דחיית תביעה על רשלנות רפואית גרמה עיוורון לכאורה

בית משפט השלום בתל אביב – יפו
24 יולי 2012
ת”א 31030-07 צפריר נ’ בית חולים אסף הרופא ואח’ בפני
כב’ סגן הנשיא השופט אליהו קידר
תובע
1. שלום צפריר
נגד
נתבעים
1. בית חולים אסף הרופא
2. מדינת ישראל-משרד הבריאות
פסק דין לפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף לפי פקודת הנזיקין בעילה של רשלנות רפואית.
התובע, מר צפריר שלום, יליד 1946, איבד את ראייתו בעינו השמאלית באופן פתאומי ביום 25.11.03. התובע הגיע ביום האירוע לבית החולים תל השומר שם אובחנה חסימה מלאה של העורק הרטינלי הראשי בעין שמאל, עם ראיה של תחושת אור (LP) בלבד . בוצע דיקור במקום אשר לא הועיל. על כן, בתיאום עם ד”ר אטינג רופאה אצל הנתבע 1, הובהל התובע לצורך טיפול בתא לחץ. התובע קיבל הטיפול בתא לחץ אצל הנתבע 1 בשעה 17:00 ולאחר מכן אושפז במחלקת עיניים עד ליום 27.11.03 שם טופל כארבע פעמים בתא הלחץ בחמצן היפרברי אולם ללא שיפור בראיה. בשחרורו הומלץ לו לבצע בדיקת דופלר עורקי קרוטיד ואקו לב ולהמשיך מעקב אצל רופא עיניים דרך קופת החולים. מאז ועד היום התובע סובל מעיוורון בעינו השמאלית.
הנתבע 1 הוא מרכז רפואי בו טופל התובע בזמנים הרלבנטיים לתביעה זו. הנתבעת 2 היא האחראית ו/או הבעלים של הנתבע 2. טענות התובע בכתב התביעה:
התובע טוען כי הוא עוכב באופן משמעותי בקבלתו לטיפול בתא הלחץ ועל כן נפגע הסיכוי לטפל ברשתית הפגועה. התובע טוען כי על אף האמור בתעודת השחרור, ערכי לחץ דם גבוה אינה התווית נגד טיפול בתא לחץ ובעת חסימה של עורק הרשתית מדובר באירוע חריף המצריך טיפול מיידי, כאשר גורם זמן קבלת הטיפול הוא קריטי, והמתנה של שעות ארוכות מביאות לנזק בלתי הפיך ברשתית.
— סוף עמוד 1 —
התובע צרף חוות דעת מטעמו שנערכה על ידי פרופ’ מלמד לפיה ישנה קביעה חד משמעית, כי אילו הטיפול בחמצן ההיפרברי היה מתבצע מוקדם יותר בדחיפות הראויה – הסיכוי לשיפור מצב הרשתית היה גבוה.
סעיף הרשלנות העיקרי אותו מייחס התובע לנתבעים – השהיית טיפול החירום בתובע בפרק זמן קריטי מסיבות שאינן ענייניות ו/או שמנעו מלהבהיל את התובע לתא הלחץ, עקב טענתם הלכאורית כי התובע סבל מיתר לחץ דם שעה שעילה זו אינה מהווה התווית נגד לטיפול בתא לחץ.
התובע טוען כי כתוצאה מרשלנות הנתבעים חלה התדרדרות במצבו הרפואי והנפשי, הוא איבד את הסיכוי להחלים מפגיעתו והוא מתקשה לתפקד בחיי היום יום וכן פוטר מעבודתו ונגרמו לו הפסדי שכר והוצאות רבות.
חקירת התובע: באשר לבהילות של הטיפול העיד כי: בתל השומר אמרו לו שיש לו סיכוי טוב להציל את העין ושהם דיברו עם ד”ר אטינג אשר חיכתה לו להכניס אותו לתא הלחץ. הזמינו לו מונית איתה נסע לאסף הרופא, ד”ר אטינג אמרה לו שיכניסו אותו דחוף רק שידבר עם הפקידה , הפקידה ביקשה ממנו טופס 17 ואמר לה כי המקרה דחוף. משכו אותו עד שעה חמש ורק בסביבות השעה ארבע קיבל תרופות הרגעה כל הזמן הזה טען כי התקשרו לקבל אישור בגין התחייבות מקופת החולים ולא מדדו לו לחץ דם ולא נתנו לו כל תרופה. בזמן הזה היה מרוגז מאד ולחץ הדם שלו היה מאד גבוה ורק לאחר עשרים דקות בהן הורידו לו את ערכי לחץ הדם הכניסו אותו לתא הלחץ. התובע העיד כי כל מה שכתוב בתיק הרפואי אינו נכון מדובר בחותמות גומי של רופאים . התובע נשאל באיזו שעה בוצע הניקור העיני בתל השומר והשיב כי בשעה 12:30 אולם אם כתוב בשעה 14:00 הוא מאמין שזו השעה הנכונה. לגבי הסירוב לעבור צילום בעין , צילום FA העיד התובע כי: אחרי שעבר את כל תלאות היום ולאחר שד”ר אטינג השיבה לו כי הצילום הזה לא יציל את מצב העין, פחד מלהמשיך לקבל את הטיפול מד”ר אטינג וחשש מפאת איבד ראיה גם בעין ימין. דיון:
שאלות לעניין האחריות :
א. שעת התרחשות אירוע איבוד הראייה.
ב. שעת הגעתו של התובע לבית חולים אסף הרופא.
ג. ערכי לחץ הדם: האם מדובר בהוריית נגד טיפול בתא הלחץ? האם חל עיכוב? ומה משמעותו?
— סוף עמוד 2 —
במידה והתרשלו הנתבעים כלפי התובע, האם קיים קשר סיבתי להתרחשות הנזק? מהו נזקיו של התובע עקב האירוע? דיון בשאלות המקדמיות: שעת התרחשות אירוע איבוד הראיה:
סבורני כי עלה בידי התובע להוכיח כי איבוד הראיה הפתאומי התרחש כטענתו בסמוך לשעה 11:30 ולא בסמוך לשעה חמש לפנות בוקר- עת התעורר ביום האירוע וזאת מן הטעמים הבאים:
א. אני מקבל את עדותו של התובע לעניין זה שהנה מהימנה עליי, התובע העיד באריכות לעניין נסיבות התאונה, ועדותו מתיישבת עם מבחני ההיגיון בייחוד עת עסקינן באיבר ראיה- אשר מטבעו ומטיבו הנו רגיש. התובע העיד כי, באותו היום היה צריך ללמד בבית ספר בפרדס חנה, התעורר בסביבות השעה חמש לפנות בוקר הרגיש עקצוץ וטשטוש בעין שמאל, מעין תחושה של החלפת עדשה, ראה באופן מלא בעין הזאת למעט תחושת העקצוץ. לאחר שקם מהמיטה הרכיב את משקפיו ובעין הימנית ראה היטב ואילו בשמאלית רואה טיפה מטושטש. שם רטייה של מים כדי להרגיע את העין, חשב לעצמו שטשטוש נבע מעבודה מאומצת ערב לפני. לאחר ששם את הרטייה וכעבור מחצית השעה כל תופעות הטשטוש נעלמו ועל כן תפקד רגיל, הלך למכולת, ירד לדואר לשלוח מכתבים. כאשר הגיע לבית החולים תל השומר סיפר כי טשטוש הראיה הופיע בשעה חמש לפנות בוקר אולם התופעות חלפו ואם הם לא היו חולפות היה שוקל ללכת לבית החולים או לרופא. ציין כי ברגע שאיבד את ראייתו נבהל מאד ועל כן התפנה לבית החולים תל השומר. התובע העיד כי בערך בשעה חמש וחצי לפנות בוקר חש הקלה והי] ]>

רשלנות רפואית אלרגיה (Allergy)

 

אלרגיה היא הפרעת של רגישות יתר של מערכת החיסון. תגובה אלרגית מתרחשת כתוצאה מחומרים סביבתיים מזיקים העונים לשם אלרגנים. התגובה הזו היא נרכשת, ומהירה. אלרגנים רבים כגון אבק או אבקנים הם חלקיקים הנישאים ברוח. במקרים הללו התסמינים יתרחשו באזורים אשר באים במגע עם האוויר כגון עיניים, אף וריאות. לדוגמא, קדחת השחת או אלרגיה לפרחים אשר מוביל לגירוי באף, התעטשות, גירוד ואודם בעיניים. מעבר לאלרגנים הנישאים באוויר, ינשם אלרגנים אשר יכולים להגיע מהמזון, עקיצות חרקים, ותגובה לתרופות כגון אספירין ואנטביוטיקה כגון פניצילין. תסמינים של אלרגיה למזון כוללים כאב בטן, נפיחות של הבטן, הקאות, שלשול וגרד ונפיחות בעור. הטיפול המסורתי באלרגיה הוא בפשטות הימנעות מאותו אלרגן או ירידה בהיחשפות שלו. טיפול תרופתי במצבי אלרגיה נועד לחסום את חומרי הביניים הלוקחים חלק בתהליך האלרגיה.

רשלנות רפואית – אלרגיה

הסיבוכים במצבים של התפתחות אלרגיה יכולים להיות מקלים עד קשים מאוד. באופן כללי מצב של אלרגיה עולה הסיכון לבעיות רפואיות במקרה של אלרגיות חמורות, עולה הסיכון לאלרגיה אשר תוביל לתגובה קשה או שוק אנאפילקטי אשר לרוב נגרם כתוצאה ממזון, פניצלין וחרקים. אסטמה היא סיבוך לעיתים הולך יד ביד עם אלרגיות שונות. במקרים רבים, אסטמה מגורה על ידי אלרגנים סביבתיים. אקזמה, סינוסיטיס ודלקות אוזניים או דלקות ריאות. כמובן שכול סיבוך מהסוג הזה
עילות לתביעה ברשלנות רפואית אירוע אלרגיה :
– אבחון שגוי של ראשונית מדומה ואבחון בשלב מאוחר מדי.

– פעולות ומחדלים רשלניים שתוצאתם תוביל להפסקת הטיפול,עיכוב הטיפול,ביצוע פעולה רפואית לקויה או לא

מתאימה שגרמה להחמרת המצב הרפואי של המטופל וגרימה לנזק גופני נוסף.

– אנמזנה שנלקחה בצורה חלקית או לא מקצועית לגבי פעולות כירורגיות רלוונטיות בעבר או מחלות רלוונטיות באזור

המעיים,וכול מיני גורמי סיכון רלוונטיות כולל מחלות לב ומחלות גנטיות משפחתיות.

– אי הפניה לבדיקות מתאימות ובזמן המתאים לדוגמת בדיקות הדמיה(רנטגן או CT ).

לשאלות בנושא רשלנות רפואית בנושא אלרגיה , ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה בראש העמוד משמאל.

רשלנות רפואית גידולים של רקמות רכות- BENIGN SOFT TISSUE

גידולים של רקמות רכות הם שכיחים יותר מאשר גידולים של העצם. הם יכולים להתרחש כמעט בכל אזור של הגוף, בתוךו בין השרירים, הגידים, העצבים וכלי הדם. הגידולים הללו משתנים באופן נרחב בהופעתם והתנהגותם. חלק מן

הגידולים יכולים להיות די אגרסיביים. פלישה לתוך רקמות שכנות מעלות את הסיכוי להישנות של הגידול גם לאחר שיוסר. במקרים הללו קיים סיכוי שהמנתח ישתמש בטכניקות מיוחדות ואפילו בהקרנות בכדי להוריד את סיכון ההישנות. בין סוגי הגידולים של הרקמות הרכות ניתן למצוא גידולים כמו: לימפומה, אנג’יולימפומה, פיברומה מיקסומה ועוד. הגידול השכיח מבניהם הוא הגידול הנוצר בשכבות השומן ונקרא לימפומה. לימפומה בדרך כלל מתרחשות מתחת לשכבת העור כגוש שאינו מפיק כאב וגודל לאורך תקופה של חודשים או שנים. הגידולים הללו הם לרוב אינם מסוכנים והם מטופלים באמצעות הסרה של גבולות הגידול. הסיבות לצמיחה גידולים מרקמות רכות הן מגוונות ויכולות להיווצר מסיבות שונות כגון: קרינה, גורמים גנטיים, זיהומים טראומות וכו’.

רשלנות רפואית – גידולי רקמה רכה

חלק מגידולי הרקמה הרכה יוסרו באופן ניתוחי וחלקם לא. לעיתים חוסר הערכה מקצועית או חוסר צומת לב עלולים להוביל לכך שגידול שנחשב כשפיר לא יוסר מסיבות כאלו ואחרות ולאחר מכן יתפתח לממאיר, כמו למשל במקרה של סרקומה המתפתחת מרקמות רכות. סרקומה מרקמות רכות עלולה להוביל לגידול משמעותי, שיכול לגרום ללחיצה על רקמות תקינות בסביבה, ליצור כאב לוקלי. במידה והגידול מתרחש בריאות הדבר עלול להתבטא בקוצר נשימה.

עילות לתביעה ברשלנות גידולים של רקמות רכות:

          אבחון בשלב מאוחר יותר של המחלה לאחר שהפכה לגידול רחב ממימדים הלוחץ על איברים בריאים סמוכים או הפך לממאיר ושלח גרורות ברחבי הגוף.

          רשלנות רפואית בדרכי האבחון על ידי אי שליחה לביצוע בדיקות מתאימות כגון בדיקות הדמיה או לחילופין פענוח לא נכון של התוצאות.

לשאלות על רשלנות רפואית גידולים של רקמות רכות ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה מופיעים בראש העמוד משמאל.

 

קשר סיבתי בין אירוע לבבי לבין עבודה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה
24 יוני 2012
ב”ל 1232-07 ברוניסלבה זוהר נ’ המוסד לביטוח לאומי בפני
כב’ השופטת מיכל אריסון-חילו
נציג עובדים מר סלים אסחאק, נציג מעסיקים מר אלי פיילר
התובעת
ברוניסלבה זוהר ת.ז. 01447499
ע”י ב”כ עו”ד עשהאל בר-נס
נגד
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע”י ב”כ עו”ד יפעת קונה
פסק – דין 1. התובעת, גב’ ברוניסלבה זוהר, אחות במקצועה, הגישה למוסד לביטוח לאומי (להלן – הנתבע וגם המוסד), שתי תביעות. בתביעה שהוגשה לנתבע ביום 8.7.2001 ביקשה להכיר באירוע מיום 11.12.2000 כתאונת עבודה ובתביעה שהוגשה לנתבע ביום 5.5.2003 ביקשה להכיר באירוע מיום 19.11.2000 כתאונת עבודה (ר’ מוצגים נ/1 ו– נ/2).
2. שתי התביעות נדחו על ידי הנתבע. התביעה בתיק מושא דיוננו הוגשה בעניין דחית התביעה שהוגשה לנתבע ביום 5.5.2003 ונדחתה במכתב הדחיה מיום 17.5.2006, ברם בהסכמת הנתבע צורפה לדיון בתיק גם התביעה שהוגשה לנתבע ביום 8.7.2001 ונדחתה במכתב הדחיה מיום 11.3.2002.
אלה העובדות העולות מהחומר שהונח בפנינו 3. התובעת, ילידת 1949, אחות במקצועה. בתקופה הרלוונטית לתביעה עבדה התובעת כאחות בבית החולים הסיעודי גרף, בחיפה.
4. התובעת טוענת כי ביום 19.11.2000 בעקבות נפילה של אחת החולות במחלקה בה עבדה, התעורר ויכוח סוער בינה לבין עובדת כח עזר במחלקה, ויכוח שהותיר את התובעת נסערת מאד וחשה ברע.
5.
6. — סוף עמוד 1 —
7. התובעת טוענת כי גם ביום 20.11.2000 לא חשה בטוב וקבעה תור למחרת היום, אצל רופא המשפחה בקופת חולים. כמו כן בוצעה לתובעת בדיקת א.ק.ג במקום עבודתה בבית חולים גרף שנמצאה תקינה (ר’ מוצג ת/2). 8. ביום 21.11.2000 ביקרה התובעת אצל רופא המשפחה בקופת חולים, ד”ר שמעון מיכאלי, והתלוננה על כאבים בחזה מזה מספר ימים ד”ר מיכאלי סבר כי מדובר בדלקת בשריר ורשם לתובעת טיפול תרופתי נגד כאבים והפנה אותה למכון הלב (ר’ מוצג נ/7). מרישומו של ד”ר מיכאלי מיום 20.12.2000 עולה כי התובעת לא פנתה למכון הלב (ר’ מוצג נ/11).
9. התובעת עבדה כרגיל עד ליום 23.11.2000.
10. ביום 23.11.2000 נעדרה התובעת מעבודתה.
11. ביום 25.11.2000 (יום שבת) בעת ששהתה בביתה חשה התובעת שלא בטוב ומשפחתה הזמינה לה רופא ממוקד רפואי. הרופא מטעם המוקד בדק את התובעת בביתה בשעה 17:30, וביצע בדיקת א.ק.ג בשידור טלפוני. בבדיקת א.ק.ג זו הופיעו, ככל הנראה, שינויים איסכמיים אצל התובעת. לפיכך הפנה הרופא את התובעת לחדר מיון. מאחר וכאביה של התובעת חלפו באותה עת, החליטה התובעת שלא ללכת לחדר מיון (ר’ מוצג נ/9).
12. בבוקר יום 26.11.2000 פנתה התובעת לרופא המשפחה שלה, ד”ר מיכאלי. לאחר בדיקת התובעת ובדיקת א.ק.ג הפנה ד”ר מיכאלי את התובעת לצילום חזה וצלעות, ברם לא הפנה אותה לחדר מיון (ר’ מוצגים ת/3 ו-נ/8). ד”ר מיכאלי נתן לתובעת אישור מחלה מיום 23.11.2000 ועד ליום 27.11.2000 וכן החליף את הטיפול התרופתי של התובעת לכדורים חזקים יותר נגד כאבים.
13. מיום 28.11.2000 ועד ליום 11.12.2000 עבדה התובעת באופן רגיל בעבודתה.
14. ביום 11.12.2000 בעת שהתובעת הייתה בעבודתה היא חשה ברע. הרופאה במקום עבודתה של התובעת ביצעה לתובעת בדיקת א.ק.ג ולאור תוצאותיה שלחה את התובעת מיידית לחדר המיון בבית החולים בני ציון בחיפה (ר’ מוצגים ת/4 ו-נ/6).
15. בבית החולים בני ציון בחיפה נמצא שהתובעת לקתה באוטם קידמי שהסתבך בהפרעות קצב חדריות והיא אושפזה בבית החולים. במהלך האשפוז בוצע אנגיאופלסטיה והשתלת תומך LAD and RCA (ר’ מוצג נ/5).
16.
17. — סוף עמוד 2 —
18. התובעת שוחררה מבית החולים ביום 24.12.2000 ושהתה בחופשת מחלה. למעשה מיום 11.12.2000 לא חזרה לעבודתה בבית החולים גרף.
19. התובעת הגישה ביום 26.6.2003 תביעת נזיקין לבית משפט השלום בתל אביב (ת.א. 40750/03), בעילת רשלנות רפואית כנגד רופא המשפחה שלה וכנגד קופת החולים. התביעה הסתיימה בפשרה (ר’ מסמכים שוהגשו ע”י ב”כ הנתבע ביום 29/6/2009) גדר המחלוקת 20. התובעת טוענת לקיומם של שני אירועים חריגים בעבודתה. הראשון, ביום 19.11.2000 במהלך עבודתה בבית החולים נפלה, לטענתה, חולה, והתובעת התווכחה ויכוח סוער עם אחת העובדות וכתוצאה מזה חשה כאבים עזים בחזה המקרינים לגב, כאבים ביד וקוצר נשימה (להלן – האירוע הראשון). האירוע השני, התרחש ביום 11.12.2000 כאשר במהלך עבודתה התרגזה התובעת לאחר שאחות במחלקה לא ביצעה את עבודתה ועל התובעת היה לעשות זאת במקומה (להלן – האירוע השני).
21. הנתבע טוען מנגד, כי התובעת לא הוכיחה את האירועים הנטענים על ידה. עוד טוען הנתבע כי מתח מתמשך אינו מהווה אירוע תאונתי. 22. מטעם התובעת העידו: התובעת בעצמה, וכן הגב’ סבטלנה גרינברג, אחות בבית החולים גרף, הגב’ חנה בן הרוש, עובדת כח עזר בבית החולים גרף והגב’ מרגריטה פרוטפופוב, עובדת כח עזר בבית החולים גרף. מטעם הנתבע העידה הגב’ תמר סרוסי, האחות הראשית בבית החולים גרף.
דיון והכרעה 23. סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ”ה–1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי וגם החוק) קובע:
” ‘תאונת עבודה’ – תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו…”
סעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי קובע:
“תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך; ואולם תאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין, בין שאירעה לעובד ובין לעובד עצמאי, אין רואים אותה כתאונת עבודה אם הוכח כי השפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים”.
24.
25. — סוף עמוד 3 —< br />26. באשר לאוטם שריר הלב, נקבע בפסיקה כי נקודת המוצא היא שבמבוטח מקננת מחלת לב כלילית, אשר בסופו של דבר, ללא קשר לעבודה, עלולה לגרום להופעת אוטם שריר הלב. לעיתים, ניתן לקשור בין אירוע חריג בעבודה, שהוא הגורם המשרה (הזרז – TRIGGER) לבין הופעת האוטם במועד שבו הופיע (עב”ל 481/99 המוסד לביטוח לאומי – דוד מכלוביץ, פד”ע לח 461; 1198/01 יעל רזיאל – המוסד לביטוח לאומי, פד”ע לט 165, 175)
על מנת שאוטם שריר הלב בו לקה המבוטח יוכר כתאונת עבודה, יש להוכיח קיומו של אירוע חריג בחיי עבודתו, קרי – אירוע יוצא דופן מבחינת המאמץ הגופני או הנפשי, אשר אירע ביום הופעת האוטם או בסמוך לכך (ר’ דב”ע מו/0-138 דן יצחק נ’ המוסד לביטוח לאומי, פד”ע י”ח 315; בג”צ 1199/92, 4118/92 לוסקי ואח’ נ’ ביה”ד הארצי לעבודה, פד”י מז(5) 734). בחינת חריגותו של האירוע נעשית על בסיס סובייקטיבי, אך עם זאת נפסק כי הבחינה הסובייקטיבית כשלעצמה מצריכה ראיות אובייקטיביות, ואין די בעצם אמירה של המבוטח כדי להוכיח קיומו של אירוע חריג (ר’ עב”ל 415/09 חיים שלי – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 5.9.2010).
בהוכחת האירוע יש ליחס משקל רב לאנמנזה, רישומי בית החולים וקופת החולים, מתוך ידיעה, שהיא פרי נסיון, שרישומים אלה מהימנים ומדוייקים (ר’ דב”ע מב/0-160 אבו ערב עלי נ. המל”ל פד”ע טו עמ’ 281), שכן יש להניח כי אדם המאושפז בבית חולים ימסור את העבודות הנכונות על מנת לזכות בטיפול הנכון (ר’ דב”ע מט/0-23 המוסד לביטוח לאומי נ. שמעון הירשהורן פד”ע כ’ עמ’ 349).
27. לאחר ששמענו את העדויות ובחנו את כל החומר שהונח בפנינו לא שוכנענו בהתקיימותם של אירועים חריגים בעבודתה של התובעת ביום 19.11.2000 וביום 11.12.2000. להלן טעמנו. האירוע הנטען הראשון מיום 19.11.2000
28. גרסת התובעת כפי שהובאה בפנינו היא, כי בתאריך 19.11.2000, בסמוך לשעה 13:00 עבדה במשמרת בוקר ושימשה כאחות אחראית. יחד עמה עבדה אחות נוספת בשם סבטלנה, ושלוש עובדות נוספות המשמשות ככח עזר בבית החולים. שתיים מהן, הגב’ חנה בן הרוש והגב’ ריטה היו ותיקות, ואילו הגב’ אלקה הייתה חדשה. התובעת הטילה על אלקה לנקות ארונות וכלים. התובעת טוענת כי בשעה 13:00 שמעה צעקות והתברר לה כי אלקה הפילה חולה. וכך העידה התובעת בפנינו:
“רצתי לחדר שממנו באו הצעקות ושם ראיתי שני כוח עזר, חנה וריטה שעבדו עם החולים שלהם. וחנה אמרה לי ברונייה (התובעת), אלקה הפילה חולה. רצתי לחדר ממול ושם לא היה אף אחד חוץ מהחולה והסרתי את השמיכה וראיתי את מה שראיתי, קודם כל נורא התרגזתי שהחולה נפלה, התרגזתי שאלקה לקחה את החולה כי היא לא יכולה לגעת בחולים זה לא תפקידה. טיפלתי בחולה במה שהייתי חייבת, קראתי לאלקה לחדר ושאלתי למה היא עשתה את זה, והיא צעקה עלי שהיא לא עשתה את זה, ואני התרגזתי עליה.”
— סוף עמוד 4 —
(ר’ עמ’ 7 לפרוטוקול ש’ 11-16)
לדברי התובעת, הויכוח נמשך מספר דקות ולאחריו הרגישה כאבים בחזה וחשה שלא בטוב.
התובעת ציינה בתצהירה, כי כשראתה את החולה שוכבת במיטתה ומדממת, הייתה בשוק, נלחצה מאוד, שכן חשבה שעבודתה והרישיון המקצועי שלה נמצאים בסכנה לאור נפילתה של החולה. התובעת ציינה עוד בתצהירה, כי היא החלה לרעוד והרגישה “שהיא מתפוצצת”. לגרסתה, היא התרגשה מאוד ומיד לאחר הויכוח עם אלקה היא הרגישה כאב חד. התובעת טענה בתצהירה כי מעולם לא התרחשו אירועים חריגים כאלו ומעולם לא התרגזה בצורה כל כך קשה כמו בוויכוח עם אלקה וכי מעולם לא פחדה והתרגשה כמו באותו הרגע.
29. בשונה בכך, בתביעה שהגישה התובעת לנתבע ביום 5.5.2003 באשר לאירוע הנטען מיום 19.11.2000, תיארה התובעת את הפגיעה באופן הבא: “עקב התרגזות וויכוח חריף עם עובדת אחרת הרגשתי כאבים בחזה וחולשה.” (ר’ מוצג נ/1). הנה כי כן, בתביעתה לנתבע לא ציינה התובעת דבר על הפלת חולה על הרצפה על ידי עובדת כח העזר, אלקה – ברי כי אירוע הנפילה – אם אכן אירע – הוא משמעותי ביותר והיה מקום לציינו בתביעה שהוגשה לנתבע.
בנוסף עומד לרועץ לתובעת חוסר התיעוד של האירוע במסמכי בית חולים גרף. התובעת העידה בפנינו כי האירוע הנטען היה חריג ביותר באופיו וזו הייתה הפעם הראשונה שקרה אצלה במשמרת (ר’ עמ’ 3 לפרוטוקול ש’ 1-5). כן העידה התובעת ש”אם קורה משהו, יש רופאה במשמרת והיא בודקת את הנעשה ואנו רושמים הכל בתיק של החולה וגם ברפורט של המחלקה” (ר’ עמ’ 3 לפרוטוקול, ש’ 13-14). התובעת ציינה כי היא דיווחה לאחות הראשית, הגב’ תמר סרוסי על המקרה (ר’ עמ’ 3 לפרוטוקל, ש’ 24-25). גם העדות מטעם התובעת העידו כי האחות הראשית תמר סרוסי והרופאה ועוד רופאים ידעו על האירוע (ר’ עמ’ 11 לפרוטוקולל ש’ 24-27, עמ’ 12 ש’ 25-21, עמ’ 13 ש’ 1, עמ’ 16 ש’ 5-6). דא עקא, שהאחות הראשית של בית החולים גרף, גב’ תמר סרוסי, העידה בפנינו כי לא דווח לה על האירוע והיא אינה יודעת על אירוע כזה (ר’ עמ’ 19 לפרוטוקול, ש’ 3). עוד העידה בפנינו הגב’ סרוסי: “בית הדין צריך להבין שאירועים כאלה חריגים בסדר גודל כזה מדווחים מיד הן לי והן להנהלת בית החולים מכיוון שאם זו חולה שנמצאה מדממת כפי שתואר, כנראה צריך לשלוח לבית חולים לתפירה או לאיזה שהוא טיפול כי אנו בית חולים סיעודי ואין לנו רנטגן ולא רופא כירורג. נראה לי שכאן משהו הוצא מהקשרו וזו דעתי” (ר’ עמ’ 19 לפרוטוקול, ש’ 11-16).
בהמשך העידה גב’ סרוסי: “אם קורה אירוע חריג של נפילה או כל אירוע חריג כגון נפילה, דימום, חולה דחף חולה ועוד דברים אנו חייבים למלא דוח אירוע חריג שהוא ממולא בשלושה העתקים לא רק על ידי האחות, אלא על ידי אחות, רופא ואחר כך אני עושה
— סוף עמוד 5 —
הסקת מסקנות לג בי האירוע ואיך למנוע אותו. לא יכול להיות מצב שממולא דוח על אירוע חריג ומישהו מהצוות לא יזכור, או הרופאה שעבדה או אני או ההנהלה כי זה מגיע בשלושה העתקים, להנהלה, אלי ולתיק החולה” (ר’ עמ’ 21 לפרוטוקול, ש’ 21-26). גב’ סרוסי נתבקשה על ידי ב”כ הנתבע לחפש דיווחים לגבי האירוע הנטען מיום 19.11.200 ועל כך השיבה: “לא מצאתי, יש לי בעיה אני לא יודעת על איזה אירוע מדובר או על איזה חולה מדובר. לא מצאתי בשנת 2000 תיאור כזה מתועד אצלי” (ר’ עמ’ 19 לפרוטוקול, ש’ 21-23).
התובעת לא הציגה בפנינו כל מסמך אשר יש בו ראיה לכך שאירוע כזה התרחש. אין כל מסמך מבית החולים המתעד נפילתה ופציעתה של חולה ביום 19.11.2000, או בסמוך לכך, במחלקה בה עבדה התובעת ואנו סבורים כי לו באמת היה מתרחש אירוע חריג שכזה, היה הדבר בא לידי ביטוי ברישומי בית החולים והאחות הראשית, גב’ סרוסי, היתה לבטח יודעת עליו.
30. דבר נוסף העומד לרועץ לתובעת הינם המסמכים הרפואיים שלה, בהם אין כל איזכור של האירוע הנטען. ביום 21.11.2000 פנתה התובעת לרופא המשפחה בקופת חולים, ד”ר שמעון מיכאלי. בפנקס הרפואי נרשם ב”גורם המשלם”: “ביקור רגיל” (ולא “תאונת עבודה”). בתלונות וסיבת הפניה נרשם: “במספר הימים האחרון מרגישה כאבים בחזה פתאומיים שמופיעים תמיד אחרי מאמץ של עליה ברגל. לאחר שנחה משתחררת מהכאב. הכאב ‘עוצר נשימה’ לפי תיאורה.” (כך במקור, ר’ מוצג נ/7). יוטעם כי ברישום בפנקס הרפואי מיום 21.11.2000, אין כל ציון בדבר נפילת חולה, או התרגזות או ויכוח בעבודה, או כל אירוע חריג אחר בעבודה.
ביום 25.11.2000 הוזמן לביתה של התובעת רופא ממוקד רפואי. מהתעודה הרפואית עולה כי התובעת התלוננה כי 3 ימים קודם לכן הופיעו כאבים בחזה, לחץ, בזמן מאמץ וחולף במנוחה. גם במסמך זה אין כל איזכור לאירוע או ויכוח כלשהו בעבודה (ר’ מוצג נ/9). ביום 26.11.2000 פנתה התובעת פעם נוספת לרופא המשפחה, דר שמעון מיכאלי. בכרטיס הרפואי נרשם ב”תלונות”: “כאבים בבית הצלעות משמאל.”(ר’ מוצג נ/8). גם בביקור זה אין כל איזכור לאירוע חריג או ויכוח כלשהו בעבודה.
הנה כי כן, במסמכים הרפואיים לא רק שאין כל איזכור לאירוע הנטען, אלא יש בהם גירסה אחרת באשר לנסיבות הופעת הכאבים ולפיה הכאבים מופיעים בשעת מאמץ ועליה ברגל.
31. התובעת אמנם טוענת כי סיפרה לרופא המשפחה על האירוע בעבודה, אך הוא לא רשם זאת. סבורים אנו, כי לו התובעת הייתה מדווחת לרופא המשפחה על אירוע חריג בעבודתה, הדבר היה בא לידי ביטוי ברישומים הרפואיים, כפי שציין רופא המשפחה, כי התובעת מתארת את הכאב כ”עוצר נשימה”, וכפי שנרשם כי הכאבים מופיעים אחרי מאמץ של עליה ברגל. התובעת אומנם טוענת כי הגישה את תביעת הרשלנות נגד רופא המשפחה בשל כך שלא רשם
32. — סוף עמוד 6 —
33. את תלונותיה במדויק, ברם מעיון במסמכי תביעת הרשלנות, שהגישה התובעת, עולה כי תביעת הרשלנות הוגשה בעילת איבחון שגוי וטיפול לקוי, ובעיקר מתייחסת ליום 26.11.2000 מועד בו חלו שינויים איסכמיים בליבה של התובעת, אך לא אובחנו על ידי רופא המשפחה כבעיה לבבית. אבחון שגוי וטיפול לקוי אין משמעו כי רישום תלונותיה של התובעת אינו מדויק אף הוא (ר’ המסמכים שהוגשו בצירוף להודעת הנתבע מיום 29.6.2009).
זאת ועוד, בכתב התביעה שהגישה התובעת נגד קופת חולים ורופא המשפחה צוין כי “ביום 19.11.00 סבלה התובעת כאב חזק ביותר ממרכז החזה דרך השד השמאלי למרכז הגב….באותו לילה הופיעו כאבים בשכיבה.” (ר’ סעיף 5 לכתב התביעה). הנה כי כן, גם כאן אין כל איזכור מטעם התובעת, לאירוע בעבודה, שהוגדר על ידי התובעת כה חמור וחריג אשר גרם לה להתרגשות ולחץ נפשי. למעלה מכך, מכתב תביעה זה עולה בבירור כי התובעת התלוננה על כאבים הנובעים ממאמץ לרבות זה הכרוך בטיפוס בעליה (סעיף 37(ג) לכתב התביעה).
34. התובעת אף לא הגישה תביעה למוסד בגין האירוע הנטען מיום 19.11.2000, אלא רק ביום 5.5.2003, בחלוף כ- 3 שנים, וזאת כאשר לגבי האירוע הנטען מיום 11.12.2000, הגישה תביעה כבר ביום 8.7.2001. התובעת טענה כי לא ידעה שהיה לה התקף לב ולכן לא הגישה תביעה למוסד לביטוח לאומי (ר’ עמ’ 2 לפרוטקול ש’ 3-15). מאידך גיסא, בהודעתה לחוקר המוסד טענה התובעת כי פנתה באותה תקופה לנתבע, אך הוא לא קיבל את זה וכיום מטפל בעניינה עו”ד (ר’ עמ’ 4 למוצג נ/4).
35. עוד יוטעם כי התובעת לא המציאה לנתבע טופס בל/250 ממולא על ידי מעסיקה, בית החולים גרף, בגין אירוע הנטען מיום 19.11.2000 ובתביעה שהגישה לנתבע, לא ציינה מתי מסרה הודעה למעסיקה על הפגיעה, כך גם המעסיק לא מילא דבר בתביעה (ר’ מצג נ/1).
36. בנסיבות אלה גרסתה של התובעת אינה אמינה ואינה מהימנה עלינו ואין אנו מקבלים אותה. 37. התובעת אמנם, הביאה לעדות שלוש עדות מטעמה התומכות בגרסתה, ברם לא מצאנו כי עדות אלה אמינות ומהימנות עלינו, אלא התרשמנו כי העדויות הן מגמתיות במטרה לסייע לתובעת, בתביעתה. העדויות זהות במהותן והעדות זכרו פרטי פרטים, שאין זה סביר שתזכורנה אותם, בחלוף 9 שנים ממועד ההתרחשות הנטען (האירוע הנטען הוא משנת 2000, והעדות העידו בבית הדין בשנת 2009, בחלוף 9 שנים).
עוד ראוי לציין, לטעמנו, כי, עדת הנתבע גב’ תמר סרוסי ציינה בעדותה, כי ערב לפני הדיון, שהיתה אמורה להעיד בבית הדין, צילצלה אליה התובעת וניסתה להזכיר לה את האירוע (ר’
— סוף עמוד 7 —
עדותה של גב’ סרוסי בעמ’ 19 לפרוטוקול ש’ 11-12 ובעמ’ 21 ש’ 8-12). הנה כי כן, הגם שגב’ סרוסי הינה עדה מטעם הנתבע ואין התובעת רשאית לשוחח עמה בעניין התביעה, צילצלה התובעת אל גב’ סרוסי על מנת לרענן את זיכרונה באשר לאירוע, לקראת עד] ]>

