ניתוח כריתת שד חלקית (Partial Mastectomy)

ניתוח לכריתת שד חלקית הינו הליך מקובל לטיפול בהסרה חלקית של גידולים או גושים בשד תוך שימור מיטבי של רקמות השד בהם אין את הגידול הממאיר. ביצוע הליך זה נקבע כאשר מתגלה גידולים שפירים או ממאירים באזור השד.לשם כך השד אינו נכרת בשלמותו אלא רקמות תקינות הנמצאות סביב הגידול. על כן המטופלים הפונים לטיפול זה הינם בעלי גידולים או סימני גידול שפיר או ממאיר באזור השד אשר אינו חדר באופן עמוק אל תוך הרקמה.

כריתת שד חלקית, נעשית כאשר מתגלה תהליך שפיר או ממאיר בשד, ואשר מתברר כי אינו חודר מעבר לגבולות הרקמה, ולכן מאפשר כריתת הגוש בשלמותו, מבלי לכרות את כל השד, אולם עם כריתת שוליים נרחבים של רקמה תקינה סביב הגידול

הליך הניתוח:

לאחר בדיקות הדמיה מקדימות, אשר נועדו ליצור דיאגנוזה אופטימאלית לביצוע הפעולה הכירורגית, יבוצע חיטוי יסודי ולאחריו חיתוך באזורים התחתונים של הגוש. לאחר איתור הגוש הוא יוסר בשלמותו מתוך רקמת השד התקינה ככל האפשר. בכריתת שד חלקית יוסרו גם רקמות תקינות נוספות לשם בטיחות לאי קיום עתידי של גידול בשד. במידה וישנם עדיין תאים סרטניים, רקמות יוצאו לבדיקות נוספות.

סיכונים ורשלנות רפואית בניתוח כריתת שד:

כמו בכל הליך כירורגי מסוג זה, ישנם מס’ סיכונים העלולים להתרחש עקב ההליך הניתוחי. נציג מס’ דוגמאות לעילות רשלנות רפואית בביצוע ההליך ולאחריו:

א.      הופעת סרומה- היינו הצטברותם של נוזלים ופסולת תת עורית, בשל חוסר ניקוז מספק של הרקמה לאחר הניתוח מהווה מחדל רשלני

ב.      הופעת נמק של העור באזור בשד- בשל פגיעה באספקת הדם לאזור מביצוע רשלני

ג.        הופעת דימומים שונים והתפשטות זיהומים באזור השד

ד.      צלקות שבוצעו עקב מחדל רשלני של צוות לא מנוסה או מיומן דיו

ה.      שימוש בציוד שאינו איכותי או סטרילי דיו יכול לפגום באיכות ההליך הניתוחי.

ו.        אבחון מאוחר או שגוי של נחיצות ההליך יכולה להרע את מצב הפציינט ואף לנזקים תמידיים

במידה ואכן בוצע מחדל רשלני כלשהוא אשר גרם לנזקים או סיבוכים, ניתן יהיה לתבוע פיצויים בגין הנזקים בעילת רשלנות רפואית של הגורם המטפל.

רשלנות רפואית גידולים אנדוקריניים –endocrine tumors

המערכת האנדוקרינית היא מערכת בלוטות אשר מייצרות הורמונים ושולחים אותם לחלקים אחרים בגוף במערכת הדם. קיימים מספר בלוטות במערכת האנדוקרינית: בלוטת התריס, הלבלב, בלוטת המגן, בלוטת יותר הכלייה, בלוטת יותרת הכלייה. סרטן אנדוקריני הוא סרטן אשר צומח מאחת מן הבלוטות הללו. המקום הכי שכיח להופעת סרטן במערכת ההזו היא בלוטת התריס. קרוב ל 38,000 חולים מאובחנים עם סרטן בבלוטת התריס מידי שנה בארצות-הברית. גידולים בבלוטת יותרת הכלייה הם נדירים. הם מגיעים במקור מבלוטת יותרת הכלייה עצמה או ממקור אחר בגוף. קיימים גם סינדרומים שמערבים גידולים סרטניים בכמה בלוטות שונות בגוף. הטיפול הראשוני עבור סרטן של בלוטת התריס הוא הסרה של הבלוטה. הטיפול הסטנדרטי בגידולים של בלוטת יותרת הכלייה ושל גידולים נוירואנדוקרינים הוא הסרת הרקמה הסרטנית.

מקרי רשלנות רפואית- גידולים אנדוקריניים

גידולים אנדוקריניים יכולים להוביל לשלל רב של סיבוכים בהתאמה לבלוטה אשר בה צמח הגידול. גידולים בבלוטת יותרת המוח אינם גדלים או מתפזרים יתר על המידה. גידול כזה יכול לגרום ללחץ על עצב הראייה ולגרום לאבוד הראייה. סיבוך אחר אולם פחות שכיח הוא מצב פתאומי של דימום לתוך גידול גידול בבלוטת יותרת המוח. הדבר ילווה בכאב ראש פתאומי חריף בעיות ויזואליות כגון ראייה כפולה או צניחה של העפעף. באופן כללי הפרוגנוזה של גידולים אנדוקרינים היא חמש שנים השרדות באחוז של 94 אחוז במידה והגידולים אותרו בזמן וטרם שלחו גרורות.

עילות לתביעה ברשלנות בנושא גידולים אנדוקרינים:

          אבחון בשלב מאוחר יותר של המחלה לאחר שליחת גרורות לאיברים סמוכים ורחוקים.

          סיבוכים של זיהומים או דימומים לאחר ניתוח להסרת גידול בבלוטה אנדוקרינית בדגש על סיבוכים כאלו במוח בעת גידול בבלוטת יותרת המוח. חוסר פירוט מלא את הסיבוכים הללו לחולה לפני הכניסה לניתוח.

          ביצוע אנמנזה חלקית או לא נכונה וכתוצאה מכך עיקוב בהחלטת הסרת גידול מבלוטת התריס.

לשאלות על רשלנות רפואית בנושא גידולים אנדוקרינים ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה מופיעים בראש העמוד משמאל.

 

 

 

מינוי מומחה רפואי בתחום מחייב צירוף מסמכים

בית משפט השלום בתל אביב – יפות”א 29939-06-10 אספורמס נ’ המאגר הישראלי לביטוחי רכב “הפול”תיק חיצוני:מספר בקשה:5
בפני כב’ הרשם הבכיר אבי כהןהתובע
אוראל אספורמסנגדהנתבת
המאגר הישראלי לביטוחי רכב “הפול”החלטהבפניי בקשה מטעם הנתבעת לפסילת מסמך שהועבר ע”י התובע למומחה רפואי שמונה מטעם ביהמ”ש בתיק זה.עובדות והליכים רלוונטייםביום 16.6.10 הגיש התובע נגד הנתבעת תביעה לפי חוק פלת”ד, בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונה מיום 8.3.10.ביום 29.11.10 הגישה הנתבעת כתב הגנה.ביום 29.12.10 החליטה סגנית הנשיאה, כב’ השופטת זהבה אגי, על מינויו של ד”ר אמנון ישראלי כמומחה רפואי בתחום אורטופדיה מטעם ביהמ”ש, במימון ביניים של הנתבעת, בהמשך לבקשת התובע למינוי מומחה בתחום זה ובתחום נוירולוגיה.במכתב מיום 30.3.11 הודיע המומחה הנ”ל כי בנסיבות הוא ממליץ על דחיית הערכת מצבו של התובע בשנה נוספת. באותו מכתב ציין המומחה, בין היתר, כך:
“יש לזמנו לבדיקה חוזרת במרפאתי לעוד שנה.
לקראת בדיקה זו אבקש שיבצע צילומי רנטגן עדכניים של ברכו השמאלית.
בנוסף אבקש להמציא עותק מרישומי בדיקות וטיפולים רפואיים שיעבור עד אז.”ביום 5.4.11 החליטה סגנית הנשיאה, בהתייחס להודעה הנ”ל, כי הערכת נכותו של התובע תיעשה בעוד כשנה.ביום 3.4.12 הגישה הנתבעת בקשה לפסילת מסמך רפואי שהועבר ע”י התובע למומחה הנ”ל (להלן – “הבקשה שבנדון”). המדובר במסמך מיום 18.3.12 מאת ד”ר קובי לידור, מומחה לכירורגיה אורתופדית (להלן – “המסמך שבנדון”). בבקשה טוענת הנתבעת כי המסמך שבנדון הינו בבחינת חוות דעת אסורה להגשה למומחה.בהחלטתי הראשונית מיום 3.4.12 הוריתי על העברת הבקשה שבנדון לתגובת התובע בתוך 7 ימים ואח”כ הגשת תשובת הנתבעת לתגובה בתוך 7 ימים.ביום 4.4.12 הגיש התובע תגובה לבקשה שבנדון, בה התנגד לה. לטענת התובע, המסמך שבנדון אינו בגדר חוות דעת אלא מדובר “באישור רפואי המתאר את כאבי התובע ומצבו”.ביום 28.5.12 הגיש התובע הודעה לפיה תגובתו נמסרה לנתבעת ביום 6.5.12 ובה ביקש ליתן החלטה בהיעדר תשובה מטעם הנתבעת.ביום 30.5.12 הגיש ב”כ הנתבעת הודעה לפיה “הוא לא ראה צורך להמציא תשובה לתגובת התובע לבקשה שבנדון”.דיון ומסקנותמן הראוי להציג תחילה את המסגרת הנורמטיבית לדיון.מסגרת נורמטיביתבסעיף 6א לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל”ה – 1975 (להלן – “חוק הפיצויים”) נקבע כי הפרוצדורה של מינוי מומחה רפואי לפי חוק הפיצויים תיקבע בתקנות.והפרוצדורה אכן נקבעה – בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), תשמ”ז – 1986 (להלן – “תקנות המומחים”), כאשר תקנות המומחים עוסקות בשלושה סוגי מסמכים:1. מסמכים שעל נפגע לצרפם לכתב התביעה, כמפורט בתקנה 2 לתקנות המומחים:בקשה למינוי מומחה וצרופיה
2. (א) נפגע הטוען בכתב תביעתו לענין נכותו הרפואית שעליה לא חל סעיף 6ב לחוק, או לענין כל נושא רפואי שאינו נכות, לרבות דרכי שיקומו, יצרף לכתב התביעה –
(1) בקשה למינוי מומחה, לפי טופס 1;
(2) תצהיר שבו יתן תשובות לשאלות המפורטות בטופס 2;
(3) כתב ויתור על סודיות רפואית לפי טופס 3;
(4) העתק של סיכומי המחלה מתיק המוסד הרפואי שבו היה מאושפז.
(ב) לא אושפז הנפגע במוסד רפואי או שהוא טוען לנכות או לענין נושא רפואי אחר שאינם מתבטאים בסיכומי המחלה, יצרף לכתב התביעה מסמך שנערך לצורך טיפול רפואי בו ושיש בו ראיה לענין טענותיו.2. מסמכים שעל בעלי הדין להעביר למומחה שמונה:המצאת מסמכים למומחה
8. (א) תוך חמישה עשר ימים מיום שהודע לנפגע על מינויו של מומחה, ימציא הנפגע למומחה ולכל בעלי הדין האחרים את כל המסמכים בדבר הטיפול הרפואי שניתן לו ובדבר הבדיקות שנבדק לצורך אותו טיפול, הנוגעים לענין שבמחלוקת, ובלבד שלא יגיש למומחה חוות דעת רפואית.
(ב) תוך ארבעים וחמישה ימים מקבלת המסמכים, רשאי כל בעל דין להמציא למומחה מסמכים כאמור בתקנת משנה (א) אשר הנפגע לא המציאם לו.3. מסמכים אותם רשאי מומחה שמונה לדרוש לצורך מילוי תפקידו:סמכותו של מומחה וחובותיו
9. (א) המומחה רשאי לדרוש מהנפגע לעמוד לבדיקה רפואית או אחרת, וכן רשאי הוא לדרוש מכל אדם או מוסד את הרשומות הרפואיות הנוגעות לנפגע לשם עיון והעתקה.
(ב) המומחה יעיין בכל המסמכים שהוגשו לו ורשאי הוא לדרוש מבעלי הדין מסמכים קיימים שלא הומצאו לו והדרושים לצורך מילוי תפקידו על פי ההחלטה שלפיה התמנה, ובלבד שלא ידרוש ולא יקבל מהם חוות דעת רפואית.השוואת לשון שלוש התקנות הנ”ל האחת עם השנייה מלמדת, כי קיימים הבדלים בין שלושת סוגי המסמכים הנ”ל. כך, למשל:• תובע, שמבקש למנות מומחה רפואי בתחום שלגביו אושפז במוסד רפואי, חייב לצרף לבקשת מינוי המומחה רק את סיכומי המחלה מתיק המוסד הנ”ל ואסור לו לצרף מסמך אחר (ראו לשון תקנה 2 לתקנות המומחים וגם אליעזר ריבלין תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה רביעית, 2012) בעמ’ 638), אך בהמשך הדרך, לאחר שמונה המומחה, חייב אותו תובע להעביר למומחה את כל המסמכים הנוגעים לטיפולים הרפואיים ולבדיקות הרפואיות הרלוונטיים (ראו לשון תקנה 8 לתקנות המומחים).• במסמכים המוגשים לצורך בקשה למינוי מומחה לפי תקנה 2 לתקנות המומחים צריך להתקיים תנאי של קבילות לפיו יש במסמכים “ראיה” ] ]>

תאונת עבודה – הרמת משקל רב ביום עבודה

תא (רמ’) 1058/08 יוסי אחיטוב נ’ חב’ מעיינות עדן בע״מ
1
בית משפט השלום ברמלהכ”ג אייר תשע”ב 15.5.12
ת״א 1058/08 אחיטוב נ’ חב’ מעיינות עדן בע”מ ואח’
בפני כב’ השופט זכריה ימיני
תובעים יוסי אחיטובנגד
נתבעים 1. חב’ מעיינות עדן בע”מ
2. הפניקס הישראלי חב’ לביטוח בע”מ
פסק דין
1
התובע עבד אצל הנתבעת כמנהל קו חלוקה של כדי מים מינרליים במשקל כ במהלך . ג כל כד” ק2 -20
עבודתו נפגע התובע בגבו. לטענת התובע, הנתבעות אחראיות לתאונת העבודה, ועליהן לפצותו בגין 3
נזקי הגוף שנגרמו לו כתוצאה מן התאונה . 4
5
:כללי 6
:בעלי הדין 7
.1 בכל זמן הרלוונטי לתביעה : 8
)1 יליד , התובע , 19.12.1975 היה עובד של הנתבעת ;9 1
)2 , מ”חברה בע, 1הנתבעת עוסקת בשיווק מים מינרליים ומוצרים נלווים הייתה ו, מעבידתו 10
;של התובע 11
)3 , חברת ביטוח, 2הנתבעת ביטחה בביטוח חבות מעבידים את הנתבעת . 12 1
13
:התאונה 14
ביום .29.8.1999 2 נחתם חוזה עבודה בין התובע לבין הנתבעת . 1 בחוזה נקבע כי התובע יועסק 15
1י הנתבעת “ע כמפיץ כדי מים, אם כי הנתבעת 1 רשאית הייתה להעבירו לכל תפקיד אחר במסגרת 16
. פעילותה חוזה העבודה ונספחיו כללו הוראות בדבר מקום העבודה , שכר, חופשה שנתית ימי , 17
, פשהבראה ונו שמירת סודיות ואי תחרות, תקופת החוזה , בוררות, המחאת זכויות והוראות בדבר 18
שינוי תנאי החוזה. לחוזה היו מצורפים נספחים שעסקו בהתחייבות בלתי חוזרת של התובע 19
לסודיות ואי תחרות, באי תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה 1951-א”תשי, על עבודתו של התובע 20
בו הצהרת בריאות של הת . ובע בכל חוזה העבודה ונספחיו לא נכתבה ולו מילה אחת על בטיחות 21
. בעבודה קו החלוקה אותו קיבל התובע היה קו חלוקה מס , 5′ שהיה במרכז תל-אביב באזור רח’ 22
המסגר מגדלי עזריאלי ורח , החשמונאים’ המאוכלס בבתי עסק רבים . 23
בית משפט השלום ברמלה
כ ב “ג אייר תשע” 15.5.12
‘ חב’ אחיטוב נ 1058-08 א”ת מעיינות עדן בע ‘מ ואח”15 מתוך 2
1
2.8.05ביום .3 עבד התובע בחלוקת כדי מים ברח . איםהחשמונ’ בעת שהוריד כדים מהמשאית 2
, כלפי מטה חש לפתע כאב חד בגבו. העוזר של התובע, מר תומר שרעבי, ראה את התובע מיד לאחר 3
, התאונה והתובע סיפר לו על אשר אירע לו. מיד לאחר התאונה דיווח התובע לממונה עליו בנתבעת 4
, על התאונה נאלץ להפסיק את עבודתו כתוצאה מפגיעה זו ולפנות לקבלת טיפול רפואי העוזר של . 5
, התובע מר תומר יהושע, נאלץ להמשיך בחלוקת הכדים באותו יום לבדו . 6
7
טענות הצדדים: 8
.4 טוען התובע כי הנתבעת 1 אחראית לתאונה מכיוון שלא הדריכה אותו בשיטת עבודה נכונה, 9
ועקב מחדל זה נגרמה לו התאונה. מאחר והנתבעת 2 ביטחה את הנתבעת בביטו1 ח חבות מעבידים, 10
גם היא חייבת לפצותו בגין נזקי התאונה . 11
12
.5 הנתבעות טענו כי אינן אחראיות לנזקי התובע, מכיוון שהנתבעת 1 נקטה בכל האמצעים 13
הסבירים על מנת לספק לתובע שיטת עבודה בטוחה, לרבות הדרכה שנתית בדבר הרמה נכונה של 14
כדי מים והסבר על הסכנות הכרוכות בהרמה לא נכונה של כדים . 15
16
:העדויות 17
.6 מטעם התובע העידו התובע בעצמו ‘ פרופ, ריבק המומחה השיקומי, החוקר הפרטי אריק 18
– מר גיא בן, מר אלי דהן, אזוב נון ומר תומר שרעבי. עדים אלו נחקרו נחקרו חקירה שכנגד . 19
20
.7 מטעם הנתבע העידו פרופ’ סלעי המומחה האורטופדי מטעם בית המשפט , שירי אופיר’ גב, 21
מר גדעון קרויטנר, מר שי נחמיאס ומר נח נח. עדים אלו נחקרו חקירה שכנגד . 22
23
.8 לאחר החקירות הנגדיות הגישו הצדדים את סיכומיהם . 24
25
דיון ומסקנות: 26
שאלת האחריות: 27
ארוע התאונה: 28
.9 בסיכומיהן טוענות הנתבעות שאין להאמין לגרסת התובע אודות קרות התאונה שכן יש בה , 29
, שינוי חזית ומדובר בעדות יחידה . 30
31
.10 סבור אני שיש לדחות טענת הנתבעות בדבר העדות היחידה. אמנם תומר יהושע לא ראה את 32
, התאונה אך התנהגותו של התובע מיד לאחר התאונה, דהיינו הדיווח המי , ידי למנהלו תיאור מצבו 33
של התובע ע”י מר תומר שרעבי מיד לאחר התאונה והממצאים הרפואיים תומכים בגרסתו של 34
התובע תמיכה של ממש . 35
בית משפט השלום ברמלה
כ ב “ג אייר תשע” 15.5.12
‘ חב’ אחיטוב נ 1058-08 א”ת מעיינות עדן בע ‘מ ואח”15 מתוך 3
1
.11 את טענת שינוי החזית שטענו הנתבעות בסיכומים יש לדחות 3כבר בסעיף . לכתב התביעה 2
נטען בפירוש שהכאב בגבו של התובע נגרם כתוצאה מהורדת כדי מים גדולים וכבדים ממשאית 3
החלוקה אל העגלה, על מנת להובילם ללקוח, ולפתע חש התובע כאב חד ועז בגבו. התובע טוען 4
להרמת כדים , ברבים, ולא כד אחד , בנוסף. שניים, מיעוט רבים, וכידוע. לפני חקירתו הנגדית של 5
, התובע לא התנגדו הנתבעות להרחבת חזית . 6
7
המשקל הכולל שהיה התובע מרים מידי יום ביומו: 8
.12 אין מחלוקת בין הצדדים כי משקל כל כד מים מינרליים שוקל כ . ג” ק20- בהתאם לעדותו 9
של מר שי נחמיאס, מפיץ מים מינרליים מרים ביום בין . כדי מים300- ל200 בחישוב מהיר יוצא 10
שכל מפיץ מרים בכל יום משקל כולל שבין . טון6- טון ל4 בעדות שמסר התובע לחוקר של הביטוח 11
הלאומי העיד כי היה מרים ביום כ 250- כדים מתוך 350 כדים שיש במשאית. משמע מכך שהתובע 12
היה מרים מידי יום ביומו משקל של כ . טון13 -5
14
המסגרת הנורמטיבית: 15
– ב .7895/08 13א “ע קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע עבודות חשמל בע . מ נ” 16
מוחמד יאסין ואח פורסם בנבו(‘ ‘ סיכמה כב) השופטת ארבל בסעיף ” לפסה17 ד את חובות 17
מעביד כלפי ] ]>

תביעה שנדחתה על שיתוק מוחין ספסטי spastic diplegia

 

בית המשפט המחוזי בחיפה

ת”א 831-08 דהן הדסה חיה נ’ מדינת ישראל ואח’

 

בפני

 

כב’ השופט מנחם רניאל

 

תובעת

דהן (קטינה)

באמצעות אמה דהן

 

נגד

נתבעת

1. מדינת ישראל – משרד הבריאות

2. עיריית תל-אביב

 

פסק דין

 

א. מבוא

דהן (להלן: “התובעת”), שנולדה בניתוח קיסרי בשבוע ה-28 להיריון, ביום 9.1.02, סובלת מלידתה מ-שיתוק מוחין חלקי בינוני מסוג SPASTIC DIPLEGIA (דיפלגיה ספסטית). תביעה זו מבוססת על טענת התובעת, שהנתבעת לא יידעה את אמה  דהן (להלן: “האם”), שאושפזה בשבוע 27 להריונה, על הסיכון לתחלואה המלווה בנכות קשה או מוות שיכולים להיגרם לעובר בשל פגות קיצונית, ובכך נשללה מהאם הזכות לבקש את הפסקת ההיריון מוועדה להפסקת היריון. עוד נטען כי הנתבעת ועובדיה ביצעו באם ניתוח קיסרי, מבלי שהתקבלה הסכמתה כנדרש על פי דין, זאת למרות שניתן היה להימנע מניתוח קיסרי, ליילד את התינוקת במצג עכוז בגישה נרתיקית, ובכך להגדיל את הסיכויים למותה. בנוסף להפרת חובת הגילוי, היעדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה מחדל זה של הנתבעת מקים, כך לטענת התובעת, עילות של תקיפה ושל הולדה בעוולה.

 

 

— סוף עמוד 1 —

ב. מה שאינו שנוי במחלוקת

אם התובעת פנתה לראשונה לנתבעת ביום 28.12.01, ואושפזה עד אחרי הלידה ביום 9.1.02. אין לתובעת כל טענות לגבי הטיפול בה לאחר הלידה (ולהיפך, המומחה מטעמה שיבח את הטיפול שניתן לאם התובעת), ובהתחשב במועד שבה פגשה אמה לראשונה את הנתבעת, כל התביעה מבוססת על מה שקרה באותם 12 ימים שבין פנייתה של אם התובעת לנתבעת, לבין לידת התובעת.

 

ההיריון נשוא התביעה היה הריונה הראשון של אם התובעת שהיתה אז כבת 39. במרץ 2000 פנתה האם לרופא נשים בקופת חולים כללית בה היא חברה. רופא הנשים רשם כי האם “בת 39 רווקה, מעוניינת להרות, שוללת הריונות. חבר בן 44 בהליכים. לזרע תורם. לבדיקות הכנה. תחזור עם תשובות”. באפריל אותה שנה בוצעו לאם בדיקות כלליות והורמונליות וביולי 2000 נכתב מכתב לבנק הזרע. על פי כרטיס מעקב ההיריון עולה כי מדובר בהיריון ספונטני, כשמעקב ההיריון החל בשבוע ה-9 במסגרת מרפאת קופת חולים כללית, ולא אצל הנתבעת.

כבר בתחילת מעקב ההיריון דווח, כי האם סבלה מעודף משקל משמעותי ויתר לחץ דם. כן סבלה האם מדימומים בתחילת ההיריון, כעולה מחופשות המחלה שנרשמו לה על ידי רופא המשפחה בתאריכים 21.8.01 ו-28.8.01, ובהמשך לא הייתה מסוגלת לעבוד במשך שלושה ימים (6.11.01).

לפני ובמהלך ההיריון עברה האם בירור גנטי מקיף, בדיקת דיקור מי שפיר ומספר בדיקות אולטרה-סאונד מיילדותי (סקירת מערכות מוקדמת בשבוע ה-15 וסקירת מערכות נוספת בשבוע ה-22), כשהבדיקות היו תקינות. בהערות סקירת המערכות מיום 21.11.01 נרשם כי קיים “קושי בהדגמת הלב עקב עובי הדופן- מומלץ אקו לב”. כל אלה, לא אצל הנתבעת.

ביום 28.12.01 בשעה 3:54, בהיותה בשבוע 27+1 להריונה, פנתה האם לחדר מיון נשים בבית החולים סוראסקי בתל אביב (להלן: “בית החולים”) בתלונות בדבר ירידת מים משעה 3:20. בבדיקה נמצא כי צוואר הרחם היה סגור, אובחנה ירידת מים ברורה ללא סימני אמניוניטיס, ניטור ריאקטיבי, ועובר אחד במצב עכוז. בבדיקת אולטרה-סאונד שנערכה לאם נמצא מיעוט ניכר של מי שפיר. הערכת משקל אולטרה-סונוגרפית הצביעה על משקל עובר של 1,050 גרם ולפיכך הוחלט לאשפז את האם ביחידה להיריון בסיכון גבוה.

— סוף עמוד 2 —

במהלך אשפוזה טופלה האם באנטיביוטיקה מונעת וצלסטון (סטרואידים) להבשלת ריאות העובר, בעודה תחת מעקב. לאורך אשפוזה לא היה חום אימהי, לא הייתה טכיקרדיה אמהית, ועל פי תרשימי המוניטור וביקורת אולטרה-סאונד לא הייתה מצוקה עוברית.

ביום 9.1.02 לפנות בוקר, כ-12 יום לאחר אשפוזה בבית החולים, החלה האם להתלונן על כאבי בטן. הבדיקות העלו כי האם נמצאת בלידה פעילה עם התרחבות של צוואר הרחם ולכן הוחלט על סיום ההיריון בניתוח קיסרי דחוף.

על התפתחות הלידה ניתן ללמוד מהרישומים בערב הלידה ואילך (נספח ו’ למוצגי הנתבעת). ביום 8.1.02, לאחר ביקור בוקר שגרתי, כתב ד”ר ארז כרמון בביקור הערב:

“ערב (w 28+5) תנ + צירים 0, דימום 0 טרם בוצע מוניטור הערב. לדבריה היום בעת מתן צואה דם טרי (?) נבדקה באותו זמן ע”י האחות: אין דימום וגינלי.

על הפד הפרשה ורודה, אין דימום. חום, דופק תקינים.”

ביום 8.1.02 בשעה 21:58 תיארה אחות בית החולים: “בתחילת המשמרת התלוננה על הפרשה ורדית מווגינה. נבדקה ע”י ד”ר כרמון, ללא הוראות. נא לעקוב על דימום. נעשה ניטור עוברי פעמיים- ראקטיבי, פעילות רחמית לא סדירה… המשך מעקב”.

מספר שעות לאחר מכן, ביום 9.1.02 בשעה 2:49, כתבה האחות:

“אשה התלוננה על כאבים, חוברה למוניטור בשעה 02:10 ראקטיבי, נצפו צירים סדירים, מים יורדים עם קרישי דם קטנים, נבדקה ע”י ד”ר דויד…”

ברישום רופא מאותו הזמן (ד”ר דוד מרגרט) נכתב: “תנועות + PV צוואר פתוח ל-1.5 ס”מ כמעט מחוק. S-2″. בהמשך בדק את האם גם הרופא הבכיר ד”ר אלי גבע בשעה 4:30: ” PV- 6 ס”מ, S-1, Breech עוברת לחדר לידה כעת”. בהמשך ברישום מחדר לידה נכתב “PV- 8-9 ס”מ עכוז נמוך. עוברת כעת בדחיפות לחדר ניתוח להרדמה כללית. הביעה את הסכמתה בעל פה להנתח”.

— סוף עמוד 3 —

על נסיבות הלידה כתב גם הצוות הניאונטלי (גיליון רפואי החל מה-9.1.02): “בת של דהאן אשרה… מס’ דקות טרם הניתוח הופעת צירים ופתיחת צוואר הרחם בבדיקה”. בסיכום המחלה נכתב: “לידה בשבוע 28 להיריון, בניתוח קיסרי דחוף עקב התפתחות לידה ומצג עכוז”.

במהלך הניתוח הקיסרי שבוצע בסביבות השעה 5:00 הוצאה התובעת במשקל 1,245 גרם, משקל התואם את גיל ההיריון הכרונולוגי, במצג עכוז, ניקוד אפגר 7. בזמן הניתוח דווח על ריח רע שעלה מהשיליה, דבר שהעלה חשד לזיהום בחלל הרחם. בתרביות שנלקחו מן השיליה צמחו חיידקי E.Coli.

בשל גיל ההיריון הצעיר (פגות קיצונית) נזקקה התובעת מייד עם היוולדה להנשמה באמבו ולאינטובציה. תרביות דם שנלקחו ממנה לאחר הלידה הדגימו זיהום בחיידקי E.Coli וסטרפטוקוק אצידומינימוס והתובעת טופלה באנטיביוטיקה.

בין התאריכים 9.1.02-6.3.02 אושפזה התובעת בפגיה במחלקת ילודים. מעקב מוח אולטרה-סונוגרפי הדגים התפתחות PVL (Periventricular Leukomalacia), תהליך דגנרטיבי של החומר הלבן במוח שהתבטא בקיומן של שלוש ציסטות בקוטר 6 מ”מ. התובעת שוחררה מבית החולים ביום 6.3.02, במשקל 2,635 גרם, והופנתה להמשך טיפול במכון להתפתחות הילד.

אין מחלוקת בין הצדדים שלא היה כל דופי בטיפול הרפואי שניתן לאם במהלך אשפוזה בבית החולים, וכי הלידה המוקדמת הייתה בלתי נמנעת עקב פקיעת הקרומים המוקדמת, שגרמה לבואה לבית החולים. הטענה היחידה המועלית בכתב התביעה בעניין הטיפול שניתן (סעיף 9ז’ לכתב התביעה), אך לא נזכרת בסיכומי התובעת, היא שהנתבעת התרשלה בכך שעובדיה לא נמנעו מביצוע ניתוח קיסרי. ב”כ התובעת טען בעל פה לפני שמיעת הראיות, כי במקום לבצע ניתוח קיסרי באם היה צריך “לאפשר לעובר להיוולד בלידה נרתיקית כך שהוא ימות” (עמ’ 4 לפרוטוקול, שורות 27-28, ההדגשה שלי- מ’ ר’). כלומר, הטענה היא שהיתה זו רשלנות מצד הרופאים לנסות לקיים את הילדה שהיתה עתידה להיוולד בהריון ראשון לאמה בת ה- 39, והפרקטיקה הרפואית הנכונה היתה להגדיל את הסיכויים למותה של הילדה התובעת על ידי לידה נרתיקית. יש לציין, כי טענה זו, שזו היתה הפרקטיקה הנכונה והראויה, לא נתמכת בשום חוות דעת רפואית. אף רופא מומחה לא קבע שהעלאת הסיכוי למותה של התובעת בדרך זו היא הפרקטיקה הראויה, או המקובלת, וכי העלאת הסיכוי לחייה של התובעת על ידי ניתוח קיסרי היא רשלנות. אפילו המומחה מטעם

— סוף עמוד 4 —

התובעת, ד”ר דן קלמן, מומחה לרפואת נשים ומיילדות (להלן: “ד”ר קלמן”), העיד, שלגבי עובר שמצגו עכוז ומשקלו פחות מ-1.5 ק”ג הדרך האופטימאלית ליילדו היא בניתוח קיסרי. לדבריו, כפי שעולה מעדותו, “היה צריך לנתח את הגברת ברגע שהתפתחה פתיחה” (עמ’ 18 לפרוטוקול, שורה 21). על כן, כבר בשלב זה, בהעדר ראיות לכך שזו הפרקטיקה הראויה או המקובלת, אני דוחה את טענת התובעת, שבצדק לא חזרה עליה בסיכומיה, לרשלנות מצד הנתבעת בעצם ביצוע הניתוח הקיסרי, במקום להגדיל את סיכויי מותה על ידי לידה וגינאלית.

אין מחלוקת בין מומחי התביעה וההגנה, שכאשר הגיעה אם התובעת לבית החולים, בשבוע 27+1 לאחר פקיעת הקרומי וירידת המים, היה ברור שהלידה צפויה בתוך שבועיים לכל היותר, אף אם ייעשו כל המאמצים לדחיית הלידה. כדברי ד”ר קלמן בחוות דעתו (ת/2 עמ’ 3) “באותה עת (הגעת אם התובעת לבית החולים – מ.ר.) היתה צפויה לידת פג במשקל נמוך באופן קיצוני ובשלב מוקדם”.

ג. ממה סובלת התובעת והגורם למצבה

 

לפי חוות דעתו של ד”ר ליאון הלר (ת/1), מומחה לרפואה פיזקאלית ושיקום מטעם התובעת (להלן: “ד”ר הלר”), מיום 27.12.10, לאחר בדיקת התובעת ביום 23.12.10, התובעת סובלת מ שיתוק מוחין חלקי בינוני מסוג SPASTIC DIPLEGIA, עם דגש על פלג הגוף הימני. בהמשך, תחת הכותרת “תולדות המקרה”, כתב (ת/1, עמ’ 2):

“על פי הדוחות העומדים לרשותי אובחן כי הילדה סובלת מחולשה בארבעת הגפיים, כאשר הרמה הנה גבוהה יותר בגפיה התחתונות. היא החלה ללכת בגיל כשנתיים, בעזרת הליכון אחורי, שני סדים המורכבים בגפיים תחתונות בליווי מטפל.

נצפו גם בעיות בשפה, בעיקר בהיגוי, איטיות בלמידה ובכל הפרמטרים באבני הדרך. החולשה בגפיים העליונות ירדה, וכעת קיימת רק היפרמוביליות בכפות הידיים. כן התגבר הטונוס בגפיים תחתונות, התחילה ללכת בכיפוף הירכיים, ברכיים וקרסוליים, היא טופלה ע”י הזרקת בוטוקס, פיזיוטרפיה 3 פעמים בשבוע, הידרותרפיה אך ללא תוצאות. בסוף 2008 עברה ניתוח להארכת גידים בירכיים, בברכיים ובקרסוליים דו-צדדי.

— סוף עמוד 5 —

מבחינה שכלית, כיום נמצאת בכיתה ג’ בבי”ס לחינוך רגיל, נעזרת ע”י סייעת ועקב קשייה בכתיבה ועמידה בקצב הלימוד, הוקצה לה באופן חריג מחשב אישי מטעם משרד החינוך.”

ד”ר הלר כתב גם בסיכום חוות דעתו, כי ניכר פיגור בולט אצל התובעת בכל אבני הדרך, כשלפי בדיקתו היא סובלת מחולשה בארבעת הגפיים, הבולטת בעיקר בגפיה התחתונות, וכן מטונוס מוגבר מאוד מלווה החזרים ערים. עוד הוא מציין כי לתובעת צלקות בירכיים, בברכיים ובקרסוליים, בעקבות ניתוח להארכת גידים משנת 2008, וכי התובעת מסוגלת ללכת בעזרת הליכון אחורי והרכבת סדים קצרים בשתי רגליה. בתפקוד היומיומי נמצא כי התובעת עצמאית כמעט ברוב הפעולות היומיומיות, אולם היא זקוקה לעזרה קלה בגריבת גרביים, נעילת נעליים, הכנת אוכל והגשתו, היות והיא הולכת בעזרת הליכון. התובעת שולטת על הסוגרים, אך מדי פעם היא מאבדת שליטה עקב הקושי בהגעה לשירותים (ת/1, עמ’ 3).

בכל הנוגע לסיבת הנכות ממנה סובלת התובעת קבע ד”ר הלר: “הנכות והפגיעות המפורטות לעיל הינן תוצאה ישירה ואופיינית לנזקי פגות וזיהום בשעת הלידה. הללו נובעים מגיל ההריון המוקדם ומן המשקל הנמוך של התינוקת בשעת לידתה…” (ת/1, עמ’ 4). דברים דומים קבע גם המומחה לגניקולוגיה מטעם התובעת, ד”ר קלמן, בחוות דעתו מיום 8.6.08 (ת/2, עמ’ 3):

“ילדה זאת סובלת מדיפלגיה ספסטית, וזאת כתוצאה ישירה מן הפגות, משקל הלידה הנמוך מאוד והחשיפה לזיהום בשל פקיעת הקרומים” (ההדגשה שלי- מ’ ר’).

המומחה לרפואת יילוד וגניקולוגיה מטעם הנתבעת, פרופ’ יצחק בליקשטיין (להלן: “פרופ’ בליקשטיין”) הסכים כי הסיבה לנזק הנוירולוגי ממנו סובלת התובעת היא הפגות (נ/5, מיום 14.4.09). כך כתב גם ד”ר אלי הימן, מומחה לנוירולוגיה ואפילפסיה בילדים מטעם הנתבעת (להלן: “ד”ר הימן”) בחוות דעתו: “מדובר במקרה בו לא קיימת שום סיבה לנזקים הנוירולוגיים מלבד הפגות, והסיבה למצבה הנוירולוגי היא אותה פגות” (נ/4, עמ’ 4, ההדגשה שלי- מ’ ר’).

במילים אחרות, אין חולק כי התובעת סובלת מ שיתוק מוחין החלקי מסוג דיפלגיה ספסטית, והסיבה לכך היא הפגות עצמה, דהיינו עצם העובדה שהתובעת נולדה בלידה מוקדמת. כפי שפורט לעיל, הפנייה הראשונה של אם התובעת לנתבעת היתה לאחר פקיעת

— סוף עמוד 6 —

הקרומים, והנתבעת אינה אחראית לכל מה שאירע לפני שפנתה אליה אם התובעת לראשונה. באותה עת, כאשר הגיעה אם התובעת לבית החולים, היה ברור שהלידה צפויה כך שהתובעת תיוולד במצב של פגות. אין ספק, שלפגות עצמה לא אחראית הנתבעת.

