דחיית אברים מושתלים transplant rejection GVHD

השתלת איבר היא איננה פעולה פשוטה אך לרוב היא מהווה פתרון טוב לחולה לשיפור איכות חייו.

דחיית אברים מושתלים היא סיבוך מוכר של השתלה של שבה תאים ממערכת החיסונית מזהים את השתל כגוף זר הנכנס לתוך הגוף ומגיבים לכך בתגובה אימיונולוגית. קיימות מספר סיבות שיכולות להוביל לדחיית איברים. הבסיס המשותף הוא חוסר התאמה של מערכת החיסונית עם השתל. קיימים שני סוגים של דחיית איברים מושתלים: דחיית איברים חריפה ודחיית איברים כרונית. דחיית איברים חריפה לוקחת חלק ב- 100 הימים הראשונים לאחר ההשתלה. דחיית האיברים הכרונית מתרחשת לאחר 100 ימים מיום השתל. האיברים השכיחים ביותר אשר מעובים בדחיית איברים כרונית הם העור, הפה, הכבד והעיינים. התמונה הקלינית, דחיית איברים אקוטית מאופיינית על ידי פגיעה סלקטיבית בכבד, בעור (פריחה), בריריות, במערכת המעיים. דחיית איברים כרונית מערבת גם פגיעה של רקמת חיבור ובלוטות אקסוקריניות. בדחיי איברים. תסמיני דחיית איברים תלויים במקום ששם התגובה החיסונית מתרחשת. למשל אם התגובה החיסונית מתרחשת במעיים, אז החולה יכול להתלונן על כאבי בטן, הקאות, בחילות, נשילה של דופן הפנימית של הבטן. הטיפול במקרה של דחיית איברים מושתלים נעשה באמצעות סטארואידים, כגון פרדניזון, שתפקידים לדכא את הפעילות של המערכת החיסונית ולהפחית את התגובה הדחייה של מערכת החיסון.

מקרי רשלנות רפואית – דחיית איברים מושתלים:

השתלת מח עצם עלולה להיות לא מוצלחת עקב הישנות של מחלה או עקב תופעות לוואי שהחולה עלול לחוות במהלך ההשתלה. תופעות לואי כוללות דחיית השתל, זיהומים חיידקים, פיטרייתים או ויראלים, סיבוכים נוירולוגים והשפעה שלילית על הכבד והריאות. ניתן להקטין את הסיכוי לדחייה על ידי שימור האיבר בקירור והזלפת נוזלים להפחתת היווצרות של בצקת תאית ויצירת רדיקלים חופשים.

עילות לתביעה ברשלנות דחיית איברים מושתלים:

          סיבוכים בעת ביצוע ההשתלה וחוסר יודע החולה על הסיכונים הטמונים בכך כולל דחייה אקוטית או דחייה כרונית של השתל

          ביצוע אנמנזה חלקית או לא נכונה וכתוצאה מכך רשלנות בהאתמה בין האיבר המושתל לגופו של החולה.

לשאלות על רשלנות רפואית בנושא איברים מושתלים ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה מופיעים בראש העמוד משמאל.

בקשה לסילוק על הסף מחמת העדר יריבות ווכן הארכת מועד להגשת כתב הגנה

בבית המשפט העליון

רע”א 2655/12

לפני:

כבוד השופט צ’ זילברטל

המבקשת:

אסותא מרכזים רפואיים בע”מ

נ ג ד

המשיבים:

1. פלוני

2. פלוני

3. פלוני

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל- אביב-יפו בת”א 23415-12-11, שניתנה ביום 4.3.2012 על-ידי כב’ השופטת ד’ גנות

פסק-דין

1. המשיבים תבעו את המבקשת בבית משפט קמא לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו למשיב 1 כתוצאה מרשלנות רפואית נטענת שהתרחשה בסמוך ללידתו ביום 31.10.1987 בבית החולים “אסותא” בתל-אביב (להלן: בית החולים).

המבקשת הגישה בקשה לסילוק על הסף מחמת העדר יריבות ובמקביל ביקשה גם הארכת מועד להגשת כתב הגנה.

ביום 4.3.2012 החליט בית משפט קמא (כב’ השופטת ד’ גנות) לדחות את הבקשה לסילוק על הסף, הורה על הגשת כתב הגנה בצירוף חוות דעת נגדיות ועל הגשתם של תחשיבי נזק.

— סוף עמוד 1 —

מכאן בקשת רשות הערעור.

2. בגדר הבקשה שהגישה לבית משפט קמא לסילוק התובענה על הסף, טענה המבקשת, כי במועד הרלבנטי לתביעה (31.10.1987) היא לא היתה הבעלים של בית החולים, לא תפעלה אותו ולא ניהלה אותו. לדבריה, במועד האמור בית החולים היה בבעלות חברה שנקראה אסותא בע”מ ולאחר מכן שינתה את שמה לאי די בי תיירות (2009) בע”מ. המבקשת נקראה בעבר סורקו – רמת מרפא (רמת גן) בע”מ וחכרה את בית החולים ביום 1.6.1994. מכאן טענת העדר היריבות.

בית משפט קמא דחה טענה זו “בעיקר נוכח הימנעותה של הנתבעת [המבקשת צ.ז.] מתגובה לטענה בדבר מתן פסקי דין כנגד הנתבעת [בהליכים אחרים צ.ז.] בהתייחס לטענות בדבר רשלנות רפואית בתקופה הרלבנטית … “. אלא שהחלטת בית המשפט ניתנה ביום בו הגישו המשיבים את תשובתם לבקשה לסילוק על הסף (4.3.2012) והוא כלל לא המתין לתגובת המבקשת לתשובה זו, תגובת שהמבקשת זכאית להגיש מכוח הוראת תקנה 241(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 (להלן: התקנות). כפי שיפורט להלן, די בכך כדי להצדיק את קבלת בקשת רשות הערעור.

3. המשיבים טוענים לענין זה כי זכותה הדיונית של המבקשת, בכל הנוגע להגשת תגובה לתשובה, התממשה במסגרת הבקשה דנן, כשהיא הציגה לפני בית משפט זה את טענותיה. אלא שנפסק לא אחת, כי אי מתן זכות הגשת התגובה לתשובה לפי תקנה 241(ג1) לתקנות, מצדיק, כשלעצמו, קבלת בקשת רשות ערעור. הלכה זו נקבעה, בין היתר, בבקשת רשות ערעור על החלטת אותו מותב של בית המשפט המחוזי, ברע”א 2107/10 פלונית נ’ פלונית (לא פורסם, 11.7.2010). באותה פרשה נפסק כי:

“תקנה 241(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי מקנה למגיש בקשה בכתב זכות להשיב על תשובת המשיב לבקשה תוך עשרה ימים מיום שהתשובה הומצאה לו ( … ). מן האמור עולה כי החלטתו של בית משפט קמא, שניתנה בסמוך לאחר הגשת תשובת המשיבה ובלא שתשובת המבקשים הונחה בפניו, שללה מן המבקשים את זכותם הדיונית האמורה. משכך ראוי לקבל את ערעורם ולהשיב את התיק לעיונו של בית המשפט המחוזי, אף מבלי לבחון את הדברים לגופם”.

— סוף עמוד 2 —

ראו גם האסמכתאות המפורטות שם וכן פסקה 8 להחלטה ברע”א 3310/08 דריימן נ’ גרין (לא פורסם, 29.1.2009).

והנה, על אף פסק הדין הנ”ל, והחלטות נוספות של בית משפט זה, שב בית משפט קמא ומזדרז להחליט בבקשה בכתב בטרם הבשיל ההליך. כאמור, די בכך כדי לקבל את הערעור ולהשיב את התיק לעיון ולהחלטת בית משפט קמא, מבלי לבחון את הסוגיה לגופה. יצוין, כי אין מדובר בדרישה פורמאלית או בגחמה של מתקין התקנות. לעיתים קרובות, כמו גם במקרה דנן, בתשובה לבקשה מועלות טענות שהתגובה להן לא מצויה, וגם לא היתה יכולה להיות מצויה, בבקשה. לפיכך קיים הכרח ליתן למבקש הזדמנות להגיב לאותן טענות, ומשלא נעשה כן, נפל בהליך פגם בסיסי שכמוהו כפגיעה בזכות הטיעון ובכללי הצדק הטבעי, שלעיתים נדמה שמחמת הרצון (המובן) לפעול ביעילות, הם נוטים להישכח.

גם אין זה ראוי שהדיון בטענות השונות, שנכללו בתגובת המבקשת לתשובת המשיבים לבקשה לסילוק על הסף, ייעשה לראשונה בבית משפט זה. יצוין, כי במיוחד תמוהה הנמקת בית משפט קמא לענין העדר התייחסות מצד המבקשת לטענות המשיבים, כשכלל לא ניתנה למבקשת הזדמנות להגיב.

4. על כן החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור ולקבל את הערעור (אף כי המשיבים התנגדו לכך, אך איני רואה כי זכויותיהם כבעלי דין נפגעו מהפעלת הסמכות שבתקנה 410 לתקנות).

5. מעבר לדרוש מצאתי לנכון להעיר למבקשת, כי אין בידה זכות שטענתה בבקשה לסילוק על הסף תידון עוד בטרם הוגש כתב הגנתה, וככלל אין זה ראוי להאריך מועד להגשת כתב הגנה כשמוגשת בקשה לסילוק על הסף ובית המשפט מתבקש להקדים ולדון בבקשה.

לענין זה ראו החלטתו המפורטת של השופט (כתארו אז) א’ גרוניס ברע”א 10227/06 בובליל נ’ עו”ד אינדיג (לא פורסם, 5.2.2007); יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995) סעיף 336 (ה”ש 29)). העולה מהאמור שם הוא, כי: “ככלל מן הראוי שהדיון בערכאה הדיונית ייערך לאחר שהוגשו כתבי הטענות כולם … הגשתה של בקשה לסילוק על הסף … לא ראוי לה שתעצור את

— סוף עמוד 3 —

מרוץ הזמן להגשתו של כתב הגנה” (פסקה 7 לפסק הדין ברע”א 9030/04 אירופה ישראל (מ.מ.ש) נ’ גדיש קרנות גמולים בע”מ (לא פורסם, 26.6.2007). גם מוטב אילו בית המשפט היה מורה תחילה על הגשת כתב הגנה ורק לאחר מכן דן בבקשה לסילוק על הסף (או פוסק שהטענות הכלולות בה תתבררנה במהלך שמיעת התיק לגופו).

בנסיבות המקרה יתכן שדרך פעולה אפשרית של נתבע, הטוען לחוסר יריבות, היא הגשת כתב הגנה ועימו בקשה להארכת מועד להגשת חוות דעת רפואית, על מנת שלא להיכנס להוצאות מיותרות (לעיתים זה גם האינטרס של התובע, שכן הוא מצוי בסיכון שאם טענת העדר היריבות תתקבל, הוא יחויב בהוצאות אלו לבסוף).

6. מתשובת המשיבים עולה, כי, בין לבין, הגישה המבקשת כתב הגנה והודעה לצד שלישי לחברת אי די בי תיירות (2009) בע”מ. אלא שאין בכך כדי לסייע למשיבים למקרה שייקבע שאין יריבות בינם לבין המבקשת, שכן אם תביעתם נגדה תידחה ובהעדר חזית בינם לבין הצד השלישי, הם לא יוכלו להיפרע ממנו ומועד תום תקופת התיישנות תביעתם קרב והולך. משום מה, המבקשת והמשיבים לא הצליחו להסכים על צירוף החברה הנ”ל כנתבעת נוספת, מה שהיה עשוי לחסוך התדיינות מיותרת.

7. כאמור, הערעור מתקבל. החלטת בית משפט קמא מיום 4.3.2012 מתבטלת והוא ישוב וידון בבקשה לסילוק על הסף עקב היעדר יריבות, בהתחשב גם בתגובת המבקשת לתשובת המשיבים, כששיקול הדעת באשר למועד הדיון בבקשה זו מסור כל-כולו בידיו, כמו גם ההחלטה לגופו של עניין.

המשיבים יישאו בהוצאות המבקשת בסך 5,000 ש”ח.

ניתן היום, ‏ח’ בסיון התשע”ב (‏29.5.2012).

צ’ זילברטל

תביעה נגד קופ"ח כללית על איחור באבחון גידול שפיר בחזה- פס"ד

בית משפט השלום בחיפה

 

ת”א 8298-06 קניגסברג נ’ שירותי בריאות כללית

בפני

כב’ השופט יואב פרידמן

תובעים

איילה קניגסברג ת.ז. 5023015

נגד

נתבעים

שירותי בריאות כללית

פסק דין

1. תביעת נזקי גוף בעילה של רשלנות רפואית נטענת לתובעת, ילידת 1951, העובדת כמזכירה בכירה במשרד עו”ד. הטענה היא לאיחור בן שנים של רופאי המשפחה שבקופה באבחון גידול שפיר באזור החזה.

°

המחלוקת בשאלת ההתרשלות נוגעת לשאלה האם אכן במשקפי הרופא הסביר, לאור התלונות הספציפיות והבירור הרפואי שנערך, היה מקום שרופאי המשפחה בנתבעת יורו על צלום חזה לתובעת או צלום הדמיה לחזה, שנים לפני שנת 2005: השנה בה אותר הגידול בבית חולים ממשלתי (וולפסון) ונכרת בניתוח, כשקוטרו מגיע כבר ל 11 ס”מ. ציינתי “שנים” שכן גם בענין זה יש מחלוקת, היינו אימתי בדיוק לפני 2005 , אם בכלל, היתה אינדיקציה רפואית סבירה שיש מקום לבצע צילום חזה ואולי אף סי.טי.

בסופו של יום בעקבות הניתוח מ 2005 להוצאת הגידול, נותרה נכות בשל נזק עצבי, בשל הצורך לכרות הגידול המתיישב על מעטפת העצב עצמו. הנכות נפסקה כאן על פי סע’ ליקוי שבתחום מחלות הראה לאור מיקום העצב, וכן בשל נזק פלסטי (צלקת ארוכה). שעור הנכות שנוי במחלוקת בין המומחים השונים (ראה להלן). הן לענין גובה הנכות והן לענין הקשר הסבתי שלה להתרשלות הנטענת.

2. המחלוקת בשאלת הקשר הסבתי נוגעת אפוא לשאלות הבאות:

— סוף עמוד 1 —

א. האם , גם בהנחה שבטעות שעולה כדי רשלנות רפואית עסקינן, ולא בחוכמה שבדיעבד גרידא, היה ניתן כלל לאתר הגידול לו היה מבוצע אכן צילום חזה שנים קודם.

כך, בשים לב שידוע בספרות הרפואית שמדובר בגידול שצומח לאט, אך לא באיזו נקודה בזמן החל בדיוק להיווצר, ואף לא מה היה קצב גידולו (ראה להלן).

ב. האם, בהנחה שהיתה התרשלות, וניתן גם היה לאתר הגידול שנים לפני שאותר, היינו הניתוח להוצאתו היה מבוצע שנים קודם, היה נמנע מן התובעת סבל מתמשך מבחינת הסימפטומים הנטענים של הגידול, והאם, בהנחה שהגידול היה נכרת כשהוא קטן יותר היה ניתן להפחית עד למנוע הנכויות הצמיתות שנותרה.

3. מטעם התובעת נתנו תצהיר היא עצמה ובעלה, וכן מעסיקה, עו”ד לפידור. מטעם הנתבעת נתן תצהיר רופא המשפחה של התובעת, ד”ר לוין. המצהירים נחקרו כולם.

מטעם התובעת הוגשה חוות דעתו של פרופ’ שטרן, מומחה ברפואה פנימית וקרדיולוגיה. לטעמו בשל האיחור באבחון נותרה התובעת עם נכות צמיתה בת 50% בהתאמה לתקנה 5(6) (ד) לתקנות הביטוח הלאומי שעניינן בכימות הנכות לנפגעי עבודה. מטעם הנתבעת נתן חוו”ד פרופ’ עמיחי רובין, מומחה למחלות פנימיות וראה. לטעמו אין התרשלות שכן לא ניתן לדבר על איחור באבחון, בהיעדר אינדיקציה להורות על צילום חזה. לשיטתו, הנכות שנותרה בעקבות כריתת הגידול עולה כדי 10% בלבד, ואולם הנכות היתה צפויה להיגרם ממילא גם לו היה הניתוח מבוצע מעט מוקדם יותר.

ד”ר טיבריו שולימזון , מומחה לרפואה פנימית ומחלות ראה, מונה על ידי כמומחה מטעם בית המשפט (הצדדים שמרו על חוות דעתם כראיה עצמאית, אך הסתפקו בחקירת מומחה ביהמ”ש). בהחלטת המינוי הופנו על ידי למומחה שאלות ספיציפיות להתייחסות.

אקדים ואציין התוצאה: לטעמי הוכחה התביעה, וראיתי לקבלה. עם זאת בענין הנזק – פוחת הוא באופן ניכר מן הסכומים שנדרשו בסיכומי התובעת.

4. עיקרה של הכרונולוגיה רפואית, על פי התיעוד שהוגש על ידי הצדדים

התובעת סובלת מכאבי גב עליון (בצד שמאל ובכתף) מ 1978. כאשר בהמשך נוספו כאבי צוואר. כך הן לפי תצהירה והן לפי תעודה רפואית המלמדת על צלום עמוד שדרה צווארי מ 1978 אליו הופנתה. ב 28.10.88 נרשמה תלונה על כאבי כתף וסבוב כתף שמאל. ב 28.8.89 נערכו לה צילומי רנטגן לעמוד שדרה צווארי וכתף שמאל לאור תלונות על כאבים. ב 18.12.89 נרשם שיש כאבים באזור לומבלי בעמוד השדרה (ע”ש תחתון). במאי 90 נרשם שיש רגישות קלה בתנועות עמוד שדרה. באותו חודש, מאי 90 , בוצע צלום רנטגן לבית חזה ולעמוד שדרה גבי. במאי 93′ נרשם שוב שיש כאבים בכתף שמאל ובזרוע ובצד שמאל. הומלץ שוב צלום רנטגן לע”ש צווארי , שבוצע ב 2.6.93 .

