רשלנות רפואית באבחון סרטן קרניופרינגיומה

 

ע”א 9213/05

ע”א 10277/05

רע”א 5652/06

בפני: כבוד השופט א’ רובינשטיין

כבוד השופט ס’ ג’ובראן

כבוד השופט י’ דנציגר

המערערים (ע”א 9213/05) 1. פלוני

2. פלונית

3 פלוני

נ ג ד

המשיבות (ע”א 9213/05): 1. קופת חולים של ההסתדרות הכללית

2. הסתדרות מדיצינית הדסה (משיבה פורמלית)

ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט דרורי) מיום 29.8.05 בתיק א’ 3248/01.

תאריכי הישיבות: ה’ בתמוז תשס”ז (21.6.07 )

כ”ו באדר ב’ תשס”ח (2.4.08)

י”ד בכסלו תשע”א (21.11.10)

פסק-דין

השופט א’ רובינשטיין:

א. ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט דרורי) מיום 29.8.05 בתיק א’ 3248/01 [פורסם בנבו] , וכן בקשת רשות ערעור על החלטתו בתיק זה מיום 18.5.06. הערעורים הוגשו בשנת 2005 אך בהסכמת הצדדים נדחה הדיון בהם עד להכרעה בדיון הנוסף בפרשת עדן מלול (דנ”א 4693/05 בית חולים כרמל-חיפה נ’ עדן מלול (טרם פורסם); ראו החלטת ההרכב מיום 21.6.07) [פורסם בנבו] . משניתן פסק הדין בדיון הנוסף (ביום 29.8.10) שבנו ושמענו את הצדדים. הצעתנו לפשרה (שהועלתה בדיון ביום 21.11.10) נדחתה על ידי המשיבה 1, ועתה באה עת הכרעה.

פסק הדין קמא

ב. בראשו של המערער 1 (להלן המערער; מערערים 3-2 הם הוריו) יליד 1986 התגלה בשנת 2000 גידול מסוג קרניופרינגיומה (Craniopharyngioma) אשר הוסר בניתוח. כתוצאה מהגידול ומהניתוח סובל המערער מתסמונות שונות, הקשורות ברובן לפגיעה בבלוטת יותרת המוח, מפגיעה בראיה ומקשיים קוגניטיביים ופסיכו-מוטוריים (פסקה 36 לפסק הדין קמא). במוקד ההליך עומדת טענת המערערים להתרשלות המשיבה 1 (להלן המשיבה) שהביאה לאיחור ניכר באבחון הגידול; איחור אשר מנע את האפשרות לטפל בגידול בעודו קטן יותר (בכל הנוגע למשיבה 2 הושג הסדר דיוני והיא אינה עוד צד מהותי להתדיינות). בפסק דין ארוך ומנומק (המשתרע על פני 136 עמודים) התמודד בית המשפט המחוזי עם מספר סוגיות.

ג. ראשית קבע בית המשפט, כמסקנה משפטית המיוסדת על דוקטרינת הנזק הראייתי (פסקה 101 לפסק הדין), כי בשנת 1994 סבל המערער מתסמונת הקרויה פוליאוריה (ריבוי שתן) בנסיבות בהן צריכים היו רופאיו להפנותו לבדיקות הדמיה, אך אלה התרשלו ולא עשו זאת. בית המשפט אמנם ציין, כי ספק אם המערער הוכיח את קיומה של פוליאוריה ברמת ההסתברות הנדרשת (פסקה 95 ופסקה 101); אך קבע, כאמור, כי רשלנות המשיבה בכל הנוגע לטיב הרישום הרפואי ולהיקפו מעבירה את הנטל לכתפיה – והיא לא עמדה בו. “יתרה מזאת” (כדבריו בפסקה 102) נדרש בית המשפט לארבעה עניינים נוספים בהם סטו הרופאים “מסטנדרט ההתנהגות הסביר, של רופא ילדים סביר” אף אילולא סבל המערער מפוליאוריה (פסקה 102). שנית נקבע, כי בהינתן הפוליאוריה, המאפיינת מצבים בהם בדיקות הדמיה יעילות, “אם היתה מבוצעת אותה בדיקת הדמיה, היה מתגלה הגידול. לכן יש קשר סיבתי בין אי ביצוע בדיקות ההדמיה לבין אי גילוי הגידול” (פסקה 128). לשון אחר, קיים קשר סיבתי בין אי גילוי הגידול לבין עיכוב הטיפול בו עד לשנת 2000.

ד. השאלה השלישית לה נדרש בית המשפט היא, האם עיכוב הטיפול אכן גרם נזק, ואם כן מה היקפו. בית המשפט ציין, כי המומחים מסכימים שגידול מסוג זה נמצא במוחו של החולה למצער מלידתו, כי הוא גדל לאורך השנים, וכי ככל שהוא מטופל מוקדם יותר (בשלבים מוקדמים אף ללא ניתוח) הנזק למטופל קטן יותר. ומנגד ציין, כי “אין לקרניופרינגיומה גרף גידול מקובל או לינארי” (פסקה 129), ואין איפוא דרך לדעת האם בתקופה הרלבנטית (2000-1994) הגידול אכן התרחב ובאיזו מידה. ועוד נקבע, כי חלק מהנזק תלוי במשתנים שאינם דווקא גודל הגידול (“מיקומו; מבנהו הביולוגי; היותו מוּעד להידבקויות” – פסקה 129), ואף הם בגדר נעלמים. בהינתן רקע מדעי זה קבע בית המשפט:

“לכאורה, על פי המבחנים המקובלים של דיני הראיות, צריכה היתה התביעה להידחות, שכן, התובעים אינם יכולים להוכיח מעבר למבחן ההסתברות (מעל 50.1%) כי אכן האיחור באבחון – שהוא הוא ההתרשלות של רופאי קופת החולים – הוא אשר גרם את הנזק לתובע” (פסקה 132).

כך “על פי המבחנים המקובלים של דיני הראיות”, ואולם בנקודה זו סקר בית המשפט מספר דוקטרינות משפטיות המאפשרות פסיקת פיצוי בנסיבות של עמימות סיבתית (בין היתר נדרש בית המשפט לע”א 6643/95 כהן נ’ קופת חולים של ההסתדרות, פ”ד נג(2) 680; ע”א 2781/93 דעקה נ’ בית חולים “כרמל” חיפה, פ”ד נג(4) 526; ע”א 231/84 קופת חולים של ההסתדרות נ’ פאתח, פ”ד מב(3) 312; ע”א 2509/98 גיל נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ”ד נד(2) 38).

ה. בסופה של סקירה, כך דומה, ביסס בית המשפט את פסק דינו מעבר לכל אלה על ההלכה שנקבעה לעת ההיא בערעור אזרחי עדן מלול (ע”א 7375/02 בי”ח כרמל-חיפה נ’ מלול, פ”ד ס(1) 11). נקבע (על דרך ההערכה), כי 20% מהנזק יש לייחס לעצם קיומו הלא-עוולתי של הגידול (פסקה 140). ביחס ליתר הנזק (80%) נקבע, כי הוא “נגרם, ככל הנראה, במידה זו או אחרת, דווקא כתוצאה מהאיחור באבחון”, כי קיים לגביו “קושי מובנה של סיבתיות עמומה”, ולפיכך:

לאור הפסיקה האמורה [הלכת עדן מלול – א”ר], יש לקבוע את שיעור התרומה של הרשלנות הרפואית לגובה הנזק על דרך האומדנה… ותוך שאני לוקח בחשבון, מחד גיסא, את העובדה כי מדובר בתקופה ארוכה למדי ביחס לחייו הקצרים של התובע, תקופה בה סביר כי הגידול גדל והתפתח, ומאידך גיסא, את הספק המקנן בי ביחס לעדותם של התובע ואימו לעניין הופעת הסימפטומים ועוצמתם במהלך התקופה האמורה, נראה לי לנכון להעריך את שיעור תרומת הרשלנות של כל הנתבעות בשיעור מחצית (50%) מכלל הנזק אשר נגרם לתובע כתוצאה מן הגידול בראשו, בניכוי אותם 20% שהם המום המולד” (פסקה 141).

לפי תחשיב זה ייחס בית המשפט למשיבות 40% מסך כל הנזק. שאלה רביעית בה דן בית המשפט היתה חלוקת האחריות בין המשיבות, שכן למשיבה 2 יוחסה רשלנות שעניינה הטיפול במערער לאחר התייצבותו בחדר המיון שלה ביוני 1999 (נוכח קיומו של הסדר דיוני בין משיבה 2 והמערערים אין צורך להרחיב בסוגיה זו). בסופו של יום נקבע, כי הנזק בר הפיצוי (40% מסך כל הנזק) יתחלק באופן הבא: 75% למשיבה; 15% למשיבה 2 (25% בניכוי 10% אשם תורם).

ו. השאלה החמישית לה נדרש בית המשפט המחוזי היתה גובה הנזק. בית המשפט דן בפירוט והכריע בין חוות דעת שהוגשו בתחומי הרפואה (אנדוקרינולוגיה; נוירולוגיה; עיניים; פסיכיאטריה), והעמיד את נכותו הרפואית המשוקללת של המערער על 87.4%. אבדן כושר ההשתכרות הועמד על 50%, נפסק פיצוי גם בראשי נזק נוספים. בסופו של דבר הועמד סך כל הנזק על 2,129,092 ₪. בהתחשב בחלוקת האחריות שנקבעה חויבה המשיבה לשלם 638,728 ₪ (2,129,092×40%×75%); נוכח התשלום שכבר העבירה משיבה 2, נדרשה המשיבה לשלם 516,473 ₪. הסוגיה השישית והאחרונה לה נדרש בית המשפט היתה ההתחשבות בקצבאות המוסד לביטוח לאומי. המערער לא היה זכאי לגמלת ילד נכה, אך בית המשפט קיבל את הטענה, לפיה סביר שהמערער יהיה זכאי בבגרותו “לקצבאות כלשהן” (פסקה 182). מסיבה זו נקבע, כי 200,000 ₪ מתוך הסכום בו חויבה המשיבה יוחזקו בנאמנות עד למיצוי זכויות המערער מול המוסד לביטוח לאומי. אומר כבר כאן, כי בעניין זה קיבל בית המשפט המחוזי החלטה נוספת בשנת 2006 (לאחר הגשת הערעורים שלפנינו), לגביה הוגשה בקשת רשות ערעור – אשר תידון בקצרה בחתימת פסק דין זה.

