קשר סיבתי בין אירוע לבבי לבין עבודה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה
24 יוני 2012
ב”ל 1232-07 ברוניסלבה זוהר נ’ המוסד לביטוח לאומי בפני
כב’ השופטת מיכל אריסון-חילו
נציג עובדים מר סלים אסחאק, נציג מעסיקים מר אלי פיילר
התובעת
ברוניסלבה זוהר ת.ז. 01447499
ע”י ב”כ עו”ד עשהאל בר-נס
נגד
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע”י ב”כ עו”ד יפעת קונה
פסק – דין 1. התובעת, גב’ ברוניסלבה זוהר, אחות במקצועה, הגישה למוסד לביטוח לאומי (להלן – הנתבע וגם המוסד), שתי תביעות. בתביעה שהוגשה לנתבע ביום 8.7.2001 ביקשה להכיר באירוע מיום 11.12.2000 כתאונת עבודה ובתביעה שהוגשה לנתבע ביום 5.5.2003 ביקשה להכיר באירוע מיום 19.11.2000 כתאונת עבודה (ר’ מוצגים נ/1 ו– נ/2).
2. שתי התביעות נדחו על ידי הנתבע. התביעה בתיק מושא דיוננו הוגשה בעניין דחית התביעה שהוגשה לנתבע ביום 5.5.2003 ונדחתה במכתב הדחיה מיום 17.5.2006, ברם בהסכמת הנתבע צורפה לדיון בתיק גם התביעה שהוגשה לנתבע ביום 8.7.2001 ונדחתה במכתב הדחיה מיום 11.3.2002.
אלה העובדות העולות מהחומר שהונח בפנינו 3. התובעת, ילידת 1949, אחות במקצועה. בתקופה הרלוונטית לתביעה עבדה התובעת כאחות בבית החולים הסיעודי גרף, בחיפה.
4. התובעת טוענת כי ביום 19.11.2000 בעקבות נפילה של אחת החולות במחלקה בה עבדה, התעורר ויכוח סוער בינה לבין עובדת כח עזר במחלקה, ויכוח שהותיר את התובעת נסערת מאד וחשה ברע.
5.
6. — סוף עמוד 1 —
7. התובעת טוענת כי גם ביום 20.11.2000 לא חשה בטוב וקבעה תור למחרת היום, אצל רופא המשפחה בקופת חולים. כמו כן בוצעה לתובעת בדיקת א.ק.ג במקום עבודתה בבית חולים גרף שנמצאה תקינה (ר’ מוצג ת/2). 8. ביום 21.11.2000 ביקרה התובעת אצל רופא המשפחה בקופת חולים, ד”ר שמעון מיכאלי, והתלוננה על כאבים בחזה מזה מספר ימים ד”ר מיכאלי סבר כי מדובר בדלקת בשריר ורשם לתובעת טיפול תרופתי נגד כאבים והפנה אותה למכון הלב (ר’ מוצג נ/7). מרישומו של ד”ר מיכאלי מיום 20.12.2000 עולה כי התובעת לא פנתה למכון הלב (ר’ מוצג נ/11).
9. התובעת עבדה כרגיל עד ליום 23.11.2000.
10. ביום 23.11.2000 נעדרה התובעת מעבודתה.
11. ביום 25.11.2000 (יום שבת) בעת ששהתה בביתה חשה התובעת שלא בטוב ומשפחתה הזמינה לה רופא ממוקד רפואי. הרופא מטעם המוקד בדק את התובעת בביתה בשעה 17:30, וביצע בדיקת א.ק.ג בשידור טלפוני. בבדיקת א.ק.ג זו הופיעו, ככל הנראה, שינויים איסכמיים אצל התובעת. לפיכך הפנה הרופא את התובעת לחדר מיון. מאחר וכאביה של התובעת חלפו באותה עת, החליטה התובעת שלא ללכת לחדר מיון (ר’ מוצג נ/9).
12. בבוקר יום 26.11.2000 פנתה התובעת לרופא המשפחה שלה, ד”ר מיכאלי. לאחר בדיקת התובעת ובדיקת א.ק.ג הפנה ד”ר מיכאלי את התובעת לצילום חזה וצלעות, ברם לא הפנה אותה לחדר מיון (ר’ מוצגים ת/3 ו-נ/8). ד”ר מיכאלי נתן לתובעת אישור מחלה מיום 23.11.2000 ועד ליום 27.11.2000 וכן החליף את הטיפול התרופתי של התובעת לכדורים חזקים יותר נגד כאבים.
13. מיום 28.11.2000 ועד ליום 11.12.2000 עבדה התובעת באופן רגיל בעבודתה.
14. ביום 11.12.2000 בעת שהתובעת הייתה בעבודתה היא חשה ברע. הרופאה במקום עבודתה של התובעת ביצעה לתובעת בדיקת א.ק.ג ולאור תוצאותיה שלחה את התובעת מיידית לחדר המיון בבית החולים בני ציון בחיפה (ר’ מוצגים ת/4 ו-נ/6).
15. בבית החולים בני ציון בחיפה נמצא שהתובעת לקתה באוטם קידמי שהסתבך בהפרעות קצב חדריות והיא אושפזה בבית החולים. במהלך האשפוז בוצע אנגיאופלסטיה והשתלת תומך LAD and RCA (ר’ מוצג נ/5).
16.
17. — סוף עמוד 2 —
18. התובעת שוחררה מבית החולים ביום 24.12.2000 ושהתה בחופשת מחלה. למעשה מיום 11.12.2000 לא חזרה לעבודתה בבית החולים גרף.
19. התובעת הגישה ביום 26.6.2003 תביעת נזיקין לבית משפט השלום בתל אביב (ת.א. 40750/03), בעילת רשלנות רפואית כנגד רופא המשפחה שלה וכנגד קופת החולים. התביעה הסתיימה בפשרה (ר’ מסמכים שוהגשו ע”י ב”כ הנתבע ביום 29/6/2009) גדר המחלוקת 20. התובעת טוענת לקיומם של שני אירועים חריגים בעבודתה. הראשון, ביום 19.11.2000 במהלך עבודתה בבית החולים נפלה, לטענתה, חולה, והתובעת התווכחה ויכוח סוער עם אחת העובדות וכתוצאה מזה חשה כאבים עזים בחזה המקרינים לגב, כאבים ביד וקוצר נשימה (להלן – האירוע הראשון). האירוע השני, התרחש ביום 11.12.2000 כאשר במהלך עבודתה התרגזה התובעת לאחר שאחות במחלקה לא ביצעה את עבודתה ועל התובעת היה לעשות זאת במקומה (להלן – האירוע השני).
21. הנתבע טוען מנגד, כי התובעת לא הוכיחה את האירועים הנטענים על ידה. עוד טוען הנתבע כי מתח מתמשך אינו מהווה אירוע תאונתי. 22. מטעם התובעת העידו: התובעת בעצמה, וכן הגב’ סבטלנה גרינברג, אחות בבית החולים גרף, הגב’ חנה בן הרוש, עובדת כח עזר בבית החולים גרף והגב’ מרגריטה פרוטפופוב, עובדת כח עזר בבית החולים גרף. מטעם הנתבע העידה הגב’ תמר סרוסי, האחות הראשית בבית החולים גרף.
דיון והכרעה 23. סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ”ה–1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי וגם החוק) קובע:
” ‘תאונת עבודה’ – תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו…”
סעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי קובע:
“תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך; ואולם תאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין, בין שאירעה לעובד ובין לעובד עצמאי, אין רואים אותה כתאונת עבודה אם הוכח כי השפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים”.
24.
25. — סוף עמוד 3 —< br />26. באשר לאוטם שריר הלב, נקבע בפסיקה כי נקודת המוצא היא שבמבוטח מקננת מחלת לב כלילית, אשר בסופו של דבר, ללא קשר לעבודה, עלולה לגרום להופעת אוטם שריר הלב. לעיתים, ניתן לקשור בין אירוע חריג בעבודה, שהוא הגורם המשרה (הזרז – TRIGGER) לבין הופעת האוטם במועד שבו הופיע (עב”ל 481/99 המוסד לביטוח לאומי – דוד מכלוביץ, פד”ע לח 461; 1198/01 יעל רזיאל – המוסד לביטוח לאומי, פד”ע לט 165, 175)
על מנת שאוטם שריר הלב בו לקה המבוטח יוכר כתאונת עבודה, יש להוכיח קיומו של אירוע חריג בחיי עבודתו, קרי – אירוע יוצא דופן מבחינת המאמץ הגופני או הנפשי, אשר אירע ביום הופעת האוטם או בסמוך לכך (ר’ דב”ע מו/0-138 דן יצחק נ’ המוסד לביטוח לאומי, פד”ע י”ח 315; בג”צ 1199/92, 4118/92 לוסקי ואח’ נ’ ביה”ד הארצי לעבודה, פד”י מז(5) 734). בחינת חריגותו של האירוע נעשית על בסיס סובייקטיבי, אך עם זאת נפסק כי הבחינה הסובייקטיבית כשלעצמה מצריכה ראיות אובייקטיביות, ואין די בעצם אמירה של המבוטח כדי להוכיח קיומו של אירוע חריג (ר’ עב”ל 415/09 חיים שלי – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 5.9.2010).
בהוכחת האירוע יש ליחס משקל רב לאנמנזה, רישומי בית החולים וקופת החולים, מתוך ידיעה, שהיא פרי נסיון, שרישומים אלה מהימנים ומדוייקים (ר’ דב”ע מב/0-160 אבו ערב עלי נ. המל”ל פד”ע טו עמ’ 281), שכן יש להניח כי אדם המאושפז בבית חולים ימסור את העבודות הנכונות על מנת לזכות בטיפול הנכון (ר’ דב”ע מט/0-23 המוסד לביטוח לאומי נ. שמעון הירשהורן פד”ע כ’ עמ’ 349).
27. לאחר ששמענו את העדויות ובחנו את כל החומר שהונח בפנינו לא שוכנענו בהתקיימותם של אירועים חריגים בעבודתה של התובעת ביום 19.11.2000 וביום 11.12.2000. להלן טעמנו. האירוע הנטען הראשון מיום 19.11.2000
28. גרסת התובעת כפי שהובאה בפנינו היא, כי בתאריך 19.11.2000, בסמוך לשעה 13:00 עבדה במשמרת בוקר ושימשה כאחות אחראית. יחד עמה עבדה אחות נוספת בשם סבטלנה, ושלוש עובדות נוספות המשמשות ככח עזר בבית החולים. שתיים מהן, הגב’ חנה בן הרוש והגב’ ריטה היו ותיקות, ואילו הגב’ אלקה הייתה חדשה. התובעת הטילה על אלקה לנקות ארונות וכלים. התובעת טוענת כי בשעה 13:00 שמעה צעקות והתברר לה כי אלקה הפילה חולה. וכך העידה התובעת בפנינו:
“רצתי לחדר שממנו באו הצעקות ושם ראיתי שני כוח עזר, חנה וריטה שעבדו עם החולים שלהם. וחנה אמרה לי ברונייה (התובעת), אלקה הפילה חולה. רצתי לחדר ממול ושם לא היה אף אחד חוץ מהחולה והסרתי את השמיכה וראיתי את מה שראיתי, קודם כל נורא התרגזתי שהחולה נפלה, התרגזתי שאלקה לקחה את החולה כי היא לא יכולה לגעת בחולים זה לא תפקידה. טיפלתי בחולה במה שהייתי חייבת, קראתי לאלקה לחדר ושאלתי למה היא עשתה את זה, והיא צעקה עלי שהיא לא עשתה את זה, ואני התרגזתי עליה.”
