תביעות רשלנות רפואית- מיקרוצפלוס

תביעות רשלנות רפואית מיקרוצפלוס הן נושא מרתק.

מיקרוצפלוס הוא מצב שבו היקף הראש קטן ביותר משתי סטיות תקן מהממוצע. בהרבה מהמקרים הסיבה לכך היא גנטית.לדוגמא טריזומיה 21 (תסמונת דאון) או תסמונת וילי פרדר. כמו כן, בעיה זו יכולה להיגרם גם עקב זיהום אצל האם במהלך ההיריון, הפרעה במערכת הדם השלייתית, או היסטוריה של שימוש בסמים על ידי האם במהלך ההיריון. כמו כן, בדרך כלל תינוק שסובל מהפרעה זו יסבול גם מפיגור התפתחותי, קוגניטיבי, ומוטורי, וזאת משום שגדילת הראש במהלך ההיריון היא למעשה פונקציה של גדילת המוח.

מקרי תביעות רשלנות רפואית מיקרוצפלוס

אבחון מיקרוצפלוס אפשרי רק בשליש האחרון של ההיריון, וכמו כן לעיתים היא מתפתחת רק בשנה הראשונה לחייו של התינוק. סוג הזיהומים שיכול להוביל להתפתחות של מיקרוצפלוס הוא זיהום תוך רחמי במהלך ההיריון.

עילות תביעה בגין רשלנות רפואית מיקרוצפלוס

• העדר אבחון, אבחון שגוי, אבחון מאוחר של מיקרוצפלוס

• אי לקיחת אנמנזה מפורטת מהאם הכוללת רקע גנטי (למשל טריזומיה 21- תסמונת דאון, או תסמונת וילי פרדר), זיהום במהלך ההיריון, הפרעה במערכת הדם השלייתית, או היסטוריה של שימוש בסמים על ידי האם במהלך ההיריון.

• העדר אבחון, אבחון שגוי, אבחון מאוחר של ממצאים בבדיקת האולטרה סאונד שיכולים להעיד על זיהום תוך רחמי, שבעקבותיו נוצר מיקרוצפלוס. כולל: האטה בגדילה, מיימת והידרוקן, הרחבת חדרי המוח, הסתיידויות תוך גולגולתיות, הידרוקן הראש, מומי לב, שריעות כבד וטחול, הדיות מוגברת במעי, עיבוי השליה, ועוד.

פסקי דין- פסק דין- תביעת שלנות רפואית מיקרוצפלוס

ת.א. 131500/00 פלוני נ’ קופת החולים של ההסתדרות הכללית בית החולים מאיר- התובע נולד בבית החולים מאיר בלידה רגילה. מספר חודשים לאחר הלידה אובחן התובע כסובל מנכויות קשות ביותר שמתבטאות מבחינה קלינית בפיגור פסיכו מוטורי, אפילפסיה לא מאוזנת, ועוד. התובעים טוענים שהמחדלים של הצוות הרפואי אף מגבשים את עילת הולדה בעוולה. אמו של התובע הייתה בת 28 בעת ההיריון. ועברה המיילדותי כולל הפלה טבעית ושתי לידות לפני ההיריון עם התובע. אמו של התובע הייתה במעקב היריון אצל רופא בקופת החולים ואין ספק שבדיקות המעקב שלה היו תקינות. סקירת המערכות הייתה תקינה, אך סקירת המערכות שבוצעה באמו של התובע לא הייתה מורחבת. פרופ’ טפר אף הודה כי חלק מהבעיות מהן סובל התובע היו יכולות להתגלות במהלך סקירת המערכות. פרופ’ טפר אף אבחן את בעיית ה CLUBFOOT ממנה סובל התובע באולטרה סאונד שלישי שנערך ביחידתו בעת שאמו של התובע הייתה בשבוע ה-32 להריונה. כמו כן הודיע פרופ’ טפר אחרי הבדיקה כי הוולד סובל מה CF וכמו כן ממיקרוצפלוס. ההורים אף הופנו לחוות דעת שבה נמסר להם שייתכן ויצטרכו להפסיק את ההיריון. בית המשפט דוחה את התביעה וקובע כי לא בכל מקרה שיש נזק לתינוק מדובר ברשלנות רפואית.

לשאלות בנושא רשלנות רפואית מיקרוצפלוס, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון

לחץ תוך עיני- רשלנות רפואית?

אימי עברה ניתוח קטרקט באיכילוב ואמורה היתה לעבור ניתוח משולב גם של גלאוקומה . מאחר ולא הייתי בטוח בנחיצות הניתוח כאשר הלחץ התוך עיני עמד על 18 , ביקשתי לקבל חוות דעת נוספת מ”עין טל” . הרופא בעין טל שביצע את הבדיקה קבע שיש לבצע נתוח כזה . לאחר חו”ד נוספת זו בה נאמר שזהו ניתוח פשוט ואין צורך לבצע אותו בבי”ח פרטי ובהחלט ניתן לסמוך על איכילוב , נותחה כאמור בתאריך שלעיל . הניתוח בוצע בהרדמה חלקית. הרופא המנתח הגיע עצבני מאד ומשזזה אימי תוך כדי הניתוח חבט בראשה פעמיים וצעק עליה שלא תזוז .

הניתוח הסתבך והרופא שלא הצליח להוציא את ה! עדשה ( בניתוח הקטרקט ) , ריסק את עדשת העין וגרם לדימום . בשלב זה עצר את הניתוח , חבש את עינה של אימי וטען שצריך רופא מומחה והוציאה מחדר הניתוח .אימי , שהניתוח והחבטות גרמו לה לטראומה עוגמת נפש ובושה דרשה מאיתנו לעזוב מייד את בית החולים ולאחר שיחות שיכנוע רבות שלנו הסכימה להישאר ולסיים את פרק זה בניתוח בבית החולים איכילוב .

