קשר סיבתי בין אירוע לבבי לבין עבודה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה
24 יוני 2012
ב”ל 1232-07 ברוניסלבה זוהר נ’ המוסד לביטוח לאומי בפני
כב’ השופטת מיכל אריסון-חילו
נציג עובדים מר סלים אסחאק, נציג מעסיקים מר אלי פיילר
התובעת
ברוניסלבה זוהר ת.ז. 01447499
ע”י ב”כ עו”ד עשהאל בר-נס
נגד
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע”י ב”כ עו”ד יפעת קונה
פסק – דין 1. התובעת, גב’ ברוניסלבה זוהר, אחות במקצועה, הגישה למוסד לביטוח לאומי (להלן – הנתבע וגם המוסד), שתי תביעות. בתביעה שהוגשה לנתבע ביום 8.7.2001 ביקשה להכיר באירוע מיום 11.12.2000 כתאונת עבודה ובתביעה שהוגשה לנתבע ביום 5.5.2003 ביקשה להכיר באירוע מיום 19.11.2000 כתאונת עבודה (ר’ מוצגים נ/1 ו– נ/2).
2. שתי התביעות נדחו על ידי הנתבע. התביעה בתיק מושא דיוננו הוגשה בעניין דחית התביעה שהוגשה לנתבע ביום 5.5.2003 ונדחתה במכתב הדחיה מיום 17.5.2006, ברם בהסכמת הנתבע צורפה לדיון בתיק גם התביעה שהוגשה לנתבע ביום 8.7.2001 ונדחתה במכתב הדחיה מיום 11.3.2002.
אלה העובדות העולות מהחומר שהונח בפנינו 3. התובעת, ילידת 1949, אחות במקצועה. בתקופה הרלוונטית לתביעה עבדה התובעת כאחות בבית החולים הסיעודי גרף, בחיפה.
4. התובעת טוענת כי ביום 19.11.2000 בעקבות נפילה של אחת החולות במחלקה בה עבדה, התעורר ויכוח סוער בינה לבין עובדת כח עזר במחלקה, ויכוח שהותיר את התובעת נסערת מאד וחשה ברע.
5.
6. — סוף עמוד 1 —
7. התובעת טוענת כי גם ביום 20.11.2000 לא חשה בטוב וקבעה תור למחרת היום, אצל רופא המשפחה בקופת חולים. כמו כן בוצעה לתובעת בדיקת א.ק.ג במקום עבודתה בבית חולים גרף שנמצאה תקינה (ר’ מוצג ת/2). 8. ביום 21.11.2000 ביקרה התובעת אצל רופא המשפחה בקופת חולים, ד”ר שמעון מיכאלי, והתלוננה על כאבים בחזה מזה מספר ימים ד”ר מיכאלי סבר כי מדובר בדלקת בשריר ורשם לתובעת טיפול תרופתי נגד כאבים והפנה אותה למכון הלב (ר’ מוצג נ/7). מרישומו של ד”ר מיכאלי מיום 20.12.2000 עולה כי התובעת לא פנתה למכון הלב (ר’ מוצג נ/11).
9. התובעת עבדה כרגיל עד ליום 23.11.2000.
10. ביום 23.11.2000 נעדרה התובעת מעבודתה.
11. ביום 25.11.2000 (יום שבת) בעת ששהתה בביתה חשה התובעת שלא בטוב ומשפחתה הזמינה לה רופא ממוקד רפואי. הרופא מטעם המוקד בדק את התובעת בביתה בשעה 17:30, וביצע בדיקת א.ק.ג בשידור טלפוני. בבדיקת א.ק.ג זו הופיעו, ככל הנראה, שינויים איסכמיים אצל התובעת. לפיכך הפנה הרופא את התובעת לחדר מיון. מאחר וכאביה של התובעת חלפו באותה עת, החליטה התובעת שלא ללכת לחדר מיון (ר’ מוצג נ/9).
12. בבוקר יום 26.11.2000 פנתה התובעת לרופא המשפחה שלה, ד”ר מיכאלי. לאחר בדיקת התובעת ובדיקת א.ק.ג הפנה ד”ר מיכאלי את התובעת לצילום חזה וצלעות, ברם לא הפנה אותה לחדר מיון (ר’ מוצגים ת/3 ו-נ/8). ד”ר מיכאלי נתן לתובעת אישור מחלה מיום 23.11.2000 ועד ליום 27.11.2000 וכן החליף את הטיפול התרופתי של התובעת לכדורים חזקים יותר נגד כאבים.
13. מיום 28.11.2000 ועד ליום 11.12.2000 עבדה התובעת באופן רגיל בעבודתה.
14. ביום 11.12.2000 בעת שהתובעת הייתה בעבודתה היא חשה ברע. הרופאה במקום עבודתה של התובעת ביצעה לתובעת בדיקת א.ק.ג ולאור תוצאותיה שלחה את התובעת מיידית לחדר המיון בבית החולים בני ציון בחיפה (ר’ מוצגים ת/4 ו-נ/6).
15. בבית החולים בני ציון בחיפה נמצא שהתובעת לקתה באוטם קידמי שהסתבך בהפרעות קצב חדריות והיא אושפזה בבית החולים. במהלך האשפוז בוצע אנגיאופלסטיה והשתלת תומך LAD and RCA (ר’ מוצג נ/5).
16.
17. — סוף עמוד 2 —
18. התובעת שוחררה מבית החולים ביום 24.12.2000 ושהתה בחופשת מחלה. למעשה מיום 11.12.2000 לא חזרה לעבודתה בבית החולים גרף.
19. התובעת הגישה ביום 26.6.2003 תביעת נזיקין לבית משפט השלום בתל אביב (ת.א. 40750/03), בעילת רשלנות רפואית כנגד רופא המשפחה שלה וכנגד קופת החולים. התביעה הסתיימה בפשרה (ר’ מסמכים שוהגשו ע”י ב”כ הנתבע ביום 29/6/2009) גדר המחלוקת 20. התובעת טוענת לקיומם של שני אירועים חריגים בעבודתה. הראשון, ביום 19.11.2000 במהלך עבודתה בבית החולים נפלה, לטענתה, חולה, והתובעת התווכחה ויכוח סוער עם אחת העובדות וכתוצאה מזה חשה כאבים עזים בחזה המקרינים לגב, כאבים ביד וקוצר נשימה (להלן – האירוע הראשון). האירוע השני, התרחש ביום 11.12.2000 כאשר במהלך עבודתה התרגזה התובעת לאחר שאחות במחלקה לא ביצעה את עבודתה ועל התובעת היה לעשות זאת במקומה (להלן – האירוע השני).
21. הנתבע טוען מנגד, כי התובעת לא הוכיחה את האירועים הנטענים על ידה. עוד טוען הנתבע כי מתח מתמשך אינו מהווה אירוע תאונתי. 22. מטעם התובעת העידו: התובעת בעצמה, וכן הגב’ סבטלנה גרינברג, אחות בבית החולים גרף, הגב’ חנה בן הרוש, עובדת כח עזר בבית החולים גרף והגב’ מרגריטה פרוטפופוב, עובדת כח עזר בבית החולים גרף. מטעם הנתבע העידה הגב’ תמר סרוסי, האחות הראשית בבית החולים גרף.
דיון והכרעה 23. סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ”ה–1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי וגם החוק) קובע:
” ‘תאונת עבודה’ – תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו…”
סעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי קובע:
“תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך; ואולם תאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין, בין שאירעה לעובד ובין לעובד עצמאי, אין רואים אותה כתאונת עבודה אם הוכח כי השפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים”.
24.
25. — סוף עמוד 3 —< br />26. באשר לאוטם שריר הלב, נקבע בפסיקה כי נקודת המוצא היא שבמבוטח מקננת מחלת לב כלילית, אשר בסופו של דבר, ללא קשר לעבודה, עלולה לגרום להופעת אוטם שריר הלב. לעיתים, ניתן לקשור בין אירוע חריג בעבודה, שהוא הגורם המשרה (הזרז – TRIGGER) לבין הופעת האוטם במועד שבו הופיע (עב”ל 481/99 המוסד לביטוח לאומי – דוד מכלוביץ, פד”ע לח 461; 1198/01 יעל רזיאל – המוסד לביטוח לאומי, פד”ע לט 165, 175)
על מנת שאוטם שריר הלב בו לקה המבוטח יוכר כתאונת עבודה, יש להוכיח קיומו של אירוע חריג בחיי עבודתו, קרי – אירוע יוצא דופן מבחינת המאמץ הגופני או הנפשי, אשר אירע ביום הופעת האוטם או בסמוך לכך (ר’ דב”ע מו/0-138 דן יצחק נ’ המוסד לביטוח לאומי, פד”ע י”ח 315; בג”צ 1199/92, 4118/92 לוסקי ואח’ נ’ ביה”ד הארצי לעבודה, פד”י מז(5) 734). בחינת חריגותו של האירוע נעשית על בסיס סובייקטיבי, אך עם זאת נפסק כי הבחינה הסובייקטיבית כשלעצמה מצריכה ראיות אובייקטיביות, ואין די בעצם אמירה של המבוטח כדי להוכיח קיומו של אירוע חריג (ר’ עב”ל 415/09 חיים שלי – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 5.9.2010).
בהוכחת האירוע יש ליחס משקל רב לאנמנזה, רישומי בית החולים וקופת החולים, מתוך ידיעה, שהיא פרי נסיון, שרישומים אלה מהימנים ומדוייקים (ר’ דב”ע מב/0-160 אבו ערב עלי נ. המל”ל פד”ע טו עמ’ 281), שכן יש להניח כי אדם המאושפז בבית חולים ימסור את העבודות הנכונות על מנת לזכות בטיפול הנכון (ר’ דב”ע מט/0-23 המוסד לביטוח לאומי נ. שמעון הירשהורן פד”ע כ’ עמ’ 349).
27. לאחר ששמענו את העדויות ובחנו את כל החומר שהונח בפנינו לא שוכנענו בהתקיימותם של אירועים חריגים בעבודתה של התובעת ביום 19.11.2000 וביום 11.12.2000. להלן טעמנו. האירוע הנטען הראשון מיום 19.11.2000
28. גרסת התובעת כפי שהובאה בפנינו היא, כי בתאריך 19.11.2000, בסמוך לשעה 13:00 עבדה במשמרת בוקר ושימשה כאחות אחראית. יחד עמה עבדה אחות נוספת בשם סבטלנה, ושלוש עובדות נוספות המשמשות ככח עזר בבית החולים. שתיים מהן, הגב’ חנה בן הרוש והגב’ ריטה היו ותיקות, ואילו הגב’ אלקה הייתה חדשה. התובעת הטילה על אלקה לנקות ארונות וכלים. התובעת טוענת כי בשעה 13:00 שמעה צעקות והתברר לה כי אלקה הפילה חולה. וכך העידה התובעת בפנינו:
“רצתי לחדר שממנו באו הצעקות ושם ראיתי שני כוח עזר, חנה וריטה שעבדו עם החולים שלהם. וחנה אמרה לי ברונייה (התובעת), אלקה הפילה חולה. רצתי לחדר ממול ושם לא היה אף אחד חוץ מהחולה והסרתי את השמיכה וראיתי את מה שראיתי, קודם כל נורא התרגזתי שהחולה נפלה, התרגזתי שאלקה לקחה את החולה כי היא לא יכולה לגעת בחולים זה לא תפקידה. טיפלתי בחולה במה שהייתי חייבת, קראתי לאלקה לחדר ושאלתי למה היא עשתה את זה, והיא צעקה עלי שהיא לא עשתה את זה, ואני התרגזתי עליה.”
— סוף עמוד 4 —
(ר’ עמ’ 7 לפרוטוקול ש’ 11-16)
לדברי התובעת, הויכוח נמשך מספר דקות ולאחריו הרגישה כאבים בחזה וחשה שלא בטוב.
התובעת ציינה בתצהירה, כי כשראתה את החולה שוכבת במיטתה ומדממת, הייתה בשוק, נלחצה מאוד, שכן חשבה שעבודתה והרישיון המקצועי שלה נמצאים בסכנה לאור נפילתה של החולה. התובעת ציינה עוד בתצהירה, כי היא החלה לרעוד והרגישה “שהיא מתפוצצת”. לגרסתה, היא התרגשה מאוד ומיד לאחר הויכוח עם אלקה היא הרגישה כאב חד. התובעת טענה בתצהירה כי מעולם לא התרחשו אירועים חריגים כאלו ומעולם לא התרגזה בצורה כל כך קשה כמו בוויכוח עם אלקה וכי מעולם לא פחדה והתרגשה כמו באותו הרגע.
29. בשונה בכך, בתביעה שהגישה התובעת לנתבע ביום 5.5.2003 באשר לאירוע הנטען מיום 19.11.2000, תיארה התובעת את הפגיעה באופן הבא: “עקב התרגזות וויכוח חריף עם עובדת אחרת הרגשתי כאבים בחזה וחולשה.” (ר’ מוצג נ/1). הנה כי כן, בתביעתה לנתבע לא ציינה התובעת דבר על הפלת חולה על הרצפה על ידי עובדת כח העזר, אלקה – ברי כי אירוע הנפילה – אם אכן אירע – הוא משמעותי ביותר והיה מקום לציינו בתביעה שהוגשה לנתבע.
בנוסף עומד לרועץ לתובעת חוסר התיעוד של האירוע במסמכי בית חולים גרף. התובעת העידה בפנינו כי האירוע הנטען היה חריג ביותר באופיו וזו הייתה הפעם הראשונה שקרה אצלה במשמרת (ר’ עמ’ 3 לפרוטוקול ש’ 1-5). כן העידה התובעת ש”אם קורה משהו, יש רופאה במשמרת והיא בודקת את הנעשה ואנו רושמים הכל בתיק של החולה וגם ברפורט של המחלקה” (ר’ עמ’ 3 לפרוטוקול, ש’ 13-14). התובעת ציינה כי היא דיווחה לאחות הראשית, הגב’ תמר סרוסי על המקרה (ר’ עמ’ 3 לפרוטוקל, ש’ 24-25). גם העדות מטעם התובעת העידו כי האחות הראשית תמר סרוסי והרופאה ועוד רופאים ידעו על האירוע (ר’ עמ’ 11 לפרוטוקולל ש’ 24-27, עמ’ 12 ש’ 25-21, עמ’ 13 ש’ 1, עמ’ 16 ש’ 5-6). דא עקא, שהאחות הראשית של בית החולים גרף, גב’ תמר סרוסי, העידה בפנינו כי לא דווח לה על האירוע והיא אינה יודעת על אירוע כזה (ר’ עמ’ 19 לפרוטוקול, ש’ 3). עוד העידה בפנינו הגב’ סרוסי: “בית הדין צריך להבין שאירועים כאלה חריגים בסדר גודל כזה מדווחים מיד הן לי והן להנהלת בית החולים מכיוון שאם זו חולה שנמצאה מדממת כפי שתואר, כנראה צריך לשלוח לבית חולים לתפירה או לאיזה שהוא טיפול כי אנו בית חולים סיעודי ואין לנו רנטגן ולא רופא כירורג. נראה לי שכאן משהו הוצא מהקשרו וזו דעתי” (ר’ עמ’ 19 לפרוטוקול, ש’ 11-16).
בהמשך העידה גב’ סרוסי: “אם קורה אירוע חריג של נפילה או כל אירוע חריג כגון נפילה, דימום, חולה דחף חולה ועוד דברים אנו חייבים למלא דוח אירוע חריג שהוא ממולא בשלושה העתקים לא רק על ידי האחות, אלא על ידי אחות, רופא ואחר כך אני עושה
— סוף עמוד 5 —
הסקת מסקנות לג בי האירוע ואיך למנוע אותו. לא יכול להיות מצב שממולא דוח על אירוע חריג ומישהו מהצוות לא יזכור, או הרופאה שעבדה או אני או ההנהלה כי זה מגיע בשלושה העתקים, להנהלה, אלי ולתיק החולה” (ר’ עמ’ 21 לפרוטוקול, ש’ 21-26). גב’ סרוסי נתבקשה על ידי ב”כ הנתבע לחפש דיווחים לגבי האירוע הנטען מיום 19.11.200 ועל כך השיבה: “לא מצאתי, יש לי בעיה אני לא יודעת על איזה אירוע מדובר או על איזה חולה מדובר. לא מצאתי בשנת 2000 תיאור כזה מתועד אצלי” (ר’ עמ’ 19 לפרוטוקול, ש’ 21-23).
התובעת לא הציגה בפנינו כל מסמך אשר יש בו ראיה לכך שאירוע כזה התרחש. אין כל מסמך מבית החולים המתעד נפילתה ופציעתה של חולה ביום 19.11.2000, או בסמוך לכך, במחלקה בה עבדה התובעת ואנו סבורים כי לו באמת היה מתרחש אירוע חריג שכזה, היה הדבר בא לידי ביטוי ברישומי בית החולים והאחות הראשית, גב’ סרוסי, היתה לבטח יודעת עליו.
30. דבר נוסף העומד לרועץ לתובעת הינם המסמכים הרפואיים שלה, בהם אין כל איזכור של האירוע הנטען. ביום 21.11.2000 פנתה התובעת לרופא המשפחה בקופת חולים, ד”ר שמעון מיכאלי. בפנקס הרפואי נרשם ב”גורם המשלם”: “ביקור רגיל” (ולא “תאונת עבודה”). בתלונות וסיבת הפניה נרשם: “במספר הימים האחרון מרגישה כאבים בחזה פתאומיים שמופיעים תמיד אחרי מאמץ של עליה ברגל. לאחר שנחה משתחררת מהכאב. הכאב ‘עוצר נשימה’ לפי תיאורה.” (כך במקור, ר’ מוצג נ/7). יוטעם כי ברישום בפנקס הרפואי מיום 21.11.2000, אין כל ציון בדבר נפילת חולה, או התרגזות או ויכוח בעבודה, או כל אירוע חריג אחר בעבודה.
ביום 25.11.2000 הוזמן לביתה של התובעת רופא ממוקד רפואי. מהתעודה הרפואית עולה כי התובעת התלוננה כי 3 ימים קודם לכן הופיעו כאבים בחזה, לחץ, בזמן מאמץ וחולף במנוחה. גם במסמך זה אין כל איזכור לאירוע או ויכוח כלשהו בעבודה (ר’ מוצג נ/9). ביום 26.11.2000 פנתה התובעת פעם נוספת לרופא המשפחה, דר שמעון מיכאלי. בכרטיס הרפואי נרשם ב”תלונות”: “כאבים בבית הצלעות משמאל.”(ר’ מוצג נ/8). גם בביקור זה אין כל איזכור לאירוע חריג או ויכוח כלשהו בעבודה.
הנה כי כן, במסמכים הרפואיים לא רק שאין כל איזכור לאירוע הנטען, אלא יש בהם גירסה אחרת באשר לנסיבות הופעת הכאבים ולפיה הכאבים מופיעים בשעת מאמץ ועליה ברגל.
31. התובעת אמנם טוענת כי סיפרה לרופא המשפחה על האירוע בעבודה, אך הוא לא רשם זאת. סבורים אנו, כי לו התובעת הייתה מדווחת לרופא המשפחה על אירוע חריג בעבודתה, הדבר היה בא לידי ביטוי ברישומים הרפואיים, כפי שציין רופא המשפחה, כי התובעת מתארת את הכאב כ”עוצר נשימה”, וכפי שנרשם כי הכאבים מופיעים אחרי מאמץ של עליה ברגל. התובעת אומנם טוענת כי הגישה את תביעת הרשלנות נגד רופא המשפחה בשל כך שלא רשם
32. — סוף עמוד 6 —
33. את תלונותיה במדויק, ברם מעיון במסמכי תביעת הרשלנות, שהגישה התובעת, עולה כי תביעת הרשלנות הוגשה בעילת איבחון שגוי וטיפול לקוי, ובעיקר מתייחסת ליום 26.11.2000 מועד בו חלו שינויים איסכמיים בליבה של התובעת, אך לא אובחנו על ידי רופא המשפחה כבעיה לבבית. אבחון שגוי וטיפול לקוי אין משמעו כי רישום תלונותיה של התובעת אינו מדויק אף הוא (ר’ המסמכים שהוגשו בצירוף להודעת הנתבע מיום 29.6.2009).
זאת ועוד, בכתב התביעה שהגישה התובעת נגד קופת חולים ורופא המשפחה צוין כי “ביום 19.11.00 סבלה התובעת כאב חזק ביותר ממרכז החזה דרך השד השמאלי למרכז הגב….באותו לילה הופיעו כאבים בשכיבה.” (ר’ סעיף 5 לכתב התביעה). הנה כי כן, גם כאן אין כל איזכור מטעם התובעת, לאירוע בעבודה, שהוגדר על ידי התובעת כה חמור וחריג אשר גרם לה להתרגשות ולחץ נפשי. למעלה מכך, מכתב תביעה זה עולה בבירור כי התובעת התלוננה על כאבים הנובעים ממאמץ לרבות זה הכרוך בטיפוס בעליה (סעיף 37(ג) לכתב התביעה).
34. התובעת אף לא הגישה תביעה למוסד בגין האירוע הנטען מיום 19.11.2000, אלא רק ביום 5.5.2003, בחלוף כ- 3 שנים, וזאת כאשר לגבי האירוע הנטען מיום 11.12.2000, הגישה תביעה כבר ביום 8.7.2001. התובעת טענה כי לא ידעה שהיה לה התקף לב ולכן לא הגישה תביעה למוסד לביטוח לאומי (ר’ עמ’ 2 לפרוטקול ש’ 3-15). מאידך גיסא, בהודעתה לחוקר המוסד טענה התובעת כי פנתה באותה תקופה לנתבע, אך הוא לא קיבל את זה וכיום מטפל בעניינה עו”ד (ר’ עמ’ 4 למוצג נ/4).
35. עוד יוטעם כי התובעת לא המציאה לנתבע טופס בל/250 ממולא על ידי מעסיקה, בית החולים גרף, בגין אירוע הנטען מיום 19.11.2000 ובתביעה שהגישה לנתבע, לא ציינה מתי מסרה הודעה למעסיקה על הפגיעה, כך גם המעסיק לא מילא דבר בתביעה (ר’ מצג נ/1).
36. בנסיבות אלה גרסתה של התובעת אינה אמינה ואינה מהימנה עלינו ואין אנו מקבלים אותה. 37. התובעת אמנם, הביאה לעדות שלוש עדות מטעמה התומכות בגרסתה, ברם לא מצאנו כי עדות אלה אמינות ומהימנות עלינו, אלא התרשמנו כי העדויות הן מגמתיות במטרה לסייע לתובעת, בתביעתה. העדויות זהות במהותן והעדות זכרו פרטי פרטים, שאין זה סביר שתזכורנה אותם, בחלוף 9 שנים ממועד ההתרחשות הנטען (האירוע הנטען הוא משנת 2000, והעדות העידו בבית הדין בשנת 2009, בחלוף 9 שנים).
עוד ראוי לציין, לטעמנו, כי, עדת הנתבע גב’ תמר סרוסי ציינה בעדותה, כי ערב לפני הדיון, שהיתה אמורה להעיד בבית הדין, צילצלה אליה התובעת וניסתה להזכיר לה את האירוע (ר’
— סוף עמוד 7 —
עדותה של גב’ סרוסי בעמ’ 19 לפרוטוקול ש’ 11-12 ובעמ’ 21 ש’ 8-12). הנה כי כן, הגם שגב’ סרוסי הינה עדה מטעם הנתבע ואין התובעת רשאית לשוחח עמה בעניין התביעה, צילצלה התובעת אל גב’ סרוסי על מנת לרענן את זיכרונה באשר לאירוע, לקראת עד] ]>

