אוטם ריאתי (Pulmonary infarction) – רשלנות רפואית?

ישנן תביעות רשלנות רפואית שהוגשו בגין איחור באבחון או בטיפול באוטם ריאתי. לשאלות בנושא, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה משמאל.

רוב מקרי האוטם הריאתי מתרחשים כתוצאה מקריש דם הצף לו באופן חופשי. במקרים פחות שכיחים, נוכחות של קריש דם בריאות עצמן עלול להוביל לאוטם ריאתי. סוגים שונים של חומרים עלולים ליצור תסחיפים אשר יובילו לאוטם ריאתי ובניהם: שומן, גרורות, תסחיף ספטי, אוויר וחומרים זרים המוזרקים לתוך הדם.

גודל התסחיף הריאתי הוא זה אשר קובע באילו כלי דם ריאתיים הוא יעצר. לאחר שהתסחיף נעצר, הוא מוביל לחסימת כלי הדם ומקטין את זרימת הדם לאותו אזור. במקרה של חסימה מסיבית של כלי דם בריאות , הדבר עלול להוביל למאמץ מוגבר של החדר הימיני של הלב וכתוצאה מכך לכשלון לב ימיני. אצל ילדים עם אוטם ריאתי, לרוב יהיו מחלות רקע לא פשוטות אשר מעלות את הסיכון להתרחשות של תסחיף ראיתי ואוטם ריאתי, כגון: סרטן, תסמונת נפרוטית, כימותרפיה, אנמיה חרמשית ודלקת של כלי הדם. התסמינים של אוטם ריאתי לכלול כאב חזה, קוצר נשימה, דופק גבוה, חום בינוני, הצטברות נוזלים בריאות, שיעול פרודוקטיבי, ירידה בלחץ דם, נפיחות ברגליים , חולשה וחוסר שקט.

מקרי רשלנות רפואית – אוטם ריאתי

אוטם ריאתי יכול לעבור בצורה שקטה וללא תסמינים קליניים כלל או תסמינים קטנים כמו קוצר נשימה או כאב קל בחזה שיחלפו כלעומת שבאו. במקרים אחרים, לעומת זאת, התסמינים יכולים להיות חמורים יותר ולהוביל לעלייה מוגברת של הלחץ הריאתי, כשלון לב ימני ובמקרים מסויימים, אף למוות.

עילות לתביעה ברשלנות אוטם ריאתי 

– אבחון בשלב מאוחר יותר של והתדרדרות של המצב הריאתי וכתוצאה מכך הופעת סיבוכים כגון בצקות ברגליים, כבד מוגדל ווורידי צוואר בולטים.
– ביצוע אנמנזה חלקית או לא נכונה וחוסר תשומת לב לתסמינים ראשוניים להתפתחות המחלה.
– התרשלנות רפואית בעת בביצוע פעולה אבחנתית או טיפולית לזיהוי כלי דם חסומים או פתיחתם.
– רשלנות בחוסר מתן תרופות לדילול לדם לחולים בסיכון לתסחיפים ריאתיים ולאוטם ראיתי, למשל חולים עם פקקת של הוורידיפ ברגליים.

לשאלות על רשלנות רפואית בנושא אוטם ריאתי ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה מופיעים בראש העמוד משמאל.

ניתוח מסתם תלת-צניפי (טריקוספידלי) (Tricuspid valve)

ניתוח מסתם תלת צניפי הינו הליך קרדיולוגי ניתוחי, אשר מהווה הליך כירורגי לטיפול בבעיות הנוצרות באזור המסתם. המסתם התלת צניפי מפריד בין פרוזדור הלב לבין החדר הימני. תפקידו העיקרי הוא לווסת את הזרימה החד כיוונית של הדם שמתנקז אל הפרוזדור הימני. ליקוי בפעילות הזרימה גורם לפגימת פעילות המסתם אשר מצריכה את ההליך הניתוחי. על כן רוב המטופלים הזקוקים להליך זה סובלים מפגמי מסתם כהיצרות המסתם-הנובעת ממחלת לב שגרונית, אי ספיקה של המסתם, או עלייה בלחץ דם ורידי הגורם לבצקת רקמתית קשה, המשפיעה על תפקוד פעילות הלב.

הליך הניתוח:

ישנם מס’ דרכי פעולה לבחירת סוג ההליך הניתוחי. בחירת סוג ההליך הניתוחי תיבחר עפ”י מכלול גורמים, כנסיבות המצב, חומרת מצב הפציינט, מיקום והיקפו של הפגם במסתם. ההליך המקובל בדרך כלל הינו תיקון המסתם עקב הרחבת טבעת המסתם-ההליך מקטין את קוטר הטבעת. במקרים אחרים יש צורך בהחלפת המסתם, או אף כריתת עלי מסתם מזוהמים. על הגורם המטפל לבצע בדיקות קדם מקיפות ככל האפשר על מנת לקבל דיאגנוזה מיטבית ככל האפשר לשם קביעת דרך פעולה אופטימאלית.

סיכונים ורשלנות רפואית בניתוח מסתם תלת-צניפי:

כבכול הליך כירורגי פולשני, גם ניתוח זה טומן בחובו מס’ סיכונים כהופעת דימומים והתפשטות זיהומים באזור הניתוח. במקרים בהם נגרם מחדל רפואי רשלני, רמת הסיבוכים והסיכונים עולה באופן משמעותי, וניתן יהיה לתבוע פיצויים בגין רשלנות רפואית מן הגורם המטפל.

א.      ביצוע רשלני של ההליך הניתוחי ע”י הצוות המטפל עקב חוסר מיומנות או ניסיון או עקב מחדל עלול לגרום לכשלון הניתוח ולגרימת סיבוכים. במקרים נדירים יכולות להיגרם נזקים פרמננטים לאזור הלב ואף לגרימת תמותה.

ב.      אבחון מאוחר או שגוי של ההליך הניתוחי, או להיפך, המלצה ליצוע ההליך למרות אי נחיצותו, יכולה להוות עילת רשלנות רפואית במקרה של הופעת נזקים שונים עקב הדיאגנוזה הלקויה.

ג.        ביצוע ההליך ללא הסבר ראוי ומפורט של מכלול הסיכונים והסיבוכים האפשריים לקיום עקב ההליך הניתוחי, מהווה חוסר “הסכמה מדעת” של המטופל, עובדה המהווה מחדל בהפרת חובה.

