רשלנות רפואית – תסמונת "הלרמן שטרייף" (Hellermann Streiff Syndrome (HSS

בית המשפט המחוזי בירושלים
11 אפריל 2010
ת”א 8459-06 חן זיו (קטין ) ואח’ נ’ שרותי בריאות כללית בפני כב’ השופט יצחק ענבר
התובעים: 1. נאוה חן
2. אלי חן
3. עזבון המנוח זיו אור חן ז”ל
– נ ג ד – הנתבעת: שירותי בריאות כללית
פסק-דין 1. תביעת רשלנות בגין הולדתו בעוולה של המנוח זיו חן ז”ל, אשר אובחן לאחר לידתו כלוקה בתסמונת “הלרמן שטרייף” (Hellermann Streiff Syndrome (HSS)). התובעים הם עזבונו של המנוח והוריו. 2. ההיריון עם המנוח היה הריונה השני של התובעת. בסקירת מערכות מוקדמת שבוצעה בשבוע 15 להריון נצפו בצוואר העובר ציסטות דו-צדדיות בגודל 3 מ”מ, והתובעת הופנתה לד”ר ערבה, הרופא מטעם הנתבעת שאצלו ביצעה את מעקב ההיריון, להמשך בירור. ד”ר ערבה הפנה את התובעת לייעוץ גנטי, אשר במסגרתו הומלץ, בין היתר, על ביצוע סקירת מערכות מאוחרת מורחבת. בדיקה זו, העומדת במוקד ההליך שלפניי, נערכה ביום 13/2/02, בשבוע 22 להריון, אצל ד”ר אבירם מטעם הנתבעת. ממצאי הבדיקה היו תקינים. התובעת עברה בדיקות שגרתיות נוספות אצל ד”ר ערבה ובדיקות על שמע, שבהן נבדק הפרופיל הפיזיקלי של העובר, שנמצא תקין והתאים לגיל ההיריון. ביום 11/6/02 נולד המנוח בשבוע 38 להריון בניתוח קיסרי אלקטיבי. לאחר הלידה נמצאו אצלו סימנים דיסמורפיים והועלה חשד בדבר קיומה של התסמונת. גנטיקאית שבדקה את המנוח אישרה כי מדובר בתסמונת “הלרמן שטרייף”. בשנים הראשונות לחייו סבל המנוח מאיחור התפתחותי, מקושי בהליכה, מפיגור שכלי קשה, מבעיות ראייה, מרפלוקס של מזון מהקיבה לוושט, מלחץ דם ריאתי ומבעיות לב ונשימה. המנוח נפטר ביום 8/12/07, בגיל 5.5 שנים. 3. בכתב התביעה מלינים התובעים על כך שרופאי הנתבעת לא הפנו את התובעת לבדיקת שקיפות עורפית בשבועות 11-13 להיריון, בדיקה אשר הייתה יכולה לאתר פגמים משמעותיים יותר מהציסטות שנצפו בשבוע ה-15 להיריון; ועוד נטען כי סקירת המערכות המורחבת נעשתה באופן רשלני, משום שקיימים לפחות 7 סימנים דיסמורפיים אצל עובר הלוקה בתסמונת שהיה ניתן לזהותם בעת ביצוע הבדיקה. לו היה מתגלה לפחות אחד מסימנים אלו, הייתה התובעת מופנית לביצוע בדיקות נוספות או שהיה מומלץ לפניה להפסיק את ההיריון. לכתב התביעה צורפו חוות דעת של פרופ’ אור נוי, מומחה לרפואת ילדים ולטרטולוגיה; של ד”ר יעקובי, מומחה למיילדות; ושל ד”ר ברזנר, מומחה לרפואת ילדים (באשר לנכות ולצרכים הרפואיים והשיקומיים קודם לפטירתו של המנוח). 4. הנתבעת טוענת, מנגד, כי התובעת קיבלה הסברים ומידע בדבר בדיקת שקיפות עורפית והופנתה לבצעה. אשר לסקירת המערכות המורחבת, הרי שזו בוצעה כראוי ועל פי סטנדרט רפואי סביר, אלא שלא היה ניתן לאבחן את התסמונת אצל המנוח וממילא שלא היה מקום להמליץ על הפסקת הריון. לאישוש עמדתה מסתמכת הנתבעת על חוות דעת של פרופ’ ירון, מומחה למיילדות וגנטיקה רפואית; של ד”ר מלינגר, מומחה למיילדות; של ד”ר לנגר (באשר לנכות ולצרכים הרפואיים והשיקומיים) ושל עו”ס האס (לגבי עלות הצרכים). כמו כן הוגשה חוות דעת אקטוארית. יצוין כי לאחר מותו של המנוח הוגשו כתבי טענות מתוקנים. השאלות הצריכות הכרעה 5. ואלה הן השאלות הצריכות הכרעה: א. האם ד”ר ערבה הפנה את התובעת לבדיקת שקיפות עורפית, ואם לא, מה התוצאה המשפטית. ב. האם סקירת המערכות המורחבת בוצעה על פי סטנדרט רפואי סביר, ואם לא, האם קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הולדת המנוח. ג. גובה הנזק. האם התובעת הופנתה לבדיקת שקיפות עורפית 6. התובעת טוענת, כי ד”ר ערבה לא הפנה אותה במהלך ביקוריה אצלו לבדיקת שקיפות עורפית (סעיף 4 לתצהיר התובעת). לעומתה טוען ד”ר ערבה כי הוא נוהג להמליץ על ביצוע בדיקה זו ועל סקירת מערכות מוקדמת בכל מעקב היריון שהוא מנהל, ואף נוהג להסביר למטופלות את מהות הבדיקות ואת מטרתן, וכי כך נעשה על ידיו גם במקרה דנן (סעיפים 9-11, 23 לתצהיר ד”ר ערבה). 7. עדותו של ד”ר ערבה עדיפה בעיניי על פני עדותה של התובעת. להלן יובאו הנימוקים לעמדתי: א. הרשומות הרפואיות שנערכו בזמן אמת תומכות בגרסתו של ד”ר ערבה: ברשומת הביקור מיום 27/11/01, בשבוע 10+2 להיריון, נרשם בראשי תיבות: “ש.ע.” (עמ’ 8 לנספח ב לתצהיר התובעת). ד”ר ערבה הסביר כי רישום זה משמעו שהוסבר מהי בדיקת שקיפות עורפית ולמי על התובעת לפנות על מנת לבצעה (סעיף 9 לתצהיר ד”ר ערבה; עמ’ 150-151).
ברשומת הביקור מיום 18/12/01, בשבוע 13+5 להיריון, נרשם: “טרם בצעה ש.ע.” (עמ’ 9 לנספח ב לתצהיר התובעת). ד”ר ערבה הסביר כי מאחר שלתובעת נותרו רק יומיים עד לסיומו של השבוע ה-13 להריון, שלאחריו כבר לא מבצעים בדיקת שקיפות עורפית, הוא אמר לתובעת “שיש לה עד 14 שבועות לעשות שקיפות עורפית” (עמ’ 154, ש’ 21; עמ’ 155, ש’ 23-24).
הסבריו של ד”ר ערבה משתלבים היטב עם הרשומות ומקובלים עלי. האפשרות, שלפיה ביצע בשתי הזדמנויות נפרדות רישומים בדבר בדיקת שקיפות עורפית מבלי שהסביר לתובעת שעליה לבצע בדיקה זו, נראית מאולצת ומלאכותית. ב. התובעת טענה בעדותה כי לאחר שהשיבה בשלילה לשאלת ד”ר ערבה בביקור השני האם ביצעה שקיפות עורפית, היא ביקשה ממנו הפניה מסודרת, אך הוא השיב לה שכבר מאוחר מדי לבצע את הבדיקה (עמ’ 108, ש’ 1-8). דברים אלו, הסותרים את עדותו של ד”ר ערבה ואת הרשומה הרפואית, לא נזכרו בתצהירה של התובעת. זאת ועוד: באותה העת עדיין נותרו לתובעת יומיים תמימים לעבור את הבדיקה ובנסיבות אלה אין הגיון לייחס לד”ר ערבה שאמר לתובע ת כי איחרה את המועד לבצעה. ג. הסברו של ד”ר ערבה, כי לתובעת לא ניתנה הפנייה פורמאלית לביצוע הבדיקה משום שלא נהוג לתת הפניות לבדיקות שאינן כלולות בסל הבריאות (עמ’ 148-150), נראה מניח את הדעת, ולא הובאה על ידי התובעים כל ראיה לסתירתו. ד. התובעים העלו טענות כלפי האותנטיות של הרשומות הרפואיות, אך מדובר בהרחבת חזית, ולנתבעת לא ניתנה הזדמנות להתגונן מפני טענות אלו. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי בכל מקרה לא הונחה על ידי התובעים תשתית עובדתית מספקת להוכחת טענותיהם: ד”ר ערבה שלל את האפשרות, שהציג לפניו ב”כ התובעים, ושלפיה התיעוד הרפואי נערך בזמן אמת בכתב-יד, ובשלב מאוחר יותר הוקלד למחשב (עמ’ 142), והתובעים לא עמדו בנטל להראות אחרת; ד”ר ערבה נתן הסבר אפשרי מדוע על גבי תדפיסי הרשומה הרפואית המתייחסים לביקורים שונים של התובעת אצלו נקובה אותה שעה בהפרשים של דקה בלבד, ומדוע אין כך הדבר לגבי תדפיסי הרשומה הרפואית של רופא המשפחה (עמ’ 140). 8. נוכח כוחם המצטבר של שיקולים אלו אני מאמץ את עדותו של ד”ר ערבה וקובע על יסודה, כי התובעת הופנתה לבדיקת שקיפות עורפית, אך מסיבה זו או אחרת, שלא נתחוורה, היא לא ביצעה בדיקה זו. סקירת המערכות המורחבת (1) השאלות שבמחלוקת 9. השאלה שבה התמקד עיקר טענותיהם של התובעים: האם סקירת המערכות המורכבת בוצעה ברשלנות, מורכבת מכמה שאלות משנה ואלו הן: א. עם אלו ממאפייני התסמונת נולד המנוח? ב. אילו ממאפייני התסמונת שעמם נולד המנוח היו קיימים אצלו כבר בשבוע 22 להיריון, ואילו מהם היו ניתנים לגילוי בסקירת מערכות מורחבת הנערכת בשבוע זה? ג. האם סקירת המערכות המורחבת נערכה בהתרשלות, והאם קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הולדת המנוח. נפנה ונבחן שאלות אלו, אחת לאחת. (2) עם אילו ממאפייני התסמונת נולד המנוח 10. התסמונת תוארה על ידי המלומדים הלרמן ושטרייף בשנים 1948–1950, ומאז תוארו כ-200 מקרים בלבד בספרות הרפואית העולמית. התסמונת מאופיינת בדיספורמציות שונות ובחלק מהמקרים גם באיחור התפתחותי או פיגור שכלי. מקורה של התסמונת הוא ככל הנראה גנטי, הגם שהמקור לכך אינו ידוע באופן חד משמעי. התסמונת לא אובחנה מעולם במהלך ההיריון או לאחר הפלה, וגם לאחר הלידה האבחנה היא קלינית בלבד, על סמך הסתכלות ישירה על מכלול הסימנים (gestalt) אצל היילוד, ולא מעבדתית. כך נעשה גם אצל המנוח, כפי שיפורט להלן. 11. נקדים ונבהיר, כי לעובדה שהתסמונת לא אובחנה עד כה במהלך הריון נודעת בענייננו, אם בכלל, משמעות מוגבלת, שכן לא הובאה ולו ראשית ראיה לכמה מבין אותם כ- 200 יילודים, שאובחנו למן שנת 1948 כמי שלקו בתסמונת, נערכה בזמן ההיריון סקירת מערכות מורחבת. אם לא נערכה למי מהם בזמן ההיריון סקירת מערכות מורחבת, הרי העובדה שאף אחד מהם לא אובחן כלוקה בתסמונת בשלב העוברי, נטולת רלוונטיות או משמעות. זאת ועוד: התובעים אינם טוענים שהיה ניתן או צריך לאבחן שהעובר לוקה בתסמונת, אלא טענתם היא שניתן וצריך היה לגלות לפחות חלק ממאפייניה, אשר כל אחד מהם בנפרד, ובוודאי כמה מהם במצטבר, היו מעלים חשד שהעובר סובל מבעיה גנטית כלשהי ומובילים להמשך הבירור ולהפסקת ההיריון. קיימת, אפוא, חשיבות לבחון מהם מאפייני התסמונת, עם אלו מהם נולד המנוח, ואלו מהם היו קיימים וניתנים לצפייה בסקירת מערכות מורחבת בשבוע 22 של ההיריון. 12. לאחר לידתו אובחנו אצל המנוח מאפייני התסמונת שלהלן (ת/5 [טופס בדיקה על-ידי הגנטיקאית מיום 12/6/02]; נספח י לתצהיר התובעת [מכתב שחרורו של המנוח ממחלקת ילודים מיום 14/6/02]):
• מיקרוצפליה (היקף ראש קטן), ונרשם: 31 ס”מ.
• ברכיצפליה (ראש שטוח).
• מיקרופטלמיה (גלגלי עיניים קטנים וארובות עיניים קטנות).
• מיקרוגנטיה (סנטר קטן).
• היפואוסיפיקציה גולגולתית (תת הסתיידות של עצמות הגולגולת) עם מרפסים גדולים.
• קטרקט (עכירות) בעדשות שתי העיניים.
• Frontal bossing (מצח בולט).
• מבנה אף ציפורי (אף דק, קטן ומחודד). יצוין כי כשבועיים לאחר הלידה נרשם כי האף ציפורי – קטן עם “נחיריים צרים מאד” (סיכום המחלה נספח יא לתצהיר התובעת).
• עצם אף היפופלסטית (היפופלזיה = כשל של איבר או רקמה להגיע לגודל תקין).
• מיקרוסטומיה (פה קטן).
• שפתיים דקות מאוד.
• שיניים מלידה (4 שיניים עליונות ו- 2 תחתונות).
• קפלי עור סביב לפה.
• מנח אוזניים נמוך עם רוטציה אקסטנסורית.
• הליקס מעובה.
• אשכים טמירים, לא נמושים.
• אבר מין קטן 2 ס”מ.
• אצבעות עדינות ומתחדדות בקצוות.
• טונוס שרירים מוגבר מעט עם רעד.
• קול צרוד מאוד.
• שיער דק וחסר שיער בגבות ובריסים. 13. כל אחד מסימנים דיסמורפיים אלו מאפיין את מי שלוקה בתסמונת, ויחד הם מהווים, לעתים בצירוף סימנים נוספים, את מכלול התסמונת (ת/5 וחוות הדעת של פרופ’ אור נוי ופרופ’ ירון). 14. בנוסף לכך זוהה אצל המנוח עם לידתו קפל עורף מעובה webbing of neck (ת/5). אין מחלוקת כי עורף מעובה אינו מאפיין ייחודי של “הלרמן שטרייף” אך הוא יכול להוות סמן לתסמונות גנטיות בדרך כלל (ירון 217-218; חוות דעת אור נוי ויעקובי). 15. חלק מהסימנים שנמצאו כאמור לעיל אצל המנוח עם לידתו אינם ניתנים לזיהוי בבדיקות סונוגרפיות ולפיכך אינם רלבנטיים לדיון שלפנינו. המדובר בסימנים הבאים: שיער דק (עמ’ 5 לחוות דעת מלינגר); חוסר שיער בגבות ובריסים (עמ’ 5 לחוות דעת מלינגר); שפתיים דקות (עמ’ 5 לחוות דעת מלינגר); גו] ]>