בקשה לסילוק על הסף מחמת העדר יריבות ווכן הארכת מועד להגשת כתב הגנה

בבית המשפט העליון

רע”א 2655/12

לפני:

כבוד השופט צ’ זילברטל

המבקשת:

אסותא מרכזים רפואיים בע”מ

נ ג ד

המשיבים:

1. פלוני

2. פלוני

3. פלוני

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל- אביב-יפו בת”א 23415-12-11, שניתנה ביום 4.3.2012 על-ידי כב’ השופטת ד’ גנות

פסק-דין

1. המשיבים תבעו את המבקשת בבית משפט קמא לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו למשיב 1 כתוצאה מרשלנות רפואית נטענת שהתרחשה בסמוך ללידתו ביום 31.10.1987 בבית החולים “אסותא” בתל-אביב (להלן: בית החולים).

המבקשת הגישה בקשה לסילוק על הסף מחמת העדר יריבות ובמקביל ביקשה גם הארכת מועד להגשת כתב הגנה.

ביום 4.3.2012 החליט בית משפט קמא (כב’ השופטת ד’ גנות) לדחות את הבקשה לסילוק על הסף, הורה על הגשת כתב הגנה בצירוף חוות דעת נגדיות ועל הגשתם של תחשיבי נזק.

— סוף עמוד 1 —

מכאן בקשת רשות הערעור.

2. בגדר הבקשה שהגישה לבית משפט קמא לסילוק התובענה על הסף, טענה המבקשת, כי במועד הרלבנטי לתביעה (31.10.1987) היא לא היתה הבעלים של בית החולים, לא תפעלה אותו ולא ניהלה אותו. לדבריה, במועד האמור בית החולים היה בבעלות חברה שנקראה אסותא בע”מ ולאחר מכן שינתה את שמה לאי די בי תיירות (2009) בע”מ. המבקשת נקראה בעבר סורקו – רמת מרפא (רמת גן) בע”מ וחכרה את בית החולים ביום 1.6.1994. מכאן טענת העדר היריבות.

בית משפט קמא דחה טענה זו “בעיקר נוכח הימנעותה של הנתבעת [המבקשת צ.ז.] מתגובה לטענה בדבר מתן פסקי דין כנגד הנתבעת [בהליכים אחרים צ.ז.] בהתייחס לטענות בדבר רשלנות רפואית בתקופה הרלבנטית … “. אלא שהחלטת בית המשפט ניתנה ביום בו הגישו המשיבים את תשובתם לבקשה לסילוק על הסף (4.3.2012) והוא כלל לא המתין לתגובת המבקשת לתשובה זו, תגובת שהמבקשת זכאית להגיש מכוח הוראת תקנה 241(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 (להלן: התקנות). כפי שיפורט להלן, די בכך כדי להצדיק את קבלת בקשת רשות הערעור.

3. המשיבים טוענים לענין זה כי זכותה הדיונית של המבקשת, בכל הנוגע להגשת תגובה לתשובה, התממשה במסגרת הבקשה דנן, כשהיא הציגה לפני בית משפט זה את טענותיה. אלא שנפסק לא אחת, כי אי מתן זכות הגשת התגובה לתשובה לפי תקנה 241(ג1) לתקנות, מצדיק, כשלעצמו, קבלת בקשת רשות ערעור. הלכה זו נקבעה, בין היתר, בבקשת רשות ערעור על החלטת אותו מותב של בית המשפט המחוזי, ברע”א 2107/10 פלונית נ’ פלונית (לא פורסם, 11.7.2010). באותה פרשה נפסק כי:

“תקנה 241(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי מקנה למגיש בקשה בכתב זכות להשיב על תשובת המשיב לבקשה תוך עשרה ימים מיום שהתשובה הומצאה לו ( … ). מן האמור עולה כי החלטתו של בית משפט קמא, שניתנה בסמוך לאחר הגשת תשובת המשיבה ובלא שתשובת המבקשים הונחה בפניו, שללה מן המבקשים את זכותם הדיונית האמורה. משכך ראוי לקבל את ערעורם ולהשיב את התיק לעיונו של בית המשפט המחוזי, אף מבלי לבחון את הדברים לגופם”.

— סוף עמוד 2 —

ראו גם האסמכתאות המפורטות שם וכן פסקה 8 להחלטה ברע”א 3310/08 דריימן נ’ גרין (לא פורסם, 29.1.2009).

והנה, על אף פסק הדין הנ”ל, והחלטות נוספות של בית משפט זה, שב בית משפט קמא ומזדרז להחליט בבקשה בכתב בטרם הבשיל ההליך. כאמור, די בכך כדי לקבל את הערעור ולהשיב את התיק לעיון ולהחלטת בית משפט קמא, מבלי לבחון את הסוגיה לגופה. יצוין, כי אין מדובר בדרישה פורמאלית או בגחמה של מתקין התקנות. לעיתים קרובות, כמו גם במקרה דנן, בתשובה לבקשה מועלות טענות שהתגובה להן לא מצויה, וגם לא היתה יכולה להיות מצויה, בבקשה. לפיכך קיים הכרח ליתן למבקש הזדמנות להגיב לאותן טענות, ומשלא נעשה כן, נפל בהליך פגם בסיסי שכמוהו כפגיעה בזכות הטיעון ובכללי הצדק הטבעי, שלעיתים נדמה שמחמת הרצון (המובן) לפעול ביעילות, הם נוטים להישכח.

גם אין זה ראוי שהדיון בטענות השונות, שנכללו בתגובת המבקשת לתשובת המשיבים לבקשה לסילוק על הסף, ייעשה לראשונה בבית משפט זה. יצוין, כי במיוחד תמוהה הנמקת בית משפט קמא לענין העדר התייחסות מצד המבקשת לטענות המשיבים, כשכלל לא ניתנה למבקשת הזדמנות להגיב.

4. על כן החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור ולקבל את הערעור (אף כי המשיבים התנגדו לכך, אך איני רואה כי זכויותיהם כבעלי דין נפגעו מהפעלת הסמכות שבתקנה 410 לתקנות).

5. מעבר לדרוש מצאתי לנכון להעיר למבקשת, כי אין בידה זכות שטענתה בבקשה לסילוק על הסף תידון עוד בטרם הוגש כתב הגנתה, וככלל אין זה ראוי להאריך מועד להגשת כתב הגנה כשמוגשת בקשה לסילוק על הסף ובית המשפט מתבקש להקדים ולדון בבקשה.

לענין זה ראו החלטתו המפורטת של השופט (כתארו אז) א’ גרוניס ברע”א 10227/06 בובליל נ’ עו”ד אינדיג (לא פורסם, 5.2.2007); יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995) סעיף 336 (ה”ש 29)). העולה מהאמור שם הוא, כי: “ככלל מן הראוי שהדיון בערכאה הדיונית ייערך לאחר שהוגשו כתבי הטענות כולם … הגשתה של בקשה לסילוק על הסף … לא ראוי לה שתעצור את

— סוף עמוד 3 —

מרוץ הזמן להגשתו של כתב הגנה” (פסקה 7 לפסק הדין ברע”א 9030/04 אירופה ישראל (מ.מ.ש) נ’ גדיש קרנות גמולים בע”מ (לא פורסם, 26.6.2007). גם מוטב אילו בית המשפט היה מורה תחילה על הגשת כתב הגנה ורק לאחר מכן דן בבקשה לסילוק על הסף (או פוסק שהטענות הכלולות בה תתבררנה במהלך שמיעת התיק לגופו).

בנסיבות המקרה יתכן שדרך פעולה אפשרית של נתבע, הטוען לחוסר יריבות, היא הגשת כתב הגנה ועימו בקשה להארכת מועד להגשת חוות דעת רפואית, על מנת שלא להיכנס להוצאות מיותרות (לעיתים זה גם האינטרס של התובע, שכן הוא מצוי בסיכון שאם טענת העדר היריבות תתקבל, הוא יחויב בהוצאות אלו לבסוף).

6. מתשובת המשיבים עולה, כי, בין לבין, הגישה המבקשת כתב הגנה והודעה לצד שלישי לחברת אי די בי תיירות (2009) בע”מ. אלא שאין בכך כדי לסייע למשיבים למקרה שייקבע שאין יריבות בינם לבין המבקשת, שכן אם תביעתם נגדה תידחה ובהעדר חזית בינם לבין הצד השלישי, הם לא יוכלו להיפרע ממנו ומועד תום תקופת התיישנות תביעתם קרב והולך. משום מה, המבקשת והמשיבים לא הצליחו להסכים על צירוף החברה הנ”ל כנתבעת נוספת, מה שהיה עשוי לחסוך התדיינות מיותרת.

7. כאמור, הערעור מתקבל. החלטת בית משפט קמא מיום 4.3.2012 מתבטלת והוא ישוב וידון בבקשה לסילוק על הסף עקב היעדר יריבות, בהתחשב גם בתגובת המבקשת לתשובת המשיבים, כששיקול הדעת באשר למועד הדיון בבקשה זו מסור כל-כולו בידיו, כמו גם ההחלטה לגופו של עניין.

המשיבים יישאו בהוצאות המבקשת בסך 5,000 ש”ח.

ניתן היום, ‏ח’ בסיון התשע”ב (‏29.5.2012).

צ’ זילברטל

פס"ד- תביעה על רשלנות רפואית בביצוע ביופסית שד

 

בית משפט השלום בירושלים

ת”א 5047-09 כהו נ’ הסתדרות מדיצינית הדסה

 

בפני

כב’ הסגן נשיאה כרמי מוסק

התובעת

רינה כהן

נגד

הנתבעת

הסתדרות מדיצינית הדסה

פסק דין

 

הרקע לתביעה

1. התובעת טוענת כי בעקבות הליך שיגרתי של ביופסיה שעברה אצל הנתבעת נגרמו לה נזקי גוף שונים וזאת בעיקר עקב התרשלות הנתבעת והרופאים מטעמה בביצוע הפרוצדורה.

2. אין מחלוקת כי רופאה מטעם הנתבעת בשם ד”ר תניר אלוייס (להלן: הרופאה) הפנתה את התובעת ביום 4.11.03 לאשפוז בבית החולים הדסה הר הצופים וזאת לצורך ביצוע ניתוח הביופסיה שנקבע ליום 6.11.03. הרופאה כתבה על טופס ההפניה “נא טיפולכם ואישורכם דחוף”. (ההפניה מסומנת מסמך 25 בתיק המוצגים שהגישה הנתבעת, להלן: תיק המוצגים).

3. כדי שניתן יהיה לבצע את הביופסיה, קיים תהליך מוקדם יותר של סימון מקום הממצא החשוד. אצל התובעת התגלה ממצא חשוד בשדה השמאלי ועל כן היה צורך לבצע הליך של סימון המקום שבו יש לבצע את הביופסיה. הסימון נעשה על ידי תיל דק שמוחדר לשד ומסמן את מקום הביופסיה. הליך זה נעשה לפני הביופסיה. על פי מסמך 10 שבתיק המוצגים התובעת הופנתה לקופת חולים מאוחדת כדי לבצע את הסימון. הדבר נעשה בקופת חולים ביום 5.11.03 היינו יום אחד לפני ביצוע הביופסיה. על פי מסמך 10 הוחדרה מחט על ידי הרופא המבצע לאחר שבוצעה הרדמה מקומית. כמו כן, נעשה צילום לאחר ההחדרה. לאחר שהמחט הוחדרה ובעקבותיה התיל, על פי האמור במסמך 10, המחט הוצאה והתיל הושאר עמוק. תוך כדי כך, התיל נמשך עמוק אל מתחת לשטח העור אך קצהו נמוש בקלות. על פי צילום צדדי שנעשה נראה שהתיל נמצא לכל אורכו של השד.

4. התובעת טוענת כי ביום ביצוע הביופסיה הרופאה אמרה לה שהיא ממהרת מאחר ועליה לנסוע לחו”ל. טענה זו עליה חזרה התובעת בעדותה, לא הוכחשה על ידי הרופאה שהעידה.

— סוף עמוד 1 —

5. בתיק המוצגים קיים מסמך 18 בו נאמר כי התובעת מופנית לביצוע ביופסיה פתוחה בהנחיית מחט שבוצעה יום טרם קבלתה. התובעת עברה סימון בקופת חולים.

6. אין חולק כי התובעת עברה את הביופסיה אצל הנתבעת שבוצעה על ידי הרופאה. במסמך 16 שהוא תעודת השחרור נאמר כי המהלך לאחר הניתוח תקין, ללא סיבוכים, התובעת נינוחה, ללא סימן זיהום בפצע הניתוח.

7. לאחר שהתובעת שוחררה מבית החולים הופיעו אצלה עוד איזה כאבים באזור פצע הניתוח ובעקבות כך פנתה התובעת לטיפול רפואי. ביום 12.11.03, פנתה התובעת לנתבעת. על פי מסמך 64 נצפה בפצע מעט אודם ללא הפרשה, הפצע נראה תקין.

8. לאחר שהתובעת שוחררה מבית החולים החלו להופיע הפרשות מהחתך הוא נפתח. התובעת פנתה לטרם שם קיבלה טיפול אנטיביוטי, ב-3 הזדמנויות באמצעות עירוי. התובעת הופנתה לאחר מכן לבית החולים. ביום 16.11.03 הובחן בבית החולים סביב אזור הביופסיה רגישות, אודם, פתיחה של הצלקת, והפרשה מוגלתית. נלקחה תרבית ונמצא חיידק מסוג E.COLI (להלן החיידק). מדובר בחיידק שמוגדר כחיידק גרם שלילי ומקורו באזור המעיים. התובעת קיבלה אצל הנתבעת טיפול אנטיביוטי דרך הוריד והיא שוחררה לאחר 5 ימי אשפוז (נספח ד’ לתצהיר התובעת). לאחר מכן, סבלה התובעת מכאבים, הפצע נותר פתוח והיא פנתה מספר פעמים לטיפולים רפואיים בקופת חולים וזאת במשך 4 חודשים. תקופה מסוימת הוחלפו החבישות מידי יום.

9. לאחר שהפצע התאחה, טוענת התובעת כי נותר עיוות בשד, נותרה צלקת עמוקה, הפטמה התעוותה וחדרה לפנים השד.

10. ללא כל קשר לאירועים שתוארו עד כה, בחודש מרץ 2005 עברה התובעת ממוגרפיה שיגרתית ואז הובחן חלק מתכתי של תיל הסימון שנותר בשד וזאת מהבדיקה ביום 5.11.03. התובעת התייעצה עם פרופ’ דורסט כירורג מבית החולים ביקור חולים שהמליץ שלא לנתח ולהתיר את התיל במקומו. (נספח ז’ לתצהיר התובעת). מבלי כל קשר לאמור לעיל, בחודש ינואר 2009 עברה התובעת כריתה חלקית של השד השמאלי לאחר שהובחן אצלה גידול קטן ללא גרורות.

11. בפי התובעת מספר טענות כנגד הנתבעת:

א. הנתבעת התרשלה בכך שנותר חלק מהתיל בתוך השד.

ב. הנתבעת התרשלה בכך שנגרם הזיהום כתוצאה מהחיידק, זאת מעצם העובדה שנגרם זיהום מחיידק שלא צריך להיות בחדר הניתוח, וכן התרשלה הנתבעת בכך שלא נתנה לתובעת אנטיביוטיקה עוד קודם לתהליך הביופסיה, בפרט כאשר

— סוף עמוד 2 —

הסימון בתיל נעשה יום קודם לניתוח ולא סמוך לניתוח כפי שמקובל לטענת התובעת.

ג. התובעת לא הוחתמה כדין על טופס הסכמה לניתוח ולא הוסברו לה הסיכונים הכרוכים בניתוח. בעקבות כך נגרמה פגיעה בזכות התובעת לאוטונומיה על גופה.

ד. מעשי הנתבעת או מי מטעמה מהווים תקיפה.

הכרעה במחלוקות

12. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית וכן חוות דעת של מומחה מטעמה.

13. למעשה באשר להתרחשות העובדתית, התובעת היא עדה יחידה וברור כי היא מעוניינת בתוצאות המשפט, ועל כן חובה על ביהמ”ש להתייחס בזהירות המתחייבת מהחוק והפסיקה לעדותה של התובעת.

14. מטעם הנתבעת העידו הרופאה וכן הוגשה חוות דעת של מומחה.

15. שני המומחים מטעם הצדדים נחקרו על חוות הדעת.

טופס ההסכמה לניתוח

16. התובעת טוענת כאמור כי הרופאה כלל לא החתימה אותה על טופס ההסכמה לביצוע הניתוח. התובעת העידה (סעיף 11 לתצהירה) כי מי שהחתים אותה על אותו טופס היתה סגנית האחות הראשית במחלקה. הטופס היה ריק והיא לא קיבלה הסברים כלל. בעדותה חזרה התובעת על גרסה זו. היא גם העידה שלא הוסבר לה כי קיימת אפשרות לזיהום או ניתוח נוסף. התובעת הסבירה בתצהירה כי היא מכירה את האחות שהחתימה אותה על הטופס מאחר והיא מתגוררת בשכונה בה גרה התובעת. הנתבעת טוענת כי התובעת הוחתמה על טופס ההסכמה לניתוח לאחר שהוסברו לה בין היתר הסיכונים הכרוכים בניתוח.

17. טופס ההסכמה לניתוח נמצא בתיק המוצגים והוא מסומן במספר 23. על פי הטופס נרשם כי ד”ר אנינה רויטנברג היא שהחתימה את התובעת על הטופס והיא שהסבירה לתובעת את כל הדרוש לרבות אפשרות של זיהום וצורך בניתוח נוסף. הרופאה הנ”ל לא הובאה להעיד, כך שאין לפני עדות כי אכן הוסבר לתובעת על ידי אותה רופאה כפי שנחזה מטופס ההסכמה לניתוח. התובעת חתמה על הטופס, אולם כפי שניתן לראות בטופס ליד מקום החתימה מסומן איקס. צודק ב”כ התובעת בסיכומיו כאשר הוא טוען כי אם אכן החתימה נעשתה מול הרופאה, לא היה צורך כלל לסמן את מקום החתימה. אני ער לטענת הנתבעת כי אין זה הגיוני שהנתבעת תעיד כל רופא או מטפל שחתם על טופס כלשהו בתיק הרפואי, וכי מדובר ברשומות מוסדיות, אולם שעה שהתובעת טוענת מתחילת הדרך כי לא הוחתמה כדין על טופס ההסכמה לניתוח, היה על הנתבעת לזמן את הרופאה המחתימה כדי להעידה שאכן ההליך נעשה כדין וכי הוסברו לתובעת כל העובדות והסיכונים על פי חוק זכויות החולה.

