רשלנות רפואית- פס"ד התיישנות תביעת זיהום

בית המשפט המחוזי בחיפה

 

ת”א 825-08 גנאים ואח’ נ’ בית חולים רמב”ם ואח’

בפני כב’ השופטת תמר שרון נתנאל

מבקשים 1.בית חולים רמב”ם

2.מדינת ישראל

נגד

משיבים 1.הדייה גנאים ת.ז. 058155532

2.סמירה גנאים ת.ז. 027509157

פסק דין

התובענה והבקשה:

1. זהו גלגולה השני של בקשת המבקשים (להלן: “הנתבעים”), לסילוק התובענה על הסף מחמת התיישנות.

בתיק זה הוגשה תביעה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו בשל מות בנם של המשיבים (להלן: “התובעים”), מוחמד גנאים ז”ל, יליד 22.3.1995 (להלן-“המנוח”), אשר נפטר, בבית החולים רמב”ם בחיפה, ביום 3.11.1999 בהיותו בן ארבע שנים, בלבד. התובעים טוענים בתביעתם, שהמנוח נפטר עקב שרשרת של מחדלים ואבחנות שגויות של הרופאים, עובדי הנתבעים, לאחר שסבל מזיהום בגופו, שלא אובחן במועד ולא טופל כראוי ע”י התובעים.

2. התובעים הגישו בקשה לסילוק התובענה על הסף, מחמת התיישנות ובפסק דין שניתן על ידי, ביום 8.3.2009, בהתבסס על הבקשה ועל תשובת התובעים, שהוגשה בכתב ולאחר שדחיתי בקשת בא כוח התובעים להוסיף טיעונים בעל פה, קיבלתי את הבקשה והוריתי על דחיית התובענה על הסף בשל התיישנותה, זאת – מאחר שהמנוח נפטר ביום 3.11.1999, בעוד שהתובענה הוגשה רק ביום 2.9.08, היינו – קרוב ל- 9 שנים מיום פטירת התובע,שהוא היום בו נולדה עילת התובענה ולאחר שדחיתי את טענת התובעים לפיה יש להחיל על הענין את סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי”ח-1958 (להלן: “חוק ההתיישנות”).

ערעור שהוגש לביהמ”ש העליון (ע”א 2582/09) התקבל, [פורסם בנבו], תוך שביהמ”ש העליון קבע, כי “ההחלטה התקבלה במצב חריג של חוסר וודאות מהותית, על יסוד נתונים חסרים ובחלקם סותרים. אמנם נראה שהמערערים (התובעים דכאן) הם האחראים העיקריים למצב זה של חוסר וודאות, אולם החשש כי בשל התנהלותם נמנעה מהם האפשרות להיכנס לטרקלין ולנהל את תובענתם – מצדיק, בנסיבות המיוחדות של המקרה שלפנינו, את החזרת הדיון בבקשת הסילוק לבית המשפט המחוזי הנכבד”.

ביהמ”ש העליון הוסיף והדגיש, בפסק דינו כי, בטרם מתן החלטה בשאלת ההתיישנות, יש לברר, אילו עובדות בדיוק נודעו לתובעים באיחור, האם רק הקשר הסיבתי בין המחדלים הנטענים לבין הנזק, או שמא גם המחדלים הנטענים עצמם, שהרי שני נושאים אלה מהווים את “העובדות המהוות את עילת התובענה”, שחל עליהן הסייג של סעיף 8 לחוק ההתיישנות (שהרי ברור שרכיב המוות נודע להם מיד).

ביהמ”ש העליון עמד בפסק דינו, בהרחבה, על הכשל של התובעים להביא בפני בית משפט זה, בבקשתם המקורית, את הפרטים והנתונים הנחוצים להכרעה, כגון מתי פנו ליעוץ משפטי בקשר עם המקרה, מתי פנו לקבל את המסמכים הרפואיים מהמבקשים ומתי קיבלו אותם בפועל ומתי פנו למומחה, פרופ’ רובינשטיין ובאשר לטענתם, בערעורם, לפיה, בטרם פנו לפרופ’ רובינשטיין הם פנו למומחים רפואיים אחרים אולם איש מהם לא ידע להצביע על הקשר הסיבתי בין מעשי המבקשים ומחדליהם לבין המוות, אמר ביהמ”ש העליון, כי אם יש בטענה זו ממש, יהא על התובעים “להצליח לשכנע (ייתכן – באמצעות פרופ’ רובינשטיין עצמו) כיצד רק המומחה למחלות זיהומיות הוא שהצליח לעמוד על ‘העובדות המהוות את עילת התובענה’, כאמור בסעיף 8 לחוק ההתיישנות”.

ביהמ”ש קבע, עוד, כי היה מקום לאפשר לתובעים להשלים טיעוניהם ואף לקיים דיון בו ייחקר המצהיר על תצהירו ולפיכך, התקבל, הערעור, כאמור, תוך שביהמ”ש קובע: “בית המשפט המחוזי יוכל להתיר למערערים להגיש תשובה משלימה, הנתמכת בתצהיר, אם יבקשו זאת, באשר לנתונים הרלבנטיים להכרעה בבקשת הסילוק, ובכלל זאת: הבהרה בשאלה מתי נודע למערערים על קיום כל אחת מהעובדות המהוות את עילת התביעה (מחדליהם הנטענים של המשיבים והקשר הסיבתי); מועד קבלתו בידי המערערים של תיקו הרפואי המלא של בנם המנוח; מועדים רלבנטיים וטיב מגעיהם של המערערים עם עורכי דינם בקשר עם האירוע; פרטי מגעיהם של המערערים עם רופאים בקשר עם האירוע והטעמים לכך שרק פרופ’ רובינשטיין הוא שעמד על קיומן הנטען של יסודות עילת התובענה” וכי “לאחר קבלת כל הנתונים הללו – ניתן יהיה לקיים דיון בעל-פה, שיכלול חקירה של המערער 1, כמו גם של פרופ’ רובינשטיין (במידת הצורך), באותם עניינים הנדרשים להכרעה בבקשת הסילוק”.

עוד הודגש, כי יש לדון בבקשה קודם לדיון בתובענה כולה.

3. בעקבות פסה”ד בערעור, הוריתי בהחלטתי מיום 13.8.10, שהתובעים רשאים להשלים, בתצהירים כדין, תשובתם לבקשת המבקשים לדחיה על הסף וקבעתי מועד לדיון בבקשה.

בעקבות כך הגישו התובעים תצהיר משלים (סומן מב/2 להלן: “התצהיר המשלים”), שנחתם ע”י אבי המנוח (להלן: “התובע”), אשר הפנה לתצהיר הראשון שהוגש לתיק (סומן מב/1 להלן: “התצהיר הראשון”) וכן הוסיף אי אלו פרטים, כפי שיפורט בהמשך.

לא הוגש תצהיר מטעם פרופ’ רובינשטיין ואף לא מטעם מי מהרופאים אשר, לטענת התובע, יעצו לו שלא להגיש תביעה ואיש מהם אף לא הובא להעיד. בפתח ישיבת יום 14.11.10, שנקבעה לדיון בבקשה טען ב”כ התובע, שהוא לא יכול היה לקבל מועדים בהם פנה התובע לרופאים, שכן הוא נתן להם את התיק ולאחר תקופה מסויימת הם החזירו לו אותו ואמרו לו שאין עילה לתביעה. עוד אמר, כי מרשו התקשר אליהם והם אמרו לו שאם הוא רוצה הם יופיעו בבית המשפט ויגידו שביקש בזמנו את חוות דעתם. לאור הצהרה זו לא ברור מדוע לא הוגש תצהיר מטעמם או, למצער, מדוע לא הוגשה בקשה להעידם ללא תצהיר. ב”כ התובע גם לא הסביר מדוע לא הוגש תצהיר מטעם פרופ’ רובינשטיין ומדוע הוא לא הובא להעיד ובהתייחס לכך, בתחילת הישיבה אמר: “אם חברי עומד על חקירה או הופעתו של פרופ’ רובינשטיין, אני אבקש להזמין את פרופ’ רובינשטיין”, אולם בסופו של דבר לא ביקש לעשות כן.

4. הנתבעים חוזרים על הטענות שנטענו על ידם בבקשה ומוסיפים ומדגישים, כי התובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח שהתמלאו תנאי סעיף 8 לחוק ההתיישנות וכי חרף ההזדמנות שניתנה להם ע”י ביהמ”ש העליון להשלים את הפרטים החסרים, בחרו התובעים להגיש תצהיר שגם בו נותרו פרטים רבים לוטים בערפל, הגם שבנקל ניתן היה לבררם, כגון – מתי בדיוק פנה התובע לבא כוחו, הן בשנת 2000 והן בשנת 2006 ומתי פנו למומחה הרפואי מטעמם. לטענתם, התצהיר כולל עדויות שמיעה בלתי קבילות והוא אף מהווה עדות יחידה של בעל דין, לגביה קובע סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל”א-1971, כי ביהמ”ש צריך לפרט מדוע הסתפק בה.

עוד טוענים הם, כי על פי טענות התובעים, הם היו מודעים לעובדות המבססות טענתם למחדלים בטיפול הרפואי וכן לנזק (שהינו מות המנוח) וכי טענתם היחידה כיום היא, כי הם לא היו מודעים לקשר הסיבתי שבין הטיפול הרפואי לפטירת המנוח, כפי שעולה מסעיף 11 לתצהירו המשלים של התובע, בו נאמר שעו”ד כמאל אמר לתובע, לאחר שקיבל את החומר הרפואי, שעל התובע להתייעץ עם רופאים, שיבדקו את החומר ויתנו חוות דעת בענין הקשר הסיבתי.

כן נטען שבניגוד לטענת התובע, הוא היה מודע לרכיב ההתרשלות, וזאת – לאור חשדו, כבר במועד פטירת המנוח ו/או בסמוך לו, כי קיים קשר בין הטיפול לבין המוות.

ב”כ הנתבעים מפנה להלכה, לפיה המבחן (לגבי שני הרכיבים – הרשלנות והקשר הסיבתי), הוא ידיעה בכח של העובדות הרלבנטיות ולא ידיעה בפועל וכי די בגילוי “קצה חוט”, או חשד, כדי לבסס הקשר סיבתי, לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות ובידי התובעים היה בסיס מספיק לחשד ולסברה בדבר קיומם של רשלנות ושל קשר סיבתי ולכן, למעשה, פנו לעו”ד כמאל.

כן טוענים הנתבעים, כי גם אם ייאמר שנעלמו מהתובעים עובדות המהוות את עילת תביעתם, הם יכלו בזהירות סבירה, למנוע זאת והם מפנים בענין זה להחלטה, שנסיבותיה דומות, שניתנה בבש”א (מחוזי תל-אביב-יפו) 25128/00 – פלונית נ’ חב’ טבע תעשיות פרמצבטיות (לא פורסם, 7.7.2003).

לטענתם, אין בסיס לדברי התובעים לפיהם הם פנו להתייעץ עם רופאים, טענה שנטענה לראשונה רק בתצהיר המשלים, ללא שהובאו על ידם ראיות לתמיכה בטענה זו, מה גם שלא הובהר מה בדיוק היתה מהות הפנייה אליהם, בעוד שהיה על התובע לפנות לרופא מומחה בתחום. אולם, גם אם תתקבל טענתו שפנה להתייעצות, אין בכך כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות, בין היתר משום שלאחר שחשדו של התובע הביאו לפנות לעורך דין, היה עליו לבקש מעוה”ד, כבר בשנת 2002, לברר גם את הענין הרפואי, באמצעות פניה למומחה רפואי, כפי שעשה בפועל בשנת 2007, אולם התובע זנח את הבירור.

