תביעה בנושא רשלנות רפואית בשיקום הפה- כתרים, שתלים ועוד

בית משפט לתביעות קטנות בנתניה
ת”ק 27454-05-11 שמר נ’ סודאי

בפני
כב’ השופט הרווי גרובס
תובע
יורם שמר
נגד
נתבע
ד”ר דוד סודאי
פסק דין

1. ביוני 2005 התובע פנה לנתבע שהוא רופא שיניים במקצועו לקבל הצעת טיפול לשיקום הפה.
°
במסגרת הטיפול הוחלט שכל שיני התובע יעוקרו והנתבע יספק לו 10 שתלים וכתרים בכל חלק מפיו. כלומר 10 בחלק עליון, ו-10 בחלק התחתון.
°
הצעת המחיר היתה 150,538 ₪. אולם, אחרי משא ומתן התובע הציע לשלם מראש 120,000 ₪ במזומנים והנתבע הסכים להנחה זו.
אכן הונפקו לתובע 2 חשבוניות, כל אחת בסך 60,000 ₪ כולל מע”מ. האחת ביום 15.6.05, והשניה ביום 19.6.05.
תחילה טופל בחלק העליון של הפה, וכעבור המתנה של שנה אח”כ התברר שנכשלו 6 מתוך 10 שתלים בחלק העליון אולם בחלק תחתון השתלים הצליחו.
הוסכם בין בעלי הדין להמתין להשלמת ה-6 שתלים שנכשלו, מה עוד ולא היה בקליניקה של התובע בעל מקצוע המתמחה בטיפול.
באפריל 2009 התובע אושפז בבית חולים איכילוב עקב אירוע לב. בוצע צינטור והתובע החל לקבל טיפול תרופתי. על פי הייעוץ הרפואי שהתובע קיבל הומלץ שאינו יכול לאור מצבו הבריאותי להשלים את הטפול של ההשתלות.
התובע פנה לנתבע והסביר שאינו יכול להמשיך את הטיפול וביקש לקבל החזר יחסי של הסכום שהוא שילם.
לפי טענתו, מגיע לו עבור 6 שתלים 9558 ₪ ועבור הכתרים 23,352 ₪. ובסה”כ 32,910 ₪. לצורך הגשת תביעה במסגרת תביעה קטנה הוקטן הנזק ל-31,900 ₪.
— סוף עמוד 1 —
מציין התובע בכתב תביעתו שבאופן עקרוני הנתבע הסכים להחזיר לו כספים אך כאשר הנתבע ערך דין וחשבון ביום 20.10.10, טען שמגיע לתובע 4945 ₪ בלבד. כתמיכה לטענה זו הנתבע פרט כל הטיפולים שנעשו אצל התובע, בין 16.9.05 עד 29.9.08.
2. בעדותו בפני הנתבע הסכים שלו התובע היה בריא, הוא הנתבע היה חייב לבצע את העבודה של השתלים וכתרים שנכשלו, מבלי לקחת מהתובע כל סכום נוסף. הנתבע אף הוסיף “אני לא הייתי מפסיד גם אם הייתי צריך להשלים את העבודה”. (עמ’ 1 שורה 18).
יש לציין, שבסוף דבריו הנתבע תיקן את עצמו שמלבד השתלים היה צריך להתבצע עבודות שיקומיות שאכן היו עולות כ-21,000 ₪. כמו כן הנתבע אמר שהיה מחייב את התובע בתשלום נוסף בגין כל הגשרים.
בתמיכה לטענותיו התובע הציג בפני ביהמ”ש מכתב מד”ר שלמה ברק מומחה לניתוח פה ולסת שלפיו “כשלון שתלים אינו רשלנות רפואית. למרות שמקובל הצלחה של קליטה שתלים ב-90 אחוז ומעלה, הנ”ל (התובע) מעשן כבד ואצל מעשנים ההצלחות לקליטת שתלים נמוכות יותר”.
ד”ר ברק ממשיך שלא ניתן להצביע על ליקוי בטיפול ועל רשלנות רפואית פרט לאי סבירות כישלון של 6 שתלים מתוך 10 בלסת עליונה.
3. ברור שהתובע לא קיבל שרות מהנתבע אחרי שחלה במאי 2009, והחיוב האחרון בכרטיס היה ב-28.9.08. היה ביקור ללא חיוב ב-29.9.09.
4. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה שיש לקבל את התביעה באופן חלקי ולהלן הנימוקים לכך:
1. עקב מחלתו של התובע לא ניתן היה להשלים את החוזה בין בעלי הדין בכל הנוגע לטיפול השיניים.
גם לפי דברי הנתבע הוא היה חייב להשלים את הטיפול ללא תשלום נוסף.
2. קשה מאוד לבית המשפט לקבל גרסתו של הנתבע שהמשך הטיפול לתובע לא היה עולה לו כסף רב, ולכן יש להניח שמכוון שהתובע לא היה מסוגל להמשיך את הטיפול, לנתבע נחסכו הוצאות לא מבוטלות הן בחומר והן בעבודה.
3. גם לפי דברי ד”ר שלמה ברק אין זה סביר ש-6 שתלים מתוך 10 יכשלו אצל התובע.
כמו כן בין השורות של מכתבו של ד”ר ברק ניתן להבין שאצל מטופלים המעשנים הסיכוי להצלחת השתלה פחות שיקול שהנתבע כנראה לא לקח בחשבון. זה מעיד על מידה מסוימת של רשלנות מטעם הנתבע.
4. אין לעשות חישוב מתמטי לגבי ההחזר אך לאור כל הנתונים שסופקו לי נראה לי שיש להחזיר לו את אותם 4,945 ₪ שעומדים לזכותו בכרטיס הנתבע ועוד 12,000 ₪ גלובאלי.

— סוף עמוד 2 —
אשר על כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע 16,945 ₪ + 750 ₪ הוצאות הדיון.
הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק החל מיום הגשת התביעה עד התשלום המלא בפועל.
ניתן היום, כ”ט תמוז תשע”ב, 19 יולי 2012, בהעדר הצדדים.

הרווי גרובס

לא ניתן לקבוע כי הנתבעת התרשלה באבחנה, אף אם היא מוטעית

בית משפט לתביעות קטנות בבאר שבע

ת”ק 6334-12-11 פאר נ’ הנהלת קופ”ח כללית מחוז דרום

בפני

כב’ השופט  עמית כהן

התובע

אברהם פאר

נגד

הנתבע

הנהלת קופ”ח כללית מחוז דרום

פסק דין

לפניי תביעה בשל נזקים שנגרמו לתובע, לטענתו, עקב טיפול רפואי כושל.

טענות התובע:

1.              התובע טוען שהוא סובל מבעיה רפואית ובמקום לטפל בה, התייחסו אליו עובדי הנתבעת בזלזול, דבר שגרם להרס בריאותו. כדי להיפטר ממנו, הדביקו לו עובדי הנתבעת תווית של “חולה נפש”. נוכח זאת תובע התובע סכום של 5,000 ₪.

טענות הנתבעת:

2.              דין התביעה להידחות או להימחק על הסף בהעדר עילת תביעה.

3.              הטיפול הרפואי לו זוכה התובע מידי רופאי הקופה אשר טיפלו ומטפלים בו הוא מקצועי וראוי ולא נגרם לו נזק עקב הטיפול בו.

טענות משלימות של התובע:

4.              לאחר הגשת כתב ההגנה והחלטה של ביהמ”ש בה נתבקש התובע להבהיר את עילת התביעה, הבהיר התובע כי, לטענתו, מזה זמן רב כאשר הוא מצונן ומנוזל, הוא מדביק את סביבתו ובמיוחד קשישים ותינוקות. הוא פנה לרופא המשפחה, ומתוך שאינו מכיר את התופעה, החליט שמדובר בבעיה נפשית. לכן קיבל הוא יחס מזלזל ועוין.

