עורכי דין רשלנות רפואית

ברוכים הבאים לאתר נפגעי רשלנות רפואית !

באתר זה, הגדול והוותיק מסוגו בישראל, שסייע לאלפי נפגעי רשלנות, תוכלו לקבל הערכה מיידית של סיכויי ושווי תביעתכם, ע”י עו”ד ענת מולסון שפרטיה להלן.

:_MG_5444_1LOGONEW1

עו”ד ענת מולסון  – ייצוג נפגעי רשלנות רפואית

טל’: 1-800-200-807 נייד: 052-4787850 מייל: molson@nmlaw.co.il

  • עורכת דין המייצגת נפגעי רשלנות רפואית.
     
  • נשואה ואם לשלוש בנות.
     
  • שותפה במשרד עורכי דין נבו-מולסון המייצג מאות נפגעי רשלנות רפואית. 

  • חברת פורום נזיקין והוועדה לרפואה ומשפט בלשכת עורכי הדין.
     
  • חברת האגודה לזכויות החולה בישראל.
     
  • מרצה בכנסים והשתלמויות של עורכי דין ורופאים בנושא רשלנות רפואית.
     
  • משמשת כבוררת ומגשרת ברשלנות רפואית, מטעם לשכת עורכי הדין.
     
  • יועצת לעורכי דין מכל רחבי הארץ.
     
  • מייצגת לקוחות מכל רחבי הארץ (תל אביב, ירושלים, חיפה, באר שבע ועוד). 
  • המקרים העיקריים בהם מטפלת עו”ד מולסון הם: גרימת מוות ברשלנות, רשלנות בזמן הריון או לידה, רשלנות בטיפול בילדים, רשלנות בניתוחים ואיחור באבחון של מחלות או בעיות רפואיות כגון סרטן, התקף לב, שבץ מוחי וכדומה.

 

להערכת סיכויי תביעתך או לתיאום פגישת ייעוץ, עם עו”ד ענת מולסון, ניתן ליצור קשר באחד מהאמצעים הבאים:

1. בטלפון: 1-800-200-807 

2. בטלפון נייד: 052-4787850 

3. במייל:  molson@nmlaw.co.il

4. בטופס יצירת קשר בלחיצה כאן

פסק דין- תביעה בנושא דימום במקולה בעיניים לאחר ניתוח לייזר

בית משפט השלום בתל אביב – יפו

26 פברואר 2012

ת”א 15224-08 אגיגה רונית נ’ מרכז לבריאות העין בעמ ואח’

בפני

כב’ סגן הנשיא השופט אליהו קידר

תובעת

1. אגיגה רונית

נגד

נתבעים

1. מרכז לבריאות העין בע”מ

2. אסותא מרכזים רפואיים בע”מ

3. ד”ר משה לזר

4. ד”ר יצחק ליפשיץ

פסק דין

בפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, ילידת 20.1.58, על פי טענתה בגין ניתוח לייזר בעינה הימנית, שבוצעו על ידי נתבע 4 – ד”ר ליפשיץ יצחק (להלן: “ד”ר ליפשיץ”) במכון הנתבעת 1 (להלן: “המכון”) הנמצאים בחצריה של הנתבעת 2 (להלן: “אסותא”). נתבע 3- פרופ’ לזר היה בזמנים הרלבנטיים לתביעה זו שותפו של ד”ר ליפשיץ ואחד מבעלי הנתבעת 1. נתבע 5 – משרד הבריאות, אמור היה לפקח על מעשיהם ומחדליהם של נתבעים 1-4 על פי הדין.

לטענת התובעת, בעקבות ניתוח הלייזר התפתח אצלה דימום במקולה בעינה הימנית שנותחה כך שכיום היא סובלת מאובדן ראיה ומנכות בעין זו בשיעור של 30%, ואין לה כל אפשרות לתקן הפגיעה בעזרים חיצוניים או כירורגיים.

עובדות המקרה;

התובעת סבלה מגיל 14 מקוצר ראיה גבוה בעינה הימנית בגובה של כ- 10- דיופטר וכן מקוצר ראיה בעינה השמאלית. במהלך חודש מאי בשנת 1997, פנתה התובעת בעקבות מודעה שראתה בעיתונות לנתבעת 1 שם פגשה את נתבע 3 במטרה לבדוק אפשרות לשיפור הראייה. הנתבע 3 ערך לתובעת בדיקה קלינית ראשונית והמליץ בסיומה על ניתוח בשתי עיניה. ביום 19.5.97 הגיעה התובעת לנתבעות 1-2 במטרה לבצע הניתוח. במזכירות הנתבעות 1-2 קיבלה התובעת טופס הסכמה לניתוח ובו ביום נותחה עינה הימנית על ידי ד”ר ליפשיץ במכשיר לייזר (להלן: הניתוח או ניתוח הלייזר). מהלך הניתוח נמשך כ- 15 דקות. עם סיום הניתוח הועברה התובעת לחדר ההמתנה לצורך התאוששות ולאחר מכן

שוחררה לביתה כשעין ימין חבושה בכיסוי לעין ועם המלצות לטיפות עיניים והזמנה לביקורת למחרת.

נראה כי הניתוח עבר בהצלחה אולם לאחר שלושה חודשים ממועד ביצועו של הניתוח, התחוור לתובעת כי איבדה את ראייתה בעין ימין באופן פתאומי, והיא סובלת מכתם במרכז העין ועל כן אינה יכולה לראות באופן מלא אלא את המסגרת של אותו פריט. הנתבעת נשלחה לצילום ולבדיקה ולאחריהן אובחנה התובעת כסובלת מדימום ומבצקת בעין.

המחלוקות:

השאלות העיקריות בהן יש להכריע בפסק דין זה, האם התרשל ד”ר ליפשיץ בשלב כלשהו בניתוח הלייזר שביצע במכשיר מסוג לא מתאים ובעין רגישה שאינה מתאימה לפרוצדורה הנ”ל? והאם הדימום במקולה בעינה הימנית של התובעת התפתחה כתוצאה מרשלנות זו.

התובעת טוענת כי היא סבלה עובר לניתוח מקוצר ראיה בשיעור של 10- דיופטר המהווה התווית נגד ברורה לביצוע ניתוח לייזר ולפיכך אסור היה לד”ר ליפשיץ לנתחה או לחילופין היה עליו להודיע לה על הסיכונים הכרוכים בניתוח זה. בנוסף טוענת התובעת להעדר הסכמה מדעת.

טענתם העיקרית של הנתבעים היא כי לא התרשלו כלל, הסבירו כנדרש על פי חוק את הסיכונים והסיכויים בהליך הניתוחי, ולמעשה הדימום במקולה פרצה בתובעת ללא כל קשר לניתוח הלייזר שבוצע בה. הנתבעים טוענים כי לתובעת הוסברו כל הסיכונים הכרוכים בניתוח והיא הסכימה וחתמה על טופס הסכמה לפרוצדורה הניתוחית.

חוות דעת המומחים:

חוות ד”ר אברהם לבנה- מומחה עיניים מטעם התובעת:

בחוות דעתו מציין מומחה התובעת כי התובעת איבדה את ראייתה באופן פתאומי בסמוך לטיפול לייזר להסרת משקפיים. התובעת סבלה עובר לניתוח מקוצר ראיה גבוה -10.00- דיופיטר. לאחר הניתוח סבלה התובעת מדימום על רקע CNV במרכז הראיה של עין ימין. המומחה סבור כי ההיתר לטיפול PRK מה-FDA הוא עד 7.00- דיופיטר, בנוסף אין עדות כי בוצעה לתובעת בדיקת הרשתית לפני הטיפול ב- PRK . בבדיקתו מצא המומחה כי התובעת סובלת ממצא של היפרדות אחורית גדולה של הזגוגית , צלקת וניוון של מרכז הראיה.