מבוא לטענות הצדדים

ז. טענות הצדדים, בשני הערעורים, בכתב ובעל פה, נוגעות כמעט לכל חלקי פסק הדין קמא. טענותיה העיקריות של המשיבה נוגעות לסוגיות אלה: (1) העברת נטל ההוכחה בגין תיעוד רפואי חסר; (2) הקביעה כי המערער סבל מפוליאוריה; (3) שאלת הקשר הסיבתי בין האיחור באבחון לבין הנזק (השאלה הנדונה בפרשת עדן מלול); (4) אחוז הנזק (כנטען, הנמוך) שיוחס לעצם קיומו הלא-עוולתי של הגידול (20%); (5) גובה הנזק שנפסק בראשים השונים; (5) שכר הטרחה (נוכח דחייתן של טענות בא כוח המערערים על “פברוק” ראיות מצד המשיבה הועמד שכר טרחתו על 15% מהסכום שנפסק). מנגד, טענותיהם העיקריות של המערערים מתייחסות לאלה: (1) עצם ייחוסו של חלק מהנזק לקיומו הלא-עוולתי של הגידול; (2) ייחוס 50% מהנזק בלבד למשיבות; (3) חלוקת האחריות בין המשיבות; (4) גובה הנזק; (5) סוגיית שכר הטרחה. על סוגיות אלה, שהועלו בסיכומי הצדדים (בשנת 2006), יש להוסיף כמובן את שאלת השלכות ביטולה (בפסק הדין בדיון הנוסף) של ההלכה שנקבעה בערעור אזרחי עדן מלול (ביום 29.8.10) – לגבי עניין אחרון זה הוגשו השלמות טיעון בכתב, ונשמעו טענות בעל פה לאחר שניתנה ההכרעה בדיון הנוסף.

ח. ואולם, לאחר העיון בטענות הצדדים, ובחומר הראיות שהוגש לבית המשפט המחוזי, סבורני כי יש ממש בטענת המשיבה לפיה לא הוכח קיומה של פוליאוריה, כפי שיפורט בהמשך (ואולם אציין כבר כאן, אף שעל פני הדברים ניתן היה לחשוב כי מדובר בהתערבות בקביעה עובדתית של בית המשפט המחוזי, לא כך הדבר במהות; לפירוט ראו פסקה כ”ד להלן). מסקנה זאת נראית, אף אם נקבל את קביעת בית המשפט המחוזי לגבי הפיכת הנטל בגין נזק ראייתי – קביעה שהיא נכונה לגופה (די לציין, כי טענות המשיבה בעניין הנזק הראייתי מוגבלות בעיקר לשאלת קיומם של ביקורים שלא תועדו, ואין היא נדרשת לקביעות בית המשפט בדבר טיב התיעוד הקיים; לגביו ראו פסקה 85 לפסק הדין קמא). ככל שקיומה של פוליאוריה לא הוכח, אין לייחס למשיבה התרשלות באי הפניית המערער לבדיקות הדמיה בשנת 1994. יתר על כן, בהינתן התשתית העובדתית שנפרסה בפני בית המשפט המחוזי, ונוכח קביעתו בדבר יעילות בדיקות ההדמיה דוקא במקרים בהם הופיעה גם פוליאוריה (פסקה 125) – עלינו גם להניח, כי אם היו נערכות בדיקות אלה, לא היו מגלות את הגידול. בטרם אפנה לנמק דברים אלה אוסיף, כי אף שתוצאה זו הופכת, לכאורה, את הקערה על פיה, למעשה נוכח טענות המשיבה (בבקשת רשות הערעור) לגבי גובה קצבאות הביטוח הלאומי שיש לנכות, משמעותה הכלכלית אינה כה מרחיקת לכת כפי שעלול להיראות במבט ראשון.

האם אכן סבל המערער מפוליאוריה?

ט. בכל הנוגע לשאלה, האם אכן סבל המערער מפוליאוריה קבע בית המשפט המחוזי:

“לא קלה ההכרעה האם סבל התובע מפוליאוריה, אם לאו, ויש עדויות לכאן ולכאן. ניתן לומר, כי אם היה נושא זה עומד בבדידותו, ללא דוקטרינות חיצוניות, הייתי מגיע למסקנה כי בעניין זה כפות המאזניים מעויינות, והממצא העובדתי שהייתי צריך לקבוע הוא כי התובע לא הוכיח שסבל בפועל מפוליאוריה. ברם, כיוון שנטל השכנוע הועבר אל הנתבעים, על פי דוקטרינת הנזק הראייתי כמוסבר לעיל, התוצאה היא כי במקרה של ספק יש לזקוף ספק זה לחובתה של הנתבעת” (פסקה 128).

בטרם ניכנס לראיות, ניתן דעתנו כי פסק הדין לא הגדיר במובהק פוליאוריה מהי, ולמעשה הסתפק בניסוח התמציתי “פוליאוריה (ריבוי מתן שתן)” (פסקה 2 ראו גם פסקה 93), אם כי נדרש בהרחבה לעדויות המומחים. ואכן, פוליאוריה כפשוטה משמעה “שתן רב”. פרופ’ צדיק (עד מומחה מטעם המשיבות) בחוות דעתו דיבר על “ריבוי מתן שתן”; פרופ’ הוכברג (עד מומחה מטעם המערערים) אמר בעדותו “המילה פוליאוריה אומרת השתנה מרובה” (עמוד 47 לפרוטוקול). כשלעצמי, אם הבינותי אל נכון, כעולה מן החומר, משמעה הוא כמות מרובה של שתן, ומטבע הדברים כמות מרובה מצריכה הטלת שתן מרובה. אין פירוש הדבר שגם ההיפך נכון; לא כל הטלת שתן תכופה נובעת מפוליאוריה ויכולה היא לנבוע מגורמים אחרים, כגון דלקות וכדומה.

י. כדי להעמיק את הבנתנו לגבי המכלול הראייתי הקיים בתיק, נלך אף אנו בדרכו של בית המשפט המחוזי, ונבחן איפוא מה מונח על כל אחת מכפות המאזניים (להלן נידרש אך לאותן ראיות אשר בית המשפט קמא מצאן בעלות משקל והתייחס להן בעצמו; ראו פסקה 100 לפסק הדין קמא). לטובת גישתו של המערער עומד בעיקר רישום רפואי שערך ד”ר סקלי (הרופא המטפל בקופת החולים) ביום 27.11.94. בתיקו הרפואי של המערער נרשם:

“polyuria. שתן ב.מ.פ. [בלי ממצא פתולוגי – א”ר] לכללי ולתרבית”.

במקביל מצוי בתיק מכתב הפניה לרופא אורולוג (אשר נכתב ככל הנראה באותו היום; ראו פסקה 9 לפסק הדין קמא)’ בו כתב ד”ר סקלי:

“הנני מפנה אליך את הנ”ל בן ½7 מפני שהוא מתלונן על Disuria + Polyuria. בבדיקה גופנית ב.מ.פ. [בלי ממצא פתולוגי – א”ר]. שתן לכללי תקין. שתן לתרבית סטרילי. אני מבקש ייעוצך והטיפול המתאים”.

מעבר לשני רישומים אלה (אשר ככל הנראה נערכו באותו היום) אין בתיקו הרפואי של המערער התייחסות נוספת לפוליאוריה. ויודגש, המערער לא הציג בפני רופאיו לאורך השנים עד גילוי הגידול (2000-1994) תלונה נוספת שיכלה להיות מאובחנת כפוליאוריה, והוא (או מי מטעמו כמובן) גם לא התייחס לבעיה זו כשהתבקש לתאר את ההיסטוריה הרפואית שלו בפני גורמים רפואיים אחרים (לרבות בבירורים מעמיקים שנערכו לו בבית החולים הדסה; פסקה 98 לפסק הדין קמא). את הראיה השניה לקיומה של פוליאוריה מצא בית המשפט קמא בעדותו של מר חיים פרי, מי שהיה מחנכו של המערער בכיתה ו’ (פסקה 100 לפסק הדין). זה העיד, “שהיו אצל המערער בקשות מעבר לשגרתיות בבקשה לצאת לשתות מים, או לצאת להתפנות” (עמוד 766 לפרוטוקול).

י”א. מנגד, על הכף השניה, מונחות ראיות שניתן לחלקן לשתי קבוצות: (1) ראיות המסבירות מדוע נרשמה פוליאוריה בתיקו של המערער; (2) ראיות לכך שהמערער לא סבל מפוליאוריה. בכל הנוגע לרישום בתיק הרפואי, הציג ד”ר סקלי (כאמור, הרופא שערך את הרישום) גרסה ברורה וקוהרנטית (כך, מקריאת פרוטוקול עדותו; להתרשמות בית המשפט ממנו ראו פסקה 102): ד”ר סקלי סבר (בטעות) כי המונח פוליאוריה אינו מתייחס לריבוי כמות השתן, אלא לריבוי מספר הפעמים בהם נותן החולה שתן:

“השופט דרורי: כשאדוני כתב את המילה פוליאוריה, למה אדוני התכוון?

ד”ר סקלי: למתן שתן בתכיפות יתר. זאת אומרת, הרבה פעמים ביום… אני לא התייחסתי כאן לכמות השתן…” (עמוד 461 לפרוטוקול).

עוד קודם לכן, כאשר התבקש ד”ר סקלי להסביר את המונח פוליאוריה, הוא אמר: “הוא משתין בדחיפות [אולי צריך להיות “בתכיפות” – א”ר], זאת אומרת לעתים יותר קרובות מהרגיל” (עמוד 393 לפרוטוקול). ד”ר סקלי אף העיד (פוזיטיבית), כי התלונה שהציג בפניו המערער היתה תכיפות הפעמים בהם נתן שתן: “היה לו תכיפות, הוא עשה יותר מדי פעמים פיפי” (עמוד 460). ולא למותר לציין, כי במכתב ההפניה לאורולוג כתב ד”ר סקלי “Disuria + Polyuria” אבחנה המציינת גם צריבה במתן שתן, שני עניינים המעידים (לפי הבנתו של ד”ר סקלי) על זיהום בדרכי השתן:

“ד”ר סקלי: ברוב הפציינטים, שאם יש להם תכיפות יתר, כל פעם שהם הולכים לשירותים, עושים כמות מועטה של פיפי, כמה טיפות שזה שורף. זה נקרא דיסאוריה ופוליאוריה. והסיבה לכך, בתשעים וכמה אחוז, לפי מה שדיברנו כבר, זה זיהום בדרכי השתן” (עמוד 463).

לשון אחר, המערער התלונן בפני ד”ר סקלי על תכיפות יתר, ועל צריבה במתן שתן. הסבר זה על פניו משכנע ביותר, לא רק משום שהוא עולה בקנה אחד עם שורת הראיות האובייקטיביות השוללות קיומה של פוליאוריה על רקע קרניופרינגיומה (ראו להלן); אלא בעיקר, כיון שהוא עולה בקנה אחד עם התנהלות הרופא המטפל בזמן אמת: ד”ר סקלי ערך בדיקות לזיהוי זיהום בשתן, ומשלא נמצאו ממצאים בבדיקות אלה הפנה את המערער לאורולוג. ד”ר סקלי הבין פוליאוריה כתכיפות במתן שתן, ודומה כי לא קשר אותה לריבוי שתן.

