תביעה על גלאוקומה

ת. א. 327/60 נורדנברג ג׳ ד״ר לאוטרשטיין ואח׳
פסקים (מחוזיים) כ״ח
ת. א. 327/60
בבית המשפט המחוזי בתל־אביב־יפו
בפני כב׳ הנשיא התורן מ. קב ת
התובע נתן נורדנברג
נג ד
הנתבע: ד״ר מאוריצי לאוטרשטיין ואח׳פ ס ק ־ ד י ן
לתובע שהוא בן 47 נגרמו נזקים בעיניו והוא מאשים בתביעתו את רופא
העיניים מקופת־חולים, ד״ד לא־טרשטיין, ברשלנות ותובע גם מהרופא וגם מקופ״ח,
את סכום התביעה בפיצויים. טענות הרשלנות בפיו, הן: שהוא הופיע אצל הרופא לבדיקה
בתאריך 23.1.58, אבל הרופא בדקו רק בדיקה. שטחית. נאמר, שהוא לא עשה את
הבדיקית המקובלות, ושבכל אופן הבדיקות נעשו בח סר מומחיות ובחוסר זהירות. באחת
הפיםקות בתביעתו, מדבר התובע בצורה לקונית, על ביקור נוסף אצל הנתבע וטוען
שגם הפעם, על אף הסימנים הברורים של גלאוקומה, לא בדק, אותו התפא׳ הנתבע,,
ת. א. 327/60 נורדנברג נ׳ ד״ד לאוטרשטיין ואח
פסקים (מחוזיים) כ״ח הנשיא השרן קנת
וכתוצאה מהזנחה זו, התקדמה מחלת־עיניו לשלב כה מתקדם, עד שראייתו נפגמה והוא
תובע דמי פיצויים אגב פירוט עבודתו ונזקיו.
‘באמצע דצמבר, 1958, הופיע התובע אצל ד״ר וינדמן (כפי שמוכח ע״י הפתק
נ/7). ד״ר וינדמן והתובע, העידו שניהם, כי הדבר קרה באוקטובר, 1958, אולם ברור
ששניהם טעו, כנראה האחד על סמך דברי השני, ושהתאריך הנכון הוא זה המופיע על
הפתק נ/7. ד״ד וינדמן בדק את התובע ומצא כפי שהוא אומר שהוא סובל ממחלת
עיניים הנקראת •גלאוקומה םימפלקס (Glaucoma Simplex) כרונית, כלומר שההתקפה
לא היתה אקוטית. המצב בעין הימנית הגיע לשלב מתקדם. שדה הראייה היה מצומצם
עד המרכז. מצב הראייה היה מדולדל. עצב הראייה בקרקעית העין התנוון ונתהוותה
שקערורית שלמה בעין. הלחץ היה מוגבר בעין זו, אף שהלחץ בעין השמאלית היה
פחות מוגבר. הלשכה הקדמית אצל התובע היתה שטוחה. ד״ד וינדמן נתן לתובע טיפות
פילוקרפין ובדצמבר שלחו לד״ר דביר, כדי שהלה ידאג להכנסתו לבית־החולים (ע׳ 61).
ד״ד בירר נתן עדות, ואישר את חוות דעתו מ־26.6.60 (ת/4). בחוות דעת זו
מאשר ד״ר בירר כי התובע נתקבל למחלקת העיניים של בית־החולים, לקראת סוף
שנת 1958, בגלל מחלת גלאוקומה בעין ימנית בצורה קשר!, ושמחלתו זז ״מראה
התחילה זמן רב קודם״. התובע עבר ניתוח בחודש פברואר, 1959, את דבריו אלה
מסביר ד״ר בירר בעצמו.
התובע טוען שכבר בהתחלת שנת 1958 סבל מגלאוקומה ושהנתבע, מרוב רשלנות או
מחוסר מומחיות, לא גילה את מחלתו ועי׳י כך סבל נזקים גדולים בבריאות עיניו,
בראייתו ובכושר עבודתו.
הדבר התחיל בהתחלת שנת 1958, כשהתובע התאונן על כאבי ראש. הוא
נבדק ע״י ד״ד קסלר וזה שלחו לרופא עיניים של קופ״ח. התובע הוא חבר קופת־חולים
והיה לו כרטיס במוסד זה (נ/3). הוא הגיע לידי הנתבע וזה בדקו. אני משוכנע מהעדויות
שהבדיקה היתה יסודית ולא כפי שנאמר בתביעה שהיא היתה כלאחר יד. ד״ד קסלר
התכוון שרופא העיניים יגלה ע״י הסתכלות בכלי הדם שבקרקעית העיניים, אם התובע
סובל ממחלה כל־שהיא או שמא הוא סובל סתם מלחץ דם גבוה. אף שהתובע נשלח
לנתבע לשם בדיקת כלי־הדם בקרקעית העיניים והעברת הנןימצאים לד״ר קסלר, הרופא
השולח, אין לי ספק שמחובת הנתבע היתה לעשות את הבדיקה במומחיות סבירה,
ולגלות כל מחלה בעיניים בלא להוציא מחלת גלאוקומה, המאופיינת ע״י לחץ מוגבר
בעיניים. למעשה הנתבע לא מצא כל מחלת עיניים שתיתן סיבה לכאבי־הראש שהטרידו
את התובע ולא ציין דבר ביחס ללחץ מוגבר בעיניים. לעומת זאת הנתבע. התאים לתובע
משקפיים בתקווה שצעד זה יקל על כאבי־הראש. לאמיתו של דבר נמצא, שהתובע, כבר
בגילו הצעיר באופן יחסי, סבל מהתחלה של תהליך הסתיידות העורקים (סקלרוזיס)
דבר שאיננו רגיל אצל אדם בגיל זה. נתברר שתהליך זה נמשך והלך אצל התובע, כי
בסוף 1958 הוא התאונן על מיחושים באיזור הלב ונתגלה שכלי הדם בשריר הלב, גם
70 ת. א. 327/60 נורדנברג נ׳•ד״ר לאוטרשטיין ואה׳
פסקים (מחוזיים).כ״ח הנשיא התורן קנת
הם הםתיידו. כאבי־הראש של התובע, לאחד הרכבת המשקפיים, פחתו באופן הדרגתי.
הוא מספר שכעבור כמה שבועות, והוא אינו יכול להיזכר כמה זמן עבר, הוא הרגיש
באודם בעין אחת, והוא בא שוב לנתבע וזה נתן לו טיפות אנטיביוטיות והאודם חלף.
בא־כוח הנתבעים הטיל ספק בביקור שני זה, אך אני מאמין לתובע ולאשתו, שהיה לו
א• דם והוא בא לרופא הנתבע, וזה משום מה לא רשם את הביקור בכרטיס. הנתבע איננו
זוכר את התובע ואת המקרה שלו וכל מה שהוא מספר בעניין זה הוא יודע רק מתוף
הרישומים בכרטיס. הוא שולל ביקור נוסף של התובע אצלו, רק משום שלא עשה
רישום בכרטיס. כשלעצמי אינני סומך על אי־הרישום וייתכן שהרופא ראה את האודם
בעין כדבר קל ערך ולא מצא לנכון לציינו. לאחר שפחתו כאבי־הראש, באה תקופה
חדשה בה שוב התגברי כאבי־הראש ובחודש דצמבר, 1958, או סמוך לחודש זה׳ עבר
התובע ברחוב והנה: ראה קשת, וראייתו טושטשה׳ לאחר זאת הלך לד״ר וינדמן וזה
הבחין בקיום מחלת הגלאוקומה אצלו בשלב מתקדם מאוד. מתוך כך ובהסתמכו על
דברי ד״ר וינדמן טוען התובע כי בדיקתו המוקדמת מלפני שנה של הנתבע, היתד,
רשלנית, ושהנתבע גם התרשל בביקור השני ושאילו בדקו כראוי׳ היה מגלה את
המחלה בעיניו.
ב״כ הנתבעים במאמציו לסתור את התביעה וטענותיה שאל שאלות מאת העדים
בכדי להבהיר לביהמ״ש כי מחלת הגלאוקומה מתחילה אצל קרבנותיה ב] ]>

חובת רופא משפחה לשלוח לבדיקת טומוגרפיה

בית המשפט המחוזי בנצרת

ת”א 123-08 מאהר מזאוי נ’ קופת החולים של ההסתדרות הכללית

בפני

כב’ השופט בנימין ארבל

התובע

מאהר מזאוי

נגד

הנתבעת

קופת החולים של ההסתדרות הכללית

 

פסק דין

א. מבוא:

1. במרכזו של פסק דין זה ניצבת שאלת היקף חובתו של רופא המשפחה כ”שומר הסף” של מטופלו באיתור מחלות המקננות בגופו ומניעת התפשטותן.

ובמקרה שלפנינו, האם הפר רופא המשפחה שטיפל בתובע, את חובתו כלפיו, בכך שלא דאג לשלחו לבדיקת טומוגרפיה ממוחשבת (CT), לאחר שזה לקה, מספר פעמים, בדלקת ריאות שפרצה באותה אונת ריאה.

ב. התביעה:

2. התובע, יליד שנת 1975 היה מטופלה של הנתבעת, קופת החולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל (או כיום “שירותי בריאות כללית”).

בחודש מאי 2001 אובחן לראשונה – כמפורט בכתב התביעה, כי התובע סובל מדלקת ריאות, באונת ריאתו השמאלית התחתונה. המחלה חלפה, לאחר שהתובע טופל במרפאת הנתבעת, על ידי ד”ר בשארה, אשר הורה על נטילת תרופות אנטיביוטיות. חרף האמור, הופיעה המחלה בשנית, באותה אונה, באמצע חודש יולי 2001. אף הפעם טופל התובע באנטיביוטיקה, לאחר שפנה לחדר המיון של בית חולים [שאינו שייך לנתבעת] ולרופא

— סוף עמוד 1 —

המשפחה ד”ר בשארה. לטענתו של התובע, חזרה המחלה והופיעה באונה השמאלית התחתונה בחודשים מאי 2003, אוקטובר 2003 ואפריל 2005.

במהלך מחלתו האחרונה, בחודש אפריל 2005, העלו הבדיקות שנערכו לתובע ממצאים על פיהם הוא נשלח לבדיקת CT, אשר העלתה חשד לקיומו של תהליך תופס מקום באונה התחתונה של ריאתו השמאלית. בדיקות חודרניות שנעשו לו, גילו כי במקום שוכן גידול ממאיר מסוג קרצינומה אשר גרם לחסימת הסימפון. עקב כך נוצר צורך דחוף בכריתת אונה זו. במהלך ביצוע הניתוח הסתבר כי התהליך הדלקתי בריאה התפשט אף לאיזור שמסביב לסימפון השמאלי. על כן, החליט המנתח – מתוך חשש לסיבוכים עתידיים – אשר יסכנו את חיי התובע – לכרות את כל הריאה השמאלית.

3. כריתת ריאתו השמאלית של התובע נגרמה, לטענתו, כתוצאה מאיחור בזיהוי התהליך הקרצינואידי ממנו סבל. לדעת המומחים מטעמו, פרופסור מרין – מומחה בכירורגיה של בית החזה, ופרופסור יודפת – מומחה ברפואת משפחה, היה על רופא הנתבעת, ד”ר בשארה – ששימש כרופא המשפחה שטיפל בו – לחשוד מיידית, כי הופעה חוזרת של דלקות באותו אזור קשורה לחסימה של האונה ולשלחו לבדיקות, אשר יהא בהן כדי לאשש או לשלול חשדות אלה. לטענתו, הוא נשלח לבדיקה, כאמור, רק לאחר 4 שנים ו- 5 אירועים של דלקת ריאות.

לטענתו, רק באפריל 2005 איבחן רופא המשפחה כי הינו סובל מברונכיאקטזיות (כיסי מוגלה קטנים בריאות) באונה השמאלית התחתונה – אלה נגרמו כתוצאה מתהליך דלקתי ממושך באותו אזור, אשר גרם להרס רקמת הריאה. התהליך ההרסני נמשך ב- 4 השנים, בהן לא נמצאה עדות לתהליך זה. הרס זה שהתפשט אל מעבר לאונה השמאלית התחתונה, לא היה קיים בין השנים 2001 ו- 2003.

לשיטתו, גילוי מוקדם של הגידול היה מאפשר למנוע את הרס רקמת הריאה ולבחירה בתהליך ניתוחי מינורי יותר, ותוך הימנעות מכריתת הריאה בשלמותה.

על פי חוות הדעת שהציג התובע, חוסר ההתייחסות לחזרתה של דלקת הריאות משך 5 פעמים (לשיטתו), משך 4 שנים, היא אשר גרמה באופן מכריע להתפתחות התהליך הדלקתי המפושט שהביא לפגיעה החמורה באונה. שני המומחים מטעם התובע סבורים כי הופעת דלקת ריאות חוזרת באותו אזור, היא אירוע חריג אצל אדם צעיר. אירוע חריג מעין זה, חייב להעלות חשדות אצל הרופא המטפל באשר לסיבת החזרה של הדלקת, ולבחון האם אין סיבה זו קשורה לחסימה של הסמפון. כפועל יוצא מן האמור, על רופא המשפחה היה לנקוט פעולה אבחנתית, המתחייבת מחזרה זו של המחלה באותו אזור. לא די היה להסתפק בצילום רנטגן רגיל לשם כך, אלא היה עליו להשתמש באמצעי אבחנה טובים יותר, אשר יהיה בהם כדי לבחון את מצבה של הריאה באותו אזור המוסתר על ידי צל הלב. אי נקיטת

— סוף עמוד 2 —

פעולה כלשהיא על מנת לאבחן את מצבו, חורגת מכל אמת מידה רפואית סבירה, ומהווה משום הפרת חובת הזהירות כלפיו. על כן, חבה הנתבעת בשיפוי נזקיו.

4. בסיכומים שהגיש התובע בכתב, לאחר שמיעת הראיות בסוגיית החבות, מרחיב התובע וטוען טענות נוספות, הנוגעות להיקף חובותיו של רופא המשפחה. סדרה ארוכה של טענות מועלית כנגד רישומים חסרים, או בלתי מלאים, ברשומה הרפואית שנערכה על ידי הרופא. לשיטתו, חסרונם של רישומים אלה, הביא לכך כי כל רופא, שאינו הרופא המטפל הקבוע, לא יכול היה ללמוד על הנסיבות המיוחדות של חזרת המחלה באותו אזור. ניהול רישומים נאות, עשוי היה להדליק “נורות אזהרה” אצל הרופאים שטיפלו בו, ולהביא לאבחון מהיר יותר של מחלת הקרצינומה, שקיננה בריאותיו של התובע. עוד מוסיף התובע וטוען, כי אי ניהול הרשומה כראוי, גרם לו לנזק ראייתי.

בנוסף, נטענת טענת נזק ראייתי, שמקורה באי עריכת בדיקות דימות ראויות – כפי הראוי במצבו. אי עריכת בדיקות אלה, שהינה תוצאת מחדליו של רופא המשפחה, הביאה לכך שלא ניתן כיום לאתר את המועד בו החלה המחלה להתפשט בריאותיו.

5. סדרת טענות נוספת, נוגעת לדוקטורינת הסיבתיות העמומה. הואיל ודוקטורינה זו שוב אינה חלה במשפט ארצנו, איני סבור כי קיים מקום להיכנס אליה. דייני אם אזכיר כי התובע טען לעניין זה – טענות אשר לא נמצאו על ידי כראויות לבירור.

6. במענה לטענות שהועלו על ידי הנתבעת, ביחס לאי עריכת בדיקת CT, ובאשר לנדירות הגידול, טוען התובע כי טענות אלה נטענו מן השפה אל החוץ. שכן, כלי האבחון הראוי במקרהו, היה עריכת בדיקת דימות ממוחשבת באמצעות CT.

באשר לנדירות הגידול, טוען התובע, כי עובדה זו אינה רלוונטית לעניין אבחון קיומו של התהליך חוסם הסמפון. התהליך אינו כה נדיר ומכל מקום, נדירות הגידול אינה רלוונטית לעניין עצם אבחון קיומו של תהליך חוסם בתוך הסימפון, שכן, החסימה היא זו אשר היתה צריכה להיות מאובחנת תוך זמן סביר.

רופא המשפחה אינו נדרש לאבחן את טיב הגידול או אפילו את מקומו, אולם מוטלת עליו החובה, נוכח הכרותו את החולה וההסטוריה הרפואית שלו, לחשוד כי בגופו מתרחש תהליך אבנורמלי, הדורש נקיטת פעולות על מנת לאבחנו.

7. ביחס לטענה נוספת שהועלתה על ידי הנתבעת, ולפיה הפנה הרופא את התובע לחדר מיון, ובכך העביר את הטיפול לסמכות יותר גבוהה – שם יהיה הטיפול מקיף יותר – ובכך יצא הרופא ידי חובתו, טוען התובע כי טענה זו אינה קבילה. רופא חדר המיון אינו רופאו הקבוע של המטופל, הוא אינו מודע להיסטוריה שלו, ואף אינו יכול לדעת כי המחלה חוזרת כל העת באותו מקום בצורה בלתי סבירה.

— סוף עמוד 3 —

מכל מקום, משהפנה רופא המשפחה את התובע לחדר המיון, היה עליו לעקוב אחריו ולוודא כי אכן נבדק שם, ולוודא את ממצאי הבדיקה. לטענת התובע, כך לא נהג רופא המשפחה, אשר הסיר מעצמו אחריות, הגם שהפרקטיקה הרפואית הנוהגת, מחייבת אותו לעקוב אחריו ולוודא כי עבר את הבדיקות אליהן הופנה, וכי ממצאי הבדיקות תקינים.

ג. טענות הנתבעת:

8. לטענת הנתבעת, פעל רופא המשפחה בצורה סבירה וראויה. העובדות המתוארות על ידי התובע, אינן עולות בקנה אחד עם מחלותיו והטיפול שקיבל. לטענתה, לא מתקיים קשר סיבתי בין נזקיו של התובע, לבין הטיפול הרפואי שניתן לו על ידי רופא הנתבעת. הנתבעת טיפלה בו בדרכים ובשיטות המקובלות, העניקה לו את הטיפול הנכון, המתאים והטוב ביותר בנסיבות העניין, ובאופן מקצועי ושוטף.

הנתבעת סומכת את טענותיה על עדויות שני מומחים מטעמה, המומחה בכירורגיה של בית החזה, פרופסור בסט, ומומחית ברפואת המשפחה, פרופסור חווה טבנקין. על פי חוות דעת אלה, אין לראות במחלותיו החוזרות של התובע, שהיה מעשן כבד, משום אירועים בלתי סבירים, אשר הצדיקו עריכת בירורים נוספים, לרבות בדיקות דימות מעבר לצילומי הרנטגן שנערכו לתובע.

לשיטת הנתבעת, מבקש התובע להטיל על רופא המשפחה חובת זהירות ברמה שאין הוא יכול לעמוד בה. הליכה בתלם אותה מתווה התובע, הינה מן הגורמים המביאים לקיומה של רפואה מתגוננת ולהטלת נטל בלתי אפשרי על הממסד הרפואי, אשר במקום לעסוק ברפואה, יעסוק בהתגוננות, תוך עריכת כל בדיקה אפשרית, לרבות בדיקות הכרוכות בסיכון קרינה משמעותי – כגון הסיכון הכרוך בעריכת בדיקות CT.

9. הנתבעת סבורה כי התובע אינו מציג את העובדות בתיק כפי שהיו. שני אירועי המחלה אשר התרחשו בשנת 2001 ברציפות, חלפו לאחר טיפול אנטיביוטי. התובע החלים החלמה מלאה. החל ממועד החלמתו, ובמשך תקופה של שנה ושמונה חודשים, הוא לא פנה לרופא המשפחה בכל תלונה רלוונטית, הנוגעת למחלה נשוא תביעה זו. בחודש מאי 2003, הוא הגיע לרופא המשפחה בשל חום וקוצר נשימה דו צדדי (להבדיל מקוצר נשימה הנובע מאונה מסוימת של הריאה). בו ביום הוא הופנה לטיפול בחדר המיון. צילום חזה שנערך לו באותו היום, שלל את קיומה של דלקת ריאות. רופאי חדר המיון קבעו כי הינו סובל ממחלת חום – ברונכיטיס. התובע שוחרר מחדר המיון עם הנחייה לפנות לרופא המשפחה, אך נמנע מלעשות כן. לשיטת הנתבעת, הימנעותו זו מלמדת על כך כי תסמיני המחלה חלפו.

הפעם הבאה בה שב התובע אל רופא המשפחה – בתלונות הנוגעות למחלות בדרכי הנשימה – היתה בחודש אוקטובר 2003. בתחילתו של חודש זה, אושפז התובע בבית החולים לשם

— סוף עמוד 4 —

עריכת ניתוח אורולוגי. לאחר הניתוח, הופיעו תסמיני חום ושיעול. התובע חזר לחדר המיון, ושם הועלה חשד לדלקת ריאות, בעקבות ממצאים של כניסת אויר מופחתת מצד שמאל. לאחר מכן, התייצב התובע, ביום 14.10.2003, במרפאת המשפחה, והופנה שוב לחדר המיון, תוך הכנת תוכנית טיפול, אשר כללה עריכת צילום חזה חוזר. על אשר נמצא בחדר המיון, אין הרשומה הרפואית מגלה. אף לא ידוע אם התובע פנה לרנטגן לעריכת צילום ריאה חוזר, כפי הפניית הרופא המטפל. אולם, ביום 4.1.04, התייצב התובע שוב במרפאת המשפחה, הפעם בקשר לתלונות שאינן נוגעות לדרכי הנשימה. באותו מעמד, בדק רופא המשפחה אף ריאותיו של התובע ומצאן נקיות. מעובדה זו, מסיקה הנתבעת, כי התובע נרפא מדלקת הריאות בה לקה בחודש אוקטובר 2003.

התובע חלה בדלקת ריאות פעם נוספת רק בחודש מאי 2005. בשלב זה, נמצא ממצא חדש בצילום הריאות (ברונכיאקטזיות), אשר בעקבותיו הפנהו הרופא לבדיקת CT, ולבדיקה חודרנית בעקבותיה הוא אובחן כסובל מגידול בריאה.