— סוף עמוד 4 —
(ר’ עמ’ 7 לפרוטוקול ש’ 11-16)
לדברי התובעת, הויכוח נמשך מספר דקות ולאחריו הרגישה כאבים בחזה וחשה שלא בטוב.
התובעת ציינה בתצהירה, כי כשראתה את החולה שוכבת במיטתה ומדממת, הייתה בשוק, נלחצה מאוד, שכן חשבה שעבודתה והרישיון המקצועי שלה נמצאים בסכנה לאור נפילתה של החולה. התובעת ציינה עוד בתצהירה, כי היא החלה לרעוד והרגישה “שהיא מתפוצצת”. לגרסתה, היא התרגשה מאוד ומיד לאחר הויכוח עם אלקה היא הרגישה כאב חד. התובעת טענה בתצהירה כי מעולם לא התרחשו אירועים חריגים כאלו ומעולם לא התרגזה בצורה כל כך קשה כמו בוויכוח עם אלקה וכי מעולם לא פחדה והתרגשה כמו באותו הרגע.
29. בשונה בכך, בתביעה שהגישה התובעת לנתבע ביום 5.5.2003 באשר לאירוע הנטען מיום 19.11.2000, תיארה התובעת את הפגיעה באופן הבא: “עקב התרגזות וויכוח חריף עם עובדת אחרת הרגשתי כאבים בחזה וחולשה.” (ר’ מוצג נ/1). הנה כי כן, בתביעתה לנתבע לא ציינה התובעת דבר על הפלת חולה על הרצפה על ידי עובדת כח העזר, אלקה – ברי כי אירוע הנפילה – אם אכן אירע – הוא משמעותי ביותר והיה מקום לציינו בתביעה שהוגשה לנתבע.
בנוסף עומד לרועץ לתובעת חוסר התיעוד של האירוע במסמכי בית חולים גרף. התובעת העידה בפנינו כי האירוע הנטען היה חריג ביותר באופיו וזו הייתה הפעם הראשונה שקרה אצלה במשמרת (ר’ עמ’ 3 לפרוטוקול ש’ 1-5). כן העידה התובעת ש”אם קורה משהו, יש רופאה במשמרת והיא בודקת את הנעשה ואנו רושמים הכל בתיק של החולה וגם ברפורט של המחלקה” (ר’ עמ’ 3 לפרוטוקול, ש’ 13-14). התובעת ציינה כי היא דיווחה לאחות הראשית, הגב’ תמר סרוסי על המקרה (ר’ עמ’ 3 לפרוטוקל, ש’ 24-25). גם העדות מטעם התובעת העידו כי האחות הראשית תמר סרוסי והרופאה ועוד רופאים ידעו על האירוע (ר’ עמ’ 11 לפרוטוקולל ש’ 24-27, עמ’ 12 ש’ 25-21, עמ’ 13 ש’ 1, עמ’ 16 ש’ 5-6). דא עקא, שהאחות הראשית של בית החולים גרף, גב’ תמר סרוסי, העידה בפנינו כי לא דווח לה על האירוע והיא אינה יודעת על אירוע כזה (ר’ עמ’ 19 לפרוטוקול, ש’ 3). עוד העידה בפנינו הגב’ סרוסי: “בית הדין צריך להבין שאירועים כאלה חריגים בסדר גודל כזה מדווחים מיד הן לי והן להנהלת בית החולים מכיוון שאם זו חולה שנמצאה מדממת כפי שתואר, כנראה צריך לשלוח לבית חולים לתפירה או לאיזה שהוא טיפול כי אנו בית חולים סיעודי ואין לנו רנטגן ולא רופא כירורג. נראה לי שכאן משהו הוצא מהקשרו וזו דעתי” (ר’ עמ’ 19 לפרוטוקול, ש’ 11-16).
בהמשך העידה גב’ סרוסי: “אם קורה אירוע חריג של נפילה או כל אירוע חריג כגון נפילה, דימום, חולה דחף חולה ועוד דברים אנו חייבים למלא דוח אירוע חריג שהוא ממולא בשלושה העתקים לא רק על ידי האחות, אלא על ידי אחות, רופא ואחר כך אני עושה
— סוף עמוד 5 —
הסקת מסקנות לג בי האירוע ואיך למנוע אותו. לא יכול להיות מצב שממולא דוח על אירוע חריג ומישהו מהצוות לא יזכור, או הרופאה שעבדה או אני או ההנהלה כי זה מגיע בשלושה העתקים, להנהלה, אלי ולתיק החולה” (ר’ עמ’ 21 לפרוטוקול, ש’ 21-26). גב’ סרוסי נתבקשה על ידי ב”כ הנתבע לחפש דיווחים לגבי האירוע הנטען מיום 19.11.200 ועל כך השיבה: “לא מצאתי, יש לי בעיה אני לא יודעת על איזה אירוע מדובר או על איזה חולה מדובר. לא מצאתי בשנת 2000 תיאור כזה מתועד אצלי” (ר’ עמ’ 19 לפרוטוקול, ש’ 21-23).
התובעת לא הציגה בפנינו כל מסמך אשר יש בו ראיה לכך שאירוע כזה התרחש. אין כל מסמך מבית החולים המתעד נפילתה ופציעתה של חולה ביום 19.11.2000, או בסמוך לכך, במחלקה בה עבדה התובעת ואנו סבורים כי לו באמת היה מתרחש אירוע חריג שכזה, היה הדבר בא לידי ביטוי ברישומי בית החולים והאחות הראשית, גב’ סרוסי, היתה לבטח יודעת עליו.
30. דבר נוסף העומד לרועץ לתובעת הינם המסמכים הרפואיים שלה, בהם אין כל איזכור של האירוע הנטען. ביום 21.11.2000 פנתה התובעת לרופא המשפחה בקופת חולים, ד”ר שמעון מיכאלי. בפנקס הרפואי נרשם ב”גורם המשלם”: “ביקור רגיל” (ולא “תאונת עבודה”). בתלונות וסיבת הפניה נרשם: “במספר הימים האחרון מרגישה כאבים בחזה פתאומיים שמופיעים תמיד אחרי מאמץ של עליה ברגל. לאחר שנחה משתחררת מהכאב. הכאב ‘עוצר נשימה’ לפי תיאורה.” (כך במקור, ר’ מוצג נ/7). יוטעם כי ברישום בפנקס הרפואי מיום 21.11.2000, אין כל ציון בדבר נפילת חולה, או התרגזות או ויכוח בעבודה, או כל אירוע חריג אחר בעבודה.
ביום 25.11.2000 הוזמן לביתה של התובעת רופא ממוקד רפואי. מהתעודה הרפואית עולה כי התובעת התלוננה כי 3 ימים קודם לכן הופיעו כאבים בחזה, לחץ, בזמן מאמץ וחולף במנוחה. גם במסמך זה אין כל איזכור לאירוע או ויכוח כלשהו בעבודה (ר’ מוצג נ/9). ביום 26.11.2000 פנתה התובעת פעם נוספת לרופא המשפחה, דר שמעון מיכאלי. בכרטיס הרפואי נרשם ב”תלונות”: “כאבים בבית הצלעות משמאל.”(ר’ מוצג נ/8). גם בביקור זה אין כל איזכור לאירוע חריג או ויכוח כלשהו בעבודה.
הנה כי כן, במסמכים הרפואיים לא רק שאין כל איזכור לאירוע הנטען, אלא יש בהם גירסה אחרת באשר לנסיבות הופעת הכאבים ולפיה הכאבים מופיעים בשעת מאמץ ועליה ברגל.
31. התובעת אמנם טוענת כי סיפרה לרופא המשפחה על האירוע בעבודה, אך הוא לא רשם זאת. סבורים אנו, כי לו התובעת הייתה מדווחת לרופא המשפחה על אירוע חריג בעבודתה, הדבר היה בא לידי ביטוי ברישומים הרפואיים, כפי שציין רופא המשפחה, כי התובעת מתארת את הכאב כ”עוצר נשימה”, וכפי שנרשם כי הכאבים מופיעים אחרי מאמץ של עליה ברגל. התובעת אומנם טוענת כי הגישה את תביעת הרשלנות נגד רופא המשפחה בשל כך שלא רשם
32. — סוף עמוד 6 —
33. את תלונותיה במדויק, ברם מעיון במסמכי תביעת הרשלנות, שהגישה התובעת, עולה כי תביעת הרשלנות הוגשה בעילת איבחון שגוי וטיפול לקוי, ובעיקר מתייחסת ליום 26.11.2000 מועד בו חלו שינויים איסכמיים בליבה של התובעת, אך לא אובחנו על ידי רופא המשפחה כבעיה לבבית. אבחון שגוי וטיפול לקוי אין משמעו כי רישום תלונותיה של התובעת אינו מדויק אף הוא (ר’ המסמכים שהוגשו בצירוף להודעת הנתבע מיום 29.6.2009).
זאת ועוד, בכתב התביעה שהגישה התובעת נגד קופת חולים ורופא המשפחה צוין כי “ביום 19.11.00 סבלה התובעת כאב חזק ביותר ממרכז החזה דרך השד השמאלי למרכז הגב….באותו לילה הופיעו כאבים בשכיבה.” (ר’ סעיף 5 לכתב התביעה). הנה כי כן, גם כאן אין כל איזכור מטעם התובעת, לאירוע בעבודה, שהוגדר על ידי התובעת כה חמור וחריג אשר גרם לה להתרגשות ולחץ נפשי. למעלה מכך, מכתב תביעה זה עולה בבירור כי התובעת התלוננה על כאבים הנובעים ממאמץ לרבות זה הכרוך בטיפוס בעליה (סעיף 37(ג) לכתב התביעה).
34. התובעת אף לא הגישה תביעה למוסד בגין האירוע הנטען מיום 19.11.2000, אלא רק ביום 5.5.2003, בחלוף כ- 3 שנים, וזאת כאשר לגבי האירוע הנטען מיום 11.12.2000, הגישה תביעה כבר ביום 8.7.2001. התובעת טענה כי לא ידעה שהיה לה התקף לב ולכן לא הגישה תביעה למוסד לביטוח לאומי (ר’ עמ’ 2 לפרוטקול ש’ 3-15). מאידך גיסא, בהודעתה לחוקר המוסד טענה התובעת כי פנתה באותה תקופה לנתבע, אך הוא לא קיבל את זה וכיום מטפל בעניינה עו”ד (ר’ עמ’ 4 למוצג נ/4).
35. עוד יוטעם כי התובעת לא המציאה לנתבע טופס בל/250 ממולא על ידי מעסיקה, בית החולים גרף, בגין אירוע הנטען מיום 19.11.2000 ובתביעה שהגישה לנתבע, לא ציינה מתי מסרה הודעה למעסיקה על הפגיעה, כך גם המעסיק לא מילא דבר בתביעה (ר’ מצג נ/1).
36. בנסיבות אלה גרסתה של התובעת אינה אמינה ואינה מהימנה עלינו ואין אנו מקבלים אותה. 37. התובעת אמנם, הביאה לעדות שלוש עדות מטעמה התומכות בגרסתה, ברם לא מצאנו כי עדות אלה אמינות ומהימנות עלינו, אלא התרשמנו כי העדויות הן מגמתיות במטרה לסייע לתובעת, בתביעתה. העדויות זהות במהותן והעדות זכרו פרטי פרטים, שאין זה סביר שתזכורנה אותם, בחלוף 9 שנים ממועד ההתרחשות הנטען (האירוע הנטען הוא משנת 2000, והעדות העידו בבית הדין בשנת 2009, בחלוף 9 שנים).
עוד ראוי לציין, לטעמנו, כי, עדת הנתבע גב’ תמר סרוסי ציינה בעדותה, כי ערב לפני הדיון, שהיתה אמורה להעיד בבית הדין, צילצלה אליה התובעת וניסתה להזכיר לה את האירוע (ר’
— סוף עמוד 7 —
עדותה של גב’ סרוסי בעמ’ 19 לפרוטוקול ש’ 11-12 ובעמ’ 21 ש’ 8-12). הנה כי כן, הגם שגב’ סרוסי הינה עדה מטעם הנתבע ואין התובעת רשאית לשוחח עמה בעניין התביעה, צילצלה התובעת אל גב’ סרוסי על מנת לרענן את זיכרונה באשר לאירוע, לקראת עד] ]>