 

 

— סוף עמוד 7 —

ד. רשלנות בשל הימנעות הנתבעת מהפסקת היריון או הפנייה לוועדה להפסקת היריון

 

התובעת טוענת, כי הצוות הרפואי התרשל בכך שנמנע מהפסקת ההיריון או מהפניית האם לוועדה להפסקת היריון. לטענת התובעת, בהתאם לנורמה הרפואית הראויה כאשר קיים סיכון למום גופני, על רופא סביר לצפות כי האישה לא תרצה להמשיך את ההיריון.

התובעת טוענת כי זכותה של האם על גופה ניזונה מערכי יסוד של חירויות הפרט והאוטונומיה האישית העומדת בבסיסו של האדם שלא להיות הורה בעל כורחו. גישה זו עולה לטענתה בקנה אחד עם הוראות סעיף 316 לחוק העונשין, התשל”ז-1977 (להלן: “חוק העונשין”), המתיר הפסקת היריון בהתקיים התנאים הקבועים בו.

לטענת התובעת מתן הסבר על ידי רופאי בית החולים לאם, ללא הצגת האפשרות להפסקת היריון, הוא חלקי ובלתי שלם, ולפיכך היה צריך ליידע את האם על זכותה לסיים את ההיריון בכל דרך. לטענתה לא הייתה מניעה לאשר הפסקת היריון, ודי בכך שהאם הייתה למעלה מגיל 40, מה שמצדיק את הפסקת ההיריון בכל עת וגם ללא כל סיבה נוספת. ודוק, אין מדובר בטענה לפגיעה באוטונומיה של אם התובעת, שלא תבעה דבר בפני, אלא בטענה שאי הצגת האפשרות הזו בפני אם התובעת היא רשלנות כלפי התובעת.

מנגד, הנתבעת טוענת כי מלבד הסיבוך המיילדותי ממנו סבלה האם, לא נמצאה כל עדות לאינדיקציה רפואית כלשהי לפתולוגיה בעובר במהלך ההיריון. במצב זה, שבו אין כל אינדיקציה לפתולוגיה בעובר, האופציה הטיפולית היחידה הקיימת כשיולדת מגיעה לבית החולים בהיריון שנכנס ל”שלב החיות” עם ירידת מים, הוא ניהול ממתין (“נוהל משמר”), שמטרתו להאריך את משך ההיריון, כל עוד חיי העובר והמטופלת אינם בסכנה.

לטענת הנתבעת, עמדת התביעה, כאילו בשל החשש מפגות היה מקום לשקול את המתת העובר-חרף העובדה שההיריון בשלבי החיות, וחרף העדר פתולוגיה בעובר, וחרף העדר מצוקה עוברית וחרף העדר סכנה כלשהי לבריאות האם- עומדת בניגוד לפרקטיקה המקובלת בעולם ובארץ ואינה מתיישבת עם קודים רפואיים ואתיים. כמו כן, התובעת לא הביאה, ולו ראיה אחת, להוכחת טענתה כי היה ראוי להפסיק או להציע להפסיק את ההיריון בשל ירידת המים בשלב זה של ההריון.

הנתבעת טוענת כי הפסקת היריון בשל סיבוך מיילדותי, שהוא ירידת מים בשבוע 27, לא הייתה אז וגם היום אינה דרך שיש לנהוג בה. לא הוכח, שהרופאים התרשלו בהימנעותם

— סוף עמוד 8 —

מהפסקת היריון יזומה או מהפניית האם לוועדה להפסקת היריון, שממילא לא הייתה מאשרת בנתונים אלה את הפסקת ההיריון והמתת העובר הבריא. נקיטת הנוהל המשמר הקטינה את הסיכון לשיתוק מוחין, והטיפול המסור והשמרני שהוביל את האם ללידה בשבוע 28-29 שיפר את סיכויי הישרדות התובעת. כאשר החלה הלידה, כבר לא ניתן היה לעצור אותה.

ד.1. הפסקת היריון

לגישתה של התובעת כאמור, הייתה מוטלת על הנתבעת חובה להביא להפסקת ההיריון או להפנות את אימה לוועדה להפסקת היריון על מנת שזו תאשר את הפסקת ההיריון. טענתה זו מתבססת על דברי המומחה מטעמה, ד”ר קלמן, שכתב בחוות דעתו שאילו הוסברו לאם התוצאות העלולות לנבוע מלידת ילד חי בתנאים הנתונים “כי אז הייתה בידי האישה האפשרות לבקש ולקבל אישור מיד להפסקת ההיריון. מבחינה רפואית ניתן לבצע את הפסקת ההיריון בכל שלב עד ללידה” (ת/2, עמ’ 4). התובעת טוענת (בעמ’ 3 לסיכומיה) שמחוות דעתו של ד”ר קלמן עולה כי מבחינה טכנית ניתן לבצע הפסקת היריון בכל רגע נתון בטרם הלידה.

ד”ר קלמן העיד כי טענותיו המובאות בחוות דעתו “לא מצוצות מהאצבע”, אבל אישר בעדותו, שלא הפנה בחוות הדעת לספרות רפואית כלשהי התומכת בדעתו כי כך היה על רופאי הנתבעת לנהוג (עמ’ 14 לפרוטוקול, שורה 19). מלבד התייחסות זו שלעיל, ד”ר קלמן לא הרחיב בחוות דעתו אודות סוגיית הפסקת ההיריון, האפשרות לבצעה והפרקטיקה הרפואית המחייבת ביצועה. לעומת זאת, מומחה הנתבעת פרופ’ בליקשטיין, תיאר בהרחבה בחוות דעתו נ/5 אודות האפשרות להמתת עובר עקב ירידת מים בשבוע 27+ להיריון והמתת עובר על פי החלטת ועדת-על אזורית להפסקת היריון. עוד לפני שאביא מחוות הדעת שהגישו הצדדים, אפנה לבחון את הסעיפים הרלוונטיים לחוק העונשין עליו מסתמכת התובעת.

ד.2. אישור הפסקת היריון – המסגרת הנורמטיבית

42. בהתאם לסעיף 314 לחוק העונשין, ניתן לבצע הפסקת היריון במוסד רפואי מוכר, אם ניתן לכך אישור מראש על ידי ועדה להפסקת היריון. התנאים למתן אישור הוועדה קבועים בסעיף 316(א) לחוק העונשין שזו לשונו:

— סוף עמוד 9 —

“316. (א) הועדה רשאית, לאחר שנתקבלה הסכמתה המודעת של האשה, לתת אישור להפסקת ההיריון אם ראתה שיש הצדקה לכך מחמת אחת מאלה:

(1) האשה היא למטה מגיל הנישואין, או מלאו לה ארבעים שנה;

(2) ההיריון נובע מיחסים אסורים לפי החוק הפלילי או מיחסי עריות, או שהוא שלא מנישואין;

(3) הוולד עלול להיות בעל מום גופני או נפשי;

(4) המשך ההיריון עלול לסכן את חיי האשה או לגרום לאשה נזק גופני או נפשי;” (ההדגשות שלי- מ’ ר’).

 

התובעת טוענת בסיכומיה להתקיימותם של סעיפים 316(א)(1), 316(א)(3) ו-316(א)4) לחוק העונשין שהצדיקו במקרה דנן את הפסקת ההיריון (עמ’ 3 סעיף ג’ לסיכומים מטעמה). באשר לתנאי שבסעיף 316(א)(1) לחוק העונשין, התובעת טוענת כי הגיל של האם, שהייתה לפי הטענה בת 41 שנים בזמן הלידה, היווה הצדקה, ללא כל תנאי או הגבלה נוספים, לאשר הפסקת היריון, ללא הגבלת המועד להגשת הבקשה וללא צורך בהסברים ו/או בנימוקים נוספים אחרים (עמ’ 4 לסיכומי התובעת).

באשר לתנאים שבסעיפים 316(א)(3) ו-(4) לחוק העונשין, התובעת טוענת כי גם המומחה מטעם הנתבעת לא חולק על כך שהעובר ברחמה של האם היה עלול להיות בעל מום גופני קשה, כפי שאכן התברר לאחר הלידה, וכי עקב סיכוני הזיהום, אם התובעת הייתה נתונה בסיכון קשה הכרוך בהמשך ההיריון, מה שמצדיק את הפסקת ההיריון.

אקדים את המאוחר ואומר כי התובעת לא התייחסה לכך שכאשר מדובר בהיריון שהוא מעל 23 שבועות, היריון בשלב החיות כמו במקרה דנן, הפנייה תובא לועדת-על אזורית להפסקת היריון, ולא לוועדה רגילה לפי חוק העונשין, כפי שעולה מהנחיות משרד הבריאות (נספח ד’ למוצגי הנתבעת), ועל כך בהרחבה בהמשך. בעת חקיקת חוק העונשין בשנת 1977 האפשרות של הפסקת היריון בשלב החיות לא עמדה על הפרק, ועל כן החוק מתעלם מגיל ההיריון וקובע הסדר כוללני, קצר וחסר לביצוע הפלות.

בכל מקרה, גם אם הייתה סמכות לוועדה הרגילה להפסקת היריון, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי בהנחה שאמה הייתה פונה לוועדה, זו הייתה מאשרת את הפסקת ההיריון. השאלה אם ועדה להפסקת הריון היתה מאשרת את הפסקת ההריון היא שאלה עובדתית

— סוף עמוד 10 —

שיש להוכיחה (ראה דברי בת”א (מחוזי חיפה) 1238/07 חורי נ’ מכבי שירותי בריאות (פורסם בנבו, – ניתן 15.2.11, וכן ת”א 259/02 (מחוזי חיפה – הנשיאה גילאור) פלוני נ’ מדינת ישראל, [פורסם בנבו], ות”א 1338/97 (מחוזי ירושלים – השופט ע. חבש) ע’ ס’ נ’ קופ”ח של ההסתדרות הכללית של העובדים, [פורסם בנבו] תק-מח 2009(2), 134).) אין בידי לקבל את טענתה כאילו די בכך שמתקיים אחד מהתנאים שבסעיף 316(א) לחוק העונשין כדי להביא בהכרח לאישור הוועדה, הרשאית לאשר את הפסקת ההריון.

בכל הנוגע לסיכון חיי האשה בשל המשך ההיריון (סעיף 316(א)(4) לחוק העונשין), עולה מחוות דעתו של פרופ’ בליקשטיין, שאני מקבלה, באשר לא נסתרה, לא בדברי ד”ר קלמן ולא בחקירתו הנגדית של פרופ’ בליקנשטיין, כי במקרה דנן “לא היה מצב שבו טובת העובר סיכנה את האם”. פרופ’ בליקשטיין ציין בחוות דעתו, כי אם התובעת התקבלה בבית החולים במצב של ירידת מים בשבוע 27+1, כשבמצב זה הסיכון ללידה מוקדמת קיצונית (פחות מ-32 שבועות) הוא וודאי. משעה שפוקעים קרומי מי השפיר מופיעה תקופה חבויה, שבסיומה מתפתחים הפלה (לפני שבוע 24) או לידה (אחרי שבוע 24), כשמשך התקופה החבויה אינו ידוע מראש, אך הממוצעים נעים בין 12 ל-16 יום (נ/5, עמ’ 4).

פרופ’ בליקשטיין הסביר כי החשש הגדול מירידת מים הוא התפתחות זיהום המסכן את האם והעובר כאחד, כאשר הסיכון הוא המכתיב את ניהול המקרה (נ/5, עמ’ 4-5):

“1. אם חלה ירידת מים בסוף ההיריון- ממתינים 12-24 שעות להתפתחות לידה ספונטנית ואם לא מתפתחת לידה, אזי מפעילים לידה עקב החשש מזיהום.

2. אם חלה ירידת מים 2-3 שבועות לפני שהעובר בר-קיימא, יוזמים הפלה, שכן גם אם יחלפו 12-16 יום מאז ירידת המים- לא יגיע העובר לגיל היריון בר-קיימא.

3. אם חלה ירידת מים אחרי שהעובר בר-קיימא, מנהלים מעקב שמרני מתוך שאיפה “למשוך” את גיל ההיריון כמה שיותר. הלידה מתרחשת בצורה יזומה אם מתעורר זיהום או אם היא מתפתחת בצורה ספונטנית (או שניהם יחד).” (ההדגשה שלי- מ’ ר’).

במקרה שבפנינו, המים ירדו במהלך השבוע ה-28 להיריון, שלב בו העובר הוא בר-קיימא, ועל כן הטיפול המקובל הוא טיפול שמרני, שמטרתו להאריך את משך ההיריון כמה שיותר (נ/5, עמ’ 5). בהמשך חוות דעתו, קבע כי עם ירידת המים בהריונה של אם התובעת לא היה

— סוף עמוד 11 —

מצב שבו טובת העובר סיכנה את האם, ולפיכך “לא נוצר ניגוד אינטרסים רפואי בין המשך החיים התוך-רחמיים של העובר לבין בריאותה של אם התובעת” (נ/5, עמ’ 6). מכאן, שלא התקיימה העילה שבסעיף 316 (א) (4) לחוק העונשין.

גם ד”ר דוד פאוזנר, מנהל מחלקת יולדות בבית החולים (להלן: “ד”ר פאוזנר”) העיד: “אם בעת הראשונה יש זיהום אימהי, למרבה הצער, ניילד את אותה אישה. אם אין זיהום נמשיך כאמור במעקב תוך הקפדה יתרה על בדיקות עוקבות של האם האישה כדי לשלול התפתחות זיהום” (עמ’ 40 לפרוטוקול, שורות 25-28). בעניין זה העידה גם ד”ר יסכה אשר-לנדסברג, שנמנתה על הצוות הרפואי שטיפל באם התובעת בזמן אשפוזה (להלן: “ד”ר לנדסברג”), כי לא היו סימנים לסבל עוברי או סימנים לזיהום תוך רחמי שיכולים היו להוות עילה לסיום מיידי של ההיריון (עמ’ 50 לפרוטוקול, שורות 14-16).

חוות הדעת מטעם התביעה לא סתרה את עדותם של פרופ’ בליקשטיין, ד”ר פאוזנר וד”ר לנדסברג. התובעת לא הוכיחה כי המשך ההיריון עלול היה לסכן את חיי האם או לגרום לה נזק גופני או נפשי, וכאמור אני מקבל את דברי פרופ’ בליקשטיין שלא היה סיכון לאם בהמשך ההריון. לפיכך, הוועדה להפסקת הריון לא הייתה מוסמכת לאשר במקרה זה הפסקת היריון לפי סעיף 316(א)(4) לחוק העונשין.

באשר לטענת התובעת, כי היה ידוע לנתבעת שהעובר שיוולד עלול לסבול ממום קשה, כפי שמצוין בסעיף 316(א)(3) לחוק העונשין, כתב ד”ר קלמן, המומחה מטעם התובעת, בחוות דעתו, כי סטטיסטיקות שנערכו ביחס לפגים שנולדו סביב שבוע 27 להיריון מצביעות על כך שאחוז גבוה מאוד מילדים אלה סובל מנזקים נוירולוגים, קוגניטיביים והתנהגותיים קשים. באשר לנכויות הצפויות נקבע במחקרים אלה כי לפחות 20% מאותם ילדים יסבלו לפחות מנכות קשה אחת. הוא הוסיף, כי באופן כללי נקבע במחקרים שפורסמו בספרות הרפואית שהסיכון ללקות בשיתוק מוחין אצל ילודים ששרדו מתחת ל-33 שבועות של היריון היה גבוה פי 30 בהשוואה לילודים שנולדו במועד (ת/2, עמ’ 3).

בחוק העונשין אין הגדרה למונח “מום גופני” או “מום נפשי”, אשר אם הוולד עלול להיות בעל מום כזה, מהווה הדבר עילה להפסקת היריון על פי סעיף 316(א)(3) לחוק. בת.א (חי’) 259/02 פלוני נ’ מדינת ישראל (לא פורסם, 2.12.07) (להלן: פרשת פלוני) דחתה נשיאת בית המשפט המחוזי בחיפה, כב’ השופטת גילאור, את טענת התובע כי הוראות סעיף 316(א)(3) לחוק העונשין אינן מתירות מתחם שיקול דעת ומרגע שמתעורר חשד לכל מום שהוא, נפשי או גופני, על הוועדה לאשר את הפסקת ההיריון:

— סוף עמוד 12 —

“הן מלשון החוק והן מתכליתם של הדברים לוועדה מסור שיקול דעת רחב, ובוודאי כאשר העילה להפסקת היריון היא לפי סעיף קטן (א)(3) – “בגין מום גופני או נפשי”. הסעיף מנוסח בצורה רחבה שאינה מבחינה בין מום קל למום קשה ואינה קובעת קריטריונים לאבחנה שכזו. הדבר מלמד ששיקול הדעת כולו מסור לוועדה.” (ההדגשות שלי- מ’ ר’).

סעיף 316 לחוק העונשין אינו נוקט לשון חובה אלא רשות: “הוועדה רשאית… לתת אישור להפסקת היריון אם ראתה שיש הצדקה לכך מחמת אחת מאלה…”. במילים אחרות, בניגוד לגישת התובעת, הוועדה להפסקת היריון לא חייבת לאשר הפסקת היריון בהתקיים אחד מהמקרים המנויים בסעיף, אלא שהדבר נתון לשיקול דעתה. בשל כך יש לדחות את טענתה של התובעת לפיה במידה שאמה הייתה בוחרת באופציה של הפסקת היריון, כי אז די היה בכך “לאלץ את חברי הוועדה לאשר את בקשתה” (עמ’ 4 לסיכומי התובעת).

לכך יש להוסיף, כי לשבוע ההיריון של האישה רלוונטיות להחלטת הוועדה להפסקת היריון. וכפי שקבעתי במקרה אחר בו נידונה שאלת הפסקת היריון בשבוע 27 (ת”א (חי’) עודאי נ’ ד”ר דוידזון (טרם פורסם, 26.5.10), בפסקה 6.1):

“אם בשלב מוקדם די בסיכוי לפרוגנוזה גרועה על מנת להתיר הפסקת היריון, בשלב מאוחר, שבו העובר בר חיות, משתנים האיזונים בין האם לעובר ולחברה. בשלב זה, אין די בסיכוי לפרוגנוזה גרועה. הפלת עובר בשלב החיות כרוכה בבעיות אתיות קשות, ואין די ברצונם של ההורים בעניין זה”

(ראו בעניין זה גם את דברי כב’ השופטת י’ וילנר בת”א (חי) 869/06 כהן נ’ שירותי בריאות כללית (לא פורסם, 20.1.2009)).

לפי חוות דעתו של פרופ’ בליקשטיין, הפלת עובר, קרי הפסקת חייו התוך-רחמיים, יכולה להיעשות עד שלב שבו מושגת חיות (Viability). משעה שהעובר בר-קיימא, (Viable), כמו במקרה שלפנינו, הפסקת חייו התוך-רחמיים מסתיימת בלידת חי, כך שבמידה ורוצים למנוע לידת חי צריך להמיתו ברחם. מרגע יצירתו ועד היותו בר-קיימא תלוי העובר בחסדי אמו בלבד. משלב שהעובר הופך לבר-קיימא, דהיינו צפוי לחיים לבדו או באמצעות הרפואה, הוא הופך ל”פציינט” לכל דבר. פרופ’ בליקשטיין הסביר כי תפיסה זו של The

— סוף עמוד 13 —

fetus as a patient מבוססת על הגיון אתי צרוף ומהווה את הבסיס לכל המיילדות המודרנית (נ/5, עמ’ 7):

“לעיתים, טובתו של העובר ה”פציינט” נמצאת בניגוד לטובתה של האם, יחד עם זאת, מחויבותו של הרופא לעובר היא מוחלטת, ממש כמו מחויבותו של הרופא לאישה. מחויבות זו- כוונתה חיובית, היינו, הרופא מחויב לתת לעובר את הטיפול (כולל מעקב) הטוב ביותר גם בעודו ברחם. הרופא, יחד עם זאת, מוגבל על ידי האם, בזכות האוטונומיה שלה על גופה, מלהעניק לו טיפול חודרני. מכל מקום, לעולם אין הרופא חייב להזיק לעובר בר-קיימא או להמיתו, אפילו האם רוצה בכך. המצב החריג היחיד (וגם על כך יש עוררין) הוא בקיומו מעל לכל ספק של מום קשה, ושהוכח- מעל לכל ספק- שהמום ימנע ממנו חיים סבירים” (ההדגשה במקור, מ’ ר’).

כאמור, הוועדה לא “חייבת” לאשר הפסקת היריון, אפילו אם מתקיים אחד מהתנאים שבסעיף 316 לחוק העונשין. תמוהה בעיני טענת התובעת, לפיה המחוקק קבע מעמד מיוחד לנשים שגילן מעל גיל 40, והללו זכאיות להפסקת היריון בכל עת וללא הנמקה, “אפילו במצב קיצון שבו אישה בת 40 בהיריון מתקדם תבקש את הפסקת ההיריון מפני שהוא פוגע בגזרתה, כי אז לחברי הועדה אין שיקול דעת, ידיהן כבולות ואלה חייבים לאשר את הפעולה” (עמ’ 6 לסיכומי התובעת). על כך יש להוסיף את האמור בהנחיות משרד הבריאות, לפיהן, מכיוון שגיל ההיריון עת התקבלה האם לבית החולים היה מעל 24 שבועות (גיל החיות), המתת עובר יכולה הייתה להיות מאושרת רק על ידי ועדת-על אזורית, כפי שעולה מהנחיות משרד הבריאות שלהלן.

 

— סוף עמוד 14 —

ד.3. הנחיות משרד הבריאות

משרד הבריאות פרסם ביום 28.12.94 הנחיות בנושא ועדות-על אזוריות להפסקת היריון בהריונות מעל שבוע 23 (חוזר משרד הבריאות 76/94, נספח ד’ למוצגי הנתבעת, להלן: “ההנחיות”), שנשענות על המלצות המועצה הלאומית למיילדות, גנטיקה ונאונטולוגיה, ותוקפן החל מיום 1.1.95. במסגרת סעיף א’ להנחיות נקבע כי הועדות הרגילות להפסקת היריון, שפעלו באותה תקופה בבתי החולים והמרפאות שאושרו לכך על ידי שר הבריאות, תהיינה רשאיות לדון רק בבקשות של נשים שגיל הריונן אינו עולה על 23 שבועות.

בהתאם לסעיף ב’ להנחיות הוקמו 6 ועדות-על אזוריות שתדונה בהפסקת הריונות שגילם מעל 23 שבועות. חברי הועדה הם מנהל המרכז הרפואי, מנהל מחלקת יולדות, מנהל המחלקה הנאונטולוגית, מנהל המכון הגנטי ועובדת סוציאלית בכירה. כן נקבעו נהלי עבודה (סעיף ד’ להנחיות) לפיהם נשים הרות הפונות לוועדות הרגילות להפסקת היריון תופנינה לוועדה העל-אזורית אם יסתבר כי גיל ההיריון גבוה מ-23 שבועות, מבלי שפנייתן תובא לדיון בוועדה רגילה.

בניגוד לטענת התובעת כי לנוהלי משרד הבריאות אין כל תוקף משפטי, אני קובע שלנוהלי משרד הבריאות משקל משמעותי בבחינת התנהגותה של הנתבעת, במיוחד כשמדובר בנהלים שהוצאו לאחר בחינה מדוקדקת ומקצועית. בהעדר ראיות הפוכות, ההנחיות משקפות את הפרקטיקה המקובלת לאחר הוצאתן, וכפי שקובע בעניין זה כב’ השופט י’ עמית בע”א 10306/08 עמיחי נ’ מור המכון למידע רפואי בע”מ, שירותי בריאות כללית בע”מ (טרם פורסם, 16.3.11), בפסקה 18:

“לא נעלם מעיני כי במסגרת עוולת הרשלנות בית המשפט הוא הקובע את סטנדרט הזהירות וההתנהגות, כך שפרקטיקה נוהגת אינה מהווה “חסינות” מפני תביעת רשלנות. אלא שלא בנקל יכתיב בית המשפט או יעצב סטנדרטים אחרים מאלה שנקבעו על ידי משרד הבריאות או על ידי גופים וגורמים מקצועיים בתחום הרפואה.” (ההדגשה שלי- מ’ ר’).

ד”ר קלמן, המומחה מטעם התובעת, סיים את עבודתו כרופא בבית חולים בשנת 1991, כלומר הוא לא עבד בבית חולים בשנת 1995, אז הוקמו ועדות-העל המוסמכות לאשר המתת עובר בגיל חיות, ולפי דברי פרופ’ בליקשטיין, זו כנראה הסיבה לכך שד”ר קלמן שגה בהבנת הסוגיה של המתת עוברים בגיל חיות. ד”ר קלמן אישר בעדותו כי מעולם לא ישב

— סוף עמוד 15 —

בוועדת-על אזורית להפסקת היריון (עמ’ 14 לפרוטוקול, שורה 8). פרופ’ בליקשטיין הדגיש כי “מעולם לא הייתה כוונת ועדת על להמית עובר מסיבה מיילדותית, כמו חשש ללידה מוקדמת עקב ירידת מים, חשש ללידה מוקדמת עקב מחלה אמהית וכדומה” (נ/5, עמ’ 8).

פרופ’ בליקשטיין חזר על כך בעדותו בציינו “אין מצב שרופא ימליץ על סיבה מיילדותית כסיבה להפסקת היריון כשהעובר בריא בגיל החיות” (עמ’ 77 לפרוטוקול, שורות 19-20), וכי לא נעשית המתת עוברים בגיל החיות מבלי שתהיה סיבה רצינית לכך, “אני כבר לא מדבר על מומים אלא מומים מאוד גדולים” (עמ’ 78 לפרוטוקול, שורות 1-2). בהמשך העיד, כי ועדת-על להפסקת הריון לא מפסיקה היריון על סיכון פוטנציאלי, אלא רק כשמדובר בסיכון לגופו של עניין, כשרואים מום קשה שאינו בר חיות או מום מסכן חיות (עמ’ 80 לפרוטוקול, שורות 6-9).

גם ד”ר פאוזנר, מנהל מחלקת היולדות, שהעיד על סדרי העבודה בוועדות האזוריות להפסקת הריון בהן הוא משתתף (ובהן השתתף גם בשנת 2001), העיד כי מאז ומתמיד הפסקת היריון של עובר חי, שעל פניו נראה תקין, רק משום שלאמו ירדו המים, לא היוותה ולא יכולה להוות סיבה להפסקת היריון, “לכן לו האישה הזו היתה מגיעה להפסקת היריון בשלבי החיות, לא היתה נענית” (עמ’ 39 לפרוטוקול, שורות 11-13). לדבריו, כבעל ניסיון של 20 שנה, הוא לא זוכר שום מקרה בו אישה ביקשה הפסקת הריון כשמדובר היה בירידת מים ובעובר בריא, ובכל מקרה לדעתו אף אם בקשה כזאת הייתה מועלית היא לא הייתה נענית (עמ’ 46 לפרוטוקול, שורות 13-16). בהקשר זה העיד גם ד”ר קלמן, כי הוא לא מכיר שום ועדה להפסקת היריון אזורית המאשרת הפסקת היריון בשבוע 27 על רקע ירידת מים בלבד (עמ’ 17 לפרוטוקול, שורה 13).

לביסוס דבריו הפנה פרופ’ בליקשטיין בחוות דעתו גם לחוזר המנהל הכללי 23/07 מיום 19.12.07 (נ/1, להלן: “חוזר המנכ”ל”), בנושא “ועדות להפסקת היריון בשלב החיות”, בו נקבע כי רצון האם, אף כי יש לכבד אותו, איננו מהווה שיקול דעת יחיד ומכריע בהחלטה אם לאשר הפסקת היריון בשלב החיות, ויש לשקול שיקולים נוספים גם במקרים בהם מבחינת החוק קיימת עילה מותרת להפסקת ההיריון (סעיף 11 לחוזר המנכ”ל).

בחוזר המנכ”ל נכתב, כי בהיעדר מידע קונקרטי על בעיות רפואיות אצל האישה או אצל העובר, כמו במקרה שבפנינו, הפסקת היריון בשלב החיות עקב העילה שלאישה מלאו 40 שנה (סעיף 316(א)(1) לחוק העונשין) משמעה הפסקת היריון של עובר בריא בשלב בו היה מסוגל לחיות אילו נולד, ובנסיבות שאין בהן סכנה בריאותית לחיי האישה מהמשך ההיריון. פעולה זו בעייתית מבחינת האתיקה הרפואית המנחה את גורמי הרפואה לדאוג

— סוף עמוד 16 —

לבריאות האם והעובר, ועל כן אישורה דורש נימוקים כבדי משקל המבוססים על הצגת חומר מתועד ואמין שיצביע בברור על הצדקה להפסקת היריון עקב אחת מעילות אלה (סעיף 11.1 לחוזר המנכ”ל). גם דברים אלו סותרים את טענת התובעת כאילו בכל מקרה על הוועדה להיענות לבקשה להפסקת היריון כאשר מדובר באשה מעל גיל 40.

באשר לעילה של ולד שעלול להיות בעל מום גופני או נפשי (סעיף 316(א)(3) לחוק העונשין) נקבע בחוזר המנכ”ל כי “אין להשתמש בעילה מס’ 3 לחוק העונשין כדי לאשר הפסקת היריון בשלב החיות של עובר בריא, במקרים של סיכון ללידה מוקדמת, או לידה מוקדמת שאיננה ניתנת למניעה, או כשיש התוויה רפואית לגרימת לידה מוקדמת” (סעיף 11.2.4 ההדגשה במקור).

אני דוחה את טענת התובעת, כאילו חוזר המנכ”ל שנערך בשנת 2007 אינו רלוונטי למקרה שבפנינו, מכיוון שבמועד הרלוונטי לתביעה חל רק החוזר משנת 1994 (נספח ד’ למוצגי הנתבעת) בחוזר המנכ”ל כתוב מפורשות כי הוא רענון והרחבה לחוזר שירותי רפואה 76/94 מיום 28.12.94, וכי הוא “אינו מבטל את חוזר 76/94 אלא בא לתקן מספר נקודות בו, להדגיש נקודות אחרות ולהוסיף קווים מנחים להפעלת שיקול הדעת”. עוד מוסבר בחוזר המנכ”ל כי לאחר ניסיון שהצטבר במשך יותר מעשר שנים בהן הופעלו ועדות על אזוריות להפסקות היריון מאוחרות- ובעקבות לקחים ומסקנות של צוות שבדק את הנושא מטעם משרד הבריאות- מובא עדכון ורענון להנחיות הקיימות. כלומר, הנחיות אלה מעגנות בכתובים את הפרקטיקה שהיתה נהוגה קודם לכן.

ניתן ללמוד על העובדה שבשנת 2001 ועדות-העל האזוריות להפסקות היריון פעלו בהתאם להנחיות שפורסמו לאחר מכן בחוזר המנכ”ל משנת 2007, מעדותו של ד”ר פאוזנר, חבר בוועדת-על בבית החולים, שהעיד על הפסקת היריון כשמדובר בעובר בריא. מעדותו, שלא נסתרה והיא מהימנה עלי, עולה כי גם במועד הרלוונטי לתביעה, הפסקת היריון לא הייתה אופציה טיפולית כשמדובר ב”עובר שנראה בריא, כשהוא שלם בגופו וכשמעקב ההיריון היה תקין ואין עדות למום או פגע בו” (עמ’ 43 לפרוטוקול, שורות 19-23). ד”ר קלמן אישר בעדותו כי המעקב של האם היה תקין לחלוטין ולא נמצאו שום פתולוגיות בעובר בבדיקות אולטרה-סאונד ומי שפיר, קרי העובר במקרה דנן היה בריא (עמ’ 17 לפרוטוקול, שורה 21).

ד”ר פאוזנר הסביר בעדותו כי הפנייה לוועדה להפסקת היריון, שממילא לא הייתה נענית, ייעודה הוא להרוג את העובר, “ואם להרוג עובר, לא יעלה על הדעת לעשות את זה לעובר בריא ושלם. לכן אין הפנייה לוועדות עליונות להפסקת היריון במצבים המתוארים כאן.” (עמ’ 43 לפרוטוקול, שורות 23-24, ההדגשה שלי- מ’ ר’). דברים אלה מתאימים לאמור

— סוף עמוד 17 —

בהנחיות חוזר המנכ”ל, ומלמדים, שאלה היו הקריטריונים של הוועדות האזוריות להפסקת היריון גם במועד הרלוונטי לתביעה, טרם הוצאו כל הנהלים הפורמאליים.

לא הוכח כי ועדה להפסקת הריון הייתה מאשרת את הפסקת ההיריון בשבוע 28 בהעדר אינדיקציה שיש פגם בעובר מלבד הלידה המוקדמת. שאלה זו אינה שאלה שבהשערה ויש להוכיחה בחוות דעת. לא רק שהתובעת לא הוכיחה זאת אלא שהוכח דווקא ההיפך. הוכח, כי בהתאם להנחיות משרד הבריאות ולעדויות באשר לדרכן של ועדות-העל בפועל, אף אם אמה של התובעת הייתה פונה לוועדת-על להפסקת היריון, היתה בקשתה נדחית.

ד.4. הפרקטיקה הנוהגת

נוסף לבחינת האפשרות לביצוע הפסקת היריון והתנאים לאישור הבקשה, תנאים שכאמור לא התקיימו בענייננו, יש לבחון האם התנהגות הנתבעת עמדה בסטנדרט ההתנהגות שהיה מקובל באותה עת. כלומר, מהי הפרקטיקה הנוהגת והסבירה שהייתה מקובלת באותה עת בעולם הרפואה בענין זה.

לפי חוות הדעת של פרופ’ בליקשטיין, ירידת מים לפני המועד היא ברוב המקרים “מצב של No win situation”, שבו מתקיימת תלות מובהקת בין מועד ירידת המים לבין הסיבוכים הצפויים, ולכן “המאמץ הוא לדחות את הלידה המוקדמת ככל שניתן, מבלי לסכן את האם והעובר בזיהום”. במצב של ירידת מים מוקדמת יילוד מיידי מגדיל את הסיכון לנזק מוחי או לתמותה מאשר ילוד בגיל היריון מבוגר יותר ולכן הטיפול המקובל במקרים כאלו הוא זה המכונה טיפול שמרני (נ/5, עמ’ 6). וכך מסביר פרופ’ בליקשטיין מהו אותו “טיפול שמרני” (נ/5, עמ’ 5):

“טיפול שמרני מטרתו מעקב אחרי האם והעובר, מיועד להאריך את משך ההיריון, לגרום לעובר להבשיל את מערכותיו, לאפשר לעובר לעלות במשקל ולשפר את סיכוייו לשרוד בחייו החוץ-רחמיים שעה שיוולד. טיפול שמרני זה מסתיים כאשר מתפתחת לידה ספונטנית או כאשר נוצרים תנאים חדשים: זיהום, דימום, מצוקה עוברית, או מצוקה אימהית. לכן, הטיפול השמרני מבוסס על בדיקות שמטרתן זיהוי הזמן המתאים להתערבות בסיום ההיריון.” (נ/5, עמ’ 6).

— סוף עמוד 18 —

ד”ר לנדסברג העידה, שהאם טופלה “לפי הפרוטוקול” בנוגע לירידת מים, כך שהיא נבדקה מדי יום לנוכחות של סימני זיהום, לפחות פעם או פעמיים, העובר נוטר כדי לוודא שאין מצב של מצוקה עוברית וניתן לה טיפול להבשלת ריאות, כאשר הניהול הוא כאמור ניהול שמרני (עמ’ 50 לפרוטוקול, שורות 18-22).

לפי חוות הדעת של פרופ’ בליקשטיין, סיכוי ההישרדות של התובעת אילו נולדה בשבוע 27+ להיריון היו 68%, אך הטיפול השמרני שהוביל ללידה בשבוע 28-29 שיפר את סיכויי ההישרדות שלה לכדי 84%. המדובר בשיפור בהישרדות ב-25%. הגישה השמרנית, כפי שננקטה במקרה דנן, הקטינה את הסיכון ל-שיתוק מוחין ב-30% (מ-12.3% ל-8.2%), ועל אף הסיכון עקב הפגות הקיצונית, הסיכוי שייוולד ילוד ללא פגיעה מוחית הוא מעל ל-90% (נ/5, עמ’ 5-6).

פרופ’ בליקשטיין הדגיש כי “אין באף מקום בעולם המלצה אחרת” מלבד הטיפול השמרני, וצוות עובדי הנתבעת שטיפל באם לא היה צריך לשקול הפסקת היריון באף רגע במהלך האשפוז, ולא היה מקום לקצר את חייה התוך-רחמיים של התובעת או להמיתה בעודה ברחם (נ/5, עמ’ 7).

מומחה התובעת ד”ר קלמן הסכים עם כך שהטיפול שניתן לאם התובעת היה תקין ולא נפל בו כל דופי, בציינו כי “הטיפול הרפואי שניתן באותו שלב תאם את הנדרש” (ת/2, עמ’ 3). בעדותו הוא אישר כי הטיפול הרפואי שניתן לאם התובעת היה כמקובל (עמ’ 15 לפרוטוקול, שורה 8; עמ’ 16 לפרוטוקול, שורות 14-15). ד”ר קלמן העיד עוד, כי במצב של ירידת מים מוקדמת יש לעשות כל מה שניתן על מנת להאריך את ההיריון כך שהעובר ייפגע במינימום האפשרי, והסביר מדוע יש לנקוט בטיפול שמרני (עמ’ 18 לפרוטוקול, שורות 5-7).

“ת. כל יום נוסף מקטין את הסיכון לפגיעה בעובר וזו הסיבה למה אנו נוקטים בגישה השמרנית הזו, כי לכאורה אפשר היה לעשות הפסקת היריון ברגע דריכתה בבית החולים.

ש. מה זה להפסיק, הכוונה לסיים אותו?

ת. אנו לא עושים את הדברים האלה חד משמעית” (ההדגשות שלי- מ’ ר’).

ניתן לראות, כי ד”ר קלמן כלל לא תומך בטענת התביעה, לפיה ראוי היה להפסיק את ההיריון בשל פקיעת הקרומים, אלא להיפך. הוא העיד כי “לא כתבתי בשום מקום שאנחנו

— סוף עמוד 19 —

כרופאים צריכים להציע לה הפסקת היריון” והוסיף “אין חס ושלום, ואסור להציע בצורה גורפת לנשים, לעשות הפסקת היריון” (עמ’ 15 לפרוטוקול, שורות 22-25). ד”ר קלמן הבהיר, כי כל מה שכתב בחוות דעתו על ההתנהלות הלא תקינה לכאורה של בית החולים היה רק בנוגע להסבר שלדעתו לא ניתן לאם התובעת אודות המצב (עמ’ 20 לפרוטוקול, שורות 20-21). בהמשך עדותו חזר ד”ר קלמן והעיד כי הטיפול השמרני נעשה בהתאם לפרוטוקול:

“הם עשו בדיוק מה שצריך “לפי הספר”…הטיפול ניתן לפי הפרוטוקול שקיים בכל מחלקה במדינת ישראל ובעולם המודרני” (עמ’ 18 לפרוטוקול, שורות 14-17).