ניתוח חוזר עם רופא מומחה נקבע לעוד 48 שעות שבזמן זה אימי היתה ללא עדשה בעין ורסיסי העדשה שרוסקה בניתוח שעלולים היו לפגוע לה ברישתית . הניתוח החוזר עבר בשלום בו הוצאו הרסיסים ונקבע שהרשתית לא נפגעה . יחד עם זאת הלחץ התוך עיני עלה ל! -50. אמי שוחררה כעבור 12 יום ( בדרך כלל השיחרור מתבצע למחרת הניתוח ) עם לחץ עיני של 27 , לחץ גבוה בהרבה מהלחץ שנכנסה לניתוח . הראיה עדיין לא תקינה ואמורה לחזור ביום ד’ הקרוב לביקורת . ניתוח גלאוקומה יקבע מאוחר יותר לאחר שהעין תירפא מהניתוח .

מיותר לציין שבכל 12 ימי האישפוז לא מצא הרופא המנתח את הזמן להיפגש עם אימי או אותנו הבנים המלווים וכל הצוות הרפואי התייחס בחשדנות לכל שאלה שלנו בנושא במהלך ימי האישפוז ולכן התעורר בנו החשד שהם מסתירים מאיתנו מידע אם כי איני יכול לבסס את חשדותי מבחינה משפטית .

למרות שלדעתי עדיין מוקדם לבסס חשד של רשלנות רפואית שכן עדיין העין לא הבריאה ולא ניתן לדעת בוודאות שהעין ניזוקה מהניתוח , האם על פניו קיים חשד לרשלנות רפואית מבחינה משפטית , שכן על פי רגשות לא ניתן לבסס דבר ?

מיקרוצפליה- מיקרוצפלוס- רשלנות רפואית?

מיקרוצפליה- מיקרוצפלוס– (מיקרוצפולוס)- רשלנות רפואית?

מיקרוצפליה (מיקרו – קטן, צפליס – ראש) היא היקף ראש הקטן ביותר משתי סטיות תקן מהממוצע. במקרים רבים הסיבה למיקרוצפליה היא גנטית. למשל טריזומיה 21 (תסמונת דאון), תסמונת פרדר וילי או פגיעה קונגניטלית בזמן ההריון (צריכת סמים על ידי האם בזמן ההריון, זיהום במהלך ההריון או הפרעה במערכת הדם השלייתית). גדילת הראש בזמן ההריון היא תוצאה של התפתחות המוח. בדרך כלל תינוק עם מיקרוצפליה סובל מהפרעה בתפקוד המוח שהתוצאה שלה היא פיגור התפחותי קוגניטיבי ומוטורי. פעמים רבות הילד סובל גם מאפילפסיה.

הגשת תביעת רשלנות רפואית בגין אי אבחון של מיקרוצפליה במהלך ההריון:

בישראל ובעולם מוגשות תביעות רשלנות רפואית רבות בגין אי אבחון של מיקרוצפליה במהלך ההריון, דבר שהיה מאפשר להורים לשקול הפסקת הריון.

לשם הגשת תביעה בגין מיקרוצפליה יש לצרף לכתב התביעה של מומחה רפואי בתחום אולטרסאונד מיילדותי אשר יפר מה הייתה הרשלנות, מתי ניתן וצריך היה לאבחן את המום מסוג מיקרוצפליה וכדומה. בנוסף יש צורך לעיתים לצרף אף חוות דעת רפואית נוספת של מומחה נוירולוגית ילדים אשר יפרט מהו נזקו של הילד הסובל ממיקרוצפליה.

לשאלות או יעוץ בנושא תביעת רשלנות רפואית בגין ילד עם מיקרוצפלוס, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה מצד שמאל.