נוכח עובדות אלה, טוענת הנתבעת – בהסתמך על קביעותיה של המומחית מטעמה, פרופסור טבנקין – כי לא נפלה כל רשלנות בהתנהלות הרופא המטפל. שכן, בין אירועי דלקת הריאות, מהן החלים התובע לאחר קבלת טיפול אנטיביוטי, היו תקופות ממושכות, בהן לא ביקר במרפאה או ביקר עקב סיבות אחרות. בנסיבות אלה, לא היתה שכיחות דלקות הריאות בהן לקה גבוהה. המדובר בשלושה אירועים משך שנתיים, אשר לא הצדיקו כל בירור נוסף. השתלשלות אירועים זו אף שוללת את התיאוריה של התביעה, באשר לדלקת שהחלה בשנת 2001 ונמשכה באופן רציף ומחמיר עד גילוי המחלה. בנסיבות אלה, הפעיל רופא המשפחה את שיקול דעתו הסביר, במיוחד כאשר מדובר בבחור צעיר שהינו מעשן, וכאשר סטטיסטית, לא נמצאו גידולים בריאותיהם של מטופלים שגילם נמוך משלושים שנה. אין לדרוש מרופא המשפחה לצפות נתון שאינו קיים בסטטיסטיקה המפורסמת על ידי משרד הבריאות. על כן, החלטותיו ופעולותיו של רופא המשפחה, היו מבוססות על שיקולים סבירים וברמה מקובלת. הואיל ומדובר בשלושה אירועים בודדים אשר השתרעו על פני חמש שנים, עם מרווחים גדולים בין אירוע לאירוע, ובהעדר תלונות אופייניות לקיומו של גידול, לא היה מקום לערוך בדיקות CT קודם למועד בו הופנה התובע בפועל לביצוע הבדיקה. אף עדויות של מומחי התביעה אינן מלמדות על קיומה של פרקטיקה רפואית מקובלת, לפיה יש להפנות מטופלים לבדיקות CT במצבים כגון אלה. חוות דעתם של מומחי התביעה, אינם נסמכות על כל ספרות רפואית ומתעלמות מן הסטטיסטיקה בתחום מחלות הריאה במטופלים שגילם נמוך משלושים.

ביחס לחוות דעתו של פרופסור יודפת, אף מוסיפה הנתבעת ומלינה, כי זה התייחס לדלקת ריאות בה לקה התובע בחודש מאי 2003, הגם שהרשומה הרפואית מלמדת על ברונכיטיס. כן התעלם מומחה זה מן הבדיקה שנערכה לתובע בינואר 2004, אשר העלתה ממצא של החלמה. בהסתמך על עובדות אלה ונוספות, טוענת הנתבעת, כי פרופסור יודפת היה מגמתי

— סוף עמוד 5 —

וחמק ממתן תשובות לשאלות רלוונטיות. ביחס לחוות דעתו של פרופסור מרין, טוענת הנתבעת כי זה התעלם מהעובדה כי התובע החלים ממחלותיו, וטען כי היתה לו חסימה של סימפון, שגרמה לדלקת ברצף משנת 2001 ועד 2005. פרופסור מרין אף העיד כי בחודש מאי 2003, נמצאה כניסת אוויר מופחתת באונה השמאלית התחתונה – זאת חרף האמור ברשומה הרפואית.

10. לטענת ההגנה, אין לקבל את טענות התביעה באשר להפרת חובת המעקב על ידי רופא המשפחה. טענה זו חורגת מחזית הדיון, באשר היא לא נטענה בכתב התביעה. מכל מקום, טענה זו אינה רלוונטית כלל. שכן, לאחר שהתובע נשלח, בחודש אוקטובר 2003, לחדר מיון ולביצוע צילום רנטגן – אך לא שב אל הרופא המטפל – וידא הרופא המטפל בחודש ינואר שלאחר מכן, כי ריאותיו נקיות. בנסיבות אלה, אין כל רלוונטיות לטענת חוסר המעקב. מכל מקום, בנסיבות הקיימות, לא היה מקום כי רופא המשפחה, המטפל בחולים רבים, תוך פרקי זמן קצרים, ישחת את זמנו במעקב אחרי חולים אשר נשלחו לביצוע בדיקות, שעה שמידת הסכנה הנשקפת להם מאי ביצוע הוראות הרופא, אינה כה גדולה. התובע אף לא טען כי רופא המשפחה לא נתן לו הסבר מספק באשר הצורך בביצוע צילומי הרנטגן.

11. באשר לטענות העולות ביחס לאי עריכת רשומה רפואית מספקת ולנזק ראייתי בהעדר בדיקת CT, טוענת הנתבעת ראשית, כי טענות אלה מהוות משום הרחבת חזית אסורה. לעניין זה, ניתנה החלטה כבר על ידי בית המשפט ביום 13.6.11, לאחר בחינת כתב התביעה, וכי בפועל אין כל חוסר ברישום, אשר יש בו כדי לפגוע בתובע. הרשומה שלפנינו מספקת וסבירה, ולא היה מקום להוסיף בה דבר. מכל מקום, לא היה בחוסרים הנטענים על ידי התובע, כדי לשנות את ההבחנות לגביו, לו נוהלה הרשומה כפי שיטתו. עוד טוענת הנתבעת, כי מועד אבחון המחלה לא גרם לתובע כל נזק. זאת, נוכח חוות דעתו של פרופסור בסט, לפיה בכל מקרה התובע היה עובר כריתה מלאה של הריאה השמאלית. באשר לבדיקת ה- CT, הרי כאמור, לא היה מקום לערכה קודם לשנת 2005. על כן, טענת התובע כי הנתבעת גרמה לו נזק ראייתי בעטייה, אינה עומדת. אף מחקירתו הנגדית של פרופסר יודפת עולה, כי רק לאחר 4 שנים, היה מקום לערוך בדיקת CT.

ד. דיון – המסכת העובדתית:

12. מן הרשומות הרפואיות אשר הוגשו לתיק בית המשפט, עולה כי התובע – שהיה בחור צעיר, יליד שנת 1975, לא היה אדם בריא בגופו, בניגוד לנטען בכתב התביעה. הרשומה הרפואית שתחילתה בשנת 2000, מלמדת על כך כי כבר בשנה זו סבל ממחלות זיהומיות שונות, בעטיין עבר ניתוחים וטיפולים. פרופסור יודפת מהרהר בחוות דעתו – חוות דעת הכתובה באופן החושף את הנראטיב שבכתיבתה – כבר על ממצאי בדיקות, המגלים זיהום כבר בחודש ינואר 2000, ולאחריו, לאחר ניתוח סינוס. עוד עולה מחוות הדעת, כי התובע סבל מסוכרת ומעודף משקל. התובע מוסיף וטוען בתצהיר עדותו הראשית, כי הוא סבל

— סוף עמוד 6 —

משיעולים וחום, בתדירות החוזרת על עצמה, “תחילה כל חודשיים, ואז פעם חודש ובסוף מידי שבועיים” (סעיף 5 לתצהיר). טיעון זה, לא רק שאינו עולה בקנה אחד עם האמור בפרשת התביעה, אלא סותר את הרשומות הרפואיות, לפיהן בעוד שבשנת 2001 סבל משתי התפרצויות של דלקת ריאות, הרי מאז המרווחים בין מחלותיו היו גדולים כמה מונים מהעולה בתצהירו הגוזמתי.

להלן אסקור את הממצאים העולים מן הרשומות הרפואיות (נספח א’ לתצהיר ד”ר בשארה) וכן ממכתבי חדר המיון (נספח ב’):

דלקת הריאות הראשונה ממנה סבל התובע, אובחנה בחודש מאי 2001. ביום 5.5.01 הוא פנה לחדר מיון. בבית החולים נמצא כי הינו סובל מדלקת ריאות משמאל. ביום 18.5.01 הוא פנה לראשונה לרופא המשפחה, ד”ר בשארה, אשר קבע כי חלה הטבה מסוימת במצבו, אך עדיין נמצאה כניסת אויר מעט מופחתת לריאה השמאלית, ונשמעו חרחורים יבשים בבסיס הריאה. על כן, טופל התובע בתרופות אנטיביוטיות. נראה, כי ממחלה זו הוא לא החלים באופן מיידי. שכן, מוצאים אנו ברישומים הרפואיים כי כבר ב- 19.7.2001 הוא פנה לחדר מיון, שם אובחנה דלקת ריאות באותה אונה. פנייתו לרופא המשפחה באירוע השני, היתה רק בתחילת חודש אוגוסט – דהיינו לאחר שכבר פנה לטיפול רפואי בחדר המיון. נראה, כי יש רגליים לסברה כי אירוע זה הינו המשכו של האירוע הקודם, ממנו לא החלים התובע כליל.

בעדותו, הסביר הרופא, ד”ר בשארה, כי נראה שמחלה זו הינה המשכה של קדמותה, ממנה לא החלים התובע כליל (ראה עדותו בעמוד 27 שורה 9) וכך גם נוטה להסכים פרופסור יודפת (ראה חוות דעתו).

ממצא הבדיקה היה “כניסת אויר מופחתת משמאל בשליש התחתון”. בביקור נוסף, ביום 10.8.01 ביקר התובע, פעם נוספת אצל רופא המשפחה, אשר רשם כי הינו מרגיש טוב יותר, ללא חום אך ממשיך להשתעל.

ביום 30.8.01 ביקר התובע, במרפאה, הפעם התלונן על כאבי גב ובטן. הרופא המטפל בדק בין היתר את ריאותיו של התובע ורשם “במצב כללי טוב. הריאות נקיות”. עם זאת, קבע בתכנית הטיפולית כי יש לערוך לו צילום חוזר, והפנהו לצילום חוזר. נראה, כי התובע לא ניגש לביצוע הצילום.

ביום 16.5.03, פנה התובע פעם נוספת לרופא המשפחה. הפעם בשל תלונות על חום, קוצר נשימה וצמרמורות. ממצאיו של הרופא בבדיקה היו “כניסת אויר מופחתת דו צדדית – והאבחנה היתה דלקת ריאות (PNEUMNONIA)”. התובע פנה לחדר המיון, שם שונתה האבחנה מדלקת ריאות לברונכיטיס – שהינה דלקת של הסמפונות. עם זאת, רושם הרופא בחדר המיון כי מצא, בין היתר, כניסת אויר מופחתת לבסיס ריאה שמאלי. צילום חזה

— סוף עמוד 7 —

שנערך במיון לא העלה ממצאים. התובע קיבל הוראות לשימוש באנטיביוטיקה ומורידי חום, תוך הפניה למעקב הרופא המטפל.

כאמור, בעת שביקר התובע אצל רופא הנתבעת, לא נמצאו ממצאים המעידים על פגיעה באונת ריאתו השמאלית התחתונה. ממצא זה, אשר נקשר להבחנה של ברונכיט נמצא רק בבית החולים. התובע פנה לבית החולים, לאחר שהופנה לשם על ידי הרופא המטפל (כעולה מן הרשומה הרפואית), ולאחר שטופל לא שב אל הרופא, חרף הנחייה שקיבל לעשות כן.

אירועים אלה מלמדים כי למעשה, רופא הנתבעת לא ידע, ולא יכול לדעת כי האבחנה שלו שונתה בחדר המיון. ברי, כי בשלב זה לא עמד כל ממצא חריג לנגד עיניו.

האירוע הבא התרחש כ- 5 חודשים לאחר מכן, בחודש אוקטובר 2003. בתחילת חודש זה סבל התובע מדלקת מסוג BALANITIS (דלקת העורלה) שדרשה טיפול אורולוגי בבית החולים. ביום 7.10.03 ניתן לו מכתב הפניה לצורך ניתוח ברית מילה. כעולה מרישומי בית החולים, הוא פנה לאחר הניתוח לבית החולים, ביום 12.10.03, כשהוא סובל מכאבים בבטן העליונה שמאל – עם הקרנה לחזה. בבדיקה נמצאו ריאות נקיות. אובחנה “מחלת חום – FEVER וערכי סוכר גבוהים הדורשת טיפול דיאטטי”.

יומיים לאחר מכן, ביום 14.10.03, מבקר התובע במרפאת הנתבעת, וכך רשם הרופא בכרטיס:

“תלונות/סיבת הפניה לאחר ניתוח ברית מילה

מהלך הניתוח ואחריו תקין

מזה שלושה ימים כאבים בבית החזה עם שיעול וקוצר נשימה

חום וצמרמורות.

נמצאו ערכי סוכר גבוהים במיון אנגלי.

ממצאים: מצב כללי טוב, מתנשם ללא כחלון.

לא נושם חופשי עד הסוף

כניסת אויר מופחתת משמאל

אין שפשוף”.

האבחנה היתה חשש לדלקת ריאות משמאל.

(PLEVRO PNEUMONIA SUSP – LT),

הוא הופנה לבדיקות ולמיון באבחנה של: “דלקת ריאות עם פליורדיניה (כאבי חזה – ב.א.) סוכ” (סוכרתי – ב.א.) .

התוכנית הטיפולית כללה צילום חזה חוזר ובירור סוכר וטיפול.

— סוף עמוד 8 —

נראה, כי התובע לא ביצע את הנדרש ממנו, לא ניגש לביצוע צילום חזה חוזר, ולא שב אל הרופא המטפל.

מכל מקום, ברשומה הרפואית אין כל רישום באשר לביקור נוסף במרפאה, עד ליום 6.1.04 – מועד בו טרדו את התובע כאבי ראש. בין השאר, במהלך הבדיקות שעשה הרופא באותו ביקור, הוא האזין אף לריאותיו של התובע ומצא “ריאות נקיות ללא צפצופים או פקעים”.

לאחר למעלה משנה בה לא ביקר כלל במרפאה, ביקר התובע במרפאה ביום 7.4.05, כשהוא סובל מדלקת ריאות.

בבדיקות שנערכו לו קבעו ממצא כניסת אויר ירודה משמאל. הוא הופנה, בין היתר, בדחיפות לביצוע צילום חזה דחוף.

הביקורים ההבאים היו ביום 8.4.05 ו- 15.4.05.

מדדי הבדיקות שנערכו לו היו “בכיוון דלקתי – מובהק”, כאשר עדיין אובחנה כניסת אויר ירודה משמאל ושוב הוא הופנה לביצוע צילום רנטגן.

ב- 29.4.05 הוא חזר למרפאה. על ביקור זה, מלמדת הרשומה הרפואית כדלקמן:

“תלונות/סיבת הפניה ביקור חוזר מתאריך 15.4.05

דלקות ריאות חוזרות

משתעל

שיפור קלינית. החום בירידה

מדדי הבדיקות בכוון דלקתי מובהק

שיפור בצילום חזה מאוד מינמלי

לאחר טיפול של שבועיים אין שינוי בממצא מריאה שמאל עם חשד ל BRONCHIECTASIS. לא ניתן לשלול SOL”.

נוכח ממצאים אלה ובמיוחד ממצא של ברוכואקטיזיות, הופנה התובע לביצוע בדיקת CT חזה. בעקבות בדיקה זו, הוא הופנה לרופא ריאות.

13. עד כאן תקציר הממצאים מן הרשומה הרפואית. ממצאים אלה אף נתמכים בתצהירו של ד”ר בשארה – שהינו היחיד אשר הצהיר על העובדות הרלוונטיות. תצהירו של התובע עצמו הינו “אילם” ביחס להשתלשלות העניינים. כפי שכבר קבעתי לעיל, לוקה תצהיר זה בהפרזה רבתי, כפי המפורט בסעיף 5 לתצהירו:

— סוף עמוד 9 —

“בשנת 2001 התחלתי לסבול משיעולים וחום גבוה ופניתי לקופת חולים, מדובר בתופעה שהיתה חוזרת על עצמה, תחילה כל חודשיים ואז פעם חודש ובסוף מידי שבועיים וכל פעם הייתי פונה לקופת חולים שם טופלתי תקופתית בלבד ללא הטבה ארוכת טווח”.

ברי, כי דברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם הרשום ברשומה הרפואית, המתייחסת, לכל היותר, ל- 5 אירועים שהשתרעו על פני תקופה של 4 שנים, מנגד, מצהיר רופא המשפחה שטיפל בתובע, ד”ר בשארה:

“מהכרטיס הרפואי עולה כי בין 2 ארועי דלקת הריאות משנת 2001 התובע חש בטוב, לאחר מכן במשך כשנתיים ביקר במרפאה מספר פעמים ללא תלונות של דלקת ריאות. לאחר דלקת הריאות בשנת 2003 עברה עוד שנה וחצי עד לדלקת הבאה (4/05), שהביאה לאבחון המחלה, כלומר ניתן לראות שאין המדובר ברצף של דלקות אלא באירועים בודדים בלבד, מהם החלים כל פעם לאחר קבלת טיפול, עם מרווחים גדולים אצל בחור מעשן”.

עד כאן, הרישומים הרלוונטיים העולים מן הרשומות הרפואיות שהומצאו לעיוני. מסמכים אלה שהוגשו בהסכמה עמדו בפני המומחים שהעידו. על כך בהמשך.

ה. מסקנות העדים מן הרשומה:

14. התובע סמך את תביעתו על חוות דעתו של פרופסור גדעון מרין. מומחה בעל שם בכירורגיה של הלב והחזה. מומחה זה ציין בחוות דעתו כי התובע:

“בחודש מאי 2001 אובחן לראשונה כסובל מדלקת ריאות באונה התחתונה של הריאה השמלאית, וטופל באנטיביוטיקה בהצלחה. כעבור חודשיים חזרה והופיעה דלקת הריאות באותו אזור בדיוק וגם הפעם טופל באנטיביוטיקה ללא בירור נוסף. בחודש מאי 2003 באוקטובר 2000 חזרו והופיעו דלקות ריאה.גם בכל המקרים הללו לא בוצע שום בירור לסיבת החזרה של הדלקת הריאות באותו מקום. בנוסף יש לציין אירועים רבים של “הצטננות”. בחודש אפריל 2005 מצויים לראשונה בגליון החולה כי בנוסף לדלקת הריאות שלקה בה שוב באותו אזור נמצאו גם ברונכיאטיזיות…”.

בפרק הדיון קובע המומחה:

— סוף עמוד 10 —

“הופעת דלקת ריאות פעמים חוזרות אצל אדם צעיר באותו מקום היא אירוע חריג… חזרה כזו פעמיים שלוש באותו מקום חייבת להעלות בדעתו של הרופא את החשד לכך שסיבתה היא חסימה מקומית של המקום. חסימה כזו יכולה להיות בגלל גוף זר או גידול הגדל בתוך הסימפון או גידול מחוצה לו הלוחץ עליו וחוסם את הסימפון. לעיתים נדירות יכול כשל חיסוני לגרום לדלקת ריאות חוזרת, אם כי לא בהכרח באותו מקום”.

לטעמו של המומחה, התרחש הרס אונת הריאה במהלך ארבע השנים מאז הופעתה לראשונה של הדלקת. גילוי מוקדם, עשוי היה למנוע את ההרס, הסתפקות בכריתת הגידול על ידי “ניתוח שרוול” ושימור הריאה.

וכך הוא מסכם את חוות דעתו:

“חוסר התייחסות לחזרת דלקת הריאות מספר כה רב של פעמים באותו מקום היא בניגוד לכל אמת מידה רפואית סבירה. די לפתוח ספר לימוד בסיסי לסטודנטים על מנת להווכח כי שרשרת אירועים כזו חייבת לעורר חשד לחסימת הסימפון כבר לאחר האירוע השני (אשר התרחש, כזכור חודשיים לאחר הראשון) או למצער האירוע השלישי ועל הרופא היה להפנותו ארז לבדיקה שבוצעה רק ארבע שנים מאוחר יותר.

כאמור, אבחנה נכונה בזמן היתה יכולה למנוע ממר מזאוי נכות כלל (במקרה שהיה ניתן לשמר את כל הריאה) או, למצער, לגרום לו נכות קלה ולא משמעותית מבחינה תפקודית לו ניתן היה להסתפק בכריתת האונה השמאלית התחתונה בלבד”.

15. הנתבעת המציאה מנגד את חוות דעתו של פרופסר לאל – אנסון בסט, גם הוא מומחה כל שם בניתוחי בית החזה.

פרופסור בסט, הלך בתלם חוות דעתו של פרופסר מרין וקיבל את הטיעון כי התובע סבל 5 פעמים מדלקות חוזרות.

לטעמו, גילו הצעיר של התובע, שהיה בן 26 בעת התופעת הדלקת הראשונה, מונע את העלאת האפשרות של גידול כאופציה ראשונה. אף לא היתה סבירות לקיומו של גוף זר – שכן בד”כ גוף זר נשאב אל הריאה הימנית, זאת, נוכח מבנהו האוטונומי של גוף האדם.

— סוף עמוד 11 —

צילומי רנטגן כמעט ואינם מאפשרים אבחון מחלות באונה התחתונה של הריאה השמאלית, כיוון שהיא מוסתרת על ידי צל הלב. “לכן, קשה מאוד להעלות את החשד שמתרחש משהו נוסף מעבר לדלקת ריאות במקרים אלו”.

פרופסור בסט מסתמך בחוות דעתו על מאמרים מן השנים 1984 – 1996, לפיהם קשה מאוד לאבחן קרצינומה. במיוחד, במקרים בהם אין צילום מוכיח.

וכך קובע פרופסור בסט:

“לכן, לדעתי, אין שום בסיס לטענה של פרופסור גדעון מרין שהמערכת הרפואית לא עמדה באמות מידה המקובלות, הקיימות, הסבירות.

הסבירות של תהליכים גידוליים הם קטנים באנשים צעירים, גם ההופעה של המחלקה באונה התחתונה של הריאה בצד שמאל מוסתר על ידי צל הלב גרם לאיחור באבחנה. גידול קרציוניד של הריאה הינו גידול נדיר ביותר ונמצא בכ- 4% מכלל גידולי הריאה, הסבירות שרק 1 מכל 10 רופאים יפגשו עם גידול כזה במשך הקריירה הרפואית שלהם.

במרפאות קופת חולים וחדרי מיון שמופיע בחור בן 26 עם דלקת ריאות, לא תמיד לאותו רופא, הסבירות שהרופא ישלח אותו לבירור נוסף מעבר למתן אנטיביוטיקה הוא בסבירות נמוכה”

לטעמו, אבחון מחלתו של התובע היה במסגרת פרק הזמן הסביר, העומד בקריטריונים המקובלים על פי הספרות.