פסק דין ערעור בנושא תביעה על ניתוח להקטנת שדיים

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ע”א 27327-02-11 בונן נ’ קלדרון ואח’

בפני

הרכב כבוד השופטים: ס’ הנשיאה השופטת ש’ וסרקרוג [אב”ד]

י’ כהן

ר’ שפירא

המערערת

מירי (מרים) בונן, ת”ז 22060446

נגד

המשיבים

1. ד”ר נ’ קלדרון

2. ד”ר טדי קאופמן

3. מרכז רפואי בני ציון

ערעור על פסק דין של בית משפט השלום בחיפה (כב’ השופט אבישי רובס) בת”א 10394-07 מיום 31/12/10

פסק-דין

השופטת ש’ וסרקרוג, ס’ נשיאה:

1. הערעור הוא על פסק דין של בית משפט השלום בחיפה (כב’ השופט אבישי רובס) בת”א 10394-07 מיום 31/12/10, לפיו נדחתה תביעת המערערת לפיצוי בגין רשלנות רפואית בביצוע ניתוח להקטנת שדיים שבוצע על ידי המשיבים 1 ו-2 במרכז הרפואי בני ציון ביום 9/8/01. המערערת חויבה לשלם למשיבים ביחד הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בסך של 8,000 ש”ח, בתוך 30 ימים ממועד מתן פסק הדין בבית משפט השלום.

בית המשפט קבע כי המערערת לא הוכיחה את תביעתה וכי המשיבים לא התרשלו במתן הטיפול הרפואי, לא הפרו חובת גילוי ומתן הסבר למערערת טרם הניתוח וכי המערערת

— סוף עמוד 1 —

נתנה הסכמתה מדעת לביצועו. בנסיבות אלה, נדחתה אף תביעתה לפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה.

הרקע:

2. המערערת נישאה בנובמבר 1996 ונולדה לה נכון למועד הרלוונטי שני ילדים כאשר אחד באוקטובר 1997 והשני בתחילת שנת 2001. הולדת הילדים היתה בניתוח קיסרי, ועקב הניתוחים נותרה למערערת צלקת ניתוחית דקה בבטן התחתונה.

במהלך ההיריון השני תפחו שדיה וכך נותרו גם לאחר הלידה השנייה. מאחר שעקב כך סבלה המערערת מכאבי גב, חוסר נוחות וכן פטרת, המליץ רופא המשפחה למערערת לבצע ניתוח להקטנת שדיים.

מספר חודשים לאחר לידת בנה השני הופנתה המערערת לוועדה מטעם קופ”ח מכבי שבה היא מבוטחת, לאישור הניתוח האמור, וזאת מאחר שמצבה הכלכלי לא אפשר לה לבצע הניתוח במסגרת פרטית. ואכן אושר למערערת ביצוע הניתוח במימון הקופה.

3. על פי המלצת חברה, פנתה המערערת למשיב מס’ 1 (ד”ר קלדרון), שהוא מנהל המחלקה בבית חולים בני-ציון, ולאחר שבוצעו הבדיקות הרפואיות המקדימות הנדרשות, בוצע הניתוח ביום 9/8/01.

המערערת שוחררה לביתה ביום 13/8/01 והוזמנה לבדיקה חוזרת ב-19/8/01. בביתה בסמוך לחזרתה, החלה לסבול מגירוי חזק באזור הניתוח. המערערת חזרה לבית החולים, והוחלפה לה המשחה עם הוראה למרוח על אזור הניתוח.

ב-17/8/01 הגיעה המערערת חזרה למרפאה הפלסטית לאחר שתפרי הניתוח נפתחו ורקמות הבשר נפערו והמערערת סבלה מדימום חזק. נעשתה חבישה מחדש של מקום הניתוח בעזרת גרונופלקס ע”י ד”ר קלדרון. החתכים נסגרו במהלך חודשיים לאחר אותו מועד בתהליך איחוי איטי. לטענת המערערת החל הליך הריפוי רק בעקבות עצה שקיבלה מאחות ז’קלין במרפאת קופ”ח בגושן, שלא לקבל עוד תחבושות גרונופלקס ובמקום זאת לבצע חבישה עם תחבושת סופרטול. לטענת המערערת אלמלא אותה עצה, הייתה המערערת לטענתה ממשיכה לסבול.

4. אין חולק כי למערערת נותרו צלקות עבות, מכוערות ומגרדות. בנוסף טענה המערערת כי אחרי הניתוח היא נותרה עם שדיים גדולים מדיי וחסרי פרופורציה כאשר קיימת אסימטריה בין השדיים, דבר שלא היה לפני הניתוח.

5. על בסיס האמור הוגשו חוות דעת רפואיות מטעמם של בעלי הדין.

המערערת הגישה חוות דעת מטעם ד”ר שמואל גולדן, אחראי על המחלקה הכירורגית פלסטית במרפאת לין חיפה ובבית חולים כרמל חיפה וכן אחראי על השירות וכירורגיה פלסטית במרחב חיפה מטעם קופת החולים הכללית, אשר קבע כי על פי התוצאה ואופן

— סוף עמוד 2 —

הטיפול במערערת, יש לקבוע כי המשיבים התרשלו. המומחה העמיד את נכותה הרפואית של המערערת על שיעור של 20%.

המשיבים הגישו חוות דעת מטעמם של פרופ’ אולמן, מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית בבית חולים רמב”ם, הקריה הרפואית לבריאות האדם ומנהל יחידת הכוויות במחלקה לכירורגיה פלסטית בבית חולים רמב”ם בחיפה, וכן מנהל המרפאה לכירורגיה פלסטית במרכז הרפואי “זבולון” קרית ביאליק, אשר קבע כי למערערת אכן נותרה נכות רפואית בשיעור של 10%, ואולם על פי חוות דעתו, לא הייתה כל רשלנות, לא בניתוח ולא בטיפול הרפואי שניתן למערערת לאחר הניתוח.

המשיבים בתיק:

6. מלכתחילה הוגשה התביעה בנוסף למשיבים 1 ו-2 גם נגד בית החולים בני-ציון בחיפה. בעקבות טענת המשיבים כי לא היה מקום להגיש את התביעה נגד בית החולים, תוקן שם המשיב מס’ 3: “מדינת ישראל – משרד הבריאות” (פרוטוקול מיום 10/12/07).

פסק הדין של הערכאה הדיונית:

7. בית משפט השלום בחן את טענת המערערת לפיה המשיבים התרשלו בביצוע הניתוח והמעקב הרפואי שלאחריו, וכן בחן את הטענה החלופית של המערערת לפיה לא קיבלו המשיבים את הסכמתה מדעת של המערערת לביצוע הניתוח, ופגעו באוטונומיה שלה.

בהסתמך על ת”א (חי’-מחוזי) 869/06 (אסתר כהן נ’ שירותי בריאות כללית [20/10/09]) ועל ע”א 7952/08 (יעל חכם נ’ קופ”ח כללית [17/2/2010]), קבע בית משפט השלום את סדר בחינת המחלוקות: תחילה ידון בעילת הרשלנות; אם תדחה, יידרש לעילת העדר הסכמה מדעת; ואם גם תביעה בגין עילה זו תדחה, הרי שלא תעמוד עוד התביעה בגין עילת הרשלנות.

לעומת זאת אם תתקבל התביעה בעילה האחרונה, כי אז יידרש לשאלת הקשר הסיבתי בין העדר הסכמה לבין הנזק. העדרו של קשר סיבתי יצריך בחינה נוספת בדבר קיומה של פגיעה באוטונומיה.