פס"ד- תביעה על רשלנות רפואית בביצוע ביופסית שד

 

בית משפט השלום בירושלים

ת”א 5047-09 כהו נ’ הסתדרות מדיצינית הדסה

 

בפני

כב’ הסגן נשיאה כרמי מוסק

התובעת

רינה כהן

נגד

הנתבעת

הסתדרות מדיצינית הדסה

פסק דין

 

הרקע לתביעה

1. התובעת טוענת כי בעקבות הליך שיגרתי של ביופסיה שעברה אצל הנתבעת נגרמו לה נזקי גוף שונים וזאת בעיקר עקב התרשלות הנתבעת והרופאים מטעמה בביצוע הפרוצדורה.

2. אין מחלוקת כי רופאה מטעם הנתבעת בשם ד”ר תניר אלוייס (להלן: הרופאה) הפנתה את התובעת ביום 4.11.03 לאשפוז בבית החולים הדסה הר הצופים וזאת לצורך ביצוע ניתוח הביופסיה שנקבע ליום 6.11.03. הרופאה כתבה על טופס ההפניה “נא טיפולכם ואישורכם דחוף”. (ההפניה מסומנת מסמך 25 בתיק המוצגים שהגישה הנתבעת, להלן: תיק המוצגים).

3. כדי שניתן יהיה לבצע את הביופסיה, קיים תהליך מוקדם יותר של סימון מקום הממצא החשוד. אצל התובעת התגלה ממצא חשוד בשדה השמאלי ועל כן היה צורך לבצע הליך של סימון המקום שבו יש לבצע את הביופסיה. הסימון נעשה על ידי תיל דק שמוחדר לשד ומסמן את מקום הביופסיה. הליך זה נעשה לפני הביופסיה. על פי מסמך 10 שבתיק המוצגים התובעת הופנתה לקופת חולים מאוחדת כדי לבצע את הסימון. הדבר נעשה בקופת חולים ביום 5.11.03 היינו יום אחד לפני ביצוע הביופסיה. על פי מסמך 10 הוחדרה מחט על ידי הרופא המבצע לאחר שבוצעה הרדמה מקומית. כמו כן, נעשה צילום לאחר ההחדרה. לאחר שהמחט הוחדרה ובעקבותיה התיל, על פי האמור במסמך 10, המחט הוצאה והתיל הושאר עמוק. תוך כדי כך, התיל נמשך עמוק אל מתחת לשטח העור אך קצהו נמוש בקלות. על פי צילום צדדי שנעשה נראה שהתיל נמצא לכל אורכו של השד.

4. התובעת טוענת כי ביום ביצוע הביופסיה הרופאה אמרה לה שהיא ממהרת מאחר ועליה לנסוע לחו”ל. טענה זו עליה חזרה התובעת בעדותה, לא הוכחשה על ידי הרופאה שהעידה.

— סוף עמוד 1 —

5. בתיק המוצגים קיים מסמך 18 בו נאמר כי התובעת מופנית לביצוע ביופסיה פתוחה בהנחיית מחט שבוצעה יום טרם קבלתה. התובעת עברה סימון בקופת חולים.

6. אין חולק כי התובעת עברה את הביופסיה אצל הנתבעת שבוצעה על ידי הרופאה. במסמך 16 שהוא תעודת השחרור נאמר כי המהלך לאחר הניתוח תקין, ללא סיבוכים, התובעת נינוחה, ללא סימן זיהום בפצע הניתוח.

7. לאחר שהתובעת שוחררה מבית החולים הופיעו אצלה עוד איזה כאבים באזור פצע הניתוח ובעקבות כך פנתה התובעת לטיפול רפואי. ביום 12.11.03, פנתה התובעת לנתבעת. על פי מסמך 64 נצפה בפצע מעט אודם ללא הפרשה, הפצע נראה תקין.

8. לאחר שהתובעת שוחררה מבית החולים החלו להופיע הפרשות מהחתך הוא נפתח. התובעת פנתה לטרם שם קיבלה טיפול אנטיביוטי, ב-3 הזדמנויות באמצעות עירוי. התובעת הופנתה לאחר מכן לבית החולים. ביום 16.11.03 הובחן בבית החולים סביב אזור הביופסיה רגישות, אודם, פתיחה של הצלקת, והפרשה מוגלתית. נלקחה תרבית ונמצא חיידק מסוג E.COLI (להלן החיידק). מדובר בחיידק שמוגדר כחיידק גרם שלילי ומקורו באזור המעיים. התובעת קיבלה אצל הנתבעת טיפול אנטיביוטי דרך הוריד והיא שוחררה לאחר 5 ימי אשפוז (נספח ד’ לתצהיר התובעת). לאחר מכן, סבלה התובעת מכאבים, הפצע נותר פתוח והיא פנתה מספר פעמים לטיפולים רפואיים בקופת חולים וזאת במשך 4 חודשים. תקופה מסוימת הוחלפו החבישות מידי יום.

9. לאחר שהפצע התאחה, טוענת התובעת כי נותר עיוות בשד, נותרה צלקת עמוקה, הפטמה התעוותה וחדרה לפנים השד.

10. ללא כל קשר לאירועים שתוארו עד כה, בחודש מרץ 2005 עברה התובעת ממוגרפיה שיגרתית ואז הובחן חלק מתכתי של תיל הסימון שנותר בשד וזאת מהבדיקה ביום 5.11.03. התובעת התייעצה עם פרופ’ דורסט כירורג מבית החולים ביקור חולים שהמליץ שלא לנתח ולהתיר את התיל במקומו. (נספח ז’ לתצהיר התובעת). מבלי כל קשר לאמור לעיל, בחודש ינואר 2009 עברה התובעת כריתה חלקית של השד השמאלי לאחר שהובחן אצלה גידול קטן ללא גרורות.

11. בפי התובעת מספר טענות כנגד הנתבעת:

א. הנתבעת התרשלה בכך שנותר חלק מהתיל בתוך השד.

ב. הנתבעת התרשלה בכך שנגרם הזיהום כתוצאה מהחיידק, זאת מעצם העובדה שנגרם זיהום מחיידק שלא צריך להיות בחדר הניתוח, וכן התרשלה הנתבעת בכך שלא נתנה לתובעת אנטיביוטיקה עוד קודם לתהליך הביופסיה, בפרט כאשר

— סוף עמוד 2 —

הסימון בתיל נעשה יום קודם לניתוח ולא סמוך לניתוח כפי שמקובל לטענת התובעת.

ג. התובעת לא הוחתמה כדין על טופס הסכמה לניתוח ולא הוסברו לה הסיכונים הכרוכים בניתוח. בעקבות כך נגרמה פגיעה בזכות התובעת לאוטונומיה על גופה.

ד. מעשי הנתבעת או מי מטעמה מהווים תקיפה.

הכרעה במחלוקות

12. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית וכן חוות דעת של מומחה מטעמה.

13. למעשה באשר להתרחשות העובדתית, התובעת היא עדה יחידה וברור כי היא מעוניינת בתוצאות המשפט, ועל כן חובה על ביהמ”ש להתייחס בזהירות המתחייבת מהחוק והפסיקה לעדותה של התובעת.

14. מטעם הנתבעת העידו הרופאה וכן הוגשה חוות דעת של מומחה.

15. שני המומחים מטעם הצדדים נחקרו על חוות הדעת.

טופס ההסכמה לניתוח

16. התובעת טוענת כאמור כי הרופאה כלל לא החתימה אותה על טופס ההסכמה לביצוע הניתוח. התובעת העידה (סעיף 11 לתצהירה) כי מי שהחתים אותה על אותו טופס היתה סגנית האחות הראשית במחלקה. הטופס היה ריק והיא לא קיבלה הסברים כלל. בעדותה חזרה התובעת על גרסה זו. היא גם העידה שלא הוסבר לה כי קיימת אפשרות לזיהום או ניתוח נוסף. התובעת הסבירה בתצהירה כי היא מכירה את האחות שהחתימה אותה על הטופס מאחר והיא מתגוררת בשכונה בה גרה התובעת. הנתבעת טוענת כי התובעת הוחתמה על טופס ההסכמה לניתוח לאחר שהוסברו לה בין היתר הסיכונים הכרוכים בניתוח.

17. טופס ההסכמה לניתוח נמצא בתיק המוצגים והוא מסומן במספר 23. על פי הטופס נרשם כי ד”ר אנינה רויטנברג היא שהחתימה את התובעת על הטופס והיא שהסבירה לתובעת את כל הדרוש לרבות אפשרות של זיהום וצורך בניתוח נוסף. הרופאה הנ”ל לא הובאה להעיד, כך שאין לפני עדות כי אכן הוסבר לתובעת על ידי אותה רופאה כפי שנחזה מטופס ההסכמה לניתוח. התובעת חתמה על הטופס, אולם כפי שניתן לראות בטופס ליד מקום החתימה מסומן איקס. צודק ב”כ התובעת בסיכומיו כאשר הוא טוען כי אם אכן החתימה נעשתה מול הרופאה, לא היה צורך כלל לסמן את מקום החתימה. אני ער לטענת הנתבעת כי אין זה הגיוני שהנתבעת תעיד כל רופא או מטפל שחתם על טופס כלשהו בתיק הרפואי, וכי מדובר ברשומות מוסדיות, אולם שעה שהתובעת טוענת מתחילת הדרך כי לא הוחתמה כדין על טופס ההסכמה לניתוח, היה על הנתבעת לזמן את הרופאה המחתימה כדי להעידה שאכן ההליך נעשה כדין וכי הוסברו לתובעת כל העובדות והסיכונים על פי חוק זכויות החולה.