ממצאי כל הצילומים שנזכרו לעיל עד שלב זה היו תקינים (בלי מימצא פתולוגי)

— סוף עמוד 2 —

באוגוסט 93′ (בנוירולוגיה) הופיעה תלונה ראשונה וחד פעמית של התובעת על קוצר נשימה. אלא שהתלונה לא חזרה על עצמה עד 2001 (ראה להלן) , היינו מדובר על תלונה חולפת. הבירור היה קרדיולוגי, נוירולוגי ואנדוקרינולוגי.

ב 14.12.93 הפנה רופא המשפחה ד”ר לוין את התובעת למרפאה אורטופדית תוך ציון כאבי ברכיאלים וחזה משמאל מזה זמן רב. נשאלו שאלות לבירור האם מדובר בכאבים על רקע גרמי או עקמת. כך במכתב ההפניה.

בכרטיס הטיפולים המרוכז (שאז עוד נוהל בכתב יד ולא במחשב) רשם הרופא (שוב כנראה, ד”ר לוין) שהתובעת הופנתה לבירור אורטופדי ובתחתית העמוד בביקור מאותו תאריך רשם “צילום חזה?” (כלומר נשקלה האפשרות שמא יש להפנות לצילום חזה לאור התלונות). ראה חקירת המומחה בעמ’ 42-43: ברור לנוכח הדמיון בניסוחים ובתיאור, כי חרף התאריך הלא ברור במכתב ההפניה של ד”ר לוין – מדובר על אותו תאריך , היינו ברישום של ד”ר לוין בכרטיס המרוכז ובמסמך ההפניה, שניהם מ 14.12.93.

ב 15.7.01 מתלוננת התובעת אצל ד”ר לוין על קוצר נשימה במאמץ , הליכה בעליה ללא כאבים דופק מהיר מלווה חולשה ורעד ברגליים בחודש האחרון. התובעת מופנית על ידי ד”ר לוין למרפאת א.א.ג לבירור מימצא של הגדלת בלוטת התריס בבדיקת סונר.

ב 21/8/01 נזכרת תלונת התובעת אצל ד”ר לוין על כאב ברכיאלי משמאל. באותו חודש התקבלו תוצאות צלום עמוד שדרה צוארי נוסף שביצעה התובעת, בהפנית ד”ר לוין. הפעם הצביעו התוצאות על שינויים ניווניים עם נזק דיסקאלי בגובה C6 – C7.

ב 14.6.02 מופנית התובעת על ידי מומחה א.א.ג של הקופה לביצוע צילום מערות אף – סינוסים: זאת לאור תלונתה הרשומה על חוסר אויר בזמן רחיצה. בהפניה נזכר שנמצאה הפרשה מוגלתית מעטה באף משמאל.

יומיים אח”כ ב 16.6.02 נזכרת בכרטיס הרפואי של ד”ר לוין תלונת התובעת על תחושת חנק עם שינוי תנוחת הראש. בתעודה הרפואית נזכר שבוצע צלום מערות הפנים ויתכן גודש סינוס משמאל.

ב 9.7.02 נרשמת על ידי ד”ר לוין תלונת התובעת על קוצר נשימה במאמץ קל. הבירור של תלונה זו התמקד במישור הקרדיולוגי כדי לשלול תסמונת אנגינוטית, ובמישור א.א.ג. ד”ר לוין הפנה התובעת לבדיקת מאמץ בהליכה על סרט נע שבוצעה ב 10.7.02, ובתוצאותיה נרשם שהכושר הגופני טוב ואין עדות לקיום אי ספיקה כלילית במאמץ.

כלומר לפחות מבדיקת המאמץ, לא אותרה בעיה קרדיולוגית. גם צילום מערות האף אליו הופנתה התובעת כזכור ובוצע ב 26.7.02 , לא הניב ממצא שיש בו לבאר תלונה של קוצר נשימה: התוצאה היתה שיש התעבות מינימאלית של הרירית. מומחה ביהמ”ש בחקירתו התייחס לדבר כאל ממצא שכיח למדי (עמ’ 51 שורה 9).

— סוף עמוד 3 —

ב 21.6.02 נרשם בכרטיס הרפואי שהתובעת סובלת מכאבי צוואר חזה עיין (כך במקור) ועוד.

ביולי 2002 הפנה ד”ר לוין את התובעת למרפאה נוירולוגית תוך ציון סיפור של חולשה בפלג גוף שמאל לסירוגין.

ב 1.1.03 נרשם בכרטיס הרפואי כי יש כאבי גב צוארי מזה שנים וכאבי ידיים. באותו מועד נרשם על ידי ד”ר כהן כי נמצאה רגישות באזור הטרפז השמאלי, טווח התנועות מלא אך יש כאב בקצה הטווח שמאלה. הומלצה פיזיותרפיה ובדיקת EMG.

תלונות חוזרות על כאבי גב אצל רופאי משפחה ואורטופדים נרשמו בכרטיס הרפואי הממוחשב שבקופה בביקורים מפברואר ומרץ 2003, לאורך שנת 2004 (6 פעמים לפחות לאורך כל השנה) וכן בינואר ואפריל 2005. הומלץ מספר פעמים ביצוע צילום צוואר. טופלה בפיזיותרפיה.

במרץ 2003 מבוצע צילום הדמיה (סי.טי) לעמוד שדרה צווארי D1 – C2. התוצאה היתה “בלי ממצא פתולוגי” עם ממצא לוואי של הגדלה לא אחידה של אונת שמאל בבלוטת התריס.

אכן לפי הכרטיס הרפואי ידוע שהתובעת סובלת גם (לפחות מראשית שנות האלפיים לפי תיקה הרפואי) מבעיה בבלוטת התריס. מומחה ביהמ”ש אישר לשאלת ב”כ הנתבעת כי בעיות מסוימות בבלוטת התריס אכן עשויות לגרום לקוצר נשימה כהילוכה של הנתבעת. אלא שמאידך, מומחה ביהמ”ש לו הוצגו הממצאים, שלל בחקירתו שהבעיה הספציפית של ציסטה בבלוטה עשוי שתגרום לבעיה של קוצר נשימה (עמ’ 50 למעלה). למצער יש לומר, שאפשרות זו של בעיות בבלוטת התריס כגורם לקוצר הנשימה אצל התובעת, לא הוכחה על ידי הנתבעת.

במאי 2003 נזכרת תלונת התובעת אצל אורטופד הקופה ד”ר אברבוך על כאבי חגורת כתפיים וצואר, עם הירדמות אצבעות בעיקר בלילות, והקרנת כאבים לצד שמאל של גב מתני וירך שמאל.

בדצמבר 2003 נרשמו תלונות על כאבים בכל הגוף.

בפברואר 2004 מבצעת התובעת צילום אולטרא סאונד לכתפיים שמניב ממצא של קרעים קטנים בכל צד (6 מ”מ משמאל ו 5 מ”מ מימין) בלא עדות לנוזל.

ביוני ואוגוסט 2004 נרשמים דברי התובעת שמזה עשרות שנים היא סובלת מכאבים גרמיים ושריריים שונים. נרשם שהיא עברה מספר לא מועט של בירורים אורטופדיים בהם לא נמצא דבר למעט שינויים ניווניים במקומות שונים, יש כאבים במאסות שרירים גדולות, איכות השינה לא טובה ומתעוררת בבוקר בתחושת איבון ונוקשות.

כפי שציין אף מומחה ביהמ”ש, בשנים 2003-2004 התמקד הבירור הרפואי בכאבי שרירים מפוזרים ולכן הלווי היה גם ע”י ראומטולוג ואל רק רופאי משפחה (בחשד לפיברומיאלגיה).

— סוף עמוד 4 —

ב 6.5.05 פנתה התובעת למרכז רפואי לאחר שבלעה כדורים שגרמו לה לתגובה אלרגית. היא הופנתה לחדר המיון בביה”ח וולפסון, שם התלוננה גם על כאבי הגב הנמשכים וקוצר הנשימה במאמץ. לאור תלונותיה מצאו הרופאים לנכון להפנותה לצילום חזה – ואז נתגלה הגוש בצמוד לראה השמאלית, שהגיע לגודל של 11 ס”מ. כלומר הגילוי היה מקרי. הגוש הגדול נכרת בניתוח שכלל ניסור צלעות, והסרתו גרמה כאמור לנזק עצבי. הגידול נמצא במיצר שהוא החלק שבין הראות בבית החזה. המיצר מחולק למיצר קדמי ואחורי. הגידול במקרה זה היה במיצר האחורי.

במכתב ההעברה ממחלקת ראות של בי”ח וולפסון מיום 23.5.05 צוין מפי התובעת כי היא סובלת מזה שנה וחצי מקוצר נשימה בזמן חפיפת ראש או בריקוד.

5. חוות דעת הצדדים:

לשיטת פרופ’ שטרן מדובר באיחור באבחון בן 25 שנה, שכן הוא מייחס את כאבי הגב של התובעת לגידול, ומכאבים אלה סבלה החל מ 1978. לשיטת פרופ’ שטרן היתה מלוא ההצדקה להפנותה לצילום חזה , אמצעי אבחנתי פשוט ונפוץ.

לשיטתו גידול שוונומה בגודל כזה שהוצא מן התובעת, היה מאובחן בצילום חזה (בענין אחרון זה דעתי כדעתו, ואתייחס לדבר במסגרת סקירת חווה”ד של מומחה ביהמ”ש). אלא מאי?: פרופ’ שטרן מתעלם שאו שמא לא נחשף לעובדה שב 1990 אכן נערך לתובעת צילום חזה, 12 שנה תמימות לאחר שהחלו הכאבים, והצילום היה תקין מבחינת ממצאיו. כמו כן אין בחוות דעתו התייחסות לתלונות אחרות של כאבים, כמו גם לעובדה שלא ידוע מה קצב הצמיחה של הגידול ולכן קשה לדעת אימתי החל לצמוח (קשה להלום שב 1978 כשיטתו, כבר היה גידול , בכלל או במימדים ניכרים, לאור מה שפורט בענין הצילום מ 1990).

פרופ’ רובין, המומחה מטעם הנתבעת, מציין שבמהלך שנות השמונים התשעים והאלפיים עברו תלונותיה של התובעת על כאבי גב וכתף שמאל בירור על ידי רופאי משפחה, אורטופדים ובשטחים נוספים כריאומטולוגיה, נוירולוגיה וגם בירור קרדיולוגי (בדיקת מאמץ ואקוקרדיוגרם). ב 2001 התלוננה התובעת שוב על קוצר נשימה (תלונה ראשונה כזכור ב 93′) , ולכן הועלתה שאלה של פעילות יתר של בלוטת התריס: נמצאה באלטראסאונד הגדלה באונה השמאלית של הבלוטה, שנוקרה ונמצאה שפירה. לאור תלונותיה של התובעת על כאבים בצוואר, גב עליון שמאל וכתף שמאל, כמו גם כאבים מפושטים בכל הגוף מזה עשרים שנה (ב 2003 ו 2004 אצל ריאומטולוגית) לא היתה סיבה סבירה לחשוד בגידול על העצב הבין צלעי במרווח השישי, שאינם אופייניים לגידול כזה. המומחה מציין שגידול שוונומה יכול לגרום לקוצר נשימה כאשר הגידול כבר גדול מאד וממלא חלק נכבד של בית החזה. ואין זה הגיוני שתלונות קוצר נשימה תופענה לידי ביטוי כבר בשלב מוקדם של התהליך (כאמור – תלונה ראשונה רשומה ב 93′). מה גם שצילום החזה מ 1990 היה תקין. התלונות

— סוף עמוד 5 —

על קוצר נשימה במאמץ יכול ונגרמו ב 2002 ו 2003 על ידי לחץ הגידול, אך זו חכמה שלאחר מעשה. המומחה מאזכר שבמסמך בי”ח וולפסון ממאי 2005 התלוננה התובעת על קוצר נשימה משה שנה וחצי, ולא מהלך 25 שנה.

עמדת פרופ’ רובין ביחס לנכות: תלונות קוצר הנשימה היו אמורות להיעלם לאחר כריתת הגידול, צלום החזה מיולי 2007 הנו תקין, כלומר לא נגרם נזק לרקמת הראה בשל לחץ הגידול. ובנוסף אפילו בדיקת תפקודי הנשימה יומיים לפני הניתוח היתה תקינה – כשניתן היה לצפות לירידה בנפחי הראה אם אכן הגידול הוא שגרם לקוצר נשימה. רדימות באזור הניתוח (כפי תלונת התובעת) הנה אכן סבירה לאור הפגיעה העצבית בלתי נמנעת הכרוכה בניתוח להסרת גידול שגדל על עצב. אך היא היתה נגרמת גם אם הניתוח היה מבוצע מעט קודם.

עיקרי חוות דעתו וחקירתו של מומחה ביהמ”ש

6. אין צורך שארחיב ביתר בענין המעמד הנודע לחוו”ד מומחה ביהמ”ש, כידו הארוכה של בית המשפט. אמנם ראיה היא בין כלל הראיות, ויש להעבירה תחת שבט הביקורת השיפוטית ככל ראיה אחרת. ואולם מבחינת משקל אין היא ראיה ככל הראיות. אם לאחר שנבחנה והצלבה עם חומר הראיות, לא נפלו בה פרכות הגיוניות או אי התאמה לתשתית העובדתית, או אי התאמה בין המסקנות לדרך ההנמקה – הנטיה היא לקיימה. כך פני הדברים בין אם שמרו הצדדים על חוות הדעת מטעמם כראיה עצמאית ובין הסכימו למינוי מומחה שלישי (שאז אין לחוות הדעת מטעמם מעמד כזה). אקדים ואציין כי חוות הדעת של מומחה ביהמ”ש מקובלת עלי, והיא הגיונית לגופה, בלא שנפלו בה פרכות הגיוניות או אי התאמה בין המסקנות לדרך הניתוח. הניתוח העקרוני – מקובל אפוא. מסקנותי שונות אך במעט מן השורה התחתונה בחוות דעת המומחה (גם זאת, דווקא לאור קביעותיו).

בהחלטת המינוי הופנו למומחה שאלות כדלקמן (כאשר נשמר שיקול דעתו להתייחס בנוסף למה שרלבנטי בעיניו לאור הפלוגתאות):

א. אימתי אם בכלל, הציבה עצמה אפשרות הגידול כאפשרות רפואית סבירה הנצרכת לבירור ספציפי?

ב. באלו נקודות זמן מקורבות, אם בכלל, היתה פרקטיקה רפואית סבירה מחייבת לדרוש צילום סיטי או צילום רנטגן חזה?

ג. האם ניתן להצביע על מועד מ קורב בו החל הגידול לצמוח (בהתחשב בגודלו לעת כריתתו וקצב הגידול המשוער לסוג גידול זה)?

ד. במידה וקיימת נכות, האם נתן לקבוע שלו אובחן הגידול בשלב מוקדם יותר, היה סיכוי להפחתת שיעור הנכות: אם כן – האם מדובר בסיכוי זניח או בסיכוי ריאלי (גם אם לא וודאי)?

— סוף עמוד 6 —

7. המומחה ציין שהגידול של התובעת היה כאמור גידול שוונומה באזור המיצר הבין ראתי. מדובר בגידול שפיר של מעטפת העצב שגדל לאט, לרוב שנים לפני האבחנה. הסימפטומים בד”כ מופיעים כאשר הגידול כבר במימדים משמעותיים ולוחץ על העצב או על אברים שכנים. לעתים בגלל הגודל יש תופעה של “כאב מוקרן” דרך העצב, או לחץ על העצב המופיע רחוק מאזור הגידול; אם כי במרבית המקרים יופיע הכאב, כאשר הוא מופיע, באזור האנטומי של העצב, שעל מעטפתו מתיישב הגידול.

צילום החזה הראשון שנערך לתובעת היה ב 1990 וצילום החזה הבא אחריו היה רק ב 2005, בבי”ח וולפסון. לדעת המומחה אי ביצוע צלום חזה בשנים 2001-2002 לאור התלונות על קוצר נשימה כתלונות חוזרות, היה טעות, שכן קוצר נשימה במאמץ יכול לנבוע ממספר גורמים פוטנציאלים, ואחד מהם שיש לשלול הנו מחלת ריאה. אמנם בבדיקת סיטי חזה, להבדיל מצילום רגיל, לא נהוג להשתמש ברגיל כבדיקת “סקרינינג” ראשונית, חרף רגישותה הרבה. עם זאת די היה כנראה בצילום חזה רגיל (רנטגן) כדי לאבחן תהליך לא תקין באזור המיצר, ואז ניתן היה להפנות במידת הצורך

ל סי.טי (כפי שאכן נעשה בפועל בהמשך בבי”ח וולפסון).

תלונות התובעת היו ברובן כאב באזורי הגב עם קרינה לחזה. תלונות כאלה לא מחייבות צילום חזה בפרקטיקה רפואית סבירה. שונים פני הדברים כאמור במה שקשור לתלונה של קוצר נשימה (במהלך חקירתו הסכים המומחה שאם מדובר בתלונה בודדת שחלפה, אין צורך בהמשך בירור, אך לא כך כשמדובר בתלונת קוצר נשימה חוזרת).

לא ניתן לקבוע מועד משוער של תחילת צמיחת הגידול, אף לא מועד בו ניתן היה לאבחן לראשונה את הגידול או חשד לו , בצילום חזה. אך לא ניתן לשלול אפשרות לאבחון מוקדם בתחילת שנות ה 2000 כשהופיעו תלונות של קוצר נשימה במאמץ.