זה המקום לשוב ולומר, שהתביעה שבפני אינה תביעת האם אלא תביעת הבת שנולדה. הבת שנולדה היא הטוענת שהיתה זו רשלנות של הנתבעת, שלא להציע לאימה להפסיק את ההריון. אין זו תביעת האם שיכלה לטעון, שאמנם אין זו רשלנות שהרופאים עסוקים בקיום העוברה ובנסיון לשפר את סיכוייה לשרוד, אך היתה זו פגיעה באוטונומיה שלה שלא ניתנה לה האפשרות לבחור.

ד”ר פאוזנר העיד גם הוא כי נשים המגיעות עם ירידת מים בשבוע 27 מתאשפזות והטיפול בהן נעשה בבית החולים, כאשר “נשים כאלה לא מגיעות לוועדה להפסקת היריון כי אין בפרקטיקה המקובלת היום אצלנו בכלל ובעולם המערבי מצב שבו מפסיקים חיות של עובר בוועדה עליונה להפסקת היריון שלשם כך זומנה” (עמ’ 39 לפרוטוקול, שורות 6-9). לפי עדותו, הפרקטיקה הנהוגה כאשר יולדת מגיעה לבית החולים עם ירידת מים היא טיפול משמר, ולא הצעת הפסקת הריון:

“אנו נתבסס על המצב הידוע שלידה בשבוע 27 טומנת בחובה סיכויי הישרדות נמוכים יותר מאשר מאוחר יותר בשלבי ההיריון, וסיכוני תחלואה עובריים גבוהים יותר מאשר מתקדם ההיריון. לכן הברירה הראשונית היא טיפול משמר. לא יהיה טיפול משמר אם האישה נכנסה ללידה פעילה, אם נתגלו בה סימני זיהום שעלולים לסכן את העובר והאם, או אם נתגלו סימני מצוקה של העובר. זה הגישה הראשונית. טיפול משמר ודחיית הלידה עד כמה שניתן. לא בצורה אקטיבית, בצורה פאסיבית” (עמ’ 39 לפרוטוקול, שורות 17-23).

— סוף עמוד 20 —

המסקנה היא, שאין מחלוקת בין מומחי התביעה וההגנה, שהנוהל המקובל במצב של ירידת מים מוקדמת אינו הצעת הפסקת הריון וסיום חיי העוברה, אלא טיפול שמרני שנועד לשפר את סיכויי שרידות העוברה. במצב דברים זה, משלא הייתה נהוגה פרקטיקה לפיה הפנו נשים בהיריון הצפויות ללידה מוקדמת להפסקת היריון, אין מקום לבחון את השאלה אם בפועל, כפי שטוענת התובעת, אמה הייתה מבצעת הפסקת היריון.

סיכומם של דברים, הפסקת ההיריון בשל ירידת מים מוקדמת- בהעדר כל אינדיקציה לפתולוגיה בעובר או סכנה לאם- לא היתה נהוגה או ראוי שתונהג בשנת 2001, וניתן לומר שהיא אינה מהווה אופציה כזאת גם היום. לפיכך, אני קובע שהרופאים בבית החולים של הנתבעת לא התרשלו כאשר נמנעו מהפסקת היריון יזומה או מהפניית התובעת לוועדה להפסקת היריון, שממילא לא הייתה מאשרת, בנסיבות מקרה זה, את הפסקת ההיריון תוך המתתו של עובר בריא.

 

ה. הפרת חובת הגילוי, העדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה

לטענת התובעת, הרופאים לא יידעו את אמה על הסיכון לתמותה ולתחלואה קשה המלווה בנכות קשה בשל פגות קיצונית בין השבועות 27-29 להיריון והסיכון הכרוך בהארכת תקופת ההיריון כתוצאה מחשיפה אפשרית לזיהום, ובכך הם הפרו את חובת הגילוי הקבועה בדין, לפיה יש לגלות לאם מידע חיוני הקשור למצבה ולסיכונים להם היא והעובר שלה היו חשופים. ראיה לכך היא שהרשומה הרפואית שותקת בעניין זה.

התובעת טוענת עוד כי הנתבעת הפרה את החובה ליידע את האם על האפשרות לסיים את ההיריון. מתן אפשרות בחירה לאם מתיישבת עם חובת הגילוי ועם זכותה של האישה על גופה וזכותה שלא לכפות עליה היריון לא רצוי. לטענת התובעת, עם אשפוזה של האם, היה הצוות הרפואי צריך ליידע אותה על הסיכונים הכרוכים לעובר, גם תחת הסיכוי המפוקפק להארכת משך ההיריון, לשמוע את עמדתה ולייחס לה משקל מרכזי ומכריע בגיבוש ההחלטה אם להמשיך את ההיריון או לא. אין חולק כי בשום שלב לא נמסר לאם על האפשרות לסיים את ההיריון.

לטענת התובעת אמה לא הייתה ערה לסיכון הטמון בפגות מלכתחילה ולסכנה שבזיהום, ולא ידעה שהארכת תקופת ההיריון לא תחלץ את עוברה מסכנה, ותותיר אותה בקבוצת ההיריון בין 27-29 שבועות. על כן הטיפול הרפואי שהוביל להתמשכות הלידה וללידת התובעת במומיה הקשים מהווה עוולת תקיפה על פי סעיף 23 לפקודת הנזיקין.

— סוף עמוד 21 —

התובעת מוסיפה וטוענת כי הטיפול הרפואי ניתן לאם התובעת ללא הסכמה מדעת ותוך פגיעה גסה בזכותה של האם על גופה, זאת בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק זכויות החולה, התשנ”ו- 1996 (להלן: “חוק זכויות החולה”). נטען, כי לאם התובעת לא נמסר כל מידע על הצורך בניתוח קיסרי והסיכונים הכרוכים בו, על אף שהצורך בביצועו היה צפוי מראש עקב הפגות הקיצונית והסיכון לזיהום, וגם עקב מצג העכוז, נתונים אשר היו ידועים כבר בעת קבלת אמה של התובעת לבית החולים בתאריך 28.12.01. כתוצאה מכך, הניתוח הקיסרי בוצע ללא הסכמה מדעת של האם. כמו כן, הפרת הנתבעת את הוראת סעיף 13 לחוק זכויות החולה מהווה הפרה חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין, כך שיש לחייבה באחריות בנזיקין לנזקים שנגרמו וייגרמו לתובעת.

הנתבעת מצידה טוענת, כי אי מתן הסבר למטופלת אודות טיפול רפואי שאינו מהווה כלל אופציה טיפולית רפואית מקובלת, אינו הפרת חובת הגילוי של הרופא כלפי האם וממילא אינה התרשלות או פגיעה באוטונומיה. כמו כן נטען שטענת התובעת בדבר פגיעה באוטונומיה מהווה הרחבת חזית, שכן לא נכללה בכתב התביעה ועל כן יש לדחותה. עוד טוענת הנתבעת כי אמה של התובעת ידעה מהי הפרוגנוזה הרפואית, היא ידעה והבינה כי מטרת הצוות הרפואי בבית החולים היא להמשיך את ההיריון, ככל שניתן, אך לא ניתן להאריך את ההיריון עד תום.

אני מקבל את הטענה שמדובר בהרחבת חזית. התובעת טענה בכתב תביעתה לתקיפה (סעיף 10 (א), ולהעדר הסכמה מדעת לניתוח קיסרי (סעיף 9 (ה), אך זאת רק בתביעת התובעת. אם התובעת אינה אחת התובעות, למרות שלא היתה שום מניעה לצרפה – התובעת הגישה את התביעה באמצעות אימה, ואימה העידה בפני. אם התובעת לא הגישה תביעה בשל תקיפתה או פגיעה באוטונומיה שלה, וצירופה של אם התובעת כתובעת נוספת על ידי טענה זו, ללא רשות, במסגרת הסיכומים, היא הרחבת חזית בלתי מוסכמת. די בכך כדי לדחות את הטענה, אבל מאחר שהצדדים הקדישו מאמצים לטיעון בנושא זה, אתייחס לטענה לגופה.

 

ה.1. היקף חובת הגילוי

סעיף 13 לחוק זכויות החולה קובע חובה למסירת מידע, לפיה יש ליתן טיפול רפואי לאדם רק לאחר שזה מסר הסכמה מדעת לטיפול. הסכמה מדעת משמעה מסירה באופן סביר של כל המידע הרלוונטי על מנת שהמטופל יוכל להחליט האם הוא מעוניין בטיפול:

“13. הסכמה מדעת לטיפול רפואי

— סוף עמוד 22 —

(א) לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה.

(ב) לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע; לענין זה, “מידע רפואי”, לרבות –

(1) האבחנה (הדיאגנוזה) והסָכוּת (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל;

(2) תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע;

(3) הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות;

(4) סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי;

(5) עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני.

(ג) המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי, בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות.”

על היקפה של חובת הגילוי וגבולותיה נקבע בפסק דינה של כב’ השופטת ע’ ארבל בע”א 7756/07 גרסטל נ’ ד”ר דן (טרם פורסם, 21.12.10), בפסקאות 10-13:

“הפסיקה הייתה מודעת לקשיים המוטלים על הרופא בבואו לבצע את חובתו להעביר למטופל את כל המידע הנחוץ לו ליתן הסכמה מדעת. לפיכך גיבשה הפסיקה, בהתאם לסעיף 13 לחוק זכויות החולה, את מבחן ציפייתו הסבירה של החולה לקבלת מידע אשר יאפשר לו ליתן הסכמה מדעת לטיפול. מבחן זה בפני עצמו אינו נטול קשיים ומערב בתוכו שיקולים שונים ומגוונים…

ניתן לסכם, אם כן, את עמדת בית משפט זה בעניין חובת הגילוי – חובה זו חלה גם על אפשרויות בדיקה ואבחון נוספות הקיימות בפני המטופל. על הרופא לא חלה חובה ליידע את המטופל על כל סיכון ועל בדיקה אפשרית קיימת, ומובן כי אין הוא נדרש להציף את המטופל במידע שאינו רלוונטי אליו או

— סוף עמוד 23 —

שאינו בר מימוש. עם זאת, על הרופא להציג בפני מטופליו את כל המידע הסביר, כולל בדיקות אפשריות נוספות אשר מטופל סביר ירצה לדעת אודותן” (ההדגשה שלי- מ’ ר’).

חובת הגילוי חלה רק על אפשרויות טיפול רלוונטיות וסבירות. הפסקת ההריון לא היתה אפשרות טיפול רלוונטית וסבירה. הפסקת ההיריון על ידי המתת עובר בר-קיימא איננה אופציה ברת מימוש ועל כן לא קמה החובה ליידע את האם על כך. וכפי שהעיד בעניין זה ד”ר פאוזנר (עמ’ 43 לפרוטוקול, שורות 19-21):

“זה לא אופציה טיפולית הפסקת היריון, כשמדובר בעובר שנראה בריא, כשהוא שלם בגופו וכשמעקב ההיריון היה תקין ואין עדות למום או פגע בו. מאחר וזו לא אופציה טיפולית היא לא מועלית לאישה כאחת האלטרנטיבות שלפניה.” (ההדגשה שלי- מ’ ר’).

גם ד”ר קלמן, המומחה מטעם התביעה, הסכים לדברי ב”כ הנתבעת, לפיהם לא נותנים למטופל לקבל החלטה על אופציה שאינה אפשרית, ואין צורך להציג לו טיפול שאינו מתקבל על הדעת (עמ’ 17 לפרוטוקול, שורה 10). משכך, אני דוחה את טענת התובעת, כי הנתבעת הפרה את החובה ליידע את האם על האפשרות לסיים את ההיריון, אפשרות שאינה קיימת בנסיבות שבפנינו, מאחר שאין חובה להעמיד את המטופל על אפשרות אשר אינה פתוחה בפניו או למסור לו מידע אשר אינו חשוב להחלטתו.

ה.2. האם הוצגה לאם תמונה מלאה על מצבה הרפואי?

לא אחת נקבע כי זכותו של מטופל לקבל תמונה מלאה על מצבו הרפואי, לרבות הסיכונים והסיכויים הטמונים בו (ראו למשל: ע”א 9936/07 בן דוד נ’ ד”ר ענטבי (טרם פורסם, 22.2.11), בפסקה 6). הימנעות מטפל מלמסור למטופל מידע רפואי מהווה הפרה של חובת הגילוי כלפיו ובכך התרשלות. בהקשר זה נשאלת השאלה אם הוכחה טענת התובעת לפיה לא נמסר לאימה כל מידע או הסברים על טיבם של סיכוני הפגות בלידה בשבוע 27-29 להיריון, ולא הוסבר לה דבר אודות הסיכון של זיהום תוך רחמי אשר היא והעובר היו חשופים לו. לאחר בחינת הראיות שהוצגו בפני, יש להשיב על שאלה זו בשלילה, כפי שאפרט להלן.

אמה של התובעת העידה, כי בזמן שאושפזה במחלקה להיריון בסיכון, אף אחד מצוות הרופאים לא שוחח עמה לגבי מצבה ולגבי הצפוי לה או לילד שייוולד, ולא אמרו לה מה

— סוף עמוד 24 —

הסיכויים והסיכונים שצפויים לה ולעובר שלה (עמ’ 26 לפרוטוקול, שורות 1-7). לעומת זאת, ד”ר לנדסברג, שטיפלה באם לאורך אשפוזה, העידה בפני, כי מעצם העובדה שאישה מגיעה למחלקה בה היא עובדת- בה מתנוסס השלט של “היחידה להיריון בסיכון”- ברור כי ההיריון חרג ממסלולו התקין והוא מצריך השגחה וטיפול מיוחדים. היא העידה שכל ההתנהלות במחלקה מעבירה לאישה המאושפזת “מסרים שהיא מצויה בהיריון שהינו בסיכון”. עצם מיקומה של האישה במחלקה גורם לכך שהיא “מודעת לכך שהיא עלולה ללדת מוקדם יותר ומודעת לכך שעלולים להיות סיבוכים” (עמ’ 51 לפרוטוקול, שורות 20-25).

באשר להסבר שניתן לאישה המתאשפזת במחלקה להיריון בסיכון העידה ד”ר לנדסברג כך (עמ’ 51 לפרוטוקול, שורה 28, עד עמ’ 52 לפרוטוקול, שורה 3):

“מסבירים לה שהיא צריכה להיות מאושפזת כי הריונה מחייב השגחה מיוחדת. שהיא בסיכון ללידה מוקדמת, ורק לציין שבמקרים של ירידת מים טרם המועד, באופן מובנה וברור אנו גורמים ללידה מוקדמת בשבוע 34, ולא לאחר מכן. אנו מסבירים לה שאנו עושים את המיטב על מנת לנסות להאריך ההריון עד כמה שניתן. שאנו מנסים ונותנים את ההשגחה המיטבית על מנת לזהות את הרגע שבו לא ניתן יהיה להאריך את ההריון ולמעשה כך זה מתנהל, מידי יום אנו פוגשים את האישה פעם או פעמיים, בודקים אותה ומספרים לה לגבי מצבה. במקרה של גברת כהן, אני מתקנת דהן, כל עוד ניתן היה הרגענו אותה שהבדיקה שלה תקינה.” (ההדגשות שלי- מ’ ר’).

בחקירתה הנגדית חזרה ד”ר לנדסברג על כך שהיא מדברת לדבר עם האישה על הפרוגנוזה שלה (עמ’ 53 לפרוטוקול, שורה 19). כשנשאלה על ידי ב”כ התובעת, כיצד היא מסבירה את הטענה כי איש לא דיבר עם האם ואין לכך אזכור בתיקה הרפואי, השיבה ד”ר לנדסברג כי ללא ספק דיברו עם האם, אולם הדבר לא נרשם “מאחר והשיחות הינן יומיומיות עם האישה, ולא רק הצוות הרפואי וגם הצוות הסיעודי. כולם הרי נמצאים שם כדי למנוע ולצמצם נזקי פגות. ברור שהמחלקה היא להריון בסיכון, ברור שיש סיכון ללידה מוקדמת, ברור שהדברים נאמרים. אכן אף אחד לא שאל אותה אם היא מוכנה לקחת על עצמה את ההתמודדות עם לידה כזו משום שאין לה אופציה אחרת. זה פרי בטנה.” (עמ’ 55 לפרוטוקול, שורות 15-19).

— סוף עמוד 25 —

בהמשך עדותה הבהירה ד”ר לנדסברג כי אין לה ספק, שהיא בעצמה דיברה עם האם וכי שיחותיה עם המטופלות שלה לא מסתכמות בביקור ותיעוד בגיליון. היא העידה כי ישנן פעמים רבות בהן היא נוהגת לשבת עם המטופלות שלה ולהסביר להן את מצבן, תוך שהיא מבקשת לעודד את רוחן, ועל כן לא כל דבר כזה מתועד “אחרת הייתי יותר עסוקה בתיעוד מאשר בביצוע רפואה” (עמ’ 55 לפרוטוקול, שורות 25-28).

עדות זו של ד”ר לנדסברג אמינה בעיני. מקובל עליי כי לא כל שיחה עם המטופל צריך לתעד ולהעלות על הכתב. האם אושפזה במחלקה להיריון בסיכון 12 ימים בטרם הלידה, ולא סביר בעיני שלא הוסבר לה מה פירוש “הריון בסיכון”. באותם 12 ימים, האם נבדקה על ידי מספר רופאים שונים, מספר פעמים ביום. כפי שאפרט להלן, איני מאמין לעדות האם אשרה דהן, כי במהלך תקופת אשפוזה לא נאמר לה, ולו פעם אחת, שגם אם הריונה יתארך במקצת, הרי שבכל מקרה מדובר יהיה בלידת פג, על כל המשתמע מכך. אני מעדיף על הכחשת אם התובעת הבלתי סבירה את עדות הרופאה המתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר. האם העידה כי בינה לבין ד”ר לנדסברג הייתה תקשורת טובה וכי “היא טיפלה בי. אז נוצר קשר” (עמ’ 34 לפרוטוקול, שורות 26-27). אין מדובר בקשר של החלפת עירוי או מתן תרופות, אלא קשר של דיבור והחלפת מידע. לא יעלה על הדעת, כי השתיים נפגשו מדי יום ושוחחו ביניהן, כאשר הנושא העיקרי שבגללו האם נמצאת במחלקה הוא הסיכון של לידה מוקדמת, והקשר בין המטופלת לרופאה הוא טוב, אבל ד”ר לנדסברג אף פעם לא הסבירה לאם דבר אודות מצבה הרפואי והצפוי לה. לא מתקבל על הדעת, שבאף אחת מהפעמים שבהן ד”ר לנדסברג שוחחה עם האם, היא לא דיברה איתה על מצבה הרפואי, שבגללו היא נמצאת במחלקה להריון בסיכון ומקבלת טיפול רפואי שנועד להאריך את משך ההריון.

לכך יש להוסיף את הסתירות העולות מעדותה של האם. כך למשל, בעוד בתחילה העידה האם שלא ניתנו לה כל הסברים אודות הסיכונים והסיכויים בעניינה, וכאילו היתה במצב של חוסר ידע, עלה מחקירתה הנגדית, כי בזמן שאושפזה היא דווקא הבינה שמטרת הרופאים הייתה לנסות ולהאריך את משך ההיריון כמה שרק אפשר (עמ’ 31 לפרוטוקול, שורות 11-23):

“ש. זה הבהיל אותך ללדת ילד בשבוע 27?

ת. כן

ש. לכן גם הבנת כשבאת לבית החולים שהמטרה של הרופאים היא לנסות להאריך את משך ההיריון כמה שאפשר, כי אחרי ירידת מים אי אפשר להגיע לשבוע 40, אך אפשר להאריך בכמה ימים או שבועות, נכון שכך הבנת?

— סוף עמוד 26 —

ת. לא.

ש. את אומרת את זה בהיסוס

ת. כן, כי אני זוכרת שהרופאה שטיפלה בי בהיי ריסק אמרה שהיו מקרים לפניי שהגיעו גם ל-32.

ש. לבית המשפט: אמרה לך שהמטרה של הרופאים היא לנסות להאריך את ההיריון כמה שאפשר, כי אחרי ירידת מים אי אפשר להגיע לשבוע 40 אך אפשר להאריך בכמה ימים או שבועות, ואת אמרת שלא?

ת. סליחה, התבלבלתי. התשובה היא – כן” (ההדגשות שלי- מ’ ר’).

מדבריה אלו של האם, עולה שהיא הייתה מודעת לכך שבכל מקרה יוולד לה פג, וכי להגיע לשבוע 32 זוהי מטרה מבחינתה, שהרי לדבריה “מי רוצה ללדת לפני?” (עמ’ 31 לפרוטוקול, שורה 31). עוד אישרה האם בעדותה, שבעת אשפוזה היא הבינה שהלידה עלולה להתרחש בכל רגע, וכי ככל שההיריון יתארך משמעות הדבר היא שהעובר יהיה “פחות פג” (עמ’ 32 לפרוטוקול, שורה 1). בהמשך העידה שהיא הייתה מעודדת מהעובדה שבמשך כ-12 ימים לא היו לה צירים, מאחר שידעה, כי ככל שיעבור יותר זמן העובר יהיה “יותר בשל” (עמ’ 33 לפרוטוקול, שורות 1-3). כלומר לא ניתן לומר כי האם לא ידעה על כך שיש סיכון של אי בשלות בלידת פג ועל כך שהשאיפה היא להאריך את ההיריון כמה שיותר כדי להפחית את הסיכון שידעה שקיים. על כך יש להוסיף, שהאם העידה כי אחותה, שהיא אחות מוסמכת בחדר מיון נשים, ליוותה אותה במהלך ההיריון (עמ’ 30 לפרוטוקול, שורות 18-20). בעת אשפוזה בבית החולים, אחותה הייתה בחו”ל, אך הן שוחחו 3-4 פעמים ביום (עמ’ 33 לפרוטוקול, שורות 15-16), כך שיש להניח שאחותה היודעת היטב את הסיכונים במצבה, דיברה איתה על מצבה וכי האם הייתה מודעת לכך.

סתירה נוספת בעדותה של האם ניתן למצוא בכך שבעוד בתחילה העידה שאביה של התובעת נעלם אחרי שנתיים “כשהוא ראה שזה לא עובר לה” (עמ’ 28 לפרוטוקול, שורה 12), העידה בחקירתה הנגדית, כי היעלמותו התרחשה עוד לפני הלידה (עמ’ 29 לפרוטוקול, שורות 30-31). כן העידה האם, כי לפני שהכניסו אותה לחדר ניתוח הרופא “צעק “לזוז מהר דחוף לפני שהן מתות”. זה מה שהוא צעק ולא הספיקו להרדים אותי. אני זוכרת איך שכולם צעקו “איכס” כשהוא פתח את הבטן” (עמ’ 26 לפרוטוקול, שורות 23-24). הניתוח הקיסרי בוצע בהרדמה כללית, ונשאלת השאלה כיצד האם יכלה לשמוע את דברי הצוות הרפואי. כשנשאלה בעניין זה בחקירתה הנגדית, העידה האם, שהיא לא הספיקה להירדם וכי הרופאים “כיסו, הזריקו את החומר, כיסו ותיכף חתך את הבטן” (עמ’ 32 לפרוטוקול, שורה 26). האם אף ענתה בחיוב לשאלתי כי בהנחה שהיא אכן לא הספיקה להירדם לפני

— סוף עמוד 27 —

תחילת הניתוח הרי שבוודאי כאב לה מאוד בעת חיתוך הבטן, עובדה שקשה לקבל. המסמכים הרפואיים שהוצגו אינם מעידים על ניתוח קיסרי שבוצע באם כשהיא ערה, ועדות האם מעוררת ספק רב. גם דברים אלו, המצביעים על בעייתיות בעדותה של האם, מחזקים את המסקנה שיש להעדיף על עדותה את עדות הרופאה בדבר ההסברים שקיבלה האם אודות מצבה והצפוי לה.

תימוכין לכך שלא סביר שהאם אושפזה במחלקה להיריון בסיכון גבוה במשך כ-12 ימים מבלי שעודכנה ולו פעם אחת על מצבה הרפואי ועל הסיכויים והסיכונים הנובעים ממנו ניתן למצוא גם בעדותם של ד”ר פאוזנר ופרופ’ בליקשטיין, שהעידו לגבי המקובל במקרים של אישה שמאושפזת בשל ירידת מים מוקדמת. ד”ר פאוזנר העיד, כי כשאישה מגיעה לבית החולים בשבוע 27 להיריונה, ברור שהמצב הוא בכי רע ויש צורך לדחות עד כמה שאפשר את מועד הלידה, ומסבירים לאותה אישה שהצוות נוקט בכל האמצעים כדי לדחות את הקץ:

“מסבירים שיילוד מיידי חושף את העובר לסיכונים משמעותיים גבוהים יותר מאשר יילוד מאוחר יותר. אנו גם נותנים לה טיפול בצלסטון (סטרואידים), תכשיר שמאיץ את בשלות הריאות העובריות ומטפלים בטיפול אנטיביוטי כדי למנוע התפתחות זיהום. אם כך המצב, והעובר על פניו נראה שלם ובריא וללא כל פגע, ואין כאמור סימני זיהום, זה ההסבר שניתן לאישה. ההתנהלות היא יום יומית, בדיקה יום יומית של האישה, מחשש להתפתחות זיהום, בדיקה יום יומית של העובר מחשש לסימני מצוקה, והמתנה” (עמ’ 39 לפרוטוקול, שורה 26 עד עמ’ 40 לפרוטוקול, שורה 5).

כשנשאל ד”ר פאוזנר על ידי ב”כ התובעת, מה דעתו על האפשרות שלא מספרים לאישה מה הולך לקרות לה מרגע כניסתה לבית החולים, השיב שהנחה זו אינה נכונה. ד”ר פאוזנר העיד, שלא רק שהרופא שבודק את היולדת לראשונה בעת שהיא מתקבלת לאשפוז ומעריך שאכן יש ירידת מים מספר לה אודות המצב, אלא גם הרופא שבודק אותה מאוחר יותר במהלך כל אותם הימים בהם נוקטים בנוהל משמר (עמ’ 44 לפרוטוקול, שורות 26-28):

“מספרים. מספר הרופא הראשוני שבודק אחרי שהעריך שאכן ירידת מים, מספר הרופא שבודק אותה מאוחר יותר וסועד אותה במשך בממוצע 16 יום, וזה מה שקורה בממוצע, הוא דן איתה איך מה ומתי על התוצאות ומתי תהיה הלידה”

— סוף עמוד 28 —

לדברי ד”ר פאוזנר אין הנחיה לתעד שיחות על הפרוגנוזה, אך ישנה הנחיה לשוחח עם האישה ולהסביר לה את המצב (עמ’ 45 לפרוטוקול, שורה 25 -עמ’ 46 לפרוטוקול, שורות 1-2).

גם פרופ’ בליקשטיין העיד כי להערכתו לא ייתכן מצב בו אישה מגיעה עם ירידת מים בשבוע 27 או 28, כך שצפויה לידת פג, ולא מקיימים איתה שיחה על מה שעומד לקרות (עמ’ 76 לפרוטוקול, שורות 5-11):

“ש. נראה לך הגיוני שלא מספרים לאישה את הפרוגנוזה האפשרית עם כל החיוב ועם כל השלילה כשהיא מגיעה לבית החולים?

ת. ברוב המקרים העסק מהיר מאוד תוך חצי יום העסק נגמר. אין מספיק זמן לאישה להפנים את גודל הבעיה. לעומת זאת במקרה הנדון האישה שכבה משהו כמו 12 יום, שבועיים, היה ביקור גדול של רופאים ויום יום דנו איתה אם הלויקוציטים עלו או ירדו או החום עלה או ירד וזאת למה? כדי לראות אם אפשר להמשיך את ההיריון או להפסיקו. לא נראה לי בכלל הגיוני שבדרך כזו של ניהול מקרה, מישהו החמיץ את העברת המידע ליולדת. לא יכול להיות” (ההדגשות שלי- מ’ ר’).

אשר על כן, על פי כל האמור לעיל, אני קובע כי אם התובעת קיבלה מהנתבעת מידע מלא על מצבה הרפואי ועל הפרוגנוזה.

ה.3. הסכמה מדעת לביצוע הניתוח הקיסרי

לטענת התובעת, הניתוח הקיסרי בוצע באמה מבלי שהתקבלה הסכמתה, זאת לאחר שלאם לא נמסר כל מידע על הצורך בניתוח קיסרי והסיכונים הכרוכים בו. הנתבעת מצידה מפנה לטופס הסכמה להרדמה מיום 9.1.02 (נספח ו’ למוצגי הנתבעת) עליו חתמה האם בטרם נכנסה לניתוח הקיסרי.

כאשר מדובר בניתוח אלקטיבי, שאף בלעדיו ניתן לנהל אורח חיים רגיל, ההסבר הנדרש לקבלת הסכמה מדעת נכלל ברף העליון של חובת הגילוי (ע”א 6153/97 שטנדל נ’ פרופ’ שדה, פ”ד נ”ו(4) 746, 757 (2002)). במקרה דנן מדובר היה בניתוח דחוף, ולא ניתוח

— סוף עמוד 29 —

אלקטיבי, כפי שעולה מעיון בגיליון הרפואי של האם מיום 9.1.02, בו צוין על ידי ד”ר ארז כרמון כי האם “עוברת כעת בדחיפות לחדר ניתוח להרדמה כללית” (ההדגשה שלי- מ’ ר’).

ד”ר פאוזנר נשאל על ידי ב”כ התובעת, מדוע לא לספר לכל אישה שמתאשפזת, כבר בתחילת אשפוזה, שייתכן שהיא תזדקק לניתוח קיסרי, וכך יתאפשר לה לשקול ולהביע את דעתה אם היא מסכימה או לא. ד”ר פאוזנר השיב (עמ’ 44 לפרוטוקול, שורות 19-23):

“עיקר ענייננו הוא הטיפול המיידי. לכן לא מועלות אופציות שאולי תתרחשנה לידה ואגינאלית או ניתוח קיסרי. כשנכנסה הגברת ללידה במצג עכוז, נבחרה הדרך היעילות המועדפת למעשה הבלעדית היום והיא ניתוח קיסרי, והיא נותחה כדי לספק לעובר תנאים מיטביים לפתוח את חייו.” (ההדגשות שלי- מ’ ר’).

 

אני מקבל דברים אלה. אין להפחיד את האישה בכניסתה לבית החולים. יש חובה לתת לה מידע על הטיפולים הסבירים והצפויים. ההתוויה לניתוח קיסרי היתה רק לאחר שהיה מצג עכוז ואז היה הטיפול דחוף.

נחיצות הניתוח הקיסרי והדחיפות בביצועו פוטרים את הרופא ממתן מידע מלא ומפורט, וכפי שנאמר בע”א 2781/93 דעקה נ’ בית החולים “כרמל”, פ”ד נג (4) 526, 548 (1999), להלן: פרשת דעקה):

“ניתן לומר כי ככל שהניתוח או הטיפול אינו מיועד למנוע סכנה מיידית, וככל שניתן לדחות את הטיפול בלי להחמיר את המצב, כדי שהחולה יוכל לגבש את הסכמתו כשהמידע הרלוונטי בידיעתו, כך חובת הגילוי של הרופא רחבה יותר. מובן שמידת הסיכונים הצפויים מהטיפול רלוונטית אף היא להיקף חובת הגילוי, ומובן גם כי יש חריגים הפוטרים את הרופא ממתן מידע מלא ומפורט בנסיבות ובמצבים מיוחדים; כך, למשל, במקרה של דחיפות הטיפול בשל מצב חירום…” (ההדגשות שלי- מ’ ר’).

לפי הראיות שבפניי, כולל עדות אם התובעת, האם הייתה מודעת לכך שמכניסים אותה לחדר ניתוח לצורך ניתוח קיסרי ונתנה את הסכמתה לכך בעל פה, למרות שהוחתמה בלהט הרגע רק על טופס הסכמה להרדמה. לא היה צורך בהרדמה כשלעצמה. בחקירתה הנגדית העידה האם בתחילה שהיא לא חתמה על טופס הסכמה להרדמה, אך כשהוצג בפניה הטופס

— סוף עמוד 30 —

המדובר היא אישרה כי אכן מדובר בחתימתה (עמ’ 32 לפרוטוקול, שורות 8-17). אומנם על טופס ההסכמה להרדמה מצוין שמה של מטופלת אחרת, אלא שב”כ הנתבעת הראתה שמדובר בטעות ידועה, ואין מחלוקת שמדובר בתיקה הרפואי של האם וכי על גבי אותו טופס עם שם המטופלת האחרת שהוקלד בטעות מופיעה חתימתה של האם וצוין בו התאריך והשעה בהם בוצע באם הניתוח הקיסרי (עמ’ 35 לפרוטוקול, שורות 28-29).

כמו כן, בגיליון הרפואי צוין במפורש כי האם “הביעה את הסכמתה בעל פה להנתח”. דברים אלו שנכתבו בגיליון הרפואי מתיישבים עם עדותה של האם, לפיה ד”ר כרמון אמר לה שהיא בפתיחה של 9 ס”מ “וחייב דחוף חדר ניתוח” (עמ’ 32 לפרוטוקול, שורה 20). מכאן, שאין מדובר בטיפול רפואי שניתן לאם ללא קבלת הסכמתה, או ללא קבלת הסכמה מדעת, הכרוך בהפרה של הרופא את חובת הגילוי המוטלת עליו, אלא בטיפול רפואי שהאם ידעה היטב שהוא עומד להתבצע עקב הצורך הדחוף בו, והסכימה לו.

ה.4. פיצוי בשל פגיעה באוטונומיה

אין ספק, שהאוטונומיה של התובעת לא נפגעה. הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה של אם התובעת ניתן בגין פגיעה ברגשותיה שלה, כלומר בתביעת האם, במובחן מתביעת בתה הקטינה. מלבד העובדה שהתובענה הוגשה על ידי התובעת ולא על ידי אימה, אין לפסוק פיצוי בשל פגיעה באוטונומיה משום שלא התרחשה פגיעה באוטונומיה. לא הופרה החובה לקבל הסכמה מדעת לטיפול הרפואי. מאותה סיבה, ונוכח נסיבותיו של המקרה שלפנינו, יש לדחות גם את טענת התובעת בדבר תקיפה על פי סעיף 23 לפקודת הנזיקין. כפי שצוין בפרשת דעקה (בעמ’ 547), את החלת עוולת התקיפה בגין מתן טיפול רפואי יש להשאיר לאותם מקרים קיצוניים שהטיפול הרפואי בהם ניתן בעל כורחו של המטופל, או למקרים שהטיפול בהם היה שונה במהותו מהטיפול שהסכים לו, או כאשר לא נמסר כלל מידע על מהות הטיפול או על תוצאתו הבלתי נמנעת. זה אינו המקרה שבפני. ההחלטה לבצע את הניתוח הקיסרי בוצעה בדחיפות נוכח מצב החירום שהתפתח. האם, שחתמה על טופס הסכמה להרדמה, נתנה בעל פה הסכמתה לניתוח הדחוף והדרוש. לפיכך, דין התביעה בשל פגיעה באוטונומיה להידחות.

ו. הולדה בעוולה

 

כאמור, אין רשלנות ואין פגיעה באוטונומיה, ואין אחריות שיש להטיל על הנתבעת לנזקי התובעת. למרות זאת אעסוק בטענת התובעת, שאילו היתה רשלנות, לאור פגיעותיה של התובעת, יש להכיר בעילת תביעתה בגין “הולדה בעוולה”. מנגד, הנתבעת סבורה כי

— סוף עמוד 31 —

ענייננו אינו נופל בגדר המקרים הבודדים בהם הכירו בתי המשפט בעילה זו ומן הראוי להגביל את העילה של הולדה בעוולה רק כאשר מדובר בנזקים קשים במיוחד. לטענת הנתבעת, כל מגבלתה של התובעת היא רגלים שאינן ישרות ופעולות אותן היא מבצעת מעט באיטיות.

העילה של הולדה בעוולה נסבה על עצם ההולדה, בבחינת “טוב מותי מחיי”. העילה הוכרה לראשונה בע”א 518/82 ד”ר זייצוב נ’ כץ, פ”ד מ(2) 85 (1986) (להלן: פרשת זייצוב)), אז הכיר בית המשפט באחריותו של רופא כלפי הורים ובנם, מקום בו ההתרשלות גרמה ללידת קטין בעל מום אשר מבלעדיה לא היה נולד כלל. באותה פרשה, בה נקבעו והוגדרו יסודות העוולה, הובאו דעות שונות של השופטים באשר ל”רמת” המום אשר יש בו כדי להקים עילת תביעה. לדעת כב’ השופטים א’ ברק, (כתוארו אז) וש’ לוין, עילת התביעה קיימת בכל לידה של ילד בעל מום כתוצאה מרשלנות, כשהנזק הוא גרימת חיים במום. לעומתם כב’ השופטים מ’ בן פורת וד’ לוין נקטו בגישה מצמצמת, לפיה בפן העקרוני “יתכנו מקרים, אם כי נדירים, שבהם ניתן יהיה לקבוע שטוב היה לאדם פלוני לולא נולד” (עמ’ 96 לפסק הדין). כב’ השופט א’ גולדברג, בדעת מיעוט, סבר כי עילת תביעה של הולדה בעוולה לא תיתכן כלל. לאור חילוקי הדעות, יש הטוענים שלא ברור מה ההלכה שנפסקה, וכל שופט יכול לבחור לפי נטיית לבו. דעתי היא שברור מה ההלכה שנפסקה, שכן אב בית הדין היתה השופטת בן פורת, ולפי סעיף 80 (ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ”ד – 1984 “באין רוב לדעה אחת בענין אזרחי, תכריע דעת אב בית הדין”.

המום ממנו סובלת התובעת, דיפלגיה ספסטית, והמגבלות הנובעות ממנו, אינם מצדיקים הכרה בעילה של “הולדה בעוולה”, אפילו היתה הנתבעת מתרשלת. בפסק דיני בת”א (חי’) 1134/06 עודאי נ’ ד”ר דוידזון (טרם פורסם, 26.5.10), ציינתי כי אין להשוות בין ילד חסר מומים לבין ילד בעל מום, ולהגיע כך למסקנה שטוב מותו של בעל המום מחייו, אלא רק במקרים קשים:

“מי שסובר שכל ילד בעל מום זכאי לפיצוי, לא עוסק בהבחנות בין מומים קלים לקשים. מי שסבור, כמוני, שרק ילד בעל מום קשה טוב מותו מחייו, חייב לעסוק בהבחנות (וראה דברי השופטת נאור בע”א 4960/04 סידי נ’ קופת חולים (לא פורסם [פורסם בנבו] – ניתן 19.12.05), לפיהם, קשה לומר על ילד החסר כף יד וסובל מבעיות נשימה ובעיות אחרות שטוב מותו מחייו. דברים אלה צוטטו בהסכמה על ידי השופטת בר- זיו בפ”ד שמאלי לעיל). אין צורך

— סוף עמוד 32 —

למתוח מראש בדיוק את הגבול המבחין, וניתן להתקדם ממקרה למקרה, כדי לדעת מתי טוב מותו של הילד שנולד מחייו, כדברי איוב (פרק ג):

ג יֹאבַד יוֹם, אִוָּלֶד בּוֹ; וְהַלַּיְלָה אָמַר, הֹרָה גָבֶר…

י. כִּי לֹא סָגַר, דַּלְתֵי בִטְנִי; וַיַּסְתֵּר עָמָל, מֵעֵינָי.

