קשר סיבתי בין אירוע לבבי לבין עבודה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה
24 יוני 2012
ב”ל 1232-07 ברוניסלבה זוהר נ’ המוסד לביטוח לאומיבפני
כב’ השופטת מיכל אריסון-חילו
נציג עובדים מר סלים אסחאק, נציג מעסיקים מר אלי פיילר
התובעת
ברוניסלבה זוהר ת.ז. 01447499
ע”י ב”כ עו”ד עשהאל בר-נס
נגד
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע”י ב”כ עו”ד יפעת קונה
פסק – דין1. התובעת, גב’ ברוניסלבה זוהר, אחות במקצועה, הגישה למוסד לביטוח לאומי (להלן – הנתבע וגם המוסד), שתי תביעות. בתביעה שהוגשה לנתבע ביום 8.7.2001 ביקשה להכיר באירוע מיום 11.12.2000 כתאונת עבודה ובתביעה שהוגשה לנתבע ביום 5.5.2003 ביקשה להכיר באירוע מיום 19.11.2000 כתאונת עבודה (ר’ מוצגים נ/1 ו– נ/2).
2. שתי התביעות נדחו על ידי הנתבע. התביעה בתיק מושא דיוננו הוגשה בעניין דחית התביעה שהוגשה לנתבע ביום 5.5.2003 ונדחתה במכתב הדחיה מיום 17.5.2006, ברם בהסכמת הנתבע צורפה לדיון בתיק גם התביעה שהוגשה לנתבע ביום 8.7.2001 ונדחתה במכתב הדחיה מיום 11.3.2002.
אלה העובדות העולות מהחומר שהונח בפנינו3. התובעת, ילידת 1949, אחות במקצועה. בתקופה הרלוונטית לתביעה עבדה התובעת כאחות בבית החולים הסיעודי גרף, בחיפה.
4. התובעת טוענת כי ביום 19.11.2000 בעקבות נפילה של אחת החולות במחלקה בה עבדה, התעורר ויכוח סוער בינה לבין עובדת כח עזר במחלקה, ויכוח שהותיר את התובעת נסערת מאד וחשה ברע.
5.
6. — סוף עמוד 1 —
7. התובעת טוענת כי גם ביום 20.11.2000 לא חשה בטוב וקבעה תור למחרת היום, אצל רופא המשפחה בקופת חולים. כמו כן בוצעה לתובעת בדיקת א.ק.ג במקום עבודתה בבית חולים גרף שנמצאה תקינה (ר’ מוצג ת/2).8. ביום 21.11.2000 ביקרה התובעת אצל רופא המשפחה בקופת חולים, ד”ר שמעון מיכאלי, והתלוננה על כאבים בחזה מזה מספר ימים ד”ר מיכאלי סבר כי מדובר בדלקת בשריר ורשם לתובעת טיפול תרופתי נגד כאבים והפנה אותה למכון הלב (ר’ מוצג נ/7). מרישומו של ד”ר מיכאלי מיום 20.12.2000 עולה כי התובעת לא פנתה למכון הלב (ר’ מוצג נ/11).
9. התובעת עבדה כרגיל עד ליום 23.11.2000.
10. ביום 23.11.2000 נעדרה התובעת מעבודתה.
11. ביום 25.11.2000 (יום שבת) בעת ששהתה בביתה חשה התובעת שלא בטוב ומשפחתה הזמינה לה רופא ממוקד רפואי. הרופא מטעם המוקד בדק את התובעת בביתה בשעה 17:30, וביצע בדיקת א.ק.ג בשידור טלפוני. בבדיקת א.ק.ג זו הופיעו, ככל הנראה, שינויים איסכמיים אצל התובעת. לפיכך הפנה הרופא את התובעת לחדר מיון. מאחר וכאביה של התובעת חלפו באותה עת, החליטה התובעת שלא ללכת לחדר מיון (ר’ מוצג נ/9).
12. בבוקר יום 26.11.2000 פנתה התובעת לרופא המשפחה שלה, ד”ר מיכאלי. לאחר בדיקת התובעת ובדיקת א.ק.ג הפנה ד”ר מיכאלי את התובעת לצילום חזה וצלעות, ברם לא הפנה אותה לחדר מיון (ר’ מוצגים ת/3 ו-נ/8). ד”ר מיכאלי נתן לתובעת אישור מחלה מיום 23.11.2000 ועד ליום 27.11.2000 וכן החליף את הטיפול התרופתי של התובעת לכדורים חזקים יותר נגד כאבים.
13. מיום 28.11.2000 ועד ליום 11.12.2000 עבדה התובעת באופן רגיל בעבודתה.
14. ביום 11.12.2000 בעת שהתובעת הייתה בעבודתה היא חשה ברע. הרופאה במקום עבודתה של התובעת ביצעה לתובעת בדיקת א.ק.ג ולאור תוצאותיה שלחה את התובעת מיידית לחדר המיון בבית החולים בני ציון בחיפה (ר’ מוצגים ת/4 ו-נ/6).
15. בבית החולים בני ציון בחיפה נמצא שהתובעת לקתה באוטם קידמי שהסתבך בהפרעות קצב חדריות והיא אושפזה בבית החולים. במהלך האשפוז בוצע אנגיאופלסטיה והשתלת תומך LAD and RCA (ר’ מוצג נ/5).
16.
17. — סוף עמוד 2 —
18. התובעת שוחררה מבית החולים ביום 24.12.2000 ושהתה בחופשת מחלה. למעשה מיום 11.12.2000 לא חזרה לעבודתה בבית החולים גרף.
19. התובעת הגישה ביום 26.6.2003 תביעת נזיקין לבית משפט השלום בתל אביב (ת.א. 40750/03), בעילת רשלנות רפואית כנגד רופא המשפחה שלה וכנגד קופת החולים. התביעה הסתיימה בפשרה (ר’ מסמכים שוהגשו ע”י ב”כ הנתבע ביום 29/6/2009)גדר המחלוקת20. התובעת טוענת לקיומם של שני אירועים חריגים בעבודתה. הראשון, ביום 19.11.2000 במהלך עבודתה בבית החולים נפלה, לטענתה, חולה, והתובעת התווכחה ויכוח סוער עם אחת העובדות וכתוצאה מזה חשה כאבים עזים בחזה המקרינים לגב, כאבים ביד וקוצר נשימה (להלן – האירוע הראשון). האירוע השני, התרחש ביום 11.12.2000 כאשר במהלך עבודתה התרגזה התובעת לאחר שאחות במחלקה לא ביצעה את עבודתה ועל התובעת היה לעשות זאת במקומה (להלן – האירוע השני).
21. הנתבע טוען מנגד, כי התובעת לא הוכיחה את האירועים הנטענים על ידה. עוד טוען הנתבע כי מתח מתמשך אינו מהווה אירוע תאונתי.22. מטעם התובעת העידו: התובעת בעצמה, וכן הגב’ סבטלנה גרינברג, אחות בבית החולים גרף, הגב’ חנה בן הרוש, עובדת כח עזר בבית החולים גרף והגב’ מרגריטה פרוטפופוב, עובדת כח עזר בבית החולים גרף. מטעם הנתבע העידה הגב’ תמר סרוסי, האחות הראשית בבית החולים גרף.
דיון והכרעה23. סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ”ה–1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי וגם החוק) קובע:
” ‘תאונת עבודה’ – תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו…”
סעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי קובע:
“תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך; ואולם תאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין, בין שאירעה לעובד ובין לעובד עצמאי, אין רואים אותה כתאונת עבודה אם הוכח כי השפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים”.
24.
25. — סוף עמוד 3 —
26. באשר לאוטם שריר הלב, נקבע בפסיקה כי נקודת המוצא היא שבמבוטח מקננת מחלת לב כלילית, אשר בסופו של דבר, ללא קשר לעבודה, עלולה לגרום להופעת אוטם שריר הלב. לעיתים, ניתן לקשור בין אירוע חריג בעבודה, שהוא הגורם המשרה (הזרז – TRIGGER) לבין הופעת האוטם במועד שבו הופיע (עב”ל 481/99 המוסד לביטוח לאומי – דוד מכלוביץ, פד”ע לח 461; 1198/01 יעל רזיאל – המוסד לביטוח לאומי, פד”ע לט 165, 175)
על מנת שאוטם שריר הלב בו לקה המבוטח יוכר כתאונת עבודה, יש להוכיח קיומו של אירוע חריג בחיי עבודתו, קרי – אירוע יוצא דופן מבחינת המאמץ הגופני או הנפשי, אשר אירע ביום הופעת האוטם או בסמוך לכך (ר’ דב”ע מו/0-138 דן יצחק נ’ המוסד לביטוח לאומי, פד”ע י”ח 315; בג”צ 1199/92, 4118/92 לוסקי ואח’ נ’ ביה”ד הארצי לעבודה, פד”י מז(5) 734). בחינת חריגותו של האירוע נעשית על בסיס סובייקטיבי, אך עם זאת נפסק כי הבחינה הסובייקטיבית כשלעצמה מצריכה ראיות אובייקטיביות, ואין די בעצם אמירה של המבוטח כדי להוכיח קיומו של אירוע חריג (ר’ עב”ל 415/09 חיים שלי – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 5.9.2010).
בהוכחת האירוע יש ליחס משקל רב לאנמנזה, רישומי בית החולים וקופת החולים, מתוך ידיעה, שהיא פרי נסיון, שרישומים אלה מהימנים ומדוייקים (ר’ דב”ע מב/0-160 אבו ערב עלי נ. המל”ל פד”ע טו עמ’ 281), שכן יש להניח כי אדם המאושפז בבית חולים ימסור את העבודות הנכונות על מנת לזכות בטיפול הנכון (ר’ דב”ע מט/0-23 המוסד לביטוח לאומי נ. שמעון הירשהורן פד”ע כ’ עמ’ 349).
27. לאחר ששמענו את העדויות ובחנו את כל החומר שהונח בפנינו לא שוכנענו בהתקיימותם של אירועים חריגים בעבודתה של התובעת ביום 19.11.2000 וביום 11.12.2000. להלן טעמנו.האירוע הנטען הראשון מיום 19.11.2000
28. גרסת התובעת כפי שהובאה בפנינו היא, כי בתאריך 19.11.2000, בסמוך לשעה 13:00 עבדה במשמרת בוקר ושימשה כאחות אחראית. יחד עמה עבדה אחות נוספת בשם סבטלנה, ושלוש עובדות נוספות המשמשות ככח עזר בבית החולים. שתיים מהן, הגב’ חנה בן הרוש והגב’ ריטה היו ותיקות, ואילו הגב’ אלקה הייתה חדשה. התובעת הטילה על אלקה לנקות ארונות וכלים. התובעת טוענת כי בשעה 13:00 שמעה צעקות והתברר לה כי אלקה הפילה חולה. וכך העידה התובעת בפנינו:
“רצתי לחדר שממנו באו הצעקות ושם ראיתי שני כוח עזר, חנה וריטה שעבדו עם החולים שלהם. וחנה אמרה לי ברונייה (התובעת), אלקה הפילה חולה. רצתי לחדר ממול ושם לא היה אף אחד חוץ מהחולה והסרתי את השמיכה וראיתי את מה שראיתי, קודם כל נורא התרגזתי שהחולה נפלה, התרגזתי שאלקה לקחה את החולה כי היא לא יכולה לגעת בחולים זה לא תפקידה. טיפלתי בחולה במה שהייתי חייבת, קראתי לאלקה לחדר ושאלתי למה היא עשתה את זה, והיא צעקה עלי שהיא לא עשתה את זה, ואני התרגזתי עליה.”
