה, במהלך חקירתה הנגדית, מפורשות בשאלה זו.

34. בפני בעלה, עו”ד קרמר, הוטח כאילו נאמר להם, לאחר הניתוח, בין היתר, שהעמדה שהושגה לא הייתה אופטימלית – והוא השיב נחרצות:

“…ההיפך, ד”ר גרטי … יצא מחדר הניתוחים ואני מצטט: ‘קרמר, עוד חצי שנה אתה תשכח מהאירוע’… אמרו כל הזמן בכל ביקור שזה היה כל שבוע או שבוע וחצי, שהכל תקין, הכל בסדר…” (עמ’ 31 לפרוט’, ש’ 4 – 17).

— סוף עמוד 7 —

35. לאחר ששמעתי את עדויות הד”ר גרטי, התובעת ובעלה בנדון, העדפתי את גירסת התובעת ובעלה.

36. הנתבעת מפנה לאבחנות מאוחרות יותר שבוצעו במסגרות רפואיות שונות – חלקן פרטיות עפ”י בחירת התובעת.

36.1 כך היא מפנה, בין היתר, לאבחנתו של הד”ר ואדים בנקוביץ, מנהל יחידת אורתופדיה השתלות במסגרת מדיטון – רשת מרכזים רפואיים – שם מציין הרופא, כבר בכותרת המסמך, כי סוג השבר PILON.

37. יחד עם זאת, אין חולק על כך, כי אבחנה זו איננה מופיעה באף מסמך רפואי עובר או בסמוך לניתוח ולמעשה גם לא בביקורים בבית החולים מן התאריכים 6.2.05, 10.2.05, 17.2.05 או 3.3.05, מיד לאחר הניתוח (נספח ד1 לתצהיר התובעת ת/3) – כולם בפני המנתח, הד”ר אילן כהן.

37.1 לראשונה מוזכר המונח PILON בביקור מיום 27.3, קרוב ל- 3 חודשים לאחר הניתוח, ע”י הד”ר גרטי.

38. כאשר נשאל הד”ר גרטי, במהלך חקירתו הנגדית (עמ’ 9 לפרוט’ מיום 11/3/10) מדוע לא רשם (בזמן אמת) בשום מקום, שמדובר בשבר מסוג פיילון מסוג 2 או צורני מסוג 2, נאלץ להודות: “נכון. לא רשום” (ש’ 23 – 25).

39. כאשר הוא עומת עם קביעתו של הפרופ’ אנגל, שלדעתו אין מדובר כלל בשבר מסוג פיילון ואם בכלל – אז מדובר בשבר מדרגה ראשונה ונשאל האם הוא חולק גם בכך על הפרופ’ אנגל, השיב הד”ר גרטי:

“כן. בכף יד לא הייתי חולק עליו. פה אני חולק עליו” (שם, ש’ 26-28).

40. בע”א 8151/98 ביאטריס שטרנברג נ. ד”ר אהרן צ’צ’יק ואח’ פד”י נ”ו (1) 539, 550, נקבע, בין היתר, ע”י כב’ ביהמ”ש העליון, כי “חובתם של רופאים ושל מוסדות רפואיים לבצע רישומים רפואיים בזמן אמת ולשמור עליהם כבר הוכחה בבית משפט זה… במקרים מסוימים עשוי היעדרו של רישום מסודר של מהלך המחלה ושל הטיפול בה לפגוע בטפול הנאות עצמו בזמן אמת… במקרה כזה עשוי הפגם ברישום להוביל, הוא עצמו, למסקנה בדבר קיומה של רשלנות רפואית… טיפול רפואי מתבצע, לא פעם, ע”י רופאים אחדים, ואלה מצדם מסתמכים על רישומים רפואיים לצורך העברת מידע מאחד לרעהו. גם הרופא המטפל בחולה שבדקו זקוק לרישומים על מנת לשמר את המידע המצוי בידו אודות החולה, לרענן את זכרונו, לעקוב אחר מצב החולה וכדומה…”.