יא לָמָּה לֹּא מֵרֶחֶם אָמוּת; מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע.

איני מקבל את ההנחה שבכל מקרה של פיגור יש לראות את הנולד כמי שטוב מותו מחייו. יש רמות שונות של פיגור. אולי זו לא הבחירה הראשונה של ההורים, אבל תובע שמומו קל, והוא אינו חריג מאד בסביבתו, לא יכול להחשב כמי שטוב מותו מחייו. “

(ראו דברים דומים שכתבתי בת.א (חי’) 1238/07 חורי נ’ מכבי שירותי בריאות (טרם פורסם, 15.2.11), פסקה 5)).

במקרה שבפני, מדובר בילדה שד”ר הלר, המומחה השיקומי מטעם התובעת, העיד שאין לה כל בעיה קוגניטיבית; היא לומדת בבית ספר רגיל, בכיתה התואמת את גילה; היא מדברת ברור, חייכנית וחברותית מאוד; היא לא משותקת והולכת בכוחות עצמה; היא עולה לבד לביתה שנמצא בקומה שנייה בבניין דירות ומתפקדת בצורה עצמאית, אם כי באופן חלקי באשר לרחצה והלבוש שלה (עמ’ 12-13 לפרוטוקול).

עוד על מצבה של התובעת כיום ניתן ללמוד מחוות דעתו של ד”ר הלר בה הוא כותב כי בבדיקתו את התובעת, שהגיעה בליווי אמה ביום 23.12.10 ונבדקה על ידו במשרדי ב”כ התובעת, הוא מצא ילדה המשתפת פעולה, מתמצאת במקום ובזמן, מדברת ברור, חייכנית וחברתית מאוד. בבדיקתה הגופנית הוא מצא כי קיימת חולשה בארבעת הגפיים, כאשר בגפיים עליונות אין כמעט ירידה בכוח גס, פרט להיפרמוביליות בכפות הידיים וטונוס מוגבר במקצת, יותר משמאל. בגפיה התחתונות של התובעת בולטות צלקות בירכיים, בברכיים ובקרסוליים עקב ניתוחים שעברה בשנת 2008 להארכת גידים. כמו כן טונוס מוגבר מאוד מלווה ערנות החזרים בברכיים ובקרסוליים, אין קיצור של עקב אכילס אבל כפות הרגליים בתנוחת EQUINUS. הוא ציין שהתובעת מסוגלת ללכת בעזרת הליכון אחורי, כאשר היא מרכיבה שני סדים קצרים עד לברכיים והליכתה בטוחה ומהירה (ת/1, עמ’ 2-3).

— סוף עמוד 33 —

באשר לתפקודה היומיומי כתב ד”ר הלר כי התובעת עצמאית ברוב הפעולות היומיומיות כגון רחצה ולבוש, אולם היא מבצעת אותן באיטיות, מתקשה בגריבת גרביים ונעילת נעליים. בזמן האחרון התחילה לחתוך אוכל מוצק ולפי דברי האם מצליחה בכך. התובעת שולטת על הסוגרים אך מדי פעם היא מרטיבה עקב הקושי בהליכה לשירותים, בלילה ללא חיתול.

מבחינה שכלית ד”ר הלר התרשם שהתובעת אינה סובלת מפיגור אלא מאיטיות וליקויי למידה, בעיקר בתחום החשבון והאנגלית. התובעת לא מסוגלת להדביק את קצב הכתיבה של הכיתה הרגילה בה היא לומדת ונעזרת בסייעת ומחשב אישי שהוקצה לה במיוחד על ידי משרד החינוך (ת/1, עמ’ 3). הוא הוסיף כי היות ומדובר בילדה, יש לבצע הערכת IQ בהגיעה לגיל בגרות לצורך קביעה אם קיים פיגור או מדובר על איטיות וליקוי למידה בלבד (ת/1, עמ’ 4).

לבסוף קבע ד”ר הלר בחוות דעתו כי לתובעת נכות של 80% בגין שיתוק חלקי בינוני מסוג SPASTIC DIPLEGIA לפי סעיף 29(3)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט”ז-1956 (להלן: “תקנות המל”ל”).

בכל הנוגע לקביעת שיעורי הנכות ממנה סובלת התובעת אני מקבל את טענת הנתבעת כי לתובעת 50% נכות, ולא 80% כפי שכותב ד”ר הלר. התקנה הרלוונטית בתוספת היא תקנה 29 לתקנות המל”ל, שכותרתה “תסמונות מוחיות והפרעות בעצבים הקרניאליים”:

“(1) המיפלגיה (HEMIPLEGIA)

(2) פרפלגיה (PARAPLEGIA)

(א) בצורה קלה 20%

(ב) בצורה בינונית 50%

(ג) בצורה קשה 80%

(ד) בצורה מוחלטת (חוסר תנועתיות מוחלטת) 100%

(3) QUADRIPLEGIA

(א) בצורה קלה 60%

(ב) בצורה בינונית 80%

(ג) בצורה קשה 100%”

 

— סוף עמוד 34 —

אני מקבל את דברי ד”ר ראובן לנגר, המומחה מטעם הנתבעת לרפואת שיקום (להלן: “ד”ר לנגר”), שאין לקבוע לתובעת אחוזי נכות לפי סעיף של קואדריפלגיה (QUADRIPLEGIA), כפי שקבע ד”ר הלר בחוות דעתו, כאשר ללא ספק ידיה של התובעת לא מצדיקות זאת ומוסכם כי קיים רק טונוס יתר קל ביותר בגפיים העליונות. לגישתו של ד”ר לנגר, “בספסטיק דיפלגיה מקובל לקבוע אחוזי נכות על פי מצב הגפיים התחתונות”, ולכן הסעיף המתאים לענייננו הוא סעיף 29(2)(ב) לתקנות המל”ל, כלומר 50% נכות בגין פרפלגיה (PARAPLEGIA) בצורה בינונית (נ/6 מיום 23.2.11, עמ’ 2-3).

156. בניגוד לד”ר לנגר, ד”ר הלר לא נימק בחוות דעתו מדוע יש לקבוע לתובעת נכות בגין קואדריפלגיה ולא פרפלגיה, למרות שכתב מפורשות כי השיתוק מתבטא “יותר בגפיים התחתונות”. לפי עדותו של ד”ר הלר (עמ’ 10 לפרוטוקול, שורות 13-17), המסמך הרפואי המאוחר ביותר באשר לתובעת שעמד בפניו בעת עריכת חוות דעתו היה משנת 2005, כאשר התובעת הייתה בת 3. לא עמדו בפניו מסמכים מהתקופה האחרונה. על כן עדיפה בעיני קביעתו של ד”ר לנגר.

גם ד”ר הימן, שתחום מומחיותו הוא תסמונות נוירולוגית, כמו זו ממנה סובלת התובעת, קבע בחוות דעתו מיום 27.4.11, על סמך בדיקתו מיום 3.3.11, כי לתובעת 50% נכות לפי סעיף 29(2)(ב) לתקנות המל”ל. מחוות דעתו עולה כי התובעת בעלת תפקוד קוגניטיבי תקין, שיתוק מוחין דיפלגי ויכולת ניידות סבירה, בעלת יכולת לחיות חיים עצמאיים, יכולת להקים משפחה, יכולת לעבודה עצמאית תוך השתכרות למחייתה, כל זאת עם התאמות המתבקשות בשל המגבלה המוטורית ממנה היא סובלת (נ/4, עמ’ 4). ד”ר הימן הסביר בעדותו, כי כשהוא קובע את דרגת הנכות משוקללת בו גם היכולת התפקודית ואין להתייחס רק להליכה של התובעת (עמ’ 62 לפרוטוקול, שורות 18-20). התובעת מצידה לא הציגה כל חוות דעת רפואית נוירולוגית. אני מקבל איפוא את חוות הדעת של ד”ר לנגר וד”ר הימן בכל הנוגע לדרגת הנכות וקובע כי לתובעת דרגת נכות של 50% בגין פרפלגיה בצורה בינונית.

מחוות דעתו של ד”ר הלר, עדותו ועדותה של האם, נמצאנו למדים, כי התובעת, בת 9, משתתפת בכל הפעילויות של בית ספרה, מלבד ספורט, והיא בעלת תחביבים רבים דוגמת נגינה באורגנית, קריאת ספרים, צפייה בסרטים ובמשחקי מחשב (עמ’ 34 לפרוטוקול, שורות 9-23). לשמחתנו, התובעת, הסובלת מנכות של 50% בגין פרפלגיה בצורה בינונית, המתבטאת בעיקר בהליכה יותר איטית, לא באה בגדר אותם מקרים עליהם ניתן לומר “נוח לו שלא נברא משנברא”. על כן, גם אם היתה נקבעת רשלנות של הנתבעת, לא ניתן היה

— סוף עמוד 35 —

לומר על התובעת שטוב מותה מחייה, ועל כן, היה צריך לדחות את עילת התביעה של “הולדה בעוולה”.

לאור כל האמור, ולאור פסק הדין של בית המשפט העליון, בע”א 7925/09 סעאבנה נ’ מינהל מקרקעי ישראל, ממנו הבנתי שעלי להגביל את דיוני בשאלות שהן “למעלה מן הצורך”, לא אדון בנזקה של התובעת, לאחר שדחיתי את הטענות בדבר אחריות הנתבעת לנזקי התובעת.

ז. הוצאות משפט

על פי תקנה 512, בתביעות נזיקין המוגשות לבית המשפט המחוזי, יש לפסוק את רכיב שכר הטירחה בהוצאות המשפט לפי התעריף המומלץ של לשכת עורכי הדין הקובע שכר טירחה של לפחות 250,000 ₪ בתוספת מע”מ לתביעות שבסמכות בית המשפט המחוזי. למרות זאת, נקבע בפסיקה רף נמוך יותר לפסיקת שכר טירחה בתביעות רשלנות רפואית, בשל כך שהתובע הוא בדרך כלל נכה שלא זכה לפתרון מלא של בעיותיו הרפואיות, ו”לפנים משורת הדין” (ראו: רע”א 6568/05 כץ נ’ כץ, סעיף ג(3) ([פורסם בנבו], 17.8.2005); ע”א 119/05 חליפה נ’ מדינת ישראל, סעיף 48 ([פורסם בנבו], 10.9.2006). מנגד, יש לפסוק הוצאות משפט במקרים שבהם לא היה מקום להגיש את התביעה מלכתחילה.

 

תביעה זו לא היתה צריכה להיות מוגשת כלל. אפילו חוות הדעת שעליה נסמכה התביעה, קבעה שהטיפול הרפואי שניתן לאם התובעת ולתובעת היה תקין. נטען שהיה צריך להעמיד בפני האם כשהגיעה לבית החולים בשבוע 28 את האפשרות להפיל את העוברה שבבטנה. אם התובעת הגיעה לבית החולים כאשר כבר היה ידוע שתיוולד פגה, יהיו אשר יהיו מאמצי הרופאים. הדרך היחידה של הנתבעת להמנע מתביעה, היתה לומר לאם התובעת, אשה בת 41 שזה היה הריונה הראשון, שעולה מתוך התיק הרפואי שנדרשו מאמצים להשגתו, שהיא יכולה לבקש להרוג את העוברה החיה שבבטנה, למרות ידיעת הרופאים שלא היה סיכוי סביר שבקשה זו תיענה בחיוב. הרופאים פעלו נכון, לפי האתיקה והפרקטיקה המקובלת, ועזרו לה ללדת ילדה שגדלה ושמחה ולומדת ומתפתחת, וכדברי אימה “היא כל החיים שלי” (עמ’ 28 שורה 24). בנסיבות אלה, לא היתה תביעה זו צריכה להיות מוגשת, ולא היתה צריכה להתנהל, תוך הגשת כמה חוות דעת וחקירות הרופאים והמומחים. זהו מקרה מתאים שבו יש לפסוק הוצאות משפט, ובהתחשב בעובדה שמצבה הכלכלי של אם התובעת, המגדלת לבדה את ילדתה, אינו שפיר, אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת שכר טירחת עו”ד בסך 29,000 ₪ ועוד הוצאות הנתבעת כפי שישומו לפי תקנה 513.

— סוף עמוד 36 —

 

ח. סוף דבר

 

54678313על פי כל האמור לעיל, מאחר שהנתבעת לא התרשלה ולא הפרה את חובת הגילוי ולא נתנה טיפול רפואי ללא הסכמה מדעת, וגם מאחר שמצבה של התובעת אינה מזכה אותה בפיצוי בשל הולדה בעוולה, אני דוחה את התביעה. התובעת תשלם לנתבעת שכר טירחת עו”ד בסך 29,000 ₪ ועוד הוצאות הנתבעת כפי שישומו לפי תקנה 513.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

 

ניתנה היום, י”ב שבט תשע”ב, 05 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.

מנחם רניאל

נדחתה תביעת רשלנות רפואית בלידה נגד בית חולים השרון- פס"ד

 

בבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו

ת”א 1652-05

 

בפני :

כב’ השופטת ד”ר דרורה פלפל / ס. נשיאה

בעניין:

1. פלונית

2. פלוני

3. קיבוץ גבעת השלושה – אגודה שיתופית חקלאית בע”מ

 

נ ג ד

 

1. בית החולים העירוני “השרון”

2. שירותי בריאות כללית

 

פסק דין

 

א. מהות התובענה

זו תביעת פיצויים שעילתה רשלנות רפואית אשר נגרמה, על-פי הנטען, במהלך לידתה של התובעת 1.

°

ב. עובדות רלבנטיות

התובעת 1 (להלן: “התובעת”) ילידת 25.3.86.

התובע 2 הינו אביה ואפוטרופסה הטבעי של התובעת.

התובע 3 (להלן: “הקיבוץ”) הינו אגודה שיתופית הדדית המאוגדת כדין בישראל, אשר התובע 2 היה חבר בו בתקופה הרלבנטית לתביעה.

הנתבע 1 הינו בית החולים בו נולדה התובעת (להלן: “בית חולים “השרון””), הנמצא בבעלות הנתבעת 2.

— סוף עמוד 1 —

הנתבעת 3 הינה הבעלים ו/או המחזיקה ו/או המפעילה ו/או המפקחת, באמצעות משרד הבריאות, על סניפי קופות החולים ו/או בתי החולים, לרבות הנתבע 1.

ענייננו בהריונה הרביעי של ז”ל, אמה של התובעת (להלן: “היולדת”), אשר על-פי הנטען בכתב התביעה, הגיעה לבית חולים “השרון” בתאריך 16.3.86 בשבוע ה-37 להריונה, כשהיא סובלת מכאבים חזקים בבטן ובגב, התנפחות ידיים ורגליים, בחילות והקאות.

בבדיקת מוניטור שנערכה ליולדת נמצא כי קיימים צירים, והיא נשלחה לבצע בדיקות אולטרסאונד ורנטגן אשר נמצאו תקינות. לאחר התייעצות בין הרופאים, קיבלה היולדת זריקה לעצירת הצירים ושוחררה לביתה.

בתאריך 24.3.86 נתקפה שוב היולדת בצירים, הגיעה לבית חולים “השרון”, חוברה למכשיר מוניטור ולאחר בדיקתה החליטו הרופאים להמתין עד בוקר יום המחרת.

במהלך השעות הבאות החלה היולדת לסבול מקשיי נשימה, צירים עזים, ודופק העובר אשר נשמע באמצעות מכשיר המוניטור, הלך ונחלש.

על-פי הנטען בכתב התביעה, אחות הקיבוץ אשר שהתה אותה עת עם היולדת, ניסתה להזעיק את אחיות חדר הלידה אך הללו סירבו לגשת ליולדת, ורק לאחר שאחות הקיבוץ חזרה בעצמה ובדקה את המוניטור ודרשה לקרוא בדחיפות לרופא, נבדקה היולדת על-ידי רופא תורן אשר החליט על ביצוע ניתוח קיסרי דחוף באבחנה של סבל עוברי חריף.

בתאריך 25.3.86 חולצה התובעת בניתוח קיסרי בלידת עכוז, כאשר חבל הטבור כרוך ארבע פעמים סביב צווארה. משקלה בלידה היה 2,680 ק”ג, וציון האפגר בחדר הניתוח נקבע כ- 5-4 (בדיקת ציון אפגר – ר’ חוו”ד ת/1). לעומת זאת ציון האפגר שניתן במחלקה היה 10-9 (חוו”ד מומחה – נ/10). יצוין שאפגר הינו כלי קליני להערכת מצב ילודים לאחר הלידה. הוא נקבע דקה אחת לאחר הלידה וחמש דקות לאחר הלידה לפי חמישה מדדים: קצב לב, נסיון המאמץ הנשימתי, טונוס השרירים, תגובה לגירוי ו-צבע. ציון אפגר 7 (כללי) ומעלה מעיד על מצב תקין. ציון 3 ומטה מצריך התערבות רפואית מיידית.

בהיותה בת שעות ספורות חוותה התובעת מספר אירועים של הפסקת נשימה מלווה בכחלון ובירידת קצב הלב, אירועים המעידים על שבץ מוחי.

לטענת התובעים, כל האירועים לעיל גרמו לתובעת לסבול מפיגור התפתחותי, מבעיות נוירולוגיות קשות, אפילפסיה ועוד.

לטענתם, כתוצאה מהפגיעה שנגרמה בעקבות הטיפול הלקוי שקיבלה היולדת עם הגעתה לבית החולים, במהלך הלידה ולאחריה, נותרה התובעת עם נכויות אשר משפיעות על כושר תפקודה וגורמות לתלות מוחלטת שלה בזולת. כמו כן, מאז לידתה ובמשך שנים אושפזה התובעת בבית החולים לטיפולים יומיים בהשגחה צמודה. לטענת התובעים, בעקבות המחלות מהן היא סובלת, זקוקה התובעת להמשך ביקורת רפואית, נוירולוגית וכן לטיפולים תרופתיים, תרפיה באמצעות רכיבה על סוסים, ריפוי בעיסוק, קלינאי תקשורת, פיזיותרפיה וטיפולים פסיכולוגיים.

מוסיפים התובעים וטוענים, שבעקבות מות אמה (שחלתה במחלה קשה) נפל מלוא נטל הטיפול האינטנסיבי הנדרש נוכח נכותה של התובעת, על כתפיו של אביה, בביתו היא מתגוררת.

יש לציין שהתובעת הצליחה לסיים את לימודיה וניגשה למבחני הבגרות. כמו כן ביקשה לשרת בצבא על בסיס התנדבותי מאחר שקיבלה פטור משירות צבאי נוכח מצבה. עם זאת לטענת

— סוף עמוד 2 —

התובעים, היא אינה מצליחה לקשור קשרים חברתיים, סובלת מהתפרצויות זעם, הליכתה מוזרה וכרוכה בצליעה, אין לה תחושה בצד שמאל של גופה והיא סובלת מחולשה ביד שמאל.

התובעים פירטו בכתב התביעה את הטיפול הרפואי הרשלני ואת מחדלי הנתבעים אשר גרמו, לעמדתם, לפגיעות הרפואיות והתפקודיות מהן סובלת התובעת, והם טוענים לקיומו של קשר ישיר בין הטיפול הרפואי שקיבלו או לא קיבלו היולדת והתובעת בזמן הלידה ולאחריה, לבין נכויותיה ומצבה הרפואי והתפקודי של התובעת.

לתמיכה בטענתם לרשלנות הנתבעים בטיפול שקיבלה היולדת ולאחריותם לפגיעות הקשות מהן סובלת התובעת, הוגשה מטעם התובעים חוות דעת רפואית של ד”ר ערן אהרון, מומחה לרפואת נשים.

בנוסף טוענים התובעים כי יש להעביר את נטל הראיה להוכחת היעדר רשלנות לשכמם של הנתבעים, מכוח הכלל הראייתי של “הדבר מדבר בעדו” על-פי סעיף 41 לפקודת הנזיקין או עקב העובדה שהרישומים הרפואיים לוקים בחסר באופן שלא ניתן לברר באמצעותם את נסיבות האירוע.

מכאן התביעה, שהוגשה לבית המשפט בתאריך 15.5.2005.

בכתב ההגנה כופרים הנתבעים בכל טענות התובעים וגורסים, בתמצית, שמהלך הטיפול הרפואי ביולדת עובר ללידה ובמהלכה, עוגן בשיקולים מקצועיים סבירים וכי לא היה כל אירוע חריג שלנתבעים היתה אמורה להיות שליטה עליו, אשר הותיר נזק כלשהו לתובעת.

לטענת הנתבעים, התובעת נולדה כשחבל הטבור כרוך לצווארה ארבע פעמים וזהו מצב בלתי צפוי שלא ניתן לזהותו ו/או למנעו עובר ללידה. לעמדתם, עד אשר נצפו האטות עמוקות שהצריכו ביצוע ניתוח קיסרי, לא היתה כל אינדיקציה להתערבות כירורגית ולצורך בחילוץ העובר בניתוח.

מוסיפים הנתבעים וטוענים שכל הסימנים ותוצאות הבדיקות שנמצאו לאחר לידת התובעת מצביעים על כך שאירע לה שבץ מוחי בסמוך ללידתה, אשר נגרם כתוצאה מחבל הטבור שהיה כרוך ארבע פעמים סביב צווארה. אולם, בשל הטיפול שקיבלה, נבלם נזק שהיה עלול להתחולל ברקמות המוח בשעות שלאחר האירוע ומוזערה כמעט לחלוטין הפגיעה בתפקודה.

בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 25.1.06 (הרשם ד’ גלדשטיין) ולבקשת התובעים, נמחקה הנתבעת 3 – מדינת ישראל – מכתב התביעה.

התיק הועבר להרכב זה ונקבע להוכחות ליום 11.5.09.

— סוף עמוד 3 —

ג. הפלוגתאות בין הצדדים

מכתבי הטענות עולות הפלוגתאות הבאות בין הצדדים:

– היש מקום לטענות סף?

– היש להעביר את נטל הראיה?

– האם התרשל הצוות הרפואי של בית חולים “השרון” כלפי התובעת?

– מה גובה הנזק?

ד. היש מקום לטענות סף?

בסיכומיהם עותרים הנתבעים לסילוק התביעה על הסף כנגד בית חולים “השרון”, בטענה שאינו אישיות משפטית הכשירה לתבוע או להיתבע.

טענה זו לא הועלתה בכתב ההגנה של הנתבעים.

עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה שבית חולים אכן אינו אישיות משפטית.

בד בבד, אין מחלוקת בין הצדדים על כך שבתקופה הרלבנטית לתביעה היה בית חולים “השרון” בבעלותה ו/או בהחזקתה ו/או בפיקוחה של הנתבעת 2 אשר הינה אישיות משפטית מאוגדת כחוק, שהעסיקה, בין היתר, צוות רפואי אשר שירת בבית החולים וטיפל גם בתובעת.

ככזו, נושאת הנתבעת 2 באחריות ישירה ו/או שילוחית, בין היתר, למעשיהם ומחדליהם של עובדי בית חולים “השרון”.

אשר על כן, אני מקבלת את טענת הנתבעים ומורה על מחיקתו של הנתבע 1- בית חולים “השרון” כנתבע בהליך, מהטעם שהוא אינו מהווה אישיות משפטית.

לאור האמור לעיל, נוכח מחיקתם של הנתבעים 1 ו-3 ולצורך נוחות הדיון, תכונה להלן הנתבעת 2 כ-“הנתבעת”.

ה. היש להעביר את נטל הראיה?

לטענת התובעים, בנסיבות המקרה דנן יש להפעיל את סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: “הפקודה”) ולהעביר את הנטל להוכחת היעדר רשלנות בטיפול בתובעת, – אל כתפי הנתבעת.

 

המדברים הדברים בעד עצמם?

סעיף 41 לפקודה שכותרתו “חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו”, קובע כדלקמן:

 

“בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם

— סוף עמוד 4 —

המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה”.ב

 

תנאי הסעיף מצטברים, ובהתמלאם יועבר נטל השכנוע מהתובע לנתבע בשאלה אם היתה רשלנות [ע”א 8151/98 שטרנברג נ’ ד”ר צ’צ’יק, (פ”ד נו(1) 539, 555)].

לעניין התנאי הראשון בדבר אי ידיעת התובע ואי יכולתו לדעת מה הביא לנזקו, הפסיקה קבעה כי נדרשת קיומה של עמימות ראייתית מובנית ובלתי נמנעת בדבר נסיבות האירוע שגרם לנזק, על מנת שתנאי זה יתקיים [רע”א 682/06 כהן נ’ ישראליפט תעשיות 1972 בע”מ (פורסם בנבו, 10.7.06; ע”א 813/06 ג’ונס נ’ בית הספר האזורי עמק החולה (פורסם בנבו, 7.2.08)].

במקרה דנן, הציגו התובעים תרחיש עובדתי בדבר נסיבות האירוע שהביא לנזקה של התובעת וצירפו חוות דעת רפואית שנערכה על-ידי ד”ר ערן אהרון, בה פורטו הפעולות ו/או המחדלים שגרמו, להערכתו, לנזק שנגרם לתובעת.

בנסיבות אלה, לא ניתן לאמור שנחסמה הדרך בפני התובעים להוכחת התשתית העובדתית המבססת את עוולת הרשלנות לה הם טוענים, ועל כן אין תחולה לתנאי הראשון שבסעיף 41.

מכאן שאין צורך לדון בשני התנאים הנוספים הקבועים בו.

היש להעביר את נטל הראיה מכוח הדוקטרינה של נזק ראייתי?

לטענת התובעים, הרשומה הרפואית שנערכה בבית חולים “השרון” הינה לקויה וחסרה בכל הנוגע ללוח הזמנים שקדם ללידתה של התובעת, לרבות שעת קבלתה של היולדת למחלקה, אילו בדיקות נערכו לה ומהלך הטיפול בה עד לחיבורה למוניטור בשעה 19:40, ולאחר מכן – עד לרגע קבלת ההחלטה לנתחה. לעמדתם, בהיעדר התיעוד הנדרש, יש להעביר את נטל הראיה אל שכם הנתבעת, להוכיח כי לא היתה התרשלות במתן הטיפול הרפואי לתובעים.

בע”א 8693/08 הרמן נ’ ד”ר שטרנברג (פורסם בנבו ב-24.3.2011), קבע בית המשפט העליון:

“נזק ראייתי נגרם כאשר מחמת התרשלות הנתבע, נגרעת מן הניזוק ראיה שהיא בעלת פוטנציאל להוכחת יסוד או טענה בתביעתו. בהתאם לדוקטרינה זו, במקרה שבו התנהגותו העוולתית של הנתבע שללה מן התובע את היכולת להוכיח את מרכיביה של עילת תביעתו נגד מי שגרם לו נזק, יועבר נטל השכנוע מכתפיו של התובע לכתפי הנתבע, כך שאם בסוף המשפט כפות המאזניים ייוותרו מעוינות, יזכה התובע בתביעה בגין הנזק הישיר […]. אחד ההיבטים של הדוקטרינה הוא זה של מחדל בתיעוד ורישום של מידע רפואי הנוגע לטיפולים שבוצעו בחולה. ודוק: על רופאים ואנשי צוות רפואי מוטלת חובה לתעד ממצאים וטיפולים רפואיים שנכתבו בזמן אמת כדי שאלה ישמשו ראיה אותנטית ובעלת משקל. באין תרשומת מפורטת ומדויקת של הטיפול בחולה, יועבר במקרים מתאימים הנטל לכתפי הרופאים להוכיח את העובדות שיכולות היו להתברר מן הרישום הרפואי (ראו ע”א 789/89 עמר נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ”ד מו

— סוף עמוד 5 —

(1) 712, 721 (1992); ע”א 6160/99 דרוקמן נ’ בית החולים לניאדו, פ”ד נה (3) 117, 127-125 (2001); עניין הולין, פסקה 28)). נזק ראייתי עלול להתרחש גם באין מחדל רישומי. כך, במצבים שבהם לא בוצעו בדיקות נדרשות במועד, ובעטיו של מחדל זה – קיימת עמימות, בין היתר, בנוגע לסיבה שגרמה לנזק, הרי שיש באי ביצוע הבדיקה כדי להסב לתובע נזק ראייתי. נזק זה עשוי להביא בנסיבות מסוימות להעברת נטל השכנוע לעבר הנתבע (ראו רע”א 8317/99 שוקרון נ’ מדינת ישראל, פ”ד נו (5) 321, 333 (2002)). ברם, העברת הנטל לא תיעשה בכל מקרה שבו אירע איזה משני התרחישים שצוינו. אין מדובר בהעברה כללית של נטל ההוכחה מן הנתבע אל התובע, אלא בהעברה לצורך הכרעה בסוגיה עובדתית קונקרטית. אשר על-כן, יש להראות כי החסר הראייתי נוגע לעובדות השנויות במחלוקת בין הצדדים, וכי אילולא החסר – ניתן היה לפתור את הפלוגתא”.

בענייננו, ניתן לאמור שלא מתקיימת עמימות עובדתית לגבי תהליך גרימת נזקה הישיר של התובעת.

עם זאת, הטענה להתרשלות הצוות הרפואי של בית חולים “השרון” עוברת כחוט השני לכל אורך מהלך הטיפול ביולדת עובר ללידה, ובתהליך הלידה עצמו. לפיכך, ככל שיימצא תוך כדי בחינת שלבי הטיפול בתובעת וביולדת, כי נשללה מהתובעים האפשרות להוכיח את התרשלות הצוות הרפואי עקב נזק ראייתי, אזי ייקבע פרטנית האם לגבי האירוע או חלקו יש להעביר את נטל השכנוע לצורך הכרעה באותה סוגיה עובדתית קונקרטית, אל כתפי הנתבעת.

ו. האם התרשל הצוות הרפואי של בית חולים “השרון” כלפי התובעת?

המסגרת הנורמטיבית לבחינת עוולת הרשלנות יסודה בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין, לפיהם כתנאי להטלת חבות בנזיקין בגין רשלנות רפואית כלפי מטופל, יש להוכיח את קיומם של שלושת יסודות העוולה והם:

חובת זהירות מושגית וקונקרטית של המזיק כלפי הניזוק; הפרתה של חובה זו ונזק שנגרם עקב ההפרה [ע”א 145/80 ועקנין נ’ המועצה המקומית בית שמש, פ”ד לז (1) 113 (1982)].

כלל יסוד הוא כי קיימת חובת זהירות מושגית המוטלת על כל רופא כלפי מטופל שלו [ר’ ע”א 4025/91 צבי נ’ ד”ר קרול, פ”ד נ (3) 784 (1996)].

אשר לחובת הזהירות הקונקרטית – זו נקבעת על פי מבחן הצפיות במישור הטכני והנורמטיבי. משמעות הדבר היא שיש לבחון את השאלה האם רופא סביר יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק. רק אם התשובה לשאלה זו תענה בחיוב, כי אז יש לבחון האם רופא סביר גם צריך היה לצפות את התרחשות אותו נזק, שכן רק בגין סיכון החורג מגדר סיכוני היום-יום מוטלת חובת זהירות קונקרטית.

בענייננו, הגיעה היולדת לבית חולים “השרון” בשבוע ה-38 להריונה כשהיא סובלת מצירים עזים, ולטענת התובעים, למרות שמכשיר המוניטור אליו חוברה הראה האטה מתמשכת בדופק העובר, היולדת לא נבדקה על-ידי רופא אלא בשלב שבו העובר כבר היה נתון במצוקה נשימתית חריפה.

— סוף עמוד 6 —

בנסיבות אלה, הצוות הרפואי בבית חולים “השרון” יכול וצריך היה לצפות כי קיים סיכון שבהתממשותו עלול להיגרם נזק לעובר ובמקרה דנן – לתובעת.

לפיכך חבה הנתבעת בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת בגין פעולותיו ו/או מחדליו של הצוות הרפואי בבית חולים “השרון”.

בשלב הבא אפנה לבחון האם הפרה הנתבעת את חובת הזהירות המוטלת עליה, נוכח טענות התובעים לרשלנות הצוות הרפואי במהלך הטיפול בתובעת וביולדת.

מטעם התובעים הוגשה חוות דעת מומחה מיום 13.2.05 שניתנה על ידי ד”ר ערן אהרון, מומחה ברפואת נשים (ת/1) לעניין מהלך הלידה של התובעת, ולהלן קביעותיו העיקריות:

“ברשומה הרפואית אין התייחסות לסוג מצג העכוז, לא בקבלתה של חגית לחדר לידה ולא במהלך הלידה עצמה […]. הסיבוכים העובריים בלידת עכוז הם: תחלואה ומוות פרינטלי גבוה יותר. שכיחות יתר של שמט חבל הטבור. שכיחות יתר של תשניק העובר. משקלי לידה נמוכים. ציון אפגר נמוך. PH עוברי נמוך יותר בדם חבל הטבור לאחר הלידה. פגיעות במוח העובר ודימום תוך חדרי. פגיעות בעמוד השדרה ובאברים פנימיים. […] בענייננו, כאמור לא היתה כל התייחסות לסוג העכוז, לא היתה הערכת משקל של העובר טרם קבלתה לחדר לידה, לא הערכה קלינית ולא הערכה אולטרא סונית, לא נשלל אקסטנציה של ראש העובר, מצב העלול לסכן לסכן את העובר בזמן הלידה וכן לא וידא הצוות כי מדובר באגן רחב דיו ללידת עכוז לאור משקלי לידה קודמים […]. אין עדות ברשומה הרפואית להתארגנות צוות הנדרש ללידות עכוז ולמעשה, לא נכח מיילד בקרבתה של חגית (צ”ל יוני ז”ל-ד.פ.).

ובהמשך, לעניין הניטור העוברי בזמן הלידה קבע ד”ר אהרון:

“בענייננו, על אף שהניטור הדגים האטות קצב משתנות, לא ננקטו פעולות החייאה ולא נערך דיון לגבי אפשרות סיום הלידה בניתוח קיסרי. האטות משתנות בקצב לב העובר נצפו כבר לאחר השעה 23:00. ניתן להסיק מנוכחות האטות אלו כי מדובר בהפרעה בזרימת הדם בחבל הטבור המזרים דם לעובר. לא ניתן לטעון כי קביעה זו היא חוכמה לאחר מעשה. עניין זה ידוע ומוכר לכל מיילד בפרט לאור המצג הפתולוגי של העובר”.

בהתייחס להערכת בריאות העובר וחיוניותו, קבע ד”ר אהרון:

“בענייננו, כאמור לא היתה הערכה במהלך הלידה על אף הניטור שהדגים האטות משתנות חוזרות בניטור העוברי משעה 23:00. מדובר בהריון בסיכון גבוה אשר חייב סטנדרטים של זהירות מוגברים. אין עדות לפקיעת מי שפיר, האם היתה זו פקיעה ספונטנית או יזומה על-ידי צוות חדר לידה. אין תיעוד על מהותם של מי השפיר האם היו צלולים או שמא מקוניאליים, מצב המחייב משנה זהירות וביצוע

— סוף עמוד 7 —

פעולות לאימות מצבו של העובר […] בשעה 01:00 החלו האטות ממושכות וחמורות. ניתן בקלות היה לשלול את הסיבות האחרות של ההאטות האלו, לבד מזה של חבל הטבור ולפעול בהתאם. כאמור, לא נשללו הסיבות האחרות: התכווצויות יתר רחמיות שלא נצפו והרדמה אפידוראלית שלא בוצעה וכלל בעניין. באותה עת לא נכח איש מבין המיילדים בחדר לידה. ההתייחסות הראשונה לניטור בעייתי זה קורה 32 דקות לאחר מכן, אז מחליט התורן שהוזעק לחדר לידה על סיום הלידה בניתוח קיסרי דחוף לאור מצוקה עוברית חריפה”.

אשר לציון האפגר של התובעת, כתב ד”ר אהרון את הדברים הבאים:

“בענייננו, היילוד נולד עם ציון אפגר 4-5. ציון זה נקבע בחדר הניתוח ומפורט בגיליון הניתוח. ציון אפגר זה סותר את ציון האפגר שנרשם בדו”ח תיאור הלידה בו רושם הרופא כי מדובר באפגר 9. אפגר 9 נרשם גם בדו”ח גיליון שחרור היילוד והועתק מגיליון תיאור הלידה. אין חולק כי ציון האפגר שנקבע לאחר חילוץ העובר בחדר הניתוח הוא הציון האמיתי ששיקף את מצבו של היילוד לאחר חילוצו, כלומר אפגר 4-5.

הכתובת היתה על הקיר ונורות האזעקה שנדלקו לא זכו למענה הולם. נדרש היה לנקוט בצעדים נמרצים לאשר את מצבו האמיתי של העובר….”.

לסיכום קבע ד”ר אהרון בין היתר כי: “העובר סבל מאיסכמיה במהלך הלידה. איסכמיה בעובר גרמה לנזק בלתי הפיך במוחו של היילוד המתבטא היום בפיגור פסיכומוטורי”.

למקרא חוות הדעת של ד”ר אהרון עליה מבוססת התביעה עולה, שטענות התובעים לרשלנות הצוות הרפואי של בית חולים “השרון” מתמקדות במספר מישורים, כדלקמן:

– היעדר רשומות רפואיות בנוגע לפרמטרים כגון התקדמות תהליך הלידה לרבות פקיעת קרומי מי השפיר וטבעם, אבחון מצג העובר, הערכה ביו-פיזיקאלית לחיוניות העובר;

– הניטור העוברי שבוצע לאמה של התובעת הדגים האטות משתנות והאטה ממושכת בדופק העוברי שלא זכו להתייחסות מתאימה;

– לא ננקטו פעולות החייאה לעובר;

– לא נכח מיילד בחדר לידה, למרות סימני האזהרה בניטור;

– לא נשללו הגורמים השונים להאטות הממושכות בדופק העוברי ולא נערך כל דיון בנושא, לרבות לגבי אפשרות סיום הלידה בהקדם בניתוח קיסרי;

– חלפו יותר מ-30 דקות עד שהגיע מיילד לחדר לידה אשר החליט על ביצוע ניתוח קיסרי דחוף;

– לא היה צוות מוגבר כנדרש;

– העובר נולד בציון אפגר של 5-4, שנקבע בחדר הניתוח.

— סוף עמוד 8 —

אפנה לבחון את טענות התובעים לאור מסכת הראיות שנפרשה בפני בית המשפט.

מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של ד”ר דב דיקר (נ/5), שהינו כיום מומחה בגניקולוגיה ובמיילדות, ובזמן האירוע היה אחראי על חדר לידה. הוא השתתף בניתוח הקיסרי במהלכו חולצה התובעת. ד”ר דיקר העיד בתצהירו שההחלטה לבצע ניתוח קיסרי היתה נכונה והתקבלה לאחר שהיולדת הגיעה לפתיחה של 8 ס”מ ובתרשים המוניטור נצפו האטות משתנות משמעותיות כ-20 דקות עובר לניתוח. לעדותו, תרשים המוניטור היה תקין ברובו ולא היתה כל אינדיקציה לצורך בחילוץ התובעת בניתוח עובר להאטות הנ”ל. לפיכך, בוצע הניתוח במהירות המרבית בתנאים שהיו קיימים בשנת 1986. כמו כן העיד ד”ר דיקר בתצהירו, שעצם הימצאות העובר במנח עכוז לא הצדיקה התערבות כירורגית ביולדת, שכבר ילדה בעבר, בלידה רגילה עובר שהיה במצג עכוז. לעדותו, התובעת חולצה כשחבל הטבור כרוך לצווארה 4 פעמים וכשראשה מוטה הצידה, וזהו מצב בלתי צפוי שלא ניתן לצפותו ו/או לזהותו ו/או למנעו לפני הניתוח, גם לא בצילום ו/או באולטרסאונד.

ד”ר דיקר העיד בתצהירו שהרישום של ציון אפגר 5-4 שנרשם בגיליון הניתוח מקורו בטעות מאחר שהרופאים המנתחים אף פעם אינם בודקים את התינוקות בחדר הניתוח אלא מוסרים את התינוק מיד עם הוצאתו מהרחם לרופא ילדים, אשר מוזמן לחדר ניתוח מיד עם קבלת ההחלטה לבצע ניתוח קיסרי, בודק את התינוק לראשונה ועורך את הרשומות.

הנתבעת הגישה גם את תצהירו של ד”ר דן אבידן (נ/4), כיום מומחה בגניקולוגיה ובמיילדות, ובזמן האירוע רופא מתמחה. הוא הרופא אשר רשם בדו”ח הניתוח את ציון האפגר של 5-4.

ד”ר אבידן העיד בתצהירו: “מסתבר, כי בטעות רשמתי בדו”ח הניתוח, כי האפגר של התינוקת בעת החילוץ היה 5-4, שכן לא אני בדקתי את התינוקת וזה לא היה תפקידי” (סע’ 9 ל-נ/4). לעדותו, בכל ניתוח קיסרי מוזמן לחדר הניתוח רופא ילדים שמקבל את התינוק מידי המנתח/המיילד מיד עם הוצאתו מבטן אמו, לצורך בדיקתו ואבחון מצבו. כמו כן העיד כי: “לא אני בדקתי את התינוקת בעת חילוצה, ועל כן ברור שהנתון בסיכום הניתוח בעניין ציון האפגר – שגוי” (סע’ 13 ל-נ/4).

מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת מומחה מיום 10.10.05 שנערכה על ידי פרופ’ ציון חגי, מומחה במיילדות (נ/1) אשר קבע כדלקמן:

“ההחלטה לביצוע ניתוח קיסרי היתה נכונה ובוצעה לאחר שהיולדת הגיעה לפתיחה של 8 ס”מ ובתרשים המוניטור נצפו האטות משתנות משמעותיות במשך כ-20 דקות. קודם לכן לא היתה התויה לביצוע ניתוח קיסרי שכן היולדת לא היתה בלידה פעילה ותרשים המוניטור היה תקין […]

התינוקת חולצה במצב טוב ללא סימני היפוקסיה. ברישומים של רופא ילדים וכן ברישומים של רופאי נשים נרשם אפגר 9/10, ציון האפגר היה גבוה, רופא הילדים כותב “תינוקת במצב טוב ללא חוורון או ציאנוזיס”. מעבר לזאת בשעות הראשונות לאחר הלידה לא היו כל סימנים למצב של היפוקסיה ורמת PH היתה תקינה באויר חדר (כשמונה שעות לאחר הלידה). ציון האפגר שניתן בחדר הניתוח על ידי רופא נשים 4/5 איננו מתאים למה שנכתב על ידי רופא ילדים וכן איננו מתאים

— סוף עמוד 9 —

למצב החימצוני התקין לאחר הלידה ולמצב הקליני של התינוקת לאחר הלידה. לאור האמור לעיל ברור שהתינוקת נולדה במצב חימצוני תקין וללא עדות להיפוקסיה בלידה […] אין אני מוצא כל קשר בין האוטם במוח התינוקת ותהליך הלידה. התינוקת כידוע סבלה מטורטיקוליס ימני עם חבל טבור כרוך 4 פעמים סביב הצוואר כך שתהליך הווצרות הטרומבוס התרחשה זמן מה לפני הלידה ואיננו קשור להיפוקסיה בלידה. כפי שציינתי אין כל עדות לכך שהיתה היפוקסיה בלידה”.

בסיכום חוות דעתו קבע פרופ’ חגי, בין היתר, כי: “התינוקת סבלה לאחר הלידה משבץ מוחי הקשור לאוטם באונה ימנית אירוע שאיננו קשור לתהליך הלידה כי אם לתנוחת הראש ברחם (טורטיקוליס) וחבל הטבור שהיה כרוך 4 פעמים סביב צווארה. על כן מסקנתי היא שאין קשר סיבתי בין הנזק ממנו סובלת הילדה לבין תהליך הלידה”.

חוות דעת מומחה נוספת שהוגשה מטעם הנתבעת, נערכה ביום 13.12.05 על ידי פרופ’ ארטור אידלמן, מומחה ברפואת יילודים (נ/2), אשר קבע בסיכום חוות הדעת כדלקמן:

“במקרה הנדון התפתח שבץ מוחי Neonatal Stroke שגרם לשיתוק מוחי בפלג שמאל של הגוף. השבץ נגרם כתוצאה משנית לפגיעה בזרימת דם בעורק המוחי Middle Cerebral Artery שסביר להניח נחסם על ידי קריש שהתפתח בעורק הצווארי Carotid Artery. הקריש התפתח עקב חבלה שנגרמה לעורק הצווארי משני לתנוחת העובר ולחץ חיצוני מחבל הטבור שהיה כרוך מסביב לצוואר, דבר שלא ניתן היה לאבחן או למנוע, ולכן אין בסיס למסקנה שהיתה במקרה הנדון רשלנות רפואית ואין קשר סיבתי למצבה של חגית כיום לרשלנות רפואית”.

בהתייחס לציון האפגר הנמוך של 5-4 שנרשם בגיליון הניתוח, כתב פרופ’ אידלמן:

“כלל לא ברור לי הבסיס לרישום זה בגיליון הניתוח! אפגר הוא ניקוד שניתן על ידי רופא ילדים בדקה 1 ובדקה 5 אחרי הלידה ולא ניתן ע”י רופא המנתח ! […] במקרה הנדון גם צוות הקבלה למחלקת יילודים וגם במכתב השחרור צויין ע”י רופאי הילדים אפגר 9/10. לכן, ברור לי שהרישום בתיק הרפואי שנרשם ע”י הרופא המנתח, לגבי האפגר 4/5 לא נכון, אינו מבוסס, ואינו משקף את המצב הריאלי של חגית […]”.

עדויות המומחים בבית המשפט

ד”ר אבידן העיד בחקירתו בבית המשפט שבתקופה הרלבנטית לתביעה הוא היה מתמחה בבית חולים “השרון” ובתאריך שבו הגיעה היולדת לחדר הלידה (24.3.86), היה במשמרת כרופא תורן זוטר במחלקה (עמ’ 218 שורות 9-8; עמ’ 222 שורה 31).

— סוף עמוד 10 —

לעדותו, הוא נקרא לחדר הלידה על ידי המיילדת כדי לבדוק את המוניטור, וכשנוכח לדעת שהמוניטור אינו תקין, קרא לד”ר דיקר שהיה הרופא התורן הבכיר באותה משמרת, ולאחר התייעצות עמו התקבלה החלטה לרדת לחדר הניתוח (עמ’ 218 שורה 22; עמ’ 219 שורות 9-7; עמ’ 284 שורות 14-11).

לעדותו של ד”ר אבידן, היולדת חוברה למוניטור בחדר הלידה בתאריך 24.3.86 בשעה 19:40 (עמ’ 226 שורות 26-22).

כמו כן העיד שבגיליון המוניטור המסומן בספרה 074483 (עמ’ 33 נספח ד’15 ל-נ/4; ת/9), קיבלה היולדת פטידין פנרגן, שזה חומר מאלחש שניתן על ידי רופא במטרה להקל על כאבי הצירים, וזו אינדיקציה לכך שבשלב זה בוודאות ראה רופא את תרשים המוניטור (עמ’ 227 שורות 14-9; עמ’ 232 שורה 28).

יש לציין שבמועד מתן עדותו של ד”ר אבידן הוגשו לבית המשפט רק צילומים של תרשים המוניטור (מקור הוגש אח”כ), שהיו מקוטעים וקשים לקריאה, ועל כן התקשה ד”ר אבידן לחשב את לוח הזמנים ואת השעה שבה קיבלה היולדת את החומר המאלחש על-ידי רופא (עמ’ 227 ואילך).

לגבי ההאטות שנצפו בדופק העוברי בגיליון המוניטור המסומן בספרה 074482, העיד ד”ר אבידן (עמ’ 277 שורה 33; עמ’ 278 שורות 8-3, 17):

“ת: …יש פה האטה בקצב הלב, האטה בקצב הלב העוברי לשמונים. ההאטה הזאת היא האטה שמיד חוזרת לבייס ליין, כלומר לקצב הלב הבסיסי. ההאטה הזאת מראה, המוניטור בקטע המסוים הזה…מצביע על כך שהעובר הזה הוא בעל רזרבות מצוינות. אין פה שום השפעה על הרזרבות שלו או על הדופק העוברי שלו, מכיוון שהדופק שב מיד לסדרה והיא נמשכת פחות מדקה […] אני אומר שההאטה בקצב חלה במקביל להופעה של ציר ברחם האשה”.

ד”ר אבידן העיד שהנקודה בה נצפו האטות משתנות משמעותיות בדופק העוברי של התובעת, באה לידי ביטוי בעמ’ 39 לגיליון המוניטור שמתחיל בספרה 074499 (נספח ד’21 ל-נ/4; ת/9) (עמ’ 282 שורות 33-28; עמ’ 285 שורות 4-3).

לעדותו (עמ’ 283 שורות 15-9):

“ת:…אם אנחנו מסתכלים עליו (תרשים המוניטור-ד.פ.) בערך שמאלה טיפה בספרה 074499, ישנה האטה בקצב לב העובר. ההאטה הזאת נמשכת כשלוש וחצי דקות, מיד לאחריה אנחנו רואים התאוששות בקצב הלב של העובר. קצב הלב שב למצב תקין ובהמשך יש קצב לב תקין עוד אחד, כשלוש וחצי דקות, ושוב האטה קצרה, ושוב קצב הלב חזר למקום. ואם אנחנו רואים בערך בקטע של כעשר, שתים עשרה דקות יש לסירוגין האטות וחזרה לקצב הבסיס של העובר, האטות וחזרה לקצב הלב של העובר, זאת במקביל לצירים, קטע מסוים לצירים של הלידה עצמה”.

— סוף עמוד 11 —

בהמשך העיד שבאותה נקודת זמן שמתחילה בעמ’ 39 לגיליון המוניטור, המצב הובא לידיעתו של ד”ר דיקר והתקבלה ההחלטה שלאור ההתנהלות יש מקום לפעול בצורה אקטיבית לסיום הלידה (עמ’ 284 שורות 14-8).

בהקשר זה אציין שאיני מקבלת את טענת התובעים בסיכומיהם להרחבת חזית בדמות עדותו של ד”ר אבידן לפיה הזעיק את ד”ר דיקר וערך עמו התייעצות בשלב בו הבחין במוניטור הפתולוגי. בניגוד לטענת התובעים כי מדובר בעדות שאין לה זכר ברשומה הרפואית, הרי שהתיעוד בגיליון מהלך הלידה (ת/6) מלמד על נוכחותו של ד”ר דיקר, שחתם על בדיקת היולדת בשעה ה”קריטית” – 01:30 עת התקבלה ההחלטה לבצע ניתוח קיסרי. לפיכך כאמור, דין טענת התובעים להידחות.

בעדותו בבית המשפט אישר ד”ר אבידן שהאטה משתנה בדופק העוברי בהחלט יכולה להצביע על מצוקה של העובר (עמ’ 285 שורות 6-5). כמו כן לעדותו, ההחלטה להבהיל את היולדת לחדר הניתוח נבעה מההנחה שהיתה מצוקה עוברית חריפה כתוצאה מהמוניטור (עמ’ 266 שורות 32-30; עמ’ 267 שורות 7-5).

לעדותו (עמ’ 268 שורות 18-17):

“ת: מהרגע שהמוניטור לא היה תקין, זה היה הכלי היחידי שאיתו עבדנו. ולאור זה נפלה ההחלטה לרדת לניתוח קיסרי”.

בהמשך נשאל אילו פעולות נוספות מעבר לפענוח המוניטור, בוצעו כדי לקבל החלטה האם העובר במצוקה, והשיב (עמ’ 285 שורות 23-17):

“ת: נכון לתקופה המדוברת, אנחנו התבססנו על המוניטור. לא היו לנו כלים נוספים. היום עומדים לרשותנו כלים נוספים שאנחנו יכולים לשקול את זה. בתקופה המדוברת ההסתמכות היתה כמעט בלעדית על המוניטור, כמובן אמרתי, זה בצירוף לפתיחה, לחלק המתקדם, באיזה גובה, תוך כמה זמן אנחנו צופים שהלידה תסתיים בלידה לידנית. האם אנחנו בכלל נותנים סיכוי לכך שהיא תסתיים בלידה לידנית, אם כל הפרמטרים האלה נשקלים ואנחנו מגיעים למסקנה שאין כאן מקום לסיים בלידה לידנית, מתקבלת החלטה ללכת לניתוח קיסרי…”.

ד”ר אבידן התייחס בעדותו לרישום בגיליון מהלך הלידה של היולדת [נספח 8 לתצהירו של ד”ר דיקר (נ/5)]. יש לציין שהרישום החל בתאריך 16/3 והמשיכו אותו ב-24/3. מהעדויות עולה שהנוהג היה להשתמש באותו גיליון למרות שחלף פרק זמן מה-16/3 ל-24/3 (עמ’ 288 שורות 24-22; עמ’ 334

— סוף עמוד 12 —

שורה 31). ואכן, בשלב מאוחר יותר של שמיעת ההוכחות הוגש גיליון היולדת המקורי (ת/6) בו צוין בכתב יד התאריך 16.3.86 ובצד ימין הודבקה מדבקה הנושאת את התאריך 24.3.86.

לעדותו של ד”ר אבידן (עמ’ 288 שורות 20-15):

“ת: אנחנו רואים שהתקבלה (היולדת-ד.פ.) נכון לאותו מועד בשעה כנראה לפני 21:00, כי מופיעות פה השעות עשרים ואחד […] התקבלה בפתיחה של בין שלושה לארבעה סנטימטר. ה-W שמסומן שם זה החלק המתקדם, מצג עכוז. ואנחנו רואים למעלה את העיגול השלם, דהיינו מי השפיר היו שלמים. הקרומים לא נפגעו”.

בהמשך נשאל ד”ר אבידן והשיב (עמ’ 289 שורות 33-23; עמ’ 290 שורות 3-1, 11-8, 20-18):

“ש: אתה יכול לומר לנו מהמסמך הזה (נספח 8 ל-נ/5 – ד.פ.) – מתי נפקעו מי השפיר?

ת: לפי זה מי השפיר היו שלמים. אין פה פקיעה של מי השפיר, מי השפיר היו שלמים לאורך כל הפרטוגרן פה. אין פה סימון של פקיעה. זו גם מדיניות. אנחנו משתדלים מאוד לא לפקוע מים במצג עכוז. פקיעת מים במצג עכוז יכולה לסבך את הלידה. כל עוד המים שלמים הם מהווים איזה שהוא תכביד על הצוואר, ומאפשרים את הפתיחה שלו, מאפשרים התנהלות של הלידה […]

ש: תאמר לי בבבקשה – נכון שאי אפשר ללמוד מהסימון הזה של מצג העכוז, על איזה מצג עכוז מדובר?

ת: נעשה לאישה הזאת אולטרסאונד עוד קודם לכן. אם היה לנו חשד שמדובר במצג עכוז שאיננו מה שאנחנו קוראים […] דהיינו שהרגליים כפופות בשלמותן על בית החזה, אם יש כפל של הרגל או יש שמט של הרגל […] האישה הזאת לא היתה הולכת למה שאנחנו קוראים-ניסיון לידה לידנית […].

לכן כשזה מסומן, זה ברור ונהיר לכולם שמדובר בפרנק ברינץ’, זאת אומרת שהרגליים מקופלות בשלמותן על בית החזה, ואין לנו את החשד לכך שיש שמט של הרגל, או יש כפיפה של הרגליים שיכולים לסבך אותנו במהלך הלידה.

[…]

ש: …נוכח העובדה שלא מצוין איזה סוג מצג עכוז, הכוונה היא שאין מצב עכוז רגליים, זה המסקנה שאתה מסיק?

ת: אני מסיק שאין פה מצג עכוז רגליים”.

ד”ר אבידן העיד שבבדיקה שנעשתה ליולדת בתאריך 16.3.86 נרשם שהעובר נמצא במצב של פרנק בריץ’ (נספח 8 ל-נ/4; עמ’ 292 שורות 7-6, 28), שזה מצג העכוז הנוח ביותר ליילוד (עמ’ 293 שורות 13-12), והוא מניח שכאשר בוצע ליולדת אולטרסאונד ביום הלידה ב-24.3.86, מצג העכוז ענה על הפרמטרים, למרות שאין התייחסות למצג העכוז, אלא בוצעה הערכת משקל, היקף הבטן וקוטר הראש (עמ’ 292 שורה 31; עמ’ 293 שורות 1, 31-29; עמ’ 294 שורות 2-1).

— סוף עמוד 13 —

לעדותו של ד”ר אבידן, כל לחץ של חבל הטבור סביב צווארו של העובר, בא לידי ביטוי במוניטור, גם בצורה של האטה משתנה בדופק העוברי (עמ’ 295 שורות 10-9, 18-16).

בנוגע לציון האפגר העיד ד”ר אבידן שהנ”ל נרשם על ידי המיילדת עוד בחדר הלידה, לפי בדיקה של רופא ילדים שנוכח בחדר הניתוח באופן אוטומטי ברגע שמתבצע ניתוח קיסרי (עמ’ 257 שורות 18-14; עמ’ 258 שורות 11-9) לעדותו, המיילדת רושמת את ציון האפגר על פתק ולאחר מכן זה נרשם כשעולים מחדר הניתוח בחזרה לחדר הלידה (עמ’ 259 שורות 26-23).

ד”ר אבידן אישר שבגיליון הניתוח נרשם בכתב ידו בחלק של האבחנות: “מצוקה עוברית חריפה […] ובחלק של מהלך הניתוח נרשם: …”חילוץ עובר ממין נקבה במצג עכוז באפגר 5-4…” (עמ’ 263 שורות 2-1, 17-14).

ד”ר דיקר העיד בחקירתו בבית המשפט שד”ר אבידן היה המנתח בניתוח הקיסרי של היולדת, והוא עצמו השתתף בניתוח כרופא בכיר שתפקידו לפקח על מהלך הניתוח כעוזרו של ד”ר אבידן (עמ’ 316 שורות 32-31; עמ’ 318 שורות 3-1; עמ’ 320 שורות 2-1).

לעדותו, גיליון הניתוח נועד לתעד מי השתתף בניתוח באופן אקטיבי ופעיל, כשהיו אנשים נוספים שלא נרשמו כגון רופא הילדים (עמ’ 318 שורות 9, 31-29).

ד”ר דיקר העיד שבחלק הראשון של גיליון הניתוח (עמ’ 4 ל-נ/5) נרשם שמדובר בלידה השלישית, בשבוע ה-38 ובמצג עכוז, בסבל עוברי פתאומי ובניתוח קיסרי (עמ’ 319 שורות 22-21).

בהמשך נשאל ד”ר דיקר מה המשמעות של המונח “נצפו האטות משתנות משמעותיות” והשיב (עמ’ 320 שורות 30-24):

“ת: …האטות משתנות משמעותיות זאת האטה שאליה אתה חייב להתייחס […] כאשר הן מופיעות ברצף, כאשר התנודתיות של הדופק ועומק ההאטה נעלמת, כאשר התנודתיות של הדופק, שהדופק חזר לנורמה – ירודה, כאשר אין פיצוי בדופק עולה לאחר ההאטה, אלו האטות משתנות”.

ד”ר דיקר העיד שבעמ’ 39 לגיליון המוניטור, על גבול הרישום של המספר 074499 (נספח ד’21 ל-נ/4; ת/9) זו נקודת ההחלטה שבה התקבלה ההחלטה להיות אקטיביים ולהתערב ולא לאפשר את הלידה הזאת כמו שתוכנן בצורה תקינה (עמ’ 324 שורות 29-26).

לדבריו (עמ’ 324 שורות 33-32):

“ת: רואים שההתאוששות איטית או כמעט ולא קיימת, ופה בשלב הזה אנחנו מתכוננים לניתוח הקיסרי. מהשלב הזה”.

— סוף עמוד 14 —

בהתייחס למצג העכוז העיד ד”ר דיקר שהמצג היה מסוג פרנק בריץ’, כלומר שכפות הרגליים ישרות, ליד הפנים (עמ’ 326 שורות 13-11). הוא אישר בעדותו שהרישום של מצג פרנק בריץ’ אמנם נעשה ב-16/3, שמונה ימים עובר להגעת היולדת לחדר הלידה, אולם זה נדיר מאוד שמנח העכוז ישתנה בפרק זמן כזה ממנח של עכוז פרנק למנח של עכוז רגליים (עמ’ 326 שורות 27-23, 33-31; עמ’ 327 שורות 2-1, 21-20).

ד”ר דיקר אישר בעדותו שבבדיקת האולטרסאונד שנעשתה ליולדת בתאריך 24/3 לא צוין מצג העכוז (עמ’ 327 שורות 33-32) ולא נעשתה בדיקה כדי לגלות את סוג העכוז (עמ’ 328 שורות 7-6).

לעדותו, מהרגע שהוחלט לבצע ניתוח קיסרי ביולדת ועד שבוצע החתך הראשון, חלפו כ-40-30 דקות (עמ’ 329 שורות 6-5).

בהמשך העיד ד”ר דיקר שרופא הילדים הוא זה שרשם את ציון האפגר בגיליון הלידה (עמ’ 333 שורה 29), שזה המסמך שנמצא כל הזמן עם היולדת (ת/6), להבדיל מגיליון הניתוח שנכתב בתום הניתוח.

ד”ר דיקר נשאל והשיב (עמ’ 334 שורות 22-17):

“ש: איך נרשם ציון אפגר 4/5 בגיליון הניתוח כאשר אבידן חותם ואתה מאשר את חתימתו?

ת: גיליון הלידה נמצא עם היולדת בחדר הניתוח. גיליון הלידה הוא זה שבו מציין רופא הילדים עם המיילדת את ציון האפגר. לאחר שהניתוח מסתיים אנחנו מתפנים לכתוב את גיליון הניתוח. בגיליון הניתוח ד”ר אבידן כתב אפגר 4/5 כנראה בטעות. אני אישרתי את זה מינהלית, אני לא ישבתי שם והסתכלתי על כל מילה שהוא כותב […] תפקידו של הרופא הצעיר לכתוב את גיליון הניתוח…”.

ד”ר דיקר העיד ביחס לגיליון הלידה המקורי שהוגש לבית המשפט, שהרישום בעט שחור של ציון האפגר נעשה על ידי המיילדת, בהוראת רופא הילדים, והכיתוב בעט כחול נעשה על ידי ד”ר אבידן (עמ’ 335 שורות 16-13).

בהמשך העיד (עמ’ 335 שורות 31-25):

“ת: …גיליון הלידה אינו עוזב את היולדת מהרגע שהיא נכנסה ללידה, לחדר הלידה או לחדר הניתוח. הפרטים שם נרשמים על-ידי אנשים שמשתתפים בצורה אקטיבית בלידה. הפרטים שם נכתבים בו זמנית, בזמן התרחשותם. זה המסמך היחיד שאפשר להגיד שהוא נכתב “און-ליין”, בזמן אמת, ללא זיכרון. הוא לא נעשה לאחר מכן. לעומת זה, את גיליון הניתוח אפשר לכתוב גם 3 ו-4 שעות אחרי הלידה, מאחר ואתה עסוק בדברים אחרים. גיליון הלידה הוא המסמך המחייב”.

— סוף עמוד 15 —

ד”ר דיקר הוסיף וציין שקיימים מסמכים נוספים בהם צוין ציון אפגר של 10-9 כגון ספר הלידה (נספח א’ ל-נ/5) וגיליון השחרור של היולדת מתאריך 31/3 שנחתם על-ידי ד”ר ניניו (נספח ב’4 ל-נ/5), כשהנתונים מועתקים מגיליון הלידה (עמ’ 336 שורות 4-3, 22-20).

כאן המקום לציין, שבתאריך 8.6.2010 הוגשו לבית-המשפט תרשימי המוניטור המקוריים מתאריך 16/3 ו-24/3 (ת/8 ו-ת/9), אשר התקבלו בהתאם להחלטת בית המשפט (עמ’ 345-344 לפרוטוקול), ובעקבות זאת הוגש תצהיר משלים על-ידי ד”ר דיקר (נ/9), בו צוין בין היתר (סע’ 4 ה’ ו-ו’ ל-נ/9):

“במקטע של המוניטור המכויל במספר 07499-07501 במשך 24 דקות בין השעות 01:10 עד 01:30 נצפית בתחילה ירידה בדופק לב העובר עד לרמה של 70 פעימות בדקה עם התאוששות לדופק בסיסי של 120-140 לדקה. בהמשך נרשמו האטות משתנות עמוקות עד 70 לדקה, אולם עם התאוששות דופק לב העובר לקצב בסיסי של 120-140 פעימות לדקה לאחר כל האטה והאטה, נתון זה מעיד על רזרבות חמצון עובריות מספקות.

בשלב הזה בגלל הרצף ותכיפות ההאטות המשתנות, וכשהרזרבות החמצוניות שמורות הוחלט לסיים את הלידה ולבצע ניתוח קיסרי”.

ד”ר דיקר נחקר בבית המשפט בעקבות הגשת התצהיר המשלים והעיד שבשעה 01:10-01:00 העובר עדיין היה במצב תקין למרות ההאטות המשתנות בדופק הלב, שכן אחרי כל האטה נצפתה האצה של הקצב, אך בכל זאת התקבלה בשעה 01:35 ההחלטה לבצע ניתוח קיסרי (עמ’ 374 שורות 26-17).

לעדותו, היתה תגובה מיידית ברגע שזוהה סבל עוברי חריף (עמ’ 375 שורות 7, 11-9), ולדבריו (עמ’ 377 שורות 19-15):

“ת: 10 דקות לפני, המוניטור היה תקין לגמרי. ההשתנות המשמעותית התחילה למעשה ב-10 דקות האחרונות שבהן ראינו את הדפוס הזה ורצינו לרדת לחדר ניתוח. השארנו אותה מחוברת עוד 10 דקות עד שתיכנס לחדר ניתוח וראינו איך זה מתהווה מול עינינו. אמרנו שבמצב הזה הורבאליות שמורה, יש האצות בדופק, ז”א העובר עדיין יכול להתאושש, והחלטנו שזה הזמן הנכון לרדת לניתוח קיסרי”.

כאן המקום להתייחס לטענה שהעלו התובעים בסיכומיהם לפיה משקל עדותו של ד”ר דיקר הינו אפסי נוכח פגמים באמינותו שמצאו ביטוי בהכרעת דין של בית משפט השלום בפתח-תקוה מיום 21.10.09, אשר הרשיעה אותו בעבירות של זיוף בידי עובד ציבור, שימוש במסמך מזויף, קבלת דבר במרמה ומרמה והפרת אמונים.

מאחר שלא הוכח כי נפל פגם באמינותו של ד”ר דיקר בתצהירו ו/או במהלך עדותו בתובענה דנן, ובהיעדר קשר ולו מקרי בין האירועים נשוא תובענה זו לבין אירועים שהתרחשו קרוב ל-20 שנה מאוחר יותר, – אני דוחה את טענת התובעים לאיון משקל העדות.

— סוף עמוד 16 —

ד”ר אהרון שנתן חוות דעת מומחה מטעם התובעים (ת/1) העיד בחקירתו בבית המשפט שההחמרה המשמעותית והקריטית היתה בשעה 01:00 (עמ’ 50 שורות 23-22).

לעדותו (עמ’ 56 שורות 10-5):

“ת: ב-1:05 ועד ל-1:22 יש לנו האטות ממושכות עם איבוד השתנות […] 20 דקות […] של ניטור עוברי חמור ביותר”.

בהמשך העיד ד”ר אהרון שמשעה 23:00 התחילו ההאטות המשתנות שזה אופייני ללחץ על חבל הטבור, וזה היה צריך להדליק נורה אדומה. לדבריו, אחרי 5 דקות משעה 1:02 היולדת היתה צריכה להיות כבר בחדר הניתוח (עמ’ 59 שורות 14-13, 23-21; עמ’ 60 שורה 18).

פרופ’ חגי שנתן חוות דעת מומחה מטעם הנתבעים (נ/1) העיד בחקירתו בבית המשפט שבשנת 1986 הגישה היתה לאפשר לידה ואגינלית במצב עכוז (עמ’ 145 שורה 15). כמו כן לעדותו, בדו”ח הניתוח לא כותבים כדבר שגרתי אם רופא ילדים נוכח בלידה, אלא הדו”ח מיועד לתעד את מהלך הניתוח ואת הוצאת התינוק (עמ’ 146 שורות 13-11).

בהמשך העיד (עמ’ 148 שורות 17-15):

“ת: האטות משתנות זה בדרך כלל לחץ על חבל הטבור וזה יכול להיות סביב היד או סביב הגוף וזאת ההאטה השכיחה ביותר מהלידה והיא מופיעה ב-40% מהלידות”.

לגבי ציון האפגר העיד פרופ’ חגי שההתייחסות היא לחמישה קריטריונים: לקצב הלב, נשימה, צבע, טונוס והתגובה שלו. כל סעיף זה שתי נקודות, והשקלול נותן 10 נקודות. במקרה דנן קיבלה התובעת ציון 9 בדקה הראשונה וציון 10 בדקה החמישית (עמ’ 149 שורות 12-10).

פרופ’ אידלמן שנתן חוות דעת מומחה מטעם הנתבעים (נ/2) העיד בחקירתו בבית המשפט שרופא הילדים נמצא בחדר הניתוח, כשהסטנדרט בשנת 1986 היה שכל ניתוח עוברי במצב חירום מחייב נוכחות רופא ילדים, אך הוא אינו חלק מצוות הניתוח ותפקידו לקבל את התינוק (עמ’ 152 שורות 19-13).

המסקנות המתבקשות העולות ממארג הראיות שנפרשו בפני בית המשפט הן כדלהלן:

– גיליון מהלך הלידה של היולדת (ת/6) מלמד שערב הלידה של התובעת, בתאריך 24.3.86 לפני השעה 21:00, נבדקה היולדת וצוין ברשומה הרפואית, בחתימתו של ד”ר דיקר, מצג מסוג עכוז ופתיחה של 4-3 ס”מ, כשעל-פי הסימון ברשומה הרפואית מי השפיר היו שלמים (דהיינו לא היתה פקיעה של מי השפיר). הפרמטרים הללו של שלמות מי השפיר, התקדמות

– — סוף עמוד 17 —

– הפתיחה וקיומו של מצג עכוז נבדקו גם בשעות 22:30, 22:50, 24:00, 01:00, 01:30, כשבתחתית כל בדיקה מופיעה חתימתם של ד”ר דיקר או של ד”ר אבידן.

מכאן מתבקשת המסקנה לפיה היתה נוכחות של רופא מיילד בחדר הלידה ובוצע מעקב רפואי סדיר אחר התקדמות תהליך הלידה של היולדת.

– כמו כן, בניגוד לקביעה בחוות הדעת של ד”ר אהרון (עמ’ 4 ל-ת/1), נערכה ליולדת בתאריך 24.3.86 בדיקת אולטרסאונד (נספח ד’2 ל-נ/4), במסגרתה בוצעו מדידות כגון הערכת משקל העובר, היקף הבטן וקוטר הגולגולת. עוד יצוין שבתאריך 20.3.86 נבדקה היולדת כשפנתה לביקורת חוזרת בבית החולים, וברשומה הרפואית צוינה, בין היתר, הערכת המשקל של העובר, ומצג עכוז מסוג: BREECH PRESENT”” (נספח ג’1 עמ’ 17 ל-נ/4).

יש לציין שגם בתאריך 16.3.86, עת התקבלה היולדת להשגחה בשל צירים, בוצעה בדיקה של סוג מצג העכוז וצוין ברשומה הרפואית: “BREECH PRESENTATION” ו-“בוצע צילום ונמצא “FRANK BREECH” (נספחים א’1 ו-א’2 בעמ’ 8-7 ל-נ/4).

– לאור האמור לעיל, איני מקבלת את טענת התובעים לחסר ברשומות הרפואיות ו/או לרשלנות הצוות הרפואי באי בדיקת הפרמטרים המפורטים לעיל, בעת קבלתה של היולדת לחדר הלידה.

– כאמור, התיעוד ברשומה הרפואית מלמד שבתאריכים 16.3.86 ו-20.3.86 בוצעו ליולדת בדיקות לפיהן נמצא העובר במצג עכוז מסוג “Frank Breech”. בנסיבות אלה, כאשר ארבעה ימים עובר ללידה נבדק סוג מצג העכוז; כאשר נלקחת בחשבון עדותו של ד”ר דיקר לפיה נדיר מאד שבפרק זמן כה קצר ישתנה המנח, וכשידוע לצוות הרפואי שהלידה הראשונה של היולדת היתה גם היא במצג עכוז ולא בוצע ניתוח קיסרי, – מתבקשת המסקנה לפיה לא היתה התרשלות של הצוות הרפואי באי עריכת בדיקה נוספת של סוג מצג העכוז בעת קבלת היולדת לחדר הלידה בתאריך 24.3.86.

– במכלול הנסיבות לעיל, אני דוחה את טענת התובעים להתנהלות רשלנית של הצוות הרפואי בכך שלא היתה היערכות מבעוד מועד לאפשרות של ניתוח קיסרי נוכח מה שכונה על ידם כ”גורמי הסיכון של היולדת” (סע’ 42 לסיכומי התובעים).

יש להדגיש שלא הועלתה טענה מצד התובעים לכך שהצוות הרפואי היה צריך לצפות מראש מצב שבו חבל הטבור נכרך סביב צוואר העובר בעודו ברחם אמו.

– אשר למעקב הצוות הרפואי אחר תרשים המוניטור:

אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהיולדת חוברה למוניטור בתאריך 24.3.86 בשעה 19:40.

כמו כן אין מחלוקת בין הצדדים על כך שבשעה 22:35 הוזרק ליולדת חומר מאלחש בשם “פטידין פנרגן” להקלת כאבי הצירים (עמ’ 372 שורות 33-32).

לאור עדותו של ד”ר אבידן, שלא נסתרה, לפיה רק רופא הוא שמוסמך להורות על מתן החומר המאלחש, מתבקשת המסקנה לפיה לכל המאוחר, בשעה 22:35 ראה הרופא התורן (כל הנראה היה זה ד”ר אבידן), את תרשים המוניטור של היולדת. כמו כן, בגיליון מהלך הלידה (ת/6) תועדו, בחתימותיהם של ד”ר אבידן וד”ר דיקר, הבדיקות שבוצעו ליולדת (התקדמות הפתיחה וכיו”ב), החל מלפני השעה 21:00 ואילך, קרי במהלך השעות בהן כבר היתה מחוברת למוניטור. מכאן מתבקשת המסקנה לפיה היתה נוכחות סדירה של רופא

— סוף עמוד 18 —

מיילד בשלב של מעקב המוניטור, לרבות בעת אירועי ההאטות בדופק העוברי, כמפורט להלן.

– כעולה מחוות הדעת של ד”ר אהרון מטעם התובעים, בשעה 23:10 החל הניטור העוברי להראות האטות בקצב לב העובר, ובשעה 01:00 החלו האטות ממושכות וחמורות.

בחקירתו בבית המשפט העיד ד”ר אהרון שההחמרה המשמעותית החלה בשעה 01:00.

עדות זו עולה בקנה אחד עם עדותם של ד”ר אבידן וד”ר דיקר לפיה עד לשעה 01:10 לערך, נצפו האטות בדופק לב העובר, אך הללו חלפו במהירות ולוו בהתאוששות מהירה ובפיצוי משמעותי, שהתבטא בהאצה של הדופק מיד עם סיום כל האטה, כשהדבר מעיד על רזרבות חמצוניות טובות, ובהתחשב בכך שההאטות שנצפו היו מקבילות לצירים ברחם היולדת.

– פרופ’ חגי שהגיש חוות דעת מטעם הנתבעים סבר אף הוא שההאטות המשמעותיות בדופק הלב העוברי הופיעו לראשונה בשעה 01:10, כשעד אז נצפו האטות משתנות שלוו בהתאוששות מהירה.

– אין חולק שכעבור 20 דקות, בשעה 01:30 לערך, הוחלט על חילוץ העובר בניתוח קיסרי, ובשעה 02:10 חולצה התובעת כאשר חבל הטבור כרוך סביב צווארה ארבע פעמים.

– הלכה פסוקה היא כי: “הבחינה אם התקיימה במקרה מסוים רשלנות צריכה להיבחן לפי אמות-המידה המקובלות באותה התקופה ועל-פי הידע הרפואי שהיה ידוע בשעת מעשה” (ע”א 7705/98 המרכז הרפואי סורוקה נ’ כהן, פ”ד נה (5) 913).

בהתאם לעדותו של ד”ר אבידן שלא נסתרה, נכון לשנת 1986 היתה הסתמכות כמעט בלעדית על מעקב המוניטור, אשר כאמור היה תקין במקרה דנן ברוב שלביו, כפי שסבר בזמן אמת הצוות הרפואי, למרות ההאטות שנצפו מעת לעת. כאמור, למעקב המוניטור נלווה במקביל מעקב רפואי אחר פרמטרים נוספים ובהם התקדמות פתיחת צוואר הרחם, שלמות מי השפיר, מצג העובר, כאשר בהתאם לקביעתי לעיל לא נפל פגם בהסתמכות הצוות הרפואי על קיומו של מצג עכוז מסוג “Frank Breech”, שלא הצריך היערכות מוקדמת לניתוח קיסרי, בפרט נוכח ניסיון קודם בלידה הראשונה של היולדת שילדה את תינוקה הראשון במצג עכוז ללא ניתוח קיסרי. יש להוסיף בהקשר זה שפרופ’ חגי העיד בחקירתו בבית המשפט שבשנת 86 היתה גישה לאפשר לידה וגינתלית במצב עכוז (עמ’ 145 שורה 15).