5.

6.              — סוף עמוד  1 —

7.              בהבהרה אשר הגיש התובע ובדיון שהתקיים לפניי, פירט התובע את נימוקיי תביעתו:

7.1.        הנתבעת לא טיפלה בבעייתו הרפואית ממנה הוא סובל עד היום.

7.2.        האבחנה האווילית המופיעה בגיליון שלו (בעיה נפשית- סכיזופרניה ופרנויה), נותנת הכשר לכל הרופאים לזלזל בו. האבחנה הרשלנית כי התובע לוקה במחלת נפש, פגעה בו ובתדמית שלו.

7.3.        התובע אינו מקבל שירות הולם מהנתבעת.

8.              התובע מבקש שביהמ”ש יחייב את הנתבעת בסכום התביעה ויורה לה לטפל בבעייתו.

הראיות:

9.              בדיון שהתקיים בפניי העידו התובע ודר’ חזנוב איליה בשם הנתבעת.

התובע חזר על טענותיו.

דר’ חזנוב העיד כי הוא מומחה ברפואת משפחה, הוא דיבר עם התובע ובדק את תיקו הרפואי, כי כל הבדיקות האפשריות בוצעו ולא נתגלתה שום מחלה מדבקת אצל התובע.

דיון

המסגרת הנורמטיבית

10.          ס’ 54 (ב) של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ”ד – 1994, קובע: “לבית הדין לעבודה תהיה סמכות ייחודית לדון בכל תובענה למעט תביעת נזיקין, שבין מבוטח או מי שהוא טוען שהוא מבוטח לבין שר הבריאות, המנהל, המוסד, קופת חולים, נותן שירותים לפי חוק זה, או הועדה שהוקמה לפי סעיף 3א, או שבין המוסד לבין קופת חולים או לבין מי שחייב בתשלום דמי ביטוח בריאות…”.

נוכח זאת, בית משפט זה אינו מוסמך לצוות על הנתבעת ליתן לתובע טיפול כלשהו, שירות כלשהו או לבצע בדיקה כלשהי. אם כך מבקשת התובע, עליו לפנות בתובענה מתאימה על פי דין.

11.          עילת התביעה היחידה בה מוסמך בית משפט זה לדון היא תביעת נזיקין, במקרה זה – רשלנות הנתבעת באבחון בעייתו הרפואית הנטענת של התובע, ואבחון שגוי של בעיה נפשית.

המחלוקת:

12.          לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות, משום שהתובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את תביעתו.

13.

14.          — סוף עמוד  2 —

15.          עילות התביעה הן שתיים- (1) טענת התובע כי הנתבעת ברשלנותה לא אבחנה את בעייתו הרפואית וכי- (2)  הנתבעת אבחנה אותו ברשלנותה כחולה נפש.

האם התרשלה הנתבעת בכך שלא אבחנה את בעייתו הרפואית של התובע

16.          התובע לא הביא ראיות כלשהן להוכיח את רשלנות הנתבעת באבחון מצבו הרפואי. יותר מכך, התובע לא הוכיח שיש לו בעיה רפואית כלשהי ובוודאי שלא הוכיח כי קיימת בעיה רפואית אותה ניתן לאבחן באמצעים סבירים.

17.          טענתו של התובע היא טענה שברפואה, אותה היה עליו לבסס על חוות דעת רפואית. בהעדר חוות דעת רפואית, לא הוכיח התובע כי הוא סובל מבעיה רפואית, כי קיימות בדיקות אותן לא ביצעה הנתבעת וכי קיים טיפול אשר נמנע ממנו עקב רשלנות הנתבעת.

18.          יותר מכך, התרשמתי מעדותו של דר’ חזנוב ואני מקבל אותה, כי הנתבעת ביצעה את כל הבדיקות האפשריות, ולא אבחנה שום בעיה רפואית.

19.          נוכח האמור לעיל, אני דוחה את טענת התובע כי הנתבעת התרשלה בטיפול הרפואי בו  או באבחון בעיה רפואית.

האם שגתה הנתבעת שאבחנה את התובע כלוקה במחלת נפש

20.          גם טענה זו היא טענה שברפואה והתובע לא צירף חוות דעת רפואית להוכיח שאינו לוקה במחלת נפש וכי האבחון של הנתבעת היה רשלני.

בהעדר חוות דעת, ובהסתמך על עדותו של התובע בלבד, לא ניתן לקבוע כי האבחנה שגויה ועל אחת כמה וכמה שלא ניתן לקבוע כי הנתבעת התרשלה באבחנה, אף אם היא מוטעית.

21.          נוכח האמור לעיל אני דוחה את הטענה של אבחנה שגויה.

— סוף עמוד  3 —

התוצאה:

22.          אני דוחה את התביעה.

23.          בנסיבות העניין, אין צו להוצאת.

זכות ערעור לביהמ”ש המחוזי תוך 15 יום מהיום.

עמית כהן

ניתן היום,  א’ תמוז תשע”ב, 21 יוני 2012, בהעדר הצדדים.

עמית כהן, שופט

תביעת תסמונת דאון- נקבע כי לא הייתה הולדה בעוולה

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע”א 7852/10

לפני:

כבוד המשנה לנשיא א’ ריבלין

כבוד השופטת א’ חיות

כבוד השופט י’ עמית

המערער:

נהוראי טידונה

נ ג ד

המשיבות:

1. קופת חולים לאומית של ההסתדרות העובדים

הלאומיים בא”י

2. שירותי בריאות כללית

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה שניתן בת”א 740-06 [פורסם בנבו] ביום 30.8.2010 על-ידי כב’ השופטת ת’ ש’ נתנאל

תאריך הישיבה:

כ’ בשבט התשע”ב

(13.2.12)

 

פסק-דין

השופטת א’ חיות:

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב’ השופטת ת’ שרון נתנאל), אשר דחה תביעה לפיצויים שהגיש המערער בטענה כי נולד בעוולה כתוצאה מרשלנותן של המשיבות באבחון מצבו הקליני טרם לידתו.

תמצית העובדות הצריכות לעניין

— סוף עמוד 2 —

1. אמו של המערער הייתה בת 34 שנים וחמישה חודשים בעת שהתעברה והרתה ללדת אותו. הריון זה היה הריונה הרביעי וקדמו לו שני הריונות מוצלחים והריון אחד שהסתיים בהפלה טבעית. ביום 1.5.2001, במהלך השבוע השמיני להריונה, פנתה אמו של המערער לרופא המשפחה (להלן: רופא המשפחה) על-מנת לברר האם היא בהריון, וביום 15.5.2001 קיבלה את תוצאות הבדיקות שאישרו את הדבר. ביום 5.6.2001, במהלך השבוע השישה עשר להריונה, פנתה אמו של המערער לראשונה לרופא נשים, ד”ר יעקב ברק (להלן: ד”ר ברק), אשר שלח אותה לבצע בדיקת חלבון עוברי. בדיקה זו בוצעה ביום 25.6.2001 (להלן: בדיקת החלבון העוברי), ותוצאותיה היו כדקלמן: “הסיכון המשוקלל ל תסמונת דאון לפי הגיל והבדיקות הוא 1:535 ולפי הגיל בלבד: 1:375 […] תוצאות שלושת הבדיקות בתחום הנורמה המקובלת והסיכון לתסמונת דאון לפי הגיל והבדיקות נמוך מהסיכון לאשה בגיל 35. יחד עם זאת, אנו מפנים אותך לרופא המטפל להסבר התוצאות והיעוץ, לא יאוחר מהשבוע ה-20 להריון”. ביום 17.7.2001, במהלך השבוע העשרים ושניים להריונה, שבה אמו של המערער לבדיקה אצל ד”ר ברק והופנתה על-ידו לסקירת מערכות (בדיקת על-קול). ביום 31.7.2001 ביצעה אמו של המערער את הבדיקה האמורה במכון מור (להלן: בדיקת מכון מור), ובממצאיה נכתב כי “בשתי הכליות: אגן כליה A-P 5 מ”מ. רצוי מעקב וסריקה מכוונת”. ביום 5.8.2001 שבה אמו של המערער לביקור נוסף אצל ד”ר ברק, אשר הפנה אותה לסקירת מערכות מכוונת. בדיקה זו בוצעה על-ידי ד”ר גוהר ביום 12.8.2001 ובמסגרתה נמצא כי אורך עצם הירך של העובר אינו תואם את השלב ההתפתחותי שלו ונצפתה קיבה קטנה מאוד. בסיכום הבדיקה כתב ד”ר גוהר כי הוא ממליץ “לשקול מחדש את הצורך בביצוע קריוטיפ” וכן המליץ להפנות את המטופלת להשלמת סקירת המערכות ולביצוע “אקו לב לסימני איס”ק לב” (להלן: בדיקת ד”ר גוהר). ביום 21.8.2001 שבה אמו של המערער לביקור אצל ד”ר ברק ונשלחה על-ידו להשלמת סקירת המערכות ולביצוע בדיקת אקו-לב עוברי (להלן: הבדיקות הנוספות). אולם, האם נמנעה מלבצע את הבדיקות הנוספות ושבה לד”ר ברק רק ביום 16.10.2001, קרי, במהלך השבוע השלושים וחמישה להריונה. בשל אנמיה חריפה ממנה סבלה, הפנה ד”ר ברק את האם לטיפול בבית החולים סורוקה (להלן: בית החולים), שם עברה שלושה טיפולים הקשורים לאנמיה. ביום 8.11.2001 נולד המערער ואובחן כסובל מ תסמונת דאון וכן מבעיות נוספות האופייניות למצבו.