במסגרת עילת הרשלנות, התייחס בית משפט השלום לטענה כי בשדיה של המערערת נותרו צלקות נרחבות, כי נותרה אחרי הניתוח עם שדיים גדולים מדי וחסרי פרופורציה, כאשר שד אחד גדול בהרבה מהשד השני – נתון עובדתי שלא היה קודם לניתוח, וכי הרשלנות מצד המשיבים באה לידי ביטוי גם במעקב הרפואי שבוצע לאחר הניתוח.

8. על אף שאין חולק כי נותרה למערערת נכות רפואית כתוצאה מן הניתוח, סבר בימ”ש השלום כי קיומה של עילת רשלנות רפואית אינו יכול להיקבע על בסיס מבחן התוצאה, אלא על-פי הטיפול שניתן בפועל. ואפילו אם הייתה “טעות” בטיפול, לא כול מעשה או דרך טיפול, יכולים להיחשב כעוולה בנזיקין.

— סוף עמוד 3 —

בית משפט השלום בחן לצורך כך את חוות הדעת הרפואיות שהוגשו לו, ובחר להעדיף את חוות הדעת מטעם המשיבים – חוות הדעת של פרופ’ אולמן. בהתבסס על אותה חוות דעת קבע בית המשפט כי בוצעה הקטנה משמעותית של השדיים של המערערת; כמו כן נדחתה הטענה, בנוגע לצלקות שנוצרו לאחר הניתוח, כמצביעות על רשלנות. בית המשפט קיבל הטענה, כי הצלקות המכוערות נוצרו עקב ריפוי משני שנעשה לאחר פתיחת התפרים, סיבוך ידוע וקיים בשיעור של כ- 19%, וכי זה לא נגרם עקב אי הסרת התחבושות במועד מוקדם יותר, וכאשר ככלל פעירות החתכים והריפוי הממושך שייכים לתכונת העור של המנותח, ואין לייחסם למעקב ולטיפול רשלני לאחר הניתוח.

עוד דחה בית המשפט את עילת הרשלנות בנוגע לטענה כי לא בוצעה הקטנה משמעותית או מספקת של השדיים של המערערת, ולא מצא בחוות הדעת של ד”ר גולדן, מטעם המערערת, התייחסות נוגדות במחלוקות הרלוונטיות.

טענות בעלי הדין בערעור:

9. בעלי הדין חזרו על עיקרי טיעוניהם. המערערת חזרה וטענה כי הצלקות שנותרו אחר הניתוח רחבות ומכוערות, וכי אילו ידעה שזו עלולה להיות התוצאה, הייה נמנעת מלבצע הניתוח, ולכן משלא ניתן לה הסבר מפורט יותר בנושא, הרי שהמסקנה צריכה להיות שלא נתנה את הסכמתה המודעת לביצוע הניתוח. יתר על כן, פתיחת התפרים, אי חבישה מתאימה ושלא בתכוף למועד ביצוע הניתוח ולא בתדירות נכונה, הביאו להחמרת מצב הצלקות, ויש בכול אלה, בכלל ולאור התוצאה שנתקבלה, בפרט, כדי להצביע על רשלנות.

המערערת טענה עוד שהפחתת גודל השדיים אינה מספקת וכי קיימת אסימטריה בשדיים.

10. המשיבים טענו כי יש לאשר את פסק הדין של בית משפט השלום, כי לא הוכחה כל התרשלות בניתוח שבוצע, פתיחת תפרים אחרים ניתוח הוא דבר שכיח, וככל שנותרו צלקות עקב הריפוי המשני, בעקבות פעירת התפרים, הרי שאלה אינם קשורים לניתוח עצמו, ולכן לא הוכחה תביעת המערערת.

כמו כן, הדגישו המשיבים כי בית המשפט נתן אמון מלא לעדויות שהובאו מטעמם, ואילו בעדות המערערת מצא בית המשפט סתירות.

כמו כן, נקבע על ידי בית משפט השלום כי ניתן הסבר כנדרש למערערת בנוגע לצלקות, ולכן, בדין דחה בית משפט השלום את טענתה כי לא נתקבלה הסמכתה מדעת לביצוע הניתוח ו/או כי הייתה פגיעה באוטונומיה שלה.

דיון ומסקנות:

11. יש בדעתי להציע לחבריי לקבל את הערעור ולהתערב במסקנותיה של הערכאה הדיונית, וזאת הן בשאלת ההתרשלות, והן בנוגע להעדר קבלת הסכמתה מדעת של המערערת, לביצוע הניתוח, ככל שמדובר בצלקות שנותרו לאחר הניתוח.

— סוף עמוד 4 —

כהנחת יסוד, אין לקבל את קביעתו של ד”ר אולמן, כי טיפול בצלקות אינו חלק מהניתוח ובהיות התופעה שכיחה יחסית, הרי שמדובר בנושא שאינו בשליטתם של המנתחים. הטענה כי אין לרופא המנתח אחריות ישירה לעצם הטיפול במערערת לאחר סיום הניתוח כעיקרון, איננה מקובלת עליי. על הרופא המנתח לעקוב אחר אופן הטיפול במנותח גם אחרי שהניתוח הסתיים. ובכל מקרה, ככל שקיימת התרשלות בנוגע לטיפול לאחר הניתוח, הרי שאין לפטור את עובדי בית החולים ואת המדינה מאחריות כזו.

משמבוצע ניתוח, אופן הריפוי מהניתוח הוא באחריותם של הרופאים המנתחים, לרבות הצוות המלווה, ובוודאי של בית החולים בו נמצא החולה.

יש להדגיש כפי שהובהר, כי המשיב מס’ 2 היה בית החולים. בהסכמת בעלי הדין הוחלף משיב זה במדינת ישראל, ולפיכך לא יכולה לעמוד למערערים כל טענה בנוגע להתרשלות, ככל שהיא קיימת, מאופן הריפוי אחרי הניתוח, לפחות ככל שזו נוגעת לבית החולים, אם לא לרופאים עצמם.

12. עובדתית, כפי שהסבירה המערערת עצמה בעדותה, וכפי שטענה בפני המומחים שבדקו אותה, לאחר הניתוח מצב הפטמות אינו סימטרי, כך שהיא למעשה נכנסה לניתוח עם שדיים גדולים, יצאה מהניתוח עם שדיים שעדיין גדולים, ובנוסף גם לא סימטריים ומצולקים.

13. אתייחס תחילה להליך הניתוח והטיפול לאחר הניתוח.

כאמור, הניתוח בוצע ב-9/8/01. בטופס סיכום האשפוז צוין תאריך הקבלה ותאריך השחרור. צוין “שדיים – מוגדלים מאוד”. בנוגע למהלך האשפוז והניתוח צויין כי אלה עברו ללא סיבוכים וללא הוראות מיוחדות בנוגע לתחבושות (“תחבושות עם 3% UNG SYNTHOMYCINI”).

על פי הרישום בתיק הרפואי נעשתה החלפת תחבושת ביום 11/8/01 וכן ב-12/8/01 כאשר מי שחתום על ביצוע החלפת התחבושת הוא ד”ר לויט. לעומת זאת, ביום 13/8/01 על פי רישום שנעשה ע”י ד”ר קאופמן, משוחררת המערערת באותו יום הביתה וצוין בטופס כי המערערת משוחררת לביתה “בטרם נפתחה חבישה!!!”, כאשר ההדגשה וסימני הקריאה הם במקור.

על פי עדותה של המערערת, ביום השחרור (13/8/01) לא נכח איש מהרופאים המטפלים והיא נשלחה הביתה מבלי שנפתחה החבישה ומבלי שנבדקה על ידי מי מהם, כאשר עובר לאותו מועד, בעת שהותה באשפוז, סבלה מגירוד נוראי באזור הניתוח.

עדות זו של המערערת עולה בקנה אחד עם הרישום שנעשה על ידי ד”ר קאופמן.

— סוף עמוד 5 —

עוד אזכיר שכאמור אין חולק כי ב-17/8/01 נפתחו תפרי הניתוח, וד”ר קלדרון הוא שחבש מחדש את מקום הניתוח ונדרשו עוד כחודשיים עד שהחתכים נסגרו והחל תהליך איחוי.

על פי חוות הדעת של ד”ר גולדן, תוך שהיה מודע לכך שבכתב השחרור צוין כי הניתוח עבר ללא סיבוכים, אך אין להתעלם מן העובדה שבניתוח כזה מאושפזים עד 24 שעות ואילו המקרה דנן נשארה המנותחת בבית החולים 5 ימים, דבר שאף הוא לא מקובל בשנות ה-2000. כל הסבר בעניין זה, לא ניתן.

לפחות שלושה מרכיבים בעייתיים עולים מן הרישום האמור: השדיים מוגדלים בעת הכניסה ואין כל הערה לגבי גודל השדיים בעת היציאה אלא אם כן ההערה בקשר לשדיים מוגדלים מתייחסת גם למועד היציאה מבית החולים; הרכיב הנוסף, אורך תקופת האשפוז – לא ניתן כל הסבר לנושא הזה; והרכיב הנוסף, שחרור הביתה בטרם נפתחה חבישה.

לעניין זה יש עוד להוסיף, כפי שפורט בסעיף 3 של פסק הדין, כי המערערת חזרה לבית החולים בטרם הוזמנה לבדיקה חוזרת (שוחררה ב-13/8/01 הייתה אמורה לחזור לבית החולים ב-19/8/01). המערערת חזרה למרפאה הפלסטית ב-17/8/01 לאחר שתפרי הניתוח נפתחו ורקמות הבשר נפערו, והמערערת סבלה מדימום חזק. נעשתה חבישה מחדש של מקום הניתוח, ולקח עוד כחודשיים עד שהחתכים נסגרו.

פעולה שפרופ’ אולמן קורא לה ריפוי משני.

מרישומים נוספים בכרטיס הרפואי של המערערת עולה, כי ב-31/10/01 עדיין נמצא פצע ניתוח בהליך ריפוי וסגירה. ב-5/12/01 עדיין החתכים לא סגורים, וזה ללא שינוי בהשוואה לביקור הקודם מיום 31/10/01.

לטענת המערערת, תהליך הריפוי החל רק לאחר שאחות ביחידה בשם ז’קלין הסבירה לה כיצד לחבוש את השדיים.

14. אין חולק כי על פי חוות הדעת של המומחים מטעמם של כל אחד מן הצדדים נמצאו ממצאים דומים, בנוגע לצלקות, לגודל השדיים ולתוצאות הניתוח. המסקנות שנקבעו על ידי כל אחד מהם שונות.

14.1 בחוות הדעת של ד”ר גולדן מיום 9/12/08, ציין המומחה כי המערערת התלוננה על צלקות רחבות שמפריעות לה, כי היא מרגישה כאבים מעין דקירות באזור הצלקות, הכאבים והעקצוץ מתגברים בשינוי מזג אוויר, והשדיים נראים לה כבדים, ומכבידים על התפקוד היום יומי. גם הצלקות הבולטות מסביב הפטמות מפריעות לה מאוד והיא מתביישת בזמן קיום יחסי מין ומתלוננת על ירידה בביטחון העצמי.

בבדיקה שנעשתה על ידי ד”ר גולדן נמצאו הממצאים הבאים:

— סוף עמוד 6 —

צלקות מורחבות בצורת “כוכב” בולטות הנמצאות מסביב לפטמה בגודל של כ-4 ממ”ר כל אחת; מרחק הפטמה בכל אחד מהשדיים מהשקע היוגולרי אינו זהה;

מרחק הפטמה הימנית 27 ס”מ, ואילו מרחק הפטמה השמאלית מהשקע 26 ס”מ;

בחלק התחתון של השדיים הצלקות מורחבות ברוחב של כ-5 ס”מ עם פסים לרוחב הצלקות וגם גבוהות מהכפל התחתון של השדיים;

מרחק הצלקות התת שדי כ-4 ס”מ.