41. בע”א 5049/91 קופ”ח של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ י שראל, פד”י מ”ט (2) 369, 376, נקבע, בין היתר, כי “רשלנות רפואית מתגבשת כבר מעצם אי ניהול תקין של הרישומים הרפואיים שחייבים בהם הרופאים המטפלים במוסדות הרפואיים השונים.. היעדרו של רישום מסודר של מהלך המחלה ושל הטיפול בה פוגע לא רק בקביעת ממצאים לאחר האירוע, כי אם בראש ובראשונה בטיפול הנאות בחולה עצמו בזמן אמת… סדרי מינהל תקינים מחייבים ניהול תרשומת מפורטת ומדויקת של הטיפול בחולה ולאו דווקא מהבחינה המינהלית גרידא”.

42. בע”א שטרנברג הנ”ל, ממשיכים וקובעים, כי “לחסר זה – כאשר הוא מתגבש לכדי חסר ראייתי לתובע – גם נפקות ראייתית. אי שמירה על רישומים רפואיים עשויה בנסיבות המתאימות להעביר אל הנתבע את הנטל לשלול את קיומה של התרשלות או קשר סיבתי מצדה…” (שם, עמ’ 551 מול האות ג’).

43. בע”א 789/89 סמדר עמר (קטינה) נ. קופ”ח של ההסתדרות הכללית, פד”י מ”ו (1) 712, 721, נקבע במפורש, כי “במצב זה של שלילת ראיה חשובה מהנפגע, עוברת החובה על הרופא או על המוסד הרפואי שבו ניתנו השירותים, להוכיח את העובדות שיכלו להתבהר מתוך הרישומים הרפואיים… ובכך להעלות הסבר המנקה אותם מאחריות…”.

ג. הנכות הרפואית

— סוף עמוד 8 —

1. בהתחשב באחוזי הנכות הרפואית שקבעו המומחים השונים מטעם הצדדים, עותרת התובעת לקבוע, כי נכותה הרפואית עומדת על 25% לכל הפחות, כאשר טיפול ראוי והולם היה מותיר נכות בשיעור 5% בלבד – כך שהנכות הרפואית שנגרמה לתובעת עקב הטיפול הרשלני עומדת על 20%.

2. הנתבעת סבורה שיש להעמיד את נכותה הרפואית של התובעת על 20%, בעקבות הניתוח, אולם שלא כתוצאה מהתרשלות כלשהי של הנתבעת כלפיה.

3. המומחה הרפואי בתחום האורטופדי מטעם התובעת, הפרופ’ חיים שטיין, קבע לתובעת נכות צמיתה בשיעור 30% במערכת התנועה עפ”י סעיף 48 (3) ג’ לתקנות המוסד לביטוח לאומי (להלן גם: “התקנות”), בגין קישיון לא נוח בקרסול הימני.

4. המומחה הרפואי בתחום האורטופדי מטעם הנתבעת, הפרופ’ אנגל, קבע, בחוות דעתו, בין היתר, כי טווחי התנועה של הקרסול אכן מופחתים, אך לטעמו אינם ניתנים להגדרה כקישיון מוחלט, וודאי שלא כקישיון לא נוח.

4.1 על כן, הוא קבע לתובעת נכות צמיתה בשיעור 15%, עפ”י סעיף 48 (ג) א’-ב’ לתקנות.

4.2 יחד עם זאת ציין, כי במידה וניתן היה להעמיד את הקרסול בהעמדה אנטומית, הייתה נותרת לתובעת נכות צמיתה בשיעור 5% עפ”י סעיף 48 (ג) א’ לתקנות.

5. הד”ר ווייס, בחוות דעתו, קבע כי מצבה של התובעת מצדיק קביעת נכות צמיתה בשיעור 20% – דהיינו, קישיון נוח של הקרסול.

6. הנתבעת עותרת, איפוא, להעדיף את עמדת מומחיה ולהעמיד את נכותה הרפואית של התובעת על 20% לכל היותר.

***

7. אין הגדרות, במסגרת סעיף 48 לתקנות, לקישיון נוח ולקישיון לא נוח של הקרסול, אך מהגדרותיו ביחס לאיברים אחרים ניתן להסיק, כי קישיון נוח הוא כזה המאפשר תיפקוד מסוים באיבר הפגוע, בעוד קישיון לא נוח מונע מן האיבר מלתפקד או לפחות מפריע מאוד בתפקוד.

8. גם התובעת וגם בעלה העידו בדבר קשייה של התובעת בתפקוד הקרסול והמגבלות שנוצרו בעקבות הפגיעה.