— סוף עמוד 3 —

לטעמי, משלא עשתה כן הנתבעת, הרי שהדבר תומך בגרסת התובעת כי לא הוסברו לה הסיכונים ולמעשה לא הוסבר לה דבר והיא חתמה על טופס ריק.

18. לעומת זאת, העידה התובעת כי כאשר עברה הפרוצידורה הניתוחית השנייה בבית חולים שערי צדק, היא זוכרת היטב שפרופ’ ריבקין שביצע את הפרוצידורה הסביר לה את כל הסיכונים, הסיכויים, והאפשרויות. דבר זה מחזק את האמון שיש לתת בתובעת שמקפידה לזכור את העובדות הקשורות לטיפולים הרפואיים שהיא מקבלת.

19. לסיכום, יש לקבוע כי ההחתמה על טופס ההסכמה לניתוח, נעשתה שלא על פי הנדרש בחוק זכויות החולה, לא הוסברו לתובעת כל הסיכונים האפשריים לרבות הסיכון של זיהום. שאלה אחרת היא, אם הייתה מקבלת התובעת הסברים אלה, האם הייתה נמנעת מביצוע הביופסיה, נראה לי כי התובעת לא הוכיחה שלא הייתה מבצעת את הביופסיה. ידוע כי הדבר נעשה כדי לאתר או להפיג חשש של גידול ממאיר, ועל כן סביר שהתובעת הייתה מבצעת את אותו ניתוח בפרט כאשר לאור עדויות המומחים שנשמעו לפני הסיכון לזיהום אינו גדול, וכן קיים טיפול אנטיביוטי שמתגבר על הזיהום כפי שארע במקרה שלפנינו. אמנם, נגרמה פגיעה אסתטית בשד עקב הצורך בטיפולים כפי שפורטו לעיל, אולם גם כאן הנני סבור כי התובעת וכל מטופל סביר היו מבצעים את הניתוח לאור דבריי לעיל.

מתן האנטיביוטיקה

20. טענה נוספת בפי התובעת היא העובדה שלא ניתנה לה אנטיביוטיקה בזמן וזאת כדי למנוע דלקת כתוצאה מזיהום אפשרי, בפרט לאור העובדה שהסימון בתיל נעשה יום קודם לביצוע הניתוח, ועל כן על פי טענת המומחה מטעם התובעת היה ראוי להתחיל בטיפול מניעתי באנטיביוטיקה עוד באותו היום, היינו יום קודם לניתוח.

21. לעניין זה, כתב המומחה מטעם התובעת (ד”ר אביאל רועי – שפירא, להלן: מומחה התובעת) כי ביצוע הסימון יום לפני הביופסיה מעלה את הסיכון להתפתחות זיהום ותזוזה של התיל. לטעמו, עצם הביצוע של הסימון נמצא באחריות הנתבעת בתור הגורם שהפנה את התובעת לטיפול הניתוחי ולביצוע הסימון. לטעמו של מומחה התובעת, קיימת הוראה כי במקרה והתיל מוחדר יום לפני הניתוח, יש לתת אנטיביוטיקה באותו מועד ולפני הניתוח. המומחה נחקר על כך וחזר על דבריו (עמ’ 3 לפרו’). לדבריו, אילו היה ניתן אנטביוטיקה באופן מסודר, 75% מהזיהומים היו נמנעים.

22. על פי תצהירה של הרופאה המנתחת לאחר ביצוע הניתוח או במהלכו, ניתנה אנטיביוטיקה כמקובל (ראה מסמכים 9, 11, 13, 14).

23. כדי לבחון את השאלה האם היה ראוי לתת אנטיביוטיקה בשלב מוקדם יותר, יש לבחון גם את נדירות או שכיחות תופעה של זיהום בניתוח שכזה. מומחה התובעת קבע בחוות דעתו כי שכיחות הזיהום אינה עולה על 2%. לטעמו, בדרך כלל הזיהום נגרם מחיידקים שנמצאים

— סוף עמוד 4 —

על פני העור ולא מחיידק הנמצא בצואה, ומכאן עולה כי הנתבעת התרשלה. לעומתו מומחה הנתבעת (ד”ר כרמון) קובע, תוך שהוא מסתמך על מאמר כי כל חיידק יכול לגרום לזיהום במקרה שכזה, וכי על פי אותו מאמר 49% מהזיהומים בביופסיית שד נגרמים על ידי חיידקי גרם שלילי. מדובר במחקר שנערך עד לשנת 2002, דהיינו הנתונים נאספו עד לשנת 2002. על פי נתונים אלה אצל 19% מהמטופלות שסבלו מזיהום מחיידקים גרם שליליים, מדובר היה בחיידק E.COLI. המומחה הסביר נתונים אלה ונחקר על כך בבית המשפט. המאמר שהוגש הוא מתוך כתב עת מוביל בתחום הכירורגיה בארה”ב. מומחה הנתבעת הוא מנהל במחלקת כירורגיית שד בבית החולים שערי צדק, ועל פי עדותו זיהומים מהחיידק הנ”ל אינם נדירים בתחום זה. לדעת מומחה הנתבעת שיעור הזיהום גבוה יותר מהשיעור שקבע מומחה התובעת. לדבריו, מדובר על שיעור של 4.5% ובמאמר שהוגש על ידו מדובר על שיעור של 5.3%.

24. אם אכן נקבל את הנתונים עליהם מדבר רופא הנתבעת, שכאמור מבוססים על מחקרים וניסיונו הרב בתחום לעומת מומחה התובעת שלא ביסס את עדותו על מאמרים, עולה כי הסיכון לזיהום הוא גבוה יחסית, ועל כן הייתה חובה להסביר ולהזהיר את התובעת מפני סיכון שכזה, זאת ועוד, היה על הנתבעת לתת לדעתה בכובד ראש לטיפול באנטיביוטיקה כדי למנוע זיהומים שכאלה.

25. הנתבעת טוענת כי אין זה מקובל לתת אנטיביוטיקה בניתוחי ביופסיה כטיפול מניעתי מאחר ומדובר בניתוח שמוגדר כניתוח נקי. יחד עם זאת, נראה לי כי אמירה זו אינה מבוססת, שכן שני המומחים הסכימו כי יש לתת אנטיביוטיקה, ולראיה נטען על ידי הנתבעת כי ניתנה אנטיביוטיקה במהלך ניתוח או סמוך לפניו.

26. לכך מצטרפת עדותו של מומחה הנתבעת בבית המשפט, כי זיהום מאותו חיידק מלמד על כך שלא הייתה הקפדה על טכניקה סטרילית וזו תוצאה לא רצויה. (עמ’ 24 לפרו’). עוד העיד מומחה הנתבעת כי בדרך כלל הוא נותן אנטיביוטיקה כסטנדרט חצי שעה לפני הניתוח ואפילו טיפה יותר וזאת בעירוי, וכי היה גם נותן לתובעת במקרה בו נעשה הסימון יום קודם אנטיביוטיקה פומית. (עמ’ 28-29 לפרו’). הנה כי כן, גם מומחה הנתבעת מאשר כי היה ראוי לאור העובדה שהסימון נעשה יום קודם להתחיל בטיפול אנטיביוטי מניעתי עוד במועד זה, וכי כדבר שבשגרה היה נותן אנטיביוטיקה דרך הוריד עוד חצי שעה לפני הניתוח ואולי יותר. דברים אלה עומדים בסתירה לטענת הנתבעת כי כלל לא היה צורך בניתוח שכזה לתת טיפול אנטיביוטי מניעתי.

עיתוי החדרת התיל

27. טענה נוספת בפי התובעת הייתה כי עיתוי החדרת התיל, היינו יום קודם לפני הניתוח אינה נכונה וגובלת ברשלנות, כך טען מומחה התובעת בחוות דעתו. לעומת זאת, מומח הנתבעת וכן רופאת הנתבעת טענו כי אין פסול בביצוע הבדיקה יום קודם, וכי לעיתים הבדיקה מבוצעת ביום הניתוח מטעמי נוחיות למטופלת. רופאת הנתבעת העידה כי במקרה זה

— סוף עמוד 5 —

הסימון נעשה יום קודם מאחר ורופאי הרנטגן אצל הנתבעת היו מחוץ לבית החולים עקב כנס ביום הניתוח. מומחה הנתבעת אישר כי זו פרקטיקה מקובלת ברבים מבתי החולים.

28. מומחה התובעת לא הביא נימוק רפואי או כל מסמך רפואי או מאמר התומך בדעתו כי חובה לבצע את הבדיקה ביום הניתוח. לפיכך, לא מצאתי סיבה לקבוע כי ביצוע הבדיקה יום לפני הניתוח אינו בגדר סטנדרט רפואי סביר כפי שהעידו מומחה הנתבעת והרופאה מטעם הנתבעת.

טכניקת ביצוע הניתוח

29. בין הצדדים התעוררה מחלוקת באשר לטכניקת הביצוע של הניתוח בה נקטה רופאת הנתבעת. אין מחלוקת כי לאחר הסימון התיל חדר במלואו לתוך השד דבר שהקשה מאוד על הרופאה המנתחת לעקוב אחרי התיל.

30. מומחה התובעת קבע בחוות דעתו כי הגישה הנכונה לבצע את הביופסיה היא לעקוב אחרי התיל דבר שמביא לדיוק בביצוע הניתוח, לגרימת נזק קטן ככל האפשר לרקמת השד, והגעה מדויקת יותר למקום המסומן. מומחה הנתבעת טען כי עקב כך שהתיל שקע לתוך השד, לא ניתן היה לבצע את הניתוח בגישה עליה עומד מומחה התובעת. לעניין זה יוער כי הסימון נעשה במרפאת קופת חולים, ואם הייתה התרשלות בסימון בכך שהתיל שקע לתוך השד, אין הדבר באחריות הנתבעת אלא באחריות קופת החולים.

31. מומחה התובעת נחקר על אופן ביצוע הניתוח והעיד בבית המשפט כי במידה והתיל שוקע לא ניתן לעקוב אחריו כפי שקבע בחוות דעתו. מעדותו עלה כי במקרה של התובעת התיל הוחדר ונמצא ברבע התחתון של השד. אכן, רופאת הנתבעת ביצעה את החיתוך והניתוח באזור זה. מחוות דעת מומחה הנתבעת וכן מעדות רופאת הנתבעת עולה כי יש לבצע את הניתוח כך שהחיתוך יעשה בדרך הקצרה ביותר לאזור החשוד. מומחה הנתבעת הסביר כי מטרת התיל הוא לסמן את הרקמה המיועדת להסרה תוך ביצוע מקסימלי עם פגיעה קוסמטית מינימלית. נראה מהגיונם של דברים כי גישת הנתבעת והמומחה מטעמה היא הסבירה היותר שהרי גם אם התיל לא היה שוקע ברקמת השד, הרי על פי מסמך הביצוע של הבדיקה, התיל הוחדר לכל אורכו של השד עד לאזור החשוד. מה טעם אפוא לבצע חיתוך לכל אורכו של התיל. ההיגיון מחייב לחדור לפרוצידורה ניתוחית לאזור החשוד בדרך הקצרה ביות כדי לגרום נזק מינימלי כפי שאכן בוצע. יתר על כן, מומחה הנתבעת הסביר בעדותו כי על המנתח לחדור לאזור הקרוב ביותר לתיל ואז ללכת לאורכו עד האזור החשוד. התובעת סבורה כי עדות זו או דעה זו תומכת בדברי המומחה מטעמה, אולם לא כך היא. עיון מדוקדק בדברי מומחה הנתבעת מלמד כי כוונתו הייתה שיש אכן לבצע את הניתוח באזור הקרוב ביותר לאזור החשוד, להגיע לתיל, ואז ללכת לאורכו עד לאזור החשוד. אין להבין מדבריו כי כוונתו הייתה שעל המנתח לעקוב לכל אורך התיל המוחדר עד לאזור החשוד. לאור זאת, לא ראיתי מקום לקבל את עמדת התובעת כי הגישה הניתוחית הייתה רשלנית.

— סוף עמוד 6 —

חיתוך התיל

32. מחלוקת נוספת הייתה כעצם העובדה שנמצא חלק מהתיל בשלב מאוחר יותר בתוך השד. אקדים ואומר כי לא הוכח שהימצאות התיל גרם לתובעת נזק כלשהו הן בפן הרפואי הטהור והן בפן האסתטי. ולראיה, פרופ’ דורסט המליץ שלא לבצע ניתוח כלשהו כדי להוציא את התיל. מעדות המומחים וכן עדות רופאת הנתבעת עולה כי קרוב לוודאי הרופאה השתמשה בסכין חשמלי שגרם לחיתוך התיל. הסבירות מחייבת לקבל הנחה זו, אולם אינני סבור כי מדובר במהלך רשלני כלשהו מצד רופאת הנתבעת שהרי מדובר בתיל ששקע והיה קשה ביותר לעקוב אחריו. רופאת הנתבעת ביצעה את הניתוח בגישה המקובלת. אמנם, מומחה הנתבעת הגדיר זאת כאירוע מצער “ולא שמחה לאף כירורג” עצם השארת התיל בשד לאחר חיתוכו הוא לא דבר שכירורג מתגאה בו כפי שהגדיר זו מומחה הנתבעת. לטעמו של מומחה הנתבעת, ב-2% מהניתוחים קורה דבר שכזה אם כי הוא עצמו ביצע מאות ניתוחים כאלה ואירוע שכזה קרה לו פעם אחת.

33. אין לקבל את דברי מומחה הנתבעת כתמיכה לטענת התובעת או המומחה מטעמה כי עצם חיתוך התילך מהווה התרשלות מכל סוג שהוא. מדובר באירוע שיכול לקרות, בפרט כאשר התיל במקרה של התובעת נעלם או שקע דבר שהקשה ביותר על ביצוע הניתוח.

34. אחזור ואומר, כי התיל שנשאר לא גרם נזק כלשהו, מדובר באירוע נדיר.

האם ניתנה אנטיביוטיקה

35. בשולי הדברים, התעוררה לעניין מתן האנטיביוטיקה מחלוקת נוספת כאשר התובעת טוענת כי אמנם קיים מסמך בו נרשמה הוראה לתת אנטיביוטיקה, אולם הרופא המרדים שאמור לבצע את הפקודה לא הובא להעיד. אינני סבור כי ניתן לקבל טענה שכזו שהרי מדובר ברשימה מוסדית. להבדיל מההסכמה לניתוח שם קיימת מחלוקת באשר לאותנטיות של טופס ההסכמה היינו האם התובעת חתמה על אותה הסכמה בפני הרופאה שחתומה על הטופס, במקרה של מתן האנטיביוטיקה, המחלוקת אינה סביב השאלה הנוגעת לאותנטיות של אותו מסמך. לפיכך, לעניין זה ראוי לקבל את עמדת הנתבעת כי מדובר ברשומה מוסדית ועל כן אין עליה חובה להעיד מטעמה את כל מי שחתום על רשומה שכזו. לפיכך, במידה והתובעת הייתה מבקשת לסתור את הכתוב ברשומה, היה עליה לזמן לעדות את הרופא המרדים. יש להתספק בעדותה של רופאת הנתבעת שהעידה כי כדבר שבשגרה המטופלת מגיעה לחדר הניתוח כאשר יש איתה אמפולה של אנטיבייוטיקה שנשלחת מהמחלקה. הרופא המרדים נותן את העירוי בזמן הניתוח.

36. העולה מכל האמור לעיל הוא כי יש מקום לקבל את טענות התובעת לעניין טופס ההסכמה לניתוח היינו כי לא ניתנה הסכמה מדעת, כאשר לא הוסברו לה כל הסיכונים הרלוונטיים. כמו כן, לאור העובדה שביצוע הסימון נעשה יום קודם לניתוח, יש לקבל את עמדת התובעת

— סוף עמוד 7 —

כי היה ראוי להתחיל בטיפול אנטיביוטי מניעתי עוד יום קודם לניתוח, והיה ראוי כדבר שבשגרה לתת עירוי של אנטיביוטיקה חצי שעה לפני הניתוח ואף יותר מכך.

היפוך נטל הראיה

37. באשר לשאלות שבמחלוקת, טענה התובעת כי היה ראוי להכיל את הכלל של היפוך נטל הראיה. אינני סבור כי ראוי במקרה זה להכיל כלל זה, שכן, התובעת לא הוכיחה כי קיים חוסר ראייתי כלשהו, או כשל דומה שלא מאפשר לה להוכיח את יסודות התביעה. נהפוך הוא, מכלל הראיות שהובאו, עולה כי כל העובדות הנטענות, ואלה שהובאו על ידי הצדדים היו בידיעת התובעת. בפי התובעת הייתה גרסה ברורה הנסמכת על ראיות, ומגרסתה לרבות חוות דעת המומחה מטעמה עולה כי התובעת ידעה היטב מה הנסיבות שגרמו לטעמה לנזקים שארעו. לא ראיתי כי פרט מסוים או עובדה מסוימת נותרו עמומים באופן שלא אפשר לתובעת להוכיח את תביעתה. לפיכך, לא ראיתי מקום להפעיל את הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין.

קשר סיבתי

38. באשר למועד מתן האנטיביוטיקה, עולה השאלה האם הוכח קשר סיבתי בין העובדה שהאנטיביוטיקה ניתנה במהלך הניתוח ולא קודם לכן לבין הנזקים שארעו לתובעת. לעניין זה העיד מומחה התובעת כי כאשר אנטיביוטיקה ניתנת במועד, 75% מהזיהומים נמנעים. אם נסכם את עדותו של מומחה הנתבעת, נראה כי הוא נוטה להסכים שהיה צורך לתת אנטיביוטיקה בשלב מוקדם יותר. ברור, וכך מחייב ההיגיון כי מתן אנטיביוטיקה בשלב מוקדם לא נעשה ללא מטרה כלשהי. המטרה היא אכן למנוע זיהומים, וסוג האנטיביוטיקה בו מדובר מונע זיהום גם של חיידקי גרם שלילי. יוצא אפוא, כי הוכח לפני באופן חד משמעי כי קיים סיכוי רב כי במידה והייתה ניתנת אנטיביוטיקה במועד, אפילו כפי שהמליץ מומחה הנתבעת, הזיהום היה נמנע.

39. במצב זה של דברים, כדאי להזכיר את ההלכה כי אי מתן האנטיביוטיקה יצר למעשה מעין נזק ראייתי לתובעת שהרי לא ניתן לדעת מה היה קורה אילו האנטיביוטיקה הייתה ניתנת במועד, דבר זה רק מחזק את המסקנה, כי אילו ניתנה אנטיביוטיקה במועד אפילו לשיטתו של מומחה הנתבעת היה נמנע הזיהום.

הוכחת הזהירות

40. אין צורך לחזור ולומר כי לנתבעת חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובעת. במבחני הצפיות הזיהום הוא אירוע שהיה על הנתבעת לצפות כאשר לא נהגה על פי הפרקטיקה הרפואית המקובלת לעניין מועד מתן האנטיביוטיקה שתפקידו למנוע זיהום שכזה. במישור הפיזי וכן במישור המדיניות הראויה, יש לקבוע כי היה על הנתבעת לצפות שיגרם נזק לשד עקב הופעת הזיהום, והטיפול שבא בעקבותיו ושגרם בסופו של דבר לתוצאה המצערת.

 

— סוף עמוד 8 —

41. כמו כן, זכאית התובעת לפיצוי עבור פגיעה באוטונמיה בכך שלא הוסבר לה הסיכון של זיהום לשד.

גובה הנזק

42. באשר לשאלת גובה הנזק, על פי חוות דעת מומחה התובעת שבדק את התובעת לפני ביצוע הכריתה בשד בחודש ינואר 2009, עקב העיוות שנגרם לשד, קיימת נכות של 15%. מומחה הנתבעת בדק את התובעת לאחר הכריתה החלקית, ועל כן לא יכול היה להעריך את הנכות כתוצאה מהאירועים נשוא התביעה. לאחר שעיינתי בראיות שהוגשו לעניין הנזק שנגרם למראה השד והעיוות וכן לאור עדות התובעת, סבורני כי יש לקבל את דעתו של מומחה התובעת.

43. התובעת דורשת פיצוי בראשי הנזק של כאב וסבל, פיצוי עבור הפגיעה באטונומיה מהטעמים שפורטו לעיל, וכן פיצוי עבור הוצאות שונות הכוללות הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות לטיפולים רפואיים.

44. באשר לפיצוי בעבור כאב וסבל – סבורני כי עברה על התובעת תקופה קשה של טיפולים רפואיים, צורך בניתוח נוסף, וכן עיוות לשד, כאשר יש להתחשב בטענה שבסופו של יום בוצעה כריתה חלקית. בנסיבות העניין, אני קובע פיצוי של 60,000 ₪.

45. באשר לפגיעה באוטונומיה – כאמור סבורני כי גם אם הייתה מקבלת התובעת את מלוא ההסברים, הייתה מבצעת את הביופסיה. מדובר אפוא על פיצוי שנוגע לעצם אי מסירת המידע בקשר לסיכונים הכרוכים בביצוע הביופסיה. בנסיבות אלה, אני קובע פיצוי של 50,000 ₪.