אחריות שילוחית עבוד הנזק שנגדם לחולה כתוצאה מרשלנות הרופא המטפ

תיק אז. 356/55
בבית המשפט המחוזי בתל־אביר —
צו ט ט בת. א. ת״א 869/56
בפני השופט ד״ר ל ו ב נ ב ר ג פט מ י ם מח ו ז י י ם י״ ד , 107
בענין:
התובעים:
1. צ ד ו ק ג׳ ר א פ י ואשתו שר ה ג׳ ר א פ י
2. נ ס י ם גי י ר א פ י
נגד
הנתבעים:
1. ד״ר ל י א ו נ ר ד ד נ י א ל
2. קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בא״י.
נזיקין. — אחריות שילשית של קופת חולים לרשלנות רופא,. — פירוש הפק׳ לפי
.
1
הוראות החוק האנגלי
1. א. הלכות החוק המקובל בעניני נזיקין נוסחו בצורה מחייבת בפקודת
הנזיקין, ואם קיימת סטיה בין הפסיקה האנגלית, לבין הודאות הפקודה
מחייבות הודאות הפקודה. אך אין כן כשהמדובר הוא בסוגיה שאיננה
ניתנת לפתרון, אלא לאחד פירוש, במקרה כזה יש להעזד בהלכה
האנגלית.
ב. אין להבדיל בענין זה, בין הפסיקה האנגלית שלפני חקיקת פק׳ הנזיקין
לבין זו שאחריה.
2. א, בקביעת אחריותה של הנהלת בית חולים למעשיו של עובד רפואי, כולל
רופא המבצע את פעולתו בתור עובד שלה בכתלי המוסד, סטתה הפסיקה
האנגלית האחרונה מעקרון האבחנה בין חוזה שידות לבין חוזה לשירותים.
אבן הבחן היא: מי קבע או בחד ברופא, החולה או המוסד ז
ב. כשקופת חולים שולחת חולה (בהתאם לחובה חוזית להגיש לו טיפול
רפואי) לריפוי אצל רופא שאינו נמנה על צוות העובדים הרגיל, ולחולה
אין זכות לברור לו את הרופא, הריהי אחראית אחריות שילוחית עבוד הנזק
שנגדם לחולה כתוצאה מרשלנות הרופא המטפל. ח. א. 356/55 ג׳ראפי נ׳ דניאל 337
3סקים (מחוזיים) י״א השופט לובנברג
בש ו ל י הפ ס ק ; י ; ‘ – “
להלכה 1 : בגוף הפסק צוטטו: סעיף 2 לפק׳ הנזיקין, סעיף 46 לדבר המלך במועצתו!
•ע. א. 47/48, פסקים גי, ע׳ 1339 ע. א. 304/53, פסקים י״ז, ע׳ 117.
ראה: ע. א. 187/52, פסקים י״ד, ע׳ 379 . ע 5 א . 51V180, פסקים י״ד, ע׳ 1439 ע. א.
•21/54, פסקים ט״ו, ע׳ 1293 ת. א. ת״א 2501/54, פסקים י/ ע׳. 421 וההערות בשולי הפסק, שם.
: מאמרו של א. גורני בהפרקליט, תשט״ו, ע׳ 322,
להלכה 2 :בגוף הפסק צוטטו:
Collins v. Hertfordshire C. C. (1947) 1 A. E. R. 633.
Gold v. Essex C. C. (1942) 2 A. E. R. 237; ,
Hillyer v. St. Baits Hospital (1909) 2K. B. 820;
Cassidy v. Minister of Health (1951) 1 A. E. R. 574;
Jones v. Manchester Corp. (1952) 2 A.E.R. 125;
Rex v. Minister of Health (1954) 2 A.E.R. 1310; i”
Nelson v. Cookson (1939) 4 A.E.R. 30;
Higgins v. N.W. Metropolitan Board (1954) 1 A.E.R. 414
Razzel v. Snowball (1954) 3 A. E. R. 428;
דאה: י. סלמינד, על נזיקין, הוצ^ 11, ע׳ 100—1.
טע נ ו :
לתובעים: הגלה
לנתבעים: שויג—רחנבלום—שיפטר.
פ ם ק ־ ד י ן .
התובע מס. 2, הילד נסים גיראפי, היה בגיל 5 שנים, וגר אצל הוריו בתל־מונד.
המשפחה עלתה ארצה מתימן לפני שנים אחדות, והאב היה חבר קופת־החולים הכללית׳
הנתבעת מם. 2. בראשו של הילד נתגלו סימני גזזת, (Tinea capitis), והרופא במרפאה
המקומית של קופת־החולים שלח אותו אל הנתבע מם. 1, ד״ר דניאל, לשם ״טפול
בגזזת לפי תוצאות המעבדה זמנהוף״ (הפיתק נ/7). הילד הלך עם אביו ועם אחיו הגדול
יותר אל הד״ר דניאל. רופא זה מקיים מרפאה לרפוי־דנטגן בנתניה. הוא ראה את
הפתק ב/7, הביט בראש הילד וקבע שיש לו — Trichophyton, והחליט בו ביום להקרין
על ראשו של הילד קרני־רנטגן. הטפול בהקרנת קרני־דנטגן על ראש החולה הוא
הטפול המקובל נגד הגזזת. מטרת-ההקרנה היא לגרום לנשירת השערות בכדי שיהא
אפשרי להגיע אל שרשי השערות ולטפל בהם ברפואות. הטפיול.אצל ד׳׳ר דניאל נמשך
•מרבית היום, והאח נשאר עם הילד אצל הרופא. אחרי סיום כל ההקרנות החתים הרופא
את האח על הכרטיס בו הוא רשם פרטים מלאים על כל הקרנה והקרנה. הילד והאח
הלכו, עם הוראות לחזור אל הרופא לבדיקה בעוד שלשה שבועות.,
2. כמקובל אחרי הקרנה זו נשרו שערות הילד. אולם הם לא צמחו מחדש. במקומן’
נתגלו סימנים של פגיעה. רצינית בעור הקדקד, סימנים המעידים ברורות, ועל כל
הדעות, על כווית העוד. משלא צמחו שערות חדשות, והילד, סב ל סבל רב מחמת
כווית העור, הגיש אביו תביעה זו לדמי בזיקים נגד הרופא ונגד קופת־החולים. 338 ת. א. 356/55 ג׳ראפי נ׳ דניאל
פס ק י ם (מחוזיים) י״א השו פט לו ב נ ב ר ג
4. השאלה הראשונה הנשאלת כאן היא מדוע נכוה העוד, ומה הביא לכך.
5. הרוג*א הנתבע העיד, והכרטיס שהציג מעיד על כך, שהוא הקרין לילד מנה
מיוחדת במינה של קרני־ירנטגן. למעשה נשאלת השאלה איזו מנה של קרניים הקרין
בכלל. הספרות המקצועית שהומצאה לי מטעם הנתבעים מראה שהמנה המקובלת
להקרנת עור הראש אצל ילדים בגיל 2 עד 12 היא של 300 יחידות (להלן ״ר״). (ראה
הספר McKee ע׳ 361). המחבר המלומד מוסיף ואומר: ״זאת היא מנה בטוחות ואין
לעלות עליה פרט במקרים שידוע כי התנגדות החולה גדולה יותר״. גם לגבי מבוגריבו
363), אך מותר לעלות עליה. לדעת
,
המנה היא 300 ר, או יותר נכון 300.6 ר (שם, ע
המחבר גבול-הבטחון אצל מבוגרים הוא רחב, ומגיע עד 500 ר. מאידך, לדעת
(Jom&es-Berman Archives of Demiiatology and Syphilology). וברמן קומבס המחברים
כר ך 57 מם. 1 עי 79) המנה הרגילה היא 350 ר. אין הם אומרים מהי המנה המיוחדת
לילדים, אך הם סומכים ידם על מקי.
6. איזו מנת קרניים נתן הנתבע? הוא כלל לא מדד את מנת הקרניים במודד של•
״ר״ (לפי רנטגן), כי אם לפי שטה ישגה, שטת ״ה״ (לפי הולצקנכט), אף אחד מהרופאים
שנקראו להעיד לא השתמש בשטה זו, ואחדים אף התקשו לזכר מה היא ומה פירוש
׳המונח ״ה״. שטה זו של מדידת קרני הרנטגן איננה מוזכרת כלל בספרו המדעי-׳
“שימושי של מקי. הוסבר לי כי כ ל יחידת ״ה״ קרובה ל־80 יחידות ״ר״ וכי חמש ״ה״
שוות לארבע־מאות ״ר״ בקירוב. כן הוסבר לי, בפירט על־ידי הרופאים שנקראו ע״י
הנתבעים, שהמנה המותרת להקרנה על הראש היא של 380 ר׳ ואפילו עד 400 ר.
אך דבר זה עומד בסתירה לכתוב בספרות שהבאתי זה עתה׳ ואני מאמין שאצל ילדים־
בגיל 12—2 המנה הנכונה היא רק 300 ר, שהם פחות מחמישה ״ה״, בהרבה.
7. אני מציין דברים אלה, כיון שמכר טי ם התובע אצל הנתבע מס. 2, ומעדותו,
נראה שהוא הקרין לילד מנה של 5 יחידות ״ה״ על כל הראש. אך לדעתי בזה בלבד
לא היתה יכולה לקרות הכוויה ? ואני מאמין לרופא הנתבע באמרו שבנסיונו העשיר
בנתניה ובירושלים משך שנים רבות לא קרתה אצלו כוויה בהקרנת מנה כזאת של
קרניים.
8. עלי עוד לציין, שהרופא אמר שהמכשיר שלו נבדק על-ידו אחת לכל שניים
או שלשה חדשים (ע 36) והיה במצב תקין. הדבר לא הוכחש. אך המחברים קיומבם —
ברמן ממליצים על בדיקה אחת לכל חדש לפחות (ע׳ 82).
9. גורם שני שהופיע, הוא מצבו של הילד ביום ההקרנה. מאותו כרטיס ההקרנה
(נ/2) נראה, והיתד! גם עדות אחרת על כך, שראש הילד לא היה יבש, כי אם היו ב ד
פוםטולות (מוקדי מוגלה רטובים). הערה ברורה על כך מצויה, כאמור, בכרטיס ו
עדויות הרופאים משני הצדדים לא השאירו מקום לספק שאין מקרינים עלי
פוסטולות. ראה גם המאמר של ברנן, שם עי 75, המחבר Camey אומר:
“Roentgen therapy is not necessary or desirable in inflammatory ringworm, and its use may bring medico-legal complications, should permanent scarring and alopecis be produced by the infection,
הקרנת קרני רנטגן אינה נחוצה או רצויה על גזזת עם דלקת והשמוש בה:
יבול לגרום סבוכים רפואיים משפטיים, כגת אם תגרם דלקת או קרחת לצמיתות״. ח. א. 356/55 ג׳ ראפ י נ׳ ד1יאל 339
פס ק י ם (מחוזיים) י״א השו פט לו ב נ ב ר ג
ראה הנתבע שהרופא ספק נשאר ולא p2 . למטה215. Camey Archives VOL’.59 N o )
אותן הפוסטולות, מדוע, איפוא, לא דחה את ההקרנה ?
10. וכאן נכנם מומנט שלישי. הרופא הקרין על כל הראש ביום אחד. שטת ההקרנה
האוניברסלית היא לחלק את הגלגלת לחמשה שדות, שטת Kienbock-Adamson. ולהקרין
כל שדה בנפרד. כך עשה גם הנתבע. מטעם הרופאים שהעידו ב&י העידו שאין הם
נוהגים להקרין את כל חמשת השדות במנת הקרניים המלאה ביום אחד. שתי שטות
שונות לב ר י רת הרופא. רוצה, יקרין את כל השדות במנת הקרניים, אבל רק למשך
מחצית תקופת הזמן הרגילה, והחולה יחזור אליו לישיבת־הקרנה של המחצית השניה
כעבור ימים אחדים; רוצה, יקרין לכל תקופת ההקרנה המלאה של 14 דקות, אך לא
יותר משני שדות באותו היום. המחבר מקי קובע בספרות שמותר להקרין על כל
השדות ביום אחד, אולם באם אין מקרינים ביום אחד, מותר להגדיל המנה ב-%10,
בלומר עד 330 ר (ע׳ 362). במקרה דנן הקרין הרופא, כאמור, את כל חמשת השדות
בכל המנה הגדולה, ואפילו ביותר ממנה ובכל תקופת הזמן במלואה. אינני יודע מה
הניע אותו לכך. הרופא אמר שאבי הילד אמר כי קשה לו לבוא יותר מפיעם אחת מתל-
מונד לנתניה. האב אמר לעומת זאת שבקש מהרופא שיעשה הקרנה טובה. אינני
מאמין לדברי האב. אך אפילו אמר האב שקשה לו לחזור פעם שניה, הרי היתד! חובת
הרופא לעמוד על כך שההקרנה תיעשה כהלכה, כלומר בשנים או שלשה ימים שונים,
בהפסקות. ־ :
11. טענת הנתבעים היתה שהכוויה היא תוצאת מעשה בלתי־ נמנע כגון רגישות
יתר של הילד, או הפרעות ושינויים בחוזק זרם החשמל. על רגישות הילד לא היתד,
כל הוכחה. הרופא ד״ר טוגנדרייך בדק את הילד מעל דוכן העדים בהסתכלות שטחית,
ואמר כי גילה מוקדי-דלקת על עור חזהו. אין זה מעיד על רגישות יתר של הילד.
ואילו לגבי שינויים בזרם החשמל (וולטג׳) ומילואמפר שמעתי מפי רופיאים שזאת מכה
ידועה בארץ, שכל רופא חייב תמיד וללא הרף לשמור מפניה. כיצד? על ידי השגחה
בלתי פוסקת במד־־החשמל. לא שמעתי שהחשמל השתנה בזמן ההקרנה הנדונה (עדות
האחות), אך אם השתנה, הרי אין בכך מקרה בלתי נמנע, כי אם מקרה שצריך למנעו.
ספר McKee עמי 365:
“The operator must, so to speak, keep one eye on his milliammeter and
voltmeter and the other on the patient’s head”.
על הרדיאולוג להביט, כביכול, בעין אחת על מד החשמל, ובעין השניה על
ראש החולה.
12. לפי דעתי , . כ ו ו ית עור ראשו של הילד בהקרנה היא תוצאה משלשה גורמים
צרופים זה לזה: בראש וראשונה מהפוסטולות שהיו על ראשו, שנית ממנת הקרניים
הגדולה ושלישית מהקרנה בבת-אחת.-אין ספק שהרופיא היה יכול למנוע כל שלשת
הדברים האלה, ומשלא מנע אותם, הרי התרשל במ א י תפקידו המקצועי. ראוי לציון
שבסמוך למקרה זה נכווה ראשה של ילדה אחרת שאף היא קבלה טפול מהקרבת רנטגן
אצל רופא זה, נגד גזזת. מכאן נאלץ אני ׳לקבוע שהרופא אחראי לו לתובע אחריות
בנזיקין.׳ י
13. שאלה אחרת היא מה אחריותה של קופת־החולים, ואם אחראית היא בכלל* 340 ת. א. 356/55 ג׳ ראפ י נ׳ דנ י א ל
פס ק י ם (מחוזיים) י״א השו פט לו ב נ ב ר ג
כלפי התובעים, לרשלנותו של הרופא. הרופא לא היה מצוות עובדיה של קופת־החולים,
ולא עבד במרפאותיה או בתי־החולים שלה. למעשה לא היתה לה לקופת־חולים כל
שליטה על הרופא, לא בעניני עבודתו המקצועית ולא בנהול עבודתו. ואני מניח
שלעולם אין לה להנהלת מוסד רפיואי כל שליטה על עבודתם המקצועית של רופאיה,
בין שהם בתוך כתלי־ המוסד ובין שמחוצה להם. אבל לקופית־החולים גם לא היתה שליטה
דיסציפלינרית, כגון על שעות העבודה שלו, או בכלל. למעשה היה הסדור בין קופ״ח
לבין ד״ר דניאל כך : (מכתב נ/5) רופ אי הסביבה של קופת־החולים נהגו לשלוח חולי
קופ״ח, במקרה מתאים, להקרנה אצל ד״ר דניאל, תחת לשלחם למרפאה המרכזית של
קופ״ח בתל-אביב הרחוקה יותר. על הפתק (דוגמת נ/7) שהוציאה קופ״ח לחולה,
זזוטבעה חותמת בזה״ל: ״למכון רנטגן ד״ר דניאל, נתניה״. לכתובת זו נשלחו החולים.
אחר הטפול החתים הרופא כל חולה על כרטיסו, כשם שהחתים את אחי הילד על
הכרטיס נ/2, וזאת לראיה שהוא טפל בילד בהתאם לרשום בכרטיס. לפי ההסכם בינו
לבין קופ״ח, ע״י ד״ר בורשטיין, שולם לד״ר דניאל שכר: לכל טפול במקרה גזזת,
בסך 7.500 ל״י! לכל הקרנה שטחית: 2.700 ל״י (3 שדות): ולכל הקרנה עמוקה:
1.500 ל״י (שדה אחד). ד״ר דניאל לא היה רשאי לטול כל תשלום מידי חברי קופ״ח
שנשלחו אליו. עד כאן תנאי ההסדר בינו לבין קופ״ח. ד״ר דניאל היה, כמובן, רשאי
לטפל גם בחולים אחרים, שאינם חברי קופ״ח והם הפציאנטים שלו.
14. בטרם אביט בהלכה שנפסקה באנגליה ובארץ בשאלה זו, עלי להביט בחוק
החרות, הלא היא פקודת העוולות 1947. האם היתה קופת־החולים בבחינת ״מעביד*
או ״אדון״, במובן הסעיף 12 לפקודה? אין ספק שלא היתה, כי דבר זה עולה ברורות
מהגדרת המונח שבסעיף 2 לפקודה:
״,אדון׳ פירושו אדם אשר, ביחס לאדם אחר, בידו שליטה גמורה על האופן
שבו מבצע האחר את עבודתו למענו הוא, אך הוא עצמו אינו כפוף.לשליטה דומה
מבחינת אותה עבודה עצמה: ואילו ״משמש״, פירושו כל אדם שעבודתו נתונה
לשליטה זו״,
האם היתד, קופת־חולים בבחינת ״שולחת״, במובן הסעיף 1)11) ב׳ לפקודה ז
או שמא הרופא הוא ״קבלן עצמאי״ במובן הסעיף 1) 11)(ג)?. מהו ההבדל הלשוני בין
הוראות שני סעיפי־משנה אלה ? לפי סעיף־משנה(ב) ״כל אדם המעסיק שליח… כדי
שיעשה דבר כל שהוא… מטעמו,״ ואילו לפי הסעיף (ג): ״אדם שהתקשר עם אדם
אחר…״ קשר העבודה בין שני הנתבעים היה על־פי חוזה שנעשה במכתב מיום 8
בינואר 1953, ונמשך עד אחרי המקרה הזה. האם עצם העובדה שהיה כאן קשר של
חוזה היא הקובעת את ההבדל בין שליח לבין קבלן עצמאי? סבורני שלא, כי הרי
נאמר מפורשות: ״המתקשר בחוזה עם אדם אחר אשר איננו משמשו או שליחו״,
ללמדנו שמי שמוחזק כשליח מלכתחילה, אחראי עבורו השולח, בין שיש עמו קשר
של חוזה ובין שאין.
15. בשלשה משפטים ישראליים נידונה השאלה: בע. א. 47/48 פסקים ג׳ 339,
נידון מעמדו של ״עובד״ במובן פקודת הפצויים לעובדים, לאור המבחנים הידועים
של ״חוזה־שירות״ או ״חוזה לשירותים״. מבחן זה של החוזה שימש אבן הבוחן גם
זה היה ( A . E . R 2 237. Gold v. Essex cc (1942) ) אסכס .נ גולד האנגלי במשפט ג׳ ראפ י ר דנ י א ל 341
השו פט לו ב נ ב ר ג
ח א. 356/55
פס ק י ם (מחוזיים) י״א
מעשה ברדיאולוג מוסמך, אך לא רופא, שעבד בצוות של בית-החולים השייך לנתבעים.
רדיאולוג זה התרשל בכך שלא כסה פיניו של ילד כהלכה לפני שהקרין עליו קר נ י –
גדנץ, ופני הילד נכוו. ביהמ״ש לערעורים (הלורד גרין, מקינון וגודרד) קבע שהנהלת
בית־החולים אחראית לרדיאולוג על רשלנותו, מכיון שהוא היה אחד מעובדי ביה״ח
הקבועים, בחוזה־שירות. ציינתי דברים אלה, למרות כי ברור לכל שאיך למשפט זה
ענין לכאן, כי הרי הוא מדבר בעובד או ״משמש״ ולא בשליח, — מפיני שמשפט זה
היתה נקודת־המוצא להתפתחות החדשה בפסיקה האנגלית בעניני אחריות בית-חולים
למעשי עובדיו ועוזריו. המשפט הישראלי השני היה ע. א. 304/53, פסקים י״ז 117,
מעשה בנהג שכיר שפגע באחר במשאית של שולחיו. משש עובדות ויותר נמצא שהוא
שליחם של בעלי המשאית. לבעלי המשאית היתה הסמכות לפטר את הנהג? אסור
היה לו למסור את המשאית לאחר! הוא עבד לפי התנאים הרגילים של נהג שכיר;
הוא קבל שכר עבודה ן קלקולים רגילים במשאית תוקנו על־חשבון הבעלים ז והם
נתנו הדלק עבור הנסיעות. האם הקשר במקרה דנן מצביע על הידוק כזה בין קופ״ח
לבין העבודה של הטיפול בחולים? סבורני שלא. כל ״השליטה״ שהיתר! לה לקופ״ח
על עבודת הרופיא היתה זו, שאם לא יעשה, בדרך כלל, לשביעות רצונה של זו, יכלה
היא לפטר אותו. לא נקבע מועד לסיום החוזה, ולא נקבע מקרה שבאירועו אפשר לסיים
את החוזה. אך מכללא יכלה קופ״ח להפסיק את הקשר החוזי, — וכך גם עשתה אחרי
המקרה בילד זה. המקרה השלישי היה ע. א. 404/54, פםקי-דין ט׳ 1420. שכר אדם
נהג על מכוניתו ע״מ שיעביר מכשיר ממקום למקום אחר. אחרי תאונת דרכים נמצא
בעל המכשיר אחראי, כי הוא הוחזק כ״שולח״ במובן הסעיף 1) 11) ב. אינני מוצא עזרה
רבה במשפט זה לענין שלפני: ועל בן פונה אני אל ההלכה האנגלית בעניני בתי-
חולים, עובדיהם, ויועציהם.
16. כאן מעלה ב״כ קופת־חולים, עו״ד פולונסקי, שתי טענות. ראשית, כך הוא
אומר, מצויה כל ההוראה המשפטית הישראלית בפקודת הנזיקין, 1944—7, ׳ואין עלינו
ללכת מאחורי הוראות אלה לחפש לנו הדרכה בחוק האנגלי. לפי דבריו ״הוקפא״ החוק
הישראלי באותה פקודה, בסעיף 11. ומכאן עולה לו שכל ההלכה הפסוקה “האנגלית אין
לה ענין, כי היא שונה מהחוק ״המוקפא״ שלנו. שנית, הוא טוען, נניח שהחוק שלנו לא
הוקפא, הרי אפילו ההלכה האנגלית בענין אחריותן של הנהלות בתי־חולים או
שירותי הבריאות, מעולם לא הרחיקה לכת עד כדי כך שהטילה אחריות משנית
(שילוחית) על הנהלת המוסד בעד רשלנותו של רופא שלא עבד בין כתליו.
17. אבחן את הטענה הראשונה תחילה. אמנם נכון הוא שהחוק המקומי ״הוקפא״,
במובן זה שהלכות החוק המקובל בעניני נזיקין נוסחו בצורה מחייבת באותה הפקודה.
ואם מתגלית היום סטיה בין הפסיקה האנגלית או החקיקה האנגלית, לבין הוראות
הפקודה, תחייב הפקודה, והיא בלבד. אולם מסקנה זו כפיופה להוראת הסעיף 2
לפקודה האומרת כי : ״צריך יהיה להניח כי הבטויים המשמשים (בפקודה) משמשים —
במדה שהדבר מתיישב עם נוסח הכתוב, ופרט לאותם (הבטרים) שלהם ניתן פירוש
אחר במפורש — במובן הניתן להם בחוק האנגלי, והם יתבארו בהתאם לכך״. ללמדנו
שהבטויים שבפקודה אין להבינם פשוטם כמשמעם אלא צריך להבינם לאור ההלכה
האנגלית שממנה הם שאובים.
18. הסעיפים 1) 11) ב ו־ ג מקורם בחוק הנזיקין האנגלי והם מהוים, *כ ל הדעות, 342 ה. א. 356/55 ג׳ ראפ י נ׳ דנ י א ל
פס ק י ם (מ ח ח י י ס ) י״א הש ו פ ס לו ב נ ב ר ג
נוםח מוםכם של ההלכה האנגלית המבדילה בין ״שליח״ מזה לבין ״קבלן עצמאי״
מזה. נכון שהנוסח המוסכם הוא ״פופיי״? אלא מתי? משתמשים בו כשאין נזקקין לכל
פירוש, כלומר מקום שהנוסח ניתן לשימוש ללא כל פירוש או הסבר נוסף. אולם מקום
שהוראות הסעיפים ב׳ ו־ג׳ לסעיף 1) 11) אינן ניתנות לשימוש׳ במקרה פלוני, אלא
בביאור או הסבר נוסף, רשותי וגם חובה להעזר בהלכה האנגלית. ולמרות כי הובעו
פעם היסוסים בביהמ״ש העליון, נדמה לי שמחייבים אותנו בישראל עדיין הפירושים
שבפסיקה האנגלית באותו חוק הנזיקין המקובל, הן מלפני קום המדינה והן מאחריה.
כי במשפט הישראלי שולטות עדיין הוראות הסעיף 46 לדבר־המלך, והוראות
הסעיף 2 האמורות לפקודת הנזיקין, “ואין הן מבדילות בין חוק אנגלי טרום־ישראלי
לבין חוק אנגלי אחר — ישראלי. לעומת זאת במדינת אירה, למשל, בשעה שהיא היתה
למדינה ריבונית, (המדינה החפשית של אירלנד), בשנת 1922 נתקבלה הלכה פסוקה
המקיימת את חובת קבלת הדרכת הפסיקה האנגלית שמלפני קום מדינת אירה, אך
שוללת את הדרכת, או הוראת, הפסיקה. האנגלית שלאחר תאריך זה. שם, באירה, אם
מותר להגיד כך, ״הוקפא״ החוק, וגם נותק. שכן הוא נותק מהתפתחות נוספת של
הפיסיקה האנגלית באותו ענין. אך שונה הוא המצב אצלנו. בישראל הוא ״הוקפא״,
– אך לא נותק, באירה לא קיים ולא היה קייפ הסעיף 46 ולא הסעיף 2 לפי׳ הנזיקין. •
19. האם יכל אני להחיל את הוראות הסעיפים 1) 11) ב׳ ו-ג׳ על םוגית אחריותה
של קפ״ח לרשלנות הרופא דניאל, במקרה דד ן , כלשונם, וללא זיקה בפירושים ובהלכה
שנפסקה ? סבורני שלא אוכל, לצערי, לעשות כן.
20. מן הפירושים הישראליים הבאתי 3 מקרים אך אף אחד מהם איננו נוגע לענין
כאן. אגב אורחא — שאלה מענינת היא אס במקרה של שוני
המתגלה בין פסיקה אנגלית לפסיקה ישראלית באותו ענין של נזיקין (״פירוש הבטוי״)
התחייב אותנו הפסיקה האנגלית (מכח הסעיף 2) או הפסיקה הישראלית, שאין עליה
הוראת חוק חרות אלא כח של תקדים בלבד ?• על כן מוחזר אני אל חיק החוק האנגלי
המקובל בנזיקין, כפי שהיתה לפני שנתגבשה אצלנו בנוסחת הסעיפים 11 ב׳ ו־ג׳,
וכן אל צאצאי החוק, כפי שגדלו והתפתחו לאחר שנת 1947 (שנת תחילת הפקודה) ו
וכל זה כפוף, כמובן, לעקרון שאל לי להעזר בפירוש שיעמד בסתירה אל הוראות
אותם הסעיפים.
21. בין קפת־החולים לבין הרונ*א היה חוזה. בסעיף 1) 11) ג לפקודה מדובר על
״חוזה לבצע מעשה מטעמו״. האם מהוראה זו בלבד אוכל לקבע שהרופא כאן לא היה
שליחה של קופת־החולים, כי אם היה ״קבלן עצמאי״ ? סבורני שאין לקבל את המונח
חתה בסעיף 1) 11) ג כלשונו ופשוטו. מדוע? מכיון שבדרך כלל קיימים יחסים חוזיים
בין אדם לבין חברו הנדרש לבצע מעשה מטעמו, בין שהוא שליח (סוכן) ובין קבלן.
על כן מבדיל החוק בין חוזה לשירות לבין חוזה לשירותים. אך גם הבדל זה איננו
תמיד לענין. הוא חל, בדרך כלל, רק באבחנה בין עובד (משמש) לבין מעביד (אדון),
הן בפקודת הפצויים לעובדים (ע. א. 47/48׳ פסקים ג׳ 339, פםקי־דין ה׳ 4) והן בחוק
האנגלי ביהמ״ש השתמש גם כך A.E.R1 633. Collins v. Herts c e . (1947) הנזיקין
לערעורים במונחים אלה של שירות ושירותים במשפט(Gold v. Essex c. c. (1942
. .A.E.R2237 שנגע במישרין באחריותה של הנהלת בית חולים לעוולות עובדה
הרפואי. 1ז. א. 356/55 ג׳ ר א פ י נ׳ דנ י א ל 343
פס ק י ם (מחוזיים) י״א הש ו פ ט לו ב נ ב ר ג
22. כדי שנבין כהלכה את התפיתחות התורה, עלינו לחזור אל תחילתה. ההזדמנות
הראשונה’ שהיתה לבתי-המשפט באנגליה לדון בשאלת אחריותו של בית־החולים
לרשלנותו של עובד רפואי שלו, היתד, י במשפט (Hiiiyer v. St. Bart’s Hospital (1909
K. B 2 . 820 היה זה מעשה באדם שנותח בבית־החולים, וסבל נזקים שבעטיים הגיש
תביעה נגד הנהלת בית־החולים, בה טען שהרופאים, האחיות והאחים, התרשלו בביצוע
הניתוח. בית, המשפט לערעורים (השופטים Kennedy and Farweii) דחו את התביעה.
שני השופטים נתנו- טעמים שונים, אם כי מקבילים, לדחית התביעה. השופט פרואל
אמר כי האחיות והאחים הנם אמנם משרתם של בית-החולים, אלא למטרות” מנהליות
בלבד. למטרות ביצוע תפקידם הרפיואי אין הם סרים להוראות הנהלת בית-החולים,
כי אם להוראות הרופא שבמחיצתו הם עובדים! ועל כן אין הנהלת ביה״ח אחראית
למעשי• העוולה של האחיות והאחים, שנעשו בשעת ניתוח. השופט קנדי סבר שבקבלת
חולה לביה״ח, מתחייבת ההנהלה להפקידו לטפול בידי רופאים, עוזרים ואחיות מוסמכים
ימורחים כהלכה. אך הוא לא ראה בצד התחיבות זו כל אחריות מטעם ההנהלה לפצות
קולה על כך שהוסב לו נזק מידי רופא ,עוזר או אחות שפעלו ברשלנות או שלא כהלכה.
23. דעת אנשי המשפט באנגליה ובארצות החו] ]>