לפיכך, מבקשים הנתבעים לקבוע, כי לא חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לדחות את התביעה מחמת התיישנות ולחייב את התובעים בהוצאות.

טיעוני התובעים :

5. ב”כ התובעים מדגיש את כאבם של ההורים, שאבדו את ילדם, את היקר להם מכל, לאחר שאושפז בבית החולים בגין כאבים ונפיחות בידו.

לדבריו, טענתם העיקרית והמכרעת של התובעים הינה, כי עילת התובענה לא נוצרה ביום אירוע הנזק, אלא ביום גילוי הקשר הסיבתי בין מות המנוח לבין רשלנות התובעים וזאת, אף אם עלה חשד בלב התובעים כי הרופאים התרשלו. עם זאת, בהמשך נטען, לא רק הקשר הסיבתי לא היה ידוע לתובעים, אלא גם הרשלנות עצמה לא היתה ידועה להם וזאת – עד קבלת חוות דעתו של פרופ’ רובינשטיין, ממנה התברר כי נעשה איבחון שגוי, עקב אי ביצועם של הליכים רפואיים מתבקשים עם קבלת המנוח לביה”ח.

לטענתו, חוות הדעת של פרופ’ רובינשטיין, היא חווה”ד הראשונה והבלעדית, בה נקבע, באופן נחרץ, וחד משמעי, שהרופאים התרשלו והביאו, ברשלנותם, למותו של המנוח, לאחר שלא אבחנו במועד את הזיהום בידו, ולכן מירוץ ההתיישנות מתחיל ממועד מתן חווה”ד, היינו – מיום 23.1.2007.

בסיכומיו נסמך ב”כ התובעים על סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תוך שהוא מבהיר, כי סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] אינו רלבנטי לענייננו. בהפנותו לפסיקה הוא טוען, כי “סבירות הגילוי” לענין סעיף 8 לחוק ההתיישנות תלויה “במושא הגילוי, בגודל הנזק, בסיכויי מניעתו ובסיכויי ההצלחה של התביעה הפוטנציאלית”.

לטענתו, התובע הביא בתצהירו פרטים מספיקים באשר למועדי פנייתו לרופאים ולעו”ד כמאל והניח תשתית עובדתית מספקת לתמיכה בטענותיו. כן נטען שאיתרע מזלם של התובעים וד”ר נאסר נפטר, כך שלא ניתן היה להביאו לביהמ”ש על מנת שיסביר את החלטת התובעים, באותה תקופה.

לטענת ב”כ התובעים, לאחר שהוא העביר את החומר הרפואי לידי התובעים, הוא יידע אותם שעליהם להתייעץ עם רופאים שיבדקו את החומר הרפואי ויתנו להם חוו”ד בדבר הקשר הסיבתי שבין הטיפול הרפואי שניתן למוח ובים פטירתו והם הודיעו לו שאם יצטרכו את עזרתו יודיעו לו.

ב”כ התובעים טוען, כי ניתן להסביר את העובדה שעד שנת 2006 התובעים לא פנו אליו שוב, באבל ובדיכאון העמוק בו הם היו שרויים עקב פטירת בנם, בכך שהם היו חסרי אונים מול הייעוץ שקיבלו מהרופאים ובכך שהם נתנו אמון ברופאי ביה”ח. לטענתו, לגורם הזמן לא היתה משמעות בעיניהם, בהיותם חולים בעצמם כתוצאה מהטרגדיה שפקדה אותם.

נטען עוד, שהתובעים לא העלו על דעתם כי ייתכן שקיים קשר סיבתי בין מותו של המנות ו/או הטיפול הרפואי הלקוי ו/או מעשיהם של עובדי הנתבעים, במיוחד לאחר שרופאי בית החולים אמרו שהמנוח נפטר מדום לב וחמצת קלה, ומעולם לא אמרו להם שהמנוח נפטר מזיהום ולאחר שהתובע הבהיר שעו”ד כמאל אמר לו חד משמעית, שללא קביעה ברורה של מומחה רפואי לא ניתן להגיש תביעה.

ב”כ התובעים טוען, שלא יעלה על הדעת שאם היה לתובעים, שהינם אנשים הגונים, ולו קצה חוט לענין הרשלנות ו/או אם היו מקבלים את האבחון שאבחן פרופ’ רובינשטיין לפני מועד קבלתו, לא היו נוקטים בהליכים המשפטיים המתחייבים, אולם חווה”ד הושגה לאחר שנים רבות, לא באשמת התובעים, אלא עקב נסיבות מצערות קשות, שלא היתה להם שליטה עליהן ובטריקת שערי ביהמ”ש יהיה משום עוול נוסף.

כן נטען, שהנתבעים לא הביאו כל ראיה לתמיכה בטענותיהם, לפיהן ביה”ח פעל במלוא האחריות המתבקשת כלפי המנוח וכי סילוק התביעה על הסף מצריך משנה זהירות, תוך מתן משקל לזכות החוקתית של גישה לערכאות.

לטענת ב”כ התובעים מותו הבלתי מוסבר של ילד בן ארבע, כאשר בפני ביהמ”ש מצויה חוו”ד של מומחה מטעם התובעים, לפיה מותו נגרם בשל התרשלות הצוות הרפואי שטיפל בו, מצדיק לראות מקרה זה כמקרה יוצא דופן, שלא יוכנס לתוך מערכת דווקנית של חוקים וכללים, כאשר דחיית התביעה על הסף תהווה, על פי הנטען על ידו, תוצאה קשה הן עבור מערכת בתיהמ”ש, הממונה על עשיית הצדק והן עבור משפחת המנוח, אשר כבר נעשה עימה עוול והיא תמשיך לחיות עד סוף חייה עם תחושות תרעומת ומרירות, ככל שהתביעה תידחה בטענה פרוצדוראלית, שהוכח שאין לה על מה לסמוך.

דיון והכרעה :

6. במסגרת ההזדמנות שניתנה ע”י ביהמ”ש העליון לתובעים, להגיש ראיותיהם לשם ביסוס הארכת תרופת ההתיישנות, על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הגישו התובעים תצהיר משלים מטעם התובע. הא ותו לא.

בהתייחס לשאלות שבמחלוקת בבקשה זו, הסביר התובע בתצהירו ובחקירתו בביהמ”ש, כי במהלך ימי הניחומים על מות המנוח, שוחח עם רופאים מסח’נין ומהסביבה, שבאו לנחמו על מות בנו ואמר להם שהמנוח נפגע פגיעה אורטופדית בלבד ובכל זאת מת בביה”ח. בעקבות כך, רצה התובע לבדוק את החומר הרפואי ולכן פנה לעו”ד זכי כמאל כדי שישיג עבורו את החומר. עו”ד כמאל פנה לבי”ח רמב”ם וכן לקופ”ח לאומית, ביום 2.3.2000 והחומר התקבל במשרדו ביום 11.5.2000 והוא העבירו לתובע. התובע גם אישר שעו”ד כמאל אמר לו שכדי שיוכל לטעון נגד ביה”ח עליו להביא חוו”ד רפואית (עמ’ 3 שו’ 20-31) והוא עצמו אמר לעו”ד כמאל שהוא יפנה לרופאים לייעוץ.

התובע אישר שבפגישה הראשונה שהיתה לו עם עו”ד כמאל בשנת 2000, הוא אמר לעו”ד כמאל, שחוץ מהשגת החומר הרפואי, הוא אינו מבקש ממנו לעשות דבר (עמ’ 5 שו’ 3-4) וכי הוא פנה, שוב, לעו”ד כמאל, רק בשלהי שנת 2006 (עמ’ 3 שו’ 19-20).

7. תצהירו המשלים של התובע וכן בחקירתו בבית המשפט טען התובע (טענה שאין לה זכר בתצהירו הראשון), לפיה סמוך לאחר שקיבל (בשנת 2000), את החומר הרפואי מעו”ד כמאל, הוא התייעץ עם שלושה רופאים, שניים מהם הינם רופאי קופת חולים לאומית בסח’נין והשלישי הוא רופא ילדים מהשכונה בה הוא מתגורר (עמ’ 2 שו’ 18-21). התובע העיד, שכל הזמן הוא היה בקשר איתם (עמ’ 2 שו’ 31) ובהמשך עדותו הסביר, שהוא פנה אליהם “משנת 2000 והלאה” (עמ’ 4 שו’ 15-16).

כשנשאל התובע, בחקירתו בביהמ”ש, אם הרופאים שאת שמותם הזכיר בתצהירו השני היו אלה שאח”כ פנה אליהם להתייעצות, השיב: “לא התייעצות, אלא היינו מדברים על הדבר הזה. כל הזמן הייתי בקשר איתם. הייתי מבקר בסניף קופת חולים לאומית וכל הזמן היינו מדברים על זה והחשש גדל אצלי. לכן פניתי לעו”ד זכי כמאל שיוציא לי את החומר הרפואי מביה”ח רמב”ם והתיק של המנוח בקופת חולים. כל החומר הזה הוא שלח לי בדואר” (עמ’ 2 שו’ 23-26). בהמשך אישר התובע שהוא הציג בפני אותם רופאים את התיק הרפואי של המנוח (עמ’ 4 שו’ 21-11) ולאחר עיון בו הם יעצו לו לקבל את דברי רופאי ביה”ח לפיהם המנוח נפטר “מדום לב וחמצת קשה”.

ייעוץ נטען זה, תמוה כשלעצמו, לאור כך שבתעודת הפטירה וכן בסיכום המחלה מבית החולים (נספחי ג’ ו- ד’ לתביעה), כתוב שהמנוח נפטר מזיהום. לא סביר שרופאים שראו את המסמכים האלה יאמרו שהמנוח נפטר מסיבות אחרות, אולם, כאמור, התובע לא הביא איש מהרופאים להעיד, כך שלא ניתן היה לברר ענין זה.

התובע טוען, כי, למרות דברי הרופאים הנ”ל, הוא לא יכול היה להשלים עם המצב, אולם רק לאחר תקופה ארוכה בה, לדבריו, הוא ואשתו היו בדיכאון עמוק, הוא החליט, בשלהי שנת 2006, לפנות שוב לעו”ד זכי כמאל כדי שיטפל בענין וימצא רופא והוא אמנם מצא את פרופ’ רובינשטיין, שנתן להם את חווה”ד מיום 23.1.2007, שצורפה לתביעה.

אולם, חרף דברים שנאמרו בענין זה בפסה”ד בערעור, לא הביא התובע כעד מטעמו, את פרופ’ רובינשטיין, אשר יסביר הכיצד שלושה רופאים שראו את החומר הרפואי ושמעו את דברי התובע, לא עמדו על “העובדות המהוות את עילת התובענה” וכאמור – לא הביא איש מאותם רופאים עימם התייעץ, לטענתו.

8. מוסיף התובע ואומר בתצהירו, כי עד לקבלת חוות דעתו של פרופ’ רובינשטיין, איש לא הסביר להם (לתובעים), שהצוות הרפואי כשל באבחון הזיהום בגופו של בנם ושאם הזיהום היה מתגלה קודם לכן יש להניח שניתן היה להתגבר עליו וחיי בנם היו ניצלים. לטענתו, הן הרשלנות והן הקשר הסיבתי לא היו ידועים להם, עד קבלת חווה”ד.