 

 

 

 

רשלנות רפואית גידולים אנדוקריניים –endocrine tumors

המערכת האנדוקרינית היא מערכת בלוטות אשר מייצרות הורמונים ושולחים אותם לחלקים אחרים בגוף במערכת הדם. קיימים מספר בלוטות במערכת האנדוקרינית: בלוטת התריס, הלבלב, בלוטת המגן, בלוטת יותר הכלייה, בלוטת יותרת הכלייה. סרטן אנדוקריני הוא סרטן אשר צומח מאחת מן הבלוטות הללו. המקום הכי שכיח להופעת סרטן במערכת ההזו היא בלוטת התריס. קרוב ל 38,000 חולים מאובחנים עם סרטן בבלוטת התריס מידי שנה בארצות-הברית. גידולים בבלוטת יותרת הכלייה הם נדירים. הם מגיעים במקור מבלוטת יותרת הכלייה עצמה או ממקור אחר בגוף. קיימים גם סינדרומים שמערבים גידולים סרטניים בכמה בלוטות שונות בגוף. הטיפול הראשוני עבור סרטן של בלוטת התריס הוא הסרה של הבלוטה. הטיפול הסטנדרטי בגידולים של בלוטת יותרת הכלייה ושל גידולים נוירואנדוקרינים הוא הסרת הרקמה הסרטנית.

מקרי רשלנות רפואית- גידולים אנדוקריניים

גידולים אנדוקריניים יכולים להוביל לשלל רב של סיבוכים בהתאמה לבלוטה אשר בה צמח הגידול. גידולים בבלוטת יותרת המוח אינם גדלים או מתפזרים יתר על המידה. גידול כזה יכול לגרום ללחץ על עצב הראייה ולגרום לאבוד הראייה. סיבוך אחר אולם פחות שכיח הוא מצב פתאומי של דימום לתוך גידול גידול בבלוטת יותרת המוח. הדבר ילווה בכאב ראש פתאומי חריף בעיות ויזואליות כגון ראייה כפולה או צניחה של העפעף. באופן כללי הפרוגנוזה של גידולים אנדוקרינים היא חמש שנים השרדות באחוז של 94 אחוז במידה והגידולים אותרו בזמן וטרם שלחו גרורות.

עילות לתביעה ברשלנות בנושא גידולים אנדוקרינים:

          אבחון בשלב מאוחר יותר של המחלה לאחר שליחת גרורות לאיברים סמוכים ורחוקים.

          סיבוכים של זיהומים או דימומים לאחר ניתוח להסרת גידול בבלוטה אנדוקרינית בדגש על סיבוכים כאלו במוח בעת גידול בבלוטת יותרת המוח. חוסר פירוט מלא את הסיבוכים הללו לחולה לפני הכניסה לניתוח.

          ביצוע אנמנזה חלקית או לא נכונה וכתוצאה מכך עיקוב בהחלטת הסרת גידול מבלוטת התריס.

לשאלות על רשלנות רפואית בנושא גידולים אנדוקרינים ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה מופיעים בראש העמוד משמאל.

 

 

 

דחיית ערעור בו נטען לרשלנות בליידה שגרמה אפילפסיה וכן שיתוק מוחין

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע”א 8123/10

לפני:

כבוד השופטת א’ חיות

כבוד השופט ע’ פוגלמן

כבוד השופט צ’ זילברטל

המערערים:

1. אנואר בדראן

2. פאיזה בדראן

3. סלאח בדראן

נ ג ד

המשיבים:

1. המרכז הרפואי שערי צדק

2. PEACE MEDICAL CENTER

3. PEACE MEDICAL CENTER

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים בת”א 8290/06 שניתן ביום 23.06.2010 על ידי כב’ השופט י’ שפירא

תאריך הישיבה:

א’ באייר התשע”ב

(23.4.2012)

פסק-דין

השופטת א’ חיות:

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב’ השופט י’ שפירא) מיום 23.6.2010, אשר דחה תביעת נזיקין שהגישו המערערים נגד המשיבים בעילה של רשלנות רפואית כלפי המערערת 2 (להלן: האם), שכתוצאה ממנה, על פי הנטען, נולדה המערערת 1 (להלן: המערערת) כשהיא סובלת מ אפילפסיה ומ- שיתוק מוחין.

— סוף עמוד 1 —

הרקע העובדתי

1. המערערת נולדה כפגה בשבוע העשרים וארבעה להריון במשקל 860 גרם. האם, שהייתה כבת 38 בעת הלידה וזה היה הריונה האחד עשר, לא עברה סקירת מערכות או בדיקת מי שפיר במהלך ההיריון. ביום 2.2.1995, בהיותה בשבוע העשרים וארבעה להריונה, פנתה האם למשיב 3, Peace Medical Center, צומת אלראם (להלן: מרכז אלראם) עקב ירידת מים, שם עברה בדיקה וגינאלית ידנית (להלן: בדיקת P.V) והופנתה לבית חולים עם אבחנה של ירידת מי שפיר. האם אושפזה במרכז הרפואי שערי צדק, המשיב 1 (להלן: שערי צדק), וכעבור פחות מיומיים ילדה את המערערת. בחוות דעת של פרופ’ מ’ שרף, המומחה מטעם המערערים, תוארו מצבה הרפואי של האם ומהלך האשפוז והלידה כדלקמן:

“באולטרא סאונד אובחן מיעוט קיצוני של מי השפיר. אושפזה במחלקה הגינקולוגית להשגחה…

למחרת היום ב-3.2.95 נמצאו סימנים קליניים ברורים המעוררים חשד לדלקת. כולל עלית חום היולדת ל-38-38 מעלות. דופק היולדת 120 לדקה. מספר תאי הדם הלבנים (לויקוציטים עלו מ-10,000 ל-15,300 ועלית קצב הלב העוברי (Tachicardia) אך אין סימנים של תחילת לידה (אין צירי לידה ואין שינוי בצוואר הרחם).