רשלנות רפואית בהריון ? ניתוח עיקור שלא עבד

רשלנות רפואית בהריון מתרחשת במקרים שונים- לחצו על הקישור הבא כדי לקרוא על 

רשלנות רפואית בהריון

בית משפט השלום בחיפה

 

ת”א 4503-06 פלוני ואח’ נ’ מדינת ישראל-משרד הבריאות ואח’

בפני

כב’ השופט דניאל פיש

תובעים

פלוני ואח’

נגד

נתבעים

1.מדינת ישראל-משרד הבריאות

2.שירותי בריאות כללית 

פסק דין

התביעה

1. התובעים, === הינם זוג נשוי והורים ל-10 ילדים שנולדו בשנים: 1979, 1981, 1983, 1986, 1987, 1990, 1993, 2000 (תאומים), והילד הצעיר ביותר, ===, שנולד ב- 25.11.2001. לטענתם, === נולד כתוצאה מהריון בלתי-רצוי שנבע מ רשלנות רפואית מצד הנתבעים כאשר אמו, התובעת 1, הרתה למרות שעברה ניתוח עיקור.

°

הנתבעת 1, מדינת ישראל משרד הבריאות, אחראית על הצוות הרפואי אשר ביצע את ניתוח העיקור. נתבעת 2, הינה קופת חולים אשר מעסיקה את הרופאה שבדקה את התובעת 1 בהזדמנויות שונות במהלך הריונה וטיפלה בה.

°

2. עילת התביעה של התובעים הינה הריון בעוולה.

חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט

3. בהליך מונה מומחה מטעם בית המשפט, פרופ’ פייזר. המומחה תיאר את פרשת המקרה. צויין כי בסיום ההריון התשיעי, ביום 27.7.00 הופנתה היולדת (התובעת 1) לחדר מיון לקביעת תור לניתוח קיסרי חוזר מתוכנן וכי היא הייתה מעוניינת בשלב זה למנוע הריונות

— סוף עמוד 1 —

נוספים והוצע לה לעבור ניתוח עיקור של BTL (bilateral tubal litigation). היא הוזמנה להכנה בתאריך 7.8.00 ולניתוח למחרת ביום 8.8.00. ב- 7.8.00, בשבוע 39 להריון, הוחתמה בחדר מיון יולדות בבי”ח רמב”ם על טופס הסכמה ל”ניתוח קיסרי + BTL” [האותיות BTL הוספו בכתב יד ראו מסמך ת-ד1, טופס ההסכמה].

4. ביום 8.8.00 בוצע בתובעת 1 ניתוח קיסרי תקין ובתיאור הניתוח צוין כי לאחר סיום סגירת הרחם בוצע: “… קשירת החצוצרה הימנית בשיטת פרקלנד. בסמוך לשחלה השמאלית ציסטה פארה-אובריאלית בקוטר כ- 4 ס”מ- נכרתה יחד עם החצוצרה באותו צד” (נספח ת/ד).

5. נכתב כי בוצע: SALPINGECTOMY TOTAL UNIL. לאור הניתוח שבוצע בפועל כתב המומחה כי היה צריך להיכתב בכותרת של ניתוחים משניים:

Left Salpingectomy and paraovarian cyst.

Rt. Salpingectomy- Parkland op.

6. המומחה תיאר כי “ב’שיטת פרקלנד’ כורתים קטע באמצעיתה של החצוצרה וקצוות החתכים נקשרים”. המומחה תיאר שבמכון הפתולוגי של בית החולים התקבלו ביום 10.8.00 שתי בדיקות ובהן קטעי רקמות שמהן הוא הסיק שבוצעה כריתה חלקית ולא כריתה שלמה של החצוצרה השמאלית.

7. לאחר מכן, ביום 22.4.01 פנתה התובעת למרפאת קופת חולים כאשר ברשומה צוין כי היא לא מניקה, וכי הווסת האחרון היה ביום 5.3.01. צוין ברשומה כי בבדיקה נרתיקית: “ב.מ.פ. בדיקת אולטרה-סאונד נרתיקית – TVS”. נרשם עוד “MEP” (נספח ת-ה) כאשר המומחה העריך כי הכוונה ככל הנראה לתרופה בשם מדרוקסי פרוגסטרון אצטט (ארגסט, פרוברה) שניתנה במטרה לגרום להופעת הווסת.

8. ברשומה מיום 12.6.01 צוין שהתובעת “סיימה טיפול ב-MEP לפני חודש ועדיין אין ווסת. TVS – רחם תקין, טיפולות – ב.מ.פ”. ביום 15.6.01 נערכה בדיקת דם כמותית להריון. לפי התוצאות נקבע שהתובעת בהריון בשבוע 15 והופנתה לבקשתה להפסקת הריון בבי”ח כרמל. ביום 17.6.01 היא הגיעה לוועדה להפסקת הריון בבי”ח רמב”ם, אך המהלך לא בוצע בהתחשב בשלב המתקדם של ההיריון והסיכונים לאחר שני ניתוחים קיסריים.

9. בפרק שכונה ‘דיון ביניים’ ציין המומחה כי: “ניתוח לחסימת החצוצרות אינו חף מכישלונות ואפשרי שיקרה הריון על אף הפרוצדורה… ועל הרופא להביא אותו בחשבון. זאת ועוד, הסיבה השכיחה ביותר לאל-וסת בגיל הפוריות הוא הריון”. בהמשך צוין כי ביום 22.11.01 התובעת אושפזה לניתוח קיסרי חוזר אלקטיבי ולבקשתה לביצוע עיקור על ידי חסימת חצוצרות בניתוח. ביום “25.11.01: בשבוע 38 להריון, בוצע ניתוח קיסרי. …

— סוף עמוד 2 —

נולד בן במשקל 3,600 גר’ במצב טוב. לאחר הוצאת השליה וסגירת הרחם נבדקו ונמצאו השחלות ללא ממצאים דהיינו תקינות. החצוצרה הימנית נמצאה כרותה בחלקה. החצוצרה השמאלית נראתה שלמה (עם איזור רקנליזציה?). החצוצרה השמאלית נכרתה ונשלחה לבדיקה פתולוגית ובנוסף בוצעה קשירה חוזרת של הגדמים בחצוצרה הימנית” (חוות הדעת בעמ’ 3).

10. ביום 2.12.01 תשובת המכון לפתולוגיה הגיעה לפיה “קטע החצוצרה משמאל באורך 2.3 ס”מ ובקוטר 0.5 ס”מ בחתכים ללא פרטים מיוחדים”. נכתב כי פרופ’ צ’רנובילסקי, שבדק את התכשיר לבקשת המומחה, ייחס את הקטע האמור לגדם שנשאר מהחצוצרה השמאלית שנכרתה בשנת 2000. נכתב כי נתונים אלו מבטלים את קביעתו של ד”ר הורנשטיין בחוות דעתו כי היה כשלון בכריתת החצוצרה השמאלית. פרופ’ צ’רנובילסקי אישר שבבדיקה מיקרוסקופית נמצאה רקמת חצוצרה ללא ממצאים פתולוגיים על כל השכבות האנטומיות הנורמליות של החצוצרה (עמ’ 3 לחוות הדעת).

11. המומחה סיכם את חוות דעתו של פרופ’ צ’רנובילסקי כך: “א. בניתוח הראשון בוצעה סטרליזציה בשתי החצוצרות. ב. בניתוח החוזר בוצעה סטריליזציה חוזרת על ידי כריתת גדם החצוצרה השמאלית שנשאר מהניתוח הקודם. ג. הסיבה לכישלון הסטריליזציה של החצוצרה השמאלית בניתוח הראשון נבעה מתהליך רקנליזציה” (עמ’ 3 לחוות הדעת).

12. המומחה ציין שעיקור על ידי חסימת החצוצרות הוא פעולה כירורגית וכי ידועות פרוצדורות שונות, לרבות כריתה חלקית של החצוצרות בשיטות שונות: שיטת פרקלנד, שיטת פורמרוי, קשירות שונות, וצריבה. הוא הבהיר כי העקרות בעקבות הניתוח אינה מוחלטת ושכיחות הכשלנות, זאת אומרת הריון לא רצוי, נעה בין 0.13% – 1.3% מן מהמקרים. רקנליזציה או היווצרות פיסטולה בקטע החצוצרה הצמוד לרחם אל חלל הצפק מהוות את הסיבות העיקריות לכישלון. המומחה מצא כי בפרסום אחר דווח על אחוזי כשלון של 0.4% במהלך השנה הראשונה לאחר הניתוח. המומחה ציין שהבדיקות הפתולוגיות אישרו שהניתוחים נעשו כיאות והוא סיכם כי, “לא ניתן על כן לזקוף למנתחים את הכישלון וההיריון בעטיו” (עמ’ 3 לחוות הדעת).

13. לדעת המומחה “כאשר התובעת פנתה לרופא בקופ”ח, בגלל איחור בווסת היה נדרש לבצע בדיקת דם להריון, דבר שלא בוצע. התובעת הייתה כבר 7 שבועות בהריון ב-22.4.01 ובבדיקה גניקולוגית היה אפשר לאבחנו ובודאי ב-US. במקום זאת קיבלה התובעת טיפול תרופתי לגרימת ווסת שלא צלח. לא ברור באם התובעת חזרה ודיווחה על אי הופעת ווסת כסימן מתאים להריון. אבל שוב בבדיקה גניקולוגית וב-US לאחר אל ווסת של 3.5 חודשים נשלל הריון ונקבע כביכול רחם בגודל תקין. רק לאחר שבדיקת דם להריון בערכים גבוהים אישרה הריון התברר כי הוא בן 15 שבועות. ההתנהלות בזיהוי קיום ההיריון הייתה רצף תמוה של כישלונות שלא תואמים את הפרקטיקה הרפואית” (עמ’ 3-4 לחוות הדעת).

— סוף עמוד 3 —

14. בסיכום הסופי ציין המומחה כי, “ביצוע הניתוח לחסימת החצוצרות לעיקור בוצע בטכניקה המקובלת. כשלון הפרוצדורה הוא אירוע מוכר ולא היה בידי המנתחים למנעו. אי ביצוע בדיקת דם לבירור קיום הריון ואי זיהויו בבדיקות הגניקולוגיות ב-US בשבוע 7 ושוב בשבוע 15 להריון הם כשלון הנובע כנראה מקיבעון מחשבתי כי לאחר ניתוח העיקור לא ייתכן כביכול הריון נוסף” (עמ’ 4 לחוות הדעת).

ראיות הצדדים

15. בתצהירה טענה התובעת כי במהלך פברואר 2000 התברר לה שהיא בהריון ובמהלך אותו חודש, היות שהיא ובעלה לא רצו בהריון, הופיעו בפני הועדה להפסקת הריון בעכו ואושר לה להפסיקו. עם זאת, אחד מהרופאים שישב בוועדה המליץ לה להמשיך בהריון עקב סיכון שהיה קיים בהפסקתו באותו שלב. היא החליטה להמשיך בהריון מסיבה זו. כאשר היא הגיעה לבית החולים לקבוע תור לניתוח קיסרי בשבוע ה-36 להריון ביום 27.7.00 היא מסרה לרופא שבדק אותה כי, “אני מעוניינת בכך שיבצעו בי פעולה שלא תאפשר לי יותר כניסה להריון”. היא חזרה על בקשה זו גם ביום 7.8.00 כשהתקבלה לאשפוז במחלקת היולדות.

16. בנוגע לטופס עליו הוחתמה לקראת הניתוח, היא טענה שהוחתמה על טופס הסכמה לניתוח ביום 7.8.00 (ד/1) וביחס לפרטים שנמסרו לה על אודות הניתוח היא אמרה שהרופא רק אמר לה שהניתוח יבוצע כפי שהיא מבקשת. לדבריה, “אני ביקשתי שלא אוכל יותר להרות והיה לי מובן וברור שזאת תהיה תוצאת התוספת לניתוח שביקשתי. אני קראתי את הטופס ההסכמה לפני שחתמתי ביום 7.8.00. אני לא חותמת בלי לקרוא. אני קוראת עכשיו שוב את הטופס ולא נאמר בו כלום על סיכון כלשהו על כניסה להריון אחרי ביצוע קשירת חצוצרות.” התובעת עוד טענה כי “הטופס למעשה בכלל לא מיועד לניתוח קשירות חצוצרות אלא לניתוח קיסרי בלבד והרופא הוסיף עליו בכתב ידו את המונח BTL”. היא עוד הוסיפה שלאחר הניתוח לא הוסבר לה דבר נוסף על נושא העיקור או פרטים בקשר לניתוח ובייחוד, “לא נאמר לי דבר על סיכונים של כניסה אפשרית נוספת להריון” וטענה ש”הייתי בטוחה שלא אוכל להרות שוב. לא קיבלתי שום הנחיה לנקוט בזהירות כלשהי. אם הייתי יודעת שזה כך – אפשר להיכנס שוב להריון, בכלל לא הייתי עושה את הניתוח לעיקור. בשביל מה?” (תצהיר התובעת 1).

17. היא תיארה שבחודשים שלאחר הניתוח היא ובעלה לא השתמשו באמצעי מניעה כיוון שהיה ברור להם שהיא לא תהרה שוב. ב- 22.4.01 היא פנתה מיוזמתה לרופאת נשים “בשל הרגשת תחושות כפי שחשתי בתחילת הריונות קודמים”. היא סיפרה על תחושותיה לרופאה ועברה בדיקת אולטרה סאונד ולדבריה הרופאה אמרה לה שלא יכול להיות שהיא בהריון. ניתן לה מרשם (הטיפול ההורמונלי). התובעת חזרה והדגישה שהרופאה אמרה לה שאין אפשרות שהיא נכנסה להריון. היא טענה גם שלא נאמר לה שהיא תשוב תוך תקופה מסוימת אם לא תחזור הווסת. היא ציינה שלא נקבע שום מועד לביקורת. לדבריה, היא

— סוף עמוד 4 —

נטלה את התרופה בהתאם להוראות אך הוסת לא חזר ואחרי 3 חודשים התחושות חלפו. היא חזרה לרופאה ביום 12.6.01 כי לא הייתה וסת והרופאה שוב בדקה באולטרה סאונד ולא ראתה דבר. לדבריה, הרופאה שללה שוב אפשרות שהיא בהריון והיא יצאה מהבדיקה ללא הוראה מיוחדת. בעלה שראה שהיא יוצאת ללא הסבר למה שקורה פנה לרופאה ודרש לבצע בדיקת דם. תוך ימים ספורים הרופאה התקשרה אליה והודיעה שלפי התוצאות יש הריון. לדבריה, “שתקתי, הייתי בהלם”. כאשר היא הגיעה לרמב”ם ב- 17.6.01 הרופא המליץ לא להפסיק את ההיריון בגלל הסיכון כתוצאה מהניתוח הקיסרי שעברה לא מזמן.

18. בתצהירו של בעלה, התובע 2, ===, הוא תאר שלמד על אפשרות ניתוחית שתמנע הריון בלתי צפוי בעתיד מהרופאה הגניקולוגית של קופת החולים. הוא גם סיפר שבביקור בבית החולים ביום 27.7.00 הוא נכח יחד עם אשתו ושניהם הדגישו שהם מעוניינים כי יחד עם הניתוח הקיסרי תבוצע פעולה שתמנע הריון בלתי רצוי נוסף. לדבריו, נאמר לו שהדבר אפשרי, אולם לא נאמר דבר על סיכון של כניסה להריון לאחר ביצוע הפעולה. ביום 7.8.00, הוא ליווה את אשתו שוב אך לא היה עימה כאשר חתמה על ההסכמה לביצוע הניתוח. הוא אמר שבכל תהליך הלידה לא דיברו עימם פעם נוספת בנושא הפעולה למניעת הריונות.

19. התובע 2 טען שלאחר לידת התאומים באוגוסט 2000 הוא הבין שאשתו לא תהרה שוב וציין שלא נקטו באמצעי זהירות [אמצעי מניעה] בשל כך. לטענתו, במהלך הביקור הראשון אצל הרופאה באפריל הוא שאל אותה האם ייתכן שאשתו בהריון והיא השיבה בשלילה מוחלטת. בביקור החוזר לאחר שהוסת לא חזרה וכאשר אשתו יצאה פעם נוספת בסיום הבדיקה כאשר נאמר לה שאין היא בהריון, הוא נכנס לחדר הרופאה וביקש שהתובעת תופנה לבדיקת דם, “שנגמור את הסיוט הזה”. הוא סיפר שבעקבות ייעוץ שקיבלו החליטו לא להפסיק את ההיריון לאור הסיכון שהיה כרוך בכך. הוא פירט את ההוצאות שהיו כרוכות בגידולו של רדואן, לרבות הוצאות נוספות בקשר ללימודים היות שרדואן הינו תלמיד מצטיין, חוגים (קרטה ומוסיקה).

ראיות הנתבעת 1 – מדינת ישראל

20. מטעם הנתבעת 1, מדינת ישראל – משרד הבריאות, ניתן תצהיר על ידי ד”ר אמיר וייסמן, מומחה במיילדות וגניקולוגיה, המשמש כיום בתפקיד סגן מנהל מחלקת נשים ויולדות בבית החולים. במועדים הרלוונטיים לתביעה הוא שימש בתפקיד רופא בכיר במחלקה. הוא תיאר את האירועים הקשורים לתובעת שאירעו בבית החולים והביע את דעתו ביחס לחוות דעת המומחים שהוגשו וציין כי הוא מסכים עם עמדתו של פרופ’ פייזר.

21. בנוגע לשאלת מהות ההסברים שניתנו לתובעים והיקפם, הוא ציין כי עצם התוספת הידנית על טופס ההסכמה לניתוח הקיסרי – BTL , המתייחסת לקשירת החצוצרות, מעידה שהתקיים דיון על ביצוע הפעולה. לדבריו, כרוטינה או שגרת עבודה מחלקתית, נהגו רופאי המחלקה אז (וגם כיום) “לדון עם מטופלות שעוברות את הפעולה כזו [עיקור למניעת הריון]

— סוף עמוד 5 —

באשר לאלטרנטיבות האחרות ועל הסיכוי לכישלון אפשרי, כאשר אנו תמיד מבהירים [למטופלות] שאין 100% הצלחה”. לדבריו, אין ספק שגם התובעת ובעלה קיבלו הסבר מלא כאמור. לדבריו, מי שהחתים את התובעת על הטופס, ד”ר אורי נבו, כמי שהיה הרופא המחתים על טפסים, נהג להסביר על הסיכונים והסיכויים בביצוע הפעולה. צויין שד”ר נבו היגר לקנדה בשנת 2002 וכי אין לבית החולים קשר עמו.

ראיות הנתבעת 2 – שירותי בריאות כללית

22. מטעם שירותי בריאות כללית ניתן תצהיר על ידי הרופאה המטפלת, ד”ר ניר-שיין רעיה. לדבריה, היא רופאה גניקולוגית למעלה מ- 40 שנים, ועובדת בקופת חולים כללית מזה 33 שנה. היא תארה שהתובעת הגיעה אליה בשנת 2000 כשהיא בשבוע 14 להריון השמיני. לאחר מכן, היא הגיעה אליה ב- 22.4.01 עם תחושות שתוארו על ידי התובעת כדומות להריון. תאריך הווסת האחרון לדברי התובעת היה ביום 5.3.01 והיא דיווחה שאינה מניקה. בדיקת ה-TVS (בדיקת אולטרה סאונד ואגינלית) הדגימה רחם תקין ולא נצפה שק הריון. לאור ממצאים אלו והעובדה שהתובעת עברה קשירת חצוצרות מספר חודשים קודם לכן, ובהתחשב בגילה, סברה הרופאה כי לא מדובר באיחור על רקע הריון ולכן רשמה לתובעת מרשם טיפול בהורמון פרוג’סטטיבי, על מנת להסדיר את הווסת החודשית. הרופאה ציינה שהטיפול ניתן ל- 5 ימים בלבד והמחזור אמור להופיע מספר ימים לאחר מכן. לדבריה, “הסברתי לתובעת כי אם לא תקבל מחזור תוך מספר ימים לאחר תום הטיפול עליה לשוב אלי מייד להמשך הבירור”. למרות זאת, לטענתה לא חזרה התובעת אלא לאחר חודשיים, ביום 12.6.01. בדיקת אולטרה סאונד וגינלית שוב הדגימה רחם תקין. לדברי הרופאה היות שהתובעת דיווחה על הקאות כמו בהריונות קודמים, היא הפנתה אותה לבדיקת דם שהראתה שהתובעת בהריון בשבוע 15.

23. למען הסדר יצוין כי הוגשו חוות דעת מטעם הצדדים: מטעם הצדדים של ד”ר אורנשטיין ומטעם הנתבעים פרופ’ עמי פישמן ופרופ’ משה פייגין.

החקירות בבית המשפט

24. בעדותו פירט פרופ’ פייזר את שיטת פרקלנד: “לוקחים את החצוצרה שהיא צינור גמיש של 10 ס”מ אולי יותר, לוקחים את הקטע האמצעי של הלולאה ואותה כורתים נשארים שני קצוות של החצוצרה כל קטע כזה קושרים. זו השיטה” (עמ’ 13 ש’ 22 – 24). לדבריו, מצד אחד עשו במקרה של התובעת פרקלנד ובצד השני היה שם ממצא של ציסטה שנמצא גוש שהיה קשור לחצוצרה ולכן לא השאירו את הקטע הרחיקני שהיה קשור לגוש והשאירו רק את החלק המקורב לרחם. לדבריו, נכתב שזה כריתה שלמה של החצוצרה (שם, ש’ 24 – 27). הוא תיאר כי במקרים מסוימים, בהם החצוצרה, למרות שהיא נקשרת ונסגרת, נפתחת מחדש בתהליך המכונה – רקנליזציה (recanalization התעלה נפתחת- נוצרת מחדש), כפי שאירע במקרה של התובעת (עמ’ 14 ש’ 10 – 13).

— סוף עמוד 6 —

25. באשר לגילוי ההיריון של רדואן הביע המומחה את דעתו כי כאשר מדובר בהריון של 7 שבועות כמו במקרה של התובעת, רופא אמור להבחין בהריון. הוא אמנם סייג את דבריו ואמר ש”זה לא חברת ביטוח. ברפואה אין אף פעם ואין תמיד” (עמוד 15, ש’ 11), ברם ציין כי בשבוע 6 צריכים כבר לראות שק הריון (שם).

26. הוא ציין שישנו סיכון בהפסקת הריון, גם אם מדובר בגרידה עד שבוע 20 (עמ’ 15 – 16, ש’ 28 – 3). המומחה ציין שהרופאה שמילאה את הדו”ח לאחר הניתוח כתבה שהייתה כריתה שלמה של החצוצרה ואין זה דבר נכון וכי היא התכוונה שסולקה החצוצרה בקטע המרוחק מהרחם וכי יש לזה הגיון מסוים כי החצוצרה קולטת את הביצית וההפריה של הביצית נעשית בתוך החצוצרה בקטע מסוים שנמצא קרוב לשחלה (עמ’ 17 ש’ 14 – 16). בהמשך חקירתו הנגדית הוא חזר והבהיר שהפרוצדורה נעשתה כיאות והקטע של החצוצרה היה עם גוש שסולק. גם לאחר חקירתו הנגדית הראשונה הוא עמד על דעתו שלא היה פגם בניתוח (עמ’ 18 ש’ 4 – 8). הוא גם המשיך לדבוק בעמדתו שאי-גילוי ההיריון נבע מקיבעון מחשבתי מצד רופאת קופת החולים (עמ’ 18 ש’ 12). לעניין זה הוא הבהיר בהמשך מבחינת הסיכון של כניסה להריון כי “הרישום לא בדיוק נכון, היה צריך להיות רשום פרקלנד. בשני המקרים הסיכונים נשארים למעשה. בשיטת פרקלנד וטוטאל – אם הטוטאל הוא דו צדדי אז אין סיכוי להיכנס להריון, אם בצד אחד זה פארשל ובצד שני זה פרקלנד. הרופא אחד כאשר הוא קורא פארשל הוא מבין משהו אחד ורופא כאשר הוא קורא את המלה פרקלנד הוא מבין משהו אחר. ותשובתי לכך היא כן, היה צריך להיות רשום פרקלנד בתוספת פארשל [הכוונה בפארשל ל-partial– חלקי]” (עמ’ 19 ש’ 25 – 30). יחד עם זאת המומחה הסכים שכתוב במסמך שהחצוצרה לא קיימת ובכל זאת נשאר גדם (עמ’ 20, ש’ 6).

27. בחקירתה הנגדית המשיכה התובעת לעמוד על כך שלא נאמר לה שגם בעיקור אין 100% הצלחה מבחינת מניעת הריונות (עמ’ 26). בחקירת התובע 2 הוא העיד כי רופאת קופת החולים אמרה שפעולת העיקור גורמת לכך שלא יהיו יותר הריונות (עמ’ 34, ש’ 20). יצוין שגם ד”ר וייסמן וד”ר ניר-שיין נחקרו.

סיכומי התובעים

28. ב”כ התובעים טען כי התובעים החליטו כי אינם מעוניינים בילדים נוספים.

נטען שהרופאה של נתבעת 2 ביטלה אפשרות שהתובעת בהריון וההיריון נמשך והתגלה רק בשבוע 15. אמנם, התובעת קיבלה אישור מהוועדה להפסקת הריון להפסיק את הריונה, אך הומלץ לה מטעמים של שמירה על בריאותה להמשיך בהריון ובני הזוג קיבלו החלטה זהה לזו שהתקבלה בהריון שנה קודם לכן. התובעים אישרו שילדם בריא.

29. נטען כי ביחס לאחריותה של נתבעת 2 עולה תמונת מצב ברורה לאור חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט. נטען כי מדובר בהתנהלות לא תקינה של רופאת הנשים

— סוף עמוד 7 —

שטיפלה בתובעת מיום 22.4.01 ועד סמוך לזיהוי ההיריון ביום 15.6.01. נטען שלא ניתן כל הסבר מצידה לתובעים על כך שקיים סיכון להריון למרות הניתוח שבוצע לתובעת. נטען עוד שאין בכרטיס הטיפולים כל הוראה לשוב לרופאה מייד עם סיום הטיפול התרופתי שארך מספר ימים בלבד. נטען שרופאת קופת החולים לא זיהתה את ההיריון אפילו שהיה מדובר בשבוע 12 כולל בבדיקות אולטרה-סאונד שערכה. נטען שהרופאה לא תארה לעצמה מצב של הריון חוזר ומכאן הלך רוחה בעת ביצוע בדיקת האולטרה סאונד שלא לקח בחשבון אפשרות כאמור. נטען שהרופאה נתפסה לקונספציה שלא ייתכן הריון. נטען שהמומחה מטעם בית המשפט הבהיר שכבר בשבוע 7 היה אפשר להבחין בהריון בבדיקה גניקולוגית ובוודאי בבדיקת אולטרה סאונד. נטען עוד כי התנהלותם של התובעים במהלך שנת 2001 לימדה על חוסר מודעות מוחלט לאפשרות של כישלון אפשרי בניתוח העיקור. נטען שהם לא הוחתמו כלל על טופס הסכמה לניתוח בו מפורטת אפשרות הכישלון והצורך להיות ערני למצב כזה. נטען שלא הוחתמו כלל על טופס הנוגע לניתוח העיקור. נטען שלטופס ההסכמה לביצוע הניתוח הקיסרי הוספה מילת הקוד BTL+ ותו לא. נטען שהאדם שהחתימם על הטופס לא העיד. נטען שעדות ד”ר וייסמן על שהיה נהוג להסביר, אין בה די וכי הוא עצמו כלל לא שוחח עם התובעים. נטען שהיה צריך להסביר לתובעים על דבר הסיכון הידוע של כישלון אפשרי בניתוח. נטען שסברה שמתן הסבר על אודות כישלון אפשרי או סיכון לכישלון לא היה משנה את החלטתה של התובעת לעבור את הניתוח אינה מתמודדת עם החשיבות של מתן ההסבר. נטען שבמידה שבני הזוג היו יודעים על הסיכון סביר להניח כי גם הקיבעון המחשבתי של רופאת הנשים באפריל 2001 לא היה מונע את הפסקת ההיריון בשבועות המוקדמים שלו.