המומחה סבור כי הנזק של התובעת ברשתית מה- PRK מקורו באנרגייה ממכשיר הלייזר אשר עלול ליצור קרעים בממברנה ע”ש BRUCH או לחילופין לפתוח קרעים מצופים שהיו קיימים בעיניים רגישות מכאן נפתחת הדרך ליצירת כלי דם חדשים ודימום. או, בשל אנרגיית הלייזר נגרמה היפרדות אחורית של הזגוגית וכן אפשרות לקרעים בכלי הדם הקטנים ובממברנה על שם ברוק.

המומחה מציין בסוף חוות דעתו כי, ישנה מחלוקת בין המלומדים השונים ואי ודאות אשר לקשר בין ה-PRK והפתולוגיות שברשתית. הדימום במרכז הראיה הוא הסיבה לאיבוד הראיה בעין הרגישה. לא ניתן להתעלם מסמיכות הזמנים בין הניתוח לדימום במרכז הראיה ולעובדה שהPRK נעשה בעין קצרת רואי עם 10- דיופטריות.

המומחה סבור כי התובעת סובלת מ- 30% נכות בשל איבוד ראיה בעין ימין על פי תקנה 52 (1)2 ט לתקנות המל”ל.

חקירת ד”ר לבנה:

ד”ר לבנה חזר על הביקורת שלו לפיה לא נמסר לתובעת שיש סיכון של דמם במקולה אשר התממש בפועל. היה צריך להסביר לה משמעות המקולה, האזור שעלול להיפגע ושנפגע בפועל לאחר הניתוח.

ד”ר לבנה מסכים כי ישנה מחלוקת בין המלומדים האם שימוש במכשיר הלייזר הוא הגורם להיווצרותם של כלי דם חדשים באזור מרכז הראיה או שזו פתלוגיה טבעית של פציינט שהתבטא לאחר הניתוח. אולם מקובל מאד לשיטתו שאם המקרה נותר בסמוך מאד לטיפול הלייזר עד כחצי שנה מהניתוח יש להניח כי השימוש בלייזר הוא הסיבה להיווצרות כלי הדם. המומחה עומד על דעתו כי יש לעשות שימוש במכשיר רק בקוצרי ראיה נמוכים ממספר 1 ועד 6 מינוס. כאשר במספרים גבוהים יותר יש לעשות שימוש במכשיר הנקרא: לזיק, העובד על אותו עקרון רק בטכניקה אחרת. אולם בשנת 1997 מכשיר זה לא היה בשימוש.

סביר בעיני המומחה שבעין רגישה כמו של התובעת וברשתית מאד דקה עם כלי דם רגישים מאד יווצר קרע אשר יוביל לדימום ולפגיעה במקולה ולהיווצרות כלי דם חדשים מאוחר יותר. בשל סמיכות הזמנים לניתוח, המומחה נוטה להאמין כי יש זיקה לשימוש במכשיר הלייזר, וגם בהתחשב בעובדה כי העין השניה של התובעת שלא נותחה, כיום לאחר שנים רבות הרשתית עדיין שלמה ובמקומה, ללא מקרה של דימום. המומחה גם מצביע על גילה הצעיר של התובעת עת נותחה.

המומחה חזר בחקירתו כי העין שנותחה היתה רגישה , קוצר ראיה גבוה, רשתית מתוחה וכלי דם מתוחים עם סדקים, ובמקרה כזה יש להבין כי ייתכנו סיבוכים עקב שימוש בלייזר.

חוות דעת פרופ’ שאול מרין- מומחה עיניים מטעם הנתבעים:

המומחה הסביר כי שיטת ה- PRK היא טיפול בטוח ויעיל בכל רמות קוצר הראיה אך בקוצר הראיה הגבוה מעל 10- דיופטר, התוצאות ניתנות לחיזוי באופן פחות טוב. בשנת 1997 במכונים רבים בעולם וגם בישראל בוצעו ניתוחים אלו עד קוצר ראיה ברמה של 20- דיופטר ואין קשר בין הניתוח בקוצר ראיה גבוה לבין הסיבוכים. הקשר הוא רק באופן חיזוי התוצאה מראש.

המומחה סבור כי ראוי לנתח קוצר ראיה גבוה והניתוח בוצע כמקובל, ללא כל בעיה רפואית ובמהלך החודשים הראשונים לאחר הניתוח הראיה בעין ימין השתפרה. בבדיקתו ציין כי הקרנית בעין הימנית של התובעת שקופה ובקושי רב ניתן להבחין בסימני ניתוח בה.

הירידה בראיה לדעת המומחה נגרמה בגלל דימום במקולה אשר מקורו בקוצר הראיה ממנו סבלה התובעת ולא עקב הניתוח. המומחה סבור כי כל חולה שסובל מקוצר ראיה גבוה עלול לקבל הדימום כאשר הסיכון להופעתה גדול בהדרגה עם העליה במספר הדיופטריות של קוצר הראיה. הכתם ע”ש פוקס שכיח בין חולים הסובלים מקוצר ראיה גבוה והתובעת אחת מהם. יש קשר שבין קוצר ראיה גבוה להופעת הכתם והסטטיסטיקה קובעת כי הקשר נדיר יותר בין הדימום לניתוח.

המומחה סבור כי אין קשר בין הניתוח לבין תופעת הניאו-וסקולריזציה ממנו סובלת התובעת. התובעת נבדקה על ידי מומחים רבים לרשתית בשנת 1997 וכולם הסכימו כי מדובר בצמיחה של כלי דם מתחת לפוביאה ורובם גם ציינו את תופעת “כתם פוקס”. אף אחד מהמומחים לא ציין כי יש זיקה לניתוח ולעתים אף היה בפניהם הנתון כי התובעת ביצעה הניתוח.

המומחה סבור כי ההסבר שניתן לתובעת עובר לניתוח אף הוא היה סביר וכמקובל. דפי המידע ודף ההסכמה שניתנו לתובעת נכתבו כמקובל. הפרטים המופיעים בדפים מפורטים וכוללים אלטרנטיבות לטיפול ב- PRK , רשימה ארוכה של סיבוכים קלים, חולפים וסיבוכים רציניים כולל סיבוכים נדירים. צוין בטפסים כי יכולים להיות גם סיבוכים נדירים מאד אותם לא ניתן לפרט. אין בדפי המידע התייחסות ספציפית ל”כתם פוקס” אך לדעת המומחה לא צריכה להיות אחת כזאת. הדימום אותו קיבלה התובעת שלושה וחצי חודשים לאחר הניתוח אינו סיבוך של הניתוח אלא סיבוך ידוע ונפוץ של קוצר הראיה הגבוה. דפי המידע נחתמו על ידי התובעת כמקובל וגם על ידי הרופא המנתח.

המומחה מציין כי התובעת סובלת מנכות רפואית בשיעור של 30% לצמיתות על פי תקנה 52 (1)(9) א’ לתקנות המל”ל . המגבלה התפקודית של התובעת לדעת המומחה מועטה יחסית והנן בשטח של מספר מצומצם של עבודות הדורשות ראיה דו-עינית כגון נהיגה של משאית או מונית עבודה עם מיקרוסקופ וכדומה, כמו כן התובעת צריכה להגן על עינה הטובה בעבודות או במשחקים מסוכנים.

חקירת פרופ’ שאול מרין:

פרופ’ שאול מרין הסביר כי אין לדעתו כל קשר בין ניתוחי הלייזר לבין קוצר ראיה גבוה ותופעת הפוגסספוט- כתם במקולה שגורם לעיוורון. פרופ’ שאול מרין סבור כי בטופס ההסכמה לניתוח אין צורך לציין את התופעה במקולה כסיכון משום שלדעתו אין כל קשר בין הניתוח לתופעה.

האם התרשלו הנתבעים בהתאמת התובעת לניתוח?

התובעת טוענת כי הנתבעים התרשלו כלפיה כאשר העסיקו עובדים ו/או רופאי עיניים בלתי מיומנים ורשלנים. בנוסף, אפשרו שימוש במכשיר לייזר לא תקין, לא מדוייק, ואסור לשימוש במקרה דנן. אפשרו ביצוע ניתוח שלא היה צריך להתבצע, לא פעלו כמרכזים רפואיים סבירים ולא מנעו ביצוע הניתוח. לא דאגו לפקח על הניתוחים המבוצעים בשטחן.