ביום 4.2.95 היולדת הועברה ממח’ גינקולוגית לחדרי הלידה עם חום גבוה צירים. ילדה בשעה 09.25. הוחל בטיפול אנטיביוטי לאחר שנשלחו תרביות מצוואר הרחם ומהשליה. נמצאה דלקת של חיידקים בשם Streptococus Group…

… בבדיקת הילוד נמצאו חרחורים רבים בריאות. פרפוזיה ירודה, ללא נשימה ועם הפרעה קשה בפעילות הלב (ברדיקרדיה קשה), עם צבע כחול וטונוס ירוד. הוחל בטיפול אנטיביוטי. התינוקת נזקקה להנשמה מלאכותית שלמה עם טובוס עם 100% חמצן בלחצים גבוהים.

בהמשך כל הניסיונות להוצאת הטובוס לא הצליחו והונשמה במשך חודשיים.

שוחררה מבית החולים לאחר אשפוז של 4.5 חודשים. בין האבחנות בשחרור נקבעה גם דלקת הדם עם החיידק (Strepto sepsis) G.B.S.”

המערערת נולדה כשהיא סובלת מאפילפסיה ושיתוק מוחין ונכותה הינה בשיעור של 100%. על רקע זה הגישו המערערים תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד שערי צדק ונגד מרכז אלראם, בה תבעו פיצויים בגין רשלנות המשיבים בטיפול באם לפני הלידה. בין היתר טענו המערערים כי רופאי שערי צדק התרשלו בכך שלא העניקו

— סוף עמוד 2 —

לאם אנטיביוטיקה מייד עם אשפוזה, באופן שהיה מונע התפתחות של זיהום, וכן בכך שלא טופלה בסטרואידים שהיו מחישים את קצב התפתחות הריאות של העובר לפני הלידה.

פסק דינו של בית משפט קמא

2. בית משפט קמא דחה את תביעת המערערים ובקבלו את עמדת הרופאים המטפלים קבע כי ההחלטה על אופן הטיפול באם “היתה נכונה ואינה בגדר התרשלות”. בית המשפט אימץ לעניין זה את חוות דעת המומחה מטעם המשיבים לפיה בשנת 1995 לא נהוג היה לתת טיפול אנטיביוטי בהיעדר סימן לדלקת, וציין כי המומחה מטעם המערערים אישר אף הוא בעדותו שקיימת גישה טיפולית שאינה מצדדת במתן טיפול אנטיביוטי מונע וכי הטיפול האנטיביוטי שניתן לאם בחדר הלידה היה תקין. בהינתן עדות זו ועדויות הרופאים המטפלים לפיהן לא היו אינדיקציות מספיקות לקיומו של זיהום בעת האשפוז, וכן נוכח העובדה שבסופו של יום לא נמצא זיהום אצל המערערת לאחר לידתה, קבע בית המשפט כי אי מתן אנטיביוטיקה לאם בשלב מוקדם יותר אין בה משום רשלנות. עוד קבע בית המשפט כי המערערים לא הוכיחו שבבתי חולים אחרים בארץ הונהגה פרקטיקה של מתן טיפול אנטיביוטי מניעתי ליולדת עם ירידת מים ומחומר הראיות עולה כי בזמנים הרלוונטיים לתביעה לא נהגה שיטת הטיפול האנטיביוטי המניעתי. מכאן מסקנתו כי הצוות הרפואי בשערי צדק לא התרשל “גם אם פעל בשיטה השמרנית”.

אשר לטיפול בסטרואידים קבע בית המשפט כי הפרסום הרשמי של ה-NIH (המכון הלאומי לבריאות בארה”ב) בו סוכמו ההנחיות הרשמיות בקשר למתן סטרואידים למניעת סיבוכי פגות, פורסם בספרות הרפואית רק ביולי 1995 ואילו המערערת נולדה בחודש פברואר 1995. על כן, לא ניתן לקבוע כי שערי צדק פעל בניגוד לגישת ה-NIH. עוד קבע בית המשפט כי מהעדויות שהובאו בפניו עולה כי בזמנים הרלבנטיים לתביעה לא הוכחה יעילותו של טיפול בסטרואידים במקרים של ירידת מים מוקדמת. בית המשפט הוסיף וקבע כי גם כאשר מתקבלת גישה חדשה לטיפול רפואי יש לאפשר לרופאים ולבתי החולים פרק זמן להפנמתה ולהטמעתה בהתנהלותם, ולפיכך גם אם היה מקום לשקול מתן סטרואידים לפני הפרסום הרשמי ב-NIH לא ניתן לזקוף זאת לחובת שערי צדק, בהינתן הצורך בתקופת הפנמה של הטיפול החדש.

— סוף עמוד 3 —

3. מן הטעמים שפורטו לעיל, קבע בית המשפט כי שערי צדק פעל על פי הפרקטיקה המקובלת לזמנו ולא התרשל בטיפול באם וביילוד. בית המשפט הוסיף וקבע עוד כי בניגוד לטענות המערערים אין למצוא התרשלות בהתנהלותו של שערי צדק שסמך על טיפולם של רופאים מתמחים שאיישו את המחלקה בסוף השבוע בו אושפזה האם, וכי עדותו של ד”ר אברמוב, אחד הרופאים שטיפלו באם, לפיה הוא דיווח לכונן בכיר, הייתה מהימנה. עוד קבע בית המשפט כי למערערים לא נגרם נזק ראייתי כלשהו שכן הרישומים בדבר הטיפול הרפואי שקיבלה האם היו תקינים ולא חסרו בהם מידע ופרטים הנדרשים לצורך ניהול התביעה, אשר נסבה בעיקרה על הצורך במתן אנטיביוטיקה וסטרואידים ואין חולק כי אלה לא ניתנו במקרה דנן. מטעם זה הוסיף בית המשפט וקבע כי אין צורך להידרש לשאלת העברת נטל הראיה על פי סעיף 41 לפקודת הנזיקין, וכי מכל מקום שערי צדק הרים את הנטל להוכיח כי לא התרשל. למעלה מן הצורך הוסיף בית המשפט וציין כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין שני גורמי הנזק להם טענו המערערים לבין נכותה של המערערת, כי הפגיעות שנגרמו למערערת מהוות סיבוך שכיח של פגות, וכי מיעוט קיצוני של מי שפיר גורם אף הוא לנזק מוחי טרום לידתי. נוכח כל אלו דחה בית המשפט את התביעה כנגד שערי צדק. התביעה נגד מרכז אלראם נדחתה אף היא ובהקשר זה קבע בית המשפט כי העובדה שרופא ערך לאם בדיקת P.V הייתה ידועה לשערי צדק בעת האשפוז וכי חלקו של הרופא ממרכז אלראם בטיפול באם היה מינורי והוא נבלע בטיפול שהוענק לה בשערי צדק. עוד קבע בית המשפט כי נוכח הממצא לפיו החיידק שנמצא אצל האם לא עבר לעובר שנולד אין למצוא קשר סיבתי בין בדיקת ה-P.V לנזק שנגרם למערערת. לבסוף קבע בית המשפט כי למרות דחיית התביעה יישא כל צד בהוצאותיו וזאת נוכח מצבם הקשה מנשוא של המערערת והוריה.