30. בהיבט המשפטי נטען לעילת תביעה של wrongful birth על פי האמור בת”א 733/94 דונין רבקה ואח’ נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בישראל ואח’ וע”א 1153/06 תמר קדוש נ’ אסותא מרכזים רפואיים. נטען כי עניין קדוש שונה משלושת התקדימים שנדונו לפניו, עניין דונין ות”א (י-ם) 1315/97 אורית אסייג נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בישראל וע”א ת”א 1232/96 א 1232/96 טפירו נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית. נטען שבשלושת התיקים האמורים נפסק פיצוי בגין הוצאות גידול ילד. נטען שבשלושת המקרים האמורים בתי המשפט לקחו בחשבון בקביעת שיעור הפיצוי את דבר קיומם של ילדים נוספים במשפחה. לעומת זאת, בעניין קדוש היה מדובר באשה רווקה עם מצב משפחתי לא יציב. נטען שעניין קדוש ועניין דונין אינם עולים בקנה אחד. נטען שבעניין קדוש תמך השופט הנדל בפתרון מודרני יותר בנושא הפיצוי, פיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה.

31. נטען שבהליך דנן ידוע בוודאות לפי ההיסטוריה של ההורים כי לא היססו לבצע הפסקת הריון בשבוע 9 להריון. נטען שרף הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה הועמד על סך של 250,000 ₪. נטען שמאחר ובעניין כאן הפגיעה באוטונומיה גרמה לשינוי מוכח במהלך העניינים בו רצו ההורים יש מקום להעריך את סכום הפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה בסך של 350,000 ₪.

— סוף עמוד 8 —

32. נטען שגובה הפיצוי בעניין דונין נערך לפי הוצאות חודשיות עבור תוספת ילד למשפחה עד הגיעו לגיל 21 (עם שליש ב- 3 שנים מ- 18 עד 21). נטען כי על בסיס זה מדובר על חישוב פיצוי בסך 1,006 ₪ לחודש כאשר החישוב הסופי מביא לסך של 252,573 ₪. נטען שלסכום זה יש להוסיף רכיב נזק נוסף שהתברר במהלך שמיעת הראיות והוא עלות צפויה ללימודים של הבן בבית הספר הריאלי בחיפה (על רקע לימודי האחים). על כן נטען שיש להוסיף 76,585 ₪ ועוד תוספת 10,000 ₪ על פי הערכה. נטען כי סך כל הפיצוי לפי עניין אסייג מגיע לסך של 339,158 ₪. לסכומים אלה נטען שיש להוסיף שכ”ט עו”ד והחזר מלא של הוצאות משפט.

33. בסיכומי התשובה נטען כי קיים הבדל משמעותי בין שבוע 6 לשבוע 15 בהריון. נטען כי הוגש מוצג בקשר לניתוח קיסרי קודם שעברה התובעת 1. נטען כי הדרישה לעלויות חינוך מוגברות אינה הרחבת חזית. נטען כי עדות ד”ר ניר-שיין נסתרה.

סיכומי נתבעת 1 – מדינת ישראל – משרד הבריאות

34. נתבעת 1 טענה שהתובעת הוזמנה ביום 27.7.00 למיון חדר לידה בבי”ח רמב”ם לקביעת תור לניתוח קיסרי חוזר מתוכנן וצוין כי היא מעוניינת ב- BTL (bilateral tubal litigation), קשירת החצוצרות למטרת עיקור. התובעת הוזמנה להכנה לניתוח ביום 7.8.00 ולניתוח למחרת ביום 8.8.00. נטען שביום 7.8.00 בשבוע 39 להריון, הוחתמה התובעת על טופס הסכמה לניתוח קיסרי בתוספת BTL. נטען שעצם התוספת הידנית על טופס ההסכמה לניתוח הקיסריBTL המתייחס לקשירת החצוצרות מעידה שהתקיים דיון בנוגע לביצוע הפעולה. נטען שכרוטינה וכשגרת עבודה במחלקה נהוג על ידי רופא המחלקה לדון עם המטופלות העוברות פעולת עיקור למניעת הריון באשר לאלטרנטיבות האחרות ועל הסיכויים לכישלון אפשרי כאשר מבהירים שאין 100% בטחון למניעת הריון וכי אף התובעת ובעלה קיבלו הסבר שכזה למרות הכחשתם.

35. ביום 8.8.00 ילדה התובעת תאומים, בן ובת, בניתוח קיסרי. כמו כן בתיאור הניתוח צוין שבוצעה “קשירת החצוצרה הימנית בשיטת פרקלנד. בסמוך לשחלה השמאלית ציסטה פארה-אובלית בקוטר 4 ס”מ נכרתה יחד עם החצוצרה באותו צד. היולדת שוחררה מבית החולים במצב כללי טוב”. נטען שבהמשך, 8 חודשים לאחר ביצוע העיקור, פנתה התובעת לרופאת נשים במרפאת קופת חולים מיוזמתה. הנתבעת 1 טענה להעדר רשלנות רפואית מטעם רופאיה. נטען שבהתאם לקביעת מומחה בית המשפט, פעולת העיקור ביום 8.8.00 בוצעה באופן תקין והבדיקה הפתולוגית מאשרת שהניתוח נעשה כיאות. נטען שלא ניתן

— סוף עמוד 9 —

לזקוף למנתחים את הכישלון וההיריון בעטיו. עוד נטען כי המומחה קבע בסיכום חוות דעתו כי ביצוע הניתוח וחסימת חצוצרות לעיקור בוצעה בטכניקה מקובלת. נטען שכשלון הפרוצדורה הוא אירוע מוכר ולא היה בידי המנתחים למונעו.

36. צויין שמטעם הנתבעת 2 הוגשה חוות דעת של פרופ’ עמי פישמן. נטען שבחוות דעתו הובהרה טכניקת קשירת החצוצרות “על כשלונותיה” (כאשר כשלון מביא להריון). נטען שגם מומחה זה הגיע למסקנה שהסיבוך של ההריון אחרי ניתוח העיקור אינו על רקע טיפול רפואי רשלני. נטען שגם המומחה מטעם בית המשפט, פרופ’ פייזר, קבע כי קיים אחוז כשלונות טבעי שבין 0.3% – 1.35%. נטען שפרופ’ פייזר הגיע למסקנה שהבדיקה הפתולוגית אישרה שהניתוחים נעשו כיאות וכי אין לזקוף למנתחים את הכישלון וההיריון בעטיו. נטען שהמומחה מטעם בית המשפט לא שינה את דעתו בחקירתו ועמד בחקירה נגדית ללא תקלות.

37. נטען שיש להסתמך על קביעת המומחה מטעם בית המשפט שרופאי הנתבעת 2, קופת החולים, הפגינו חוסר מיומנות, או חוסר זהירות, או חוסר ידע, בעת הגעת התובעת ביום 22.4.01 לרופאה הגניקולוגית. נטען שהרופאה הגניקולוגית, שהייתה בעלת ותק רב וידעה שהתובעת עברה עיקור, היתה צריכה לדעת שעדיין קיים סיכון של הריון והייתה אמורה לבדוק ביתר הקפדה אפשרות זו. נטען שהטענה לאי דיוק לכאורי ברישומי הנתבעת ביחס לפעולת העיקור, אף אם היה כזה, לא גרם לד”ר שיין להמנע מעריכת בדיקת הריון בשבוע 7 אלא שהיא נמנעה מכך כיוון שלא סברה שמדובר בהריון. ביחס להעדר הסכמה לפגיעה באוטונומיה נטען שהתובעת ובעלה ביקשו את פעולת העיקור מיוזמתם וסביר להניח כי ביקשו וקיבלו את ההסברים הנדרשים עד לקבלת ההחלטה. נטען עוד שחרף כשלון העיקור הראשון בחרה התובעת לעבור עיקור נוסף משמע, שטענתה לפיה לא היתה עוברת את העיקור לו ידעה כי הוא עלול להסתיים בהריון לא עומדת במבחן המציאות. באשר לטענה שלא קיבלה הסבר, נטען שהתובעת העידה שעברה רופאים רבים וכי אמרה לכולם כי היא מעוניינת בעיקור, לרבות בן משפחתה, ד”ר == אשר עבד בבי”ח רמב”ם ולרבות ד”ר ניר מקופת חולים אשר הייתה הראשונה להמליץ על הפרוצדורה. נטען שמדובר בגרסה קיצונית וכי היא בחרה אף לטעון כי לא הוסבר לה אודות הניתוח הקיסרי. נטען שאין הגרסה סבירה. נטען שגם התובעת וגם התובע הבהירו בעדותם כי אמצעי מניעה אחר לא התאים להם, משמע שקלו שימוש באמצעי מניעה שונים. נטען שהתובעים בחרו באמצעי של עיקור לאחר התייעצות עם ד”ר ניר אשר לדבריהם שקלה עמם פתרון מתאים ולאחר שנפסל פתרון התקן תוך רחמי וכן לאור סירובה של התובעת לקחת גלולות. נטען עוד שעל גבי טופס ההסכמה צוין BTL. נטען שד”ר וייסמן הבהיר בתצהירו כי הפרקטיקה הנהוגה במחלקה הינה מתן הסבר תוך דיון עם המטופלות העוברות פעולה כזו למניעת הריון באשר לאלטרנטיבות האחרות ועל הסיכוי לכישלון אפשרי כאשר תמיד מבהירים שאין 100% הצלחה. נטען שד”ר נבו, הרופא אשר החתים את התובעת על טופס ההסכמה לניתוח, עזב את בי”ח והשתקע בקנדה ואין קשר עימו ומסיבה זו העיד ד”ר וייסמן. נטען שהתובעת העידה שהיא קוראת את המסמכים לפני חתימה ונטען שקרוב לודאי שעשתה כן גם הפעם,

— סוף עמוד 10 —

ובייחוד כאשר היא דנה עם רופאת הנשים שלה וכן כאשר התייצבה יום לפני הניתוח בבית החולים לצורך הכנתה לניתוח קיסרי ולפעולת העיקור. נטען שאין לקבל את עדותם של התובעים לפיה אילו הוסבר להם אודות הסיכון להעדר הצלחה היו בוחרים שלא לבצעו כיוון שכפי שהובהר, אופציית העיקור הינה האופציה הטובה ביותר למניעת הריון בכל מקרה. נטען עוד שלא קיימת פרקטיקה של הוספת אמצעי מניעה נוסף לקשירת חצוצרות וגם לא תהיה בעתיד (לדעת פרופ’ פישמן).

38. נטען עוד שמחדלי הנתבעת 2 מנתקים קשר סיבתי לכאורי בין מעשי ומחדלי הנתבעת 1 אם היו, בכך שהראשונים אפשרו המשכו של הריון בלתי רצוי.

39. ביחס לטענת הפגיעה באוטונומיה המופנית לנתבעת 2 בשל שיהוי באבחון, נטען שבענייננו ידוע בוודאות לפי ההיסטוריה של ההורים כי לא היססו לבצע הפסקת הריון בשבוע 9 של ההיריון. על כן, נטען כי ברור שמהלך העניינים היה שונה אילו רופאת קופת החולים הייתה מגלה את קיום ההיריון.

40. נתבעת 1 טענה שיש לדחות את התביעה נגדה לאור חוות דעתו של המומחה בכל הנוגע לטענת רשלנות בפעולת העיקור. נתבעת 1 הוסיפה וטענה שיש לדחות את התביעה נגדה ככל שזה נוגע לפגיעה באוטונומיה או העדר הסכמה מדעת ואי קבלת הסברים היות שניתנו ההסברים הנחוצים. נטען עוד שב”כ התובעת בסיכומיו לא טען טענה מפורשת אודות העדר הסכמה מדעת ולא התבקש פיצוי בגינה. נטען על כן שטענה זו נזנחה.

41. לעניין הנזק הצטרפה נתבעת 1 לסיכומי נתבעת 2. לעניין חלוקת האחריות נתבעת 1 עמדה על טענתה שיש לדחות את התביעה נגדה. נטען עוד שהתובעים קיבלו אישור הפסקת הריון וחרף זאת בחרו להביא לעולם את ילדם שהינו ילד בריא. נטען שעמדת הפסיקה הינה כי לא ניתן לראות בהבאת ילד בריא לעולם משום נזק על פי סעיף 35 לפקודת הנזיקין.

42. בסיכומי התשובה נתבעת 1 חזרה וטענה שניתוח העיקור נעשה כיאות וכך נקבע על ידי המומחה. נטען שרשלנותה של ד”ר ניר שיין שזו כוללת גם אי מתן הסברים מצידה עוד לפני הליך העיקור עליו המליצה לתובעים. נטען שההסברים שד”ר ניר שיין נתנה לקו בחסר וכללו אי דיוקים. נטען שהימנעותה של ד”ר ניר שיין מלומר לתובעת שייתכן שהיא בהריון היוותה רשלנות נוספת. נטען שהטענה שד”ר ניר-שיין סברה כי מדובר בניתוח מסוג “טוטאל” לא הועלתה על ידי הרופאה בכלל והינה פרי המצאתה של באי כוחה.

סיכומי הנתבעת 2

43. ביחס לניתוח לקשירת החצוצרות וכשליו נטען שהנתבעת 1 נמנעה מהבאת עד, במקרה זה ד”ר אורי נבו, שהחתים את התובעת על הטופס, וכי יש להחשיב הימנעות זו לחובתה. נטען עוד שבזמנים הרלוונטיים לתביעה היה קיים טופס הסכמה ספציפי לניתוח קשירת

— סוף עמוד 11 —

החצוצרות בו פורטו מלוא הסיבוכים והסיכונים, לרבות אפשרות להרות (תוקפו מספטמבר 97′) אך התובעת לא הוחתמה על טופס זה (הוגש לבית המשפט כנ/1). נטען שנתבעת 1 לא הצליחה להוכיח כי ניתנו לתובעת מלוא ההסברים אודות ניתוח קשירת החצוצרות ועל כן יש לקבל טענת התובעת כי בהעדר הסבר אודות הסיכון להרות התובעת ובעלה לא נזהרו והתובעת הרתה שוב. נטען עוד בקשר לניתוח כי בניגוד לתיאור במכתב השחרור שבוצע ניתוח קשירת חצוצרות (טוטאל), בפועל הושאר גדם של חצוצרה והוא זה שאיפשר את ההתעברות המאוחרת. נטען כי סיכום הניתוח אשר העתקו הומצא לרופאת הנשים בקופת חולים אינו משקף נאמנה את מה שבוצע בפועל; ולכן אינו משקף בזמן אמת את הסיכון של התובעת להיכנס להריון, עובדה שמטעה את הקורא ובמקרה דנן את מקבל ההחלטות הרפואיות שכן הנתונים שעמדו בפני רופאת קופת החולים היו נתונים שגויים לפי הטענה. נטען שאילו הייתה מתבצעת כריתה טוטאלית של החצוצרה אז לא היה נולד ילד נוסף.

44. ביחס לביקור התובעים אצל רופאת קופת החולים נטען כי הרופאה ביצעה את כל הבדיקות הדרושות ועל רקע גילה של התובעת 1, 42 במועד הבדיקה, וניתוח קשירת החצוצרות שעברה עם סיכום האשפוז המטעה שכאילו מדובר בכריתה טוטאלית לא היה מקום לחשוד בהריון ולכן קיבלה התובעת מרשם לטיפול הורמונאלי ל- 5 ימים אשר היה אמור לגרום לווסת. נטען שעדות ד”ר ניר-שיין שהורתה לתובעת לשוב אליה אם לא תקבל וסת לאחר כמה ימי טיפול לא נסתרה. נטען שהתובעת אף אישרה את הטיפול הרפואי וההסברים שניתנו לה ע”י ד”ר ניר-שיין. נטען שלמרות זאת התובעת פנתה שוב לקופת חולים רק ביום 12.6.01, כחודשיים לאחר הביקור הראשון, ואז מסרה לרופאה שלא קיבלה עדיין וסת. נטען שאילו הייתה התובעת חוזרת להיבדק כפי שנצטוותה, היה מתגלה ההיריון בשבוע 7 לכל היותר. נטען שאין מקום להטיל את האחריות על רופאת קופת החולים שעה שהתובעת בחרה לא לשוב אליה. נטען שגם המומחה מטעם בית המשפט הסכים בחקירתו שאילו התובעת הייתה חוזרת לקופת חולים בסיום הטיפול ההורמונאלי היו מגלים הריון בסביבות השבוע השלישי. הנתבעת 2 ביקשה לדחות את קביעת המומחה הרפואי בכל הנושא של הטיפול הרפואי בקופת החולים ולקבוע שהנתבעת 2 לא התרשלה ונהגה על פי פרקטיקה רפואית מקובלת תוך ביצוע כל הבדיקות המתאימות לתסמינים עליהם דיווחה התובעת. נטען שמבחינת מכלול הראיות ההתרשלות היחידה שניתן לייחס למאן דהוא היא בכל הנוגע לאבחון ההיריון ומדובר ברשלנותה של התובעת. לחלופין, נטען שיש לייחס לתובעת אשם תורם משמעותי עד כדי רשלנות מכרעת.

45. נטען שיש לדחות את טענת התובעים כי בחרו שלא להפסיק את ההיריון בשבוע 15 נוכח הסיכונים הקיימים לעומת שבוע 6. נטען שהמומחה מטעם בית המשפט אישר כי ניתן לעשות אותה פעולה עד שבוע 20. נטען שבישראל בכל שנה מבוצעות למעלה מ- 1,800 הפסקות הריון בין השבועות 13 – 23 (נ/2) וחלקם בוצעו בנשים לאחר ניתוחים קיסריים. נטען שחרף טענת התובעת שביצעה הפלה בשנת 99′ לא הוגשה כל ראיה התומכת בטענה זו והתובעת לא הרימה את נטל ההוכחה כי אכן ביצעה בעבר הפסקת הריון יזומה.

— סוף עמוד 12 —

46. לגבי הנזק – נטען ששאלת דרך חישוב הפיצוי במקרים של הריון בעוולה לא הוכרעה על ידי בית המשפט העליון. נטען שבעניין קדוש קבע השופט הנדל שאין לפסוק הוצאות בגין גידול ילד משיקולי מדיניות וטובת הציבור. הנתבעת 2 טענה שיש לאמץ את הגישה הרווחת בקרב מרבית מדינות ארצות הברית ושאומצה בפסיקה הישראלית העדכנית ולדחות את דרישת התובעים לפיצוי בגין הוצאות גידול. לחלופין, נטען כי יש להעמיד את הסכום החודשי על 500 ₪ לחודש. נטען שמדובר לכל היותר בנזק בסך 114,847 ₪. נטען שהפיצוי הנדרש בגין עלות הלימודים בבי”ס הריאלי מהווה הרחבת חזית. לחלופין, נטען שבמידה ותתקבל הטענה בעניין פגיעה באוטונומיה, בנסיבות המקרה יש להעמיד את הפיצוי על סך שאינו יותר מ- 25,000 ₪.

47. בסיכומי התשובה נטען שמחקירת המומחה עלה שגם אם הפרוצדורה לקשירת החצוצרות נעשתה כיאות, הרי שתוצאות הפרוצדורה- ההחלטה להותיר גדם היו רשלניות כמו גם תיעוד הניתוח והגדרת הפעולה בסיכום האשפוז. נטען עוד שד”ר ניר-שיין ערכה בדיקת דם בניגוד לטענות הנתבעת 1. נטען שהביקור בו נשלחה התובעת לבדיקת דם ארע לאחר חודשיים מפאת התנהגות התובעת. נטען שאילו היתה מגיעה מוקדם יותר לביקור היא הייתה נשלחת במועד מוקדם יותר לבדיקות. נטען שהנתבעת 1 ניסתה לעשות מקצה שיפורים בסיכומים היות שבחרה שלא לחקור את ד”ר ניר שיין.

ממצאים

48. על סמך עדותו של התובע 2 שהייתה מהימנה עלי בנקודה זו, הנני קובע כי בני הזוג למדו על האפשרות של ביצוע ניתוח עיקור מהרופאה הגניקולוגית של קופת החולים טרם לידת התאומים, לאחר ששקלו הפסקת הריון מהועדה להפסקת הריונות והחליטו לאור הסיכונים האפשריים להמשיך בו (תצהיר התובע). לא הוגשה ראיה על ידי מי מהצדדים כי התובעים למדו או היו אמורים ללמוד על אודות אחוזי ההצלחה (והכשלון) של הליך העיקור מהרופא בקופת החולים. עניין זה עלה בסיכומים, אולם לא זכה לגיבוי בראיות ואין לייחס לו משמעות; מכל מקום, מי שהיה אמור לדון עם התובעים בנושא היו רופאי בית החולים.

49. התובעים היו אמורים לקבל מידע על הניתוח במסגרת תהליכי ההכנה בבית החולים, ובייחוד בשיחה שלוותה את החתימה על טופס ההסכמה לניתוח. זו הייתה גם עמדתה של הנתבעת 1 אשר טענה כי מידע כאמור סופק להם במסגרת חלופי הדברים שליוו את החתימה. ביחס להחתמתה על טופס ההסכמה לניתוח הוגשה עדותה המפורטת של התובעת 1 לפיה הצהירה כי היא קראה בעיון את הטופס שהוגש לה וכי אין היא נוהגת לחתום על מסמכים בלי לקרוא (עמ’ 26 לפרוטוקול ש’ 1-3). לתובעת טענה ספציפית כי לא הוסבר לה בשום שלב לגבי ה”סיכון” שהניתוח לא ישיג את המטרה, קרי, כי גם לאחר הניתוח ולמרות ביצועו המוצלח לכאורה, קיימת אפשרות שהיא תהרה שוב. היא העידה כי לא נאמר לה דבר או חצי דבר בעניין זה. בטופס עצמו לא ניתן למצוא רמז לנושא של אזהרה. בית החולים לא ניסה להביא לעדות את הרופא שהחתים את התובעת על הטופס; כל שצוין היה

— סוף עמוד 13 —

כי אותו רופא כבר אינו עובד בבית החולים ואינו נמצא בארץ כי הוא היגר לקנדה. לא תואר כי נעשה ניסיון כלשהו לאתרו או להביא ממנו עדות. תחת זאת, הסתפקה הנתבעת 1 בעדות של רופא אחר, ד”ר וייסמן, ששימש באותו מועד כרופא בכיר במחלקה. הוא אמנם העיד על הנוהג במחלקה, כי כרוטינה נהגו רופאי המחלקה להסביר למטופלות ולדון עמן על אפשרות של כשלון בניתוח במובן שלא יימנעו הריונות. הרופא הוסיף וטען כי עצם הוספת המונח BTL מצביעה על כך כי התקיים דיון כאמור.

50. כידוע הימנעות צד מהבאת עד מטעמו אינה מטיבה עם גרסתו של אותו צד במשפט (י’ קדמי, על הראיות, חלק 4, בעמ’ 1889 תש”ע-2009). בעניין זה אציין כי הנני מתקשה לקבל את עמדתה של הנתבעת 1 אשר לא הציגה כל ניסיון לאתר את ד”ר נבו. העובדה שאדם אינו נמצא בארץ אינה מהווה לכשעצמה מעין אישור שאין צורך לנסות לאתרו ולקבל את עדותו. העולם היום קטן יותר ומידע אודות אנשים, אף אנשים הנמצאים בחו”ל, זמין יותר מאשר בעבר (ראו התייחסות הפסיקה לתופעת ה”כפר הגלובלי” והשלכותיה הנכבדות על תחומי משפט שונים כפי שצוין בע”פ 4596/05 רוזנשטיין נ’ מ”י (פורסם בנבו, 30.11.05) ובע”א 6726/05 הידרולה בע”מ נ’ פקיד שומה ת”א (פורסם בנבו, 5.6.08)). יצוין כי חיפוש קצר של רגעים ספורים באתר גוגל העלה כי מקום הימצאותו של ד”ר אורי נבו הינו בעיר טורונטו קנדה (מספר אתרים ציינו רופא בשם Ori Nevo, Gynecologist יחד עם טלפון וכתובת- לדוגמא: doctorcheckup.org/doctors/profile/4810-Ori-Nevo).

51. כתוצאה, בעניין זה איני מקבל את גרסת הנתבעת 1 באשר להסברים שניתנו כביכול לתובעת על הניתוח. ראשית, במישור הראייתי הפשוט הובאה עדות ישירה של צד אחד. מול גרסה זו הוצגה גרסה עקיפה בלבד ולא היה כל ניסיון לאתר את הרופא שהתנהל מול התובעת 1 או להביא את עדותו ולו בצורה כלשהי- וידיאו קונפרנס או בצורה אחרת. מסקנת הנתבעת 1, כי עצם תוספת המונח BTL לטופס מצביעה כי התקיים דיון, נראית לי בלתי מבוססת בלשון המעטה. אם כבר, ההיפך הוא הנכון והוספת המונח על גב טופס שנועד לניתוח אחר מצביעה על סיכוי של העדר קיום דיון והוספה של הרגע האחרון ואין מקום להסיק כי ההוספה בהכרח גררה דיון והסבר, בייחוד לא ביחס לכישלון אפשרי. בנסיבות, לא מצאתי כי עדותו של ד”ר ויסמן לגבי נוהג כללי – בייחוד על רקע החתמת הטופס הכללי – צריכה לזכות לעדיפות.

52. באשר לטענה כי הטופס הספציפי נועד בעיקר לניתוח העיקרי של ניתוח קיסרי, הנני מקבל טענה זו, ברם אין זה מעלה או מוריד לעניין הסכמתה לניתוח העיקור ושוכנעתי כי הוסבר לה על הניתוח באופן כללי בלבד. ניתן להשוות את הטופס לטופס ההסכמה נ/1 המהווה טופס הסכמה לניתוח לקשירת חצוצרות. עליו מופיע במפורש כי “קיימת אפשרות שפעולת העיקור לא תצליח כלל או לא תפעל לטווח הארוך, שיעור הכישלונות בשיטות הקשירה השונות נע בין אחת לחמש לכל אלף נשים”.

— סוף עמוד 14 —

53. כתוצאה, הנני מקבל כי התובעת ביקשה לעבור את הניתוח וכי ההליך הניתוחי הספציפי – BTL היה מקובל עליה אולם שלא סופק לה הסבר כי קיים סיכוי לכישלון או העדר תועלת בניתוח ואני מעדיף את גרסתה על פני זו של הנתבעת 1.

54. בנוסף, הנני מעדיף את העדות הישירה והפוזיטיבית של התובעת לעומת העדות העקיפה שהובאה על ידי הנתבעת 1 בעניין זה. יש במחדל זה התרשלות מצד הנתבעת 1 שהרי, פרקטיקה רפואית מקובלת מחייבת כי רופא וצוות רפואי יסבירו למטופל את הפרטים הרלוונטיים להליך הניתוחי, לרבות השלכות אפשריות (ראו לעניין הסכמה מדעת לטיפול רפואי בסעיף 13 לחוק זכויות החולה, תשנ”ו-1996, כן ראו דבריו של השופט מצא בע”א 4384/90 ואתורי נ’ ביה”ח לניאדו, פ”ד נא(2)171 (1997), ראו גם: ע”א 434/94 ברמן נ’ מור- המכון למידע רפואי בע”מ, פ”ד נא(4) 205; ע”א 6153/97 שטנדל נ’ פרופ’ שדה, פ”ד נו(4) 746; ע”א 4960/04 ע.ס. נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית (19.12.05); דנ”א 461/06 קופת חולים כללית נ’ ע.ס. (17.7.06)).

55. באשר לניתוח עצמו, הנני מקבל את עמדת המומחה מטעם בית המשפט, כי הוא בוצע ברמה מקצועית מקובלת וללא רשלנות וכי המקרה דנן מהווה אחד המקרים הסטטיסטיים בהם נוצרת רקאנליזציה של החצוצרה ללא מעשה רשלני בניתוח. המומחה הסביר את מסקנתו זו במסגרת חוות דעתו בצורה מפורטת ומשכנעת, ועמד בחקירה הנגדית ללא שעמדתו הופרכה ולו במעט.

56. לעניין הטיפול שהוענק לתובעת 1 על ידי רופאת קופת החולים, ככל שמדובר בגרסה עובדתית בשאלה מה נאמר למי ומתי, הנני מעדיף את גרסת התובעים על פני זו של הרופאה. דהיינו, כי התובעת 1 הגיעה לקבלת טיפול בעקבות תחושה הדומה לזו של הריון. אמנם, הרופאה ערכה לה בדיקות, לרבות בדיקת אולטרה-סאונד. דא עקא כי היא לא גילתה ממצא מקום שבמיומנות מקובלת הייתה אמורה לגלותו. בעניין זה הנני מקבל את דעתו של המומחה מטעם בית המשפט כי מדובר בקיבעון מחשבתי אשר משמעותו המשפטית הינה רשלנות. יתר על כן, על אף שניתן על ידה טיפול תרופתי בדרך של מרשם היא לא קבעה ביקורת על מנת לבדוק את הצלחת הטיפול. בעניין זה מצאתי כי גרסת התובעת הינה מהימנה יותר מאשר גרסת הרופאה ואין מקום לייחס לתובעת 1 אשם תורם על כך שחלף זמן עד שחזרה להיבדק בשנית. בעניין זה מספיק שאציין כי אין זכר בתיעוד הרפואי לכך כי הרופאה אמרה לתובעת 1 לחזור אליה במועד כלשהו וחסר זה פועל כנגד קבלת גרסת הרופאה (ראו ע”א 2886/05 אשכנזי נ’ קופ”ח כללית (8.11.10) לפיו היעדר רישום בגיליון רפואי עלול להביא לדחיית טענה כי ניתנו לחולה הסברים). יצוין כי גם כאשר התובעת 1 חזרה, ביוזמתה, לביקור נוסף, בשבוע ה- 15 להריונה, לא הצליחה הרופאה לגלות באולטרא-סאונד את הימצאות העובר. רק בעקבות דרישת הבעל כי יבוצעו בדיקות דם התגלה ההיריון. הרופאה טענה כי היא יזמה את ביצוע הבדיקות אולם אין אני מקבל גרסה זו היות שלא הצליחה להסביר מדוע אם פסלה הריון פעם נוספת היא הזמינה בדיקות

— סוף עמוד 15 —

דם (עמוד 45, ש’ 14-15). הרשלנות הרפואית העיקרית והקובעת מתבטאת בשלב זה באי-גילוי ההיריון ועוד באי-קביעת ביקור ביקורת לאחר סיום הטיפול ההורמונלי.

57. הועלתה טענה על ידי הנתבעת 1 כי הרשלנות המאוחרת של הרופאה ניתקה קשר סיבתי עם אי-מתן הסבר על אודות כשלון אפשרי של הניתוח. איני מקבל טענה זו. התרשמתי שהתובעים הינם בני זוג אשר הבינו היטב את הטיפולים הרפואיים שנעשו והתעניינו בהם. אילו היה נאמר להם כי קיים סיכוי לכישלון מאוחר של העיקור ייתכן שהם היו מסבים את תשומת הלב של הרופאה לאפשרות זו.

58. יחד עם זאת, רשלנותה של הנתבעת 2 גבוהה בהרבה מרשלנותה של הנתבעת 1. הרשלנות של הנתבעת 1 מוגבלת לנושא של אי מתן הסבר אודות כשלון אפשרי בלבד. לעומת זאת, רופאת הנתבעת 2 יכלה לגלות כי התובעת 1 בהריון בשלבים שונים של הטיפול, החל מחשד שהיה צריך להתעורר אצלה בעת הביקור הראשון וכלה בביצוע ביקורת מיד לאחר שהטיפול התרופתי לא הביא לתוצאה המצופה. בנוסף, היה צריך לגלות את ההיריון על ידי בדיקת האולטרה-סאונד. בעקבות כל האמור הנני מעריך את חלוקת האחריות כך: על הנתבעת 1 לשאת ב- 10% ממנה ועל הנתבעת 2 לשאת ב- 90% ממנה.

דיון – מקור החובה לפצות הורים בגין לידת ילד בריא במקרה של הריון בעוולה

59. התביעה דנן – לידת ילד בריא בלתי מתוכנן כתוצאה מהריון בלתי רצוי – שייכת לקבוצת עילות הקשורות למצב של הריון ולידה בו מתקיימת רשלנות רפואית: “הולדה בעוולה” (wrongful birth), “חיים בעוולה” (wrongful life), “התעברות בעוולה” (wrongful conception ), “עיקור בעוולה” (wrongful sterilization), ו”הריון בעוולה” (wrongful pregnancy) (לשוני בין העילות ראו: ע’ הרמן, הריון בעוולה, משפחה במשפט, ג-ד (תשס”ט-תש”ע) 97 (2010) 98, להלן- הרמן). במקרה דנן, עילת התובעים הינה הריון בעוולה, עילה הכוללת את שלב העיקור ושלב ההיריון, היות שנטען לרשלנות מצד בית החולים בנוגע לביצוע העיקור בכך שלא הודע לתובעים על סיכויי הכישלון של הליך העיקור וגם לרשלנות מצד קופת החולים, בכך שהרופאה הגניקולוגית מטעמה לא אבחנה את קיום ההיריון עד לשלבים מאוחרים.