התובעת טוענת כי הנתבעים 3-4 ביצעו הניתוח בניגוד להיתר ה-FDA הקובע כי ניתן לבצע הניתוח במקרה של קוצר ראיה בשיעור של 6.00 או 7.00 דיופטר בלבד. בעוד התובעת סבלה מקוצר ראיה בשיעור 10.00 דיופטר.

מנגד טוען ד”ר ליפשיץ כי, “עין רגישה” במובן של טיפול לייזר, היא רגישה במובנים שבאים לידי ביטוי בתוצאות פחות טובות מעין שאינה כזאת. כלומר אם קוצר הראיה גבוה מאד אז לאחר ניתוח הלייזר ישאר קוצר ראיה נמוך 2-4 דיופטר להבדיל מעין שאינה רגישה אשר לאחר הטיפול לא ישאר קוצר ראיה. מבחינת ביצוע הניתוח אין שינוי.

ד”ר ליפשיץ הסביר כי תופעת כתם פוקס יכולה להתרחש אצל אנשים הסובלים מכל רמות קוצרי הראיה וכן אצל אנשים ללא קוצר ראיה כלל. על כל מקרה אחד של תופעה שמרחשת בשתי העיניים העד ציין כי קיימים בין 4-5 מקרים כי התופעה תתרחש רק בעין אחת.

ד”ר ליפשיץ העיד כי לאחר הניתוח התובעת ראתה בעינה הימנית בשיעור של 40%-30%. באשר לסיכון לתופעת הפוקס לאחר הניתוח PRK ציין ד”ר ליפשיץ: “סיכון כמעט לא קיים, הוא בכלל לא קשור. הסיכון הזה לא קשור לפעולת ה- PRK . הסברתי לך שבשום

טופס הסכמה, גם במדינות שבהן מחמירים במידה מרובה, כולל בארה”ב…” (פרוטוקול 7.12.10 עמ’ 8 שורה 22).

הסיכון בדבר איבוד עין הוא למעשה מחלות העלולות להיגרם מניתוח הלייזר כגון: היפרדות הרשתית, זיהום, שימוש לא נכון במכשיר הלייזר.

ד”ר ליפשיץ ציין כי ה-FDA נותן אישורים לעבוד עם מכשיר הלייזר בהתאם לבקשת החברה המשווקת. היות והחברה המשווקת ביקשה אישור בשנת 1997 לעבוד עם מטופלים עד 7- דיופטר כך ניתן האישור. בשנת 1998 החברה הגדילה את האישור ואכן ניתן למכשיר אישור עד 14- דיופטר.

ד”ר ליפשיץ ציין כי בבדיקתו לפני הניתוח לא מצא כי התובעת סובלת מבעיה ברשתית. ד”ר ליפשיץ סבור כי לפני הניתוח אין צורך לבצע צילום רשתית או לבדוק אותה בבדיקת FA. לפני הניתוח התובעת עברה בדיקתCYCLO RET הרחבה של האישון ובאותה הזדמנות נבדק גם הפונדוס הקרקעי, ממצאי הבדיקה נמצאו תקינים. באותה תקופה לא היו נוהגים לעשות בדיקת טופוגרפית הקרנית לכל חולה. בוצעה בדיקת טופוגרפית הקרנית לאחר הניתוח. בדיקת עובי הקרנית לא בוצעה היות ולא היה נהוג לבצע בדיקה זו אז. התובעת לא עברה גם בדיקה של אורך גלגל העין. ד”ר ליפשיץ הסכים שלהבדיל מאז כיום נוהגים לבצע בדיקה טופוגרפית ובדיקה של עובי הקרנית לפני ניתוח לייזר.

לא הוכח לטעמי כי ד”ר ליפשיץ לא ביצע הבדיקות המתאימות לתובעת בטרם קבלתה לניתוח ובדיקותיו הסובייקטיביות והסבריו לגבי התאמתה לניתוח מקובלים עלי. איני סבור כי ביצוע הניתוח עצמו לקה ברשלנות. באשר להמלצות ה-FDA לעניין קוצרי ראיה במספרים נמוכים יותר, אני מקבל את הסבירהם של הנתבעים 1,3,4 בסיכומיהם לעניין העובדה כי בבדיקות הסובייקטיביות שנעשו לתובעת נמצאו בפועל קצרי ראיה במספרים נמוכים יותר, וכי ההמלצות FDA לא ניתנו למספרים גבוהים יותר היות ולא התבקשו על ידי החברה המסחרית בעלת המכשיר.

כמו כן לא הוכח בפני כי הנחיות ה- FDA מחייבות את הרופאים באופן ישיר ומוחלט אלא אך מהוות חלק מהמידע הרפואי שנשקל וחייב להימצא לעיני הרופא בטרם תחילת ההליך הניתוחי. לא כל סטייה מהוראות ה-FDA מהוות סטיה מרמת הזהירות הראויה ואיני סבור כי סטה ד”ר ליפשיץ מסטנדרט זהירות ראויה זו. גם הבדיקות להן טוענת התובעת שלא נעשו עובר לניתוח, אשר לא נטענו בכתה התביעה, אשר לא נעשו על ידי ד”ר ליפשיץ אינן לכשעצמן מהוות רשלנות היות ולא הוכחה החובה לבצען עובר לביצוע ניתוח זה.

לפיכך איני סבור כי הנתבעים 1,3,4 התרשלו בהתאמת המכשיר ו/או התובעת להליך הניתוחי.

האם הניתוח הוא הסיבה לנזק?

הנתבעים טוענים כי התובעת לא הוכיחה למעלה מ-51% כי הניתוח הוא הסיבה לנזק ובשל כך דין התביעה להידחות. כאמור הובאה סקירה רחבה בפרק חוות הדעת קודם על דעות המומחים שוב לא אחזור.השתכנעתי לקבל את גרסת מומחה התובעת ד”ר לבנה לעניין זה ולקבוע כי יש קשר סיבתי בין הניתוח לבין הנזק וזאת מן הטעמים הבאים:

א. נכון הדבר שבזמנים הרלבנטיים היתה מחלוקת בין הרופאים לעניין הקשר הסיבתי הרפואי בין הניתוח לנזק, באופן כזה שמחציתם נטו לקשור את הנזק ומחציתם סברו כי אין כל זיקה. אולם מכלול הנסיבות בתיק זה היטו את הכף לטובת גרסתה של התובעת.

ב. השתכנעתי כי עצם גרימת הנזק בסמוך לניתוח, כשלושה חודשים לאחריו, בעין הימנית שנותחה מצביעה על אישוש טענת התובעת.

ג. השתכנעתי גם כי התובעת סבלה מעין עם קוצר ראיה גבוה עובר לטיפול, 10- דיופטר לשיטתה ו- -8.5 – לשיטת הנתבעים, ממצא המגדיל את הסיכויים להיותה “עין רגישה” במובן של יכולת מוגברת להתפתחות כלי דם, כדעת ד”ר לבנה.

ד. התרשמתי גם כי עצם העובדה שעין שמאל נותרה כפי שהייתה עובר לניתוח מחזקת אף היא את המסקנה כי מכשיר הלייזר האיץ אם לא פגע בעין הימנית של התובעת.

ה. התרשמתי כי התובעת נותחה בגיל צעיר יחסית, ומכלול הנסיבות כאמור מכריעות את הכף לעומת טענת הנתבעים לפיה לא הוכח מחקרית כי טיפול הלייזר שבוצע לתובעת הספציפית הוא הגורם לנזק.

עצם קביעתי זו בדבר קשר סיבתי בין הניתוח לבין הנזק אינה קביעה כי נתבע 3 התרשל במהלך הניתוחי היות ורשלנות כזו לא הוכחה. קביעתי הנה מתייחסת לכך שאני סבור כי קיים קשר סיבתי בין השימוש בלייזר בעינה הימנית של התובעת לבין התפתחות הדימום במקולה בעין זו.