2. בשנת 2006 הגיש המערער בבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה לפיצוים בסך כולל של 6,829,000 ש”ח, בטענה כי נולד בעוולה בשל רשלנות המשיבות שלא אבחנו

— סוף עמוד 3 —

את מצבו טרם לידתו. בתמצית ייאמר כי המערער טען לשורה של כשלים בהתנהלות הרופאים המועסקים על-ידי קופת-חולים – המשיבה 1 (להלן: קופת החולים) אשר טיפלו באמו במהלך הריונה, וכן בהתנהלות הרופאים שטיפלו בה בבית החולים סורוקה שבבעלות המשיבה 2. עוד טען המערער כי בנסיבות המקרה דנן יש להעביר את נטל הראיה אל כתפי המשיבות מכוח סעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין או הפקודה). לתמיכה בטענותיו צירף המערער חוות-דעת מטעם פרופ’ אלכס שנפלד, מומחה למחלות נשים ולידה (להלן: פרופ’ שנפלד), אשר קבע כי התרשלותו של הצוות הרפואי שטיפל באמו של המערער נעוצה בכך שלא הוצע לה לעבור בדיקת שקיפות עורפית; בכך שלא ניתנו לה הסברים מספקים באשר לבדיקות שעליה לעבור; בכך שד”ר ברק לא שקל את המלצותיו של ד”ר גוהר ומשכך נמנע מלהפנות את אמו של המערער לייעוץ גנטי, אשר בעקבותיו, כך קבע פרופ’ שנפלד בחוות-דעתו “אין לי צל של ספק .. [כי] היא הייתה מקבלת הפניה על חשבון הקופה לביצוע בדיקת מי השפיר, עקב הצירוף של סימנים מחשידים לתסמונת דאון …”. בחוות-דעת משלימה שערך פרופ’ שנפלד, המתייחסת בעיקרה לאחריותו של בית החולים, הוא הוסיף וקבע כי בית החולים היה “התחנה האחרונה” אשר בה ניתן היה לברר האם המערער לוקה בתסמונת דאון ואילו כך נעשה אפשר היה לסיים את ההריון גם באותו שלב “ולמנוע לידתו של תינוק פגוע ונכה”. המשיבות מצידן הגישו אף הן חוות-דעת של מומחים שונים, מהן עולה בין היתר כי בבדיקות שנערכו לאמו של המערער לא הייתה אינדיקציה שהצדיקה ביצוע בדיקת מי שפיר; כי על-פי הנחיות משרד הבריאות לא היה מקום לבצע בדיקה כזו במקרה הנדון; וכן כי לא הייתה כל התרשלות בפעולות הצוות הרפואי של בית החולים. להשלמת התמונה יצוין כי לאחר הגשת התביעה שלחה קופת החולים הודעת צד ג’ נגד אמו של המערער בטענה כי יש לייחס לה אשם תורם במידה מכרעת.

פסק דינו של בית משפט קמא

3. בפסק דינו מיום 30.8.2010 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה את התביעה בקובעו כי בשל שיקולים שונים ובעיקר בשל הסיכונים הבריאותיים הכרוכים בכך, לא כל אישה בהריון נשלחת לביצוע בדיקת מי שפיר אף כי אין חולק שבדיקה זו מגלה תסמונת דאון בעוברים במאה אחוז מן המקרים. על כן, דחה בית המשפט את טענת המערער כי עצם לידתו כשהוא לוקה בתסמונת דאון, בצירוף האפשרות לגלותה במאה אחוז מן המקרים באמצעות בדיקת מי שפיר, יש בה כדי ללמד על רשלנותן של המשיבות ועליהן הנטל לסתור את הדבר. בית משפט קמא הדגיש בהקשר זה (בהפנותו

— סוף עמוד 4 —

לע”א 2989/95 קורנץ נ’ מרכז רפואי ספיר – בית חולים “מאיר”, פ”ד נא(4) 687 (1997)) כי לא ניתן ואין זה ראוי להעביר את הנטל ולהניח קיומה של רשלנות רק משום שסיכון ידוע בתחום מסוים התממש. עוד קבע בית המשפט כי התנאים הקבועים בסעיף 41 לפקודה (הדבר מדבר בעדו) ובסעיף 38 לפקודה (דבר מסוכן) לא התקיימו במקרה דנן ועל כן אין להורות מכוחם על העברת נטל הראיה. בית המשפט הוסיף וקבע כי:

“השאלה העיקרית במקרה דנן הינה, לא אם ניתן היה לגלות את התסמונת לו היתה מבוצעת בדיקת מי שפיר (הרי התשובה לכך ברורה וחד משמעית). השאלה העיקרית הינה, האם אם התובע טופלה כראוי ובכלל זה – האם נשלחה לביצוע כל הבדיקות, שהיתה אינדיקציה לביצוען”.

4. ככל שהדבר נוגע לדיקור מי שפיר ציין בית המשפט כי על-פי עדויות כל המומחים שנשמעו בפניו, לרבות זו של פרופ’ שנפלד מטעם המערער, מדובר בבדיקה פולשנית הכרוכה בסיכונים בריאותיים עד כדי הפלה. על כן, היו כל המומחים מאוחדים בדעה כי גם לאחר סקירת המערכות המכוונת שביצע ד”ר גוהר ובהעדר אינדיקציות המצדיקות זאת, לא היה מקום לשלוח את אמו של המערער באותו שלב לביצוע דיקור מי שפיר או לייעוץ גנטי, אלא לבדיקות נוספות, נטולות סיכון שעליהן המליץ ד”ר גוהר (השלמה של סקירת המערכות וביצוע אקו-לב לעובר לסימני איס”ק לב). בית משפט קמא הדגיש בהקשר זה את העובדה כי בניגוד לדברים שכתב בחוות-דעתו, אישר פרופ’ שנפלד מפורשות בחקירתו הנגדית כי לאור הממצאים שעלו בבדיקתו של ד”ר גוהר הוא לא היה מפנה את האם ליועץ גנטי על-מנת שישקול דיקור מי שפיר (עמ’ 109 לפרוטוקול הדיון מיום 23.11.2008), והסכים כי המשך נכון של המעקב באותו שלב היה הפניית האם לביצוע הבדיקות הנוספות (עמ’ 100 לפרוטוקול הדיון הנ”ל). כמו כן דחה בית משפט קמא את טענת המערער כי עדותו של פרופ’ בליקשטיין, אחד המומחים מטעם המשיבות, אשר אמר שתוצאות בדיקת ד”ר גוהר הינן “כשירות אבל מסריחות”, מחייבות מסקנה אחרת. בית המשפט הפנה בהקשר זה לדברים נוספים ומבהירים שאמר פרופ’ בליקשטיין בעדותו, בהדגישו כי נוכח התוצאות שהיו בידי ד”ר גוהר באותו שלב היה אף הוא מחפש מרקר נוסף, וכי “המרקר החשוב ביותר מכל הסימנים האלה שהם באמת לא משמעותיים … המרקר העיקרי זה לב … כמעט שליש מהילדים עם תסמונת דאון הם עם מומי לב. והייתי מפנה את האישה הזאת גם, לחזק את ההחלטה שלה, לאקו לב עוברי”. אין חולק, כך צוין, כי