60. המרכיב הבעייתי במקרים כגון אלה אינו נוגע לקביעת המרכיב של התנהגות רשלנית. כפי שנקבע לעיל בממצאים העובדתיים, רופאי הנתבעים נהגו ברשלנות כלפי התובעים. הנתבעת 1 התרשלה בהעדר מתן מידע מלא אודות סיכוי ההצלחה של ניתוח העיקור, משמע כי לא ניתנה הסכמה מדעת לטיפול. נתבעת 2 התרשלה באי-מתן טיפול רפואי ברמה מקובלת. שני סוגי המחדלים שייכים לגרעין המוכר של התרשלות רפואית.

— סוף עמוד 16 —

61. הקושי שמציב העניין נמצא בסוגיית הנזק ורכיבי הפיצוי. קיים מגוון גישות במדינות המשפט המקובל באשר לזכות ההורים לפיצוי בגין הריון בעוולה שתוצאתו לידת ילד בריא, החל מגישות הדוחות לחלוטין מתן פיצוי, כאלו הדוגלות במתן פיצוי מוגבל, וכלה באלו המעניקות פיצוי מלא (הרמן, לעיל בעמ’ 100). השוני בגישות מבוסס על שילובים שונים של פרשנות דיני הנזיקין, דיני החוזים ויישומם, שיקולי עלות-תועלת, ומדיניות ציבורית ומשפטית. הגישה אשר שוללת אפשרות לקבל פיצוי אינה רואה בהולדת ילד בריא סוג של נזק, הן בפועל והן בעקרון. הגישה הדוגלת במתן פיצוי מלא מבוססת על יישום שבלוני של עקרונות דיני הנזיקין ללא התחשבות בבעיות המשפטיות אשר הסוגיה מעוררת, טכניות ומהותיות כאחת. בעוד שעל פי גישת הביניים נערך מאזן בין “הנזק” לבין “התועלת” ומוענק פיצוי חלקי, בדרך כלל על בסיס כלל התועלת (tort-benefit rule) (הרמן, שם).

62. בארץ נידונו מקרים בודדים של הריון בעוולה שתוצאה מהם נולד ילד בריא: בת”א (י-ם) 733/94 דונין רבקה ואח’ נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל ואח’ (19.9.1996) התרשלו הרופאים בבדיקה היסטולוגית לאחר ביצוע עיקור לאם שאחריה נולדה תינוקת נוספת, בריאה. אב המשפחה היה נכה בשיעור של 90% ועיקר עול פרנסת המשפחה נפל על האם ובני הזוג החליטו שלא להביא ילדים נוספים לעולם מחמת מצבם הכלכלי הרעוע. נפסקו הוצאות בגין גידול הילדה בסכום של 500 ₪ לחודש עד גיל 18 וסכום מופחת בשליש בטווח הגילאים בין 18-20. בת”א (י-ם) 1315/97 פלונית נ’ קופ”ח של ההסתדרות הכללית (16.3.2004) קבע בית המשפט המחוזי בירושלים כי בעקבות התרשלות רפואית בביצוע עיקור באם נולד ילד בריא. על בסיס מקרה דונין נקבע כי ישולמו הוצאות בסך 900 ₪ לחודש עד גיל 18 ובין 18-21 300 ₪ לחודש. בע”א (ת”א) 1323/96 אליס טפירו נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית (13.9.1998) קבע בית המשפט המחוזי בערעור על פסק דין של בית משפט השלום ברמלה, כי אין לקבל את הגישה כי לידת ילד בריא פוטרת מתשלום פיצוי עבור הנזק הכלכלי להורים. ערכאת הערעור חייבה תשלום על דרך האומדנא בסך 70,000 ₪. בע”א (ב”ש) 1153-06 תמר קדוש נ’ אסותא מרכזים רפואיים בע”מ (25.2.2010) נדון מקרה של רווקה שניהלה מה שתואר כ”קשר בלתי מחייב” עם בן זוג, אשר נכנסה להריון והחליטה לעבור הפלה. הליך גרידה שעברה לא הצליח. נקבע כי לא הייתה רשלנות בביצוע ההליך הרפואי, אך הייתה התרשלות בטיפול שלאחר מכן. בית משפט השלום פסק אמדן הוצאות גלובלי בסך 20,000 ₪ בשל כך שנשללה מהמערערת: “הבחירה להביא את בנה לעולם במסגרת משפחתית שונה” וההוצאות שנובעות מכך ופיצוי עבור הפסד השתכרות בסך 72,000 ₪ שהורכב מ- 3,000 ₪ לחודש לתקופה של שנתיים לאחר הלידה. קוזז מהפיצויים שיעור של 30% כיוון שהאם השתהתה בפנייתה לרופא. בערעור בית המשפט המחוזי ציין כי אינו נדרש לסוגיה העקרונית והפנה לדעתו של הנשיא ברק בעניין זייצוב שצידדה בהכרה בפיצוי במצבים אלו, תוך שצוין כי מדובר בדעת מיעוט (ע”א 518/82 ד”ר רינה זייצוב ו-2 אח’ נ’ שאול כץ ו- 9 אח’, פ”ד מ(2) 85 (1986)). יש עוד להעיר שהסוגיה הספציפית של פיצוי עבור לידת ילד בריא לא עמדה במחלוקת באותו מקרה. במקרה של קדוש נדונו היבטים שונים של שאלת הנזק: ערעור האם על שלא נפסקו הוצאות בגין גידול הילד, ואבדן סיכויים להתחתן. ערכאת הערעור הגיעה למסקנה כי אין מקום

— סוף עמוד 17 —

להתערב בהחלטת בית משפט קמא. הוער על הקושי שפסיקת הוצאות גידול ילד מעלה בהתחשב במדיניות משפטית ראויה והכללים המנחים במתן פיצוי נזק בתביעת נזיקין ובעיקר התועלת שמביא הילד לאם (שם בעמ’ 3). בסופו של עניין, ערכאת הערעור התערבה רק בנושא האשם התורם וביטלה אותו. בית המשפט לא נדרש לסוגיה של פגיעה באוטונומיה, אולם נרמז כי יתכן כי הינו רלוונטי (שם, בעמ’ 5).

63. לטעמי, חלק מההסדרים על פיהם נפסק פיצוי לפי חלק מהגישות שתוארו לעיל מעוררים קשיים משפטיים ואחרים אשר אינם ניתנים לפתרון מספק. הקושי העיקרי סב סביב העדר יכולת לאזן בין יישום כללי המשפט המקובלים בתחום הנזיקי לבין הסוגיות האתיות והמוסריות, כמו גם קושי לכמת חלק מראשי הנזק וקושי ליישם את עקרון הקטנת הנזק (ראו הרמן, בעמ’ 109-120, 124 ו K.C. Vikingstad, “The Use and Abuse of the Tort Benefit Rule in Wrongful Parentage Cases, 83 Chi-Kent L. Rev. 1063(2007) 1070). הסוגיות השונות אשר נסקרו בספרות ובפסק הדין של בית המשפט המחוזי בעניין קדוש הביאו אותי למסקנה כי הגישה הנכונה ביותר בין שלוש הגישות היא גישת הביניים; גישה זו, על אף שאינה מושלמת, סובלת מפחות פגמים מאשר שתי הגישות האחרות. כך למשל, הגישה אשר דוגלת במתן פיצוי מלא סותרת מדיניות ציבורית רצויה באופן בוטה. ראשית, העמסת העלויות המלאות של גידול ילד בריא על המזיק, בין אם מדובר במזיק פרטי או מזיק ציבורי, כוללת בתוכה, גם אם בדרך עקיפה, ראיה כי ילד בריא יכול להוות “נזק” ומתעלמת מההנאה והסיפוק העמוקים המלווים גידול ילד. בנוסף, גישה זו סובלת מקוצר ראיה והסתמכות יתרה על תאוריית דיני הנזיקין באופן שבלוני ללא כל התחשבות במדיניות ציבורית ראויה או בשכל הישר לפיהם קשה לראות ילד בריא כ”נזק”. מאידך, הגישה ההפוכה, זו הדוחה לחלוטין אפשרות של קבלת פיצוי כאשר נולד ילד בריא סובלת גם היא מפגמים היורדים לשורש העניין. העיקרי בהם הוא הסתירה שנוצרת כלפי עקרונות יסוד מקובלים בדיני הנזיקין אשר השתרשו בשיטת המשפט ויושמו בסיטואציות רבות (השוו עם ע”א 518/82 רינה זייצוב נ’ שאול כץ (1986)). יוצא כי הדרך היעילה והצודקת ביותר לפסוק פיצוי במקרים של הריון בעוולה שממנו נולד ילד בריא הינה על ידי אימוץ דרך הביניים, הגישה אשר דוגלת במתן פיצוי עבור הנזקים הישירים במהלך תקופת הריון בלבד (להורים), בהתאם למקובל בתורת הנזיקין ועל ידי שימוש בעילה של פגיעה באוטונומיה, אם כי לא ברמה סמלית בלבד, אלא כביטוי לפגיעה המשמעותית בחופש הבחירה של ההורים (ע”א 9936/07 בן דוד נ’ ענטבי (22.2.11)). דרך הביניים אינה סובלת מאותם פגמים תיאורטיים או יישומיים קיצוניים מהם סובלות הדרכים האחרות ועל כן הינה עדיפה (ראו הרמן בעמ’ 130-130). דומה הדבר, בשינויים המחויבים, לדרך בה המדע בוחר בין תיאוריות מדעיות שונות כדי להסביר תופעה נתונה. התיאוריה העדיפה היא זו הסובלת מפחות אנומליות (פגמים או העדר שלמות בהתאמת התיאוריה לתופעה) לעומת מתחריה (ראו: Thomas Kuhn, The Structure of Scientific Revolutions, Univ. of Chicago, 1962).

— סוף עמוד 18 —

64. התוצאה היא כי יש לפסוק פיצוי עבור לידת ילד בריא כתוצאה מהריון בעוולה על פי ראשי הנזק של ההוצאות הישירות אשר נגרמו בתקופת ההיריון ובגין אבדן אוטונומיה. באשר לפגיעה באוטונומיה, אין הצדקה להגביל את הפיצוי לרמה סמלית בלבד היות שמדובר בפגיעה משמעותית באוטונומיה ולאורך תקופה ממושכת (השוו עם גישתו של הרמן, בעמ’ 131; ראו גם ע”א 9936/07 לעיל, שם הועמד סכום הפיצוי בגין רכיב הפגיעה באוטונומיה על 250,000 ₪).

65. במקרה דנן, לא הובאו ראיות קונקרטיות שניתן להסתמך עליהן באשר לראשי הנזק הספציפיים (ראו תצהירי התובעים). אשר על כן, יפסק פיצוי על דרך האומדן בסך של 104,976 ש”ח. לסכום זה יתווסף שכ”ט עו”ד בסך 24,354 ש”ח והחזר האגרה ששולמה. חלוקת התשלום בין הנתבעות תהא כאמור לעיל, 90% לחובת הנתבעת 2 ו- 10% לחובת הנתבעת 1.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, י’ אדר תשע”ב, 04 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.

רשלנות רפואית בהריון- מהי רשלנות בהריון, כיצד תובעים על רשלנות רפואית בהריון

פסק דין- תביעה שנדחתה על פגיעה בעצב בניתוח

בית משפט השלום בירושלים

 

ת”א 8748-06 אלפאקיה מוחמד סברי נ’ בית החולים אוגוסטה ויקטוריה

בפני

כב’ השופטת יעל ייטב

תובע

אלפאקיה מוחמד סברי

נגד

נתבעים

בית החולים אוגוסטה ויקטוריה

פסק דין

מבוא

1. התובע, יליד 1945, עבר ביום 7.7.99 ניתוח לתיקון בקע מפשעתי במוסד הרפואי של הנתבע (להלן- “בית החולים”).

2. בכתב התביעה פורט שלאחר הניתוח סבל התובע מזיהום, והוא אושפז בבית החולים למשך 13 ימים.

3. עוד פורט בכתב התביעה שלאחר שחרורו מבית החולים עבר התובע מספר אירועים חוזרים ונשנים של דמם ניכר מאזור הניתוח ומשק האשכים, המלווים בכאבים עזים בקדמת הבטן התחתונה מימין וברגל ימין. בכל פעם נוקז דם רב מאזור הניתוח, ולבסוף הוכנס נקז אשר הקל על הכאבים, אך לא העבירם לחלוטין.

4. פורט שביום 22.1.01 נבדק התובע על ידי נוירוכירורג מבית החולים איכילוב, אשר התרשם כי בעקבות הניתוח נפגע התובע בעצב הירך.

טענות הצדדים

5. לטענת התובע, חב כלפיו בית החולים ברשלנות, בשל ביצוע טיפול כושל ורשלני, הן במהלך הניתוח והן לאחריו. עוד נטען שלא בוצעו הפעולות הנדרשות לאחר הניתוח, הבעיה העצבית לא אובחנה ולא טופלה.

°

6. נטען שנזקיו של התובע מתיישבים יותר עם המסקנה בדבר רשלנות הנתבע מאשר עם המסקנה שלא התרשל, וכי חל בענייננו הכלל שהדבר

°

7. — סוף עמוד 1 —

°

8. מעיד בעד עצמו, כאמור בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן- “פקודת הנזיקין”).

°

9. פורט שלא ניתנה הסכמתו של התובע מדעת לניתוח, ולפיכך והופרו הוראות חוק זכויות החולה, התשנ”ו – 1996 (להלן: “חוק זכויות החולה”), פקודת בריאות העם, פקודת הרופאים וחוק העונשין. התובע אף הפנה לליקויים וחסרים שונים ברשומה הרפואית.

10. בסיכומיו ביקש בא כוחו של התובע להתמקד בשתי טענות עיקריות: טענת הטיפול הרשלני, על יסוד הכלל שהדבר מדבר בעד עצמו, וטענת העדר ההסכמה מדעת.

11. הנתבעת טענה כי הניתוח בוצע לאחר שבבדיקת אזור המפשעה נמצא שהתובע סובל מבקע מפשעתי לא- ישיר ימני קטן, מבקע מפשעתי ישיר ימני גדול, ומבקע מפשעתי שמאלי חוזר. נטען שאזור הניתוח לא הזדהם, ולא התפתחה דלקת כלשהי. בהעדר סיבוכים שחייבו את המשך האשפוז או שחייבו טיפול מיוחד לאחר הניתוח, זולת שטף דם, שוחרר התובע לביתו וחזר לביקורת כעבור שבוע.

12. הנתבעת טענה כי ניתנה הסכמה מלאה כנדרש לניתוח, וכי לא נפל כל פגם ברשומה, ובכל מקרה אין לפגם, אם נפל, כל משמעות.

13. בסיכומיה טענה הנתבעת את הטענות הבאות: נטען שלא הוכחה כל אחריות, בהעדר רשלנות. נטען שהייתה הסכמה מדעת, ושאין כל ראייה לכך שנגרם לתובע נזק במהלך הניתוח.

חוות הדעת הרפואיות

14. לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של מומחה בנוירולוגיה, ד”ר א’ ורטמן. במסגרת חוות דעתו פירט המומחה שהתובע סובל מ- NEURALGIA, המערבת 4 עצבים שונים העוברים בתעלה האינגוניאלית. המומחה ציין שלמרות גודלו של הבקע, אין כל עדות לכך שלפני הניתוח סבל התובע מכאב נוירופתי, שממנו הוא סובל היום, עובדה התומכת בטענתו של התובע שהכאב הופיע בעקבות הניתוח.

15. המומחה הוסיף וציין שנוירלגיה מהסוג האמור קורית לעיתים בסיבוך של לחץ על העצבים באזור האינגואני, וכי הדימומים שאותם תיאר התובע מהווים סיבה לתופעות האמורות.

16. המומחה ציין שלדברי התובע גורמת לו הנוירלגיה לקושי בהרמת משאות ובהנעה חופשית של רגלו.

17. המומחה המליץ לקבוע נכות קבועה בשיעור של 30%.

18.

19. — סוף עמוד 2 —

20. הנתבעת הגישה את חוות דעתו של פרופ’ א’ מלמד. בחוות דעתו פירט המומחה שמתיקו הרפואי של התובע עולה שהתובע נותח ביום 7.7.99. הניתוח עבר בהצלחה, וביום 10.7.99, שוחרר התובע לביתו. לאחר מכן הופיעה באזור הניתוח נפיחות, שמקורה בהמטומה מקומית. אף שלא הייתה עדות לזיהום, טופל התובע שמרנית, עם אנלגטיקה ואנטיביוטיקה, במטרה להביא לספיגה ספונטנית של הדימום. בשל תלונות על כאבים מתמידים ובשל הנפיחות המתמדת באזור הניתוח, אושפז התובע בשנית ביום 18.7.99, לשם ניקוז ההמטומה, באמצעות פתיחת התפרים של הניתוח הקודם. גם אז לא נמצאה כל עדות לזיהום, וביום 24.7.99 שוחרר התובע לביתו.

21. בפרק הבדיקה ציין המומחה שהתובע נראה בריא, נמרץ ודינמי, ללא סימני מצוקה או סבל. הבדיקה הייתה תקינה. אשר לתחושה ציין המומחה- “בבדיקת התחושה הפגין ירידה לכל סוגי התחושה… שהייתה מופגנת, לא אנטומית ולא אוטנטית”.

22. בסעיף הדיון והמסקנות ציין המומחה שבדיקתו הנוירולוגית של התובע הייתה תקינה לחלוטין, למעט ירידת תחושה בבטן ובגב, מימין, מגובה הטבור ומטה, וכן במפשעה ולכל אורך רגל ימין בצורת גליל, שהייתה כאמור לא אנטומית ולא אורגנית. צוין שלא נמצאה בבדיקה כל עדות לפגיעה אורגנית בחוט השדרה, בשורשיו העצביים הלומבו- סקלריים, העצביים וההיקפיים של הרגל, או במערכת העצבים האוטונומית.

23. אשר לאמינותו של התובע ציין המומחה “לא התרשמתי מחומרת ואמינות תלונותיו הסובייקטיביות”. כן ציין “אין מנגנון אנטומי מוכר היכול להסביר את תלונותיו הסובייקטיביות. התרשמתי לעומת זאת ממופגנות בוטה ולא אמינה ומרצון לרווח משני”.

24. המומחה מטעם הנתבעת הפנה לכך שבשנת 1996 התלונן התובע על כאבי פנים בעקבות טיפול שיניים, והגיע לטיפול במרפאת חוץ נוירולוגית בבית החולים איכילוב בעקבות זאת, שם הומלץ לו על משככי כאבים.

25. לאור ממצאיו סבר המומחה מטעם הנתבעת שלא נותרה לתובע בעקבות הניתוח כל נכות בתחום הנוירולוגי.

26. בשל המחלוקת בין המומחים הרפואים, מונה פרופ’ א’ רכס כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגיה.

27. בתיאור הבדיקה ציין המומחה “עצבים קרניאליים תקינים. הכוח שמור (5/5) ב- 4 גפיים. ההחזרים הגידיים ערים (2+) ושווים ב- 4 הגפיים. אין החזרים פירמידליים. מסת השרירים שמורה. התחושה שמורה ב- 4

28. — סוף עמוד 3 —

29. הגפיים למגע כאב ווברציה למעט ברגל ימין בה טוען התובע להפרעת תחושה בכל הגפה לרבות בירך ובשוק בצורת “צינור” עד למפשעה לרבות אזור העכוז. בהליכה גורר רגל ימין בצורה שהיא לדעתי אינה אורגנית. מסוגל לעלות על הספה (כ- 40 ס”מ) עם כל רגל בנפרד ללא כל קושי. לציין במיוחד כי שרירי הירך והשוק שווים בשתי הרגליים (44 ס”מ כ- 15 ס”מ מעל לפיקה) וכי שרירי השוקיים שווים גם הם (31 ס”מ, 13 ס”מ מתחת לפיקה).

בזמן הבדיקה בשכיבה מדגים התובע חולשה (3/5) של שרירי הירך מימין (אליופסואס) שאינה עומדת בהתאמה עם יכולתו ללכת ולעלות על הספה כמתואר לעיל. חולשה זו לדעתי אינה אורגנית. עוד לציין כי במהלך הבדיקה הנוירולוגית נגעתי בידי ובמכשיר חד בעור של הגפה הימנית התחתונה מבלי שהתקבלה כל תגובת כאב (היפרפתיה). יש צלקת באזור המפשעה מימין שאינה רגישה”.

30. המומחה ציין שיתכן שההתערבות הניתוחית גרמה לפגיעה בעצב תחושתי, “אך התנהגותו של התובע בזמן הבדיקה אינה מאפשרת לקבוע בוודאות את מצבו הנוירולוגי”.

31. המומחה ציין שברור באופן מובהק שאין כל נזק מוטורי בגפה הימנית התחתונה. כן ציין שלמרבית הצער אין אפשרות להעריך את הנזק התחושתי, בשל ההפרזה והאדרה שהפגין התובע במהלך הבדיקה. צוין שברור מעבר לכל ספק כי לא תיתכן הפרעת תחושה בצורת “צינור”, כפי שתיאר התובע, אף לא תיתכן הפרעה תחושתית בעכוז, שכן אזור זה נמצא בתפוצה עצבית אחרת לחלוטין.

32. בסיום חוות דעתו ציין המומחה שעל מנת שלא לקפח את התובע, ומחמת הספק, הוא קיבל את האבחנה שנעשתה בבית החולים איכילוב בשנת 2001, אשר ציינה פגיעה בעצב התחושתי הצידי של הירך. המומחה ציין שמדובר בהפרעת תחושה בלבד, שאינה פונקציונלית.

33. את הנכות הרפואית העריך המומחה בשיעור של 5%, מחמת הספק.

34. אציין שאיש מהמומחים לא זומן להיחקר בפני.

הרשלנות

35. לטענת התובע, חב כאמור בית החולים בנזקיו בשל הרשלנות בטיפול שקיבל.

36. התובע לא הגיש חוות דעת רפואית המעידה על כך שהטיפול שניתן לו היה טיפול רשלני, אלא הפנה לתוצאה, וטען למעשה כי תוצאתו של הניתוח

37. — סוף עמוד 4 —

38. מעידה על רשלנותו של בית החולים. התובע הוסיף וטען כי בהתאם לסעיף 41 לפקודת הנזיקין, מוטל הנטל על הנתבע לשכנע שלא מדובר בענייננו ברשלנות.

39. הנתבעת טענה כאמור שלא הוכחה רשלנות, הן בשל העדר חוות דעת לשם הוכחת הטענה, הן בשל העדר נזק או קשר סיבתי, הן בשל כך שלא מתקיימים התנאים להיפוך נטל הראייה כאמור בסעיף 41 לפקודת הנזיקין.

40. לשם הכרעה במחלוקת זו שבין הצדדים ראוי לטעמי להתעכב תחילה על התוצאה. אקדים ואציין שעיון בראיות שהובאו בפני מעלה שלא עלה בידי התובע להוכיח קיומו של נזק בעקבות הניתוח. גרסתו של התובע בדבר הנזק שנגרם לו מעוררת ספק רב בשל חוסר אמינותה.

41. עיון בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט מעלה שההפרעה שבה מדובר הינה לכל היותר הפרעה תחושתית. המומחה שב והדגיש כי לא מצא במהלך הבדיקה כל נזק אורגני, שכן הבדיקה הנוירולוגית הייתה תקינה.

42. לא זו אף זו. כפי שציין המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, לא רק שהוא לא מצא כל בעיה אורגנית, חלק מהתלונות שהועלו בפניו על ידי התובע, אינן אפשריות, שכן לא תיתכן הפרעת תחושה בצורת “צינור”, כפי שתיאר התובע בפני המומחה, אף לא תיתכן הפרעה תחושתית בעכוז, שכן אזור זה נמצא בתפוצה עצבית אחרת לחלוטין.

43. המומחה ציין שבשל התנהגותו של התובע במהלך הבדיקה, ההגזמה וההאדרה, לא היה באפשרותו להעריך האם אכן קיימת בעיה תחושתית ומה היקפה. את הערכתו בדבר נכות נוירולוגית קבע המומחה כאמור מחמת הספק בלבד, לא על בסיס ממצאיו בבדיקה שערך, אלא על יסוד הרשומה הרפואית שנרשמה בבית החולים איכילוב, כשנה וחצי לאחר הניתוח, רשומה שאליה אתייחס בהמשך, ועל יסוד תלונותיו של התובע.

44. המומחה מטעם הנתבעת אף הוא לא מצא במהלך הבדיקה כל בעיה אורגנית. אף הוא הדגיש את חוסר האמינות של התובע, ואת ניסיונות ההגזמה והאדרה. על יסוד ממצאיו קבע שלא נותרה כל נכות בעקבות הניתוח.

45. גם המומחה מטעם התובע, אשר קבע כאמור נכות בשיעור של 30%, חזר והדגיש במספר מקומות בחוות דעתו שממצאיו מבוססים בעיקרם על מידע שמסר לו התובע, על תלונותיו ועל תחושתו.

46.

47. — סוף עמוד 5 —

48. אף שקיימות בפני שלוש חוות דעת רפואיות, ראוי לציין לעניין זה את פסיקת בית המשפט לפיה יש לתת משקל מתאים לחוות דעת של המומחה מטעם בית המשפט ( ראו למשל ע”א 3056/99 רועי שטרן נ’ המרכז הרפואי ע”ש שיבא, פ”ד נו (2) 936; וע”א 558/96 חברת שיכון עובדים נ’ רוזנטל, יוסף לוי ובניו בע”מ נ’ שיכון עובדים בע”מ, פ”ד נב (4) 563).

49. הנזק המתואר בחוות הדעת הינו כאמור נזק תחושתי, אשר על קיומו ועל היקפו ניתן ללמוד מתלונותיו של התובע בלבד. לעניין זה אין להתעלם מבעיית האמינות הקשה, עליה עמדו שניים מהמומחים הרפואיים, בעטייה קשה לבסס ממצא על יסוד עדותו היחידה של התובע.

50. נוסף לחוות דעתם של המומחים הרפואיים יש לציין מספר גורמים נוספים. מומחה בית המשפט קבע כאמור נכות מחמת הספק על יסוד רשומה רפואית של נוירוכירורג מבית החולים איכילוב, מיום 22.1.01, כשנה וחצי לאחר הניתוח.

51. בגיליון הטיפול במרפאה הנוירוכירורגיה בבית החולים איכילוב, לא צוין טיבה, הקיפה ותוצאותיה של הבדיקה הנוירולוגית שבוצעה לתובע, ולא ניתן ללמוד ממנה האם הממצאים בדבר פגיעה בעצב מבוססים כל כולם על תלונותיו של התובע, או שנמצא בסיס נוסף לקביעה בדבר פגיעה בעצב. כיון שלא נמצא ממצא אורגני בבדיקות המאוחרות יותר, אין להוציא מכלל אפשרות שהממצא האמור בבית החולים איכילוב אכן מבוסס אף הוא על תלונות התובע בלבד. על רקע בעיית האמינות, יש להטיל ספק גם בכך.

52. עוד נרשם ברשומה האמורה שהתובע סירב לניתוח לשם טיפול בבעיה שהתגלתה, ועל כן הומלץ לו על טיפול שמרני.

53. לא הובאו בפני ראיות אודות טיפולים שמרניים שאותם קיבל התובע מאז הבדיקה בבית החולים איכילוב ועד היום, אף לא ראיות אודות תלונות נוספות שהעלה התובע לאחר מכן בפני רופאים בתחום זה.

54. מתצהירו של המנתח עולה כי אף שהתובע זומן לביקורת כשנה לאחר הניתוח הוא לא התייצב לביקורת. במהלך חקירתו הנגדית השיב המנתח שבמהלך הניתוח הוא כלל אינו מתקרב לעצב, (ועל כן אינו נוהג לציין סיכון מפני סיבוך בתחום זה).

55. במהלך חקירתו הנגדית נשאל המנתח האם במסמך שהופנה אליו ביום 4.12.99 (מוצג ת/2) נכתב לו שיש לבצע ניתוח לשחרור העצב, והשיב שהמכתב נכתב על ידי נוירו כירורג, ושהניתוח שעליו הומלץ היה לאזור

56. — סוף עמוד 6 —

57. העצב, הרחוק מאזור הניתוח שהוא עצמו ביצע לתובע. המנתח השיב שהוא עצמו אינו מנתח של עצבים. עוד השיב שהכאבים שעליהם התלונן התובע אינם מסוג הכאבים שבהם הוא נתקל בעקבות ניתוחים מסוג הניתוחים שערך לתובע, ועל כן שלח את התובע לנוירוכירורג, כדי שיטפל בו. הנוירוכירורג מצא שהתובע אינו מגיב לתרופות שניתנו לו, ועל כן המליץ על ניתוח.

58. על יסוד הראיות האמורות, ספק בעיני האם אכן עלה בידי התובע להוכיח קיומו של נזק נוירולוגי, או קיומו של קשר סיבתי בין בעיה נוירולוגית לבין הניתוח.

59. ואולם גם אם אקבל את טענת התובע לפיה נותרה לו בעקבות הניתוח בעיה תחושתית, ושקיים קשר סיבתי ברור בין הבעיה המתוארת לבין הניתוח, אין הדבר מעיד בהכרח על קיומה של רשלנות מצד בית החולים.

60. כפי שנקבע, אף אם אירעה טעות בביצוע ניתוח, אין בכך כדי להעיד בהכרח על קיומה של רשלנות (ראו לעניין זה את פסקי הדין בד”נ 1833/91 פחרי קוהרי נ’ מדינת ישראל, ואת ע”א 916/05 שרון כדר נ’ פרופ’ יובל הרישנו).

61. כאמור, לא הוגשה מטעם התובע חוות דעת רפואית המעידה על טיפול רפואי רשלני בתובע, במהלך הניתוח או לאחריו. לטענת התובע יש כאמור לבסס את קיומה של רשלנות על הכלל המעוגן בסעיף 41 לפקודת הנזיקין.

62. לאחר עיון בראיות הצדדים ובטענותיהם, לא מצאתי שבענייננו מתקיימים התנאים להיפוך נטל הראיה, כפי שהוצע על ידי התובע.

63. סעיף 41 לפקודת הנזיקין יחול בהתקיים כל אחד מהתנאים הבאים:

(1) לניזוק אין ידיעה על הנסיבות שגרמו לאירוע הנזיקי בעת התרחשותו;

(2) הנזק נגרם בשל נכס שלנתבע שליטה מלאה עליו.

(3) האירוע מתיישב יותר עם התרשלות מצד הנתבע מאשר עם האפשרות שהנתבע נקט זהירות סבירה.

64. מין הראוי לציין כי מבחינת שיקולי מדיניות, הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין אינו חל באופן אוטומטי בתביעות לרשלנות רפואית, ראו למשל פסק דינה של כב’ השופטת שטרסברג –כהן בע”א 1146/99 קופ”ח כללית נ’ סולן, פ”ד נה (4) 898–

— סוף עמוד 7 —

“…בעל-דין הרוצה להוכיח עניין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו יצרף לכתב-טענותיו תעודת רופא או חוות דעת של מומחה (תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ”ד-1984). חובה זו היא בעלת משמעות מיוחדת בתביעות בשל רשלנות רפואית, שאז תלויה הן הוכחת החבות והן הוכחת הנזק בחוות-דעת כזו. אילוּ נבחן קיומם של תנאי הכלל רק על בסיס החומר הראייתי שהוצג על-ידי התובע, התוצאה הייתה כי ברוב המכריע של המקרים היה על בית-המשפט להחיל את הכלל ולהעביר את נטל השכנוע בדבר היעדר רשלנות אל כתפי הרופאים. תוצאה זו אינה נראית לי, באשר היא אינה מתיישבת עם מדיניות משפטית ראויה. ההתערבות הרפואית, טיפולית או כירורגית, באה על רקע מצב של חולי או פגיעה גופנית או נפשית. לא תמיד ניתנים אלה לשיפור או ריפוי מלא או חלקי או בכלל ולא אחת צפוי המצב להתדרדר ללא כל רשלנות מצד הרופאים, כגון ניתוח שלא הביא לתוצאה המיוחלת או ניסיון למנוע החמרת מצב, שלא צלח. אין המשפט אמור להעמיד את הרופאים במצב של ‘אשמים’ לכאורה ולהעביר באופן גורף את נטל השכנוע לשכמם על סמך ראיות התובע בלבד. טעם זה נותן משנה תוקף להכרעה בשאלת החלת הכלל בסוף המשפט על סמך החומר הראייתי כולו ולא רק על סמך ראיות התביעה”.