י”ב. אילולא היה מתייחס מכתב ההפניה גם לקיומה של צריבה במתן שתן (Disuria או בכתיב האנגלי Dysuria), ניתן אולי היה לומר, כי מדובר ברשלנות, מקום שהחולה מתלונן על כמות שתן מרובה, והרופא מתעלם מתלונה זו. אך לא אלה פני הדברים. מנוסח מכתב ההפניה לאורולוג עולה, כי המערער הציג בפני ד”ר סקלי תמונה העולה בקנה אחד עם זיהום בדרכי השתן (צריבה ותכיפות במתן שתן), וזה צדק בתיאור תלונת הצריבה (Disuria), אך שגה במונח הרפואי שהשתמש בו לתיאור התכיפות במתן שתן. כפי שהעיד סקלי עצמו, אם היתה מוצגת בפניו תלונה לגבי כמות השתן, “הייתי עושה בדיקות אחרות” (עמוד 461).

י”ג. משהרישום Polyuria אכן שיקף תלונה בעניין תכיפות במתן שתן, גם קיומו של נזק ראייתי אינו יכול ליצור יש מאין תלונות נוספות בעניין שונה לחלוטין (ריבוי כמות השתן). אילו סברנו, כי בביקור ביום 27.11.94 איבחן ד”ר סקלי בעיה של כמות שתן מרובה, היה עלינו להניח את האפשרות שהיו גם תלונות נוספות בהמשך אשר לא תועדו כדבעי – והנטל להוכיח שהמערער לא סבל מפוליאוריה היה עובר למשיבה. ברם, עצם קיומו של נזק ראייתי אינו יכול ליצור תלונה בעניין שאין לגביו ראשית ראיה מוכחת (לולא כן היינו צריכים להניח, כי באחד הביקורים שלא תועדו כדבעי התלונן המערער שהוא סובל מקרניופרינגיומה).

י”ד. ואולם, אף אילו הנחנו שהרישום Polyuria בתיקו של המערער משמעו, כי הוא הציג בפני ד”ר סקלי תלונה לגבי כמות שתן מוגדלת, ואף אם הנטל להוכיח שהמערער לא סבל מפוליאוריה אכן עבר לכתפי המשיבה – נראה כי היא ביססה את גירסתה, לפיה המערער לא סבל מפוליאוריה. בעניין זה די להפנות לעדות המומחים השונים מטעם המערערים לגבי אופיה ומאפייניה של פוליאוריה. המומחים התייחסו למספר מאפיינים מובהקים של פוליאוריה (בפרט כזאת על רקע קרניופרינגיומה), ובכלל אלה העובדה שפוליאוריה על רקע זה אינה נעלמת מעצמה, ובמקרים בהם היא מופיעה אין זה סביר למצוא תלונה אחת בלבד לאורך כל השנים עד להסרת הגידול:

“עוה”ד ניסני: אם ילד סובל מפוליאוריה בגיל 8 … הוא ימשיך לסבול מזה, נכון?

פרופ’ הוכברג: זה נכון

עוה”ד ניסני: זה לא יעלם פתאום?

פרופ’ הוכברג: בדרך כלל פוליאוריה זה לא משהו שנעלם… פוליאוריה של גידול, מה שהיה לילד הזה זה לא משהו שחולף” (עמוד 46-47).

באופן דומה העיד פרופ’ ורדי (אף הוא עד מומחה מטעם המערערים), כי פוליאוריה על רקע קרניופרינגיומה אינה יכולה להיעלם לחלוטין (עמוד 131).

ט”ו. בענייננו אין חולק, כי אף שבשנים 2000-1994 ביקר המערער מספר פעמים במרפאת המשיבה, אין ולוא תלונה אחת נוספת לגבי פוליאוריה. מומחה נוסף מטעם המערערים, ד”ר ביטון, העיד כי מעולם לא נתקל בילד “שהתלונן על פוליאוריה באופן חד פעמי ואחר כך למרות שהוא סבל מזה באמת הוא לא התלונן” (עמוד 210). אף אם נניח לטובת המערערים, כי אכן התיעוד הרפואי לקוי, עדיין בפנינו תיעוד של פניות ובירורים רפואיים רבים, שבהם לא נזכרה פוליאוריה. אפילו נניח (וסבורני כי הנחה זו מופרזת), כי אין לייחס כל משקל לרישום הרפואי של המשיבה 2 – היו הזדמנויות אחרות בהן היה מתבקש להזכיר את קיומה של פוליאוריה, וגם במסגרתן לא העלה המערער בעיה זו. נזכיר לדוגמה, כי בשנת 1999 נבדק המערער על ידי רופא בבית ספרו (על המסמך חתום ד”ר דניאל ורמייקין) וענה בשלילה לשאלה: “דרכי השתן: צריבה, דחיפות או תכיפות, שתן דמי, חוסר שליטה…”. בהיעדר תלונות נוספות כלל בעניין זה, ונוכח עדויות המומחים לפיהן פוליאוריה על רקע קרניופרינגיומה אינה חולפת מאליה, המסקנה המתבקשת היא שלא הוכח כי המערער סבל מפוליאוריה.

ט”ז. מאפיין נוסף של פוליאוריה, עליו הצביעו כל המומחים הוא ריבוי שתיה. מתן שתן בכמויות גדולות מחייב צריכת נוזלים בכמויות דומות, ומומחי המערערים הסכימו כי חולה הסובל מפוליאוריה ואינו שותה כמויות גדולות צפוי להתייבשות (פרופ’ הוכברג בעמוד 48; פרופ’ ורדי בעמוד 130). כך תיאר את התופעה ד”ר ביטון:

“עוה”ד ניסני: ד”ר ביטון, ילד שסובל מריבוי שתן, ריבוי אמיתי במתן שתן יסבול מצמא מתמיד, ישתה ביום, ישתה בלילה?

ד”ר ביטון: בהחלט…

עוה”ד ניסני: כן, אחרת הוא מתייבש?

ד”ר ביטון: בהחלט.

עוה”ד ניסני: והוא גם [קם] כמה פעמים בלילה להשתין?

ד”ר ביטון: פוליאוריה זה הרבה” (עמוד 207).

כך העיד גם פרופ’ הוכברג, אשר השיב בחיוב לשאלה: “נכון שילד שסובל מריבוי אמיתי במתן שתן ירגיש צמא וירבה לשתות גם ביום וגם בלילה אחרת תהיה התייבשות”. ואולם, בענייננו לא הוצגו כל תיעוד, ראיה או עדות אובייקטיבית משמעותית לגבי קיומה של שתיה מרובה. נהפוך הוא. בית המשפט קמא ציטט באריכות מעדותו של המערער עצמו (פסקה 97 לפסק הדין), בה מסר כי לא חש צורך בשתיית כמויות מים גדולות:

“עוה”ד ניסני: כמה היית, היית לוקח שתיה לבית הספר?

המערער: בדרך כלל הייתי שותה מהקולר…

עוה”ד ניסני: כמה פעמים הייתה הולך לקולר לשתות?

המערער: היו ימים בכלל שהייתי שוכח מהקולר.

עוה”ד ניסני: לא שותה ימים שלמים?

המערער: לא.

עוה”ד ניסני: הרבה בלילה כשהיית קם לעשות פיפי היית גם שותה או לא?

המערער: לא.

עוה”ד ניסני: לא היית שותה?

המערער: בלילה לא הייתי שותה” (עמודים 257-256).

תיאור זה אינו עולה בקנה אחד עם קיומה של פוליאוריה כפי שהסבירוה המומחים, ומשקלו על פניו רב יותר מרישום חד פעמי (וככל הנראה לא מדויק, כאמור) של המונח פוליאוריה בגיליון הרפואי. אכן, מר פרי המורה בכיתה ו’ דיבר גם על בקשות “לצאת לשתות מים, או לצאת להתפנות”; דבר זה לא נעלם מעינינו ולכך נתייחס בהמשך.

י”ז. יתר על כן, פוליאוריה גורמת הפרעה כה מרובה לאיכות החיים, עד שפרופ’ ורדי (מטעם המערערים) הודה, שהורה אשר בנו סבל מפוליאוריה (לא כל שכן סובל) לא היה שוכח לדווח על קיומה במסגרת הבדיקה הנוירולוגית:

“השופט דרורי: הורה שמביא ילד בן 13 לבית חולים הוא צריך להיזכר שבגיל 9.5 היה לו פוליאוריה?

פרופ’ ורדי: ההורה זוכר את זה” (עמוד 165).

ואילו בענייננו, בשעה שההורים התבקשו למסור את ההיסטוריה הרפואית של המערער (לדוגמה בבדיקה הנוירולוגית שנערכה בשנת 1999 בבית החולים הדסה) לא התייחסו לפוליאוריה (או לכל הפרעה מכל סוג שהוא בצריכת נוזלים או במתן שתן).

י”ח. בכל הנוגע לתכיפות ההליכה לשירותים אציין, כי המערער התייחס בעדותו לשיחה שקיימה אמו עם המורה המחנכת (עמוד 254), וגם האם העידה על שיחה זו (עמוד 267) – ואולם, המורה לא הוזמנה להעיד, ואין כל אינדיקציה בלתי תלויה בזמן אמת לקיומה של בעיית תכיפות במתן שתן (לא כל שכן פוליאוריה). גם בתיק הרפואי של בית הספר אין אינדיקציה לפוליאוריה (תשובת המערער לד”ר ורמייקין בשנת 1999 הוזכרה מעלה). אין איפוא ראיות אובייקטיביות בעלות משקל משמעותי היכולות לאשר את קיומה של פוליאוריה – ומנגד קיימת שורה של ראיות (במרכזה חלקים מעדות המערער עצמו) השוללות את קיומה (בכל הנוגע לעדות המערער ואמו נקבעו גם ממצאי מהימנות, ראו: פסקה 82, פסקה 141, פסקה 169). אינדיקציה נוספת להיעדרה של פוליאוריה על רקע קרניופרינגיומה היא – לשיטת המשיבה – היעדרן של הפרעות אנדוקריניות אחרות שהיו צפויות אילו מקור הפוליאוריה היה בקרניופרינגיומה הפוגעת באיברי המוח (ראו חוות דעתו של ד”ר גדעון פרת מטעם המשיבה; ועדותו של ד”ר ביטון בעמוד 208 לפרוטוקול). אך כאמור, די בנתונים הרפואיים המוסכמים גם על המשיבה.

י”ט. בכל הנוגע לעדות מר פרי (מחנכו של המערער בכיתה ו’), נראה כי היא אינה יכולה לחזק דיה את הטענה בדבר קיומה של פוליאוריה. לא אדרש כאן לכל טענות המשיבה בעניין (בכללן טענה, אשר יתכן שניתן למצוא לה ביטוי בדברי העד עצמו, כי העדות הושפעה מדברים ששמע העד בשעות הארוכות בהן המתין למתן העדות); מה גם שחלק מטענות אלה הייתה חובה להוכיח בהתאם לדיני הראיות (דוגמת טענת באת כוח המשיבה, כי בשיחה מקדימה מסר העד “דברים שונים מאלו שמסר בעדותו”). תחת זאת אתייחס לשתי נקודות אובייקטיביות.