על פי חוות הדעת של ד”ר גולדן ניתוח שדיים הוא שגרתי, משאיר צלקות דקות מסביב לפטמות, צלקת מאונכת לפטמה וצלקת לרוחב הכפל התחתון של השד, ואפילו אם הצלקות מתרחבות יכולות להגיע לרוחב של 2-1 ס”מ אך לא 5 ס”מ. לפי מרחק הפטמות מהשקע היוגולרי זה המצב של לפני הקטנת שדיים.

ד”ר גולדן כותב עוד כי השדיים של המערערת נראים כמועמדים להקטנה, אולם יש לה גם צלקות מורחבות שאין כל אפשרות לתקנן בניתוח נוסף בעתיד ועל כך כותב ד”ר גולדן:

“תוצאה כזו אינה מקובלת בסטנדרטים של שנות ה-2000 ואין שום סיבה שמצב כזה ייווצר. המטופלת נפגעה קשה מבחינה אסטטית ואין כמעט אפשרות לתקן את המצב בעיקר ובגלל הצלקות הנקודתיות הבלתי מתקבלות על הדעת בצורת כוכב מסביב לפטמות במרחק של כ-2 ס”מ מן הפטמות”.

לאור העובדה שהמצב נראה סופי מאחר שחוות הדעת נערכה כ-7 שנים מאז הניתוח, והתוצאה רחוקה מלהתאים לסטנדרטים של שנות ה-2000 ואין סיכוי לשיפור במצב הצלקות, העריך נכותה בשיעור של 20%.

ד”ר גולדן הוסיף עוד כי גם אם יבוצע ניתוח חוזר, הנכות לא תשתנה, וכי לא ניתן להשיב המצב לקדמתו לא ניתן להגיע לצלקות סבירות בעיקר מסביב לפטמות.

14.2 הממצאים שנמצאו על ידי ד”ר אולמן, מרחק הפטמות מהשקע היוגולרי נמצא שאינו שווה אך פער של 5 ס”מ בלבד. גם ד”ר אולמן מצא שיש צלקות נקודתיות, אך סבר שהן מעט בולטות מעל פני השטח, והשטח האורכיות בשתי השדיים, רחבות. מומחה זה מצא עד כדי 8 ס”מ בעלות מרקם בלתי אחיד וכי מדובר מצב אחר ריפוי משני.

בנוגע לצלקות נמצאו הממצאים הבאים ע”י פרופ’ אולמן:

“* קוטר 2 הפטמות 6.8 ס”מ, מסביב להן יש צלקות נקודתיות מעט בולטות מעל פני השטח.

* הצלקות האורכיות ב-2 השדיים, והיורדות מן הפטמה רחבות, כדי 8 ס”מ, בעלות מרקם בלתי אחיד. מצב אחר ריפוי משני.

* צלקות רוחביות כ-3 ס”מ מעל הכפל התת שדי, מעט הפרטרופיות ברוחב של כ-4 מ”מ.

* השדיים מוגדלים”.

— סוף עמוד 7 —

פרופ’ אולמן קבע כי המערערת קיבלה הסברים לפני הניתוח לרבות פירוט הסיכונים שחלקם התממש.

לעניין פתיחת התפרים קבע פרופ’ אולמן:

“פתיחת תפרים, וצלקות נרחבות הן תופעה שכיחה ביותר, ושיעורן של צלקות בעייתיות אחרי ניתוח זה הינו עד 18% (1). זהו גם, לפי ספר הבסיס של המקצוע הסיבה השכיחה לאי שביעות רצון המנותחות”.

בהמשך, בפרק הסיכום של חוות הדעת, דיבר פרופ’ אולמן על פתיחה של תפרים כסיבוך ששכיחותו מגיעה ל- 19% מהמקרים.

לעניין הקטנת השדיים, קבע פרופ’ אולמן שהוצאת כמות כפי שהוצאה נחשבת להקטנה מז’ורית, כלומר גדולה באופן ניכר, בקטגוריה שלישית מתוך ארבע, כך שלא ניתן לומר שהייתה אי כריתה מספקת.

פרופ’ אולמן עוד קבע שאין זה נכון שלא ניתן לתקן את הצלקות כפי שד”ר גולדן כתב. ועוד ציין המומחה שלמעשה הטענה בנוגע לצלקות לא עלתה בשנים אחרונות, אלא רק במועד עובר להגשת התביעה.

בנוגע לאי החלפת החבישה והשארת החבישה על כנה, סבר פרופ’ אולמן שזו שיטה מקובלת. יש רבים המותירים אותה במקום, כל עוד אין עדות לזיהום.

פרופ’ אולמן חזר והדגיש, כי צלקות בלתי משביעות רצון הינן תופעה מוכרת הנטענת על ידי כמעט 1/5 מן המנותחות.

בנוגע לצלקות, חזר פרופ’ אולמן וציין, שהן נובעות מן הניתוח עצמו, והיותן רחבות ניתן לייחס לפעירות החתכים, ובלשונו:

“הצלקות שנובעות מן הניתוח עצמו, שביסודה הוא ניתוח המותיר צלקות, ואת היותן רחבות ניתן לייחס לפעירות החתכים ולריפוי הממושך, אך בהחלטה הוא שייך גם לתכונת העור של המנותחת ליצור צלקות טובות יותר או פחות כמו במקרה הנדון”.

15. על פני הדברים, קשה לקבל את מסקנת בית משפט השלום שאופן הטיפול בתפרים בסמוך לאחר הניתוח ולאחר מכן, כאשר אורך הריפוי נמשך כחודשיים וחצי, הוא סביר, וכאשר אין מחלוקת שעקב האמור הצלקות שנותרו, חורגות מן המקובל בניתוח כגון זה.

ואולם, גם אם נניח שאכן יש להעדיף את חוות הדעת של פרופ’ אולמן בנושא האחרון, הרי שהפרטים והמידע שהובא לידיעת המערערת קודם לניתוח אינם מספיקים, במיוחד כאשר המערערת עברה ניתוחים קיסריים, ועקב אותו ניתוח נותרה לה צלקת דקה אחת.

— סוף עמוד 8 —

למרות שעובדה זו נרשמה בתיק הרפואי בעת אשפוזה של המערערת, עולה ספק אם אכן ד”ר קלדרון או פרופ’ אולמן היו מודעים לעובדה זו. ואם אכן יש לקבל את עדותו של פרופ’ אולמן, לאחר שעובדה זו הובאה לידיעתו – במהלך עדותו – שאין קשר בין אופן ריפוי הצלקת בבטן מניתוח קיסרי לבין אופן ריפוי הצלקות בשדיים, ובמיוחד לאור קביעתו כי מדובר בתופעה בשיעור של כ-20% מבין המנותחות, בנוגע למצב צלקות בלתי משביע רצון, ופעירת תפרים בקרב של 19% מבין המנותחות. ועוד, עובדות אלה צריכות היו להיות מובאות לידיעת המערערת באופן מפורט, מדוייק ואולי אף על דרך של רישום ברור בטופס ההסכמה, תוך הדגשה כי מידע כזה הובא אכן לידיעתה.

יש להדגיש כי מדובר באיבר נשי, המשליך על הנשיות של האישה, ועצם נכונותה לבצע ניתוח כזה, צריך שיהא מותנה בצלקות שיוותרו.

16. באשר להעדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה של המנותח, ראוי להפנות על דרך ההשוואה לע”א 1997/10 (עמית צורף נ’ ד”ר דניאל רוזנבאום [ניתן ביום 13/2/12]) כי עוולה זו יכול שתתקיים גם כאשר הטפסים הכילו התייחסות לסיבוכים מסויימים, אולם חסרה בהם התייחסות קונקרטית הנובעת מהניתוח הספציפי. והוסיף עוד, והמידע הנדרש הניתן הוא כוללני, ומבלי להיכנס לפרטים.

עוד ציין שם בית המשפט, שאין להתעלם משיטת הפעולה של אופן קריאת הטפסים והחתמתם על ידי החולה, שם, כאשר הדבר נעשה בחדר ניתוח, ובענייננו, גם אם נעשה לפני הניתוח (ראה לצורך השוואה, סע’ 8 של פסק הדין הנ”ל).

למערערת אשר ילדה את ילדיה בניתוח קיסרי, הייתה כאמור צלקת ניתוחית עדינה. בנסיבות אלה, גם אם נאמר לה באופן כוללני כי אכן עלולים לוותר צלקות אחרי ניתוח השדיים – ועל פי חוות דעתו של ד”ר גולדן ועדותו, אפילו אם מדובר בצלקות מתרחבות הרי שאלה מגיעות לרוחב של 1 – 2 ס”מ ולא ל-5 ס”מ – הרי שהיה על ד”ר קלדרון להבהיר את הדברים באופן מפורט ומודגש ביותר ולא די היה בהסבר שניתן לה.

יתר על כן, אין להתעלם מן העובדה, כפי שציין פרופ’ אולמן בחוות דעתו, שאצל המערערת הייתה נטייה לפריחות חוזרות מתחת לשדיים, שהרי זאת הייתה אחת הסיבות שקיבלה מהקופה המבטחת אישור לבצע את הניתוח במימון הקופה.

לאחר הניתוח קיימת החמרה בפטרת שמתחת לשדיים, וזאת על פי רישום מיום 20/6/01 בתיקה הרפואי.

בנסיבות אלה, על הרופא המנתח לקחת בחשבון את המאפיינים המייחדים את החולה שבפניו. חובת התקשורת שבין רופא למטופלו, בכל הקשור לביצוע הניתוח ותוצאות הסיכון, צריכים להציב בפני המטופל תמונה מלאה על מצבו הרפואי הקיים לרבות הסיכונים והסיכויים הטמונים בניתוח, לרבות אלטרנטיבה שלא לעבור כלל ניתוח (ראה ע”א 9936/07 בן דוד נ’ ד”ר ענטבי [22/2/11]), החובה לעשות כן קיימת גם כאשר יש סיכון נדיר (ראה

— סוף עמוד 9 —

פסק הדין בת”א (חי’) 7715/08 פלוני נ’ ד”ר דב בנדל, כב’ השופטת אילת דגן [15/2/12]), ועל אחת כמה וכמה כאשר ישנו סיכון מצוי ונפוץ, יש להביא את מלוא הפרטים הנדרשים לצורך כך, הן בטפסים והן בשיח עם המטופל.

יתר על כן, אותו שיח שנעשה בין הרופא למטופל צריך להיעשות כך שיהיה ברור שקיימת הבנה מצד המטופל לדברים שנמסרו, ובאופן שיוכל להגיע להחלטות מושכלות בעניינו, בפרט כאשר מדובר באיבר נשי אינטימי של האישה, אשר מטרתו הייתה גם לשפר את חייה כמטופלת. על אף מצבה הרפואי של המנותחת קודם לניתוח, הניתוח לא היה הכרחי מבחינה רפואית.

17. מסקנת בית המשפט כי ניתן למערערת הסבר מספיק בעניין הצלקות, איננה מסקנה העולה מן העובדות שהיו בפניו, ולכן לדעתי, מתבקשת המסקנה כי הניתוח לעניין זה בוצע מבלי שנתקבלה הסכמה מדעת של המערערת.

כאשר מדובר בסיבוך שכיח של פתיחת תפרים שמגיע עד לכ-19%, וכי עקב כך עלולות להיות צלקות נרחבות ביותר, וכאשר 18% – 20% מבין המנותחות נוהגת להתלונן על נושא הצלקות ולהביע אי שביעות מתוצאות הניתוח, הרי שקיימת חובה לא רק להסביר בעל-פה אלא גם להחתים על הסבר כזה בכתב, וככל שמדובר במטופל הדורש במקרה כזה הדמיה כדי להבין ממשית את הסיכון העומד בפניו, יש לשקול לבצע גם הדמיה, ולהראות אף תוצאה מחמירה תוך צירוף הדוגמא, כדי שבפני המנותחת יהיו כל הנתונים הנדרשים, בטרם תחליט על ניתוח.