— סוף עמוד 4 —
(ר’ עמ’ 7 לפרוטוקול ש’ 11-16)
לדברי התובעת, הויכוח נמשך מספר דקות ולאחריו הרגישה כאבים בחזה וחשה שלא בטוב.
התובעת ציינה בתצהירה, כי כשראתה את החולה שוכבת במיטתה ומדממת, הייתה בשוק, נלחצה מאוד, שכן חשבה שעבודתה והרישיון המקצועי שלה נמצאים בסכנה לאור נפילתה של החולה. התובעת ציינה עוד בתצהירה, כי היא החלה לרעוד והרגישה “שהיא מתפוצצת”. לגרסתה, היא התרגשה מאוד ומיד לאחר הויכוח עם אלקה היא הרגישה כאב חד. התובעת טענה בתצהירה כי מעולם לא התרחשו אירועים חריגים כאלו ומעולם לא התרגזה בצורה כל כך קשה כמו בוויכוח עם אלקה וכי מעולם לא פחדה והתרגשה כמו באותו הרגע.
29. בשונה בכך, בתביעה שהגישה התובעת לנתבע ביום 5.5.2003 באשר לאירוע הנטען מיום 19.11.2000, תיארה התובעת את הפגיעה באופן הבא: “עקב התרגזות וויכוח חריף עם עובדת אחרת הרגשתי כאבים בחזה וחולשה.” (ר’ מוצג נ/1). הנה כי כן, בתביעתה לנתבע לא ציינה התובעת דבר על הפלת חולה על הרצפה על ידי עובדת כח העזר, אלקה – ברי כי אירוע הנפילה – אם אכן אירע – הוא משמעותי ביותר והיה מקום לציינו בתביעה שהוגשה לנתבע.
בנוסף עומד לרועץ לתובעת חוסר התיעוד של האירוע במסמכי בית חולים גרף. התובעת העידה בפנינו כי האירוע הנטען היה חריג ביותר באופיו וזו הייתה הפעם הראשונה שקרה אצלה במשמרת (ר’ עמ’ 3 לפרוטוקול ש’ 1-5). כן העידה התובעת ש”אם קורה משהו, יש רופאה במשמרת והיא בודקת את הנעשה ואנו רושמים הכל בתיק של החולה וגם ברפורט של המחלקה” (ר’ עמ’ 3 לפרוטוקול, ש’ 13-14). התובעת ציינה כי היא דיווחה לאחות הראשית, הגב’ תמר סרוסי על המקרה (ר’ עמ’ 3 לפרוטוקל, ש’ 24-25). גם העדות מטעם התובעת העידו כי האחות הראשית תמר סרוסי והרופאה ועוד רופאים ידעו על האירוע (ר’ עמ’ 11 לפרוטוקולל ש’ 24-27, עמ’ 12 ש’ 25-21, עמ’ 13 ש’ 1, עמ’ 16 ש’ 5-6). דא עקא, שהאחות הראשית של בית החולים גרף, גב’ תמר סרוסי, העידה בפנינו כי לא דווח לה על האירוע והיא אינה יודעת על אירוע כזה (ר’ עמ’ 19 לפרוטוקול, ש’ 3). עוד העידה בפנינו הגב’ סרוסי: “בית הדין צריך להבין שאירועים כאלה חריגים בסדר גודל כזה מדווחים מיד הן לי והן להנהלת בית החולים מכיוון שאם זו חולה שנמצאה מדממת כפי שתואר, כנראה צריך לשלוח לבית חולים לתפירה או לאיזה שהוא טיפול כי אנו בית חולים סיעודי ואין לנו רנטגן ולא רופא כירורג. נראה לי שכאן משהו הוצא מהקשרו וזו דעתי” (ר’ עמ’ 19 לפרוטוקול, ש’ 11-16).
בהמשך העידה גב’ סרוסי: “אם קורה אירוע חריג של נפילה או כל אירוע חריג כגון נפילה, דימום, חולה דחף חולה ועוד דברים אנו חייבים למלא דוח אירוע חריג שהוא ממולא בשלושה העתקים לא רק על ידי האחות, אלא על ידי אחות, רופא ואחר כך אני עושה
— סוף עמוד 5 —
הסקת מסקנות לגבי האירוע ואיך למנוע אותו. לא יכול להיות מצב שממולא דוח על אירוע חריג ומישהו מהצוות לא יזכור, או הרופאה שעבדה או אני או ההנהלה כי זה מגיע בשלושה העתקים, להנהלה, אלי ולתיק החולה” (ר’ עמ’ 21 לפרוטוקול, ש’ 21-26). גב’ סרוסי נתבקשה על ידי ב”כ הנתבע לחפש דיווחים לגבי האירוע הנטען מיום 19.11.200 ועל כך השיבה: “לא מצאתי, יש לי בעיה אני לא יודעת על איזה אירוע מדובר או על איזה חולה מדובר. לא מצאתי בשנת 2000 תיאור כזה מתועד אצלי” (ר’ עמ’ 19 לפרוטוקול, ש’ 21-23).
התובעת לא הציגה בפנינו כל מסמך אשר יש בו ראיה לכך שאירוע כזה התרחש. אין כל מסמך מבית החולים המתעד נפילתה ופציעתה של חולה ביום 19.11.2000, או בסמוך לכך, במחלקה בה עבדה התובעת ואנו סבורים כי לו באמת היה מתרחש אירוע חריג שכזה, היה הדבר בא לידי ביטוי ברישומי בית החולים והאחות הראשית, גב’ סרוסי, היתה לבטח יודעת עליו.
30. דבר נוסף העומד לרועץ לתובעת הינם המסמכים הרפואיים שלה, בהם אין כל איזכור של האירוע הנטען. ביום 21.11.2000 פנתה התובעת לרופא המשפחה בקופת חולים, ד”ר שמעון מיכאלי. בפנקס הרפואי נרשם ב”גורם המשלם”: “ביקור רגיל” (ולא “תאונת עבודה”). בתלונות וסיבת הפניה נרשם: “במספר הימים האחרון מרגישה כאבים בחזה פתאומיים שמופיעים תמיד אחרי מאמץ של עליה ברגל. לאחר שנחה משתחררת מהכאב. הכאב ‘עוצר נשימה’ לפי תיאורה.” (כך במקור, ר’ מוצג נ/7). יוטעם כי ברישום בפנקס הרפואי מיום 21.11.2000, אין כל ציון בדבר נפילת חולה, או התרגזות או ויכוח בעבודה, או כל אירוע חריג אחר בעבודה.
ביום 25.11.2000 הוזמן לביתה של התובעת רופא ממוקד רפואי. מהתעודה הרפואית עולה כי התובעת התלוננה כי 3 ימים קודם לכן הופיעו כאבים בחזה, לחץ, בזמן מאמץ וחולף במנוחה. גם במסמך זה אין כל איזכור לאירוע או ויכוח כלשהו בעבודה (ר’ מוצג נ/9). ביום 26.11.2000 פנתה התובעת פעם נוספת לרופא המשפחה, דר שמעון מיכאלי. בכרטיס הרפואי נרשם ב”תלונות”: “כאבים בבית הצלעות משמאל.”(ר’ מוצג נ/8). גם בביקור זה אין כל איזכור לאירוע חריג או ויכוח כלשהו בעבודה.
הנה כי כן, במסמכים הרפואיים לא רק שאין כל איזכור לאירוע הנטען, אלא יש בהם גירסה אחרת באשר לנסיבות הופעת הכאבים ולפיה הכאבים מופיעים בשעת מאמץ ועליה ברגל.
31. התובעת אמנם טוענת כי סיפרה לרופא המשפחה על האירוע בעבודה, אך הוא לא רשם זאת. סבורים אנו, כי לו התובעת הייתה מדווחת לרופא המשפחה על אירוע חריג בעבודתה, הדבר היה בא לידי ביטוי ברישומים הרפואיים, כפי שציין רופא המשפחה, כי התובעת מתארת את הכאב כ”עוצר נשימה”, וכפי שנרשם כי הכאבים מופיעים אחרי מאמץ של עליה ברגל. התובעת אומנם טוענת כי הגישה את תביעת הרשלנות נגד רופא המשפחה בשל כך שלא רשם
32. — סוף עמוד 6 —
33. את תלונותיה במדויק, ברם מעיון במסמכי תביעת הרשלנות, שהגישה התובעת, עולה כי תביעת הרשלנות הוגשה בעילת איבחון שגוי וטיפול לקוי, ובעיקר מתייחסת ליום 26.11.2000 מועד בו חלו שינויים איסכמיים בליבה של התובעת, אך לא אובחנו על ידי רופא המשפחה כבעיה לבבית. אבחון שגוי וטיפול לקוי אין משמעו כי רישום תלונותיה של התובעת אינו מדויק אף הוא (ר’ המסמכים שהוגשו בצירוף להודעת הנתבע מיום 29.6.2009).
זאת ועוד, בכתב התביעה שהגישה התובעת נגד קופת חולים ורופא המשפחה צוין כי “ביום 19.11.00 סבלה התובעת כאב חזק ביותר ממרכז החזה דרך השד השמאלי למרכז הגב….באותו לילה הופיעו כאבים בשכיבה.” (ר’ סעיף 5 לכתב התביעה). הנה כי כן, גם כאן אין כל איזכור מטעם התובעת, לאירוע בעבודה, שהוגדר על ידי התובעת כה חמור וחריג אשר גרם לה להתרגשות ולחץ נפשי. למעלה מכך, מכתב תביעה זה עולה בבירור כי התובעת התלוננה על כאבים הנובעים ממאמץ לרבות זה הכרוך בטיפוס בעליה (סעיף 37(ג) לכתב התביעה).
34. התובעת אף לא הגישה תביעה למוסד בגין האירוע הנטען מיום 19.11.2000, אלא רק ביום 5.5.2003, בחלוף כ- 3 שנים, וזאת כאשר לגבי האירוע הנטען מיום 11.12.2000, הגישה תביעה כבר ביום 8.7.2001. התובעת טענה כי לא ידעה שהיה לה התקף לב ולכן לא הגישה תביעה למוסד לביטוח לאומי (ר’ עמ’ 2 לפרוטקול ש’ 3-15). מאידך גיסא, בהודעתה לחוקר המוסד טענה התובעת כי פנתה באותה תקופה לנתבע, אך הוא לא קיבל את זה וכיום מטפל בעניינה עו”ד (ר’ עמ’ 4 למוצג נ/4).
35. עוד יוטעם כי התובעת לא המציאה לנתבע טופס בל/250 ממולא על ידי מעסיקה, בית החולים גרף, בגין אירוע הנטען מיום 19.11.2000 ובתביעה שהגישה לנתבע, לא ציינה מתי מסרה הודעה למעסיקה על הפגיעה, כך גם המעסיק לא מילא דבר בתביעה (ר’ מצג נ/1).
36. בנסיבות אלה גרסתה של התובעת אינה אמינה ואינה מהימנה עלינו ואין אנו מקבלים אותה.37. התובעת אמנם, הביאה לעדות שלוש עדות מטעמה התומכות בגרסתה, ברם לא מצאנו כי עדות אלה אמינות ומהימנות עלינו, אלא התרשמנו כי העדויות הן מגמתיות במטרה לסייע לתובעת, בתביעתה. העדויות זהות במהותן והעדות זכרו פרטי פרטים, שאין זה סביר שתזכורנה אותם, בחלוף 9 שנים ממועד ההתרחשות הנטען (האירוע הנטען הוא משנת 2000, והעדות העידו בבית הדין בשנת 2009, בחלוף 9 שנים).
עוד ראוי לציין, לטעמנו, כי, עדת הנתבע גב’ תמר סרוסי ציינה בעדותה, כי ערב לפני הדיון, שהיתה אמורה להעיד בבית הדין, צילצלה אליה התובעת וניסתה להזכיר לה את האירוע (ר’
— סוף עמוד 7 —
עדותה של גב’ סרוסי בעמ’ 19 לפרוטוקול ש’ 11-12 ובעמ’ 21 ש’ 8-12). הנה כי כן, הגם שגב’ סרוסי הינה עדה מטעם הנתבע ואין התובעת רשאית לשוחח עמה בעניין התביעה, צילצלה התובעת אל גב’ סרוסי על מנת לרענן את זיכרונה באשר לאירוע, לקראת עד] ]>