8. ביחס לנזק ולנכות: התובעת עברה ניתוח גדול עם חיתוך צלעות כדי להסיר מסה גידולית של 11 ס”מ. רוב הסבל לאחר הניתוח קשור בחיתוך של העצבים ותחושת קוצר נשימה מכאב באזור צלקת הניתוח. גידול קטן יותר מאפשר גישה כירורגית פולשנית פחות של צילום וידאו, אם כי לעתים נכשלת גישה זו , והמנתח עובר לניתוח “פתוח” כמו שנעשה במקרה של התובעת. המומחה שלל בחוות דעתו קשר בין תלונותיה של התובעת בדבר הפרעה נשימתית, שלאור הבדיקה נוגעים להפרעה חסימתית – לבין הניתוח. בנוסף צילום החזה מ 2008 היה קרוב לתקין, לבד מממצא שאין לו משמעות תפקודית.

9. לטעמי לא נסתר שעור הנכות שקבע המומחה: 10% בגין צלקת , ועוד 10% לפי סע’ 5(6)(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה). סעיף הליקוי האחרון מזכה בנכות בשיעור 10% בגין מחלת ראה לא שחפתית שגורמת להגבלות לא ניכרות. המומחה אישר אומנם בחקירה כי יש פגיעה עצבית (בלתי נמנעת לאור העובדה שבניתוח נכרת גידול הגדל על מעטפת העצב עצמו) , וכי תלונות התובעת כיום ביחס לרגישות רבה באזור הניתוח עד כדי הימנעות מחיבוקים ומגע שם מחמת כאב – הנן סבירות (עמ’ 46-47). אלא שאין מקום לעבור לחלופת ס”ק ג’. שכן לא מתקיימים תנאיו (חלופה זו המזכה ב 30%, דורשת התעבות הפלוירה עם אמפיזמה

— סוף עמוד 7 —

קומפנסטורית של הצד השני או דפורמציה של החזה או HEMOPTYSIS – תנאים שלא מתקיימים בענייננו. לא התקיים בתובעת גם תנאי הכרחי נוסף שבחלופה זו, של קוצר נשימה במאמץ, בעיה שפתר הניתוח להסרת הגידול). במהלך חקירתו הביע המומחה נכונות להיזקק לבדיקת מאמץ עדכנית, לבקשת התובעת, כדי לבדוק כיצד היא עשויה להקרין על שעור הנכות שנקבעה. התובעת ביקשה אפוא להמציא לו בדיקת מאמץ עדכנית ואפשרתי הדבר, אלא שבהמשך הדרך הודיעה כי היא מוותרת על כך. לפיכך לא נסתרה אכן עמדת המומחה, שנפתרה בעית קוצר הנשימה.

10. ביחס לשאלת ההתרשלות והקשר הסבתי, המומחה סיכם את חוות דעתו בכך שיש סבירות לאבחון מוקדם של הגידול בתחילת שנות האלפיים, לו נערך צילום חזה 3 שנים קודם למועד בו נערך ב 2005. למרות שלא ניתן לקבועי מועד מקורב בו החל הגידול לצמוח. בחווה”ד ציין המומחה כי אבחון מוקדם יכול היה להפחית את שיעור הנכות, אך בשיעור זניח.

11. בחקירתו של המומחה הובהרו מספר נקודות:

כאשר מבוצע צילום רנטגן לחזה – “תופס” הצילום את שני החלקים , היינו המיצר הקדמי והאחורי כאחד.

הטכניקה המקובלת לצילום חזה הנה לבצע הצילום בשתי תנוחות קדמית וצדדית (הצילום מן הצד “תופס” את המיצר האחורי, והצילום הקדמי – את המיצר הקדמי) (חקירת המומחה – עמ’ 36- 37). לכן , המסקנה המתבקשת הנה שיש סבירות לאבחון גידול במיצר.

גדול השוונומה שבמיצר צמח אצל התובעת במרווח שבין הצלעות, בגובה הצלע הששית (גבוה יחסית). לא בהכרח יפריע גידול כזה לחולה, בכל שלב, מבחינת סימפטומים מורגשים: תלוי בגודלו ולאיזה כיוון הוא צומח (אם יצמח לכיוון אחור ולא ילחץ על איברים, צפוי שהחולה לא יחוש בו; לעומת זאת גם אם קוטרו מס’ קטן של ס”מ ויצמח קדימה וילחץ על אברים סמוכים – עשוי החולה לחוש בהפרעות – עמ’ 38-37 לפר’).

בעמ’ 53 לפר’ שב ואישר המומחה שמדובר בגידול שגדל לאט אולם לא ניתן לשער קצב גידולו, שכן הוא גדל באופן לא לינארי, היינו אין חוקיות לגבי תוספת תאי הגידול בתקופות שונות. התאים יכולים להתרבות באופן מהיר ואח”כ איטי או להיפך.

לגבי נושא “הקרנת הכאב”: מאחר ומדובר בגידול שעל מעטפת העצב, הרי שבמקרה שהוא גורם כאב, הכאב יכול להיות כאב מקומי באיזור הגידול אך גם כאב “שמוקרן” מאזור הגידול דרך מערכת העצבים באיזור אנטומי מרוחק, כולל גב עליון. עם זאת מדברי המומחה בעמ’ 38 שורות 18-19 ובעמ’ 39 למטה ו 40 למעלה עולה שלחשוד שמקור הכאב הנו בגדול שפיר מסוג זה באזור החזה המקרין הכאב לאיזור אחר כגון גב או צוואר – חשד כזה לא יבוא מטבע הדברים במקום ראשון. היינו אפשרות מעין זו לא תציב עצמה באחד המקומות הראשונים שיש לברר ולשלול במשקפי הרופא הסביר. תשובה זו הגיונית לגופה, שכן יש מקורות שכיחים ותכופים הרבה יותר לכאבי גב או צוואר חוזרים.

— סוף עמוד 8 —

דיון

12. אזכיר מושכלות יסוד: שאלת ההתרשלות אינה מניחה סטנדרט רפואי של רופא מושלם , אלא של רופא סביר, ואינה נבחנת במשקפי החוכמה שבדיעבד.

וגם רופא מושלם אינו יכול ואינו צריך ברגיל לשלוח את החולה לסט של עשרות בדיקות בו זמנית, כדי לשלול במקביל כל אפשרות היפותטית ידועה שהיא, קרובה ורחוקה כאחד, למקור סימפטום חוזר של כאב או הפרעה. אף לא רצוי שכך תנהג הרפואה, ואין להציב לה סטנדרט שכזה במסגרת עוולת הרשלנות: ראשית הדבר כרוך בעלויות, שבמבט רחב תיגרענה מתקציבי הרפואה הציבורית שלעולם ימצאו בחסר ביחס לצרכים, וכך יצא שכרו של הציבור בהפסדו.

שנית, בחלק הארי של המקרים עשוי הדבר לנגוד אף טובת החולה שבמקרה הטוב יוטרד בבדיקות מטרידות עד מכאיבות, רובן מיותרות; ובמקרה הרע, ייחשף לבדיקות מיותרות עם פוטנציאל סיבוך או נזק מסוים הכרוך בחלקן, גם אם פוטנציאל הסיבוך הוא קטן ביחס לכל בדיקה בבדידותה. ברור אפוא שהבירור הרפואי במשקפי הרופא הסביר מניח בדרך כלל, מדרג. קודם יש לשלוח לבדיקות שיכולות לשלול גורמים שכיחים יותר לכאב או תחלואה שאינם חולפים, ורק אם נשללו עוברים לשלב הבא בבירור ושלילת גורמים שכיחים פחות וכן הלאה.

כמובן שמאידך, עשויים להיות מקרים בהם הנתונים הידועים לרבות תלונות החולה שנגבו באנמנזה סבירה, אמורים להדליק נורה אדומה בפני הרופא, שתצביע על הצורך לשלול גורם שבשכיחות סטטיסטית הוא נדיר, אך הצטברות הנתונים מצביעה דוקא עליו במקרה הנתון כעל גורם אפשרי סביר, שיש לשלול.

ככל שמדובר בגורם שמבחינת הידע הרפואי הקיים אותה תקופה (בהצלבה לנתוני החולה הספציפי), מציב עצמו בסבירות כבר בשלבים ראשוניים כגורם אפשרי ולא מרוחק (גם אם ברגיל הוא שכיח סטטיסטית פחות מגורמים אחרים), ומדובר גם בגורם חשוד שלאבחונו המוקדם עשויה להיות נודעת חשיבות קריטית כגון גידול ממאיר אלים, גובר הצורך לשלול דוקא אותו בשלב מוקדם. מאידך, אין די בכל אפשרות היפוטתית ורחוקה בבדידותה, שמקור הכאב יהא בגידול, ולו ממאיר, כדי להציב אפשרות זו במקומות הראשונים הנצרכים לבירור.

13. אלא מה, במקרה זה אכן היו נתונים שחייבו לשלוח את התובעת לצילום חזה, לטעמי בשנת 2002, כמעט שלוש שנים לפני שבוצע הצילום בבי”ח וולפסון, אם לא כבר ב 2001. לגבי שלבים קודמים לא היתה התרשלות באי הפניה לצילום חזה, ומדובר אכן בחוכמה שבדיעבד. התובעת התלוננה על כאבי צואר וגב, בעיקר משמאל ובחלק עליון, מסוף שנות השמונים. בהקשר זה נערכו בירורים אורטופדים חוזרים שבחלק מן השנים לא הניבו ממצאים ובחלק אחר הניבו ממצאים שיכולים להסביר חלק מן הכאבים – כגון שינויים ניווניים בצוואר או קרעים קטנים בכתפיים.

כאמור איני סבור שהוכח, גם בהינתן כאבי הגב הנמשכים, וגם משעה שלא נימצא להם מקור ידוע בצילומי עמוד שדרה, שהיה על רופא משפחה סביר לחשוד בגידול באזור החזה המקרין כאב לגב

— סוף עמוד 9 —

עליון עד שנת 2002, כפי שיבואר. ועוד, איני סבור שהוכח כמאזן ההסתברויות, ולו בחוכמה בדיעבד, שהגידול אכן היה מקור כאביה של התובעת. אזכיר כי התובעת התלוננה בשלב מסוים על כאבים מפושטים בכל הגוף, הנמשכים מזה שנים, ותחושת קישיון בכל הגוף לעת קימה. הועלה אפוא חשד לפיברומיאלגיה, ואף בפני לא הוכח שגם אם גדול מסוג שוונומה יכול לעתים “להקרין” כאב לאיזור אנטומי אחר – יכול הוא גם לבאר כאב מפושט בכל הגוף.

14. יתירה מזו, איני סבור שהוכח כמאזן ההסתברויות שהגידול החל לצמוח והיה קיים עד לשנות האלפיים או המחצית השניה של שנות התשעים. אין נתונים תומכים בענין זה, נהפוך הוא, ויש לזכור צמצומה הניכר של “הסבתיות העמומה” בדיון הנוסף שבענין מלול (ראה להלן).

אפנה לנתונים הבאים: ראשית, הגידול אובחן ב 2005. שנית התובעת מתלוננת על קוצר נשימה ארבע פעמים בשנים 2001 ו 2002, ובהיעדר נתון אחר יש לקבל שהגורם הסביר ביותר לתלונות אלה היה הגידול, ש ב 2005 הוצא כשהוא בגודל ניכר של 11 ס”מ. יש כאן אינדיקציה יותר מסבירה לכך שהגידול הוא שגרם לקוצר הנשימה. לא ברור מתי החל לצמוח אך ברור שהוא גדל לאט. מאידך כאבי הצואר והגב עליון של התובעת נמשכים מ 1978, לכאבי הצואר נמצא לבסוף הסבר בשינויים ניווניים (שאינם נחשפים תמיד בצילומי רנטגן רגילים), בכתפיים נמצאו לבסוף קרעים קטנים (שהתובעת אמנם מייחסת לתאונה מ 2005), וגם אם בגב עליון בצד שמאל אין גורם אורטופדי ישיר שנחשף, הרי כך גם הדבר לגבי תלונות מ 2004 על כאב מפושט בכל הגוף מזה עשרות שנים. קשה להלום שגם אם מדובר בגידול הגדל לאט, הרי שכבר ב 1978 כשהתחילה התובעת (לדבריה, ולפי התיק הרפואי) לסבול מכאב גב עליון משמאל היה הגידול כבר קיים; ולא זו אף זו – שהגיע כבר למימדים וכיוון צמיחה שגרם ולו “בהקרנה” לכאב הגב העליון של התובעת. קשה להלום אמרתי – שכן אותו גידול לא נחשף בצילום הרנטגן לחזה שנערך 12 שנים תמימות לאחר שהחלו כאבי הגב העליון של התובעת. הרי התזה של התובעת עצמה הנה שגידול לא מזערי במיצר דוגמת זה ממנו סבלה ייחשף בצילום חזה. והנה לא נחשף 12 שנים תמימות לאחר שהחלו כאבי הגב העליון שלחה. קשה להלום שהגידול הגיע כבר ב 1978 או ראשית שנות השמונית למימדים שגרמו להקרנת כאב לאיזור הגב העליון, ועדיין לא נחשף בצילום החזה ב 1990. כלומר, גם אם הייתי שועה (ואיני שועה) לטענה שהגידול הוא שגרם לכאב הגב העליון, לא סביר שהחל לצמוח לפני מחצית שנות התשעים (וגם זאת בסימן שאלה – אולי החל לצמוח אח”כ – ראה להלן).

המומחה אישר בחקירה , כי באין מידע סטטיסטי על קצב צמיחת הגידול הנ”ל (גם לאור נדירותו), הוא לא יכול לשלול תזה שהגידול נוצר שנה לפני שנת 2000 (עמ’ 53 שורה 20 ואילך). אך התייחס לאפשרות זו, כאל אפשרות פחות סבירה. באותה נשימה ציין גם הגודל אליו הגיע אותו גידול – 11 ס”מ , בלשונו, “גודל מכובד לכל הדעות”. לטעמי במכלול הנתונים ניתן לקבוע הגיונית (לא בוודאות, אך כן כמאזן ההסתברויות), שהגידול החל לצמוח בשלב לא ידוע שנע בין השנים 1995 עד 2000, והגיע לגודל וכיוון צמיחה שגרם כבר לקוצר נשימה החל מ 2001. הלכך סבלה התובעת מאותו קוצר נשימה מהלך חודש שלם ב 2001, והוסיפה להתלונן עליו פעמיים נוספות ב 2002. קוצר הנשימה מבואר היטב על ידי הגידול, ולא נמצאה לו סיבה סבירה אחרת, גם לא בבלוטת התריס.

— סוף עמוד 10 —

15. מאידך: עד לשלב בו החלה התובעת להתלונן על קוצר נשימה לא היתה כאמור אינדיקציה סבירה לשלוח אותה לצילום רנטגן לחזה. בעבר אמנם נשקל הדבר בשנת 93′ בין לאור תלונה חד פעמית שחלפה על קוצר נשימה ובין לאור תלונותיה על כאבי גב עליון כתף וצואר; אולם אותן תלונות על כאבי גב ובהמשך צואר החלו כאמור כבר ב 1978, וב 1990 כנראה לאורן, הופנתה התובעת וביצעה צילום חזה שהיה תקין. לא היתה אפוא סיבה סבירה לחזור בשנית על התהליך.

גם אם אניח שעצם התלונות על כאבים בעלי “סימפטומולוגיה” אורטופדית באיזור גב עליון, צואר וכתף, יכול שיצדיקו גם צילום חזה, אם אין הסבר אורטופדי לתלונות, הרי שהדבר בוצע כבר ב 1990, כנראה לאור אותן תלונות כאב, והצילום יצא תקין. חלוף שתים עשרה שנות כאב תמימות בגב כתף וצוואר, שלאחריהן היה ממצא תקין בצילום חזה – נתן אינדיקציה סבירה ביחס לכך שמקור התלונות על כאבי גב וכתף – אינו בחזה. כך שגם אם נשקל צלום חזה חוזר בשנית על ידי ד”ר לוין ב 1993, איני סבור שיש לראות באי הפנית התובעת לצילום חוזר כזה באותו שלב משום רשלנות של ד”ר לוין או מי מרופאי הקופה.

בנוסף, מששללתי כמאזן ההסתברויות (גם אם לא ידוע קצב גידולו, לאור העובדה שכנראה לא היה קיים בשנת 90′, ומאידך הוא גדל לאט ובשנת 2005 הגיע כבר לגודל של 11 ס”מ), שהגידול בכלל היה קיים לפני המחצית השניה של שנות התשעים (וגם זאת עם “מקדם בטחון”), ממילא לא היה מועיל להפנות התובעת לצילום חזה באותו שלב.

16. בעובדה שהתובעת הופנתה לצילום חזה על ידי בי”ח וולפסון ב 2005 אין כדי לשנות המסקנה שעד שהחלה להתלונן על קוצר נשימה, ולא כתלונה בודדה, לא היה מקום להפנות התובעת כסטנדרד רפואי סביר לצילום חזה חוזר. מדוע?: שכן בבי”ח וולפסון (כעולה ממכתב מסכם ומכתב העברה ממחלקת ראות מ 11.5.05 ומ 24.5.05 בהתאמה – נ/28 ו נ/29 ) התלוננה התובעת על קוצר נשימה משך שנה וחצי בזמן עליה במדרגות או במקלחת. היינו אף לא על מקרה בודד של קוצר נשימה. לא נעלם ממני אמנם כי בקבלתה במיון ב 6.5.05 התלוננה על קשיי נשימה “מאתמול” (נ/27), אך הדברים אינם סותרים בהכרח. יכולה היתה התובעת למסור במיון כי קוצר הנשימה החל אתמול כהתקף משמעותי או חריף, אולם כתופעה, נמשך הדבר לסירוגין מזה שנה וחצי לסירוגין. כלומר אין מדובר ברישומים סותרים בהכרח, וחזקה ששני הדברים נמסרו מפי התובעת, ולכן נרשמו ברישומי בית החולים. לפי מומחה ביהמ”ש, והדברים מקובלים עלי, תלונה חוזרת של קוצר נשימה (אם אין לה הסבר ידוע), מצדיקה צלום חזה. ראה למשל תשובתו בעמ’ 44 לפר’, שורות 15-16. מקל וחומר כאשר מתלוננת התובעת בבית החולים על קוצר נשימה הנמשך מזה שנה וחצי. הדבר הצדיק צילום חזה, שכן בבית החולים כבר היה ידוע (ונרשם) שעברה מבחן מאמץ תקין, כלומר נשלל בסבירות הסבר קרדיולוגי לקוצר הנשימה. אך אין ללמוד מכך בדיעבד, שעד שנת 2001 היתה אינדיקציה רפואית סבירה לביצוע צילום חזה, כשלא היו תלונות בכלל על קוצר נשימה מאז 93′.