גם אפשרות של פעירות החתכים, בשיעור האחוזים שצוין על ידי פרופ’ אולמן, פתיחת החתכים לאחר הניתוח והריפוי הממושך, כאשר ריפוי כזה אינו נחשב לפחות לא בעיני חולה כדבר תדיר, במיוחד אצל מי שעבר ניתוחים בעבר, מחייב הסבר מפורט, במיוחד כאשר התוצאה הנלווית מריפוי משני כזה יכול שתביא לצלקות מורחבות מעבר לסביר.

בענייננו, קשה גם לקבל את מסקנת פרופ’ אולמן כי הריפוי המשני ולא טיפול כושל הוא שהביא לתוצאה האמורה – תוצאה שגם לדעתו מצביעה על נכות של 10% – וכי ניתן לשייך תוצאה כזו למאפייניו של המטופל.

חולה שעבר כבר ניתוחים קודמים, ושם לא הייתה פעירת תפרים, ולא היו צלקות נרחבות, הסבירות נותנת שאלה לא יופיעו גם בניתוחים אחרים. ולכן, קשה לקבל את ההסבר כי התוצאה היא בשל מאפייני המערערת עצמה.

18. קביעתו של בית משפט קמא כי יש סתירות בעדותה של המערערת, אף היא אינה מקובלת עליי.

מעיון בעדותה לרבות תצהירה עולה כי מדובר במטופלת תמימה שידעה שעברה שני ניתוחים קיסריים ללא כל בעיות עם צלקת דקה שנותרה לה לאחר ניתוח, אין כל נתון אישי שהובא לידיעתה, העלול לגרום לאפשרות כי הניתוח השלישי יביא לתוצאה שונה.

— סוף עמוד 10 —

יש לקבל את עדותה כי אילו ידעה שזאת תהיה התוצאה, לפיה תתבייש להתפשט לפני בן זוגה, בשל הצלקות האמורות, הייתה נמנעת מלבצע את הניתוח, במיוחד שבנוסף לגודל השדיים שבסופו של דבר לא הביא לתוצאה המקווה, ישנה גם אסימטריה בין השדיים.

דברים אלה נאמרו על ידי המערערת גם בפני פרופ’ אולמן שבדק אותה מטעם המשיבים.

המערערת התלוננה על כך שלא בוצעה הדמיה, וכי למרות שידעה שיהיו צלקות, לא חשבה על צלקות כפי שאלה נותרו.

19. נציין עוד שגם על פי חוות הדעת של פרופ’ אולמן השדיים נראים גדולים וכבדים, למרות שלטענתו לא ניתן לשפוט זאת בעת הבדיקה לאחר שעברו 7 שנים מהניתוח, המערערת עלתה במשקלה ואף עברה היריון ולידה, אך בסופו של דבר החליט פרופ’ אולמן שלא להתייחס לנושא מאחר שהמערערת לא העלתה תלונה בנוגע לאי הקטנה מספקת של השדיים טרם הגשת התביעה.

אין לראות בנושא אחרון זה בסיס לדחיית התביעה.

כאשר עלו נושאים מטרידים אחרים כמו הצלקות, פטרת וריפוי ממושך, אשר הביאו לתלונות המערערת, עצם אי הזכרת גודל השדיים אינו מצביע בהכרח על אי תביעה בגין נושא זה.

20. לפיכך לדעתי, הוכחה התרשלות, לפחות באופן הטיפול במערערת לאחר הניתוח. יתרה מזאת הוכח שהסכמת המערערת לביצוע הניתוח לא הייתה “הסכמה מדעת” מלאה כנדרש. דוקטרינת ‘ההסכמה מדעת’ מחייבת שהמטופל יקבל את כל המידע הרלוונטי לטיפול הרפואי ותוצאותיו כדי שיוכל לקבל החלטה מושכלת אם להסכים לטיפול הרפואי או להימנע ממנו. הכוונה היא למתן מידע הולם על מצבו, על מהות הטיפול ומטרתו, הסיכונים והסיכויים שבטיפול וכל מידע סביר שיהיה רלוונטי למטופל לצורך מתן ההסכמה (סע’ 13 לחוק זכויות החולה, התשנ”ו-1996; ת”א (חי’) 869/06 כהן נ’ שירותי בריאות כללית. ניתן ביום 20/10/09). דוקטרינת ה”הסכמה מדעת” מאזנת בין חיוניות הטיפול וסיכויי הצלחתו לבין סיבוכים אפשריים ומידת חומרתם, וכך ככל שהטיפול אינו חיוני, כוללת חובת הגילוי מידע מפורט יותר לצורך קבלת “הסכמה מדעת” של המטופל (ע”א 6153/97 שטנדל נ’ פרופ’ יעקב שדה, פ”ד נו(4) 746).

בנוגע למרכיבי הנתונים הצריכים הוכחה, לצורך הקביעה אם הוכח קשר סיבתי בנוגע לקבלת הסכמה מדעת לבין הנזק שנגרם (ע”א 2781/93 דעקה נ’ בית חולים כרמל, חיפה, פ”ד נג(4) 526. (להלן: פס”ד דעקה)), נראה לי כי בענייננו, למרות הקושי להוכיח קיומו של קשר סיבתי כזה, המערערת עמדה בנטל הנדרש.

במקרה דנן יש לקחת בחשבון כי למרות שהמערערת ביקשה לבצע את הניתוח מחמת כובד ופטרת, לא היה מדובר בניתוח בריאותי דחוף כטיפול הכרחי נדרש, ועל פי עדותה, שלא נסתרה, אילו הובאה לידיעתה האפשרות בדבר צלקות חמורות כפי שנותרו אצלה, הייתה

— סוף עמוד 11 —

שוקלת עמדתה מחדש, במיוחד כאשר מדובר באיבר אישי-נשי-מיני של האישה וגורם אסתטי משמעותי לגבי האישה.

מעבר לאמור, ניתן להכיר במקרה זה גם בפגיעה באוטונומיה של המערערת כפרט, במובן של פגיעה בכוח הבחירה שלה כיצד לפעול. אי-מתן מידע כה רלוונטי עבור המערערת – אפשרות שיווצרו לה צלקות חריגות – מנע ממנה את כוח הבחירה בתוצאות האפשריות של הניתוח הפלסטי (ראה פס”ד דעקה בו הוכרה פגיעה באוטונומיה במובנה כשלילת כוח הבחירה, כנזק בר פיצוי; לדיון בפסק הדין והשלכותיו אצל: צחי קרן-פז “פיצוי בשל פגיעה באוטונומיה: הערכה נורמטיבית, התפתחויות עכשוויות ומגמות עתידיות” המשפט י”א 187 (2007)).

21. בנוגע לנזקים להם טענה המערערת, ועל פי כתב התביעה טענה המערערת כי הנזקים לא ממוניים, ובסעיף 34 פורטו גם ראשי נזק ממוניים, נראה כי בכל מקרה אין בפירוט שניתן כדי להצדיק החזרת התיק לבית משפט השלום.

בנוגע לשיקולים בקביעת גובה הפיצוי, שיש בהם כדי ללמד על אופי המידע הרלוונטי שיש להביא בפניי המטופל, וחשיבותו למטופל, טרם מתן ההסכמה ניתן לחזור ולהפנות לפס”ד דעקה. בהתייחס לניתוח אותם השיקולים ניתן להפנות למאמר: נילי קרקו-אייל “אופן הערכת הפיצוי בגדר ראש הנזק של פגיעה בזכות לאוטונומיה” (המשפט י”א 267 (2007)).

בנסיבות העניין עיקר הנזקים הם נזקים לא ממוניים אשר ניתנים לאומדנה גם על ידי ערכאת הערעור.

אשר על כן מוצע להעמיד את הפיצוי על סך של 60,000 ש”ח, נכון למועד פסק הדין בערכאה הדיונית (31/12/10), בתוספת 20% שכ”ט עו”ד, וכן החזר שכ”ט למומחה מטעמה והוצאות בערעור.

התוצאה המוצעת:

22. מוצע לקבל את הערעור. לחייב את המשיבים ביחד ולחוד לשלם למערערת סך של 60,000 ש”ח נכון למועד פסק הדין בערכאה הדיונית (31/12/10), בצירוף 20% שכ”ט עו”ד, ועוד החזר הוצאות לרבות שכ”ט למומחה מטעם המערערת, ד”ר גולדן, כנגד הצגת קבלה על ביצוע התשלום, משוערך מיום הוצאת התשלום ועד ליום 31/12/10.

הסכומים הנ”ל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד מתן פסק הדין בערעור.

כמו כן ישלמו המשיבים ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בערעור, בסך של 10,000 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין בערעור.

הסכומים הנ”ל ישולמו תוך 30 ימים מהיום.

העירבון, אם הופקד, יוחזר למפקיד באמצעות בא-כוחו.

ש’ וסרקרוג, ס’ נשיאה

אב”ד

— סוף עמוד 12 —

השופט ר’ שפירא:

אני מסכים לתוצאה אליה הגיעה חברתי, סגנית הנשיאה, השופטת וסרקרוג, כמפורט בסעיף 22 לפסק דינה. עם זאת לא אוכל להסכים עם כל נימוקיה. בתמצית אבהיר כי סבור אני שלא הוכחה הרשלנות המיוחסת לנתבעים. עם זאת סבור אני כי הסכמתה של המערערת לניתוח התקבלה שלא מדעת ובלא שהוסברו לה כנדרש הסיכונים האפשריים מהניתוח שבוצע בה. אבהיר להלן.

הטענה בדבר התרשלות בביצוע הניתוח או הטיפול שלאחר הניתוח:

העובדות פורטו בהרחבה בפסק דינה של חברתי. אין חולק כי תוצאת הניתוח אינה משביעת רצון, זאת בהתאם לחוות דעתם של מומחי שני הצדדים. ואולם כישלון הטיפול הרפואי אינו מצביע בהכרח על התרשלות הרופאים שביצעו את הניתוח או התרשלות של הצוות הרפואי שטיפל במערערת לאחר הניתוח. לעניין זה אבהיר כי לגישתי חלה אחריות הנתבעים הן על הניתוח והן על טיפולי ההמשך שלאחר הניתוח, טיפולים שבוצעו בבית החולים הנתבע ועל ידי צוות בית החולים או על פי הנחיותיו. מכאן שאין משמעות אם הנזק הוא כתוצאה מהניתוח עצמו או מטיפולי המשך שכשלו. ואולם בין אם הנזק נגרם מהניתוח עצמו ובין אם כתוצאה מטיפולי ההמשך, על התובעת להוכיח את ההתרשלות המיוחסת לנתבעים.

העובדה שתוצאת הטיפול הרפואי היא כישלון אינה מובילה בהכרח אל המסקנה כי הייתה התרשלות באופן ביצוע הטיפול הרפואי. על הטוען לרשלנות להוכיח כי פעולת משיבים/נתבעים חרגה מהסבירות המקצועית בהתאם לסטנדרטים המקצועיים והיכולות שהיו בתקופה הרלוונטית בבתי החולים בהם בוצע הטיפול הרפואי והפרקטיקה המקובלת. ראו: ע”א 1918/08 משה פולר ואח’ נ’ בית חולים “העמק” ואח’ (טרם פורסם, ניתן ביום 28/3/10). “כלל ידוע הוא כי את התנהגותו של הרופא יש לבחון לפי הידוע והמקובל בעת הרלוונטית לטיפול שניתן, ויש לעשות כן לפי קנה-המידה של הרופא הסביר ולא לפי זה של הרופא העילוי” ע”א 3264/96 קופת חולים כללית נ’ פלד, פ”ד נב(4) 849, 871. ראו גם: ע”א 4975/05 לוי נ’ ד”ר מור (לא פורסם, 20.3.2008); ע”א 2649/90 הסתדרות מדיצינית הדסה נ’ מימון, פ”ד מה(2) 142).