“הסכמה מדעת”

האם היה על הרופאים ליידע התובעת בדבר הסיכון להתפתחות הדימום במקולה?

במידה והייתה מודעת התובעת לסיכונים, האם הייתה נמנעת מלבצע הניתוח?

התובעת טוענת כי לא הסבירו לה על הסיכונים הכרוכים בניתוח כגון זה בכלל ובהתחשב במצבה הרפואי בפרט. התובעת הוחתמה על פי דרישה על הטופס למרות שלא קראה הטופס ולא קיבלה את טופס ההסכמה לניתוח לעיונה לפחות יום לפני ביצוע הניתוח. התובעת טוענת כי טופס ההסכמה אינו מפרש סיכון לעיוורון כתוצאה מדימום ברשתית העין.

גם אם לצורך הדיון אניח כי התובעת אכן קראה את טופס ההסכמה לפני חתימתה על גביו ובטרם נכנסה להליך הניתוחי, ככל העולה מטופס ההסכמה שצורף לתצהיר עדותו הראשית של נתבע 2 , נכתב כי אם תיתכן פגיעה בקרנית בעקבות הניתוח – רמת הסיכון היא נמוכה וחולפת, וכן, חדות הראיה עלולה להישתנות, יכול לקרות מצב כי התוצאות הרצויות לא יתקבלו ויהיה צורך בניתוח נוסף, או במשקפי ראיה או בעדשות. סיכון נוסף מצוי בסעיף 8 בטופס לפיו קיימת אפשרות נדירה שיתפתח זיהום בעין המצריך טיפול אנטיביוטי וצוין כי- עד היום לא דווח בספרות על אף מקרה של איבוד עין כתוצאה מהניתוח.

כלומר גם נוסח טופס ההסכמה אשר התבקשה התובעת לקרוא, ולא עשתה כן לדבריה, יוצר רושם כי הסיכונים הקשים המנויים בו הנם נדירים ולא דווח עליהם כמעט בספרות ואילו הסיבוכים הפחות קשים הנם השגת תוצאה פחות רצויה מבחינת חדות הראיה והצורך בעזרי ראיה לאחר הניתוח. לא נאמר דבר על תופעות נוספות, או בעיות העלולות להיווצר אצל אנשים הסובלים מקצרי ראיה גבוהים או על סיבוכים במקולה על ידי היווצרות כלי דם או על על הסיכון בפגיעה בזגוגית העין, צלקת וניוון במרכז הראיה.

למעשה טופס ההסכמה תואם את עדותה של התובעת לעניין המצג אשר הובא בפניה עובר לביצוע הניתוח. התובעת העידה כי לא אמרו לה דבר על הסיכונים ואם הייתה יודעת לא הייתה עושה את הניתוח היות ומבחינתה מדובר בניתוח קוסמטי להורדת משקפיים ולא ניתוח רפואי דחוף. באשר לטופס ההסכמה, התובעת העידה כי התבקשה לחתום על הטופס וכך עשתה מבלי לקרוא אותו כלל, והסיבה לכך: “אני קיבלתי את כל ההסברים מהרופא, סמכתי על הרופא שהוא פרופסור, לא סתם, פרופ’ בבית חולים מכובד וסמכתי עליו בעיניים עצומות. סמכתי על כל מה שהוא אמר לי , וברגע שאמרו לי תבואי לניתוח , תחתמי פה ופה אז חתמתי” (פרוטוקול מיום 4.2.10 שורה 32).

גם בעלה של התובעת מר משה אגיגה אשר ליווה אותה ביום הניתוח העיד כי, הוא שאל את הרופא לפני הניתוח אילו סיכונים יהיו והרופא השיב לו כי הסיכון הכי גרוע היא ירידה בראיה בשיעור של 10%. באשר לחתימתם על כתב ההסכמה לניתוח בו מפורטים הסיכונים, ציין העד כי אותה עת היה זה הליך פרוצדוראלי ולא היה שם רופא שיסביר להם שיש סיכון על כן לא קראו הטופס. מר אגיגה הסביר כי הרופא לא אמר להם שהתובעת אינה מתאימה לניתוח. ואם הם היו יודעים על הסיכונים גם אם הם נדירים הם לא היו ניגשים לניתוח לפני שהם היו יכולים לבחון את הסיכונים.

ד”ר ליפשיץ תיאר בחקירתו את ההסבר הכללי שהוא נותן לכל מטופל: לאחר בדיקות שנמשכות כשעה, קובעים האם המטופל מתאים בכלל לניתוח, האם הניתוח יועיל לו או מסוכן עבורו. בערך 30% מהמטופלים נדחים ונמצאים לא מתאימים לניתוח עוד ביום הבדיקה. באותו מעמד המטופל שואל את כל השאלות שהוא מעוניין לשאול ולאחר מכן

חוזר לביתו עם המידע. בפעם השניה שהמטופל מגיע זהו מועד הניתוח אז נותנים למטופל טופס הסכמה, נכנסים לבדיקה נוספת לאימות נתונים הכתובים בכרטיס מטופל שנערך בפגישה הראשונה, ואם יש למטופל שאלות נותנים לו מענה. באשר לטופס ההסכמה לניתוח, ציין כי היה מבין אלו שניסחו הטופס. באותו מועד לא היה ידוע לו על התופעה הזו כסיכון מהניתוח, ובחוסר רלבנטיות לא היה טעם לכתוב את התופעה כסיכון.

בע”א 1997/10 עמית צורף נגד ד”ר רוזנבאום ואחרים (פס”ד מיום 13.2.12 פורסם בנבו. להלן: “פרשת צורף”) נקבע באשר לנוהל קריאת הטפסים וחתימה על גביהם בסמוך לביצוע הניתוח כי: “… יתר על כן, שיטת הפעולה, שבמסגרתה מטופל קורא את הטפסים בהיותו בחדר הניתוח, והרופא משליך את יהבו על יכולתו של המטופל להעלות שאלות בדבר הסיכונים האפשריים, איננה סבירה ואינה למלוא הנתונים הרלוונטיים (ראו סעיף 18 לחוק זכויות החולה, התשנ”ו-1996)”.

בפרשת צורף בית המשפט חוזר על שנקבע בע”א 9936/07 בן דוד נגד ד”ר ענתבי (החלטה מיום 22/2/11) לפיו על מנת לקבל הסכמה מדעת יש צורך בשיח בין הרופא למטופל בקשר למצבו של המטופל. המטופל זכאי לקבל תמונה מלאה על מצבו ומאידך חלה חובה על המטפל לתאר את כל האינפורמציה שאדם סביר היה נדרש לה על מנת לגבש החלטה אם להסכים לטיפול המוצע.

קביעות אלו מקבלות משנה תוקף מקום בו מדובר בטיפול בעין אדם אשר עוצמת השינוי החלה במטופל שמאבד את יכולת הראיה שלו הנה עוצמתית וקריטית. לפיכך ברור מאליו שדווקא בניתוחי עיניים יש צורך בהסכמה מדעת מלאה בטרם מתחילים את ההליך הניתוחי. יתירה מזו, מדובר בניתוח אלקטיבי אשר לא בא לפתור בעיה רפואית של ממש אלא אך לשפר את איכות חייה של התובעת ויש לצפות לרף גבוה של חובת הגילוי. יש לתאר את סיכויי ההצלחה, מתן אזהרה מפני סיכונים אפשריים גם אם אלו סיבוכים נדירים, היות ולדווקא בסוכ הניתוחים הללו קיימים סיכונים שלעיתים המטופל לא ער להם.

במקרה דנן הוכח בפני כי התובעת קיבלה הטפסים מהמזכירה ביום הניתוח עצמו, והיא העידה כי לא ייחסה להם חשיבות, לא קראה אותם, לא ידעה מהותם ולמעשה חתמה בכל מקום שהמזכירה הורתה לה, סברה כי מדובר בהליך פרוצדוראלי בלבד כלשונה. התובעת העידה כי הרופאים יצרו בפניה רושם כי מדובר בהליך פשוט ונטול סיכונים של ממש. בית המשפט העליון בפרשת צורף הוסיף וקבע כי: ” אחריותו של הרופא המטפל ליצור תנאים מתאימים לקיומו של השיח בולטת כאשר אין מחלוקת על כך שהמטופל, דוגמת המערער, הגיע למכון ונותח בו ביום”.