כ’. ראשית, בית המשפט קמא התייחס להיותו של מר פרי מחנכו של המערער בכיתה ו’, אך אין הוא מציין באיזו שנה מדובר. עיון בתיק בית הספר (וכמובן תוך שזוכרים אנו את גילו של המערער, יליד 1986) מעלה, כי מדובר בשנת הלימודים 1999-1998 (קרי, עדותו של מר פרי, ביום 16.7.03, ניתנה כארבע שנים לאחר אותה שנה). קשה איפוא לראות כיצד עדותו (המתייחסת לבקשות מרובות לצאת מהכיתה בשנים 1999-1998) מצטרפת ומחזקת את רישומיו של ד”ר סקלי כארבע שנים קודם לכן בשנת 1994. לשון אחר, לא בנקל תהוה עדות על בקשות “מעבר לשגרתיות” לצאת מהכיתה בשנת 1999-1998 חיזוק לקיומה הנטען של פוליאוריה כבר בשנת 1994. בפרט כך, נוכח האמור מעלה לגבי אופיה המתמיד (וככלל גם המחריף) של פוליאוריה על רקע קרניופרינגיומה, ונוכח העובדה שלא הובא כל עד אחר – מורה, אחות או גורם אחר מבית הספר – לתקופה שבין 1998-1994, דבר שהיה מתבקש בנסיבות (כבר הוזכר, כי בשנת 1999 השיב המערער בשלילה לשאלת רופא בבית הספר לגבי הפרעות במתן שתן). מר פרי גם לא דיוח על כך לאחות בית הספר (שם).

כ”א. אף אילו סברנו, כי ניתן לראות בעדותו של מר פרי ראיה לקיומה של פוליאוריה, היא היתה מוגבלת לשנת הלימודים 1999-1998. באותה תקופה, ככל הנראה (בודאי לשיטת המערערים) היה הגידול במצב מתקדם הרבה יותר מאשר בשנת 1994, ולפיכך אין עדות זו יכולה לחזק את הטענה לגבי קיומה של פוליאוריה (וממילא, של התרשלות) כבר בשנת 1994. עוד נזכור, כי בשנת 1999 לא העלה המערער בפני רופאיו כל תלונה בהקשר למתן שתן. שנית, מר פרי, כמי שנכח בכיתה, יכול היה להעיד, לכל היותר, על תכיפות במתן שתן (עניין אשר עמד, לשיטת המשיבה, גם ביסוד התלונות בפני ד”ר סקלי) ולא על פוליאוריה במובנה הרפואי (ריבוי כמות השתן). מבלי לפגוע במר פרי – אשר מעדותו נראה כי היה מורה מסור, שאף ביקר את המערער בביתו ובבית החולים – ספק םם עדותו יכולה להטות את הכף לעבר התרשלות באבחונה של פוליאוריה בשנת 1994.

כ”ב. סבורני איפוא, כי בכל הנוגע לקיומה של פוליאוריה כפות המאזניים אינן מעוינות, והכף נוטה – עם כל הצער שבדבר באשר למערער שגורלו לא שפר עליו – לחובת המערערים. כאמור, אף אם נטל הראיה עבר, עמדה בו המשיבה. בית המשפט קמא, אשר לא היה “משוכנע” בעצמו כי המערער אכן סבל מפוליאוריה (ראו גם פסקה 95), הוסיף:

“גם אם נניח כי התובע לא סבל מפוליאוריה, וכי הרישום יסודו בטעות, יש לקבוע כי הרופאים סטו בכמה היבטים מסטנדרט ההתנהגות הסביר” (פסקה 102).

בית המשפט קמא מנה ארבעה “ראשי התרשלות”: (1) אי עריכת בדיקת איסוף שתן; (2) אי בירורן ותיעודן של תוצאות הבירור האורולוגי; (3) הימנעות מבירור יזום עם המערער לגבי הימשכות תופעת הפוליאוריה בביקוריו הבאים במרפאה, ולמצער אי תיעודו של בירור זה; (4) אי בירור מחדש של תלונת הפוליאוריה עם הופעת כאבי הראש בשנים הבאות.

כ”ג. ראשית אומר, כי אינני בטוח שאני מסכים עם בית המשפט לגבי ארבעת קביעותיו (לדוגמה, אם התלונה היתה לצריבה במתן שתן אשר בטעות הוכתרה פוליאוריה, אולי לא היה מקום לעריכתה של בדיקת איסוף שתן). ברם, אפילו נראה בעניינים אלה משום התרשלות, אין הם יכולים להעיד שהיתה פוליאוריה, שעה שקיומה של זו נשלל לגופו. ממילא, גם אי אפשר להתייחס לרשלנות באבחון הפוליאוריה, רשלנות שאילולא היא ניתן היה להביא לאבחון הגידול. ולבסוף לא למותר להזכיר, כי בית המשפט קמא הניח שבדיקת הדמיה בשנת 1994 היתה יכולה לזהות את הגידול, כיון שקיומה של פוליאוריה מאפיין מצבים בהם בדיקות ההדמיה יעילות לגילוי גידולים מסוג זה (פסקה 125). ואולם, משנשלל על פני הדברים קיומה של פוליאוריה נופלת גם ההנחה בדבר יעילות הבדיקה.

כ”ד. אכן, לא בקלות תתערב ערכאת ערעור בממצאי עובדה שקבעה הערכאה הדיונית (ע”א 558/96 חברת שיכון עובדים נ’ רוזנטל, פ”ד נב(4) 563, 568; ע”א 3601/96 בראשי נ’ עזבון בראשי ז”ל, פ”ד נב(2) 582, 594). ואולם, סבורני כי במספר מובנים המקרה שלפנינו אינו מקרה רגיל, ולמעשה חל הכלל לפיו, “כאשר מדובר בסבירותה של גירסה ולא במהימנות העדים, יכול גם בית המשפט שלערעור לשקול את הסבירות” (ע”פ 5937/94 שאבי נ’ מדינת ישראל, פ”ד מט(3) 832, 835 – השופט טל). ראשית יודגש, אין מדובר בהתערבות בממצאי מהימנות. ממצאים אלה נקבעו אך ביחס למערער ולאמו (ולאו דווקא לצערי לזכותם; ראו פסקה י”ח למעלה), ולמעשה הרוב המכריע של העדים לא היו “עדי ראיה” לאירוע, אלא מומחים חיצוניים (למעט, בעיקר, ד”ר סקלי – אשר בית המשפט התייחס להגינותו מעל דוכן העדים; פסקה 102); שנית, מדובר בהכרעה בין עמדות מקצועיות המונחות בפנינו באותה מידה שהיו מונחות בפני בית המשפט קמא. בית המשפט קמא לא התייחס לרושם שהותירו בו העדים השונים, וקביעותיו אינן מתבססות “על הופעתם, התנהגותם ודבריהם של העדים” (ע”פ 7052/06 יגאלי נ’ מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 22 – השופט דנציגר) [פורסם בנבו] :

“אין בפנינו גם מקרה בו ביסס בית המשפט את מסקנותיו בעיקר על התרשמותו מהנאשמים ומיתר העדים בעת מתן עדותם ומאופן מסירת דבריהם, קביעות שבית משפט לערעורים מהסס להתערב בהן” (ע”פ 398/89 מנצור נ’ מדינת ישראל (לא פורסם) [פורסם בנבו] פסקה 4 לפסק דינו של השופט בך).

שלישית, למעשה בית המשפט קמא לא הכריע בין העמדות הרפואיות הנוגדות לגופן, ואף לא קבע ממצאים עובדתיים פוזיטיביים. להפך, בית המשפט ציין יותר מפעם אחת כי כפות המאזניים מעוינות – והשתמש בכלי הכרעה “חיצוניים” (הפיכת נטל). בנסיבות אלה, בהן הערכאה הדיונית ניתחה את חומר הראיות לפרטי פרטיו, והציגה את תוכנן של כפות המאזניים באופן בהיר ומקיף, תוך ציון כל צדי השאלות – בהכרעה לגבי הכיוון אליו תיטה הכף אין יתרון מובנה מכריע לערכאה הדיונית.

כ”ה. סוף דבר, איננו יודעים אם עריכת בדיקת הדמיה בשנת 1994 היתה מביאה לזיהוי הגידול: נוכח ספקות בית המשפט לגבי יעילות בדיקות ההדמיה (בפרט במקרים בהם לא הופיעה פוליאוריה), יתכן שאף אילו נערכה בדיקה, לא היתה מגלה את הגידול. על כל פנים, בהינתן החומר שהונח לפנינו ניתן לומר, כי המערער לא הציג בפני רופאיו תמונה קלינית שחייבה עריכת בדיקות הדמיה. במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט אזרחי, נראית עמדת המשיבה, לפיה בשנת 1994 התלונן המערער בפני ד”ר סקלי על אירוע (למיטב ידיעתנו, חד פעמי) של תכיפות וצריבה במתן שתן, אירוע שאף אם נפלו פגמים באופן בו טופל (ואינני אומר כי כך היה), אין לו קשר מוכח לקרניופרינגיומה העומדת ביסוד תיק זה. מאחר שנקבע, כי בטיפול בכאבי הראש לא נפלה התרשלות מצדה של המשיבה (ובהינתן פסק הדין המוסכם בכל הנוגע לחלקה של משיבה 2 בפרשה), אין בפנינו עילה לחייב את המשיבה בפיצוי המערער.

ניכוי קצבאות המוסד לביטוח לאומי (רע”א 5652/02)

כ”ו. בשולי הדברים אתייחס בתכלית הקיצור לשאלת ניכוין של קצבאות הביטוח הלאומי. בפסקה 182 לפסק הדין קבע בית המשפט קמא:

“לאור נכותו הרפואית הניכרת של התובע ולאור קביעותיי לעיל, סביר להניח כי התובע אכן יהיה זכאי בבגרותו לקצבאות כלשהן… אשר על כן רואה אני לנכון לנכות מסך הנזק שנפסק סך של 200,000 ₪ אשר יופקדו בנאמנות המוסכמת על הצדדים, עד שיתבררו זכויות התובע. על התובע לדאוג למצות זכויותיו בביטוח הלאומי…”.