16. יש לציין כי שני המומחים הנ”ל הינם כרורגים. השניים אינם מומחים ברפואת המשפחה, אינם מודעים לשיטות ודרכי עבודתם של רופאי המשפחה. לא מצאתי בעדויותיהם כל ראיה שתלמד על הפרקטיקה המקובלת בתחום דרכי העבודה והאבחון הנוהגים ברפואת המשפחה. שני המומחים, כרופאי בית חולים בדרגה שלישונית, זוכים לראות את המטופל רק לאחר שנעשו לו כל האבחנות הדרושות, ולאחר שבדרך כלל עבר כבר בדיקות של רופאים מומחים. שלב זה זהה לשלב בו נשלח התובע לניתוח כריתת ריאה, לאחר שנעשו לו כל הבדיקות האפשריות. השאלה הניצבת לפתחי הינה, כיצד היה על רופא המשפחה לנהוג בנסיבות שהובאו לעיל.

ואכן, הנתבעת הגישה, כחלק ממסכת ראיותיה, את חוות דעתה של פרופסור חווה טבנקין מומחית ברפואת המשפחה. בתגובה לחוות דעת זו, הגיש התובע חוות דעת נגדית שנערכה על ידי פרופסור יודפת. כמקובל, כל אחד משני המומחים חיווה דעתו באופן מנוגד.

— סוף עמוד 12 —

פרופסור טבנקין, אשר חיוותה דעתה תוך סקירת הרשומות הרפואיות, מצאה, כי בין אירוע תחלואי אחר למשנהו היו מרווחים גדולים – ולא היה כל מקום לעריכת בירורים נוספים. כדבריה:

“על פי עובדות המקרה מדובר בגבר בן 30 מעשן אשר בשנת 2001 פיתח 2 אירועים של דלקת ריאות ובשנת 2003, כשנתיים לאחר מכן, פיתח אירוע אחד של ברונכיטיס ואירוע נוסף של דלקת ריאות וזאת לאחר שעבר אירוע טראומטי של ברית מילה. לאחר מכן עברו עוד שנה וחצי עד הופעת דלקת ריאות בחודש אפריל 2005 ורק אז הועלה חשד לברונכיאקטיזיות בצילום חזה. בעקבות ממצא זה נעשה מיידית בירור מלא שהוביל לאבחנה ולטיפול. כלומר, לא היה כל עיכוב בבירור החולה וכלל לא מדובר באירועים חוזרים של דלקת ריאה אלא ב- 3 אירועים ודאיים של דלקת בריאה שמאלית תחתונה בלבד ואירוע של ברונכיטיס במהלך של שנתיים וזאת אצל אדם מעשן ובאירוע החמישי הקשור בריאות נעשה כבר בירור מקיף. גם אם מדובר בדלקת ריאות באותו אזור בריאה, התדירות של 3 אירועים במהלך שנתיים (עד 2003) הייתה סבירה ביותר לגבי אדם מעשן ולא הצדיקה כל בירור נוסף או ביצוע CT. כל פעם הייתה תגובה טובה לטיפול האנטיביוטי ובמהלך כל דלקת ריאות ואחריה בוצעו צילומי חזה שלא העלו כל ממצא אחר למעט דלקת ריאות. רופא המשפחה מסתמך בעבודתו על תשובות הרנטגנולוגים ובמקרה שלפנינו לא נמסר על כל ממצא חשוד לברונכיאקטזיות או כל ממצא אחר המצדיק בירור עד שנת 2005”.

המומחית מציינת כי בין תקופת מחלה אחת לשניה, היתה החלמה מלאה, ללא סימני דלקת.

לדעתה, גם כיום, אין בפרקטיקה הנוהגת, המלצה לביצוע CT חזה על מנת לאבחן, אבחון מוקדם של סרטן החזה אצל מעשנים. מצבו של התובע בעת מחלותיו, לא הצדיק ביצוע צילומי CT, אלא בשנת 2005 כאשר הועלה חשד לברונכיאקטיזיות.

עבודתו של רופא המשפחה שטיפל בתובע היתה סבירה וכן גם הרישומים שערך – שכן כל רופא הפותח את הרשומה הרפואית במחשב המרפאה, רואה מידית את כל ההסטוריה הרפואית של המטופל.

17. המומחה מטעם התובע, פרופסור יאיד יודפת, אשר בחן גם הוא את הרשומות הרפואיות שנערכו ביחס לתובע, יצא חוצץ נגד מסקנות אלה, תוך שהוא תוקף את הרופאים המטפלים בגין ניהול רשומה בלתי מספקת לדעתו. הואיל וסוגיה זו של ניהול הרשומה לא היוותה

— סוף עמוד 13 —

חלק מחזית המחלוקת בהליך שלפני, כאשר בפירוש אסרתי על הרחבתה של חזית המחלוקת מעבר למתווה בכתבי הטענות – מה עוד שהמומחה מתייחס לעניינים צדדיים – לא אתיחס לנקודות אלה, אשר העלתן מעוררת תהיות באשר לנראטיב מסוים שהנחה את המומחה.

וכך מסכם פרופסור יודפת את חוות דעתו:

“אנו עדים לשני אירועים של דלקת ריאות בשנת 2001 – האחד בחודש מאי והשני בחודש יולי כאשר בשניהם היה הממצא בחלק התחתון של הריאה השמאלית. נתן היה לקבל את ההסבר שאולי נבעה סלקת הריאות בחודש יולי מריפוי לא מלא של הדלקת שהיתה במאי. אבל לא ניתן לקבל חוסר ההתייחסות לדלקות הריאה באונה השמאלית בחודשים מאי ואוקטובר 2003. איני מקבל את דעתה של פרופסור טבנקין שדלקת ריאות באותה אונה כשנה וחצי לאחר הדלקת הקודמת באדם מעשן אינה קשורה בדלקות הקודמות בגלל היעדר תלונות במשך אותה תקופה. היכן התייחס רופא המשפחה לעישון? מדוע אין כל ציון ברשומה מה היו תוצאות צילום החזה? מה היה מהלך המחלה? האם ביצוע ברית מילה גורם לדלקת ריאות!

איני מבין איך התעלם רופא המשפחה מהאירוע השלישי של דלקת הריאות שהיה צריך להדליק אצלו נורה אדומה! מדוע לא העלה במחשבתו האפשרות שאירוע שלישי של דלקת ריאות באדם מעשן יכול להחשיד למשל בסרטן בריאות. ידוע שגידול יכול להיות חופשי מכל תסמין כל עוד לא קיימת התלקחות דלקתית שנבעה כנראה במקרה שלפנינו מחסימות חלקיות של אחד הסימפונות בעוד שההתלקחויות הדלקתיות הנוספות בשנת 2005 נבעו מחסימה גדולה יותר, חוסר ההתייחסות של רופא משפחה לאירוע דלקת הריאות החוזרת מעיד על שטחחיות והעדר של מחשבה רפואית. במקרה זה היה על רופא המשפחה לבצע בירור יסודי ואין לי ספק שניתן היה להגיע לאבחנת הגידול עוד בשנת 2003.

ומסקנותיו הינן:

“מסקנות:

1. טיפולו של רופא המשפחה בתובע היה רשלני. הרשלנות התבטאה בשטחיות ובהעדר כל מחשבה רפואית שהיתה צריכה

— סוף עמוד 14 —

להתעורר אצלו כבר בשנת 2003 לאור 4 אירועי דלקות הריאה החוזרות באונה התחתונה של הריאה השמאלית.

2. ניהול הטיפול והרשומה הרפואית לא תאם את הנדרש מרופא משפחה סביר דבר שהתבטא בין השאר בהעדר התייחסות כל שהיא לעובדה שהתובע היה מעשן ובטיפולו הלקוי במחלקת הסוכרת וההשמנה.

3. קיימת סבירות גדולה מאוד שניתן היה להגיע לאבחנת הגידול ולכרות אותו עוד בשנת 2003 אלמלא רשלנותו של רופא המשפחה. אבחון מוקדם היה יכול למנוע את הסבל שנבע מדלקות הריאה הנוספות שהתפתחו בשנת 2005, מכריתת הריאה השמאלית בשלמותה ומהמגבלות הכרוכות באיחור זה”.

18. הינה כי כן, פרופסור יודפת מסכים כי יתכן ושני האירועים שאירעו בשנת 2001 הינם תולדת מחלה אחת שפרצה בחודש מאי, אשר לא נרפאה באופן מלא עד חודש יולי. למסקנה זו גם הגיע הרופא המטפל, ד”ר בשארה בעדותו:

“יש רפואה כפי שנקרא “רילפס איפקשן”. זה חיידק או מחלה שיכולה לחזור על אותו חיידק שהוא עמיד לאנטיביוטיקה מסוימת ויכול להיות מחולל חדש, לא בגלל איזה שהוא פגם אצל אותו חולה שלא ניתן לזהות” (עמוד 27).

מנגד, התפתל פרופסור יודפת, עת נחקר באשר לממצאי הבדיקות שנערכו לתובע בחודש מאי 2003. ממצאים אלה אינם עולים בקנה אחד עם התזה שלו באשר לחזרה שלישית של דלקת ריאות באונה השמאלית התחתונה כעבור כ- 20 חודשים. לטענתו, אירוע זה היה אמור “להדליק נורה אדומה” אצל רופא המשפחה.

אלא שבאירוע זה מחודש מאי, מסתבר כי ברשומה הרפואית נכתב “כניסת אויר מופחתת דו צדדי”. ואילו ממצאי רופאי בית החולים האנגלי, אליו נשלח התובע על ידי רופא המשפחה להמשך בירור, קבעו כי התובע סובל מדלקת הסימפונות – ברונכיטיס. ממצאים אלה הוצגו בפני המומחה (ראה עמוד 19 לפרוטוקול חקירתו). זה טען, על דרך הסתם, כי אינו מקבל את ההבחנות שנרשמו על ידי הרופאים בזמן אמת. לא ניתן הסבר מדוע אין הוא מקבל ממצאים אלה, פרט לכך שהוא מביע תמיהה מדוע אין רופא המשפחה מתייחס לממצאי רופאי בית החולים [שם].

בנקודה זו אעשה אתנחתא ואציין, כי כעולה מן הרשומה הרפואית, נראה שהתובע לא שב אל רופא המשפחה. פרופסור יודפת תוקף את התנהלותו של רופא המשפחה לעניין זה

— סוף עמוד 15 —

בקבעו כי היה עליו לבדוק ולחקור מה עלה בגורל הטיפול בחדר המיון – על כך אדון בהמשך.

מנגד, מציינת פרופסור טבנקין בעדותה, כי אירוע חודש מאי 2003 אינו אירוע של דלקת ריאות ומוסיפה:

“זו דלקת של ברונכיט (הסימפונות) ולא דלקת ריאות. היא בדרך כלל דו צדדית ואין לה סימנים בצילום חזה”.(עמוד 39).

העדה ציינה מהם התסמינים לזיהוי ברונכיטיס ואת העובדה כי דלקת ריאות אף לא זוהתה בצילום חזה (ראה עדותה לעניין זה בעמוד 40).

המומחים האחרים לא התייחסו ולא נשאלו על אירוע זה. הרשומה הרפואית לעניין זה, עולה בקנה אחד עם עדותה של המומחית פרופסור טבנקין – בניגוד להצהרות סתמיות שהושמעו מפי פרופסור יודפת, אשר מיאן לקבל את ממצאי הרופאים אשר בדקו את התובע בזמן אמיתי. איני מקבל לעניין זה את עדותו של פרופסור יודפת, ומעדיף על פניה את עדותה הברורה של פרופסור טבנקין.

יוצא איפוא, כי בניגוד לגישתו הגורפת של התובע והמומחה מטעמו, הוא סבל מאירועים חוזרים של דלקת ריאות באונה השמאלית התחתונה בשני אירועים חוזרים, האחד בשנת 2001 – המורכב מרצף של שני אירועים, והשני באוקטובר 2003 – למעלה משנתיים לאחר שהחלים מאירוע שנת 2001.

ידוע לנו, כי כל אימת שהתובע לקה במחלה זיהומית – הועיל טיפול אנטיביוטי שניתן לו והביא לריפוי המחלה. שכן, הרשומות מלמדות כי בסיומו של כל אירוע, או לאחר מכן, נמצאו הריאות נקיות. כך נרשם ביום 31.8.01 – עת ביקר התובע אצל רופא בהתלוננו על כאב גב ובטן וכך היה עת נבדק בבית החולים בנצרת ביום 12.10.03 – עת פנה לשם בתלונה של מחלת חום, בה לקה לאחר שעבר ניתוח ברית מילה. נראה, כי מחלה זו אובחנה דווקא על ידי רופא המשפחה כדלקת ריאות באונה השמאלית התחתונה, בביקורו ביום 14.10.01. רופא המשפחה הכין בביקור זה, תוכנית לטיפול ואבחון (שכללה הפניה למיון וצילומי חזה), אלא שהתובע נמנע מלפעול על פי תוכנית זו, ככל הנראה.

מכל מקום, הסתבר, וזאת רק בביקורו הבא של התובע אצל רופאו – ביקור שנערך בחודש ינואר 2004 – כי ריאותיו של התובע נבדקו ונמצאו נקיות.

כפי העולה מחוות דעתו של פרופסור מרין, גרם הגידול בריאותיו של התובע לחסימת דרכי האוויר לאונה השמאלית התחתונה. העובדה כי בתום כל אירוע, או בבדיקות שנערכו לתובע בין האירועים, נמצא כי כניסת האויר לריאותיו תקינה – וממצא זה נמצא

— סוף עמוד 16 —

גם על ידי הרופא המטפל וגם על ידי רופא חדר המיון – היה בה כדי לכבות כל נורת אזהרה שמקורה בחזרתם של האירועים. כעולה מעדותו של ד”ר בשארה בעמוד 33, הוא בדק ומצא כניסת אויר טובה בתום כל פרץ מחלה. ד”ר בשארה עמד בעדותו על ריבוי המחלות, מהן עלול היה התובע לסבול, כאשר על רופא המשפחה היה לערוך אבחנה מבדלת. (ראה עדותו בעמוד 29 שורות 14-20). יש לציין כי פרופסור מרין לא היה מודע כלל לכל הרשומות הרפואיות, אלא קיבל מב”כ התובע רק את תיקו הרפואי של התובע בקופת חולים ולא את תעודות חדר המיון. (ראה עמוד 9 לפרוטוקול). מכל מקום, פרופסור מרין חזר בעדותו, פעם אחר פעם, כי נזקיו של התובע נבעו מחסימה של הסימפון על ידי תהליך גידולי. (ראה עדותו בעמוד 8 למטה, עמוד 9 שורה 18 ושורה 25). עדותו זו סבירה. שכן, גידול, בניגוד לדלקת, אינו נרפא לאחר טיפול אנטיביוטי. על כן, יש להניח במקרה של גידול חוסם סימפון, כי החסימה היתה נותרת גם לאחר ריפוי המחלה הזיהומית בעקבות טיפול אנטיביוטי. על כן, סבירה יותר עדותה של פרופסור טבנקין, לפיה לא היה מקום לערוך בדיקות נוספות לגילוי הגידול, על דרך של הבחנה מבדלת.

פרופסור טבנקין עמדה אף בעדותה על התסמינים המלמדים על קיומו של גידול, סימנים שאינם מחייבים דווקא קיומה של דלקת:

“ש. ידוע ותסכימי איתי שגידול יכול להיות חופשי מכל תסמין, כלומר אין סימני היכולים להצביע עליו. כל עוד לא קיימת מה שנקרא התלקחות דלקתית. האם נכון אם לאו.

ת. לפעמים כן ולפעמים לא, לא בהכרח חייבת להיות דלקת כדי לאבחן גידול, לגידול יש סימנים בעצמו כמו שיעול שלא מפסיק, עקשנים וטורדנים, גניחת דם, כאבים בכל מיני מקומות בחזה, אבל זה לא חייב להיות דלקת. מה שקורה הרבה פעמים זה מזה שיש דלקת ואז עושים צילומים ואז אפשר לאבחון, זה בעצם מה שקרה פה, היתה דלקת ואפשר היה לאבחון את החשד לברונכיטאקטזיות”.

אין חולק על כך כי תסמינים אלה לא התקיימו באופן רצוף.

ו. נדירות המחלה:

19. נתון נוסף, אשר אמור היה לשמש כאבן דרך לרופא המשפחה, הינו נתוני הסטטיסטיקה. אין חולק על כך – לרבות פרופסור יודפת – כי גידולי ריאה סרטניים אינם שכיחים אצל אנשים צעירים שגילם פחות מ- 30 שנה. נתונים אלה הוצגו בפני המומחה, אשר הודה כי אכן המדע עובד “לפי סטטיסטיקות” וכי: “לגבי דיאגנוזה אנו עושים הבחנה מבדלת והיא מבוססת בדרך כלל על שכיחות דברים שקיימים…” (ראה עדותו בעמוד 14 שורות 26 ו- 29). עם זאת, התעקש המומחה וטען, כי סטטיסטיקה אינה אומרת לו דבר, וזאת, חרף העובדה

— סוף עמוד 17 —

שהשיב בחיוב לשאלת בית המשפט, כי “המדע עובד לפי סטטיסטיקות”. הוא אף הודה כי הגידול ממנו סבל התובע, הינו גידול נדיר יחסית (עמוד 13 שורה 21).

אמנם,הסתברות סטטיסטית אינה חזות הכל. אולם, היא מהווה מרכיב ממרכיבי הבדיקה השונים המצויים בארגז כליו של השופט, הבא לבחון את סוגיית הפרת חובת הזהירות הקונקרטית על ידי הרופא כלפי מטופלו. מכל מקום, אין ספק כי שעה שהרופא בא להפעיל את שיקול דעתו על מנת לאבחן את הליקויים מהם סובל מטופלו, יעשה הדבר על פי הנסיבות, התסמינים, עברו הרפואי של המטופל וניסיון החיים. כל אלה גם יחד יוצרים את יכולת הצפייה של הרופא. יכולת הצפייה הינה רלוונטית לצורך ההבחנה ולצורך קביעת סטנדרט ההתנהגות של הרופא. (ראה ע.א. 2694/90 הסתדרות מדיצינית הדסה נגד מימון, פ”ד מו [5] 628, (1998); ע.א. 5586/03 ד”ר לארי פרימונט נגד פלוני (נבו – 29.3.07); ע.א. 58/82 קנטור נגד מוסייב פ”ד לט [3], 253). מכל מקום, אין לשכוח כי לעיתים המדיניות המשפטית מגדירה סיכון בלתי מצוי, סטטיסטית, כסיכון שהרופא חייב לצפותו ולהערך לקראתו, הגם שיש בכך כדי להטיל נטל כבד על אנשי המקצוע. (ראה כרמי, בריאות ומשפט, (2003) חלק א’ עמוד 105, בהסתמך על האמור בע.א. 612/78 פאר נגד קופר, פ”ד ל [2] 720).

כפי העולה מעדויותיהם של הרופא המטפל ד”ר בשארה, של המומחית מטעם הנתבעת פרופסור טבנקין, ואף מבין השיטין של עדותם של פרופסור יודפת ופרופסור מרין – רופאי משפחה כמעט ואינם נתקלים בגידולים סרטניים בריאותיהם של מטופלים שגילם פחות מ- 30 שנה. על כן, גם הצפיות הינה מועטה.

אמנם, כפי שנאמר בפסק הדין המנחה בעניין קנטור נגד מוסייב, אין הרופא, הבא לאבחן את מטופלו, יוצא ידי חובתו בכך שהוא מקבל החלטה ההולמת ממצאים גלויים. שומה עליו לפעול בשקידה ראויה ובמעמד סביר, על מנת שכל הממצאים יובאו לידיעתו. לשם כך, עליו לחקור ולדרוש, על מנת להשלים את כל הממצאים החסרים. (ראה גם ע.פ. 116/89 אנדל נגד מדינת ישראל, פ”ד מה [5] 276, 289). עם זאת, כפי שנמצא לנו בפרשיית לארי פרימונט, שאלת הצפיות וקביעת סטנדרט ההתנהגות המצופה מהרופא, נוגעת לסיטואציה הקונקרטית לפניה עמד, כאשר על התובע הנטל להוכיח כי הוא סטה מסטנדרט ההתנהגות המצופה ממנו.

בנסיבות אלה, הגם שאין סוגיית ההסתברות הסטטיסטית מכרעת לעניין קביעת שאלת הפעולות הסבירות שעל הרופא היה לנקוט, הרי שיש לה משקל מצרפי בהצטרפה לכל יתר הנתונים שהובאו בפני.

ז. חובת הזהירות של הרופא:

— סוף עמוד 18 —

20. הניתוח העובדתי מובילני אלי השאלה – האם במקרה שלפנינו הפרו רופאי הנתבעת את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע? אין מחלוקת, כי לנתבעת ולרופאיה חובת זהירות מושגית כלפי התובע. שאלה זו הוכרעה באין ספור פסקי דין ואיני רואה מקום לחזור ולדוש בהם. לדעת המומחים מטעם התובע, די היה בעריכת בדיקת CT על מנת לאתר את הגידול שקינן בריאתו של התובע. המחלוקת הינה בשאלה – האם על סמך הנתונים הקיימים שעמדו נגד עיניו של הרופא המטפל באותן נסיבות, היה מקום לשלוח את התובע לעריכת בדיקה כאמור. עיון בחוות דעתם של המומחים לרפואת המשפחה מטעם שני הצדדים, מלמד כי ראשית היה מקום לערוך בדיקות רנטגן לתובע. הפרקטיקה המקובלת התייחסה אך ורק לבדיקות רנטגן. ד”ר בשארה עמד בעדותו על כך שאין מקום לערוך בדיקות CT, כל עוד לא נתגלה הצורך בכך. שכן, בדיקת CT יש בה כדי לגרום נזק בריאותי למטופל, באשר כמות הקרינה, המוקרנת אל תוך גופו של החולה, עולה מאות מונים על בדיקת רנטגן רגילה. פרופסור יודפת הסתפק בקובעו כי יש לערוך בדיקת רנטגן. (ראה עדותו בעמוד 20 לפרוטוקול). פרופסור טבנקין ציינה כי על פי הפרקטיקה המקובלת אין לערוך בדיקות CT במצבים אלה.

איני נכנס לשאלת הפרקטיקה המקובלת, באשר סבורני כי הנתונים שהובאו בפני על ידי הצדדים לא די בהם. השאלה הנשאלת על ידי הינה, האם היה בנתונים אשר עמדו נגד עיניו של רופא המשפחה, כדי להדליק “נורת אזהרה”, אשר חייב המשך בירור. לטעמי, נוכח העובדות דלעיל, המענה לשאלה זו ברור. הובהר, כי התובע סבל משני אירועים חוזרים של דלקת ריאות באותה אונה. בין שני אירועים אלה נמצאו ריאותיו ודרכי האוויר אליהן נקיות. רק באירוע האחרון, אשר התרחש בשנת 2005, התגלו ממצאים אשר חייבו עריכת בירורים נוספים. בנסיבות אלה, איני רואה כי היה על רופא המשפחה לערוך בירור נוסף, על מנת לברר האם נפגעה אונת הריאה על ידי גידול סרטני, החוסם את דרכי האוויר, שעה שלאחר כל אחד משני האירועים האמורים, נבדקו ריאותיו של התובע ונמצאו נקיות.