17. ומה ב 2001?: האם היה מקום להפנותה כבר ב 15.7.01 עם התלונה הראשונה על קוצר נשימה – לביצוע צילום חזה?: ד”ר לוין בחר להתחיל הבירור בבלוטת התריס כגורם אפשרי. התשובה לשאלה

— סוף עמוד 11 —

כאן גבולית. לו מדובר היה בתלונה על קוצר נשימה בודד שחלף, ניתן היה להשיב במובהק בשלילה על שאלה זו, בשים לב לכך שכאמור יש “מדרג” של בירור סביר.

מאידך התלונה היתה על קוצר נשימה במאמץ, הליכה בעליה עם דופק מהיר מלווה בחולשה ורעד ברגליים הכל “בחודש האחרון” היינו , מצב נמשך מזה חודש.

עם זאת, וכפי שציין המומחה, בעיות מסוימות בבלוטת התריס עשויות לגרום לקוצר נשימה עמ’ 49 שורה 4 (אם כי המומחה שב והדגיש כי אינו מומחה אנדוקרינולוגי). בסופו של יום על פי התיעוד שהוצג למומחה ותשובותיו, הבעיה הספציפית של התובעת בבלוטת התריס אינה כזו שהוכח לגביה שגורמת לקוצר נשימה (עיין בחקירת המומחה עמ’ 50 למעלה, והנתבעת לא הגישה חוו”ד של אנדוקרינולוג שתמחיש אחרת). אך די בתשובת המומחה שבעיות מסוימות בבלוטת התריס עשויות לגרום לקוצר נשימה כדי להצדיק כסביר מסלול הבירור הראשוני בו בחר ד”ר לוין (יכול והיה מקום אף לבירור קרדיולוגי מקביל באותו שלב, אך מאחר ואין ממילא נזק קרדיולוגי, אין צורך להידרש לדבר). מומחה ביהמ”ש אף הסכים כי במידה וחלפו התלונות על קוצר נשימה בשנת 2001 לא היה מקום לבירור נוסף (עמ’ 50 שורה 25). ואכן, לא נזכרת תלונה נוספת הקשורה לקוצר נשימה עד שנה אח”כ, 16.6.02. זאת חרף ביקורים נוספים אצל ד”ר לוין. לפיכך, ולא בלי היסוס (לאור העובדה שמדובר בתקופה משמעותית בת חודש), אני נכון להתייחס לאותו חודש של קוצר נשימה כאל מופע אחד מבחינה רפואית; שמשעה שחלף, אכן אין לראות באי הפנית התובעת לצילום חזה בשלב זה משום התרשלות.

18. לא כך לגבי התלונות מיוני ויולי 2002. כאן כבר דובר בתלונה חוזרת של קוצר נשימה, לאחר התלונה שנה קודם, שנגעה לחודש שלם של קוצר נשימה ולא נמצא לה הסבר. כאן, בהינתן העובדה שמדובר בתלונה חוזרת, כבר היתה הצדקה ברורה מלבד לבירור קרדיולוגי, וא.א.ג שנערך, גם להפניה לצילום חזה, כדי לשלול אפשרות למקור ריאתי. הדבר לא נעשה. וראה דברי המומחה בעמ’ 51 שורות 22 עד 26; עמ’ 52 שורה 5.

19. גם אם קצב הגידול אינו אחיד ואינו ידוע, הרי בשים לב לגודל הגידול לעת הוצאתו ב 2005, ולכך שכבר ביולי 2001 הגיע לגודל שהספיק כבר כדי לגרום לקוצר נשימה, ניתן בהחלט לקבוע שוב כמאזן ההסתברויות, שלו בוצע צלום רנטגן לחזה ביוני –יולי 2002 עת התלוננה התובעת פעמיים על קוצר נשימה , היה הגידול מאובחן באותו צילום (לכל הפחות היה מאובחן תהליך לא סדיר שדי היה בו כדי להפנות לצילום סיטי).

20. עדיין נשאלת השאלה מה היה קורה לו אובחן הגידול כשהוא קטן יותר, שלוש שנים קודם.

התשובה היא שהיה נחסך מן התובעת סבל שהתבטא בקוצר נשימה במאמץ, לאותה תקופה של שלוש שנים, שכן כיום כאמור, מצבה נחזה תקין מבחינת סימפטום זה שקודם סבלה ממנו, היינו הוצאת הגידול פתרה בעיה ספציפית זו (ראה סע’ 9 לפסק דין זה). בנוסף יש להתייחס לסיכוי שאף הנכות היתה קטנה יותר.

— סוף עמוד 12 —

נכות בשיעור מסוים היתה כנראה נותרת בכל מקרה, שכן מדובר בגידול שעל העצב עצמו והסרתו מחייבת פגיעה עצבית מסוימת כפי שציין המומחה. ואין להתעלם מן העובדה שהנכות בה הכיר המומחה הנה ממילא בשיעור הנמוך ביותר (משעה שנותרה נכות) בחלופות סע’ 5 של התוספת לתקנות. כלומר התובעת היתה נותרת ככל הנראה עם נכות בת 10% בכל מקרה בשל הפגיעה העצבית, והצורך בחיתוך עצבים סמוכים לאיזור הגידול במסגרת ניתוח שחייב ניסור צלעות. אך יש לטעמי להתחשב בסיכוי שגם אם הנכות הרפואית בתחום זה היתה זהה, הרי היקף הפגיעה העצבית היה קטן יותר, ובהתאם גם הסימפטומים מהם סובלת התובעת כיום היו חמורים פחות. שכן סביר שהיתה צמיחה מסוימת של הגידול על העצב – מהלך 3 שנים תמימות, כלומר שניתן לקבוע שהניתוח להסרתו חייב ניתוח בהיקף רחב יותר היינו פגיעה עצבית גדולה יותר, אף כי לא ניתן לקבוע שיעורה המדויק של “הדלתא”.

ניתן לקבוע כמאזן ההסתברויות שאבחון מוקדם בשלוש שנים לא יכול היה לחסוך מעיקרא הנכות, אך היה בו כדי להפחית (לא לאיין) היקף הנזק לעצבים, באיזור בגידול, ולפיכך עוצמת הסימפטומים של רגישות וכאב למגע עמם נותרה התובעת. כך בין אם היה די בניתוח פתוח אך בהיקף קטן יותר, ובין אם ניתן היה להסתפק בניתוח VATS. לא מדובר כאמור על הפחתת אחוזי הנכות אלא על הסימפטומולוגיה שלה, וגם זאת מטבע הדברים בשיעור לא ידוע. איני סבור שיש לקבל את כאן את מסקנת המומחה שלו אובחן הגידול 3 שנים קודם הסיכוי למצב משופר היה זניח. כך, לפי שלא ידוע לדברי המומחה עצמו, בכמה צמח הגידול מהלך שלוש השנים שעובר לגילוי.

בנוסף יש להתחשב בסיכוי, לא בוודאות, שדי היה בנתוח VATS פולשני פחות שהיה מותיר לא רק נזק עצבי מופחת אלא צלקת קטנה בהרבה, לו אובחן הגידול כשהוא קטן יותר.

21. יוזכר שגם לאחר מתן פסה”ד בדנ”א 4693/05 בי”ח כרמל נ’ עדן מלול נותר על כנו אותו חריג פסיקתי של סבתיות עמומה שעניינו באובדן סיכויי החלמה (ע”א 231/84 קופת חולים של ההסתדרות נ’ פאתח, פ”ד מב(3) 312 ) .

לפני סיום בשאלת החבות, אציין בקצרה כי לאור מסקנתי בדבר הכשל שנפל באי הפנית התובעת לצילום חזה במחצית 2002 (אם לא כבר ב 2001), מתייתר ממילא דיון בטענותיה כלפי רופא אחר של הקופה, ד”ר כהן, לגביו נטען שביקשה ממנו צילום סי.טי לגב ב 2003, וסורבה.

הנזק:

22. הנזק בתיק זה נותן ביטויו באב הנזק הלא ממוני: שכן לטעמי הומחש שאין פחיתה בכושר ההשתכרות בעיסוקה הספציפי של התובעת. התובעת בת 60 כיום, ויש לה עוד 5 עד 7 שנים עד לגיל פרישה (בסיכומיה הובא בחשבון גיל 65).

מטפסי 106 לשנים 2000 עד 2007 עולה שאין פחיתה בשכר, נהפוך הוא. השכר עולה מדי שנה. התובעת עובדת בתפקיד מזכירותי, לא פיסי בעיקרו. מקובלים עלי דבריה ודברי מעסיקה, עו”ד לפידור כי לא אחת כאשר יש צורך בהרמה של תיקים כבדים, עושה זאת הוא במקומה, לאור

— סוף עמוד 13 —

רגישותה באיזור הניתוח. ואולם זאת לזכור, התובעת עובדת כבר מ 1980 אצל עו”ד לפידור, ובמהלך רוב שנות עבודתה סבלה מכאבי גב עליון , צואר , ואף כאבים מפושטים, כולם אינם קשורים לגידול (כולל בעיות בבלוטת התריס, תאונת עבודה מ 2005 לה היא מייחסת את הקרעים הקטנים באיזור הכתפיים, וכאבים מפושטים בגינם הועלה חשד לפיברומיאלגיה). כל הבעיות, לרבות קוצר הנשימה במאמץ שכן נבע מן הגידול החל מ 2001, והרגישות העצבית שנותרה לאחר הניתוח, לא הביאו לפגיעה בתעסוקתה או בשכרה. עו”ד לפידור העיד שמדובר במזכירתו היחידה. חזקה אפוא שמדובר בעובדת מוצלחת, וכי עם פתרון הבעיה שנבעה מהגידול והתבטאה בקוצר נשימה, וגם משעה שנותרה עם כאב ורגישות באזור הניתוח (שחלקו היה נגרם ממילא כאמור, ובכל מקרה, גם אלמלא האיחור באבחון), לא יביא הדבר לפיטוריה או לפחיתה בשכרה. ממש כפי שהיה כל השנים עד היום. חלף די זמן על מנת שניתן יהא ללמוד מן העבר גם על העתיד.

בנוסף, גם אם קבלתי שהתובעת היתה נותרת בסבירות עם צלקת קטנה יותר ועם סימפטומים מופחתים מבחינת רגישות עצבית באיזור הניתוח, הרי משעה שהיה נגרם בכל מקרה נזק עצבי זה או אחר, לא אוכל לומר שהומחש שתקופת ההחלמה מן הניתוח היתה קצרה יותר לו היה מאובחן הגידול שלוש שנים קודם. מאידך סביר שלעת תקופת ההחלמה היה הסבל פחות, לו מדובר בניתוח קטן יותר, או בניתוח VATS.

אין להקל ראש, אך מאידך גם לא להפריז, בעוצמת הסבל המיותר מהלך אותן שלוש שנים של איחור באבחון. ממילא לא ניתן להשליך את כל תחלואיה וכאביה של התובעת על הגידול. וגם חלק מן התחלואים שיש לייחס לגידול עקב הניתוח להסרתו, היו נגרמים למרבית הצער גם לו אובחן קודם (לשיטת המומחה – בחלקם הארי). לטענת המומחה מטעם התובעת עצמה – הוטב מצבה לאחר הניתוח ביחס למצב לפניו. קביעה עקרונית זו מקובלת עלי. יש לקבל כי במהלך אותם שנות איחור, נפגעה איכות חייה של התובעת בשל קוצר נשימה. אך לא קוצר נשימה כל העת, אלא לעת מאמץ גופני. אפסוק כאן 30,000 ₪.

בגין אובדן סיכויי החלמה, לא החלמה מלאה בכל מקרה, שגם שיעורם המדויק לא ידוע, אפסוק סך נוסף באומדנא בשיעור 35000 ₪. הסכום כאן מביא בחשבון גם האפשרות לפגיעה עצבית מופחתת וגם שהצלקת היתה קטנה יותר מזו הנחזית בתמונות, במקרה של איבחון מוקדם בשלוש שנים. מדובר בפגיעה מסויימת בתדמית הגוף. אם כי הצלקת מצויה באיזור שלמעט במקרים של הליכה לים, יכוסה ברגיל בבגדים, מהלך רוב שעות היממה.

23. לא מצאתי הצדקה לפסוק בגין עזרת צד ג’ לעבר או לעתיד: לא משום שהצורך בעזרה לא קיים, אלא משום שאין להשליכו אף לא באופן רעיוני ו”יחסי” על האיחור באבחון. בעלה של התובעת והתובעת עצמה העידו על הפגיעה באיכות חייה, ועל הצורך שלה בעזרה בעבודות משק הבית השונות בשל הכאבים והרגישות באזור הניתוח – אפילו רגישות לחיבוק. אולם כאמור, לאור דברי המומחה, ברור שרגישות תולדת נזק עצבי בלתי נמנע – היתה נגרמת בכל מקרה כתולדת הניתוח להסרת הגידול. כלומר אותה סוג עזרה ואף באותו היקף – היתה נצרכת ממילא, גם אם היה הגידול

— סוף עמוד 14 —

מאובחן קודם והרגישות שבעקבות הניתוח היתה מופחתת. הרי די בכאב שנגרם מהרמת משא או סחיבה, או נקיון, גם אם כאב מופחת הוא, כדי שיהא צורך בעזרה באותו היקף.

כעולה מן העדות בעמ’ 21, אין זה נכון ממילא שהתובעת מוגבלת כליל בעבודות משק הבית. היא מבשלת, עורכת שולחן, ונעזרת בבעלה בעבודות נקיון וקניות, הזזת דברים כבדים וסחיבות. לדבריה בעמ’ 20, בעלה החל עוזר לה בשל מגבלותיה בערך 4 שנים לפני מועד הגלוי, כלומר לערך מ 2001, מה שעולה בקנה אחד עם העובדה שמאותה שנה החלה לסבול מקוצר נשימה במאמץ. אלא שממועד הניתוח אין לגלות שוני כאמור בהיקף העזרה הנצרכת בשל האיחור באבחון. לא לעבר ולא לעתיד, שכו זו נצרכת ממילא באותו היקף, בשל הרגישות העצבית (גם בהיעדר קוצר נשימה במאמץ לאחר הניתוח או בעטיו: כאמור המומחה שלל שהפרעה חסימתית נובעת מן הניתוח). מה גם שבעלה של התובעת העיד שלפני הניתוח עוד היתה עושה עבודות פיסיות בבית בעצמה וכעת רק הוא עושה. כלומר לאותן שלוש שנות איחור לא היתה השפעה על היקף העזרה הנצרכת שתקופה שלפני הניתוח מ 2005. וממילא לאחר הניתוח לא היה הבעל צריך לעזור בהיקף פחות, גם אם רגישות אשתו היתה פחותה. כאמור, די בכאב שנגרם באותו טיב פעולות פיסי, ולו כאב מופחת, כדי להצריך העזרה באותו היקף.

24. לא הומחש (לא הגיונית, ולא בקבלות) שנגרמו לתובעת הוצאות רפואיות בעבר הקשורות באיחור בן שלושת השנים באבחון. בניתוח הרי היה צורך גם אלמלא האיחור, ואף אם מדובר בניתוח קטן יותר, כאשר ממילא לא התובעת היא שנשאה בהוצאותיו. ואין גם לגלות בעטיו צורך נחזה בהוצאות רפואיות לעתיד.

25. אני מחייב הנתבעת לשלם לתובעת בתוך 30 יום:

א. את הסך של 65000 ₪.

ב. שכ”ט עו”ד בשעור 20% מן הסך האמור.

ג. אגרה ראשונה ששלמה התובעת כשהיא נושאת הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומה.

ד. החזר חלקה של התובעת בחוות דעת מומחה ביהמ”ש.

ה. מחצית משכר המומחה מטעמה (כשהיא נושאת הפרשי הצמדה וריבית מן היום בו שולמה). כך, לאור הפער הניכר בשאלת הנזק בין חוו”ד מומחה ביהמ”ש שהתקבלה, לבין זו של מומחה התובעת; ומאידך לאור התוצאה בשאלת החבות.

— סוף עמוד 15 —

ניתן היום, י’ טבת תשע”ב, 05 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.

התיישנות בתביעת רשלנות רפואית באבחון גידול סרטני

להלן פסק דין חדש של בית משפט מחוזי בנושא התיישנות בתביעות רשלנות רפואית. 

בעקרון קובע סעיף 6 לחוק התיישנות, שתקופת התיישנות תתחיל ביום שבו נולדה עילת התביעה, אך קיים חריג לקביעת מועד תחילת תקופת התיישנות, על פי חוק התיישנות, נקבע בסעיף 8 לחוק ועל פיו אם נעלמו מן התובעים עובדות שמהוות את עילת התביעה, מסיבות שלא היו תלויות בהם ושאף בזהירות סבירה לא יכלו למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובעים העובדות האלה.

תקנה נוספת, שמתייחסת לתקופת ההתיישנות בתביעות שעניינן עוולת נזיקין, נקבעה בסע’ 89(2) לפקודת נזיקין שקובעת, שלענין תקופת התישנות בתביעות על עוולות נזיקין, היום שנולדה עילת התובענה הוא אחד מאלה: מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך – היום שבו חדל; מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק.

בדומה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אף סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מאמץ את “כלל גילוי”, אשר מטרתו היא להושיט עזרה לתובע באותם מקרים בהם נגרם לו נזק סמוי שסימניו מופיעים רק במרוצת הזמן. אולם, להבדיל מסעיף 8 לחוק ההתיישנות, סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מגביל את תקופת ההתיישנות בגין “כלל הגילוי” לתקופה בת 10 שנים, קרי, מועד הגילוי הוא מועד היווצרות העילה, אך התביעה תתישן באם לא הוגשה בתוך 10 שנים מיום אירוע הנזק.

בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו

ת”א 40931-12-10 אלמוג ואח’ נ’ קופת חולים לאומית ואח’

מספר בקשה:8

בפני כב’ השופטת דליה גנות

מבקשים קופת חולים לאומית

נגד

משיבים 1. רמו איל אלמוג

2. דוד אלמוג

3. עופרה קליינמן

4. אלמוג הילה

5. המאר בע”מ

החלטה

1. בפני שלוש בקשות לדחיית התובענה על הסף. הבקשות הוגשו על ידי קופת חולים לאומית (להלן:”קופת חולים”), על ידי מאר בע”מ (להלן:”מאר”) ועל ידי דר’ נ. מירמן (להלן:”דר’ מירמן”) כנגד אלמוג דוד ואח’ (להלן:”המשיבים” או “התובעים”).

העובדות הצריכות לעניין

2. בחודש ספטמבר 1999 חשה נעמי אלמוג ז”ל (להלן:”המנוחה”) בכאב דוקר ובגוש בשד ימין. בתאריך 23/9/99 נבדקה המנוחה על ידי רופא מטעם קופת חולים, אשר ביצע למנוחה ביופסיה, ממנה עלה, כי למנוחה גוש ממאיר בשדה.

בתאריך 6/10/99 נותחה המנוחה להסרת הגידול בבית החולים סורוקה בבאר שבע. לאחר כריתת הגידול החלה המנוחה לקבל טיפולי כימותרפיה והקרנות. טיפולים אלו נשאו פרי, והמחלה נסוגה, אולם התפרצה שנית בשנת 2002, וזו הפעם לא הואילו הטיפולים הרפואיים שקיבלה המנוחה, ולדאבון הלב היא נפטרה ביום 28/12/03.

3. מכתב התביעה עולה, כי לאחר התפרצותה החוזרת של המחלה בשנת 2002 שונה הרכב הטיפול הכימותרפי שניתן למנוחה, ולאחר פטירתה החלו בני משפחתה של המנוחה לחשוד, כי טיפול זה לא היה יעיל ולמעשה החיש את מותה, ומשכך פנו לעורך דין על מנת שיבדוק את חשדם.

תוך כדי בדיקת התיעוד הרפואי התגלה לב”כ התובעים – עו”ד א. קנר ולבני משפחת המנוחה, כי המנוחה ביצעה בדיקת ממוגרפיה גם בתאריך 11/11/98, כשנה לפני גילוי מחלתה ואז פורשה הבדיקה כתקינה על ידי הנתבע 3 – דר’ נ. מירמן.

במסגרת המעקב ביצעה המנוחה בדיקת ממוגרפיה נוספת כשנה לאחר מכן, בספטמבר 1999, ואז התגלתה מחלתה, כאשר במסמך המסכם את תוצאות בדיקת הממוגרפיה נרשם, כי “הממצא היה קיים גם ב-11/98 וגדל במקצת לעומת צילומים נוכחיים”.

נוכח גילוי זה הוגשה התובענה דנן בגין איחור באיבחון מחלתה של המנוחה, איחור אשר “גרם לאיחור במתן הטיפול הראוי למנוחה, הקטין את סיכויי החלמתה וגרם לה סבל רב וקיצור של תוחלת חייה”.

4. התביעה הוגשה על ידי עזבונה של המנוחה, על ידי אלמנה – תלוייה של המנוחה, ועל ידי אלמנה וילדיה כמיטיבי נזקה של המנוחה במהלך שנות מחלתה.

בקשת קופת חולים לדחיית התובענה על הסף

5. קופת חולים מפנה אל חוות הדעת של פרופ’ שינבאום שהוגשה על ידי התובעים בתמיכה לתביעה, ממנה עולה ש”העובדות המהוות את עילת התביעה נודעו לתובעים לא ביום מותה של המנוחה, כי אם במועד גילוי הגידול, או קצת לאחר מכן” (סע’ 5 לבקשה), ומאחר שהתובענה הוגשה ביום 26/12/10, הרי שחלפו למעלה משבע שנים ממועד גילוי הנזק הלכאורי בשנת 1999.

בהתייחסה לתביעת העזבון ציינה קופת חולים, כי “העיזבון אינו נמנה על רשימת בעלי הדין שבכותרת כתב התביעה” (סע’ 8) ולכן אין טעם לדון בהתיישנות תביעתו. יחד עם זאת בקשה קופת חולים להבהיר, כי העיזבון בא בנעלי המנוחה ולאחר פטירתה עוברת עילת התביעה ליורשיה ועיזבונה של המנוחה. לדברי קופת חולים, “לא יכול להיות חולק כי עילת התביעה של המנוחה נוצרה לכל המוקדם ביום שלא הופנתה לשיטת התובעים לבדיקת כירורג (11/98) ולכל המאוחר ביום בו התגלה הגידול הממאיר בשד שמאל (9/99)” (סע’ 10 לבקשה). לפיכך, במועד הגשת התובענה (28/12/10) חלפו למעלה משבע שנים, ומשכך התיישנה תביעת העיזבון.

בהתייחסה לתביעת המיטיבים מפנה קופת חולים את בית המשפט אל תשובת התובעים לבקשת הנתבעת 4 לסילוק התובענה על הסף, שם מודים התובעים, כי תביעתם כמיטיבים הוגשה למעלה משבע שנים ממועד המעשה, או המחדל הרשלני, אולם הם טוענים לקיומו של כלל הגילוי המאוחר הגלום בסעיף 8 לחוק ההתיישנות.

קופת חולים טוענת, כי כלל הגילוי המאוחר אינו חל במקרה זה “שכן העובדות המהוות את עילת התביעה היו מצויות בידיהם של המיטיבים מיד עם גילוי הגידול בשנת 1999, או במועד קרוב לאחר מכן…” (סע’ 15 לבקשה), ומשכך גם תביעת המיטיבים התיישנה.

באשר לתביעת האלמן – התלוי מדגישה קופת חולים, כי מרוץ ההתיישנות של תביעת התלוי מתחיל עם מותה של המנוחה. תביעת התלוי הוגשה לבית המשפט יומיים לפני תום תקופת ההתיישנות, ומשכך הוגשה תובענה זו בשיהוי ניכר הגובל בהתיישנות.

עוד מבהירה קופת חולים, כי ההזדמנות הראשונה שלה להעלות את טענת ההתיישנות הייתה עם הגשת כתב ההגנה, וכן היא מציינת שקדם המשפט הראשון בתיק התקיים עוד טרם הגישה את כתב ההגנה.

לדעתה אין לזקוף לחובתה את עובדת אי העלאת טענת ההתיישנות בתגובתה מיום 17/3/11 לבקשה למתן צווים, שכן מדובר היה בתגובה מצומצמת בהתאם להנחיית בית המשפט לבקשת התובעים, ולא הייתה זו ההזדמנות להעלות את טענת ההתיישנות.

בקשת מאר לדחיית התובענה על הסף

6. מאר טוען בבקשתו, כי קיבל את צילומי הרנטגן בצירוף הפענוח שלהם בשנת 1998, ולטענתו, המנוחה ידעה בשלב זה על הממצא הממאיר. עוד טוען מאר, כי מבלי לפגוע בטענתו לגבי ידיעתה של המנוחה על קיומו של הממצא כבר בשנת 1998 , אין כל ספק שהיא ידעה על קיומו בשנת 1999, קרי: אין כל ספק שעילת התביעה שלה נולדה לכל המאוחר בשנת 1999.

מאר טוען, כי אין כל חשיבות לעיתוי ידיעתם של התובעים על האיחור באבחון מחלתה של המנוחה, שכן הם באים בנעליה, והיא עצמה ידעה על הממצא משנת 1998 לכל המאוחר בשנת 1999.

לגבי תביעת המיטיבים טוען מאר, כי כלל הגילוי המאוחר לא חל, שכן העובדות שבבסיס כתב התביעה היו מצויות בידיהם של המיטיבים עם גילוי הגידול בשנת 1999, ובכל מקרה היו יכולים לגלותן בנקל.

לגבי תביעת התלוי , גם תביעה זו התיישנה משהוגשה ללא חוות דעת במועד הגשתה.

עוד טוען מאר, כי נטל ההוכחה לגבי הוכחת קיומו של החריג לכלל ההתיישנות רובץ על התובעים, ונטל זה לא הורם על ידם.

באשר לעיתוי הגשת הבקשה נטען, כי הבקשה הוגשה בהזדמנות הראשונה, במועד הגשת כתב ההגנה, מועד בו לראשונה נדרש מאר להעלות את טענותיו המהותיות לגופה של התובענה.

תגובת התובעים לבקשות לסילוק על הסף שהוגשו על ידי קופת חולים ומאר

7. התובעים טוענים כי אין לשעות לבקשות לדחיית התובענה על הסף שכן לא הוגשו בהזדמנות הראשונה. ודוק: טרם הגשת כתבי ההגנה והבקשות לדחיית התובענה על הסף, הגישו קופת חולים ומאר תגובה לבקשה שהוגשה על ידי התובעים, ובמסגרת תגובתם לא העלו טענת התיישנות.

לגופם של דברים מדגישים התובעים, כי המנוחה ובני משפחתה “לא ידעו, לא חשדו ואף לא יכלו לחשוד, שהנתבעת 1 התרשלה באבחון מחלתה של המנוחה” . לדבריהם, עובדת החמצת האבחון התגלתה על ידם באקראי בשעה שניסו לבסס חשד אחר שקינן בליבם (חשש על פיו החלפת התרופות הכימותרפיות תרמה למותה של המנוחה).

התובעים מדגישים, כי תוצאות הבדיקה מיום 30/9/99, אשר במסגרתה צויין כי הממצא היה קיים כבר שנה קודם לכן, לא הובאו לידיעת המנוחה, או בני משפחתה (סע’ 8), וכי “העובדות הבסיסיות המהוות את עילת התביעה – התרשלותם של הנתבעים 3-1 לא היו בידיעת התובעים, מסיבות שלא היו תלויות בהם, והם גם לא התרשלו במניעתם. בנסיבות אלה החל מירוץ ההתיישנות רק ביום בו הגיעו העובדות החסרות לידיעתם, לאמור משהגיעו לידם תוצאות בדיקת הממוגרפיה מ-30/9/99, זמן קצר לפני הגשת התביעה” (סע’ 12).

התובעים מדגישים, כי התובענה הוגשה הן מטעם העזבון, הן מטעם התלוי והן כמיטיבים, ובכל מקרה, תביעת התלוי לא התיישנה, שכן זו נולדה במועד פטירתה של המנוחה ביום 28/12/03.

תשובת קופת חולים לתגובת התובעים

8. קופת חולים חוזרת ומדגישה את טענת ההתיישנות. לדבריה “אם מאז פטירתה של המנוחה לא חדלה להציק בליבו של התובע 2 המחשבה, שהטיפול שניתן לה לא היה טוב,הרי שעמדו בפניו שבע שנים תמימות אשר במהלכן יכול היה לנסות ולבסס חשד זה” , ומשכך אין זה ראוי להשהות את מירוץ ההתיישנות רק בשל העובדה “שהתובע ישן על המשמר, ולא העלה את חשדו בזמן ובפני הגורמים הרלוונטיים”.

תשובת מאר לתגובת התובעים

9. בתשובתה חזרה מאר על הטענות שפורטו על ידה בבקשה לדחיית התובענה על הסף והדגישה, כי המנוחה ידעה על תוצאות הפענוחים כבר בשנת 1999. מאר טוענת, כי תוצאות הפענוח מיום 11/11/98 הועברו לידי המנוחה, ובשנת 1999 הועבר לידיה מסמך נוסף, שקיומו אינו שנוי במחלוקת והוא מתייחס לבדיקה הקודמת משנת 1998.

מאר טוען, כי על התובעים הבאים בנעליה של המנוחה להוכיח את חוסר ידיעתה הנטען של המנוחה בהתייחס לתוצאות הבדיקה משנת 1998, כפי שהתברר בפענוח משנת 1999, והוא מפנה לפסיקה רלבנטית.

בקשת דר’ מירמן לדחיית התובענה על הסף

10. דר’ מירמן היה הרופא שפענח את בדיקת הממוגרפיה בשנת 1998. דר’ מירמן טוען, כי תביעת התובעים כנגדו מתבססת על הערת אגב של רופאה שפענחה את בדיקת הממוגרפיה שביצעה המנוחה בשנת 1999, ממנה עולה, כי ניתן היה להבחין בממצא כבר בשנת 1998, טענה המוכחשת על ידו מכל וכל.

דר’ מירמן טוען, כי מדובר בעניין שברפואה, והיה על התובעים להמציא חוות דעת רפואית אשר תאשר, כי ניתן היה להבחין בממצא בשנת 1998, ומשלא הומצאה חוות דעת כזו, הרי שהתובענה כנגדו משוללת עילה.

זאת ועוד. דר’ מירמן מדגיש, כי התובעים יכולים היו לדעת כבר ביום 30/9/99 את הנסיבות העובדתיות שעמדו בבסיס התובענה, ולכל המאוחר ביום 6/10/99, מועד כריתת הגוש ואבחונו כממאיר, כ-11 שנים עובר להגשת התביעה, שהוגשה בשיהוי ניכר.

דר’ מירמן מפנה לעובדה, שהתובענה הוגשה ללא חוות דעת רפואית, אשר הוגשה בפועל רק כחמישה חודשים לאחר הגשת התביעה, ולדבריו, חוות הדעת שהוגשה בסופו של דבר אינה תומכת בטענתם על פיה הממצא הממאיר היה בנמצא כבר בשנת 1998, מה עוד שחוות הדעת שהוגשה נערכה על ידי כירורג ולא על ידי רדיולוג.

תגובת התובעים לבקשה לסילוק התובענה על הסף שהוגשה על ידי דר’ מירמן

11.התובעים טוענים, כי ממצאי הבדיקה מיום 30/9/99 לא הובאו לידיעתה של המנוחה, ו/או לידיעתם הם. לדבריהם “עובדות אלו אשר הגיעו לידי הח”מ (עו”ד קנר, ד.ג.) רק בעת איסוף המסמכים, זמן קצר לפני הגשת התביעה, הן שהביאו להגשת התביעה נגד הנתבעים 3-1 בתאריך 26/12/10”, ובנסיבות אלו אין לומר כי התובענה התיישנה במועד הגשתה.

תשובת דר’ מירמן לתגובת התובעים

12. דר’ מירמן טוען, כי טענת ההתיישנות הועלתה מטעמו כבר במסגרת כתב ההגנה שהגיש, ומשלא מצאו התובעים לנכון להגיש כתב תשובה, הם מנועים מהעלאת טענות תביעה חדשות שמקומן בכתב התביעה או בכתה התשובה.

עוד טוען דר’ מירמן, כי אין להחיל במקרה זה את החריג לכלל ההתיישנות שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכן “לאור העובדה שעל בסיס ממצאי הבדיקה מיום 30/9/99, שבה אובחן גוש בשדה השמאלי של המנוחה, עברה המנוחה ניתוח לכריתת הגוש ועברה טיפולים נוספים בהמשך”, קרי: המועד הקובע למניין ההתיישנות הוא 30/9/99.

זאת ועוד. דר’ מירמן טוען, כי אין כל חשיבות לשאלה האם שיתף התובע 1 – האלמן – את ילדיו בחשדיו, אם לאו, מאחר ועילת התביעה הינה רשלנות נטענת בפענוח בדיקת הממוגרפיה מיום 11/11/98, ומשכך “אין כל רלבנטיות למועדים ‘מכוננים’ אחרים במהלך התפתחות מחלתה המצערת של המנוחה, ובוודאי שאף לא למותה”.

דיון והכרעה

13. לצורך הכרעה בבקשות אשר בפני, יש לקבוע מהי עילת התביעה של כל אחד מהתובעים, ואז לבחון את שאלת ההתיישנות ביחס לכל אחד מהם.

מכתב התביעה עולה, כי בפני תביעות שהוגשו על ידי שלושה סוגי תובעים, כאשר כל אחד מהם “מצדיק” את הגשת התביעה בשיהוי רב בהסתמך על המועד בו נודע לו על האיחור באבחון מחלתה הקטלנית של המנוחה.

התביעה הראשונה הינה תביעת העזבון.

התביעה השניה הינה תביעת המיטיבים.

התביעה השלישית הינה תביעת התלוי – האלמן.

משכך יש לבחון האם תביעתו של מי מהתובעים התיישנה, אם לאו.

המסגרת הנורמטיבית

14. שתי מערכות דינים חלות על דיני ההתיישנות, ככל שאלו נוגעים לתובענה שעניינה עוולה בנזיקין. האחת, הדין הכללי – על פי חוק ההתיישנות התשי”ח-1958 (להלן: “חוק ההתיישנות”), והשנייה – הדין המיוחד, כפי שנקבע בסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: “הפקודה” או “פקודת הנזיקין”).

חוק ההתיישנות קובע את תקופת ההתיישנות ומעמיד אותה על שבע שנים בתובענה שאינה במקרקעין, וכן נקבע, כי מרוץ ההתיישנות יחל ביום הולדת עילת התביעה (סע’ 5(1) ו- 6 לחוק ההתיישנות).

סעיף 5 לחוק ההתיישנות, קובע:

“התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – “תקופת ההתיישנות”) היא – בשאינו מקרקעין – שבע שנים”.

באשר לאופן חישוב תקופת ההתיישנות, קובע סע’ 6 לחוק ההתיישנות:

“תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה”.

החריג לקביעת מועד תחילת תקופת ההתיישנות, על פי חוק ההתיישנות, נקבע בסע’ 8 לחוק ולפיו:

“נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה”.

הוראה מיוחדת, המתייחסת לתקופת ההתיישנות בתביעות שעניינן עוולה נזיקית, נקבעה בסע’ 89(2) לפקודת הנזיקין וזו לשונה:

“לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות – “היום שנולדה עילת התובענה” הוא אחד מאלה:

מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך – היום שבו חדל;

מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק”.