— סוף עמוד 3 —

לטעמי, משלא עשתה כן הנתבעת, הרי שהדבר תומך בגרסת התובעת כי לא הוסברו לה הסיכונים ולמעשה לא הוסבר לה דבר והיא חתמה על טופס ריק.

18. לעומת זאת, העידה התובעת כי כאשר עברה הפרוצידורה הניתוחית השנייה בבית חולים שערי צדק, היא זוכרת היטב שפרופ’ ריבקין שביצע את הפרוצידורה הסביר לה את כל הסיכונים, הסיכויים, והאפשרויות. דבר זה מחזק את האמון שיש לתת בתובעת שמקפידה לזכור את העובדות הקשורות לטיפולים הרפואיים שהיא מקבלת.

19. לסיכום, יש לקבוע כי ההחתמה על טופס ההסכמה לניתוח, נעשתה שלא על פי הנדרש בחוק זכויות החולה, לא הוסברו לתובעת כל הסיכונים האפשריים לרבות הסיכון של זיהום. שאלה אחרת היא, אם הייתה מקבלת התובעת הסברים אלה, האם הייתה נמנעת מביצוע הביופסיה, נראה לי כי התובעת לא הוכיחה שלא הייתה מבצעת את הביופסיה. ידוע כי הדבר נעשה כדי לאתר או להפיג חשש של גידול ממאיר, ועל כן סביר שהתובעת הייתה מבצעת את אותו ניתוח בפרט כאשר לאור עדויות המומחים שנשמעו לפני הסיכון לזיהום אינו גדול, וכן קיים טיפול אנטיביוטי שמתגבר על הזיהום כפי שארע במקרה שלפנינו. אמנם, נגרמה פגיעה אסתטית בשד עקב הצורך בטיפולים כפי שפורטו לעיל, אולם גם כאן הנני סבור כי התובעת וכל מטופל סביר היו מבצעים את הניתוח לאור דבריי לעיל.

מתן האנטיביוטיקה

20. טענה נוספת בפי התובעת היא העובדה שלא ניתנה לה אנטיביוטיקה בזמן וזאת כדי למנוע דלקת כתוצאה מזיהום אפשרי, בפרט לאור העובדה שהסימון בתיל נעשה יום קודם לביצוע הניתוח, ועל כן על פי טענת המומחה מטעם התובעת היה ראוי להתחיל בטיפול מניעתי באנטיביוטיקה עוד באותו היום, היינו יום קודם לניתוח.

21. לעניין זה, כתב המומחה מטעם התובעת (ד”ר אביאל רועי – שפירא, להלן: מומחה התובעת) כי ביצוע הסימון יום לפני הביופסיה מעלה את הסיכון להתפתחות זיהום ותזוזה של התיל. לטעמו, עצם הביצוע של הסימון נמצא באחריות הנתבעת בתור הגורם שהפנה את התובעת לטיפול הניתוחי ולביצוע הסימון. לטעמו של מומחה התובעת, קיימת הוראה כי במקרה והתיל מוחדר יום לפני הניתוח, יש לתת אנטיביוטיקה באותו מועד ולפני הניתוח. המומחה נחקר על כך וחזר על דבריו (עמ’ 3 לפרו’). לדבריו, אילו היה ניתן אנטביוטיקה באופן מסודר, 75% מהזיהומים היו נמנעים.

22. על פי תצהירה של הרופאה המנתחת לאחר ביצוע הניתוח או במהלכו, ניתנה אנטיביוטיקה כמקובל (ראה מסמכים 9, 11, 13, 14).

23. כדי לבחון את השאלה האם היה ראוי לתת אנטיביוטיקה בשלב מוקדם יותר, יש לבחון גם את נדירות או שכיחות תופעה של זיהום בניתוח שכזה. מומחה התובעת קבע בחוות דעתו כי שכיחות הזיהום אינה עולה על 2%. לטעמו, בדרך כלל הזיהום נגרם מחיידקים שנמצאים

— סוף עמוד 4 —

על פני העור ולא מחיידק הנמצא בצואה, ומכאן עולה כי הנתבעת התרשלה. לעומתו מומחה הנתבעת (ד”ר כרמון) קובע, תוך שהוא מסתמך על מאמר כי כל חיידק יכול לגרום לזיהום במקרה שכזה, וכי על פי אותו מאמר 49% מהזיהומים בביופסיית שד נגרמים על ידי חיידקי גרם שלילי. מדובר במחקר שנערך עד לשנת 2002, דהיינו הנתונים נאספו עד לשנת 2002. על פי נתונים אלה אצל 19% מהמטופלות שסבלו מזיהום מחיידקים גרם שליליים, מדובר היה בחיידק E.COLI. המומחה הסביר נתונים אלה ונחקר על כך בבית המשפט. המאמר שהוגש הוא מתוך כתב עת מוביל בתחום הכירורגיה בארה”ב. מומחה הנתבעת הוא מנהל במחלקת כירורגיית שד בבית החולים שערי צדק, ועל פי עדותו זיהומים מהחיידק הנ”ל אינם נדירים בתחום זה. לדעת מומחה הנתבעת שיעור הזיהום גבוה יותר מהשיעור שקבע מומחה התובעת. לדבריו, מדובר על שיעור של 4.5% ובמאמר שהוגש על ידו מדובר על שיעור של 5.3%.

24. אם אכן נקבל את הנתונים עליהם מדבר רופא הנתבעת, שכאמור מבוססים על מחקרים וניסיונו הרב בתחום לעומת מומחה התובעת שלא ביסס את עדותו על מאמרים, עולה כי הסיכון לזיהום הוא גבוה יחסית, ועל כן הייתה חובה להסביר ולהזהיר את התובעת מפני סיכון שכזה, זאת ועוד, היה על הנתבעת לתת לדעתה בכובד ראש לטיפול באנטיביוטיקה כדי למנוע זיהומים שכאלה.

25. הנתבעת טוענת כי אין זה מקובל לתת אנטיביוטיקה בניתוחי ביופסיה כטיפול מניעתי מאחר ומדובר בניתוח שמוגדר כניתוח נקי. יחד עם זאת, נראה לי כי אמירה זו אינה מבוססת, שכן שני המומחים הסכימו כי יש לתת אנטיביוטיקה, ולראיה נטען על ידי הנתבעת כי ניתנה אנטיביוטיקה במהלך ניתוח או סמוך לפניו.

26. לכך מצטרפת עדותו של מומחה הנתבעת בבית המשפט, כי זיהום מאותו חיידק מלמד על כך שלא הייתה הקפדה על טכניקה סטרילית וזו תוצאה לא רצויה. (עמ’ 24 לפרו’). עוד העיד מומחה הנתבעת כי בדרך כלל הוא נותן אנטיביוטיקה כסטנדרט חצי שעה לפני הניתוח ואפילו טיפה יותר וזאת בעירוי, וכי היה גם נותן לתובעת במקרה בו נעשה הסימון יום קודם אנטיביוטיקה פומית. (עמ’ 28-29 לפרו’). הנה כי כן, גם מומחה הנתבעת מאשר כי היה ראוי לאור העובדה שהסימון נעשה יום קודם להתחיל בטיפול אנטיביוטי מניעתי עוד במועד זה, וכי כדבר שבשגרה היה נותן אנטיביוטיקה דרך הוריד עוד חצי שעה לפני הניתוח ואולי יותר. דברים אלה עומדים בסתירה לטענת הנתבעת כי כלל לא היה צורך בניתוח שכזה לתת טיפול אנטיביוטי מניעתי.

עיתוי החדרת התיל

27. טענה נוספת בפי התובעת הייתה כי עיתוי החדרת התיל, היינו יום קודם לפני הניתוח אינה נכונה וגובלת ברשלנות, כך טען מומחה התובעת בחוות דעתו. לעומת זאת, מומח הנתבעת וכן רופאת הנתבעת טענו כי אין פסול בביצוע הבדיקה יום קודם, וכי לעיתים הבדיקה מבוצעת ביום הניתוח מטעמי נוחיות למטופלת. רופאת הנתבעת העידה כי במקרה זה

— סוף עמוד 5 —

הסימון נעשה יום קודם מאחר ורופאי הרנטגן אצל הנתבעת היו מחוץ לבית החולים עקב כנס ביום הניתוח. מומחה הנתבעת אישר כי זו פרקטיקה מקובלת ברבים מבתי החולים.

28. מומחה התובעת לא הביא נימוק רפואי או כל מסמך רפואי או מאמר התומך בדעתו כי חובה לבצע את הבדיקה ביום הניתוח. לפיכך, לא מצאתי סיבה לקבוע כי ביצוע הבדיקה יום לפני הניתוח אינו בגדר סטנדרט רפואי סביר כפי שהעידו מומחה הנתבעת והרופאה מטעם הנתבעת.

טכניקת ביצוע הניתוח

29. בין הצדדים התעוררה מחלוקת באשר לטכניקת הביצוע של הניתוח בה נקטה רופאת הנתבעת. אין מחלוקת כי לאחר הסימון התיל חדר במלואו לתוך השד דבר שהקשה מאוד על הרופאה המנתחת לעקוב אחרי התיל.

30. מומחה התובעת קבע בחוות דעתו כי הגישה הנכונה לבצע את הביופסיה היא לעקוב אחרי התיל דבר שמביא לדיוק בביצוע הניתוח, לגרימת נזק קטן ככל האפשר לרקמת השד, והגעה מדויקת יותר למקום המסומן. מומחה הנתבעת טען כי עקב כך שהתיל שקע לתוך השד, לא ניתן היה לבצע את הניתוח בגישה עליה עומד מומחה התובעת. לעניין זה יוער כי הסימון נעשה במרפאת קופת חולים, ואם הייתה התרשלות בסימון בכך שהתיל שקע לתוך השד, אין הדבר באחריות הנתבעת אלא באחריות קופת החולים.