9. התובעת מצהירה, כי נותרו לה מגבלות כגון צליעה, כאבים בקרסול בעת הליכה ועמידה, כאבים לאורך עמוד השדרה, עייפות כללית, חולשה, חוסר שווי משקל וצורך להיתמך במעקה או בזולת; קושי בעליה וירידה במדרגות, צלקות מכוערות בקרסול, כאבים ברגל הבריאה בשל העומס הנופל עליה, קושי בביצוע עבודות הבית, העדר יכולת לעסוק בפעילות ספורטיבית שאהבה, צורך להיעזר בנעליים עם מדרסים או סוליה מפזרת לחץ ואחיזה (סעיף 12 לתצהיר עדותה הראשית).

9.1 הבעל מצהיר על כך בסעיף 11 לתצהיר העדות הראשית מטעמו ת/1.

10. יחד עם זאת הודתה התובעת, במהלך עדותה בבית המשפט, כי בבית וגם ברחוב, כשהיא הולכת לזמן קצר, היא מתהלכת ללא מקל; מצליחה לנהוג עם הרגל הפגועה (שהיא רגל

ימין !) וגם למשרד התחבורה לא מצאה לנכון לדווח על מגבלה כלשהי בנהיגה.

11. בנסיבות אלה נראה, כי ראוי לאמץ את אחוזי הנכות הצמיתה של התובעת כפי שנקבעו בחוות דעתו של הד”ר ווייס והמבוססים על קישיון נוח של הקרסול.

12. מאידך, מקובלת עלי טענת הפרופ’ שטיין, לפיה, באם היה ניתן לתובעת טיפול נאות, היה הניתוח מותיר 5% נכות.

— סוף עמוד 9 —

13. לתובעת נגרמו, איפוא, בעקבות ההתרשלות שהתרשלה הנתבעת כלפיה, 15% נכות רפואית.

ד. הנכות התפקודית – פגיעה בכושר ההשתכרות

1. לטענת התובעת, היא כבת 56 היום ובפניה עוד כ- 11 שנות עבודה.

2. לטענת התובעת, היא מוגבלת בתפקוד, מתקשה בניידות ופגיעה זו תפגע בכושרה לעבוד וביכולת ההשתכרות הפוטנציאלית.

2.1 התובעת לא נחקרה בעניין – ולטעמה הדבר אומר דרשני.

3. התובעת מפנה לפסיקה, לפיה הפיצוי, בראש נזק זה, מתייחס לפגיעה בכושר ההשתכרות ולא עבור הפסד השתכרות בפועל, ובלבד שמדובר בסיכוי, שאיננו אפסי או ספקולטיבי לגמרי, כי פוטנציאל זה היה מתממש.

4. התובעת מעריכה את אבדן שכרה בעתיד בסך של 1,000 ₪ לחודש – ולמשך 11 שנות העבודה שנותרו לה, בהיוון 112.31, היא עותרת לפצותה בסך של 112,310 ₪.

5. הנתבעת סבורה, כי דרישת התובעת, בפריט נזק זה, מקוממת ביותר, שכן מדובר באשה בת כ- 56, אשר לא עובדת מזה שנים – עובר לאירוע נשוא התביעה.

6. הנתבעת מפנה לחקירתו הנגדית של בעלה של התובעת, ממנה התברר, כי האשה איננה עובדת משנת 1997 וגם כאשר עזרה במשרדו – לא הצהיר עליה לשלטונות המס כעל עובדת שלו ולא שילם לה כל שכר.

6.1 כן אישר, כי משנת 1998 הפסיקה התובעת לחפש עבודה מחוץ לבית (עמ’ 31 לפרוט’).

7. התובעת עצמה אישרה – כך טוענת הנתבעת – כי לא השתכר 7 שנים לפני התאונה.

8. לטעמה של הנתבעת, לא עשתה התובעת וגם לא עושה היום, כל פעולה פוזיטיבית בניסיון

לחזור למעגל העבודה כשרטטת או בכל משלח-יד אחר ובכך למעשה חוטאת לעיקרון נטל הקטנת הנזק, המוטל על התובע.

9. בנסיבות אלה סבורה הנתבעת, כי אין מקום לפצות את התובעת בגין הפסדי שכר לעבר או לעתיד.