— סוף עמוד 5 —

אמו של המערער לא ביצעה את הבדיקות הנוספות ובית המשפט דחה את טענתה כי ד”ר ברק לא נתן בידה הפניה לביצוען. בהקשר זה העדיף בית המשפט את גרסתו העובדתית של ד”ר ברק, אשר טען כי מסר בידיה הפניה כאמור ותימוכין לכך מצא בית המשפט בעובדה שהבדיקות האמורות נרשמו על-ידי ד”ר ברק בכרטיס הרפואי של אם המערער. לעובדה שעותק מטופס ההפניה לא נשמר בידי ד”ר ברק לא ייחס בית משפט קמא כל משמעות, בציינו כי ההפניה ניתנת בידי המטופל לשם ביצוע הבדיקות ואין צורך שהרופא ישמור עותק ממנה.

5. בית משפט קמא קבע, אפוא, כי משהמליץ ד”ר גוהר על השלמת סקירת המערכות ועל ביצוע אקו לב לעובר, ומשהפנה ד”ר ברק את האם לביצוע בדיקות נוספות אלה, פעלו שניהם “כפי שרופאים סבירים היו פועלים בנסיבות העניין” ועל כן לא מצא התרשלות בהתנהלותם. לעומת זאת, ציין בית המשפט כי אמו של המערער בחרה שלא לבצע את הבדיקות הנוספות אף שנשלחה לבצען, וזאת מסיבות השמורות עמה. עוד ציין בית המשפט כי התנהלותה של האם בעניין זה “עולה בקנה אחד עם חלק מהתנהלותה במהלך ההריון” והוא פירט ביחס לכך את העובדה כי היא פנתה לראשונה לרופא רק בשבוע הששה עשר להריונה; כי לא פנתה כלל למעקב בטיפת חלב; כי למרות שבתוצאות בדיקת החלבון העוברי נכתב כי עליה לפנות לייעוץ אצל הרופא המטפל להסבר התוצאות לא יאוחר מהשבוע העשרים להריון, היא פנתה שוב אל ד”ר ברק רק בשבוע העשרים ושניים להריונה; כי למרות המלצותיו של ד”ר גוהר ולמרות שנכתב בהן כי עליה לחזור אליו לאחר שבועיים, היא לא עשתה כן; כי במשך קרוב לחודשיים לאחר שנשלחה לבצע את הבדיקות הנוספות היא לא חזרה לביקור אצל ד”ר ברק ופנתה אליו רק בחודש התשיעי (בשבוע השלושים ושבעה), כשבועיים לפני הלידה, לאחר שהרגישה לא טוב והתברר שהיא סובלת מאנמיה חריפה.

6. בית המשפט דן בטענה נוספת שהעלה המערער ולפיה לא קיים ד”ר ברק את חובתו על-פי סעיפים 13 ו-14 לחוק זכוית החולה, תשנ”ו-1996, בכך שנמנע מלהציג בפני אמו את האפשרות לעבור – אם רצונה בכך – בדיקת מי שפיר, חרף הסיכונים הכרוכים בדבר. בעניין זה מצא בית המשפט כי הימנעותו של ד”ר ברק מלתעד ברשומה רפואית מתאימה את פרטי ההסברים שעל-פי טענתו ניתנו לה בהקשר זה, יש בה כדי להעביר את “… החובה להוכיח את תוכ[נם] אל כתפי המשיב[ות]”. יחד עם זאת, ולגופם של דברים קבע בית המשפט כי קופת-חולים עמדה בנטל זה וכי עלה בידה להוכיח שאמו של המערער “קיבלה הסברים מספיקים וזאת – משני הרופאים, גם מד”ר

— סוף עמוד 6 —

גוהר וגם מד”ר ברק וכי שניהם העמידו אותה על האפשרות לבצע בדיקת דיקור מי שפיר ועל משמעות הבדיקה”. את מסקנתו זו סמך בית המשפט, בין היתר, על עדותו של ד”ר ברק וכן על עדותה של אם המערער, אשר סיפרה כי קראה יחד עם ד”ר ברק את תוצאות בדיקת החלבון העוברי (שם נכתב במפורש כי בדיקות אלה “הינן בדיקות סינון בלבד ואינן מהוות תחליף לבדיקת מי שפיר”). כמו כן נסמך בית המשפט במסקנתו האמורה על תצהירו של ד”ר גוהר, אשר טען כי הוא נוהג להסביר ללקוחותיו שניתן לשלול בוודאות את אפשרות קיומה של תסמונת דאון רק באמצעות בדיקת מי שפיר; על הדברים שנכתבו בטופס תוצאות הבדיקה שערך ד”ר גוהר (ובהן ההמלצה “לשקול מחדש את הצורך בביצוע קריוטיפ”); וכן על התרשמותו של בית המשפט לפיה גרסתה של אם המערער בעניין זה אינה סבירה, בהינתן תוצאות הבדיקות השונות ומכלול נסיבות העניין.

7. אשר לטענה כי היה על ד”ר ברק להפנות את אמו של המערער לביצוע בדיקת מי שפיר, למצער בעת ביקורה אצלו ביום 31.10.2001 (בהיותה בחודש התשיעי להריונה), קבע בית המשפט כי טענה זו דינה להידחות בציינו כי משהציע ד”ר ברק לאם בביקורה מיום 12.8.2010 את האפשרות לבצע דיקור מי שפיר והסביר לה את משמעות הבדיקה והיא לא חפצה בכך ואף לא ביצעה את הבדיקות הנוספות שאליהן נשלחה, למרות שמדובר בבדיקות לא פולשניות שאין בצידן סיכון, לא היה לד”ר ברק כל יסוד להניח שהיא תהיה מוכנה לבצע את הבדיקה האמורה בשלב כה מתקדם של ההריון. תימוכין למסקנה זו מצא בית המשפט גם בעדויות האם ובעלה (ראו עמ’ 25 לפסק הדין, פסקה 36).

לבסוף קבע בית המשפט כי אין לקבל את טענת המערער לפיה היה על ד”ר ברק ליידע את הצוות הרפואי של בית החולים על הבדיקות שנערכו לה לעניין מומים של העובר, וזאת בהינתן העובדה כי הופנתה על-ידו לבית החולים לשם טיפול באנמיה שנתגלתה אצלה ולא לשם מעקב אחר ההריון.