בדומה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אף סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מאמץ את “כלל גילוי”, אשר מטרתו היא “להושיט עזרה לתובע באותם מקרים בהם נגרם לו נזק סמוי שסימניו מופיעים רק במרוצת הזמן”.( ר: ע”א 74/60 נמר נ’ שירותי נמל מאוחדים, פ”ד ט”ו (1) 255 ור: ע”א 9413/03 אילן אלנקווה נ’ הועדה המקומית לתכנון ובניה, [פורסם בנבו] תק-על 2008 (2) 3880). אולם, להבדיל מסעיף 8 לחוק ההתיישנות, סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מגביל את תקופת ההתיישנות בגין “כלל הגילוי” לתקופה בת 10 שנים, קרי, מועד הגילוי הוא מועד היווצרות העילה, אולם התובענה תתיישן אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק.

ודוק, סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין אינו מיטיב את מצבו של התובע, שכן הוא מגביל את תקופת ההתיישנות לעשר שנים מיום אירוע הנזק, להבדיל, מסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אשר אינו מגביל את תקופת ההתיישנות, אלא קובע את מועד תחילתה, הוא מועד הגילוי (ר: ע”א 4954/94 מינהל מקרקעי ישראל נ’ מזרחי, פ”ד נא (1) 572, 559).

נשאלת השאלה, מהם יחסי הגומלין בין הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין הוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, והדברים הוסברו ובאו על פתרונם בע”א 34/95 גבעון נ’ ברמה, פ”ד נ (4) 463 כדלקמן:

“הסדר ההתיישנות בנזיקין מורכב משתי מערכות דינים המשלימות זו את זו. ההסדר הכללי מצוי בחוק ההתיישנות, תשי”ח-1958, ואליו מצטרף ההסדר הספציפי לדיני הנזיקין כפי שהוא מוצא את ביטויו בסעיף 89לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

אולם, בעצם הקביעה כי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה) וסעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי”ח-1958 (להלן: החוק) משלימים זה את זה, אין כדי להשיב בבהירות לשאלת הזיקה שבין שני הסעיפים.

שני הסעיפים מבטאים אמנם את “כלל ההתגלות” ואת ההשלכה שיש לגילוי המאוחר של העובדות על מועד התיישנות. אולם, השוני ביניהם מתבטא במיקומה של נקודת האיזון בין האינטרס של התובע הפוטנציאלי לבין האינטרס של הנתבע הפוטנציאלי. נקודת האיזון המגולמת בסעיף 8 לחוק ההתיישנות מיטיבה יותר עם הניזוק לעומת זו שבסעיף 89(2) לפקודה. סעיף 8 לחוק אינו קובע גבול עליון של זמן להגשת התביעה, ‘…מקום בו העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מן התובע מסיבות שלא היו תלויות בו, והוא גם לא התרשל במניעתן…’.

תקופת ההתיישנות תתחיל אז ‘ביום שבו הגיעו העובדות לידיעתו’ (ע”א 148/89 שיכון עובדים בע”מ נ’ עיזבון יוסף בליבאום ז”ל, פ”ד מט (5) 485, 503). לעומת זאת, מטיל סעיף 89(2) לפקודה מגבלה של זמן להגשת התביעה. “הוראת הסיפא של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לא באה להאריך את תקופת ההתיישנות ‘הרגילה’ של שבע שנים ולא באה ליצור תקופת התיישנות חלופית ועצמאית. מטרתה הייתה לקבוע ‘מחסום אחרון וסופי’… להתיישנותן של תביעות, שבהן הנזק מתגלה לאחר התרחשותו, באופן שלא ניתן יהא להגיש תובענה על עוולה, שנזקה התגלה לאחר התרחשותה, לאחר עבור עשר שנים מיום אירוע הנזק” (ע”א 220/84 אגיוף נ’ קיבוץ גבת, פ”ד מ(1) 528, 531; וכן ע”א 831/80 זמיר נ’ כימיקליים ופוספטים בע”מ, פ”ד לז (2) 122,130)” (וכן ראה: ע”א 4114/06 אביגדור המאירי נ’ הכשרת היישוב בע”מ, פ”ד נב (1) 857).

ובע”א 148/89 שיכון עובדים בע”מ נ’ עיזבון יוסף בליבאום ז”ל (פ”ד מט (5) 485) העלה בית המשפט שלוש תשובות אפשריות לזיקה שבין הסעיפים האמורים, בקובעו:

“האחת, כי הסדרו של סעיף 89(2) לפקודה מהווה דין מיוחד הגובר על הסדרו הכללי של סעיף 8לחוק. משמע שסעיף 8 לחוק כלל אינו חל על עילות תובענה שסעיף 89(2) דן בהן. השנית, כי הסדריהם של שני הסעיפים מתקיימים, זה לצד זה, והינם בעלי תחולה מצטברת. והשלישית, כי ביחס לעילות האמורות בסעיף 89(2) יש להוראת סעיף 8 תחולה חלקית. לשיטה זו, סעיף 8 לחוק חל על כלל רכיביה האחרים של עילת התובענה אך אינו חל על רכיב הנזק, שלגביו מצוי הסדר מיוחד בסעיף 89(2)”.

מהאמור עולה, כי הקו המפריד בין הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין הוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, מצוי, איפוא, ביסוד “הנזק” בעוולה.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות דוחה את מירוץ ההתיישנות, מקום בו גילוי “העובדות המהוות את עילת התובענה” היה בשלב מאוחר, ואלמלא גילוי עובדות אלו, לא היתה משתכללת עילת התביעה. ואילו בהתאם לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, תשתכלל עילת התביעה בכפוף לקיומם של שני יסודות: האחד – קיומו של נזק; השני – קיומו של קשר סיבתי בין הנזק לבין המעשה או המחדל הנטענים אשר גרמו להיווצרותו.

ולסיכום, שאלת יחסי הגומלין בין הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין סעיף 89 לפקודת הנזיקין, יפים דברי בית המשפט העליון בע”א 7707/01 עליזה צורף נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית (לא פורסם) [פורסם בנבו]:

“סעיף 89(2) סיפא לפקודה קובע מגבלה, לפיה בחלוף עשר שנים מיום קרות הנזק מתיישנת התביעה, וזאת אף אם טרם עברו שבע שנים מיום שנודע לתובע על דבר הנזק. מטבע הדברים, התרחשות הנזק קודמת לגילויו של הנזק, או לכל המאוחר מתרחשת בו זמנית עם גילויו. ניתן למצות את האמור בסעיף 89(2) בשני כללים:

– כאשר הנזק מתגלה על ידי התובע עד שלוש שנים לאחר התרחשותו, המועד האחרון להגשת התביעה הוא שבע שנים מיום הגילוי.

– כאשר הנזק מתגלה על ידי התובע למעלה משלוש שנים לאחר התרחשותו, המועד האחרון להגשת התביעה הוא עשר שנים מיום התרחשות הנזק”.

התיישנות שלא מדעת

15. עילת תביעה לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות תקום, מקום בו הניזוק אינו מודע לאפשרות קיומו של קשר סיבתי-רפואי בין נזקו לבין מקור הנזק הנטען. במקרה זה, תקופת ההתיישנות, בת שבע שנים, תמנה מהמועד בו קמה מודעות לאפשרות קיומו של הקשר סיבתי-רפואי.

נקבע כי מועד גילוי הקשר הסיבתי לעניין תחילת תקופת ההתיישנות הוא המועד שבו נתגלה לניזוק “קצה חוט” הקושר, מבחינה מדעית-רפואית, בין המעשה המיוחס למזיק לבין הנזק (ע”א 4114/96 אבידור המאירי נ’ הכשרת היישוב חברה לביטוח בע”מ, פ”ד נב (1) 857; ע”א 7701/01 עליזה צורף נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית, [פורסם בנבו], 1733).

בהתייחסו לסבירות הגילוי קבע ביהמ”ש:

“סעיף 8 לחוק מתנה את השעיית מירוץ ההתיישנות בכך ש”נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן”.

לענין זה “סבירות הגילוי תלויה במושא הגילוי, במידה שכבר הצטבר אצל התובע (בכוח או בפועל), בגודל הנזק ובסיכויי מניעתו ובסיכוי ההצלחה של תביעה פוטנציאלית” (פרופ’ י’ גלעד במאמרו “התיישנות בנזיקין – הצעה לשינוי החוק”, שם, בעמ’ 128) (בע”א 4114/96).

עוד נקבע:

“נוסף על אי הידיעה בפועל, אין לשכוח כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות מתנה את השעיית מירוץ ההתיישנות גם בכך שלא היתה בידי התובע אף מודעות בכוח בדבר אותן עובדות שנעלמו מידיעתו. על מנת לקבוע אם אי הידיעה נבעה מסיבות שאינן תלויות בתובע, או שמא תרמה לכך התנהגות בלתי סבירה מצידו, עלינו להתחשב במגוון גורמים כגון מושא הגילוי, המידע שכבר הצטבר אצל התובע, גודל הנזק וסיכויי מניעתו, וכן סיכויי ההצלחה של תביעה פוטנציאלית” (ע”א 7701/01 הנ”ל).

נטל ההוכחה לקיומו של החריג המאריך את תקופת ההתיישנות מוטל על הטוען לתחולת החריג על עניינו (ע”א 34/88 רייס נ’ חנה אברמן, פ”ד מד (1) 278, 283 (פורסם בנבו); ע”א 1254/99 המאירי נ’ הכשרת הישוב, פ”ד נד (2) 535).

ברע”א 901/07 אודית כהן ואח’ נ’ עדנה גיא- ליפל ואח’ , טרם פורסם [פורסם בנבו] ( להלן: “פרשת אודית”) . מבהיר בית המשפט כדלקמן:

“מרוץ ההתיישנות מתחיל כאשר עילתו של התובע מתגבשת לכדי עילה קונקרטית, שמכוחה יוכל התובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט ולהגיש את תביעתו ( ע”א 217/86 שכטר נ’ אבמץ בע”מ, פ”ד מד(2) 846) עילת התביעה נולדה במועד שבו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע, היינו, תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ ביום שבו אילו היה מגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות היה זוכה בפסק דין…”

ודוק: בית המשפט העליון לא שינה את ההלכה בשאלת קביעת תחילת מרוץ ההתיישנות, אולם ללא ספק החמיר משהו עם התובעים, בהכריחו אותם לפעול במרץ וללא ליאות לגילוי העובדות המהוות רשלנות, ובהפחיתו את מידת הסלחנות שנהגו בתי המשפט עד כה עם תובעים שהגישו את תביעותיהם באיחור.

בפרשת אודית חוזר בית המשפט על ההלכות הקיימות בנשוא חישוב תחילת מירוץ ההתיישנות, בהבהירו:

” די איפה בקצה חוט ואין צורך בידיעה מלאה בדבר קיומו של קשר סיבתי. כל שנדרש קיומה של אפשרות לקשר סיבתי בין מעשי הנתבע או מחדליו לבין נזקו של התובע (ראו: פרשת צורף פסקה 11), די כי יתגלה קצה חוט או בסיס לסברה הקושרת בין הנזק למעשה או לסברה הקושרת בין הנזק למעשה או למחדל של הנתבע…)”.

בית המשפט ממשיך ודן בטיבו של “קצה החוט” הנדרש, ודן בשאלה האם די בקיומו של חשד לביסוס עילת תביעה כנגד נתבע, והוא משיב על כך:

“האם חשד מהווה ידיעה, כאשר , למשל, ניזוק חושד בקיומו של קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לו לבין חשיפתו לחומר מסוים אך אין בידו ראיה לכך… על פי המבחן המקובל של “קצה חוט” די בחשד לקשר סיבתי. נדרשת “ידיעה שאיננה משוללת הגיון פנימי, ושיש לה אחיזה מינימאלית במציאות’…. לא נדרש כי בידי התובע יהיו פרטים מלאים אודות הקשר הסיבתי ומספיק חשד אודות קשר סיבתי אפשרי”

קרי: אין הכוונה בשום פנים ואופן להגיגי נפש בגדרם “חושד” מאן דהו בקיומו של קשר סיבתי במהלך מתן הטיפול הרפואי. החשד חייב להיות מבוסס על ראיה פוזיטיבית כלשהי, ולו קלושה, אשר ממנה ניתן יהיה להסיק, ולו באופן ראשוני קיומה של רשלנות.

הקשר הסיבתי

16. הולדת עילת התביעה מתרחשת עם היווצר הקשר הסיבתי בין הסיבה הרפואית-משפטית להיווצרות המעשה או המחדל לבין גרימת הנזק שהתרחש, ובענין זה יפים דברי בית המשפט בע”א 1254/99 אבידור המאירי נ’ הכשרת הישוב חברה לביטוח בע”מ, פ”ד נד (2) 535:

“יסוד הזיקה הסיבתית שונה מיתר יסודות העוולה, בכך שהוא נעדר ביטוי פיזי-מוחשי. הקשר הסיבתי הוא תוצאה של תהליך, הכולל בין היתר, הבחנה, בירור והערכת נתונים רפואיים-מדעיים. המבחן לגילוי יסוד הזיקה הסיבתית הוא גילוי בסיס לסברה הקושרת בין הנזק לבין האירוע. ככל שמדובר בנזק גוף שאינו מתגלה מיד לאחר המעשה או המחדל, מתבטא גילוי הזיקה הסיבתית בגילוי רפואי-מדעי לקשר שבין הנזק הגופני לבין המעשה או המחדל. יש שאיבחון המחלה גם מגלה את הזיקה הסיבתית, אם כי אבחון המחלה אינו תנאי הכרחי או מספיק לגילוי הזיקה הסיבתית. יתכנו מקרים בהם ישנה אבחנה של המחלה, אולם טרם קבע המדע קשר בין הנזק ובין המעשה או המחדל של המזיק, וקיימות דעות מדעיות שונות בנושא. אולם, לא זה המקרה שלפנינו, בו קישר המערער עצמו בין איבחון המחלה לגילוי הקשר הסיבתי. סבורני, כי כשם שניצני נזק מספקים על-פי ההלכה את הדרישה לגילוי יסוד “הנזק”, ובלבד שאינם בבחינת מה בכך, כך די לענין הזיקה הסיבתית כי נתגלה לתובע “קצה חוט” הקושר מבחינה מדעית-רפואית בין המעשה או המחדל של המזיק לבין הנזק המאוחר. את אמת המידה בקביעת דרגת הוודאות המספקת לצורך הגשת תביעה (שהרי משעה סעיף 8 לחוק את מירוץ ההתיישנות עד ליום “שבו נודעו לתובע” העובדות המקימות את עילת התביעה), יש לגזור מדרגת הוודאות המספיקה להוכחת התביעה.

ומאחר ודרגת הוודאות להכרעה בתביעה עומדת על הטיית מאזן ההסתברויות, לא חייבת להיות דרגת הוודאות להגשת התובענה גבוהה מזו, כי אם נמוכה ממנה. מכאן, שאת הדיבור “נודעו לתובע” יש לפרש כידיעה שאיננה משוללת הגיון פנימי, ושיש לה אחיזה מינימלית במציאות”.

היחס בין תביעת עזבון לתביעת תלויים

17. סעיף 19 לפקודת הנזיקין קובע מהו מעמדו של עזבון, ולפיו, כל עילות התביעה שעמדו למנוח לפני מותו, יוסיפו לעמוד לטובת עזבונו. לפיכך, היה וייקבע כי תביעת המנוח התיישנה, או כי לא הייתה בידו עילת תביעה עובר למותו , כי אז אין מנוס מהמסקנה, כי עילת התביעה של העזבון התיישנה, או שאין בנמצא עילת תביעה לעזבון. וזהו לשונו:

“19. (א) נפטר אדם – כל עילות תביעה בשל עוולה שהיו עומדות לנפטר או נגדו, יוסיפו לעמוד בעינן, בכפוף להוראות סעיף זה, לטובת עזבונו או נגד עזבונו, הכל לפי הענין.

(ב) היתה עילת תובענה מוסיפה לעמוד כאמור לטובת עזבונו של נפטר, והמעשה או המחדל היוצר את העילה גרם למותו, יהיו הפיצויים שניתן להיפרע לטובת העזבון מחושבים בלי שים לב להפסד או לריווח שנגרם לעזבון עקב המוות, אבל ניתן לכלול בהם סכום להוצאות קבורה.

(ג) …

(ד) הזכויות הנתונות לפי פקודה זו לעזבון של נפטר באות להוסיף על הזכויות הנתונות לתלויים בנפטר לפי פקודה זו או כל חיקוק אחר ולא לגרוע מהן”.

באשר לתביעת התלויים – זו מעוגנת בסעיף 78 לפקודת הנזיקין, אשר קובע את זכותם להיפרע מהמזיק בגין נזקיהם, עקב מוות הניזוק. וזוהי לשון הוראת הסעיף:

“78. גרמה עוולה למותו של אדם, והיה אותו אדם, אילולא מת, זכאי אותה שעה לפיצויים לפי פקודה זו בעד חבלת גוף שגרמה לו העוולה – יהיו בן זוגו, הורו וילדו זכאים לפיצויים מן האדם האחראי לעוולה”.

הוראת סעיף זו, להבדיל (!) מהוראת סעיף 19 לפקודה, כפי שהובאה לעיל, קובעת עילת תביעה עצמאית ונפרדת לפיצוי התלויים – הם בן-זוגו, הורו וילדו של הניזוק המנוח. עילה זו אינה כפופה לאותו מרוץ התיישנות כמו תביעתו של המנוח, ושל העיזבון שבא בנעליו, אלא מתחילה להימנות ביום בו נפטר הניזוק ומתייחסת להפסד הממון שנגרם לתלויים בעקבות מות הנפגע. זאת ניתן ללמוד מהוראתו של סעיף 80 לפקודת הנזיקין, וזהו לשונו:

“בתובענה לפי סעיף 78 יש למסור פרטים בדבר האנשים שלטובתם היא מוגשת ובדבר הפסד הממון שסבל כל אחד מהם עקב מות הנפגע, והפיצויים יינתנו בעד הפסד הממון שסבלו למעשה, או עתידיים לסבול אותו למעשה, ובכלל זה הוצאות שהוציאו לקבורתו; לאחר שינוכו מסכום הפיצויים הוצאות משפט שלא נגבו מהנתבע, יקבע בית המשפט בשעת שפיטה, את חלקו של כל אחד מן הזכאים בסכום הנותר”.