***

10. אכן, התובעת הודתה, במסגרת חקירתה בבית המשפט, כי לא השתכרה כסף כשבע שנים לפני האירוע (עמ’ 49 לפרוט’, ש’ 28-29).

11. בעלה של התובעת, עו”ד ירחמיל קרמר, הודה, שאשתו איננה עובדת משנת 97′ (עמ’ 31 לפרוט’, ש’ 21) והחל משנת 98′ החליטו בני הזוג, כי התובעת תעזור לבעלה בניהול המשרד.

11.1 עו”ד קרמר העיד, כי גם כשעזרה לו, לא ישבה התובעת במשרד בד”כ והוא גם לא הצהיר עליה לשלטונות ולא שילם לה כל שכר (עמ’ 31 לפרוט’).

12. בנסיבות אלה, אין להידרש להפסדי-שכר בעבר – ולאור גילה של התובעת – גם לעתיד. התובעת עצמה מודה, כי הפסיקה לחפש עבודה כשרטטת כשהחלה לעבוד עם בעלה וגם היום אין מצבה הבריאותי מאפשר לה לחזור לעבודה.

13. יחד עם זאת צודק ב”כ התובעת בהפנותו לפסיקה, לפיה הפיצוי בראש נזק זה ניתן עבור הפסד כושר ההשתכרות ולא עבור הפסד השתכרות בפועל ועל כן, זכאית גם עקרת בית,שלא עבדה – עובר לתאונה – לפיצוי.

— סוף עמוד 10 —

14. הקשר בין הנכות הרפואית, הנכות התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות מקבל ביטוי, למשל, בדברי כב’ השופט תיאודור אור בע”א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ’ סייף רמזי ואח’, פד”י נ”ב (3) 792, 800 – 801:

“הנכות התפקודית באה להצביע על מידת ההגבלה בדרך כלל, שיש בנכות הרפואית שנגרמה לתובע… יש כמובן חשיבות למידת ההשפעה של הנכות על יכולתו של התובע להמשיך לעבוד במקצועו, ובקביעת כושר ההשתכרות יינתן לכך ביטוי. ראוי אף להביא בפני בית המשפט ראיות למידת ההשפעה של הנכות הרפואית על יכולת התפקוד בעבודות מסוימות, כולל בעבודות הקשורות במקצועו של התובע…”.

15. אכן לתובעת נגרמה נכות אורטופדית המגבילה אותה בחיי היומיום וגם בעבודה, ככל שהייתה יוצאת לעבוד – והאמנתי לתיאוריה את מגבלותיה האורטופדיים בחיי היומיום.

16. יחד עם זאת, מקצועה של התובעת הוא שרטטת ולכאורה, ניתן לבצע את העבודה בישיבה.

17. אלא, שהתובעת הסבירה, כי איננה מסוגלת להשתלב מחדש במקצועה זה, כיוון שהמקצוע הפך לממוחשב והיא “יצאה מן המקצוע” כלשונה.

18. בנסיבות אלה, בהעדר פרטים מספיקים על כושר ההשתכרות של התובעת היום, בתנאים שנוצרו, ראוי ליתן פיצוי בסכום גלובלי.

19. הנני מחייב, איפוא, את הנתבעת לשלם לתובעת, בגין ראש נזק זה, את הסך של 25,000 ₪.

— סוף עמוד 11 —

ה. הוצאות רפואיות, נסיעות ועזרת זולת – לעבר ולעתיד

1. התובעת מפנה להלכה, לפיה די אם הצביע תובע על קיומו של נזק בעבר או על אפשרות קיומו בעתיד, כדי שיזכה בפיצוי מתאים ודי באפשרות להעריך את שיעור הנזק מתוך העדויות, כדי שאפשר יהיה להעניק פיצויים לפי הערכה זו – ולפוסקם באופן גלובלי.

2. התובעת טוענת, כי הצביעה על נזקיה הן בתצהירה (סע’ 14 – 15 ונספחים ט’ ו- י”א’) והן בעדותה שקיבלה חיזוק בעדות בעלה.

2.1 לטעמה של התובעת, ברור שלא הגיעה לטיפולים הרבים, עליהם ניתן ללמוד מן התיעוד הרפואי הניכר שצורף לתצהירה, בהסעות חינם.