סבורני כי, יכול והתובעת ובעלה לא שאלו באותו מעמד את ד”ר ליפשיץ על הסיכויים והסיכונים אולם כבר נפסק כי על הרופא חובת גילוי יזומה ועליו להביא לידיעת מטופליו ביוזמתו את ההסברים ואת המידע הרלבנטי לגבי הסיכונים הנלווים לטיפול בשפה ברורה. אני מקבל את עמדת התובעת שאם הייתה יודעת כי יש בניתוח סיכונים שלא רק לא יטיבו את מצבה אלא אף יסכנו את ראייתה, הייתה נמנעת מלבצע הניתוח. מסקנתי זו נובעת בעיקר מקום בו מדובר בניתוח אלקטיבי אשר אינו נובע מצורך רפואי דחוף וברור ומבוצע באופן פרטי. לעניין זה ראה ע”א 522/04 מרכז לייזר לניתוחי קרנית בע”מ נגד מחמד דיראוי (החלטה מיום 28.6.05 פורסם בנבו).

בנסיבות אלה אני קובע כי לא ניתנה הסכמה מדעת לטיפול הכירורגי כמבואר בחוק זכויות החולה התשנ”ו 1996.

תוצאות העדר ההסכמה מדעת

בכדי שאוכל לקבוע האם מדובר במקרה בו יש לפצות התובעת על מלוא נזקיה על פי עוולת הרשלנות או על פי עוולת התקיפה, היה על התובעת להוכיח כי אם ד”ר ליפשיץ היה מסביר לה שהיא עלולה לסבול מאחת מתופעות הלוואי המנויות בטופס ההסכמה או חמור מכך לאבד את ראייתה – היא לא הייתה מסכימה לעבור את הניתוח.

ברור כי קשה להוכיח עניין זה, שכן אנו מצויים בחוכמה שלאחר מעשה כאשר הנזק כבר התרחש, מצב בו כל אדם סביר בנעלי התובעת יטען כי הוא לא היה מסכים לעבור הניתוח. ההלכה קבעה כי המבחן לבחינת אומד דעתו של המטופל, הנו המבחן הסובייקטיבי.

המבחן האובייקטיבי לפיו בודקים מהי ההסתברות שחולה היה מסרב לקבל את הטיפול, את סוג הטיפול אותו קיבל החולה ואת מידת חיוניותו אל מול הסיכון הטמון בו, ולהעריך את תגובתו המסתברת של החולה על פי אמות מידה של חולה סביר בנסיבות דומות, אינו יכול לסייע לבדו אולם יכול לשמש כמבחן עזר. על כן נדרש בית המשפט למבחן הסובייקטיבי לפיו מה הייתה מידת כושר השיפוט של החולה, על רקע התנאים והאופי בו נמסר לו המידע ואת מכלול הנתונים והנסיבות הנוגעים לאישיותו ולמצבו הנפשי והפיסי. לעניין זה ראה ע”א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נגד בית החולים “כרמל ” חיפה (החלטה מיום 29.8.99 פורסם בנבו).

מהראיות שהובאו בפניי, עולה שהתובעת חפצה מאד בניתוח לשם הסרת המשקפיים ולשם שיפור כושר הראיה. התובעת נמצאה מתאימה על ידי הנתבעים לניתוח. במועד הגעתה ביום הניתוח היא התבקשה לחתום על טופס ההסכמה מדעת כך גם העיד פרופ’ לזר על נוהל החתימה על גבי הטופס, לפיו המטופלים חותמים על טופס ההסכמה ביום הניתוח עצמו. התובעת קיבלה הטופס לחתימתה כמחצית השעה לפני הניתוח, לא קראה אותו על פי

עדותה, לא ידעה תוכנו, סבורה הייתה כי מדובר בטופס פרוצדוראלי שכן המזכירה התבקשה להחתימה ולמעשה חשבה כי זהו חלק מהתהליך הניתוחי. התובעת העידה כי הגיעה למרפאה והיו שם מטופלים רבים, אף אחד מהממונים לא הפנה אותה או הסביר לה ואם הייתה קוראת הטופס וודאי לא הייתה מבצעת הניתוח באותו היום, כל שביקשת להסיר את משקפיה ולא היתה לוקחת כל סיכון היות ומדובר בראייתה.

אני מקבל את גרסת התובעת ובעלה לעניין זה וכן ככל העולה מנסיבות המקרה שהובא בפניי, ויחד עם זאת אני קובע כי לא קיים קשר סיבתי בין הפרת חובת הגילוי לבין הסכמתה של התובעת לביצוע הניתוח בעינה.

התובעת ובעלה העידו כי סמכו על פרופ’ לזר באופן מלא. אני סבור כי אדם המגיע לניתוח בעיניו יודע במידת מה על הסיכונים העלולים לקרות כתוצאה מהניתוח גם בהעדר הסבר מפורש מצד רופאיו. התרשמתי כי, אם פרופ’ ליפשיץ היה מסביר להם על הסיכויים להיוצרות דימום במקולה, בהסתברות נמוכה יחסית עדיין התובעת הייתה מבצעת הניתוח. התובעת נדרשה להגיע במועדים נוספים עובר למועד הניתוח והיה עליה גם לברר בעצמה את הסיכונים הטמונים בניתוח זה. נראה כי היה על התובעת להיות מודעת לסיכונים הקיימים בפרוצדורה ניתוחית כזו. סבורני כי ידעה התובעת על קיום סיכונים בהסתברות נמוכה וחרף זאת הסכימה לבצע הניתוח.

התובעת לא טרחה לברר האם קיים טופס הסכמה מדעת ולא טרחה לקרוא את החומר שהועבר לחתימתה, בטרם חתמה על גביו שלוש פעמים. התובעת ובעלה לא טרחו לשאול ולחקור מעצמם את הסיכונים למרות שהיו במרפאה גם עובר ליום הניתוח. כל זאת רק מאשש את המסקנה כי גם אם היו מודעים לסיכונים הטמונים בניתוח ומנגד לאחוזי ההצלחה הטמונים בו כדברי פרופ’ לזר, סביר בעיני כי היו מבצעים הניתוח בכל זאת.

עם זאת, בכך לא מסתיים הדיון בשאלת תוצאות העדר ההסכמה מדעת שכן יש לבחון פן נוסף הוא האוטונומיה של התובעת וזכותה לקבוע על גורלה. זכותה לאוטונומיה על גופה טומנת בחובה גם זכות לבחור האם לעבור טיפול רפואי, בבחירה מודעת, המתבססת על כל הנתונים הרלבנטיים, אשר חובת הגילוי בסעיפים 13-14 לחוק זכויות החולה מטילה על הרופא למסור לה. הפגיעה בזכותה של התובעת להסכמה מדעת לכשעצמה הוכרה כראש נזק נפרד בר פיצוי.

פגיעה באוטונומיה:

במקרה דנן הוכח בפני כי התובעת קיבלה הטפסים מהמזכירה ביום הניתוח עצמו, והיא העידה כי לא ייחסה להם חשיבות, לא קראה אותם, לא ידעה מהותם ולמעשה חתמה בכל מקום שהמזכירה הורתה לה, סברה כי מדובר בהליך פרוצדוראלי בלבד כלשונה. התובעת

העידה כי הרופאים יצרו בפניה רושם כי מדובר בהליך פשוט ונטול סיכונים של ממש. בית המשפט העליון בפרשת צורף הוסיף וקבע כי: ” אחריותו של הרופא המטפל ליצור תנאים מתאימים לקיומו של השיח בולטת כאשר אין מחלוקת על כך שהמטופל, דוגמת המערער, הגיע למכון ונותח בו ביום”.