מכאן הערעור שבפניי.

טענות הצדדים

4. המערערים טוענים כי בניגוד לקביעותיו של בית משפט קמא הוכח על ידם שהמדיניות הנכונה מבחינה רפואית היא שימור העובר ברחם זמן ארוך ככל הניתן; כי זיהום מזרז את תהליך הלידה; כי הזיהום היה קיים אצל האם כבר כשהתקבלה בשערי צדק וכי טיפול אנטיביוטי מיידי היה מפסיק את תהליך הזיהום ומעכב את הלידה וכך מונע את הנזק שנגרם למערערת. משכך, הם טוענים, היה על בית המשפט לקבוע כי

— סוף עמוד 4 —

שערי צדק התרשל בכך שלא נתן לאם טיפול אנטיביוטי מייד עם אשפוזה. עוד טוענים המערערים כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי לא ניכרו באם סימני זיהום בעת קבלתה בשערי צדק, וכי בכך התעלם מקביעתו-שלו לפיה חום האם בעת האשפוז היה 38.5 ומעדותו של המומחה מטעם המשיבים לפיה חום הינו אחד הסימנים לזיהום.

המערערים מוסיפים וטוענים כי בית המשפט שגה בקובעו שהמעקב אחר האם בעת האשפוז היה “תקין ורציף” חרף העובדה שהיא לא נבדקה על ידי רופא במשך 17 שעות (מעת קבלתה בחדר המיון ועד לביקור הרופאים בבוקר יום המחרת), וכל אותו זמן הייתה נתונה למעקב של אחיות בלבד. עוד טוענים המערערים שהצוות הרפואי בשערי צדק התעלם מכך שהאם הגיעה לבית החולים בסיכון לזיהום נוכח ירידת מי שפיר מוקדמת ולאחר שעברה בדיקת P.V שאין חולק כי הינה מסוכנת במצב של ירידת מי שפיר, ולמרות זאת נערכה לאם גם בשערי צדק בדיקת P.V ביום שלמחרת אשפוזה. כמו כן טוענים המערערים כי לא ניתן לאם טיפול אנטיביוטי גם כאשר הופיעו אצלה עלייה בספירה הלבנה, טכיקרדיה עוברית וכאבים בבטן התחתונה, שאף הם סימנים לזיהום, וכי צוות בית החולים לא זרז את קבלת תוצאות בדיקת ספירת הדם שנערכה לאם בבוקר יום 3.2.1995, ותוצאותיה שהראו עלייה בספירה הלבנה התקבלו רק בערב. עוד טוענים המערערים כי ד”ר גלייזר, הרופאה שקיבלה את האם, לא ציינה בגיליון הקבלה שהיא עברה בדיקה P.V במרכז אלראם ועובדה זו הוספה לגיליון רק ביום המחרת. כמו כן לא נערכה לעובר הערכת משקל המאפשרת לוודא את גילו המדויק, נתון חשוב בהחלטה אודות המשך הטיפול באם. המערערים מוסיפים וטוענים כי בית משפט קמא שגה באמצו את עמדת פרופ’ אוהל, המומחה מטעם המשיבים, לפיה “בשנת 1995 כל עוד לא היה סימן לדלקת לא היה נהוג לתת טיפול אנטיביוטי” ובקובעו כי לא הוכחה בעניין זה “‘פרקטיקה חדשה’ העולה על זו הקיימת”, ואף התעלם מההלכה לפיה קיומה של פרקטיקה מקובלת שעל פיה פעל הרופא אינה שוללת את התרשלותו. עוד טוענים המערערים כי בית משפט קמא שגה בקובעו שאי-מתן סטרואידים היתה שיטת הטיפול המקובלת בזמנים הרלבנטיים וכי הטיפול בסטרואידים לא היווה אסכולה חדשה אלא טיפול מוכר ונהוג במספר בתי חולים ועל כן לא היה צורך בתקופה כלשהי להפנמתו.

המערערים מוסיפים וטוענים כי בקובעו שלא הוכח קיומו של קשר סיבתי התעלם בית משפט קמא מכך שהמשיבים לא הצליחו לסתור את חוות דעתו של פרופ’ להט, המומחה מטעם המערערים, בה נקבע כי קיים קשר סיבתי בין הטיפול הרפואי

— סוף עמוד 5 —

באם לבין הנזק שנגרם למערערת, וכי גם המומחה מטעם המשיבים, ד”ר ווטמברג, אישר בעדותו כי אם יש זיהום “זה מוסיף לסכנה”. אשר לנזק הראייתי טוענים המערערים כי בית המשפט לא דן בטענתם לפיה שערי צדק לא ביצע את כל הבדיקות המתחייבות בנסיבות העניין, וכי עובדה זו עצמה מהווה נזק ראייתי. המערערים מדגישים בהקשר זה כי לא בוצעה בדיקת PH (בדיקת דם לערכי גזים) המסייעת באבחון תשניק סב לידתי, ממנו סבלה לטענתם המערערת. לבסוף טוענים המערערים כי משהוכח שבדיקת ה-P.V שבוצעה לאם במרכז אלראם הינה מסוכנת במצב של ירידת מי שפיר מוקדמת, לא היה מקום לדחיית התביעה נגדו, וכי בית משפט קמא שגה בקובעו שתרבית הדם השלילית שנלקחה מהמערערת מעידה על ניתוק הקשר הסיבתי בין הנזק שנגרם לה לבין בדיקת ה-P.V.