46. באשר להוצאות – לא השתמרו בידי התובעת מלוא הקבלות. על דרך האומדן אני קובע פיצוי של 5,000 ₪.

47. לאור כל האמור, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך 115,000 ₪, וכן שכר טרחת עו”ד בסכום כולל של 28,000 ₪, וכן הוצאות המשפט, לרבות עלות חוות הדעת, ועלות החקירה בבית המשפט של המומחה. כל הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, א’ שבט תשע”ב, 25 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.

 

 

התיישנות בתביעת רשלנות רפואית באבחון גידול סרטני

להלן פסק דין חדש של בית משפט מחוזי בנושא התיישנות בתביעות רשלנות רפואית. 

בעקרון קובע סעיף 6 לחוק התיישנות, שתקופת התיישנות תתחיל ביום שבו נולדה עילת התביעה, אך קיים חריג לקביעת מועד תחילת תקופת התיישנות, על פי חוק התיישנות, נקבע בסעיף 8 לחוק ועל פיו אם נעלמו מן התובעים עובדות שמהוות את עילת התביעה, מסיבות שלא היו תלויות בהם ושאף בזהירות סבירה לא יכלו למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובעים העובדות האלה.

תקנה נוספת, שמתייחסת לתקופת ההתיישנות בתביעות שעניינן עוולת נזיקין, נקבעה בסע’ 89(2) לפקודת נזיקין שקובעת, שלענין תקופת התישנות בתביעות על עוולות נזיקין, היום שנולדה עילת התובענה הוא אחד מאלה: מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך – היום שבו חדל; מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק.

בדומה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אף סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מאמץ את “כלל גילוי”, אשר מטרתו היא להושיט עזרה לתובע באותם מקרים בהם נגרם לו נזק סמוי שסימניו מופיעים רק במרוצת הזמן. אולם, להבדיל מסעיף 8 לחוק ההתיישנות, סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מגביל את תקופת ההתיישנות בגין “כלל הגילוי” לתקופה בת 10 שנים, קרי, מועד הגילוי הוא מועד היווצרות העילה, אך התביעה תתישן באם לא הוגשה בתוך 10 שנים מיום אירוע הנזק.

בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו

ת”א 40931-12-10 אלמוג ואח’ נ’ קופת חולים לאומית ואח’

מספר בקשה:8

בפני כב’ השופטת דליה גנות

מבקשים קופת חולים לאומית

נגד

משיבים 1. רמו איל אלמוג

2. דוד אלמוג

3. עופרה קליינמן

4. אלמוג הילה

5. המאר בע”מ

החלטה

1. בפני שלוש בקשות לדחיית התובענה על הסף. הבקשות הוגשו על ידי קופת חולים לאומית (להלן:”קופת חולים”), על ידי מאר בע”מ (להלן:”מאר”) ועל ידי דר’ נ. מירמן (להלן:”דר’ מירמן”) כנגד אלמוג דוד ואח’ (להלן:”המשיבים” או “התובעים”).

העובדות הצריכות לעניין

2. בחודש ספטמבר 1999 חשה נעמי אלמוג ז”ל (להלן:”המנוחה”) בכאב דוקר ובגוש בשד ימין. בתאריך 23/9/99 נבדקה המנוחה על ידי רופא מטעם קופת חולים, אשר ביצע למנוחה ביופסיה, ממנה עלה, כי למנוחה גוש ממאיר בשדה.

בתאריך 6/10/99 נותחה המנוחה להסרת הגידול בבית החולים סורוקה בבאר שבע. לאחר כריתת הגידול החלה המנוחה לקבל טיפולי כימותרפיה והקרנות. טיפולים אלו נשאו פרי, והמחלה נסוגה, אולם התפרצה שנית בשנת 2002, וזו הפעם לא הואילו הטיפולים הרפואיים שקיבלה המנוחה, ולדאבון הלב היא נפטרה ביום 28/12/03.

3. מכתב התביעה עולה, כי לאחר התפרצותה החוזרת של המחלה בשנת 2002 שונה הרכב הטיפול הכימותרפי שניתן למנוחה, ולאחר פטירתה החלו בני משפחתה של המנוחה לחשוד, כי טיפול זה לא היה יעיל ולמעשה החיש את מותה, ומשכך פנו לעורך דין על מנת שיבדוק את חשדם.

תוך כדי בדיקת התיעוד הרפואי התגלה לב”כ התובעים – עו”ד א. קנר ולבני משפחת המנוחה, כי המנוחה ביצעה בדיקת ממוגרפיה גם בתאריך 11/11/98, כשנה לפני גילוי מחלתה ואז פורשה הבדיקה כתקינה על ידי הנתבע 3 – דר’ נ. מירמן.

במסגרת המעקב ביצעה המנוחה בדיקת ממוגרפיה נוספת כשנה לאחר מכן, בספטמבר 1999, ואז התגלתה מחלתה, כאשר במסמך המסכם את תוצאות בדיקת הממוגרפיה נרשם, כי “הממצא היה קיים גם ב-11/98 וגדל במקצת לעומת צילומים נוכחיים”.

נוכח גילוי זה הוגשה התובענה דנן בגין איחור באיבחון מחלתה של המנוחה, איחור אשר “גרם לאיחור במתן הטיפול הראוי למנוחה, הקטין את סיכויי החלמתה וגרם לה סבל רב וקיצור של תוחלת חייה”.

4. התביעה הוגשה על ידי עזבונה של המנוחה, על ידי אלמנה – תלוייה של המנוחה, ועל ידי אלמנה וילדיה כמיטיבי נזקה של המנוחה במהלך שנות מחלתה.

בקשת קופת חולים לדחיית התובענה על הסף

5. קופת חולים מפנה אל חוות הדעת של פרופ’ שינבאום שהוגשה על ידי התובעים בתמיכה לתביעה, ממנה עולה ש”העובדות המהוות את עילת התביעה נודעו לתובעים לא ביום מותה של המנוחה, כי אם במועד גילוי הגידול, או קצת לאחר מכן” (סע’ 5 לבקשה), ומאחר שהתובענה הוגשה ביום 26/12/10, הרי שחלפו למעלה משבע שנים ממועד גילוי הנזק הלכאורי בשנת 1999.

בהתייחסה לתביעת העזבון ציינה קופת חולים, כי “העיזבון אינו נמנה על רשימת בעלי הדין שבכותרת כתב התביעה” (סע’ 8) ולכן אין טעם לדון בהתיישנות תביעתו. יחד עם זאת בקשה קופת חולים להבהיר, כי העיזבון בא בנעלי המנוחה ולאחר פטירתה עוברת עילת התביעה ליורשיה ועיזבונה של המנוחה. לדברי קופת חולים, “לא יכול להיות חולק כי עילת התביעה של המנוחה נוצרה לכל המוקדם ביום שלא הופנתה לשיטת התובעים לבדיקת כירורג (11/98) ולכל המאוחר ביום בו התגלה הגידול הממאיר בשד שמאל (9/99)” (סע’ 10 לבקשה). לפיכך, במועד הגשת התובענה (28/12/10) חלפו למעלה משבע שנים, ומשכך התיישנה תביעת העיזבון.

בהתייחסה לתביעת המיטיבים מפנה קופת חולים את בית המשפט אל תשובת התובעים לבקשת הנתבעת 4 לסילוק התובענה על הסף, שם מודים התובעים, כי תביעתם כמיטיבים הוגשה למעלה משבע שנים ממועד המעשה, או המחדל הרשלני, אולם הם טוענים לקיומו של כלל הגילוי המאוחר הגלום בסעיף 8 לחוק ההתיישנות.

קופת חולים טוענת, כי כלל הגילוי המאוחר אינו חל במקרה זה “שכן העובדות המהוות את עילת התביעה היו מצויות בידיהם של המיטיבים מיד עם גילוי הגידול בשנת 1999, או במועד קרוב לאחר מכן…” (סע’ 15 לבקשה), ומשכך גם תביעת המיטיבים התיישנה.

באשר לתביעת האלמן – התלוי מדגישה קופת חולים, כי מרוץ ההתיישנות של תביעת התלוי מתחיל עם מותה של המנוחה. תביעת התלוי הוגשה לבית המשפט יומיים לפני תום תקופת ההתיישנות, ומשכך הוגשה תובענה זו בשיהוי ניכר הגובל בהתיישנות.

עוד מבהירה קופת חולים, כי ההזדמנות הראשונה שלה להעלות את טענת ההתיישנות הייתה עם הגשת כתב ההגנה, וכן היא מציינת שקדם המשפט הראשון בתיק התקיים עוד טרם הגישה את כתב ההגנה.

לדעתה אין לזקוף לחובתה את עובדת אי העלאת טענת ההתיישנות בתגובתה מיום 17/3/11 לבקשה למתן צווים, שכן מדובר היה בתגובה מצומצמת בהתאם להנחיית בית המשפט לבקשת התובעים, ולא הייתה זו ההזדמנות להעלות את טענת ההתיישנות.

בקשת מאר לדחיית התובענה על הסף

6. מאר טוען בבקשתו, כי קיבל את צילומי הרנטגן בצירוף הפענוח שלהם בשנת 1998, ולטענתו, המנוחה ידעה בשלב זה על הממצא הממאיר. עוד טוען מאר, כי מבלי לפגוע בטענתו לגבי ידיעתה של המנוחה על קיומו של הממצא כבר בשנת 1998 , אין כל ספק שהיא ידעה על קיומו בשנת 1999, קרי: אין כל ספק שעילת התביעה שלה נולדה לכל המאוחר בשנת 1999.

מאר טוען, כי אין כל חשיבות לעיתוי ידיעתם של התובעים על האיחור באבחון מחלתה של המנוחה, שכן הם באים בנעליה, והיא עצמה ידעה על הממצא משנת 1998 לכל המאוחר בשנת 1999.

לגבי תביעת המיטיבים טוען מאר, כי כלל הגילוי המאוחר לא חל, שכן העובדות שבבסיס כתב התביעה היו מצויות בידיהם של המיטיבים עם גילוי הגידול בשנת 1999, ובכל מקרה היו יכולים לגלותן בנקל.

לגבי תביעת התלוי , גם תביעה זו התיישנה משהוגשה ללא חוות דעת במועד הגשתה.

עוד טוען מאר, כי נטל ההוכחה לגבי הוכחת קיומו של החריג לכלל ההתיישנות רובץ על התובעים, ונטל זה לא הורם על ידם.

באשר לעיתוי הגשת הבקשה נטען, כי הבקשה הוגשה בהזדמנות הראשונה, במועד הגשת כתב ההגנה, מועד בו לראשונה נדרש מאר להעלות את טענותיו המהותיות לגופה של התובענה.

תגובת התובעים לבקשות לסילוק על הסף שהוגשו על ידי קופת חולים ומאר

7. התובעים טוענים כי אין לשעות לבקשות לדחיית התובענה על הסף שכן לא הוגשו בהזדמנות הראשונה. ודוק: טרם הגשת כתבי ההגנה והבקשות לדחיית התובענה על הסף, הגישו קופת חולים ומאר תגובה לבקשה שהוגשה על ידי התובעים, ובמסגרת תגובתם לא העלו טענת התיישנות.

לגופם של דברים מדגישים התובעים, כי המנוחה ובני משפחתה “לא ידעו, לא חשדו ואף לא יכלו לחשוד, שהנתבעת 1 התרשלה באבחון מחלתה של המנוחה” . לדבריהם, עובדת החמצת האבחון התגלתה על ידם באקראי בשעה שניסו לבסס חשד אחר שקינן בליבם (חשש על פיו החלפת התרופות הכימותרפיות תרמה למותה של המנוחה).

התובעים מדגישים, כי תוצאות הבדיקה מיום 30/9/99, אשר במסגרתה צויין כי הממצא היה קיים כבר שנה קודם לכן, לא הובאו לידיעת המנוחה, או בני משפחתה (סע’ 8), וכי “העובדות הבסיסיות המהוות את עילת התביעה – התרשלותם של הנתבעים 3-1 לא היו בידיעת התובעים, מסיבות שלא היו תלויות בהם, והם גם לא התרשלו במניעתם. בנסיבות אלה החל מירוץ ההתיישנות רק ביום בו הגיעו העובדות החסרות לידיעתם, לאמור משהגיעו לידם תוצאות בדיקת הממוגרפיה מ-30/9/99, זמן קצר לפני הגשת התביעה” (סע’ 12).

התובעים מדגישים, כי התובענה הוגשה הן מטעם העזבון, הן מטעם התלוי והן כמיטיבים, ובכל מקרה, תביעת התלוי לא התיישנה, שכן זו נולדה במועד פטירתה של המנוחה ביום 28/12/03.

תשובת קופת חולים לתגובת התובעים

8. קופת חולים חוזרת ומדגישה את טענת ההתיישנות. לדבריה “אם מאז פטירתה של המנוחה לא חדלה להציק בליבו של התובע 2 המחשבה, שהטיפול שניתן לה לא היה טוב,הרי שעמדו בפניו שבע שנים תמימות אשר במהלכן יכול היה לנסות ולבסס חשד זה” , ומשכך אין זה ראוי להשהות את מירוץ ההתיישנות רק בשל העובדה “שהתובע ישן על המשמר, ולא העלה את חשדו בזמן ובפני הגורמים הרלוונטיים”.

תשובת מאר לתגובת התובעים

9. בתשובתה חזרה מאר על הטענות שפורטו על ידה בבקשה לדחיית התובענה על הסף והדגישה, כי המנוחה ידעה על תוצאות הפענוחים כבר בשנת 1999. מאר טוענת, כי תוצאות הפענוח מיום 11/11/98 הועברו לידי המנוחה, ובשנת 1999 הועבר לידיה מסמך נוסף, שקיומו אינו שנוי במחלוקת והוא מתייחס לבדיקה הקודמת משנת 1998.

מאר טוען, כי על התובעים הבאים בנעליה של המנוחה להוכיח את חוסר ידיעתה הנטען של המנוחה בהתייחס לתוצאות הבדיקה משנת 1998, כפי שהתברר בפענוח משנת 1999, והוא מפנה לפסיקה רלבנטית.

בקשת דר’ מירמן לדחיית התובענה על הסף

10. דר’ מירמן היה הרופא שפענח את בדיקת הממוגרפיה בשנת 1998. דר’ מירמן טוען, כי תביעת התובעים כנגדו מתבססת על הערת אגב של רופאה שפענחה את בדיקת הממוגרפיה שביצעה המנוחה בשנת 1999, ממנה עולה, כי ניתן היה להבחין בממצא כבר בשנת 1998, טענה המוכחשת על ידו מכל וכל.

דר’ מירמן טוען, כי מדובר בעניין שברפואה, והיה על התובעים להמציא חוות דעת רפואית אשר תאשר, כי ניתן היה להבחין בממצא בשנת 1998, ומשלא הומצאה חוות דעת כזו, הרי שהתובענה כנגדו משוללת עילה.

זאת ועוד. דר’ מירמן מדגיש, כי התובעים יכולים היו לדעת כבר ביום 30/9/99 את הנסיבות העובדתיות שעמדו בבסיס התובענה, ולכל המאוחר ביום 6/10/99, מועד כריתת הגוש ואבחונו כממאיר, כ-11 שנים עובר להגשת התביעה, שהוגשה בשיהוי ניכר.

דר’ מירמן מפנה לעובדה, שהתובענה הוגשה ללא חוות דעת רפואית, אשר הוגשה בפועל רק כחמישה חודשים לאחר הגשת התביעה, ולדבריו, חוות הדעת שהוגשה בסופו של דבר אינה תומכת בטענתם על פיה הממצא הממאיר היה בנמצא כבר בשנת 1998, מה עוד שחוות הדעת שהוגשה נערכה על ידי כירורג ולא על ידי רדיולוג.

תגובת התובעים לבקשה לסילוק התובענה על הסף שהוגשה על ידי דר’ מירמן

11.התובעים טוענים, כי ממצאי הבדיקה מיום 30/9/99 לא הובאו לידיעתה של המנוחה, ו/או לידיעתם הם. לדבריהם “עובדות אלו אשר הגיעו לידי הח”מ (עו”ד קנר, ד.ג.) רק בעת איסוף המסמכים, זמן קצר לפני הגשת התביעה, הן שהביאו להגשת התביעה נגד הנתבעים 3-1 בתאריך 26/12/10”, ובנסיבות אלו אין לומר כי התובענה התיישנה במועד הגשתה.

תשובת דר’ מירמן לתגובת התובעים

12. דר’ מירמן טוען, כי טענת ההתיישנות הועלתה מטעמו כבר במסגרת כתב ההגנה שהגיש, ומשלא מצאו התובעים לנכון להגיש כתב תשובה, הם מנועים מהעלאת טענות תביעה חדשות שמקומן בכתב התביעה או בכתה התשובה.

עוד טוען דר’ מירמן, כי אין להחיל במקרה זה את החריג לכלל ההתיישנות שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכן “לאור העובדה שעל בסיס ממצאי הבדיקה מיום 30/9/99, שבה אובחן גוש בשדה השמאלי של המנוחה, עברה המנוחה ניתוח לכריתת הגוש ועברה טיפולים נוספים בהמשך”, קרי: המועד הקובע למניין ההתיישנות הוא 30/9/99.

זאת ועוד. דר’ מירמן טוען, כי אין כל חשיבות לשאלה האם שיתף התובע 1 – האלמן – את ילדיו בחשדיו, אם לאו, מאחר ועילת התביעה הינה רשלנות נטענת בפענוח בדיקת הממוגרפיה מיום 11/11/98, ומשכך “אין כל רלבנטיות למועדים ‘מכוננים’ אחרים במהלך התפתחות מחלתה המצערת של המנוחה, ובוודאי שאף לא למותה”.

דיון והכרעה

13. לצורך הכרעה בבקשות אשר בפני, יש לקבוע מהי עילת התביעה של כל אחד מהתובעים, ואז לבחון את שאלת ההתיישנות ביחס לכל אחד מהם.

מכתב התביעה עולה, כי בפני תביעות שהוגשו על ידי שלושה סוגי תובעים, כאשר כל אחד מהם “מצדיק” את הגשת התביעה בשיהוי רב בהסתמך על המועד בו נודע לו על האיחור באבחון מחלתה הקטלנית של המנוחה.

התביעה הראשונה הינה תביעת העזבון.

התביעה השניה הינה תביעת המיטיבים.

התביעה השלישית הינה תביעת התלוי – האלמן.

משכך יש לבחון האם תביעתו של מי מהתובעים התיישנה, אם לאו.

המסגרת הנורמטיבית

14. שתי מערכות דינים חלות על דיני ההתיישנות, ככל שאלו נוגעים לתובענה שעניינה עוולה בנזיקין. האחת, הדין הכללי – על פי חוק ההתיישנות התשי”ח-1958 (להלן: “חוק ההתיישנות”), והשנייה – הדין המיוחד, כפי שנקבע בסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: “הפקודה” או “פקודת הנזיקין”).

חוק ההתיישנות קובע את תקופת ההתיישנות ומעמיד אותה על שבע שנים בתובענה שאינה במקרקעין, וכן נקבע, כי מרוץ ההתיישנות יחל ביום הולדת עילת התביעה (סע’ 5(1) ו- 6 לחוק ההתיישנות).

סעיף 5 לחוק ההתיישנות, קובע:

“התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – “תקופת ההתיישנות”) היא – בשאינו מקרקעין – שבע שנים”.

באשר לאופן חישוב תקופת ההתיישנות, קובע סע’ 6 לחוק ההתיישנות:

“תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה”.

החריג לקביעת מועד תחילת תקופת ההתיישנות, על פי חוק ההתיישנות, נקבע בסע’ 8 לחוק ולפיו:

“נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה”.

הוראה מיוחדת, המתייחסת לתקופת ההתיישנות בתביעות שעניינן עוולה נזיקית, נקבעה בסע’ 89(2) לפקודת הנזיקין וזו לשונה:

“לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות – “היום שנולדה עילת התובענה” הוא אחד מאלה:

מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך – היום שבו חדל;

מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק”.

בדומה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אף סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מאמץ את “כלל גילוי”, אשר מטרתו היא “להושיט עזרה לתובע באותם מקרים בהם נגרם לו נזק סמוי שסימניו מופיעים רק במרוצת הזמן”.( ר: ע”א 74/60 נמר נ’ שירותי נמל מאוחדים, פ”ד ט”ו (1) 255 ור: ע”א 9413/03 אילן אלנקווה נ’ הועדה המקומית לתכנון ובניה, [פורסם בנבו] תק-על 2008 (2) 3880). אולם, להבדיל מסעיף 8 לחוק ההתיישנות, סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מגביל את תקופת ההתיישנות בגין “כלל הגילוי” לתקופה בת 10 שנים, קרי, מועד הגילוי הוא מועד היווצרות העילה, אולם התובענה תתיישן אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק.