8. לעניין החבות שביקש המערער להטיל על בית החולים קבע בית המשפט כי אמו הגיעה לבית החולים על-מנת לקבל טיפול נגד אנמיה, ואף קיבלה את הטיפול הנדרש בהקשר זה. בנסיבות אלה, סבר בית המשפט כי לא עלה בידי המערער להציג טיעון כלשהו מדוע היה על צוות בית החולים לגלות עניין בבדיקות שעברה האם במהלך ההריון ולצורך מעקב אחר ההריון. מכל מקום, הדגיש בית המשפט כי אפילו

— סוף עמוד 7 —

היה סבור שחלה על הצוות הרפואי של בית החולים החובה להתעניין בבדיקות אלה, לא היה במסמכים הרפואיים ממצא חריג כלשהו למעט הממצא הנוגע לאגני הכליה המורחבים, שאף הוא היה “בגדר הנורמה ולא חייב בדיקה ודרישה בשאלה אם האם ביצעה את כל הבדיקות לגילוי תסמונת דאון”. בית המשפט הוסיף והדגיש בהקשר זה כי בנסיבות המקרה דנן אין בית החולים אמור לשמש כגוף הבודק או המבקר את פעולותיו ואת שיקול דעתו של הרופא המטפל וכי בהעדר ממצא חריג כלשהו במסמכים הרפואיים שהועברו אליו, שהיה בו כדי לעורר חשד לקיומה של בעיה הדורשת טיפול “לא היה זה מתפקידו של ביה”ח לבצע פעולה נוספת מעבר לטיפול באנמיה ובוודאי שלא הייתה מוטלת עליו חובה לבחון אם רופאיה של אם [המערער] טפלו בה כראוי…”.

9. בפסק דינו נדרש בית המשפט עוד לכך שהמערער כלל בסיכומיו טענות אשר לא הופיעו בכתב התביעה או בחוות-הדעת של פרופ’ שנפלד, וקבע כי דינן להידחות על הסף בשל הרחבת חזית אסורה. למרות זאת, דן בית המשפט בטענות לגופן ודחה אותן אחת לאחת. כך, קבע בית המשפט כי אין לקבל את הטענה לפיה היה על קופת-חולים לצרף לתוצאות בדיקת ההריון דף מידע המפרט את לוח הזמנים של הבדיקות שעל אמו של המערער לבצע במהלך תקופת הריונה. משנדחתה טענה זו, ובהינתן העובדה שאמו של המערער פנתה לרופא מומחה לראשונה רק בחלוף המועד שבו ניתן היה לבצע בדיקת שקיפות עורפית, קבע בית המשפט כי אין לקבל את הטענה לפיה ד”ר ברק התרשל בכך שלא הפנה אותה לבצע בדיקה זו. עוד קבע בית המשפט כי לא נפל פגם בכך שהמשיבות נמנעו מביצוע סקירת מערכות מוקדמת לאמו של המערער, בציינו כי יכולתה של סקירה מעין זו לאבחן תסמונת דאון הוא נמוך ובקובעו כי לא הוכח קשר סיבתי בין ההימנעות מביצועהּ ובין אי גילוי מצבו של המערער טרם לידתו. בית המשפט הוסיף וקבע כי אין לקבל גם את הטענה לפיה גילה של אם המערער בעת התעברותה הוא כשלעצמו די היה בו כדי להצדיק את שליחתה לביצוע בדיקת מי שפיר. בהקשר זה ציין בית המשפט כי על-פי הנחיות משרד הבריאות יש להפנות אישה בהריון לבדיקת מי שפיר רק מקום שבו האישה היא בת 35 שנים לפחות במועד ההתעברות, ואילו בעת שהרתה אמו של המערער היא הייתה בת 34 שנים ו-5 חודשים. בהינתן העובדה שהמערער לא הניח תשתית כלשהי לקביעה לפיה יש לחרוג מהנחיות משרד הבריאות בנסיבות המקרה דנן, קבע אפוא בית המשפט כי לא נפל כל פגם בהתנהלות המשיבות בעניין זה.

— סוף עמוד 8 —

10. נוכח כל האמור דחה בית המשפט את התביעה אך לא ראה לחייב את המערער בהוצאותיה של קופת-חולים. לעומת זאת, ובשים לב לעובדה שהמערער לא העלה לכתחילה כל טענה בעלת משקל ממשי כלפי הצוות הרפואי של בית החולים, חייב בית המשפט את המערער בתשלום הוצאותיה ושכר טרחתה של המשיבה 2, בסך כולל של 15,000 ש”ח, בתוספת מע”מ.

טענות הצדדים

11. המערער לא השלים עם פסק דינו של בית משפט קמא ומכאן הערעור שבפנינו. לטענת המערער, שגה בית משפט קמא בקובעו כי לא היה מקום להעביר את נטל הראיה אל כתפי המשיבות מכוח סעיף 41 לפקודה, הואיל ובנסיבות המקרה דנן בואו לעולם כשהוא לוקה בתסמנות דאון מתיישבת יותר עם המסקנה לפיה המשיבות התרשלו באבחון מחלתו בשלב ההריון, מאשר עם המסקנה כי לא התרשלו בכך. עוד טוען המערער כי היה מקום להעביר את נטל הראיה אל כתפי המשיבות בהתאם לדוקטרינת הנזק הראייתי, וזאת נוכח הימנעותו של ד”ר ברק מלתעד כנדרש על-פי חוק זכויות החולה את ההסברים שניתנו לטענתו לאמו בכל הנוגע לאפשרות לערוך בדיקת מי שפיר. על רקע זה מוסיף המערער וטוען כי קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא נתקבלו כולן תוך סטייה מן הכללים שהתגבשו בפסיקה ובחקיקה והוא מציין בהקשר זה כי בתצהירו בפני בית משפט קמא טען ד”ר ברק שהוא המליץ לאמו של המערער על ביצוע בדיקת מי שפיר אך היא סירבה לעשות כן. לטענת המערער, גרסה עובדתית זו אינה נתמכת בכל ראיה פוזיטיבית ומכל מקום, היא סותרת את הטענה לפיה ממצאי הבדיקות שנערכו לאמו היו בגדר הנורמה. המערער מוסיף וטוען כי לא עלה בידי המשיבות להוכיח את הטענה העובדתית לפיה ד”ר ברק אכן המליץ לאמו לערוך בדיקת מי שפיר, ולמצער כי העלה בפניה אפשרות מעין זו. עוד טוען המערער כי לא היה מקום לקביעה לפיה אמו הופנתה על-ידי ד”ר ברק לביצוע הבדיקות הנוספות, והוא מדגיש בהקשר זה כי ההפניה לבדיקות אלה כלל לא הוצגה בפני בית משפט קמא; כי בהינתן הסיכונים הנמוכים הכרוכים בבדיקות אלה אין זה מתקבל על הדעת שאמו נמנעה על-פי בחירתה מלבצען; וכן כי עם שובה של אמו למרפאה ביום 31.10.2001, לא טרח ד”ר ברק להתעניין בתוצאותיהן של הבדיקות האמורות ולגישת המערער מעיד הדבר על כך שהיא כלל לא נשלחה לבצען.