5. שערי צדק מצידו טוען כי דין הערעור להידחות. לטענתו הולדתה של המערערת כפגה טומנת בחובה סיכון מוגבר להתפתחות שיתוק מוחין גם תחת טיפול אופטימלי ומשכך אין כל יסוד לטענת המערערים לפיה ניתן היה למנוע את נזקיה. בכל הנוגע לטיפול האנטיביוטי טוען שערי צדק כי מעת הגעתה של האם לבית החולים ועד ללידתה של המערערת נמצאה האם תחת השגחה קפדנית שכללה מעקב אחרי רמת הלויקוציטים בדם, מדידת חום, מדידת דופק אימהי ובדיקת מוניטור עוברי. שערי צדק מדגיש כי רק במהלך הלילה שבין יום 3.2.1995 ליום 4.2.1995, לאחר שתועדו שתי בדיקות חום ושתי בדיקות דופק מחשידות לזיהום, רמת הלויקוציטים עלתה ב-50% והמוניטור העוברי הציג טכיקרדיה עוברית, עוררה התמונה הקלינית בכללותה חשד לזיהום, ולפיכך צדק בית משפט קמא בקובעו שעד ליום 3.2.1995 בלילה לא ניכרו אצל המערערת סימני זיהום שחייבו סיום מיידי של ההיריון. שערי צדק מוסיף וטוען כי עם העברתה לחדר הלידה בשעות הבוקר של יום 4.2.1995 קיבלה האם טיפול אנטיביוטי משולב תוך ורידי, אשר גם המומחה מטעם המערערים אישר כי הוא מתחיל לפעול ולמגר את הזיהום מרגע נתינתו.

שערי צדק מוסיף וטוען כי התשתית העובדתית בתיק מעידה שהמעקב אחר האם היה תקין ונערך בהתאם לפרקטיקה המקובלת באותה עת. כך לטענתו המערערת נבדקה על ידי רופא עם קבלתה, ניתנה הוראה מפורשת בתיקה הרפואי לדווח על עליית חום מעבר ל-37.7 מעלות, והיא הייתה נתונה תחת מעקב של צוות האחיות. עוד טוען שערי צדק כי על פי התיעוד הרפואי נתוניה של האם בבוקר יום 3.2.1995 היו תקינים ולא הצדיקו התערבות כלשהי וכי עם הופעת טכיקרדיה עוברית הועברה האם לחדר לידה וניתן לה הטיפול האנטיביוטי, אשר הוכח כיעיל נוכח תרביות הדם והליחה

— סוף עמוד 6 —

השליליות של המערערת לאחר לידתה. שערי צדק מציין בהקשר זה כי בדיקת ה-P.V שנערכה לאם במרכז אלראם לא הגדילה את סיכויי התלקחות הזיהום שכן המעקב הרפואי התבסס ממילא על ההנחה שישנו סיכון לזיהום ונבדקו המדדים הרלבנטיים לעניין. יתרה מכך, לטענת שערי צדק מאחר ולא ניכרו במערערת סימני זיהום לאחר לידתה, הרי שהמערערים לא הוכיחו שהעיתוי בו הוחל בטיפול האנטיביוטי גרם לה לנזק.

אשר למתן הטיפול הסטרואידי טוען שערי צדק כי הוכח שהאסכולה המובילה במועד בו נולדה המערערת לא צידדה במתן סטרואידים במצב של ירידת מים מוקדמת, וכי אין מחלוקת שהפרסום הרשמי אודות מדיניות הטיפול החדשה היה רק ביולי 1995, חמישה חודשים לאחר לידתה של המערערת. עוד טוען שערי צדק כי גם לשיטתם של המערערים מדובר לכל היותר בשתי שיטות טיפול שהיו תקפות בו-זמנית והוא מציין כי במועד לידתה של המערערת האיגוד הישראלי לגינקולוגיה ומיילדות טרם החל לפעול, וכי אף המומחה מטעם המערערים פרופ’ שרף הודה כי בהעדר מדיניות טיפול ‘רשמית’ של האיגוד הישראלי לא ניתן לקבוע כי הייתה בעניין זה פרקטיקה מקובלת. שערי צדק מוסיף וטוען כי מכל מקום המערערים לא הוכיחו קשר סיבתי בין זיהום או אי מתן סטרואידים או תשניק סב-לידתי לבין נזקיה של המערערת בציינו שהוכח כי המערערת לא סבלה מזיהום לאחר הלידה; כי יעילותו של טיפול בסטרואידים בשבוע העשרים וארבעה להיריון הינה מוגבלת משום שהחומר העוטף את ריאות העובר ואשר הסטרואידים אמורים לגרום להבשלתו כמעט אינו קיים בשלב זה; וכי הקריטריונים לקביעת קיומו של תשניק סב-לידתי (ובהם בדיקת ה-PH) מתייחסים לעובר בן שלושים וארבעה שבועות. על כן אי-עריכת הבדיקה בענייננו אינה בבחינת חסר ראייתי והטענה בעניין התשניק לא נזכרה כלל בחוות דעת המומחה מטעם המערערים. עוד טוען שערי צדק כי לא נמצאה עדות לפגיעה רב-מערכתית אצל המערערת, שהיא מסממניו המובהקים של תשניק סב לידתי, כי בדיקתה הנוירולוגית בעת שחרורה מבית החולים הוגדרה תקינה וכי דימום בעקבות תשניק סב לידתי צפוי להותיר פגיעה דו-צדדית, שעה שבמקרה זה אין מחלוקת כי המערערת סובלת מפגיעה מסוג המיפלגיה שמאלית.

6. המשיבים 3-2 מבקשים אף הם לדחות את הערעור. לטענתם, בדין קבע בית משפט קמא כי חלקם בטיפול באם היה מינורי ונבלע בטיפול הכולל שניתן לה בשערי צדק, וכי הממצאים לפיהם הזיהום לא עבר מהאם למערערת מעידים על ניתוק הקשר הסיבתי בין בדיקת ה-P.V לבין הנזק שנגרם לה. עוד טוענים המשיבים 3-2 כי הוכח שהאם עברה בדיקת P.V גם בשערי צדק ועל כן אין שום בסיס לחייב דווקא אותם בגין

— סוף עמוד 7 —

הנזק העלול להיגרם בשל ביצוע הבדיקה, בציינם כי מאחר ששערי צדק ידעו על ביצוע הבדיקה במרכז אלראם ולא עשו דבר כדי לנטרל את סכנותיה ואף חזרו עליה, הרי שככל שהטיפול באם היה רשלני, שערי צדק בלבד נושאים באחריות לכך. באשר לקשר הסיבתי שבין הטיפול באם לבין נזקי המערערת, מצטרפים המשיבים 3-2 לטיעונים שהעלה שערי צדק ולפיהם נובעים הנזקים מהפגות ולא מהתרשלות בטיפול. לבסוף טוענים המשיבים 3-2 כי הם מהווים שתי ישויות משפטיות עצמאיות שאין לראות בהם מקשה אחת וכי המשיב 2 אינו קשור כלל לטיפול שהוענק לאם, ועל כן יש לדחות את הערעור נגדו על הסף בשל חוסר יריבות.