ודוק, סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין אינו מיטיב את מצבו של התובע, שכן הוא מגביל את תקופת ההתיישנות לעשר שנים מיום אירוע הנזק, להבדיל, מסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אשר אינו מגביל את תקופת ההתיישנות, אלא קובע את מועד תחילתה, הוא מועד הגילוי (ר: ע”א 4954/94 מינהל מקרקעי ישראל נ’ מזרחי, פ”ד נא (1) 572, 559).

נשאלת השאלה, מהם יחסי הגומלין בין הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין הוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, והדברים הוסברו ובאו על פתרונם בע”א 34/95 גבעון נ’ ברמה, פ”ד נ (4) 463 כדלקמן:

“הסדר ההתיישנות בנזיקין מורכב משתי מערכות דינים המשלימות זו את זו. ההסדר הכללי מצוי בחוק ההתיישנות, תשי”ח-1958, ואליו מצטרף ההסדר הספציפי לדיני הנזיקין כפי שהוא מוצא את ביטויו בסעיף 89לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

אולם, בעצם הקביעה כי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה) וסעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי”ח-1958 (להלן: החוק) משלימים זה את זה, אין כדי להשיב בבהירות לשאלת הזיקה שבין שני הסעיפים.

שני הסעיפים מבטאים אמנם את “כלל ההתגלות” ואת ההשלכה שיש לגילוי המאוחר של העובדות על מועד התיישנות. אולם, השוני ביניהם מתבטא במיקומה של נקודת האיזון בין האינטרס של התובע הפוטנציאלי לבין האינטרס של הנתבע הפוטנציאלי. נקודת האיזון המגולמת בסעיף 8 לחוק ההתיישנות מיטיבה יותר עם הניזוק לעומת זו שבסעיף 89(2) לפקודה. סעיף 8 לחוק אינו קובע גבול עליון של זמן להגשת התביעה, ‘…מקום בו העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מן התובע מסיבות שלא היו תלויות בו, והוא גם לא התרשל במניעתן…’.

תקופת ההתיישנות תתחיל אז ‘ביום שבו הגיעו העובדות לידיעתו’ (ע”א 148/89 שיכון עובדים בע”מ נ’ עיזבון יוסף בליבאום ז”ל, פ”ד מט (5) 485, 503). לעומת זאת, מטיל סעיף 89(2) לפקודה מגבלה של זמן להגשת התביעה. “הוראת הסיפא של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לא באה להאריך את תקופת ההתיישנות ‘הרגילה’ של שבע שנים ולא באה ליצור תקופת התיישנות חלופית ועצמאית. מטרתה הייתה לקבוע ‘מחסום אחרון וסופי’… להתיישנותן של תביעות, שבהן הנזק מתגלה לאחר התרחשותו, באופן שלא ניתן יהא להגיש תובענה על עוולה, שנזקה התגלה לאחר התרחשותה, לאחר עבור עשר שנים מיום אירוע הנזק” (ע”א 220/84 אגיוף נ’ קיבוץ גבת, פ”ד מ(1) 528, 531; וכן ע”א 831/80 זמיר נ’ כימיקליים ופוספטים בע”מ, פ”ד לז (2) 122,130)” (וכן ראה: ע”א 4114/06 אביגדור המאירי נ’ הכשרת היישוב בע”מ, פ”ד נב (1) 857).

ובע”א 148/89 שיכון עובדים בע”מ נ’ עיזבון יוסף בליבאום ז”ל (פ”ד מט (5) 485) העלה בית המשפט שלוש תשובות אפשריות לזיקה שבין הסעיפים האמורים, בקובעו:

“האחת, כי הסדרו של סעיף 89(2) לפקודה מהווה דין מיוחד הגובר על הסדרו הכללי של סעיף 8לחוק. משמע שסעיף 8 לחוק כלל אינו חל על עילות תובענה שסעיף 89(2) דן בהן. השנית, כי הסדריהם של שני הסעיפים מתקיימים, זה לצד זה, והינם בעלי תחולה מצטברת. והשלישית, כי ביחס לעילות האמורות בסעיף 89(2) יש להוראת סעיף 8 תחולה חלקית. לשיטה זו, סעיף 8 לחוק חל על כלל רכיביה האחרים של עילת התובענה אך אינו חל על רכיב הנזק, שלגביו מצוי הסדר מיוחד בסעיף 89(2)”.

מהאמור עולה, כי הקו המפריד בין הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין הוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, מצוי, איפוא, ביסוד “הנזק” בעוולה.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות דוחה את מירוץ ההתיישנות, מקום בו גילוי “העובדות המהוות את עילת התובענה” היה בשלב מאוחר, ואלמלא גילוי עובדות אלו, לא היתה משתכללת עילת התביעה. ואילו בהתאם לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, תשתכלל עילת התביעה בכפוף לקיומם של שני יסודות: האחד – קיומו של נזק; השני – קיומו של קשר סיבתי בין הנזק לבין המעשה או המחדל הנטענים אשר גרמו להיווצרותו.

ולסיכום, שאלת יחסי הגומלין בין הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין סעיף 89 לפקודת הנזיקין, יפים דברי בית המשפט העליון בע”א 7707/01 עליזה צורף נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית (לא פורסם) [פורסם בנבו]:

“סעיף 89(2) סיפא לפקודה קובע מגבלה, לפיה בחלוף עשר שנים מיום קרות הנזק מתיישנת התביעה, וזאת אף אם טרם עברו שבע שנים מיום שנודע לתובע על דבר הנזק. מטבע הדברים, התרחשות הנזק קודמת לגילויו של הנזק, או לכל המאוחר מתרחשת בו זמנית עם גילויו. ניתן למצות את האמור בסעיף 89(2) בשני כללים:

– כאשר הנזק מתגלה על ידי התובע עד שלוש שנים לאחר התרחשותו, המועד האחרון להגשת התביעה הוא שבע שנים מיום הגילוי.

– כאשר הנזק מתגלה על ידי התובע למעלה משלוש שנים לאחר התרחשותו, המועד האחרון להגשת התביעה הוא עשר שנים מיום התרחשות הנזק”.

התיישנות שלא מדעת

15. עילת תביעה לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות תקום, מקום בו הניזוק אינו מודע לאפשרות קיומו של קשר סיבתי-רפואי בין נזקו לבין מקור הנזק הנטען. במקרה זה, תקופת ההתיישנות, בת שבע שנים, תמנה מהמועד בו קמה מודעות לאפשרות קיומו של הקשר סיבתי-רפואי.

נקבע כי מועד גילוי הקשר הסיבתי לעניין תחילת תקופת ההתיישנות הוא המועד שבו נתגלה לניזוק “קצה חוט” הקושר, מבחינה מדעית-רפואית, בין המעשה המיוחס למזיק לבין הנזק (ע”א 4114/96 אבידור המאירי נ’ הכשרת היישוב חברה לביטוח בע”מ, פ”ד נב (1) 857; ע”א 7701/01 עליזה צורף נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית, [פורסם בנבו], 1733).

בהתייחסו לסבירות הגילוי קבע ביהמ”ש:

“סעיף 8 לחוק מתנה את השעיית מירוץ ההתיישנות בכך ש”נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן”.

לענין זה “סבירות הגילוי תלויה במושא הגילוי, במידה שכבר הצטבר אצל התובע (בכוח או בפועל), בגודל הנזק ובסיכויי מניעתו ובסיכוי ההצלחה של תביעה פוטנציאלית” (פרופ’ י’ גלעד במאמרו “התיישנות בנזיקין – הצעה לשינוי החוק”, שם, בעמ’ 128) (בע”א 4114/96).

עוד נקבע:

“נוסף על אי הידיעה בפועל, אין לשכוח כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות מתנה את השעיית מירוץ ההתיישנות גם בכך שלא היתה בידי התובע אף מודעות בכוח בדבר אותן עובדות שנעלמו מידיעתו. על מנת לקבוע אם אי הידיעה נבעה מסיבות שאינן תלויות בתובע, או שמא תרמה לכך התנהגות בלתי סבירה מצידו, עלינו להתחשב במגוון גורמים כגון מושא הגילוי, המידע שכבר הצטבר אצל התובע, גודל הנזק וסיכויי מניעתו, וכן סיכויי ההצלחה של תביעה פוטנציאלית” (ע”א 7701/01 הנ”ל).

נטל ההוכחה לקיומו של החריג המאריך את תקופת ההתיישנות מוטל על הטוען לתחולת החריג על עניינו (ע”א 34/88 רייס נ’ חנה אברמן, פ”ד מד (1) 278, 283 (פורסם בנבו); ע”א 1254/99 המאירי נ’ הכשרת הישוב, פ”ד נד (2) 535).

ברע”א 901/07 אודית כהן ואח’ נ’ עדנה גיא- ליפל ואח’ , טרם פורסם [פורסם בנבו] ( להלן: “פרשת אודית”) . מבהיר בית המשפט כדלקמן:

“מרוץ ההתיישנות מתחיל כאשר עילתו של התובע מתגבשת לכדי עילה קונקרטית, שמכוחה יוכל התובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט ולהגיש את תביעתו ( ע”א 217/86 שכטר נ’ אבמץ בע”מ, פ”ד מד(2) 846) עילת התביעה נולדה במועד שבו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע, היינו, תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ ביום שבו אילו היה מגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות היה זוכה בפסק דין…”

ודוק: בית המשפט העליון לא שינה את ההלכה בשאלת קביעת תחילת מרוץ ההתיישנות, אולם ללא ספק החמיר משהו עם התובעים, בהכריחו אותם לפעול במרץ וללא ליאות לגילוי העובדות המהוות רשלנות, ובהפחיתו את מידת הסלחנות שנהגו בתי המשפט עד כה עם תובעים שהגישו את תביעותיהם באיחור.

בפרשת אודית חוזר בית המשפט על ההלכות הקיימות בנשוא חישוב תחילת מירוץ ההתיישנות, בהבהירו:

” די איפה בקצה חוט ואין צורך בידיעה מלאה בדבר קיומו של קשר סיבתי. כל שנדרש קיומה של אפשרות לקשר סיבתי בין מעשי הנתבע או מחדליו לבין נזקו של התובע (ראו: פרשת צורף פסקה 11), די כי יתגלה קצה חוט או בסיס לסברה הקושרת בין הנזק למעשה או לסברה הקושרת בין הנזק למעשה או למחדל של הנתבע…)”.

בית המשפט ממשיך ודן בטיבו של “קצה החוט” הנדרש, ודן בשאלה האם די בקיומו של חשד לביסוס עילת תביעה כנגד נתבע, והוא משיב על כך:

“האם חשד מהווה ידיעה, כאשר , למשל, ניזוק חושד בקיומו של קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לו לבין חשיפתו לחומר מסוים אך אין בידו ראיה לכך… על פי המבחן המקובל של “קצה חוט” די בחשד לקשר סיבתי. נדרשת “ידיעה שאיננה משוללת הגיון פנימי, ושיש לה אחיזה מינימאלית במציאות’…. לא נדרש כי בידי התובע יהיו פרטים מלאים אודות הקשר הסיבתי ומספיק חשד אודות קשר סיבתי אפשרי”

קרי: אין הכוונה בשום פנים ואופן להגיגי נפש בגדרם “חושד” מאן דהו בקיומו של קשר סיבתי במהלך מתן הטיפול הרפואי. החשד חייב להיות מבוסס על ראיה פוזיטיבית כלשהי, ולו קלושה, אשר ממנה ניתן יהיה להסיק, ולו באופן ראשוני קיומה של רשלנות.

הקשר הסיבתי

16. הולדת עילת התביעה מתרחשת עם היווצר הקשר הסיבתי בין הסיבה הרפואית-משפטית להיווצרות המעשה או המחדל לבין גרימת הנזק שהתרחש, ובענין זה יפים דברי בית המשפט בע”א 1254/99 אבידור המאירי נ’ הכשרת הישוב חברה לביטוח בע”מ, פ”ד נד (2) 535:

“יסוד הזיקה הסיבתית שונה מיתר יסודות העוולה, בכך שהוא נעדר ביטוי פיזי-מוחשי. הקשר הסיבתי הוא תוצאה של תהליך, הכולל בין היתר, הבחנה, בירור והערכת נתונים רפואיים-מדעיים. המבחן לגילוי יסוד הזיקה הסיבתית הוא גילוי בסיס לסברה הקושרת בין הנזק לבין האירוע. ככל שמדובר בנזק גוף שאינו מתגלה מיד לאחר המעשה או המחדל, מתבטא גילוי הזיקה הסיבתית בגילוי רפואי-מדעי לקשר שבין הנזק הגופני לבין המעשה או המחדל. יש שאיבחון המחלה גם מגלה את הזיקה הסיבתית, אם כי אבחון המחלה אינו תנאי הכרחי או מספיק לגילוי הזיקה הסיבתית. יתכנו מקרים בהם ישנה אבחנה של המחלה, אולם טרם קבע המדע קשר בין הנזק ובין המעשה או המחדל של המזיק, וקיימות דעות מדעיות שונות בנושא. אולם, לא זה המקרה שלפנינו, בו קישר המערער עצמו בין איבחון המחלה לגילוי הקשר הסיבתי. סבורני, כי כשם שניצני נזק מספקים על-פי ההלכה את הדרישה לגילוי יסוד “הנזק”, ובלבד שאינם בבחינת מה בכך, כך די לענין הזיקה הסיבתית כי נתגלה לתובע “קצה חוט” הקושר מבחינה מדעית-רפואית בין המעשה או המחדל של המזיק לבין הנזק המאוחר. את אמת המידה בקביעת דרגת הוודאות המספקת לצורך הגשת תביעה (שהרי משעה סעיף 8 לחוק את מירוץ ההתיישנות עד ליום “שבו נודעו לתובע” העובדות המקימות את עילת התביעה), יש לגזור מדרגת הוודאות המספיקה להוכחת התביעה.

ומאחר ודרגת הוודאות להכרעה בתביעה עומדת על הטיית מאזן ההסתברויות, לא חייבת להיות דרגת הוודאות להגשת התובענה גבוהה מזו, כי אם נמוכה ממנה. מכאן, שאת הדיבור “נודעו לתובע” יש לפרש כידיעה שאיננה משוללת הגיון פנימי, ושיש לה אחיזה מינימלית במציאות”.

היחס בין תביעת עזבון לתביעת תלויים

17. סעיף 19 לפקודת הנזיקין קובע מהו מעמדו של עזבון, ולפיו, כל עילות התביעה שעמדו למנוח לפני מותו, יוסיפו לעמוד לטובת עזבונו. לפיכך, היה וייקבע כי תביעת המנוח התיישנה, או כי לא הייתה בידו עילת תביעה עובר למותו , כי אז אין מנוס מהמסקנה, כי עילת התביעה של העזבון התיישנה, או שאין בנמצא עילת תביעה לעזבון. וזהו לשונו:

“19. (א) נפטר אדם – כל עילות תביעה בשל עוולה שהיו עומדות לנפטר או נגדו, יוסיפו לעמוד בעינן, בכפוף להוראות סעיף זה, לטובת עזבונו או נגד עזבונו, הכל לפי הענין.

(ב) היתה עילת תובענה מוסיפה לעמוד כאמור לטובת עזבונו של נפטר, והמעשה או המחדל היוצר את העילה גרם למותו, יהיו הפיצויים שניתן להיפרע לטובת העזבון מחושבים בלי שים לב להפסד או לריווח שנגרם לעזבון עקב המוות, אבל ניתן לכלול בהם סכום להוצאות קבורה.

(ג) …

(ד) הזכויות הנתונות לפי פקודה זו לעזבון של נפטר באות להוסיף על הזכויות הנתונות לתלויים בנפטר לפי פקודה זו או כל חיקוק אחר ולא לגרוע מהן”.

באשר לתביעת התלויים – זו מעוגנת בסעיף 78 לפקודת הנזיקין, אשר קובע את זכותם להיפרע מהמזיק בגין נזקיהם, עקב מוות הניזוק. וזוהי לשון הוראת הסעיף:

“78. גרמה עוולה למותו של אדם, והיה אותו אדם, אילולא מת, זכאי אותה שעה לפיצויים לפי פקודה זו בעד חבלת גוף שגרמה לו העוולה – יהיו בן זוגו, הורו וילדו זכאים לפיצויים מן האדם האחראי לעוולה”.

הוראת סעיף זו, להבדיל (!) מהוראת סעיף 19 לפקודה, כפי שהובאה לעיל, קובעת עילת תביעה עצמאית ונפרדת לפיצוי התלויים – הם בן-זוגו, הורו וילדו של הניזוק המנוח. עילה זו אינה כפופה לאותו מרוץ התיישנות כמו תביעתו של המנוח, ושל העיזבון שבא בנעליו, אלא מתחילה להימנות ביום בו נפטר הניזוק ומתייחסת להפסד הממון שנגרם לתלויים בעקבות מות הנפגע. זאת ניתן ללמוד מהוראתו של סעיף 80 לפקודת הנזיקין, וזהו לשונו:

“בתובענה לפי סעיף 78 יש למסור פרטים בדבר האנשים שלטובתם היא מוגשת ובדבר הפסד הממון שסבל כל אחד מהם עקב מות הנפגע, והפיצויים יינתנו בעד הפסד הממון שסבלו למעשה, או עתידיים לסבול אותו למעשה, ובכלל זה הוצאות שהוציאו לקבורתו; לאחר שינוכו מסכום הפיצויים הוצאות משפט שלא נגבו מהנתבע, יקבע בית המשפט בשעת שפיטה, את חלקו של כל אחד מן הזכאים בסכום הנותר”.

יפים לעניין זה דבריו של המלומד ד’ קציר בספרו כדלקמן:

“העזבון זכאי לפיצויים שהיו מגיעים למנוח, אילו היה הוא מגיש את תביעתו. הפיצויים לתלויים נפסקים להם בגין מות מפרנסם. אין לראות מדוע ייגרע חלקו של העזבון בשל פיצוי הנפסק ליורשים – באופן אישי – בגין הנזק שנגרם להם. יתרון ליורשים אינו יתרון לעזבון; יורשים הנוטלים חלק בעזבון מקבלים על ידי כך טובת הנאה, אך אין היפוכו של דבר נכון, לפי שאין העזבון “מתעשר” על ידי יתרון שצמח ליורשים (ד’ קציר, פיצויים בשל נזק גוף 1259 (מהדורה חמישית, כרך ב’, תשס”ג).

כך גם ניתן ללמוד מדבריו של הנשיא (דאז) א’ ברק:

“… בשל ביצוע מעשה הנזיקין נתגבשה בידי התלויים, עם מותו של הניזוק, זכות ישירה ועצמאית כלפי המזיק לפיצויים בגין הנזקים, שנגרמו להם באבן “התלות”, ושוב אין המנוח עובר למותו צריך לשאת בהוצאה. “הטבה” זו, לה זכה המנוח עובר למותו, צריך לקחתה בחשבון במסגרת הערכת הפיצויים” (ר: 297/81 גבריאל נ’ גבריאל, פ”ד לו(4) 533, 522).

כך גם, בע”א 506/82 זונטג נ’ עזבון מנדלסון, פד”י מ(3) 113, נקבע, כי זכות התלויים לפיצויים, מכח סעיף 78 לפקודה, איננה מושפעת מהעובדה שהמנוח עצמו היה מנוע מלהגיש תביעה בשל התיישנות. זכות התלויים הינה זכות עצמאית.

ומשם לכאן

18. אי המצאת חוות דעת עם הגשת התביעה – תקנה 127 לתקנות מחייבת בעל דין לצרף לכתב התביעה חוות דעת רפואית להוכחת עניינים שברפואה. בתביעות שעילתן רשלנות רפואית, או שמבוססות על עניינים שברפואה, מקימה חוות הדעת המצורפת את עילת התביעה.

חוות הדעת הרפואית המוגשת ביחד עם התובענה מבססת את עילת התביעה ומשמשת כעין “מסננת” ראשונית ותפקידה, בין היתר, למנוע הגשת תביעות סרק בלתי מבוססות.

בעניין אשר בפני הוגשה התובענה ללא חוות דעת, שצורפה כאמור מספר חודשים לאחר הגשת התביעה, משכך ספק אם במועד הגשתה ניתן היה לומר בבטחון, כי מדובר בתביעה בעלת עילת תביעה מובהקת. משכך, באם הגיבו הנתבעים לבקשות להמצאת צווים שהוגשו על ידי התובעים, ונמנעו מלהעלות בתגובותיהם את טענת ההתיישנות, לא אירע נזק כלשהו למי מן הצדדים, שכן בהיעדר חוות דעת, ספק אם הייתה בפני תביעה המצריכה תגובה, ו/או התייחסות יסודית.

לא זו אף זו. התובעים פרטו בתביעתם את עילת התביעה, שעניינה החמצת הממצא החולני בבדיקת הממוגרפיה שנערכה למנוחה בשנת 1998.