21. שאלה נוספת נוגעת להמשך הבירורים שהיה על הרופא המטפל לעשות, לאחר ששלח את התובע לחדר המיון או לעריכת בדיקת רנטגן. מסתבר, כי רופא המשפחה נהג לשלוח דרך קבע את התובע לאשפוז בחדר המיון, וכן הורה במספר פעמים על עריכת צילומי רנטגן. כעולה מן הרשומה ומעדותו של ד”ר בשארה, נהג התובע לא לחזור למרפאה בקהילה לאחר שנשלח לחדר המיון, וכן לא מילא אחר ההוראות לעבור בדיקות רנטגן. כך היה בחודש אוגוסט 2001 וכך היה בחודש אוקטובר 2003. באירועים אלה, הפנה הרופא המטפל את התובע לחדר מיון, והורה על קבלת צילומי רנטגן. בחודש מאי 2003, הופנה התובע לחדר מיון, ושוב לא שב עם התוצאות אל רופא המשפחה. כעולה מן הרשומה, התובע לא חזר למרפאה. כיום טוען התובע, כי היה על הרופא לערוך בירורים על מנת לקבל את תוצאות הבדיקות. אי עריכת בירור, מהווה לטעמו, משום הפרת חובת זהירות, או אי ניהול רשומה רפואית. פרופסור יודפת טוען בעדותו, כי “יש בחובתו של רופא המשפחה אחרי שהוא מפנה למיון, לברר מה קורה עם המיון שלו, לא צריך להשאירו באויר, עד שיגיע אליו

— סוף עמוד 19 —

לאחר תקופה מסוימת, ואם הוא הגיע, היה צריך לציין כי הוא הבריא מהדלקת”. (עמוד 19 לפרוטוקול).

איני מקבל את גישת התובע. ראשית, מוצא אני טעם לפגם בכך שהתובע עצמו לא מילא אחר ההוראות שקיבל מרופא המשפחה, ומנסה להשליך את תוצאותיהן על התנהגותו של הרופא. נכון אומנם, כי לרופא המשפחה ידע רב יותר מאשר למטופלו. לעיתים, כאשר הוא רואה כי מטופלו אינו פועל על סמך הוראותיו, באופן המסכן את בריאותו ואולי אף את חייו, חובה עליו לעשות כל שביכולתו על מנת לוודא כי המטופל עבר את הבדיקה וכי תוצאות הבדיקה ימסרו. עם זאת, יש לזכור כי מלאכת יומו של רופא המשפחה עמוסה לעיפה. לא תמיד יוכל רופא המשפחה לעקוב אחרי מטופלו. הטלת חובת מעקב, כגישת התובע, תטיל נטל בלתי סביר על הרופא. לא יתכן כי לאחר כל התוויה לעריכת בדיקה רפואית כלשהי, או הנחיה לנטילת תרופה, יהיה על הרופא המטפל לעקוב אחר מטופלו, לחפשו ולוודא את תוצאות ההתוויה. יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט העליון בע.א. 2813/06 קופת חולים לאומית נ’ ציפורה זליג ( 11.7.10):

“….הטלת חובת מעקב גורפת, גם כאשר ניתן למטופל הסבר סביר והחלטתו אם לאמץ את המלצת הרופא היא מושכלת, תטיל נטל בלתי סביר על הרופאים. כמעט כל בדיקה דיאגנוסטית – בדיקת דם, שתן, אולטרה סאונד, או רנטגן, לדוגמה, יכולה לאשש אבחנה כלשהי – ולו בעלת סבירות א-פריורית נמוכה – המחייבת טיפול רפואי. מכאן, שרבות הן הבדיקות שאם המטופל יחליט שלא לבצען, עלול הדבר להוביל לנזק רפואי למטופל. כך הוא הכלל לגבי המלצות רפואיות שונות – לערוך בדיקה, לעבור טיפול רפואי, ליטול תרופה, או לשנות מהתנהגות – המלצות שאם המטופל לא יפעל לפיהן, קיימת תדיר אפשרות מסוימת שהדבר יגרום לו לנזק רפואי. ובכל זאת, כעניין של מדיניות משפטית אין הצדקה לחייב באופן גורף כל רופא לערוך “מעקב שוטף” שהמטופל יפעל בהתאם להמלצה הרפואית”.

ובהמשך:

“הטלת חובה שכזו, שאיננה בת-מימוש כיום, תוחלתה היחידה היא בהסרת האחריות מן המטופל לקבלת החלטות שגויות מדעת, גם אם נמסר לו מידע מספק”.

לגוף העניין, לא נראה כי בשעתו לא היה גם טעם רב בעריכת בירורים כאמור. שכן, כחוכמה לאחר מעשה, הראנו כי כחלוף זמן, כאשר הואיל התובע לפנות למרפאה בקהילה, נמצא כי הטיפול התרופתי שקיבל הועיל לו וכי ריאותיו נמצאו נקיות. מכל מקום, התובע הוא שסיכל את עריכת הבדיקה שביקש הרופא המטפל לבצע. במיוחד אמור הדבר לגבי התווית

— סוף עמוד 20 —

בדיקת הרנטגן מחודש אוקטובר 2003. כפי שלמדנו מפי המומחה מטעם התובע, מועד זה היה קריטי לאבחון מחלתו. הבדיקה המקובלת לאותה עת היתה בדיקת רנטגן. ברי כי בדיקת CT אמורה היתה להיערך רק כאשר בדיקת הרנטגן לא תהיה יעילה. התובע נמנע מביצוע התווית הרופא. סבורני, כפי שהערתי לעיל, כי הרופא יצא ידי חובתו עת הורה על ביצוע הבדיקה. הרופא אף דאג לבדוק את ריאותיו של התובע עת זה ביקר במרפאה בחודש ינואר שלאחר מכן וריאותיו נמצאו נקיות.

שונה המקרה שלפנינו מן המקרה אשר נדון בתיק אזרחי (ירושלים) 776/94, ארטו נגד מלימובקה, תקדין תק – מח 97 [2] 3001. באותו עניין נשלח המנוח לביצוע בדיקת ביופסיה. הכירורג נמנע מביצוע הבדיקה לאחר שכרת שומה מדממת שנתגלתה בגופו של המנוח. משמעה של שומה זו, עלול להיות קטלני. שכן, בבדיקה פתולוגית, לשמה הופנה המנוח, ניתן היה לאתר האם מדובר בגידול סרטני אם לאו. בית המשפט העליון ציין בע.א. 2813/06 שלעיל, כי רופא סביר צריך לנקוט בפעולות נוספות, לרבות מעקב אחר מטופלו, רק כאשר המדובר בהפנייה להליך רפואי שתוחלת הנזק הגלומה בהימנעות מביצועו, גבוהה. איני סבור כי במקרה שלפנינו יכול היה הרופא לצפות כי תוחלת הנזק כה גדולה, מה עוד שהתובע החלים מדלקת הריאות כעבור פרק זמן קצר בכל אחד מן המקרים, בהם הופנה לביצוע הבדיקות.

22. השאלה שעל בית המשפט לשאול עצמו, הינה האם הפרו רופאי הנתבעת את חובת הזהירות הקונקרטית, בעת שטיפלו בתובע. כידוע, החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה מקובלת בהתאם לנורמות המקובלות בעולם הרפואה. (ראה ע.א. 2694/90 הסתדרות מדיצינית הדסה נגד מימון ואחרים, פ”ד מו [5] 628, 634). החלטות אלה צריכות להעשות לפי הנתונים הניצבים נגד עיניו של הרופא באותה עת. המבחן אשר על בית המשפט לבחון בו מעשה או מחדל, אינו מבחן של חכמים לאחר מעשה, אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה. (ראה ע.א. 323/89 פכרי קוהרי נגד מדינת ישראל, פ”ד מה [2] 142, 172; וכן ע.א. 3056/99 שטרן נגד המרכז הרפואי על שם שיבא פד נו [2] 936,952; וכן 916/05 כדר נגד פרופסור הרישנו תק – על 2007 [4] 3040). במקרה שלפנינו, כולנו חכמים לאחר מעשה. כיום לאחר שנת 2005, שעה שנתגלו הממצאים הממאירים בגופו של התובע, ביכולתם של חכמי הרפואה לבוא ולשחזר לאחור, אילו פעולות ניתן היה לבצע על מנת לאבחן את מחלתו של התובע. אולם, בזמן אמיתי, כל שניצב בפני רופא המשפחה, היה חולה בדלקת ריאות, אשר מחלתו היתה טעונה טיפול מיידי. אין חולק על כך כי דלקת הריאות טופלה כראוי. את השאלה אם הגורם לדלקת הריאות לא היה נגיפי, אלא גידול ממאיר, לא היה על רופא המשפחה להעלות כאבחנה מבדלת ראשונית. לו אכן היתה הדלקת מטופלת באנטיביוטיקה, אך דרכי האויר לריאותיו של התובע היו נותרות חסומות, חייב היה הרופא המטפל להמשיך בבירור. העובדות כפי שהובאו לעיל מלמדות אחרת. כפי שכבר קבעתי, המומחים מטעם התביעה סמכו את חוות דעתם על עובדות אשר לא עמדו נגד עיני הרופא המטפל.

— סוף עמוד 21 —

על כן, איני מקבל את טענותיו של התובע לעניין הפרת חובת הזהירות והבירור של רופא המשפחה. ההלכות עליהן נסמך ב”כ התובע, הינן כולן נכונות וראויות. לו אכן היה סובל התובע מדלקות חוזרות ונישנות, ברצף ותוך פרקי זמן קצרים יותר באונת ריאתו השמאלית, אכן היה מקום להמשיך בבירור. אך כפי שראינו לא כך היו פני הדברים שעמדו בפני הרופא המטפל.

ח. נזק ראייתי:

23. התובע חוזר בסיכומיו וטוען טענות, אשר לא עלו בכתב טענותיו, באשר לניהול בלתי ראוי של הרשומה הרפואית. למעשה, לא היה מקום כלל להתייחס לטענות אלה. מכל מקום, בחינת הרשומות הרפואיות אשר הוגשו לתיק בית המשפט, מלמדת כי אכן רופא המשפחה ניהל רשומה רפואית, ובה פירט את התלונות, בדיקותיו וממצאיו. יתכן, כי היה מקום לנקוט פעולות בדיקה נוספות על פי כללי הפרוטוקול הרפואי. אולם, כל אשר ביצע הרופא נרשם. הפעולות הנוספות – עליהן עמד פרופסור יודפת בחוות דעתו – כגון בירור לחץ דם, אינן פעולות אשר אי נקיטתן גרעה מיכולת אבחון מחלתו של התובע. מכל מקום, לא מצאתי כל טענה כי היה באי נקיטתן משום פגיעה כלשהי בתובע בנסיבות העניין.

איני מקבל את טענת ב”כ התובע, לפיה היה על הרופא לרשום ברשומה הרפואית, כל אימת שהתובע ביקר במרפאה, את ההסטוריה הנוגעת לתובע. רשומה רפואית הינה ספר כרונולוגי. כעולה מן הרשומה שהומצאה לעיוני, ספר ממוחשב זה הינו קל לעיון. סביר כי כל רופא מטפל, ולאו דווקא רופא המשפחה הקבוע של התובע, יוכל לדפדף בספר זה על נקלה, על מנת ללמוד על עברו הרפואי של התובע. לא יתכן, כי בכל מפגש בין רופא למטופלו, יקדיש הרופא את מעט הזמן הקצר היקר העומד לרשות המטופל, לצורך הקלדת סיפור חד גדיא של ההסטוריה הרפואית, במקום להתמקד במטופל ולרשום אך ורק את הרישומים החשובים לצורך תיעוד הטיפול.

24. נזק ראייתי מסוג אחר, נטען ביחס לאי משלוח התובע לבדיקת CT. מקובל עלי כי אי עריכת בדיקה, מקום שקיימת חובה לבצעה, עלולה לגרום לנזק ראייתי לתובע, באשר היא מונעת ממנו ראיות טובות לגורמי מחלתו, מועד פריצתה, ויכולת אבחונה, באופן המעביר את נטל השכנוע אל שכמו של הנתבע. (ראה ע.א. 9328/02 מאיר נגד דן לאור תק – על 2004 [2] 837, 842). אולם, הדברים נכונים רק מקום שהיה לבצע בדיקה כאמור. כפי שראינו לעיל – בפסקה 20 לפסק דין זה, העובדות שבפנינו לא הצדיקו המשך בירור באמצעות בדיקת CT. לעניין זה, עמד הרופא המטפל על שיקול הדעת שהניע אותו שלא לבצע בדיקת CT, באשר הוא היה סבור כי נזקי ההקרנה הכרוכים ב-CT, אינם מצדיקים את הבדיקה. נראה, כי ד”ר בשארה הפעיל לעניין זה שיקול דעת ראוי. כך גם סבורה פרופסור טבנקין, המציינת בחוות דעתה כי במקרים מעין אלה, אין מקום לבצע בדיקות CT. כך אף עולה מהמלצות

— סוף עמוד 22 —

ההסתדרות הרפואית בישראל, אשר בראש עורכיהן עמדה פרופסור טבנקין. (ראה המלצות “כח המשימה הישראלי לקידום בריאות ורפואה מונעת

(2008)” – פורסם באתר איגוד רופאי המשפחה בישראל (www.wikirefua.org.i).

ט. על עדויות המומחים:

25. בהליך זה בחרתי שלא למנות מומחה מטעם בית המשפט. עלי לציין כי ההליך נפתח בעדויותיהם של הכירורגים, פרופסור מרין מטעם התובע ופרופסור בסט מטעם הנתבעת. שני מומחים אלה אינם מצויים ברפואת משפחה והדבר ניכר היה במהלך חקירתם הנגדית. אין ספק כי השניים מומחים בעלי שם בתחומם. ברם, השאלה שהועמדה לבחינתי נגעה לגדרי חבותו של רופא המשפחה בקהילה. לא מצאתי כי שני מומחים אלה יכלו לשפוך אור, אשר יהא בו כדי להביא את בית המשפט למסקנות הנוגעות לפלוגתא שבמחלוקת. במאמר מוסגר אציין, כי אף הסתבר כי הרשומה הרפואית אשר הועברה לפרופסור מרין, היתה חלקית, כך שהוא לא היה מודע לכל התהליכים שעבר התובע במסגרת המרפאה בקהילה ובחדר המיון.

באשר למומחים לרפואת המשפחה, כבר ציינתי, במקומות שונים בחוות דעתי זו, כי אני מתקשה לקבל את חוות דעתו של פרופסור יודפת. כפי שהראיתי, הרחיב פרופסור יודפת מחד גיסא, את מסגרת טיעוניו מעבר לגדרי המחלוקת שבפני, ומאידך גיסא, מיאן לקבל עובדות וממצאים העולים מן הרשומה. כך מסתבר כי הוא התעלם מן הממצא, אשר נמצא בחדר המיון, לפיו לקה התובע בברונכיטיס בחודש מאי 2003. בחקירתו החוזרת ובשאלה שנסמכה על תשובתו, הסתבר כי המומחה לא ניתח כראוי את החומר הרפואי הנוגע לאירוע מחודש אוקטובר 2003, תוך שהוא מטיל דופי, שלא היה לו מקום, ברופא המשפחה. על כל אלה, מתקשה אנוכי לקבל את חוות דעתו כמשנה סדורה, אשר ניתן ללמוד ממנה על הפרת חובותיו של רופא המשפחה.

באשר לפרופסור טבנקין, נתתי דעתי לכך שהיא עובדת בשירות הנתבעת. עם זאת, הידע העדכני שגילתה והסתמכותה על הרשומות הרפואיות ללא כל אותן שגיאות, עליהן עמדתי לעיל, כמו גם התרשמותי מעדותה, הביאוני לסמוך ידי על חוות דעתה.

י. שונות:

26. בפי התובע טענות רבות ומגוונות, הנסמכות על הפסיקה והספרות, הנוגעות לרשלנות רפואית. יכולתי להעמיק ולכתוב גבי כל אחת ואחת מטענות אלה, אולם איני רואה צורך בכך. משקבעתי על סמך העובדות שהובאו בפני, כי המשיבה ורופאיה לא התרשלו ביחס לטיפול שניתן לתובע, איני רואה צורך לפנות למחוזות רחוקים, על מנת לראות שמא ימצא לו לתובע גבעול קש להתלות בו. כאמור, העובדות שנקבעו על ידי מלמדות על כך כי התנהגותם של הרופאים המטפלים לא חרגה מסטנדרט הטיפול הסביר והראוי.

— סוף עמוד 23 —

27. התובע לקה במחלה ממארת. מחלה זו אינה קשורה בטיפול שניתן לו, ואפילו לא בהיותו מעשן. עד שנת 2005 לא נתגלו כל סימני אזהרה בולטים באשר למחלה זו, אשר הצדיקו עריכת בירור רפואי נוסף, מעבר לזה שקיבל. על כן, אין מקום להטיל חבות על הנתבעת בגין הנזקים הנובעים ממחלתו זו של התובע.

יא. סוף דבר:

28. נוכח האמור לעיל, אני מחליט לדחות את התביעה.

התובע ישא בהוצאות הנתבעת, ושכר טרחת פרקליטיה, בסך כולל של 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתן היום, ו’ ניסן תשע”ב, 29 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.

השתתפות בתשלום פיצויים, בהתאם לפוליסת ביטוח אחריות כלפי צד שלישי

בית משפט השלום בתל אביב – יפו

ת”א 68249-07 עיריית תל-אביב נ’ אליהו בע”מ – חברה לבטוח

בפני

כב’ השופטת ארנה לוי

תובעים

1. עיריית תל-אביב

2. המרכז הרפואי עירוני ממשלתי תל – אביב יפו

3. שמגד חברה לניהול תביעות בע”מ

נגד

נתבעת

אליהו חברה לביטוח בע”מ

פסק דין

כללי

1. בפני תביעה לחיוב הנתבעת (להלן: “אליהו”) בהשתתפות בתשלום פיצויים, בהתאם לפוליסת ביטוח אחריות כלפי צד שלישי שכיסתה את אחריות התובעים 1-2 (להלן: “עיריית תל – אביב” או: “העירייה”), בהתייחס לארוע מיום 20.12.75. המחלוקת בין הצדדים היא מחלוקת עובדתית ומתמקדת בשאלה, האם הוכח קיומה של פוליסת ביטוח תקפה למועד הארוע, בה אליהו הייתה שותפה. הצדדים הגישו תצהירים וראיות בתיק אך הגיעו להסדר דיוני, לו ניתן תוקף של החלטה, על פיו ויתרו על חקירת העדים בתיק. בהסדר נקבע כי סיכומי הטענות יוגשו בכתב, מבלי שיהא בכך משום הודאה באמור בכתבי הטענות ובתצהירי הצד האחר ומבלי שיהא בכך ויתור על טענה או על זכות כלשהי של מי מהם. פסק הדין ניתן, אם כן, בהתבסס על הראיות שהוגשו מטעם הצדדים ועל סיכום טענותיהם.

העובדות

גדר המחלוקת

2. בתאריך 10.3.08 ניתן תוקף של פס”ד להסדר פשרה בת.א. 3101/00 בבית משפט המחוזי בתל אביב בתביעת מעודה יובל והוריו כנגד עיריית תל – אביב (להלן: “תביעת מעודה”). עילת התביעה הייתה רשלנות רפואית במהלך לידה מיום 20.12.75. במסגרת הסדר הפשרה חויבה

3. — סוף עמוד 1 —

4. העירייה לשלם סכום כולל של 1,500,000 ₪. התביעה כנגד העירייה נוהלה באותו התיק על ידי התובעת 3 (להלן: “שמגד”). שמגד היא חברה לניהול תביעות בשליטת מגדל חברה לביטוח בע”מ (להלן: “מגדל”). שמגד פעלה ופועלת בכל הנוגע לתביעת מעודה בשם פרודנשל חברה לביטוח בע”מ, לאחר שהחליפה בתאריך 1.10.97 את לאוביט סוכנות לביטוח בע”מ.

5. התובעים טוענים כי אליהו שותפה בשיעור 11% בפוליסת ביטוח אחריותה של העירייה שהייתה תקפה למועד הארוע. לכן, נטען, חבה אליהו בהשתתפות בשיעור 11% מסכום הפיצויים ששולם בתביעת מעודה וכן ב 11% מסכום ההוצאות שהוצאו על ידי התובעים במהלך ניהול אותה תביעה. אליהו מכחישה מכל וכל את היותה שותפה בפוליסה במועד הרלוונטי ומכאן את חבותה לשלם סכום כלשהו לתובעים.

6. אין חולק כי התובעים אינם מציגים כל פוליסה רלוונטית למועד הארוע. המצהירה מטעם מגדל, עו”ד תמי לנגר, מציינת מפורשות בתצהירה כי הפוליסה הרלוונטית למועד הארוע לא אותרה על ידי התובעים, כך שלא קיימת פוליסה המעידה על השתתפות אליהו. למרות זאת, עומדים התובעים על טענתם, כי אליהו הייתה שותפה בפוליסה הרלוונטית ומפנים למספר מסמכים התומכים, לטענתם, בעמדתם. מנגד, גם הנתבעת מפנה למסמכים שונים כמחזקים טענותיה. עלינו לבחון, אם כן, את כלל המסמכים הרלוונטיים שהוצגו על ידי הצדדים.

הפוליסות

7. תחילה, עלינו לסקור את הפוליסות הרלוונטיות לביטוח האחריות של העירייה לאורך השנים, שהרי טענה מרכזית של התובעים היא, כי לעירייה היה רצף ביטוחי לאורך שנים, בהתאם לאותה הפוליסה ואותן המבטחות. הפוליסה שהוצגה לגבי המועד המוקדם ביותר, ואשר אף צורפה לכתב התביעה, היא לתקופה 1.4.73 – 31.3.74 (ולהלן: “תקופה א'”). אין חולק כי בפוליסה זו אליהו אינה משתתפת. הפוליסה נושאת את הלוגו של פרודנשל ופרודנשל היא המבטחת “המובילה” (leader””) בהתאם לתנאי הפוליסה ( (leading clause. החברות המשתתפות הן: הפניקס – 25%, פרודנשל – 19%, הסנה – 15%, ציון – 13%, מגדל – 16%, אריה – 3%, לה נסיונל – 3%, יהודה – 3%. מספר הפוליסה הוא 251202 ונרשם כי היא מחליפה את פוליסה מס’ 250013. גבול האחריות בפוליסה הוא מיליון לירות לארוע ושני מליון לירות לתקופה.