לא ניתן לקבל דברים אחרונים אלו. ברי כי פרטי הרשלנות הנטענת ו”הלבוש” המקצועי/רפואי של פרטיה ופרטי הקשר הסיבתי הובהרו לתובעים, במלואם, רק לאחר קבלת חוות הדעת, אולם, לפי גרסת התובע עצמו, החשד בדבר קיומה של רשלנות וחשד בדבר קיומו של קשר סיבתי בינה לבין המוות כבר היה בידי התובעים מיד לאחר פטירת המנוח, שהרי הם אלה שהביאו אותם לבקש מעו”ד כמאל להשיג עבורם את החומר הרפואי. לאחר שהחומר הרפואי היה בידי התובעים, היה בידיהם “קצה חוט” ואף למעלה מכך, הן לגבי אפשרות של רשלנות רופאי ביה”ח והן לגבי קשר סיבתי בינה לבין מותו של המנוח, שכן, לדברי התובע נאמר לו ע”י רופאי ביה”ח שהמנוח נפטר מדום לב ומחמצת קשה, בעוד שבתעודת הפטירה וכן בסיכום המחלה מביה”ח כתוב אחר – שם כתוב שהמנוח נפטר מאלח-דם, מזיהום. עובדה היא. עובדה היא שהתובע עצמו פנה שוב לעו”ד כמאל וביקש ממנו שימצא רופא שייתן לו חוות דעת בענין ואל עברו אלא כחודשיים-שלושה מאז פנייתו המחודשת אל עו”ד כמאל ועד שהתקבלה חוות דעתו של פרופ’ רובינשטיין.

מועד הפנייה החוזרת אל עו”ד כמאל ומועד הפנייה אל פרופ’ רובינשטיין היו, כולם, בשליטתם של התובעים וההסבר שניתן לאיחור הרב בפנייה אינו סביר, בנסיבות הענין, במיוחד לאור דבריו של התובע, לפיהם הוא לא נח ולא שקט והתייעץ, כל העת, עם רופאים (אשר כבר מלכתחילה נתנו לו תשובה שלילית) והוא אף לא נתמך בכל ראייה פרט לדבריו של התובע.

עובדה היא, כאמור, שמאז פנייתו השנייה של התובע אל עו”ד כמאל ועד לקבלת חוות דעתו של פרופ’ רובינשטיין, עברו חודשים ספורים בלבד, כך שלמעשה, מבקשים התובעים שתקופת ההתיישנות תיקבע על פי המועד בו הם בחרו לפנות לרופא מומחה ודרישה זו אינה סבירה, אינה מתקבלת על הדעת, מנוגדת להוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות וחותרת תחת מטרות החוק. ובהקשר לכך כבר נאמר: “רכיב הזיקה הסיבתית בעילת התביעה מתגלה עם גילויו של בסיס לסברה הקושרת בין הנזק לארוע, או כאשר נתגלה לתובע ולו קצה חוט הקושר מבחינה מדעית-רפואית בין מעשה ההתרשלות לבין הנזק. מועד זה לא נקבע בהכרח על פי המועד בו בחר התובע לקבל חוות דעת מטעמו (ע”א 4114/96 המאירי נ’ הכשרת הישוב חברה לביטוח בע”מ, פ”ד נ”ב(1) 857, 866-867 (1998); ענין רשאד, בפסקה 11).” ראו: ע”א 2206/08 – יחזקאל סיגמן נ’ חב’ דובק בע”מ . (לא פורסם [פורסם בנבו] 11.7.2010) (ההדגשה אינה במקור).

9. למעשה, דבר לא השתנה מאז קבלת החומר הרפואי ומאז חשד התובע כי רשלנות הרופאים היא זו שגרמה למות בנו, פנה לעורך דין והתייעץ (לטענתו, שלא הוכחה), עם שלושה רופאים ובין שלהי שנת 2006, שאז פנה שוב לעו”ד כמאל והפעם ביקש ממנו למצוא מומחה שייתן לו חוות דעת.

כפי שפנה התובע, שוב, לעו”ד כמאל, בשנת 2006, יכול היה לפנות אליו עוד בשנת 2000, 2001 ואילך.

10. אבדן ילד הינו אסון נורא, קשה מנשוא, שאין מתאוששים ממנו לעולם, אולם אין די בכך כדי שניתן יהיה לקבוע, כי בשל האסון לא עלה בידי התובעים לברר את העובדות המהוות את עילת התובענה, בתוך 7 שנות ההתיישנות. לא רק שלא הובאה בפניי כל ראיה לפיה מצבם הנפשי של התובעים מנע מהם לפנות לעו”ד כמאל, בסמוך לאחר שקיבלו תשובות שליליות מהרופאים עימם התייעצו, אלא שלא הובאה בפניי כל ראשית ראיה לפיה מצבם הנפשי של התובעים בשנים 2002 – 2005, היה שונה ממצבם הנפשי בשנת 2006, עת פנו שוב לעו”ד כמאל ולא הובהר מדוע לא עשו כן בשלב מוקדם יותר, בטרם התיישנה התביעה. כן לא הובהר כיצד אותו מצב נפשי לא מנע מהם לפנות, כבר בסמוך לאחר מות בנם, לעו”ד כמאל ולא מנע מהם להתייעץ (כדבריהם), עם אותם שלושה רופאים.

כשנשאל התובע מדוע לא פנה אל עו”ד כמאל, שוב, בשנת 2003 או 2004, לאחר שהבין שלא יקבל מאותם רופאים וחברים תשובות חדשות, השיב: “לא היתה סיבה מסויימת, הזמן לקח את שלו. החשש גדל אצלי עד שהחלטנו אני ואשתי לגשת לעו”ד זכי כמאל” (עמ’ 7 שו’ 24-28).

11. עוד יש לציין שלא ניתן כל הסבר סביר לכך שגם אחרי שהיתה בידי התובע חווה”ד של פרופ’ רובינשטיין, שניתנה ביום 23.1.2007, היינו – כשלושה חודשים בלבד לאחר עבור תקופת ההתיישנות, לא הגיש התובע מיד את התביעה, אלא המתין עוד למעלה משנה וחצי, כך שהתביעה הוגשה ביום 2.9.2008, קרוב לשנתיים לאחר עבור תקופת ההתיישנות (ראו דברי התובע בעמ’ 5 שו’ 27-28).

12. אכן, זכות הגישה לערכאות הינה זכות חוקתית (מן המעלה הראשונה), אולם גם זכויות חוקתיות אינן מוחלטות, אלא יחסיות ואף ניתן להגבילן, על פי הוראות חוק או מכח הוראה מפורשת שבחוק, במידה הראויה ובאופן שלא יעלה על הנדרש. הוראות חוק ההתיישנות הן הוראות חוק כאלה, המגבילות, למעשה, את זכות הגישה לערכאות.

גם אם נפרש את הוראות חוק ההתיישנות באופן מצמצם, כפי טענת ב”כ התובע וכפי אחת הגישות המוצעות (ראו: רע”א 901/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ’ עדנה גיא-ליפל, (לא פורסם [פורסם בנבו] 20.2.2007), שם, בסעיף 29, באשר קביעה כי תביעה התיישנה מונעת מהתובע מימוש זכותו לבירור הענין בביהמ”ש, אין להתעלם מזכויות הנתבעים ומהטעמים לקביעת הוראות התיישנות, הנזכרים בפסיקה אשר לפחות חלקם רלבנטי לענייננו, כגון, למשל, קושי מובנה רב יותר לברר את האמת העובדתית בשל אבדן מסמכים וראיות וקושי רב יותר לעדים להיזכר בפרטי האירועים הרלבנטיים, ככל שחולפות השנים, אינטרס הנתבע לוודאות בדבר זכויותיו וחובותיו בכל זמן נתון, כך שיתאפשר לו לכלכל את ענייניו מבלי להידרש להקצות ממשאביו ‘רזרבה כספית’ שמא ייתבע בגין שנים עברו, ציפיית התובע שלא ייתבע לאור ההנחה, כי תובע אשר “ישן על זכויותיו” תקופה ארוכה, זנח או ויתר או מחל על תביעתו ועוד (ראו: רע”א 901/07 הנ”ל).

תקופת התיישנות של 7 שנים מאפשרת לניזוק לברר את העובדות המהוות את עילת התובענה וסעיף 8 לחוק ההתיישנות מאפשר הארכת התקופה, רק אם הניזוק עמד בדרישות הסעיף. ראו דברים שנאמרו בענין זה (בהקשר לאיסוף מסמכים), בע”א 9788/07 עיזבון המנוחה הדיל מרמש נ’ הסתדרות מדיצינית הדסה (לא פורסם, [פורסם בנבו], 30.5.10):

“תקופת ההתיישנות של שבע שנים לוקחת בחשבון את צורכי ההיערכות להגשת התביעה, ובכלל זה את הזמן הרב הנדרש, לעיתים, לצורך ריכוז הנתונים, המוביל, פעמים, גם לפתיחת הליך משפטי שמטרתו לאכוף על הצד המחזיק בחומר למוסרו לתובע. מהלכים אלה הם בגדר המאמץ הסביר שעל התובע לנקוט בו כדי להיערך להגשת תביעתו, ואין הם בגדר נסיבות יוצאות דופן המצדיקות החלת עקרון “ההתיישנות שלא מדעת”, היפה למקרים בהם עובדות מהותיות לעילת התביעה אינן מצויות בידיעת התובע גם ‘בכח’, ואשר גם בזהירות סבירה הוא אינו יכול להשיגן. אכן, לצורך איתור עובדות ונתונים, ניתנה בידי תובע שהות ארוכה של שבע שנים להיערך להגשת תביעתו, וכל עוד לא קיימת מגבלה אובייקטיבית שבשלה גם בזהירות סבירה לא ניתן לאתר את העובדות המהותיות לעילה, לא יחול עיכוב במירוץ ההתיישנות”.

13. בענייננו, הנזק – מותו של המנוח, היה ידוע עם פטירתו. על פי גרסת התובע עצמו, מיד עם מותו של המנוח, התעורר חשדו, שמא ניתן היה למנוע את המוות ולכן הוא הזמין את החומר הרפואי ופנה להתייעצות.

במצב כגון דא, דורש סעיף 8 לחוק ההתיישנות, פעולה “בזהירות סבירה”, לשם בירור העובדות המהוות את עילת התובענה. במונח “זהירות סבירה” מדובר באמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר. ראו: ע”א 2387/06 – פלונית נ’ טבע תעשיות פרמצבטיות בע”מ ואח’ . (לא פורסם [פורסם בנבו] 31.8.2008).

ובענייננו מדובר בשאלה את היתה רשלנות מצד הרופאים שטיפלו במנוח ואם כן – האם היה קשר סיבתי בין הרשלנות ובין מותו של המנוח. מטבע הדברים, שאלות כגון אלו יש לבחון באמצעות רופאים ובמקרה דנן, הדבר נאמר לתובע, במפורש, ע”י עו”ד כמאל, עוד לפני אמצע שנת 2000.

14. אין חולק שהנטל להוכיח כי פעלו בזהירות סבירה על מנת לברר את העובדות המהוות את עילת התובענה, מוטל על התובעים (ראו, למשל: רע”א 97/77 זונבנד נ’ קלוגמן, פ”ד לא(3) 466, 471 (1997). כדי לעמוד בדרישת הסבירות היה על התובעים להראות שהם פעלו, באופן שסביר, על מנת לברר את העובדות המהוות את עילת התובענה.