בשורה של פסקי דין נקבע:

” חוות דעת רפואית אינה מגדירה את עילת התביעה, אלא מיועדת לתמוך בה מבחינה ראייתית. על כן, הוספה של חוות דעת רפואית בעניין שנכללה לגביו התייחסות בכתב התביעה אינה יוצרת עילה חדשה (עניין התעשייה הצבאית, פיסקה 5)…”. (רע”א 1527/09 מדינת ישראל – משרד הבטחון ואח’ נ’ אחמד אבו עודה) [פורסם בנבו] .

(וכן ראו: ע”א 728/79 קירור אגודה שיתופית חקלאית מרכזית למשקי עמק חפר בע”מ נ’ זייד, פ”ד לד (4) 126; רע”א 4046/09 התעשיה הצבאית לישראל בע”מ נ’ מונסונגו, פורסם בנבו).

כאמור, מבדיקת כתב התביעה עולה, כי עילת התביעה פורטה בו, ואין בצירוף חוות הדעת האמורה במועד בו צורפה משום העלאת עילת תביעה נוספת, ו/או חדשה שלא נכללה בכתב התביעה, ועל כן אין בצירוף חוות הדעת באיחור ולאחר הגשת כתב התביעה כדי לפסול את הגשתה, או לאיין את כתב התביעה.

זה המקום להבהיר ולהדגיש, כי אין מקום להגיש כתב תביעה ללא צירוף חוות דעת רפואית, מקום בו נדרש צירופה, והעובדה שבפועל יש הנוהגים כך, מעוררת מורת רוח רבה, וגוררת הגשת בקשות, תגובות והחלטות, והכל על חשבון זמנו היקר של בית המשפט, ומן הראוי שלא לנהוג כך.

זאת ועוד. אין חולק, כי על פי ההלכה הנוהגת יש להעלות את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, אלא שאינני משוכנעת שתגובתו של נתבע לבקשה להמצאת צווים הינה “ההזדמנות הראשונה” שבה עליו להעלות את טוענת ההתיישנות, שכן ברי, שבשלב זה טרם נבדקו עובדות התביעה על ידי הנתבע, והוא אינו יכול לדעת האם מדובר בתובענה שהוגשה בתום תקופת ההתיישנות, אם לאו.

כל קביעה אחרת תביא למצב בו יעלו הנתבעים טענת התיישנות בלתי מבוססת, כדי שלא להחמיץ את “ההזדמנות בראשונה” להעלותה, דבר שיגרור דיוני סרק, ויסרבל את הדיון ללא כל צורך.

משכך הנני בדעה, כי “ההזדמנות הראשונה” בה מצופה מנתבע להעלות טענת התיישנות היא עם הגשת כתב ההגנה – או לפני כן בנסיבות העניין הספציפי – שאז סביר להניח, כי הנתבע ערך בדיקות ראשוניות של הטענות הכלולות בכתב התביעה שהוגש כנגדו, והוא יכול להעריך האם יש מקום להעלות טענת התיישנות, אם לאו.

למעלה מן הצורך אציין, כי במקרה אשר בפני, חוות הדעת שהוגשה על ידי התובעים בסופו של דבר, הינה חוות דעת של כירורג, היוצאת מתוך הנחה, שאיבחון מחלתה של המנוחה הוחמץ בבדיקת הממוגרפיה שנערכה לה בשנת 1998, ולמעשה אין בפני חוות דעת רפואית מטעם רדיולוג המאשרת הנחה זו. אלא מאי? דומני , כי לצורך הגשת התביעה, די בהערת הרופאה המפענחת אשר ציינה במסגרת הפענוח של בדיקת הממוגרפיה משנת 1999, כי הממצא הממאיר כבר היה בנמצא בשנת 1998.

אמירה זו של הרופאה ניתנת כמובן לסתירה, אלא שדי לתובעים לצרף אמירה זו כבסיס לתביעתם, ואין עליהם להמציא חוות דעת המאשרת עובדה זו.

באם סבור מי מהנתבעים, כי עובדה זו איננה נכונה, יתכבד וימציא חוות דעת סותרת, וכל זמן שלא תומצא חוות דעת כזו, רשאים התובעים לצאת מתוך הנחה, כי עובדת החמצת הגידול הסרטני בשדה של המנוחה בשנת 1998 הינו ראיה העולה מהתיעוד הרפואי של הנתבעים עצמם, בבחינת הודאת בעל דין, שאיננה מצריכה הגשת חוות דעת נוספת של רדיולוג.

נוכח האמור, אינני מוצאת כל פסול באי המצאת חוות דעת בתחום הרדיולוגי.

תביעת העזבון

19. דומני, כי אין מנוס מהמסקנה שתביעת העזבון התיישנה.

אין חולק, כי נזקה של התובעת התגלה, לכל המאוחר במועד גילוי מחלתה בתאריך 30/9/99. משכך המחלוקת הינה בהתייחס למועד גילוי העובדות המהוות את עילת התביעה של העזבון, וביתר דיוק – האם התקיימו התנאים הנדרשים לכלל הגילוי המאוחר המצדיקים את השעיית מירוץ ההתיישנות בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות.

בית המשפט דן בשאלה האם ניתן להחיל את סעיף 8 לחוק ההתיישנות גם על רכיב ההתרשלות, ונקבע:

“דומה, כי עלול לעלות קושי, במקרים מסויימים להגדיר את הגבול בין אותם מקרים בהם מדובר אכן בגילוי מאוחר של רכיב ההתרשלות ובין המקרים בהם מדובר אך בגילוי כי קיימת הזכות המשפטית, אשר אינו מצדיק על פי ההלכה הקיימת את השעיית ההתיישנות (ראו: ע”א 531/89 להבי נ’ הועדה המחוזית לתכנון ולבניה, פ”ד מו (4) 719). אין בכך לדעתי בכדי להכריע את הכף. אמנם חששזה מצדיק יתר זהירות בבחינת המקרה הקונקרטי המצוי לפנינו, אולם לא שוכנעתי כי כה רב הוא, עד כי עלינו לשלול לחלוטין את האפשרות שמוצדקת השעיית מירוץ ההתיישנות, אף במקרה בו העובדה שנעלמה מעיני התובע היא התרשלות המעוול. כך למשל, משנתגלה מסמך לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, ובמסמך זה נחשפת לראשונה וללא שהיו לה ראיות קודמות, התרשלותו של המעוול, דומה כי לא ניתן להשלים עם כך שתיחסם התביעה מפאת התיישנות בלבד.” (ע”א 2387/06 פלונית נ’ טבע פרמצבטיות בע”מ, פורסם בנבו).

משנקבע בפסיקה, כי ניתן להחיל את סעיף 8 לחוק ההתיישנות אף על רכיב ההתרשלות, נשאלת השאלה מהו הרף אליו יצטרך התובע הספציפי להגיע על מנת שיהנה מהשעיית תקופת ההתיישנות בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות.

מלשונו הברורה של הסעיף, כמו גם מהגדרת תכליתו עולה, כי אין די בכך שהתובע יוכיח שלא ידע בפועל על קיומה של הרשלנות נשוא התובענה, אלא עליו להוכיח, כי “אף הזהירות סבירה לא יכול היה לגלותה”. ודוק: בפרשת אודית חזר בית המשפט העליון על ההלכה הנוהגת, לפיה “די איפה בקצה חוט ואין צורך בידיעה מלאה בדבר קיומו של קשר סיבתי”.

אם נשליך את האמור על המקרה אשר בפני, נמצא כי תביעת העזבון התיישנה. במה דברים אמורים? אין חולק, כי למנוחה נודע על מחלתה לכל המאוחר ביום 30/9/99, עת פוענחו ממצאי בדיקת הממוגרפיה. אין גם חולק, כי בפענוח זה נרשם שהממצא החולני היה קיים כבר שנה קודם לכן, וכי ניתן היה לראותו בממצאי בדיקת הממוגרפיה שביצעה המנוחה בשנת 1998. מכאן ברור, כי הרישום בהתייחס לקיומו של הממצא בשנת 1998 היה ללא ספק בידיעתה של המנוחה.

ב”כ התובעים מפנה בתגובתו את בית המשפט לתצהיר שהוגש על ידי האלמן – התובע 1, אשר הצהיר, כי הוא לא ידע על הרישום המצוי בפענוח ממצאי הבדיקה משנת 1999, ואשר ממנו עולה, כי הממצא כבר ניתן היה לצפיה בממצאי בדיקה משנה קודמת, וכי רישום זה נחשף לעיני בני המשפחה לראשונה במהלך איסוף החומר הרפואי לצורך ביסוס חשד בדבר מתן טיפול לקוי למנוחה. אלא מאי? מעיון בתצהיר התובע ניתן ללמוד, כי הוא עצמו לא ידע על הרישום האמור, אולם בהגינותו הוא נמנע מלציין, כי המנוחה לא ידעה על קיומו של הרישום האמור, והיות שהמנוחה היא זו שהייתה מן הסתם בקשר רציף עם הרופאים וקיבלה מהם את התיעוד הרלבנטי לגבי מחלתה, הרי יהיה זה בלתי סביר להסיק שהיא לא ידעה על הרישום האמור, ונראה, כי משיקוליה היא, היא בחרה שלא לשתף את בני משפחתה באינפורמציה זו.

מסקנה זו אף מקבלת חיזוק מתוכנו של סעיף 14 לכתב התביעה, ממנו עולה, כי רק בשלב איסוף החומר לצורך בדיקת קיומה של רשלנות רפואית, התגלה לתובע 1 לראשונה, כי המנוחה ביצעה בדיקת ממוגרפיה גם בשנת 1998, עובדה אשר לא הייתה ידועה לו עד למועד זה.

המסקנה מהאמור הינה, כי המנוחה לא שיתפה את בני משפחתה במצבה הרפואי, ו/או בבדיקות שערכה, ומשכך לא היו התובע 1 ובני המשפחה האחרים מעורים לפרטי פרטים בבדיקות שערכה המנוחה, וממילא לא היו מודעים לתוצאותיהן של אותן בדיקות, למרות שאין כל ספק שלא הייתה כל מניעה לקבל אינפורמציה זאת בזמן אמת, אלא אם המנוחה התנגדה לשתף את בני משפחתה, דבר שאף לא נטען.

20. הנטל להוכיח, כי העזבון לא ידע על הימצאותו של הממצא החולני בממצאי בדיקת הממוגרפיה משנת 1998 ואף בזהירות סבירה לא יכול היה לדעת זאת מוטל על העזבון, אלא שהעובדות כולן מצביעות על כך שהמנוחה ידעה גם ידעה על ממצאי בדיקת הממוגרפיה משנת 1999, ומשכך כאמור, משהוגשה התביעה למעלה משבע שנים לאחר מות המנוחה, הרי שאין כל ספק כי תביעת העזבון התיישנה.

תביעת המיטיבים

21. התובעים מבססים את עילת תביעתם כמיטיבים על סע’ 2 לחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ”ד-1964 (להלן: “חוק להטבת נזקי גוף”), ועותרים לשיפוי בגין “העזרה שהושיטו התובעים למנוחה מאז פרוץ המחלה ועד פטירתה”.

תביעה זו של המיטיבים מוטב היה לו לא הייתה מוגשת משהוגשה, שכן אין בה כל ממש.

במה דברים אמורים? איש מהתובעים אינו זוקף את עצם הופעת מחלתה הקטלנית של המנוחה לחובת מי מהנתבעים, כלומר אין חולק שאין כל קשר סיבתי בין עצם הופעת המחלה לבין התנהלותם של מי מהנתבעים.

טענת הנתבעים הינה לגבי עיכוב באיבחון מחלתה של המנוחה, דבר שגרם לכך ש”תוחלת החיים פחתה” סעיף “סיכום” לחוות הדעת של דר’ שינבאום).

האם טוענים המיטיבים, כי אם לא הייתה פוחתת תוחלת חייה של המנוחה כתוצאה מהאיחור באיבחון, הם לא היו מיטיבים את נזקיה? היו נמנעים מלסעוד אותה? לא היו מושיטים לה עזרה?

ברור שאין זו טענתם של המיטיבים, ומשכך לא ברורה מה עילת התביעה שלהם.

באופן אבסורדי ניתן לטעון, כי דוקא בשל האיחור הלכאורי באיבחון וקיצור תוחלת חייה הלכאורי של המנוחה עקב כך, קוצרה למעשה התקופה בה נאלצו בני משפחת המנוחה לסעוד אותה. מכל מקום ברור, כי העזרה שהושיטו בני משפחת המנוחה למנוחה נבעה מעצם היזקקותה לעזרה זו בשל המחלה הקשה בה לקתה, ו/או בשל אהבתם אליה, ממש כפי שנהוג בכל משפחה נורמטיבית, וזאת ללא כל קשר לשאלת רשלנותם של מי מהנתבעים, ככל שקיימת, ומשכך אין מנוס מדחיית תביעת המיטיבים שהינה משוללת עילה.

תביעת התלוי – האלמן

22. תביעת התלוי לא התיישנה, אולם אין ספק שהוגשה בשיהוי ניכר ביותר, יומיים טרם סיום תקופת ההתיישנות.

ההסבר שניתן בכתב התביעה להגשת התובענה בשיהוי כה ניכר – לאו הסבר הוא, מה עוד שהתלוי הדגיש בכתב התביעה, כי מאז מות רעייתו ניקר בו החשד ששינוי הרכב הטיפול הכימותרפי לא היה יעיל, ולא סייע למנוחה להתגבר על מחלתה.

אם כך – לא ברור מדוע לא בדק התלוי את חשדותיו במשך שבע השנים שחלפו מאז פטירת רעייתו, ומדוע עשה כן רק סמוך מאד לתום תקופת ההתיישנות??

מעבר לצורך אציין, כי חשדו של התלוי בדבר הקשר הסיבתי בין שינו הרכב הטיפול הכימותרפי לבין פטירת אשתו, לא אומת, והתלוי מודה בכך בפה מלא, והיא אף אינה מהווה חלק מעילות התביעה כפי שהוגשה.

נוכח האמור, יש להותיר את תביעת התלוי על כנה.

23. סוף דבר הנני קובעת כדלקמן:

א. תביעת העזבון נדחית בזאת מחמת התיישנות.

ב. תביעת המיטיבים נמחקת בזאת בשל חוסר עילה.

ג. תביעת התלוי תיוותר על כנה.

ניתנה היום, ב’ תמוז תשע”א, 04 יולי 2011, בהעדר הצדדים.