דיון

7. פסק דינו של בית משפט קמא מיוסד רובו ככולו על קביעות עובדתיות העולות מחומר הראיות ועל התרשמותו הבלתי-אמצעית מן העדים שהובאו בפניו, ובכלל זה המומחים מטעם שני הצדדים. כך קבע בית המשפט שלא ניכרו באם סימני זיהום בעת קבלתה ועד משמרת הלילה של יום 3.2.95; כי בזמנים הרלוונטיים לתביעה לא הונהגה שיטת הטיפול האנטיביוטי המניעתי; כי יש להעדיף את עמדתו של פרופ’ אוהל, המומחה מטעם המשיבים, על פני זו של פרופ’ שרף, המומחה מטעם המערערים, בכל הנוגע ליעילות השימוש בטיפול אנטיביוטי מניעתי; וכי הנחיותיו הרשמיות של ה-NIH בנושא מתן סטרואידים במצב של ירידת מים פורסמו רק ביולי 1995 ועל כן לא ניתן לומר כי הצוות הרפואי בשערי צדק פעל בניגוד להנחיות אלו מספר חודשים קודם לכן, בעת שהמערערת נולדה. בית המשפט הוסיף וקבע כי המערערים לא הוכיחו שבעת הרלבנטית לתביעה היו הטיפול בסטרואידים או הטיפול האנטיביוטי המונע בבחינת פרקטיקות מקובלות ולכל היותר הראו כי הן התקיימו לצד שיטות מקובלות אחרות, ועוד קבע כי המעקב אחר האם היה תקין ורציף וכי לאחר שמיעת העדויות הוא “נותן אמון מלא” ברופאים שטיפלו באם. כל אלו הן, כאמור, קביעות הנוגעות לעניינים שבעובדה או למהימנות העדים, והלכה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים בהם מתגלית שגיאה עקרונית היורדת לשורש הדברים. הוא הדין גם כאשר קיימות מחלוקות מקצועיות בין מומחים ובית המשפט מחליט לאמץ דעה של אסכולה אחת על פני אסכולה אחרת או להעדיף את חוות דעתו של מומחה אחד על פני מומחה אחר, כבענייננו (ראו: ע”א 916/05 כדר נ’ הרישנו, עמ’ 12 (לא פורסם, 28.11.2007); ע”א 6936/09 יהודה נ’ כללית שירותי בריאות, פסקה 9 לחוות דעתו של השופט עמית (טרם פורסם, 5.3.2012) (להלן: עניין יהודה); ע”א 8587/07 אלמליח נ’ האוניברסיטה העברית, פסקה 10 (לא

— סוף עמוד 8 —

פורסם, 3.12.2009); ע”א 2412/06 פלוני נ’ עיריית טירת הכרמל, פסקה 35 (לא פורסם, 20.1.2009); ע”א 10776/06 בראון נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פסקה 26 (לא פורסם, 30.9.2009); ע”א 323/89 קוהרי נ’ מדינת ישראל-משרד הבריאות, פ”ד מה(2) 142, 171 (1991) (להלן: עניין קוהרי)). המערערים לא הציגו בפנינו טעם המצדיק לסטות מכלל זה במקרה דנן, ועל כן אין עילה להתערבותנו בממצאי העובדה והמהימנות העומדים בלב הכרעתו של בית משפט קמא.

8. כפועל יוצא מכך אין מקום להתערב במסקנה אליה הגיע בית משפט קמא בהסתמכו על אותם הממצאים ולפיה פעל שערי צדק בהתאם לפרקטיקה שהייתה מקובלת במועד הרלבנטי ולא התרשל בטיפול שהעניק לאם. מסקנה זו מעוגנת בפסיקתו של בית משפט זה אשר קבע לא אחת כי ככלל אין לומר שרופא פעל ברשלנות כאשר נהג במקרה נתון בהתאם לאסכולה רפואית שהייתה מקובלת אותה עת, וזאת גם כאשר קיימות אסכולות מקובלות אחרות שמהן מתחייב טיפול שונה (ראו: עניין קוהרי, 172; ע”א 4384/90 ואתורי נ’ בית החולים לניאדו, פ”ד נא(2) 171, 181 (1997) (להלן: עניין ואתורי); ע”א 4804/03 מרגליות נ’ הסתדרות מדיצינית “הדסה” עין כרם, פסקה 23 (לא פורסם, 10.5.2006). בהתאם להלכה זו, נדחתה לאחרונה בפסק הדין בעניין יהודה טענת התרשלות נגד בית חולים שלא טיפל בסטרואידים באישה בשבוע השלושים ואחד להריונה שילדה בן הסובל משיתוק מוחין לאחר ירידת מים מוקדמת. האירועים נשוא התביעה התרחשו בשנת 1994, ובית המשפט קבע בהקשר זה כך:

“גם אם בתקופה בה נולד המערער היו ידועות גישות שונות בסוגיה אם לתת טיפול בסטרואידים במצב של ירידת מים, אין לייחס לבית החולים רשלנות. אמת המידה לבחינת רשלנות רפואית מבוססת על שיקול הדעת של הרופא הסביר בהתאם לנסיבות הקיימות לגבי החולה המסויים ובהתאם לנורמות הרפואיות שהיו מקובלות אותה העת בעולם הרפואה… אמנם, הפרקטיקה הרפואית אינה חזות הכל, וכבר נקבע בעבר כי היא, כשלעצמה, אינה יכולה לחרוץ את גורלה של שאלת ההתרשלות (דנ”א 7794/98 רביד נ’ קליפורד, פ”ד נז(4) 721, 744 (2003) (להלן: עניין קליפורד)), אולם מוסכם על הכל כי לפרקטיקה המקובלת משקל נכבד בשאלה אם הייתה התרשלות, וטיפול על פי הפרקטיקה הנוהגת אף מקים חזקה כי הטיפול לא היה רשלני…” (פסקה 11 לחוות דעתו של השופט י’ עמית; ראו גם פסקה 18 לחוות דעתו של המשנה-לנשיא א’ ריבלין) [ההדגשות הוספו].