מאחר שמדובר בטענת סף של התיישנות אין הנתבעים צריכים להביא, בשלב זה, ראייה כלשהי, לפיה הם לא התרשלו בטיפול במנוח, כטענת ב”כ התובעים. למעשה, “ככל שהנזק חמור יותר ונסיבות גרימתו מעוררות חשד, כך תגבר הציפייה מהניזוק כי יפעל לברור זכויותיו” ראו: רע”א 901/07 הנ”ל ובענייננו – מדובר בנזק החמור מכל – מות בנם של התובעים. התובעים אף החלו לממש חשדם, אך בין תחילת הבירור ובין סיומו, פסקו מבירור במשך למעלה מחמש שנים, ללא הסבר מניח את הדעת, מדוע לא פעלו במשך שנים אלו, מדוע לא פנו, שוב לעו”ד כמאל, כפי שעשו בשלהי שנת 2006, על מנת שהוא ימצא להם רופא שייתן חוו”ד, וללא שהוכיחו שהיתה מניעה לעשות כן בשלב מוקדם הרבה יותר.

סבורתני שבנסיבות אלה לא ניתן לומר שהעובדות המהוות את עילת התובענה לא היו ידועות לתובעים מסיבות שאינן תלויות בהם ושאף בזהירות סבירה לא יכלו לגלותן. כאבם וצערם של התובעים על מותו של בנם לא נעלם ממני ואין גדול ורב ממנו, אולם אין, לטעמי, כל אפשרות “לראות במקרה זה מקרה יוצא דופן”, כעתירת ב”כ התובעים ולגָשֵר, באופן זה, על פני השנים הרבות בהן לא פעלו התובעים, כפי שצריכים היו לפעול, על מנת לברר כדבעי, את העובדות המהוות את עילת התביעה ואין לי אלא לשוב ולדחות את התביעה על הסף, מחמת התיישנות.

15. עם זאת וחרף העובדה שזו הפעם השנייה שמתקבלת, על ידי, בקשתם של הנתבעים לדחיית התובענה על הסף, הרי מתוך הבנה למצבם של התובעים, אשר איבדו את בנם הפעוט, לא אחייבם בהוצאות.

פסק דין זה ניתן על ידי כרשמת ביהמ”ש המחוזי בחיפה.

ניתן היום, כ”ד אדר א תשע”א, 28 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.

רשלנות רפואית עקב אי גילוי מום בסקירת מערכות

רשלנות רפואית עקב אי גילוי מום בסקירת מערכות הוא נושא מסקרן מאד.

סקירת מערכות היא אחת מבדיקות מעקב ההיריון החשובות ביותר, כאשר קיימות למעשה שתי סקירות: סקירה מוקדמת וסקירה מאוחרת. בסקירת המערכות, סורק הרופא את איבריו של העובר על מנת לוודא את תקינותם, וכמו כן לוודא שאין לעובר מומים מובנים. הבדיקה מבוצעת על ידי רופא נשים שעבר הכשרה ייחודית לכך. חשוב לציין כי הסקירה המנדטורית שמציעה קופת החולים סורקת רק את המוח, הלב, והאיברים הפנימיים, והיא אינה סורקת את הפנים והגפיים.

מקרי רשלנות רפואית עקב אי גילוי מום בסקירת מערכות

סקירת המערכות המוקדמת מבוצעת בשבועות 14-16 להיריון, ואילו סקירת מערכות מאוחרת מבוצעת בשבועות 18-24 להיריון. סקירת המערכות יכולה לעלות סוגים שונים של בעיות. חלק מהבעיות הן מומים מולדים, קלים וקשים, הכוללים בין היתר: מומים של מערכת העצבים, חור בין חדרי הלב, אי התפתחות של אחד מהחדרים בלב, חוסר התפתחות של התריסריון ועוד. ממצאים אחרים בסקירת מערכות הם סימנים רכים שלא ישפיעו על תפקוד הילוד בעתיד, והם אינם מהווים בעיה. סימנים רכים יכולים להיות מוקד אקוגני בלב, מעי אקוגני, עצם ירך קצרה, ציסטה בחדרי המוח, או אגני כליה מורחבים.

עילות תביעה בגין רשלנות רפואית באי גילוי מום בסקירת מערכות

• אי סקירה של אחד מהאיברים המיועדים לסקירה בסקירת המערכות

• רשלנות בפענוח התוצאות של סקירת המערכות

• אבחון מוטעה או העדר אבחון של בעיה או מום בסקירת המערכות שרופא סביר צריך לגלותם

• אי דיווח ליולדת על פגם שנמצא במהלך סקירת המערכות.

• היעדר דיווח של טכנאי האולטרה סאונד לרופא על פגם שנמצא בסקירת המערכות

• ביצוע בדיקת סקירת המערכות בחוסר מיומנות ובחוסר מקצועיות תוך סטייה מאמות המבחן שנקבעו במבחן הרופא הסביר

• ביצוע הבדיקה על ידי מי שאינו מיומן ואינו מוכשר לכך

פסקי דין- פסקי דין- רשלנות רפואית עקב אי גילוי מום/ מומים בסקירת מערכות:

ע”א 4960/04 סידי נ’ שירותי בריאות כללית- המערער נולד בשנת 86 ועם היוולדו הסתבר כי הוא סובל מבעיות בריאותיות שונות הכוללות חסר כף יד ימין, ובעיות נשימה. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה בגין רשלנות רפואית בהולדה בעוולה ומכאן הערעור. בטרם הולדת המערער עברה היולדת שתי הפלות ושני הריונות מוצלחים נוספים. בתחילת הריונה עם המערער סבלה היולדת מדלקות חוזרות בדרכי השתן וההריון הוגדר לאור הרקע הרפואי וגילה של היולדת כהריון בסיכון גבוה. האם עברה במהלך ההיריון דיקור מי שפיר, וחלבון עוברי והממצאים היו תקינים. כמו כן נעשו מספר בדיקות אולטרה סאונד שבעקבותיהן הודיעו ליולדת כי ההיריון והעובר תקינים לחלוטין, זאת בשעה שהעובר נולד עם בעיות ופגמים הכוללים בין היתר חסר בכף יד ימין. בית המשפט המחוזי קבע בערכאה הראשונה כי אין התרשלות במעשיהם של הרופאים משום שלא היו קיימות הנחיות ברורות בנוגע לבדיקת האולטרה סאונד אצל נשים הרות באותה העת.

לשאלות בנושא רשלנות רפואית באבחון מום /מומים/ פגם/ פגמים בהריון אצל העובר, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון

רשלנות רפואית – סקירת מערכות / בסקירת מערכות מוקדמת או מאוחרת

רשלנות רפואית בסקירת מערכות מוקדמת או מאוחרת היא הנושא שלפנינו.

סקירת מערכות היא בדיקת אולטרה סאונד שבה בודק הרופא את מערכות הגוף של התינוק. סקירת מערכות מוקדמת מתבצעת בדרך כלל בשבועות 14-16 להיריון. סקירת המערכות מתבצעת בשלב מוקדם יחסית של ההיריון משום שההנחה המקובלת היא שבבדיקה ניתן לזהות כ-75% מהמומים שיתגלו בסקירת המערכות שתבוצע בשלבים מתקדמים יותר.

מקרי רשלנות רפואית בסקירת מערכות מוקדמת

בדיקת סקירת המערכות מבוצעת על ידי טכנאי, כאשר במהלך הבדיקה קורא הטכנאי לרופא כאשר מתגלות בעיות. אחד המקרים הנפוצים הוא שמבצע הבדיקה מפספס מומים במהלכה. חלק מהבעיות הן מומים מולדים, קלים וקשים, הכוללים בין היתר: מומים של מערכת העצבים, חור בין חדרי הלב, אי התפתחות של אחד מהחדרים בלב, חוסר התפתחות של התריסריון ועוד. ממצאים אחרים בסקירת מערכות הם סימנים רכים שלא ישפיעו על תפקוד הילוד בעתיד, והם אינם מהווים בעיה. סימנים רכים יכולים להיות מוקד אקוגני בלב, מעי אקוגני, עצם ירך קצרה, ציסטה בחדרי המוח, או אגני כליה מורחבים.

עילות תביעה בגין רשלנות רפואית בסקירת מערכות מוקדמת

• אי סקירה של אחד מהאיברים המיועדים לסקירה בסקירת המערכות. ישנו הבדל בין הבדיקה המבוצעת במסגרת הציבורית של הקופה לביו הבדיקה הניתנת במסגרת הביטוח המשלים. בסקירת המערכות המורחבת שנעשית במסגרת הפרטית הרופא סוקר את מערכות הגוף של התינוק מהראש ועד הרגל, זאת בשעה שבסקירת המערכות שניתנת על ידי הקופה נסקרות רק מערכות חיוניות כגון לב, ריאות, וכו’.

• רשלנות רפואית בפענוח התוצאות של סקירת המערכות

• אבחון מוטעה או העדר אבחון של בעיה או מום בסקירת המערכות שרופא סביר צריך לגלותם

• אי דיווח ליולדת על פגם שנמצא במהלך סקירת המערכות.

• היעדר דיווח של טכנאי האולטרה סאונד לרופא על פגם שנמצא בסקירת המערכות

• ביצוע בדיקת סקירת המערכות בחוסר מיומנות ובחוסר מקצועיות תוך סטייה מאמות המבחן שנקבעו במבחן הרופא הסביר

• ביצוע הבדיקה על ידי מי שאינו מיומן ואינו מוכשר לכך

פסיקי דין- פסק דין- רשלנות רפואית בסקירת מערכות מוקדמת

ת.א. 8208/06 סבגיאן נ’ מכבי שירותי בריאות- התובע נולד עם מום בעצמות הידיים. אמו של התובע הרתה אותו בגיל 34 וההיריון הוגדר כהיריון בסיכון נמוך כאשר האם עברה את כל הבדיקות השגרתיות כולל סקירת מערכות וההיריון הוגדר לכאורה כתקין. התובעים טענו שהרופאים לא איתרו את המום בבדיקות או לא טרחו ליידע את האם שהבדיקות שעברה הן לא מקיפות מספיק. בית המשפט קבע כי חובה על הרופא לומר למטופלת שיש בדיקות נוספות שהיא יכולה לעבור תמורת תשלום במסגרת פרטית וייתכן שהיה ניתן לגלות בהן מומים שלא היה ניתן לגלות בסקירה הרגילה. בית המשפט קבע שרופאי הנתבעת התרשלו ולכן חייב אותם בתשלום של מליון וחצי שקל, בגין אובדן כושר השתכרות, עזרה מאחרים, הוצאות רפואיות, והוצאות נסיעה מוגברות.