פס"ד- תביעה על רשלנות רפואית בביצוע ביופסית שד

 

בית משפט השלום בירושלים

ת”א 5047-09 כהו נ’ הסתדרות מדיצינית הדסה

 

בפני

כב’ הסגן נשיאה כרמי מוסק

התובעת

רינה כהן

נגד

הנתבעת

הסתדרות מדיצינית הדסה

פסק דין

 

הרקע לתביעה

1. התובעת טוענת כי בעקבות הליך שיגרתי של ביופסיה שעברה אצל הנתבעת נגרמו לה נזקי גוף שונים וזאת בעיקר עקב התרשלות הנתבעת והרופאים מטעמה בביצוע הפרוצדורה.

2. אין מחלוקת כי רופאה מטעם הנתבעת בשם ד”ר תניר אלוייס (להלן: הרופאה) הפנתה את התובעת ביום 4.11.03 לאשפוז בבית החולים הדסה הר הצופים וזאת לצורך ביצוע ניתוח הביופסיה שנקבע ליום 6.11.03. הרופאה כתבה על טופס ההפניה “נא טיפולכם ואישורכם דחוף”. (ההפניה מסומנת מסמך 25 בתיק המוצגים שהגישה הנתבעת, להלן: תיק המוצגים).

3. כדי שניתן יהיה לבצע את הביופסיה, קיים תהליך מוקדם יותר של סימון מקום הממצא החשוד. אצל התובעת התגלה ממצא חשוד בשדה השמאלי ועל כן היה צורך לבצע הליך של סימון המקום שבו יש לבצע את הביופסיה. הסימון נעשה על ידי תיל דק שמוחדר לשד ומסמן את מקום הביופסיה. הליך זה נעשה לפני הביופסיה. על פי מסמך 10 שבתיק המוצגים התובעת הופנתה לקופת חולים מאוחדת כדי לבצע את הסימון. הדבר נעשה בקופת חולים ביום 5.11.03 היינו יום אחד לפני ביצוע הביופסיה. על פי מסמך 10 הוחדרה מחט על ידי הרופא המבצע לאחר שבוצעה הרדמה מקומית. כמו כן, נעשה צילום לאחר ההחדרה. לאחר שהמחט הוחדרה ובעקבותיה התיל, על פי האמור במסמך 10, המחט הוצאה והתיל הושאר עמוק. תוך כדי כך, התיל נמשך עמוק אל מתחת לשטח העור אך קצהו נמוש בקלות. על פי צילום צדדי שנעשה נראה שהתיל נמצא לכל אורכו של השד.

4. התובעת טוענת כי ביום ביצוע הביופסיה הרופאה אמרה לה שהיא ממהרת מאחר ועליה לנסוע לחו”ל. טענה זו עליה חזרה התובעת בעדותה, לא הוכחשה על ידי הרופאה שהעידה.

— סוף עמוד 1 —

5. בתיק המוצגים קיים מסמך 18 בו נאמר כי התובעת מופנית לביצוע ביופסיה פתוחה בהנחיית מחט שבוצעה יום טרם קבלתה. התובעת עברה סימון בקופת חולים.

6. אין חולק כי התובעת עברה את הביופסיה אצל הנתבעת שבוצעה על ידי הרופאה. במסמך 16 שהוא תעודת השחרור נאמר כי המהלך לאחר הניתוח תקין, ללא סיבוכים, התובעת נינוחה, ללא סימן זיהום בפצע הניתוח.

7. לאחר שהתובעת שוחררה מבית החולים הופיעו אצלה עוד איזה כאבים באזור פצע הניתוח ובעקבות כך פנתה התובעת לטיפול רפואי. ביום 12.11.03, פנתה התובעת לנתבעת. על פי מסמך 64 נצפה בפצע מעט אודם ללא הפרשה, הפצע נראה תקין.

8. לאחר שהתובעת שוחררה מבית החולים החלו להופיע הפרשות מהחתך הוא נפתח. התובעת פנתה לטרם שם קיבלה טיפול אנטיביוטי, ב-3 הזדמנויות באמצעות עירוי. התובעת הופנתה לאחר מכן לבית החולים. ביום 16.11.03 הובחן בבית החולים סביב אזור הביופסיה רגישות, אודם, פתיחה של הצלקת, והפרשה מוגלתית. נלקחה תרבית ונמצא חיידק מסוג E.COLI (להלן החיידק). מדובר בחיידק שמוגדר כחיידק גרם שלילי ומקורו באזור המעיים. התובעת קיבלה אצל הנתבעת טיפול אנטיביוטי דרך הוריד והיא שוחררה לאחר 5 ימי אשפוז (נספח ד’ לתצהיר התובעת). לאחר מכן, סבלה התובעת מכאבים, הפצע נותר פתוח והיא פנתה מספר פעמים לטיפולים רפואיים בקופת חולים וזאת במשך 4 חודשים. תקופה מסוימת הוחלפו החבישות מידי יום.

9. לאחר שהפצע התאחה, טוענת התובעת כי נותר עיוות בשד, נותרה צלקת עמוקה, הפטמה התעוותה וחדרה לפנים השד.

10. ללא כל קשר לאירועים שתוארו עד כה, בחודש מרץ 2005 עברה התובעת ממוגרפיה שיגרתית ואז הובחן חלק מתכתי של תיל הסימון שנותר בשד וזאת מהבדיקה ביום 5.11.03. התובעת התייעצה עם פרופ’ דורסט כירורג מבית החולים ביקור חולים שהמליץ שלא לנתח ולהתיר את התיל במקומו. (נספח ז’ לתצהיר התובעת). מבלי כל קשר לאמור לעיל, בחודש ינואר 2009 עברה התובעת כריתה חלקית של השד השמאלי לאחר שהובחן אצלה גידול קטן ללא גרורות.

11. בפי התובעת מספר טענות כנגד הנתבעת:

א. הנתבעת התרשלה בכך שנותר חלק מהתיל בתוך השד.

ב. הנתבעת התרשלה בכך שנגרם הזיהום כתוצאה מהחיידק, זאת מעצם העובדה שנגרם זיהום מחיידק שלא צריך להיות בחדר הניתוח, וכן התרשלה הנתבעת בכך שלא נתנה לתובעת אנטיביוטיקה עוד קודם לתהליך הביופסיה, בפרט כאשר

— סוף עמוד 2 —

הסימון בתיל נעשה יום קודם לניתוח ולא סמוך לניתוח כפי שמקובל לטענת התובעת.

ג. התובעת לא הוחתמה כדין על טופס הסכמה לניתוח ולא הוסברו לה הסיכונים הכרוכים בניתוח. בעקבות כך נגרמה פגיעה בזכות התובעת לאוטונומיה על גופה.