31. מומחה התובעת נחקר על אופן ביצוע הניתוח והעיד בבית המשפט כי במידה והתיל שוקע לא ניתן לעקוב אחריו כפי שקבע בחוות דעתו. מעדותו עלה כי במקרה של התובעת התיל הוחדר ונמצא ברבע התחתון של השד. אכן, רופאת הנתבעת ביצעה את החיתוך והניתוח באזור זה. מחוות דעת מומחה הנתבעת וכן מעדות רופאת הנתבעת עולה כי יש לבצע את הניתוח כך שהחיתוך יעשה בדרך הקצרה ביותר לאזור החשוד. מומחה הנתבעת הסביר כי מטרת התיל הוא לסמן את הרקמה המיועדת להסרה תוך ביצוע מקסימלי עם פגיעה קוסמטית מינימלית. נראה מהגיונם של דברים כי גישת הנתבעת והמומחה מטעמה היא הסבירה היותר שהרי גם אם התיל לא היה שוקע ברקמת השד, הרי על פי מסמך הביצוע של הבדיקה, התיל הוחדר לכל אורכו של השד עד לאזור החשוד. מה טעם אפוא לבצע חיתוך לכל אורכו של התיל. ההיגיון מחייב לחדור לפרוצידורה ניתוחית לאזור החשוד בדרך הקצרה ביות כדי לגרום נזק מינימלי כפי שאכן בוצע. יתר על כן, מומחה הנתבעת הסביר בעדותו כי על המנתח לחדור לאזור הקרוב ביותר לתיל ואז ללכת לאורכו עד האזור החשוד. התובעת סבורה כי עדות זו או דעה זו תומכת בדברי המומחה מטעמה, אולם לא כך היא. עיון מדוקדק בדברי מומחה הנתבעת מלמד כי כוונתו הייתה שיש אכן לבצע את הניתוח באזור הקרוב ביותר לאזור החשוד, להגיע לתיל, ואז ללכת לאורכו עד לאזור החשוד. אין להבין מדבריו כי כוונתו הייתה שעל המנתח לעקוב לכל אורך התיל המוחדר עד לאזור החשוד. לאור זאת, לא ראיתי מקום לקבל את עמדת התובעת כי הגישה הניתוחית הייתה רשלנית.

— סוף עמוד 6 —

חיתוך התיל

32. מחלוקת נוספת הייתה כעצם העובדה שנמצא חלק מהתיל בשלב מאוחר יותר בתוך השד. אקדים ואומר כי לא הוכח שהימצאות התיל גרם לתובעת נזק כלשהו הן בפן הרפואי הטהור והן בפן האסתטי. ולראיה, פרופ’ דורסט המליץ שלא לבצע ניתוח כלשהו כדי להוציא את התיל. מעדות המומחים וכן עדות רופאת הנתבעת עולה כי קרוב לוודאי הרופאה השתמשה בסכין חשמלי שגרם לחיתוך התיל. הסבירות מחייבת לקבל הנחה זו, אולם אינני סבור כי מדובר במהלך רשלני כלשהו מצד רופאת הנתבעת שהרי מדובר בתיל ששקע והיה קשה ביותר לעקוב אחריו. רופאת הנתבעת ביצעה את הניתוח בגישה המקובלת. אמנם, מומחה הנתבעת הגדיר זאת כאירוע מצער “ולא שמחה לאף כירורג” עצם השארת התיל בשד לאחר חיתוכו הוא לא דבר שכירורג מתגאה בו כפי שהגדיר זו מומחה הנתבעת. לטעמו של מומחה הנתבעת, ב-2% מהניתוחים קורה דבר שכזה אם כי הוא עצמו ביצע מאות ניתוחים כאלה ואירוע שכזה קרה לו פעם אחת.

33. אין לקבל את דברי מומחה הנתבעת כתמיכה לטענת התובעת או המומחה מטעמה כי עצם חיתוך התילך מהווה התרשלות מכל סוג שהוא. מדובר באירוע שיכול לקרות, בפרט כאשר התיל במקרה של התובעת נעלם או שקע דבר שהקשה ביותר על ביצוע הניתוח.

34. אחזור ואומר, כי התיל שנשאר לא גרם נזק כלשהו, מדובר באירוע נדיר.

האם ניתנה אנטיביוטיקה

35. בשולי הדברים, התעוררה לעניין מתן האנטיביוטיקה מחלוקת נוספת כאשר התובעת טוענת כי אמנם קיים מסמך בו נרשמה הוראה לתת אנטיביוטיקה, אולם הרופא המרדים שאמור לבצע את הפקודה לא הובא להעיד. אינני סבור כי ניתן לקבל טענה שכזו שהרי מדובר ברשימה מוסדית. להבדיל מההסכמה לניתוח שם קיימת מחלוקת באשר לאותנטיות של טופס ההסכמה היינו האם התובעת חתמה על אותה הסכמה בפני הרופאה שחתומה על הטופס, במקרה של מתן האנטיביוטיקה, המחלוקת אינה סביב השאלה הנוגעת לאותנטיות של אותו מסמך. לפיכך, לעניין זה ראוי לקבל את עמדת הנתבעת כי מדובר ברשומה מוסדית ועל כן אין עליה חובה להעיד מטעמה את כל מי שחתום על רשומה שכזו. לפיכך, במידה והתובעת הייתה מבקשת לסתור את הכתוב ברשומה, היה עליה לזמן לעדות את הרופא המרדים. יש להתספק בעדותה של רופאת הנתבעת שהעידה כי כדבר שבשגרה המטופלת מגיעה לחדר הניתוח כאשר יש איתה אמפולה של אנטיבייוטיקה שנשלחת מהמחלקה. הרופא המרדים נותן את העירוי בזמן הניתוח.

36. העולה מכל האמור לעיל הוא כי יש מקום לקבל את טענות התובעת לעניין טופס ההסכמה לניתוח היינו כי לא ניתנה הסכמה מדעת, כאשר לא הוסברו לה כל הסיכונים הרלוונטיים. כמו כן, לאור העובדה שביצוע הסימון נעשה יום קודם לניתוח, יש לקבל את עמדת התובעת

— סוף עמוד 7 —

כי היה ראוי להתחיל בטיפול אנטיביוטי מניעתי עוד יום קודם לניתוח, והיה ראוי כדבר שבשגרה לתת עירוי של אנטיביוטיקה חצי שעה לפני הניתוח ואף יותר מכך.

היפוך נטל הראיה

37. באשר לשאלות שבמחלוקת, טענה התובעת כי היה ראוי להכיל את הכלל של היפוך נטל הראיה. אינני סבור כי ראוי במקרה זה להכיל כלל זה, שכן, התובעת לא הוכיחה כי קיים חוסר ראייתי כלשהו, או כשל דומה שלא מאפשר לה להוכיח את יסודות התביעה. נהפוך הוא, מכלל הראיות שהובאו, עולה כי כל העובדות הנטענות, ואלה שהובאו על ידי הצדדים היו בידיעת התובעת. בפי התובעת הייתה גרסה ברורה הנסמכת על ראיות, ומגרסתה לרבות חוות דעת המומחה מטעמה עולה כי התובעת ידעה היטב מה הנסיבות שגרמו לטעמה לנזקים שארעו. לא ראיתי כי פרט מסוים או עובדה מסוימת נותרו עמומים באופן שלא אפשר לתובעת להוכיח את תביעתה. לפיכך, לא ראיתי מקום להפעיל את הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין.

קשר סיבתי

38. באשר למועד מתן האנטיביוטיקה, עולה השאלה האם הוכח קשר סיבתי בין העובדה שהאנטיביוטיקה ניתנה במהלך הניתוח ולא קודם לכן לבין הנזקים שארעו לתובעת. לעניין זה העיד מומחה התובעת כי כאשר אנטיביוטיקה ניתנת במועד, 75% מהזיהומים נמנעים. אם נסכם את עדותו של מומחה הנתבעת, נראה כי הוא נוטה להסכים שהיה צורך לתת אנטיביוטיקה בשלב מוקדם יותר. ברור, וכך מחייב ההיגיון כי מתן אנטיביוטיקה בשלב מוקדם לא נעשה ללא מטרה כלשהי. המטרה היא אכן למנוע זיהומים, וסוג האנטיביוטיקה בו מדובר מונע זיהום גם של חיידקי גרם שלילי. יוצא אפוא, כי הוכח לפני באופן חד משמעי כי קיים סיכוי רב כי במידה והייתה ניתנת אנטיביוטיקה במועד, אפילו כפי שהמליץ מומחה הנתבעת, הזיהום היה נמנע.

39. במצב זה של דברים, כדאי להזכיר את ההלכה כי אי מתן האנטיביוטיקה יצר למעשה מעין נזק ראייתי לתובעת שהרי לא ניתן לדעת מה היה קורה אילו האנטיביוטיקה הייתה ניתנת במועד, דבר זה רק מחזק את המסקנה, כי אילו ניתנה אנטיביוטיקה במועד אפילו לשיטתו של מומחה הנתבעת היה נמנע הזיהום.

הוכחת הזהירות

40. אין צורך לחזור ולומר כי לנתבעת חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובעת. במבחני הצפיות הזיהום הוא אירוע שהיה על הנתבעת לצפות כאשר לא נהגה על פי הפרקטיקה הרפואית המקובלת לעניין מועד מתן האנטיביוטיקה שתפקידו למנוע זיהום שכזה. במישור הפיזי וכן במישור המדיניות הראויה, יש לקבוע כי היה על הנתבעת לצפות שיגרם נזק לשד עקב הופעת הזיהום, והטיפול שבא בעקבותיו ושגרם בסופו של דבר לתוצאה המצערת.

 

— סוף עמוד 8 —

41. כמו כן, זכאית התובעת לפיצוי עבור פגיעה באוטונמיה בכך שלא הוסבר לה הסיכון של זיהום לשד.

גובה הנזק

42. באשר לשאלת גובה הנזק, על פי חוות דעת מומחה התובעת שבדק את התובעת לפני ביצוע הכריתה בשד בחודש ינואר 2009, עקב העיוות שנגרם לשד, קיימת נכות של 15%. מומחה הנתבעת בדק את התובעת לאחר הכריתה החלקית, ועל כן לא יכול היה להעריך את הנכות כתוצאה מהאירועים נשוא התביעה. לאחר שעיינתי בראיות שהוגשו לעניין הנזק שנגרם למראה השד והעיוות וכן לאור עדות התובעת, סבורני כי יש לקבל את דעתו של מומחה התובעת.

43. התובעת דורשת פיצוי בראשי הנזק של כאב וסבל, פיצוי עבור הפגיעה באטונומיה מהטעמים שפורטו לעיל, וכן פיצוי עבור הוצאות שונות הכוללות הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות לטיפולים רפואיים.

44. באשר לפיצוי בעבור כאב וסבל – סבורני כי עברה על התובעת תקופה קשה של טיפולים רפואיים, צורך בניתוח נוסף, וכן עיוות לשד, כאשר יש להתחשב בטענה שבסופו של יום בוצעה כריתה חלקית. בנסיבות העניין, אני קובע פיצוי של 60,000 ₪.

45. באשר לפגיעה באוטונומיה – כאמור סבורני כי גם אם הייתה מקבלת התובעת את מלוא ההסברים, הייתה מבצעת את הביופסיה. מדובר אפוא על פיצוי שנוגע לעצם אי מסירת המידע בקשר לסיכונים הכרוכים בביצוע הביופסיה. בנסיבות אלה, אני קובע פיצוי של 50,000 ₪.