— סוף עמוד 9 —

אשר להתנהלותו הרשלנית של ד”ר ברק טוען המערער כי הגיל “הגבולי” של אמו בעת שהרתה, שהיה קרוב כדי חודשים ספורים בלבד לגיל שבו מחייבות הנחיות משרד הבריאות לערוך בדיקת מי שפיר, בצירוף הסימנים הבלתי מבוטלים שנתגלו בבדיקות השונות לתחלואה אפשרית של העובר, די היה בהם כדי “להציב סימן שאלה בולט מעל להיריון הנדון”. את טענתו בהקשר זה סומך המערער בין היתר על חוות הדעת השונות שהובאו מטעם הצדדים ואשר לשיטתו נותחו באופן שגוי בפסק דינו של בית משפט קמא. במצב דברים זה, כך טוען המערער, הימנעותו של ד”ר ברק מלהפנות את אמו לביצוע בדיקת מי שפיר אינה מתיישבת עם רמת ההתנהגות המצופה מן הרופא הסביר ומהווה “רשלנות גסה”. יתרה מכך, לטענת המערער שגה בית משפט קמא בקובעו כי לא היה בנסיבות המקרה דנן צורך להפנות את אמו לייעוץ גנטי, וזאת בניגוד לאמור בחוות-דעתו של פרופ’ שנפלד מטעמו. לתמיכה בטענה זו מפנה המערער להמלצתו של ד”ר גוהר כפי שבאה לידי ביטוי בתוצאות הבדיקות שערך לאמו ולדברים שנאמרו על-ידי ד”ר גוהר ופרופ’ בליקשטיין בעדויותיהם בפני בית משפט קמא. כמו כן שב המערער על טענתו לפיה ד”ר ברק לא עמד בחובת הגילוי המוטלת עליו מכוח חוק זכויות החולה, משהוכח כי נמנע מלהציג לאמו את כל המידע הדרוש על-מנת שתוכל לקבל החלטה מושכלת באשר לשאלה האם לבצע דיקור מי שפיר. בהתנהלותו זו, כך טוען המערער, מנע ד”ר ברק מאמו את האפשרות לערוך את הבדיקה האמורה, אשר אין לחלוק על כך שבעקבותיה הייתה מבצעת הפלה. לחלופין נטען כי התנהלותו האמורה של ד”ר ברק מקימה לאמו של המערער זכות עצמאית לפיצויים בגין פגיעה באוטונומיה. לבסוף טוען המערער כי הואיל ורופא המשפחה לא נתן לאמו הסבר מקדים על מועדי הבדיקות שעליה לבצע במהלך תקופת ההריון, היא החמיצה את “חלון הזמנים” לביצוע בדיקת השקיפות העורפית – בדיקה אשר יכולה הייתה לסייע באבחון מוקדם של מצבו ולהוביל למניעת את לידתו.

אשר לאחריות המשיבה 2 טוען המערער כי אין לקבל את הגישה לפיה צוות בית החולים, אשר שימש “כחוליה האחרונה במהלך הטיפול ב[אמו]”, צריך היה להתמקד אך ורק בנושא שנמסר לטיפולו, וזאת תוך התעלמות מתוצאות הבדיקות השונות אשר עמדו לנגד עיניו. לטענת המערער, עיון בממצאי הבדיקות האמורות צריך היה להוביל את הרופאים המטפלים בבית החולים לערוך לאימו בדיקות נוספות אשר היו מובילות לאבחון מצבו ולמניעת לידתו.

— סוף עמוד 10 —

12. המשיבות מצדן טוענות כי דין הערעור להידחות באשר לא עלה בידי המערער להצביע על טעם המצדיק התערבות בפסק הדין. לטענתן, מסקנתו של בית משפט קמא כי לא נפל כל פגם בהתנהלותן ובטיפול שניתן לאמו של המערער, מעוגנת היטב בראיות ובחוות הדעת הרפואיות שהונחו בפניו. יתר על כן, המשיבות טוענות כי לא מתקיים קשר סיבתי בין מחדליהן הנטענים ובין לידתו של המערער, וזאת משני טעמים. ראשית, לא עלה בידי המערער להוכיח כי אילו אמו הייתה מופנית לייעוץ גנטי היה הדבר מוביל להמלצה לבצע דיקור מי שפיר. שנית, אפילו היה מבוצע דיקור מי שפיר ומצבו של המערער היה מאובחן טרם לידתו, ספק אם הדבר היה מוביל להמתת המערער ברחם אמו בשלב כה מתקדם של ההריון.

דיון והכרעה

13. לאחר שבחנתי את הטענות שהעלה בפנינו המערער בכתב ועל-פה אני סבורה כי יש לאמץ את ממצאיו ואת מסקנותיו של בית משפט קמא, מטעמיו. חלק ניכר מטענות המערער מופנות כלפי קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, אך לא מצאתי בטיעוני המערער טעם מבורר המצדיק התערבות בקביעות עובדתיות אלה. כוונתי בין היתר לקביעה כי אמו של המערער נמנעה מלבצע את הבדיקות הנוספות אף שהופנתה על-ידי ד”ר ברק לבצען, וכן לקביעה כי ניתנו לאמו של המערער על-ידי ד”ר ברק וד”ר גוהר הסברים מספקים בכל הנוגע לביצוע בדיקת מי שפיר והמשמעויות הכרוכות בכך. קביעות אלה – וכמוהן ממצאיו הנוספים של בית משפט קמא אותם פירטנו בהרחבה לעיל – מבוססים כולם על המסמכים שהוצגו בפניו ועל העדויות ששמע מפי המומחים ומפי העדים האחרים ושאותן בחר לאמץ. קביעות וממצאים אלה הניחו מסד ראוי למסקנה המשפטית שאליה הגיע בית משפט קמא, ולפיה אין למצוא במקרה דנן התרשלות בהתנהלותם של רופאי קופת-חולים בכל הנוגע למעקב אחר הריון של אם המערער, משום שזו לא חרגה מסטנדרט ההתנהגות שיש לצפות לו מרופא סביר בנסיבות העניין. אשר למשיבה 2 צדק בית משפט קמא בציינו כי הטענות שהעלה המערער כנגדה לא היה בהן על-פני הדברים כדי לבסס עילה בנזיקין ומוטב היה על כן שלא להגיש את התביעה לכתחילה נגד משיבה זו.

14. סוף דבר – פסק דינו של בית משפט קמא הינו בהיר ומנומק. הממצאים שקבע מעוגנים כדבעי בראיות ובחוות הדעת הרפואיות שהונחו בפניו והם תומכים במסקנה המשפטית אליה הגיע, אשר אין לגלות בה כל טעות שבחוק. לפיכך אציע לחבריי לדחות את הערעור מטעמיו של בית משפט קמא על-פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי

— סוף עמוד 11 —

, תשמ”ד-1984. לפנים משורת הדין ולמרות דחיית הערעור אוסיף ואציע לחבריי שלא לעשות צו להוצאות בנסיבות העניין.

ש ו פ ט ת

המשנה לנשיא:

אני מסכים.

המשנה לנשיא

השופט י’ עמית:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א’ חיות.

ניתן היום, כ”א באדר התשע”ב (15.3.2012).

א חיות

המשנה לנשיא

ש ו פ ט ת

ש ו פ ט

פס"ד- תביעה בנושא אי המתת עובר

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

 

ע”א 9623/10

לפני:

כבוד השופטת מ’ נאור

כבוד השופטת א’ חיות

כבוד השופט י’ עמית

המערערים:

1. פלוני

2. פלונית

3. פלוני

נ ג ד

המשיב:

פלוני

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת”א 240/05 שניתן ביום 3.11.2010 על ידי כבוד השופט י’ גריל

תאריך הישיבה:

כ”א בטבת התשע”ב

(16.01.12)

 

פסק-דין

 

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 5.8.2010 (כב’ השופט י’ גריל) בת”א 240/05.

1. המערער 1 (להלן: המערער) נולד כפג ביום 17.11.1984 בשבוע ה-25 להריונה של אמו, והוא סובל ממומים קשים כמו פיגור ועיוורון כמעט מוחלט.

התביעה נסבה על טענתם של המערערים 3-2, הוריו של הקטין, כי מדובר ב”הולדה בעוולה”. זאת, מאחר שהרופאים הציעו להם להפסיק את ההריון תוך הבטחה כי המערער לא יוולד בחיים, אלא שרופא שעבר במסדרון מייד לאחר הלידה, ביצע החייאה אקראית במערער, אשר נותר בחיים על מומיו הקשים.

2. בית משפט קמא דחה את טענת המערערים בקובעו כי הרופאים אכן הסבירו להורים כי יש סיכוי לא מבוטל שהעובר לא ישרוד, אך לא הבטיחו ולא יכולים היו

— סוף עמוד 1 —

להבטיח כי העובר לא יוולד בחיים. עם זאת, קבע בית המשפט כי יש לייחס התרשלות לבית החולים בכך שרופא לא היה נוכח בעת הלידה, אלא מיילדת בלבד, מה שגרם להחמרה במצבו של המערער, מעבר למומים הנובעים מהפגות עצמה. בית המשפט העריך את שיעור ההחמרה ב-20% ובהתאם לכך נפסק למערערים פיצוי בסכום כולל של 1,681,600 ₪ בניכוי חלק מגמלאות המל”ל.