3. התובעת טוענת, כי היא מתקשה בעמידה ובהליכה ממושכת ונזקקה ונזקקת להוציא כספים על טיפולים רפואיים, נעליים אורטופדיות (כפי שהמליץ הפרופ’ שטיין), על נסיעות וניידות וכן על עזרת הזולת – שכן התובעת מעסיקה עוזרת באופן קבוע שלא כמו לפני התאונה (נספח ט’).

4. בנוסף, טוענת התובעת, כי היא נוסעת לים המלח פעמיים בשנה לצורך טיפול במחלת הפסוריאזיס ממנה היא סובלת (ללא קשר לתאונה), אולם לפני כן נהגה לנסוע לבד וכיום היא נאלצת לנסוע תמיד עם מלווה עקב קשיי הליכה, הניידות והפחד מנפילה באזור הסאונה.

4.1 על כן גדלו ההוצאות.

5. התובעת מעריכה הוצאותיה בראשי נזק אלו – לעבר – בסך של 65,000 ₪ וגם אם סכום זה נראה גבוה, הרי חלפו כבר שש וחצי שנים מאז האירוע ולמעשה מדובר ב- 984 ₪ לחודש – כאשר התוספת לעוזרת כיום היא בשיעור 400 ₪ לחודש בהשוואה למצב הקודם ועל כך יש לפסוק הוצאות ניידות, הוצאות רפואיות וכיו”ב.

6. אשר לעתיד, סבורה התובעת, כי זהו רכיב הנזק העיקרי, עקב מגבלותיה ופגיעתה הקשה בקרסול רגל ימין.

6.1 התובעת מעריכה את מכלול הוצאותיה בגין ראשי נזק אלו – לעתיד, בסך של 1,000 ₪ לחודש.

6.2 עד גיל תוחלת החיים (82) עותרת התובעת לפצותה בסך של 216,450 ₪.

7. אשר להוצאות הרפואיות, טוענת הנתבעת, כי המומחים מטעמה – הפרופ’ אנגל והד”ר ווייס, אינם קובעים בחוות דעתם, כי יהיה עליה לקבל טיפולים עתידיים כאלה או אחרים בעקבות מצבה.

7.1 אמנם הפרופ’ ווייס קבע, כי יהא על התובעת לקבל טיפולים פיזיותרפיים ממושכים וטיפול למניעת כאב.

7.2 יחד עם זאת – כך טוענת הנתבעת – הטיפולים אותם מונה הפרופ’ שטיין בחוות דעתו מכוסים במסגרת סל הבריאות הקבוע בחוק ביטוח בריאות ממלכתי והתובעת זכאית לקבלם ללא כל הוצאה מצידה.

8. לעניין הנעליים המיוחדות, אותן רוכשת התובעת – לטעמה של הנתבעת חדשות לבקרים – טוענת הנתבעת, שמדובר בהתנהגות פזרנית אשר גורמת להוצאות מוגברות ומופרזות לכל הדעות. לטעמה, אין שום סיבה נראית לעין לפיה על התובעת לרכוש זוג נעליים חדש אחת לכמה חודשים וזאת גם באם נקבל את המלצת הפרופ’ שטיין בחוות דעתו.

9. לעניין הנסיעות לים המלח טוענת הנתבעת, כי גם טרם האירוע נהגה התובעת להזמין חדר אחד במלון ועל כן לא נגרם לה כל נזק בגין הזמנת חדר נוסף בעקבות המלווה המצטרף אליה.

— סוף עמוד 12 —

10. על כן סבורה הנתבעת, כי התובעת איננה זכאית לפיצוי כלשהו בגין ראשי נזק אלו.

11. לחילופין סבורה הנתבעת, כי באם ייראה לבית המשפט לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי, הרי שהסכום לו עותרת התובעת הוא, לטעמה, מופרז.

***

12. אשר להוצאות לעבר – מדובר בראשי נזק מיוחד הטעונים הוכחה.

13. עוד בע”א 379/74, 525/74 אסבסטוס נ’ פזגז פד”י ל(3) 281, 284 נקבע, כי ” ‘נזק מיוחד’ חייב להיטען במפורש וכמפורט, הוא טעון הוכחה מדויקת ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנתו. תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד, חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו הנזק אלא גם את היקפו או שיעורו”.