גוש / גושים בשד, סרטן השד

גוש / גושים בשד, סרטן השד– רשלנות רפואית, פיצויים

בתי המשפט
א 1636/97
בית המשפט המחוזי בירושלים 07/12/03 1. בר-אש ג’פרי 2. ליאק זאב שלמה 3. עז’ המנוחה אנה בר-אש ז”ל
באמצעות היורשת ליאנה ליאק-קורן
כולם ע”י ב”כ עוה”ד ר’ ברק
בעניין:
התובעים
נ ג ד
1 . דר’ מירן לואיס 2 . ביה”ח לניאדו שניהם ע”י ב”כ עוה”ד ח’ זליכוב 3 . קופת חולים כללית ע”י ב”כ עוה”ד י’ אבימור הנתבעים פ ס ק – ד י ן התביעה שלפני מייחסת לנתבעים רשלנות בטיפול רפואי שניתן למנוחה, אנה בר-אש ז”ל (להלן: המנוחה) אשר בעקבותיו לטענת בעלה, ילדיה, ועזבונה היא הלכה לעולמה. 5129371העובדות
1. הרקע העובדתי שביסוד הגשת התביעה, כפי שהוא עולה מכתבי הטענות, מחוות הדעת הרפואיות ומהמסמכים הרפואיים שצורפו, אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים ועיקרו הוא כדלהלן: המנוחה, ילידת 22/9/45 ורופאת שיניים במקצועה, נפטרה ממחלת הסרטן ביום 19/2/95.נ ב – 17/5/92, בהיותה בת כ-47 שנים, פנתה המנוחה לד”ר עראקי, רופא משפחה בקופת חולים כללית, ככל הנראה בשל כאבים בשד שמאל. ד”ר עראקי בדק את המנוחה ומשמצא גוש בשדה השמאלי, הפנה אותה לביצוע בדיקת ממוגרפיה. המנוחה ניגשה לביצוע הבדיקה כבר למחרת הביקור בקופת החולים. הבדיקה, שנערכה בבית החולים לניאדו בנתניה (הנתבע 2), כללה צילום במנח אלכסוני ובמנח קרניו-קאודלי. את הבדיקה פענח ד”ר לואיס מירן, הנתבע מספר 1. בדף תוצאות הבדיקה שנמסר לידי המנוחה, כתב ד”ר מירן כי אין הוא מזהה גושים או סימני ממאירות וסיכם את הבדיקה כתקינה. עם זאת, בשל אי סימטרייה מבנית של הפרנכימיה הפיברוטית עם אזורים של סמיכות יתר בשד שמאל, הורה ד”ר מירן למנוחה לעבור בדיקת ממוגרפיה חוזרת לשם מעקב והשוואה, לאחר כ-6 חודשים. כשבועיים לאחר מכן, ב-29/6/92, פנתה המנוחה מיוזמתה, לד”ר משה ניסני, כירורג מומחה. ד”ר ניסני בדק את השדיים ובתי השחי של המנוחה, אך לא מצא כל ממצא חריג. לאור ממצאים אלו ולאור המלצותיו של ד”ר מירן, המליץ גם ד”ר ניסני, לשוב ולעבור בדיקת ממוגרפיה לאחר שישה חודשים. בינתיים עברה המנוחה לקופת חולים מכבי ונותק הקשר בינה לבין הנתבעת 3. ב-3/5/93, כשנה לאחר ביצוע בדיקת הממוגרפיה הראשונה, שבה המנוחה וביצעה בדיקת ממוגרפיה שגרתית במכון הרנטגן של בית החולים רמת מרפא. בדיקה זו פוענחה על ידי ד”ר ס.קבס אשר קבעה כי בשדה השמאלי של המנוחה מצוי סרטן שד מדרגה 3.נ מיד עם גילוי המחלה, בוצעה למנוחה ביופסיה פתוחה שלוותה בסדרות טיפולים כימותרפיים ובניתוח לכריתת השד. משנכשלו אמצעים אלו עברה המנוחה ניתוח להשתלת מח עצם וקיבלה טיפול כימותרפי מסיבי והקרנות. אולם הטיפולים כשלו והמנוחה הלכה לעולמה ב-19/2/1995. טענות הצדדים
2. בכתב תביעתם מעלים התובעים שתי טענות נגד הנתבעים: הראשונה והחשובה שבינן, הנוגעת לנתבעים 1 ו-2 היא, כי אלה התרשלו בכך שלא אבחנו את מחלת הסרטן במאי 1992 או בכל מועד אחר קודם למאי 1993. לטענתם, עקב העיכוב באבחון המחלה נמנע מהמנוחה טיפול שיכול היה להציל את חייה או להאריכם. התובעים טוענים, כי ד”ר מירן התרשל בפענוח בדיקת הממוגרפיה מיום 18/5/92 וכי בצילום הממוגרפיה מופיעות בבירור הסתיידויות קוויות חשודות ביותר לממאירות. לטענתם, ממצאים אלו בצירוף לנסיבות ההפניה לממוגרפיה ונתוניה האישיים של המנוחה, חייבו המשך בירור מיידי, כולל צילום מכוון והגדלה לאזור בו סומן הגוש על ידי ד”ר עראקי. בנוסף או לחלופין, היה מקום להפנות את המנוחה לבדיקת אולטרא סאונד. לטענת התובעים, לו כך היה נוהג ד”ר מירן, ניתן היה לאבחן את המחלה עוד בשנת 1992, להעניק למנוחה טיפול רפואי הולם ולהביא להחלמתה. לתמיכה בטענה זו צרפו התובעים את חוות דעתם של ד”ר לודמילה קצנלסון, בתחום הרדיולוגיה ושל פרופ’ יואב הורן,בתחום האונקולוגיה. טענתם השניה של התובעים, נוגעת להעברת האינפורמציה במסגרת קופת החולים, הנתבעת 3, ולפגם ברישומים הרפואיים. לסברתם, בשל כשל בהעברת האינפורמציה, לא ראה ד”ר מירן את מסמך ההפניה לממוגרפיה שערך ד”ר עראקי, רופא המשפחה. ד”ר ניסני לא ראה את ממצאי בדיקתו של ד”ר עראקי. על כן, לא יכולים היו הרופאים, לשקול את מלוא השיקולים הרלוונטיים לאבחון מלא. עוד טוענים התובעים, כי עובדי הנתבעת 3 לא איתרו ולא הציגו כלל את ההפניה הדחופה לממוגרפיה שהוציא ד”ר עראקי. בשל אלו, מוטל על הנתבעת 3 להוכיח קיומו של טופס ההפניה ותוכנו ולשלול התרשלות מצדם. 3. בנוגע לטענה הראשונה שבפי התובעים, משיבים הנתבעים 1-2 שתי טענות חלופיות. האחת היא כי פענוח הבדיקה על ידי ד”ר מירן נעשה כראוי וכי ד”ר מירן נהג כפי שרופא סביר היה נוהג בנסיבות המקרה. לתמיכה בטענתם זו, הגישו הנתבעים חוות דעתן של ד”ר מיכל מגידו-רביד ושל ד”ר יהודית גולדמן, שתיהן מומחיות לרדיולוגיה.ו לחלופין ובאם יתברר כי פענוח הממוגרפיה מיום 18/5/92, נעשה ברשלנות, טוענים הנתבעים, כי אופיו של סוג המחלה בה לקתה המנוחה, שולל קשר סיבתי בין פטירתה מהמחלה לבין רשלנותו של ד”ר מירן. לתמיכה בטענה זו, הגישו הנתבעים את חוות דעתה של ד”ר שולמית ריזל, מומחית לאונקולוגיה קלינית וקרינתית ואת חוות דעתו של פרופ’ איתן שילוני, מומחה לכירורגיה אונקולוגית.נ לגבי טענתם השניה של התובעים, טוענים הנתבעים, כי בפועל בוצע הצילום באזור המדויק על פי הפנייתו של ד”ר עראקי ועל כן אין כל חשיבות להיעדרותה של ההפניה. עוד טוענים הנתבעים כי אף אם מדובר בפגם, אין בפגם זה כדי להפוך את נטל הראיה. ולחילופין לבסוף טוענים הנתבעים, כי אף בהנחה שיש לייחס לנתבעים אחריות בגין פטירתה של המנוחה, למנוחה רשלנות תורמת בשעור גבוה. שכן, המנוחה לא מילאה אחר הוראותיהם של ד”ר מירן ושל ד”ר ניסני ונמנעה מלעבור בדיקת ממוגרפיה נוספת 6 חודשים לאחר הבדיקה הראשונה. דיון
4. ככלל, בין רופא לבין מי שמטופל על ידו, קיימים יחסי “רעות”. כלומר, הרופא צריך לקחת בחשבון כי המטופל על ידו עלול להיפגע אם לא ינקוט באמצעי זהירות סבירים. מכאן עולה, כי על כל רופא מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי כל מי שמטופל על ידו. תוכנה האחיד של חובה זו, החלה על כל רופא ורופא, הוא לנקוט באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע סכנה. קיומה של חובת זהירות מושגית, אינו מבטיח קיומה של חובת זהירות קונקרטית בין התובע לנתבע. לשם הקמתה של חובת זהירות קונקרטית יש להשיב על השאלה, האם המזיק הספציפי יכול וצריך היה לצפות קיומו של סיכון ספציפי לניזוק ספציפי. ובעניינינו, האם יכול וצריך היה ד”ר מירן לצפות, כי באם יתרשל בפענוח הממוגרפיה עלול להיגרם נזק למנוחה. נראה כי לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהתשובה לשאלה זו חיובית ולכן אין חולק כי הנתבעים 1-2, חבים היו חובת זהירות כלפי המנוחה. 5. האם הפרו הנתבעים 1-2 את חובת הזהירות המוטלת עליהם כלפי המנוחה? כידוע דיני הרשלנות מבוססים על עיקרון האשמה ולא על האחריות המוחלטת. עקרון זה תקף, ואולי אף ביתר עוצמה, במקרי הרשלנות הרפואית. במקרים אלו, בשל העובדה הידועה, כי מדע הרפואה אינו מדע מדויק ויש שטחים רבים הנתונים למחקר והתפתחות מתמידים, אין לחזות מראש סיכונים מסיכונים שונים הנעוצים בסגולותיו הפיסיות או הנפשיות של החולה והעלולים להביא לתקלה או לכישלון בעת מתן הטיפול הרפואי. זאת, אפילו אם יזהר הרופא ויפעל על פי אמות מידה נאותות ברפואה (ראו א’ כרמי, בריאות ומשפט (נבו 2003) כרך א’ עמ’ 336-338). כלומר, כיוון שהחובה המוטלת על פי דיני הרשלנות אינה לתוצאה אלא למאמץ, כשם שלא כל אי הצלחת ניתוח מקימה כשלעצמה חזקה בדבר רשלנות רפואית, כך לא כל איחור באבחנה מקים חזקת רשלנות. כפי שאמרה השופטת נתניהו בע”א 789/89 עמר נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ”ד מו(1), 712: “אחריותו של רופא אינה אחריות מוחלטת ולא בכל מקרה של אי הצלחה יש ליחס לו רשלנות. גישה כזו תהיה נוגדת את טובת הציבור” (עמ’ 721-722 לפסק הדין) ויפים לכאן גם דבריו של השופט ח. כהן (כתוארו אז בע”א 235/59 אלהנקרי נ’ ד”ר פולק, פ”ד יד(3) 2497, 2500: “…הרופא אינו מבטח, וכשהוא מקבל על עצמו טיפול פלוני, אין הוא מבטיח הצלחתו. מדע הרפואה עוד איננו מדע מדוייק ואין לחזות מראש סיכונים מסיכונים שונים הנעוצים בסגולותיו הפיסיות או הנפשיות של החולה והעלולים להביא לידיד תקלה או כישלון בשעת הטיפול הרפואי, אף אם הרופא נזהר כדבעי ופעל לפי כל כללי אמנות הרפואה. וכבר נאמר על ידי בתי המשפט באנגליה שכשאנחנו נהנים ברצון מן החסדים והטובות אשר מדע הרפואה המתקדם שופע עלינו בידי שלוחיו הרופאים, אין אנחנו בני חורין להתנער מן הסיכונים הטמונים עוד בטיפולים רפואיים רבים. כללו של דבר: לא כל תקלה או כשלון תוך כדי טיפול רפואי מסתבר כמעשה רשלנות דווקא, נהפוך הוא: בהיעדר נסיבות מיוחדות המצביעות על הסתברות של רשלנות, ההנחה היא כי התקלה או הכישלון נגרמו שלא ברשלנות הרופא אלא על ידי גורמים אחרים.” (וראו גם: ע”א 280/60 פרדו נ. חפץ-פלדמן בתור יורשת ובשם עזבון ד”ר חפץ ואח’, פ”ד טו 1977 ,1974; ע”א 323/89 קוהרי נ’ מדינת ישראל, פ”ד מה(2) 146, 172).ו ואכן, ביסוד הרשלנות מונח עקרון הסבירות. השאלה עליה באים דיני הרשלנות להשיב היא, באלו אמצעים צריך המזיק לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק. כלומר, מהו רף הזהירות אותו ראוי להציב על-פי שיקולי מדיניות משפטית (ע”א 145/80 ועקנין נ’ המועצה המקומית בית שמש, פ”ד לז(1) 113). בהצבתו של רף הזהירות יש לאזן בין שני שיקולים מרכזיים, הפועלים בכיוונים מנוגדים. מן העבר האחד, נדרש רף זהירות גבוה מספיק כדי להגן על הניזוקים מפני פגיעה ולהבטיח כי תינקט זהירות ראויה על מנת שיימנעו נזקים. זאת במיוחד בהקשר הרפואי, שם מונחים תדיר חיי אדם, שלמותו הגופנית ואיכות חייו. מן העבר השני, מן הראוי למנוע הכבדת יתר על גופים, שפעילותם הרגילה, מטבעה, עלולה לגרום לנזקים. צמצום הטלת האחריות לגבי גופים ופעולות אלו נדרש, הן מן הבחינה הכלכלית והן מבחינות אחרות כגון האינטרס הציבורי בפעילות יוצרת הסיכון. במקרים של רשלנות רפואית, הטלתה של חובת זהירות חמורה מידי עלולה לפגוע ביכולתם של רופאים להפעיל שיקול דעת המבוסס על מיטב הכרתם ומיומנותם המקצועית ולעודד תופעה בלתי רצויה של רפואה מתגוננת המבקשת למזער חשיפה לתביעות ברשלנות, אף במחיר פגיעה בבריאותם של מטופלים. המטופלים הספציפיים בכל מקרה ומקרה והמטופלים ככלל. קביעתו של רף נורמטיבי גבוה מידי עלול אפו א להוביל לידי הכבדה בלתי ראויה על פעילותה של מערכת הרפואה ובטווח הארוך אף לפגוע ברווחת המטופלים ובבריאותם (ראו: 705/78 פרופ’ רמון נ’ מאוטנר, פ”ד לד (1) 550 ,555 ; ע”א 434/94 ברמן, קטינה באמצעות הוריה נ’ מור- המכון למידע רפואי בע”מ, פ”ד נא(4) 205, 212; ע”א 3056/99 שטרן נ’ המרכז הרפואי ע”ש שיבא, פ”ד נו(2) 936, 956 ; ת.א. (י-ם) 1686/96 אברהם נ’ ש.ר.ב. תק-מח 99(2), 3526). אם כן, המסקנה היא כי רופא החב חובת זהירות כלפי מטופל אינו חייב לנקוט באמצעים המסירים כל סיכון. הרופא אינו מבטח, חובתו אינה למצוא כל פגם ולרפאו. על אמצעי הזהירות לעמוד, ככלל, ביחס ישיר לסיכון שנוצר, תוך שאמצעי זהירות אלו נקבעים על פי אמות מידה אובייקטיביות פרי מדיניות משפטית נאותה. כך פסק השופט י.מלץ בדנ”א 1833/91 קוהרי נ’ מדינת ישראל, (תק-על 91(2), 743, 745) “ההלכה לעניין מבחני הרשלנות של רופא בטיפולו בחולה הנה, מזה שנים רבות, זו: המבחן איננו מבחן של חכמים לאחר מעשה אלא של הרופא הממוצע. בשעת מעשה של רופא עשוי לטעות אך לא כל טעות מהווה רשלנות. אי הצלחתו של ניתוח או נזק שנגרם בעטיו אינם, כשלעצמם, מקימים חזקה או מסקנה של רשלנות רפואית. גם טעות באבחנה אין בה בהכרח ראיה בדבר קיומה של רשלנות”. 6. לאור האמור לעיל, השאלה בעניינינו היא, האם נקט ד”ר מירן בכל אמצעי הזהירות בהם היה נוקט רופא סביר בנסיבות העניין. כלומר האם היה רדיולוג סביר, בהגיע אליו אישה כדוגמת המנוחה, נוהג אחרת.נ כאמור, לטענת התובעים, התרשל ד”ר מירן בכך שלא ראה בצילום הממוגרפיה הסתיידויות קוויות חשודות לממאירות ולא הפנה את המנוחה להמשך בירור מיידי אלא הורה לה לשוב לבדיקה כעבור חצי שנה בלבד. עוד טוענים התובעים כי ד”ר מירן התרשל בכך שלא התייחס למנוחה בהתאם לחומרת ההפניה ולא ביצע צילומים נוספים למען גלות את הגוש שמושש על ידי ד”ר עראקי. בדף הפענוח כתב ד”ר מירן כדלקמן: “בדיקת ממוגרפיה דו צדדית.ו מבנה בלוטי מעורב: שומני ובלוטי פיברוטי. מבחינה ממוגרפית אין לזהות גושים או סימנים משניים של ממאירות. הערות והמלצות: עקב א-סימטרייה של הפרנכימה הפיברוטית עם אזורים של סמיכות יתר בעיקר משמאל, דרושה ביקורת ממוגרפית חוזרת כעבור שישה חודשים. בסיכום: הבדיקה תקינה.” על פענוח זה של ד”ר מירן הוגשו שלוש חוות דעת מטעם מומחיות לרדיולוגיה. ד”ר קצנלסון מטעם התובעים, ד”ר מגידו-רביד וד”ר יהודית גולדמן מטעם הנתבעים. ד”ר קצנלסון, פענחה את הצילומים משנת 1992 וכתבה בחוות דעתה, כי מבנה השדיים אינו הומוגני ובעל דרגות שונות של סמיכות. באזור העליון ומאחורי הפטמה השמאלית ניתן לראות הסתיידות קטנה עגולה ומספר הסתיידויות לינאריות (קוויות). לסברתה של ד”ר קצנלסון, ההסתיידויות הלינאריות מצביעות, ברגיל, על קיום הליך ממאיר בשד ולכן, דרשו התייחסות אבחנתית מיידית. הוכחה לסברתה, מוצאת ד”ר קצנלסון, בבדיקה השניה שנערכה כשנה מאוחר יותר ובה היא רואה התפתחות התהליך שהופיע בבדיקה הראשונה. בעדותה הבהירה ד”ר קצנלסון עמדתה, ואמרה, כי לאור השכיחות הגבוהה של גידולים סרטניים בחלק החיצוני העליון של השד ובסביבות הפטמות, כמו גם לאור נסיבותיה האישיות של התובעת, כגון גילה, ההפניה בעקבות מישוש גוש והעובדה שמדובר היה בבדיקה ראשונה, היה לדעתה מקום לערוך צילום מכוון בהגדלה. בעדותה, נשאלה ד”ר קצנלסון על סיווג ההסתיידויות על פי הטרמינולוגיה של ה- American College of Radiology (ACR) המדרג את הסתיידויות על-פי מפתח של דרגות ממאירות. יש לציין במאמר מוסגר, כי מדד זה פורסם לראשונה ב-1993, על מנת ליצור טרמינולוגיה אחידה בין הרדיולוגים השונים המפענחים צילומי ממוגרפיה. מדד זה לא היה קיים בזמן פענוח הממוגרפיה משנת 1992. אולם, לאור התייחסותם הרבה של הצדדים והמומחים הרפואיים מטעמם למדד זה, נראה, כי יש מקום להיעזר בו, אף לשם הבהרת כוונת המומחים. על פי עדותה של ד”ר קצנלסון, למדד ACR חמש דרגות: דרגה ראשונה פרושה ממוגרפיה תקינה, דרגה שניה – ממצא שפיר, דרגה שלישית – סבירות גבוהה של ממצא שפיר, מומלץ מעקב רדיולוגי כעבור מספר חודשים, דרגה רביעית – ממצא חשוד יש לשקול ביופסיה ודרגה חמישית, החמורה ביותר – ממצא חשוד ביותר לממאירות, מומלץ בירור הממצא. ד”ר קצנלסון סברה כי יש לסווג, על פי מדד זה, את ההסתיידויות שהופיעו בצילום משנת 1992 כהסתיידויות מדרגה 3-4. לעומתה סברה ד”ר מגידו-רביד, המומחית מטעם הנתבעים, כי יש לסווג את ההסתיידויות שבצילום משנת 1992, על פי מדד ה- ACR כהסתיידויות מדרגה 1 או לכל היותר 2. כלומר, הסתיידויות ללא חשד לממאירות שאינן דורשות כל מעקב או לכל היותר דורשות מעקב סביר. לסברתה של ד”ר מגידו רביד, אמנם אסימטרייה מבנית ודחיסות רקמה בלתי מוסברת, כפי שנמצאו בשדה של המנוחה, מצדיקים המשך בירור. אולם, בנסיבות העניין ועל-פי ממצאי שני הצילומים שנערכו בשנת 1992, תשובתו של ד”ר מירן ובה הדרישה לביקורת לאחר שישה חודשים, סבירה ובמקומה. לגבי צילום הממוגרפיה משנת 1993, סברה ד”ר מגידו-רביד, כי על אף שהינו סוער במיוחד, אינו מראה התפתחות של אותן הסתיידויות קוויות שהופיעו בצילום משנת 1992, אלא קבוצות חדשות של הסתיידויות מדרגה 5. לסברתה, גם האסימטרייה שנ צפתה בשנת 1992 אינה קשורה למחלה. שכן, האסימטרייה לא הפכה למודגשת יותר בצילום משנת 1993, דבר שהיה צפוי לו מדובר היה בגוש שגדל. ד”ר גולדמן פענחה את צילומי הממוגרפיות מהשנים 1992 ו-1993, מבלי שקראה את חוות הדעת הקודמות של ד”ר קצנלסון ושל ד”ר מגידו-רביד ומבלי שהוצג לה כל ידע אודות אחריתה של המנוחה. לסברתה, המראה הרנטגני של שנת 1992 לא היה חשוד. ההסתיידויות סווגו על ידה על פי מדד ה- ACR כהסתיידויות ברמה 3 – כלומר המצריכות מעקב לאחר 6 חודשים. לאחר שד”ר גולדמן עיינה בחוות הדעת של ד”ר קצנלסון ושל ד”ר מגידו-רביד, אימצה בחוות דעתה את האמור בחוות הדעת של ד”ר מגידו-רביד. בדומה לד”ר מגידו-רביד, גם ד”ר גולדמן סברה כי הממצאים שהתגלו בשנת 1993 נמצאים באזורים אחרים של השד ולא באזור ההסתיידויות העדינות משנת 1992. 7. לסיכום, כפי שניתן לראות, חוות הדעת כולן התרכזו בהסתיידויות הקוויות כאינדיקציה לממאירות. המומחיות אחידות דעים, כי ככל הנראה, ניתן היה להבחין בהסתיידויות העדינות בחלקו העליון של השד עוד בשנת 1992. אולם, בעוד שלדעתה של המומחית מטעם התובעים, להסתיידויות אלו חשיבות רבה, כיוון שהן עיקר העדות לממאירות בשנת 1992, לדעת המומחיות מטעם הנתבעים מדובר בתופעה שכיחה שאינה בעלת חשיבות רבה ואין בה כדי להעיד על ממאירות. סימוכין לממצאיהן המנוגדים, מוצאות המומחיות מטעם הצדדים בתצלומי הממוגרפיה משנת 1993. כאשר לדעתה של ד”ר קצנלסון, אותם מוקדים גדלו ואילו ד”ר מגידו-רביד וד”ר גולדמן סוברות כי מוקדים אלו לא השתנו וכי התמונה הסוערת ב-1993 מראה מוקדי ממאירות שונים. לאור החשיבות שמייחסת ד”ר קצנלסון להסתיידויות, טענת התובעים היא כאמור, כי היה על ד”ר מירן, לאור תלונותיה של המנוחה על גוש בשד ולאור ההסתיידויות העדינות שנתגלו בצילום, לערוך למנוחה, בנוסף לאותו סט תצלומים שגרתי גם צילום מכוון, הגדלה ואולי אף להפנות את המנוחה לבדיקת אולטרה-סאונד עד שהיה שולל לחלוטין את המחלה. לטענתם, משלא נהג כך, חרג ד”ר מירן מסטנדרט התנהגותו של רופא סביר. ואכן, הלכה היא כי חובתו של רופא אינה מתמצית בהסתמכות על העובדות הגלויות בפניו, אלא כוללת היא חקירה ודרישה של כל העובדות הצריכות לעניין האבחון המתאים ודרך הטיפול ההולמת: “אין הרופא יוצא ידי חובתו בכך בלבד שהוא מקבל את ההחלטה ההולמת את הממצאים הגלויים, אלא שומה עליו לפעול בשקידה ראויה ובמאמץ סביר, על מנת שהממצאים האלו אכן יובאו לידיעתו, שאם לא כן כל החלטה, המתבססת על ממצאים חסרים, תהא לוקה בחסר אף היא, ואין כל משמעות לכך שנאמר שהרופא המליץ על הטיפול, שהלם את הממצאים שהיו לפניו. אין אנו שואלים את עצמנו מה צפה הרופא במצב נתון מסוים אלא מה צריך היה לצפות ומה יכול היה לצפות נוכח התפתחות הדברים”(בע”א 58/82 קנטור נגד מוסייב פ”ד לט(3) 253, עמ’ 262; ע”פ 116/89 אנדל נ’ מדינת ישראל, פ”ד מה(5), 276, 289-290) ובמלים אחרות, לא די בהתנהגות של הרופא על פי העובדות שבפניו. לעתים נדרשת ממנו התנהגות אקטיבית, דהיינו לדרוש ולחקור במידה סבירה, כדי לקבל את תמונת מצבו של החולה במלואה. במהלך הדיון הוסכם, כי לא נהוג היה לשלוח באותה התקופה לבדיקת אולטרסאונד (דברי עו”ד ברק במהלך עדותו של ד”ר מירן). על כן, דרכי הפעולה הנותרות הן צילום מכוון והגדלה. ואכן, על אמצעים אלו המליצה ד”ר קצנלסון בחוות דעתה. לעומתה סברו המומחיות מטעם הנתבעים ובמיוחד ד”ר מגידו-רביד, כי לא היה מקום לנקוט באמצעים אלו, הן משום חוסר יעילותם והסיכון הכרוך בהם מעצם טיבם והן לאור סיווגן של ההסתיידויות כשפירות. לדעתן של המומחיות מטעם הנתבעים, נכון לפרקטיקה המקובלת בשנת 1992, לא הייתה חובה לנהוג במצבים בהם מופיעות הסתיידויות כגון אלו שהופיעו בצילום משנת 1992, באורח שונה מזה שנהג ד”ר מירן. על כן, לטענת הנתבעים, צדק ד”ר מירן באבחנו את ההסתיידויות כהסתיידויות שאינן חשודות ומשאבחן את ההסתיידויות ככאלו, צדק משלא חשף את המנוחה לבדיקות נוספות ומיותרות, אלא הורה לה לשוב לביקורת בעוד כחצי שנה. 8. לאחר שבחנתי את העדויות והראיות השונות, ראיתי לנכון לקבל את עמדתן של המומחיות מטעם הנתבעים ולקבוע כי התובעים לא הוכיחו התרשלות של ד”ר מירן בפענוח הממוגרפיה משנת 1992 או בהנחיותיו לאור פענוח זה. מהעדויות השונות עולה, כי על אף שנצפו הסתיידויות בשדה של המנוחה בשנת 1992, לא כל הסתיידות היא הסתיידות חשודה לממאירות ועל כן יש להתייחס להסתיידויות השונות בדרכים שונות. בשנת 1993 אומץ מדרג אחיד לסיווג ההסתיידויות הוא מדרג ה- ACR. אולם, אין חולק כי אף קודם לכן נהגו הרדיולוגים להבחין בין הסתיידות להסתיידות על פי צורה, גודל, מיקום וכד’. נראה, כי בהיעדר אפשרות לבדיקת אולטרה-סאונד, הפרקטיקה המקובלת באותן השנים לאבחון וטיפול בהסתיידויות מתאימות לדרגות 1-3 לפי מדד ה- ACR הייתה, גם לפני פרסום המדד, הפניה לממוגרפיה חוזרת כעבור כחצי שנה. כיוון שאף המומחית מטעם התובעים, ד”ר קצנלסון, הסכימה כי מדובר בהסתיידויות מדרגה כזו או קרובה לה, נראה כי ד”ר מירן נהג כרופא סביר בהזמינו את המנוחה לביקורת כעבור חצי שנה ללא כל בדיקה נוספת אשר ככל הנראה, עשויה הייתה להיות מיותרת. אמנם, רופא סביר אינו מסתפק רק בהסקת מסקנות מתוך מידע קיים, אך ייזומן של בדיקות נוספות צרי ך להתבקש מנסיבות העניין. לאור פענוח הצילום משנת 1992 ותפיסתו של ד”ר מירן את ההסתיידויות, תפיסה שאושרה כסבירה ביותר על ידי המומחיות כולן, רשאי היה ד”ר מירן להסתפק בבדיקה ראשונית ולא להעמיק חקור, זאת במיוחד כאשר לבדיקה סיכונים משלה, כפי שציינו ד”ר מירן וד”ר גולדמן בעדותם. (ראו ע”א 206/87 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ’ עזבון המנוח ד”ר אדיסון, פ”ד מה(3) 72, 76; ע”א 2694/90 הסתדרות מדיצינית הדסה נ’ מימון, פ”ד מו (5) 628, 635; ע”א 4025/91 צבי נ’ ד”ר קרול, פ”ד נו(3) 784). גם אם היה מקום לציין את הימצאותן של הסתיידויות עדינות בדף הפענוח, מקובלת עלי דעתן של המומחיות מטעם הנתבעים, כי השמטה זו אינה מעלה או מורידה שכן הסתיידויות ספציפיות אלו היו ונותרו שפירות ולא היוו אינדיקציה למחלה גם בשנת 1993 כך שלא היה צורך לציינן, אף לא לצורכי ביקורת מאוחרת יותר. 9. משקבעתי כי ד”ר מירן לא הפר את חובת הזהירות כלפי המנוחה נשמט הבסיס לטענתם הראשונה של התובעים. למעלה מן הצורך, בשל הפערים שהתגלו בחוות הדעת כמו גם בשל נסיבות מותה המצערות של המנוחה, ראיתי לנכון להמשיך ולדון בשאלת הקשר הסיבתי, מתוך הנחה כי ד”ר מירן אכן התרשל בפענוח הממוגרפיה משנת 1992. משהנחתי זאת יש לבחון את התנאי השני לקיומה של רשלנות, כלומר, התקיימותו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק. כידוע, המבחן לבחינת קיומו של הקשר הסיבתי הוא, האם אלמלא האיחור באבחון(ההתרשלות), היה נגרם הנזק. או במילים אחרות האם הנזק, שהוא מותה של המנוחה בשנת 1995, היה נגרם, לו היה ד”ר מירן מאבחן את הסרטן בשנת 1992. ראיות מספיקות לעניין זה יהיו בדרך כלל חוות הדעת של מומחים רפואיים אשר יעידו לעניין השפעת ההתרשלות על גרימת הנזק, ובמקרה זה, השפעת האיחור באבחון על סיכויי ההחלמה של המנוחה או על הארכת חייה. 10. לטענת התובעים שאלת סיכויי ההחלמה של המנוחה נחלקת לשתי שאלות משנה: מה היה השלב בו נמצאה המחלה בחודש מאי 1992 ומה היו סיכויי ההחלמה לו אובחנה וטופלה אז. לטענתם, בשנת 1992 מחלתה של המנוחה הייתה בשלב 1 כלומר השלב המוקדם ביותר בו סיכויי ההחלמה גבוהים ביותר. על כן, לו הייתה מאובחנת מחלת הסרטן עוד בשנת 1992, סיכוייה של המנוחה להחלמה או לכל הפחות להארכת חייה של המנוחה לתקופה משמעותית, היו עולים במידה ניכרת. כתמיכה לטענותיהם הגישו התובעים חוות דעתו של פרופ’ הורן, מומחה לאונקולוגיה. פרופ’ הורן הגיש שלוש חוות דעת בהן טען, כי דחייה באבחנת סרטן שד במשך 12 חודשים מהווה גורם פרוגנוסטי מחמיר. זאת לאור חלוף הזמן שאפשר לגידול להכפיל את נפחו ללא מפריע פעמים חוזרות כך שהפך מבעיה מקומית מוגבלת הניתנת לשליטה, לבעיה סיסטמית מתקדמת כיוון שחדר גם לבלוטות הלימפה ולכלי הדם. פרופ’ הורן העריך את המחלה בשנת 1992 כמחלה הנמצאת בשלב 1 בו סיכויי החיות ל-5 שנים הקרובות הם כ-95% על פי טבלת אחוזי החיות, ואילו את המחלה בשנת 1993 כמחלה בשלב 3-4 כלומר סיכויי חיות ל-5 שנים הקרובות הנעים בין 50% ל-20%. 11. מנגד טוענים הנתבעים, כי מדובר בסרטן אלים במיוחד אשר גם בהנחה שהיה מאובחן בשנת 1992, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה המצערת או להאריך את חיי המנוחה. מטעם הנתבעים הוגשו חוות דעת של ד”ר שולמית ריזל מומחית לאונקולוגיה, ופרופ’ איתן שילוני, מומחה לכירורגיה אונקולוגית, ואלה אף העידו בפניי. ד”ר ריזל לא בדקה את הממוגרפיה מ- 1992 ובחוות דעתה יצאה מתוך הנחה כי אכן היו כבר הסתיידויות בשד המנוחה במאי 1992. אולם לסברתה, מבחינת התנהגות המחלה לאחר גילויה עולה כי אף אם הייתה המנוחה מאובחנת בשנת 1992 שלב 1 לפי טבלת סיכויי החיות, היא הייתה שייכת לאותם 10% מהנשים החוזרות עם מחלה גרורתית תוך שלוש שנים מהאבחון (כלומר, לטענתה של ד”ר ריזל גם לו הייתה המחלה מאובחנת בשנת 1992 ומטופלת כראוי, לא היה הדבר משנה את הנזק שנגרם למנוחה). דעתו של פרופ’ שילוני דומה לדעתה של ד”ר ריזל. אף לדעתו, מדובר במחלה סרטנית אלימה ואגרסיבית בעלת התנהגות ביולוגית סוערת, שגרמה להתפשטות מהירה של הגידול בשד ובהמשך לשאר גופה של המנוחה עד שהביאה למותה בטרם עת. למסקנה זו מגיע פרופ’ שילוני מהתנהגות המחלה לאחר גילויה ובעיקר מתוצאות הבדיקה הפתולוגית של השד שנכרת ומהעובדה כי המחלה לא הגיבה היטב לטיפולים האגרסיביים השונים שניתנו למנוחה. 12. משבחנתי את טענות הצדדים, חוות הדעת השונות ועדויות המומחים, מסקנתי היא כי מחלת המנוחה היתה אגרסיבית במיוחד. לאור מסקנה זו, גם לו הייתה המחלה מאובחנת בשנת 1992 ספק רב אם היה בכך לרפאה או להאריך את חייה. כאמור לעיל, סבר המומחה מטעם התובעים, פרופ’ הורן, כי יש באבחונה המאוחר של המחלה משום גורם מחמיר. לסברתו אם המחלה הייתה מאובחנת בשנת 1992, ניתן היה לטפל במנוחה בעזרת כימוטרפיה, הקרנות ואף כריתת השד. על-פי טבלת אחוזי החיות ירדו סיכויי המנוחה, לחיות במשך יותר מ-5 שנים מהאבחון, מ-95% לפחות מ- 50%. ועל כן מחוות דעתו עולה לכאורה כי התרשלותו של ד”ר מירן תרמה במידה רבה לנזק. בניגוד למסקנה זו, בעדותו בפני בית המשפט, ציין פרופ’ הורן כי אין אפשרות לקבוע באופן מוחלט בדיעבד, מה היה קצב התפתחות המחלה במקרה היפוטתי של אבחון מוקדם על פי הנתונים הסטטיסטיים שהובאו על ידו, שכן אין תבנית קבועה לקצב התפתחות תאים סרטניים אצל אישה ] ]>