3. על כך נסב הערעור שבפנינו, בו חזרו המערערים על טענתם כי המערער נותר בחיים עקב “החייאה תאונתית” שלא הייתה מתוכננת כלל, ואילולא התערבות הרופא שביצע החייאה במערער, הוא לא היה נותר בחיים, וחייו במומיו הקשים היו נחסכים. עוד טענו המערערים במישור הנזק.

4. לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בחומר שהונח בפנינו, נחה דעתנו כי יש לאמץ את פסק דינו המפורט של בית המשפט המחוזי לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984.

הערעור נסב על ממצאי עובדה ומהימנות מובהקים, ובכגון דא אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב. נעמוד בקצרה על חלק מהקביעות העובדתיות של בית משפט קמא הצריכות לענייננו:

(-) המערערת הגיעה לבית החולים ביום 15.11.1984 בגין צירים ודימום מהנרתיק. הצוות הרפואי ניסה תחילה לעצור את הלידה על מנת להאריך את משך ההריון, אך כחלוף יומיים, ונוכח סכנה ממשית להתפתחות זיהום שעשוי היה לסכן את חייה של המערערת, הוחלט על הפסקת ההריון בדרך של לידה. נקבע כי הייתה זו “ההחלטה הנכונה וזאת נוכח החשש מזיהום שעשוי לסכן את חיי האם” (עמ’ 16 לפסק הדין).

(-) משקלו של העובר הוערך תחילה בין 430 ל-750 גרם, ובהמשך בין 717 גרם ל-764 גרם, אך לבסוף נולד המערער במשקל 930 גרם. נקבע כי הטעות בהערכת המשקל אינה חורגת ממתחם הטעות הסביר והמקובל בנסיבות מעין אלה.

— סוף עמוד 2 —

(-) בית המשפט האמין לדברי הרופאים כי הסבירו להורים שיש סיכוי לא מבוטל שהעובר לא ישרוד את הלידה נוכח הפגות הקיצונית ולכן יש לסיים את ההריון, בדרך של לידה מוקדמת (שם, עמ’ 18).

(-) “שוכנעתי שלא הובטח לתובעים מס’ 2 ומס’ 3 שתבוצע הפסקת הריון במובן של המתה מכוונת של העובר, דהיינו במובן של ביצוע ‘הפלה’, אלא כוונת הצוות הרפואי היתה לבצע לידה מוקדמת, נוכח החשש מזיהום תוך רחמי שעלול לסכן את חיי היולדת” (שם, בעמ’ 17).

(-) “שוכנעתי כי בשנת 1984 לא היתה קיימת אפשרות טכנית להמתת עובר ברחם אמו” (שם, עמ’ 19).

(-) נדחתה טענת ההורים כי הטיפול ביילוד נעשה בניגוד למוסכם וכי היה על הצוות הרפואי להניח ליילוד למות. נקבע כי טענה זו אף לא מתיישבת עם טענת ההורים כי הוסכם על הפלה, שכן אם היה מדובר בהפלה לא היה צריך לדון כלל באפשרות שהיילוד יוולד חי ושבמקרה זה לא תבוצענה פעולות החייאה (שם, עמ’ 26-27).

(-) המערער נולד חי בציון אפגר 1 בדקה הראשונה ואפגר 7 בדקה החמישית (שם, עמ’ 29).

5. נוכח קביעות עובדתיות מובהקות אלה, שאיננו רואים להתערב בהן, ממילא איננו נדרשים לסוגיות המשפטיות-אתיות שהעלו הצדדים במסגרת הערעור.

כמו כן, לא מצאנו ממש בהשגות המערערים בשאלת השמתו של המערער במסגרת חוץ ביתית החל מהגיעו לגיל 41 (כאשר יגיעו ההורים לגיל 75), נושא שנדון בפירוט רב בפסק דינו של בית משפט קמא. כך גם לגבי השגות המערערים לגבי עדכון השכר הממוצע במשק.

6. אשר על כן, אנו דוחים את הערעור, ובנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתן היום, א’ בשבט התשע”ב (25.1.2012).

 

 

עורך דין רשלנות רפואית

רשלנות בהפלות- רשלנות רפואית הפלות

רשלנות בהפלות הוא נושא מורכב למדי.

הפלה היא הפסקת היריון לפני שהעובר מוכן לחיים מחוץ לרחם. הפלה יכולה להתרחש באופן טבעי או בצורה מלאכותית יזומה.הפלה מלאכותית יזומה היא סוגיה סבוכה ובעייתית, ובארה”ב דעתו של הנשיא בנושא הפלות יכולה אף להכריע מערכת בחירות שלמה. השאלות בנושא זה הן בין השאר שאלות פילוסופיות כגון באיזה נקודה מתחילים החיים, זכות הבחירה של העובר, וזכויותיה של האישה. ישנן מדינות בהן החקיקה אוסרת לחלוטין על ביצוע הפלות וישנן מדינות כדוגמת ישראל המאפשרות הפלה בתנאים הקבועים בחוק. הפלה מלאכותית נדונה בישראל במסגרת סעיפים 321 ו-312 לחוק העונשין התשל”ז-1977, ובתקנות העונשין (הפסקת היריון)- התשל”ח 1978. החוק קובע את הנסיבות בהן רשאית הוועדה להחליט על הפסקת היריון:

1. האישה היא למטה מגיל 17 או מעל גיל 40;

2. ההיריון נובע מיחסים אסורים לפי החוק הפלילי, או מיחסי עריות, או שהוא מחוץ לנישואין.

3. הוולד עלול להיות בעל מום גופני או נפשי;

4. משך ההיריון עלול לסכן את חיי האישה או לגרום לאישה נזק נפשי או גופני;

מקרי רשלנות רפואית בהפלות

ניסיונות לבצע הפסקה מלאכותית של היריון מוכרים לנו כבר מהעת העתיקה. היום קיימות מספר שיטות מקובלות להפסיק היריון, שהבחירה בהן מוכרעת לפי גיל ההיריון, והן טיפול תרופתי וגרידה.

עילות לתביעה בגין רשלנות רפואית בהפלה

• אי עמידה בדרישת ההסכמה מדעת. החוק במדינת ישראל קובע במפורש כי נדרשת הסכמתה של האישה לשם ביצוע הפסקת היריון לאחר שהוסברו לה כל הסיכונים. יחד עם זאת, החוק מאפשר גם הפסקת היריון ללא הסכמתה של האישה כאשר פעולה זו נדרשת ונחוצה באופן דחוף ומיידי לשם הצלת חייה.

• ביצוע הפרוצדורה הרפואית בחוסר מיומנות מקצועית תוך הפרת חובת הזהירות וסטייה מאמות המידה הנגזרות ממבחן הרופא הסביר.

פסקי דין- פסק דין- הפלה- הפלות

ת”א 259/02 פלוני נ’ מדינת ישראל- רשלנותה הנטענת של הנתבעת היא בדחיית בקשתה של האם להפסקת היריון. התובע יליד 5.2.94 סובל מקיצור משמעותי באורך הגפיים וממומים נוספים. הנתבעת היא מפעילת בית החולים שבו ישבה הוועדה שדחתה בקשת הפסקת ההיריון של האם (אסף הרופא). ההיריון היה הריונה השני של האם. בשבוע ה-21.5 בסקירת המערכות שבוצעה נראה קיצור משמעותי בגפיים. גם בבדיקות נוספות שנערכו בהמשך, המשיך לבלוט הקיצור המשמעותי בגפיים. אחד הרופאים שביצע חלק מבדיקות האולטרה סאונד הפנה את האם לועדה להפסקת היריון. האם הגישה את הבקשה לועדה להפסקת היריון וזו דחתה את בקשתה משום שלדידם מלבד הקיצור בגפיים לא נראה שום פגם אחר. כיום קומתו של התובע נמוכה מאד ביחס לגילו אך הוא לא אושפז לא מדווח על בעיות רפואיות ולא מטופל במסגרת כלשהי. התובע טוען כי בשל התרשלותם של הגורמים לא הופסק הריונה של אמו והא בא לעולם עם מומים. על יסוד חוות הדעת הרפואית נקבע כי התובע סובל מהיפוכונדרופלזיה. בית המשפט פסק לתובע סכום של 450,000 ₪.