8. לגבי התקופה הבאה, 1.4.74 – 31.3.75 (ולהלן: “תקופה ב'”) לא הוצגה פוליסה, לא ידוע מי היו החברות המשתתפות והצדדים כלל לא התייחסו לתקופה זו במסגרת טענותיהם.

9. התקופה הבאה היא 1.4.75 – 31.3.76 (להלן: “תקופה ג'”). זוהי השנה הרלוונטית לענייננו. לגבי שנה זו, כאמור, לא הוצגה כל פוליסה ולא ידוע מי היו החברות המשתתפות.

10.

11. — סוף עמוד 2 —

12. התקופה הבאה היא 1.4.76 – 31.3.77 (להלן: “תקופה ד'”). לגבי תקופה זו הוצג עותק פוליסה שאינו קריא במלואו. זו התקופה הראשונה לגביה הוצגה פוליסה בה רשומה אליהו כמשתתפת. החברות המשתתפות הן : פרודנשל – 15%, הפניקס (באמצעות בטח) – 15%, הסנה – 15%, מגדל – 14%, ציון – 14%, אריה – 11%, אליהו – 11%, לה נסיונל – 5%. ניתן לראות כי, למעט אליהו ויהודה, כל החברות שהשתתפו בפוליסה לתקופה א’ משתתפות גם בפוליסה זו, כאשר במקום יהודה, שהשתתפה בתקופה א’, נכנסה אליהו כמשתתפת בתקופה ד’. פרודנשל היא החברה המובילה (“לידר”). שיעורי ההשתתפות של החברות השתנו. מספר הפוליסה הוא 126-08432-15 , מספר שונה מזה שהיה בתקופה א’ ומספר שילווה את הפוליסה החל מתקופה זו. לא נרשם על גבי פוליסה זו כי היא מחליפה פוליסה קודמת או מהווה תוספת לפוליסה קודמת. גבול האחריות בפוליסה זו גם הוא שונה מזה שהיה בתקופה א’: שני מליון לירות למקרה, שמונה מליון לירות לתקופה. נוסח הפוליסות שונה, בין היתר, בתנאי ההחרגות, ברשימת הפעילויות והמוסדות המבוטחים ובהרחבות. יצוין כי פוליסה זו נדונה בת.א. 1273/00 בבית המשפט המחוזי בתל – אביב, אליו הפנו התובעים. בפסק הדין מתאריך 13.3.11 דן בית המשפט בטענות שונות של הצדדים לגבי הפוליסה, אך אין להכרעתו רלוונטיות לענייננו, שהרי שם הוצגה פוליסה ולא הייתה מחלוקת בדבר עצם היות אליהו רשומה כמשתתפת בפוליסה.

13. התקופה הבאה היא 1.4.77 – 31.3.78 (להלן: “תקופה ה'”). גם לגבי תקופה זו הוצגה פוליסה. היא צורפה לכתב התביעה בתיק זה ונדונה בת.א. 1552/08/07 בבית המשפט המחוזי מרכז (להלן: “עניין פלונית”), כפי שניתן ללמוד מפסק הדין שניתן בעניין פלונית בתאריך 7.3.10. מדובר בתוספת לפוליסה שמספרה 127-08432-15, אותו המספר שהיה בתקופה ד’, בשינוי מספר השנה. התוספת נושאת לוגו של לאוביט וגם כאן המבטחת המובילה היא פרודנשל. החברות המשתתפות והחלוקה ביניהן הן כמו בתקופה ד’, כלומר, אליהו השתתפה בשיעור 11%.

14. לגבי התקופה הבאה, בין 1.4.78 ועד 31.3.79 (להלן: “תקופה ו'”) לא הוצגה פוליסה ושאלת השתתפות אליהו בפוליסה הרלוונטית לתקופה זו נדונה והוכרעה, בין נושאים נוספים שהיו במחלוקת, במסגרת פסק הדין בעניין פלונית. בפסק הדין (אשר אושר לאחרונה גם בבית המשפט העליון בע”א 3204/10 מתאריך 15.3.12) נקבע, כי נוכח קיומה של פוליסה לתקופה שקדמה לתקופה זו, תקופה ה’, כאמור, וכן נוכח העובדה שלגבי התקופה שלאחר תקופה זו, 31.3.79 – 31.3.80 (ולהלן: “תקופה ז'”), הוצגה תוספת לפוליסה, כאשר מספר התוספת לפוליסה נחזה כזהה למספר הפוליסה שהיה לתקופה ה’, הרי שיש ללמוד מכך כי התוספת האריכה פוליסה שהייתה בתוקף באותם התנאים ועל ידי אותן המבטחות, כלומר, גם בתקופת הביניים, תקופה ו’, הייתה פוליסה בה אליהו השתתפה, כמו בתקופה ה’ ובתקופה ז’.

15. מפסק הדין שניתן בעניין פלונית עולה, כי תוקף אותה פוליסה, כפי שהיה בתקופות ד’ – ז’ הוארך בעוד שנתיים, עד 31.3.82, סה”כ שש שנים.

16.

17. — סוף עמוד 3 —

18. יצוין, כי קיים פסק דין נוסף, מתאריך 15.6.11, המתייחס לשאלת השתתפותה של אליהו בפוליסה המכסה את אחריותה של עיריית תל אביב, שניתן בת.א. 2339/02 בבית המשפט המחוזי בתל – אביב, אך מפסק הדין שהוגש על ידי התובעים לא ברור מה היה מועד הארוע ובאיזו תקופה מדובר וגם הצדדים לא ציינו זאת. פסק הדין מתבסס על הקביעות בשני פסקי הדין שצוינו לעיל (פלונית ות.א. – 1273/00) וקובע כי הקביעות בשני פסקי הדין מקימות השתק פלוגתא. מכאן יש להסיק כי מדובר באחת מתקופות הביטוח שנדונו בשני פסקי הדין האמורים – תקופה ד’, ה’, ו’ או ז’ ולא בתקופות שקדמו לתקופה ד’.

מסמכים נוספים

19. בין הצדדים נערכה התכתבות והוחלפו מספר מסמכים במהלך השנים. נפרט המסמכים שהוצגו על ידי הצדדים.

20. בתאריך 7.2.96 רשמה עו”ד שרה בולוטין ממחלקת התביעות במגדל מזכר ובו רשמה שהיא מצרפת את דרישת ב”כ משפחת מעודה באשר לפגיעה. המזכר מוען לעילית סוכנות לביטוח, בטח סוכנות לביטוח, מגדל, ציון, אריה, אליהו ולה נסיונל. ניתן לראות כי מדובר בשש חברות מתוך 8 המשתתפות בפוליסה, שהייתה מיום 1.4.76 ואילך, למעט הסנה ופרודנשל, כאשר עלית מופיעה כמכותבת נוספת. בתאריך 1.4.96 השיבה הגב’ אליס מטעם אליהו במזכר לעו”ד בולוטין כך: “בהמשך להודעה מ 7.2.96 נא להודיענו הערכת סיכון בתיק וכן כל התפתחות נוספת”. בתאריך 20.10.96 רשמה עו”ד בולוטין שהיא שולחת דו”ח באנגלית (שלא צורף) לשש מתוך שבע החברות שצוינו במכתבה מיום 7.2.96, לרבות לאליהו.

21. כחודשיים לאחר מכן, בתאריך 31.12.96, רשמה עו”ד בולוטין מזכר לציון, אליהו ולה נסיונל. במזכר זה רשמה כך: “ב 7.2.96 העברתי לכם חומר בקשר לתביעת מעודה יובל. הסתבר לי עתה כי אינכם מופיעים בפוליסה הנדונה. אתכם הסליחה”. הוצג ע”י מגדל מזכר נוסף שהיה בתיק מעודה, אשר נרשם ע”י עו”ד בולוטין, מופנה למחלקת הכספים במגדל, שם נרשם: “מצ”ב פוליסות לשנים 4.75 – 4.76 ו 4.76 – 4.77 שנשלחו לי ע”י אריה…עד היום הפוליסות הללו לא היו אצלנו, לטיפולך”. בתאריך 2.1.97 רשמה הגב’ אליס מאליהו על גבי המזכר של עו”ד בולוטין שנשלח אליה כך: “בהמשך למכתבכם הנ”ל נא להודיענו בחוזר על תאריך מדוייק של המקרה וסיבת שינוי התאריך”. עו”ד בולוטין השיבה וענתה בתאריך 5.1.97: “לבקשתך, הנני חוזרת כי לא השתתפתם בפוליסה בתאריך 20.12.75…אתכם הסליחה”. מזכר נוסף הוצא על ידי עו”ד בולוטין בתאריך 24.2.97 למחלקת הכספים במגדל, בו רשמה כי במידה וציון, אליהו ולה נסיונל חויבו בגין תביעת מעודה, יש לזכותן.

22. המסמך הבא נרשם רק כשלוש שנים לאחר מכן. בתאריך 31.1.00 רשמה עו”ד בולוטין לחברת אריה כי: “הפוליסה שהמצאת לי לשנים 4/76 – 4/75 הינה פוליסה ספציפית של איצטדיון יד אליהו ואינה מתאימה כמובן למקרה הנדון. אי לזאת אנו חוזרים לחלוקה הסטנדרטית”. עותק

23. — סוף עמוד 4 —

24. ממזכר זה נשלח לאליהו, ציון ולה נסיונל, בצירוף ההערה: “מתנצלת על הבלבול שנגרם בתיק הנ”ל. כפי שכתבתי לכם ב 7.2.96 הנכם משתתפים בתיק זה”. למזכר צורפה רשימת תיקים, וברשימה תביעת מעודה. בפרטי התביעה נרשם כי מועד הארוע הוא 20.12.71. יש לציין כי ברשימה זו מופיעים 10 תיקים, כאשר שניים מהם מתייחסים לתקופה א’, תקופה אשר לגביה אין חולק, כאמור, כי אליהו לא השתתפה. בתאריך 1.2.00 השיבה הגב’ אליס מאליהו לעו”ד בולוטין וציינה: “מדובר על מקרה מ 20.12.71. בשנת 71 אליהו לא השתתפה בפוליסות של עיריית תל – אביב”. עו”ד בולוטין השיבה למזכר זה בתאריך 6.3.00 וציינה: “המקרה מיום 20.12.75 ולא כפי שכתב בטעות עו”ד שנהב”. בתאריך 4.4.00 השיבה אליהו לעו”ד בולוטין כך: “לצערנו לא נוכל לאשר השתתפותנו בנזק. לאור העובדה שבתאריך 5.1.97 הודעתם לנו כי אנו לא משתתפים בנזק שבנדון אנו סגרנו תיקנו ולא דיווחנו למבטחי המשנה שלנו על הנזק. כיום מבטחי המשנה שלנו לגבי שנת 1975 כבר לא קיימים ואין לנו אפשרות לפנות אליהם בנושא. הנזק שנגרם לנו אינו ניתן לתיקון ולכן לצערנו אנו נאלצים לסרב לפנייתכם”. עו”ד בולוטין השיבה למזכר זה בתאריך 4.5.00 כך: “נדהמתי לקבל את מכתבכם מיום 4.4.00 ודוחה את הכתוב בו מכל וכל. על התביעה דווח לכם ב 7.2.96 כאשר ב- 20.10.96 נשלח לכם דו”ח באנגלית כך שעד 1.97 היה לכם מספיק זמן לדווח למבטחי המשנה שלכם. דרך טיפולכם בתביעה אינו מעניני ואין בו כדי לגרוע מחובתכם להשתתף לפי תנאי הפוליסה ב 11%”. אליהו השיבה בתאריך 26.6.00 כך: “בהתייחס למכתבכם שבסימוכין – נפנה תשומת לבכם כי מידע מפורט על המקרה קבלנו מכם רק ב 24.10.96 וב – 5.1.97 הודעתם לנו כי איננו מופיעים בפוליסה. גם אם היינו מדווחים על המקרה למבטחי המשנה ממילא היינו מודיעים בינואר 97 על ביטול הדווח עקב אי כיסוי ביטוחי. כפי שהוסבר – מבטחי המשנה שלנו לתקופה הרלוונטית כבר אינם קיימים ואין לנו ממי לגבות כסף”. במכתב התשובה של עו”ד בולוטין מתאריך 18.10.00 נרשם: “מאשרת קבלת מכתבכם מיום 26.6.00 ודוחה את האמור בו. תוכן מכתבכם הועבר למבוטחים”.

25. כתב התביעה בתביעת מעודה הוגש לבית המשפט בתאריך 18.12.00. שמגד העבירה באופן שוטף דיווחים על התביעה גם לאליהו, אשר חזרה וציינה כי אינה מכירה בכיסוי הביטוחי למקרה זה. יצוין כי טרם חתימת הסדר הפשרה אישרה אליהו כי לא תטען טענות לעניין סבירות הפשרה וסכום הפשרה.

26. מטעם התובעים הוגשו תצהירים של עו”ד תמי לנגר, ראש מדור חבויות רכוש בשמגד במועד מתן התצהיר, 2009, ושל עמיחי הררי, המייעץ לעירייה החל משנת 2005 בנושאי ביטוח. יאמר כבר עתה כי מהתצהירים עולה כי הן עו”ד לנגר והן עו”ד הררי לא היו מעורבים אישית בהתרחשויות הרלוונטיות בזמן אמת, הם לא ערכו מסמך כלשהו המצוי בתיקים ואין להם ידיעה אישית על העובדות הרלוונטיות. טענת התובעים בסיכומיהם כי עו”ד לנגר “בקיאה בעובדות, בפרטים ובהתכתבויות משך שנים רבות…והאמור בתצהירה התבסס על ידיעתה האישית” אינה מתיישבת עם האמור בתצהירה של עו”ד לנגר עצמה וגם לא עם יתר הראיות והיא נדחית. תצהירי שני המצהירים מטעם התובעים מתבססים על המסמכים המצויים בתיקי

27. — סוף עמוד 5 —

28. התובעים, מסמכים שנערכו על ידי אחרים. מובאת בהם פרשנות המצהירים בדיעבד לגבי מסמכים אלו, ולא מעבר לכך.

29. מעבר למסמכים שצוינו לעיל, מפנה עו”ד לנגר בתצהירה לתביעה אחרת שהוגשה כנגד העירייה, באשר לארוע מתאריך 7.4.75. נטען כי מדובר היה בתביעת ערן פ. בת.א. 3203/00 בבית משפט השלום בתל – אביב, תביעה בעילת רשלנות רפואית במחלקת היילודים. נטען כי מדובר באותה תקופת הביטוח כמו בתביעת מעודה, תקופה ג’. נטען כי שמגד ניהלה את הטיפול בתביעה וכי אליהו שילמה בתאריך 25.4.01, בהתאם לדרישת שמגד, 11% מסכום הפשרה, 16,500 ₪. לתצהיר צורפו מספר מסמכים. צורף עמוד ראשון של כתב התביעה, שהוגש בתאריך 14.3.00, ובו מופיע תאריך הלידה של התובע, 3.4.75. צורף מכתב דרישה של הגב’ רונית דניאלי משמגד לפרודנשל, הפניקס, הסנה, מגדל, ציון, אריה, אליהו ולה נסיונל. במכתב נרשם: “מצ”ב שכ”ט עו”ד כספי את סרור בצירוף מכתב עו”ד שנהב. נא לשלם חשבונות שכ”ט אלו ע”פ חלקכם המפורט לעיל”. אליהו נדרשה לשלם 11%, 16,500 ₪. מכתב עו”ד שנהב המוזכר לא צורף. צורף תדפיס מסך מחשב אשר כותרתו: “אליהו תקבולים”, נכון לתאריך 9.8.07, שם נרשם סכום של 16,500 ₪ בצד הכיתוב: “תב 4/01 ערן פ.”. צורף תדפיס נוסף, שכותרתו בצילום קטועה, שם נרשם לגבי התאריך 25.4.01 בשורה אחת זיכוי על סך 16,500 ₪ ובשורה הבאה חיוב על סך 16,500 ₪ בהתייחס ל” תב 4/01 ערן פ.”. לא צורפו מסמכים נוספים לגבי תביעה זו וגם לא לגבי תביעות נוספות אשר רלוונטיות לתקופה ג’.

30. אליהו, מצדה, הגישה תצהיר של הגב’ שרה דיסטניק, מנהלת מחלקה במחלקת התביעות באליהו. גם לגב’ דיסטניק אין ידיעה אישית על העובדות הרלוונטיות ותצהירה מסתמך על המסמכים המצויים, או שאינם מצויים, בתיקי אליהו. בתצהירה ציינה כי אין ברשות אליהו פוליסה או מסמך לגבי התקופה הרלוונטית לארוע. היא ציינה כי לאור הזמן שחלף אין באפשרותה לברר אם שולמו על ידי אליהו כספים במקרה אחר המתייחס לאותה התקופה מתוך טעות. באשר למסמכים שהוצגו לגבי תביעת ערן פ. צוין כי אליהו אינה יודעת במה מדובר ולא הובאו פרטים מספקים.

טענות הצדדים

31. התובעים טוענים בסיכומיהם, ראשית, כי תיק זה הוא אחד מתוך מספר מקרים דומים – עד זהים – בהם כל המבטחות המשתתפות בפוליסה שהוצאו לעירייה הכירו בכיסוי הביטוחי, למעט אליהו, שהחליטה להתכחש לכיסוי זה תוך שהיא מנסה לנצל את הקושי באיתור מסמכים בני שלושים שנה. נטען כי בתיקים קודמים בהם הנושא עמד להכרעה נדחו טענות אליהו על ידי בתי המשפט. שנית, התובעים מפנים למסמכים שהוצגו בעניין תביעת ערן פ. וטוענים כי אליהו שילמה את חלקה במקרה זה, אשר מתייחס לאותה תקופת ביטוח. מכאן, שאליהו הייתה שותפה בפוליסה באותה התקופה. שלישית, נטען כי תחילה הכירה אליהו בכיסוי הביטוחי גם לגבי תביעת מעודה ורק בשלב מאוחר יותר הכחישה אותו. התובעים מפנים

32. — סוף עמוד 6 —

33. בהקשר זה למזכרה של הגב’ אליס מאליהו מיום 1.4.96, בו ביקשה ממגדל הערכת סיכון בתיק והתפתחויות; למכתבה של הגב’ אליס מאליהו מיום 7.2.00, שניתן בתגובה למכתב מגדל בו נרשם בטעות כי מועד הארוע היה בשנת 1971, כאשר אליהו רשמה כי לא השתתפה בפוליסה בשנת 1971, ולמכתב אליהו מתאריך 4.4.00, שם נרשם כי אליהו דוחה הכסוי רק מהטעם שלא דווחו למבטחי המשנה שלהם לגבי הנזק. התובעים טוענים כי יש ללמוד ממכתבים אלו של אליהו כי היא השתתפה בפוליסה הרלוונטית לארוע, כי אם לא כן הייתה מציינת זאת מיד.

34. התובעים טוענים עוד כי נטל הראיה להוכיח כי לא השתתפה בפוליסה מוטל על אליהו: יתר חברות הביטוח האחרות הכירו בכיסוי הביטוחי וחזקה שאין דרכה של חברת ביטוח לפעול כמתנדבת; אליהו השתתפה בתביעת ערן פ. ולכן עליה להוכיח שפעלה כמתנדבת וכן קיימת סתירה בין מכתבי דחיית הכיסוי משנת 2000 ובין טענות אליהו בכתב ההגנה. נטען כי אליהו לא הביאה לעדות את הגב’ אליס שטיפלה בנושא ויש לזקוף זאת לחובת אליהו. התובעים מפנים לפסקי הדין שניתנו בעניין פלונית וכן בת.א. 1273/00 ות.א 2339/02 הנ”ל, וטוענים כי כיון שבאותם פס”ד נקבע כי אליהו שותפה בפוליסה קיים השתק פלוגתא בשאלה זו, החל גם בענייננו. נטען כי גם בעניין פלונית לא הוצגה פוליסה ולמרות זאת נקבע כי אליהו שותפה בפוליסה.

35. התובעים טוענים עוד כי אליהו הפרה את חובות תום הלב המוטלות עליה כמבטחת כלפי העירייה. נטען כי ציפיותיה הסבירות של העירייה מחייבות הכרה בכיסוי ביטוחי. עוד טוענים התובעים כי לאור הנחיות המפקח על הביטוח מנועה אליהו להעלות במסגרת כתב ההגנה את הטענה כי לא הייתה שותפה בפוליסה הרלוונטית למועד הארוע, כיון שלא טענה זאת קודם לכן.

36. אליהו טוענת בסיכומיה כי תצהיריהם של עו”ד לנגר ומר הררי מהווים עדות מפי השמועה וכל המסמכים שהוגשו על ידם אינם קבילים, שהרי לא הם ערכו את המסמכים ושמם כלל אינו נזכר במסמכים. אליהו טוענת כי על הטוען לקיום פוליסה להוכיח זאת. התובעות לא הרימו הנטל להוכיח כי היא הייתה שותפה לפוליסה בשנה הרלוונטית. נטען כי מהפוליסה לתקופה א’, אשר אינה כוללת את אליהו, יש ללמוד כי גם בתקופה הרלוונטית לענייננו, תקופה ג’, אליהו לא השתתפה. הפוליסה לתקופה א’ שומטת את טענת התובעים בדבר רצף ביטוחי, בו הייתה לכאורה שותפה אליהו. שנת הביטוח הראשונה בה הייתה שותפה אליהו, על פי הראיות, היא תקופה ד’. אליהו מפנה לכך שתנאי הפוליסה בתקופה ד’ שונים מאלו שהיו בתקופה א’, כך שהתובעים לא הוכיחו קיום פוליסה זהה לאורך השנים. על התובעים היה להוכיח מהי שנת הביטוח הראשונה לה הייתה אליהו שותפה ובנטל זה לא עמדו.