ביום 16.3.06 הודיעו המערערים לבית המשפט, כי נקבעה למערער דרגת אי כושר זמנית בשיעור 75% ותשולם לו קצבת נכות בשיעור 100% עד ליום 1.2.08. בהחלטה מיום 18.5.06 קבע בית המשפט, כי יש לנכות מהפיצוי בו חויבה המשיבה 40% מתגמולי המוסד לביטוח לאומי – לפי החלק שיוחס לה בנזק הכולל ובהתאם לאמור בעניין מלמד (ע”א 3097/02 מלמד נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ”ד נח(5) 511). כן דחה בית המשפט את בקשת המשיבה, לראות בנכות שנקבעה נכות קבועה, ואישר את קיזוז החלק היחסי מהקצבאות שישולמו עד ליום 1.2.08 בלבד. נקבע:

“החלטה זו [בדבר קיומה של נכות זמנית – א”ר] היא המחייבת לעת עתה, ועל פיה יש לחשב את הגמלאות. היה והתובעים אכן ישיגו על החלטה זו ויוחלט בעקבות השגותיהם אלה, כי אכן מדובר בנכות צמיתה, חזקה על התובעים… כי יפנו בהודעה מתאימה לבית המשפט אשר יכריע בהתאם לנתונים החדשים”.

כ”ז. כלפי החלטה זו הגישה המשיבה את בקשת רשות הערעור שבפנינו (רע”א 5652/06) [פורסם בנבו] , בה נטען, בעיקר, כי יש לראות בנכות שנקבעה נכות צמיתה. בשנת 2007 הגישה המשיבה בקשה נוספת לבית המשפט המחוזי, לה צורפו נתונים חדשים של הביטוח הלאומי התומכים (כנטען) בגירסתה – אך בית המשפט החליט (ביום 3.5.07) שלא לדון בה נוכח ההליך שנפתח בבית משפט זה. ביום 21.2.08 הגישה המשיבה הודעה (לה צורפה הודעה שהגישו המערערים לבית המשפט המחוזי) בה נאמר, כי ביום 15.1.08 נקבעה למערער “דרגת אי כושר יציבה בשיעור 75% וקצבת נכות בשיעור 100% תשולם לו החל מיום 1.2.08” (לרבות זכאות לקצבה חודשית נוספת בסך 308 ₪). בנסיבות אלה לא יתכן חולק, כי אף אילו קיימנו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לקיומה של אחריות (עניין אשר כאמור רואים אנו לשנות ממנו), צריך היה לנכות מסכום הפיצוי שנפסק (516,474 ₪) סכום משמעותי ביותר, המשקף (לפי פסק הדין) 40% מגמלאות המוסד לביטוח לאומי שישולמו בעתיד למערער דרך קבע (לא הונחה בפנינו חוות הדעת האקטוארית לגבי הסכום שקוזז בתקופת הנכות הזמנית; ולא נערכה חוות דעת אקטוארית לתקופה המתחילה מיום 1.2.08 אך לשיטת המשיבה – בבקשת רשות הערעור – מדובר בתוספת של למעלה ממיליון שקלים).

סוף דבר

כ”ח. מוצע איפוא להיעתר לערעור המשיבה (ע”א 10277/05) [פורסם בנבו] ולא להיעתר לערעור המערערים (ע”א 9213/05), ונוכח האמור גם לא לבקשת רשות הערעור שהגישה המשיבה (רע”א 5652/06) [פורסם בנבו] . בנסיבות, אין צורך לדון בשאלה המורכבת של ההתמודדות עם מצבי אי-ודאות סיבתית בעידן שאחרי ביטול הלכת עדן מלול. פסק דינו של בית המשפט המחוזי יבוטל, ואולם אציע לחברי שלא לחייב את המערערים בהשבת שכר הטרחה והוצאות המשפט שנפסקו לטובתם, ולא לחייבם בשכר טרחת באי כוח המשיבה בערכאה זו. זאת, נוכח התרשלות המשיבה בכל הנוגע לתיעוד הרפואי, עניין שיש לו תרומה מכרעת לאופן בו השתלשלה הפרשה ולתוצאת פסק הדין קמא (ראו לאחרונה רע”א 1768/07 בנק החקלאות לישראל בע”מ נ’ עין כמונים משק חקלאי בע”מ (לא פורסם)[פורסם בנבו] ).

ש ו פ ט

השופט ס’ ג’ובראן:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט י’ דנציגר:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א’ רובינשטיין.

ניתן היום כ”ט בשבט תשע”א (3.2.2011).

רשלנות רפואית המעי הגס/ במעי הגס

רשלנות רפואית בתחום המעי הגס הוא נושא שמסקרן רבים.

המעי הגס הוא האיבר האחרון בשרשרת העיכול בגופנו. רשלנות רפואית בנושא המעי הגס עלולה להיות מסוכנת מאד, משום שישנן מחלות של המעי הגס שמסכנות חיים. המחלה השכיחה ביותר היא גידול ממאיר במעי הגס שניתן לאתר באמצעות קולונוסקופיה. מיותר לציין כי רשלנות באבחון סרטן המעי הגס מכעיסה מאד משום שהיום קיימות בדיקות סקר המסייעות לאתר את המחלה ולטפל בה כמה שיותר מוקדם.

מקרי רשלנות רפואית המעי הגס /מעי גס

מחלות של המעי הגס אינן דבר נדיר. מחלות במעי הגס יכולות להיות דלקתיות כגון קרוהן, קוליטיס, או תסמונת המעי הרגיז, ויכולות להיות גם סרטניות, בין אם ממאירות או שפירות. כאמור, ישנן היום בדיקות אבחוניות טובות, לאיתור גידולים במעי הגס, שיכולות לסייע באיתור המחלה והתחלת הטיפול כמה שיותר מוקדם.

עילות תביעה בגין רשלנות רפואית במעי הגס

• אבחון שגוי, מאוחר, או העדר אבחון של מחלות במעי הגס.

• אי לקיחת אנמנזה מפורטת מהמטופל שכוללת גיל (שכיחות סרטן במעי הגס עולה באופן ליניארי מגילאי 40-50), מחלות רקע שמהן סובל המטופל (אצל אנשים החולים בקרוהן, קוליטיס, כיבית, ותסמונת המעי הרגיז יש עליה בשכיחות של מקרי סרטן המעי הגס), רקע תורשתי של מחלות גסטרו במשפחה שיכול להעמיד את המטופל בקבוצת סיכון (הסיכון לפיתוח סרטן במעי הגס עולה כאשר יש גורם תורשתי), ועמידה על התסמינים הגופניים המתוארים על ידי המטופל (צואה דמית/שחורה, כאבים בבטן תחתונה, ועוד) ולפי התרשמות רופא.

• מעשים ומחדלים רשלניים שיכולים להוביל לחוסר טיפול, השהייתו, או החלטה על טיפול רפואי בלתי מתאים שהחמיר את מצבו הרפואי של המטופל או הסב לו נזק גופני.

• התעלמות מביצוע בדיקות גופניות ורקטליות מתאימות ואי הפניה לביצוע של בדיקות הדמיה (רנטגן, אולטרה סאונד, CT), בדיקות דם, ובדיקות ייחודיות לתחום כגון קולונוסקופיה.

• אי קיום מעקב רפואי אחר תוצאות הבדיקות ואחר מצבו הרפואי של המטופל.

• רשלנות במרשם תרופות שאינן מתאימות מבחינת סוג ומינון, ומבלי לבחון את רגישות המטופל לתכשיר.

פסקי דין- פסק דין- רשלנות רפואית במעי הגס / המעי הגס

ע”א 9656/03 עזבון המנוחה ברטה מרציאנו ז”ל נ’ ד”ר זינגר יהורם- ערעור וערעור שכנגד על החלטה של ביהמ”ש המחוזי שקיבלה בחלקה את תביעת המערערים לפיצוי בגין התרשלות המשיבים שטיפלו במנוחה שנפטרה לאחר שמחלת הסרטן שבה לקתה אובחנה באיחור. ביהמ”ש העליון קבע שהמשיבים התרשלו בטיפולם, ולא הצליחו להוכיח שאין קשר בין הטיפול שהעניקו למנוחה והתוצאה הטרגית. יחד עם זאת ביהמ”ש מציין שההחלטה על פסיקת פיצויים עונשיים בתיקים אזרחיים היא חריגה, ושמורה למקרים מקוממים ומסלידים במיוחד, ובפרט כאלו שיש עמם כוונה. לפי בית המשפט המשיבים אומנם התרשלו בכך שלא ביצעו בדיקה חשובה שהיה בהחלט מקום לקיימה, אך אין זה מעמיד אותם כבעלי זדון או כוונה כדי להצדיק מתן פיצויים עונשיים.

לשאלות בנושא רשלנות רפואית במעי הגס, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון

גסטרו- רשלנות רפואית של גסטרואנטרולוג

גסטרו- רשלנות רפואית של גסטרואנטרולוג

גסטרואנטרולוגיה (Gastroenterology, או גסטרולוגיה, Gastrology) היא ענף ברפואה העוסק בחקר מחלות מערכת העיכול.

התחום עוסק במחלות הוושט, הקיבה, התוספתן, המעי הדק והמעי הגס. כמו כן, יש המכלילים בתוכו את הכבד.במדינת ישראל הגסטרואנטרולוגיה עשויה להיות התמחות שניה לאחר סיום ההתמחות במקצוע הרפואה הפנימית, או התמחות עצמאית, במסלול המשלב פרקי התמחות ברפואה פנימית.

חולים הפונים לרופא בעל תחום התמחות זה עוברים בדרך כלל תהליך הכולל: 1. פרוט הבעיה שבשלה פנו אל הרופא 2. בדיקה גופנית, הדומה לזו המבוצעת אצל רופא המשפחה, עם דגש על אזור הבטן. 3. במידת הצורך תבוצע על ידי הגסטרואנטרולוג בדיקה רקטלית על מנת להעריך המצאות טחורים או לחפש ממצא גושי באזור החלחולת. 4. על מנת להרחיב את הבירור יבצע הגסטרואנטרולוג לעתים בדיקות משלימות כגון גסטרוסקופיה, שמהותה הכנסת צינורית עם מצלמה דרך פיו של הנבדק המדגימה את מערכת העיכול העליונה (ושט, קיבה וחלקו הראשון של התריסריון)ומאתרת בעיקר כיבים, בקעים, דמם וממצאים החשודים כגידוליים. בדיקה נוספת שייתכן ותבוצע היא קולונוסקופיה שמהותה העברת צינורית עם מצלמה דרך פי הטבעת של הנבדק על מנת להדגים את המעי הגס בכללותו. בדיקה זו מאתרת בעיקר מחלות מעי דלקתיות, סעיפים (diverticulosis), וממצאים החשודים כגידוליים. ייתכנו הדמיות נוספות כגון CT בטן, צילום בטן ריק, חוקן עם חומר ניגוד אן צילום של מערכת עיכול עליונה לאחר בליעת חומר ניגוד, בהתאם להערכת הצורך בכך על ידי הגסטרואנטרולוג.