A month assignment help usa in https://essaynara.com later we delved into exploring the khan academy’s use of learning data and learning analytics

רשלנות רפואית- סרטן השד, גוש בשד, גידול שד

רשלנות רפואית- סרטן השד, בשד, שד

הסרטן לא אובחן בשלוש בדיקות שונות ואמא נפטרה

תביעת רשלנות רפואית על סך 2.5 מיליון שקל, הוגשה גם היא היום לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד

שירותי בריאות כללית. התובעים, בייצוגם של עו”ד ענת מולסון ועו”ד טל נבו, הינם בן זוגה וילדיה של תושבת הצפון שנפטרה לפני כשנתיים מסרטן השד. התובעים טוענים כי ניתן היה לאבחן את המחלה בשלבים מוקדמים בהרבה, שבהם הסיכויים להחלמה גבוהים מאוד. “טעויות בפענוח, גישה בלתי מקצועית וחוסר משווע של תשומת לב הם שגרמו להחמצת ההזדמנות לאבחן גידול ממאיר בשדה של המנוחה בשלבים המוקדמים, ובטרם נשלחו גרורות”, נטען בתביעה.

בכתב התביעה נטען כי האישה, שנפטרה בעת שהייתה כבת 55, היתה במעקב סדיר אצל רופא כירורג, בשל מה שמכונה “מבנה שדיים מסטופטי פיברוציסטי”. על פי התביעה, מדובר במבנה המאופיין בגושים ובאי סדירות של הרקמה, דבר המקשה על בדיקה קלינית ידנית של השד.

בתביעה מפורטות שורה של בדיקות שביצעה האישה במהלך השנים שקדמו לגילוי מחלתה. בין השאר נערכו לה בדיקות ממוגרפיה, ואף ביופסיה, שגילתה כבר בשנת 1994 גוש בחזה, שזוהה כגידול שפיר. למרות זאת, לפי כתב התביעה, לא קיבלה האישה הוראות למעקב או טיפול. היא חזרה על הבדיקה בשנת 1998 וכן ב-2001, אז נקבע כי הבדיקה תקינה. רק בשנת 2003, לאחר שניתן היה למשש את הגוש בחזה ביד, הועברה האישה לסדרת בדיקות, בסיומה נקבע כי היא סובלת מגידול בשד בגודל של 9 ס”מ, עם גרורות בשאר חלקי הגוף, ובין היתר בכבד.

בחוות דעת מומחה שהגישו התובעים, נקבע כי “מחדלים וכשלים בפענוח בדיקות הממוגרפיה, מעקב לא סדיר ולא הולם את מצב השד, וכן היעדר המלצות לביצוע של בדיקות אולטרא סאונד משלימות לבדיקות הממוגרפיה שבוצעו, הם שגרמו לאיחור ניכר באבחון מחלתה של המנוחה ולאובדן מוחלט של סיכוייה להחלים מן המחלה”.

המומחית מטעם התביעה, ד”ר פני ספרבר, מומחית לרדיולוגיה אבחנתית ומנהלת יחידת הדמיית השד במרכז הרפואי איכילוב, קבעה כי הבדיקה בשנת 2001 הייתה קריטית, שכן בה כבר ניתן היה לזהות את המחלה. לדבריה, פוענחו הממצאים בבדיקה בצורה שגויה כתקינים.

לדבריה, “אי זיהוי הממצאים החשודים בבדיקת הממוגרפיה ממרץ 2001 והיעדר המשך בירור באמצעות אולטרא סאונד, גרר התנהלות כושלת ושגויה, אשר בגינה הוחמצה האבחנה של סרטן שד בשלביו הראשונים אצל המנוחה: לא בוצעו צילומים משלימים, אשר נדרשו על מנת לאפיין טוב יותר את מידת ההסתיידויות ומידת פיזורן, לא בוצעה ביופסיה ולא הומלץ על המשך מעקב ממוגרפי אינטנסיבי יותר, כעבור שנה לכל היותר”, כתבה המומחית. לדבריה, לו הייתה האישה מטופלת כבר בשלב זה, היו סיכוייה להחלים עומדים על 95 אחוז.

בפועל, לאחר שהתגלתה המחלקה בגופה של האישה היא עברה שורה של טיפולים כימותרפיים והקרנות, אולם נפטרה לאחר כשנה וחצי של מאבק במחלה.

תביעת רשלנות רפואית על סך 2.5 מיליון שקל, הוגשה גם היא היום לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד

שירותי בריאות כללית. התובעים, בייצוגם של עו”ד ענת מולסון ועו”ד טל נבו, הינם בן זוגה וילדיה של תושבת הצפון שנפטרה לפני כשנתיים מסרטן השד. התובעים טוענים כי ניתן היה לאבחן את המחלה בשלבים מוקדמים בהרבה, שבהם הסיכויים להחלמה גבוהים מאוד. “טעויות בפענוח, גישה בלתי מקצועית וחוסר משווע של תשומת לב הם שגרמו להחמצת ההזדמנות לאבחן גידול ממאיר בשדה של המנוחה בשלבים המוקדמים, ובטרם נשלחו גרורות”, נטען בתביעה.

בכתב התביעה נטען כי האישה, שנפטרה בעת שהייתה כבת 55, היתה במעקב סדיר אצל רופא כירורג, בשל מה שמכונה “מבנה שדיים מסטופטי פיברוציסטי”. על פי התביעה, מדובר במבנה המאופיין בגושים ובאי סדירות של הרקמה, דבר המקשה על בדיקה קלינית ידנית של השד.

בתביעה מפורטות שורה של בדיקות שביצעה האישה במהלך השנים שקדמו לגילוי מחלתה. בין השאר נערכו לה בדיקות ממוגרפיה, ואף ביופסיה, שגילתה כבר בשנת 1994 גוש בחזה, שזוהה כגידול שפיר. למרות זאת, לפי כתב התביעה, לא קיבלה האישה הוראות למעקב או טיפול. היא חזרה על הבדיקה בשנת 1998 וכן ב-2001, אז נקבע כי הבדיקה תקינה. רק בשנת 2003, לאחר שניתן היה למשש את הגוש בחזה ביד, הועברה האישה לסדרת בדיקות, בסיומה נקבע כי היא סובלת מגידול בשד בגודל של 9 ס”מ, עם גרורות בשאר חלקי הגוף, ובין היתר בכבד.

בחוות דעת מומחה שהגישו התובעים, נקבע כי “מחדלים וכשלים בפענוח בדיקות הממוגרפיה, מעקב לא סדיר ולא הולם את מצב השד, וכן היעדר המלצות לביצוע של בדיקות אולטרא סאונד משלימות לבדיקות הממוגרפיה שבוצעו, הם שגרמו לאיחור ניכר באבחון מחלתה של המנוחה ולאובדן מוחלט של סיכוייה להחלים מן המחלה”.

המומחית מטעם התביעה, ד”ר פני ספרבר, מומחית לרדיולוגיה אבחנתית ומנהלת יחידת הדמיית השד במרכז הרפואי איכילוב, קבעה כי הבדיקה בשנת 2001 הייתה קריטית, שכן בה כבר ניתן היה לזהות את המחלה. לדבריה, פוענחו הממצאים בבדיקה בצורה שגויה כתקינים.

לדבריה, “אי זיהוי הממצאים החשודים בבדיקת הממוגרפיה ממרץ 2001 והיעדר המשך בירור באמצעות אולטרא סאונד, גרר התנהלות כושלת ושגויה, אשר בגינה הוחמצה האבחנה של סרטן שד בשלביו הראשונים אצל המנוחה: לא בוצעו צילומים משלימים, אשר נדרשו על מנת לאפיין טוב יותר את מידת ההסתיידויות ומידת פיזורן, לא בוצעה ביופסיה ולא הומלץ על המשך מעקב ממוגרפי אינטנסיבי יותר, כעבור שנה לכל היותר”, כתבה המומחית. לדבריה, לו הייתה האישה מטופלת כבר בשלב זה, היו סיכוייה להחלים עומדים על 95 אחוז.

בפועל, לאחר שהתגלתה המחלקה בגופה של האישה היא עברה שורה של טיפולים כימותרפיים והקרנות, אולם נפטרה לאחר כשנה וחצי של מאבק במחלה.

תביעת רשלנות רפואית על סך 2.5 מיליון שקל, הוגשה גם היא היום לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד

שירותי בריאות כללית. התובעים, בייצוגם של עו”ד ענת מולסון ועו”ד טל נבו, הינם בן זוגה וילדיה של תושבת הצפון שנפטרה לפני כשנתיים מסרטן השד. התובעים טוענים כי ניתן היה לאבחן את המחלה בשלבים מוקדמים בהרבה, שבהם הסיכויים להחלמה גבוהים מאוד. “טעויות בפענוח, גישה בלתי מקצועית וחוסר משווע של תשומת לב הם שגרמו להחמצת ההזדמנות לאבחן גידול ממאיר בשדה של המנוחה בשלבים המוקדמים, ובטרם נשלחו גרורות”, נטען בתביעה.

בכתב התביעה נטען כי האישה, שנפטרה בעת שהייתה כבת 55, היתה במעקב סדיר אצל רופא כירורג, בשל מה שמכונה “מבנה שדיים מסטופטי פיברוציסטי”. על פי התביעה, מדובר במבנה המאופיין בגושים ובאי סדירות של הרקמה, דבר המקשה על בדיקה קלינית ידנית של השד.

בתביעה מפורטות שורה של בדיקות שביצעה האישה במהלך השנים שקדמו לגילוי מחלתה. בין השאר נערכו לה בדיקות ממוגרפיה, ואף ביופסיה, שגילתה כבר בשנת 1994 גוש בחזה, שזוהה כגידול שפיר. למרות זאת, לפי כתב התביעה, לא קיבלה האישה הוראות למעקב או טיפול. היא חזרה על הבדיקה בשנת 1998 וכן ב-2001, אז נקבע כי הבדיקה תקינה. רק בשנת 2003, לאחר שניתן היה למשש את הגוש בחזה ביד, הועברה האישה לסדרת בדיקות, בסיומה נקבע כי היא סובלת מגידול בשד בגודל של 9 ס”מ, עם גרורות בשאר חלקי הגוף, ובין היתר בכבד.

בחוות דעת מומחה שהגישו התובעים, נקבע כי “מחדלים וכשלים בפענוח בדיקות הממוגרפיה, מעקב לא סדיר ולא הולם את מצב השד, וכן היעדר המלצות לביצוע של בדיקות אולטרא סאונד משלימות לבדיקות הממוגרפיה שבוצעו, הם שגרמו לאיחור ניכר באבחון מחלתה של המנוחה ולאובדן מוחלט של סיכוייה להחלים מן המחלה”.

המומחית מטעם התביעה, ד”ר פני ספרבר, מומחית לרדיולוגיה אבחנתית ומנהלת יחידת הדמיית השד במרכז הרפואי איכילוב, קבעה כי הבדיקה בשנת 2001 הייתה קריטית, שכן בה כבר ניתן היה לזהות את המחלה. לדבריה, פוענחו הממצאים בבדיקה בצורה שגויה כתקינים.

לדבריה, “אי זיהוי הממצאים החשודים בבדיקת הממוגרפיה ממרץ 2001 והיעדר המשך בירור באמצעות אולטרא סאונד, גרר התנהלות כושלת ושגויה, אשר בגינה הוחמצה האבחנה של סרטן שד בשלביו הראשונים אצל המנוחה: לא בוצעו צילומים משלימים, אשר נדרשו על מנת לאפיין טוב יותר את מידת ההסתיידויות ומידת פיזורן, לא בוצעה ביופסיה ולא הומלץ על המשך מעקב ממוגרפי אינטנסיבי יותר, כעבור שנה לכל היותר”, כתבה המומחית. לדבריה, לו הייתה האישה מטופלת כבר בשלב זה, היו סיכוייה להחלים עומדים על 95 אחוז.

בפועל, לאחר שהתגלתה המחלקה בגופה של האישה היא עברה שורה של טיפולים כימותרפיים והקרנות, אולם נפטרה לאחר כשנה וחצי של מאבק במחלה.

De mchte ich mit bachelorarbeit vorgehensweise schreiben meinem hobby etwas geld dazuverdienen und fr ihren betrieb texte verfassen, die andere auf sie aufmerksam machen sollen