מאחר שלמעשה אין מחלוקת על כך שבשעה 01:00- 01:10 החלה ההחמרה במובן זה שההאטות בדופק לב העובר הפכו להיות משמעותיות ולא נצפה פיצוי בדמות האצה בדופק לאחריהן, מתבקשת המסקנה לפיה האינדיקציה לצורך בניתוח קיסרי החלה להופיע רק במהלך פרק הזמן שתחילתו בשעה 01:00-01:10.

ד”ר אהרון ציין בסיכום חוות דעתו כי: “חלפו יותר מ-30 דקות עד שהגיע מיילד לחדר לידה אשר החליט על ניתוח קיסרי דחוף” (עמ’ 8 ל-ת/1). בכתב התביעה (סע’ 55.9) טענו התובעים כי: “חלפו יותר מ-30 דקות עד שהגיע רופא מיילד לחדר לידה אשר החליט על ניתוח קיסרי דחוף, זמן שאינו סביר בנסיבות העניין”.

אלא שהרישום בגיליון היולדת (ת/6) מעיד על נוכחות של רופא מיילד שבדק את היולדת וחתם ליד כל בדיקה, בשעות 24:00, 24:30, 01:00 ו-01:30. ד”ר אבידן העיד בהקשר זה

— סוף עמוד 19 —

שהבדיקה נעשית על-ידי מיילדת ורופא שצמוד אליה בכל מקרה של לידה במצג עכוז (עמ’ 289 שורות 18-11).

כמו כן העיד ד”ר אבידן שמהרגע שבו תרשים המוניטור הדגים החמרה במצב העובר, מתחיל תהליך בו מובא הדבר לידיעת התורן הבכיר שמוזעק לחדר הלידה (בענייננו – ד”ר דיקר), ואז נערך דיון ומתקבלת החלטה (עמ’ 284 שורות 22-8).

פרופ’ חגי ציין בחוות דעתו (עמ’ 7 סע’ 1, עמ’ 8 סע’ 1 ל-נ/1) כי: “ההחלטה לביצוע ניתוח קיסרי הייתה נכונה ובוצעה לאחר שהיולדת הגיעה לפתיחה של-8 ס”מ ובתרשים המוניטור נצפו האטות משתנות משמעותיות במשך כ-20 דקות. קודם לכן לא היתה התויה לביצוע ניתוח קיסרי שכן היולדת לא הייתה בלידה פעילה ותרשים המוניטור היה תקין. […] האטות משמעותיות הופיעו לראשונה בשעה 1:10 לערך ולאחר 20 דקות הוחלט על ביצוע ניתוח קיסרי. על כן ההחלטה על ביצוע ניתוח בוצעה בזמן ולא הייתה התויה לביצוע ניתוח קודם לכן”.

ד”ר דיקר העיד בחקירתו בבית המשפט (עמ’ 374 שורות 24-17):

“ש: נכון שבשעה 01:00 מראה הניטור העוברי שחלה האטה מתמשכת וחמורה בפעילות לב העובר?

ת: ב-01:00 זה התחיל, 01:10.

ש: נכון שמרגע זה אנחנו רואים רישום עם האטות דחופות והשתנות?

ת: אנחנו רואים את השינוי בדופק לב העובר, אבל עדיין כשאנחנו מפענחים את זה, אנחנו רואים שיש האצות אחרי כל האטה, אנחנו רואים שההשתנות בתוך הדופק נשמרת. זה אומר שאנחנו חייבים לקבל החלטה, כשהעובר במצב תקין, ללכת לניתוח קיסרי. בשלב הזה השארנו אותה מחוברת למוניטור והתארגנו לניתוח קיסרי”.

וכאן יש מקום לשאול האם קיימת רשלנות:

– בזמן שעבר בין קביעה שהמדובר במצוקה עוברית הדורשת התערבות כירורגית לבין ההחלטה על ביצוע ניתוח קיסרי?

– בין הזמן שעבר בין מועד ההחלטה לבצע ניתוח קיסרי לבין הביצוע בפועל של הניתוח?

– וכן במידה ואחת התשובות לשאלה זו הינה בחיוב,- האם הוכח קשר סיבתי בין נזקי התובעת לבין הרשלנות שהיתה?

במכלול הראיות לעיל, מתבקשת המסקנה לפיה פרק הזמן בן כ-20 דקות שחלף עד שנתקבלה ההחלטה בשעה 01:30 -01:35 לבצע ניתוח קיסרי, – אינו חורג ממתחם הסבירות ואשר על כן אני דוחה את טענת התובעים לרשלנות הצוות הרפואי של בית חולים “השרון” בתואנה שההחלטה לבצע ניתוח קיסרי ביולדת התקבלה באיחור.

— סוף עמוד 20 —

הלכה פסוקה היא כי “רשלנות איננה מבחן של תוצאה בלבד ואף איננה מבחן של “חכמים לאחר מעשה”, אלא מבחנו של הרופא הסביר בשעת מעשה […]” (ע”א 5787/08 קפאח נ’ מדינת ישראל-משרד הבריאות, פורסם בנבו ב-10.8.2010).

כמו כן קבע בית המשפט העליון כי: “בבוא השופט היושב לדין להכריע בתביעה בגין רשלנות רפואית שארעה לכאורה במהלך לידה, שומה עליו להפריד באזמל חד בין מקרים בהם הופרה חובת הזהירות של הצוות הרפואי במהלך הלידה וכתוצאה מכך נגרם נזק ליולדת ו/או לתינוקה

לבין מצבים בהם הנזק היה “תולדה של פגעי טבע, בגדר אסון משמים”” (ע”א 10094/07 פלונית נ’ בית החולים האנגלי אי.מ.מ.ס, פורסם בנבו ב-24.11.2010).

בענייננו, כאמור, הוכח שהחלטותיו ופעולותיו של הצוות הרפואי שטיפל בתובעת היו מבוססות על שיקולים סבירים אשר לא חרגו מסטנדרט הזהירות והטיפול הנדרש מרופא סביר, נכון לאותה עת.

אבל אפילו היינו יוצאים מנקודת ההנחה שההחלטה לבצע ניתוח קיסרי התקבלה ובוצעה באיחור, אזי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי במובן זה שקבלת החלטה וביצוע הניתוח בשלב מוקדם יותר היו משפיעים לטובה על מצב התובעת, במובן שהנזק לא היה נגרם בכלל או שהיה פחות יותר.

אינדיקציה אפשרית לנזק היא כמובן ציון האפגר 5-4 שנרשם בגליון הלידה. ברור שרישום כזה יכול לאשש בסבירות גבוהה את העובדה שחבל הטבור היה כרוך סביב צווארה. ברור שנזק זה היה עובר ליציאתה לאוויר העולם (שכן האפגר מצוין בדקה 1), וכשאין מחלוקת שאז הצוואר משתחרר מחבל הטבור.

לכן, שאלת הרשלנות הרלבנטית צריכה להיבדק עובר לרגע זה ולא לאחריו, אם כי התנהלות רשלנית ברישומים יכולה במקרים מתאימים להעיד גם על התרשלות בטיפול. לאור מסקנתי לעיל, לא זה המקרה, ולכן אין לדיון זה כל נפקות לענייננו.

למעלה מן הצורך יצוין, שעיון בגיליון היולדת המקורי (עמ’ 5 ל-ת/6) מעלה, שבזמן אמת במהלך הלידה, נרשם על-ידי המיילדת (בעט שחור – ר’ עדות ד”ר דיקר בעמ’ 335 שורות 16-13), ציון אפגר המסתכם ב-9 בדקה הראשונה, וציון 10 בדקה החמישית. רישום זה מהווה אינדיקציה לכך שהציון של אפגר 5-4 שנרשם על-ידי ד”ר אבידן בדיעבד בגיליון הניתוח (נספח 4 ל-נ/5), מקורו אכן בטעות.

לאור כל האמור לעיל אני קובעת, שלא הופרה חובת הזהירות של הצוות הרפואי בבית חולים “השרון” כלפי התובעים; ומשלא הוכח קשר סיבתי בין פעולה שננקטה או מחדל לבין מצב התובעת, התייתר הדיון בסוגיית הנזק.

ז. סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

— סוף עמוד 21 —

בנסיבות ניהול הדיון כפי שזה משתקף בפרוטוקול, כל צד ישא בהוצאותיו.

בהתאם לבקשת עו”ד גלס מיום 16.5.2011 (עמ’ 378 לפרוטוקול), הריני לאשר בזאת לב”כ הנתבעת 2, שלאחר חלוף תקופת הערעור היא רשאית להוציא מתיק המוצגים את תרשים המוניטור המקורי (ת/8 ו-ת/9) ואת מסמך גיליון היולדת המקורי (ת/6) למטרת השבתם לבית חולים “השרון”.

ניתן היום 8.1.12, בהיעדר הצדדים.

המזכירות תמציא עותק פסק-דין זה לב”כ הצדדים בהמצאה כדין.

 

ד”ר דרורה פלפל, שופטת

ס/נשיאה

 

תביעת רשלנות רפואית בלידה נגד בית חולים אסף הרופא- פס"ד

להלן פסקי דין שעסק בנושאים רשלנות רפואית בהריון וגם רשלנות רפואית בלידה:

בית משפט השלום ברחובות

ת”א 3315-05 פלוני ואח’ נ’ מדינת ישראל משרד הבריאות

בפני

כב’ השופטת ריקי שמולביץ

התובעים

1. פלוני

2. פלונית

3. עזבון המנוחה, בתם של פלוני ופלונית,

ע”י ב”כ עו”ד אביתר קציר

נגד

הנתבעים

מדינת ישראל משרד הבריאות

ע”י ב”כ עו”ד חזי כהן

פסק דין

1. לפני תביעה המייחסת רשלנות רפואית לאנשי בית החולים אסף הרופא בכך, שנהגו שלא על פי הידוע והמקובל, בניגוד לסטנדרט רפואי סביר וראוי, שלא על פי נוהלי משרד הבריאות, עצמו עיניהם נוכח אינדיקציות ברורות שעמדו בפניהם ונחפזו לשחרר את התובעת מבית החולים וכתוצאה מכך הסתיים הריונה במותו של העובר שנשאה ברחמה עקב היפרדות שיליה.

°

2. רקע עובדתי;

א. התובעת, ילידת 1971, זהו הריונה ה -13. בעברה 12 לידות לדניות.

בלידה הראשונה בשבוע 28 נפטר ילדה כשבועיים אחר הלידה.

שאר הלידות היו במועד. משקל הילודים עד 4,100 גר’. ההריונות היו ללא סיבוכים.

ב. מעקב ההריון במקרה דנן היה מסודר ובמסגרתו עברה התובעת שורה של בדיקות שנמצאו תקינות. בשבוע 32 נמצא ריבוי קל של מי שפיר (AFI 22.6 ס”מ). עקב כך בוצעה העמסת סוכר מלאה של 100 גרם שנמצאה תקינה. במעקב צמיחה עוברית עד שבוע 40 אובחן עובר סביב אחוזון 80 עם המשך זיהוי ריבוי מי שפיר עד 27 ס”מ.

ג. ביום 4.4.04 בשעה 8:45 בוצעה הערכת משקל במכון מור של 3680 – 4000 גרם עם מדידות מי שפיר AFI 27.2 ס”מ. נצפתה שיליה קדמית במראה תקין.

— סוף עמוד 1 —

ד. באותו יום בשעה 18:08 פנתה התובעת ביוזמתה למיון יולדות בבית חולים אסף הרופא כשהיא מלווה ע”י התובע.

ה. ב”מכתב שחרור ממיון מיילדותי” שתיעד את ביקורה באותו ערב צוין, כי סיבת פנייתה של התובעת הייתה “צירים/לחצים”.

בין היתר, צוינה בטופס ההיסטוריה המיילדותית שלה.

לגבי ההריון נשוא התביעה צויין: “מעקב לחצי דם תקין. GCT=71, בשל ריבוי מי שפיר שנצפה בשבוע 32 בוצע OGTT- תקין,1:7416 TT=. סקירת מערכות תקינה. הערכת משקל מהיום – 3680 – 4000 גרם “AFI=27.

בהמשך צויין, כי בבדיקת התובעת נמצאו הממצאים הבאים:

“בטן רכה ללא רגישות. רחם רך, לא רגיש בציר מידי פעם.

נתוני עובר דופק חיובי – תקין.

מוניטור – ניטור ראקטיבי – קצב לב תקין, פעילות רחמית לא סדירה.

אולטרסאונד – מנח אורכי – ראש. כמות מים תקינה פרופיל ביופיזיקלי 8/8 שיליה קדמית. AFI סביב 20 ס”מ.

בסיכום הביקור צוין בין היתר, כי התובעת פנתה עם צירים, כי אינה בלידה פעילה ומשתחררת לביתה עם המלצות שפורטו בהמשך כדלקמן:

1. מעקב תנועות עובר קפדני.

2. במקרה של: דימום, ירידת מים, צירים סדירים, הפחתה בתנועות עובר- תשוב למיון.

3. ביקורת מרכז בריאות האישה בעוד 3 ימים.

בחלקו התחתון של הטופס צויין באותיות דפוס בברכה: ב/ ד”ר פדואה ולמטה מזה באותיות דפוס פורטו שמה של ד”ר פיינגולד מיכל ומס’ הרישיון. ללא חתימה.

על פי המסמך שוחררה התובעת מהמיון בשעה 19:46.

ו. ביום 5.4.04 בשעה 07:11 התקבלה התובעת במיון. על פי דו”ח הניתוח, סיבת הפניה הייתה כאבי בטן עזים שלדברי התובע, נמשכו כל הלילה. בשל תמונה של מצוקה עוברית וחשד להיפרדות שיליה הועברה מיידית לחדר לידה לניתוח קיסרי בהול.

חולץ יילוד ללא רוח חיים. ניסיונות החייאה שבוצעו לא הועילו. כעבר מספר דקות הגיע ד”ר גולדברג לחדר לידה וקבע את מותו של היילוד.

ז. על פי חוות דעת פתולוג, ד”ר קנט גרסטון, שניתח את גופת היילודה: “לא נמצאו סימני מחלה או חבלה שהיו יכולים להסביר את סיבת המוות. שרידי תאים קשקשיים בנאדיות הריאות מתיישבת עם מצוקה עוברית תוך רחמית”.

— סוף עמוד 2 —

המומחה ציין, כי לפי הנסיבות הייתה היפרדות שיליה, והיות ולא בדק את השיליה אין באפשרותו לקבוע את סיבת המוות.

3. א. התובעים טוענים, כי לו הייתה הנתבעת משגיחה על התובעת באופן סביר וזהיר

ובפרט בשים לב למספר “נורות אזהרה” שעמדו או צריכות היו לעמוד לנגד עיני רופאיה וממשיכה להחזיק את התובעת בבית החולים, ניתן היה לזהות בקלות יתירה את הסימנים הקליניים הראשונים של היפרדות השיליה ולנקוט בגישה מקובלת למקרים אלה דבר שהיה מונע את מותה של בתם של התובעים.

ב. התובעים טוענים, כי הנתבעת הסבה להם נזק ראייתי חמור שבא לידי ביטוי באובדן ו/או כבישת ממצאי בדיקת האולטרסאונד שנערך בגופה של התובעת טרם שחרורה הרשלני ובאי העברת שיליית העובר לפתולוג.

4. מטעם התובעים הוגשה חוות דעת פרופ’ יוסף שנקר מומחה בגניקולוגיה ומיילדות.

א. בחוות דעתו הסביר פרופ’ שנקר היפרדות שיליה כך: “היפרדות של השיליה הוא מצב פתולוגי בזמן הריון – לידה. התמונה הקלינית האופיינית של היפרדות שיליה תלויה בצורת הדימום, אם הדימום הוא חיצוני או פנימי מסווה. ב- 80% של המקרים ניתן לאבחן בדימום חיצוני וב 20% מהמקרים הדימום מסווה.

הסיבות להיפרדות של שיליה, יכולות להיות אחדות, לא תמיד ברורה הסיבה. בין הגורמים האחראים להופעת ההיפרדות הם מצבים הקליניים הבאים, כגון יתר לחץ דם אצל האשה (רעלת הריון), גורמים נוספים כגון גיל מתקדם של האשה, וולדנות יתר, מתיחת יתר של קירות הרחם בגלל התוכן שבחלל כמו הידרואמיון. פגיעות חיצוניות וסיבות נוספות”.

ב. פרופ’ שנקר קבע, כי הואיל והתובעת אישה וולדנית שבעברה 12 לידות ולנוכח אבחון ריבוי מי שפיר בשליש השלישי להריונה, יש לסווג הריונה כהריון בסיכון גבוה.

ג. בשים לב לנתוני התובעת וממצאי הבדיקות, ציין פרופ’ שנקר, כי הצוות במיון לא קבע אבחנה, טרם שחרורה של התובעת וכי לא נבדקה אפשרות שהפעילות הרחמית שהיוותה סיבה לפנייתה לחדר מיון יכולה להיות תוצאה של תהליך פתולוגי כהיפרדות שיליה.

ד. כאשר הגיעה התובעת למיון ביום 5.4.04 בשעה 07:11 בשל כאבים קשים בבטן, נמצא רחם בטונוס מוגבר, סבל עוברי קשה, האטה בדופק בסביבות 60.

הצוות קבע, כי מדובר בהיפרדות שיליה והחליט לבצע ניתוח קיסרי דחוף,

— סוף עמוד 3 —

פעל בצורה יעילה ומהירה ביותר. והוכיח שניתן לבצע ניתוח קיסרי תוך כרבע שעה מהגעת התובעת לבית החולים.

על פי נתוני הניתוח הקיסרי נמצא דם בכמות של כ- 2 מנות בחלל הרחם, השיליה הייתה מופרדת, כלומר, היפרדות שיליה הייתה אחראית לסבל העוברי.

המומחה קבע, כי העובר הוצא מת ולפי חוות דעת הפתולוג קבע, כי מותו נגרם כתוצאה מהפרעה באספקת הדם לעובר כתוצאה מהיפרדות השיליה.

ה. המומחה קבע, כי וולדנות יתר וריבוי מי שפיר יכולים לגרום להיפרדות שיליה.

לגבי הסימנים הקליניים המעידים על היפרדות שיליה קבע: “הסימנים הקליניים ועוצמתם תלויים בשיעור ההפרדה של השיליה מקיר הרחם. כאשר ההיפרדות היא בשטח קטן אין בדרך כלל סימנים או סימנים הם מועטים. כאשר ההיפרדות היא בסדר גודל מתקדם, הסימנים הקליניים הם כאב בטן, פעילות יתר רחמית, ניתן לאבחן דמם חיצוני, אולם ישנם מקרים רבים שהדמם הוא סמוי, דמם פנימי. בשני שלישים של המקרים הסימן הקליני החשוב הוא רגישות ברחם או כאבי בטן, ניתן לאבחן בפעילות רחמית בלי סדירה כמו במקרה הנדון”.

ובהמשך: “הסימנים הקליניים אצל גב’ אבו ע’אנם ב 4.4.04 בשעות הצהריים כאשר פנתה לחדר מיון היו כאבי בבטן, לחצים. הרופא הבודק שלל שהיא בתהליך לידה או אפילו בתהליך לידה מוקדם או צפוי. לא ניתן הסבר לנוכחות פעילות רחמית כפי שניתן היה לצפות במוניטור וגם לתלונותיה.

וכן: “בשלב זה לא ניתן היה לאבחן בבירור היפרדות שיליה אך היה מקום לחשוד שתהליך זה קיים, לאור גורמי סיכון כפי שצוינו אשה וולדנית יתר, עודף מי שפיר, תלונות בלתי ספציפיות של כאבי בטן שאינם מתאימים לצירי לידה, הוכחה של פעילות רחמית במוניטור”.

פרופ’ שנקר קבע, כי: “לפי הגישה המיילדותית המקובלת, לאור הממצאים בעת בדיקתה במיון ב 4.4.04, היה מקום להשאירה בהשגחה, בחדר מיון או לתת לה אפשרות להסתובב ולבוא לבדיקת ביקורת כדי לשלול התקדמות דימנית לגבי הפעילות הרחמית. גישה זו לא ננקטה. הנ”ל נשלחה לביתה ללא אבחנה ובזה יש לראות סטייה רפואית”.

המומחה קבע, כי בהגעתה של התובעת לבית החולים ביום 5.4.04 פעל הצוות ביעילות מירבית אך לאור הסבל שבו היה העובר מצוי לפני הגעתה לבית החולים, לא ניתן היה להצילו.

בסיכומה של חוות דעתו קבע פרופ’ שנקר: “אין ספק שלו האישה הייתה בבית חולים בשלב יותר מוקדם, ניתן היה לאבחן בסימנים קלינים ראשונים של היפרדות השיליה ולנקוט בגישה מקובלת למקרים של היפרדות שיליה, כגון ביצוע ניתוח קיסרי דחוף, דבר שהיה מונע את מותו. אין ספק ששליחתה הביתה ב 4.4.04 מנע את אפשרות המעקב, אבחון סימנים הראשונים של היפרדות שיליה.”

— סוף עמוד 4 —

ו. בחקירתו הנגדית אמר פרופ’ שנקר, כי אשה לאחר 12 לידות צפויה הרבה יותר לסיבוכים בהריון ובלידה (עמ’ 43, ש’ 26-25), הפנה לדברי פרופ’ אריה הרמן, מנהל המחלקה בה אירע האירוע נשוא התביעה בספר מיילדות וגניקולוגיה בפרק על מי שפיר, שלפיהם, ריבוי מי שפיר הוא אחד מגורמי הסיכון הידועים להיפרדות שיליה (ת/1 בעמ’ 239). וכן לדברים שנכתבו בספרו של וויליאמס, ספר בסיסי למיילדות וגניקולוגיה שלפיהם, אחד הסיבוכים השכיחים הקשורים לריבוי מי שפיר הוא היפרדות שיליה (ת/2 עמ’ 820).

פרופ’ שנקר אמר, כי לא היו לתובעת צירים אלא התכווצויות וההוכחה לכך היא, שלא היה שינוי בצוואר הרחם (עמ’ 57-56).

המומחה אמר, כי בנסיבות האמורות, לא היתה לרופאה אבחנה וכי היא תרגמה את הכאב כציר.

לדבריו לנוכח הממצא בבדיקה במיון שלפיו הראש היה גבוה, לא היה לחץ, שכן כאשר הראש גבוה, ציר לא יכול לגרום ללחץ (עמ’ 59).

פרופ’ שנקר חזר ואמר, כי הרופאים שלחו את התובעת לביתה מבלי שידעו את האבחנה ולו היתה בבית חולים במשך הזמן ניתן היה לאבחן היפרדות שיליה והתוצאה היתה שונה (עמ’ 60).

המומחה חזר על עמדתו, כי בנסיבות המקרה, אחת האפשרויות שצריך היה לחשוב עליה זו היפרדות שיליה (עמ’ 63).

עוד אמר, כי במקרה שבו לא הייתה ירידת מים, לא ייתכן שבבוקר תהיה כמות מי השפיר 27.2AFI ובערב 20 (עמ’ 63).

5. א. הנתבעת טוענת, כי ההחלטה על שחרורה של התובעת מחדר המיון ביום 4.4.04,

הייתה ללא דופי ועל פי שיקול דעת מקצועי, לאחר ביצוע בדיקות מקיפות כולל

בדיקה קלינית, מוניטור עוברי, בדיקה גניקולוגית ואולטרסאונד שכולן היו תקינות. בהתחשב בעובדה, שהתובעת פנתה לחדר הלידה עקב תלונה של “צירים/לחצים” שהינם ממצא פיזיולוגי – פעילות שכיחה של הרחם בסוף ההריון וללא תלונה על דימום או ירידת מים, לא היו כל אינדיקציות רפואיות ברורות או ממצאים אחרים שהצביעו על צורך בהשגחה נוספת, כאשר התובעת לא הייתה בסיכון להיפרדות שיליה.

ב. הנתבעת טוענת, כי ההחלטה על השחרור התקבלה לפי הסטנדרטים המקובלים בארץ ובעולם ועל פי הנוהלים המקובלים לרבות נוהלי משרד הבריאות, כאשר לא היו כל “אינדיקציות רפואיות ברורות” או ממצאים אחרים שהצביעו על צורך בהשגחה.

ג. הצוות המיילד בבית החולים נקט בכל האמצעים הדרושים, ביצע את כל הבדיקות הדרושות, שהיו תקינות ובין היתר נצפתה שיליה קדמית ללא סימני היפרדות

— סוף עמוד 5 —

וכמות מי שפיר תקינה. בשל העובדה, כי התובעת לא הייתה בלידה פעילה, שוחררה לביתה לאחר קבלת הוראות והמלצות מתאימות, כאשר ניתן לתובעת ולמלווה שהייתה עימה הסבר בעל פה לגבי כל המלצה שפורטה במכתב השחרור ולא היה כל ספק לגבי הבנתן אותן.

ד. הנתבעת טוענת, כי הצוות הרפואי ניהל רשומה רפואית מלאה, מקיפה ומשקפת את כל מהלך הטיפול שניתן לתובעת בבית החולים.

ה. הנתבעת טוענת, כי מותו של העובר הוא תוצאה של היפרדות שיליה קשה, שלא ניתן היה למנעה ושהינה ממין התופעות הידועות המופיעות לעיתים במהלך לידה, וללא כל רשלנות מצד הגורמים המיילדים, למרות מהירות האבחנה של היפרדות שיליה וניתוח קיסרי מהיר.

ו. הנתבעת טוענת, כי ההתדרדרות במצבה של היילודה ופטירתה לבסוף אינם כתוצאה ממעשה ו/או מחדל של הצוות הרפואי בבית החולים, אלא תוצאה של רשלנות התובעים או מי מהם אשר לא פנו מוקדם יותר לבית החולים כאשר התובעת סבלה “מכאבים עזים משך כל הלילה”, כך שלנתבעת ממילא אין כל אחריות ו/או חבות ו/או התובעים או מי מהם ו/או אחרים מהווים גורם מתערב זר המנתק כל קשר סיבתי אפשרי בין מעשיה ו/או אי מעשיה של הנתבעת ו/או מי מטעמה, כנטען וכמוכחש לנזק שנגרם ליילודה ו/או לתובעים.

6. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת פרופ’ אייל שיף מומחה בתחום המיילדות והגניקולוגיה.

א. בחוות דעתו תיאר פרופ’ שיף היפרדות שיליה כך: “היפרדות שיליה הינו מצב בו השיליה נפרדת ממיטת הרחם טרם התרחשות הלידה. סיבוך זה מתרחש בכ 1% מן הלידות, אולם רוב המקרים קשורים בלידות מוקדמות ושכיחות היפרדות שיליה בלידות במועד באוכלוסיה ישראלית נמצאה כ 0.3%. קיימים גורמי סיכון רבים להיפרדות שיליה, והעיקרים שבהם מצוינים בטבלה שלהלן (הובאה בחוות הדעת – ר.ש.). גורמי הסיכון העיקריים הינם היפרדות שיליה בעבר, יתר לחץ דם אימהי, רעלת הריון, עישון סיגריות וקוקאין, הריון מרובה עוברים, זיהום מי השפיר, ריכוז חלבון עוברי גבוה בבדיקות הסקר הביוכימי, ירידת מים מוקדמת ומיעוט מי שפיר”.

ב. פרופ’ שיף קבע, כי למעט ריבוי קל של מי שפיר וולדנות (בגיל שאינו מתקדם) שהינם גורמי סיכון בעלי קשר חלש להיפרדות שיליה, לא היו לתובעת גורמי סיכון משמעותיים אחרים לסיבוך הנדיר של היפרדות שיליה ולכן לא הייתה כל סיבה משמעותית לצוות המטפל בחדר המיון להתייחס אליה כהריון בסיכון ניכר בהיבט

— סוף עמוד 6 —

זה, מה עוד, שריבוי מי שפיר שתואר בבדיקות ההדמיה הקודמות טרם ביקורה במיון, לא נמצא בעת ביקור זה.

המומחה ציין, כי בבדיקות אולטרסאונד טרם שחרורה נמצא AFI – 20 ס”מ שהינו מדד לכמות מים תקינה.

ג. פרופ’ שיף חיווה דעתו, כי טענת מומחה התובעים שלפיה צריך היה לחזות אפשרות להתרחשות היפרדות שיליה אינה אלא חוכמה בדיעבד. לדעתו, בנסיבות דנן ועל פי הנוהג המקובל במקרים אלה, לא ניתן היה, לצפות את אשר אירע בהריונה מספר שעות לאחר שחרורה מחדר המיון.

ד. פרופ’ שיף קבע, כי כאשר הגיעה התובעת למיון בערב 4.4.04, לא היו בתלונותיה ובבדיקתה אף לא אחד מהסימנים הקליניים של היפרדות שיליה. בטנה הייתה רכה, ללא רגישות רחמית או טונוס רחמי מוגבר והניטור העוברי תקין לחלוטין. לדעתו בשלב זה, לא ניתן היה לאבחן היפרדות שיליה, שכן לא התרחשה עדיין ולא הייתה לצוות המטפל כל סיבה לחשוד, כי היפרדות שכזו צפויה בקרוב.

פרופ’ שיף העריך, כי קיים סיכוי סביר שהיפרדות השיליה שהנה אירוע חריף ומהיר, התרחשה רק מספר שעות אחר ביקורה בחדר המיון והתבטאה באותם כאבי בטן עזים במהלך הלילה, כפי שדיווחה התובעת עם הגעתה בבוקר שלמחרת למיון היולדות.

ה. פרופ’ שיף חיווה דעתו, כי לוּ הייתה התובעת מגיעה חזרה לבית החולים מוקדם יותר, כאשר החלו תלונות חדשות אלו של כאבי בטן עזים (במובחן מהתלונות בערב ה- 4.4.04 בדבר לחצים/צירים), ייתכן, כי ניתן היה לאבחן את היפרדות השיליה מוקדם יותר ולהציל את הוולד.

ו. לעומת עמדתו בחוות הדעת, שלפיה גורמי הסיכון להיפרדות שיליה לא היו משמעותיים ולא חייבו כל התייחסות מיוחדת, בחקירתו הנגדית הסכים, פרופ’ שיף, כי המקרה דנן לא היה מקרה רגיל, כי היה סימן שאלה (עמ’ 130, ש’ 30-19).

ז. מחקירתו של המומחה עלה, כי קביעותיו התבססו על הבנתו, כי במקרה דנן הייתה התייעצות עם הרופאה הבכירה. כדבריו, הגורם החשוב הוא שתהיה התייעצות בפועל גם אם החתימה על מכתב השחרור תיעשה ע”י רופא זוטר בשם הרופא הבכיר (עמ’ 135-134).

ח. פרופ’ שיף אמר, כי כאשר אשה מתלוננת על כאבים עזים אין לשחרר אותה מבית החולים (עמ’ 139, ש’ 17-15).

— סוף עמוד 7 —

7. בע”א 323/89 פכרי קוהרי ואח’ נ’ מדינת ישראל- משרד הבריאות, פד מה(2) 142 בעמ’ 172 נקבע: “המבחן אשר על בית-משפט לבחון בו מעשה או מחדל פלוני של רופא תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש בו או אם אין בו משום רשלנות, איננו מבחן של חכמים לאחר המעשה אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה; רופא בשר-ודם עשוי לטעות, ולא כל טעות מהווה רשלנות” (ע”א 280/60 [10], בעמ’ 1977).

לא כל שכן זהו המצב, כאשר לא בטעות טיפולית המדובר אלא בבחירת אחת האופציות האפשריות, שהרפואה יודעת אותן אותו זמן ושהיא סבירה בכל הנסיבות הקיימות מבחינתו של הרופא הממוצע לגבי החולה המסוים. אמת-המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת, היינו, על הרופא לבסס החלטותיו על הידע העדכני הנתמך בספרות מקצועית, בנסיון קודם, והכל – בהתאם לנורמות מקובלות אותה עת בעולם הרפואה”.

בע”א 235/59 יוסף ותמי אלהנקרי נ’ ד”ר הרי פולק ו-2 אח’, פד יד 2497 (25.12.60) נאמר מפי כבוד השופט ח’ כהן כתוארו אז: “הרופא אינו מבטח, וכשהוא מקבל על עצמו טיפול פלוני, אין הוא מבטיח הצלחתו. מדע הרפואה אינו עוד מדע מדוייק, ואין לחזות מראש סיכונים מסיכונים שונים הנעוצים בסגולותיו הפיסיות או הנפשיות של החולה והעלולים להביא לידי תקלה או כשלון בשעת הטיפול הרפואי, אם הרופא נזהר כדבעי ופעל לפי כל כללי אמנות הרפואה, וכבר נאמר על – ידי בתי – משפט באנגליה שכשאנחנו נהנים ברצון מן החסדים והטובות אשר מדע הרפואה המתקדם שופע עלינו בידי שלוחיו הרופאים, אין אנחנו בני – חורין להתנער מן הסיכונים הטמונים עוד בטיפולים רפואיים רבים. כללו של דבר: לא כל תקלה או כשלון תוך כדי טיפול רפואי מסתבר כמעשה רשלנות דווקא; נהפוך הוא: בהעדר נסיבות מיוחדות המצביעות על הסתברות של רשלנות, ההנחה היא כי התקלה או הכשלון נגרמו שלא ברשלנות הרופא אלא על – ידי גורמים אחרים”.

בע”א 789/89 סמדר עמר, קטינה נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פד מו(1) 712 (10.2.92) נקבע, כי מקום שבו העובדות הקשורות בביצוע הפעולה או הטיפול הרפואי הן כולן בידי צוות הרופאים והאחיות ומשום שהרישומים שנעשו לוקים בחסר ואינם מגלים את העובדות הדרושות לבירור שאלת הרשלנות, על המשיבה מוטלת חובת הראיה – חובת הבאת הוכחות המעלות הסבר סביר לאירוע, הסבר המנקה אותה מאחריות (להבדיל מנטל השכנוע, כי לא חלה התרשלות עליה היא חבה).

עוד נקבע: “מחדל ברישום מונע מהתובע ומבית המשפט ראיה אותנטית בעלת משקל (ראה ע”א 58/82 [7], בעמ’ 260-259), וכבר נמתחה ביקורת על נוהל בלתי תקין כזה…

במצב זה, של שלילת ראיה חשובה מהנפגע, עוברת החובה על הרופא או על המוסד שבו ניתנו השירותים להוכיח את העובדות, שיכלו להתבהר מתוך הרישומים הרפואיים (ראה ע”א 612/78 [8] הנ”ל וע”א 58/82 [7] הנ”ל) ובכך להעלות הסבר המנקה אותם מאחריות. יתכנו אף מקרים בהם יחויבו הרופא או המוסד לפצות חולה שניזוק, אם עקב אי – ניהול

— סוף עמוד 8 —

רישומים נאותים נגרם לו גם “נזק ראייתי” בכך שנמנע ממנו להוכיח את תביעתו (ראה ע”א 285/85 [9])” (שם בעמ’ 721).

בת.א. (חיפה) 1124/92, אורן סלמן – קטין ואח’ נ’ קופ”ח של ההסתדרות הכללית, פורסם במאגרים (6/2/97) צוטטה קביעת בית המשפט בע”פ 116/89, אנדל נ’ מדינת ישראל, פ”ד מ”ה בעמ’ 289:

“במסגרת חובת האבחון של המחלה, אין רופא יוצא ידי חובתו רק בכך שהוא מסיק את המסקנה הנכונה מן העובדות המובאות לפניו. מוטלת עליו גם החובה לגלות יוזמה ולברר את העובדות לאמיתן. חלק מכישוריו של רופא סביר, הוא לדעת לשאול, לחקור ולברר בדבר קיומן או אי קיומן של תופעות מסויימות. לא אחת, כדי לאבחן כראוי את מצבו של החולה, נדרש הרופא שלא להסתפק במה שרואות עיניו, אלא מוטלת עליו חובה נוספת לחקור, לברר ולעקוב אחרי החולה הנזקק לטיפולו ואחר קורותיו, על מנת לאמת או לשלול ממצאים מסויימים, ממצאים שיש בהם כדי לסייע לאבחון נכון”.

בהתייחס לחובת הזהירות הנדרשת מהצוות הרפואי, אין שונה טיפול באשה בסיום ההיריון מטיפול רפואי אחר הניתן לחולה.

8. בענייננו, התנהלות אנשי הצוות הרפואי הקשתה על בירור נסיבות המקרה לאשורן ועוררה קשיים ראייתיים.

א. אני מקבלת את חוות דעתו של פרופ’ שנקר ועדותו לפני שנתמכה בספרות מקצועית, כי נוכח קיומם של גורמי הסיכון וולדנות יתר וריבוי מי שפיר, יש לסווג התובעת כהריון בסיכון להיפרדות שיליה.

כאמור, גם פרופ’ שיף הסכים כי מדובר בגורמי סיכון הגם שעמדתו היא, כי ריבוי מי שפיר מהווה גורם בעל קשר חלש לתופעה.

(גם הרופאות ד”‘ר פדואה וד”ר פיינגולד שותפות לדעתו).

עוד יש להזכיר, כי פרופ’ שיף הסכים בחקירתו, כי אין מדובר במקרה רגיל וכי קיים היה סימן שאלה בעניינה של התובעת.

ב. פרופ’ שיף התייחס בחקירתו לנושא הכאבים של אישה בשבוע 40 להריון ואת חשיבות הבדיקה הקלינית ובחינת מלוא הנתונים הרלוונטיים לצורך אבחנה בין סוגי כאבים שונים.

“כאבים זה משהו מאוד מאוד יחסי. אני גם דרך אגב לא מתפלא שיש הבדלי גרסאות בין מה שאומרת האישה לבין מה ששמעו אוזני רופאה X או Y, במושג כאבים. 80 אחוז מהנשים שבאות למיון בשבוע 40, הן באות כי כואב להן, מה כואב להן? הרי ברור שצירים זה דבר כואב, זה לא חדש. איפה מעבירים את קו הגבול בין צירים לצירים כואבים קצת לצירים כואבים הרבה ללחצים, לכאבים שהם בין הצירים או כאבים רק בצירים, זה הרי לחם חוקנו יום יום כל מקרה שנכנס, אין כמעט מישהי שנכנסת בשבוע 40 עם לחצים צירים ואין לה גם כאבים, הרי צירים

— סוף עמוד 9 —

הם גם כואבים. בסוף הנושא נשאר להתרשמות הקלינית ממה שנראה הסבל, עוצמת הכאבים וסימנים נוספים, כי הרי יש הבדל מאוד גדול אם מישהי באה ויש לה כאבים עם דימום ועם לחץ דם של 180 לדוגמא ואז מצטברת תמונה קלינית…

הרי ברור שהתפקיד שלנו זה באמת לשלוף מתוך כל המאות את זאת שבמקרה יש לה עכשיו היפרדות…” (עמ’ 139, ש’ 28-18).