לשאלות בנושא רשלנות רפואית בביצוע סקירת מערכות מוקדמת או מאוחרת, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון

לידה רשלנית- רשלנות רפואית בזמן הלידה- רשלנות בלידה

לידה רשלנית- רשלנות רפואית בזמן הלידה- רשלנות בלידה

רשלנות במיילדות – הקשר הסיבתי לנזקו של היילוד דורית בן יוס אדם הנולד עם פגם, מחלה או נכות יאלץ להתמודד עמה כל ימי חייו. במאמר זה אציע להקל עם תובע שהצליח להרים את הנטל הכבד ולהוכיח שהצוות הרפואי התרשל כלפיו בלידה, וכן את נזקו. ההקלה נדרשת מנימוקים הכרוכים בקושי שבהוכחת התרשלות רפואית בכלל, מנימוקים הייחודיים לנזק ליילוד (קושי ראייתי, נזק מורכב, היכולת להקטין את הנזק בשל היעילות שיש בד”כ לטיפול מוקדם ואינטנסיבי ככל האפשר, שיקולי פיזור הנזק). בחינה כמותית מעלה שרק במיעוטם של המקרים מצליח התובע להוכיח את התרשלות הצוות הרפואי כלפיו אולם הוא מתקשה בהוכחת הסיבתיות לנזקו באמצעות שימוש במבחני הקשר הסיבתי המקובלים. אלו המקרים בהם עלול להיגרם אי צדק בולט. אציע במקרים אלו: 1. להטיל את נטל השכנוע על הנתבע (להוכיח העדר קש”ס). 2. לבחון את שאלת קיומו של קש”ס (להבדיל מהוכחת ההתרשלות) על פי הידע הרפואי במועד הדיון ולא במועד ההתרשלות. הצעות אלו הינן המשך והרחבה של מגמות קיימות בדין הישראלי ואינן בבחינת מהפיכה. קבלתן תטיב מאד עם התובע, תקטין את אי הצדק ותביא לחסכון כספי כולל כי בכספי הפיצויים יוכל התובע הצעיר להשתקם בצורה מיטבית, עצמאותו בתיפקוד תגדל, ולכל ימי חייו עלות הסיעוד שיידרש לו תפחת. 1. רקע במאמר זה אבחן את שאלת הקשר הסיבתי (להלן-קש”ס) שבין התרשלותו הרפואית של מי מהצוות הרפואי המטפל ביולדת או ביילוד[1] לנזק ממנו סובל היילוד[2] ואציע שתי הצעות לשינוי המצב המשפטי לצורך הטבה עם התובע ולהגדלת הרווחה החברתית הכוללת. יש להדגיש את הנקודות הבאות: א. העבודה מתייחסת לעוולת הרשלנות הנזיקית ע”פ סעיפים 35 ו-36 לפק’ הנזיקין, להפיכת נטל ההוכחה ע”פ ס’ 41, ולסעיפים 64 ו-76(1) לפקודה העוסקים בשאלת הקש”ס והפיצויים. ב. הדיון מתמקד במקרים בהם הוכחה התרשלות מצד הנתבע כלפי התובע במהלך לידתו, הוכח קיומו של נזק וכן מתבסס על קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הנתבע כלפי התובע[3]. ג. העבודה כוללת גם בחינה כמותית ודנה בהיקף המקרים העוסקים ברשלנות במיילדות בהם המצב המשפטי כיום יוצר קושי חריג ומטיל על התובע נטל הוכחה כה כבד (להראות שהתרשלות הנתבע – אותה הוכיח היא שגרמה לנזקו), עד כי משיקולי צדק ומשיקולים הנוגעים לרווחה החברתית הכוללת יש להפוך את נטל השכנוע. כיון שמקרים אלה מהווים מיעוט מכלל מקרי הרשלנות הרפואית במיילדות אין מקום לחשש מפני הצפת בתי המשפט בתביעות או מפני הטלת עול כספי כבד ועלות גבוהה מדי על הנתבעים – הממסד הרפואי, ומפני תוצאות לוואי בלתי רצויות העלולות לנבוע מכך. שתי בעיות מלוות את הניתוח המעשי, ויש להביאן בחשבון: 1. רוב המקרים בהם נפגע אדם עקב רשלנות רפואית אינם מגיעים לבית המשפט. על פי הנתונים הסטטיסטיים שנבדקו בארה”ב, כרבע אחוז מכלל המטופלים נפגעים עקב רשלנות רפואית[4] . מכאן שבנתוני הרפואה בישראל ניתן היה לצפות לאלפי תביעות בשנה, אך בפועל מדובר במספר מאות תיקים לשנה בלבד (ע”פ חוו”ד של הכלכלן יצחק שריג נפתחו בשנים 1992-1995 כ-415 תיקי רשלנות רפואית לשנה)[5] מתוכם מגיעים רק כמחצית לדיון בבית המשפט. חלק גדול מתיקים אלו מסתיימים בפשרה וזו אחת הסיבות לכך שמספר פסקי הדין שפורסמו וניתנים לעיון על ידי הציבור הרחב הוא מועט[6]. מחקר והערכה מקיפים ביותר בנוגע למספר התביעות המוגשות בישראל בעילת הרשלנות הרפואית (בפן האזרחי, להבדיל מהפלילי, המשמעתי ותביעות הקשורות לחוק ביטוח בריאות ממלכתי) נערכו על ידי פרופסור אברהם סהר. המחקר כלל נתונים מפורטים על תביעות שהוגשו נגד קרוב למחצית מכלל מערכת האשפוז בישראל וכחמישית מכלל המרפאות משנת 1985 ועד לשנת 1998. מתוצאות מחקר זה עולה ממוצע שנתי של 360 תביעות בכל מערכת האשפוז (מול כמליון קבלות לאשפוז)[7]. לשם המחשה אציין שעל פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נולדו בישראל בשנת 2003 145,000 תינוקות. על פי הנתונים הסטטיסטים האמריקאים (מתוך הנחה[8] שהנתונים בישראל דומים, לנתונים מארה”ב והתעלמות מכך שהמיילדות היא התחום המסוכן ביותר מבחינה זו ולכן צפוי ששיעורי הפגיעה בהליך זה גבוהים יותר[9]) צפויה פגיעה במהלך הלידה ב-1% מתוכם כלומר ב- 1450 תינוקות, ורבע מהתינוקות שנפגעו, כלומר 362 תינוקות, היו צפויים להיפגע כתוצאה מרשלנות רפואית בלידה. לעומת מספר שנתי זה מצאתי רק עשרות בודדות של פסקי דין שניתנו בישראל בענין זה משנות השישים ועד היום. תוצאות מחקרו של פרופסור סהר מראות אף הן שכנגד מחלקות המיילדות הוגש מספר התביעות הרב ביותר – 555 תביעות בשנים 1985-1998 (ממוצע של כ-40 תביעות בשנה), מתוך סך הכל 5042 תביעות שהוגשו כנגד כלל מחלקות האשפוז. ניתוח והערכה של מספר התביעות ביחס לחלקה של כל מחלקה במערך האשפוז מראה כי ” ’המחלקות המסוכנות’ מבחינת היותן מועדות (חשופות) לתביעה הן מחלקות המיילדות וחדר המיון”[10]. חלקן של תביעות אלה הוא כ-11% מכלל התביעות. ניתן למצוא רק חלק קטן מהן בפסיקה. למרות העיוות שנוצר בהכרח מבדיקת החומר הנגיש בלבד (בהעדר אפשרות לבדוק מקרים שלא הובאו לבית המשפט, תיקים שהסתיימו בפשרה או שלא פורסמו ברשומות, בספרות ובתוכנות המשפטיות) נראה לי שמסקנתי בדבר הצורך להקל עם התובע מתחזקת כתוצאה מהחסר (שלהערכתי נובע גם מהקושי של התובע להגיש את התבי] ]>

In some ways, it is a lot more efficient way to add your fingerprints www.spyappsinsider.com to device than doing it one by one

רשלנות בלידה, קשר סיבתי לנזקו של היילוד, אולטרסאונד, סקירת מערכות, רשלנות רפואית, טעות, טעויות