ד. מעשי הנתבעת או מי מטעמה מהווים תקיפה.

הכרעה במחלוקות

12. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית וכן חוות דעת של מומחה מטעמה.

13. למעשה באשר להתרחשות העובדתית, התובעת היא עדה יחידה וברור כי היא מעוניינת בתוצאות המשפט, ועל כן חובה על ביהמ”ש להתייחס בזהירות המתחייבת מהחוק והפסיקה לעדותה של התובעת.

14. מטעם הנתבעת העידו הרופאה וכן הוגשה חוות דעת של מומחה.

15. שני המומחים מטעם הצדדים נחקרו על חוות הדעת.

טופס ההסכמה לניתוח

16. התובעת טוענת כאמור כי הרופאה כלל לא החתימה אותה על טופס ההסכמה לביצוע הניתוח. התובעת העידה (סעיף 11 לתצהירה) כי מי שהחתים אותה על אותו טופס היתה סגנית האחות הראשית במחלקה. הטופס היה ריק והיא לא קיבלה הסברים כלל. בעדותה חזרה התובעת על גרסה זו. היא גם העידה שלא הוסבר לה כי קיימת אפשרות לזיהום או ניתוח נוסף. התובעת הסבירה בתצהירה כי היא מכירה את האחות שהחתימה אותה על הטופס מאחר והיא מתגוררת בשכונה בה גרה התובעת. הנתבעת טוענת כי התובעת הוחתמה על טופס ההסכמה לניתוח לאחר שהוסברו לה בין היתר הסיכונים הכרוכים בניתוח.

17. טופס ההסכמה לניתוח נמצא בתיק המוצגים והוא מסומן במספר 23. על פי הטופס נרשם כי ד”ר אנינה רויטנברג היא שהחתימה את התובעת על הטופס והיא שהסבירה לתובעת את כל הדרוש לרבות אפשרות של זיהום וצורך בניתוח נוסף. הרופאה הנ”ל לא הובאה להעיד, כך שאין לפני עדות כי אכן הוסבר לתובעת על ידי אותה רופאה כפי שנחזה מטופס ההסכמה לניתוח. התובעת חתמה על הטופס, אולם כפי שניתן לראות בטופס ליד מקום החתימה מסומן איקס. צודק ב”כ התובעת בסיכומיו כאשר הוא טוען כי אם אכן החתימה נעשתה מול הרופאה, לא היה צורך כלל לסמן את מקום החתימה. אני ער לטענת הנתבעת כי אין זה הגיוני שהנתבעת תעיד כל רופא או מטפל שחתם על טופס כלשהו בתיק הרפואי, וכי מדובר ברשומות מוסדיות, אולם שעה שהתובעת טוענת מתחילת הדרך כי לא הוחתמה כדין על טופס ההסכמה לניתוח, היה על הנתבעת לזמן את הרופאה המחתימה כדי להעידה שאכן ההליך נעשה כדין וכי הוסברו לתובעת כל העובדות והסיכונים על פי חוק זכויות החולה.

— סוף עמוד 3 —

לטעמי, משלא עשתה כן הנתבעת, הרי שהדבר תומך בגרסת התובעת כי לא הוסברו לה הסיכונים ולמעשה לא הוסבר לה דבר והיא חתמה על טופס ריק.

18. לעומת זאת, העידה התובעת כי כאשר עברה הפרוצידורה הניתוחית השנייה בבית חולים שערי צדק, היא זוכרת היטב שפרופ’ ריבקין שביצע את הפרוצידורה הסביר לה את כל הסיכונים, הסיכויים, והאפשרויות. דבר זה מחזק את האמון שיש לתת בתובעת שמקפידה לזכור את העובדות הקשורות לטיפולים הרפואיים שהיא מקבלת.

19. לסיכום, יש לקבוע כי ההחתמה על טופס ההסכמה לניתוח, נעשתה שלא על פי הנדרש בחוק זכויות החולה, לא הוסברו לתובעת כל הסיכונים האפשריים לרבות הסיכון של זיהום. שאלה אחרת היא, אם הייתה מקבלת התובעת הסברים אלה, האם הייתה נמנעת מביצוע הביופסיה, נראה לי כי התובעת לא הוכיחה שלא הייתה מבצעת את הביופסיה. ידוע כי הדבר נעשה כדי לאתר או להפיג חשש של גידול ממאיר, ועל כן סביר שהתובעת הייתה מבצעת את אותו ניתוח בפרט כאשר לאור עדויות המומחים שנשמעו לפני הסיכון לזיהום אינו גדול, וכן קיים טיפול אנטיביוטי שמתגבר על הזיהום כפי שארע במקרה שלפנינו. אמנם, נגרמה פגיעה אסתטית בשד עקב הצורך בטיפולים כפי שפורטו לעיל, אולם גם כאן הנני סבור כי התובעת וכל מטופל סביר היו מבצעים את הניתוח לאור דבריי לעיל.

מתן האנטיביוטיקה

20. טענה נוספת בפי התובעת היא העובדה שלא ניתנה לה אנטיביוטיקה בזמן וזאת כדי למנוע דלקת כתוצאה מזיהום אפשרי, בפרט לאור העובדה שהסימון בתיל נעשה יום קודם לביצוע הניתוח, ועל כן על פי טענת המומחה מטעם התובעת היה ראוי להתחיל בטיפול מניעתי באנטיביוטיקה עוד באותו היום, היינו יום קודם לניתוח.

21. לעניין זה, כתב המומחה מטעם התובעת (ד”ר אביאל רועי – שפירא, להלן: מומחה התובעת) כי ביצוע הסימון יום לפני הביופסיה מעלה את הסיכון להתפתחות זיהום ותזוזה של התיל. לטעמו, עצם הביצוע של הסימון נמצא באחריות הנתבעת בתור הגורם שהפנה את התובעת לטיפול הניתוחי ולביצוע הסימון. לטעמו של מומחה התובעת, קיימת הוראה כי במקרה והתיל מוחדר יום לפני הניתוח, יש לתת אנטיביוטיקה באותו מועד ולפני הניתוח. המומחה נחקר על כך וחזר על דבריו (עמ’ 3 לפרו’). לדבריו, אילו היה ניתן אנטביוטיקה באופן מסודר, 75% מהזיהומים היו נמנעים.

22. על פי תצהירה של הרופאה המנתחת לאחר ביצוע הניתוח או במהלכו, ניתנה אנטיביוטיקה כמקובל (ראה מסמכים 9, 11, 13, 14).

23. כדי לבחון את השאלה האם היה ראוי לתת אנטיביוטיקה בשלב מוקדם יותר, יש לבחון גם את נדירות או שכיחות תופעה של זיהום בניתוח שכזה. מומחה התובעת קבע בחוות דעתו כי שכיחות הזיהום אינה עולה על 2%. לטעמו, בדרך כלל הזיהום נגרם מחיידקים שנמצאים

— סוף עמוד 4 —

על פני העור ולא מחיידק הנמצא בצואה, ומכאן עולה כי הנתבעת התרשלה. לעומתו מומחה הנתבעת (ד”ר כרמון) קובע, תוך שהוא מסתמך על מאמר כי כל חיידק יכול לגרום לזיהום במקרה שכזה, וכי על פי אותו מאמר 49% מהזיהומים בביופסיית שד נגרמים על ידי חיידקי גרם שלילי. מדובר במחקר שנערך עד לשנת 2002, דהיינו הנתונים נאספו עד לשנת 2002. על פי נתונים אלה אצל 19% מהמטופלות שסבלו מזיהום מחיידקים גרם שליליים, מדובר היה בחיידק E.COLI. המומחה הסביר נתונים אלה ונחקר על כך בבית המשפט. המאמר שהוגש הוא מתוך כתב עת מוביל בתחום הכירורגיה בארה”ב. מומחה הנתבעת הוא מנהל במחלקת כירורגיית שד בבית החולים שערי צדק, ועל פי עדותו זיהומים מהחיידק הנ”ל אינם נדירים בתחום זה. לדעת מומחה הנתבעת שיעור הזיהום גבוה יותר מהשיעור שקבע מומחה התובעת. לדבריו, מדובר על שיעור של 4.5% ובמאמר שהוגש על ידו מדובר על שיעור של 5.3%.

24. אם אכן נקבל את הנתונים עליהם מדבר רופא הנתבעת, שכאמור מבוססים על מחקרים וניסיונו הרב בתחום לעומת מומחה התובעת שלא ביסס את עדותו על מאמרים, עולה כי הסיכון לזיהום הוא גבוה יחסית, ועל כן הייתה חובה להסביר ולהזהיר את התובעת מפני סיכון שכזה, זאת ועוד, היה על הנתבעת לתת לדעתה בכובד ראש לטיפול באנטיביוטיקה כדי למנוע זיהומים שכאלה.

25. הנתבעת טוענת כי אין זה מקובל לתת אנטיביוטיקה בניתוחי ביופסיה כטיפול מניעתי מאחר ומדובר בניתוח שמוגדר כניתוח נקי. יחד עם זאת, נראה לי כי אמירה זו אינה מבוססת, שכן שני המומחים הסכימו כי יש לתת אנטיביוטיקה, ולראיה נטען על ידי הנתבעת כי ניתנה אנטיביוטיקה במהלך ניתוח או סמוך לפניו.

26. לכך מצטרפת עדותו של מומחה הנתבעת בבית המשפט, כי זיהום מאותו חיידק מלמד על כך שלא הייתה הקפדה על טכניקה סטרילית וזו תוצאה לא רצויה. (עמ’ 24 לפרו’). עוד העיד מומחה הנתבעת כי בדרך כלל הוא נותן אנטיביוטיקה כסטנדרט חצי שעה לפני הניתוח ואפילו טיפה יותר וזאת בעירוי, וכי היה גם נותן לתובעת במקרה בו נעשה הסימון יום קודם אנטיביוטיקה פומית. (עמ’ 28-29 לפרו’). הנה כי כן, גם מומחה הנתבעת מאשר כי היה ראוי לאור העובדה שהסימון נעשה יום קודם להתחיל בטיפול אנטיביוטי מניעתי עוד במועד זה, וכי כדבר שבשגרה היה נותן אנטיביוטיקה דרך הוריד עוד חצי שעה לפני הניתוח ואולי יותר. דברים אלה עומדים בסתירה לטענת הנתבעת כי כלל לא היה צורך בניתוח שכזה לתת טיפול אנטיביוטי מניעתי.