46. באשר להוצאות – לא השתמרו בידי התובעת מלוא הקבלות. על דרך האומדן אני קובע פיצוי של 5,000 ₪.

47. לאור כל האמור, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך 115,000 ₪, וכן שכר טרחת עו”ד בסכום כולל של 28,000 ₪, וכן הוצאות המשפט, לרבות עלות חוות הדעת, ועלות החקירה בבית המשפט של המומחה. כל הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, א’ שבט תשע”ב, 25 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.

 

 

סרטן הערמונית- רשלנות רפואית

תביעות רשלנות רפואית רבות מוגשות בגין איחור באבחון סרטן הערמונית. סרטן זה נחשב בין הנפוצים ביותר וגילוי מוקדם שלו הינו קריטי לסיכויי ההחלמה.

הערמונית (פרוסטטה) ממוקמת בבסיס איבר המין מתחת לשלפוחית השתן וקדמית לרקטום פי הטבעת. היא מקיפה ועוטפת את השופכה שהיא צינורית שמובילה שתן מן השלפוחית החוצה. הערמונית מייצרת נוזל שבו נמצאים זרעונים והיא חשובה לפוריותם של גברים אך חסרה תפקוד אמיתי בגילאים מבוגרים יותר.

 בערמונית עלולים להתפתח החל מגיל 40, שני מקרים: הראשון – גידול שפיר של הערמונית, והשני – גידול (ממאיר) סרטני .

סרטן הערמונית הוא הגידול השכיח ביותר בגברים ושני בסיבות המוות מסרטן אחרי סרטן הריאות. בארה”ב אחד מכל עשרה גברים יחלה בסרטן הערמונית במהלך חייו והנתונים בישראל מצביעים על שכיחות דומה. בישראל מתגלים מידי שנה כ- 1,500 גברים הלוקים במחלה. המחלה נדירה יחסית מתחת לגיל 50 והשכיחות שלה גדלה עם השנים.

מבין כל מחלות הסרטן, סרטן הערמונית מתקדם בקצב האיטי ביותר, רק חלק קטן מסרטני הערמונית מתקדמים בקצב מהיר יחסית, ומתפשטים מחוץ לערמונית, בין היתר לעצמות.

עקב שכיחותה הגבוהה, הושם בעשור האחרון דגש על גילוי מוקדם של המחלה בשלבים מוקדמים בהם קיימת אפשרות של הבראה מלאה כתוצאה מהטיפול.

מאחר ואין בד”כ תסמינים (סימפטומים) מוקדמים של המחלה, אבחון מוקדם מבוסס על בדיקת דם ל- PSA שהוא חומר חלבוני שמפרישה הערמונית ובדיקת אצבע של הערמונית (בדיקה רקטלית).

במקרים של חשד לסרטן בעקבות בדיקות אלה, נערכת ביופסיה – היינו, לקיחת דגימה מהערמונית בעזרת מחט. קרוב לוודאי שכך התגלתה המחלה גם אצלך.

הגשת תביעת רשלנות רפואית- איחור באבחון סרטן הערמונית

כאמור, סרטן הערמונית חשוב מאד לגלותו בשלב ראשוני או אז סיכויי הריפוי וההחלמה גבוהים מאד.

במידה ומטופל מגיע אל רופא עם תלונות חוזרות האמורות להעלות חשד לקיומו של סרטן הערמונית, על הרופא הסביר לשלוח את המטופל לבדיקות הרלבנטיות כדי לשלול או לאשר את קיומה של המחלה.

במידה ולא עשה כן ובסופו של דבר התגלה סרטן בערמונית בשלב מתקדם, קיימת עילה להגשת תביעת רשלנות רפואית.

בכדי להגיש תביעת רשלנות רפואית על איחור באבחון סרטן הערמונית, יש לצרף אל כתב התביעה חוות דעת של אורולוג או אונקולוג אשר יפרטו מה הייתה הרשלנות ומהו הנזק שנגרם מן האיחור באבחון המחלה.

עורכי דין לרשלנות רפואית מטפלים בתיקים אלו על בסיס אחוזים מן הפיצוי אותו הם משיגים ללקוח.

לשאלות או להערכת סיכוייך להגיש תביעת רשלנות רפואית באבחון סרטן הערמונית, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה בראש העמוד משמאל

קרצינומה – רשלנות רפואית?

קרצינומהאיחור באבחון/ גילוי מאוחר- רשלנות רפואית?

קרצינומה היא גידול סרטני מוצק (גושי) שמקורו תאי אפיתל המרפדים את האיברים פנימיים. ברוב המקרים הגידול הסרטני ואף הגרורות מקבלים את תכונותיהם הפיזיולוגיות מהאיבר ממנו התפתחו. כך, תאי סרטן השדגדלים מהר יותר בנוכחות אסטרוגן, ותאי סרטן הלבלב מפרישים מיצי לבלב גם אם הם מצויים בגרורה במוח.

הקרצינומות העיקריות הן סרטן השד, סרטן הריאות, סרטן הרחם, סרטן הערמונית, סרטן העור וסרטן השחלה.

תביעות רשלנות רפואית רבות מוגשות בגין איחור באבחון קרצינומה. לשאלות בנושא ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה משמאל. להלן פס”ד בנושא קרצינומה.

 

ת”א 1088/93

בפני:נ כב’ השופט מ.טלגם ס נשיא

התובעת :ב חנה וינר
נגד

הנתבעים:

.1ד”ר יעל מריק

.2ביה”ח ע”ש שיבא, תל-השומר

.3מדינת ישראל

פסק-דין

.1התובעת עברה בהיותה כבת 42שנה ביופסיה בשל גוש גדול (כ- 5סמ’ קוטרו)

שנמצא בשד ימין שלה. הוברר כי הגוש הוא גידול סרטני (קרצינומה) שחייב כריתה מלאה של השד, וזו בוצעה ב- .27.7.90התובעת אובחנה כמצויה בשלב מתקדם של המחלה (שלב iii a) ונמצאו בה סמוך לכריתה גרורות סרטניות בבלוטות הלימפה.

התובעת טופלה ביסודיות רבה בביה”ח ע”ש שיבא והנתבעת הראשונה הנחתה את הטיפול המגוון:נ טיפול כימוטרפי מונע משולב שכנויו ,cmfשארך ששה חדשים, הקרנות לאיזור הפגוע, ועיקור מונע. כמו כן ניתן לה טיפול כימוטרפי אנטי הורמוני מתמיד.

סרטן שד גרורתי משמעו סבירות להופעת גרורות סרטניות בחלקי גוף שונים. ואכן

הופיעו גרורות כאלה, שאותרו הן על פי תלונותיה והן ע”י בדיקות שונות; בדיקות לגלוי עליה ברמת סמני המחלה (cea), צילומים, והדמיות . .c.tהגרורות נתגלו כאמור בלימפה ולאחר מכן בירך ובעמוד השידרה, ולאחרונה (פברואר 94) גם בכבד. בדיקות נעשו לתובעת גם כשהתעורר חשש לגרורות שלא התאמת אח”כ – בכתף, ובדרכי העיכול, כולל c.tבראש בעקבות תלונה על כאבי ראש.

יש לציין את העובדה שהתובעת הגיבה בצורה חיובית להקרנות וטיפולים ואלה נעשו ביעילות ובמסירות; גרורות שאותרו הושפעו מן ההקרנות – ונסוגו. כתוצאה מכך התובעת האריכה ימים מעבר לתחזית הראשונית, ומצבה הגופני היה יחסית טוב; תחזית רופאיה היתה לתוחלת חיים של כשנתיים בלבד מהגילוי, מבוססת על חציון סטטיסטי של נפגעים מסוגה, עינינו הרואות שתחזית שו נתרצתה לטובה והתובעת עימנו, גם כתוב ארבע שנים מהגילוי.

התובעת גם עבדה ופירנסה את ילדה (בהיותה משפחה חד-הורית) ובזאת המשיכה לדבריה גם בתקופה שאותרה בה מחלתה והיא עברה ניתוח וטיפולים אונקולוגיים מעייפים – כי באופן כללי הרגישה טוב. ביולי 1992אף נועצה ברופאה הנתבעת אם ראוי לה לנסוע לביקור בארה”ב – ומשנענתה בחיוב נסעה לשם וחזרה בראשית אוגוסט .1992

.2נושאו של משפט זה הוא גרורה אחת שלא אותרה אלא לאחר שגרמה נזק קשה,

בחלקו בלתי הפיך, לעמוד השדרה. התובעת טוענת שניתן היה לאתר אותה גרורה אילו שמה הנתבעת ליבה כהלכה להגדלה מסויימת בחלק הקרוי פדיקל pedicleבחוליה מותנית 3- ,lהגדלה שנראתה בצילום רנטגן ב-.27.10.91

התובעת טוענת שבהתעלמות הרופאה מן הסיכון של היות ההגדלה תוצאה של גרורה

סרטנית – היא חדלה מלנקוט בטיפול המתבקש נורמטיבית – נתלתה בהשערות בלתי

מבוססות ובכך החמיצה את השעה לעצור את הגידול בעודו באיבו. אין חולק שמשנתגלה

הגידול הוא טופל במהירות וביסודיות, תוך אישפוז – ונסוג.

במאי 92’ בוצעה בדיקה שגרתית של סמני מחלה (cea) והתוצאה שהתקבלה ביוני 92הראתה עליה ברמת הסמנים. זו עילה לחפש אחר גרורות העשויות להתפחת ולעצור את התקדמותן, אך הנוהג בביה”ח שהעידו עליו (ואין חולק) הוא שלא לסמוך על בדיקה אחת שעשויה להיות נגועה בטעות, אלא לבצע בדיקה חוזרת, וכך נעשה. מאחר שהתובעת עמדה בפני נסיעה לארה”ב והנתבעת לא ראתה למנוע את הנסיעה – סוכם על דעתה שהבדיקה החוזרת של ceaתבוצע מיד, ועד לחזרתה יוזמן תור להדמיית . C.tבעמוד השדרה שתבוצע מיד עם שובה, ובינתיים תגיע התשובה מהבדיקה החוזרת של .ceaהתשובה בבדיקת הסמנים היתה ’חיובית’, ההדמיה ובדיקה נוספת של מיפוי עצמות נערכו תוך ימים מחזרת התובעת ארצה. ההדמיה ב- c.tגילתה ’תהליך תופס מקום’ בחוליה המותנית השלישית ו’הרס חוליה’ (רישום מעקב 12.8.92). התובעת הוקרנה ואח”כ אושפזה למשך שבועיים וכאמור הטיפול המיידי בהקרנות הועיל לה, התהליך נעצר ואין לה כיום תופעה של שיתוק בגפיים התחתונות שהיתה צפויה אילו נמשך התהליך.