רשלנות במיילדות – הקשר הסיבתי לנזקו של היילוד

דורית בן יוסף* * משפטנית, בעלת זכאות לתואר שני מאוניברסיטת חיפה.
אדם הנולד עם פגם, מחלה או נכות יאלץ להתמודד עמה כל ימי חייו. במאמר זה אציע להקל עם תובע שהצליח להרים את הנטל הכבד ולהוכיח שהצוות הרפואי התרשל כלפיו בלידה, וכן את נזקו. ההקלה נדרשת מנימוקים הכרוכים בקושי שבהוכחת התרשלות רפואית בכלל, מנימוקים הייחודיים לנזק ליילוד (קושי ראייתי, נזק מורכב, היכולת להקטין את הנזק בשל היעילות שיש בד”כ לטיפול מוקדם ואינטנסיבי ככל האפשר, שיקולי פיזור הנזק). בחינה כמותית מעלה שרק במיעוטם של המקרים מצליח התובע להוכיח את התרשלות הצוות הרפואי כלפיו אולם הוא מתקשה בהוכחת הסיבתיות לנזקו באמצעות שימוש במבחני הקשר הסיבתי המקובלים. אלו המקרים בהם עלול להיגרם אי צדק בולט. אציע במקרים אלו: 1. להטיל את נטל השכנוע על הנתבע (להוכיח העדר קש”ס). 2. לבחון את שאלת קיומו של קש”ס (להבדיל מהוכחת ההתרשלות) על פי הידע הרפואי במועד הדיון ולא במועד ההתרשלות. הצעות אלו הינן המשך והרחבה של מגמות קיימות בדין הישראלי ואינן בבחינת מהפיכה. קבלתן תטיב מאד עם התובע, תקטין את אי הצדק ותביא לחסכון כספי כולל כי בכספי הפיצויים יוכל התובע הצעיר להשתקם בצורה מיטבית, עצמאותו בתיפקוד תגדל, ולכל ימי חייו עלות הסיעוד שיידרש לו תפחת. 1. רקע במאמר זה אבחן את שאלת הקשר הסיבתי (להלן-קש”ס) שבין התרשלותו הרפואית של מי מהצוות הרפואי המטפל ביולדת או ביילוד[1] לנזק ממנו סובל היילוד[2] ואציע שתי הצעות לשינוי המצב המשפטי לצורך הטבה עם התובע ולהגדלת הרווחה החברתית הכוללת. יש להדגיש את הנקודות הבאות: א. העבודה מתייחסת לעוולת הרשלנות הנזיקית ע”פ סעיפים 35 ו-36 לפק’ הנזיקין, להפיכת נטל ההוכחה ע”פ ס’ 41, ולסעיפים 64 ו-76(1) לפקודה העוסקים בשאלת הקש”ס והפיצויים. ב. הדיון מתמקד במקרים בהם הוכחה התרשלות מצד הנתבע כלפי התובע במהלך לידתו, הוכח קיומו של נזק וכן מתבסס על קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הנתבע כלפי התובע[3]. ג. העבודה כוללת גם בחינה כמותית ודנה בהיקף המקרים העוסקים ברשלנות במיילדות בהם המצב המשפטי כיום יוצר קושי חריג ומטיל על התובע נטל הוכחה כה כבד (להראות שהתרשלות הנתבע – אותה הוכיח היא שגרמה לנזקו), עד כי משיקולי צדק ומשיקולים הנוגעים לרווחה החברתית הכוללת יש להפוך את נטל השכנוע. כיון שמקרים אלה מהווים מיעוט מכלל מקרי הרשלנות הרפואית במיילדות אין מקום לחשש מפני הצפת בתי המשפט בתביעות או מפני הטלת עול כספי כבד ועלות גבוהה מדי על הנתבעים – הממסד הרפואי, ומפני תוצאות לוואי בלתי רצויות העלולות לנבוע מכך. שתי בעיות מלוות את הניתוח המעשי, ויש להביאן בחשבון: 1. רוב המקרים בהם נפגע אדם עקב רשלנות רפואית אינם מגיעים לבית המשפט. על פי הנתונים הסטטיסטיים שנבדקו בארה”ב, כרבע אחוז מכלל המטופלים נפגעים עקב רשלנות רפואית[4] . מכאן שבנתוני הרפואה בישראל ניתן היה לצפות לאלפי תביעות בשנה, אך בפועל מדובר במספר מאות תיקים לשנה בלבד (ע”פ חוו”ד של הכלכלן יצחק שריג נפתחו בשנים 1992-1995 כ-415 תיקי רשלנות רפואית לשנה)[5] מתוכם מגיעים רק כמחצית לדיון בבית המשפט. חלק גדול מתיקים אלו מסתיימים בפשרה וזו אחת הסיבות לכך שמספר פסקי הדין שפורסמו וניתנים לעיון על ידי הציבור הרחב הוא מועט[6]. מחקר והערכה מקיפים ביותר בנוגע למספר התביעות המוגשות בישראל בעילת הרשלנות הרפואית (בפן האזרחי, להבדיל מהפלילי, המשמעתי ותביעות הקשורות לחוק ביטוח בריאות ממלכתי) נערכו על ידי פרופסור אברהם סהר. המחקר כלל נתונים מפורטים על תביעות שהוגשו נגד קרוב למחצית מכלל מערכת האשפוז בישראל וכחמישית מכלל המרפאות משנת 1985 ועד לשנת 1998. מתוצאות מחקר זה עולה ממוצע שנתי של 360 תביעות בכל מערכת האשפוז (מול כמליון קבלות לאשפוז)[7]. לשם המחשה אציין שעל פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נולדו בישראל בשנת 2003 145,000 תינוקות. על פי הנתונים הסטטיסטים האמריקאים (מתוך הנחה[8] שהנתונים בישראל דומים, לנתונים מארה”ב והתעלמות מכך שהמיילדות היא התחום המסוכן ביותר מבחינה זו ולכן צפוי ששיעורי הפגיעה בהליך זה גבוהים יותר[9]) צפויה פגיעה במהלך הלידה ב-1% מתוכם כלומר ב- 1450 תינוקות, ורבע מהתינוקות שנפגעו, כלומר 362 תינוקות, היו צפויים להיפגע כתוצאה מרשלנות רפואית בלידה. לעומת מספר שנתי זה מצאתי רק עשרות בודדות של פסקי דין שניתנו בישראל בענין זה משנות השישים ועד היום. תוצאות מחקרו של פרופסור סהר מראות אף הן שכנגד מחלקות המיילדות הוגש מספר התביעות הרב ביותר – 555 תביעות בשנים 1985-1998 (ממוצע של כ-40 תביעות בשנה), מתוך סך הכל 5042 תביעות שהוגשו כנגד כלל מחלקות האשפוז. ניתוח והערכה של מספר התביעות ביחס לחלקה של כל מחלקה במערך האשפוז מראה כי ” ’המחלקות המסוכנות’ מבחינת היותן מועדות (חשופות) לתביעה הן מחלקות המיילדות וחדר המיון”[10]. חלקן של תביעות אלה הוא כ-11% מכלל התביעות. ניתן למצוא רק חלק קטן מהן בפסיקה. למרות העיוות שנוצר בהכרח מבדיקת החומר הנגיש בלבד (בהעדר אפשרות לבדוק מקרים שלא הובאו לבית המשפט, תיקים שהסתיימו בפשרה או שלא פורסמו ברשומות, בספרות ובתוכנות המשפטיות) נראה לי שמסקנתי בדבר הצורך להקל עם התובע מתחזקת כתוצ אה מהחסר (שלהערכתי נובע גם מהקושי של התובע להגיש את התביעה – החל מהקושי הראשוני להשיג חוות דעת רפואית ראשונית ולשלם עבורה אלפי שקלים – ומהקושי המובנה ביחסי תובע-נתבע בתחום הרשלנות הרפואית להוכיח את כלל רכיבי העוולה). 2. אינני מציעה במסגרת זו עמדה מנומקת בעניין מהות ההוכחה הנדרשת ע”י הנתבע (ע”פ הצעתי) כדי לדחות את התביעה נגדו. ברור כי אם יוכיח ניתוק הקש”ס העובדתי (לפי ההבחנה המקובלת בפסיקה בין סיבתיות עובדתית למשפטית[11]) כלומר יוכיח כי גם לולא רשלנותו היה התובע סובל מנזקו, ז”א שרשלנותו אינה “גורם בלעדיו אין (נזק)” והגישה המקבילה לה של תורת שוויון הגורמים[12] – התביעה תידחה. אך גישה זו מחמירה עם הנתבע (כשעליו, לפי הצעתי, יהיה מוטל הנטל להראות שאין קש”ס בין רשלנותו לנזק) יותר מאשר תיאורית הסיבה היעילה או תורת השקילות – לפיהן יהיה לנתבע קל יותר להוכיח העדר קש”ס. אין ברצוני להכריע במסגרת זו באיזו תורה יש לבחור, ונראה כי מבחני השכל הישר, שלפי המלומדים הארט והונורה[13] מבטאים עקרונות משפט קבועים, הם שמנחים ושימשיכו להנחות את בתי המשפט בבחירת מהות וכמות ההוכחה הנדרשת על מנת לקבוע קיומו או העדרו של קש”ס בין הרשלנות לנזק. הצעתי מתמקדת בהגיון ובצורך שבהפיכת נטלי ההוכחה, לאחר שהתובע הוכיח רשלנות הנתבע וקיומו של נזק, לענין שאלת קיומו של הקשר הסיבתי כאמור בלבד. יש בכך משום חריגה מהעיקרון הבסיסי לפיו “המוציא מחברו – עליו הראיה”. לפי הצעתי הכלל יחול בהקשר המיילדותי על הוכחת התרשלות הנתבע ונזקו של התובע. לאחר שהוכיח התובע רכיבים אלה יש להפוך את נטל השכנוע ועל הנתבע יהיה להוכיח (על פי מאזן ההסתברות במשפט האזרחי) שלא קיים קשר סיבתי בין רשלנותו לנזקו של התובע. 3. קושי להבחין בין שאלת הקשר הסיבתי לבין שאלת היקף הנזק המפוצה ע”פ סעיף 76(1) לפקודת הנזיקין לפיו “סבל התובע נזק, יינתנו פיצויים רק בשל אותו נזק שעלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבא במישרין מעוולת התובע”. דוגמא להבחנה זו ניתן למצוא בע”א 7375/02 בי”ח כרמל נ’ עדן מלול (להלן – ענין עדן מלול)[14], שם ניזוקה יילודה שנולדה בניתוח קיסרי בסוף השבוע ה-29 להריון לאחר שהתפתח תהליך של היפרדות שליה ודימום. בית המשפט קבע שאת הפגות, את הליך היפרדות השליה ואף את עצם קרות הדימום כתוצאה ממנו לא ניתן היה למנוע. התרשלות הנתבעים – המערערים היתה באיחור בטיפול בדימום ובביצוע הניתוח הקיסרי והמחלוקת העיקרית נסובה סביב שאלת הקשר הסיבתי בין השיהוי בביצוע הניתוח הקיסרי (שמשמעותה אי הפסקת הדימום) לבין מחלתה של עדן. וכך נפסק, מפי כב’ השופטת נאור: “אני מבקשת לצרף דעתי לדעותיהם של השופטים הסוברים שבקביעת קשר סיבתי עובדתי בין התרשלות (מוכחת) ונזק (מוכח) במצבים שבהם מדובר בגורם הידוע כמסוגל, תיאורטית, לגרום לנזק אשר היה על הנתבע לצפותו, אך לא ניתן להוכיח מה היה תהליך הגרימה בפועל, נוכל להסתפק בקיומו של קשר סיבתי הסתברותי לנזק… אין המדובר בזניחה מוחלטת של נטל השכנוע על פי מאזן ההסתברות. עדיין מוטל על התובע להוכיח על פי מאזן ההסתברות שהנתבע התרשל כלפיו, שהתרשלות זו יצרה גורם המסוגל לגרום לנזק המסוים שנגרם לו, שניתן וצריך היה לצפות נזק זה, וכן כי קיימים סיכויים ממשיים – אף אם לא ניתן להוכיח ששיעורם עולה על 50% – שהגורם האפשרי גרם בפועל לנזק. כמו כן עליו להוכיח, על פי מאזן ההסתברויות, כי בעניינו קיים קושי מובנה של סיבתיות עמומה, דהיינו כי בנסיבות העניין לא ניתן לדרוש ממנו להוכיח קשר סיבתי עובדתי כמקובל על פי ’מבחן האלמלא’ “[15]. בנסיבות הענין הפחית בית המשפט העליון את הקף הנזק המפוצה משיעור של 40% שקבע בית המשפט המחוזי על דרך האומדנא[16] לשיעור של 20% בלבד, שהוא שיעור הנזק אותו ייחס בית המשפט לשיהוי בביצוע הניתוח הקיסרי. 2. נימוקים להקלה עם התובע בהוכחת רשלנות רפואית במיילדות אחלק את הנימוקים לשלושה, שהצטברותם מביאה למסקנתי בדבר הצורך בהקלה על התובע. א. נימוקים הנובעים מהקושי הכללי בהוכחת רשלנות רפואית (1) התובע לא יודע מהן העובדות שגרמו לנזק – בעניינו מדובר בחוסר ידיעה הן של האם – היולדת, וכמובן שאין שום ידיעה שהיא של היילוד-הנפגע. הטיפול נעשה בחדרי חדרים וללא נוכחות קהל, פרט לאנשי הממסד הרפואי עצמו, כלומר לנתבעים וחבריהם לעבודה. כיום תתכן נוכחות מלווה אחד בלידה אולם זה מוצא בד”כ מחדר היולדת כשחל סיבוך וכמובן שאינו נוכח במהלך ניתוח קיסרי.חלק, ואולי אף רוב בתי החולים אוסרים צילום הלידה בווידאו. (2) הידע המקצועי הרלוונטי מצוי בידי המוסד הרפואי או הרופא עצמו, ולא בידי התובע[17]. (3) העובדות מתועדות ע”י המוסד הרפואי בלבד, במקרה של תיעוד חסר או מוטה התובע לא יכול ללמוד מה קרה. (4) המסמכים המתעדים את האירועים נשמרים ע”י המוסד הרפואי[18]. (5) בניגוד לתובעים הפוטנציאלים – הנתבעים הפוטנציאלים יודעים היטב משמעות פעולותיהם ומסוגלים להמעיט בערך התביעה או לטייח את העובדות[19]. (6) קושי בקבלת חוו”ד של מומחה רפואי שמתבקש לצאת חוצץ כנגד קולגה למקצוע, אם כי ע”פ דוח הועדה לבדיקת האחריות לפגיעה בטיפול רפואי לא קיים עוד, עם ריבוי הרופאים והמוסדות להוראת רפואה, “קשר שתיקה” בין רופאים. אחד הקשיים בהשגת חוות דעת רפואית נובע מעלותה הגבו הה – הנובעת מזמן הבדיקה וההכנה הארוך לרבות קריאה, סינון והסקת מסקנות מתוך חומר רפואי רב היקף, וכשמדובר בחוות דעת בהקשר לטענה של כשל רפואי סביב הלידה עשוי החומר להתייחס הן למצב האם והן למצב היילוד. גם במקרים בהם התביעה איננה מבוססת מבחינה רפואית יתקל התובע בקושי להשיג חוות דעת אולם זהו קושי ראוי בהיותו מסננת מפני תביעות בלתי מבוססות או קנטרניות[20] . ב. נימוקים הנובעים מהייחודיות של רשלנות במיילדות והשלכותיה (1) חוסר ידיעתו של היילוד (שהוא התובע ברוב המקרים) היא מוחלטת. ידיעה כלשהי לגבי העובדות מצויה אך ורק בידי היולדת ומלוויה, ואף היא מוגבלת (ראה סעיף א(1) לעיל). (2) מהות הנזק – לעיתים קרובות מדובר בפגיעה רב – מערכתית ומורכבת שקשה לעמוד על מקורה בשל ידע חסר בעולם הרפואה בתחום הגנטי, הנוירולוגי ועוד. אבל ייתכנו מקרים של ערוב בין הגורמים, וכן מקרים בהם לא ניתן לקבוע על סמך הידע הקיים מה מקור הפגיעה. (3) לעיתים קרובות עצם הפגיעה או היקפה מתגלה רק כעבור שנים, או שהיילוד מחליט לתבוע עד 7 שנים מעת הגיעו לבגרות. בחלוף זמן כה רב קשה מאד להוכיח התרשלות. קיימים פסקי דין שניתנו כ-30 שנה לאחר לידת התובע, ובית המשפט אכן נתקל בקושי של תיעוד רפואי חסר, נתבעים שנפטרו וקושי להעריך מהו הידע הרפואי שהיה נכון לזמן האירוע ומיהו “הרופא הסביר” במושגי הזמן של שנות דור קודם. אלה הן בעיקר בעיותיו של התובע שנטל הראיה וההוכחה עליו. (4) התובע נפגע בזמן לידתו. כל חייו עוברים בצל אירועי הלידה והנזק שנגרם בה. פיצוי מוקדם ומלא ככל האפשר ייתן לתובע ולמשפחתו אפשרות להשתקם ולמצות את הפוטנציאל בצורה מיטבית. ככל שהשיקום ייעשה בשלב מוקדם יותר בחיי התובע כך יפחת נזקו ויכולתו לתפקד למרות פגיעתו תשתפר. אין תחליף מבחינה זו לתקופת הילדות[21]. האינטרס הכלכלי הכולל (שנוסף לאינטרסים הומאניים מובנים מאליהם) של הפחתת עלות “החזקת” הנפגע מחייב פיצוי מוקדם ככל האפשר שיפחית את תלותו של הנפגע באחרים, יאפשר לו להיכנס למעגל העבודה וכיו”ב. כשמדובר בשיפור וחסכון המתפרש על כל חיי התובע ההוצאה הכרוכה בפיצוי מלא שלו תתקזז במהרה מול ההוצאות שייחסכו בשל השיפור במצבו עם התערבות מוקדמת ושיקום מוקדם והעלות הכוללת של ה”אירוע” תפחת[22]. ג. נימוקים הנובעים משיקולי מדיניות וחלוקת הנזק מצבו של הנתבע: (1)הנתבע הוא במרבית המקרים גוף ממשלתי ובאחרים שייך לקופת חולים (כלומר בעל עצמה כלכלית). (2) הנתבע מבוטח. לעומת זאת הכיסוי הרפואי והסוציאלי הממלכתי של היילוד הניזוק מוגבל בהיקפו. לגבי חוק ביטוח בריאות ממלכתי נאמר בעניין אלחדד[23]: “כפי שראינו קובע חוק הבריאות סל של שירותים. הוא אינו מתיימר לספק את כל השירותים הרפואיים הנדרשים, או העלולים להיות נדרשים, למבוטחי קופות החולים… קיומה של מערכת הבריאות תלוי באיזונה הכספי, ואין המקורות הכספיים הנוכחיים מבטיחים את כל השירותים הרפואיים האפשריים”. גם ביטוח הנכות של המוסד לביטוח לאומי מבטיחים “ריצפה” של רמת קיום מינימלית ואינם מבטיחים לנפגע פיצוי מלא על אבדן (מלא או חלקי) של כושר השתכרותו למשך כל ימי חייו, ועל רכיבי נזק אחרים שנגרמים לו עקב רשלנות המזיק. סכומי גמלאות המלל המהוונים מנוכים מסכום הפיצוי בו חב המזיק כלפי הניזוק ונותרת יתרת פיצוי גבוהה ביותר המבטאת את הפער בין הכיסוי הממלכתי לו זכאי הניזוק מהמדינה לבין הפיצוי אותו הוא זכאי לקבל מהמזיק על פי עקרונות דיני הנזיקין[24]. מכאן שהטלת האחריות על הנתבע היא הדרך הטובה ביותר לפזר את הנזק. גם אם יועלו דמי הביטוח עקב תביעות רבות יותר שיתקבלו (ומדובר בחלק קטן מכלל התביעות, ראה סעיף 3א. להלן) העלות תתחלק בין כל אזרחי המדינה המבוטחים מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי. 3. שאלת הקשר הסיבתי בין התרשלות במיילדות לנזק בפסיקה בישראל א. ניתוח כמותי בחנתי בחינה כמותית של המצב המשפטי בישראל בנוגע לשאלת הקש”ס שבין ההתרשלות בלידה לנזק על פי פסקי הדין שפורסמו בקובץ “רשלנות רפואית בפסיקה”[25] בפרק העוסק במיילדות. סך הכל מצאתי בקובץ 34 פסקי דין רלוונטיים (הפגיעה הנטענת היתה במעקב ההיריון או בלידה והנזק נגרם ליילוד). הוכחה התרשלות ב- 26 מקרים מתוכם (כלומר ב – 77%). שאלת הקש”ס נדונה במפורש ב – 19 מקרים (כלומר רק ב – 56% מכלל פסקי הדין), בארבעה מקרים נדונה שאלת הקש”ס שלא לצורך, למרות שטענת ההתרשלות נדחתה[26]. מתוך המקרים בהם הוכחה רשלנות נדחתה התביעה כי לא הוכח הקשר הסיבתי בשני מקרים (כלומר ב – 6% מכלל פסקי הדין). מקרים אלה הם המקרים בהם הצעתי הייתה יכולה לשנות את התוצאה להביא לקבלת התביעה. ב. התייחסות הפסיקה לשאלת הקש”ס בהתרשלות במיילדות קיים שוני רב בהתייחסות לשאלת הקש”ס בקרב המקרים בהם נטענת רשלנות רפואית בכלל, ובמיילדות בפרט. ישנם מקרים לא מעטים בהם מתעלם בית המשפט מהשאלה, ומניח קיומו של קש”ס ברגע שהוכחה רשלנות רפואית (ב-11 מקרים מתוך 26 פסקי דין). מצאתי מקרים בהם הניח השופט שיש להפוך את נטל ההוכחה כפי שאציע במקרה שהוכחה רשלנות: ר’ למשל השופט ברלינר בעניין ויינראוב “הנטל להוכיח כי גם קודם לתחילת ההתרשלות נגרם ליקוי בגופו של התובע, ליקוי שבגינו לא מוטלת אחריות על הנתבעים, רובץ על הנתבעים”[27]. נ] ]>