להלן פסק דין בנושא מיקרוצפליה:
א 1315/00 פלוני נ’ . קופת חולים של ההסתדרות הכללית בע”מ, בית חולים “מאיר”, כפר סבא
1 . פלוני
באמצעות הוריו ואפוטרופסיו הטבעיים
2 . פלונית
3 . פלוני
נגד 1 . קופת חולים של ההסתדרות הכללית בע”מ
2 . בית חולים “מאיר”, כפר סבא פסק דין כ ל ל י 1. פלוני (התובע מס’ 1, קטין, להלן: “הילד”) נולד להוריו, התובעים 2 ו-3 (להלן: “ההורים” או “התובעת” ו-“התובע”, בהתאמה), ביום 19/11/92 בביה”ח “מאיר” בכפר סבא (היא הנתבעת 2, להלן: “ביה”ח”, שהוא בבעלות קופ”ח של ההסתדרות הכללית, היא הנתבעת מס’ 1, להלן: “קופ”ח”), בלידה רגילה. מספר חודשים לאחר הלידה, אובחן הילד כסובל מנכויות קשות ביותר, שמתבטאות, קלינית, בפיגור פסיכומוטורי ניכר, אפילפסיה לא מאוזנת ועוד, ואין חולק, כי נכותו עומדת על 100%. לטענת התובעים, מחדלים רשלניים חמורים, שארעו במהלך ההריון של התובעת בביה”ח, מגבשים את עוולת “ההולדה בעוולה” ומטילים, יחד עם עילות תביעה נוספות, על הנתבעים, את האחריות לחיים הקשים של התובעים מאז נולד הילד. 2. הדיון במשפט זה פוצל, באופן שבתחילה נדון נושא החבות, הוא השלב בו עוסק פס”ד זה. אולם, נוכח מסקנתי בדבר העדר התרשלות מצד הנתבעים, חורץ פסק הדין לדחיה את התובענה כולה.
כאן המקום לציין, כי ב”כ התובעים הרחיק לכת בסיכומיו למחוזות רחוקים, וצרף לסיכומים פסיקה עניפה, מאמרים משפטיים ומאמרים רפואיים. אולם, למעשה אין מחלוקת משפטית של ממש, ואפילו כמעט לא מחלוקת רפואית של ממש, בין הצדדים, חרף נסיונותיו של ב”כ התובע להציג את המחלוקות אחרת. המחלוקת העיקרית היא עובדתית, ומשהבאנו מחלוקת זו על פתרונה, פתרנו גם את מרבית הבעיות האחרות בתיק. ד י ו ן 3. התובעת היתה בת 28 בעת הריונה נשוא פסק דין זה. עברה המיילדותי כלל הפלה טבעית בשנת 1986 ושתי לידות בשנים 1987 ו-1988. יש לציין, כי לתובעת נולדה בת רביעית לאחר ההריון הנדון, וזאת ב- 12/10/93. 4. בתחילת הריונה היתה התובעת במעקב הריון אצל ד”ר טוהר, במסגרת קופ”ח בשכונת מגוריה, ואין חולק, כי כל הבדיקות השגרתיות שעברה היו תקינות.
ד”ר טוהר ערך לתובעת בדיקת אולטראסאונד (להלן: “US”) ראשונה בתאריך 14/4/92, אשר הראתה, כי גיל ההריון מתאים לשבוע 9 + 1, ולפיכך חושב הוסת האחרון, לצורכי חישוב גיל ההריון, ל-9/2/92. שלושה חודשים אח”כ, ב- 15/7/92, ערך ד”ר טוהר US נוסף, כשגיל ההריון, לפי הוסת האחרון, היה 4 + 22 שבועות. אין חולק, כי בבדיקה זו כל המדדים היו בתחום הנורמה וסקירת המערכות היתה תקינה.
כבר כאן אציין, כי ב”כ התובעים טען, בין טענותיו הרבות, כי בבדיקה זו לא נערכה סקירת מערכות מורחבת, אשר יכולה היתה לגלות את המום מסוג CLUBFOOT (להלן: “CF”), אשר התגלה רק מאוחר יותר. אולם, כפי שנאמר על ידי מומחי הנתבעת, וענין זה לא נסתר, סקירת המערכות שנעשתה, היתה בהתאם למקובל ולפי הוראות משרד הבריאות. אמנם מדובר ב”סקירה בסיסית” אך במהלכה “בדקו גם דברים שאפילו לא נדרשו”, כגון – דופן בטן, סרעפת ועוד (ר’ עדותו של פרופ’ אייל שיף, ע.ה. מס’ 5, מומחה ההגנה בנושא מיילדות וגניקולוגיה, בעמ’ 439 לפרוטוקול). לדברי פרופ’ שיף, אמנם לא זיהו את ה-CF בבדיקה זו, אך בהחלט סביר להניח, שהמום עדין לא היה, שכן “זה דבר שלא מעט פעמים משתנה” (עמ’ 460 לפרוטוקול).
פרופ’ רון טפר (ע.ה. מס’ 2, שהוא מומחה למיילדות וגניקולוגיה ושימש כאחראי על יחידת האולטרא-סאונד, במחלקת נשים ויולדות, בביה”ח בזמן הרלבנטי), בתצהירו, הוסיף בעניין זה, ש-CF הוא ממצא סונוגרפי, אשר יכול לבוא לידי ביטוי ראשוני בשלבי הריון שונים ובכל שלב משלבי ההריון (סעיף 6 לתצהירו). כך או כך, כל המומחים הסכימו, כי על סמך CF בלבד, חמור ככל שיהיה (דבר שאינו ברור במהלך ההריון) – לא היו מפסיקים את ההריון (להלן). 5. בתאריך 23/9/92, בהיות התובעת בשבוע 32 + 4 להריונה, היא הופנתה לבדיקת US ביחידת האולטראסאונד בביה”ח, בשל חשד לירידת מים. תחילה נבדקה על ידי טכנאית, ומשזו גילתה באקראי את ממצא ה-CF נקרא פרופ’ טפר, אשר ביצע את המשך הבדיקה (להלן: “בדיקת ה- US השלישית”). פרופ’ טפר מצא במהלך הבדיקה CF דו-צדדי, ולכן, התובעת זומנה לסקירה מורחבת, יזומה על ידי ביה”ח, ארבעה ימים אח”כ (ר’ לעניין זה עדותו של פרופ’ טפר בעמ’ 280 לפרוטוקול).