65. בחינת הראיות שהובאו בפני, בכללותן, אינה מלמדת על כך שהנזק הנטען מתיישב יותר עם התרשלות מצד בית החולים מאשר עם האפשרות שבית החולים נקט זהירות סבירה. בנסיבות שבפנינו לא מתקיימת ההנחה של “התרשלות סטטיסטית”, הנחוצה לקיומו של התנאי השלישי ההכרחי להעברת נטל הראייה.

66. אשר על כן יש לקבוע כי לא הוכחה בענייננו התרשלות מצד בית החולים.

העדר הסכמה מדעת

67. לטענת התובע, לא ניתנה הסכמתו מדעת לביצוע הניתוח, שכן הוא לא קיבל הסבר מספיק ונאות אודות הניתוח ואודות הסיכונים האפשריים. לא נמסר לו מידע אודות האפשרות לסיבוך נוירולוגי, לא נמסר לו אף מידע באשר להעדר מומחיותו של המנתח. אשר להיבט הפרוצדורלי, טען

68. — סוף עמוד 8 —

69. התובע שאמנם הוא חתם על טופס הסכמה, ואולם הטופס היה בשפה האנגלית שפה שאותה הוא אינו דובר.

70. כלל הוא, כי לא יבוצע טיפול רפואי באדם, מבלי שתינתן לכך “הסכמתו מדעת”, היינו הסכמה המבוססת על החלטה מושכלת, ועל הסכמה לביצוע ההליך הרפואי, בהסתמך על המידע הרלוונטי להחלטה זו.

71. כלל זה מעוגן כיום בסעיף 13 לחוק זכויות החולה הקובע כי:

“(א) לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה.

(ב) לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע; לעניין זה, “מידע רפואי”, לרבות –

(1) האבחנה (הדיאגנוזה) והסכות (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל;

(2) תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע;

(3) הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות;

(4) סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי;

(5) עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני.

(ג) המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי, בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות.”

72. כפי שנקבע לא אחת, מתן טיפול בהעדר הסכמה מדעת, עשוי להקים למטופל עילות תביעה, נזיקיות וחוזיות כאחד. יחד עם זאת, היקפה של חובת היידוע אינו מוחלט.

73. עמד על כך למשל כב’ השופט ס’ ג’ובראן בע”א 718/06 אליהו סתחי נ’ מדינת ישראל (מיום 30.10.07)-

“לא ניתן לדרוש, לא כעניין של מדיניות ולא מתוך ההיגיון הסביר, כי בטרם יבוצע כל הליך רפואי שהוא יידרש הרופא המטפל לשטוח בפני המטופל את אין-ספור ההשלכות והתוצאות שעשויות להיות להליך, נדירות ככל שיהיו. יתרה מכך, חובת יידוע בהיקף בלתי מוגבל לא תיטיב גם עם

— סוף עמוד 9 —

המטופל, אשר ימצא עצמו נחשף למידע רב מכדי שיוכל להתמודד עמו, כך שהדבר למעשה יפגע ביכולתו להגיע להחלטה מושכלת. מתוך שיקולים אלו התוותה הפסיקה את היקפה של חובת היידוע באמצעות בחינת שכיחות הסיכונים הצפויים מן ההליך והיקפם, אל מול אופי ההליך ודחיפותו”

74. כפי שנקבע בפסק הדין האמור, גם לעניין הליך אלקטיבי, שחובת היידוע החלה בו הינה רחבה, לא מדובר בחובה מוחלטת. גם בהליך זה, מוטלת על הרופא החובה ליידע את המטופל רק בדבר סיכונים של ממש, בעלי רלוונטיות להליך, וחובה זו תתגבר “ככל שמדובר בסיכון הטומן בחובו פגיעה של ממש בבריאותו של המטופל”. השאלה הנשאלת אפוא, הינה האם מטופל סביר היה רואה בסיכונים מידע רלוונטי לשם הכרעה בדבר ביצוע ההליך הרפואי.

75. כפי שנפסק, יש לבחון את מידת שכיחותו של הסיכון ואת מהות הסיכון המגולם בו, אל מול מידת דחיפותו של ההליך הנדרש, סיכויי הצלחתו, והאלטרנטיבות המצויות לו, כך למשל בפסק הדין בע”א 6153/97 שטנדל נ’ פרופ’ יעקב שדה, פ”ד נו (4) 746-

“הסכמה מדעת לטיפול מבוססת על שקלול של חיוניות הטיפול וסיכויי הצלחתו, מצד אחד, עם תדירות הסיבוך האפשרי ומידת חומרתו, מצד שני. זהו מאזן הסיכויים והסיכונים. לדוגמה, סביר שמטופל יסכים לטיפול הרפואי היחיד האפשרי להצלת חייו, גם אם הסיבוך האפשרי עקב הטיפול הוא חמור ואף תדיר. כן סביר הוא, כי המטופל יתנגד לקבלת טיפול רפואי לצורך ריפוי ליקוי שאפשר להמשיך ולחיות עימו כאשר סיכויי הצלחת הטיפול אינם ודאיים, גם אם הסיבוך האפשרי אינו שכיח ודרגת חומרתו נמוכה. הזיקה בין פרטי המידע הרלוואנטיים מגדירה את היקף הגילוי הנדרש, ומחייבת מתן מידע מלא על סיכויי ההצלחה. ככל שהטיפול אינו חיוני, כך כוללת חובת הגילוי מתן מידע מפורט יותר…”

76. עוד נקבע, ב ע”א 434/94 ברמן נ’ מור- המכון למידע רפואי בע”מ, פ”ד נא (4) 205, כי

“המבחן למידע שחובה למסור למטופל אינו אפוא הנוהג המקובל בקרב הרופאים אלא צרכיו של המטופל למידע כדי להחליט אם לקבל את הצעת רופאו. צרכים אלה נקבעים על-פי קנה-מידה אובייקטיבי. על הרופא מוטל למסור למטופל את

— סוף עמוד 10 —

כל האינפורמציה שאדם סביר היה נדרש לה כדי לגבש החלטה אם להסכים לטיפול המוצע”.

77. כן נקבע על ידי המשנה לנשיאה, כב’ השופט א’ ריבלין בפסק הדין בע”א 4960/04 ערן סידי נ’ קופת החולים של ההסתדרות הכללית (מיום 19.12.05)-

“אותם שיקולים… במבחן החולה הסביר… יפים גם לגבי גילוי מידע ביחס למגבלות הבדיקה הנעשית והאפשרויות הנוספות הפתוחות בפני החולה. ובאותה מידה, הקביעה לפיה אין חובה לגלות כל מידע, והבדיקה מה צריך היה לגלות מראש אינה נבחנת במבט של “לאחר מעשה” – נכונים גם כאן. ברי כי מבחן החולה הסביר איננו מקים חובה על הרופא להעמיד את המטופל על כל סיכון חבוי בלתי-רלבנטי ועל כל בדיקה נוספת שאין הוא זקוק לה… הבריאות עומדת בראש מעיינם של רוב בני האדם, וברגיל, אל לו לרופא להכמין מידע העשוי – ולוּ בהשקעת ממון רב – ליתן סיכוי עדיף לריפוי. את בחירה עליו להותיר בידי החולה; אל לו לצאת מן ההנחה כי ממילא אין החולה מסוגל להגיע לכלל הכרעה מושכלת. מאידך גיסא, אין כמובן צורך להציף את החולה במידע רב ומורכב, שאיננו רלבנטי למצבו או שאיננו בר-מימוש.”

78. בענייננו טען התובע בתצהיר עדות ראשית, כי לפני הניתוח לא הוסבר לו שקיימת אפשרות של פגיעה עצבית ברגל בעקבות הניתוח. כל שזכר היה שנאמר לו על ידי המרדים שקיימים סיכונים בהרדמה.

79. התובע הוסיף ופירט שהוא הוחתם על טופס הסכמה לניתוח בשפה האנגלית, אף שאינו דובר את השפה האנגלית, ובוודאי שאינו יודע לכתוב ולקרוא באנגלית.

80. במהלך חקירתו הנגדית נשאל התובע מי מהרופאים שוחח עמו לפני הניתוח והשיב-“ת. הרופא עבדל שאפי והיה עוד רופא בשם סולטן. ש. הרופא עבד שאפי זה הרופא שיושב איתנו כאן? ת. כן. ש.באיזו שפה דיבר איתך? ת. ערבית. ש.באיזו שפה דיברו איתך האחיות? ת. גם בערבית. ש.אז ביום שהגעת לבית החולים פגשת את דר’ עבדל שאפי לפני הניתוח? ת. קודם כל פגשתי את המזכירה והיא שלחה אותי ש.

81. — סוף עמוד 11 —

82. אחר כך הגעת לבית החולים ביולי ופגשת את המרדים והוא החתים אותך על טופס הסכמה? ת. נכון. ש. באיזו שפה דיבר איתך המרדים? ת. ערבית. המרדים החתים אותי על טופס. ש. המרדים החתים אותך על הטופס אחרי שהוא הסביר לך בערבית את הדברים? הוא אמר לי האם אתה מסכים על הניתוח ועל כל דבר ועניתי שכן ש. ואחר כך חתמת? ת. אני לא זוכר בדיוק, אבל חתמתי, זה היה לפני 12 שנים. ש. וגם בעל פה אמרת לו שאתה מסכים? ת. כן”.

83. ד”ר עומר עבד אל שאפי, אשר ביצע את הניתוח, פירט בתצהיר עדות ראשית כי התובע הגיע למרפאה הכירורגית של בית החולים ביום 26.6.99 כשהוא סובל מנפיחות במפשעה הימנית. בבדיקתו אובחן בקע במפשעה הימנית, והוא הוזמן לניתוח לשם תיקונו. 24 שעות לפני הניתוח הגיע התובע לבית החולים לבדיקה יסודית של מצב לבו וריאותיו ולשם בדיקות דם. במהלך הבדיקה נמצא שהוא במצב כללי טוב. כמו כן נמצא בקע מפשעתי שמאלי חוזר, במקום שלדבריו בוצע בעבר ניתוח בבית חולים אחר.

84. לפני ביצוע הניתוח הסביר המנתח לדבריו לתובע בשפה הערבית, אודות הסיכונים הכרוכים בניתוח, כפי שהוא נוהג לעשות לכל המטופלים. ההסבר כלל פרטים אודות מהלך הניתוח (האם שמים רשת או לא, הסברים בדבר האפשרות שהבקע יחזור בעתיד, הסברים על כך שלמשך 6 חודשים עד שנה לאחר הניתוח אסור להרים משאות כבדים.

85. המנתח ציין שלא הסביר לתובע אודות הסיכון הקיים לבדיקה עצבית, שכן הסיכוי לכך הוא נמוך ביותר.

86. המנתח הוסיף שהתובע חתם על כתב הסכמה לפיו הסכים לביצוע הניתוח.

87. המנתח השיב שמאז שהחל לנתח בשנת 1983, לא נתקל בבעיה עצבית בעקבות הניתוח, למעט מקרהו של התובע.

88. המנתח השיב שמאז מקרהו של התובע הוא נוהג להסביר למועמדים לניתוח שיתכן ולאחר הניתוח יסבלו מכאבים כרוניים. אין הוא נוהג להזהיר מפני אפשרות לפגיעה בעצב, כיון שבמהלך הניתוח הוא כלל אינו מתקרב לעצב.

89. המנתח לא זכר האם טופס ההסכמה נחתם בפניו, האם נחתם ביום שקדם לניתוח או ביום הניתוח. יחד עם זאת אישר שכתב ידו אינו מופיע על טופס ההסכמה, ושעל טופס ההסכמה אין אישור על ידי מי שקיבל את ההסכמה מהמטופל.

90.

91. — סוף עמוד 12 —

92. המנתח שלל את האפשרות שהוא או העוזר שלו עישנו במהלך הניתוח, כפי שטען התובע. לדבריו העישון בבית החולים אסור, ואילו היה מעשן היה צפוי לאבד את עבודתו.

93. המנתח השיב שהוא זוכר את התובע, כיון שחזר פעמים רבות לבית החולים. הכאב שביב לו היה מוזר, ועל כן הפנה אותו המנתח למספר רופאים כדי לנסות לפתור את בעייתו.

94. ניתן ללמוד מהראיות האמורות שעובר לניתוח קיבל התובע הסבר אודות הניתוח והסיכונים הצפויים, הן מהמרדים, והן מהמנתח, כפי שהעיד התובע במפורש. ניתן ללמוד מהראיות שההסברים ניתנו לתובע בשפה הערבית, השפה שבה דיבר עם הצוות הרפואי בבית החולים, לרבות עם המנתח ועם המרדים.

95. אין בין הצדדים מחלוקת על כך שהתובע אכן חתם על טפסי הסכמה. בא כוחו של התובע הפנה לכך שמדובר בטופס כללי, שאינו מפרט את ההסבר שניתן לתובע, וכי לא מדובר בטפסים היעודים לשם טיפול בבקע, אף הפנה לטופס המומלץ על ידי ההסתדרות הרפואית.

96. בית החולים הפנה לכך שמועד הטופס המומלץ מאוחר למועד הניתוח, וכי במועד הניתוח הטופס לא היה בשימוש.

97. אין בין הצדדים מחלוקת על כך שלא ניתן לתובע הסבר בדבר האפשרות לנזק עצבי. המנתח הודה שהסבר שכזה לא ניתן לתובע. המנתח אף הסביר שמעולם לא נתקל בתופעה של נזק עצבי בעקבות ניתוח בקע, בעיקר כיון שהניתוח נעשה באזור מרוחק ממיקומם של העצבים, וכן עיון שההסתברות לנזק שכזה נמוכה.

98. חרף כלליותו של טופס ההסכמה, וחרף העדר הסבר בדבר האפשרות לנזק תחושתי, מצאתי שבית החולים עמד בחובה המוטלת עליו להסביר לתובע אודות הסיכונים האפשריים בעקבות הניתוח.

99. מהראיות ניתן ללמוד שהתובע קיבל הסבר מעבר למפורט בטופס ההסכמה שהיה נהוג בשעתו, הן בדבר הפרוצדורה הניתוחית, הן בדבר ההרדמה, והן בדבר הסיכונים.

100. בענייננו מדובר בניתוח שהיה דרוש מבחינה רפואית, לאור מידותיו של הבקע והסכנה הטמונה בו לפגיעה באברים פנימיים. כפי שנפסק, ככל שהצורך בביצוע הניתוח גדול יותר, כך יצטמצם הצורך בגילוי מלא גם של סיבוכים נדירים. דומה כי בשל ההסתברות הנמוכה לסיבוך היה החולה הסביר בוחר בביצוע הניתוח למרות הסיכון האמור, במיוחד שעה שמדובר

101. — סוף עמוד 13 —

102. בניתוח נחוץ, שלא היה נכון להימנע ממנו על אף הסיכון, ובהעדר חלופות אחרות לטיפול.

103. כפי שנפסק, אף שחובת מסירת המידע למטופל רחבה, כפי שנפסק, אין כמובן צורך להציף את החולה במידע רב ומורכב”, אין היא מטילה חובה לציין את “אין-ספור ההשלכות והתוצאות שעשויות להיות להליך, נדירות ככל שיהיו”. כפי שנפסק, “חובת יידוע בהיקף בלתי מוגבל לא תיטיב גם עם המטופל, אשר ימצא עצמו נחשף למידע רב מכדי שיוכל להתמודד עמו”.

104. עצם העובדה שבטופס המומלץ אשר הוצג בפני, ואשר לא היה נהוג במועד הניתוח, מופיע הסבר גם אודות סיבוכים נוירולוגיים, אינו מעיד בהכרח שגם במקרה זה, ובשים לב לצורך הרפואי לבצע את הניתוח, היה על בית החולים להתריע גם מפני הנזק האמור.

הקשר הסיבתי

105. כפי שנקבע, אחריות נזיקית בשל העדר הסכמה מדעת, מחייבת לצד הפרת חובת היידוע, גם הוכחה שאילו היה מתקבל מלוא המידע הרלוונטי, היה התובע נמנע מלבצע את הניתוח.

106. המבחן לקיומו של קשר סיבתי מצריך הערכה של החולה הסביר, האם לוּ היה נמסר לוֹ המידע המלא, היה מסכים לעריכת הניתוח.

107. עמדת התובע היא כי הוא לא היה מסכים לעבור את הניתוח לו היו מוסברים לה הסיכונים לנזק העצבי שאירע בפועל, ומכל מקום נטל השכנוע בעניין זה מוטל על הנתבעים.

108. עוד טען התובע שלא הודע לו שהמנתח אינו בעל רישיון לעריכת הניתוח.

109. הנתבעת טוענת שכל המידע הרלוונטי נמסר לתובע עובר לביצוע הניתוח, וכי לא הייתה מוטלת עליה כל חובה למסור מידע אודות האפשרות לנזק עצבי בשל סבירותו הנמוכה.

110. אשר לרישיונו של המנתח, הפנה בית החולים לרישומם המעידים בדבר אישור זמני שהיה למנתח במועד הניתוח. במהלך חקירתו פירט המנתח את פרטי הכשרתו ומהלך קבלת הרישיון, ומצאתי שיש לקבוע על יסוד הסבריו, שבמהלך הניתוח היה לו רישיון זמני לעריכת ניתוחים.

111. המנתח ציין בעדותו שלאור ממצאי הבדיקה שנערכה לפני הניתוח, האפשרות שלא לעבור את הניתוח הייתה אפשרות מסוכנת מאוד, שכן הייתה יכולה להוביל לפגיעה באברים פנימיים. כפי שהעיד, במהלך

112. — סוף עמוד 14 —

113. הניתוח נמצא בקע מפשעתי ישיר ענק, וכן בקע בלתי – ישיר קטן. הניתוח עבר בהצלחה ותועד בתיקו הרפואי של התובע.

114. על יסוד מצבו הרפואי של התובע, היקפו של הבקע והסכנות הטמונות בו, העדר חלופות לטיפול, מצאתי שגם אילו היה ניתן לתובע הסבר אודות הסיכון המזערי להפרעת תחושה, הוא היה מבכר לעבור את הניתוח.

115. לפיכך, לא הוכח בענייננו שאילו היה התובע מקבל את המידע אודות האפשרות לנזק תחושתי עובר לניתוח, היה בוחר להימנע מהניתוח, בשים לב למצבו של הבקע.

הפגיעה באוטונומיה

116. כפי שנפסק, יש וההימנעות ממסירת מידע רלוונטי עובר לביצוע הניתוח, מצדיקה פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה גם ללא הוכחת נזק, וללא צורך בהוכחת קשר סיבתי. הפיצוי במקרה זה הינו בשל הפגיעה בזכותו היסודית של חולה לכבוד ואוטונומיה, המחייבים שלא תבוצע בגופו פרוצדורה רפואית מבלי שנתן את הסכמתו המודעת לכך.

117. בענייננו מצאתי כאמור שנמסר לתובע מלוא המידע הרלוונטי לקבלת הסכמתו, בשים לב למצבו הרפואי ולחיוניות שבביצוע הניתוח, ועל כן אינני סבורה שמתקיימים בענייננו התנאים לפסיקת פיצוי בראש נזק זה.

הנכות הרפואית והנזק

118. אף שמצאתי שיש לדחות את התביעה, מעבר לדרוש אתייחס בקצרה גם לשאלת הנזק.

119. כפי שפרטתי, קבע המומחה הרפואי מטעם בית המשפט נכות בשיעור של 5%, מחמת הספק. המומחה הדגיש שלא מדובר בנכות בעלת משמעות תפקודית.

120. כפי שציינתי לעיל, ספק בעיני האם אכן קיימת נכות, וככל שהיא קיימת, האם קיים קשר סיבתי בינה לבין התאונה.

121. גם אם אכן יש להכיר בנכות, לא הוכח בפני שיש לה משמעות תפקודית. התובע לא הוכיח פגיעה בכושר השתכרותו, או אבדן הכנסות בעבר, לא בגין החלמה מהניתוח בכלל, ולא בעקבות נזק נוירולוגי בפרט. לפיכך ככל שהייתי מוצאת שיש לקבל את התביעה, הייתי פוסקת פיצוי בגין נזק בלתי ממוני בלבד.

סיכום

122.

123. — סוף עמוד 15 —

124. אשר על כן התביעה נדחית.

125. התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט, לרבות שכר טרחת עורך דין, בסכום כולל של 10,000 ₪.

ניתן היום, ד’ באדר תשע”ב, 27 בפברואר 2012, בהעדר הצדדים.

פס"ד- תביעה על רשלנות רפואית בביצוע ביופסית שד

 

בית משפט השלום בירושלים

ת”א 5047-09 כהו נ’ הסתדרות מדיצינית הדסה

 

בפני

כב’ הסגן נשיאה כרמי מוסק

התובעת

רינה כהן

נגד

הנתבעת

הסתדרות מדיצינית הדסה

פסק דין

 

הרקע לתביעה

1. התובעת טוענת כי בעקבות הליך שיגרתי של ביופסיה שעברה אצל הנתבעת נגרמו לה נזקי גוף שונים וזאת בעיקר עקב התרשלות הנתבעת והרופאים מטעמה בביצוע הפרוצדורה.

2. אין מחלוקת כי רופאה מטעם הנתבעת בשם ד”ר תניר אלוייס (להלן: הרופאה) הפנתה את התובעת ביום 4.11.03 לאשפוז בבית החולים הדסה הר הצופים וזאת לצורך ביצוע ניתוח הביופסיה שנקבע ליום 6.11.03. הרופאה כתבה על טופס ההפניה “נא טיפולכם ואישורכם דחוף”. (ההפניה מסומנת מסמך 25 בתיק המוצגים שהגישה הנתבעת, להלן: תיק המוצגים).

3. כדי שניתן יהיה לבצע את הביופסיה, קיים תהליך מוקדם יותר של סימון מקום הממצא החשוד. אצל התובעת התגלה ממצא חשוד בשדה השמאלי ועל כן היה צורך לבצע הליך של סימון המקום שבו יש לבצע את הביופסיה. הסימון נעשה על ידי תיל דק שמוחדר לשד ומסמן את מקום הביופסיה. הליך זה נעשה לפני הביופסיה. על פי מסמך 10 שבתיק המוצגים התובעת הופנתה לקופת חולים מאוחדת כדי לבצע את הסימון. הדבר נעשה בקופת חולים ביום 5.11.03 היינו יום אחד לפני ביצוע הביופסיה. על פי מסמך 10 הוחדרה מחט על ידי הרופא המבצע לאחר שבוצעה הרדמה מקומית. כמו כן, נעשה צילום לאחר ההחדרה. לאחר שהמחט הוחדרה ובעקבותיה התיל, על פי האמור במסמך 10, המחט הוצאה והתיל הושאר עמוק. תוך כדי כך, התיל נמשך עמוק אל מתחת לשטח העור אך קצהו נמוש בקלות. על פי צילום צדדי שנעשה נראה שהתיל נמצא לכל אורכו של השד.

4. התובעת טוענת כי ביום ביצוע הביופסיה הרופאה אמרה לה שהיא ממהרת מאחר ועליה לנסוע לחו”ל. טענה זו עליה חזרה התובעת בעדותה, לא הוכחשה על ידי הרופאה שהעידה.

— סוף עמוד 1 —

5. בתיק המוצגים קיים מסמך 18 בו נאמר כי התובעת מופנית לביצוע ביופסיה פתוחה בהנחיית מחט שבוצעה יום טרם קבלתה. התובעת עברה סימון בקופת חולים.

6. אין חולק כי התובעת עברה את הביופסיה אצל הנתבעת שבוצעה על ידי הרופאה. במסמך 16 שהוא תעודת השחרור נאמר כי המהלך לאחר הניתוח תקין, ללא סיבוכים, התובעת נינוחה, ללא סימן זיהום בפצע הניתוח.

7. לאחר שהתובעת שוחררה מבית החולים הופיעו אצלה עוד איזה כאבים באזור פצע הניתוח ובעקבות כך פנתה התובעת לטיפול רפואי. ביום 12.11.03, פנתה התובעת לנתבעת. על פי מסמך 64 נצפה בפצע מעט אודם ללא הפרשה, הפצע נראה תקין.

8. לאחר שהתובעת שוחררה מבית החולים החלו להופיע הפרשות מהחתך הוא נפתח. התובעת פנתה לטרם שם קיבלה טיפול אנטיביוטי, ב-3 הזדמנויות באמצעות עירוי. התובעת הופנתה לאחר מכן לבית החולים. ביום 16.11.03 הובחן בבית החולים סביב אזור הביופסיה רגישות, אודם, פתיחה של הצלקת, והפרשה מוגלתית. נלקחה תרבית ונמצא חיידק מסוג E.COLI (להלן החיידק). מדובר בחיידק שמוגדר כחיידק גרם שלילי ומקורו באזור המעיים. התובעת קיבלה אצל הנתבעת טיפול אנטיביוטי דרך הוריד והיא שוחררה לאחר 5 ימי אשפוז (נספח ד’ לתצהיר התובעת). לאחר מכן, סבלה התובעת מכאבים, הפצע נותר פתוח והיא פנתה מספר פעמים לטיפולים רפואיים בקופת חולים וזאת במשך 4 חודשים. תקופה מסוימת הוחלפו החבישות מידי יום.

9. לאחר שהפצע התאחה, טוענת התובעת כי נותר עיוות בשד, נותרה צלקת עמוקה, הפטמה התעוותה וחדרה לפנים השד.

10. ללא כל קשר לאירועים שתוארו עד כה, בחודש מרץ 2005 עברה התובעת ממוגרפיה שיגרתית ואז הובחן חלק מתכתי של תיל הסימון שנותר בשד וזאת מהבדיקה ביום 5.11.03. התובעת התייעצה עם פרופ’ דורסט כירורג מבית החולים ביקור חולים שהמליץ שלא לנתח ולהתיר את התיל במקומו. (נספח ז’ לתצהיר התובעת). מבלי כל קשר לאמור לעיל, בחודש ינואר 2009 עברה התובעת כריתה חלקית של השד השמאלי לאחר שהובחן אצלה גידול קטן ללא גרורות.

11. בפי התובעת מספר טענות כנגד הנתבעת:

א. הנתבעת התרשלה בכך שנותר חלק מהתיל בתוך השד.

ב. הנתבעת התרשלה בכך שנגרם הזיהום כתוצאה מהחיידק, זאת מעצם העובדה שנגרם זיהום מחיידק שלא צריך להיות בחדר הניתוח, וכן התרשלה הנתבעת בכך שלא נתנה לתובעת אנטיביוטיקה עוד קודם לתהליך הביופסיה, בפרט כאשר

— סוף עמוד 2 —

הסימון בתיל נעשה יום קודם לניתוח ולא סמוך לניתוח כפי שמקובל לטענת התובעת.

ג. התובעת לא הוחתמה כדין על טופס הסכמה לניתוח ולא הוסברו לה הסיכונים הכרוכים בניתוח. בעקבות כך נגרמה פגיעה בזכות התובעת לאוטונומיה על גופה.

ד. מעשי הנתבעת או מי מטעמה מהווים תקיפה.

הכרעה במחלוקות

12. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית וכן חוות דעת של מומחה מטעמה.

13. למעשה באשר להתרחשות העובדתית, התובעת היא עדה יחידה וברור כי היא מעוניינת בתוצאות המשפט, ועל כן חובה על ביהמ”ש להתייחס בזהירות המתחייבת מהחוק והפסיקה לעדותה של התובעת.

14. מטעם הנתבעת העידו הרופאה וכן הוגשה חוות דעת של מומחה.

15. שני המומחים מטעם הצדדים נחקרו על חוות הדעת.

טופס ההסכמה לניתוח

16. התובעת טוענת כאמור כי הרופאה כלל לא החתימה אותה על טופס ההסכמה לביצוע הניתוח. התובעת העידה (סעיף 11 לתצהירה) כי מי שהחתים אותה על אותו טופס היתה סגנית האחות הראשית במחלקה. הטופס היה ריק והיא לא קיבלה הסברים כלל. בעדותה חזרה התובעת על גרסה זו. היא גם העידה שלא הוסבר לה כי קיימת אפשרות לזיהום או ניתוח נוסף. התובעת הסבירה בתצהירה כי היא מכירה את האחות שהחתימה אותה על הטופס מאחר והיא מתגוררת בשכונה בה גרה התובעת. הנתבעת טוענת כי התובעת הוחתמה על טופס ההסכמה לניתוח לאחר שהוסברו לה בין היתר הסיכונים הכרוכים בניתוח.

17. טופס ההסכמה לניתוח נמצא בתיק המוצגים והוא מסומן במספר 23. על פי הטופס נרשם כי ד”ר אנינה רויטנברג היא שהחתימה את התובעת על הטופס והיא שהסבירה לתובעת את כל הדרוש לרבות אפשרות של זיהום וצורך בניתוח נוסף. הרופאה הנ”ל לא הובאה להעיד, כך שאין לפני עדות כי אכן הוסבר לתובעת על ידי אותה רופאה כפי שנחזה מטופס ההסכמה לניתוח. התובעת חתמה על הטופס, אולם כפי שניתן לראות בטופס ליד מקום החתימה מסומן איקס. צודק ב”כ התובעת בסיכומיו כאשר הוא טוען כי אם אכן החתימה נעשתה מול הרופאה, לא היה צורך כלל לסמן את מקום החתימה. אני ער לטענת הנתבעת כי אין זה הגיוני שהנתבעת תעיד כל רופא או מטפל שחתם על טופס כלשהו בתיק הרפואי, וכי מדובר ברשומות מוסדיות, אולם שעה שהתובעת טוענת מתחילת הדרך כי לא הוחתמה כדין על טופס ההסכמה לניתוח, היה על הנתבעת לזמן את הרופאה המחתימה כדי להעידה שאכן ההליך נעשה כדין וכי הוסברו לתובעת כל העובדות והסיכונים על פי חוק זכויות החולה.

— סוף עמוד 3 —

לטעמי, משלא עשתה כן הנתבעת, הרי שהדבר תומך בגרסת התובעת כי לא הוסברו לה הסיכונים ולמעשה לא הוסבר לה דבר והיא חתמה על טופס ריק.

18. לעומת זאת, העידה התובעת כי כאשר עברה הפרוצידורה הניתוחית השנייה בבית חולים שערי צדק, היא זוכרת היטב שפרופ’ ריבקין שביצע את הפרוצידורה הסביר לה את כל הסיכונים, הסיכויים, והאפשרויות. דבר זה מחזק את האמון שיש לתת בתובעת שמקפידה לזכור את העובדות הקשורות לטיפולים הרפואיים שהיא מקבלת.

19. לסיכום, יש לקבוע כי ההחתמה על טופס ההסכמה לניתוח, נעשתה שלא על פי הנדרש בחוק זכויות החולה, לא הוסברו לתובעת כל הסיכונים האפשריים לרבות הסיכון של זיהום. שאלה אחרת היא, אם הייתה מקבלת התובעת הסברים אלה, האם הייתה נמנעת מביצוע הביופסיה, נראה לי כי התובעת לא הוכיחה שלא הייתה מבצעת את הביופסיה. ידוע כי הדבר נעשה כדי לאתר או להפיג חשש של גידול ממאיר, ועל כן סביר שהתובעת הייתה מבצעת את אותו ניתוח בפרט כאשר לאור עדויות המומחים שנשמעו לפני הסיכון לזיהום אינו גדול, וכן קיים טיפול אנטיביוטי שמתגבר על הזיהום כפי שארע במקרה שלפנינו. אמנם, נגרמה פגיעה אסתטית בשד עקב הצורך בטיפולים כפי שפורטו לעיל, אולם גם כאן הנני סבור כי התובעת וכל מטופל סביר היו מבצעים את הניתוח לאור דבריי לעיל.

מתן האנטיביוטיקה

20. טענה נוספת בפי התובעת היא העובדה שלא ניתנה לה אנטיביוטיקה בזמן וזאת כדי למנוע דלקת כתוצאה מזיהום אפשרי, בפרט לאור העובדה שהסימון בתיל נעשה יום קודם לביצוע הניתוח, ועל כן על פי טענת המומחה מטעם התובעת היה ראוי להתחיל בטיפול מניעתי באנטיביוטיקה עוד באותו היום, היינו יום קודם לניתוח.