.3טרונייתה של התובעת מתבססת בעיקר על כך שבעקבות תלונות על כאבי גב

בספטמבר 91נערכו אמנם באוקטובר (21.10.91) אמנם הבדיקות המתבקשות לאלתר,

היינו צילום רנטגן ומיפוי עצמות, ואולם התוצאות לא היו אמורות להניח את דעת

הרופאה (’תקינות’ – כרשום בגליון המעקב) אלא להעמידה על המשמר באיזור זה

דווקא ולחייבה להמשיך במעקב. בדיקת רנטגן איננה סוף פסוק לצורך איתור גרורות

והדמיית . C.tיש לה דיוק אבחנתי הרבה יותר גבוה ויש להזקק לה מקום שקיים חשד

נקודתי לקיום גרורה.

מה היו תוצאות אלה? תוצאות מיפוי עצמות מ- 22.10.91היו:ב

“קליטת יתר מעט מוגברת באיזור פרק כתף שמאלי, אי סדירות וקליטת יתר דיפוסית בחוליות מתניות ובעיקר 3-2- .lהנ”ל ייתכנו על רקע דגנרטיבי… “.

ותוצאות בדיקת הרנטגן מ-27.10.91:ו –

“הגדלה של הפדיקל השמאלי ב-3-L”

אבחנתו של הרנטגנולוג היתה שהצילום מראה מצב תקין. אין אבחנה בגרורות (כמו למשל בת/13, שנעשה יותר מאוחר). תמצית טענות התובעת וב”כ הן, כי התוצאות האמורות היו צריכות להדליק אצל הרופאה הנתבעת נורה אדומה, משום שהיא, ששלחה את החולה לצלום מחמת תלונותיה – היתה צריכה להיות דרוכה וערה גם לאותה הגדלה בפדיקל, שהוא הגשר המפרקי האחורי המחבר בין חוליות עמוד השדרה באופן אנכי.

ההגדלה כשלעצמה, מודה ד”ר בירן המומחה מטעם התובעת, אינה אומרת בהכרח שקיימת מחלה – אבל העובדה שהחולה סובלת מסרטן שד שכבר נתן גרורות לימפטיות, העובדה שהשלד הוא מועמד מיידי להפגע מגרורות, ושהחולה מתלוננת על כאבים בעמוד השדרה המתנ

י – חייבו שליחתה לבדיקת . C.tמיד כאשר נצפתה הגדלה של חלק כלשהו של השלד, ובמקרה זה של הגשר בין חולייתי.

.4אודה שקשתה עלי ההכרעה בשאלת האחריות יותר מן הרגיל בתביעות על רשלנות רפואית. הרופאה-הנתבעת כל כך הגדילה לעשות בטיפולה בתובעת:נ קיימה טיפול מונע אפקטיבי שהביא את התובעת עד הלום (בניגוד לתחזיות הסטטיסטיות), קיימה מעקב

מתמיד אחר כל תלונה שלה, קיימה בדיקות מקיפות ומעמיקות מידי חודש או חדשיים וערכה בדיקות כאלה בכל תלונה, ובחלק מהתלונות לא העלו הבדיקות ממצא; שלא לדבר על כך שהטיפול המיידי בגרורה משנתגלתה היה יעיל ואפקטיבי.

מה שנראה לי שגרם לאי עריכתן של הבדיקות בהזדמנות הראשונה הוא ההערה של הרנטגנולוג, (מי שאין לפניו חולה לבדקו אלא צלום לפענחו) – הערה שהיא נכונה מסתמא לגבי הממצא הרנטגני, שהמצב שנראה בצלום “יתכן שהוא על רקע דגנרטיבי” (ניווני).

אין לי ספק שמידע זה הועבר ע”י הרופאה לתובעת, הן לאלתר והן כשהגיעה

בבדיקות מאוחרות יותר והזכירה את הכאבים באיזור זה. לחולה מוכת סרטן העוברת הקרנות לא חסרות סיבות לתלונות, והתובעת העלתה שורה ארוכה של כאבים:ב בצוואר, בכתף, בירך, ברגליים, בסינוסים, בראש, במתניים ואחרים, ושל לחצים (עצירות). הממצא ש”יתכן” שלחלק מהם יש ’רקע ניווני’ ואין צורך להתעסק בהם בהקשר לסרטן בוודאי הקל במידת מה על הרופאה ועל החולה כאחת.

זו השערתי – אך העובדות שעלי לקבוע לצורך ההכרעה הן שהיה בצלום מאוקטובר 91ממצא שחייב את הרופאה לחזור ולבדוק ענין זה, אם לא מיד כי אז במעקב צמוד ומתמשך. אני קובע כמו כן שאי הופעת רישום על תלונות בדבר כאבים בגב אינו מעיד שלא היו תלונות כאלה.

מקבל אני עדות התובעת שהיא התלוננה (בין היתר, לדעתי) על כאבים גם באיזור זה – אלא שהקונספציה בדבר השינויים הניווניים השתיקה והיסתה תלונות אלה כל זמן שלא הפכו הכאבים לענין מרכזי, והיינו בכל תקופת ההתפתחות של הגידול. העובדות הן איפה שהופיעה הגדלה באחד חלקי השלד, הגדלה שעוד איננה בגדר מחלה, והנתבעת לא קיימה מעקב וערנות לאפשרות שזו תחילתה של גרורה נוספת.

השאלה שהיתה טעונה פתרון היא אם התגובה של הרופאה הנתבעת לעובדות היא טעות שהיא בגדר הנורמה של רופא המטפל במקרה קשה ותובעני, טעות שנגרמה עקב שיקול מוטעה שהתופעה היא תוצאה מינוון, טעות שהושרתה בנתבעת ע”י הממצא הכתוב של הרנטגנולוג המומחה לדבר? או שמא תגובה כזו חורגת מן הנורמה ומגדר ה’טעות הסבירה’, והפכה להיות שגגה בת פועל נזיקי?

בהכריעי בשאלה זו שיוותי לנגדי את הטעון, שאין לדרוש מרופא ’חכמה שלאחר מעשה’ וש’שיקול דעת מוטעה’ בתום לב הוא בגדר טעות אנושית, ושלא כל טעות מהווה רשלנות (ת.א. חיפה 912/60פס”מ לג’ 309שצוטט ע”י ב”כ הנתבעים וכן את דברי כב’ השופט בכור בענין רמון נ.מאוטנר ע.א. 705/78ש”אין להרחיק לכת יתר על המידה בהטלת אחריות בתביעות נזיקין נגד רופאים… (כיון ש) אחרת אנו עלולים לפגוע בהתפתחות ובשימוש הנאות במדע הרפואה – שהוא ערך סוצאילי ממדרגה הראשונה”. למרות שיקולים אלה ולמרות התחושה הקשה שהנתבעת שבפני הגדילה לעשות עם התובעת לפני ואחרי אבחנה זו, ולאחר שקראתי בעיון את רישומי המעקב הרפואי ולאור טיעוניו של ב”כ התובעת – שוכנעתי ששגגתה של הנתבעת חרגה מגדר הנורמה הרפואית המתבקשת בנסיבות ומקימה לתובעת עילת נזיקין כנגד הנתבעת ומעבידיה, בית החולים והמדינה.

.5נראה לי שבמישור המושגי לא הרי מעקב אחרי חולה רגילה שהתלוננה על כאבי גב ונשלחה לצלום, כי הרי מעקב אחרי חולה בעלת היסטוריה כשל הנתבעת. במקרה של חולה רגילה ניתן להסתפק בממצא הסטנדרטי של הרנטגנולוג שאינו מכיר את החולה, והרופא יוצא כדי חובתו בהסתמכו על הממצא הרנטגני המנוסח לפי הצילום ובקחתו בחשבון את ההסברים האפשריים שהציע המומחה לממצא שנצפה. אך לגבי מי שעברה

כריתת שד, והוכח שהסרטן שפגע בה כבר פשה והשליח גרורות אין זו טעות גרידא

לסמוך על ממצא סטנדרטי ועל אפשרות מרגיעה; הנורמה המתחייבת לדעתי היא ערנות

ודריכות לכל אפשרות של הופעת גרורה נוספת.

צרוף של תלונה על כאב עם הסטוריה כזו ועם הגדלה של חלק כלשהו בשלד מחייב איפא, כנורמה, עריכת כל בדיקה מדוקדקת שבהישג ידו של הרופא. מחדל מלבצע בדיקה מצויה כמו . C.tמקים איפא אחריות מושגית לפגיעתה של התובעת.

גם חולה שטופל במסירות לכל אורך דרך היסורים שעבר זכאי להגנה בפני עוולת

רשלנות שארעה למטפל המסור, וזכאי לפיצוי על תוצאה שפגעה בו וגרמה לו נזק.

ולמקרה הקונקרטי – מעבר לחובה לעקוב אחרי ההגדלה החשודה ושלא להסתפק בהנחה המרגיעה שקיימת אפשרות שהכאבים מקורם ניווני – אני רואה מחדל גם בהתעלמות מסימן נוסף לסכנה והשהייתי אימותו או שלילתו. היתה לרופאה אינדיקציה נוספת במאי או ביוני 91, כשהבדיקה של cea(סמני מחלת סרטן) הראתה עליה של הסמנים, הנתבעת לא מיהרה לבצע את ההדמיה ב-. C.tאלא איפשרה דחיה של חודש ומעלה בהתירה נסיעה לחו”ל ובהזקקה לבדיקת ceaנוספת בטרם יערך בירור . .c.tהנוהג של זהירות יתר ועריכת בדיקה נוספת אינו ישיב כשמדובר בדריכות וערנות הנדרשים כאן. ברישום מיום 19.4.94(במ/1) סיכם הרופא המטפל את התיק וציין את התאריכים העיקריים החשובים להתשתלשלות כך:ו 7/90:נ כריתת השד; 5/92:ב + cea(+), מיפוי 3L(+), 8/92:ו קרינה 5-1L).

.6נראה לי שעדותו של המומחה ד”ר ענבר שזכתה להתייחסות מ

פורטת מפי ב”כ הנתבעת טוב לה שלא היתה נשמעת, שכן היא לוקה בבסיסה המוסרי והחברתי, ומי שנוהג על פי עצתו של מומחה זה רבה הסכנה שיזנח את חובתו כרופא, ויתרשל בנקיטת אמצעים להרחיק את מותו של החולה ולשמור על איכות חייו ככל האפשר.

תמצית גישתו של ד”ר ענבר שהוגשה בנ/1, ועוגנה בעדותו בפני, היא שעל פי

הידע הרפואי הקיים מחלה גרורתית היא בלתי ניתנת לריפוי, ואחת דינה של חולה שמפתחת גרורות – למות ממחלתה תוך פרק זמן קצר ביותר. זו הגישה גם אם קיימות תגובות חיוביות לטיפול כימותרפי או הורמונלי, כי אלה הן תגובות קצרות מועד, שאינן משנות את העיקר ואורך החיים החציוני הצפוי הוא שנתיים מגלוי המחלה. הטיפול הניתן והאמור להינתן הוא פליאטיבי בלבד ונועד רק להקל על הסיפטומים. בהעדר תלונות אין לטפל בחולה כזה כלל כי הטיפול לא ירפא אותו ולא יאריך את חייו. רק בהופיע סימפוטמים וכאבים צריך לטפל בהם נקודתית.