המומחה מטעם המערערת/תובעת, דר’ גולדן, לא הצביע בחוות דעתו על התרשלות באופן ביצוע הניתוח. כאמור, אין ספק שתוצאת הניתוח היא כישלון. ואולם בכך אין די. היה על המומחה להבהיר בחוות דעתו במה התרשל הרופא המנתח או צוות בית החולים. אין בחוות הדעת הסבר לעניין זה. ככל שהדבר נוגע לטיפול ההמשך שלאחר הניתוח, אין בחוות דעתו של המומחה כל התייחסות. פרופ’ אולמן, המומחה מטעם הנתבעים, קבע בחוות דעתו כי לא הייתה כל התרשלות באופן ביצוע הניתוח. לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטתו של בית משפט קמא שהעדיף את חוות דעתו של פרופ’ אולמן וכאמור סבור אני כי דר’ גולדן אינו מפרט בחוות דעתו במה התרשל הרופא המנתח. בנסיבות אלו, והגם ששני המומחים מסכימים כי תוצאת הניתוח קשה, סבור אני כי לא הובאו ראיות להוכחת ההתרשלות המיוחסת לנתבעים. בדין נדחתה התביעה בעניין זה.

— סוף עמוד 13 —

אשר על כן אציע לקבוע כי לא הוכחה הטענה בדבר התרשלות מי מהמשיבים באופן בו בוצע הניתוח או טיפולי ההמשך, הגם שאין חולק כי אלו לא צלחו.

הסכמת המערערת לניתוח התקבלה שלא מדעת:

אני מסכים עם חברתי שלמערערת לא ניתן הסבר מניח את הדעת בכל הנוגע לטיב הניתוח והסיבוכים האפשריים. מכאן שהסכמתה לניתוח ניתנה שלא מדעת.

כל טיפול רפואי חושף את המטופל לסיכונים. מכאן החובה של הרופא ליתן למטופל הסבר על הסיכון הצפוי כך שזה יוכל לשקול האם לקבל את הטיפול הרפואי או להעדיף חלופות אחרות.

לטעמי, רמת והיקף ההסבר שעל הרופא המטפל לספק למטופל בטרם ביצוע הטיפול הרפואי נגזר משני משתנים. המשתנה הראשון הוא האם הטיפול הרפואי הוא הכרחי או שמדובר בטיפול מתוך בחירה (טיפול אלקטיבי). המשתנה השני הוא מידת וטיב הסיכון האפשרי מקבלת הטיפול הרפואי המוצע למטופל. ככל שרמת הסיכון מהטיפול גבוהה יותר וככל שחיוניות הטיפול להמשך חייו התקינים של המטופל פחותה כך גם גוברת החובה למסור מידע מקיף יותר למטופל.

כאשר הטיפול הרפואי נדרש לשם הצלת חיים או מניעת נזק קשה ובלתי הפיך למטופל וכאשר הסיכון מקבלת הטיפול הוא מזערי או שנופל בצורה משמעותית מהסיכון שבאי קבלת הטיפול כי אז רמת ההסבר הנדרשת קודם למתן הטיפול הרפואי פחותה. ואולם כאשר מדובר בטיפול שאינו הכרחי, אלא טיפול מתוך בחירה, וכאשר הסיכון האפשרי מהטיפול הרפואי גבוה ועולה בהרבה על הסיכון מאי קבלת הטיפול, כי אז החובה להסביר לחולה על משמעויות הטיפול הצפוי והסיכונים האפשריים היא חובה מוגברת.

במקרה שבפנינו לא היה מדובר בטיפול רפואי הכרחי או מציל חיים. מדובר בטיפול מתוך בחירה שעניינו בקושי אסטטי ותפקודי שהיה למערערת. ואולם לא ניתן להגדיר את הניתוח שבוצע במערערת כטיפול רפואי הכרחי או בעל דרגת חיוניות גבוהה לצורך שמירה על חיי המערערת. על זאת יש להוסיף כי מחוות דעתו של דר’ אולמן, המומחה מטעם הנתבעים, עולה כי הסיכון לקרות נזק מסוג זה שאירע למטופלת/המערערת הוא סיכון שהסבירות להתממשותו הוא בדרגה גבוה במיוחד, סיכון של כ 19% מהמטופלות בניתוח מסוג זה. מדובר אם כן בדרגה גבוהה מאוד של סיכון לקרות הנזק במסגרת של טיפול שאינו הכרחי. עוד יש להדגיש כי מדובר בסיכון גבוהה לנזק שמשמעותו פגיעה קשה באיבר שלפגיעה בו, גם אם היא אסטטית ולא תפקודית, משמעויות קשות כלפי המערערת. משמעויות אלו היו ידועות מראש לנתבעים מעצם הכרתם את המציאות ומשמעות פגיעה מסוג זה אצל כל אישה.

סבור אני כי במצב דברים זה החובה המוטלת למסור מידע ברור למערערת על הסיכונים האפשריים קודם לביצוע הניתוח היא חובה מוגברת. המשיבים/נתבעים לא מילאו את החובה בצורה הנדרשת מהם.

— סוף עמוד 14 —

לא הובאו ראיות כי ניתן למערערת הסבר סביר המשקף את טיב הניתוח, ורמת הסיכון לנזק. מחומר הראיות עולה כי לא נערכה לה הדמיה של אפשרויות לנזק שאירע ולא הובהר לה ברמה סבירה ובדרך של המחשה את הסיכון הצפוי מהטיפול הרפואי, שכאמור לעיל, היה מתוך בחירה. עוד לא הוסברה לה הדרגה הגבוהה של אפשרות לקרות הסיכון.

במצב דברים זה סבור אני כי המערערת הסכימה לביצוע הניתוח הרפואי שלא מדעת ובלא שהיה בידה המידע הנדרש לשם מתן הסכמתה לניתוח. הנתבעים פגעו ביכולתה של המערערת לבצע בחירה מושכלת של טיפול רפואי ועל כן עליהם לפצותה על נזקיה.

הפיצוי הכספי:

בכל הנוגע לפיצוי הכספי מצטרף אני לדעתה של חברתי, השופטת וסרקרוג, ולנימוקיה.

ר’ שפירא, שופט

השופט י’ כהן:

המערערת סמכה את תביעתה על חוות דעתו של ד”ר גולדן, אך בחוות דעת זאת לא נקבע דבר על כך שהצוות הרפואי התרשל בביצוע הניתוח, או שהתרשל בטיפול במערערת בתקופה שלאחר מכן. כל שהיה לד”ר גולדן לומר בחוות דעתו הוא, שתוצאות הניתוח אינן מקובלות בסטנדרטים של שנות ה- 2000, ועוד תמה ד”רגולדן, מדוע נשארה המערערת באשפוז חמישה ימים, כאשר מקובל שנשים העוברות ניתוחים שכאלה נשארות באשפוז 24 שעות בלבד. מבחן התוצאה אינו מבחן שיש בו ללמד על התרשלות בטיפול רפואי, ואף תקופת האשפוז אינה תורמת להבנת ההתרשלות של הסגל הרפואית, אם הייתה כזאת.

מכל מקום, המשיב מס’ 1 מסר בסעיף 6 לתצהיר עדותו הראשית, כי הסביר למערערת שקיים סיכון, בשיעור של 20%, להתפתחות צלקות בלתי אסטטיות לאחר הניתוח. אף פרופ’ אולמן קבע בחוות דעתו, שקיים סיכון בשיעור של 19% לפתיחת התפרים לאחר הניתוח. פרופ’ אולמן סבור, שאת הצלקות הרחבות שנותרו בגופה של המערערת יש לייחס ל”פעירות החתכים ולריפוי הממושך”.

גם אם נניח שהסגל הרפואי לא התרשל בביצוע הניתוח או בתהליך הריפוי שלאחר מכן, שיעור הסיכוי לצלקות מכוערות שתיוותרנה לאחר הניתוח, שהמשיב ופרופ’ אולמן ציינו, הם שיעורים גבוהים (אחת מכל חמש מנותחות), ועל כן, היה צורך להבהיר את הדבר למערערת ולא להסתפק בהסבר שגרתי. רצוי היה שהדבר אף יבוא לידי ביטוי בכתב.

על כן, הגם שנטייתי לדחות את הערעור, הנני מצטרף לתוצאה אליה הגיעו חברי.

י’ כהן, שופט

אשר על כן אציע לקבוע כי לא הוכחה הטענה בדבר התרשלות מי מהמשיבים באופן בו בוצע הניתוח או טיפולי ההמשך, הגם שאין חולק כי אלו לא צלחו.

— סוף עמוד 15 —

אשר על כן הוחלט לקבל את הערעור. לחייב את המשיבים ביחד ולחוד לשלם למערערת סך של 60,000 ש”ח נכון למועד פסק הדין בערכאה הדיונית (31/12/10), בצירוף 20% שכ”ט עו”ד, ועוד החזר הוצאות לרבות שכ”ט למומחה מטעם המערערת, ד”ר גולדן, כנגד הצגת קבלה על ביצוע התשלום, משוערך מיום הוצאת התשלום ועד ליום 31/12/10.

הסכומים הנ”ל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד מתן פסק הדין בערעור.

כמו כן ישלמו המשיבים ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בערעור, בסך של 10,000 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין בערעור.

הסכומים הנ”ל ישולמו תוך 30 ימים מהיום.

העירבון, אם הופקד, יוחזר למפקיד באמצעות בא-כוחו.

הסכמת המערערת לניתוח התקבלה שלא מדעת:

הוחלט כאמור בסעיף לפסק-דינה של כבוד ס’ הנשיאה, השופטת ש’ וסרקרוג.

המזכירות תמציא העתקים לב”כ הצדדים.

ניתן היום, ו’ אדר תשע”ב, 29 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.

ש’ וסרקרוג, ס’ נשיאה

אב”ד

י’ כהן, שופט

ר’ שפירא, שופט

עורך דין רשלנות רפואית בישראל

מרפאת סאביק- פרשת הביציות ברומניה- תביעה על רשלנות רפואית

כפי שפורסם באמצעי התקשורת, 5 נשים בשנות ה-30 ו-40 שהיו ביום הפלישה של כוחות המשטרה על מרפאת “סאביק” ברומניה, החליטו לתבוע את משרד הבריאות, את בית חולים בני ציון ואת ד”ר לויט. התובעות טוענות כי ישנו קשר ישיר בין בית חולים בני ציון למרפאת סאביק ברומניה.

לטענת הנשים, כלים סניטריים ואף מצעים אשר היו במירפאה ברומניה העידו על הקשר בין מרפאת סביק לבין בית החולים בני ציון – ועל כן יש לו את מלוא האחריות לאשר אירע. מה גם, שלטענתן עם סיום הפרשה ושחרורם של הרופאים, לא הקים משרד הבריאות ועדת בדיקה ולא העמיד אף אחד לדין בפרשה.

אחת הנשים המתלוננות שיחזרה היום את אותו יום בו נערכה הפשיטה על המרפאה: “נכנסתי לחדר ופתאום הייתה פלישה של אותו כוח משטרתי רומני. בהתחלה חשבתי שזאת התקפת מחבלים. לא ידעתי מה זה. אבל עם מצלמות הטלוויזיה הבנתי שיש כאן איזושהי בעיה. התחילו לצעוק, הייתי על השולחן עם המכשיר שנמצא בתוכי”.