21. לעניין זה, כתב המומחה מטעם התובעת (ד”ר אביאל רועי – שפירא, להלן: מומחה התובעת) כי ביצוע הסימון יום לפני הביופסיה מעלה את הסיכון להתפתחות זיהום ותזוזה של התיל. לטעמו, עצם הביצוע של הסימון נמצא באחריות הנתבעת בתור הגורם שהפנה את התובעת לטיפול הניתוחי ולביצוע הסימון. לטעמו של מומחה התובעת, קיימת הוראה כי במקרה והתיל מוחדר יום לפני הניתוח, יש לתת אנטיביוטיקה באותו מועד ולפני הניתוח. המומחה נחקר על כך וחזר על דבריו (עמ’ 3 לפרו’). לדבריו, אילו היה ניתן אנטביוטיקה באופן מסודר, 75% מהזיהומים היו נמנעים.

22. על פי תצהירה של הרופאה המנתחת לאחר ביצוע הניתוח או במהלכו, ניתנה אנטיביוטיקה כמקובל (ראה מסמכים 9, 11, 13, 14).

23. כדי לבחון את השאלה האם היה ראוי לתת אנטיביוטיקה בשלב מוקדם יותר, יש לבחון גם את נדירות או שכיחות תופעה של זיהום בניתוח שכזה. מומחה התובעת קבע בחוות דעתו כי שכיחות הזיהום אינה עולה על 2%. לטעמו, בדרך כלל הזיהום נגרם מחיידקים שנמצאים

— סוף עמוד 4 —

על פני העור ולא מחיידק הנמצא בצואה, ומכאן עולה כי הנתבעת התרשלה. לעומתו מומחה הנתבעת (ד”ר כרמון) קובע, תוך שהוא מסתמך על מאמר כי כל חיידק יכול לגרום לזיהום במקרה שכזה, וכי על פי אותו מאמר 49% מהזיהומים בביופסיית שד נגרמים על ידי חיידקי גרם שלילי. מדובר במחקר שנערך עד לשנת 2002, דהיינו הנתונים נאספו עד לשנת 2002. על פי נתונים אלה אצל 19% מהמטופלות שסבלו מזיהום מחיידקים גרם שליליים, מדובר היה בחיידק E.COLI. המומחה הסביר נתונים אלה ונחקר על כך בבית המשפט. המאמר שהוגש הוא מתוך כתב עת מוביל בתחום הכירורגיה בארה”ב. מומחה הנתבעת הוא מנהל במחלקת כירורגיית שד בבית החולים שערי צדק, ועל פי עדותו זיהומים מהחיידק הנ”ל אינם נדירים בתחום זה. לדעת מומחה הנתבעת שיעור הזיהום גבוה יותר מהשיעור שקבע מומחה התובעת. לדבריו, מדובר על שיעור של 4.5% ובמאמר שהוגש על ידו מדובר על שיעור של 5.3%.

24. אם אכן נקבל את הנתונים עליהם מדבר רופא הנתבעת, שכאמור מבוססים על מחקרים וניסיונו הרב בתחום לעומת מומחה התובעת שלא ביסס את עדותו על מאמרים, עולה כי הסיכון לזיהום הוא גבוה יחסית, ועל כן הייתה חובה להסביר ולהזהיר את התובעת מפני סיכון שכזה, זאת ועוד, היה על הנתבעת לתת לדעתה בכובד ראש לטיפול באנטיביוטיקה כדי למנוע זיהומים שכאלה.

25. הנתבעת טוענת כי אין זה מקובל לתת אנטיביוטיקה בניתוחי ביופסיה כטיפול מניעתי מאחר ומדובר בניתוח שמוגדר כניתוח נקי. יחד עם זאת, נראה לי כי אמירה זו אינה מבוססת, שכן שני המומחים הסכימו כי יש לתת אנטיביוטיקה, ולראיה נטען על ידי הנתבעת כי ניתנה אנטיביוטיקה במהלך ניתוח או סמוך לפניו.

26. לכך מצטרפת עדותו של מומחה הנתבעת בבית המשפט, כי זיהום מאותו חיידק מלמד על כך שלא הייתה הקפדה על טכניקה סטרילית וזו תוצאה לא רצויה. (עמ’ 24 לפרו’). עוד העיד מומחה הנתבעת כי בדרך כלל הוא נותן אנטיביוטיקה כסטנדרט חצי שעה לפני הניתוח ואפילו טיפה יותר וזאת בעירוי, וכי היה גם נותן לתובעת במקרה בו נעשה הסימון יום קודם אנטיביוטיקה פומית. (עמ’ 28-29 לפרו’). הנה כי כן, גם מומחה הנתבעת מאשר כי היה ראוי לאור העובדה שהסימון נעשה יום קודם להתחיל בטיפול אנטיביוטי מניעתי עוד במועד זה, וכי כדבר שבשגרה היה נותן אנטיביוטיקה דרך הוריד עוד חצי שעה לפני הניתוח ואולי יותר. דברים אלה עומדים בסתירה לטענת הנתבעת כי כלל לא היה צורך בניתוח שכזה לתת טיפול אנטיביוטי מניעתי.

עיתוי החדרת התיל

27. טענה נוספת בפי התובעת הייתה כי עיתוי החדרת התיל, היינו יום קודם לפני הניתוח אינה נכונה וגובלת ברשלנות, כך טען מומחה התובעת בחוות דעתו. לעומת זאת, מומח הנתבעת וכן רופאת הנתבעת טענו כי אין פסול בביצוע הבדיקה יום קודם, וכי לעיתים הבדיקה מבוצעת ביום הניתוח מטעמי נוחיות למטופלת. רופאת הנתבעת העידה כי במקרה זה

— סוף עמוד 5 —

הסימון נעשה יום קודם מאחר ורופאי הרנטגן אצל הנתבעת היו מחוץ לבית החולים עקב כנס ביום הניתוח. מומחה הנתבעת אישר כי זו פרקטיקה מקובלת ברבים מבתי החולים.

28. מומחה התובעת לא הביא נימוק רפואי או כל מסמך רפואי או מאמר התומך בדעתו כי חובה לבצע את הבדיקה ביום הניתוח. לפיכך, לא מצאתי סיבה לקבוע כי ביצוע הבדיקה יום לפני הניתוח אינו בגדר סטנדרט רפואי סביר כפי שהעידו מומחה הנתבעת והרופאה מטעם הנתבעת.

טכניקת ביצוע הניתוח

29. בין הצדדים התעוררה מחלוקת באשר לטכניקת הביצוע של הניתוח בה נקטה רופאת הנתבעת. אין מחלוקת כי לאחר הסימון התיל חדר במלואו לתוך השד דבר שהקשה מאוד על הרופאה המנתחת לעקוב אחרי התיל.

30. מומחה התובעת קבע בחוות דעתו כי הגישה הנכונה לבצע את הביופסיה היא לעקוב אחרי התיל דבר שמביא לדיוק בביצוע הניתוח, לגרימת נזק קטן ככל האפשר לרקמת השד, והגעה מדויקת יותר למקום המסומן. מומחה הנתבעת טען כי עקב כך שהתיל שקע לתוך השד, לא ניתן היה לבצע את הניתוח בגישה עליה עומד מומחה התובעת. לעניין זה יוער כי הסימון נעשה במרפאת קופת חולים, ואם הייתה התרשלות בסימון בכך שהתיל שקע לתוך השד, אין הדבר באחריות הנתבעת אלא באחריות קופת החולים.

31. מומחה התובעת נחקר על אופן ביצוע הניתוח והעיד בבית המשפט כי במידה והתיל שוקע לא ניתן לעקוב אחריו כפי שקבע בחוות דעתו. מעדותו עלה כי במקרה של התובעת התיל הוחדר ונמצא ברבע התחתון של השד. אכן, רופאת הנתבעת ביצעה את החיתוך והניתוח באזור זה. מחוות דעת מומחה הנתבעת וכן מעדות רופאת הנתבעת עולה כי יש לבצע את הניתוח כך שהחיתוך יעשה בדרך הקצרה ביותר לאזור החשוד. מומחה הנתבעת הסביר כי מטרת התיל הוא לסמן את הרקמה המיועדת להסרה תוך ביצוע מקסימלי עם פגיעה קוסמטית מינימלית. נראה מהגיונם של דברים כי גישת הנתבעת והמומחה מטעמה היא הסבירה היותר שהרי גם אם התיל לא היה שוקע ברקמת השד, הרי על פי מסמך הביצוע של הבדיקה, התיל הוחדר לכל אורכו של השד עד לאזור החשוד. מה טעם אפוא לבצע חיתוך לכל אורכו של התיל. ההיגיון מחייב לחדור לפרוצידורה ניתוחית לאזור החשוד בדרך הקצרה ביות כדי לגרום נזק מינימלי כפי שאכן בוצע. יתר על כן, מומחה הנתבעת הסביר בעדותו כי על המנתח לחדור לאזור הקרוב ביותר לתיל ואז ללכת לאורכו עד האזור החשוד. התובעת סבורה כי עדות זו או דעה זו תומכת בדברי המומחה מטעמה, אולם לא כך היא. עיון מדוקדק בדברי מומחה הנתבעת מלמד כי כוונתו הייתה שיש אכן לבצע את הניתוח באזור הקרוב ביותר לאזור החשוד, להגיע לתיל, ואז ללכת לאורכו עד לאזור החשוד. אין להבין מדבריו כי כוונתו הייתה שעל המנתח לעקוב לכל אורך התיל המוחדר עד לאזור החשוד. לאור זאת, לא ראיתי מקום לקבל את עמדת התובעת כי הגישה הניתוחית הייתה רשלנית.

— סוף עמוד 6 —

חיתוך התיל

32. מחלוקת נוספת הייתה כעצם העובדה שנמצא חלק מהתיל בשלב מאוחר יותר בתוך השד. אקדים ואומר כי לא הוכח שהימצאות התיל גרם לתובעת נזק כלשהו הן בפן הרפואי הטהור והן בפן האסתטי. ולראיה, פרופ’ דורסט המליץ שלא לבצע ניתוח כלשהו כדי להוציא את התיל. מעדות המומחים וכן עדות רופאת הנתבעת עולה כי קרוב לוודאי הרופאה השתמשה בסכין חשמלי שגרם לחיתוך התיל. הסבירות מחייבת לקבל הנחה זו, אולם אינני סבור כי מדובר במהלך רשלני כלשהו מצד רופאת הנתבעת שהרי מדובר בתיל ששקע והיה קשה ביותר לעקוב אחריו. רופאת הנתבעת ביצעה את הניתוח בגישה המקובלת. אמנם, מומחה הנתבעת הגדיר זאת כאירוע מצער “ולא שמחה לאף כירורג” עצם השארת התיל בשד לאחר חיתוכו הוא לא דבר שכירורג מתגאה בו כפי שהגדיר זו מומחה הנתבעת. לטעמו של מומחה הנתבעת, ב-2% מהניתוחים קורה דבר שכזה אם כי הוא עצמו ביצע מאות ניתוחים כאלה ואירוע שכזה קרה לו פעם אחת.

33. אין לקבל את דברי מומחה הנתבעת כתמיכה לטענת התובעת או המומחה מטעמה כי עצם חיתוך התילך מהווה התרשלות מכל סוג שהוא. מדובר באירוע שיכול לקרות, בפרט כאשר התיל במקרה של התובעת נעלם או שקע דבר שהקשה ביותר על ביצוע הניתוח.

34. אחזור ואומר, כי התיל שנשאר לא גרם נזק כלשהו, מדובר באירוע נדיר.

האם ניתנה אנטיביוטיקה

35. בשולי הדברים, התעוררה לעניין מתן האנטיביוטיקה מחלוקת נוספת כאשר התובעת טוענת כי אמנם קיים מסמך בו נרשמה הוראה לתת אנטיביוטיקה, אולם הרופא המרדים שאמור לבצע את הפקודה לא הובא להעיד. אינני סבור כי ניתן לקבל טענה שכזו שהרי מדובר ברשימה מוסדית. להבדיל מההסכמה לניתוח שם קיימת מחלוקת באשר לאותנטיות של טופס ההסכמה היינו האם התובעת חתמה על אותה הסכמה בפני הרופאה שחתומה על הטופס, במקרה של מתן האנטיביוטיקה, המחלוקת אינה סביב השאלה הנוגעת לאותנטיות של אותו מסמך. לפיכך, לעניין זה ראוי לקבל את עמדת הנתבעת כי מדובר ברשומה מוסדית ועל כן אין עליה חובה להעיד מטעמה את כל מי שחתום על רשומה שכזו. לפיכך, במידה והתובעת הייתה מבקשת לסתור את הכתוב ברשומה, היה עליה לזמן לעדות את הרופא המרדים. יש להתספק בעדותה של רופאת הנתבעת שהעידה כי כדבר שבשגרה המטופלת מגיעה לחדר הניתוח כאשר יש איתה אמפולה של אנטיבייוטיקה שנשלחת מהמחלקה. הרופא המרדים נותן את העירוי בזמן הניתוח.

36. העולה מכל האמור לעיל הוא כי יש מקום לקבל את טענות התובעת לעניין טופס ההסכמה לניתוח היינו כי לא ניתנה הסכמה מדעת, כאשר לא הוסברו לה כל הסיכונים הרלוונטיים. כמו כן, לאור העובדה שביצוע הסימון נעשה יום קודם לניתוח, יש לקבל את עמדת התובעת

— סוף עמוד 7 —

כי היה ראוי להתחיל בטיפול אנטיביוטי מניעתי עוד יום קודם לניתוח, והיה ראוי כדבר שבשגרה לתת עירוי של אנטיביוטיקה חצי שעה לפני הניתוח ואף יותר מכך.

היפוך נטל הראיה

37. באשר לשאלות שבמחלוקת, טענה התובעת כי היה ראוי להכיל את הכלל של היפוך נטל הראיה. אינני סבור כי ראוי במקרה זה להכיל כלל זה, שכן, התובעת לא הוכיחה כי קיים חוסר ראייתי כלשהו, או כשל דומה שלא מאפשר לה להוכיח את יסודות התביעה. נהפוך הוא, מכלל הראיות שהובאו, עולה כי כל העובדות הנטענות, ואלה שהובאו על ידי הצדדים היו בידיעת התובעת. בפי התובעת הייתה גרסה ברורה הנסמכת על ראיות, ומגרסתה לרבות חוות דעת המומחה מטעמה עולה כי התובעת ידעה היטב מה הנסיבות שגרמו לטעמה לנזקים שארעו. לא ראיתי כי פרט מסוים או עובדה מסוימת נותרו עמומים באופן שלא אפשר לתובעת להוכיח את תביעתה. לפיכך, לא ראיתי מקום להפעיל את הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין.

קשר סיבתי

38. באשר למועד מתן האנטיביוטיקה, עולה השאלה האם הוכח קשר סיבתי בין העובדה שהאנטיביוטיקה ניתנה במהלך הניתוח ולא קודם לכן לבין הנזקים שארעו לתובעת. לעניין זה העיד מומחה התובעת כי כאשר אנטיביוטיקה ניתנת במועד, 75% מהזיהומים נמנעים. אם נסכם את עדותו של מומחה הנתבעת, נראה כי הוא נוטה להסכים שהיה צורך לתת אנטיביוטיקה בשלב מוקדם יותר. ברור, וכך מחייב ההיגיון כי מתן אנטיביוטיקה בשלב מוקדם לא נעשה ללא מטרה כלשהי. המטרה היא אכן למנוע זיהומים, וסוג האנטיביוטיקה בו מדובר מונע זיהום גם של חיידקי גרם שלילי. יוצא אפוא, כי הוכח לפני באופן חד משמעי כי קיים סיכוי רב כי במידה והייתה ניתנת אנטיביוטיקה במועד, אפילו כפי שהמליץ מומחה הנתבעת, הזיהום היה נמנע.

39. במצב זה של דברים, כדאי להזכיר את ההלכה כי אי מתן האנטיביוטיקה יצר למעשה מעין נזק ראייתי לתובעת שהרי לא ניתן לדעת מה היה קורה אילו האנטיביוטיקה הייתה ניתנת במועד, דבר זה רק מחזק את המסקנה, כי אילו ניתנה אנטיביוטיקה במועד אפילו לשיטתו של מומחה הנתבעת היה נמנע הזיהום.

הוכחת הזהירות

40. אין צורך לחזור ולומר כי לנתבעת חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובעת. במבחני הצפיות הזיהום הוא אירוע שהיה על הנתבעת לצפות כאשר לא נהגה על פי הפרקטיקה הרפואית המקובלת לעניין מועד מתן האנטיביוטיקה שתפקידו למנוע זיהום שכזה. במישור הפיזי וכן במישור המדיניות הראויה, יש לקבוע כי היה על הנתבעת לצפות שיגרם נזק לשד עקב הופעת הזיהום, והטיפול שבא בעקבותיו ושגרם בסופו של דבר לתוצאה המצערת.

 

— סוף עמוד 8 —

41. כמו כן, זכאית התובעת לפיצוי עבור פגיעה באוטונמיה בכך שלא הוסבר לה הסיכון של זיהום לשד.

גובה הנזק

42. באשר לשאלת גובה הנזק, על פי חוות דעת מומחה התובעת שבדק את התובעת לפני ביצוע הכריתה בשד בחודש ינואר 2009, עקב העיוות שנגרם לשד, קיימת נכות של 15%. מומחה הנתבעת בדק את התובעת לאחר הכריתה החלקית, ועל כן לא יכול היה להעריך את הנכות כתוצאה מהאירועים נשוא התביעה. לאחר שעיינתי בראיות שהוגשו לעניין הנזק שנגרם למראה השד והעיוות וכן לאור עדות התובעת, סבורני כי יש לקבל את דעתו של מומחה התובעת.

43. התובעת דורשת פיצוי בראשי הנזק של כאב וסבל, פיצוי עבור הפגיעה באטונומיה מהטעמים שפורטו לעיל, וכן פיצוי עבור הוצאות שונות הכוללות הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות לטיפולים רפואיים.

44. באשר לפיצוי בעבור כאב וסבל – סבורני כי עברה על התובעת תקופה קשה של טיפולים רפואיים, צורך בניתוח נוסף, וכן עיוות לשד, כאשר יש להתחשב בטענה שבסופו של יום בוצעה כריתה חלקית. בנסיבות העניין, אני קובע פיצוי של 60,000 ₪.

45. באשר לפגיעה באוטונומיה – כאמור סבורני כי גם אם הייתה מקבלת התובעת את מלוא ההסברים, הייתה מבצעת את הביופסיה. מדובר אפוא על פיצוי שנוגע לעצם אי מסירת המידע בקשר לסיכונים הכרוכים בביצוע הביופסיה. בנסיבות אלה, אני קובע פיצוי של 50,000 ₪.

46. באשר להוצאות – לא השתמרו בידי התובעת מלוא הקבלות. על דרך האומדן אני קובע פיצוי של 5,000 ₪.

47. לאור כל האמור, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך 115,000 ₪, וכן שכר טרחת עו”ד בסכום כולל של 28,000 ₪, וכן הוצאות המשפט, לרבות עלות חוות הדעת, ועלות החקירה בבית המשפט של המומחה. כל הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, א’ שבט תשע”ב, 25 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.

 

 

פס"ד- נדחתה תביעת רשלנות רפואית בניתוח לכריתת רחם

 

16.1.12

ת”א 18928-08 קלנדרוב ואח’ נ’ יעקב ניב, ד”ר ואח’

 

בפני

כב’ השופטת בלהה טולקובסקי

תובעת

אילנה קלנדרוב

נגד

נתבע

ד”ר יעקב ניב

פסק דין

 

מבוא

1. תביעה שעילתה רשלנות רפואית.

°

2. התובעת, ילידת 1959, פנתה אל הנתבע, ד”ר ניב (להלן: “הנתבע” או “ד”ר ניב”), רופא מומחה בתחום הגניקולוגיה, לצורך ביצוע ניתוח כריתת רחם, באופן פרטי.

°

הניתוח בוצע ביום 27.3.01, בבית חולים אסותא.

°

3. אין מחלוקת כי למרות שמלכתחילה תוכנן ניתוח לכריתה מלאה של הרחם, כולל כריתת צוואר הרחם (TAH-Total Abdominal Histerectomy, להלן: “כריתה מלאה”), והתובעת אף הוחתמה על טופס הסכמה לכריתת רחם מלאה. במהלך הניתוח, החליט הנתבע לבצע כריתה חלקית בלבד שאינה כוללת כריתה של צוואר הרחם (SUB-Total Abdominal Histerectomy, להלן: “כריתה חלקית” או “כריתה תת שלמה”).

4. התובעת טוענת כי הניתוח בוצע ברשלנות וכי כפועל יוצא מהשינוי בסוג הניתוח וביצוע כריתה חלקית במקום כריתה מלאה, נדרשה לעבור ניתוח נוסף, בשנת 2006 (להלן: “הניתוח הנוסף” או “הניתוח השני”), בעקבות שרירנים שגדלו, ככל הנראה, על גדם צוואר הרחם אשר לא נכרת בניתוח הראשון.

התובעת מוסיפה וטוענת כי בעקבות הצורך לעבור ניתוח נוסף, נותרה בגופה צלקת והינה סובלת מהידבקויות אשר הנכות בגינן, הוערכה על ידי המומחה מטעמה, בשיעור של 30%. כן טוענת התובעת להעדר הסכמה מדעת לניתוח ופגיעה באוטונומיה.

5. הנתבע מכחיש טענות התובעת וטוען כי פעל בזהירות ובמיומנות ראויה וכי אין קשר סיבתי בין הטענות הנטענות כנגדו, לבין הנזקים הנטענים, המוכחשים אף הם.

— סוף עמוד 1 —

6. אציין כבר עתה כי לאחר ששבתי ועיינתי בראיות ובטענות ב”כ הצדדים בסיכומיהם, סבורה אני כי לא הוכחה התרשלות מצד הנתבע ועל כן, דין התביעה להדחות.

7. לאחר הצבת התשתית העובדתית, אפרט הנימוקים שהביאוני למסקנה האמורה, תוך התייחסות לכל אחת מטענות התביעה.

התשתית העובדתית

8. המסכת העובדתית, בכל הנוגע למהלך הטיפול הרפואי, ברובה, אינה שנויה במחלוקת.

9. לקראת סוף פברואר 2001, התובעת עברה בדיקת אולטרה-סאונד אשר הדגימה רחם שרירני גדול.

התובעת ציינה כי פנתה להתייעצות עם ד”ר אויכמן, רופא הנשים שטיפל בה בקופת החולים ובנוסף, פנתה באופן פרטי, לנתבע, אשר איבחן אף הוא, רחם שרירני גדול, מקביל לכ- 18 שבועות הריון, עם מיומה בקיר הקידמי (ראה סיכום בדיקה מיום 5.3.01, נספח א’ לתצהיר הנתבע). התובעת הוסיפה וציינה כי “בהתייעצות עם רופא הנשים בקופת החולים (ד”ר אויכמן) ועם ד”ר ניב הוסכם על ידי הרופאים כי האופציה הטיפולית העדיפה הינה כריתת רחם מלאה…” (סעיף 6 לתצהיר, ת/2).

10. ביום 27.3.01, התובעת נותחה על ידי הנתבע, באופן פרטי, בבית חולים אסותא. על פי הנטען בתביעה: “… בניגוד למסוכם, לא בוצע ניתוח כריתה מלאה אלא ניתוח כריתה חלקית בלבד, שאינו כולל כריתה של צוואר הרחם…” (סעיף 9 לכתב התביעה המתוקן).

11. הנתבע אישר בתצהירו ובעדותו כי אכן המליץ לתובעת, לעבור ניתוח כריתת רחם וציין כי הסביר לתובעת את שתי האפשרויות הניתוחיות; כריתה מלאה וכריתה חלקית ואת היתרונות והחסרונות של כל אחת מהשיטות.

הנתבע ציין כי החתים את התובעת, על טופס הסכמה לכריתת רחם מלאה (נספח ב’ לתצהיר הנתבע, להלן: “טופס ההסכמה”), והוסיף והעיד כי הסביר לתובעת כי לאור מהלך הניתוח ובמקרה הצורך, ישונה הניתוח לכריתה חלקית (סעיף 7 לתצהיר הנתבע ועמ’ 81 לפרוטוקול). הנתבע שב ואישר בעדותו בחקירה נגדית כי תכנן לבצע ניתוח לכריתה מלאה של הרחם אך במהלך הניתוח, לאור סיבוכים שהתגלו, החליט לבצע כריתה חלקית בלבד (עמ’ 81-82 לפרוטוקול).

12. אין מחלוקת, על כן, כי תוכנן ניתוח לכריתה מלאה והתובעת אף הוחתמה על טופס הסכמה לביצוע ניתוח זה אך לאור קשיים וסיבוכים שהתגלו במהלך הניתוח, החליט הנתבע לבצע כריתה חלקית בלבד.

13. אשר לסיבות והשיקולים אשר עמדו ביסוד ההחלטה לשנות, במהלך הניתוח, את סוג הניתוח, מכריתה מלאה לכריתה חלקית, ציין ד”ר ניב בתצהירו:

— סוף עמוד 2 —

“… במהלך הניתוח התגלתה מיומה איסטמית צווארית בקוטר 15 ס”מ. הכוונה היא למיומה שתופסת את החלק התחתון של הרחם, בין צוואר הרחם לגוף הרחם בחלקו, מעוותת את כל האנטומיה באגן הקטן שקשורה לרחם, לצוואר הרחם, לשלפוחית השתן, העורקים הרחמיים ואת מהלך צינורות השתן (אורתרן).

במצב דברים זה יש לדאוג קודם כל להוציא את המיומה, כדי שיהיה שדה ניתוח ויהיה מרחב ניתוחי גדול יותר, ובהמשך בוצעה כריתה חלקית של הרחם, תוך השארת גדם הצוואר.

ההחלטה על כריתה תת-שלמה התבצעה תוך כדי ניתוח, מכיוון שלאחר הוצאת המיומה כל החלק של צוואר הרחם והאנטומיה שקשורה אליו היה מעוות ,והשיקול היה לא לגרום לנזק נוסף, הן לשלפוחית השתן והן לצינורות השתן, תוך ידיעה שאין מחלה צווארית שהייתה מכריחה אותנו להתעקש ולבצע כריתה מלאה, החלטנו שביצוע כריתה מלאה עלולה לגרום לסיבוכים מיותרים, בשל העיוות שנוצר כתוצאה מהמיומה הענקית שהיית בצוואר הרחם, ואלה עלולים לסכן את בריאותה של התובעת (יש חשש לפגיעה בשלפוחית השתן, פגיעה ברקטום וכיו”ב)” (סעיפים 14-16 לתצהיר הנתבע).

14. בחקירתו הנגדית, הוסיף ד”ר ניב והסביר כי כאשר “פותחים את הבטן”, רואים את המצב לאשורו וכי נוכח העובדה שהמיומה תפסה את כל שטח האגן הקטן, היה קושי להגיע לחלק התחתון של צוואר הרחם. ד”ר ניב ציין כי היה עליו לכרות תחילה את המיומה הגדולה ורק לאחר מכן, לכרות את הרחם, מה שיצר עיוות אנטומי, מעין “מכתש”, במקום בו היתה המיומה והקשה על הגישה לצוואר הרחם, לצורך כריתתו. ד”ר ניב הוסיף וציין כי על פי בדיקת התובעת, עובר לניתוח לרבות תוצאות בדיקת PAP, צוואר הרחם היה תקין כך שלא היה הכרח להוציאו, לפיכך חשב כי אין מקום לסכן את התובעת, בהמשך הניתוח לצורך כריתת צוואר הרחם והחליט לסיים את הניתוח בביצוע כריתה חלקית בלבד (עמ’ 82-83 לפרוטוקול).

15. עדותו של ד”ר ניב באשר לקשיים שהתגלו במהלך הניתוח והשיקולים שעמדו ביסוד החלטתו להסתפק בכריתה חלקית ולא לבצע כריתה שלמה הכוללת את הוצאת צוואר הרחם – לא נסתרה.

כן אין מחלוקת כי בעת ביצוע הניתוח, לא היה כל ממצא חשוד אשר חייב את כריתת צוואר הרחם. בנסיבות אלה, בהתחשב בכך שלא היה הכרח בכריתת צוואר הרחם ונוכח נדירות התופעה של צמיחת שרירנים על צוואר הרחם, נראה כי החלטתו של ד”ר ניב, שלא לחשוף את התובעת, לסיכון הכרוך בהמשך הניתוח, לצורך כריתת צוואר הרחם, לאור הקשיים שהתגלו במהלך הניתוח, מתיישבת עם פרקטיקה רפואית נאותה וסבירה ועם העקרון העומד ביסוד מקצוע הרפואה – Primum non nocere – “קודם כל אל תזיק”.

16. יתרה מכך, נראה כי בסופו של יום ובניגוד לנטען בכתב התביעה כי הנתבע ביצע בתובעת ניתוח שונה ממה שהוסכם עליו, ללא שהיה בכך צורך רפואי כלשהו (סעיפים 9, 26 ו- 27 לכתב התביעה המתוקן), חזרה בה התובעת מטענה זו וב”כ התובעת מציין בהקשר זה,

— סוף עמוד 3 —

בסיכומיו: “לעניין ההחלטה לשנות את הניתוח, מכריתה מלאה לכריתה חלקית, לאור ממצאים שהתגלו במהלך הניתוח – יובהר כי אין לתובעת טענה ישירה בעניין זה, שכן אין היא מבקשת מבית המשפט הנכבד, ליתן החלטה המכתיבה בדיעבד לרופא מנתח כיצד עליו לפעול לאור נתונים המתגלים לו במהלך הניתוח בזמן אמת”. משזו נקודת המוצא לדיוננו – נותר לבחון את טענות התובעת בכל הנוגע לשלב התכנון וההערכות לניתוח, ההחלטה לבצעו בבית חולים פרטי ולא בבית חולים ציבורי, והטענות בדבר העדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה.

תכנון רשלני של הניתוח

17. התובעת טוענת כי הניתוח תוכנן באופן רשלני ובלתי מקצועי, תוך התעלמות מנתונים גלויים שעמדו בפני הנתבע ולא זכו להתייחסות מצדו. לטענת התובעת, הנתבע יכול וצריך היה לצפות מראש את מהלך הניתוח, בהתאם לממצאים בדבר גדילה מהירה מאוד של שרירן גדול באזור האיסטמוס (בין הרחם לצוואר הרחם), ובהתחשב בכך שממצא מסוג זה חשוד בעת גילויו כסרטני, היה מקום לבצע את הניתוח בבית חולים ציבורי.

לחלופין נטען כי בנסיבות העניין, על המנתח להיות מיומן בתחום הגניקו-אונקולוגי, אשר הנתבע אינו מומחה בו וכי למצער, היה על הנתבע לשתף מומחה בתחום זה בניתוח על מנת שלא להגיע למצב בו מתבצעת כריתה חלקית של אזור החשוד כסרטני.

18. בראש ובראשונה יודגש כי הטענה על פיה היה על הנתבע לצפות כי מדובר בגידול סרטני ועל כן, היה עליו להפנות את התובעת, להנתח בבית חולים ציבורי, על ידי מומחה בתחום הגניקו-אונקולוגי או כי למצער היה עליו לשתף מומחה בתחום זה בניתוח – מהווה הרחבת חזית אסורה.

לא זו בלבד שבכתב התביעה המתוקן, לא נטען כי היה על הנתבע לצפות שמדובר בגידול סרטני אלא שאף בחוות דעתו של פרופ’ בלס, המומחה מטעם התובעת, לא בא זכרה של טענה זו כי היה על המנתח לצפות שמא מדובר בגידול סרטני או כי נוכח חשד זה, היה מקום לבצע את הניתוח בבית חולים ציבורי או על ידי מומחה בתחום הגניקו-אונקולוגיה. משטענות אלה לא נטענו בכתב התביעה המתוקן – הינן בגדר הרחבת חזית אסורה ודינן להדחות.