37. באשר להתכתבויות בין הצדדים, נטען, מעבר לכך שהמסמכים לא הוגשו על ידי עורכיהם ולכן אינם קבילים, הרי שאין לקבל את פרשנות עו”ד לנגר או ב”כ התובעים לגבי המסמכים. מהתכתובות בין הצדדים עולה, כי ברשות שני הצדדים לא הייתה פוליסת ביטוח לתקופה הרלוונטית. אליהו כלל לא הייתה אמורה להחזיק בפוליסה זו שהרי לא הייתה שותפה לה.

38. — סוף עמוד 7 —

39. נציגת אליהו, הגב’ אליס, שהייתה פקידה ולא עו”ד, הסתמכה על הדרישות שהופנו ממגדל תוך שהיא מאמינה שלא תידרש לשלם השתתפות בפוליסות בהן אינה שותפה. מגדל, אשר שימשה כ”לידר” של פוליסות אלו, לא עשתה מלאכתה נאמנה שעה שלא שמרה על מלוא הפוליסות לתקופות הרלוונטיות. העובדה שהייתה קיימת פוליסה בשנה מסוימת אין בה משום הוכחה שהיה ביטוח בשנה קודמת. מזכרה של הגב’ אליס מתאריך 1.4.96 אינו מהווה הכרה בכיסוי ביטוחי. ממכתביה של עו”ד בולוטין מהשנים 96 – 97, כי אליהו אינה משתתפת בפוליסה הרלוונטית, עולה עובדה ברורה והיא, כי נערכה בדיקה על ידי מגדל ולאחריה הגיעה מגדל למסקנה כי אליהו אינה שותפה לפוליסה הרלוונטית. טענות מגדל בדבר טעות אינן מעניינה של אליהו ואינן מגובות בראיות מספקות. התובעות הותירו בערפל את הארועים שקדמו למכתב מתאריך 31.1.00, שם עו”ד בולוטין חוזרת בה מעמדתה כי אליהו אינה שותפה לפוליסה, שלוש שנים לאחר המכתבים משנת 1997.

40. באשר לטענה כי אליהו שילמה השתתפות בגין תביעה אחרת באותה שנת ביטוח, תביעת ערן פ., טוענת אליהו, גם כאן צורפו מסמכים חלקיים אשר לא ניתן ללמוד מהם על קיום פוליסה. צורף רק עמוד ראשון של כתב התביעה, לא ידוע מתי התרחש הארוע בגינו הוגשה התביעה, לא ידוע אם מדובר ברשלנות ומהי עילת התביעה. לא ברור מהם התדפיסים שצורפו ומי ערך אותם וגם על פי התדפיס מדובר בסכום של 16,500 ₪ אשר חוייב וגם קוזז. גם אם אליהו שילמה סכום כלשהו בטעות אין ללמוד מכך על קיום פוליסה ואין בכך כדי ללמד על חבותה של אליהו בענייננו. שיקולי תשלום מתייחסים לכל תביעה קונקרטית בנפרד. זאת ועוד, אין ספק שהוגשו תביעות נוספות בגין ארועים מאותה התקופה והעובדה כי התובעים לא הוכיחו תשלום כלשהו של אליהו בגינם אומרת דרשני. אכן, יש קושי להביא הוכחות לאחר כשלושים שנה וזו בדיוק הייתה טענתה של אליהו במכתביה משנת 2000. על מגדל, כ”לידר” בפוליסה, היה לשמור המסמכים הרלוונטיים. אם מגדל מודה שלא שמרה מסמכים ואינה יכולה להוכיח קיום פוליסה, מה לה שתלין על משתתף בשיעור נמוך? יתר חברות הביטוח שילמו את תביעת מעודה כיון שממילא היו שותפות לפוליסה לאורך שנים רבות, אך לא כך אליהו.

41. באשר להשתק הפלוגתא, לו טוענים התובעים, מפנה אליהו לכך, שפסקי הדין עליהם מסתמכים התובעים התייחסו לפוליסות לתקופות מאוחרות מאשר התקופה הרלוונטית לענייננו. לכן, לא קם השתק פלוגתא.

42. בהתייחס לטענת התובעים בדבר מניעות אליהו מלהעלות טענותיה נוכח הנחיות המפקח על הביטוח, טוענת אליהו, ראשית, כי מדובר בהרחבת חזית, שהרי התובעים לא העלו הטענה מפורשות בכתב התשובה. שנית, להנחיות המפקח על הביטוח אין רלוונטיות לענייננו. הנחיות המפקח על הביטוח מקורן צרכני והן חלות על מערכת יחסים שבין מבוטח ובין חברת ביטוח ואילו אנו עוסקים במערכת יחסים שבין חברות ביטוח לבין עצמן. שלישית, מבטחת רשאית להעלות נימוקים נוספים, אם מדובר בעובדות שלא היה ביכולתה לדעת עליהן. לאחר שהחלו להתברר העובדות זכותה של אליהו הייתה להעלות נימוקים נוספים בכתב ההגנה מטעמה.

— סוף עמוד 8 —

43. אליהו הוסיפה וטענה בסיכומיה טענות חילופיות נוספות ובהן סמכות שמגד כ”לידר”; כיסוי ארוע של רשלנות בהתאם לפוליסה, להבדיל מארוע תאונתי; החרגת חבות הנובעת מיחסים חוזיים ואי מתן הודעה מיידית על הארוע. טענות אלו נדונו והוכרעו לגופן בעניין פלונית, בהתייחס לפוליסה שנדונה שם. בכל מקרה, הצורך לדון בטענות אלו יעלה רק אם יקבע כי אליהו הייתה שותפה בפוליסה אשר רלוונטית לארוע נשוא התובענה.

44. בסיכומי התשובה מטעמם ציינו התובעים כי אליהו אינה יכולה להתנער מהמסמך מתאריך 1.4.96 בטענה שאינו חתום על ידי עו”ד. מדובר במסמך רשמי המהווה הודאת בעל דין. באשר לתביעת ערן פ., טוענים התובעים, אם אליהו רצתה נתונים נוספים בעניין תביעה זו – יכולה הייתה לפנות לתובעים ולבקשם. התובעים חזרו וציינו כי שאלת תוקפה וקיומה של פוליסת הביטוח כבר הוכרעה בתיקים אחרים ובהתאם להכרעות אלו יש לפסוק גם בתיק זה. בהודעה נוספת מטעם התובעים מתאריך 19.3.12, בהמשך לישיבת תזכורת במעמד הצדדים שהתקיימה בתאריך 1.2.12, הפנו התובעים לפסק דינו של בית המשפט העליון אשר דחה את הערעור שהוגש על פסק הדין בעניין פלונית וציינו כי “בנסיבות אלו, מתייתר הדיון בטענות אליהו בכל הנוגע לתחולת הפוליסה ולתנאיה”.

דיון והכרעה

45. לאחר עיון בטענות הצדדים וחומר הראיות מסקנתי היא כי התובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח, במאזן הסתברויות, כי אליהו הייתה שותפה בפוליסה לביטוח אחריותה של העירייה בתקופה הרלוונטית לארוע, היא תקופה ג’. לא הוכח כי האפשרות שאליהו הייתה שותפה בפוליסה זו מסתברת יותר מהאפשרות שלא הייתה שותפה.

העדר פוליסה ורצף ביטוחי

46. על התובע תגמולי ביטוח ממבטחת להוכיח, כתנאי מוקדם, קיומו של חוזה, פוליסה בה מחוייבת המבטחת לתשלום תגמולי ביטוח, והדברים הם, כמובן, בבחינת מושכלות יסוד. בענייננו, התובעים לא הציגו פוליסה או מסמך כלשהו המעיד באופן ישיר על קיום פוליסה למועד הרלוונטי. מההתכתבויות עולה כי גם בשנת 1996, עת הוחל הטיפול בתביעת מעודה, לא הייתה בידי התובעים פוליסה לתקופה זו. יש להזכיר כי התובעים דנן הם המבוטח עצמו, גוף ציבורי גדול, ומי שמייצג את המבטחת המובילה בפוליסה, הלידר. על המבטחת המובילה מוטלת חובה מוגברת לפעול בשקידה, בזהירות ובנאמנות לטובת יתר החברות בפוליסה, מעבר לחובותיה כלפי המבוטח, בהיותה שלוח של יתר החברות המשתתפות (ראה: ע”א 7148/94 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע”מ נ’ השמירה בע”מ, פ”ד נ(4) 567; י’ אליאס, דיני ביטוח, כרך א’, מהדורה שניה, 2009, עמ’ 117). לטעמי, החובה לשמור מסמכים ולפעול בקפדנות ודייקנות, במסגרת ניהול הפוליסה והתביעות על פי הפוליסה, במיוחד כאשר מדובר על ביטוח גוף כמו

47. — סוף עמוד 9 —

48. העירייה, ביטוח הכולל גם בתי חולים וצפוי גם לתביעות קטינים, מוטלת באופן כבד ומשמעותי יותר הן על המבוטח והן על החברה המובילה, הלידר, מאשר על חברה אשר השתתפותה הנטענת היא 11%. בהעדר פוליסה ומקום בו החברה המובילה וכן המבוטח לא הקפידו לשמור הפוליסה או כל רישום מחייב אחר לגבי הפוליסה, הנטל להוכיח הטענה מי השתתף באותה הפוליסה ועם מי היו יחסים חוזיים, הוא, לטעמי, נטל מוגבר. טענות התובעים בדבר היפוך הנטל במקרה זה אינן מתיישבות עם האמור לעיל ואינן מקובלות עלי.

49. נקודת המוצא של התובעים, בדבר קיום רצף ביטוחי זהה לאורך כל השנים, כאשר הטענה היא כי מדובר באותה הפוליסה, באותם התנאים, באותן החברות המשתתפות, פוליסה אשר הוארכה באותם התנאים משנה לשנה – לא רק שלא הוכחה, אלא שהראיות מלמדות ההפך. מדובר בנקודת מוצא שגויה. כפי שתואר לעיל, היו לפחות שני נוסחים של פוליסות ושני הרכבים של חברות משתתפות. האחד, הרלוונטי לתקופה א’, אשר בו נרשם כי מדובר בפוליסה, אשר מחליפה פוליסה לתקופה קודמת, בה אליהו לא השתתפה. השני, הרלוונטי לתקופה ד’ ואילך, בו אליהו השתתפה, כאשר בנוסח זה לא נרשם כי מדובר בפוליסה המהווה החלפה או תוספת לפוליסה אחרת ועל פניו מדובר בראשיתה של תקופה ולא בהארכת תוקף. נוסחי הפוליסות ותנאיהן, כאמור, שונים. גם מספרי הפוליסות שונים. התקופה שבמחלוקת היא תקופה ג’, תקופת ביניים בין שני הנוסחים. לא ניתן לדעת איזה נוסח ואלו תנאים היו בפוליסה לתקופה זו – האם זה של תקופה א’, בו אליהו אינה שותפה, זה של תקופה ד’, בו אליהו שותפה, ואולי נוסח שלישי, שהיה בתקופות ב’ ו – ג’. צודקת הנתבעת בטענתה, כי היה על התובעים להוכיח מהי תקופת הביטוח הראשונה בה אליהו השתתפה, ובנטל זה לא עמדו. מהראיות שהוצגו עולה כי התקופה הראשונה בה השתתפה אליהו הייתה תקופה ד’. התובעים לא הצליחו לסתור מסקנה זו ולהוכיח אחרת.

50. התובעים, על בסיס הנחתם השגויה בדבר רצף ביטוחי של אותה הפוליסה, בה משתתפות אותן החברות, ממשיכים וטוענים כי פסקי הדין שניתנו במקרים אחרים חלים גם בענייננו ומקימים השתק פלוגתא לעניין השתתפות אליהו בפוליסה. לטענה זו אין כל בסיס ויש להצטער על כך שהתובעים המשיכו לחזור על טענתם זו שוב ושוב, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדות, מהפוליסה לתקופה א’ ומהערות בית המשפט. פסק הדין בת.א. 1273/00 ניתן לגבי תקופה ד’, כאשר לגבי תקופה זו, כאמור, הוצגה פוליסה. פסק הדין בעניין פלונית ניתן לגבי תקופה ו’, כאשר בית המשפט באותו עניין הסתמך על פוליסות שהוצגו לגבי תקופה קודמת ותקופה עוקבת וקבע כי לאור כך שמדובר בהארכת תוקף פוליסה משנה לשנה, סביר שגם בתקופת הביניים חלה אותה הפוליסה. לא כך בענייננו. לגבי התקופה הרלוונטית לענייננו, תקופה ג’, לא הוצגה פוליסה. גם לגבי התקופה שקדמה לה, תקופה ב’, לא הוצגה פוליסה. לגבי שנתיים קודם לכן, תקופה א’, הוצגה פוליסה בה אליהו לא השתתפה. לגבי התקופה שלאחר התקופה הרלוונטית לענייננו, תקופה ד’, אכן הוצגה פוליסה בה אליהו משתתפת, אך לא נאמר בפוליסה שהיא מאריכה תוקף פוליסה קיימת ולכאורה מדובר בפוליסה חדשה. כפי שצוין, מעצם העובדה ששנה לאחר התקופה הרלוונטית אליהו השתתפה בפוליסה – אין להסיק כי כך היה גם שנה

51. — סוף עמוד 10 —

52. קודם לכן, במיוחד כאשר שנתיים קודם לכן אליהו לא השתתפה בפוליסה. בנסיבות אלו, ההנחה על פיה אליהו השתתפה לראשונה בפוליסה רק מיום 1.4.76, היא לא פחות סבירה מההנחה שהיא השתתפה מיום 1.4.75 או מיום 1.4.74 ואולי אף סבירה יותר, לאור כך שאין מדובר בהחלפה או תוספת לפוליסה קודמת.

53. התובעים טוענים כי יש ללמוד מהעובדה, שיתר החברות הסכימו להשתתף בפוליסה לתקופה ג’, למרות שלא הוצגה להם פוליסה, כי גם על אליהו לפעול כמותן, שהרי אין דרכן של מבטחות להתנדב ולשלם. גם טענה זו יש לדחות. כאמור, כל החברות שהשתתפו בפוליסה לתקופה א’ השתתפו גם בפוליסה לתקופה ד’ ואילך, למעט אליהו ויהודה, חברה אשר כבר אינה קיימת. לפיכך, ממילא חברות אלו אמורות היו להשתתף בתשלומים על פי הפוליסה, גם אם הייתה זו הפוליסה לתקופה א’, אם כי אולי בחלקים שונים מעט. לכן, סביר שלא טענו טענות בדבר חבותן. לגבי חברות אלו, המסקנה כי היה רצף ביטוחי לאורך השנים, מתיישבת עם הפוליסות הקיימות ולא ניתן לקבוע כי מדובר ב”התנדבות”, כטענת התובעים. החברה היחידה אליה הופנתה דרישה להשתתף בפוליסה לתקופה ג’, אשר לא השתתפה בפוליסה לתקופה א’, היא אליהו.

המסמכים – האם מעידים על קיום פוליסה?

54. ובאשר למסמכים הנוספים, אליהם מפנים התובעים, אשר תומכים, כנטען, במסקנה כי אליהו השתתפה בפוליסה לתקופה ג’. תחילה, מזכרה של הגב’ אליס מאליהו מתאריך 1.4.96. מדובר במזכר בכתב יד בו עונה הגב’ אליס להודעה הראשונית על תביעת מעודה ששלחה עו”ד בולוטין, ומבקשת פרטים נוספים. נזכיר שוב כי ברשות עו”ד בולוטין לא עמדה הפוליסה הרלוונטית, לא אז וגם לא בשלב מאוחר יותר, כך שפנייתה של עו”ד בולוטין לא התבססה על פוליסה או מסמך מחייב כלשהו. אננו יודעים על מה הסתמכה עו”ד בולוטין, אשר לא העידה בתיק. עו”ד בולוטין גם לא גילתה, בשום שלב, לאליהו, כי אין ברשותה פוליסה. מזכרה של הגב’ אליס אינו נושא מספר תיק, כך שסביר באותו שלב כלל לא נפתח תיק באליהו. מדובר באישור ראשוני על קבלת דיווח, ותו לא. לא ניתן לייחס למזכר זה מה שאין בו ובודאי שאין ללמוד ממנו על כך שהגב’ אליס בדקה באותו השלב אם עו”ד בולוטין טעתה בפנייתה אם לאו. יצוין כי מדובר היה בתקופה של כ –20 שנה לאחר תקופת הפוליסה הרלוונטית, כאשר הייתה תקופה של כשש שנים בשנות ה- 70 – 80 בה הייתה אליהו שותפה בפוליסה, בה, כפי הנראה, הועברו באופן שגרתי על ידי מגדל הודעות על תביעות בהתאם לפוליסות של עיריית תל אביב. ייתכן וזה היה מקור טעותה של עו”ד בולוטין – ההרגל לפנות לכל המשתתפות הרשומות בפוליסות שהיו החל מתקופה ד’ לאורך כמה שנים, מבלי לבדוק כל פוליסה באופן נפרד ומבלי לשים לב כי כאן מדובר בתקופה קודמת, לגביה לא קיימת פוליסה, כך שהרכב המשתתפות יכול ויהיה שונה. מגדל ייצגה את הלידר בפוליסות לאורך כל השנים ואך טבעי הוא, שכל השותפות בפוליסות יסמכו על דרישות הלידר, יאמינו כי הלידר פועל בזהירות ובשקידה, לאחר בדיקת הפוליסות הרלוונטיות, ולא יחשדו כי מדובר בדרישה שגויה ורשלנית. יוער, כי אף עו”ד בולוטין עצמה לא

55. — סוף עמוד 11 —

56. סברה כי המזכר מיום 1.4.96 מהווה אישור מחייב כלשהו מטעם אליהו לגבי הכיסוי הביטוחי, שהרי לאחר מכן היא עצמה, ביוזמתה, הודיעה לאליהו כי אינה משתתפת בפוליסה.

57. בהתכתבות על פני מספר מזכרים מסוף שנת 1996 וראשית 1997 הודיעה עו”ד בולוטין לאליהו ולשתי חברות נוספות כי הן לא משתתפות בפוליסה. ניתנה גם הוראה למחלקת הכספים במגדל להשיב סכומים שנגבו מחברות אלו. אליהו קיבלה הודעות אלו, הסתמכה עליהן וסגרה את תיקה. לפתע, לאחר כשלוש שנים, פנתה עו”ד בולוטין שוב, הודיעה כי טעתה וכי “חוזרים לחלוקה הסטנדרטית”, אותה חלוקה עליה התבססה בפנייתה הראשונית משנת 1996, חלוקה המתבססת על הפוליסה הקיימת לתקופה ד’, אשר, כזכור, לא גובתה בפוליסה מתאימה לתקופת הארוע, תקופה ג’. בהערת אגב יש לשאול, מדוע ה”חלוקה הסטנדרטית” אינה החלוקה שהייתה בתקופה א’? לכך לא ניתן מענה על ידי התובעים. יחד עם מכתבה זה צרפה רשימת תיקים, בה מועד הארוע של תביעת מעודה רשום באופן שגוי וכן תיקים המתייחסים גם לתקופה א’. התובעים טוענים כי עו”ד בולוטין הסתמכה תחילה על פוליסה לביטוח איצטדיון יד אליהו, בה אליהו אינה משתתפת, ורק לאחר מכן התברר לה שאין זו הפוליסה הרלוונטית. גם אם כך היה הדבר, ובעניין זה, שוב, לא העיד עד כלשהו מידיעתו האישית, כך שלא ניתן לקבוע ממצא עובדתי ברור, לא ברור כיצד לא בדקה עו”ד בולוטין היטב את הפוליסה טרם שהודיעה לשלוש חברות כי אינן משתתפות ולא ברור למה גילתה דבר הטעות רק לאחר שלוש שנים. מסקנה נוספת מהתרחשות זו היא כי אליהו, שוב, בניגוד לחברות אחרות, לא הייתה שותפה בפוליסות נוספות הקשורות לעיריית תל – אביב בתקופה ג’. בתגובה לפנייתה של עו”ד בולוטין אליהו השיבה כי נוכח הדיווח הקודם עליו הסתמכו הם סגרו תיקם, לא דווחו למבטחי משנה, נגרם להם נזק והם דוחים הכיסוי. איני סבורה כי יש ללמוד מתשובה זו של אליהו מה שלא נרשם בה, כאילו היא מודה שהשתתפה בפוליסה לתקופה ג’, פוליסה שלא הוצגה בפניה גם באותו השלב, במיוחד לאור התנהלותה הרשלנית של מגדל שקדמה לכך ורצף הטעויות מצדה של מגדל. כל שנאמר במכתב הוא, כי לאור הסתמכותה של אליהו על הודעת מגדל כי אינם משתתפים בתביעה זו היא אינה יכולה לפתוח שוב את תיקה, מה שכרוך בפנייה למבטחי משנה לתקופה זו, שכבר אינם קיימים. בשלב זה עדיין סמכה אליהו על מגדל שבדקה את תקופות הביטוח ואת החברות המשתתפות, כפי שהיה עליה לעשות, ולא האמינה כי מגדל לא עשתה כן וכי מדובר בדרישה שאינה מבוססת. אליהו מדגישה במכתבה את הסתמכותה על מגדל וטוענת כי אין באפשרותה להמשיך ולטפל בתביעה לאור הזמן שחלף ולאור הודעת מגדל לאליהו כי אינה משתתפת. שוב, יש לזכור כי התכתבויות אלו ארעו כעשרים וחמש שנים לאחר תקופת הביטוח, כאשר במשך מספר שנים בשנות ה- 70 וה – 80 השתתפה אליהו בפוליסות והיה נוהל עבודה, במשך שנים רבות, על פיו מגדל פונה לכל החברות, מנהלת את התביעות ויתר החברות סומכות עליה ופועלות על פי דרישתה. בנסיבות אלו, סביר בעני כי אליהו לא בדקה בכל תיק ותיק את תנאי הסף להשתתפותה וסמכה בעניין זה על החברה המובילה, מגדל. תשובותיה ניתנו בשלב זה מבלי שהייתה מודעת לכך שלמגדל אין כל בסיס לדרוש ממנה השתתפות. כל שידעה הוא, כי מבטחי המשנה שלה לכל הפוליסות שלה לתקופה זו כבר אינם קיימים, ובהתאם לכך ניתנה תשובתה.