לעומת זאת, משרד הבריאות וגם בי”ח בני ציון טוענים לאורך כל הפרשה כי אין להם שום קשר עם מרפאת סאביק ברומניה וכי הם לא הפנו אליה נשים. “מדובר בעבודה פרטית של שני רופאים מחיפה”, טענו במשרד הבריאות וכן בבית החולים בני ציון.

על פי פרסומי התקשורת, בכתב תביעה אשר יוגש בימים הקרובים נחשף מכתב ששלח משרד הבריאות אל בית החולים בני ציון כבר בספטמבר 2006, 3 שנים לפני הפשיטה, ובו נכתב בין השאר כי : “חל איסור על הפעלת יחידה ברומניה לשם קבלת תרומת ביציות עבור נשים שנזקקות לכך בישראל. יש לידע נשים שמטופלות אצלכם, שמיועדות לטיפול בחו”ל”. מכתב זה מעיד, על פניו, על כך שבמשרד הבריאות דווקא ידעו – בניגוד לטענת משרד הבריאות.

בית החולים בני ציון מסר בתגובה כי: “מדובר בעבודה פרטית של רופאים, אין לנו שום קשר לכך – לא לפני פשיטה ולא אחריה. נמנענו מקשר ישיר עם מרפאה זאת”.

ניתוח בכף יד- רשלנות רפואית

שלום רב, אני עובדת בחברה פרטית של סיעוד מזה 10 שנים, ולפני כשנתיים עברתי ניתוח בכף יד וכיום אני עם 5% נכות. לאחרונה חלה החמרה במצבי וחשבתי לפתוח תיק תאונת עבודה. ברצוני לדעת מהו גובה הפיצוי הפוטנציאלי למצב זה של רשלנות רפואית של אורתופד?

ניתוח להוצאת כיס מרה- רשלנות רפואית?

נותחתי לפני כ-6 חודשים ניתוח כריתת כיס מרה בגלל פוליפ בגודל 1 ס”מ. התוצאות היו שלא היה לי כלל פוליפ ונותחתי לחינם. האם ניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית לקבלת פיצויים?

תביעת רשלנות רפואית- תביעות רשלנות רפואית

מתי יש “קייס” להגשת תביעות רשלנות רפואית?

מאת עו”ד ענת מולסון*

ישנם שני מצבים עיקריים בהם ניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית:

1. כאשר הייתה רשלנות בטיפול, או איחור באבחון מחלה, או אבחון שגוי של מחלה

 

לא כל טעות במעשיו של הרופא או בשיקול דעתו מהווים עילה להגשת תביעות רשלנות רפואית.

כאשר מדובר ברופא שהעניק את הטיפול הטוב ביותר שהיה ידוע באותה עת, או שאיבחן את מחלתו של התובע בהתאם לכל הידע הרפואי שהיה נכון לאותו מועד, ובכל זאת הסתבר בדיעבד שהיתה טעות, ונגרם נזק לתובע – אין מקום להגיש תביעת רשלנות רפואית. לא כל טעות נחשבת רשלנות רפואית. רק טעות שנובעת ממעשה או מחדל שיש בהם משום סטייה מהמקובל ומהסביר יחשבו כמאפשרים הגשת תביעות רשלנות רפואית
מבחן מקובל המסייע לבית המשפט לקבוע אם הרופא התרשל הוא מבחן “הרופא הסביר”.

כאשר הוכח שהרופא נהג כפי שכל רופא סביר היה צריך לנהוג בנסיבות הענין, ובהתאם לידע הרפואי העדכני הקיים – אין לקבוע שהיתה רשלנות רפואית מצדו, בודאי לא כאשר הוכח שהוא פעל בזהירות ובמסירות. רק טעות בלתי סבירה תחשב להתרשלות ואז ניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית.

החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להתאים לנורמות המקובלות אותה עת בעולם הרפואה, נורמות אשר באות לידי ביטוי בין השאר בידע הנתמך בספרות הרפואית העדכנית ובנסיון קודם.

2. כאשר בוצע ניתוח או טיפול רפואי מבלי שהוסבר לחולה כל הסיכונים הקיימים בניתוח זה

בהרבה מאד מקרים, אף אם הרופא לא התרשל, הרי שניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית, אם לא הסביר לחולה את הסיכונים הקיימים בסוג הטיפול או הניתוח שעליו לעבור, או בהיותו של הטיפול חדש יחסית או שישנן חלופות אחרות לניתוח זה.

על מנת לבדוק אם ניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית, יש להיפגש עם עו”ד העוסק בהגשת תביעות רשלנות רפואית, אשר יאסוף עבור את כל המסמכים הרפואיים ויתייעץ עם רופא מומחה על מת לקבוע אם אכן הרופא שטיפל בך התרשל בתפקידו, או שהייתה טעות סבירה. סוגייה זו מכונה “הסכמה מדעת לטיפול” והיא מעוגנת בחוק זכויות החולה ובפסיקת בתי המשפט. חשוב לציין כי אף אם הוחתמת על טופס הסכמה לניתוח ובו מצויינים הסיכונים והחלופות, עדיין על הרופא להוכיח כי הסביר לך בעל פה ובאופן ברור את אותם סיכונים וחלופות ואם לא מצליח להוכיח זאת- סיכוייך לזכות בתביעה גבוהים.

לשאלות בנושא או להערכת סיכויי תביעתך חינם, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון המייצגת מאות נפגעי רשלנות רפואית, בטלפון: 0524787850 או במייל: legal1@bezeqint.net או באמצעות הטופס שמשמאל

I spoke briefly with randy best, founder and chairman of academic partnerships, about mooc2degree and he was particularly pleased that this justdomyhomework.com initiative is making moocs more inclusive’ than they have been thus far

תביעת רשלנות רפואית- תביעות רשלנות רפואית- בתי חולים- רופאים- סורוקה, שניידר, רמב"ם, שיבא, בלינסון

תביעות רשלנות רפואית הוגשו בישראל כמעט כנגד כל בתי החולים הבאים

א

 

* אלין

* מרכז רפואי אסף הרופא

 

ב

 

* בית חולים בילינסון

* בית החולים לגליל המערבי – נהריה

* בית לוינשטיין

* בית רבקה (בית חולים)

* מרכז רפואי בני ציון

* מרכז רפואי ברזילי

 

ג

 

* בית חולים גולדה השרון

 

ה

 

* בית החולים האיטלקי (חיפה)

* מרכז רפואי הדסה

 

 

ה (המשך)

 

* בית החולים הדסה הר הצופים

* מרכז רפואי הלל יפה

* המרכז הרפואי ת”א ע”ש סוראסקי

* מרכז רפואי העמק

 

ו

 

* מרכז רפואי וולפסון

 

ז

 

* בית החולים רבקה זיו

 

י

 

* בית החולים יוספטל

 

כ

 

* מרכז רפואי כרמל

 

ל

 

* בית חולים לניאדו

 

מ

 

* מרכז רפואי מאיר

* מרכז רפואי מעיני הישועה

 

 

מ (המשך)

 

* משגב לדך

 

ס

 

* המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה

 

פ

 

* בית החולים פוריה

 

ק

 

* מרכז רפואי קפלן

 

ר

 

* מרכז רפואי רבין

* רמב”ם – הקריה הרפואית לבריאות האדם

 

ש

 

* המרכז המשולב לרפואה גריאטרית שוהם

* המרכז הרפואי ע”ש חיים שיבא – תל השומר

* מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל

* מרכז רפואי שערי צדק

 

תביעת רשלנות רפואית נמשכת שנים ספורות ויש להיות מיוצג ע”י עו”ד לרשלנות רפואית הבקיא בחוק ובפסיקה הרלבנטיים למקרה שלך

תביעת רשלנות רפואית – התהליך – שאלות ותשובות

איך מתבצע התהליך של תביעת רשלנות רפואית?

תחילת טיפול משפטי בענין תביעות רשלנות רפואית הוא באיסוף ותיעוד כל החומר הרפואי מהמוסד הרפואי בו טופלת. תהליך זה נמשך בד”כ מספר שבועות. לאחר קבלת התיק הרפואי, מועבר החומר למומחה הרפואי המתאים לצורך בדיקה וקביעה האם יש “קייס” לתביעה משפטית. בירור השאלה אם יש עילת תביעת רשלנות רפואית, עלול להמשך מס’ שבועות נוספים.

במידה והרופא המומחה מחליט כי אכן יש אפשרות להגיש תביעת רשלנות רפואית, יש צורך בקבלת חוות דעת רפואית אשר תצורף לתביעה. עד לקבלת חוות דעת עוברים מספר שבועות נוספים. לאחר שישנה חוות דעת מוכנה מכין עורך הדין את התביעה וגם כאן מדובר בכחודש עד להגשת תביעת רשלנות רפואית.

חוות דעת רפואית/משפטית צריכה להתייחס לשאלת הרשלנות הרפואית ולשאלת הנזק שנגרם כתוצאה ממנה.

באילו תביעות רשלנות רפואית המשרד שלכם מטפל? 

רק בתיקים המוערכים במעל מיליון ש”ח, בהם נגרם נזק קשה ובלתי הפיך,  בעיקר בזמן הריון, לידה, ניתוחים ואבחון בעיות כגון סרטן, התקף לב, אירוע מוחי וכד’.

 

תוך כמה זמן צריך להגיש תביעת רשלנות רפואית?

אצל מבוגרים שנפגעו, יש להגיש תביעת רשלנות רפואית תוך 7 שנים לאחר המועד שמתגבשת עילת תביעה, כלומר המועד בו התגלה לנפגע כי יש קשר בין הנזק ממנו הוא סובל והאירוע הרשלני. לאחר מכן התביעה “מתיישנת” ולא ניתן להגישה למעט במקרים חריגים. מה שקובע לעניין ההתיישנות הוא מועד גילוי הנזק, אולם אם הנזק ניתן היה לגילוי על פי חוות דעת רפואית, והתובע התעלם מקיומו של הנזק הרי שמירוץ ההתיישנות לא יעלה על 10 שנים ממועד גילוי הנזק.

אם מדובר ברשלנות אצל ילדים, מרוץ ההתיישנות מתחיל משעה שהקטין הפך לבגיר, כלומר מתחיל בגיל 18 ומסתיים בגיל 25.

 

כמה זמן נמשכת תביעת רשלנות רפואית?

משך חיי תביעת רשלנות רפואית ממועד הגשתה ועד לסיומה בפשרה או בפס”ד, הוא בד”כ בין שנתיים לארבע שנים ולעיתים אף יותר. רוב המקרים מסתיים בפשרה בין הצדדים. אני משתדלת, בתיקים שבהם אני מטפלת, לקצר כמה שיותר את משך התביעה, על מנת למנוע המשך הסבל של הלקוח ולסייע לו לקבל פיצוי מקסימלי בזמן מינימלי.

 

אילו הוצאות יש בהגשת תביעות רשלנות רפואית?

ראשית חשוב לציין- במידה וזוכים בתביעה- מוחזרות לך כל ההוצאות ששילמת שיפורטו להלן.

ההוצאה העיקרית של מגישי תביעות רשלנות רפואית היא חוות דעת רופא מומחה. כאמור, לא ניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית ללא חוות דעת כזאת שמפרטת מה הייתה הרשלנות ומה הנזק שנגרם ממנה. עלות חוות דעת רפואית משתנה ממקרה למקרה, מתחום לתחום ומרופא לרופא. באופן כללי מאוד ניתן לקבוע כי מתחם המחירים נע בין 8,000 ש”ח ל- 15,000 ש”ח. הסיבה לעלות הגבוהה היא שאין הרבה רופאים המוכנים לכתוב חוות דעת על רשלנות של חבריהם למקצוע.