עיתוי החדרת התיל

27. טענה נוספת בפי התובעת הייתה כי עיתוי החדרת התיל, היינו יום קודם לפני הניתוח אינה נכונה וגובלת ברשלנות, כך טען מומחה התובעת בחוות דעתו. לעומת זאת, מומח הנתבעת וכן רופאת הנתבעת טענו כי אין פסול בביצוע הבדיקה יום קודם, וכי לעיתים הבדיקה מבוצעת ביום הניתוח מטעמי נוחיות למטופלת. רופאת הנתבעת העידה כי במקרה זה

— סוף עמוד 5 —

הסימון נעשה יום קודם מאחר ורופאי הרנטגן אצל הנתבעת היו מחוץ לבית החולים עקב כנס ביום הניתוח. מומחה הנתבעת אישר כי זו פרקטיקה מקובלת ברבים מבתי החולים.

28. מומחה התובעת לא הביא נימוק רפואי או כל מסמך רפואי או מאמר התומך בדעתו כי חובה לבצע את הבדיקה ביום הניתוח. לפיכך, לא מצאתי סיבה לקבוע כי ביצוע הבדיקה יום לפני הניתוח אינו בגדר סטנדרט רפואי סביר כפי שהעידו מומחה הנתבעת והרופאה מטעם הנתבעת.

טכניקת ביצוע הניתוח

29. בין הצדדים התעוררה מחלוקת באשר לטכניקת הביצוע של הניתוח בה נקטה רופאת הנתבעת. אין מחלוקת כי לאחר הסימון התיל חדר במלואו לתוך השד דבר שהקשה מאוד על הרופאה המנתחת לעקוב אחרי התיל.

30. מומחה התובעת קבע בחוות דעתו כי הגישה הנכונה לבצע את הביופסיה היא לעקוב אחרי התיל דבר שמביא לדיוק בביצוע הניתוח, לגרימת נזק קטן ככל האפשר לרקמת השד, והגעה מדויקת יותר למקום המסומן. מומחה הנתבעת טען כי עקב כך שהתיל שקע לתוך השד, לא ניתן היה לבצע את הניתוח בגישה עליה עומד מומחה התובעת. לעניין זה יוער כי הסימון נעשה במרפאת קופת חולים, ואם הייתה התרשלות בסימון בכך שהתיל שקע לתוך השד, אין הדבר באחריות הנתבעת אלא באחריות קופת החולים.

31. מומחה התובעת נחקר על אופן ביצוע הניתוח והעיד בבית המשפט כי במידה והתיל שוקע לא ניתן לעקוב אחריו כפי שקבע בחוות דעתו. מעדותו עלה כי במקרה של התובעת התיל הוחדר ונמצא ברבע התחתון של השד. אכן, רופאת הנתבעת ביצעה את החיתוך והניתוח באזור זה. מחוות דעת מומחה הנתבעת וכן מעדות רופאת הנתבעת עולה כי יש לבצע את הניתוח כך שהחיתוך יעשה בדרך הקצרה ביותר לאזור החשוד. מומחה הנתבעת הסביר כי מטרת התיל הוא לסמן את הרקמה המיועדת להסרה תוך ביצוע מקסימלי עם פגיעה קוסמטית מינימלית. נראה מהגיונם של דברים כי גישת הנתבעת והמומחה מטעמה היא הסבירה היותר שהרי גם אם התיל לא היה שוקע ברקמת השד, הרי על פי מסמך הביצוע של הבדיקה, התיל הוחדר לכל אורכו של השד עד לאזור החשוד. מה טעם אפוא לבצע חיתוך לכל אורכו של התיל. ההיגיון מחייב לחדור לפרוצידורה ניתוחית לאזור החשוד בדרך הקצרה ביות כדי לגרום נזק מינימלי כפי שאכן בוצע. יתר על כן, מומחה הנתבעת הסביר בעדותו כי על המנתח לחדור לאזור הקרוב ביותר לתיל ואז ללכת לאורכו עד האזור החשוד. התובעת סבורה כי עדות זו או דעה זו תומכת בדברי המומחה מטעמה, אולם לא כך היא. עיון מדוקדק בדברי מומחה הנתבעת מלמד כי כוונתו הייתה שיש אכן לבצע את הניתוח באזור הקרוב ביותר לאזור החשוד, להגיע לתיל, ואז ללכת לאורכו עד לאזור החשוד. אין להבין מדבריו כי כוונתו הייתה שעל המנתח לעקוב לכל אורך התיל המוחדר עד לאזור החשוד. לאור זאת, לא ראיתי מקום לקבל את עמדת התובעת כי הגישה הניתוחית הייתה רשלנית.

— סוף עמוד 6 —

חיתוך התיל

32. מחלוקת נוספת הייתה כעצם העובדה שנמצא חלק מהתיל בשלב מאוחר יותר בתוך השד. אקדים ואומר כי לא הוכח שהימצאות התיל גרם לתובעת נזק כלשהו הן בפן הרפואי הטהור והן בפן האסתטי. ולראיה, פרופ’ דורסט המליץ שלא לבצע ניתוח כלשהו כדי להוציא את התיל. מעדות המומחים וכן עדות רופאת הנתבעת עולה כי קרוב לוודאי הרופאה השתמשה בסכין חשמלי שגרם לחיתוך התיל. הסבירות מחייבת לקבל הנחה זו, אולם אינני סבור כי מדובר במהלך רשלני כלשהו מצד רופאת הנתבעת שהרי מדובר בתיל ששקע והיה קשה ביותר לעקוב אחריו. רופאת הנתבעת ביצעה את הניתוח בגישה המקובלת. אמנם, מומחה הנתבעת הגדיר זאת כאירוע מצער “ולא שמחה לאף כירורג” עצם השארת התיל בשד לאחר חיתוכו הוא לא דבר שכירורג מתגאה בו כפי שהגדיר זו מומחה הנתבעת. לטעמו של מומחה הנתבעת, ב-2% מהניתוחים קורה דבר שכזה אם כי הוא עצמו ביצע מאות ניתוחים כאלה ואירוע שכזה קרה לו פעם אחת.

33. אין לקבל את דברי מומחה הנתבעת כתמיכה לטענת התובעת או המומחה מטעמה כי עצם חיתוך התילך מהווה התרשלות מכל סוג שהוא. מדובר באירוע שיכול לקרות, בפרט כאשר התיל במקרה של התובעת נעלם או שקע דבר שהקשה ביותר על ביצוע הניתוח.

34. אחזור ואומר, כי התיל שנשאר לא גרם נזק כלשהו, מדובר באירוע נדיר.

האם ניתנה אנטיביוטיקה

35. בשולי הדברים, התעוררה לעניין מתן האנטיביוטיקה מחלוקת נוספת כאשר התובעת טוענת כי אמנם קיים מסמך בו נרשמה הוראה לתת אנטיביוטיקה, אולם הרופא המרדים שאמור לבצע את הפקודה לא הובא להעיד. אינני סבור כי ניתן לקבל טענה שכזו שהרי מדובר ברשימה מוסדית. להבדיל מההסכמה לניתוח שם קיימת מחלוקת באשר לאותנטיות של טופס ההסכמה היינו האם התובעת חתמה על אותה הסכמה בפני הרופאה שחתומה על הטופס, במקרה של מתן האנטיביוטיקה, המחלוקת אינה סביב השאלה הנוגעת לאותנטיות של אותו מסמך. לפיכך, לעניין זה ראוי לקבל את עמדת הנתבעת כי מדובר ברשומה מוסדית ועל כן אין עליה חובה להעיד מטעמה את כל מי שחתום על רשומה שכזו. לפיכך, במידה והתובעת הייתה מבקשת לסתור את הכתוב ברשומה, היה עליה לזמן לעדות את הרופא המרדים. יש להתספק בעדותה של רופאת הנתבעת שהעידה כי כדבר שבשגרה המטופלת מגיעה לחדר הניתוח כאשר יש איתה אמפולה של אנטיבייוטיקה שנשלחת מהמחלקה. הרופא המרדים נותן את העירוי בזמן הניתוח.

36. העולה מכל האמור לעיל הוא כי יש מקום לקבל את טענות התובעת לעניין טופס ההסכמה לניתוח היינו כי לא ניתנה הסכמה מדעת, כאשר לא הוסברו לה כל הסיכונים הרלוונטיים. כמו כן, לאור העובדה שביצוע הסימון נעשה יום קודם לניתוח, יש לקבל את עמדת התובעת

— סוף עמוד 7 —

כי היה ראוי להתחיל בטיפול אנטיביוטי מניעתי עוד יום קודם לניתוח, והיה ראוי כדבר שבשגרה לתת עירוי של אנטיביוטיקה חצי שעה לפני הניתוח ואף יותר מכך.

היפוך נטל הראיה

37. באשר לשאלות שבמחלוקת, טענה התובעת כי היה ראוי להכיל את הכלל של היפוך נטל הראיה. אינני סבור כי ראוי במקרה זה להכיל כלל זה, שכן, התובעת לא הוכיחה כי קיים חוסר ראייתי כלשהו, או כשל דומה שלא מאפשר לה להוכיח את יסודות התביעה. נהפוך הוא, מכלל הראיות שהובאו, עולה כי כל העובדות הנטענות, ואלה שהובאו על ידי הצדדים היו בידיעת התובעת. בפי התובעת הייתה גרסה ברורה הנסמכת על ראיות, ומגרסתה לרבות חוות דעת המומחה מטעמה עולה כי התובעת ידעה היטב מה הנסיבות שגרמו לטעמה לנזקים שארעו. לא ראיתי כי פרט מסוים או עובדה מסוימת נותרו עמומים באופן שלא אפשר לתובעת להוכיח את תביעתה. לפיכך, לא ראיתי מקום להפעיל את הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין.