רשלנות בהפלות- רשלנות רפואית הפלות

רשלנות בהפלות הוא נושא תקשורתי במיוחד.

הפלה היא הפסקת היריון לפני שהעובר מוכן לחיים מחוץ לרחם. הפלה יכולה להתרחש באופן טבעי או בצורה מלאכותית יזומה.הפלה מלאכותית יזומה היא סוגיה סבוכה ובעייתית, ובארה”ב דעתו של הנשיא בנושא הפלות יכולה אף להכריע מערכת בחירות שלמה. השאלות בנושא זה הן בין השאר שאלות פילוסופיות כגון באיזה נקודה מתחילים החיים, זכות הבחירה של העובר, וזכויותיה של האישה. ישנן מדינות בהן החקיקה אוסרת לחלוטין על ביצוע הפלות וישנן מדינות כדוגמת ישראל המאפשרות הפלה בתנאים הקבועים בחוק. הפלה מלאכותית נדונה בישראל במסגרת סעיפים 321 ו-312 לחוק העונשין התשל”ז-1977, ובתקנות העונשין (הפסקת היריון)- התשל”ח 1978. החוק קובע את הנסיבות בהן רשאית הוועדה להחליט על הפסקת היריון:

1. האישה היא למטה מגיל 17 או מעל גיל 40;

2. ההיריון נובע מיחסים אסורים לפי החוק הפלילי, או מיחסי עריות, או שהוא מחוץ לנישואין.

3. הוולד עלול להיות בעל מום גופני או נפשי;

4. משך ההיריון עלול לסכן את חיי האישה או לגרום לאישה נזק נפשי או גופני;

מקרי רשלנות רפואית בהפלות

ניסיונות לבצע הפסקה מלאכותית של היריון מוכרים לנו כבר מהעת העתיקה. היום קיימות מספר שיטות מקובלות להפסיק היריון, שהבחירה בהן מוכרעת לפי גיל ההיריון, והן טיפול תרופתי וגרידה.

עילות לתביעה בגין רשלנות רפואית בהפלה

• אי עמידה בדרישת ההסכמה מדעת. החוק במדינת ישראל קובע במפורש כי נדרשת הסכמתה של האישה לשם ביצוע הפסקת היריון לאחר שהוסברו לה כל הסיכונים. יחד עם זאת, החוק מאפשר גם הפסקת היריון ללא הסכמתה של האישה כאשר פעולה זו נדרשת ונחוצה באופן דחוף ומיידי לשם הצלת חייה.

• ביצוע הפרוצדורה הרפואית בחוסר מיומנות מקצועית תוך הפרת חובת הזהירות וסטייה מאמות המידה הנגזרות ממבחן הרופא הסביר.

 

פסקי דין- פסק דין- רשלנות רפואית בהפלות / הפלות

ת”א 259/02 פלוני נ’ מדינת ישראל- רשלנותה הנטענת של הנתבעת היא בדחיית בקשתה של האם להפסקת היריון. התובע יליד 5.2.94 סובל מקיצור משמעותי באורך הגפיים וממומים נוספים. הנתבעת היא מפעילת בית החולים שבו ישבה הוועדה שדחתה בקשת הפסקת ההיריון של האם (אסף הרופא). ההיריון היה הריונה השני של האם. בשבוע ה-21.5 בסקירת המערכות שבוצעה נראה קיצור משמעותי בגפיים. גם בבדיקות נוספות שנערכו בהמשך, המשיך לבלוט הקיצור המשמעותי בגפיים. אחד הרופאים שביצע חלק מבדיקות האולטרה סאונד הפנה את האם לועדה להפסקת היריון. האם הגישה את הבקשה לועדה להפסקת היריון וזו דחתה את בקשתה משום שלדידם מלבד הקיצור בגפיים לא נראה שום פגם אחר. כיום קומתו של התובע נמוכה מאד ביחס לגילו אך הוא לא אושפז לא מדווח על בעיות רפואיות ולא מטופל במסגרת כלשהי. התובע טוען כי בשל התרשלותם של הגורמים לא הופסק הריונה של אמו והא בא לעולם עם מומים. על יסוד חוות הדעת הרפואית נקבע כי התובע סובל מהיפוכונדרופלזיה. בית המשפט פסק לתובע סכום של 450,000 ₪.

לשאלות בנושא רשלנות רפואית בהפלות / הפלות, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון

אספירין, הפרין- הפלה /הפלות

מחקר מבוקר עם הקצאה אקראית שכלל 364 נשים בוצע במטרה לבחון את השפעתו של טיפול באספירין ו-הפרין על שיעור הלידות החי בנשים שסובלות מ-הפלות חוזרות בלתי מוסברות. המשתתפות במחקר הוקצו אקראית לטיפול באספירין בשילוב עם נדרופרין [(Nadroparine, (Fraxiparine], אספירין בלבד, או אינבו. הטיפול המשולב והטיפול ב-אספירין בלבד לא הביאו לשיפור בשיעור לידות החי בנשים אלו.

אספירין ו-הפרין בעל משקל מולקולרי נמוך (LMWH) משמשים לטיפול בנשים עם הפלות חוזרות בלתי מוסברות, למטרת שיפור של שיעור לידות החי. לעומת זאת, יש מידע מוגבל ממחקרים מבוקרים עם הקצאה אקראית התומך בטיפול זה.

 

מחקר זה הינו מחקר עם הקצאה אקראית שכלל 364 נשים בגילאי 18-42 עם רקע של הפלות חוזרות בלתי מוסברות, המנסות להיכנס להריון או נמצאות לפני שבוע 6 להריון. המשתתפות במחקר הוקצו אקראית לטיפול ב-אספירין במינון 80 מ”ג בשילוב של נדרופרין [(Nadroparine, (Fraxiparine] (במינון של 2850 יחידות, החל מהוכחת קיום עובר חי), לטיפול ב-80 מ”ג אספירין בלבד, או לקבלת אינבו. מדד התוצא העיקרי במחקר היה שיעור לידות החי. מדדי התוצא המשניים היו שיעור ההפלות הטבעיות, סיבוכים מילדותיים, ואירועים חריגים אצל האם או העובר.

 

לא נמצא הבדל בשיעורי לידות החי בין שלושת קבוצות המחקר. 54.5% מהנשים בקבוצת הטיפול המשולב ילדו לידת חי, לעומת 50.8% מהנשים בקבוצה שטופלה באספירין בלבד ו-57% מהנשים בקבוצה שקיבלה אינבו. מתוך 299 הנשים שנכנסו להריון, שיעור לידות החי היה 69.1% בקבוצת הטיפול המשולב, 61.6% בקבוצה שטופלה באספירין בלבד, ו-67% בקבוצה שקיבלה אינבו. בקבוצת הטיפול המשולב הייתה נטייה מוגברת לחבורות ונפיחות או גרד באתר ההזרקה לעומת שתי קבוצות הטיפול האחרות.

גם אספירין בשילוב עם נדרופרין וגם אספירין בלבד לא הביאו לשיפור של שיעור לידות החי בהשוואה ל-אינבו, בנשים עם הפלות חוזרות בלתי מוסברות.