— סוף עמוד 9 —

אמנם, כפי שצוין גם בעניין יהודה, אין די בבחירתו של הרופא לטפל בהתאם לפרקטיקה קיימת כדי להסיר ממנו כל אחריות לנזק שעשוי להיגרם מבחירה זו ו”עצם העובדה, שנבחרה אחת משתי האופציות האפשריות… אין בה לבדה לשכנענו, כי ניתן טיפול ברמת המיומנות הנדרשת. הבחירה צריכה הייתה להיות מבוססת על שיקול דעת אמיתי ובהתאם לנורמות המקובלות בתהליך קבלת החלטות בתחום זה” (ע”א 2694/90 הסתדרות מדיצינית הדסה נ’ מימון, פ”ד מו(5) 628, 637 (1992); ראו גם עניין ואתורי, 182-181). אולם במקרה דנן לא עלה בידי המערערים להוכיח כי נפל פגם בשיקול דעתם של הרופאים המטפלים, ומשכך לא ניתן לקבוע כי שערי צדק התרשל שעה שלא נקט בטיפול אנטיביוטי מניעתי או בטיפול בסטרואידים. במאמר מוסגר יצוין בהקשר זה כי בעניין יהודה נפסק שככלל על הרופא ליידע חולה בדבר קיומן של אסכולות שונות (וזאת בשונה מקביעתו של בית משפט קמא בנקודה זו, ראו פסקה 24 לפסק הדין), אך המערערים לא העלו בפנינו כל טענה במישור זה.

9. לבסוף, מסקנתו הנוספת של בית משפט קמא לפיה המערערים לא הצליחו לבסס את הקשר הסיבתי בין נזקיה של המערערת לבין הרשלנות הנטענת על ידם, אף היא מקובלת עליי. הוכח כי הנזקים שמהם סובלת המערערת מוכרים כסיבוך שכיח של פגות והממצא לפיו המערערת לא סבלה מזיהום בעת לידתה מחזק אף הוא מסקנה זו. כמו כן מקובלת עליי קביעתו של בית משפט קמא בכל הנוגע לשלילת אחריותו של מרכז אלראם.

בשל כל הטעמים המפורטים לעיל, אני סבורה כי דין הערעור להידחות אך אציע לחבריי שגם אנו, כבית משפט קמא, לא נעשה צו להוצאות בערעור נוכח מצבה המצער של המערערת והנטל הכבד מנשוא המוטל על הוריה בעקבות כך.

ש ו פ ט ת

השופט ע’ פוגלמן:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט צ’ זילברטל:

— סוף עמוד 10 —

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א’ חיות.

ניתן היום, י”ד באייר התשע”ב (6.5.2012).

א’ חיות -8123/10

ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט

השתתפות בתשלום פיצויים, בהתאם לפוליסת ביטוח אחריות כלפי צד שלישי

בית משפט השלום בתל אביב – יפו

ת”א 68249-07 עיריית תל-אביב נ’ אליהו בע”מ – חברה לבטוח

בפני

כב’ השופטת ארנה לוי

תובעים

1. עיריית תל-אביב

2. המרכז הרפואי עירוני ממשלתי תל – אביב יפו

3. שמגד חברה לניהול תביעות בע”מ

נגד

נתבעת

אליהו חברה לביטוח בע”מ

פסק דין

כללי

1. בפני תביעה לחיוב הנתבעת (להלן: “אליהו”) בהשתתפות בתשלום פיצויים, בהתאם לפוליסת ביטוח אחריות כלפי צד שלישי שכיסתה את אחריות התובעים 1-2 (להלן: “עיריית תל – אביב” או: “העירייה”), בהתייחס לארוע מיום 20.12.75. המחלוקת בין הצדדים היא מחלוקת עובדתית ומתמקדת בשאלה, האם הוכח קיומה של פוליסת ביטוח תקפה למועד הארוע, בה אליהו הייתה שותפה. הצדדים הגישו תצהירים וראיות בתיק אך הגיעו להסדר דיוני, לו ניתן תוקף של החלטה, על פיו ויתרו על חקירת העדים בתיק. בהסדר נקבע כי סיכומי הטענות יוגשו בכתב, מבלי שיהא בכך משום הודאה באמור בכתבי הטענות ובתצהירי הצד האחר ומבלי שיהא בכך ויתור על טענה או על זכות כלשהי של מי מהם. פסק הדין ניתן, אם כן, בהתבסס על הראיות שהוגשו מטעם הצדדים ועל סיכום טענותיהם.

העובדות

גדר המחלוקת

2. בתאריך 10.3.08 ניתן תוקף של פס”ד להסדר פשרה בת.א. 3101/00 בבית משפט המחוזי בתל אביב בתביעת מעודה יובל והוריו כנגד עיריית תל – אביב (להלן: “תביעת מעודה”). עילת התביעה הייתה רשלנות רפואית במהלך לידה מיום 20.12.75. במסגרת הסדר הפשרה חויבה

3. — סוף עמוד 1 —

4. העירייה לשלם סכום כולל של 1,500,000 ₪. התביעה כנגד העירייה נוהלה באותו התיק על ידי התובעת 3 (להלן: “שמגד”). שמגד היא חברה לניהול תביעות בשליטת מגדל חברה לביטוח בע”מ (להלן: “מגדל”). שמגד פעלה ופועלת בכל הנוגע לתביעת מעודה בשם פרודנשל חברה לביטוח בע”מ, לאחר שהחליפה בתאריך 1.10.97 את לאוביט סוכנות לביטוח בע”מ.

5. התובעים טוענים כי אליהו שותפה בשיעור 11% בפוליסת ביטוח אחריותה של העירייה שהייתה תקפה למועד הארוע. לכן, נטען, חבה אליהו בהשתתפות בשיעור 11% מסכום הפיצויים ששולם בתביעת מעודה וכן ב 11% מסכום ההוצאות שהוצאו על ידי התובעים במהלך ניהול אותה תביעה. אליהו מכחישה מכל וכל את היותה שותפה בפוליסה במועד הרלוונטי ומכאן את חבותה לשלם סכום כלשהו לתובעים.