לשמחתי הרבה עלי לציין שהטיפול בחולה זו חרג לחלוטין מחוות דעתו המלומדת של המומחה ד”ר ענבר ומגלה טיפול מיידי ומסור לאיתור כל מקור של עליית סמני הסרטן – וטיפול באותו מקור ביעילות. עובדה היא שעברו למעלה מארבע שנים (כפליים מהחציון) והתובעת עודנה עימנו ועובדה נוספת היא שגרורות אלו דווקא, שגרמו לכאבים, טופלו ונסוגו. כיצד טוען איפה המומחה שטיפול בחולה גרורתי הוא פליאטיבי בלבד? והרי הוא עצמו מעיד (בעמ’ 21לפרטיכל) שהקרנה נקודתית בחוליה היתה עשויה למנוע התפתחות המצב ולעזור(!)

שוכנעתי שהרופאה הנתבעת גם לא הלכה בדרך זו ולא שקלה שיקול מוטעה כזה, ולא הניחה שאין לה צורך לעקוב אחרי סימן חשוד ושאין עליה חובה לעקוב אחרי כל סימן של התפתחות אפשרית של גרורה ולהלחם בה. שגגתה, כפי שקבעתי לעיל היתה בכך שלא היתה דרוכה לקשר בין התלונה על כאב לסימן שנמצא בצלום הרנטגן (הגדלת הפדיקל) ולא פעלה להמשך המעקב אחרי סימן זה, וכך הניחה לו לגדול עד כי גרם לנזק. היה מקום לטיעונו של המומחה אילו הוצג כנוהג נורמטיבי שונה שהרופאה שקלה ובחרה לנקוט בו; אך כזאת לא נשקל כלל.

אינני יודע אילו שיקולים הביאו את הדוגלים בשיטתו של ד”ר ענבר לצמצם כדבריו את המעקבים הצפופים, ולהסתפק במעקב קליני פעמיים-שלש בשנה (כאמור בחוות דעתו וב- 5refשהוא מביא). לא מעטים השיקולים הספרטניים המוכיחים בעליל שההשקעה בטיפול בחולים מסויימים או בנכים חשוכי מרפא אינה יעילה ואינה מועילה, ובודאי אינה כלכלית, ואולי היא באה על חשבון חולים אחרים. בית המשפט אינו הפורום שהחברה והמדינה נתנו בידיו את ההכרעה בשאלות מוסריות ופילוסופיות הרות-עולם אשר כאלה. על בית המשפט מוטלת חובה אחת, לפסוק על פי הדין אם ניתן היה למנוע את הפגיעה בתובע ואת הנתבע הוא האחראי לכך שמניעה כזו לא נעשתה; בהתקיים אלה – על בית המשפט לשום את נזקו של התובע ולהורות על פיצויו.

במקרה של חולה זו הוכח בעליל שגלוי מוקדם של התפתחות הגרורה היה מקדים את נסיגתה (שהושגה משנתגלתה באוגוסט 92) – ועל כן הפגיעה בעמוד שדרתה היתה נמנעת. משקבעתי שבמעקב הנדרש לפי הנורמות ניתן היה לנתבעת למנוע את הפגיעה ­קמה האחריות לנזקיה של התבועת ואני מחייב איפא את הרופאה, את בית החולים, ואת המדינה, באחריות לקרות הנזק המיוחד לעמוד השדרה של התובעת.

.7בשאלת שעור הנזק קשה ההכרעה לא פחות מבשאלת האחריות.

(א) בדקתי בתיק הרפואי (במ/1) ומצאתי שאכן הוחמר מצבה של התובעת מאז האשפוז באוגוסט 92ועד היום. אך כיצד להבחין בין ההחמרה הנובעת מהתפתחות מחלת הסרטן שתקפה אותה לבין התוצאות של הפגיעה של אותו סרטן שלא אותר במועד בעמוד השדרה?

עיינתי ארוכות בתיק הרפואי ומצאתי שאכן היו הבדיקות של התובעת מפוזרות תחילה, במשך השנתיים הראשונות לאחר הכריתה, במרווחים של חודש אופילו חדשיים. מכאן ואילך באים אישפוזים, ולאחר מכן בדיקות ובקורים למעלה מפעמיים כל חודש, עד דצמבר 92, כארבעה חדשים מרוכז הטיפול בעמוד השדרה המותני, מינואר 93מוזכרים בתרשומות קשיי נשימה ובעיקר כאבים ולחץ בצוואר, פגיעה בריריות וחולשה כללית (“אינה מסוגלת לעמוד בטיפולים השבועיים”). רק כשנה לאחר הטיפול בעמוד השידרה המתני מגלה מיפוי העצמות החוזר שיפור (ב- 20.4.93ואח”כ ב- 19.7ולבסוף ב-7.9.93). תלונות על כאבים בצוואר בכתף ובגב העליון מופיעים ברישומי שנת 93- 10פעמים, ותלונות על כאבים במתניים – רק פעמיים. לעומת זאת נרשמו צרבת, בחילות, פגיעה בריריות וחולשה כללית, עד כי ב- 15.2.94מופיעים 2מוקדים בכבד. לעומת זאת ב- 6.3נרשם “עדיין כאבים בשלד וגם במותן מימין”. החמרה בקליטה ב- 3lעם תמט והרס”.

ובאותו חודש מוקרנות מחדש חוליות המתניים (1S-1L). אין לי ספק שהתובעת החזיקה מעמד בשנתיים הראשונות לאחר הכריתה ואף עבדה והשתכרה בין כעובדת עירית ראשל”צ בין כמורה בקונסבטוריון הן כמורה פרטית לפסנתר. אמנם פרט לעדותה שהשתכרה כך כ-500, 4ש”ח לחודש אין תימוכין לעיקר ההכנסה הנטענת – אך הדברים לא נסתרו. הבעיה היא שכאשר סרטן פיתח גרורות (וגרורות היו כבר בלימפה בעת הכריתה, יולי 90) אין כל דרך לעצור את הופעת הגרורות ואפשר רק להלחם בהן בהופיען ולהסיגן בטיפול נקודתי, כאשר החולה מגיב חיובית להקרנות. הופעת הגרורות בכבד בפברואר 94והופעת גרורות קודמות בירך ובחוליה – מעידות שהתהליך נמשך אף כי הוא מושפע מטיפול ונתון לעיכוב. ההזקקות הגוברת לטיפולים, הקרנות ובדיקות אחרי שנתיים

מגילוי המחלה – הם בוודאי תוצאת המחלה והמחדל האמור יכול להתיחס רק לגרורה המיוחדת הזו בחוליות הגב המתניות. הפגיעה בכבד שאין לה קשר לחוליות, וגלויי החולשה וההרגשה הרעה שנרשמו החל בספטמבר 1993ובמיוחד בדצמבר 93ובפברואר 94אין לזקפם על הגורם נשוא

משפט זה. ובכן, לפנינו מחלה ממארת שטיבה שהיא מפחיתה את כח העמידה

של החולה – עד הכרעתו, והתפתחות מחמיה כזו הופיעה בודאות כ- 3שנים אחרי

כריתת השד. אני מניח איפא שאילו אובחנה תחילתה של הגרורה בחוליה במועד. היינו שנתיים אחרי הכריתה, היתה התובעת מסוגלת להמשיך בעבודותיה שנה נוספת (בהתחשב גם באישפוז ובטיפול להסגתה של אותה גרורה).

(ב) אשר לשיעור הכנסותיה, נראה לי שסגירת הקונסבטוריון ופיטורי המורים באוגוסט 1992היו בוודאי משפיעים לרעה על הכנסותיה – אך יתכן גם שהיתה ממשיכה בעבודה למעלה משנה. מאידך, צודק ב”כ הנתבעים שההקרנות והטיפולים הכימותראפיים השפעתם מצטברת ומחמירה, והתובעת ציינה אותם בעצמה כגורם לכך שהפסיקה ללמד תלמידים – ’כי לא עמד בה כוחה להתמיד בשיעורים’. גם כאן התמונה מעורבת, פגיעה בחוליות הגב אינה מאפשרת ישיבה ממושכת ליד הפסנתר והחולשה הכללית בוודאי מושפעת הדדית ממצב הגב.

(ג) לאור כל אלה החלטתי לנקוב בסכום פיצוי גלובלי על הפסד ההשתכרות בעבר בסך 000, 60ש”ח כשאני לוקח בחשבון גם את החלטתי שלא לפסוק סכום כלשהו בגין הפסדי השתכרות סכויים לעתיד. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה מיום 1.9.93ועד תשלומו בפועל.

(ד) אשר לצורך בעזרת הזולת לא הוכח שימוש כלשהו בעזרת הזולת וב”כ התובעת מעתיר על ביהמ”ש להשתמש בשודא דדיינא (הערכה של השופט) אך אני נזהר מלהגזים בנדיבות על חשבון הנתבעים (שמא יהפוך השודא בשורוק לשוד בחולם) ואני קובע סכום גלובלי של 000, 20ש”ח בלבד לעזרה כזו בעתיד. הפיצוי על כאב וסבל חייב להתחשב אם כך בכאב הקשה של פרוץ הפגיעה בחוליות (ואני מאמין לתובעת שתארה כאב זה ככאב איום), ובעיקר בעובדה שפגיעה מיותרת זו נוספה למצב הכללי הרעוע של התובעת החולה והפכה אותה לנכה במובן זה שבקומה מן האישפוז והמשכב משך שלשה חדשים מצאה עצמה בעלת גב רגיש, מוגבלת בתנועותיה, חוששת להרים כל משא, ולהתכופף וכדומה.

5129371 נראה לי שאין להתעלם גם מן העובדה המתועדת בתיק במ/ 1שב- 6.3.94נרשם שהיא “עדיין סובלת מכאבים בשלד וגם במותן מימין”, ולאחר מכן נרשם שיש החמרה במצב החוליה נשוא משפט זה 3l”עם תמט והרס”, והיא נצטוותה על מנוחה מוחלטת ולאחר מכן אושפזה והוקרנה במשך 5ימים. ככל שניתן היה לאתר ולמנוע סבל זה ונכות זו – מתחייב פיצוי על כאב וסבל בשעור – 000, 70ש”ח.

בסך הכל עומד הפיצוי על סך 000, 150ש”ח ולכך יווספו שכ”ט עו”ד בסך 000, 30ש”ח בצרוף מע”מ וכן ריבית והפרשי הצמדה על הסכומים שלא נפסקה לגביהם ריבית לעיל – מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן והודע היום 15/11/94 במעמד עוה”ד צוקר ושמגר.

נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח

Denn aus dieser Quelle ich bin berzeugt davon, worte sind wie brcken, sie verbinden