מערכת העיכול של האדם כוללת את האיברים הבאים:

פה – הוא האיבר שבו נקלט המזון ובו מתחיל עיכולו. חלקי הפה הם: דפנות צדדיות- שרירי הלחיים, גג הפה- חיך קשה (גרמי) בחלקו הקדמי וחיך רך בחלקו האחורי. בתוך הפה מתבצעות פעולות של לעיסת המזון, עירבובו עם הרוק והפיכתו לעיסה לקראת הבליעה. פעולות אלה נעשות על ידי השיניים, הלשון, שרירי הלעיסה ובלוטות הרוק. בבליעה- החיך הרך וה- Uvula חוסמים את אזור הנאזופרינקס, ומונעים מהמזון לחדור לחלל האף.

השיניים – חותכות, מועכות וגורסות את המזון, תוך כדי הלעיסה (שהיא תנועת מתואמת של הלסת והלשון).

הרוק – מופרש מבלוטות הרוק לתוך חלל הפה, זוג בלוטות הפרוטיס באזור האוזניים, זוג בלוטות תת-לסתיות מתחת לבסיס הלשון בחלק האחורי של הפה, זוג בלוטות תת-לשוניות מעל הבלוטות התת-לסתיות. שומר על רטיבות הפה ומשמש הגנה ראשונית מפני חיידקים. ברוק נמצא האנזים עמילאז האחראי לפירוק רב-הסוכר, עמילן, לדו-סוכר, סוכרוז. הרוק, בנוסף, גורם למזון להפוך לעיסה, ובכך מקל על בליעתו ועל המעבר בוושט.

הלשון – שריר המשתתף בלעיסה על ידי העברת המזון בין המלתעות, מסייע בעירבובו עם הרוק ואחראי על פעולת הבליעה, בכך שהוא דוחף את המזון הלעוס למעלה ולאחור כלפי החך והלוע לתוך הושט.

לוע – צינור שרירי, מרופד בקרום רירי, שנמשך מבסיס הגולגולת עד לתחילת הוושט, דרכו עובר המזון מחלל הפה אל הוושט.

ושט – צינור המחבר את החלק התחתון של הגרון (הלוע) עם הקיבה, אורכו אצל מבוגרים כ-25 ס”מ. אין מתבצע בו תהליך עיכול אלא רק העברה של המזון, באמצעות התכווצויות של השרירים העגולים הנמצאים בדפנות הוושט, בצורה גלית, כלפי מטה אל הקיבה. התכווצויות של שרירים בצורה כזו נקראת תנועה פריסטלטית, והיא מאפשרת גם לאדם העומד על ראשו לבלוע מזון מחלל הבליעה. לשם מניעת כניסתו של המזון לקנה הנשימה, ישנה רקמת האפיקגלוטיס שסוגרת אותו בעת האכילה. בין הוושט לקיבה קיים שסתום הנוצר משולי הקיבה. בדרך-כלל שסתום זה מונע חזרת מזון לוושט וכן הקאות.

קיבה – הוא הצינור הרחב ביותר במערכת העיכול (דמוי שק שנפחו יכול לנוע בין 50 מ”ל לליטר וחצי) ובו מתבצע איחסון מזון, המשך פירוק מכני של המזון באמצעות לישה על ידי שרירי דופן הקיבה, פירוק כימי אנזימטי של החלבונים (על ידי אנזימים המכונים פרוטאזות, בעיקר על ידי האנזים פפסין).

המעי הדק – הוא צינור מפותל, אורכו הממוצע הינו כ-6.5 מ’, קוטרו כ-3 ס”מ, והוא ממלא את רוב חלל הבטן. בו מתבצעת רוב הספיגה של המזון. הוא מורכב משלושה איברים: תריסריון (הווה את תחילתו של המעי הדק), מעי ריק ומעי עקום (בו ניספגים רוב מרכיבי המזון אל מחזור הדם. בדפנות המעי קיימים המוריגים שדרכם מפעפע המזון שעוכל, אל תוך נימי הדם או נימי הלימפה.

המעי הגס – הוא איבר העיכול האחרון. בו נספגים מים, מלחים ומרכיבים נוספים. במעי הגס חיידקים רבים אשר לחלק מהם תפקיד בתפקוד המעי. בעת שהמים נספגים, תכולתו הופכת סמיכה יותר עד שבסופו הופכת לצואה.

פי הטבעת – צינור שאורכו כ- 3.5 סנטימטר שהוא סוף צינור העיכול ודרכו מופרשת הצואה.

איברים נוספים של מערכת העיכול הם הכבד והלבלב.

דוגמאות למחלות בדרכי העיכול: מחלת קרוהן (דלקת במעי הדק), אפנדיציטיס (דלקת בתוספתן), שחמת (דלקת בכבד), דיזנטריה ושלשול.

בישראל ובעולם מוגשות תביעות רשלנות רפואית רבות כנד מומחי גסטרו או בתחום הגסטרואנטרולוגיה. על מנת להגשי תביעה שכזאת יש הצטייד בחוות דעת רפואית של מומחה בתחום הגסטרו, אשר יפרט מה בדיוק הייתה הרשלנות ואיזה נזק נגרם ממנה.

על מנת להעריך את זכאותך להגשת תביעת רשלנות רפואית נגד מומחה בתחום הגסטרואנטרולוגיה, ניתן ליצור קשר עם עו”ד יעל אייפרמן, המייצגת מאות נפגעי רשלנות רפואית, בטלפון 0524787850 או במייל: [email protected]

One significant question that remains for moocs in general is how can they produce a credential that colleges writer helper for college homework https://college-homework-help.org/ could/would accept for credit

גסטרו- קיבה- מעי- רשלנות רפואית

גסטרו -רשלנות רפואית של גסטרואנטרולוג

א 5978/02 הוואש יחיא נ’ מדינת ישראל – משרד הבריאות

1

בתי המשפט
א 005978/02
בית משפט השלום קריות
27/06/2005
תאריך:
כב’ השופטת, ס. נשיא, בית – נר אביטל
בפני:

הוואש יחיא

נ ג ד

מדינת ישראל – משרד הבריאות

החלטה

1. התובע, יליד 1961, היה אדם בריא עד שנת 1996 שאז נתגלתה אצלו צהבת. ביום 4.6.96 התקבל התובע לבי”ח רמב”ם לצורך בירור וטיפול בצהבת, צמרמורת וחום. במהלך אשפוזו אובחנה הפרעה בתפקודי כבד. נשללו אבנים במרה ולא נמצאה עדות לפגיעה או להרחבה בדרכי המרה למעט אבחנה של התעבות קלה של דופן כיס המרה. נמצאו חיידקי קולי בדם והוא טופל באנטיביוטיקה.

ביום 11.6.96 נשלח התובע ליעוץ של מומחה גסטרואנטרולוג אשר המליץ, ביום 13.6.96, לבצע לתובע בדיקת LNB ולא ERCP מהטעם שמדובר בחולה עם סיכון גבוה לזיהום בכבד. בעקבות המלצה זו נרשם הסיכום האשפוז מיום 11.6.96 כי סוכם שלא לעשות ERCP והתובע הופנה לבצע בדיקת אולטרסאונד כבד בביה”ח בנהריה.

בדיקת האולטרסאונד העלתה קיומה של אבן בדרכי המרה והמלצת בי”ח נהריה היתה לבצע ERCP וסילוק האבן.

ביום 14.10.96, טרם ביצוע בדיקת ERCP, בביה”ח רמב”ם, מילא צוות מכון הגסטרו טופס “אומדן סעודי להתערבות אמבולטורית” ושם נרשם, תחת סעיף מחלות שיש לתובע, – “לא ידוע”, על אותו טופס חתומים רופא ואחות. מהלך הבדיקה היה קשה והיא לא הושלמה. יצויין כי בטופס ההסכמה לבדיקת ERCP לא מצויים הסיכונים הכרוכים בה ולא מופיעה על הטופס חתימת רופא לגבי הסבר שניתן או לא ניתן לתובע באשר לסיכוני הבדיקה.
סמוך לאחר הפסקת בדיקת ERCP, באותו יום, אושפז התובע עם אבחנה של דלקת חריפה בלבלב. במהלך אותו אשפוז נותח 10 פעמים וביום 9.12.96 הועבר למחלקת פלסטיקה לסגירת הפצע הניתוחי.

ביום 3.7.93 נקבע לתובע תור לניתוח ונרשם על גבי אותו טופס שלא ברצף ובכתב יד שונה מזה שמצוי על גבי הטופס כולו, כי התובע זקוק לכריתת כיס מרה. אין כל תיעוד קודם ו/או בדיקה שנערכה במהלך התקופה מאוקטובר 1996 שתסביר את הצורך בכריתת כיס מרה, גם אין כל תלונות מצד התובע שיצביעו על בעיה בכיס המרה. ביום 27.10.97 נשלח התובע לבדיקת אולטרה סאונד כי מרה, דרכי מרה, כבד ולבלב עקב היותו מועמד לסגירת דופן הבטן וכריתת כיס מרה.

ביום 5.1.98 ביקש הרופא במרפאת בי”ח רמב”ם לראות את התובע לאחר ביצוע הבדיקות הנ”ל ואין כל תיעוד לא לגבי הבדיקות, אם נעשו, ולא לגבי הצגתם לרופא שביקש לראותם עובר לניתוח.

ביום 22.3.98 אושפז התובע בבי”ח רמב”ם לשם כריתת כיס המרה ותיקון בקע צלקתי. במהלך הניתוח נכרת כיס המרה אך סגירת הפצע עם רשת לא בוצעה לאור המצאם של שאריות רשת מזוהמת.

ביום 7.3.99 אושפז התובע בבי”ח כרמל לשם שחזור דופן הבטן. ביום 25.4.99 הגיע לבי”ח כרמל עקב זיהום במקום הניתוח. ביום 12.7.99, בבי”ח כרמל, נותח התובע לשם סגירת דופן הבטן. ביום 10.6.01 בוצע בבי”ח רמב”ם ניתוח תיקון בקע בצלקת ניתוחית.

2. עד כאן תארתי את מהלך השתלשלות העניינים כפי שעולה מהתיעוד הרפואי שהוגש לביהמ”ש, ועל פניו, עוד מבלי שאכנס לחוות דעת המומחים, עולים סימני שאלה רבים לגבי תקינותם של ההליכים הרפואיים במקרה זה, לגבי ביה”ח רמב”ם.

3. פרופ’ קוט, מטעם התובע, סבור כי היה מקום לדיון רחב יותר ולשיקול הסיכון בביצוע בדיקת ERCP. בנוסף סבור פרופ’ קוט כי ההחלטה לנתח את התובע לשם כריתת כיס המרה היתה שגויה בהעדר אינדיקציה לצורך בכריתתו.