— סוף עמוד 12 —

58. ובאשר לתביעת ערן פ., תביעה לגביה טוענים התובעים כי מדובר בארוע מתקופה ג’ וכי אליהו שילמה פיצויים בתביעה זו. גם מהמסמכים הקשורים לנושא זה לא ניתן להסיק, לטעמי, מסקנה ברורה בדבר קיום פוליסה לתקופה ג’, בה אליהו השתתפה, גם אם אניח כי מדובר בארוע המתייחס לתקופה ג’. ראשית, מדובר בתשלום אחד בסך 16,500 ₪ עבור שכ”ט עו”ד של התובע וזאת בלבד. לא הוצגו נתונים כלשהם מהם ניתן ללמוד כי שולמו סכומים אחרים על ידי אליהו בתביעה זו, כמו, השתתפות בסכום הפיצוי לתובע ובהוצאות שהיו כרוכות בניהול התביעה כמו איסוף חומר רפואי, תשלום למומחים, חקירות, תשלום שכ”ט עו”ד של העירייה, אגרות ועוד. הדבר אומר דרשני. סביר כי היו תשלומים נוספים בתיק ואם לא כן – על התובעים היה להציג פרטים נוספים לגבי הסכומים שהיו כרוכים בניהול תביעה זו ואופן סיומה ולהבהיר מדוע מדובר בתשלום אחד בלבד שנגבה מאליהו. סביר בעני, כי אם אליהו הייתה משתתפת בתשלומים נוספים – הנתונים היו מופיעים במחשבי מגדל ושמגד, כפי שהופיע הנתון של 16,500 ₪. העדר תשלומים נוספים מחליש את טענות התובעים. שנית, בנתונים שהוצגו על ידי שמגד עצמה מדובר בסכום שמופיע פעם אחת בזכות ופעם אחת בחובה. לא ניתן כל הסבר לכך על ידי מי שטיפל בנושא. שלישית, מקובלת עלי טענת אליהו כי סביר להניח שבאותה תקופת הביטוח, תקופה ג’, היו תביעות נוספות המתייחסות לאותה הפוליסה. התובעים לא הציגו בדל ראיה להשתתפות אליהו בתביעות נוספות לאותה התקופה וגם עובדה זו אומרת דרשני ומחלישה טענות התובעים. תשלום חד פעמי בגין שכ”ט עו”ד בסך 16,500 ₪ בשנת 2001, כאשר לא ברור אם תשלום זה נגבה מאליהו בסופו של דבר או לא, אינו יכול להביא למסקנה ברורה. הסבר סביר לתשלום זה, אם שולם, יכול להיות כי מדובר בסכום שנגבה בטעות על ידי שמגד, כאשר אליהו הסתמכה, כאמור, כפי שהייתה רגילה וגם רשאית הייתה לעשות, על החברה המובילה ופעלה בהתאם לדרישותיה. יתכן והטעות תוקנה לאחר מכן, זאת איננו יודעים. יצוין, כי בעניין תביעת ערן פ. יכולים היו התובעים להעיד עד מטעמם, אשר טיפל בתביעה, שהרי מדובר בתשלום משנת 2001, ויכול היה להעיד על נתונים נוספים הקשורים לתביעה ולתביעות נוספות הרלוונטיות לאותה תקופת הביטוח. זאת לא נעשה. הימנעות זו מביאה למסקנה כי אין בידי התובעים נתונים ומסמכים נוספים ופועלת להחלשת טענותיהם.

תום לב, השתק ומניעות

59. התובעים טוענים טענות רבות בדבר מניעות אליהו לטעון כעת טענות בדבר אי השתתפותה בפוליסה, ובהן גם מניעות, הנובעת מהנחיות המפקח על הביטוח. למעשה, בהעדר ראיות על קיום יחסים חוזיים, מבקשים התובעים לכונן יחסים כאלו מכח השתק ומניעות.

60. אכן, אין חולק כי עקרון ההשתק על ידי מצג חל במשפטנו, ומקובל כיום לראותו כחלק מעקרון תום הלב. מטרתו, כמו מטרתו הרחבה של עקרון תום הלב, היא מניעת התנהגות שאינה הוגנת (ראה: ג’ שלו, דיני חוזים – החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, תשס”ה , עמ’ 120- 122; ד’ רונן, התאמת חוזים לנסיבות משתנות, תשס”א, עמ’ 122-125; ד’ פרידמן, נ’

61. — סוף עמוד 13 —

62. כהן, חוזים, כרך א’ , תשנ”ג, עמ’ 87). בענייני מצגי מבטח כלפי מבוטח קבע בית המשפט העליון ברע”א 10641/05 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע”מ נ’ אסולין, 4.5.06 (להלן: “הלכת אסולין) כי במסגרת חובת תום הלב המוטלת על מבטחת והרחבת חובת הגילוי שחבה מבטחת כלפי מבוטח, יש לתת, עקרונית, תוקף להנחיות המפקח על הביטוח בדבר מתן עמדת מבטחת לגבי דרישת תגמולי ביטוח המופנית אליה. במסגרת הנחיות אלו נקבע, כי כאשר נדחית תביעת מבוטח על המבטחת לפרט את כל נימוקי הדחיה בהזדמנות הראשונה שיש לה. אם לא תעשה כן, לא תוכל המבטחת להעלות במועד מאוחר יותר נימוק נוסף לדחייה, אותו יכלה לטעון קודם לכן, אלא אם מדובר בעובדות או נסיבות שנוצרו לאחר אותו מועד בו נמסרו הנימוקים, או אם לא היה ביכולתה של המבטחת לדעת על הנימוקים במועד בו דחתה את התביעה. במסגרת הלכת אסולין ציין בית המשפט העליון כי הנחיות אלו משקפות את המדיניות המשפטית של הגנה על מבוטחים וצמצום אי השוויון בינם ובין מבטחות, נוכח מערכת היחסים המאופיינת בהעדר שוויון מובנה, יחסי כוחות בלתי שקולים ופערי מידע לטובת חברות הביטוח. הנחיות אלו, צוין, אף עולות בקנה אחד עם עקרונות של יעילות משפטית, שכן מבוטח שבפניו תיפרש עמדה ברורה ומנומקת של המבטחת בנוגע לתביעתו, יוכל להעריך את כדאיותה של הגשת תביעה.

63. עם זאת, הלכת אסולין לא קבעה כי לעולם תהא מבטחת מנועה לטעון טענות נוספות מעבר למכתב הדחייה הראשוני. נקבע, כי יתכנו מקרים, שאינם רשימה סגורה, בהם מבטחות תוכלנה לטעון טענות שונות בדבר הכיסוי הביטוחי, גם אם לא טענו אותן בהזדמנות הראשונה. במסגרת קביעת מקרים אלו ישקלו, בין היתר, גם שיקולי צדק. כדוגמא למקרה כזה, בית המשפט העליון בעניין אסולין ציטט בהסכמה את פסק הדין בבש”א (חי) 12838/02 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע”מ נ’ גידולי שדה נטופה בע”מ (15.12.02) (להלן: “עניין גידולי שדה”). בעניין גידולי שדה קבע בית המשפט המחוזי כי אין להחיל את הנחיות המפקח על הביטוח אם מדובר, למשל, ב”מקרה בו הסנקציה שעל פי הנחיית המפקחת על הביטוח תרחיב את מסגרת הכיסוי הביטוחי גם על סיכונים, שמלכתחילה לא היו מבוטחים על פי חוזה הביטוח” וכן, “כאשר מדובר בתנייה המחריגה את הכיסוי הביטוחי, וזאת כאשר קיום התנייה ברור וגלוי גם למבוטח. הטעם לכך הוא, שהפעלת הסנקציה שנקבעה בהנחיית המפקחת, על סיכון, שבחוזה הביטוח הוסכם לגביו שלא יהיה מבוטח, תרחיב את מסגרת החוזה ותעניק למבוטח כיסוי ביטוחי שאינו זכאי לקבל על פי חוזה הביטוח”. באותו המקרה נקבע כי המבטחת רשאית לדחות הכיסוי הביטוחי בנימוק שלא נטען לראשונה, כי אם לא כן: “יהיה בכך, לכאורה, להרחיב את מסגרת הביטוח אל מעבר למסגרת שהצדדים הסכימו לה בעת כריתת חוזה הביטוח”. פסק דין נוסף של בית המשפט העליון, לאחר הלכת אסולין, אימץ גם הוא בהסכמה את שנפסק בעניין גידולי שדה וציין כי הנחיות המפקח אינן יכולות “להוסיף לפוליסה מה שבבירור אין בה” (רע”א 4339/08 עזבון המנוחה מונא סלים ז”ל ואח’ נ’ כלל חברה לביטוח בע”מ, 24.7.08). גם במקרים נוספים התירו בתי המשפט למבטחת להעלות נימוקי דחייה מעבר לאלו שנטענו לראשונה והפנו בהסכמה לנאמר בפסק הדין בעניין גידולי שדה וראה: ת.א.(מחוזי ת”א) 1516/89

64. — סוף עמוד 14 —

65. בנק צפון אמריקה בע”מ נ’ אסורנס גנרל דה פרנס (31.5.07); ת.א.(מחוזי מרכז) 5005/08/07 קונדיטוריה מונקו בע”מ נ’ מגדל חברה לביטוח בע”מ (19.9.10).

66. ומה בענייננו? איני סבורה כי, גם בהתחשב בהנחיות המפקח על הביטוח, יש לראות את אליהו כמושתקת וכמנועה מלהעלות טענות בדבר אי השתתפותה בפוליסה והעדר יחסים חוזיים עמה בתקופה הרלוונטית, גם אם לא העלתה טענה זו מיד בתשובתה הראשונה. גם איני סבורה כי עקרון תום הלב מחייב מסקנה זו. ובאשר להנחיות המפקח על הביטוח. ראשית, התשתית והתנאי המוקדם להחלת הנחיות המפקח על הביטוח הם קיום יחסי מבוטח – מבטחת. בהעדר חוזה ביטוח הרי שלהנחיות המפקח על הביטוח כלל אין תחולה. על מנת להסתמך על הנחיות אלו חובה היה על התובעים להוכיח, תחילה, קיום חוזה ביטוח עם אליהו. התובעים אינם יכולים להסתמך על הנחיות המפקח על הביטוח על מנת להוכיח את עצם קיומם של יחסים חוזיים וחוזה ביטוח. לא לכך נועדו ההנחיות. רק לאחר הוכחת חוזה הביטוח ניתן לטעון לתחולת ההנחיות. הן עצמן אינן בעלות כח אקטיבי לצור יחסים חוזיים יש מאין. מניעות והשתק הן טענות אשר, במהותן, הן טענות הגנה ולא מכשיר להולדת זכויות משפטיות חדשות. שנית, כפי שפורט לעיל, ההנחיות אינן חלות בכל מצב ובכל מקרה, באופן טכני ועיוור, ויש לבחון תחולתן באופן מהותי, לאחר בחינת כלל נסיבות העניין והשיקולים הרלוונטיים. בפסיקה נקבע, כאמור, כי מבטחת לא תהיה מנועה לטעון טענות כנגד הרחבת הכיסוי הביטוחי מעבר לזה שהיה בחוזה הביטוח מלכתחילה, גם אם לא טענה אותן קודם לכן. אם כך, קל וחומר שמבטחת לא תהיה מנועה מלטעון טענות בדבר היעדרו המוחלט של חוזה ביטוח, כאשר אם לא תוכל לטעון אותן, יווצר בינה ובין צד שלישי חוזה ביטוח, מקום בו לא היה כזה מלכתחילה. דווקא הדרישה מחברת ביטוח לטול על עצמה כיסוי ביטוחי, מקום בו כלל לא נכרת עמה חוזה בטוח, מנוגדת לעקרון תום הלב ולשיקולי צדק.

67. ואף מעבר להנחיות המפקח על הביטוח. על מנת לשקול את טענת המניעות מכח מצג יש לבחון גם את כלל נסיבות העניין, לרבות זהות הצדדים והתנהגותם. באשר לזהות הצדדים – אין מדובר במקרה בו קיים חוסר שוויון מובנה בין הצדדים, כאשר יש להגן על צד חלש מול צד חזק, או קיימים פערי מידע. להפך. המבוטח הוא עירייה, גוף ציבורי גדול אשר לשירותו מנגנון פקידותי ויועצים משפטיים, אשר יכול וצריך היה לשמור את הפוליסות שערך ולדעת מי היו מבטחיו לאורך השנים. כאשר מבוטח פונה למבטח בדרישת תגמולי ביטוח עליו לבדוק קודם לכן כי אכן מדובר במי שנכרת עמו חוזה ביטוח. לצד המבוטח עמדו מגדל ושמגד, אשר מייצגות את המבטחת המובילה בפוליסות שנערכו לעירייה לאורך השנים. על המבטחת המובילה היה לדעת מיהן החברות המשתתפות בכל תקופה ותקופה ולשמור בקפדנות את כל הפוליסות והמסמכים הרלוונטיים. התובעים ידעו כי אין ברשותם פוליסה לאורך כל הדרך וידעו כי אין ברשותם כל ראיה להשתתפות אליהו בפוליסה. למרות זאת, פנו לאליהו בדרישה. נסיבות אלו גם הן מביאות למסקנה כי אין למנוע מאליהו להעלות טענותיה בדבר העדר השתתפותה בפוליסה.

68.

69. — סוף עמוד 15 —

70. אחד מהשיקולים הרלוונטים הנוספים להחלת ההשתק מכח מצג כלפי מבטח, אשר אוזכר גם בקשר להנחיות המפקח על הביטוח, הוא יעילות משפטית ומניעת הוצאות למבוטח, נושא שניתן לראותו גם כחלק מנושא מאזן הנוחות. שיקול זה אינו חל בענייננו. אין מדובר בתביעה של מבוטח כנגד מבטחת, אשר לא העלתה את כל נימוקי הדחייה שלה מלכתחילה ולכן המבוטח לא יכול היה לשקול צעדיו לפני הגשת תביעתו ונגרם לו נזק. בענייננו, מדובר בתביעת צד שלישי כנגד המבוטח, אשר טופלה על ידי המבטחת המובילה, כפי שהיה צריך להיות ממילא. אליהו הודיעה עוד לפני הגשת התביעה לבית המשפט כי לא תשתתף בפוליסה. הנימוק לאי השתתפותה, אשר פורט לאחר מכן, כי אינה כלולה כלל בפוליסה, לא שינה את מצב המבוטח לרעה. גם אם נימוק זה היה נרשם מלכתחילה לא היו התובעים נוהגים אחרת. התובעים גם אינם טוענים כי נגרם להם נזק כלשהו עקב אי רישום נימוק זה מלכתחילה. הנזק היחיד לו נטען, הוא אי תשלום חלקה הנטען של אליהו בהסדר הפשרה ובניהול התביעה. נזק זה היה נגרם בכל מקרה, הן על פי מכתבי הדחייה הראשונים והן על פי טענת הדחייה הנוספת.

71. נסיבות נוספות ושיקולי צדק נוספים חלים בענייננו ומביאים, לטעמי, למסקנה כי אין להחיל את כללי ההשתק והמניעות כלפי אליהו. נזכיר כי המבוטח כלל לא פנה ישירות לאליהו לאורך כל השנים ובחר לנהל את המגעים באמצעות הלידר. הכל סמכו על הלידר, אשר, כאמור, חב חובות זהירות ונאמנות לכל הצדדים. לפיכך, מעשיה ומחדליה של מגדל, ושמגד לאחריה, רלוונטיים לענייננו לצורך בחינת התמונה הכוללת ובחינת התנהגותה של אליהו. התנהלותה של מגדל לאורך כל השנים התאפיינה ברצף של טעויות וניהול מרושל של התיק, תוך הטעיית אליהו: פוליסות לא נשמרו ולא ברור אלו ניסיונות נעשו לאתרן; נכתבו מכתבים, לגביהם נטען לאחר מכן כי הם שגויים, בהם נרשם כי אליהו אינה מבטחת ואף ניתנה הוראה להחזר כספים; נפלו טעויות ברישום מועד הארוע ורק לאחר שלוש שנים הודיעה מגדל לאליהו כי התברר לה בדיעבד כי טעתה בהודעותיה הקודמות. לכל אלו מצטרפת העובדה כי מגדל לא גילתה לאליהו כי אין ברשותה וברשות המבוטח הפוליסה הרלוונטית למועד הארוע. אם הייתה מגלה זאת מיד לכל החברות עם קבלת הדרישה, עוד בשנת 1996, ולטעמי חובה היה עליה לעשות זאת במסגרת חובותיה כלידר, אליהו הייתה בודקת הנושא מיידית, כך גם יתר החברות, וייתכן וניתן היה לחסוך ההתדיינויות לאחר מכן. ייתכן ואחת החברות הייתה מאתרת את הפוליסה החסרה או מסמכים שילמדו על הפוליסה החסרה. דווקא התנהלות רשלנית ומטעה זו עשויה להקים השתק ומניעות כלפי מגדל, כך שלא תוכל לחזור בה מהמצג שיצרה כלפי אליהו, כי זו אינה משתתפת בפוליסה. התנהלות זו גרמה נזק לאליהו ושינתה מצבה לרעה, כפי שאליהו הודיעה, כיון כל מבטחי המשנה של אליהו לשנים אלו, לכל הפוליסות שלה, כבר לא היו קיימים לאחר מכן. לעומת התנהגות מגדל עומדת, כאמור, אליהו, אשר סמכה לאורך כל הדרך על הלידר וסברה כי הלידר ממלא תפקידו נאמנה, פועל בתום לב, באופן מסודר וקפדני. אליהו לא האמינה כי תופנה אליה דרישה להשתתפות בהעדר פוליסה אשר מחייבת אותה. נראה, אם כן, שדווקא הטענה כי אליהו צריכה, בנסיבות אלו, לשלם תגמולי ביטוח על פי פוליסה שאינה קיימת ואשר לאיש לא ידוע על קיומה, נטענת בחוסר תום לב.

— סוף עמוד 16 —

סיכום

72. לאור כלל האמור, אני קובעת כי התובעים לא עמדו בנטל להוכיח כי אליהו השתתפה בפוליסה לתקופה הרלוונטית לענייננו. טענות התובעים בדבר השתק ומניעות נדחות.

.

73. נוכח מסקנתי האמורה, מתייתר הדיון ביתר טענות הצדדים לעניין פרשנות תנאי הפוליסה.

74. התובעים ישאו בהוצאות אליהו בסכום כולל של 40,000 ₪.

ניתן היום, ו’ ניסן תשע”ב, 29 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.

פרכוסים – רשלנות רפואית?

פרכוסים (Seizures) – רשלנות רפואית?
 

פרכוסים הוא מושג כללי אשר מיוחס לתפקוד לקוי ופתאומי במוח אשר מוביל להתמוטטות, או הפרעה זמנית אחרת בתפקוד המוח,לפעמים עם איבוד או שינוי במודעות. רוב הפרכוסים נגרמים על ידי פריקה חשמלית במוח או על ידי התעלפות (על ידי ירידה בזרימת הדם למוח).התסמינים תלויים מאוד  באזור המעורב במוח. לפעמים התסמינים הללו כוללים תחושות לא שגרתיות,כיווץ שרירים לא נשלט,ואיבוד המודעות.לפעמים פריכוסים עלולים להופיע כתוצאה מבעיות רפואיות אחרות כגון רמת נמוכה של סוכר בגוף, דלקת, פציעת ראש, תרופה שנלקחה במנת יתר, תהליך סרטני במוח. בסוף כול בעיה שגורמת לחוסר פתאומי של חוסר בחמצן או ירידה בזרימת הדם למוח אשר יכולה להוביל לפרכוסים.

ישנם סוגים של פירכוסים אשר שלא יחשפו אף פעם. כאשר הפרכוסים חוזרים על עצמם זה עלול להצביע על אפשרות של אפילפסיה.

רשלנות רפואית-פרכוסים

פרכוס הוא חוויה בהחלט לא נעימה. לא עבור מי שעובר אותה ולא עבור הסביבה הקרובה שלו. ישנן הרבה סיבות לפרכוסים וכמעט לכול סיבה ישנו טיפול כזה או אחר. במקרים של רשלנות רפואית בזיהוי הסיבה שהובילה לפרכוסים או נתינת טיפול מאוחר או לא מתאים, הדבר יכול להוביל ראשית להמשך הפרכוסים ואפילו לעלייה בשכיחות שלהם ושנית למספר סיבוכים חלקם פיזיים ,כתוצאה מהנפילות ואיבוד ההכרה בזמן הפירכוסים או ירידה ברמת החמצן ודלקת ראות וזה עקב אספירציה או בליעת מזון לתוך הריאות כתוצאה מהפירכוסים, הנפילות ואיבוד ההכרה, וחלקם נפשיים,כגון חרדה דיכאון וכו’ המצב הזה יכול להוביל גם ל-היפוקסיה.

פסק דין רשלנות רפואית פרכוסים

בית המשפט הכיר בעובדה כי השירות הצבאי החמיר את מחלת האפילפסיה ממנה סבל חייל ב 50%.בפסק הדין נכתב כי אין ספק שהחוסר המשמעותי בשינה הוביל להחמרה משמעותית של המחלה ולכן זכאי החייל להכרה מצד משרד הביטחון.

עילות לתביעה ברשלנות רפואית פירכוסים

– אבחון שגוי של ראשונית  מדומה ואבחון בשלב מאוחר מדי.

– פעולות ומחדלים רשלניים שתוצאתם תוביל להפסקת הטיפול,עיכוב הטיפול,ביצוע פעולה רפואית לקויה או לא מתאימה שגרמה להחמרת המצב הרפואי של המטופל וגרימה לנזק גופני נוסף.

– אנמזנה שנלקחה בצורה חלקית או לא מקצועית לגבי פעולות כירורגיות רלוונטיות בעבר או מחלות רלוונטיות באזור המעיים וכל מיני גורמי סיכון רלוונטיים כולל מחלות לב ומחלות גנטיות משפחתיות.

– אי הפניה לבדיקות מתאימות ובזמן המתאים לדוגמת בדיקות הדמיה (רנטגן או CT ).

לשאלות בנושא רשלנות רפואית פרכוסים, ניתן ליצור קשר עם עו”ד רשלנות רפואית ענת מולסון שפרטיה בראש העמוד משמאל.

דלקת ריאות- רשלנות רפואית

דלקת ריאות (Pneumonia)


דלקת ריאות היא מצב שבו הריאות ,ובמיוחד הנואדיות, מתמלאות בנוזלים. קיימים לא מעט גורמים אשר יכולים להוביל להיווצרותה של דלקת ריאות: חיידקים וירוסים, שהם הגורמים השכיחים, פטריות, פרזיטים, חומרים כימייקלים או פגיעות פיזיות. התסמינים השכיחים ביותר במצב של דלקת ריאות הם שיעול, כאב חזה, חום וקוצר נשימה. האבחנה נעשת על ידי התמונה הקלינית, תוצאות בדיקות הדם שיעידו על נוכחות של דלקת, ניתוח דגימת הכיח, ותצלום רטנגן. דלקת ריאות היא מחלה אשר יכולה להופיע בכול גיל. המחלה מסוכנת יותר בקרב צעירים, מבוגרים וחולים במחלות כרוניות. 