19. למעלה מן הצורך יאמר כי הטענה על פיה גדילה מהירה של שרירן, מחשידה לקיום גידול סרטני ומחייבת הערכות לניתוח גניקו-אונקולוגי, נשמעה לראשונה, בחקירתו הנגדית של פרופ’ בלס (עמ’ 17 לפרוטוקול), וגם לגופם של דברים, לא ראיתי לקבלה. אין מחלוקת כי במקרה של התובעת, מדובר היה בשרירן (מיומה) ולא בגידול סרטני. פרופ’ בליקשטיין המומחה מטעם הנתבע, ציין בעדותו בחקירה נגדית כי הסיכון להטמרה סרטנית בשרירן, גם כשמדובר בשרירן שגדל גדילה מהירה, הינו נדיר ביותר ועל כן, אין כל הצדקה להפוך כל ניתוח של מיומה גדולה, לניתוח גניקו-אונקולוגי (עמ’ 76 לפרוטוקול). בנסיבות העניין, ראיתי להעדיף את דעתו של פרופ’ בליקשטיין. חזקה על פרופ’ בלס כי לוּ סבר שהתרשלותו הנטענת של הנתבע, מתמקדת בהעדר הערכות לניתוח גניקו-אונקולוגי,

— סוף עמוד 4 —

היה מציין זאת בחוות הדעת, באופן ברור ומפורש. עוד יצויין כי גם ד”ר הרטוב, אשר עזר בידי הנתבע במהלך ביצוע הניתוח, השיב באופן ספונטני לשאלה זו, בחקירתו הנגדית ואמר: “לגבי רחם שרירני… הסיכוי שהרחם השרירני יהיה סרקומה (גידול סרטני – ב.ט.) הוא מאוד מאוד נמוך ולכן בדרך כלל אנחנו לא משנים את התכנון במקרים של הרחם שגדל מהר, במקרים של מיומה” (עמ’ 53 לפרוטוקול). לפיכך ומעבר לצורך, ראיתי לקבוע כי דין הטענה שהיה על הנתבע להיערך לניתוח גניקו-אונקולוגי, להדחות גם לגופם של דברים.

20. גם דין הטענה כי היה על הנתבע, להפנות את התובעת, לניתוח בבית חולים ציבורי – להדחות, הן מחמת שמדובר בהרחבת חזית והן מחמת שטענה זו, לא הוכחה לגופה. הטענה כי הנתבע התרשל בכך שלא הפנה את התובעת, להינתח בבית חולים ציבורי, לא נטענה בכתב התביעה המתוקן והינה בגדר הרחבת חזית אסורה. יתרה מכך, לא הוכח כי ניתוח לכריתה שלמה של הרחם, גם נוכח קיומה של מיומה גדולה, הינו לכשעצמו, ניתוח מורכב ומסובך עד כדי כך שלא ראוי ולא סביר לבצעו, באופן פרטי, במסגרת בית חולים אסותא. ד”ר ניב עצמו, אישר בעדותו כי כאשר מדובר בניתוחים מורכבים ומסובכים, יעדיף להפנות את החולה לבית חולים ציבורי (עמ’ 97-98 לפרוטוקול). בענייננו, לא נטען ולא הוכח כי הניתוח המדובר, הינו מסוג הניתוחים הקשים והמסובכים אשר לא סביר לבצעם במסגרת בית חולים פרטי דוגמת אסותא וכי עצם ביצוע הניתוח, באופן פרטי, בבית חולים אסותא, מהווה חריגה מסטנדרט זהירות סביר ומקובל.

התרשלות בביצוע הניתוח

21. התובעת מוסיפה וטוענת כי תכנון לקוי של הניתוח, לרבות העדר מומחה בתחום הגניקו-אונקולוגי או מנתח מיומן שיכול היה לסייע בהשלמת הניתוח, הוביל לכך שהנתבע לא הצליח לבצע את הניתוח המתוכנן – כריתה מלאה של הרחם.

התובעת מוסיפה וטוענת כי עצם העובדה שחמש שנים מאוחר יותר, בשנת 2006, הצליח צוות רופאים מקצועי ומיומן, בבית חולים איכילוב, לבצע בהצלחה ניתוח לכריתת צוואר הרחם, מלמדת על התרשלות בתכנון הניתוח ובביצועו – גם טענות אלה אינן יכולות להתקבל.

22. כאמור, הטענה בדבר צורך בהשתתפות מומחה בגניקו-אונקולוגיה בניתוח – מהווה הרחבת חזית ואף לא הוכחה לגופה ואין צורך לחזור על הדברים.

23. זאת ועוד, לא הוכח כי הנתבע לא היה מיומן דיו, בביצוע ניתוח לכריתה מלאה של הרחם. הנתבע ציין בתצהירו כי הינו מומחה בגניקולוגיה, עובד כרופא בכיר בתחום הכירורגיה הגניקולוגית ומבצע ניתוחים גניקולוגיים מסוגים שונים, לרבות ניתוחי כריתת רחם מלאה וכריתה חלקית, החל משנת 1992 (סעיפים 2, 3 ו- 10 לתצהיר הנתבע) – עדותו זו של הנתבע, לא נסתרה.

— סוף עמוד 5 —

יתרה מכך, התובעת העידה כי פנתה לנתבע, על מנת לבצע את הניתוח באופן פרטי, בעקבות המלצה של בני משפחה וכדבריה אף התייעצה בעניין זה, עם ד”ר אויכמן, רופא הנשים שטיפל בה, במסגרת קופת החולים וכדבריה: “… אני שאלתי גם את ד”ר הויכמן וגם את הסביבה אם הוא בעל מקצוע טוב, אם הוא מנתח טוב, ואמרו לי שכן, אז פניתי אליו” (עמ’ 12 לפרוטוקול).

24. גם הטענות באשר לזהותו ומיומנותו של המנתח העוזר, מהוות הרחבת חזית אסורה. מעבר לצורך יצויין כי ד”ר ניב העיד שבכל ניתוח, נוכח יחד עימו, מנתח נוסף וכי בניתוח האמור, עזר בידו, ד”ר יוסף הרטוב שהינו מומחה בגניקולוגיה ומיילדות. עצם העובדה שד”ר הרטוב, לא קיבל מהנתבע תשלום עבור השתתפותו בניתוח אלא עשה זאת במסגרת יחסי עבודה עם הנתבע, אינה מצביעה על פגם כלשהו בהתנהלותו של הנתבע.

25. הנתבע עמד בעדותו על הקושי בחילוץ צוואר הרחם אשר התגלה במהלך הניתוח, ועל השיקול שהנחה אותו בהחלטה להסתפק בכריתה חלקית – הימנעות מחשיפת התובעת, לסיכונים הכרוכים בהמשך הניתוח והוצאת צוואר הרחם, נוכח השינויים האנטומיים שהתגלו במהלך הניתוח ולאחר כריתת המיומה הגדולה והוצאת הרחם עצמו (עמ’ 81-82 לפרוטוקול). גם ד”ר הרטוב ציין בתצהירו: “זכור לי שהשיקול המרכזי שעמד לנגד עיניו של ד”ר ניב היה שבסיכון “לחפור” ולכרות את צוואר הרחם עלול לחשוף את התובעת לסיכון גבוה לנזק לשלפוחית השתן ולצינורות השתן. אני הסכמתי עם דבריו ותמכתי בהחלטה שלא לכרות את צוואר הרחם, שכן בריאותה ושלמותה של התובעת עמדו לנגד עיננו” (עמ’ 7 לתצהיר ד”ר הרטוב). בנסיבות אלה, הטענה כי הנתבע לא היה מיומן דיו בביצוע הניתוח המתוכנן, מה שהוביל לסטיה מהתוכנית המקורית, לבצע כריתה מלאה של הרחם – לא הוכחה.

26. עצם העובדה שצוות מנתחים אחר, הצליח לכרות את צוואר הרחם, כחמש שנים מאוחר יותר, בניתוח שבוצע בגישה שונה, עם חתך אורכי, אינו מעיד על התרשלות או חוסר מיומנות של הנתבע ויוזכר כי המבחן לבחינת סבירות התנהלותו של רופא, הינו מבחן המאמץ ולא מבחן התוצאה, ראה לעניין זה, דברי כב’ הנשיא בע”א 4025/91 צבי נ’ ד”ר יעקב קרול, פ”ד נ (3) 784 (1996): “החובה המוטלת על פי דיני הרשלנות איננה לתוצאה אלא למאמץ. דיני הרשלנות מבוססים על עקרון האשמה ולא על עקרון האחריות המוחלטת… השאלה אשר דיני הרשלנות באים להשיב עליה היא באלו אמצעים צריך לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק” (שם, בעמ’ 790), כן ראה ע”א 916/05 שרון כדר נ’ פרופ’ יובל הרישנו (לא פורסם, 28.11.07) וע”א 323/89 קוהרי נ’ מדינת ישראל – משרד הבריאות, פ”ד מה (2) 142 (1991).

27. פרופ’ בליקשטיין ציין בחוות דעתו כי התפתחות שרירנים בצוואר הרחם, הינה נדירה ביותר. פרופ’ בלס אישר בחקירתו הנגדית כי התפתחות שרירנים בצוואר הרחם, הינה נדירה באופן יחסי (עמ’ 16-17 לפרוטוקול).

— סוף עמוד 6 —

בנסיבות אלה, כאשר עובר לניתוח, לא היה כל ממצא מחשיד בצוואר הרחם ובהתחשב בכך שהתפתחות שרירנים בצוואר הרחם, הינה נדירה ביותר, החלטתו של הנתבע להסתפק בכריתה חלקית, על מנת שלא להסתכן בפגיעה בשלפוחית השתן ובשופכן, נוכח הממצאים האנטומיים שהתגלו במהלך הניתוח, מתיישבת עם סטנדרט זהירות סביר וראוי המחייב רופא מנתח, לשקול בכל שלב ושלב של הניתוח את מצבו של המנותח ואת הממצאים שהתגלו בזמן הניתוח, על מנת להימנע מלחשוף את המנותח, לסיבוכים מיותרים, ולא לדבוק באופן עיוור ומוחלט, בתכנית ניתוח שנקבעה מראש.

28. טענה נוספת שנטענה בסיכומים הינה כי הניתוח בוצע באופן לא מקצועי וכי נוכח העובדה המוסכמת כי גדילת שרירן על צוואר הרחם, נדירה בהרבה מאשר גדילתו ברחם עצמו, סביר להניח כי השרירן השני, אשר אובחן בשנת 2006, גדל למעשה על שארית רחם שהושארה באופן רשלני, בגופה של התובעת, בנוסף לצוואר הרחם – גם טענה זו אינה יכולה להתקבל, הן בהיותה הרחבת חזית אסורה והן מחמת שלא הוכחה לגופה.

מעבר לכך שטענה בדבר הותרת רקמת רחם, בגופה של התובעת, לא נטענה בכתב התביעה המתוקן הרי שלגופם של דברים, אני מעדיפה את עדותו של פרופ’ בליקשטיין כי לוּ היתה נותרת בגופה של התובעת, רקמת רחם הרי שהתובעת היתה ממשיכה לקבל דימום וסתי וכי הימצאות רקמת רחם, היתה מצוינת בדו”ח הניתוח השני. בדו”ח הניתוח הנוסף, משנת 2006, מתואר גדם של צוואר רחם, ממנו יוצאים שלושה שרירנים גדולים ולא מצויין כי נמצאה רקמת רחם (עמ’ 60-61 לפרוטוקול), על כן דין טענה זו להדחות גם לגופם של דברים.

29. סופו של יום, סבורה אני כי לא הוכחה התרשלות כלשהי, בביצוע הניתוח על ידי הנתבע וכי החלטתו של הנתבע, להסתפק בכריתה חלקית, נוכח הממצאים האנטומיים שהתגלו בניתוח והקושי בחילוץ צוואר הרחם אל מול הסיכונים הכרוכים בהמשך הניתוח, מתוך התעקשות לדבוק בתכנית המקורית לכרות את צוואר הרחם אשר בו לכשעצמו, לא נמצא כל ממצא מחשיד אשר חייב את כריתתו באותה עת, היתה סבירה וראויה.

הסכמה מדעת

30. התובעת טוענת כי לא קיבלה הסבר באשר לאפשרויות העומדות בפניה, הסיכונים הכרוכים בניתוח והאפשרות של שינוי סוג הניתוח במהלכו.

בעניין זה, מציינת התובעת בתצהירה: “בעת החתימה על טופס ההסכמה, לא הופנתה תשומת לבי לאפשרות כלשהי שהניתוח שיבוצע בי לא יהיה הניתוח עליו סוכם, כלומר כריתת רחם מלאה ובוודאי שלא צויינו בפני סיכונים אפשריים למקרה בו לא תתבצע כריתה מלאה” (סעיף 13 לתצהיר התובעת, ת/2).

התובעת הוסיפה וציינה כי חתמה על טופס ההסכמה לניתוח, בפני פקידה או אחות ולא בפני ד”ר ניב (סעיף 12 לתצהיר, ת/2).

— סוף עמוד 7 —

31. הנתבע ציין בתצהירו כי הסביר לתובעת את שתי האפשרויות הניתוחיות; כריתה מלאה וכריתה חלקית ואת היתרונות והחסרונות של כל אחת מהשיטות האמורות. הנתבע הוסיף וציין כי סוכם שיבוצע ניתוח לכריתת רחם מלאה אך הסביר לתובעת כי במהלך הניתוח ולאור הממצאים, יכול וישקל מעבר לכריתה חלקית (סעיפים 5-6 לתצהיר הנתבע). הנתבע הוסיף וציין בתצהירו כי הוא זה שהחתים את התובעת על טופס הסכמה לניתוח, לאחר שיחה והסבר בדבר משמעות הניתוח והשלכותיו (סעיף 13 לתצהיר הנתבע).

32. התובעת חתמה על טופס הסכמה לניתוח כריתת רחם בטנית (נספח ב’ לתצהיר הנתבע). בטופס ההסכמה נרשם, כדלקמן: “… הוסבר לי שקיימת אפשרות שתוך מהלך הניתוח העיקרי התברר שיש צורך להרחיב את היקפו, לשנותו או לנקוט בהליכים אחרים או נוספים, לרבות פעולות כירורגיות נוספות שלא ניתן לצפותן מראש…”. על טופס ההסכמה הכולל גם את פרוט הסיכונים הכרוכים בניתוח, מופיעה חתימתו של ד”ר ניב. מדובר בטופס הסכמה יעודי, לניתוח כריתת רחם הכולל הסבר בדבר סיבוכי הניתוח וסיכוניו. עצם העובדה שבטופס ההסכמה לא נכלל דיון לגבי שיטות הניתוח המוצעות, אינה מעלה ואינה מורידה שכן התובעת עצמה ציינה כי התייעצה בעניין זה הן עם ד”ר אויכמן והן עם הנתבע ואין מחלוקת שהנתבע התכוון לבצע ניתוח כריתה מלאה והתובעת נתנה הסכמתה לביצוע ניתוח זה וחפצה בו.

33. בנסיבות אלה, לא ראיתי לקבל טענותיה של התובעת כי לא קיבלה הסבר על הסיכונים שבניתוח לרבות הסיכון של שינוי הניתוח וכי חתמה על טופס ההסכמה לניתוח שלא בפני הנתבע אלא בפני אחות או פקידה (סעיפים 12-13 לתצהיר התובעת ועמ’ 80 ו- 94 לפרוטוקול). יצויין כי בחוות דעתו של פרופ’ בלס, מטעם התובעת, נרשם: “ביום 27.03.2001 חתמה לפני ד”ר ניב על הסכמה לניתוח כריתה של הרחם והועברה לחדר ניתוח לביצוע הניתוח…”. פרופ’ בלס אישר בחקירתו הנגדית כי קיבל פרטים אלה מהתובעת (עמ’ 26 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, לא ראיתי לקבל גרסתה זו של התובעת.

34. לגופו של עניין, טופס ההסכמה כולל התייחסות לאפשרות כי במהלך הניתוח, יתעורר הצורך בשינוי הניתוח או היקפו. בנסיבות אלה, ראיתי לדחות הטענה כי לא התקבלה הסכמה מדעת של התובעת, לשינוי הניתוח, היה ויתברר שיש צורך בכך, במהלך הניתוח.

 

פגיעה באוטונומיה

35. התובעת טוענת בסיכומיה בזו הלשון: “התובעת ביקשה לעבור כריתת רחם מלאה. משביצע הנתבע עבודה חלקית בלבד, שלא בהתאם למה שסוכם עימה, לא ניתן לייחס לתובעת הסכמה מדעת ויש בכך פגיעה באוטונומיה שלה. אך סביר להניח, כי התובעת לא היתה מסכימה לקבל ניתוח כריתה חלקית, לו הוסברו לה הסיכונים הכרוכים בכך. יתירה מזאת – גם בסיומו של הניתוח החלקי והרשלני, לא הוסברו לתובעת ההשלכות העלולות לנבוע מהניתוח החלקי שבוצע בגופה והסיכונים, בפניהם היא עומדת ואשר הסתבר בדיעבד, כי התממשו במציאות…”. טענות אלה מעוררות תמיהה. טיפול רפואי בכלל

— סוף עמוד 8 —

וניתוח בפרט, אינו בגדר “עסקה”, שיש לבצעה בשלמותה ללא התחשבות בנתונים ובממצאים המתגלים במהלך הניתוח. ההיפך הוא הנכון. נתונים וממצאים המתגלים במהלך ניתוח, מחייבים התייחסותו של המנתח והפעלת שיקול דעת מקצועי ומחשבה מחודשת אשר במידה ועומדת בסטנדרט של רפואה סבירה, יש להעדיפה על פני הצמדות לתכנית המקורית, בכל מחיר ובכל מקרה.

36. הטענה בדבר העדר הסכמה או פגיעה באוטונומיה, מתייחסת בדרך כלל ומטבע הדברים, לביצוע פעולות רפואיות אשר לא התקבלה לגביהן הסכמה מדעת של המטופל או פעולות החורגות מהיקף הטיפול עליו הוסכם, ראה לעניין זה; ע”א 6153/97 שטנדל נ’ פרופ’ יעקב שדה, פ”ד נו (4) 746 וע”א 4384/90 ואתורי נ’ בית חולים לניאדו, פ”ד נא (2) 171 וע”א 3108/91 רייבי נ’ ד”ר קורט וייגל ואח’, פ”ד מז (2) 497. בע”א 2781/93 דעקה נ’ בית חולים כרמל חיפה, פ”ד נג (4) 526, הכיר בית המשפט העליון בעוולה חוקתית של פגיעה באוטונומיה, מקום בו הופרה חובת הגילוי וההסבר לגבי מהות הטיפול הרפואי וסיכוניו וזאת בגין הפגיעה בכבודו של המטופל וזכותו כאדם, לגבש החלטה מושכלת על בסיס מלוא המידע הרלבנטי.

בענייננו, אין מחלוקת כי התובעת הסכימה ואף ביקשה לעבור ניתוח לכריתה מלאה של הרחם אך בפועל בוצע ניתוח מצומצם יותר בהיקפו, לכריתה חלקית בלבד וזאת בשל קשיים שהתגלו במהלך הניתוח והחלטת המנתח שלא לחשוף את התובעת לסיכונים הכרוכים בהוצאת צוואר הרחם ובמיוחד הסיכון לפגיעה במערכת השתן ובשופכן. מעבר לכך שטופס ההסכמה לניתוח, עליו הוחתמה התובעת, כולל הסכמה לשינוי הניתוח והרחבת היקפו, היה ויתעורר צורך בכך, ברי כי הסכמת התובעת לעבור ניתוח לכריתה מלאה וחתימתה על טופס ההסכמה, כוללת גם הסכמה לצימצום היקף הניתוח, בשל קשיים שהתגלו במהלכו ועל מנת למנוע חשיפתה לסיכונים הכרוכים בהוצאת צוואר הרחם נוכח הממצאים שהתגלו במהלך הניתוח. לא זו אף זו, ברי כי לוּ נאמר לתובעת מראש כי מקום בו עלול להיווצר קושי בחילוץ צוואר הרחם, קיים סיכון מוגבר לפגיעה במערכת השתן ובשופכן, סיכון המופיע לכשעצמו בטופס ההסכמה, היתה התובעת מעדיפה שלא לחשוף את עצמה לסיכון זה. טופס הסכמה אינו יכול לכלול פרוט מלא של כל האפשרויות, הקשיים והסיבוכים. משטופס ההסכמה לניתוח כולל הסכמה לביצוע שינוי במהלך הניתוח, בהתאם לנתונים שיתגלו במהלכו ואת הסיכונים העיקריים הכרוכים בניתוח, אין לראות בשינוי שנעשה על דרך של צמצום היקף הניתוח, כשולל קיומה של הסכמה מדעת לניתוח או פגיעה באוטונומיה.

37. כן אין בידי לקבל טענת התובעת כי גם לאחר הניתוח, לא הוסבר לה שעברה כריתה חלקית בלבד. טענה זו עומדת בניגוד לנטען בכתב התביעה עצמו, במסגרתו מתארת התובעת כי למחרת הניתוח, ד”ר ניב אמר לה: “עזבי, עזבי. עבדתי מאוד קשה בניתוח שלך, אפילו הזעתי. הצוואר היה תקוע בפנים / באגן ואי אפשר היה לחלץ אותו אבל אין לך מה לדאוג” (סעיף 16 לכתב התביעה המתוקן). התובעת מוסיפה וטוענת בכתב התביעה המתוקן כי למחרת הניתוח, התחוור לה שד”ר ניב, נתקל בקשיים בעת ביצוע הניתוח ולא עלה בידו

— סוף עמוד 9 —

להשלים את הניתוח כמתוכנן (סעיף 17 לכתב התביעה המתוקן). גם בחוות דעתו של פרופ’ בלס, מתואר מפי התובעת, כדלקמן: “למחרת יום הניתוח שאלה הגב’ קלנדרוב את הרופא המנתח על מהלך הניתוח. לדברי הגב’ קלנדרוב התשובה היתה, בלשונה של גב’ קלנדרוב, “כרתתי לך את הרחם ואת המיומה”. כששאלה מה עם הצוואר השיב לה, כדבריה “עזבי, עזבי. עבדתי מאוד קשה בניתוח שלך, אפילו הזעתי. הצוואר היה תקוע בפנים / באגן ואי אפשר היה לחלץ אותו אבל אין לך מה לדאוג” (פרק א’ לחוות דעת פרופ’ בלס המסכם את הראיון עם התובעת). מכאן שהתובעת יוּדעה על ידי ד”ר ניב, למחרת הניתוח, כי הניתוח לא בוצע כמתוכנן וכי צוואר הרחם לא נכרת, בשל קושי שבחילוצו אשר התגלה במהלך הניתוח. עוד יצויין כי לאחר הניתוח, התובעת המשיכה במעקב במרפאתו של ד”ר ניב. במסגרת הבדיקות השגרתיות, נבדק צוואר הרחם וד”ר ניב היה זה שאבחן, בשנת 2006, גוש שצמח על צוואר הרחם והפנה את התובעת למרפאה הגניקולוגית בבית חולים איכילוב, שם אובחן כי מדובר בשרירנים על צוואר הרחם וכן חשד לממצא ציסטי בשחלה בעקבותיהם התובעת עברה את הניתוח הנוסף.

38. התובעת מוסיפה וטוענת כי הנתבע לא פרט בדו”ח הניתוח את הסיבות בגינן בוצעה כריתה חלקית במקום כריתה מלאה. בדו”ח הניתוח, נרשם: “ביצוע מיומקטומיה – כריתת המיומה ממיטתה ובהמשך מהלך הניתוח כמקובל ביצוע Subtotal Hysterectomy”. הנתבע הודה בהגינותו, בחקירתו הנגדית, כי הקשיים שהתגלו בניתוח, לא נרשמו ולא פורטו בדו”ח הניתוח, מה שאינו תואם את סטנדרט הרישום המקובל כיום (עמ’ 84 לפרוטוקול). יחד עם זאת, בנסיבות העניין, להעדר הרישום, יש משמעות ראייתית בלבד. החסר הראייתי הנובע מהעדר רישום, מוביל להעברת הנטל להוכיח את מהלך הניתוח הנטען לרבות העובדות שלא נרשמו, אל כתפי הנתבע. בענייננו – הנתבע עמד בנטל זה. מעבר לכך שהתובעת אינה טוענת עוד, כנגד שיקוליו של ד”ר ניב, בשינוי מהלך הניתוח, נוכח הקשיים שהתגלו במהלכו, הרי שד”ר ניב אמר לתובעת, בזמן אמת, למחרת הניתוח, כי נתקל בקושי לחלץ את צוואר הרחם ולכן הסתפק בכריתה חלקית בלבד. משגרסתו של ד”ר ניב כי צוואר הרחם, לא נכרת, בשל קשיים בחילוצו, עקב שינויים אנטומיים שהתגלו במהלך הניתוח, נתמכת בדברים שנאמרו על ידו לתובעת, למחרת הניתוח, עמד ד”ר ניב בנטל הראיה להוכיח גרסתו. בנסיבות אלה, לרישום הלקוי, אין משמעות במישור קביעת האחריות הנבחנת, בכל מקרה לגופו, על בסיס התשתית העובדתית המוכחת.

סיכום ביניים

39. נוכח מסקנתי כי ד”ר ניב לא התרשל בביצוע הניתוח וכי החלטתו לשנות מהתכנית המקורית ולהסתפק בכריתה חלקית, נוכח הבעייתיות והסיכונים שהיו כרוכים בכריתת צוואר הרחם, בשל השינויים האנטומיים שהתגלו במהלך הניתוח מחד ומאידך, העדר אינדיקציה שחייבה את כריתת צוואר הרחם בעת ההיא – מתיישבת עם פרקטיקה רפואית סבירה וראויה – דין התביעה להדחות.

גובה הנזק

— סוף עמוד 10 —

40. היה וטעיתי במסקנתי, ראיתי לדון בקצרה, בשאלת גובה הנזק.

ברי כי לוּ צוואר הרחם, היה נכרת בניתוח הראשון הרי שלא היו צומחים שרירנים על צוואר הרחם – דבר נדיר לכשעצמו אשר ארע בפועל, בעניינה של התובעת וחייב ניתוח נוסף לכריתת צוואר הרחם והשרירנים שצמחו עליו.

על פי חוות דעתו של ד”ר קונדריאה, מטעם התובעת, נקבעו לתובעת 30% נכות בגין הדבקויות, על פי סעיף 18 (1) ד’ לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט”ז-1956 – אין בידי לקבל חוות דעת זו.

ראשית, אין מחלוקת כי לתובעת יש נטייה להדבקויות. בנסיבות אלה, כאשר בניתוח הנוסף, נמצאו הדבקויות קשות, לא ניתן לשלול כי ההדבקויות כולן, הינן תוצאות של הניתוח הראשון אשר אין מחלוקת כי היה נדרש ונחוץ וגם ד”ר קונדריאה מציין כי לא ניתן היה למנוע הדבקויות כתוצאה ממנו. בנסיבות אלה, לא הוכח קשר סיבתי בין הנכות כתוצאה מהדבקויות לבין הצורך בביצוע ניתוח נוסף. גם אם אניח כי הניתוח הנוסף החמיר את בעיית ההדבקויות, הרי בהעדר תעוד המצביע על פניה לטיפול רפואי בגין חסימות מעיים או כאבי בטן, אין מקום לקביעת 30% נכות המוענקים, על פי סעיף 18 (1) ד’ לתקנות מקום בו מדובר בהפרעות קשות.

בנסיבות אלה, לוּ היה נקבע כי הנתבע התרשל בכך שלא ביצע כריתה מלאה הרי שהתובעת היתה זכאית לפיצוי בגין עצם הצורך בניתוח נוסף הכרוך בכאב ובסבל ובתקופת החלמה נוספת ובגין הצלקת הניתוחית שנותרה כתוצאה מהניתוח הנוסף ויתכן שאף החמרה מסויימת של בעיית ההדבקויות אשר את הנכות הכוללת בגינה הייתי מעריכה בשיעור של 10%.

התובעת לא הוכיחה הפסדי השתכרות וב”כ התובעת אף הצהיר כי לא נתבעו הפסדי הכנסות (עמ’ 12 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, הייתי מעריכה את הפיצוי בגין עצם הצורך בניתוח נוסף, הכרוך בכאב וסבל ותקופת החלמה והנכות בגין הצלקת והחמרה מסויימת בבעיית ההדבקויות, בשיעור כולל של 120,000 ₪.

סיכום

41. סוף דבר, נוכח קביעתי כי לא הוכחה התרשלות של הנתבע – התביעה נדחית.

התובעת תשא בשכר טרחת עו”ד והוצאות הנתבע, בסך כולל של 35,000 ₪.

 

הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום מהיום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

בלהה טולקובסקי

המזכירות תמציא פסק הדין לב”כ הצדדים, בדואר רשום.

ניתן היום, כ”א טבת תשע”ב, 16 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.

הסכמה לניתוח / לטיפול- רשלנות רפואית

הסכמה לטיפול רפואי

מהן זכויות החולה ומתי ניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית באם לא נתקבלה הסכמה מדעת לטיפול רפואי

חוק זכויות החולה קובע בין היתר כי לא יינתן טיפול רפואי לחולה אלא אם כן נתן לכך “הסכמה מדעת”.

הסכמה מדעת, משמעותה הסכמה אמיתית לטיפול, לאחר שניתנו למטופל כל הפרטים הקשורים באבחנה, מהות הטיפול הרפואי המוצע, סיכויי הצלחת הטיפול, הסיכונים בטיפול זה, ובכלל זה כאבים ואי נוחות, והסיכויים והסיכונים בטיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול. גם אם חתמתם על טופס הסכמה לניתוח, אך לא הוסברו לכם מראש הסיכונים, הסיכויים והחלופות, ייתכן וקיימת לכם עילה לתביעה בגין רשלנות רפואית.

המטרה העיקרית של נושא הסכמה מדעת היא לשמש ככלי למטופל בתהליך קבלת ההחלטה על הטיפול הרפואי וצמצום מצבי אי ודאות על ידי הגברת הידע אודות הטיפול המוצע. המידע חייב להמסר למטופל בשלב מוקדם ככל האפשר של הטיפול ובאופן שיאפשר לו להבינו כדי שהסכמתו לטיפול רפואי, תענה להגדרת ההסכמה מדעת.

מעבר למצבים חירום בהם אין ביכולת החולה להסכים לטיפול, כל פעולה בגופו של אדם ללא הסכמתו או בהסכמה שהושגה בתרמית נחשבת ל”תקיפה” האסורה על פי החוק והיא כשלעצמה מקימה עילת תביעה במקרים מסויימים.

לעיתים מטפלים אינם מקפידים על שיתוף מלא של המטופלים בתהליך קבלת ההחלטה באמצעות מתן מידע מקיף על הטיפול המוצע. מצב זה גורם לכעס רב בקרב מטופלים שלא ידעו את מהות הטיפול המוצע להם ומה השלכותיו על בריאותם ונדהמים לגלות לאחר מכן תופעות לוואי או נזקים קשים.

פעמים רבות הסברים ניתנים למטופלים זמן קצר לפני הניתוח והיו מקרים רבים בהם המטופלים קיבלו הסכר חפוז וחלקי בלבד ובמקרים קיצוניים בהם מטופלים הוחתמו על טופס הסכמה לניתוח רק לאחר ביצועו של הניתוח בעודם מטושטשים ומבולבלים.

על אף שהיוזמה למתן המידע צריכה לבוא מהמטפל, מומלץ מאד כי המטופל יבקש הסברים מהמטפל על האבחנה הרפואית ועל הסיכויים והסיכונים הקיימים לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות העלולים להיגרם כתוצאה ממנו, אילו אפשרויות קיימות לטיפולים רפואיים חלופיים ומהו ניסיונו של המטפל בפרוצדורה הרפואית המדוברת. יש לבשק את המידע ואת טופס ההסכמה לניתוח מספר ימים או שבועות לפני ביצוע הטיפול, על מנת שהמטופל יוכל לשקול בכובד ראש האם הוא מעוניין לבצע את הטיפול לאור הנתונים שנמסרו לו בכתב או בעל פה.

חובת ההסברים הינה מוגברת במיוחד במקרים של טיפול פלסטיים או קוסמטיים שאינם מחויבי המציאות, או בטיפולים שהם חדשניים ואשר הניסיון בהם מועט.

לשאלות בנושא או להערכת סיכויי תביעתך חינם, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון המייצגת מאות נפגעי רשלנות רפואית, בטלפון: 0524787850 או במייל: legal1@bezeqint.net

He was hesitant to discuss money with the fortune reporter, but confirmed that he once paid https://www.trackingapps.org/ $250 for the plastic back of an iphone 5c