כבר קבעתי בעבר על פי ההלכה הקיימת כי, כאשר מטופל אינו מקבל את כל המידע הדרוש עובר לביצוע הטיפול הרפואי, עשוי מחדל זה כשלעצמו להוות עילה להכרה בראש נזק של פגיעה באוטונומיה, וזאת ללא קשר לשאלת הנזק שנגרם מאותו טיפול וללא צורך בהוכחת קשר סיבתי בין אי קבלת הסכמת המטופל לטיפול ובין הנזק. הפיצוי במקרה זה נובע מן ההכרה כי בביצוע פרוצדורה רפואית בגופו של אדם שלא בהסכמתו המודעת ישנה פגיעה בכבודו ובזכותו לאוטונומיה. לחולה זכות לבחור אם לקבל טיפול רפואי ואיזה טיפול רפואי יינתן לו. פיצוי בשל פגיעה באוטונומיה ניתן בשל הפגיעה בזכותו היסודית של מטופל כאדם לכבוד ולאוטונומיה, גם אם אין לכך ביטוי פיסי, כך שעצם הפגיעה, ללא צורך בהוכחת נזק נוסף, מגבשת ראש נזק נפרד. עצם הטיפול הרפואי ללא הסכמה מדעת הוא התרשלות המזכה בפיצוי והקשר הסיבתי המשפטי נלמד מניה וביה מעצם ההתרשלות. אמת המידה לשיעור הפיצוי בגין כך, הינה בהתאם לנסיבות המקרה הספציפי, ובהתאם לעצמת הפגיעה ממנה סבל המטופל / הניזוק הספציפי. משכך יש מקום לקבל את טענת הפגיעה באטונומיה של התובעת. אני סבור כי לאור נסיבות המקרה יש לפסוק לתובעת פיצוי בסך 250,000 ₪.

אחריות נתבעת 2:

התובעת טוענת כי נתבעת 2 – אסותא אחראית כלפיה בהיותה מוסד רפואי המספק שירותים רפואיים, כאשר חדר הניתוח בו התבצעה ניתוח היה בשטחה ותחת פיקוחה. נציגת הנתבעת 2 הסבירה כי לאסותא היה פיקוח על הניתוחים וקיום סלקציה בבחירת הרופאים שהשתמשו בחצריה, כאשר לא היו מקבלים כל רופא. הנתבעים 1,3,4 הציגו עצמם כחלק מאסותא וכך גם ההפך. החוזה הפנימי בין הנתבעים לבין עצמם אינו מעלה או מוריד ביחס לתובעת, בהיותו הסכם כללי בין הנתבעים ומשום שאף נציג לא הסביר לתובעת כי אין זיקה בין אסותא לנתבעים האחרים. התובעת מצביעה על כך כי גם בפרסום אודות הניתוח נקשר שמו של בית החולים אסותא.

מנגד, טוענת נתבעת 2 כי, כל מעורבותה הייתה בכך שהשכירה את שטח המרפאה לנתבעים 1,3,ו-4 ואפשרה להם לפעול בחדר שהוקצה לכך, לאחר קבלת אישורים ממשרד הבריאות כי הם רשאים ומוסמכים לבצע טיפולי לייזר במכשיר שהציבו בחדר ששכרו. מעבר לכך לא היה לאסותא כל חלק בשיקולים הרפואיים.

בהתאם להסכם שנחתם בין הנתבעים כולם, כל נוסחי טספי ההסכמה היו באחריות נתבעים 1,3,4, והם נדרשו גם להבהיר למטופלים את העדר הקשר בין אסותא לבינם

ולטיפולים ולמכשירים המוצעים על ידם למעט העובדה כי הם נמצאים בחצריה של אסותא.

גם בטופס ההסכמה עליו נדרשו המטופלים לחתום נכתב כי אין קשר בין נתבעת 1 לנתבעת 2 וצוין גם כי הדבר היחיד הקשור זה כי המכשיר נמצא בשטחה של נתבעת 2 ובכל מקרה אין כל אחריות לנתבעת 2 בגין שימוש במכשיר או עקב ההליכים הרפואיים הנעשים בחדר זה.

אסותא טוענת כי הנתבעת ידעה כי היא פונה לנתבעת 1 באופן פרטי ולא היתה יכולה להיות לה כל ציפיה למעורבותה של אסותא. אין חולק כי בין הנתבעת 2 לנתבעים אין יחסי עובד מעביד, ו/או יחסי שליחות. ואסותא אינה אחראית למעשיהם ולמחדליהם של הנתבעים 1,3,4 ואם יחליט בית המשפט כי אסותא אחראית כלפי התובעת הרי שלאור סעיף השיפוי בהסכם אין מקום להטיל על אסותא חובת פיצוי כלפי התובעת.

ככל העולה מחקירת ד”ר אורנה אופיר מנהלת רפואית של אסותא מרכזים רפואיים בע”מ: ד”ר אופיר ציינה כי לפרופ’ לזר ולד”ר ליפשיץ, הייתה מרפאה בבניין משנת 1988 שם הם היו מבצעים בדיקות וניתוחים בחדר ניתוח קטן. חדר הניתוחים לא היה שייך לאסותא. אסותא מפקחת על הרופאים העצמאים בשטחה על פי נהלי משרד הבריאות. אסותא לא פיקחה על הנעשה במרפאה עצמה. למעשה אין דרך לאסותא לפקח על רופאי הקליניקה היות ואין דרך. הפיקוח היחיד מגיע כאשר מוגשות תביעות.

היות וקבעתי כי הנתבעים 1,3,4 לא התרשלו במהלך הטיפולי, ופיצוי התובעת נקבע עקב הפגיעה באוטונומיה הרי לא ניתן להטיל חובת פיצוי זו על נתבעת 2 שכן לא ניתן להטיל עליה חובת וידוא מתן הסברים כל אימת שמטופל מגיע לבצע ניתוח אצל נתבעת 1. אני מקבל את דבריה של ד”ר אופיר בכל האמור להיקף ההתערבות של אסותא.

סוף דבר

התוצאה היא שאני דוחה את תביעתה של התובעת לפיצויי נזיקין אולם פוסק לה פיצויים בגין הפגיעה באוטונומיה בסשך של 250,000 ₪. אני מחייבת את הנתבעים 1,3,4 לפצות ביחד ולחוד את התובעת ובנוסף שכ”ט עו”ד בסך בשעור 20% מהסכום שפסקתי .

אני דוחה את התביעה כנגד נתבעת 2 כאמור. התובעת תישא בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עו”ד בסך של 7500 ₪.

כל הסכומים ישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פס,ד ועד ליום התשלום בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מקבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, ג’ אדר תשע”ב, 26 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.

תשניק סב לידתי – אספיקציה – רשלנות רפואית?

 

עו”ד ענת מולסון טיפלה במקרים רבים של תקני בלידה או אספיקציה. הפיצוי במקרים כאלו בהם נגרמה נכות קשה לתינוק יכול להגיע למיליוני שקלים.

כאשר עובר נמצא במצוקה (תשניק סב לידתי), מתחיל להיות חוסר בחמצן לאיברים החיוניים, ויש ניסיון של העובר להתמודד עם המצוקה, עם העלייה בלחץ הדם, העלייה של הדופק. אפשר להציל אותו אפילו אם הוא נולד ללא דופק, מה שנקרא אפגר 0. כל דקה שעוברת עד שמצליחים להחיותו, הנזק המוחי יהיה יותר גדול.

הסיבות לתשניק לידתי / אספיקציה

כל מצב המוביל להיפוקסיה עוברית, כגון, אי ספיקה שלייתית, קדם רעלת הריון או הפרדות שלייה; במהלך הלידה – לידה היפוקסית ממושכת, לחץ דם נמוך של האם, לידה טראומטית, סמים משככי כאבים או הרדמה, צניפת חבל הטבור סביב מפרקת (למשל הצוואר) או צניחת חבל הטבור מהרחם לכוון פתח הנרתיק וכתוצאה מכך הפעלת לחץ על חבל הטבור וניתוק אספקת החמצן לעובר.