מקרי רשלנות רפואית – דלקת ריאות

דלקת ריאות יכולה להיות מחלה שתעבור ללא סיבוכים ותחלוף כאילו לא הייתה מצד אחד, ומצד שני היא יכולה להיות מחלה מסוכנת שתוביל לסיבוכים שונים. הפרוגנוזה של המחלה תלויה במספר גורמים: הגורם שהוביל לדלקת הריאות, סוג הטיפול וזמן תחילת הטיפול, הסיבוכים ומצב הבריאות הבסיסי של החולה. התפזרות הדלקת במחזור הדם, ספסיס ושוק הם סיבוכים לא פשוטים שיכולים להופיע כתוצאה מהמחלה. לעיתים דלקת ריאות יכולה להוביל ליצירת חלל מלא במוגלה בתוך ריאותיו של החולה.

פסקי דין רשלנות רפואית – דלקת ריאות (ע”נ 263/03)

חיילת הגישה תביעה לקצין התגמולים בה כנכה לפי חוק הנכים עקב פגיעה ריאתית שנגרמה בשירות הצבאי שלה. לטענת החיילת היא אושפזה עם חשד לדלקת ריאות. היא שוחררה חזרה ליחידתה ואושפזה בשנית ואובחנה עם דלקת ריאות. לאחר שיחרורה מצה”ל סבלה התובעת מדלקת ריאות פעם נוספת ובבית החולים אובחנה כי היא סובלת ממום מולד בריאות, שכתוצאה ממנו נכרתה האונה התחתונה של התובעת. התובעת דורשת להכיר בה כנכה עקב הטיפול בה בזמן השירות אשר הוביל לצורך לכריתת האונה בריאות.

עילות לתביעת רשלנות  רפואית דלקת ריאות :

– אבחון שגוי של ראשונית מדומה ואבחון בשלב מאוחר מדי.

– פעולות ומחדלים רשלניים שתוצאתם תוביל להפסקת הטיפול,עיכוב הטיפול,ביצוע פעולה רפואית לקויה או לא מתאימה שגרמה להחמרת המצב הרפואי של המטופל וגרימה לנזק גופני נוסף.

– אנמזנה שנלקחה בצורה חלקית או לא מקצועית לגבי פעולות כירורגיות רלוונטיות בעבר או מחלות רלוונטיות באזור המעיים,וכול מיני גורמי סיכון רלוונטיות כולל מחלות לב ומחלות גנטיות משפחתיות.

– אי הפניה לבדיקות מתאימות ובזמן המתאים לדוגמת בדיקות הדמיה (רנטגן או CT ).

לשם הגשת תביעת רשלנות רפואית בטיפול או באבחון דלקת ריאות יש לקבל חוות דעת רפואית של מומחה ריאות אשר יפרט מה הייתה הרשלנות ומהו הנזק שנגרם ממנה.

לשאלות בנושא רשלנות רפואית דלקת ריאות ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון, מנהלת פורום רשלנות רפואית, שפרטיה בראש העמוד משמאל.

רשלנות רפואית בדלקת ריאות

רשלנות רפואית בדלקת ריאות היא נושא המאמר הבא.

דלקת ריאות היא מונח כללי למגוון מצבים שגורמים לדלקת ריאות. דלקת ריאות נגרמת בדרך כלל על ידי זיהום חיידקי או זיהום נגיפי, אך יכולה גם להתפתח עקב זיהום פטרייתי, וחשיפה לחומרים רעילים דוגמת גזים רעילים. הטיפול בדלקת ריאות נעשה בעזרת מתן אנטיביוטיקה בשלב המקדמי של המחלה, ואם מתפתחים סיבוכים יש צורך באשפוז לשם הזרקת אנטיביוטיקה לתוך הוריד אם הגורם הוא זיהום חיידקי. קוצר נשימה שעלול להיגרם עקב סיבוכים מצריך טיפול באמצעות מתן חמצן כדי להבטיח אספקת חמצן סדירה לאיברים חיוניים, בהם הלב והמוח. במקרים קיצוניים של כשל נשימתי, יש צורך בהכנסת צינור נשימה לתוך הריאות דרך הפה.

רשלנות רפואית בטיפול בדלקת ריאות

עקב העובדה שהסימפטומים של דלקת ריאות, דוגמת קוצר נשימה ושיעול, דומים לסימפטומים של שפעת, ברונכיטיס, והתקררות, עלול להיות זיהוי מוטעה של מטופל הסובל מדלקת ריאות. זיהוי מוטעה או אי זיהוי של מטופל כסובל מדלקת ריאות עלול להביא להחרפת הדלקת שתגרום לדלקת קרום המוח, ובמקרים קשים למוות. דלקת ריאות הייתה בשנת 1999 סיבת המוות השביעית הכי נפוצה, ובארה”ב בלבד מתו בשנת 2001 61,777 אנשים מהמחלה. בשנת 1998 מתו 3.5 מיליון אנשים מהמחלה.

עילות תביעת רשלנות בגין טיפול כושל בדלקת ריאות

• אי הפנייה ואי ביצוע בדיקות מתאימות בהתעורר חשד לדלקת ריאות.

• התפתחות מחלה אחרת שנגרמה עקב אי זיהוי של דלקת ריאות.

• התעלמות מתלונות חולה על תסמינים שמעוררים חשד לדלקת ריאות.

• אי מסירת מידע של רופא לחולה אודות מצבו וציון חשד לדלקת ריאות והתפתחות מסוכנת שלה.

• מוות שנגרם לקרוב משפחה עקב טיפול ואבחון כושל.

פס”ד בנושא רשלנות רפואית בגין טיפול כושל בדלקת ריאות

הורים תבעו פיצויים מקופת חולים בגין מות ביתם בת 5 עקב התרשלות הרופא שבדק את ביתם המנוחה ולא אבחן זיהום חיידקי שגרם למותה. בנוסף, הרופא לא הפנה אותה לבית חולים לשם אבחנה מדויקת וטיפול נכון בביתם, מה שהיה יכול להציל את חייה. בית המשפט פסק לטובת ההורים פיצויים בגובה 1,088,540 ש”ח.

לשאלות בנושא רשלנות רפואית בדלקת ריאות, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה משמאל

אבחון דלקת ריאות בילדים- רשלנות רפואית באבחון

קיימים מקרים של איחור באבחון או בטיפול במצבים של דלקת ריאות בילדים ובמבוגרים.

בדלקת ריאות חשוב מאד עיתוי האבחון ויש לגלות את המחלה מוקדם ככל שאפשר. ילדים ומבוגרים רגישים במיוחד לדלקת ריאות ואתו איחור באבחון עלול להביא למצב של נזק קשה או בלתי הפיך.

דלקת ריאות הינה מחלה נפוצה אשר יכולה להופיע בכל הגילאים. דלקת ריאות מביאה בדרך כלל לבעיות כגון קשיים נשימה, חום, כאבי חזה, שיעול. המחלה נגרמת כתוצאה מחדירת אורגניזמים מזהמים והרס של רקמת הריאה וכן מכך שאיזורים בריאה אשר סופגים חמצן (נאדיות הריאה) מתמלאים בנוזל דלקתי ולא מסוגלים לעבוד ביעילות. דלקת ריאות נפוצה בכל העולם והיא מהווה סיבה מובילה לתחלואה ולתמותה. דלקת ריאות נגרמת כתוצאה ממחוללים שונים, כגון חיידקים, וירוסים, פטריות ופרזיטים. ניתן לאבחן דלקת ריאות על בסיס תסמינים קליניים ובדיקה פיזיקלית של המטופל בלבד, על ידי ביצוע תצלום חזה, בדיקת כיח ובדיקות נוספות. חלק מהמטופלים נזקקים לאשפוז בבית החולים, והטיפול במרבית המקרים הינו אנטיביוטי. סוגים שונים של דלקת ריאות ניתנים למניעה על ידי חיסון ספציפי.

התסמינים הקלינים העיקריים של דלקת ריאות הם:

בעיות בנשימה (שימה מהירה)

שיעול עם ליחה ירוקה או צהובה (אולם לא תמיד מלווה בליחה)

חום גבוה שמלווה לעיתים בזיעה, צמרמורות ורעידות.

כאב בחזה

לשאלות או להערכת לסיכויי תביעתך בגין רשלנות רפואית באבחון או בטיפול בדלקת ריאות, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה משמאל.


להלן תוצאות מחקר בנושא אבחון דלקת ריאות בילדים

במחקר השתתפו 1622 ילדים אשר התקבלו למחלקת החירום לילדים ועברו צילום חזה בחשד לדלקת ריאות. מתוצאות המחקר עולה כי קצב הנשימה לבדו ורושם קליני סובייקטיבי לנשימה מהירה לא הבחינו בין ילדים עם וללא ממצאים רנטגניים של דלקת ריאות. עם זאת, ילדים עם נשימה מהירה על פי הסף שהגדיר ארגון הבריאות העולמי, היו בעלי סיכוי גבוה יותר לדלקת ריאות בהשוואה לילדים ללא נשימה מהירה.

ארגון הבריאות העולמי (World Health Organization – WHO) ממליץ על שימוש בנשימה מהירה (tachypnea) ככלי עזר לאבחון של דלקת ריאות באזורים דלי משאבים.

להעריך את הקשר בין נשימה מהירה ואבחון רנטגני של דלקת ריאות בקרב ילדים אשר התקבלו למחלקת החירום לילדים (pediatric emergency department).

מחקר פרוספקטיבי של ילדים בני פחות מ-5 שנים שעברו צילום חזה בחשד לדלקת ריאות אשר נערך במסגרת מחלקת חירום אקדמית לילדים. נשימה מהירה הוגדרה על ידי שלושה מדדים שונים: (1) קצב נשימה ממוצע במיון הראשוני לפי קבוצת גיל, (2) נשימה מהירה המוגדרת לפי גיל, בהתבסס על הנחיות ארגון הבריאות העולמי – פחות מחודשיים [קצב נשימה ≥ 60 לדקה], 2-12 חודשים [קצב נשימה ≥ 50 לדקה], 1-5 שנים [קצב נשימה ≥ 40 לדקה], (3) הערכה של נשימה מהירה על ידי הרופא, בהסתמך על רושם קליני לפני צילום החזה. הנוכחות של דלקת ריאות בצילום חזה נקבעה על ידי הרנטגנולוג האחראי.

המחקר כלל 1622 חולים, מתוכם 235 (14.5%) אובחנו כסובלים מדלקת ריאות לפי צילום חזה. קצב הנשימה הממוצע במיון הראשוני בקרב ילדים עם דלקת ריאות (30 נשימות לדקה) לא היה שונה מזה של ילדים ללא דלקת ריאות (30 נשימות לדקה). 20% מהילדים עם נשימה מהירה לפי הנחיות ארגון הבריאות העולמי המוגדרות לפי גיל סבלו מדלקת ריאות, בהשוואה ל-12% מהילדים ללא נשימה מהירה (p<0.001). שבעה עשר אחוזים מהילדים אשר הוערכו כמי שנושמים במהירות על ידי הרופא המטפל סבלו מדלקת ריאות, בהשוואה ל-13% מהילדים ללא נשימה מהירה (p=0.07).

מסקנות:

בקרב אוכלוסיית הילדים המתקבלים למחלקת החירום לילדים ואשר עברו צילום חזה בחשד לדלקת ריאות, קצב הנשימה לבדו ורושם קליני סובייקטיבי לנשימה מהירה לא הבחינו בין ילדים עם וללא ממצאים רנטגניים של דלקת ריאות. עם זאת, ילדים עם נשימה מהירה, על פי הסף שהגדיר ארגון הבריאות העולמי, היו בעלי סיכוי גבוה יותר לדלקת ריאות בהשוואה לילדים ללא נשימה מהירה.

דלקת ריאות- רשלנות רפואית באבחון דלקת ריאות

קיימים מקרים של איחור באבחון או בטיפול במצבים של דלקת ריאות בילדים ובמבוגרים.

בדלקת ריאות חשוב מאד עיתוי האבחון ויש לגלות את המחלה מוקדם ככל שאפשר. ילדים ומבוגרים רגישים במיוחד לדלקת ריאות ואתו איחור באבחון עלול להביא למצב של נזק קשה או בלתי הפיך.

דלקת ריאות הינה מחלה נפוצה אשר יכולה להופיע בכל הגילאים. דלקת ריאות מביאה בדרך כלל לבעיות כגון קשיים נשימה, חום, כאבי חזה, שיעול. המחלה נגרמת כתוצאה מחדירת אורגניזמים מזהמים והרס של רקמת הריאה וכן מכך שאיזורים בריאה אשר סופגים חמצן (נאדיות הריאה) מתמלאים בנוזל דלקתי ולא מסוגלים לעבוד ביעילות. דלקת ריאות נפוצה בכל העולם והיא מהווה סיבה מובילה לתחלואה ולתמותה. דלקת ריאות נגרמת כתוצאה ממחוללים שונים, כגון חיידקים, וירוסים, פטריות ופרזיטים. ניתן לאבחן דלקת ריאות על בסיס תסמינים קליניים ובדיקה פיזיקלית של המטופל בלבד, על ידי ביצוע תצלום חזה, בדיקת כיח ובדיקות נוספות. חלק מהמטופלים נזקקים לאשפוז בבית החולים, והטיפול במרבית המקרים הינו אנטיביוטי. סוגים שונים של דלקת ריאות ניתנים למניעה על ידי חיסון ספציפי.

התסמינים הקלינים העיקריים של דלקת ריאות הם:

בעיות בנשימה (שימה מהירה)

שיעול עם ליחה ירוקה או צהובה (אולם לא תמיד מלווה בליחה)

חום גבוה שמלווה לעיתים בזיעה, צמרמורות ורעידות.

כאב בחזה

לשאלות או להערכת לסיכויי תביעתך בגין רשלנות רפואית באבחון או בטיפול בדלקת ריאות, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה משמאל.


להלן תוצאות מחקר בנושא אבחון דלקת ריאות בילדים

במחקר השתתפו 1622 ילדים אשר התקבלו למחלקת החירום לילדים ועברו צילום חזה בחשד לדלקת ריאות. מתוצאות המחקר עולה כי קצב הנשימה לבדו ורושם קליני סובייקטיבי לנשימה מהירה לא הבחינו בין ילדים עם וללא ממצאים רנטגניים של דלקת ריאות. עם זאת, ילדים עם נשימה מהירה על פי הסף שהגדיר ארגון הבריאות העולמי, היו בעלי סיכוי גבוה יותר לדלקת ריאות בהשוואה לילדים ללא נשימה מהירה.

ארגון הבריאות העולמי (World Health Organization – WHO) ממליץ על שימוש בנשימה מהירה (tachypnea) ככלי עזר לאבחון של דלקת ריאות באזורים דלי משאבים.

להעריך את הקשר בין נשימה מהירה ואבחון רנטגני של דלקת ריאות בקרב ילדים אשר התקבלו למחלקת החירום לילדים (pediatric emergency department).

מחקר פרוספקטיבי של ילדים בני פחות מ-5 שנים שעברו צילום חזה בחשד לדלקת ריאות אשר נערך במסגרת מחלקת חירום אקדמית לילדים. נשימה מהירה הוגדרה על ידי שלושה מדדים שונים: (1) קצב נשימה ממוצע במיון הראשוני לפי קבוצת גיל, (2) נשימה מהירה המוגדרת לפי גיל, בהתבסס על הנחיות ארגון הבריאות העולמי – פחות מחודשיים [קצב נשימה ≥ 60 לדקה], 2-12 חודשים [קצב נשימה ≥ 50 לדקה], 1-5 שנים [קצב נשימה ≥ 40 לדקה], (3) הערכה של נשימה מהירה על ידי הרופא, בהסתמך על רושם קליני לפני צילום החזה. הנוכחות של דלקת ריאות בצילום חזה נקבעה על ידי הרנטגנולוג האחראי.

המחקר כלל 1622 חולים, מתוכם 235 (14.5%) אובחנו כסובלים מדלקת ריאות לפי צילום חזה. קצב הנשימה הממוצע במיון הראשוני בקרב ילדים עם דלקת ריאות (30 נשימות לדקה) לא היה שונה מזה של ילדים ללא דלקת ריאות (30 נשימות לדקה). 20% מהילדים עם נשימה מהירה לפי הנחיות ארגון הבריאות העולמי המוגדרות לפי גיל סבלו מדלקת ריאות, בהשוואה ל-12% מהילדים ללא נשימה מהירה (p<0.001). שבעה עשר אחוזים מהילדים אשר הוערכו כמי שנושמים במהירות על ידי הרופא המטפל סבלו מדלקת ריאות, בהשוואה ל-13% מהילדים ללא נשימה מהירה (p=0.07).

מסקנות:

בקרב אוכלוסיית הילדים המתקבלים למחלקת החירום לילדים ואשר עברו צילום חזה בחשד לדלקת ריאות, קצב הנשימה לבדו ורושם קליני סובייקטיבי לנשימה מהירה לא הבחינו בין ילדים עם וללא ממצאים רנטגניים של דלקת ריאות. עם זאת, ילדים עם נשימה מהירה, על פי הסף שהגדיר ארגון הבריאות העולמי, היו בעלי סיכוי גבוה יותר לדלקת ריאות בהשוואה לילדים ללא נשימה מהירה.

דלקת ריאות- דלקת סימפונות- רשלנות רפואית?

דלקת בדרכי הנשימה התחתונות כוללת דלקת סימפונות ו-דלקת ריאות. מדובר במחלה אשר במקרים של איחור בגילויה או בטיפול בה, ניתן לשקול הגשת תביעת רשלנות רפואית.

התמונה הקלינית האופיינית הינה הופעת שיעול מלווה בחום גבוה, בהמשך מופיעים קושי בנשימה וגניחות. בבדיקה גופנית הרופא יכול לאבחן שמדובר בדלקת ריאות. ברוב המקרים האבחנה נעשית רק על סמך הבדיקה הגופנית, אך יש מקרים שבהם יש חשד קליני, ואישור סופי לאבחנה מחייב צילום חזה.

קיימים מצבים בהם כמעט ואין חשד קליני ל-דלקת ריאות, אך צילום החזה מדגים, בכל זאת, דלקת ריאות. במקרים אחרים, דלקת ריאות עלולה לגרום גם ל-כאבי בטן עזים. לכן, כירורג ילדים למשל, לא ישלח ילדים לחדר הניתוח כאשר הוא חושד בקיומה של דלקת תוספתן (Acute Appendicitis) מבלי שיבצע קודם לכן צילום חזה, כדי לשלול דלקת ריאות.

אם ההנחה היא שמדובר בדלקת ריאות ובהשתתפות של אונה שלמה בתהליך הדלקתי בריאות, ורופא מניח שמדובר ב-חיידק, שקרוב לוודאי הינו פנוימוקוקוס, הוא מפנה את החולה לטיפול במתן טיפול אנטיביוטי בהזלפה לווריד, טיפול הניתן בבית-חולים. האנטיביוטיקה שהומלצה בעבר הקרוב היתה פניצילין בעל פעילות נגד פנוימוקוקוס, אך לאחרונה התגלו זנים יציבים לפניצילין, ולכן נאלצים לתת תכשיר ממשפחת הפניצילין בעל טווח רחב או צפלוספורינים מהדור השני.

גורמים חיידקיים נוספים ל-דלקת ריאות הם מיקופלסמה פנוימוניה, המופילוס אינפלואנזה וכן אחרים.

כאשר מצב קליני של חולה אינו מעורר דאגה ואין קוצר נשימה אין הכרח לאישפוז, וניתן לטפל בבית באנטיביוטיקה דרך פה. טיפול תומך, כגון במחלות אחרות, רצוי מאוד: הקפדה על שתיה בכמות רבה, שהייה בחדר מאוורר; ניתן להשתמש בתכשירים מכייחים, שמאפשרים פליטה של ליחה או בליעה שלה, אין להשתמש בתרופות המדכאות את רפלקס השיעול למרות הפיתוי להקל את סבלו של החולה, שכן השיעול מוציא את הפסולת מהריאות החוצה.

דלקת הסימפונות נגרמת בדרך כלל על ידי נגיף. היא מחלה קלה יותר, והטיפול בה הינו סימפטומטי: תכשירים מכייחים, אדים ואם יש אלמנט ספסטי-אסתמטי, טיפול ספציפי במרחיבי סימפונות יעזור.

לשאלות בנושא רשלנות רפואית באבחון דלקת ריאות או סימפונות או תוספתן, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה משמאל

תסמונת פיברומיאלגיה- רשלנות רפואית פיצויים

בקשה להגשת חוות דעת רפואית בתחום הריאומטולוגיה שהגישה התובעת. הבקשה הוגשה במסגרת תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובעת, לטענתה, כתוצאה מטיפול שיניים רשלני שביצע בה הנתבע. בכתב התביעה נטען כי בעקבות הטיפול איבדה התובעת את התחושה בפיה ובלשונה באופן בלתי הפיך, וכי אובחנה כסובלת מתסמונת פיברומיאלגיה ומעייפות כרונית. לכתב התביעה צורפה חוות דעת רפואית בתחום פה ולסת להוכחת הקשר הסיבתי הנטען בין טיפול השיניים לבין הפגיעה ולהוכחת שיעור הנכות הרפואית שנותרה לתובעת עקב כך. בכתב התביעה לא נטען לנכות כתוצאה מתסמונת הפיברומיאלגיה, לא צורתיעוד רפואי הקשור לנזק בתחום זה ואף לא התבקשה כל בקשה בהקשר לנכות כאמור.

אלא, שבענייננו, לא רק שהבקשה דלה וחסרה, אלא שגם נוכח תגובת התובעת לתגובה, לא ברור כלל באם בכוונת התובעת לצרף חוות דעת להוכחת טענותיה, ממילא גם לא ברור מה תוכן תביעתה המתוקנת הצפויה, ואין מקום לקצר הדרך עבור תובעת, שלא פעלה נכון מבחינת ההליכים, ולאפשר כבר בשלב זה את התיקון המיוחל.

הבקשה נדחית. התובעת תשא בהוצאות הבקשה בסך 500 ₪. תשלום ההוצאות נדחה לסוף ההליך.