בחקירתו בביהמ”ש עמד פרופ קוט על דעתו כי אצל התובע לא נמצאו אבנים בכיס המרה וההתוויה לניתוח הוצאת כיס המרה היתה בדיקת האולטרהסאונד שהדגימה המצאות אבן בכולידוקוס (צינור המרה המשותף) שאיננו כיס המרה עצמו. פרופ’ קוט סבור כי קודם שהוחלט לכרות את כיס המרה היו צריכים לבצע בדיקה אם קיימת עדיין אותה אבן שנמצאה מספר חודשים קודם לכן, ובנסיבות הספציפיות של התובע, שהוגדר בעל סיכון גבוה, אם לא נותרה אבן לא היה צריך לנתח. עוד מוסיף פרופ’ קוט כי סביר להניח שהאבן כבר לא היתה קיימת, שכן, בניתוח לא מצאו אותה, יותר מכך, פרופ’ קוט טוען כי גם אם היו מגלים באולטרהסאונד כי קיימת אבן בכיס המרה, נוכח מצבו של התובע, היה נכון לנתח אותו ולא לבצע ERCP שהוא בעל סיכוי גבוה יותר לבעיות.

4. פרופ’ איילון מטעם הנתבעים טוען כי בעקבות הממצא של אבן בצינור המרה המשותף בוצע ERCP וכי התפתחות דלקת הלבלב היא סיבוך מוכר ושכיח לאחר בדיקה זו. אבן בצינור המרה המשותף מקורה בכיס המרה ולכן קיימת הוראה לכריתת כיס המרה. ההחלטה ל”נצל” את הניתוח שנקבע לתובע לתיקון פגם בדופן הבטן גם לכריתת כיס המרה היתה מוצדקת, שכן, אם היתה מתחייבת כריתת כיס המרה במועד מאוחר יותר, ניתוח חוזר היה מסכן את תיקון דופן הבטן. פרופ’ איילון מאשר כי בבדיקת US מיום 4.6.96 לא נראו אמנם אבנים בכיס המרה אך אין לשלול הימצאות משקעים או התגבשויות שיכולים להוות מוקד ליצירת אבנים.

בחקירה נגדית טען פרופ’ קוט כי במקרה כמו של התובע הוא היה מבצע ERCP ולא ניתוח. יחד עם זאת, בהמשך אותה אמירה, מציין פרופ’ קוט כי בדיקת ERCP איננה מבוצעת בארץ ע”י כירורגים אלא ע”י גסטרואנטרולוג, כך שפרופ’ איילון, כמו גם פרופ’ קוט, אינם המומחים הנכונים להשיב לשאלה זו.

פרופ’ איילון מאשר כי בדרך כלל, לפני שפותחים את צינור המרה כדי להוציא אבן, עושים צילום על מנת לוודא כי האבן אמנם שם. כדי “ש

לא תפתח, ובינתיים האבן עברה ופתחת סתם” (עמ’ 39 שורות 19-21 לפרוטוקול). במקרה של התובע לא נעשה צילום כזה. עוד שמענו מפי פרופ’ איילון כי הוצאת כיס המרה נדרשת רק כשיש סימפטומטולוגיה קלינית.

5. כאשר מדובר בתביעות לרשלנות רפואית, ככל שנוגע למישור היחסים שבין רופא לחולה, מתקיימת תמיד חובת זהירות מושגית ועל כך אין מחלוקת.
באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, דעתי היא כי הנתבעים הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם כאשר:
א. למרות המלצת מומחה גסטרואנטרולוג לא לבצע לתובע ERCP עקב סיכון גבוה שיש לו לזיהום בכבד, ולמרות שסוכם שלא לבצע לו ERCP, לא שקלו אפשרות לבצע ניתוח, שבנסיבות העניין היה כנראה בעל סיכון פחות.

ב. כרתו את כיס המרה מבלי שביצעו, במועד סמוך לפני הניתוח, את הבדיקות הנדרשות כדי לוודא הימצאותה של אבן ולא שקלו פעם נוספת את נחיצות כריתת כיס המרה, לאור מצבו המיוחד של התובע.

6. למסקנות דלעיל הגעתי, כפי שציינתי בסעיף 2 לעיל, בראש ובראשונה על סמך הגיונם של דברים כפי שעלו מהתיעוד הרפואי. מסקנותיי אלה נתמכו תמיכה של ממש בחוות דעתו של פרופ’ קוט אותה אני מאמצת, ואשר נתמכה במספר נקודות גם בחוות דעתו של פרופ’ איילון. לדוגמא, גם פרופ’ איילון הסכים שעובר לכריתת כיס המרה, היה מקום לבצע צילום כדי לוודא המצאותה של אבן, ואוסיף את דעתי ואומר כי הדבר נכון שבעתיים לאור פער הזמנים שבין האינדיקציה הראשונית להמצאותה של אבן בדרכי המרה לבין ביצוע הניתוח, כאשר בין לבין, אין אינדקציות קליניות לעניין המצאות אבנים בכיס המרה.

7. עפ”י שתי חוות הדעת נגרם לתובע נזק ולאור קביעותי דלעיל, הנזק נגרם כתוצאה מהפרת חובתה של הנתבעת כלפי התובע.

8. אני מזמינה את הצדדים לקדם משפט בעניין אופן המשך ניהול התיק בעניין הנזק ליום 10.7.05 בשעה 08:30.

המזכירות תמציא העתקים לב”כ הצדדים ובשל מועד הדיון הקרוב תישלח גם פקס ותוודא קבלתו.

ניתנה היום כ’ בסיון, תשס”ה (27 ביוני 2005) בהעדר הצדדים.

בית – נר אביטל, שופטת
ס.נשיא בימ”ש שלום
א. דהן

א 5978/02 הוואש יחיא נ’ מדינת ישראל – משרד הבריאות

I could certainly envision a model in which students have to pay for resume-chief.com a proctored final exam, thereby generating income for the moocs and validity for the student and the rigor of the process

גסטרואנטרולוגיה- גסטרו- רשלנות רפואית

להלן מאמרים ו פסקי דין בתחום הגסטרו:

א 3194/01 זליג צפורה נ’ קופת חולים לאומית

א 10373/97 ורד טל,יהודה טל נ’ קופת חולים מכבי,ד

א 2098/00 עזבון המנוחה לוי לונה, יוסף לוי נ’ מדינת ישראל – משרד הבריאות

א 5978/02 הוואש יחיא נ’ מדינת ישראל – משרד הבריאות

עא 9656/03 עזבון המנוחה ברטה מרציאנו ז

רשלנות רפואית? איחור באבחון גידול סרטני

רשלנות רפואית- גסטרו, גידול סרטני ממאיר, גוש

חוות דעת רפואית- חווד רפואיות

סרטן המעי הגס

גסטרו

סרטן המעי הדק

Pictures and essayclick.net projects are no longer limited to only being put up on the refrigerator door at home or being displayed around on classroom walls

תביעת רשלנות רפואית – התהליך – שאלות ותשובות

איך מתבצע התהליך של תביעת רשלנות רפואית?

תחילת טיפול משפטי בענין תביעות רשלנות רפואית הוא באיסוף ותיעוד כל החומר הרפואי מהמוסד הרפואי בו טופלת. תהליך זה נמשך בד”כ מספר שבועות. לאחר קבלת התיק הרפואי, מועבר החומר למומחה הרפואי המתאים לצורך בדיקה וקביעה האם יש “קייס” לתביעה משפטית. בירור השאלה אם יש עילת תביעת רשלנות רפואית, עלול להמשך מס’ שבועות נוספים.

במידה והרופא המומחה מחליט כי אכן יש אפשרות להגיש תביעת רשלנות רפואית, יש צורך בקבלת חוות דעת רפואית אשר תצורף לתביעה. עד לקבלת חוות דעת עוברים מספר שבועות נוספים. לאחר שישנה חוות דעת מוכנה מכין עורך הדין את התביעה וגם כאן מדובר בכחודש עד להגשת תביעת רשלנות רפואית.

חוות דעת רפואית/משפטית צריכה להתייחס לשאלת הרשלנות הרפואית ולשאלת הנזק שנגרם כתוצאה ממנה.

באילו תביעות רשלנות רפואית המשרד שלכם מטפל? 

רק בתיקים המוערכים במעל מיליון ש”ח, בהם נגרם נזק קשה ובלתי הפיך,  בעיקר בזמן הריון, לידה, ניתוחים ואבחון בעיות כגון סרטן, התקף לב, אירוע מוחי וכד’.

 

תוך כמה זמן צריך להגיש תביעת רשלנות רפואית?

אצל מבוגרים שנפגעו, יש להגיש תביעת רשלנות רפואית תוך 7 שנים לאחר המועד שמתגבשת עילת תביעה, כלומר המועד בו התגלה לנפגע כי יש קשר בין הנזק ממנו הוא סובל והאירוע הרשלני. לאחר מכן התביעה “מתיישנת” ולא ניתן להגישה למעט במקרים חריגים. מה שקובע לעניין ההתיישנות הוא מועד גילוי הנזק, אולם אם הנזק ניתן היה לגילוי על פי חוות דעת רפואית, והתובע התעלם מקיומו של הנזק הרי שמירוץ ההתיישנות לא יעלה על 10 שנים ממועד גילוי הנזק.

אם מדובר ברשלנות אצל ילדים, מרוץ ההתיישנות מתחיל משעה שהקטין הפך לבגיר, כלומר מתחיל בגיל 18 ומסתיים בגיל 25.

 

כמה זמן נמשכת תביעת רשלנות רפואית?

משך חיי תביעת רשלנות רפואית ממועד הגשתה ועד לסיומה בפשרה או בפס”ד, הוא בד”כ בין שנתיים לארבע שנים ולעיתים אף יותר. רוב המקרים מסתיים בפשרה בין הצדדים. אני משתדלת, בתיקים שבהם אני מטפלת, לקצר כמה שיותר את משך התביעה, על מנת למנוע המשך הסבל של הלקוח ולסייע לו לקבל פיצוי מקסימלי בזמן מינימלי.

 

אילו הוצאות יש בהגשת תביעות רשלנות רפואית?

ראשית חשוב לציין- במידה וזוכים בתביעה- מוחזרות לך כל ההוצאות ששילמת שיפורטו להלן.

ההוצאה העיקרית של מגישי תביעות רשלנות רפואית היא חוות דעת רופא מומחה. כאמור, לא ניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית ללא חוות דעת כזאת שמפרטת מה הייתה הרשלנות ומה הנזק שנגרם ממנה. עלות חוות דעת רפואית משתנה ממקרה למקרה, מתחום לתחום ומרופא לרופא. באופן כללי מאוד ניתן לקבוע כי מתחם המחירים נע בין 8,000 ש”ח ל- 15,000 ש”ח. הסיבה לעלות הגבוהה היא שאין הרבה רופאים המוכנים לכתוב חוות דעת על רשלנות של חבריהם למקצוע.