14. בת.א. 16/87 חנוכה נ’ איתן חב’ לביטוח בע”מ נקבע, בין היתר, כי “נזק מיוחד בעבר לרבות הכנסות בעבר, יש להוכיח ע”י עובדות אותנטיות ולא ע”י תחליפים מסוג הערכות”.

15. יחד עם זאת נקבע בע”א 294/92 דרוק נ’ אליאסיאן, פד”י מ”ז (3) 23, 33 – 34, כי “גם במסגרת דיני הנזיקין נערכת ההבחנה בין מצבים שבהם הוכחת שיעור הנזק היא בעייתית לבין מצבים בהם ההוכחה מעשית ואף פשוטה אך למרות זאת לא השכיל בעל הדין לגבשה בחומר ראיותיו – השימוש בכלי האומדנא נשמר גם בפסיקת פיצויים נזיקיים לנסיבות שבהן בלתי אפשרי או לפחות קשה להוכיח את שיעור הנזק בצורה מדויקת ומלאה”.

16. בענייננו, ביחס לעבר, ידעה התובעת לשמור אסמכתאות להוצאות מסוימות כגון תשלום דמי ביטוח עבור עוזרת בית, קבלות לבתי מלון וכיו”ב ולא ברור מדוע נמנעה מלשמור אסמכתאות אחרות להוצאות נוספות הנטענות על ידה.

16.1 התובעת לוותה, כל העת, ע”י טיפולו של בעלה, שהוא עורך דין במקצועו ומן הסתם מבין את חשיבות תיעוד ההוצאות.

17. אמנם נכונה גם הלכה אליה הפנתה התובעת, מספרו של המלומד קציר, לפיה די באפשרות להעריך את שיעור הנזק מתוך העדויות, כי שאפשר יהיה להעניק פיצויים לפי הערכה זו ולפוסקם באופן גלובלי, אולם אפשרות זו שמורה למקרים בהם התיעוד היה בלתי אפשרי או בלתי סביר.

17.1 היא ישימה יותר לטעמי – באשר לעתיד.

18. בחוות דעתו של הפרופ’ חיים שטיין, קובע המומחה הרפואי מטעם התובעת, שהיא תזדקק לטיפולים פיזיותרפיים ממושכים, טיפול במניעת כאב, שימוש בנעליים עם סוליה מפזרת לחץ או מדרסים מפזרי לחץ בתוך הנעליים ואחיזה מכאנית חיצונית לקרסול כדי למנוע את מעט התנועה שקיימת הגורמת לכאבים.

18.1 אין קביעה של מגבלות המפריעות בהכרח לעבודה במשק הבית כגון כביסה, בישול, גיהוץ וכיו”ב.

18.2 מאחר והניתוח ממילא היה מותיר נכות של 5%, ראוי להתייחס להוצאות הנובעות מתוספת 15% הנכות בלבד.

19. ממילא לא ניתן לייחס את הגדלת מס’ ימי עבודתה של עוזרת בית – במלואה להתרשלות כאשר מדובר בתובעת שאיננה נעשית צעירה והסובלת משלל מחלות כעולה מן המסמכים הרפואיים ומסמכי המוסד לביטוח לאומי (למשל: נספח ז’ לתצהיר התובעת).

20. מאחר והתובעת מבוטחת בקופת-חולים, היא מקבלת ממילא את כל הטיפולים הרפואיים, לרבות טיפולים פיזיותרפיים, נעליים מיוחדות, מדרסים בעלות של השתתפות עצמית מקובלת ואין לחייב את הנתבעת גם במלוא עלותם, מה גם שהעלות מתייחסת למלוא הנכות גם זו שהייתה נגרמת ממילא, בעקבות הניתוח.

— סוף עמוד 13 —

21. אין אינדיקציה לצורך במלווה וממילא, לא ראוי לחייב את הנתבעת בעלות מלווה בעת שהותה של התובעת במלון בים המלח בשל מחלת הפסוריאזיס ממנה היא סובלת – מה גם שרבע מן הנכות איננו יכול להיות מיוחס לרשלנות.

22. לאור כל האמור לעיל, הנני מעריך את הוצאותיה של התובעת בראשי נזק אלו – לעבר

ולעתיד – בגין רשלנות בטיפול הרפואי, באופן גלובלי, בסך של 50,000 ₪.