יפים לעניין זה דבריו של המלומד ד’ קציר בספרו כדלקמן:

“העזבון זכאי לפיצויים שהיו מגיעים למנוח, אילו היה הוא מגיש את תביעתו. הפיצויים לתלויים נפסקים להם בגין מות מפרנסם. אין לראות מדוע ייגרע חלקו של העזבון בשל פיצוי הנפסק ליורשים – באופן אישי – בגין הנזק שנגרם להם. יתרון ליורשים אינו יתרון לעזבון; יורשים הנוטלים חלק בעזבון מקבלים על ידי כך טובת הנאה, אך אין היפוכו של דבר נכון, לפי שאין העזבון “מתעשר” על ידי יתרון שצמח ליורשים (ד’ קציר, פיצויים בשל נזק גוף 1259 (מהדורה חמישית, כרך ב’, תשס”ג).

כך גם ניתן ללמוד מדבריו של הנשיא (דאז) א’ ברק:

“… בשל ביצוע מעשה הנזיקין נתגבשה בידי התלויים, עם מותו של הניזוק, זכות ישירה ועצמאית כלפי המזיק לפיצויים בגין הנזקים, שנגרמו להם באבן “התלות”, ושוב אין המנוח עובר למותו צריך לשאת בהוצאה. “הטבה” זו, לה זכה המנוח עובר למותו, צריך לקחתה בחשבון במסגרת הערכת הפיצויים” (ר: 297/81 גבריאל נ’ גבריאל, פ”ד לו(4) 533, 522).

כך גם, בע”א 506/82 זונטג נ’ עזבון מנדלסון, פד”י מ(3) 113, נקבע, כי זכות התלויים לפיצויים, מכח סעיף 78 לפקודה, איננה מושפעת מהעובדה שהמנוח עצמו היה מנוע מלהגיש תביעה בשל התיישנות. זכות התלויים הינה זכות עצמאית.

ומשם לכאן

18. אי המצאת חוות דעת עם הגשת התביעה – תקנה 127 לתקנות מחייבת בעל דין לצרף לכתב התביעה חוות דעת רפואית להוכחת עניינים שברפואה. בתביעות שעילתן רשלנות רפואית, או שמבוססות על עניינים שברפואה, מקימה חוות הדעת המצורפת את עילת התביעה.

חוות הדעת הרפואית המוגשת ביחד עם התובענה מבססת את עילת התביעה ומשמשת כעין “מסננת” ראשונית ותפקידה, בין היתר, למנוע הגשת תביעות סרק בלתי מבוססות.

בעניין אשר בפני הוגשה התובענה ללא חוות דעת, שצורפה כאמור מספר חודשים לאחר הגשת התביעה, משכך ספק אם במועד הגשתה ניתן היה לומר בבטחון, כי מדובר בתביעה בעלת עילת תביעה מובהקת. משכך, באם הגיבו הנתבעים לבקשות להמצאת צווים שהוגשו על ידי התובעים, ונמנעו מלהעלות בתגובותיהם את טענת ההתיישנות, לא אירע נזק כלשהו למי מן הצדדים, שכן בהיעדר חוות דעת, ספק אם הייתה בפני תביעה המצריכה תגובה, ו/או התייחסות יסודית.

לא זו אף זו. התובעים פרטו בתביעתם את עילת התביעה, שעניינה החמצת הממצא החולני בבדיקת הממוגרפיה שנערכה למנוחה בשנת 1998.

בשורה של פסקי דין נקבע:

” חוות דעת רפואית אינה מגדירה את עילת התביעה, אלא מיועדת לתמוך בה מבחינה ראייתית. על כן, הוספה של חוות דעת רפואית בעניין שנכללה לגביו התייחסות בכתב התביעה אינה יוצרת עילה חדשה (עניין התעשייה הצבאית, פיסקה 5)…”. (רע”א 1527/09 מדינת ישראל – משרד הבטחון ואח’ נ’ אחמד אבו עודה) [פורסם בנבו] .

(וכן ראו: ע”א 728/79 קירור אגודה שיתופית חקלאית מרכזית למשקי עמק חפר בע”מ נ’ זייד, פ”ד לד (4) 126; רע”א 4046/09 התעשיה הצבאית לישראל בע”מ נ’ מונסונגו, פורסם בנבו).

כאמור, מבדיקת כתב התביעה עולה, כי עילת התביעה פורטה בו, ואין בצירוף חוות הדעת האמורה במועד בו צורפה משום העלאת עילת תביעה נוספת, ו/או חדשה שלא נכללה בכתב התביעה, ועל כן אין בצירוף חוות הדעת באיחור ולאחר הגשת כתב התביעה כדי לפסול את הגשתה, או לאיין את כתב התביעה.

זה המקום להבהיר ולהדגיש, כי אין מקום להגיש כתב תביעה ללא צירוף חוות דעת רפואית, מקום בו נדרש צירופה, והעובדה שבפועל יש הנוהגים כך, מעוררת מורת רוח רבה, וגוררת הגשת בקשות, תגובות והחלטות, והכל על חשבון זמנו היקר של בית המשפט, ומן הראוי שלא לנהוג כך.

זאת ועוד. אין חולק, כי על פי ההלכה הנוהגת יש להעלות את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, אלא שאינני משוכנעת שתגובתו של נתבע לבקשה להמצאת צווים הינה “ההזדמנות הראשונה” שבה עליו להעלות את טוענת ההתיישנות, שכן ברי, שבשלב זה טרם נבדקו עובדות התביעה על ידי הנתבע, והוא אינו יכול לדעת האם מדובר בתובענה שהוגשה בתום תקופת ההתיישנות, אם לאו.

כל קביעה אחרת תביא למצב בו יעלו הנתבעים טענת התיישנות בלתי מבוססת, כדי שלא להחמיץ את “ההזדמנות בראשונה” להעלותה, דבר שיגרור דיוני סרק, ויסרבל את הדיון ללא כל צורך.

משכך הנני בדעה, כי “ההזדמנות הראשונה” בה מצופה מנתבע להעלות טענת התיישנות היא עם הגשת כתב ההגנה – או לפני כן בנסיבות העניין הספציפי – שאז סביר להניח, כי הנתבע ערך בדיקות ראשוניות של הטענות הכלולות בכתב התביעה שהוגש כנגדו, והוא יכול להעריך האם יש מקום להעלות טענת התיישנות, אם לאו.

למעלה מן הצורך אציין, כי במקרה אשר בפני, חוות הדעת שהוגשה על ידי התובעים בסופו של דבר, הינה חוות דעת של כירורג, היוצאת מתוך הנחה, שאיבחון מחלתה של המנוחה הוחמץ בבדיקת הממוגרפיה שנערכה לה בשנת 1998, ולמעשה אין בפני חוות דעת רפואית מטעם רדיולוג המאשרת הנחה זו. אלא מאי? דומני , כי לצורך הגשת התביעה, די בהערת הרופאה המפענחת אשר ציינה במסגרת הפענוח של בדיקת הממוגרפיה משנת 1999, כי הממצא הממאיר כבר היה בנמצא בשנת 1998.

אמירה זו של הרופאה ניתנת כמובן לסתירה, אלא שדי לתובעים לצרף אמירה זו כבסיס לתביעתם, ואין עליהם להמציא חוות דעת המאשרת עובדה זו.

באם סבור מי מהנתבעים, כי עובדה זו איננה נכונה, יתכבד וימציא חוות דעת סותרת, וכל זמן שלא תומצא חוות דעת כזו, רשאים התובעים לצאת מתוך הנחה, כי עובדת החמצת הגידול הסרטני בשדה של המנוחה בשנת 1998 הינו ראיה העולה מהתיעוד הרפואי של הנתבעים עצמם, בבחינת הודאת בעל דין, שאיננה מצריכה הגשת חוות דעת נוספת של רדיולוג.

נוכח האמור, אינני מוצאת כל פסול באי המצאת חוות דעת בתחום הרדיולוגי.

תביעת העזבון

19. דומני, כי אין מנוס מהמסקנה שתביעת העזבון התיישנה.

אין חולק, כי נזקה של התובעת התגלה, לכל המאוחר במועד גילוי מחלתה בתאריך 30/9/99. משכך המחלוקת הינה בהתייחס למועד גילוי העובדות המהוות את עילת התביעה של העזבון, וביתר דיוק – האם התקיימו התנאים הנדרשים לכלל הגילוי המאוחר המצדיקים את השעיית מירוץ ההתיישנות בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות.

בית המשפט דן בשאלה האם ניתן להחיל את סעיף 8 לחוק ההתיישנות גם על רכיב ההתרשלות, ונקבע:

“דומה, כי עלול לעלות קושי, במקרים מסויימים להגדיר את הגבול בין אותם מקרים בהם מדובר אכן בגילוי מאוחר של רכיב ההתרשלות ובין המקרים בהם מדובר אך בגילוי כי קיימת הזכות המשפטית, אשר אינו מצדיק על פי ההלכה הקיימת את השעיית ההתיישנות (ראו: ע”א 531/89 להבי נ’ הועדה המחוזית לתכנון ולבניה, פ”ד מו (4) 719). אין בכך לדעתי בכדי להכריע את הכף. אמנם חששזה מצדיק יתר זהירות בבחינת המקרה הקונקרטי המצוי לפנינו, אולם לא שוכנעתי כי כה רב הוא, עד כי עלינו לשלול לחלוטין את האפשרות שמוצדקת השעיית מירוץ ההתיישנות, אף במקרה בו העובדה שנעלמה מעיני התובע היא התרשלות המעוול. כך למשל, משנתגלה מסמך לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, ובמסמך זה נחשפת לראשונה וללא שהיו לה ראיות קודמות, התרשלותו של המעוול, דומה כי לא ניתן להשלים עם כך שתיחסם התביעה מפאת התיישנות בלבד.” (ע”א 2387/06 פלונית נ’ טבע פרמצבטיות בע”מ, פורסם בנבו).

משנקבע בפסיקה, כי ניתן להחיל את סעיף 8 לחוק ההתיישנות אף על רכיב ההתרשלות, נשאלת השאלה מהו הרף אליו יצטרך התובע הספציפי להגיע על מנת שיהנה מהשעיית תקופת ההתיישנות בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות.

מלשונו הברורה של הסעיף, כמו גם מהגדרת תכליתו עולה, כי אין די בכך שהתובע יוכיח שלא ידע בפועל על קיומה של הרשלנות נשוא התובענה, אלא עליו להוכיח, כי “אף הזהירות סבירה לא יכול היה לגלותה”. ודוק: בפרשת אודית חזר בית המשפט העליון על ההלכה הנוהגת, לפיה “די איפה בקצה חוט ואין צורך בידיעה מלאה בדבר קיומו של קשר סיבתי”.

אם נשליך את האמור על המקרה אשר בפני, נמצא כי תביעת העזבון התיישנה. במה דברים אמורים? אין חולק, כי למנוחה נודע על מחלתה לכל המאוחר ביום 30/9/99, עת פוענחו ממצאי בדיקת הממוגרפיה. אין גם חולק, כי בפענוח זה נרשם שהממצא החולני היה קיים כבר שנה קודם לכן, וכי ניתן היה לראותו בממצאי בדיקת הממוגרפיה שביצעה המנוחה בשנת 1998. מכאן ברור, כי הרישום בהתייחס לקיומו של הממצא בשנת 1998 היה ללא ספק בידיעתה של המנוחה.

ב”כ התובעים מפנה בתגובתו את בית המשפט לתצהיר שהוגש על ידי האלמן – התובע 1, אשר הצהיר, כי הוא לא ידע על הרישום המצוי בפענוח ממצאי הבדיקה משנת 1999, ואשר ממנו עולה, כי הממצא כבר ניתן היה לצפיה בממצאי בדיקה משנה קודמת, וכי רישום זה נחשף לעיני בני המשפחה לראשונה במהלך איסוף החומר הרפואי לצורך ביסוס חשד בדבר מתן טיפול לקוי למנוחה. אלא מאי? מעיון בתצהיר התובע ניתן ללמוד, כי הוא עצמו לא ידע על הרישום האמור, אולם בהגינותו הוא נמנע מלציין, כי המנוחה לא ידעה על קיומו של הרישום האמור, והיות שהמנוחה היא זו שהייתה מן הסתם בקשר רציף עם הרופאים וקיבלה מהם את התיעוד הרלבנטי לגבי מחלתה, הרי יהיה זה בלתי סביר להסיק שהיא לא ידעה על הרישום האמור, ונראה, כי משיקוליה היא, היא בחרה שלא לשתף את בני משפחתה באינפורמציה זו.

מסקנה זו אף מקבלת חיזוק מתוכנו של סעיף 14 לכתב התביעה, ממנו עולה, כי רק בשלב איסוף החומר לצורך בדיקת קיומה של רשלנות רפואית, התגלה לתובע 1 לראשונה, כי המנוחה ביצעה בדיקת ממוגרפיה גם בשנת 1998, עובדה אשר לא הייתה ידועה לו עד למועד זה.

המסקנה מהאמור הינה, כי המנוחה לא שיתפה את בני משפחתה במצבה הרפואי, ו/או בבדיקות שערכה, ומשכך לא היו התובע 1 ובני המשפחה האחרים מעורים לפרטי פרטים בבדיקות שערכה המנוחה, וממילא לא היו מודעים לתוצאותיהן של אותן בדיקות, למרות שאין כל ספק שלא הייתה כל מניעה לקבל אינפורמציה זאת בזמן אמת, אלא אם המנוחה התנגדה לשתף את בני משפחתה, דבר שאף לא נטען.

20. הנטל להוכיח, כי העזבון לא ידע על הימצאותו של הממצא החולני בממצאי בדיקת הממוגרפיה משנת 1998 ואף בזהירות סבירה לא יכול היה לדעת זאת מוטל על העזבון, אלא שהעובדות כולן מצביעות על כך שהמנוחה ידעה גם ידעה על ממצאי בדיקת הממוגרפיה משנת 1999, ומשכך כאמור, משהוגשה התביעה למעלה משבע שנים לאחר מות המנוחה, הרי שאין כל ספק כי תביעת העזבון התיישנה.

תביעת המיטיבים

21. התובעים מבססים את עילת תביעתם כמיטיבים על סע’ 2 לחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ”ד-1964 (להלן: “חוק להטבת נזקי גוף”), ועותרים לשיפוי בגין “העזרה שהושיטו התובעים למנוחה מאז פרוץ המחלה ועד פטירתה”.

תביעה זו של המיטיבים מוטב היה לו לא הייתה מוגשת משהוגשה, שכן אין בה כל ממש.

במה דברים אמורים? איש מהתובעים אינו זוקף את עצם הופעת מחלתה הקטלנית של המנוחה לחובת מי מהנתבעים, כלומר אין חולק שאין כל קשר סיבתי בין עצם הופעת המחלה לבין התנהלותם של מי מהנתבעים.

טענת הנתבעים הינה לגבי עיכוב באיבחון מחלתה של המנוחה, דבר שגרם לכך ש”תוחלת החיים פחתה” סעיף “סיכום” לחוות הדעת של דר’ שינבאום).

האם טוענים המיטיבים, כי אם לא הייתה פוחתת תוחלת חייה של המנוחה כתוצאה מהאיחור באיבחון, הם לא היו מיטיבים את נזקיה? היו נמנעים מלסעוד אותה? לא היו מושיטים לה עזרה?

ברור שאין זו טענתם של המיטיבים, ומשכך לא ברורה מה עילת התביעה שלהם.

באופן אבסורדי ניתן לטעון, כי דוקא בשל האיחור הלכאורי באיבחון וקיצור תוחלת חייה הלכאורי של המנוחה עקב כך, קוצרה למעשה התקופה בה נאלצו בני משפחת המנוחה לסעוד אותה. מכל מקום ברור, כי העזרה שהושיטו בני משפחת המנוחה למנוחה נבעה מעצם היזקקותה לעזרה זו בשל המחלה הקשה בה לקתה, ו/או בשל אהבתם אליה, ממש כפי שנהוג בכל משפחה נורמטיבית, וזאת ללא כל קשר לשאלת רשלנותם של מי מהנתבעים, ככל שקיימת, ומשכך אין מנוס מדחיית תביעת המיטיבים שהינה משוללת עילה.

תביעת התלוי – האלמן

22. תביעת התלוי לא התיישנה, אולם אין ספק שהוגשה בשיהוי ניכר ביותר, יומיים טרם סיום תקופת ההתיישנות.

ההסבר שניתן בכתב התביעה להגשת התובענה בשיהוי כה ניכר – לאו הסבר הוא, מה עוד שהתלוי הדגיש בכתב התביעה, כי מאז מות רעייתו ניקר בו החשד ששינוי הרכב הטיפול הכימותרפי לא היה יעיל, ולא סייע למנוחה להתגבר על מחלתה.

אם כך – לא ברור מדוע לא בדק התלוי את חשדותיו במשך שבע השנים שחלפו מאז פטירת רעייתו, ומדוע עשה כן רק סמוך מאד לתום תקופת ההתיישנות??

מעבר לצורך אציין, כי חשדו של התלוי בדבר הקשר הסיבתי בין שינו הרכב הטיפול הכימותרפי לבין פטירת אשתו, לא אומת, והתלוי מודה בכך בפה מלא, והיא אף אינה מהווה חלק מעילות התביעה כפי שהוגשה.

נוכח האמור, יש להותיר את תביעת התלוי על כנה.

23. סוף דבר הנני קובעת כדלקמן:

א. תביעת העזבון נדחית בזאת מחמת התיישנות.