בישראל ובעולם מוגשות תביעות רשלנות רפואית רבות בגין תשניק סב לידתי.

להלן פס”ד בנושא תשניק בלידה והשאלה אם רשלנות רפואית בלידה הובילה לנזק.

ת”א (באר-שבע) 3110/04 – ק’ ע’ ואח’ נ’ שירותי בריאות כללית ואח’מחוזי באר-שבע

1. ק’ ע’ 

2. ק’ מ’ 

נ ג ד

1. שירותי בריאות כללית

2. ק’ ע’ א

בית משפט מחוזי באר-שבע
[02.04.2009]

כב’ השופטת ורדה מרוז

פסק דין

פסק דין חלקי

מבוא

1. התובע מס’ 1 (להלן:”התובע” או “היילוד”) נולד בתאריך 1.11.1999. מסע הלידה היה ארוך ומייגע. שעות ארוכות חלפו והלידה לא התקדמה. לקראת סוף התהליך, ניסו לחלצו מרחם אמו באמצעות שולפן (לידת ואקום) ולבסוף, הוא חולץ באמצעות ניתוח קיסרי. מיד לאחר לידתו, התובע אובחן כסובל מנזק מוחי שמקורו בתשניק סב לידתי.

 

כיום, התובע סובל משיתוק מוחין קוודרופלגי ספסטי ומפיגור שכלי קשה.

 

2. המחלוקת הניטשת בין הצדדים, הינה בשאלת המקור לנזק הנוירולוגי הקשה ממנו סובל התובע, האם מומיו נגרמו כתוצאה מתשניק סב-לידתי, שמקורו ברשלנות רופאי בית החולים “סורוקה”, החוסה בצל קורתשרותי בריאות כללית (להלן:”הנתבעת”), או שמא, לא דבקה רשלנות בפעולות הצוות הרפואי במהלך הלידה, והנזק נגרם כתוצאה ממקור אחר, שאינו טמון בלידה אלא בפגם גנטי, מטבולי או סיבוך אחר שנוצר במהלך ההיריון, ובאם ייתכן שמקור הנזק משניהם גם יחד?. 

הדיון פוצל בין שאלת האחריות לשאלת הנזק ותחילה, נשמעו הראיות בשאלת האחריות.

הקדמת דברים

3. כאשר בתביעת רשלנות בלידה עסקינן, אשר על פי הנטען, גרמה לתשניק סב-לידתי (היפוקסיה – חוסר חמצן) וכתוצאה, נגרם נזק מוחי ליילוד, על התובע להוכיח שלושה נדבכים והם:

א. כי הנתבעת התרשלה במהלך הלידה.
ב. כי עקב רשלנותה נגרם ליילוד תשניק סב-לידתי.
ג. כי הנזק שנגרם ליילוד הוא כתוצאה מהתשניק.
4.
הגישה הרווחת כיום בקרב המומחים היא, שרק בחלק קטן מהמקרים של שיתוק מוחין יש קשר סיבתי בין תשניק סב-לידתי לבין הנזק המוחי. דהיינו, מרביתם של מקרי שיתוק המוחין, על פי ההערכה כ – 90% מהם, נגרמים כתוצאה מגורמים רבים ומגוונים, כמו פגמים גנטיים או מטבוליים, או סיבוכים המתרחשים במהלך ההיריון, ללא קשר לאירועי הלידה.
עוד מקובל בין המומחים, כי תשניק סב-לידתי מאופיין במספר סממנים, ביניהם אלו המובהקים כדלקמן:
אפגר נמוך בדקות הראשונה, החמישית והעשירית לחיי היילוד.·
חמצת בדם.·
פרכוסים או רפיון שרירים בימים או בשבועות הראשונים שלאחר הלידה·
פגיעה רב מערכתית, כמו פגיעה בכליות או הפרעה בתפקודי קרישה.·
העדר קיומו של כל גורם ידוע אחר, אשר ניתן לייחס לו את גרימת הנזק.·

 

בחינת הסממנים הללו צריכה להיעשות בזהירות, בהינתן העובדה שחלקם אינו בבחינת מדע מדויק. כך האפגר – ציון המגלם את מצבו של היילוד בעשר הדקות הראשונות לחייו ומורכב מסולם המבוסס על חמישה נתונים: נשימה, דופק, צבע, תגובה לגירוי וכוח השרירים וכך אף באשר לערכי החומציות בדם, הנבדקים בבדיקה ביוכימית שמשקפת את מצב החמצן בדם ברגע נתון.

 

בנסיבות אלו, קיים קושי מובנה להגיע לממצאים ברורים וחד משמעיים הנסמכים על הסימנים הללו. הגם שהרפואה מוגדרת כמדע, רחוקה היא מלהיות מדע מדויק ומכאן הקושי הרב להכריע בסוגיות הנושקות בין רפואה למשפט.

 

5. בענייננו, השאלה המונחת על הכף היא, אם התובע נמנה על רוב פגועי המוח – כ- 90% – אשר פגיעתם אירעה במהלך ההיריון, או בשל מחלה גנטית, או שמא, הוא שייך למיעוט, אשר נזקו נגרם כתוצאה מתשניק, ואולי, מקור הנזק, בשניים – תחילתו באירוע הריוני וסופו, שהוחמר, כתוצאה מתשניק שאירע במהלך הלידה?

 

כפי שיובהר, אין חולק, כי עם לידתו, אובחנו אצל התובע מרבית הסימנים המהווים אינדיקציה לקיומו של תשניק סב-לידתי, אשר לטענת התובעים, הגורם לשיתוק המוחין בו לקה. למעשה, ערכי החמצת המטבולית, אשר נמצאו תקינים בדם הטבורי של התובע- מפרידים בין עמדות המומחים הרפואיים מטעמם של הצדדים, באשר לקיומו של תשניק וזיקתו לנזק של התובע, כל זאת, כפוף להוכחת קיומה של רשלנות במהלך הלידה, השנויה אף היא במחלוקת.

אולי גם יעניין אתכם:

העובדות

6. התובעת 2, אם התובע (להלן: “התובעת” או “היולדת”), ילידת 1962, אם ל – 8 ילדים בריאים ובנוסף, עברה 3 הריונות נוספים שהסתיימו בהפלות. התובעת מוגדרת כרב וולדנית מסוג GGMP(GRAND GRAND MULTIPARA). עד לידתו של התובע, כל ילדיה נולדו בלידות וגינאליות. ההיריון דנן היה הריונה ה – 12.

 

7. התובעת נמוכת קומה ומתנשאת לגובה של 1.50 מ’ בלבד. נומך קומתה מלמד על מימדי האגן שלה, אשר מטבע הדברים, הינו צר מידות.

 

8. מהלך הריונה של התובעת היה תקין, למעט סכרת הריון, אשר היתה מאוזנת באמצעות דיאטה. 

בעברה, ידוע על סכרת הריון בשנת 1993, ובהריון נוסף, משנת 1996, נמצא ערך פתולוגי בהעמסת סוכר ומשקל היילוד שם, הגיע ל – 3,620 גרם. 

9. כוולדנית מבכירה ובשל נטייתה לסוכרתיות בהריון, הריונה של התובעת הוגדר כהריון בסיכון גבוה והיא נבדקה פעמיים במרפאת הנתבעת להריון בסיכון גבוה.

מהלך הלידה

 

10. מהלך הלידה מחולק, דרך כלל, לשני שלבים; השלב הראשון מסתיים בפתיחה מלאה של צוואר הרחם והשלב השני מתחיל בפתיחה מלאה ומסתיים בלידת היילוד.

 

כוולדנית מבכירה, תהליך הלידה היה צפוי להיות ארוך והתקדמות קצב פתיחת צוואר הרחם היה הצפוי להיות איטי, בקצב של 1.5 ס”מ בכל שעה. שלב הלידה השני היה צפוי להימשך כשעה. 