ג. בת.א. 41696/99 עוליאל אורית ואח’ נ’ בית חולים מאיר ואחר (פורסם במאגרים) (22.10.03) ציטט בית המשפט דברים שאמר פרופ’ שיף בחקירתו הנגדית באותו עניין באשר לדרך קבלת החלטת השחרור: “…הרופא שצריך לקבל את ההחלטה, צריך לקבל את כל האינפורמציה שכתב הרופא שהפנה את התובעת, הוא צריך לבחון את הפלט הניטור הפתולוגי, צריך לבדוק את מסמכי המעקב ההריוני, הוא צריך לקבל את ריכוז הנתונים, הוא צריך לוודא שבוצעו לאשה את כל הבדיקות המתחייבות ולראות את התוצאות שלהן ולבדוק את האישה תמיד ראוי שאישה במצב כזה תיבדק… אני לא יעודד מצבים שרופא ייתן הערכה מבלי שהוא יראה את המסמכים ויבדוק את האישה…”

וכן: “הדבר הראוי והסביר הוא שהרופא הבכיר של התורנות הוא זה שיקבל את ההחלטה שהתקבלה והוא זה שיראה את הנתונים ולא המתמחה הזוטר שהתחיל את התורנות”.

בחקירתו לפני חזר ואישר את הדברים (עמ’ 130, ש’ 27-19).

ד. במכתב השחרור שכאמור הוא התיעוד היחיד של ביקורה של התובעת במיון ביום

4.4.04 נרשם, כי סיבת הפניה היתה “צירים/ לחצים”.

ה. התובעים טענו בכתב התביעה וחזרו על כך בתצהירים ובחקירותיהם הנגדיות, כי התובעת פנתה לבית החולים באותו יום עקב כאבים והתלוננה על כך גם בעת שהותה במיון.

ו. ד”ר מיכל פיינגולד הכחישה טענה זו בתצהירה ובחקירתה הנגדית, אמרה, כי היא זו שבדקה את התובעת ולקחה ממנה אנמנזה ולכן ציינה פעמיים במכתב השחרור, כי סיבת הפניה היתה “צירים”.

ד”ר פיינגולד התבקשה להסביר את העובדה, כי סיבת הפניה שנרשמה ע”י המיילדת, ורד דלאל, הייתה “צירים / לחצים” (עמ’ 82, ש’ 18) ולא “צירים” בלבד, אך לא היה בפיה הסבר מניח את הדעת (אמרה, כי מדובר ב”אבחנה מובנית במחשב”).

ז. המיילדת גב’ ורד דלאל, שקבלה את התובעת בפנייתה למיון ושמעה תלונותיה ממקור ראשון, לא הובאה לעדות.

— סוף עמוד 10 —

לא ניתן לכך כל הסבר, לא כל שכן הסבר מניח את הדעת.

הימנעות זו פועלת לחובתה של הנתבעת ומקימה חזקה שבעובדה, כי

היה בעדותה כדי להזיק לה (ראו ספרו של המלומד י. קדמי, על הראיות, חלק רביעי, מהדורה משולבת ומעודכנת, תש”ע-2009, עמ’ 1891).

ח. לעניין זה חשיבות רבה, שכן אין מחלוקת בין הצדדים, לרבות מומחה הנתבעת, כי

ככל שהתובעת התלוננה על כאבים, לא היה מקום לשחררה מהמיון אלא צריך היה

להשאירה בהשגחה (ראו תצהיר דר’ פדואה סעיף ט’, עדות פרופ’ שיף בעמ’ 139, ש’

17-13).

ט. (1) מהראיות התברר, כי היחידה שבדקה פיזית את התובעת באותו ערב הייתה ד”ר פיינגולד שהייתה בתחילת השנה השנייה להתמחות (עדות ד”ר פיינגולד, עמ’ 74, ש’ 28-26, עדות ד”ר פדואה, עמ’ 96, ש’ 11-9).

בתצהירה הצהירה באופן כללי כי התובעת לא התלוננה על כאבים.

לראשונה בחקירתה הנגדית אמרה כי התובעת לא התלוננה על כאבים שאינם קשורים לצירים.

הגם שסוגיה זו עלתה עוד מכתבי הטענות, לא התייחסה לכך במפורש בתצהיר עדותה הראשית.

(2) ד”ר פיינגולד היא, שביצעה את בדיקת האולטרסאונד לתובעת (עמ’ 73, ש’ 7-6).

(3) הרופאה הבכירה, ד”ר פדואה לא ראתה את בדיקת האולטרסאונד בעצמה (עמ’ 96, ש’ 19-14).

(4) אין בתיעוד הרפואי התייחסות לפער בין תוצאת בדיקת מי השפיר בבוקר אותו יום במכון מור AFI 27.2 שהוגדרה ע”י הבודקת ואושרה ע”י ד”ר טובבין כ”ריבוי מי שפיר” לבין הכמות שהוערכה ע”י ד”ר פיינגולד.

יש לשים לב, כי ד”ר פיינגולד לא ציינה בבדיקתה כמות מסוימת אלא “בסביבות 20”.

מהתיעוד הרפואי עולה כי בבדיקה שבוצעה לתובעת בפברואר 2004 נמצאה כמות של 22.6 שהוגדרה כ”ריבוי קל” של מי שפיר (נספח א’ למוצגי התובעים).

מבלי להתעלם מהפער שיכול להיות כתוצאה מבדיקות במכשירים שונים בזמנים שונים פרופ’ שנקר אמר, כי במקרה שבו לא הייתה ירידת מים בלתי אפשרי שיהיה הפרש כה גדול בין תוצאות בדיקות שנערכו באותו יום.

— סוף עמוד 11 —

(5) התברר, כי ד”ר פדואה עיינה במוניטור בלבד, ראתה נתונים נוספים, כיתר לחץ דם במחשב, וכן קיבלה דיווח מד”ר פיינגולד (עמ’ 96, ש’ 28-26).

(6) התברר, כי בית החולים גבה מהתובעים תשלום עבור ביצוע אולטרסאונד מיילדותי עם תיעוד תמונות (נספח ט למוצגי התובעים) אך התמונות לא נשמרו.

ד”ר פיינגולד אמרה בחקירתה , כי “לא נהוג לצלם” (עמ’ 73, ש’ 13-10).

(7) בהתאם לנוהלי עבודה בחדרי המיון שנקבעו ע”י משרד הבריאות (ת/6) נאסר על רופא זוטר לשחרר חולה אלא אם השחרור נעשה בהסכמת הרופא הבכיר בצוות ובחתימת ידו על טופס השחרור.

בענייננו, מכתב השחרור לא נחתם ע”י הרופאה הבכירה (עדות ד”ר פיינגולד עמ’ 76, ש’ 21-20) ולמעשה אינו נושא חתימה כלל.

לראשונה בחקירתה אמרה דר’ פדואה, כי מדובר בחתימה אלקטרונית (עמ’ 99).

על גיליון המחלקה לרפואה דחופה שצורף למכתב השחרור נרשם “שחרור ב/ פדואה” והוא נחתם ע”י ד”ר פיינגולד.

בחקירתה הנגדית נשאלה ד”ר פדואה אם ראתה את מכתב השחרור לפני שחרורה של התובעת והשיבה, כי אינה זוכרת (עמ’ 106, ש’ 19-17).

פרופ’ שיף הבהיר בחקירתו, כי הדרך היחידה לעמוד בנוהל היא לקבל הרשאה שמית.

לא נטען ולא הוכח, כי הייתה לד”ר פיינגולד הרשאה כאמור.

כפי שנקבע בע”א 754/05, 759/05 לבנה לוי ואחר נ’ מרכז רפואי שערי צדק (צוטט בסיכומי התובעים), נוהל משרד הבריאות מתווה רמת זהירות מינימאלית נדרשת והפרתו מהווה הפרת חובת זהירות כלפי התובעת.

(8) אין מחלוקת בין הצדדים, כי באותו ערב לא ניתן היה לאבחן היפרדות שיליה.

כזכור, התובעים טוענים, כי היה על הנתבעת לאשפז את התובעת או להשאירה בהשגחה, ואילו הנתבעת טוענת, כי לא הייתה אינדיקציה שהצדיקה זאת.

ב”כ התובעים הציג לפרופ’ שיף את נוהל משרד הבריאות בדבר עשייה סיעודית בחדר לידה-מיון וקבלת יולדת מיום 2.5.91 (ת/4), שבמסגרתו בין היתר נקבע, כי שהיית יולדת בהמתנה לא תעלה על פרק זמן של שעתיים ללא בדיקה חוזרת, ושאל אם לא היה מקום לפחות להשאירה בסטטוס של יולדת בהמתנה.

פרופ’ שיף השיב, כי על סמך ניסיונו העריך שבדרך כלל נמשך תהליך העיבוד של המקרה מספר שעות:

— סוף עמוד 12 —

“בדרך כלל בין שעתיים לארבע, עצם ביצוע המוניטור, הדיון עם הרופאה, עצם ההתייעצות עם הרופאה הבכירה, החזרה, בדרך כלל זה לוקח כ-4 שעות, זה פרק זמן סביר שבו אפשר לקבל החלטה סבירה” (עמ’ 144, ש’ 8-6).

במקרה דנן התקבלה התובעת במיון בשעה 18:08 ושוחררה בשעה 19:46, דהיינו, ששהתה במיון שעה ושלושים ושמונה דקות בסך הכל.

ד”ר פיינגולד אמרה בחקירתה, כי ההתייעצות עם ד”ר פדואה נמשכה “מספר דקות” (עמ’ 75, ש’ 32-31).

כאשר עומת פרופ’ שיף עם הנתון בדבר פרק הזמן הקצר משמעותית בו שהתה התובעת במיון אמר, כי ייתכן שבמקרה זה פעל הצוות מהר מהממוצע ועדיין מדובר בתהליך מושכל (עמ’ 145-144).

ספק בעיני.

(9) זהו המקום לציין, כי בית החולים לא העביר השיליה לבדיקה פתולוגית.

(10) מקובלת עליי טענת התובעים בסיכומיהם, כי הנתבעת לא עמדה בסטנדרט שקבע פרופ’ שיף בעניין עוליאל.

הרופאה הבכירה בתורנות לא בדקה את התובעת, לא ראתה את הבדיקות למעט המוניטור (שעליו לא חתמה אלא צוין “ב/ פדואה”) ולמעט עיון שלא הוברר דיו במסמכים במחשב.

הרופאה הבכירה אינה זוכרת אם קראה את מכתב השחרור, ודאי שלא חתמה עליו.

ההתייעצות בין הרופאה הזוטרה לרופאה הבכירה הייתה בת “מספר דקות”.

התרשמתי, כי הבדיקות בוצעו ע”י הרופאה הזוטרה היא שמסרה את המידע לרופאה הבכירה שהסתמכה עליו.

ספק בעיני, אם נערכה בדיקה מעמיקה של מכלול הנתונים כפי שצריכה הייתה להיעשות במיוחד בעניינה של התובעת בשים לב לגורמי הסיכון שלה.

צודק ב”כ התובעים בטענתו בסיכומיו, כי לא ניתן לקבל את נימוק ה”עומס” שאינו מתיישב עם טענות הנתבעת בדבר טיפול ראוי, לפי כל סטנדרט מקובל.

י. אני קובעת, כי הנתבעת לא הביאה ראיות המעלות הסבר סביר לאופן ונסיבות קבלת החלטת השחרור ולא עמדה בנטל השכנוע, כי לא חלה התרשלות עליה היא חבה.

— סוף עמוד 13 —

9. המבחן לקיומו של הקשר הסיבתי בין אותה התנהגות רשלנית לבין הנזק הינו מבחן של מאזן ההסתברות. במסגרתו של מבחן זה על בית המשפט להעריך האם היה ניתן על ידי נקיטת אמצעי זהירות מתחייבים בנסיבות העניין ליצור “מציאות כוללת” אשר במסגרתה סביר יותר להניח כי לא היה נגרם הנזק הנדון, מאשר להניח כי הנזק היה נגרם בין כה וכה (ת.א. (חיפה) 1124/92 עניין סלמן שצוטט בעניין עוליאל הנ”ל).

כאמור לעיל, פרופ’ שנקר קבע בחוות דעתו, כי שליחתה לביתה ב- 4.4.04 מנעה אפשרות מעקב ואבחון הסימנים הראשונים של היפרדות שיליה.

למעשה אישר גם פרופ’ שיף בחוות דעתו, כי לוּ הייתה התובעת מגיעה לבית חולים מוקדם יותר, ניתן היה לאבחן את היפרדות השיליה ולהציל הוולד.

מקובלת עליי קביעתו של פרופ’ שנקר.

דעתי היא, כי התקיים קשר סיבתי בין התנהגותו הרשלנית של בית החולים לבין הנזק שנגרם.

10. א. הנתבעת טוענת, כי לתובעים אשם תורם בשיעור של 100% בשל העיכוב בחזרתם לבית החולים חרף התגברות הכאבים.

התובעת הצהירה בתצהירה, כי לא חזרה לבית החולים משום שהרופאה אמרה לה לחזור רק אם יש דם או מים (סעיף 15). התובעת חזרה על כך בעדותה (עמ’ 33, ש’ 18-16, עמ’ 34, ש’ 8-4, עמ’ 35, ש’ 15-14).

ב. התובע אמר בחקירתו, כי הרופאה אמרה לתובעת שיש לה זמן שתבוא אם ירד לה דם או ירדו מים (עמ’ 22, ש’ 5-3).

התובע אמר, כי בשלב מסוים ביקשה התובעת לחזור למיון אך לאור דברי הרופאה “שנשאר יומיים שלושה” (ללידה- ר.ש.), נשארו בית.

התובע הוסיף, כי היה עייף.

ג. בנסיבות אלה אינני סבורה, כי ניתן להטיל על התובעים רשלנות תורמת.

הוכח, כי התובעת קיימה מעקב הריון סדיר וכי ביצעה את כל הבדיקות בהתאם להנחיות הרופאים.

כזכור, בבוקר 4.4.04 בוצעה בדיקת אולטרסאונד הערכת משקל וכמות מים.

עוד באותו יום הגיעה התובעת לבית החולים מיוזמתה לטענתה בשל כאבים.

סביר בעיני ההסבר שנמסרה לעיכוב בחזרתה לבית החולים דהיינו, שבהתאם להנחיות הרופאה אמורה הייתה לחזור במקרה של דימום או ירידת מים.

בצדק הפנה ב”כ התובעים בסיכומיו לעובדה, כי בפרק ההמלצות שבמכתב השחרור לא ניתנה הנחיה לחזור במקרה של כאבים.

פרופ’ שיף אישר בחקירתו, כי ההנחיות צריכות להתייחס ליולדת הספציפית (עמ’ 145 ש’ 12-7) עם זאת אמר, כי אינו רואה בעיה בכך, שכן יש לצפות שאישה בהריון 13 תחזור לבית חולים ביוזמתה במקרה של כאבים עזים.

— סוף עמוד 14 —

סביר בעיני, כי הבנתה של התובעת את ההנחיות שניתנו לה היא שהייתה ביסוד העיכוב. בחזרה.

לא מצאתי לייחס לתובעים רשלנות בנסיבות העניין.

למען הסר ספק, לא התעלמתי מהסתירות בין עדויות התובעים לעניין יציאתו

של התובע או אי יציאתו לעבודה באותו ערב וכן תיאור התובעת את הכאבים.

אינני סבורה, כי יש בהן כדי לשמוט הקרקע מתחת לגירסתם.

11. התובעים עותרים בסיכומיהם לפצותם בגין כאב וסבל ואת תובע 3 בגין כאב וסבל, קיצור תוחלת חיים והפסד שכר בגין השנים האבודות.

התובעים מפנים לפסק דין בע”א 398/99 קופת חולים הכללית ואח’ נ’ דיין ואח’ בו נפסק ע”י בית המשפט פיצוי בסך של 600,000 ₪ לכל אחד מההורים כדמי כאב וסבל. באותו עניין קבע בית המשפט, כי הפיצוי הנפסק על נזק ממוני צריך שייתן ביטוי לנזק האמיתי שנגרם לתובע בנסיבותיו של כל מקרה.

במקרה דנן מדובר באישה שאיבדה את עוברה בשל רשלנות הנתבעת.

לאחר האירוע ילדה ילד נוסף וכיום יש לה 11 ילדים.

לתובע נולדו 3 ילדים נוספים מנישואיו לאחר האירוע.

לאחר ששקלתי נסיבות האירוע, בהתייחס לסבלה של התובעת לרבות הסבל הקשור בנשיאת הוולד במשך 9 חודשים וההוצאות הכרוכות בכך וכן סבלו של התובע, מצאתי לפצות את התובעים בגין כאב וסבל בסך של 230,000 ₪.

אינני סבורה כי פסק הדין בעניין לבנה לוי ישים למקרה דנן.

אשר לעתירה לפסוק פיצוי בגין קיצור תוחלת חיים והפסדי שכר, מקבלת עליי עמדת

הנתבעת בסיכומיה שלפיה יש לדחותה.

המומחה מטעם התובעים פרופ’ שנקר ציין בחוות דעתו, כי העובר חולץ למעשה מת.

גם לפי חוות דעת הפתולוג ד”ר גרסטון ילדה התובעת תינוקת מתה.

הפתולוג ציין, כי ה”ילודה חולצה ללא דופק”.

ד”ר פדואה שיילדה את התובעת בניתוח קיסרי הצהירה, כי חולץ יילוד ללא סימני חיים,

ללא דופק וללא נשימה וצירפה לתצהירה סיכום מהלך לידה מיום 5.4.04 שגם בו צוין, כי

חולץ ילוד ללא דופק.

צודקת הנתבעת בטענתה בסיכומיה, כי התובעים לא טענו שהעובר חולץ חי.

לא הוגשה חוות דעת ולא הובאה עדות כלשהי לביסוס הטענה.

סעיף 1 לחוק הכשרות והאפוטרופסות התשכ”ב-1962 קובע: “כל אדם כשר

לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו”.

5129371

54678313משחולץ העובר “מת” לא נעשה “אדם” ולפיכך לא קמה זכות לפיצויו.

— סוף עמוד 15 —

ריקי שמולביץ 54678313

12. לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים 1 ו-2 ביחד ולחוד סך של 230,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל וכן הוצאות משפט ובנוסף, שכ”ט עו”ד בשיעור של 23.2%.

תביעה על אי אבחון תסמונת דאון בהריון- פס"ד

בית המשפט המחוזי בחיפה

 

ת”א 1014-05 זידאן ואח’ נ’ מדינת ישראל-משרד הבריאות

בפני

כב’ השופט עודד גרשון

תובעים

1.מרואה זידאן

2.אחלאס זידאן

3.אחמד זידאן

נגד

נתבעים

מדינת ישראל-משרד הבריאות

פסק דין

ת.א. 1014/05 זידאן מרוה (קטינה) נ’ מדינת ישראל משרד הבריאות

פסק דין

1. לפני תביעה לתשלום פיצויי נזיקין בגין הולדה בעוולה.

2. פתח דבר

א. התובעת מס’ 1, קטינה ילידת 1995 (להלן – “הקטינה” או “התובעת”), סובלת מ-תסמונת דאון. באמצעות הוריה ואפוטרופוסיה הטבעיים, התובעת מס’ 2 (להלן – “האם”) והתובע מס’ 3 (להלן – “האב”), הגישה הקטינה תביעה כנגד הנתבעת, מדינת ישראל – משרד הבריאות, ובה עתרה לחייבה בתשלום פיצויי נזיקין בגין הולדתה בעוולה.

ב. בכתב התביעה נטען כי הנתבעת התרשלה בכך שלא ביצעה בדיקות רפואיות מקובלות בזמן הריונה של האם ובכך שלא ביצעה מעקב רפואי הולם אחר ההיריון. כתוצאה מכך, טענה התובעת, לא אובחן במהלך ההיריון הסיכון שתיוולד כשהיא לוקה ב-תסמונת דאון ולא ניתנה לאם האפשרות להחליט בדבר גורל ההיריון.

ג. כאן המקום לציין, שבכתב התביעה המקורי נטען כי בכל מהלך ההיריון האם לא הופנתה כלל לביצוע בדיקות מקדימות לגילוי מוקדם של תסמונות שונות בעובר (ראו בסעיף 5 לכתב התביעה המקורי).

— סוף עמוד 1 —

אולם, בכתב התביעה המתוקן ולאחר קבלת תיק טיפת החלב של האם, כבר לא נטען שהאם לא הופנתה כלל לבדיקה לגילוי מומים. בכתב התביעה המתוקן נטען שהנתבעת התרשלה בכך שלא נתנה לתובעת הסבר רפואי ראוי ונאות בדבר מהות בדיקת מי השפיר וחשיבותה וכי ההסבר ניתן על ידי אחות ולא על ידי רופא. בהקשר זה נטען כי לו היה ניתן הסבר רפואי נאות על ידי מי שמוסמך לכך, היתה האם מבצעת הפלה מלאכותית (בסעיף 16 לכתב התביעה המתוקן).

3. העובדות הצריכות לעניין

א. האם הייתה כבת 38 בעת ההיריון נשוא התביעה (להלן – “ההיריון”). זהו הריונה העשירי של האם. ביום 12.2.1995, בהיות האם בשבוע ה- 14 להריונה, היא פנתה לראשונה לתחנת טיפת חלב של הנתבעת (ראו: רשומת אישה הרה ע”ש האם בתחנת טיפת חלב – המוצג נ/2).

ב. לאור גילה של האם סווג ההיריון כהריון בר סיכון (אך לא כהריון בסיכון גבוה). נפתח לה כרטיס מעקב היריון (המוצג נ/2 הנ”ל), והאם הופנתה על –ידי אחות התחנה לביצוע בדיקות שגרתיות.

ג. בסעיף 6 לתצהירה סיפרה אחות התחנה בטיפת חלב, הגב’ ג’ואהר מוראד (להלן – “האחות”), כי בעת ביקור האם בתחנה ביום 17.2.1995 היא הפנתה אותה לבצע בדיקות רוטינה וכן בדיקת חלבון עוברי. בנוסף, ולאור היות האם בת 38, הסבירה לה האחות על חשיבות ביצוע בדיקת דיקור מי שפיר.

האחות ציינה בתצהירה כי לאחר שהאם הבינה את משמעות וחשיבות בדיקות החלבון העוברי ומי השפיר, היא אמרה שהיא מסרבת לבצע הבדיקות מאחר ואינה מוכנה לבצע הפלה מלאכותית (שם).

בנוסף, ציינה האחות בתצהיר כי היא דוברת את השפה הערבית וכי הסבירה לאם את משמעות הבדיקות וחשיבותן בשפתה של האם וכי “(…) ברור לי גם מסיבת הסירוב של האישה כפי שנרשמה ברשומה הרפואית, שהיא הבינה את ההסברים שנתתי לה על בדיקת מי השפיר” (שם).

האחות הגב’ ג’ואהר רשמה בעמ’ 9 לתיק מעקב ההיריון (המוצג נ/2) את סירוב האם באופן הבא:

“דיקור מי שפיר – מסרבת לעשות למרות שהוסבר לה על החשיבות”.

— סוף עמוד 2 —

כאן המקום לציין כי ליד הדברים הנ”ל ניתן לזהות את חותמת הרופא המטפל בטיפת חלב ד”ר טורצ’ינסקי גריגורי (להלן – “הרופא”).

זאת ועוד: בעמ’ 13 ברישום השוטף, ליד התאריך 17.2.95, נרשם:

“(…) הופנתה לבדיקות רוטינה כולל חלבון עוברי, מסרבת לעשות דיקור מי שפיר למרות שהוסבר על החשיבות לא מוכנה להפלה מלאכותית. הוזמנה לרופא 22/2 לאחות 10/3”.

ד. האחות הגב’ ג’ואהר הצהירה כי היא מוסמכת להסביר לאישה אודות בדיקת דיקור מי השפיר ולהפנותה לבדיקה (בסעיף 8 לתצהיר). האחות הדגישה כי אין באפשרותה לחייב את האישה לבצע את הבדיקה וההחלטה הסופית אם לבצע את הבדיקה אם לאו, לאחר קבלת ההסבר, היא של האישה בלבד (בסעיף 7 לתצהיר).

ה. עוד ציינה האחות הגב’ ג’ואהר כי הן במועד מעקב ההיריון של האם והן כיום אין נוהל שמחייב אחות להפנות אישה לרופא על מנת שגם הוא יסביר לאם אודות בדיקת מי שפיר לאחר שאחות כבר הסבירה לה והיא סירבה (בסעיף 9 לתצהיר).

ו. רופא התחנה ד”ר טורצ’ינסקי גריגורי הצהיר כי לראשונה נבדקה העם על ידו ביום 22.2.1995 (בסעיף 5 לתצהירו).

עוד הצהיר הרופא כי מעיון בכרטיס אישה הרה (המוצג נ/2) עולה כי הוא חתם באמצעות החותמת האישית שלו ליד סירובה של האם לבצע בדיקת מי שפיר למרות שהוסברה לה חשיבות הבדיקה (בסעיף 6 לתצהיר).

עוד הוסיף הרופא לעניין זה כי החותמת האישית שלו נמצאת לעולם בכיסו, הוא היחיד העושה בה שימוש והוא אינו מעביר אותה לאדם אחר או מאשר לאדם אחר להשתמש בה (שם).

הרופא הוסיף ואמר בתצהירו כי –

“(…) העובדה ששמתי את החותמת שלי בעמ’ 9 לכרטיס האישה ההרה ליד הסירוב לביצוע בדיקת מי השפיר, מוכיחה באופן חד משמעי שבנוסף להסבר שקיבלה היולדת מאת האחות ג’ואהר לעניין בדיקת מי השפיר ולמרות שהיא סרבה לבצע את הבדיקה, כפי שמפורט בעמ’ 13 לכרטיס אישה הרה, גם אני הסברתי לאישה על בדיקת מי השפיר אולם היא שוב סירבה לבצע את הבדיקה

— סוף עמוד 3 —

למרות שהסברתי לה על חשיבות הבדיקה” (בסעיף 7 לתצהיר; ההדגשה שלי. ע. ג.).

עוד הצהיר הרופא כי האחות בתחנה מוסמכת באופן בלעדי להסביר ליולדת על בדיקת מי השפיר וכי אין חובה על הרופא לשוב ולהסביר לאישה על הבדיקה. יתרה מזאת, לטענתו האחות אף מוסמכת ליתן את ההפניה לביצוע הבדיקה ואין כל צורך לפנות לרופא בעניין זה (בסעיף 12 לתצהיר).

ז. גם הגב’ מרי טנוס, המשמשת כסגנית מפקחת נפתית בלשכת בריאות עכו ואשר שמשה בעבר כאחות מרכזת אם וילד בלשכת הבריאות בעכו, הצהירה כי אחות טיפת חלב מוסמכת להסביר לאישה ההרה המגיעה לתחנה אודות בדיקת מי השפיר ולהפנותה לבדיקה כזו (בסעיף 4 לתצהירה).

גם הגב’ טנוס הצהירה כי אין נוהל המחייב את האחות להפנות את האישה המסרבת לעבור את הבדיקה לקבלת הסבר מן הרופא (בסעיף 5 לתצהיר).

ח. מנגד, טענה האם בתצהירה כי היא מעולם לא סירבה לבצע את בדיקת מי השפיר וכי לא ניתן לה הסבר ראוי ואחראי אודות הבדיקה (בסעיף 5 לתצהיר האם).

4. גדר המחלוקת וכתב התביעה המתוקן

לאור טענות התובעים בכתב התביעה המתוקן ולאור האמור בתצהירים שהוגשו מטעם הצדדים נראה כי יריעת המחלוקת הצטמצמה לשאלות שלהלן:

האם ההסבר שקיבלה האם אודות ביצוע בדיקת מי השפיר וחשיבותה של הבדיקה היה בנסיבות העניין הסבר מספיק, ראוי, מקיף ואחראי?

וכן, האם ההסבר אודות הבדיקה ניתן על ידי בעל המקצוע המוסמך ליתן אותו?

אלו הן השאלות העיקריות העומדות להכרעה בתיק זה.

5. הראיות

א. מטעם התובעים העידו האם (היולדת) והאב שנחקרו על תצהירי העדות ראשית שנתנו.

המומחה מטעם התובעים, פרופ’ יוסף שנקר, נחקר על חוות דעתו הראשונה ועל חוות הדעת המשלימה שערך בעניינה של הקטינה.

— סוף עמוד 4 —

ג. מטעם הנתבעת העידו האחות הגב’ ג’ואהר מוראד והגב’ מרי טנוס וכן רופא התחנה ד”ר איגור טורצ’ינסקי.

המומחה מטעם הנתבעת, פרופ’ בליקשטיין, נחקר על חוות דעתו הראשונה ועל חוות הדעת המשלימה שערך.

כמו כן העידה הנתבעת את אחיותיה של האם – הגב’ זידאן נורה והגב’ זידאן זוהרייה.

6. טענות התובעים לעניין האחריות

א. האם טענה כי מעולם לא סירבה לבצע בדיקת דיקור מי שפיר וכי לא ניתן לה הסבר ראוי אודות הבדיקה על ידי הרופא בתחנת טיפת חלב (בסעיף 5 לתצהיר האם).

האם הוסיפה כי בעת שבקרה אצל הרופא ביום 22.2.1995 הרופא לא טרח להסביר לה אודות הבדיקה ולא טרח להחתים אותה על סירוב לבצע את הבדיקה (בסעיפים 7 – 8 לתצהיר).

ב. האם הוסיפה וטענה כי הגם שהיא נמנית על המאמינים בדת המוסלמית היא איננה דתייה אדוקה ועל כן לא הייתה קיימת כל מניעה לכך שתבצע את הבדיקה ואף שתעבור הפלה מלאכותית במידת הצורך (בסעיף 9 לתצהיר האם; וראו גם בסעיף 4 לתצהיר האב אחמד זידאן).

ג. בסיכום טענותיהם טענו התובעים כי אלמלא רשלנות הנתבעת בביצוע המעקב הרפואי אחר היולדת לא הייתה הקטינה נולדת, וכי טוב היה לולא נולדה מלהיוולד עם מומים קשים (תסמונת דאון) ועם נכות צמיתה בשיעור 100%.

ד. התובעים טענו כי בהתאם להלכה שנפסקה על ידי בית המשפט העליון בע”א 518/82 ד”ר רינה זייצוב ואח’ נ’ שאול כץ ואח’, פ”ד מ(2) 85, המקרה דנן מקנה עילת תביעה הן לקטינה והן להוריה.

ה. התובעים הוסיפו וטענו כי במקרה דנן מתקיימים התנאים להחלת הכלל “הדבר מדבר בעד עצמו” בהתאם לסעיף 41 לפקודת הנזיקין וכי על שום כך יש להעביר את נטל הראיה אל הנתבעת.

ו. עוד טענו התובעים, כי בענייננו קיימת חובת זהירות מושגית של הרופא המטפל במעקב ההיריון כלפי האם, האישה ההרה, וכן שקיימת חובת זהירות קונקרטית. לטענת התובעים הפרה הנתבעת את שתי החובות האמורות.

— סוף עמוד 5 —

ז. באשר לחוות דעת המומחים שהוגשו בתיק זה ושעליהן עוד יורחב בהמשך, טענו התובעים כי חוות דעתו של פרופ’ בליקשטיין מטעם הנתבעת “(…) מנותקת מהמציאות ונועדה לחפות על מחדלה של הנתבעת במעקב אחר הריונה של היולדת” (בעמ’ 6 לסיכומי התובעים). נטען כי חוות הדעת היא מגמתית וחסרת כל בסיס עובדתי וכי יש להעדיף על פניה את חוות דעתו של פרופ’ שנקר מטעם התובעים.

ח. התובעים טענו כי העדויות מטעמם (עדויות האם, האב והמומחה הפרופ’ שנקר) הותירו רושם מהימן ואמין ועל כן יש לבסס עליהן את ההכרעה בתיק זה.

ט. התובעים טענו כי מהתשתית הראייתית שהונחה בפני בית המשפט עולה כי האם לא קבלה כל הסבר ראוי מרופא אחראי על בדיקת מי השפיר; הרופא המטפל כשל בניהול מעקב ההיריון; הרופא המטפל לא נקט זהירות ראויה עם האם לאור גילה וולדנות היתר; ולא פעל כרופא סביר ובהתאם לסטנדרט רפואי ראוי ומקובל.

התובעים טענו כי אין לייחס רשלנות תורמת כלשהי לאם שכן היא סמכה על הרופא המטפל. כן נטען כי האם היא אישה חסרת השכלה שאין לה כל ידע ברפואה.

7. חוות הדעת ועדות המומחה מטעם התובעים – פרופ’ שנקר

א. חוות הדעת הראשונה מיום 29.9.2003 (נספח ב’ לכתב התביעה המתוקן)

חוות הדעת הראשונה נכתבה על ידי פרופ’ שנקר על סמך שיחה עם האב והאם בלבד בעת שכרטיס טיפת החלב לא היה בפני המומחה.

בהתאם לדברי האם, היא לא נשלחה לבדיקות מיוחדות על ידי צוות טיפת חלב (בעמ’ 1 לחוות הדעת).

המומחה סיווג את הריונה של האם כהריון בסיכון גבוה לאור גילה ובשל ולדנות יתרה (8 לידות קודמות) (בעמ’ 2 לחוות הדעת).

בהתייחסו לבדיקות שהיה מקום לבצען כתב פרופ’ שנקר את הדברים הבאים –

“במקרה הנדון בהתאם לתקנות בריאות העם, בהתחשב בעובדה שבזמן הריונה הייתה בגיל 37 – 38 הייתה חובה לבצע בדיקה מיוחדת, בדיקה ציטוגנטית לשלילת מום

— סוף עמוד 6 —

כרומוזומלי מולד – תסמונת דאון. את הבדיקה ניתן לבצע בשלבי הריון שונים בשיטות שונות:

א. בדיקה של סיסי כוריון בסוף השליש הראשון של ההריון.

ב. בדיקת מי שפיר בשבוע 18 – 20.

ג. בדיקה ציטוגנטית היא רוטינית ובדיקת חובה לכל אישה שנכנסה להריון מגיל 35 ומעלה.

בדיקה זו ממומנת ע”י מדינת ישראל.

לבדיקה ציטוגנטית יש להפנות את האשה בהריון ע”י צוות רפואי בטיפת חלב או ע”י כל רופא המשגיח על האשה בזמן ההריון. לפי דברי האשה (תרגום הבעל), האשה הצהירה שלא נשלחה לבדיקה ע”י צוות טיפת חלב, בדיקה ציטוגנטית כאשר הייתה בהריון. (סיבה לאי ביצוע בדיקה סטנדרטית זו יש לברר במסגרות אחרות). באי שליחה של אישה בהריון בגיל מעל 35 לביצוע בדיקה ציטוגנטית יש לראות סטייה רפואית” (בעמ’ 3; ההדגשות שלי. ע’ ג’).

בסיכום חוות דעתו כתב פרופ’ שנקר את הדברים הבאים –

“מדובר באישה ולדנית, אם ל- 8 ילדים בריאים אשר בעת הריונה עם מרווה הייתה בגיל 37-38. לפי דבריה לא נשלחה לבדיקה רוטינית, ציטוגנטית אבחון מחלת דאון, בדיקה חובה לפי סטנדרט רפואי ישראלי, בדיקה ממומנת ע”י הממשלה.

כתוצאה מאי ביצוע הבדיקה הציטוגנטית מרווה נולדה עם תסמונת דאון וכתוצאה מכך סובלת מתחלואה. נכות מבחינת התפקוד של מערכת העצבים המרכזית (את אי ביצוע הבדיקה, סיבותיה, יש לברר ע”י מערכת אחרת, לא מערכת רפואית)” (בעמ’ 4; ההדגשה שלי. ע’ ג’).

הנה כי כן, חוות דעתו הראשונה של פרופ’ שנקר התבססה אך על דברי האם שלפיהם היא לא נשלחה כלל לביצוע בדיקות מיוחדות לאבחון מומים בעובר. אולם, משהובהר, באמצעות הרשומה הרפואית מתחנת טיפת החלב (המוצג נ/2), שהאם אכן הופנתה לביצוע הבדיקות ולאחר שכתב התביעה תוקן בהתאם, הרי

— סוף עמוד 7 —

שנשמט הבסיס מתחת לחוות הדעת האמורה ושוב אין לייחס לה כל ערך. למעשה אין מחלוקת בין הצדדים בדבר חשיבות ההפניה של כל יולדת בגילה של האם לבדיקת מי שפיר.

ב. חוות הדעת המשלימה מיום 21.4.2008 (נספח ג’ לכתב התביעה המתוקן)

חוות הדעת המשלימה התבססה על רשומת אישה הרה של האם בטיפת חלב (המוצג נ/2).

לאור האמור ברשומה, הרי שבחוות דעתו המשלימה פרופ’ שנקר כבר לא דן כלל בשאלה אם האם הופנתה על ידי הצוות הרפואי לביצוע מי שפיר אם לאו, אלא הסתפק בשאלה אחת בלבד והיא “על מי מוטלת חובת ההסבר בכדי לבצע בדיקות מסוג בדיקת מי שפיר?”. על כך השיב המומחה לאמור:

“בדיקת מי שפיר זו בדיקה מיוחדת, המבוצעת בהוראה רפואית, במקרה הנדון גיל האשה, סיכון מוגבר לעובר פגוע בתסמונת דאון.

ההוראה לבדיקת מי שפיר נעשית על ידי רופא לאחר שניתן לאשה הסבר על מטרת ביצוע הבדיקה, על הפעולה הטכנית של בדיקת מי שפיר, משמעות התוצאה לגבי העובר” (בעמ’ 2; ההדגשה שלי. ע’ ג’).

פרופ’ שנקר הוסיף לעניין זה כי –

“תפקידו של הרופא במידה וקיימת הוראה רפואית לביצוע הבדיקה לנסות להסביר בשפה המובנת למטופלת על חשיבות הבדיקה, כפי שצוין ולנסות לשכנעה, אולם האוטונומיה היא של האשה” (שם).

כן נאמר בחוות הדעת המשלימה כי במקרה שבו האישה מסרבת לבצע את הבדיקה מכל סיבה שהיא “(…) על הרופא לתעד את השיחה ואם ידועה לו מה סיבת הסירוב לציינה ברשומה הרפואית” (שם).