לפני שמשלמים סכום זה, הרופא המומחה בד”כ בודק את החומר המצוי בתיק הרפואי וקובע אם יש בכלל טעם במתן חוות דעת רפואית או שלדעתו אין “קייס” להגשת תביעת רשלנות רפואית. עבור בדיקה ראשונית זו של הרופא, תשלם בד”כ בין אלף לאלפיים ש”ח. במידה והרופא קובע שלא הייתה רשלנות- אין צורך כמובן לשלם על חוות דעת רפואית, מאחר ובמקרה כזה- לא תוגש תביעה

במידה ויוחלט כי יש “קייס” להגשת תביעת רשלנות רפואית, המומחה בד”כ מוריד מעלות חוות הדעת הרפואית, את הסכום ששילמת לו עבור הבדיקה הראשונה הנ”ל.

הוצאות נוספות שעל הלקוח לשלם לפני הגשת התביעה הן אגרת בית משפט (בין אלף לאלפיים ש”ח) ואיסוף מסמכים רפואיים מהמוסדות השונים- כמה מאות שקלים בדרך כלל.
 

מהו שכר טרחת עורך דין עבור תביעת רשלנות רפואית?

תביעת רשלנות רפואית הינה תביעה מורכבת הדורשת מיומנות גבוהה וניסיון רב מצד עורך הדין המטפל בתיק. בישראל קייימים מעט מאד משרדי עורכי דין העוסקים אך ורק בתחום רשלנות רפואית וחשוב מאד לבחור עו”ד מאחד המשרדים הללו לטיפול בתביעתך, אחרת הסיכוי להפסיד בתביעה גדול יותר. עו”ד מנוסה בתחום יידע להמליץ לך לא להיכנס בכלל לתהליך של תביעה, אם יתברר לו שסיכויי הזכייה נמוכים, או שהנזק שנגרם קטן יחסית.

עורכי דין מטפלים בענייני תביעות רשלנות רפואית באחוזים מהפיצוי שמתקבל בסוף התביעה- בפשרה או בפס”ד. לרוב אחוזים אלו נעים, במשרדים מובילים בתחום, בין 25%-30% פלוס מע”מ מסכום הפיצוי. כאמור מומלץ מאד לא לתת את הטיפול בתביעתך לעו”ד שאינו עוסק אך ורק בתחום זה, גם אם שכר הטרחה שהוא דורש נמוך יותר, מאחר ובמקרה כזה סיכוייך לנצח פוחתים מאד או הפיצוי שתקבל יהיה נמוך. משרד מוביל בתחום יידע להשיג לך פיצוי גבוה יותר ובזמן קצר יותר. 
 

איזה פיצוי אפשר לקבל ע”י תביעת רשלנות רפואית?

נזקים זמניים, נזקים אסתטיים או נזקים לאנשים מבוגרים מאד- במקרים כאלו הפיצוי יהיה בגובה עשרות אלפי שקלים או קצת למעלה מכך- ואז אני בד”כ ממליצה לא להיכנס לתביעה שהיא כאמור תהליך ארוך ועם הוצאות ניכרות.

פיצוי של עשרות אלפי שקלים ניתן על נזקים קלים יחסית (בעיני בתי המשפט), כגון אסתטיים- קוסמטיים, בעיקר צלקות, טיפולי שיניים וכדומה, או במקרים שהיה נזק גדול יותר אך כעת הוא תוקן או נעלם. כמו כן, לצערי, בתי המשפט פוסקים פיצויים נמוכים במקרים של אנשים מבוגרים מאד שלא עבדו בזמן האירוע הרשלני ומצבם הרפואי היה לא טוב מלכתחילה.

בכל המקרים הנ”ל- שבהם לא כלכלי לנפגעים להגיש תביעה מאחר והפיצוי יהיה נמוך, קיימת אפשרות חלופית (שאין בצידה פיצוי אלא רק למנוע נזק דומה מאחרים או לעורר את המערכת)- להגיש תלונה למשרד הבריאות או לפנות לתקשורת כדי שתפרסם את המקרה. כמובן שיש עדיין אפשרות להגיש תביעה ולקבל פיצוי נמוך.

נזקים בלתי הפיכים בינוניים / קשים- במקרים של נזקים משמעותיים ובלתי הפיכים שכוללים בין היתר קיצור תוחלת חיים, כאב וסבל גדולים, הפסדי השתכרות, נכות קבועה או חלילה מוות- הפיצויים נעים בד”כ בין מאות אלפי שקלים למיליוני שקלים, תלוי בגורמים רבים כגון גיל, עיסוק, גובה הנכות וכדומה.

 

לשאלות נוספות בנושא או להערכת סיכויי ושווי תביעתך חינם, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה בראש העמוד 

Check out the full conference schedule https://writemyessay4me.org here tlipad15

סרטן השד – סרטן שד- רשלנות רפואית?

רשלנות רפואית- איחור באבחון סרטן, גידולים

רשלנות רפואית – סרטן השד, סרטן שד (גידול ממאיר או שפיר בשד)

כיצד מאבחנים סרטן שד?

ממוגרפיה – צילום רנטגן של השד. השד נלחץ בין שני לוחות מיוחדים לצילום רנטגן. לחיצת השד גורמת לאי נוחות

ולעתים אף לכאב אך מדובר בפרקי זמן של שניות בלבד.

אם במהלך הממוגרפיה יבחינו במצבים חריגים כלשהם בשד יש לבצע אחת או יותר מהבדיקות הבאות:

סריקת אולטרסאונד – סריקת אולטרסאונד יוצרת תמונה של השד על ידי שימוש בגלי קול בתדרים

גבוהים . הסריקה אינה כואבת ואורכת מספר דקות בלבד. שיטה זו יעילה במיוחד לאיתור ציסטות.

ביופסיה – לקיחת מדגם תאים מהשד לצורך אבחון. קיימות מספר שיטות לביצוע ביופסיה כפי שיפורט להלן. הרופא

בוחר באיזו שיטה לנקוט בהתאם לנסיבות הייחודיות של הגידול. יתכן ויהיה צורך לבצע יותר מביופסיה אחת.

בעצם ביצוע ביופסיה יש סיכון מסוים בהיווצרות צלקת אשר עלולה להקשות על איתור סרטן בעתיד.

ממוגרפיה בתהודה מגנטית( MRM-Magnetic Resonance Mammography )
סריקת MRI נותנת תמונה תלת ממדית של השד באמצעות תהודה מגנטית. זה אמצעי רגיש יותר מממוגרפיה

לאבחון מצבים חריגים ברקמות רכות. השימוש בתהודה מגנטית (MR Imaging- MRI) לאבחון גידולים בשד מאפשר

קבלת מידע חשוב המשלים את התוצאות שהתקבלו

באמצעי האבחון הראשוני – ממוגרפיה רגילה. בדיקת MRI לשד

נקראת MRM – Magnetic Resonance Mammography . בדיקת ה MRI יקרה מאד והמכשיר אינו זמין בכל

מרכז רפואי, ועל כן משתמשים בו לאבחון סרטן השד רק במקרים מיוחדים.

אמצעי זה הוכיח רגישות גבוהה באבחון סרטן שד חד מוקדי או רב מוקדי, בעיקר אצל נשים עם רקמת

שד סמיכה. השיטה לא אומצה כאמצעי שגרתי לאבחון גידולים בשד אבל יעילותה הוכחה היטב באבחון

של מקרים בעייתיים. עקב כך נחשבת טכניקה זו ליעילה במיוחד לאבחון סרטן שד אצל נשים צעירות שרקמת השד שלהן בדרך כלל סמיכה.

יחד עם זאת חשוב לזכור שבגלל הרגישות הגבוהה של אמצעי אבחון זה הוא מתאפיין גם באחוז

גבוה יחסית של “עודף אבחון”, כלומר אבחון גידול סרטני גם במקרה בו הגידול אינו קיים בפועל (false-positive ).

אחת הבדיקות החשובות ביותר שיש לבצע נקראת בדיקת קולטנים (רצפטורים) הורמונליים

טכנולוגיה חדישה לבדיקה האם

הסרטן התפשט לבלוטות הלימפה נקראת “טכניקת קישרית הזקיף” Sentinel Node Biopsy. בטכניקה זו מזריקים כמות קטנה של חומר רדיואקטיבי צבוע אשר מזהה את הבלוטה הראשונה ( “הזקיף הראשון”) המקבלת את נוזל הלימפה מהגידול. 

אם בלוטה זו נקיה משמעות הדבר בדרך כלל שגם שאר הבלוטות נקיות וניתן להימנע מכריתה מיותרת של בלוטות הלימפה מבית השחי.

שלבים בהתפתחות סרטן השד (Staging)

השלב אליו הגיע גידול סרטני נקבע על פי גודלו ומידה התפשטותו, והגדרת השלב תהווה גורם מכריע בקביעת תכנית הטיפולים שלך.

החל מינואר 2003 נכנסה לתוקף שיטת דירוג חדשה לשלבים השונים של סרטן השד. על פי הדירוג החדש השלבים הם:

שלב “0” – לא פולשני ( in situ ) – הגידול נמצא בתעלות החלב בלבד ( ducts ) ולא פיתח את

היכולת להתפשט.

שלב “I” – גודל הגידול פחות מ- 2 ס”מ והוא אינו מפושט.

שלב ” II ” – כל אחד מהמצבים הבאים:

הגידול בגודל 5 – 2 ס”מ
הגידול התפשט ל- 1-3 בלוטות בבית השחי באותו צד של השד החולה.
גודל הגידול יותר מ- 5 ס”מ אך הוא טרם התפשט לבלוטות הלימפה או לחלקי גוף אחרים.
שלב ” III ” – כל אחד מהמצבים הבאים:

הגידול קטן מ- 5 ס”מ והתפשט ל- 4-9 בלוטות בבית השחי
הגידול גדול מ- 5 ס”מ והתפשט ל- 1-9 בלוטות בבית השחי
הגידול התפשט לדופן בית החזה או לעור ו- 0-9 בלוטות נגועות
הגידול בכל גודל שהוא והתפשט ל- 10 או יותר בלוטות לימפה בבית השחי.
הגידול בכל גודל שהוא והתפשט לבלוטות לימפה באזור infraclavicular (מתחת לעצם הבריח) או לבלוטות לימפה באזור על-בריחי (supraclavicular) או לבלוטות שלאורך ה- internal mammary (בחזה בסמוך לעצם).

שלב “IV” גידול בכל גודל, בלוטות לימפה נגועות או לא, אך הסרטן התפשט לחלקי גוף אחרים מעבר לשד ולבלוטות הלימפה.

הגשת תביעת רשלנות רפואית על איחור באבחון סרטן שד

במידה והרופאים איחרו לאבחן את סרטן השד במועד בו רופא סביר אמור היה לאבחן, קמה לך עילה לתביעת רשלנות רפואית כנגד הרופאים ו/או המוסד הרפואי אשר איחר לאבחן. גובה הפיצוי תלוי כמובן במשך האיחור ובאפשרויות ההחלמה.

יש לצרף לכתב התביעה, חוות דעת של רופא מומחה אשר יקבע אם אכן הייתה רשלנות ואיזה נזק נגרם כתוצאה ממנה.

חלק מהמידע בעמוד זה באדיבות אתר “אחת מתשע”

ליעוץ נוסף בנושא רשלנות רפואית בכל הקשור לאבחון או גילוי מאוחר, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון המייצגת מאות נפגעי רשלנות רפואית, בטלפון: 0524787850 או במייל:
legal1@bezeqint.net

Org mba admission essay samples and feel free to follow me on twitter nickcombsedu