קשר סיבתי

38. באשר למועד מתן האנטיביוטיקה, עולה השאלה האם הוכח קשר סיבתי בין העובדה שהאנטיביוטיקה ניתנה במהלך הניתוח ולא קודם לכן לבין הנזקים שארעו לתובעת. לעניין זה העיד מומחה התובעת כי כאשר אנטיביוטיקה ניתנת במועד, 75% מהזיהומים נמנעים. אם נסכם את עדותו של מומחה הנתבעת, נראה כי הוא נוטה להסכים שהיה צורך לתת אנטיביוטיקה בשלב מוקדם יותר. ברור, וכך מחייב ההיגיון כי מתן אנטיביוטיקה בשלב מוקדם לא נעשה ללא מטרה כלשהי. המטרה היא אכן למנוע זיהומים, וסוג האנטיביוטיקה בו מדובר מונע זיהום גם של חיידקי גרם שלילי. יוצא אפוא, כי הוכח לפני באופן חד משמעי כי קיים סיכוי רב כי במידה והייתה ניתנת אנטיביוטיקה במועד, אפילו כפי שהמליץ מומחה הנתבעת, הזיהום היה נמנע.

39. במצב זה של דברים, כדאי להזכיר את ההלכה כי אי מתן האנטיביוטיקה יצר למעשה מעין נזק ראייתי לתובעת שהרי לא ניתן לדעת מה היה קורה אילו האנטיביוטיקה הייתה ניתנת במועד, דבר זה רק מחזק את המסקנה, כי אילו ניתנה אנטיביוטיקה במועד אפילו לשיטתו של מומחה הנתבעת היה נמנע הזיהום.

הוכחת הזהירות

40. אין צורך לחזור ולומר כי לנתבעת חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובעת. במבחני הצפיות הזיהום הוא אירוע שהיה על הנתבעת לצפות כאשר לא נהגה על פי הפרקטיקה הרפואית המקובלת לעניין מועד מתן האנטיביוטיקה שתפקידו למנוע זיהום שכזה. במישור הפיזי וכן במישור המדיניות הראויה, יש לקבוע כי היה על הנתבעת לצפות שיגרם נזק לשד עקב הופעת הזיהום, והטיפול שבא בעקבותיו ושגרם בסופו של דבר לתוצאה המצערת.

 

— סוף עמוד 8 —

41. כמו כן, זכאית התובעת לפיצוי עבור פגיעה באוטונמיה בכך שלא הוסבר לה הסיכון של זיהום לשד.

גובה הנזק

42. באשר לשאלת גובה הנזק, על פי חוות דעת מומחה התובעת שבדק את התובעת לפני ביצוע הכריתה בשד בחודש ינואר 2009, עקב העיוות שנגרם לשד, קיימת נכות של 15%. מומחה הנתבעת בדק את התובעת לאחר הכריתה החלקית, ועל כן לא יכול היה להעריך את הנכות כתוצאה מהאירועים נשוא התביעה. לאחר שעיינתי בראיות שהוגשו לעניין הנזק שנגרם למראה השד והעיוות וכן לאור עדות התובעת, סבורני כי יש לקבל את דעתו של מומחה התובעת.

43. התובעת דורשת פיצוי בראשי הנזק של כאב וסבל, פיצוי עבור הפגיעה באטונומיה מהטעמים שפורטו לעיל, וכן פיצוי עבור הוצאות שונות הכוללות הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות לטיפולים רפואיים.

44. באשר לפיצוי בעבור כאב וסבל – סבורני כי עברה על התובעת תקופה קשה של טיפולים רפואיים, צורך בניתוח נוסף, וכן עיוות לשד, כאשר יש להתחשב בטענה שבסופו של יום בוצעה כריתה חלקית. בנסיבות העניין, אני קובע פיצוי של 60,000 ₪.

45. באשר לפגיעה באוטונומיה – כאמור סבורני כי גם אם הייתה מקבלת התובעת את מלוא ההסברים, הייתה מבצעת את הביופסיה. מדובר אפוא על פיצוי שנוגע לעצם אי מסירת המידע בקשר לסיכונים הכרוכים בביצוע הביופסיה. בנסיבות אלה, אני קובע פיצוי של 50,000 ₪.

46. באשר להוצאות – לא השתמרו בידי התובעת מלוא הקבלות. על דרך האומדן אני קובע פיצוי של 5,000 ₪.

47. לאור כל האמור, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך 115,000 ₪, וכן שכר טרחת עו”ד בסכום כולל של 28,000 ₪, וכן הוצאות המשפט, לרבות עלות חוות הדעת, ועלות החקירה בבית המשפט של המומחה. כל הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, א’ שבט תשע”ב, 25 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.

 

 

רשלנות רפואית בהדסה/ בית חולים הדסה עין כרם / הר הצופים

רשלנות רפואית הדסה עין כרם/ הר הצופים- רשלנות רפואית בבית חולים הדסה/ בהדסה היא נושא מאמר זה.

רשלנות רפואית מתרחשת לצערנו הרב בכל בתי החולים בישראל, וגם בטובים ובמובחרים שבהם. בית החולים הדסה עין כרם הוא בית חולים חדשני ומודרני, והוא בין בתי החולים הגדולים בירושלים. בית החולים הוא בית חולים אוניברסיטאי, ומסונף לבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית. בית החולים משקיף לנוף השכונה הירושלמית עין כרם, והוא מוקף בעצי אורן עבותים. מלבד בית החולים הדסה עין כרם, נמצא בירושלים גם בית החולים הדסה הר הצופים. בתי החולים הם ספינת הדגל של ארגון נשים ציוניות באמריקה של הדסה. בית החולים הדסה עין כרם מציע מגוון רחב מאד של שירותים רפואיים. בית החולים נוקט באמצעי בטיחות רבים על מנת לשמור על בריאותו ובטיחותו של החולה, ועל מנת להימנע ולמגר את תופעת הרשלנות הרפואית.

פסקי דין של רשלנות רפואית כנגד הדסה עין כרם

התובעת נותחה בבית החולים הדסה עין כרם על ידי פרופ’ שילוני ופרופ’ רייסמן לשם הסרת הטחול, בגלל מחלת הלופוס (זאבת) שממנה סבלה. הניתוח תוכנן לעשות בגישה לפרס קופית, כאשר באופן זה אמור הטחול להיות מנותק מסביבתו ולהיות מוכנס לשקית ניילון המוחדרת לתוך הגוף. מכיוון שלא ניתן להוציא את הטחול מהחתכים הקצרים בבטן, הוא נכתש לחתיכות. בניתוח שבוצע בדנן, במהלך כתישת הטחול, בעוד הטחול נמצא בשקית, נקרעה השקית וחלקי הטחול התפזרו בחלל הבטן. לאור הסיבוך הופסק הניתוח בצורה שבה בוצע והחל ביצוע הניתוח בצורה אחרת לשם איסוף חלקי הטחול. חמישה ימים לאחר הניתוח שוחררה התובעת מבית החולים. בלילה של יום השחרור שבה התובעת למיון של בית החולים הדסה ואושפזה ליומיים נוספים בגלל כאבי הבטן. במכתב השחרור לא אוזכרה עובדת שחרורה מאשפוז ואשפוזה מחדש וכן אף אחד מהסיבוכים שהתרחשו במהלך הניתוח. למחרת יום שחרורה שבה התובעת לחדר המיון של בית החולים ביקור חולים והתלוננה על דימום וגינאלי.בבדיקה שנערכה נתגלתה רגישות דיפוזית בבטנה והתובעת שוחררה הביתה. ארבעה ימים אחר כך שבה לחדר המיון של בית החולים ביקור חולים, כאשר אובחן שהיא סובלת מזיהום תוך בטני, התובעת נותחה, והתגלה שכתוצאה מנקבים במעי הדק שלה התגלו זיהום ומוגלה בכמות רבה. בית המשפט קבע שהמנתח פרופ’ שילוני גרם לתובעת נזק ראייתי, שהפריע לה להוכיח את טענותיה. בית המשפט פסק לטובת התובע סך של 520,000 ₪.

רע”א 1412/94 הדסה עין כרם נ’ גלעד- עניינו של המקרה בתביעת רשלנות רפואית בגין התאבדותו של אדם במהלך אשפוז במחלקה פסיכיאטרית. בנסיבות המקרה בדנן, היה רקע קודם של נסיונות התאבדות שביצע המטופל בביתו ועל הרקע שלהם אושפז. על אף האמור קבע הפסיכיאטר כי לא נשקפת סכנה שהאדם ינסה להתאבד שוב. נפסק שהחלטה זו של הפסיכיאטר לא הייתה סבירה ובית החולים הואשם ברשלנות רפואית ושילם פיצויים לעיזבון.

לשאלות בנושא רשלנות רפואית בהדסה עין כרם / הר הצופים, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון

ניתוח בכף יד- רשלנות רפואית

שלום רב, אני עובדת בחברה פרטית של סיעוד מזה 10 שנים, ולפני כשנתיים עברתי ניתוח בכף יד וכיום אני עם 5% נכות. לאחרונה חלה החמרה במצבי וחשבתי לפתוח תיק תאונת עבודה. ברצוני לדעת מהו גובה הפיצוי הפוטנציאלי למצב זה של רשלנות רפואית של אורתופד?

ניתוח להוצאת כיס מרה- רשלנות רפואית?

נותחתי לפני כ-6 חודשים ניתוח כריתת כיס מרה בגלל פוליפ בגודל 1 ס”מ. התוצאות היו שלא היה לי כלל פוליפ ונותחתי לחינם. האם ניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית לקבלת פיצויים?

תביעת רשלנות רפואית- תביעות רשלנות רפואית

מתי יש “קייס” להגשת תביעות רשלנות רפואית?

מאת עו”ד ענת מולסון*

ישנם שני מצבים עיקריים בהם ניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית:

1. כאשר הייתה רשלנות בטיפול, או איחור באבחון מחלה, או אבחון שגוי של מחלה

 

לא כל טעות במעשיו של הרופא או בשיקול דעתו מהווים עילה להגשת תביעות רשלנות רפואית.