לטענת התובעים בתצהיריהם (הזהים, יש לומר!…), במהלך הבדיקה השלישית הזו הסתכל פרופ’ טפר בטופס ה-US הקודם, וכשנאמר לו שד”ר טוהר (שעבד גם באופן חלקי בביה”ח, וביצע את הבדיקות הראשונות בביה”ח) ביצע את הבדיקה הקודמת – קרא לו, והשניים ניהלו שיחה “ונראו בלחץ ומודאגים”. לטענתם, כבר בבדיקה זו דווח להם, הן על ידי ד”ר טוהר והן על ידי ד”ר טפר, כי אובחן “מיקרוצפלוס בעובר, שמשמעו ראש קטן וכן CF – כפות רגליים מוטות כלפי פנים” (ר’ סעיף 10 לתצהירים), ובסוף הבדיקה הם הופנו לשיחה עם ד”ר דולפין (ע.ה. מס’ 3, ד”ר ציפורה דולפין, מומחית לרפואת ילדים, אשר מאז 1987 שמשה כמנהלת היחידה לטיפול נמרץ פגים ויילודים חולים בביה”ח. עדה זו קיבלה בשנת 1989 תואר מומחה ברפואה נאונטולוגית). לדבריהם, ד”ר דולפין “דיווחה לנו בכלליות על שני המומים שניצפו ב-US וכי השילוב ביניהם יכול להיות טרגי. ד”ר דולפין אמרה לנו, כי לדעתה יהיה צורך בהפסקת ההריון, ואף ביקשה את הסכמתנו לנתיחה שלאחר המוות של העובר” (סעיף 11 לתצהירים).
תאור שכזה של ארועי ה- 23/9/92 תמוה, שכן בבדיקת ה-US שבוצעה במועד זה כלל לא אובחן העובר כמיקרוצפלי. מתוך המסמכים, ובעיקר תרשומות בדיקות ה-US שנעשו לתובעת, עולה במפורש, כי לראשונה נצפה חשד למיקרוצפליה בבדיקה המאוחרת יותר, ב-27/9/92, ולא לפני כן. היקף הראש בבדיקת ה-US השלישית, שבוצעה בשבוע 32 לפי וסת אחרון, התאים לשבוע 31 + 4 (דהיינו, בתחום הנורמה), ואפילו לפי חוות דעתו של פרופ’ יוסף שנקר, מומחה התביעה בשטח המיילדות והגניקולוגיה, נתגלתה הסטיה הראשונה מהסטנדרט בבדיקת יום 27/9/92 (פרופ’ שנקר, אגב, מתעלם לחלוטין, בשתי חוות הדעת שנתן, מבדיקת יום 23/9/92). פרופ’ טפר מתיחס בתצהירו לתאור של התובעים בנוגע לבדיקת יום 23/9/92, ומכחיש כל שיחה מתוחה, כפי שתוארה על ידי ההורים, בינו לבין ד”ר טוהר. לדבריו, ממילא לא נמצא כל פגם בבדיקת ה-US השניה שבוצעה על ידי ד”ר טוהר, גם אם לא גילה את ה-CF, אשר יתכן וכלל לא בא לידי ביטוי בבדיקות הקודמות, ולכן סבר, כי “להתרשמותה של גב’ פלונית אין כל בסיס ענייני”. בחקירתו הנגדית הוסיף, שבבדיקה זו היקף הראש (שהוא המדד הרלבנטי) היה בפיגור של שבוע בלבד (עמ’ 282 לפרוטוקול). גם ד”ר דולפין אינה זוכרת כל שיחה עם ההורים בתאריך זה (ר’ סעיף 2 בתצהירה), כאשר השיחה הראשונה הזכורה לה, ואשר גם מתועדת ברשומות (להלן), היא זו שנערכה לאחר בדיקת ה-US שנערכה ב-27/9/92, דהיינו – לאחר מציאת החשד למיקרוצפליה. ההורים נשאלו בחקירתם בביהמ”ש, אם יתכן שטעו בתאריכים – אך שניהם התעקשו, שכבר בבדיקת ה-US השלישית הנ”ל שמעו הן מפי ד”ר טוהר (שאף דיבר עמם “תוך הינף יד של זלזול”, לפי עדות התובעת בעמ’ 117 לפרוטוקול), הן מפי פרופ’ טפר והן מפי ד”ר דולפין על מיקרוצפליה, ובלשון התובעת: “זה שהוא (ד”ר טוהר – ר.י.כ.) אמר ראש קטן שזה שום דבר – אני זוכרת בוודאות” (שם). אולם, חרף בטחונם של התובעים בנוגע לארועי אותו יום, אין לי ספק, שבתאריך זה כלל לא עלה נושא ה”ראש הקטן”, שכן הוא טרם אובחן. יש לזכור, כי הגירסה שהועלתה בעניין זה על ידי ביה”ח – מגובה ברישומים ובבדיקה עצמה, וגם אם לפרופ’ טפר אין זיכרון אקטיבי, לאחר כ”כ הרבה שנים, מבדיקה ספציפית זו, הרי שיש לו רישומים ועל בסיסם ברור, שבאותו יום לא אובחן כלל חשד למקרוצפליה. ההורים אמנם טוענים לזכרון אקטיבי, אך סביר שעם השנים זכרון זה נחלש וממילא, בהיותם גם בעלי עניין בתוצאות ההליך, יש להתיחס לעדותם בזהירות (מכוח הוראת סעיף 54 לפקודת הראיות). זאת ועוד, ההורים, בעדותם בביהמ”ש התעקשו שלא עשו שיחזור של הארועים על סמך המסמכים. כך העידה בעניין זה התובעת:
“אני אומרת שלא עשיתי שיחזור ולא עשיתי שום שיחזור לגבי הארועים. אולי בנקודה של התאריך 23/9 או 27/9 עקב המסמך הנוסף, אבל הארועים היו כמו שאמרתי מההתחלה… ” (עמ’ 115 – 166 לפרוטוקול).
והתובע העיד בעניין זה כדלקמן:
“לשאלה אם נזקקתי לרשומות הרפואיות כדי לשחזר ארועים אני אומר שלא נזקקתי לשום רשומות, הזכרון כל כך חי אצלי, וכאשר אדם עובר חוויה וזה כמו אסון שקורה למישהו, ככל שהזמן עובר הזכרון יותר מתקשה ויותר פרטים ולא שוכחים כלום… ” אם כי, מאוחר יותר הודה, כי “המסמכים הרפואייים סייעו לי לזכור עוד פרטים” (עמ’ 130 לפרוטוקול). אולם, עדויות אלה של ההורים אינן תואמות לתצהיר שנתנו, שם, בסעיף 1, העידו במפורש, כי
“תצהיר זה נעשה על סמך הרשומה הרפואית שנתקבלה לידינו רק ביום 10/4/02” ;
ובסעיף 22 הוסיפו:
“על סמך התיעוד הרפואי שקיבלנו מהנתבעים ישבנו עם בא כוחנו וניסינו לשחזר את הארועים מזכרוננו ולהתאימם למועדים ברשומה הרפואית שבידינו… בשל חוסר מידע (בעת הכנת כתב התביעה, שאז לא הועבר כל התיעוד הרפואי – ר.י.כ.) טעינו בתאריכים שמסרנו לעו”ד דיוויס, לאחר שניסינו להתאים את הזכרון שלנו לנתונים במסמכים”. סתירה זו, בין הסתמכות התובעים על הרשומות מחד גיסא, וההתנערות מהסתמכות שכזו מאידך – מחזקת את מסקנתי דלעיל, לפיה זכרונם של ההורים נחלש עם השנים ואינו מדוייק עוד. 6. כאמור, לאחר גילוי ה-CF הדו-צדדי ביום 23/9/92, זומנה התובעת לבדיקה מקיפה ביום 27/9/92, כשבמועד זה ערך פרופ’ טפר את בדיקת ה-US. בבדיקה מורחבת זו, שנערכה בשבוע ה- 33 של ההריון לפי וסת אחרון. נמצא שהקוטר הדו-קודקוד (BPD) התאים לשבוע 29 + 6 והיקף הראש (HC) התאים לשבוע 31 + 1. דהיינו, זוהה פער בין מדדי הגולגולת לגיל ההריון, אך לא נצפתה עדות להפרעה מבנית תוך מוחית.
בנוסף, נמצא בשק האשכים הידוצליה חד צדדית (נוזל בשק האשכים) ועיבוי כפל עור צוארי, בנוסף ל-CF הדו צדדי, שכבר נצפה בבדיקה הקודמת. פרופ’ טפר נחקר ארוכות על תוצאות בדיקה זו, שבעקבותיה כינס ועדת מומחים מולטי דציפלינרית, ביקש חוו”ד נוספת מפרופ’ שלו בבי”ח עפולה, ודאג שהתובעת תהיה במעקב רציף עד סוף ההריון. לדבריו, בבדיקה זו נצפו התוצאות הבאות (והשוו לחקירתו הנגדית של פרופ’ להט, מומחה התביעה מתחום רפואת ילדים ונוירולוגית ילדים, בעמ’ 186 – 187 לפרוטוקול, ובעדותו של פרופ’ וייץ, מומחה הנתבעים בתחומים אלה, בעמ’ 379 לפרוטוקול): * CF דו צדדי – כשלדבריו, לעיתים מנח הרגליים יכול להשתנות במהלך ההריון;
* הדרוצליה (מעט נוזל בשק האשכים) – כשלדבריו, לא מדובר במום, והוא נצפה בלא מעט עוברים בשבועות אלה של ההריון. הנוזל אמור להספג אם בהמשך ההריון, כפי שקרה במקרה זה (כשבבדיקה המאוחרת יותר כבר לא נצפה) ואם לאחר הלידה; * צרבלום (גודל מוח) – נמדד ונמצא כמ תאים לשבוע 30, ולדברי פרופ’ טפר לא מדובר במום, שכן מבנה המוח נמצא תקין:
“לא נחשד מום בצרבלום, זה חלק מהויריאביליות המידתית שיכולה להיות וזה משהו מדידתי, זה לא הערכה של בעיה מבנית” (עמ’ 285 לפרוטוקול); * כפל עור מעובה – כשלדבריו:
“כפל עור מעובה הוא ממצא בעל חשיבות רבה, כאשר מדובר בבירור של בעיות כרומוזומליות, כמו תסמונת דאון. אין לממצא הזה, כמנבא תסמונת דאון, משמעות בטרימסטר השלישי שבו אנו נמצאים. כפל העור הוא בעל יכולת מנבאת עד שבוע 24 ולמרות זאת אני מציין (בבדיקה – ר.י.כ.) שאני רואה כפל עור, שהוא יכול להיות קשור לבעיות אחרות”. ולכן, הוצע לתובעת לבצע בדיקה כרומוזומלית מיידית (להלן), אשר שללה בעיה גנטית; * מנח אצבעות – לדברי פרופ’ טפר, בבדיקה זו לא ניתן היה לבדוק את מנח האצבעות של הידיים, כי יד אחת היתה מאוגרפת, אך הוא הבחין בשינוי במנח של האגודל. לפיכך, רשם זאת בין תוצאות הבדיקה ודאג לבדוק את מנח האצבעות שוב בבדיקות הבאות (ולא נצפתה כל בעיה); * אקו לב – בבדיקה לא הצליח פרופ’ טפר לראות את מנח כלי הדם הגדולים שיוצאים מהלב, ולכן הפנה את התובעת לבדיקת אקו לב. לדבריו, “לא חשבתי שיש שם מום, לא הצלחתי להדגים את הפוזיציה הנכונה של הכלים”. אמנם בדיקת אקו לב שכזו לא בוצעה, בסופו של דבר, אך לילד גם לא היתה כל בעיה לבבית; * חשד למיקרוצפליה – נוכח הפערים בין גדלי הגולגולת לגיל ההריון (סטית תקן של מינוס 1.5, ולא כפי כתוב, בטעות מינוס 5, ר’ עמ’ 289 לפרוטוקול), חשד פרופ’ טפר במיקרוצפליה, כשלדבריו, “אין לי אבחנה, אני חושד ואיני יודע מה אני הולך לעשות על מנת לאשש או לשלול החשד” (עמ’ 288 לפרוטוקול).
דהיינו, לדבריו היה רק חשד למיקרוצפליה – חשד המצדיק המשך ברור. אגב, גם פרופ’ שנקר בחוות דעתו מסכים, כי סטיית התקן, שנתגלתה בבדיקה זו (לדבריו, מדובר בפיגור של כשתי סטיות תקן, לעומת הערכת פרופ’ טפר שמדובר, כאמור, בפיגור של 1.5 – סטיות תקן) “יכולה להעיד על אפשרות של מקרוצפלוס” (עמ’ 2 לחוות דעתו ת/1, הדגשה שלי – ר.י.כ.), אך עדיין, לא מדובר באבחנה חד משמעית. 7. ואכן, בעקבות ממצאי הבדיקה הזו זומנו ההורים לישיבת ועדת מומים אותה כינס פרופ’ טפר. ועדת מומים מקובלת היום במרבית בתי החולים, אך בשנת 1992 היתה חריג, אותה הקים פרופ’ טפר בביה”ח. ועדה זו
“היא ועדה מולטידציפלינרית המאויישת על ידי רופאים מומחים מדיציפלינות שונות כגון אולטראסאונד, פרינטולוגיה, גנטיקה, ילודים ויועצים נוספים על פי הצורך. ועדה זו דנה במקרים המוצגים בפניה, תוך שילובם של אנשי מקצוע הבוחנים את מכלול הממצאים על מנת להעריך את משמעותם, ליידע וללוות את הנבדקת בהמשך” (ר’ תצהירו של פרופ’ טפר, סעיף 3). ועדה זו נהגה להתכנס בביה”ח כדי לדון בשאלות הדורשות דיון רב תחומי בממצאים חריגים או במקרים של חשד לממצאים חריגים במהלך ההריון (ר’ תצהירו של ד”ר קנטי, ע.ה. מס’ 1, בס’ 2). בעדותו העיד פרופ’ טפר בעניין זה, כדלקמן:
“ועדת מומחים נועדה לדון במקרים שיש אי בהירות באבחנה שיש משמעות לטיפול לאחר מכן, ששוה לשמוע את אנשי המקצוע שאמורים לטפל, מה הם יכולים להסביר לאשה… היא לא אמורה לטפל ובודאי שלא במקרים בריאים שלא מצאנו בהם דבר, וגם היא לא אמורה לטפל במקרים שהאבחנה היא ברורה שמדובר במשהו שהוא לא קומפוטנטי. אני המסננת של הועדה לענין זה… ” פרופ’ טפר הוסיף, כי ועדת מומחים אינה ועדה להפסקת הריון:
“ועדת מומחים יושבת ומיידעת את בני הזוג. קודם כל, הועדה לא מחליטה אף פעם, מי שמחליט זה בני הזוג. כל תפקידנו זה לתרום את ים הממצאים מכל סוג לתוכן שהוא למשהו שהוא על בסיס רפואי. לשבת עם בני הזוג, להסביר להם את הממצאים, האם הם ברמת חשד גבוהה, נמוכה או לא, מה משמעותם, למה זה יכול להוביל, זה מתפקידה של הוועדה, היא לא מחליטה… ואם בני הזוג החליטו, בניגוד לדעת הועדה, ודורשים הפסקת הריון, אז האשה נגשת לועדה להפסקת הריון. אנחנו לא מחסום, אנחנו כל ייעודנו לתרגם חשיבה רפואית כוללת למסר שמישהו שהוא לא רופא יוכל להבין… ” (עמ’ 316 – 317 לפרוטוקול). ב”כ התובעים טען, הן לאורך הדיונים והן בסיכומיו, כי ועדת המומים אינה אלא שם נרדף לועדה להפסקת הריון, והיא יכולה היתה להחליט על ביצוע הפלות. לטענתו, כך גם קרה במקרה זה (בדיון שנערך ב- 1/10/92, עליו נדון להלן). אולם, כל המומחים, הן מצד התביעה והן מצד ההגנה, וגם רופאי הנתבעים, העידו, שועדת המומים אינה ועדה סטטוטורית (בניגוד לועדה להפסקת הריון) ואינה ועדה להפסקת הריון. פרופ’ שנקר העיד, בתוספת לחקירתו הראשית (עמ’ 18 לפרוטוקול), כי ועדת המומים כוללת מומחים ממחלקות שונות, אשר תפקידה לקבוע מדיניות (“פוליסי”, כלשונו) לגבי המשך ניהול ההריון, כאשר מתגלה מום בעובר. אשר לועדה הספציפית בביה”ח העיד, ש”אני מכיר את האנשים (חברי הועדה, ר.י.כ.) זה האנשים הבכירים ביותר של מחלקת ילודים ומחלקות נשים בביה”ח… “. בחקירתו הנגדית הוסיף פרופ’ שנקר, כי חברי הועדה – לפחות חלקם – בודאי גם נוטלים חלק בועדה להפסקת הריון, בהיותם מבכירי ביה”ח, אך ועדת המומים היא ועדה מיעצת בלבד, כשסביר להניח, שהמלצותיה גם היו מתקבלות בועדה להפסקת הריון.
אגב, לפי עדותה של ד”ר דולפין, בשנה הרלבנטית (1992) כלל לא היו בביה”ח הזה ועדות להפסקת הריון בגיל כה מתקדם של ההריון (עמ’ 359 לפרוטוקול), כך שממילא לא ניתן היה להכריע בשאלת הפסקת ההריון, בשבוע כה מתקדם, בביה”ח. פרופ’ להט העלה בחוות דעתו השניה, מיום 25/4/02, הסתייגויות לגבי התרשומות, שנעשו לגבי ישיבות ועדת המומים, אך הסתייגויות אלה נעשו מבלי שבדק את הדברים לאשורם, וחבל. כך, למשל, כתב בחוות דעתו,
“לא ברור לי, לפי הרשומת של ועדת המומים מתאריך 21 אוקטובר 1992 על סמך אלו נתונים נעשו ההחלטות כפי שנעשו. תמוה גם שהמסמך נכתב על דף חלק ללא כותרת של ביה”ח”. לו פרופ’ להט היה בודק את המסמך המקורי (אשר הוצג לו בביהמ”ש), בטרם העביר ביקורת עם רמז לחשדות כלפי הנתבעים, היה מוצא, שתרשומות ועדת המומים נעשו על טופס מובנה של ביה”ח (שנערך ע”י פרופ’ טפר), כאשר חלק מהתרשומת נעשה בצד האחורי של הטופס, אשר הוא אמנם חלק וללא כותרת. כך או כך, גם פרופ’ להט הסכים, במהלך חקירתו הנגדית שפורום של רופאים – יהיה שמו אשר יהיה “בודאי שהוא רצוי” (עמ’ 178 לפרוטוקול). לפרופ’ שיף היה קל יותר “לפרגן” לביה”ח על כך שהקדים גם מרכזים רפואיים גדולים יותר בהקמת ועדה שכזו. פרופ’ שיף, שהוא סגן מנהל בכיר באגף נשים ויולדות בביה”ח שיבא, תל השומר, שיבח בחוות דעתו את התכנסות ועדת המומים, בהרכב מומחים מהתחומים הרלבנטיים, ואת תיעוד הישיבות. בחקירתו הנגדית הוסיף, כי אמנם כיום קבוצת מומחים שכזו מקובלת במרבית המרכזים הרפואיים, אך בשנת 1992 אפילו בבי”ח שיבא עוד לא היה דבר כזה בצורה מסודרת, למרות שמדובר בבי”ח גדול יותר. פרופ’ שיף הוסיף, כי ההחלטה של ביה”ח שלא לשתף את ההורים בדיוני ועדת המומים – בהחלט ראויה והיא המקובלת גם בעולם. לדבריו, ההורים אינם נוטלים חלק בדיונים אלה, לא במחלקה שלו וגם לא בארה”ב, שם התמחה:
“לא נהוג שההורים יושבים בחלק המקצועי הראשוני, אלא שהם יושבים אחר כך עם נציג מועדת המומים ושומעים את התמצית של המסקנות שהמומחים הגיעו אליהן” (עמ’ 432 לפרוטוקול). בעניין זה העיד פרופ’ טפר, כדלקמן:
“למדנו מנסיוננו שכאשר אנחנו מפגישים את הזוג בין האשה לבד או עם בעלה, לפני כל הפורום, זה יוצר מערכת אימה. חמישה – שישה בעלי מקצוע יושבים. ולכן, הפכנו את זה לפגישה אישית ופרטנית, שבה הועדה מסמיכה מישהו שיישב פנים מול פנים, כמו שמקובל בשיחה, ולא באיזה טריבון שיושב זוג וסביבו צוות רפואי שהוא יכול להיות מאיים ומלחיץ, וליצור סיטואציה שתאפשר לבני הזוג להפנים, להבין בשיחה אחד מול אחד או שניים מול שניים. זו התובנה שלנו איך אנחנו יוצרים סיטואציה שבה יהיה נוח לבני הזוג להבין את מה שאנחנו אומרים” (עמ’ 317 לפרוטוקול ור’ גם דברי ד”ר דולפין בעמ’ 327 לפרוטוקול). בנוגע לרישומי הועדה, הוסיף פרופ’ שיף בדבריו, כי נהוג בכל בתי החולים שהוא מכיר לרשום רק את סיכום הדיון, כפי שנעשה גם במקרה שבפנינו, ולא לרשום את כל מה שנאמר בדיוני ועדת המומים על ידי כל אחד ואחד מהמשתתפים, והוסיף:
“אני מדגיש שאנחנו נמצאים פה לפני 11 שנה, כאשר למיטב ידיעתי ברוב המחלקות בארץ לא היה מושג כזה בכלל (של ועדת מומים – ר.י.כ.). אני יכול לספר שבשנת 1992 נסעתי לארה”ב ונפגשתי לראשונה בפורום כזה. זה היה חדש בשבילי, כי בתל השומר לא היה עדין. כך, שעצם קיומה של הועדה, אני חושב שהפורום הזה הוא בפירוש צעד מכובד מצד בית החולים הזה” (עמ’ 453 לפרוטוקול). אשר להרכב הועדה, ונוכח טרוניתו של ב”כ התובעים על כך שפרופ’ טפר ומנהל המחלקה באותה עת לא נכחו בכל ישיבותיה, העיד פרופ’ שיף, כי אמנם עדיף שכולם יהיו תמיד נוכחים, אך העדר של מי מהפורום הראשוני אינו טעם לפגם. ההחלטה, לדבריו, היא של קבוצה, ולא בנויה על אדם אחד, במיוחד כאשר כל הנתונים והבדיקות עומדים בפני הועדה:
“זו לא ועדה מוגדרת ולא ועדה שמחוייבת להכיל אנשים X או Y. היא בעצם התכנסות דעות רחב, כדי להרחיב כמה שיותר את יכולת קבלת ההחלטה הנכונה” (עמ’ 455 לפרוטוקול). אין ספק, שניתן להצטרף להערכות של פרופ’ שיף (ולמעשה, של הרופאים כולם – מומחים או עדים) בנוגע לנחיצותה של ועדת המומחים ולעצם התכנסותה כבר בשנת 1992. אין לי גם ספק, שאין להכניס את ההורים לדיוני הועדה, וכי הבחירה לעדכן אותם לאחר מכן, על ידי נציג מתוך הועדה, כדי להקל על האוירה ועל קליטת הנאמר, נכונה.
ומשמדובר בועדה פנימית, של מומחים, הדנה בניהול המשך ההריון, ניתן גם להסתפק ברישום עיקרי המסקנות, כפי שנעשה גם במקרה שבפנינו, ועל פי הראיות, נעשה כך גם בכל המרכזים הרפואיים המוכרים. 8. יחד עם זאת, אין חולק, כי התרשומות של ועדת המומים נמסרו לידי התובעים ביחד עם מסמכים נוספים (ר’ תצהירו השני של התובע) באיחור (על פי התצהיר רק ביום 10/4/02), ובנפרד מהתיק הרפואי שהועבר אליהם עובר לכך. לטענת התובעים, הנתבעים הסתירו מסמכים אלה במכוון, ויש בכך כדי לגרום להם נזק ראייתי. התובע בתצהירו מונה את המסמכים שהועברו לידיהם באיחור בנוסף לתרשומות “ועד מומים מולדים”, כדלקמן: תעודת חדר מיון מיום 23/9/92; תוצאות בדיקת US וקלטת מיום 23/9/92; תעודת חדר מיון מיום 27/9/92; מכתב הפניה מד”ר קנטי לד”ר שלו מיום 27/9/92; מכתבו של ד”ר שלו מיום 1/10/92; תוצאות הבדיקות שנערכו אצל ד”ר שלו ביום 1/10/92; תוצאות בדיקות US מיום 15/10/92. מעבר למסמכים אלה, ניתן להוסיף ולציין, כי מסמך ההסכמה של ההורים לביצוע בדיקת הקורדוצינטזיס (להלן) לא נמצאה, ולכן לא הוצגה כלל. אולם, ההורים לא טענו שהבדיקה בוצעה ללא הסכמתם, נהפוך הוא, הם אפילו באו בטרוניה למחיר הגבוה שנא לצו לשלם תמורתה. מעבר לכך, כל הרופאים הרלבנטיים העידו, כי בלא הסכמה של ההורים – בדיקה זו לא היתה מבוצעת (ר’, למשל, בעדותו של ד”ר קנטי בעמ’ 217 לפרוטוקול: “בדיקה זו לא מתבצעת בלי הסכמה חתומה”). כל זאת, בנוסף לרישום בטופס “ברור מומים מולדים” (הנרשם במהלך ישיבות ועדת המומים), כי ההורים הביעו (בפני ד”ר דולפין) הסכמתם לבדיקה, ובמיוחד לאחר שהבדיקה עברה ללא כל תקלות – אינני רואה כל נזק ראייתי בשל אי צרופה. ב”כ התובעים, בסיכומיו, טען ארוכות גם כנגד אי צרוף כרטיס מעקב ההריון של התובעת, אולם, כרטיס זה הוא הכרטיס (מטיפת חלב) המצוי בידי היולדת, ומדוע לא צורף על ידה?! ומנין הבטחון, שהוא נמצא כלל אצל הנתבעות? בנוסף לכך למדנו מדברי העדים, כי הפרקטיקה הנהוגה בביה”ח היא לתת בידי היולדות את כל ממצאי בדיקות ה-US, כך שצירופם באיחור של אלה – לא היה אמור להפתיע את התובעת. לעניין זה העיד ד”ר קנטי, כדלקמן:
“ממצאי האולטראסאונד נמצאים בידי האשה. ז”א אף אחד לא עושה אולטראסאונד ושומר את הממצאים אצלו בכיס או בגליון. האולטראסאונד נמצא בידי האשה, ניתן לה ביד כתוצאה של בדיקה”, כאשר העתק נשאר במחשב ביה”ח (עמ’ 210 לפרוטוקול). ור’ גם דברי פרופ’ טפר בעניין זה, בעמ’ 276 ו-297 לפרוטוקול:
“האשה מקבלת אתה דו”ח, שתחזור איתו לרופא המטפל… לא מסתיימת בדיקה מבלי מתן דו”ח לנבדקת”. גם המכתב של ד”ר קנטי לפרופ’ שלו נמסר בידי התובעים, על מנת שימסרו אותו לפרופ’ שלו, אשר מצידו מסר להם את תוצאות בדיקותיו והמלצותיו על מנת שיעבירו אותם לד”ר קנטי. משמע, גם מסמכים אלה לא היו בגדר הפתעה לתובעים.
ב”כ התובעים טען גם כנגד רישום מוטעה שנעשה, לדבריו, בחלק מרשומי תוצאות בדיקות ה-US, ובעיקר בבדיקת יום 27/9/92 שם נרשם בכתב יד תיקון לסטית התקן שהודפסה כ- 5-, כשהיא אמורה להיות (ועל כך אין מחלוקת על פי הנתונים) 1.5- בלבד. התיקון, המתייחס רק לסטיית התקן (אותה יכלו מומחי התובעים לחשב בעצמם, כפי שעשו ממילא) ולא למדדים שנמצאו במהלך הבדיקה, נעשה במועד, ולא נגרם לתובעים כל נזק בעטיו (ר’ עדותו של פרופ’ טפר בעניין, בעמ’ 289 לפרוטוקול. אגב, דווקא ב”כ התובעים חקר את ד”ר וייץ על פי הרישום המוטעה של פרופ’ טפר בבדיקה זו, כאילו היה מדובר בסטית תקן של 5-, מבלי שהפנה את תשומת לבו לתיקון, וחבל שכך נעשה, ר’ בעמ’ 390 – 391 לפרוטוקול). אולם, אין חולק כי גליון “ועדת מומים מולדים” אמנם נמסר לידי התובעים באיחור, אם כי אינני סבורה שהיה בכך כדי לגרום נזק ראייתי לתובעים ולא היה בכך כדי להשפיע על התוצאה הסופית: אין עוד חולק על חשיבות קיומן של רשומות רפואיות תקינות ומלאות, וכב’ השופט ריבלין פסק בענין זה, כדלקמן:
“הרישום נועד לשרת תכליות שונות. הוא מאפשר טפול עקבי, רצוף ונכון בחולה המטופל, לא פעם לאורך זמן, ועל ידי אנשי צוות שונים. הוא מעניק כלים לניתוח מושכל של העובדות והממצאים, ובעקבות ניתוח זה – להסקת מסקנות ההולמות את מצבו של החולה ולהפקת לקחים מההתרחשויות. הוא נותן תוקף לזכותו של החולה לדעת מהו מצבו הרפואי, מה נעשה בגופו, ומהן האפשרויות העומדות בפניו. הוא מאפשר לחולה להוכיח את תביעתו מקום שהטיפול בו היה רשלני” (ע”א 6696/00 בית חולים מרכזי עפולה נ’ פינטו, תק’-על’ 2002(3)2648, פיסקה 13). ובפסק דין מאוחר יותר, ע”א 6768/01 רגב ואח’ נ’ מדינת ישראל (לא פורסם, מיום 22/4/04), פסקה כב’ השופטת פרוקצ’יה כדלקמן:
“התיעוד הרפואי משרת את ההליך הרפואי, את ההליך המשפטי ואת זכויות החולה, ואמת המידה לרמת התיעוד הנדרשת נגזרת ממבחן הסבירות, כאשר אל מול חשיבותו של התיעוד נשקלים שיקולים מעשיים של אפשרויות ויכולת מבחינת תנאי עבודתו של הרופא, דחיפות פעולתו, העומס המוטל עליו, וכיוצא באלה…
נזק ראייתי שנגרם לתובע עקב ליקוי בעריכת הרשומות הרפואיות או בשמירתם עשוי להביא להעברת נטל השכנוע מכתפי התובע לכתפיו של המוסד הרפואי… זהו הכלל הראייתי של כלל הנזק הראייתי. היקף הנטל המועבר מוגדר על פי היקפו של הנזק הראייתי שנגרם… קיימות גישות שונות לגבי השאלה האם העברת נטל השכנוע למוסד רפואי עקב חסר ברשומות רפואיות צריך להיות מושפע מהשאלה האם החסר נגרם באשמת המוסד הרפואי אם לאו… מכל מקום, תאורית הנזק הראייתי הן בפן הראייתי והן בפן המהותי ישימה אך מקום בו נותרת אי וודאות לגבי תהליך גרימתו של הנזק הישיר” (שם, בסעיף 5 לפסק הדין). בענייננו, וכפי שגם ציינתי לעיל, אינני מוצאת פגם ברישום התמציתי שנעשה על ידי משתתף אחד מתוך כלל משתתפי ועדת המומים, דהיינו – סיכום המסקנות וההמלצות בלבד, בלי לפרט מה אמר כל אחד ואחד מהמשתתפים. די ברישום שכזה הן לצורך המשך הטיפול הרפואי, הן לצורך יידוע החולה בכל הנוגע למצבו הרפואי, ואף די בו לצורך הליך משפטי לו ינקט בעתיד.
יחד עם זאת, אין ספק כי היה מקום להמציא רישום זה עוד בטרם הגשת התובענה וביחד עם המסמכים כולם. אולם, וכפי שהוסבר על ידי פרופ’ טפר בביהמ”ש, תיעוד דיוני ועדת המומים נעשה על ידו בזמנו כיוזמה פרטית ותוייק בנפרד ביחידה שלו “לצרכים של לימוד, תחקור והמשך מעקב במידה ואישה מגיעה להמשך בדיקות” (עמ’ 250 לפרוטוקול). לכן, סביר ש”נזכרו” בטופס זה בעת הכנת תצהירו של פרופ’ טפר, והוא לא היה חלק מ”הרשומה הרפואית” של ביה”ח.
אין לי כל ספק שהטופס לא הוסתר במכוון מהתובעים, וכוונת זדון שכזו גם לא הוכחה, וחבל שהתובעים חזרו עליה י] ]>

Visme is https://essay4today.com great from this point of view because you have access to simple editing tools