11. ביום 1.11.99 בשעה 03:00, בשבוע ה- 40 להריונה, הגיעה התובעת לבית החולים, עקב הופעת צירי לידה. עם הגעתה, היא נבדקה בדיקה וגינאלית ונמצא, שהעובר במצג ראש עם מחיקה מלאה של צוואר הרחם, פתיחה של 4 ס”מ וגובה הראש נמצא ב– S-3 בתעלת הלידה.

 

12. תעלת הלידה מכונה “ספינה” (מסומנת באותS ) ומצויה במישור האמצעי של האגן הגרמי. היא מחולקת ל – 6 חלקים (חלוקה דימיונית), החל מקו הגבול העליון של תעלת הלידה, המצוי בגובה של 3 ס”מ ומסומן 3-S דרך בסיס האגן המסומן 0=S וכלה ב- 3+S – הוא קו הלידה. עם התקדמות הלידה, ראש העובר מתקדם במורד תעלת הלידה מעמדה של מינוס 3 (3-S) דרך עמדת מינוס 2 (2-S), מינוס 1 (1-S), האפס (S=0) ומשם לקו הלידה המצוי בעמדה +3 (ראה עמ’ 8 לסיכומי התובעים). 

13. בבדיקת אולטרסאונד שנערכה לתובעת, משקלו של העובר הוערך בכ- 3350 גרם. ידועה אפשרות לסטייה בהערכת המשקל של עד 20%.

 

ה-“פרופיל הביופיזיקלי” של העובר, בגדרו נבדקות תנועות הנשימה שלו, מתח השרירים, כמות מי השפיר וניטור קצב הלב- נמצאו תקינים. (ראה חוו”ד פרופ’ א’ שנפלד). 

14. מהלך הלידה, החל מהשעה 04:15 ועד לשעה 13:25 תועד בטופס “מהלך הלידה” (להלן: “דף המעקב“).

 

העיון בו מלמד על מהלך איטי ומייגע של הלידה, הרבה מעבר לזמן הצפוי. במהלך הלידה נצפו האטות רבות בקצב פעימת לבו של העובר:

החל מהשעה 04:40 הופיעו במוניטור, מפעם לפעם, האטות בקצב פעימות לב העובר.·
עד לשעה 06:50 נרשמו צירים “מרוחקים” ו”לא סדירים” וכן, “האטות משתנות”. ניתנה לתובעת הוראה לבצע גירוי עצמי של פטמת השד, לצורך הפרשת הורמון המגביר את התכווצויות הרחם.·
בשעה 07:00 הוכנו מנות דם עבור התובעת, למקרה שתיזקק לניתוח. ה”האטות משתנות” המשיכו.·
בשעה 08:10 ביקשה התובעת לסיים את הלידה בניתוח קיסרי. בקשתה הושבה ריקם. פעם נוספת נרשמו האטות משתנות.·
בשעה 11:30 נרשמו האטות משתנות בדופק העובר.·
בשעה 12:00 נמצאה פתיחה של 9 ס”מ והראש אותר ב – S-2.·
בשעה 12:25 נרשמו האטות משתנות נוספות.·
בשעה 13:05 הופסקה פעולת המוניטור, הגם שלא ברור על שום מה, שכן הדבר לא צוין בדו”ח המעקב.·
בשעה 13:25 נרשם בדו”ח המעקב “האטות עמוקות וממושכות”, “בפתיחה גמורה”, ראש ב-0=S, 1-S כמו כן, נרשם על העברתה של היולדת לניתוח קיסרי, לאחר כישלון השמת CAP של שולפן.·
מהשעה 12:25 עד לשעה 13:25 לא נרשם מאומה בדו”ח המעקב. ידוע, כי במהלך השעה הזו, בזמן מדויק שאינו ידוע, נעשו ניסיונות לשלוף את העובר מרחם אמו בלידת ואקום, שלא צלחו.
התובע נולד בשעה 13:45 במשקל 3,930 ₪ (נתונים אלו לא מופיעים בדף המעקב).

15. ההחלטה על הפסקת ניסיון לידת הואקום והעברת היולדת לניתוח קיסרי דחוף, התקבלה על ידי ד”ר דוקלר (עד הנתבעת), רופא בכיר בחדר הלידה, אשר ציין בשעה 13:25 בדו”ח המעקב: “נרשמו האטות עמוקות וממושכות בפתיחה גמורה, ראש ב 0=S, 1-S” וכ] ]>

היפרדות רשתית- הפרדות רשתית- רשלנות רפואית

היפרדות רשתית- הפרדות רשתית- רשלנות רפואית?

הרשתית היא רקמת עצב המצויה בחלקו האחורי של העין. ברקמה זו נקלטת אינפורמציית האור, עוברת עיבוד ראשוני ומועברת למרכזים הרלוונטים במח. היפרדות רשתית היא מצב בו רקמת הרשתית נפרדת מגלגל העין. זהו ספקטרום של תהליכים, שיש לו התחלה אמצע וסוף. ככל שמקדימים לאבחן ולטפל בבעיה, אם היא אמנם מצריכה טיפול, המצב טוב יותר.

עם הגיל, הזגוגית, הנוזל השקוף הנמצא לפני ברשתית, מתנזלת ומתכווצת, דבר שיכול לגרום למשיכת הרשתית עד כדי היפרדותה. בשלבים המוקדמים, החולה עלול להתלונן על ראיית נקודות, קווים או חוטים בשדה הראייה, או מעין “זבובים” בשדה הראייה, כמו אלה שרואה אמך. בשלבים מתקדמים, הזגוגית עלולה להפעיל כוחות משיכה על הרשתית. במצב כזה נראים “ברקים” או הבזקים בשדה הראייה. לעיתים יכולים כוחות משיכה אלה לגרום לקרעים ברשתית. בהמשך החולה עלול לראות מעין וילון שמסתיר חלק משדה הראייה שלו. זוהי היפרדות רשתית.

אם היפרדות הרשתית אינה מאובחנת ומטופלת בזמן, יכולה להיגרם פגיעה במרכז הראייה. חשוב לציין שהתהליך המתואר עלול לארוך מעט או הרבה זמן, וגם להעצר מעצמו בשלבים מוקדמים.

דרכי הטיפול בכל אחד מהשלבים שתוארו שונה. בשלבים המוקדמים יותר, אם מזהים קרע ברשתית, ניתן לטפל בו בלייזר, בהקפאה של אזור הקרע, או בהזרקת גז. מטרת טיפולים אלה היא עצירת התהליך ומניעת היפרדות הרשתית. הטיפול בלייזר נעשה במרפאה, בעוד טיפולי ההקפאה והזרקת הגז נעשים בחדר ניתוח. לא מטפלים בכל המקרים בהם נמצא קרע ברישתית. הדבר תלוי במספר קריטריונים, כגון גודל, מיקום וסוג הקרע, אם הקרע ישן או חדש, קוצר ראייה, היסטוריה משפחתית ועוד.

בשלבים המתקדמים, כאשר הרשתית מופרדת, אין מנוס מניתוח. ישנם מספר סוגי ניתוחים במקרים אלה – הקפאה, הזרקת גז, חיגור, הוצאת נוזל הזגוגית – ושיעור ההצלחה שלהם יחסית גבוה.

הגשת תביעת רשלנות רפואית על איחור באבחון / בטיפול בהיפרדות רשתית:

במידה ורופא לא אבחן בזמן כי הינך סובל ממצב של היפרדות רשתית, באפשרותך להגיש תביעת פיצויים בגין רשלנות רפואית.

בשלב ראשון עליך לפנות להתייעצות אצל עו”ד העוסק ברשלנות רפואית, אשר יעשה בירור יסודי יחד עם רופא עיניים מומחה, אם אכן הייתה במקרה שלך רשלנות באבחון היפרדות רישתית ומהו הנזק שנגרם לך. במידה ויוחלט כי יש מקום להגשת תביעה, באפשרותך לזכות בפיצויים שיכולים לנוע בין מאות אלפי ש”ח ועד מעל מיליון, תלוי בחומרת הנזק וביכולתך לתפקד לאור המצב.

לשאלות בנושא או להערכת שווי תביעתך, ניתן לפנות לעו”ד ענת מולסון שפרטיה בצד שמאל