כאשר מדובר ברופא שהעניק את הטיפול הטוב ביותר שהיה ידוע באותה עת, או שאיבחן את מחלתו של התובע בהתאם לכל הידע הרפואי שהיה נכון לאותו מועד, ובכל זאת הסתבר בדיעבד שהיתה טעות, ונגרם נזק לתובע – אין מקום להגיש תביעת רשלנות רפואית. לא כל טעות נחשבת רשלנות רפואית. רק טעות שנובעת ממעשה או מחדל שיש בהם משום סטייה מהמקובל ומהסביר יחשבו כמאפשרים הגשת תביעות רשלנות רפואית
מבחן מקובל המסייע לבית המשפט לקבוע אם הרופא התרשל הוא מבחן “הרופא הסביר”.

כאשר הוכח שהרופא נהג כפי שכל רופא סביר היה צריך לנהוג בנסיבות הענין, ובהתאם לידע הרפואי העדכני הקיים – אין לקבוע שהיתה רשלנות רפואית מצדו, בודאי לא כאשר הוכח שהוא פעל בזהירות ובמסירות. רק טעות בלתי סבירה תחשב להתרשלות ואז ניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית.

החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להתאים לנורמות המקובלות אותה עת בעולם הרפואה, נורמות אשר באות לידי ביטוי בין השאר בידע הנתמך בספרות הרפואית העדכנית ובנסיון קודם.

2. כאשר בוצע ניתוח או טיפול רפואי מבלי שהוסבר לחולה כל הסיכונים הקיימים בניתוח זה

בהרבה מאד מקרים, אף אם הרופא לא התרשל, הרי שניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית, אם לא הסביר לחולה את הסיכונים הקיימים בסוג הטיפול או הניתוח שעליו לעבור, או בהיותו של הטיפול חדש יחסית או שישנן חלופות אחרות לניתוח זה.

על מנת לבדוק אם ניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית, יש להיפגש עם עו”ד העוסק בהגשת תביעות רשלנות רפואית, אשר יאסוף עבור את כל המסמכים הרפואיים ויתייעץ עם רופא מומחה על מת לקבוע אם אכן הרופא שטיפל בך התרשל בתפקידו, או שהייתה טעות סבירה. סוגייה זו מכונה “הסכמה מדעת לטיפול” והיא מעוגנת בחוק זכויות החולה ובפסיקת בתי המשפט. חשוב לציין כי אף אם הוחתמת על טופס הסכמה לניתוח ובו מצויינים הסיכונים והחלופות, עדיין על הרופא להוכיח כי הסביר לך בעל פה ובאופן ברור את אותם סיכונים וחלופות ואם לא מצליח להוכיח זאת- סיכוייך לזכות בתביעה גבוהים.

לשאלות בנושא או להערכת סיכויי תביעתך חינם, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון המייצגת מאות נפגעי רשלנות רפואית, בטלפון: 0524787850 או במייל: legal1@bezeqint.net או באמצעות הטופס שמשמאל

I spoke briefly with randy best, founder and chairman of academic partnerships, about mooc2degree and he was particularly pleased that this justdomyhomework.com initiative is making moocs more inclusive’ than they have been thus far

תביעת רשלנות רפואית- תביעות רשלנות רפואית- בתי חולים- רופאים- סורוקה, שניידר, רמב"ם, שיבא, בלינסון

תביעות רשלנות רפואית הוגשו בישראל כמעט כנגד כל בתי החולים הבאים

א

 

* אלין

* מרכז רפואי אסף הרופא

 

ב

 

* בית חולים בילינסון

* בית החולים לגליל המערבי – נהריה

* בית לוינשטיין

* בית רבקה (בית חולים)

* מרכז רפואי בני ציון

* מרכז רפואי ברזילי

 

ג

 

* בית חולים גולדה השרון

 

ה

 

* בית החולים האיטלקי (חיפה)

* מרכז רפואי הדסה

 

 

ה (המשך)

 

* בית החולים הדסה הר הצופים

* מרכז רפואי הלל יפה

* המרכז הרפואי ת”א ע”ש סוראסקי

* מרכז רפואי העמק

 

ו

 

* מרכז רפואי וולפסון

 

ז

 

* בית החולים רבקה זיו

 

י

 

* בית החולים יוספטל

 

כ

 

* מרכז רפואי כרמל

 

ל

 

* בית חולים לניאדו

 

מ

 

* מרכז רפואי מאיר

* מרכז רפואי מעיני הישועה

 

 

מ (המשך)

 

* משגב לדך

 

ס

 

* המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה

 

פ

 

* בית החולים פוריה

 

ק

 

* מרכז רפואי קפלן

 

ר

 

* מרכז רפואי רבין

* רמב”ם – הקריה הרפואית לבריאות האדם

 

ש

 

* המרכז המשולב לרפואה גריאטרית שוהם

* המרכז הרפואי ע”ש חיים שיבא – תל השומר

* מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל

* מרכז רפואי שערי צדק

 

תביעת רשלנות רפואית נמשכת שנים ספורות ויש להיות מיוצג ע”י עו”ד לרשלנות רפואית הבקיא בחוק ובפסיקה הרלבנטיים למקרה שלך

תביעת רשלנות רפואית – התהליך – שאלות ותשובות

איך מתבצע התהליך של תביעת רשלנות רפואית?

תחילת טיפול משפטי בענין תביעות רשלנות רפואית הוא באיסוף ותיעוד כל החומר הרפואי מהמוסד הרפואי בו טופלת. תהליך זה נמשך בד”כ מספר שבועות. לאחר קבלת התיק הרפואי, מועבר החומר למומחה הרפואי המתאים לצורך בדיקה וקביעה האם יש “קייס” לתביעה משפטית. בירור השאלה אם יש עילת תביעת רשלנות רפואית, עלול להמשך מס’ שבועות נוספים.

במידה והרופא המומחה מחליט כי אכן יש אפשרות להגיש תביעת רשלנות רפואית, יש צורך בקבלת חוות דעת רפואית אשר תצורף לתביעה. עד לקבלת חוות דעת עוברים מספר שבועות נוספים. לאחר שישנה חוות דעת מוכנה מכין עורך הדין את התביעה וגם כאן מדובר בכחודש עד להגשת תביעת רשלנות רפואית.

חוות דעת רפואית/משפטית צריכה להתייחס לשאלת הרשלנות הרפואית ולשאלת הנזק שנגרם כתוצאה ממנה.

באילו תביעות רשלנות רפואית המשרד שלכם מטפל? 

רק בתיקים המוערכים במעל מיליון ש”ח, בהם נגרם נזק קשה ובלתי הפיך,  בעיקר בזמן הריון, לידה, ניתוחים ואבחון בעיות כגון סרטן, התקף לב, אירוע מוחי וכד’.

 

תוך כמה זמן צריך להגיש תביעת רשלנות רפואית?

אצל מבוגרים שנפגעו, יש להגיש תביעת רשלנות רפואית תוך 7 שנים לאחר המועד שמתגבשת עילת תביעה, כלומר המועד בו התגלה לנפגע כי יש קשר בין הנזק ממנו הוא סובל והאירוע הרשלני. לאחר מכן התביעה “מתיישנת” ולא ניתן להגישה למעט במקרים חריגים. מה שקובע לעניין ההתיישנות הוא מועד גילוי הנזק, אולם אם הנזק ניתן היה לגילוי על פי חוות דעת רפואית, והתובע התעלם מקיומו של הנזק הרי שמירוץ ההתיישנות לא יעלה על 10 שנים ממועד גילוי הנזק.

אם מדובר ברשלנות אצל ילדים, מרוץ ההתיישנות מתחיל משעה שהקטין הפך לבגיר, כלומר מתחיל בגיל 18 ומסתיים בגיל 25.

 

כמה זמן נמשכת תביעת רשלנות רפואית?

משך חיי תביעת רשלנות רפואית ממועד הגשתה ועד לסיומה בפשרה או בפס”ד, הוא בד”כ בין שנתיים לארבע שנים ולעיתים אף יותר. רוב המקרים מסתיים בפשרה בין הצדדים. אני משתדלת, בתיקים שבהם אני מטפלת, לקצר כמה שיותר את משך התביעה, על מנת למנוע המשך הסבל של הלקוח ולסייע לו לקבל פיצוי מקסימלי בזמן מינימלי.

 

אילו הוצאות יש בהגשת תביעות רשלנות רפואית?

ראשית חשוב לציין- במידה וזוכים בתביעה- מוחזרות לך כל ההוצאות ששילמת שיפורטו להלן.

ההוצאה העיקרית של מגישי תביעות רשלנות רפואית היא חוות דעת רופא מומחה. כאמור, לא ניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית ללא חוות דעת כזאת שמפרטת מה הייתה הרשלנות ומה הנזק שנגרם ממנה. עלות חוות דעת רפואית משתנה ממקרה למקרה, מתחום לתחום ומרופא לרופא. באופן כללי מאוד ניתן לקבוע כי מתחם המחירים נע בין 8,000 ש”ח ל- 15,000 ש”ח. הסיבה לעלות הגבוהה היא שאין הרבה רופאים המוכנים לכתוב חוות דעת על רשלנות של חבריהם למקצוע.

לפני שמשלמים סכום זה, הרופא המומחה בד”כ בודק את החומר המצוי בתיק הרפואי וקובע אם יש בכלל טעם במתן חוות דעת רפואית או שלדעתו אין “קייס” להגשת תביעת רשלנות רפואית. עבור בדיקה ראשונית זו של הרופא, תשלם בד”כ בין אלף לאלפיים ש”ח. במידה והרופא קובע שלא הייתה רשלנות- אין צורך כמובן לשלם על חוות דעת רפואית, מאחר ובמקרה כזה- לא תוגש תביעה

במידה ויוחלט כי יש “קייס” להגשת תביעת רשלנות רפואית, המומחה בד”כ מוריד מעלות חוות הדעת הרפואית, את הסכום ששילמת לו עבור הבדיקה הראשונה הנ”ל.

הוצאות נוספות שעל הלקוח לשלם לפני הגשת התביעה הן אגרת בית משפט (בין אלף לאלפיים ש”ח) ואיסוף מסמכים רפואיים מהמוסדות השונים- כמה מאות שקלים בדרך כלל.
 

מהו שכר טרחת עורך דין עבור תביעת רשלנות רפואית?