לפני שמשלמים סכום זה, הרופא המומחה בד”כ בודק את החומר המצוי בתיק הרפואי וקובע אם יש בכלל טעם במתן חוות דעת רפואית או שלדעתו אין “קייס” להגשת תביעת רשלנות רפואית. עבור בדיקה ראשונית זו של הרופא, תשלם בד”כ בין אלף לאלפיים ש”ח. במידה והרופא קובע שלא הייתה רשלנות- אין צורך כמובן לשלם על חוות דעת רפואית, מאחר ובמקרה כזה- לא תוגש תביעה

במידה ויוחלט כי יש “קייס” להגשת תביעת רשלנות רפואית, המומחה בד”כ מוריד מעלות חוות הדעת הרפואית, את הסכום ששילמת לו עבור הבדיקה הראשונה הנ”ל.

הוצאות נוספות שעל הלקוח לשלם לפני הגשת התביעה הן אגרת בית משפט (בין אלף לאלפיים ש”ח) ואיסוף מסמכים רפואיים מהמוסדות השונים- כמה מאות שקלים בדרך כלל.
 

מהו שכר טרחת עורך דין עבור תביעת רשלנות רפואית?

תביעת רשלנות רפואית הינה תביעה מורכבת הדורשת מיומנות גבוהה וניסיון רב מצד עורך הדין המטפל בתיק. בישראל קייימים מעט מאד משרדי עורכי דין העוסקים אך ורק בתחום רשלנות רפואית וחשוב מאד לבחור עו”ד מאחד המשרדים הללו לטיפול בתביעתך, אחרת הסיכוי להפסיד בתביעה גדול יותר. עו”ד מנוסה בתחום יידע להמליץ לך לא להיכנס בכלל לתהליך של תביעה, אם יתברר לו שסיכויי הזכייה נמוכים, או שהנזק שנגרם קטן יחסית.

עורכי דין מטפלים בענייני תביעות רשלנות רפואית באחוזים מהפיצוי שמתקבל בסוף התביעה- בפשרה או בפס”ד. לרוב אחוזים אלו נעים, במשרדים מובילים בתחום, בין 25%-30% פלוס מע”מ מסכום הפיצוי. כאמור מומלץ מאד לא לתת את הטיפול בתביעתך לעו”ד שאינו עוסק אך ורק בתחום זה, גם אם שכר הטרחה שהוא דורש נמוך יותר, מאחר ובמקרה כזה סיכוייך לנצח פוחתים מאד או הפיצוי שתקבל יהיה נמוך. משרד מוביל בתחום יידע להשיג לך פיצוי גבוה יותר ובזמן קצר יותר. 
 

איזה פיצוי אפשר לקבל ע”י תביעת רשלנות רפואית?

נזקים זמניים, נזקים אסתטיים או נזקים לאנשים מבוגרים מאד- במקרים כאלו הפיצוי יהיה בגובה עשרות אלפי שקלים או קצת למעלה מכך- ואז אני בד”כ ממליצה לא להיכנס לתביעה שהיא כאמור תהליך ארוך ועם הוצאות ניכרות.

פיצוי של עשרות אלפי שקלים ניתן על נזקים קלים יחסית (בעיני בתי המשפט), כגון אסתטיים- קוסמטיים, בעיקר צלקות, טיפולי שיניים וכדומה, או במקרים שהיה נזק גדול יותר אך כעת הוא תוקן או נעלם. כמו כן, לצערי, בתי המשפט פוסקים פיצויים נמוכים במקרים של אנשים מבוגרים מאד שלא עבדו בזמן האירוע הרשלני ומצבם הרפואי היה לא טוב מלכתחילה.

בכל המקרים הנ”ל- שבהם לא כלכלי לנפגעים להגיש תביעה מאחר והפיצוי יהיה נמוך, קיימת אפשרות חלופית (שאין בצידה פיצוי אלא רק למנוע נזק דומה מאחרים או לעורר את המערכת)- להגיש תלונה למשרד הבריאות או לפנות לתקשורת כדי שתפרסם את המקרה. כמובן שיש עדיין אפשרות להגיש תביעה ולקבל פיצוי נמוך.

נזקים בלתי הפיכים בינוניים / קשים- במקרים של נזקים משמעותיים ובלתי הפיכים שכוללים בין היתר קיצור תוחלת חיים, כאב וסבל גדולים, הפסדי השתכרות, נכות קבועה או חלילה מוות- הפיצויים נעים בד”כ בין מאות אלפי שקלים למיליוני שקלים, תלוי בגורמים רבים כגון גיל, עיסוק, גובה הנכות וכדומה.

 

לשאלות נוספות בנושא או להערכת סיכויי ושווי תביעתך חינם, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה בראש העמוד 

Check out the full conference schedule https://writemyessay4me.org here tlipad15

רשלנות רפואית בניתוחים

[wp_is_mobile]

רשלנות רפואית בניתוחים

חלק גדול מתביעות רשלנות רפואית המוגשות בארץ ובעולם הינן עקב רשלנות רפואית בניתוחים שונים.

רוצה לדעת מה הסיכויים והשווי של המקרה שלך? ניתן ליצור קשר עכשיו וחינם עם עו”ד ענת מולסון המייצגת מאות נפגעי רשלנות רפואית בניתוחים, באמצעות פרטי יצירת הקשר  שלמעלה משמאל

הפעילות הרפואית הינה מורכבת ביותר ודורשת הן ידיעה של הצוות הרפואי אודות מצבו של החולה והן תיאום בין אנשי הצוות כגון- מנתחים, מרדימים, אחיות טכנאים וכדומה.

הנזק עלול להיגרם, בין היתר, מביצוע כושל של טיפול פולשני או לחילופין מאי ביצוע הטיפול או השתהות בלתי סבירה במתן הטיפול, היוותרות גוף זר בגופו של החולה, ביצוע ניתוח או טיפול מיותר בהעדר התוויה רפואית, כשל במהלך הרפואי לאחר הטיפול הפולשני.

על המגיש תביעת רשלנות רפואית בניתוח, להוכיח כי הרופא לא נהג כ”רופא סביר”, דהיינו, כי הרופא, “לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שרופא סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח-יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות”.

הפסיקה קובעת, כי אמת-המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת, היינו, על הרופא לבסס החלטותיו על הידע העדכני הנתמך בספרות מקצועית, בניסיון קודם והכול – בהתאם לנורמות מקובלות אותה עת בעולם הרפואה.

בתביעות רפואיות בתחום ניתוחים, מתעוררת לא אחת שאלת ההסכמה של החולה לטיפול, כאשר ביהמ”ש נדרש לבחון האם ניתנה הסכמתו המודעת של החולה לניתוח, האם הוסברו לו הסיכויים להצלחתה מחד והסיכונים בביצועה מאידך, האם פורטו בפני החולה אופציות טיפוליות אחרות, ניסיונו והכשרתו של המנתח וכד’, לעיתים גם אם הרופא לא התרשל בעצם ביצוע הניתוח, אך הפר את חובת גילוי הסיכונים לחולה- ניתן לזכות בתביעת הרשלנות הרפואית.

תחומי רפואה בעיקריים הם נתגלו מקרי רשלנות רפואית בניתוחים:

  • קרדיולוגיה– ניתוחי לב, צינתורים, ניתוחי מעקפים ועוד.
  • אורטופדיה– ניתוח עמוד שדרה, ניתוח גב, ניתוחי ברך, החלפת מפרקים ועוד.
  • ניתוחים פלסטיים- הגדלת חזה, הקטנת שד, ניתוחי אף, ניתוחי לייזר ועוד.
  • נוירוכירורגיה- ניתוחי ראש/ מוח וכדומה
  • לידה- ניתוחים קיסריים, לידת ואקום, לידת מלקחיים ועוד

לשאלות בנושא רשלנות רפואית בניתוח או להערכת סיכויי תביעתך חינם, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון המייצגת מאות נפגעי רשלנות רפואית, בטלפון נייד 0524787850 או בשיחת חינם 1800200807 או במייל: [email protected] 

[not_mobile]

 

רשלנות רפואית בניתוחים

חלק גדול מתביעות רשלנות רפואית המוגשות בארץ ובעולם הינן עקב רשלנות רפואית בניתוחים שונים.

רוצה לדעת מה הסיכויים והשווי של המקרה שלך? ניתן ליצור קשר עכשיו וחינם עם עו”ד ענת מולסון המייצגת מאות נפגעי רשלנות רפואית בניתוחים, באמצעות פרטי יצירת הקשר  שלמעלה משמאל

הפעילות הרפואית הינה מורכבת ביותר ודורשת הן ידיעה של הצוות הרפואי אודות מצבו של החולה והן תיאום בין אנשי הצוות כגון- מנתחים, מרדימים, אחיות טכנאים וכדומה.

הנזק עלול להיגרם, בין היתר, מביצוע כושל של טיפול פולשני או לחילופין מאי ביצוע הטיפול או השתהות בלתי סבירה במתן הטיפול, היוותרות גוף זר בגופו של החולה, ביצוע ניתוח או טיפול מיותר בהעדר התוויה רפואית, כשל במהלך הרפואי לאחר הטיפול הפולשני.

על המגיש תביעת רשלנות רפואית בניתוח, להוכיח כי הרופא לא נהג כ”רופא סביר”, דהיינו, כי הרופא, “לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שרופא סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח-יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות”.

הפסיקה קובעת, כי אמת-המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת, היינו, על הרופא לבסס החלטותיו על הידע העדכני הנתמך בספרות מקצועית, בניסיון קודם והכול – בהתאם לנורמות מקובלות אותה עת בעולם הרפואה.

בתביעות רפואיות בתחום ניתוחים, מתעוררת לא אחת שאלת ההסכמה של החולה לטיפול, כאשר ביהמ”ש נדרש לבחון האם ניתנה הסכמתו המודעת של החולה לניתוח, האם הוסברו לו הסיכויים להצלחתה מחד והסיכונים בביצועה מאידך, האם פורטו בפני החולה אופציות טיפוליות אחרות, ניסיונו והכשרתו של המנתח וכד’, לעיתים גם אם הרופא לא התרשל בעצם ביצוע הניתוח, אך הפר את חובת גילוי הסיכונים לחולה- ניתן לזכות בתביעת הרשלנות הרפואית.

תחומי רפואה בעיקריים הם נתגלו מקרי רשלנות רפואית בניתוחים:

  • קרדיולוגיה– ניתוחי לב, צינתורים, ניתוחי מעקפים ועוד.
  • אורטופדיה– ניתוח עמוד שדרה, ניתוח גב, ניתוחי ברך, החלפת מפרקים ועוד.
  • ניתוחים פלסטיים- הגדלת חזה, הקטנת שד, ניתוחי אף, ניתוחי לייזר ועוד.
  • נוירוכירורגיה- ניתוחי ראש/ מוח וכדומה
  • לידה- ניתוחים קיסריים, לידת ואקום, לידת מלקחיים ועוד

לשאלות בנושא רשלנות רפואית בניתוח או להערכת סיכויי תביעתך חינם, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון המייצגת מאות נפגעי רשלנות רפואית, בטלפון נייד 0524787850 או בשיחת חינם 1800200807 או במייל: [email protected] 

[/wp_is_mobile]