ב. תביעת המיטיבים נמחקת בזאת בשל חוסר עילה.

ג. תביעת התלוי תיוותר על כנה.

ניתנה היום, ב’ תמוז תשע”א, 04 יולי 2011, בהעדר הצדדים.

דיסקציה צווארית- רשלנות רפואית

דיסקציה צווארית

ניתוח דיסקציה צווארית הינו ניתוח מקובל בטיפול בגדולים ממאירים באזור הראש והצוואר.

כחלק מן המנגנון החיסוני של הגוף קיימות בלוטות לימפה רבות באיזור הצוואר, המכילות רכיבים חשובים לפעילות המערכת בחיסונית הלימפטית. בלוטות אלו עלולות להכיל גידול סרטני באזור הראש והצוואר. גידול ממאיר בבלוטות יכול להגיע גם כהתפשטות גרורות מגידול ממאיר ממקום אחר.

ניתוח דיסקציה צווארית מיועד לחולים בגידולים באזורים אלו. הליך זה מאפשר להם הסרה של הגידול הממאיר באמצעות ניתוח כירורגי יחסית פשוט.

הליך ניתוח דיסקציה

לאחר הרדמה כללית, הניתוח מתבצע על ידי כירורג מומחה. ע”י יצירת חתך בצוואר. כיום יצירת החתך הינה רוחבית תת עורית לפגיעה אסתטית מינימלית. לאחר זיהוי הבלוטות הממאירות- ניתן להסירן ע”י כריתתן. היקף הטיפול תלוי בהתשפטות המחלה הממאירה. ככול  שהיא חמורה יותר, כך יש להסיר רקמות, שרירים וכלי דם רבים יותר.
 

סיכונים / רשלנות רפואית בניתוח דיסקציה:

ככל פעולה כירורגית פולשנית, גם ניתוח דיסקציה צווארית טומן בחובו מס’ סיכונים העלולים לגרור סיבוכים שונים, על המטופל  להיות מודע אליהם, טרם קבלת ההחלטה על ביצוע הניתוח .אי הסבר ראוי על מכלול הסיכונים והסיבוכים השונים העלולים להיגרם, יכול להוות עילת רשלנות רפואית של הגורם המטפל באם קרו סיבוכים או נזקים שונים.

בנוסף טיפול רשלני של הניתוח יכול לגרור סיבוכים כגון: זיהומים, דימומי, פגיעה בכלי דם שונים, חוסר תחושה בעור הצוואר באופן זמני עד קבוע, חולשות בכתף או בעצבי הפנים.

על הגורם המטפל לקבל שיקול דעת מדויק לטיפול ספציפי במטופל תוך תשומת לב מלאה לנקודות הבעייתיות של המטופל וההיסטוריה הרפואית שלו. אי התייחסות למכלול שיקולים אלה, יכול לגרום לדיאגנוזה שגויה לטיפול היכולה לגרור נזקים למטופל המהווים רשלנות רפואית של הגורם המטפל.

יש לציין כי מערכת הצוואר כוללת בתוכה מס’ מבנים: הווריד היוגולרי הפנימי המנקז דם מהמוח לכיוון הלב, עצב הגולגולת, והשריר העיקרי- שריר מרכין הראש. מבנים אלו משולבים זה בזה ופגיעה לא זהירה של המנתח באחת המערכות במהלך הניתוח יכולה לגרום לנזק קבוע באותו מבנה.

 

לשאלות נוספות בנושא רשלנות רפואית בניתוח דיסקציה צווארית ניתן לפנות אל עורכי דין רשלנות רפואית כגון ענת מולסון שפרטיה בראש העמוד משמאל

הפרעות ראייה/ראיה בעיניים רשלנות רפואית

עשיתי לפני חצי שנה ניתוח לייזר אצל פרופסור בירושלים. אחרי שהייתי אצלו בטיפול אמרתי לו שאני רואה לא טוב ועדיין יש לי הפרעות בעיינים אחרי הניתוח. כל מה שהוא אומר לי שזה בסדר וזה לוקח זמן. פעם הוא אמר לי שיעבור שבועים וזה יעבור אחרי זה חודש ואחרי חצי שנה וזה עדיין לא עובר. אשמח ליעוץ. הפרעות בעיניים- רשלנות רפואית?

ניתוח ראש/בראש- ניתוחי מוח/מח- ניתוחים במח/במוח- רשלנות רפואית

רשלנות רפואית בניתוח רשלנות רפואית בניתוחים

ניתוח ראש/בראש- ניתוחי מוח/מח- ניתוחים במח/במוח– רשלנות רפואית?

קרניוטומיה הינה פתיחה כירורגית של עצם הגולגולת.בדרך זו משתמשים בטיפול כירורגי לבעיות שונות במוח כגון: הוצאת גידולים, סגירת אנאוריזמה, ניקוז דמם וכל בעיה הדורשת פתיחת גולגולת.הניתוח מתבצע בהרדמה כללית. כחלק מהכנה לניתוח יתקין לך המרדים עירוי למתן נוזלים ותרופות. לחץ דם, נוזלים ותרופות ינוטרו באמצעות מוניטור.במהלך ההרדמה יוחדר צינור לחיך (טובוס) דרכו תתבצע פעולת ההנשמה. צינור נוסף הנקרא זונדה יוחדר לניקוז פעולת הקיבה. מתן השתן יבוצע דרך קטטר שיוכנס במהלך ההכנה לניתוח.במהלך הניתוח עשה חתך בעור ופתיחת עצם הגולגולת. החל משלב זה, התקדמות הניתוח מלווה במיקרוסקופ אלקטרוני, המאפשר למנתח להגיע לאזור המטרה, במינימום פגיעה ברקמות הבריאות.באזור המטרה תבוצע הפעולה הנדרשת בהתאם לאבחנה הרפואית:הוצאת הגידול – זיהוי הגידול והפרדתו מהרקמות הבריאות השכנות.
אנאוריזמה – הינה פגם בכלי הדם הבא לידי ביטוי בחסר של רקמה בדופן כלי הדם וכתוצאה מכך בלחץ גבוה נוצר המום. איתור מיקום האנאוריזמה וסגירתה.
ניקוז דמם – במקרים בהם נוצר דמם תוך מוחי – פתיחת הגולגולת באזור הדימום וניקוזו.

להלן פסק דין בנושא תביעת רשלנות רפואית בניתוח מח:
א 1088/01 עיזבון המנוח – בשטקר נפתלי ז”ל נ’ בית חולים סורוקה באר-שבע ואח’1
בתי המשפט
בית המשפט המחוזי בבאר-שבע
א 001088/01
בפני:
כבוד השופטת רחל ברקאי
תאריך:
03/09/200603/09/2006
בעניין:
עיזבון המנוח – בשטקר נפתלי ז”ל
נגד
1 . בית חולים סורוקה באר-שבע
2 . ד”ר אישור גאורגטה
3 . ד”ר גור רותהנתבעים
פסק דין
1. זוהי תביעה שהגיש עיזבון המנוח, בשטקר נפתלי ז”ל, (להלן: “התובע”) כנגד הנתבעים, בתביעה לדמי נזק אשר נגרמו לו עקב מותו של המנוח בשטקר נפתלי, וזאת לטענתם לנוכח הטיפול הרפואי הרשלני שהעניקו לו הנתבעים.המנוח יליד 2.5.37, קיבל טיפול רפואי בבית חולים סורוקה בחודש דצמבר 1998, והלך לעולמו ביום 26.11.03.העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת:
2. הנתבע 1 (להלן: “בית חולים סורוקה”), הינו תאגיד משפטי הרשום כדין בישראל והעוסק במתן טיפולים רפואיים ואשפוז חולים. בכל העת הרלבנטית לתובענה זו, היה הנתבע 1 המעביד ו/או האחראי על הנתבעים 2 ו-3, שהינם רופאים אשר טיפלו במנוח, עובר לאשפוזו בבית חולים סורוקה כמפורט להלן.3. ביום 26.12.98 אושפז המנוח בחדר מיון בבית חולים סורוקה בבאר-שבע, בשל כאב ראש עז ואובחן כמי שסובל מלחץ דם גבוה. המנוח שוחרר לביתו, באותו יום, עם המלצה לטיפול תרופתי שמרני נגד לחץ דם גבוה.
כעבור יומיים, מיום שחרורו, נתקף המנוח שוב בכאב ראש עז ופנה לקבלת טיפול בבית חולים סורוקה. ביום 29.12.98 אושפז המנוח בבית החולים כשהוא סובל משיתוק במחצית השמאלית של הפנים וירידה בשמיעה באוזן השמאלית וזאת מעבר לכאבי ראש חזקים מהם סבל. בו ביום אושפז המנוח במחלקת אף אוזן גרון עד ליום 31.12.98, כשהוא מטופל בטיפול תרופתי ושמרני. במהלך האשפוז הופיעו סימנים קליניים נוירולוגיים שביטויים: בלבול, הפרעות קשות בהתמצאות, נמנום וישנוניות, שיתוף פעולה חלקי וחולשה בפלג הגוף הימני. לאור זאת, ביום 31.12.9, הוזמן מיידית ייעוץ נוירולוגי ונוירוכירורגי והמנוח הועבר למחלקה נוירוכירורגית. בו ביום, ביצע הצוות הרפואי למנוח שתי בדיקות. האחת בדיקתC.T. מוח, שהדגימה דימום תת עכבישי והשנייה C.T.A (C.T אנגיוגרפיה), שלא הדגימה מפרצת עורקית (אנויריזמה) או מום וסקולרי. לנוכח תוצאת בדיקת ה- C.T.A, ביקש הצוות הרפואי לאושש תוצאה זו על ידי ביצוע בדיקת אנגיוגרפיה קונבנציונאלית, של כלי הדם של המוח.
ביום 4.1.99 נבדק המנוח על ידי רופא פסיכיאטר, אשר קבע שהמנוח אינו מתמצא בזמן ובמקום ואינו מסוגל להחליט ולהסכים על ביצוע בדיקת האנגיוגרפיה הקונבנציונאלית ולפיכך הוצע למנות למנוח אפוטרופוס לגוף. אישור משפטי לכך ניתן רק ביום 11.1.99.
במהלך ימי אשפוזו, במחלקה הנוירוכירורגית, טופל המנוח בטיפול תרופתי שמרני. ביום 7.1.99 חלה הרעה פתאומית במצבו, הוא פיתח התקף אפילפטי ונכנס למצב של קומה. בדיקת C.T. הדגימה המטומה תוך מוחית גדולה. המנוח נותח בדחיפות וההמטומה נוקזה חלקית. לאחר הניתוח נשאר המנוח מחוסר הכרה אך נגמל מהנשמה מלאכותית. חודש לאחר מכן חלה הרעה נוספת במצבו של המנוח ובימים 4.2.99 ו-7.2.99 סבל הוא משני דימומים מוחיים נוספים.
בדיקת C.T., שבוצעה למנוח, הדגימה דימום חוזר עם פריצה למערכת חדרי המוח. בעקבות כך, הופיעה בצקת של המוח. המנוח נותח פעם נוספת וההמטומה נוקזה. לאחר הניתוח המנוח נשאר בחוסר הכרה עמוק במצב וגטטיבי.
ביום 9.3.99 הועבר המנוח לטיפול במוסד סיעודי (נווה שבא) בבאר-שבע, שם שהה במשך כ-5 שנים עד ליום פטירתו ביום 26.11.03.4. טען התובע בתביעתו כי, התרשל בית החולים כאשר לא ביצע למנוח בדיקת אנגיוגרפיה קונבנציונאלית, אשר יכולה הייתה לאמת את האבחנה באשר למקור הדימום, מיד עם קבלתו לאשפוז בפעם השנייה. טוען התובע כי אילו הבירור הרפואי היה מתבצע באופן מושלם ומהיר, אזי הייתה קיימת סבירות גבוהה ביותר, בהנחה סבירה שמקום הדמם היה נמצא ובהנחה קרובה לוודאי, על פי התיעוד הקליני, כי מדובר היה בהתפרצות של מפרצת מוחית, כי טיפול מיידי במנוח, עוד בטרם איבד את הכרתו, היה מאפשר למנוח להמשיך ולנהל חיים נורמאליים, וזאת בהסתמך על טענת ההסתברות לפיה, למעלה מ-60% מהחולים המנותחים לסגירת מפרצת מדממת יוצאים באותו מצב אליו נכנסו לניתוח. טען ב”כ התובע כי הנתבעים לא גילו את הנחישות הנדרשת בטיפול במנוח, במצבו הקריטי. לא אבחנו נכונה את הסכנה החמורה והמיידית בפניה עמד המנוח ולא הפעילו שיקול דעת נכון בהחלטותיהם.
כמו כן טען ב”כ התובע כי בנסיבות העניין חל הכלל של הדבר מדבר בעד עצמו, על פי הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ולפיו על הנתבעים להוכיח כי לא הייתה לגבי האירוע התרשלות שיחובו עליה והכול מאחר ואין לתובע את הידיעה או את היכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו לאירוע הנזק וכי האירוע נגרם על ידי פעולות שלנתבעים הייתה שליטה מלאה עליהם וכי נסיבות האירוע מתיישבות יותר עם המסקנה שהנתבעים לא נקטו זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שנקטו זהירות כאמור.
התובעים הוסיפו ופרטו בתביעתם את דמי הנזק להם טענו.5. מנגד, טענו הנתבעים כי, הטיפול הרפואי שהוענק למנוח היה הולם, ראוי ונכון למצבו הרפואי ולתלונותיו והכול על פי הסטנדרטים של התנהגות רפואית מקצועית ומיומנת. לטענתם פעל הצוות הרפואי באופן סביר וזהי] ]>

Instagram corporate office headquarters 181 sms mobile spy south park street suite 2

רשלנות רפואית של אונקולוג / אונקולוגיה

 

חלק גדול מתביעות הרשלנות הרפואית בישראל הינו בנושא איחור באבחון גידולים ממאירים או טיפול שגוי.

אונקולוגיה (Oncology) היא ענף ברפואה אשר עוסק בחקר מחלת הסרטן והטיפול בה. תפקידיו של הרופא האונקולוג הם ריכוז הפעולות הטיפוליות בחולה עם סרטן מאובחן. רובם המוחלט של האונקולוגים אינם לוקחים חלק בניתוחים שקשורים במחלה (הסרת גידולים, למשל), אך הם נמצאים בקשר מתמיד עם המנתח במטרה להבין ולנתח את קצב התפשטות הסרטן. לרוב יתאים האונקולוג לחולה טיפול המתאים לסוג הסרטן ולמצב ההתקדמות של מחלתו, ויורה על טיפולי הקרנות (רדיותרפיה), טיפול תרופתי (כימותרפיה), טיפול חיסוני (אימונותרפיה) ועל ניתוחים.

כמו כן, מטפל הרופא האונקולוג, בשיתוף עם רופאים מענפים אחרים, בסיבוכים של מחלת הסרטן ושל הטיפולים בה.

מושג הסרטן רחב מאוד וכולל מחלות שונות, ובהן:

  • מערכת העצבים
  • סרטן המוח
  • גידול בראש
  • סרטן לוע הפה
  • סרטן הגרון
  • סרטן בלוטת הרוק
  • סרטן חלל האף
  • סרטן בלוטת התריס
  • סרטן הדם
  • לוקמיה
  • עור
  • מלנומה
  • קרצינומה של העור
  • קרצינומת תאי קשקש
  • קרצינומת תאי בסיס
  • קפוסי סרקומה
  • סרטן המעי הדק
  • סרטן המעי הגס (לפעמי הסיווג כולל גם סרטן רקטלי)
  • מערכת המין הנשית
  • סרטן השד
  • סרטן השחלה
  • סרטן רירית הרחם
  • סרקומה של הרחם
  • סרטן צוואר הרחם
  • סרטן העריה
  • סרטן הלדן (הנרתיק)
  • מערכת המין הגברית
  • סרטן בלוטת הערמונית
  • סרטן האשך
  • סרטן הפין
  • מערכת הלימפה
  • לימפומה (סרטן של בלוטות הלימפה)
  • לימפומה על שם הוג’קינס
  • לימפומה שאינה על שם הוג’קינס
  • מערכת הנשימה
  • סרטן הריאה
  • לימפומה עורית של תאי T (נדיר)
  • שלד
  • סרטן העצמות
  • סרקומה
  • סרטן בדרכי השתן
  • סרטן שלפוחית השתן
  • סרטן הכליה
  • מערכת העיכול
  • סרטן הוושט
  • סרטן הלבלב
  • סרטן הכבד
  • סרטן הקיבה

חלק גדול מכל תביעות רשלנות רפואית בישראל ובעולם, הינו בנושא רשלנות רפואית בתחום האונקולוגיה.

מדובר למעשה על רשלנות של רופא משפחה או רופא מומחה אחר כגון אורטופד או נוירולוג, אשר איחרו לאבחן בזמן גידול סרטני ובכך מנעו סיכויי ריפוי גבוהים יותר ותוחלת חיים ארוכה יותר של המטופל.

לעיתים תביעת רשלנות בנושא אונקולוגיה, מוגשת גם כנגד אונקולוג או מספר אונקולוגים, כאשר הטענה היא לטיפול שגוי או טיפול במינון יתר וכדומה, אשר גרמו לנזק מבחינת התפתחותו של הגידול הסרטני.

בכדי להגיש תביעת רשלנות רפואית נגד אונקולוג או נגד רופא אחר, יש להצטייד במסמך הנקרא חוות דעת רפואית. שם יתאר המומחה מה בדיוק הייתה הרשלנות הרפואית ואילו נזקים נגרמו ממנה.

לבדיקת האפשרות שלך להגיש תביעת רשלנות רפואית של אונקולוג או רופא מסוג אחר בגין גילוי מאוחר של גוש ממאיר או שפיר, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון המייצגת מאות נפגעי רשלנות רפואית, בטלפון 0524787850 או במייל: [email protected]

The tellagami app can be used for a variety of domyhomework.guru content areas and grade levels