תביעת רשלנות רפואית הינה תביעה מורכבת הדורשת מיומנות גבוהה וניסיון רב מצד עורך הדין המטפל בתיק. בישראל קייימים מעט מאד משרדי עורכי דין העוסקים אך ורק בתחום רשלנות רפואית וחשוב מאד לבחור עו”ד מאחד המשרדים הללו לטיפול בתביעתך, אחרת הסיכוי להפסיד בתביעה גדול יותר. עו”ד מנוסה בתחום יידע להמליץ לך לא להיכנס בכלל לתהליך של תביעה, אם יתברר לו שסיכויי הזכייה נמוכים, או שהנזק שנגרם קטן יחסית.

עורכי דין מטפלים בענייני תביעות רשלנות רפואית באחוזים מהפיצוי שמתקבל בסוף התביעה- בפשרה או בפס”ד. לרוב אחוזים אלו נעים, במשרדים מובילים בתחום, בין 25%-30% פלוס מע”מ מסכום הפיצוי. כאמור מומלץ מאד לא לתת את הטיפול בתביעתך לעו”ד שאינו עוסק אך ורק בתחום זה, גם אם שכר הטרחה שהוא דורש נמוך יותר, מאחר ובמקרה כזה סיכוייך לנצח פוחתים מאד או הפיצוי שתקבל יהיה נמוך. משרד מוביל בתחום יידע להשיג לך פיצוי גבוה יותר ובזמן קצר יותר. 
 

איזה פיצוי אפשר לקבל ע”י תביעת רשלנות רפואית?

נזקים זמניים, נזקים אסתטיים או נזקים לאנשים מבוגרים מאד- במקרים כאלו הפיצוי יהיה בגובה עשרות אלפי שקלים או קצת למעלה מכך- ואז אני בד”כ ממליצה לא להיכנס לתביעה שהיא כאמור תהליך ארוך ועם הוצאות ניכרות.

פיצוי של עשרות אלפי שקלים ניתן על נזקים קלים יחסית (בעיני בתי המשפט), כגון אסתטיים- קוסמטיים, בעיקר צלקות, טיפולי שיניים וכדומה, או במקרים שהיה נזק גדול יותר אך כעת הוא תוקן או נעלם. כמו כן, לצערי, בתי המשפט פוסקים פיצויים נמוכים במקרים של אנשים מבוגרים מאד שלא עבדו בזמן האירוע הרשלני ומצבם הרפואי היה לא טוב מלכתחילה.

בכל המקרים הנ”ל- שבהם לא כלכלי לנפגעים להגיש תביעה מאחר והפיצוי יהיה נמוך, קיימת אפשרות חלופית (שאין בצידה פיצוי אלא רק למנוע נזק דומה מאחרים או לעורר את המערכת)- להגיש תלונה למשרד הבריאות או לפנות לתקשורת כדי שתפרסם את המקרה. כמובן שיש עדיין אפשרות להגיש תביעה ולקבל פיצוי נמוך.

נזקים בלתי הפיכים בינוניים / קשים- במקרים של נזקים משמעותיים ובלתי הפיכים שכוללים בין היתר קיצור תוחלת חיים, כאב וסבל גדולים, הפסדי השתכרות, נכות קבועה או חלילה מוות- הפיצויים נעים בד”כ בין מאות אלפי שקלים למיליוני שקלים, תלוי בגורמים רבים כגון גיל, עיסוק, גובה הנכות וכדומה.

 

לשאלות נוספות בנושא או להערכת סיכויי ושווי תביעתך חינם, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה בראש העמוד 

Check out the full conference schedule https://writemyessay4me.org here tlipad15

סרטן השד – סרטן שד- רשלנות רפואית?

רשלנות רפואית- איחור באבחון סרטן, גידולים

רשלנות רפואית – סרטן השד, סרטן שד (גידול ממאיר או שפיר בשד)

כיצד מאבחנים סרטן שד?

ממוגרפיה – צילום רנטגן של השד. השד נלחץ בין שני לוחות מיוחדים לצילום רנטגן. לחיצת השד גורמת לאי נוחות

ולעתים אף לכאב אך מדובר בפרקי זמן של שניות בלבד.

אם במהלך הממוגרפיה יבחינו במצבים חריגים כלשהם בשד יש לבצע אחת או יותר מהבדיקות הבאות:

סריקת אולטרסאונד – סריקת אולטרסאונד יוצרת תמונה של השד על ידי שימוש בגלי קול בתדרים

גבוהים . הסריקה אינה כואבת ואורכת מספר דקות בלבד. שיטה זו יעילה במיוחד לאיתור ציסטות.

ביופסיה – לקיחת מדגם תאים מהשד לצורך אבחון. קיימות מספר שיטות לביצוע ביופסיה כפי שיפורט להלן. הרופא

בוחר באיזו שיטה לנקוט בהתאם לנסיבות הייחודיות של הגידול. יתכן ויהיה צורך לבצע יותר מביופסיה אחת.

בעצם ביצוע ביופסיה יש סיכון מסוים בהיווצרות צלקת אשר עלולה להקשות על איתור סרטן בעתיד.

ממוגרפיה בתהודה מגנטית( MRM-Magnetic Resonance Mammography )
סריקת MRI נותנת תמונה תלת ממדית של השד באמצעות תהודה מגנטית. זה אמצעי רגיש יותר מממוגרפיה

לאבחון מצבים חריגים ברקמות רכות. השימוש בתהודה מגנטית (MR Imaging- MRI) לאבחון גידולים בשד מאפשר

קבלת מידע חשוב המשלים את התוצאות שהתקבלו

באמצעי האבחון הראשוני – ממוגרפיה רגילה. בדיקת MRI לשד

נקראת MRM – Magnetic Resonance Mammography . בדיקת ה MRI יקרה מאד והמכשיר אינו זמין בכל

מרכז רפואי, ועל כן משתמשים בו לאבחון סרטן השד רק במקרים מיוחדים.

אמצעי זה הוכיח רגישות גבוהה באבחון סרטן שד חד מוקדי או רב מוקדי, בעיקר אצל נשים עם רקמת

שד סמיכה. השיטה לא אומצה כאמצעי שגרתי לאבחון גידולים בשד אבל יעילותה הוכחה היטב באבחון

של מקרים בעייתיים. עקב כך נחשבת טכניקה זו ליעילה במיוחד לאבחון סרטן שד אצל נשים צעירות שרקמת השד שלהן בדרך כלל סמיכה.

יחד עם זאת חשוב לזכור שבגלל הרגישות הגבוהה של אמצעי אבחון זה הוא מתאפיין גם באחוז

גבוה יחסית של “עודף אבחון”, כלומר אבחון גידול סרטני גם במקרה בו הגידול אינו קיים בפועל (false-positive ).

אחת הבדיקות החשובות ביותר שיש לבצע נקראת בדיקת קולטנים (רצפטורים) הורמונליים

טכנולוגיה חדישה לבדיקה האם

הסרטן התפשט לבלוטות הלימפה נקראת “טכניקת קישרית הזקיף” Sentinel Node Biopsy. בטכניקה זו מזריקים כמות קטנה של חומר רדיואקטיבי צבוע אשר מזהה את הבלוטה הראשונה ( “הזקיף הראשון”) המקבלת את נוזל הלימפה מהגידול. 

אם בלוטה זו נקיה משמעות הדבר בדרך כלל שגם שאר הבלוטות נקיות וניתן להימנע מכריתה מיותרת של בלוטות הלימפה מבית השחי.

שלבים בהתפתחות סרטן השד (Staging)

השלב אליו הגיע גידול סרטני נקבע על פי גודלו ומידה התפשטותו, והגדרת השלב תהווה גורם מכריע בקביעת תכנית הטיפולים שלך.

החל מינואר 2003 נכנסה לתוקף שיטת דירוג חדשה לשלבים השונים של סרטן השד. על פי הדירוג החדש השלבים הם:

שלב “0” – לא פולשני ( in situ ) – הגידול נמצא בתעלות החלב בלבד ( ducts ) ולא פיתח את

היכולת להתפשט.

שלב “I” – גודל הגידול פחות מ- 2 ס”מ והוא אינו מפושט.

שלב ” II ” – כל אחד מהמצבים הבאים:

הגידול בגודל 5 – 2 ס”מ
הגידול התפשט ל- 1-3 בלוטות בבית השחי באותו צד של השד החולה.
גודל הגידול יותר מ- 5 ס”מ אך הוא טרם התפשט לבלוטות הלימפה או לחלקי גוף אחרים.
שלב ” III ” – כל אחד מהמצבים הבאים:

הגידול קטן מ- 5 ס”מ והתפשט ל- 4-9 בלוטות בבית השחי
הגידול גדול מ- 5 ס”מ והתפשט ל- 1-9 בלוטות בבית השחי
הגידול התפשט לדופן בית החזה או לעור ו- 0-9 בלוטות נגועות
הגידול בכל גודל שהוא והתפשט ל- 10 או יותר בלוטות לימפה בבית השחי.
הגידול בכל גודל שהוא והתפשט לבלוטות לימפה באזור infraclavicular (מתחת לעצם הבריח) או לבלוטות לימפה באזור על-בריחי (supraclavicular) או לבלוטות שלאורך ה- internal mammary (בחזה בסמוך לעצם).

שלב “IV” גידול בכל גודל, בלוטות לימפה נגועות או לא, אך הסרטן התפשט לחלקי גוף אחרים מעבר לשד ולבלוטות הלימפה.

הגשת תביעת רשלנות רפואית על איחור באבחון סרטן שד

במידה והרופאים איחרו לאבחן את סרטן השד במועד בו רופא סביר אמור היה לאבחן, קמה לך עילה לתביעת רשלנות רפואית כנגד הרופאים ו/או המוסד הרפואי אשר איחר לאבחן. גובה הפיצוי תלוי כמובן במשך האיחור ובאפשרויות ההחלמה.

יש לצרף לכתב התביעה, חוות דעת של רופא מומחה אשר יקבע אם אכן הייתה רשלנות ואיזה נזק נגרם כתוצאה ממנה.

חלק מהמידע בעמוד זה באדיבות אתר “אחת מתשע”

ליעוץ נוסף בנושא רשלנות רפואית בכל הקשור לאבחון או גילוי מאוחר, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון המייצגת מאות נפגעי רשלנות רפואית, בטלפון: 0524787850 או במייל:
legal1@bezeqint.net

Org mba admission essay samples and feel free to follow me on twitter nickcombsedu