ג. עדות פרופ’ שנקר בבית המשפט (בישיבה מיום 6.3.11, החל מעמ’ 40 לפרוטוקול)

— סוף עמוד 8 —

בתחילת חקירתו הנגדית הסכים פרופ’ שנקר שכתיבת חוות דעת שעניינה הולדה בעוולה מבלי שתיק טיפת החלב של האם מונח בפני המומחה הינה אכן דבר נדיר ביותר (בעמ’ 43 – 44 לפרוטוקול הישיבה מיום 6.3.11).

פרופ’ שנקר אמר בעדותו כי בנסיבות העניין ולאחר עיון בתיק טיפת החלב של האם המסקנה היא כי הצוות הרפואי פעל לפי סטנדרט רפואי מקובל רק באופן חלקי (בעמ’ 58, שורה 8).

פרופ’ שנקר הסביר את טענתו הנ”ל באומרו שמי שצריך ליתן את ההסבר הסופי אודות הבדיקה הוא הרופא. זאת, משום “שבצוות הרפואי של טיפת חלב אין שוויון בין הרופא לאחיות, ישנן פעולות שעושות האחיות וישנן פעולות שעושה הרופא. מי שאחראי על הטיפול באישה בזמן הריון, וזה לא משנה אם זה בטיפת חלב, קופת חולים או רופא פרטי, זה הרופא” (בעמ’ 58, שורות 16 – 19).

אולם, כשנשאל פרופ’ שנקר מנין הוא שואב את מסקנתו האמורה, היינו, היכן כתוב שרופא הוא שחייב להפנות את המטופלת לבדיקת מי שפיר ולא האחות הוא הודה כי “אין הוראה שכתוב” (בעמ’ 61, שורות 5 ו- 7).

בהמשך שב פרופ’ שנקר והדגיש את הדברים באומרו שלא יתכן שאחות תשלח את המטופלת לבדיקה כה חודרנית ומסוכנת ולכן ישנה חובה שהרופא הוא שישלח אותה (בעמ’ 63, שורות 9 – 12).

פרופ’ שנקר העיד כי הוא די משוכנע שאמרו לתובעת אודות הבדיקה, אולם לשיטתו הכשל במקרה דנן הוא שלא בעל המעמד המוסמך לכך, היינו הרופא, הוא שאמר את הדברים ועל כן ההסבר שקיבלה האם היה הסבר חלקי בלבד (בעמ’ 82 לפרוטוקול, משורה 19 ואילך).

פרופ’ שנקר הסכים שבמידה ויקבע שהרופא אכן הסביר לתובעת אודות נחיצות בדיקת מי השפיר לרבות הסיכונים והסיכויים וכי אם הרופא היה עורך תרשומת לגבי סירוב האם לבצע את הבדיקה, אזי במקרה כזה “אין פה מקרה”, אין לתובעים עילת תביעה שכן לא ניתן לחייב את האישה לעבור את הבדיקה בכח (בעמ’ 90, שורות 3- 15).

8. טענות הנתבעת לעניין האחריות

א. הנתבעת טענה כי בנסיבות העניין לא ניתן ליתן משקל כלשהו לחוות הדעת ולעדותו של פרופ’ שנקר מטעם התובעים.

— סוף עמוד 9 —

חוות דעתו הראשונה של פרופ’ שנקר ניתנה אך ורק על סמך דברי האם ומבלי שתיק טיפת החלב היה מונח בפניו.

חוות דעתו המשלימה של פרופ’ שנקר מבוססת על הנחה מוטעית שלפיה ההסבר שניתן לתובעת ניתן על ידי אחות בלבד, כאשר הוכח שהאם נבדקה גם על ידי הרופא ד”ר טורצ’ינסקי ביום 22.2.1995 ואף קיבלה מפיו הסבר נוסף ביחס לבדיקת מי השפיר.

הנתבעת הוסיפה וטענה, כי עיון בעדותו של פרופ’ שנקר מעלה כי במהלך העדות ניסה המומחה להתחמק ולהימנע במתכוון ממתן תשובות ענייניות ומדויקות בין היתר לעניין הסטנדרט הרפואי המקובל, הכל תוך ניסיון להטעות את בית המשפט באשר למהות ההסבר שיש לספק לאישה ההרה והגורם המוסמך ליתן אותו.

הנתבעת טענה כי אין זו הפעם הראשונה שפרופ’ שנקר מציג על דוכן העדים נתונים לא מדויקים במטרה להטעות את בית המשפט והפנתה למספר פסקי דין בהם מתחו שופטים ביקורת חריפה על חוות דעתו ותשובותיו של פרופ’ שנקר [ת.א. 2168/07 שירית לוי נ’ מרכז רפואי ספיר (ניתן ביום 24.3.09) – המוצג נ/10; ופסק דינו של כב’ השופט יצחק כהן בת.א. (חיפה) 363/00 חליפה אמין מחמוד נ’ מדינת ישראל].

ב. הנתבעת טענה כי יש לדחות את טענתם המקורית של התובעים כאילו האם לא הופנתה לבדיקת מי שפיר במהלך ההיריון. הנתבעת בקשה לקבוע כי הוכח, כפי שצויין ברשומה הרפואית (המוצג נ/2), כי האם הופנתה לבדיקה אולם היא סירבה לבצעה הואיל ולא היתה מוכנה לבצע הפלה מלאכותית.

בהקשר זה, טענה הנתבעת כי גרסת האם וגרסת האב אינן סבירות, אינן אמיתיות ואינן מהימנות ויש לדחותן מכל וכל.

לטענת הנתבעת, עיון בעדות האם מעלה כי היא מסרה מספר גרסאות עובדתיות סותרות ותשובותיה התאפיינו באי דיוקים של ממש.

באשר לעדות האב, נטען כי עסקינן בעדות פסולה שאין ליתן לה כל משקל ראייתי על שום היותה עדות מפי השמועה שכן האב העיד שכל מה שידוע לו אלה דברים שהאם ספרה לו ולא דברים ששמע מהאחיות או מהרופאים בעצמו. בכל מקרה, נטען כי עדות האב מגמתית, בלתי אמינה וסותרת את הרישומים הרפואיים מזמן אמת.

— סוף עמוד 10 —

יוצא אפוא, טענה הנתבעת, כי לפנינו רק עדות יחידה של בעל דין המעוניין בתוצאות המשפט. התביעה לא הוכחה הלכה למעשה ועל כן דינה להידחות.

ג. הנתבעת טענה כי סירובה של האם לבצע בדיקות חלבון עוברי ומי שפיר מדבר בעד עצמו ומעיד על רצונה שלא לגלות מומים גנטיים בעובר שכן היא לא תהיה מוכנה לבצע הפלה מלאכותית באם יתגלו מומים כאלה.

זאת ועוד, לטענת הנתבעת עצם סירובה של האם לבצע בדיקת חלבון עוברי שהיא בדיקת סקר המתבצעת באמצעות בדיקת דם פשוטה שאינה מסוכנת – מעידה כאלף עדים כי האם פשוט לא היתה מעוניינת לגלות אם העובר לוקה בתסמונת כלשהי שכן היא לא היתה מוכנה בשום אופן לבצע הפלה.

ד. הנתבעת טענה כי מהוראות הדין [ראו: תקנות בריאות העם (בדיקת מי שפיר), התש”ם – 1980; תדריך להפניית נשים הרות לבדיקת מי שפיר – המוצג נ/9; נוהל משרד הבריאות משנת 1993 – המוצג נ/12], מחוות דעת המומחים (לרבות המומחה מטעם התובעים!) וממכלול הראיות עולה כי אחות טיפת חלב מוסמכת להסביר לאישה הרה אודות בדיקת מי שפיר ואף להפנותה לבדיקה.

בנסיבות אלה, ולנוכח הרישום בכרטיס האם בטיפת חלב, ברור שהצוות הרפואי הפנה את האם לביצוע בדיקת מי שפיר אולם היא סירבה לבצעה מסיבותיה שלה. במצב דברים זה נשמט הבסיס מתחת לתביעה כולה.

ה. הנתבעת הוסיפה וטענה כי בשום מקום לא נאמר שקיימת חובה על הרופא לשוב ולהסביר ליולדת אודות הבדיקה לאחר שסירבה לבצעה בעת שקיבלה את ההסברים מהאחות. אולם, למרות זאת, בענייננו הוכח שגם הרופא המטפל, ד”ר טורצ’ינסקי, הסביר לתובעת אודות הבדיקה.

ו. הנתבעת טענה כי בענייננו לא התקיימו התנאים המצטברים להחלת הכלל שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין ועל כן אין מקום להעברת נטל הראייה.

ז. על שום כל אלה, טענה הנתבעת כי לאור מכלול הראיות בתיק זה ונוכח ההלכה הפסוקה יש לקבוע כי לא הוכחה רשלנות שכן לא כל טעות מהווה רשלנות ויש להיזהר מפני העלאת סטנדרט ההתנהגות יתר על המידה ויצירת רפואה מתגוננת ולא מתקדמת.

בנסיבות העניין, כך נטען, יש לקבוע כי הצוות הרפואי פעל ללא דופי והאחריות המלאה בגין הולדתה של הקטינה בעוולה רובצת כולה לפתחה של האם אשר

— סוף עמוד 11 —

מסיבותיה האישיות השמורות עימה סירבה לעבור את בדיקת מי השפיר ונטלה על עצמה את מלוא הסיכון.

ח. הנתבעת הוסיפה וטענה כי מאחר שהאם הצהירה בזמן אמת ובאופן ברור כפי שהדברים מופיעים ברשומה הרפואית כי היא מעולם לא הייתה מסכימה לבצע הפלה מלאכותית, אזי דין התביעה להידחות גם בשל העדר קשר סיבתי בין מעשה ההתרשלות הנטען לנזק.

לעניין זה הפנתה הנתבעת לשלושת המבחנים המצטברים לבחינת הקשר הסיבתי כפי שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט העליון בע”א 4960/04 ערן סידי נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ”ד ס(3) 590 (2005), וטענה כי אלה אינם מתקיימים בענייננו שכן הוכח כי בכל מקרה האם היתה מסרבת להפסקת ההיריון ולהפלה מלאכותית.

ט. הנתבעת הוסיפה וטענה כי לאור הלכת זייצוב ופסיקה נוספת של בית המשפט העליון המקרה דנן אינו נופל בגדר המקרים החריגים והנדירים שבהם ניתן לומר כי טוב מותו של היילוד מחייו. בעניין זה הפנתה הנתבעת גם לדברים שכתב פרופ’ בליקשטיין בחוות דעתו הראשונה מטעמו (עמ’ 3 לחוות הדעת) ולעדותו בישיבת בית המשפט מיום 8.5.11.

י. לסיכום, הנתבעת טענה כי הוכח שצוות התחנה בטיפת חלב נהג במהלך הריונה של האם על פי הפרקטיקה המקובלת. הוכח כי האחריות ללידתה של הקטינה עם המום ממנו היא סובלת מוטלת לחלוטין על כתפי האם ועליה בלבד משבחרה על דעת עצמה ומסיבות השמורות עימה תוך לקיחת הסיכונים הכרוכים בדבר להימנע מביצוע הבדיקות הנדרשות.

מכאן, שדין התביעה להידחות הן נוכח העדר אחריות והן בשל העדר קשר סיבתי בין הרשלנות לבין לידת הקטינה במומה.

לחילופין בלבד, טענה הנתבעת כי גם אם בית המשפט ימצא כי יש להטיל אחריות כלשהי על כתפי הנתבעת הרי שיש ליתן את הדעת להגעתה המאוחרת של היולדת לתחנת טיפת חלב, לסירובה של האם לבצע בדיקות גנטיות ו/או לפנות לייעוץ גנטי כשהמסקנה מכל אלה היא שהאם היא האחראית להולדת הקטינה במומה וזאת בשל רשלנותה התורמת ו/או ברשלנותה הבלעדית.

9. חוות דעתו ועדותו של המומחה מטעם הנתבעת פרופ’ יצחק בליקשטיין

א. חוות דעתו הראשונה של פרופ’ בליקשטיין – מיום 3.12.2006

— סוף עמוד 12 —

פרופ’ בליקשטיין הגיע למסקנה כי “הצוות הרפואי פעל עפ”י הסטנדרט משהציע לתובעת ברור גנטי ומשסרבה לבצע ברור זה אין לראות בצוות הרפואי אחראי ללידתה של האם” (בפרק ה”סיכום” בסעיף 7).

המומחה הוסיף כי סירובה של האם לבצע את הבדיקה מתיישב עם הספרות המחקרית בארץ ובעולם ממנה עולה כי נשים מוסלמיות אינן נוהגות לבצע בדיקות טרום לידתיות לגילוי מומים, וגם כאשר מתגלה מום הן אינן נוטות לבצע הפסקת הריון. המומחה הפנה למספר מאמרים אקדמיים ומחקרים בעניין זה.

ב. חוות דעתו המשלימה של פרופ’ בליקשטיין – מיום 7.12.2008

בחוות דעתו המשלימה כתב פרופ’ בליקשטיין כי הוא אינו מקבל את העמדה שהוצגה בחוות דעתו המשלימה של פרופ’ שנקר שעל פיה יש לשכנע את האישה לבצע את הבדיקה.

פרופ’ בליקשטיין כתב בחוות דעתו כי אין מדובר בבדיקה “מצילת-חיים” אלא בבדיקה המיועדת לאבחן אם העובר סובל ממום כלשהו. בכל מקרה, לדבריו, יש לכבד את רצון האישה שלא לבצע את הבירור הגנטי ובייחוד במקרה דנן בו סירובה של האם מוכר היטב בספרות המדעית ומעוגן בתפיסת האסלאם לפיה ממילא אין להפיל את ההיריון.

פרופ’ בליקשטיין מצא לנכון להדגיש כי האם לא הייתה מעוניינת לבצע בדיקה פשוטה של חלבון עוברי אזי מקל וחומר שלא היתה מעוניינת לבצע את הבדיקה המורכבת והמסוכנת יותר של דיקור מי השפיר.

בסוף חוות דעתו המשלימה התייחס פרופ’ בליקשטיין לשאלה “מי אמור להפנות את האישה לניקור מי-שפיר?”, על כך השיב המומחה כי “ההפניה לניקור מי-שפיר נעשית הן ע”י רופא והן ע”י אחיות “בריאות הציבור” שהוסמכו לבצע מעקב הריון ובתוך זה מתן הסבר, ובמידת הצורך מתן הפנייה, לביצוע ניקור מי”ש” (בעמ’ 2 סעיף ד’).

פרופ’ בליקשטיין ציין כי הרשומה בעניינה של האם מלמדת שכך בדיוק נעשה במקרה זה, הן על ידי האחות והן על ידי הרופא שתיעד את סירוב האשה ברשומה.

ג. עדות פרופ’ בליקשטיין בבית המשפט ביום 8.5.11 (החל מעמ’ 159 לפרוטוקול)

— סוף עמוד 13 —

בפתח עדותו, במסגרת החקירה הראשית, נדרש המומחה להתייחס לשאלה מיהו הגורם הרפואי המוסמך להפנות אישה הרה לבדיקת מי שפיר?

פרופ’ בליקשטיין העיד שקרא, קודם מתן עדותו, את דברי פרופ’ שנקר בעדותו בבית המשפט, “ואני מוכרח להגיד שקראתי ולא האמנתי” (עמ’ 159 – 160). לדבריו, אין בשום מקום נוהל הקובע שרק רופא מוסמך להפנות לבדיקת מי שפיר כפי שהעיד פרופ’ שנקר.

לדברי פרופ’ בליקשטיין “ההפניות לדיקור מי שפיר נעשות או על ידי אחות שמוסמכת לכך, או על ידי הרופא בטיפת חלב. לא מדובר באחות של אף, אוזן וגרון, או של עיניים שנקלעה במקרה למרפאה וראתה אישה בהיריון ואין לה מושג על מה מדובר, מדובר באחיות שיש להן ניסיון רב, יש להן את ההכשרה, יש להן את המיומנות, יש להן גם את החובות” (בעמ’ 160, שורות 2 – 3).

פרופ’ בליקשטיין אף הדגיש בהמשך כי “(…) לא מדובר בעקיפה של סמכות רפואית, כי הרי, אחרי שאחות שלחה, וגם רופא אחרי שהוא שולח, קיימת עדיין האינסטנציה היועצת, הרי לא יעלה על הדעת שיעשו דיקור מי שפיר לאישה ללא ייעוץ גנטי, שמה יושב או רופא או יועץ גנטי. אפרופו, גם יועץ גנטי (…) הוא לא צריך להיות רופא בכלל, יכול לאשר דיקור מי שפיר, שזה שלב יותר גדול” (שם, שורות 15 – 19).

גם בחקירתו הנגדית חזר פרופ’ בליקשטיין, במספר הזדמנויות, על כך שהאחות בטיפת חלב בהחלט מוסמכת להסביר ולהפנות לבדיקת מי השפיר (ראו: בעמ’ 170 – 171, 174 – 176 לפרוטוקול).

10. דיון והכרעה בשאלת האחריות: האם קיבלה האם הסבר ראוי ומספיק מהגורם המקצועי המוסמך אודות בדיקת מי השפיר?

א. סוגיית נטל הראייה: האם מתקיימים במקרה זה התנאים להפעלת הכלל שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין – “הדבר מדבר בעד עצמו”?

לאחר עיון בטענות באי כח הצדדים ואת הדין וההלכה הפסוקה לעניין זה, הגעתי למסקנה כי בנסיבות העניין לא מתקיימים התנאים המצטברים להעברת נטל הראייה אל כתפי הנתבעת כבקשת התובעים.

סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע לאמור:

— סוף עמוד 14 —

“בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה”.

עיון בהוראת החוק האמורה מלמד שבכדי להחיל את הכלל “הדבר מעיד על עצמו” ולהעביר את נטל השכנוע אל כתפי הנתבעת להוכיח כי לא הייתה התרשלות מצידה במקרה זה, שומה על התובעים להוכיח את קיומם של 3 תנאים במצטבר:

האחד: “כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק”;

היינו, על התובעים להוכיח כי האם 2 (היולדת) לא ידעה ולא יכלה לדעת את הנסיבות שגרמו להולדת הקטינה במומה;

השני: “וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו”;

היינו, על התובעים להוכיח כי הולדת האם 1 (הקטינה) כשהיא סובלת מתסמונת דאון אירעה על ידי נכס שלנתבעת שליטה מלאה עליו;

השלישי: “ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה”;

היינו, על התובעים להוכיח כי הולדת הקטינה עם מומה מתיישבת יותר עם המסקנה שהצוות הרפואי לא נקט בזהירות סבירה יותר מאשר עם המסקנה ההפוכה.

הואיל והגעתי למסקנה, שעליה ארחיב להלן, כי הצוות הרפואי אצל הנתבעת פעל ללא דופי והפנה את האם בשתי הזדמנויות שונות לבדיקת מי שפיר לגילוי מומים בעובר ואף לבדיקת חלבון עוברי, אולם האם סירבה לבצע את הבדיקות האמורות משיקוליה היא, ברי כי לא מתקיים אף אחד מהתנאים הנ”ל ואין מקום להעברת נטל הראייה.

— סוף עמוד 15 —

אשר על כן, אני דוחה את טענת התובעים כי במקרה זה חל הכלל “הדבר מדבר בעד עצמו”.

ב. האם הוכחה התרשלות הנתבעת?

אקדים ואומר כי מחומר הראיות המונח לפני עולה בבירור כי האם הופנתה לביצוע דיקור מי שפיר בשתי הזדמנויות שונות וקיבלה הסברים מלאים על מהות הבדיקה וחשיבותה הן מאחות התחנה והן מרופא התחנה. כן הוכח, כי האם היא שסירבה, מדעת, ומטעמיה שלה, לבצע את בדיקת מי השפיר (כמו גם את בדיקת החלבון העוברי).

במצב דברים זה, מסקנתי היא כי לא נפל כל דופי בהתנהגות הנתבעת ולא הופרה חובת הזהירות הקונקרטית. למעשה די בכך כדי לדחות את התביעה.

מסקנתי זו מתבססת על עדויותיהם של האחות והרופא, אותן מצאתי כעדויות מהימנות הנתמכות ברשומה הרפואית הנ”ל. כן מתבססת מסקנתי על האמור בשתי חוות הדעת של פרופ’ בליקשטיין, שפורטו מעלה, כמו גם על עדותו הקוהרנטית והסדורה של המומחה שדבריו מקובלים עלי לחלוטין.

זאת ואף זאת: גם המומחה מטעם התובעים, פרופ’ שנקר, העיד כפי שפורט לעיל כי הוא “די משוכנע” שנאמר לאם אודות בדיקת מי השפיר (בעמ’ 82 לפרוטוקול הישיבה מיום 6.3.11). כזכור, פרופ’ שנקר אף הסכים כי אם יסתבר שהרופא הסביר לתובעת אודות הבדיקה – הרי שנשמט הבסיס מתחת לתביעה כולה (בעמ’ 90).

כאן המקום לציין כי אני מקבל ומאמץ את מלוא הדברים שנאמרו בתצהירו ובעדותו של הרופא ד”ר טורצ’ינסקי, על כך שבדק את האם והסביר לה אודות בדיקת מי השפיר, בנוסף להסברי האחות.

לכך יש להוסיף שכבר בחוות דעתו הראשונה כתב פרופ’ שנקר כי “לבדיקה ציטוגנטית יש להפנות את האישה בהריון ע”י צוות רפואי בטיפת חלב או ע”י כל רופא המשגיח על האישה בזמן ההיריון”. מכאן, שאפילו המומחה מטעם התובעים סבר שגם “צוות רפואי”, היינו, גם מי שאינו רופא, יכול להפנות את האישה ההרה לבדיקת מי שפיר ושרופא אינו היחיד המוסמך לעשות כן.

להלן אפרט את העדויות והראיות הנוספות שהובילו אותי למסקנותי הנ”ל.

— סוף עמוד 16 —

הפניית האם לדיקור מי שפיר על ידי האחות ועל ידי הרופא

נוכח טענתה המרכזית של האם בתביעתה ובעדותה בבית המשפט כי היא לא קיבלה הסבר ראוי אודות הבדיקה ולא הופנתה לבדיקה על ידי הגורם המוסמך לכך אתייחס תחילה לעניין זה.

עדות האם

האם העידה בשתי ישיבות: ביום 11.3.10 (בעמ’ 11 – 47 לפרוטוקול) וביום 16.3.10 (בעמ’ 48 – 62 לפרוטוקול).

האם אישרה כי ההיריון נשוא תיק זה היה הריונה העשירי וכי גם בכל הריונותיה הקודמים היא היתה במעקב הריון בטיפת חלב ולטענתה כל בדיקה שהיו שולחים אותה לעשות היא היתה מבצעת (בעמ’ 17 לפרוטוקול; וכן בהמשך חקירתה הנגדית ביום 16.3.10 בעמ’ 50 לפרוטוקול).

האם טענה כי היא ביצעה את כל הבדיקות שהאחות ג’ואהר אמרה לה לעשות (בעמ’ 28, שורות 1 – 2).

אולם, משנשאלה האם על ביצוע בדיקות ספציפיות כמו חלבון עוברי למשל השיבה כי היא איננה זוכרת וחזרה על כך מספר פעמים באופן מתחמק (בעמ’ 28 – 30 לפרוטוקול).

באשר לבדיקת מי השפיר, העידה האם כי היא איננה יודעת מה זו הבדיקה הזו (בעמ’ 30, שורה 20), ובהמשך הוסיפה כי האחות לא הסבירה לה ולא אמרה לה דבר אודות הבדיקה (בעמ’ 31, שורות 15 – 16).

בהמשך, העידה האם שהיא כלל לא הופנתה לבדיקת מי שפיר ולא אמרו לה לבצע את הבדיקה (בעמ’ 33, שורות 15 – 16). דבריה אלה של האם סותרים את הרשומה הרפואית (המוצג נ/2) ואף עומדים בניגוד לדברים שנטענו על ידי התובעים בכתב תביעתם המתוקן (בסעיף 15).

בהמשך נשאלה האם אם היתה מסכימה לביצוע הבדיקה בהנחה שהיו מסבירים לה אודות בדיקת מי השפיר. על כך השיבה האם בחיוב (בעמ’ 44, שורה 17).

האם אף הוסיפה וטענה כי אילו היו אומרים לה שהילד ייוולד עם מום היא הייתה מבצעת הפלה שכן הדבר “עדיף מאשר ללדת את הילד עם המום” (בעמ’ 45, שורה 10; וכן ראו בעמ’ 55 לפרוטוקול).

— סוף עמוד 17 —

לא שוכנעתי כי האם העידה אמת. עדותה היתה מתחמקת ולא ראויה לאמון. לפעמים אמרה שאינה יודעת ובפעמים אחרות אמרה שאינה זוכרת ולא היה בידה לספק תשובות סבירות והגיוניות לשאלות שנשאלה.

עדות אחות טיפת חלב הגב’ ג’ואהר מורא

האחות הגב’ ג’ואהר העידה בישיבת בית המשפט מיום 6.3.11 (החל מעמ’ 95 לפרוטוקול).

האחות העידה כי בדרך כלל מי שנותן את ההסבר אודות בדיקת מי השפיר ואף מפנה לבדיקה וחותם על ההפניה זו האחות (בעמ’ 99 ו- 103 לפרוטוקול).

באשר למשמעות החותמת של הרופא בגיליון אישה הרה של האם (המוצג נ/2), העידה האחות כי זה אומר שהרופא עבר על הבדיקות של האם והוא חתם שהוא ראה מה כתבה האחות לעניין הבדיקה. בהמשך, נשאלה האחות האם יתכן מצב שהרופא יחתום מבלי לראות את האישה והשיבה כי “יכול להיות שהוא ראה אותה יכול להיות שלא” (בעמ’ 101, שורה 15).

האחות הסבירה כי מתוקף תפקידה כאחות התחנה היא מסבירה לאישה ההרה על עצם הבדיקה ועל הסיכון הכרוך בה ומחובתה לוודא שהאישה אכן הבינה את משמעות הבדיקה ואת הסיכון, וכדבריה “ואם אני רואה שהאישה הבינה אז היא הבינה, אני לא מזמינה אותה בשביל הרופא, בשביל להחליט בשבילה על בדיקת מי שפיר או לא. אני מזמינה את האישה כבדיקת שיגרה בתחנה לרופא” (בעמ’ 104, שורות 1 – 3).

האחות הסבירה כי היא עבדה בהתאם לנוהל משרד הבריאות משנת 1993 ולפיו כל אישה הרה בגיל 35 ומעלה יש להפנות לבדיקת מי שפיר ומי שמפנה זו האחות (בעמ’ 107 לפרוטוקול).

שלא כמו עדות האם, עדות האחות ג’ואהר עשתה עלי רושם אמין ביותר.

האחות העידה בדיוק על דברים שזכרה או על דברים שמסתברים כהגיוניים ועולים מפורשות מהרשומה הרפואית וממהלך העבודה התקין בתחנת טיפת חלב. היא לא ניסתה להעצים את תפקידה או לתמוך בטענות ההגנה אלא העידה את אשר ידעה ממקור ראשון. עדותה של האחות היתה סדורה, הגיונית וקוהרנטית והיא אף תומכת ומחזקת את עדותו של הרופא ד”ר טורצ’ינסקי כפי שיורחב להלן.

— סוף עמוד 18 —

עדות הרופא ד”ר גריגורי טורצ’ינסקי

הרופא ד”ר טורצ’ינסקי העיד בישיבת בית המשפט מיום 23.3.11 (החל מעמ’ 141 לפרוטוקול).

בחקירתו הנגדית העיד הרופא שאחות בטיפת חלב מוסמכת להפנות אישה הרה לבדיקה חודרנית וכן לחתום על ההפניה (בעמ’ 143, שורה 15).

הרופא העיד כי הוא הסביר לתובעת כאשר בדק אותה בשבוע ה- 16 אודות הבדיקה, וזאת לאחר שהאחות הסבירה לה על הבדיקה לראשונה עת ביקרה בתחנה בשבוע ה- 15 (בעמ’ 146 לפרוטוקול, שורה 14).

בהמשך, חידד העד את הדברים ואמר כי הוא אינו יכול לזכור שנתן הסבר לתובעת הספציפית שכן הדבר קרה לפני שנים רבות, יחד עם זאת לדבריו “(…) אני, לפי התיק, יש חותמת שלי וזה סימן שאני הסברתי, דיברתי עם האישה” (בעמ’ 148, וראו גם: שורות 2 – 3; וכן בשורה 21, ובשורות 23 – 24; ובעמ’ 154, שורות 22 – 23).

הרופא נשאל מדוע לא רשם והעלה על הכתב את סירובה של האם לביצוע הבדיקה לאחר שהסביר לה אודותיה, והשיב כי הדבר נראה לו לא עקרוני (בעמ’ 149, שורה 16).

כאמור לעיל, עדות הרופא ותצהירו הותירו עלי רושם מהימן. הדברים מקבלים חיזוק בעדויות הנוספות מטעם הנתבעת לרבות בעדות האחות ועדות המומחה הפרופ’ בליקשטיין שעיקריה פורטו לעיל.

עדות האב (התובע 3)

עיון בעדות האב מעלה כי הלכה למעשה עדות זו אינה מוסיפה דבר מעבר לדברים (המעטים) שעלו בעדות האם.

בדומה לאם גם האב העיד שאשתו ביצעה את כל הבדיקות שהצוות הרפואי דרש לבצע. אולם, האב הודה כי הוא עצמו לא היה נוכח בפגישות עם הרופא או האחות אצל הנתבעת אלא שמע את הדברים מאשתו והיא לא אמרה לו שהפנו אותה לביצוע בדיקת מי שפיר (בעמ’ 74 לפרוטוקול הישיבה מיום 16.3.10).

מכאן שלא ניתן לבסס על עדות האב ממצא כלשהו.

— סוף עמוד 19 —

עדויות אחיותיה של הקטינה (היינו, בנותיה של האם התובעת מס’ 2)

אחותה של הקטינה, הגב’ זוהרייה זידאן, העידה בישיבת בית המשפט מיום 6.3.11 החל מעמ’ 130 לפרוטוקול.

העדה בת 29. היא עצמה אם לשלוש בנות. גב’ זוהרייה העידה כי בעת הריונה היא נשלחה לבצע בדיקת מי שפיר אולם בעלה סרב לכך שתבצע את הבדיקה ועל כן לא בצעה אותה (בעמ’ 133 לפרוטוקול).

לדבריה, אמה (התובעת 2) גערה בה והפצירה בה כי תבצע את כל הבדיקות ששולחים אותה לעשות (בעמ’ 133 – 134).

אחות נוספת של הקטינה, הגב’ נורה זידאן, העידה בישיבת בית המשפט מיום 8.5.11 החל מעמ’ 180 לפרוטוקול.

העדה הינה אם לבת אחת ובעת מתן עדותה נשאה את הריונה השני. מלכתחילה סיפרה העדה כי היא לא נשלחה לביצוע בדיקת מי שפיר באף אחד מההריונות. אולם, לדבריה, לו היו מפנים אותה לבצע בדיקה כזו היא הייתה מבצעת אותה (בעמ’ 183 לפרוטוקול).

אולם בהמשך עדותה סתרה העדה את עצמה. העדה אישרה כי בהריון הקודם היא אכן הופנתה לייעוץ גנטי, למי שפיר ולסיסי שילייה (בעמ’ 188, שורות 21 – 23), אך היא לא פנתה לבצע את הבדיקות לאחר שלא קבעה תור מפאת חוסר זמן שנבע מהעבודה שלה (בעמ’ 189).

העדה סיפרה כי אם חלילה היו מגלים בעובר אותו היא נושאת מום כדוגמת תסמונת דאון היא היתה מבצעת הפלה ומפסיקה את ההריון (בעמ’ 196).

הרשומה הרפואית (המוצג נ/2) – ראיה מרכזית ומכרעת

כאמור, האחות הגב’ ג’ואהר רשמה ביום 17.2.95 בעמ’ 9 לתיק מעקב ההיריון את סיבת סירובה של האם באופן הבא:

“דיקור מי שפיר – מסרבת לעשות למרות שהוסבר לה על החשיבות”.

בסמוך לדברים הנ”ל הוטבעה החותמת של הרופא המטפל ד”ר טורצ’ינסקי גריגורי.

— סוף עמוד 20 —

בעמ’ 13 ברישום השוטף ליד התאריך 17.2.95 נרשם:

“(…) הופנתה לבדיקות רוטינה כולל חלבון עוברי, מסרבת לעשות דיקור מי שפיר למרות שהוסבר על החשיבות לא מוכנה להפלה מלאכותית. הוזמנה לרופא 22/2 לאחות 10/3”.

מן הרישום האמור, ולאור עדותו הנ”ל של הרופא ד”ר טורצ’ינסקי גריגורי, עולה המסקנה הברורה כי האם קיבלה הפניה לביצוע דיקור מי שפיר וכן חלבון עוברי בשתי הזדמנויות שונות הן מהאחות והן מהרופא, אך סירבה לבצע את הבדיקה.

הדברים ברורים וכל מילה מיותרת.

כאן המקום לציין כי לרישום הרפואי הנ”ל יש משמעות מכרעת שכן מדובר ברישום אותנטי שבוצע בזמן אמת ובמהלך המעקב השוטף של ההיריון וכחלק משגרת העבודה המקובלת בתחנת טיפת חלב אצל הנתבעת.

הרישום הברור והאותנטי הנ”ל לא נסתר על ידי התובעים בשום דרך שהיא.

לאור כל האמור לעיל, מסקנתי היא כי האם הופנתה לבדיקת דיקור מי שפיר לאחר שקיבלה מהצוות הרפואי הסבר מלא אודות הבדיקה כנדרש. האם, מסיבותיה היא, סירבה לבצע את הבדיקה וסירובה נרשם.

בנסיבות אלה הצוות הרפואי פעל באופן המקובל ולא נפל כל דופי באופן התנהלותו. למותר לציין כי לא הוכחה כל התרשלות של הצוות הרפואי או של רופא טיפת חלב.

בטרם סיום, אני רואה לציין כי בהתאם לתקנות בריאות העם (בדיקת מי שפיר), תש”ם – 1980 אישה הרה זכאית לביצוע הבדיקה על חשבון המדינה אם גילה בתחילת ההריון היה 37 לפחות (בסעיף 3 לתקנות).

אולם, יש להדגיש כי החובה המוטלת על הרופאים מכח תקנות אלה אינה לאלץ את היולדת לבצע את הבדיקה אלא להפנותה לביצוע הבדיקה תוך מתן הסבר מלא ומפורט על חשיבות הבדיקה, מטרתה ויתרונותיה. בכל מקרה יש לכבד את רצון החולה שכן ההחלטה הסופית אם לבצע את הבדיקה אם לאו נתונה בידי היולדת ובידיה בלבד (ראו לעניין זה: סעיף 13 לחוק זכויות החולה, התשנ”ו – 1996; ע”א 119/05

— סוף עמוד 21 —

אמין חמוד חליפה נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, ניתן ביום 10.9.06), בסעיף 36 לפסק הדין).

ג. קשר סיבתי

למעלה מן הדרוש, אוסיף כי לאחר בחינת מכלול הראיות והעדויות שלפני הגעתי לכלל מסקנה כי אף בהנחה שהתובעים היו מצליחים להוכיח את יסוד ההתרשלות (הפרת חובת הזהירות הקונקרטית), הרי שלא מתקיים בענייננו הקשר הסיבתי בין הפרת החובה (הלכאורית) לבין הנזק שנגרם לתובעת (הולדת הקטינה כשהיא סובלת ממום). גם מטעם זה דין התביעה להידחות.

להלן אפרט את הטעמים שהובילוני למסקנה הנ”ל:

ראשית, ברשומה הרפואית (המוצג נ/2 הנ”ל) נכתב באופן אותנטי וברור כי האם “מסרבת לעשות דיקור מי שפיר למרות שהוסבר על החשיבות לא מוכנה להפלה מלאכותית (…)”.

שנית, מחוות דעתו ומעדותו של פרופ’ בליקשטיין, שפורטו לעיל, ניתן ללמוד על אינדיקציה לכך שנשים מוסלמיות, לרוב, אינן מבצעות הפלה מלאכותית ועל כן לרוב הן יסרבו לבצע בדיקות לגילוי מומים קשים בעובר, בדיקות שתוצאותיהן תהיינה הפלה מלאכותית.

שלישית, העובדה שהאם סירבה לבצע בדיקת חלבון עוברי שהינה בדיקת דם פשוטה לגילוי מומים בעובר מלמדת גם היא על כך שהאם לא היתה מעוניינת, מסיבות השמורות עימה, לגלות מומים ולבצע הפלה מלאכותית בעקבות גילוי כזה או אחר.

רביעית, כאמור לעיל, עדותה של האם לא היתה מהימנה בעיני בהיותה מגמתית ומתחמקת ועל כן אינני יכול לסמוך את הכרעתי עליה. אכן, האם העידה, כאמור, כי לא הייתה לה שום בעיה לבצע הפלה במידת הצורך. אני קובע כי דבריה אלה של האם נאמרו מן הפה אל החוץ, והם רק בבחינת “חוכמה שלאחר מעשה”, לאחר שבפועל, בזמן אמת, סירבה לעשות את הבדיקה.

על שום כל אלה, לא שוכנעתי שהאם אכן היתה מסכימה לבצע את הבדיקה ובמידת הצורך לבצע גם הפלה מלאכותית, גם לו היתה מוכחת טענת התובעים כי הרופא לא הסביר לתובעת אודות הבדיקה הסבר מקיף (וכאמור לעיל הגעתי למסקנה שהרופא אכן שוחח עם האם אודות הבדיקה לאחר שהאחות עשתה כן).

— סוף עמוד 22 —

אשר על כן אני קובע כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין טיב ההסבר שהוענק ובעל התפקיד שנתן אותו (קרי האחות או הרופא) לבין התוצאה שהקטינה נולדה עם התסמונת הקשה, תסמונת דאון. גם מטעם זה דין התביעה להידחות.

11. שאלת הנזק

התובעים לא התייחסו בסיכומי טענותיהם לעניין הנזק והסתפקו רק באמירה סתמית, כדלהלן –

“לאור האמור מתבקש בית המשפט לקבל את התביעה, ולחייב את הנתבעת בנזקים שנגרמו לה בהתאם לתחשיב הנזק שצורף, וכן לחייבה בהוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בצירוף מע”מ כחוק”.

גם בעדויותיהם לא התייחסו התובעים 2 ו- 3 לעניין הנזק. התובעים גם לא העידו עדים אחרים מטעמם בעניין זה.

הואיל והתביעה נדחתה בשל העדר אחריות (הן בשל אי הוכחת רכיב ההתרשלות והפרת חובת הזהירות והן בשל אי הוכחת רכיב הקשר הסיבתי) לא מצאתי, בנסיבות אלה, צורך לדון בשאלת הנזק.

12. אחרית דבר

אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.

התובעים 2 ו – 3, יחד ולחוד, ישלמו לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו”ד בסך כולל של 20,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח העתק מפסק דין זה לבאי כח הצדדים.