Egal ob in deutscher oder englischer sprache, das schreiben hat beispiele einleitung hausarbeit mir schon immer freude bereitet, ob ich fr die schule schreiben musste oder freiwillig in meiner freizeit

רשלנות רפואית בהריון

 

מהן תביעות רשלנות רפואית בהריון או בלידה?

בישראל ובעולם מוגשות תביעות רבות בגין רשלנות רפואית בהריון (סקירת מערכות/ בדיקות אולטרסאונד רשלניות) או בזמן הלידה עצמה.

הכינוי העיקרי לתביעות הריון הוא “הולדה בעוולה”, כלומר פיצוי על כך שנולד ילד עם פגמים קשים, כאשר היה ניתן לזהות מומים אלו במהלך ההריון ולבצע הפסקת הריון ולמנוע ממנו ומהוריו חייו רצופי כאב וסבל.

ילדים שנפגעו עקב רשלנות בזמן הלידה וסובלים מפגיעה כגון שיתוק מוחין, יכולים להגיש את תביעתם עד הגיעם לגיל 25. 

תינוקות אשר נפטרו בזמן הלידה, הוריהם רשאים לתבוע עד 7 שנים מהמקרה.

להערכה חינם של גובה הפיצוי שמגיע לך, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון אשר מייצגת הורים רבים לילדים שנפגעו עקב רשלנות בהריון או בלידה, בטלפון 0524787850 או במייל: anatmolson@gmail.com

 

דוגמאות למקרי תביעות תביעות רשלנות בהריון או בלידה

1. תסמונת דאון– תסמונת דאון היא השכיחה ביותר בקרב התסמונות שמקורן וסיבתן סטייה כרומוזומלית. הלוקים בתסמונת דאון מכונים גם מונגולואידים.

תסמונת דאון מתרחשת אחת ל-660 לידות. תוחלת החיים של לוקי תסמונת דאון היא כ-49 שנה בלבד. הסיכון למחלת אלצהיימר בשנות השלושים והארבעים לחייהם גבוה יחסית. הסכנה למוות בגיל צעיר גדולה אצל בעלי התסמונת בעיקר בילדות המוקדמת. 40% מהם מתים לפני גיל 5. תוחלת החיים עלתה באופן דרמטי בעשורים האחרונים ולמעשה הכפילה עצמה, הרבה בזכות השיפור בהתמודדות הרפואה עם פגם בלב אצל פעוטות, האופייניים לנולדים עם תסמונת דאון. תסמונת דאון ניתן לזהות בעובר כבר בעת ההריון. לעיתים ניתן להוכיח רשלנות רפואית בהריון במידה ולא אובחן בזמן.

2. פיגור שכלי– פיגור שכלי ראשוני מקורו בליקוי מוחי מולד. הילד יכול להגיע להתפתחות שכלית מרבית המקבילה לגיל 12 שנים. הגורמים הם גנטיים, סביבתיים או נפשיים. את האטיולוגיה מסווגים לפי ההגדרות הבאות:

פיגור הנגרם לפני הלידה: ליקוי גנטי היכול לפגוע במערכת העצבים המרכזית. גורמים טראטוגנים במהלך ההריון, תזונה לקויה, מחלות הריון, תרופות, מצב נפשי של האם, עישון ואלכוהול, ליקוי בכרומוזום (תסמונת דאון).

פיגור שכלי בעת הלידה: ליקויים שנוצרו במהלך הלידה כמו יצירת לחץ על הראש, חוסר חמצן, סיבוכים במהלך הלידה או זיהומים שעברו אל העובר דרך תעלת האגן. (עוד בנושא)

פיגור שכלי לאחר לידה: ליקויים שנוצרו אחר לידה בגלל תאונה, מחלות זיהומיות, חומרים רעילים (עופרת), מחלות מטבוליות (נחושת) וגידולים במוח.

3. שיתוק מוחין– מיקרוצפלוס, הידרוצפולוס, המיפגלגיה, קוודרופלגיה ועוד. נגרם לעיתים במהלך ההריון ולעיתים בעת הלידה עקב מצוקה עוברית או בעיות מוניטור שלא שמו אליהן לב או חוסר חמצן אצל עובר. (קיראו עוד על רשלנות רפואית שיתוק מוחין עקב לידה והריון).

4. מחלות גנטיות– סיסטיק פיברוזיס (CF), תסמונת ה-X השביר, דיסאוטונומיה משפחתית, מחלת קנבן, קנוואן, אנמיה ע”ש פנקוני, תסמונת בלום, מוקוליפידוזיס 4, מחלת אגירת גליקוגן, נימן פיק, מחלת אשר, מחלת מייפל סירופ, מחלת גושה, חרשות על רקע מוטציה בגן לקונקסין, עיוורון, SMA, טיי זקס, תסמונת ה-X השביר, תלסמיה, אטקסיה טלגיקטזיה, MLD, SMA, תסמונת רט, תסמונת פטאו (Patau syndrome) המכונה גם טריזומיה 13 ועוד. אם אתם חשים שחוויתם רשלנות רפואית בהריון, אל תוותרו!

סוגי הבדיקות בעת הריון בהן ייתכן וחלו טעויות המהוות עילה להגשת תביעת רשלנות רפואית בהריון

בדיקת שקיפות עורפית – בדיקת סקר המזהה את ההסתברות לקיום תסמונת דאון ופגיעות כרומוזומליות נוספות של העובר.

בדיקת סיסי שליה, דיקור מי שפיר – נותן זיהוי ודאי או שולל בצורה וודאית את קיום תסמונת אצל עובר- נותנת זיהוי ודאי או שוללת בצורה וודאית את קיום התסמונת בעובר. נעשית בשבועות ההריון הראשונים בלבד. בדיקת סיסי שלייה, בדיקות אלו מבוצעות לא לפני שבוע 10, בד”כ בסביבות שבוע 14-10.