ו. כאב וסבל

1. לטענת התובעת, מדובר ברשלנות רפואית פושעת במובן זה, שגם כיום סבור הד”ר גרטי שנתן לתובעת טיפול אופטימלי וכי הושגה עמדה משביעת רצון וזאת בניגוד למומחים שהיו אמורים להגן על עבודתו:

1.1 לטעמה של התובעת, מדובר ברופאים שהעלו אבחנות מאוחרות, שאין להן ביטוי בזמן אמת ברשומות, רק כדי להצדיק את התוצאה הגרועה של הניתוח – והכל על גבה של התובעת, שכן אילו היו מודים בטעות והיו מנתחים לאלתר, מצבה של התובעת היום היה טוב יותר.

1.2 לטענת התובעת, היא מתהלכת היום עם צליעה, נותרה מוגבלת, כאובה ופגועה – הן פיזית והן במובן של תחושה “עבדו עליי” ו “סידרו אותי”.

2. בנסיבות אלה עותרת התובעת לפצותה, בראש נזק זה, בסך של 250,000 ₪.

3. הנתבעת טוענת, כי התובעת לא הוכיחה את תביעתה ולא את הקשר בין האירועים נשוא התביעה למצבה הנטען.

3.1 על כן היא סבורה, כי התובעת איננה זכאית לפיצוי בראש נזק זה.

***

4. פקודת הנזיקין – להבדיל מחוק הפלת”ד – אינה נוקטת בגישה טכנית בקשר לפיצוי בגין כאב וסבל, הנתון להערכת בית המשפט עפ”י מכלול מרכיבים וביניהם: טיב הנזק, השפעתו על הנפגע, האינטנסיביות של הכאב ומשכו וכן הסבל הסובייקטיבי העובר על הנפגע (ע”א 283/84, מ.י נ’ מוסקוביץ, פד”י מ”ז (2) 718). הערכת הנזק בגין כאב וסבל נעשית על בסיס אינדיבידואלי ולא תעריפי (ע”א 357/80 נעים נ. ברדה, פד”י ל”ו (3) 762, 766).

4.1 בשנים האחרונות המגמה היא להגדיל את סכומי הפיצוי הנפסקים בראש נזק זה.

5. אין דעתי כדעת הנתבעת שהתובעת לא הוכיחה את תביעתה, משקבעתי, כאמור לעיל, כי 75% משיעור נכותה של התובעת בגין התאונה והניתוח – נגרמו בעקבות ההתרשלות שבוצעה כלפיה.

5.1 כמפורט לעיל, גם הוכחו, לטעמי, מרבית ראשי הנזק שנתבעו.

6. יחד עם זאת סבורני, כי הסכום הנתבע ע”י התובעת, בראש נזק זה, מופרז ומוגזם.

7. אכן, לתובעת נגרמה עגמת נפש רבה, כאב וסבל ניכרים כתוצאה מן הניתוח ובעיקר כתוצאה מן הטיפולים הממושכים שלאחריו; כאבים, מגבלות וגם תחושה של תסכול רב מעצם הידיעה, כי אילו ניתן לה טיפול הולם ונכון, הייתה נכותה מופחתת ברובה ומצבה היום היה טוב הרבה יותר.

8. הנני מעריך את הפיצוי המגיע לתובעת, בגין ראש נזק זה, בסך של 100,000 ₪ ומחייב את הנתבעת לשלמו לה.

ז. סוף דבר

— סוף עמוד 14 —

1. לאור כל האמור לעיל, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 175,000 ₪, בהתאם לפירוט כדלהלן:

1.1 פגיעה בכושר השתכרות – 25,000 ₪

1.2 הוצאות רפואיות, נסיעות ועזרת זולת – לעבר ולעתיד – 50,000 ₪

1.3 כאב וסבל – 100,000 ₪

סה”כ – 175,000 ₪

2. לסכומים אלו יתווספו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

3. בנוסף, הנני מחייב את הנתבעת לשאת בשכ”ט עו”ד בשיעור 13% מסכום זה בתוספת מע”מ כדין.

4. זכות ערעור – בתוך 45 יום מהיום.

ניתן היום, י”ט כסלו תשע”ב, 15 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.