בבדיקת סיסי שלייה הסיבה לכך היא שכאשר ביצעו אותה בשבוע 8-7 הודגמו קטיעות גפיים של עוברים שנולדו לאחר מכן. – בבדיקת מי שפיר קשה טכנית לבצע את הבדיקה לפני כן, עקב כמות מי שפיר מועטת ומעט חומר לתרבית. הבעיה העיקרית בבדיקת מי שפיר מוקדמת היא אחוז ההפלות הגבוה: 5.4% לבדיקת מי שפיר מוקדמת בידיים טובות, בעוד שכמות ההפלות בבדיקת מי שפיר מאוחרת (אחרי השבוע ה 16) נעה בין חצי אחוז לאחוז במרכזים טובים, ו-24% – במרכזים עם פחות נסיון.

נוסף על כך ניצפו יותר הפלות, ירידת מי שפיר, כשלון בתרבות ציטוגני וכן הופעת מומי גפיים בעובר עד כדי 3% ויותר. אם הבנתן שחוויתן רשלנות רפואית בהריון, אל תוותרו, פנו אלינו ונוכל לעזור לכן.

בגלל הסיכונים האלו הבדיקה מוצעת כשהסיכון לאנומליות כרומוזומליות גבוה מאוד, והחשש לאיבוד הריון לא עומד בראש מעייניה של האשה. הבעיתיות שבבדיקות הפולשניות מודגשת במאמר חשוב, בו מסוכם כי בקבוצות של נשים שהרו לאחר טיפולי הפריה חוץ-גופית והזרקה תוך ציטופלסמטית של זרע, שקבלו יעוץ לגבי דרכי אבחון טרום-לידתי ואפשרות לבחור בין גישה פולשנית ללא פולשנית, רק 17% בחרו בפולשנית (מי שפיר או בדיקת השורר) ו-28% בחרו בבדיקות לא פולשניות, כמו בדיקה על-שמעית, בדיקות ביוכימיות וכו’, למרות שאינן אבחנתיות, עקב החשש הגדול לאבד את ההריון. 

בדיקות סקר גנטיות– ייעוץ גנטי- בדיקות גנטיות הן בדיקות לפני הריון או במהלך שלביו הראשונים. מטרת בדיקות גנטיות בהריון הינה לאתר נשאים של מחלות קשות, ובמיוחד לאתר זוגות בסיכון, לפני שייוולד להם צאצא החולה באחת המחלות הנבדקות. בשנים האחרונות חלה התפתחות מהירה בהבנת הבסיס הגנטי במספר גדול של מחלות תורשתיות, שחלקן קשות וחשוכות מרפא עם תמותה ותחלואה מוקדמים. הבנה זו מספקת כלים לאבחנה של מחלות תורשתיות, ולזיהוי נשאים למחלות אלו. בדיקות גנטיות הן בדיקות המוצעות לזוגות (לפני ההריון או במהלך שלביו הראשונים) שלהם אין כל היסטוריה משפחתית של מחלה תורשתית, כגון, פיגור שכלי או מום מלידה.

בדיקת אולטרסאונד– סקירת מערכות- הבדיקה שמכונה ’סקירת מערכות’ היא בדיקה סונוגרפית גנטית בעזרת מכשיר אולטרסאונד. יש המבצעים סקירה מוקדמת בשבוע ה-12 להריון בצורה ביטנית, ויש שבשבועות 16-14 בצורה בטנית או נרתיקית. בסקירת המערכות המוקדמת קיימים סימנים ספציפיים מרובים לסינדרומים שונים, ומאידך – ב-50% מהטריזומיות הסקירה תקינה.

יש לציין שבציבור שאינו עומד לבצע הפסקות הריון, בוודאי שלא כאשר מומים בעובר מתגלים אחרי 40 ימי הריון, איתור מום אמנם אינו משנה בדרך כלל את תוצאות ההריון – אך עשוי להשפיע על צורת היילוד, כגון החלטה על ביצוע ניתוח קיסרי אם לאו, וכן יש לו חשיבות גדולה על ההכנה הנפשית המוקדמת של האשה היולדת ובעלה ללידה של יילוד בעל מום.

הגשת תביעה לרשלנות בהריון

על מנת להגיש תביעת רשלנות רפואית בהריון או בלידה, יש לצרף חוות דעת רפואית אשר תוכיח לבית המשפט כי ניתן וצריך היה לגלות את המומים המולדים במהלך ההריון ולאפשר להורים את זכות הבחירה אם ברצונם לבצע הפסקת הריון.

פיצויים בתביעות רשלנות רפואית בהריון מגיעים בד”כ למיליוני שקלים.

לשאלות או להערכת סיכויי תביעתך ניתן לפנות לעו”ד ענת מולסון שפרטיה בראש העמוד.

מידע נוסף רשלנות רפואית בהריון

למרבה הצער, ישנם לא מעט מקרים של רשלנות רפואית בהריון, אשר גורמים לנזקים פיזיים משמעותיים לאישה ו/או לעובר. במצב דברים זה, כדאי וחשוב לפנות למשרד עורכי דין המתמחה ברשלנות רפואית, על מנת לבחון קבלת פיצוי כספי בגין הנזקים שנגרמו.

ראשית דבר: מהי רשלנות רפואית?

רשלנות רפואית היא מצב שבו ניתן לאדם טיפול רפואי, אשר חורג מסטנדרט הטיפול המקובל וגרם למטופל נזק פיזי ממשי. במצב דברים זה, קמה למטופל עילה לתביעת פיצויים נזיקית, נגד הגורם המטפל, במסגרתה ידרוש פיצוי כספי בשל כל הנזקים שנגרמו לו עקב הטיפול הרשלני.

רשלנות רפואית יכולה להתרחש במעשה או במחדל, בכל סוג של טיפול רפואי, לרבות בהיריון, כפי שנרחיב להלן וכן בכל שלביו: אבחון, טיפול ומעקב רפואי. חשוב לציין כי בניגוד לדעה הרווחת, לא כל טעות בשיקול דעתו של הרופא, או תוצאה בלתי רצויה של הטיפול הרפואי עבור המטופל, מהווים בהכרח רשלנות רפואית.

המבחן לקיומה של זו, הוא האם כל רופא סביר אחר היה פועל באופן שונה ובכך מונע את הנזק שנגרם למטופל. הוכחת רשלנות רפואית נעשית בעיקר באמצעות חוות דעת רפואית של מומחה, המציג את האופן שבו חרג המטפל מסטנדרט הטיפול הסביר, מבהיר את הקשר הסיבתי שבין הטיפול לנזק ועומד על היקף הנזקים שנגרמו.

רשלנות  רפואית בטיפולי פוריות

נשים רבות בישראל נעזרות בטיפולי פוריות כדי להביא ילד לעולם ולמעשה, ארצנו הקטנה נחשבת למעצמה בתחום זה, לאור מספר ההפריות המתבצעות כאן מדי שנה. אולם, לצד ההצלחות, ישנם גם מקרים של רשלנות רפואית בטיפולי פוריות. זו באה לידי ביטוי באופנים שונים, בראשם, בחירה שגויה של שיטת הטיפול. במה דברים אמורים? למשל, הפריה בדרך של הזרעה, אף למספר ניסיונות, מקובלת מאוד בקרב מטופלות צעירות יחסית שמצב הפוריות שלהן הוא טוב וישנה שהות ארוכה לנסות ולהרות בדרך זו.

לעומת זאת, כאשר מדובר על מטופלת מבוגרת יחסית, פרמטר הזמן הוא קריטי ובחירה בהליך ארוך של הזרעה על פני הפריה חוץ גופית למשל, יכול לעכב מאוד את הכניסה להיריון ואף במקרים מסוימים, לגרום לאובדן הסיכוי להרות בשל הזמן שחלף. כאשר התרחיש האחרון קורה, אין גבולות לצערה של המטופלת וכאשר ניתן להוכיח כי הסיבה לאובדן הסיכוי להרות, היא בחירה לא נכונה בשיטת הטיפול, תוכל המטופלת להגיש תביעה בגין רשלנות רפואית ולקבל פיצוי כספי משמעותי.

רשלנות  באבחון

רבים מן המקרים של רשלנות רפואית בהריון מקורם בהעדר אבחון, אבחון שגוי, או אבחון מאוחר של בעיה רפואית של האישה ו/או העובר ובכך נגרם להם נזק פיזי חמור, לעיתים אף בלתי הפיך. אחת הדוגמאות לכך היא סכרת היריון, אשר אבחון מוקדם שלה הוא קריטי כדי למנוע רעלת הריון, לידה מוקדמת, סיבוכים בלידה ונזקים נוספים.

האבחון של בעיה זו, הוא פשוט למדי וניתן להבחין בה כאשר נמצאה תוצאה חריגה של רמת הגלוקוז בדם (בדיקה שגרתית  ופשוטה המבוצעת לנשים בהיריון) ובפרט אם ישנם גורמי סיכון כגון השמנת יתר, היסטוריה רפואית במשפחה של חולים בסכרת והיריון בגיל מבוגר. על כן, העדר אבחון של סכרת הריון או אבחון מאוחר, יכולים לגרום לנזק חמור והם מקימים עילת תביעה בגין רשלנות רפואית.

דוגמא אחרת ומצערת מאוד של רשלנות באבחון בתקופת ההיריון, הוא העדר אבחון של מום בעובר. לעיתים מדובר במגבלה מוטורית קלה ואף חולפת, אך במקרים אחרים יש וזהו מום חמור אשר פוגע באופן קיצוני באיכות החיים של הילד. במצבים מעין אלה, העדר אבחון של המום, או אבחון שגוי בדבר סוגו או חומרתו, מעלים לא פעם טענה של הולדה בעוולה. במסגרתה, בשל מצבו הפיזי הקשה של הילד, טוענים ההורים כי לו ידעו על קיומו של המום, היו בוחרים להפסיק את ההיריון, אך אפשרות זו נגזלה מהם לאור הרשלנות באבחון.

רשלנות במעקב הרפואי

שמירה על בריאותם של האישה והעובר במהלך ההיריון מחייבת טיפול רפואי נכון ומתאים וביצוע מעקב רפואי כהלכה. כפי שבחירה בשיטת טיפול לא נכונה ורשלנות באבחון של בעיה רפואית, יכולים לגרום לנזקים פיזיים חמורים, כך גם רשלנות רפואית בשלב המעקב עלולה לגרום לנזק משמעותי.

ראשית, ישנם מקרים של אי ביצוע בדיקות רפואיות שגרתיות, אשר הפרוטוקול הרפואי מחייב לבצע עבור כל אישה בהיריון. מחדל זה עלול לגרום לנזק מהותי לאם ו/או לעובר, למשל, להעדר אבחון של בעיה רפואית אשר הייתה מתגלה ומטופלת, אם היו נעשות הבדיקות הדרושות. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר על היריון בסיכון גבוה, אז כל בעיה בלתי מאובחנת יכולה להסתיים בנזק חמור מאוד לעובר.

שנית, ישנם מצבים בהם אובחנה בעיה רפואית כלשהי, אולם לא מתבצע מעקב רפואי אחריה ונגרם למטופלת נזק חמור שלא היה מתרחש במסגרת מעקב תקין. כך למשל, אישה אשר אובחנה בסכרת הריון, זקוקה בדרך כלל לזריקות אינסולין ושינוי תזונתי. מעקב צמוד אחר מדדי הסוכר הם קריטיים לבריאות האם והעובר ולכן, מחדל לעשות זאת, עלול לגרום לנזקים חמורים ביותר.

לשאלות לעו”ד ענת מולסון המייצגת הורים רבים שילדיהם נפגעו עקב רשלנות בהריון או בלידה, ניתן ליצור עימה קשר בטלפון נייד 0524787850 או במייל: AnatMolson@gmail.com