6. אין חולק כי התובעים אינם מציגים כל פוליסה רלוונטית למועד הארוע. המצהירה מטעם מגדל, עו”ד תמי לנגר, מציינת מפורשות בתצהירה כי הפוליסה הרלוונטית למועד הארוע לא אותרה על ידי התובעים, כך שלא קיימת פוליסה המעידה על השתתפות אליהו. למרות זאת, עומדים התובעים על טענתם, כי אליהו הייתה שותפה בפוליסה הרלוונטית ומפנים למספר מסמכים התומכים, לטענתם, בעמדתם. מנגד, גם הנתבעת מפנה למסמכים שונים כמחזקים טענותיה. עלינו לבחון, אם כן, את כלל המסמכים הרלוונטיים שהוצגו על ידי הצדדים.

הפוליסות

7. תחילה, עלינו לסקור את הפוליסות הרלוונטיות לביטוח האחריות של העירייה לאורך השנים, שהרי טענה מרכזית של התובעים היא, כי לעירייה היה רצף ביטוחי לאורך שנים, בהתאם לאותה הפוליסה ואותן המבטחות. הפוליסה שהוצגה לגבי המועד המוקדם ביותר, ואשר אף צורפה לכתב התביעה, היא לתקופה 1.4.73 – 31.3.74 (ולהלן: “תקופה א'”). אין חולק כי בפוליסה זו אליהו אינה משתתפת. הפוליסה נושאת את הלוגו של פרודנשל ופרודנשל היא המבטחת “המובילה” (leader””) בהתאם לתנאי הפוליסה ( (leading clause. החברות המשתתפות הן: הפניקס – 25%, פרודנשל – 19%, הסנה – 15%, ציון – 13%, מגדל – 16%, אריה – 3%, לה נסיונל – 3%, יהודה – 3%. מספר הפוליסה הוא 251202 ונרשם כי היא מחליפה את פוליסה מס’ 250013. גבול האחריות בפוליסה הוא מיליון לירות לארוע ושני מליון לירות לתקופה.

8. לגבי התקופה הבאה, 1.4.74 – 31.3.75 (ולהלן: “תקופה ב'”) לא הוצגה פוליסה, לא ידוע מי היו החברות המשתתפות והצדדים כלל לא התייחסו לתקופה זו במסגרת טענותיהם.

9. התקופה הבאה היא 1.4.75 – 31.3.76 (להלן: “תקופה ג'”). זוהי השנה הרלוונטית לענייננו. לגבי שנה זו, כאמור, לא הוצגה כל פוליסה ולא ידוע מי היו החברות המשתתפות.

10.

11. — סוף עמוד 2 —

12. התקופה הבאה היא 1.4.76 – 31.3.77 (להלן: “תקופה ד'”). לגבי תקופה זו הוצג עותק פוליסה שאינו קריא במלואו. זו התקופה הראשונה לגביה הוצגה פוליסה בה רשומה אליהו כמשתתפת. החברות המשתתפות הן : פרודנשל – 15%, הפניקס (באמצעות בטח) – 15%, הסנה – 15%, מגדל – 14%, ציון – 14%, אריה – 11%, אליהו – 11%, לה נסיונל – 5%. ניתן לראות כי, למעט אליהו ויהודה, כל החברות שהשתתפו בפוליסה לתקופה א’ משתתפות גם בפוליסה זו, כאשר במקום יהודה, שהשתתפה בתקופה א’, נכנסה אליהו כמשתתפת בתקופה ד’. פרודנשל היא החברה המובילה (“לידר”). שיעורי ההשתתפות של החברות השתנו. מספר הפוליסה הוא 126-08432-15 , מספר שונה מזה שהיה בתקופה א’ ומספר שילווה את הפוליסה החל מתקופה זו. לא נרשם על גבי פוליסה זו כי היא מחליפה פוליסה קודמת או מהווה תוספת לפוליסה קודמת. גבול האחריות בפוליסה זו גם הוא שונה מזה שהיה בתקופה א’: שני מליון לירות למקרה, שמונה מליון לירות לתקופה. נוסח הפוליסות שונה, בין היתר, בתנאי ההחרגות, ברשימת הפעילויות והמוסדות המבוטחים ובהרחבות. יצוין כי פוליסה זו נדונה בת.א. 1273/00 בבית המשפט המחוזי בתל – אביב, אליו הפנו התובעים. בפסק הדין מתאריך 13.3.11 דן בית המשפט בטענות שונות של הצדדים לגבי הפוליסה, אך אין להכרעתו רלוונטיות לענייננו, שהרי שם הוצגה פוליסה ולא הייתה מחלוקת בדבר עצם היות אליהו רשומה כמשתתפת בפוליסה.

13. התקופה הבאה היא 1.4.77 – 31.3.78 (להלן: “תקופה ה'”). גם לגבי תקופה זו הוצגה פוליסה. היא צורפה לכתב התביעה בתיק זה ונדונה בת.א. 1552/08/07 בבית המשפט המחוזי מרכז (להלן: “עניין פלונית”), כפי שניתן ללמוד מפסק הדין שניתן בעניין פלונית בתאריך 7.3.10. מדובר בתוספת לפוליסה שמספרה 127-08432-15, אותו המספר שהיה בתקופה ד’, בשינוי מספר השנה. התוספת נושאת לוגו של לאוביט וגם כאן המבטחת המובילה היא פרודנשל. החברות המשתתפות והחלוקה ביניהן הן כמו בתקופה ד’, כלומר, אליהו השתתפה בשיעור 11%.

14. לגבי התקופה הבאה, בין 1.4.78 ועד 31.3.79 (להלן: “תקופה ו'”) לא הוצגה פוליסה ושאלת השתתפות אליהו בפוליסה הרלוונטית לתקופה זו נדונה והוכרעה, בין נושאים נוספים שהיו במחלוקת, במסגרת פסק הדין בעניין פלונית. בפסק הדין (אשר אושר לאחרונה גם בבית המשפט העליון בע”א 3204/10 מתאריך 15.3.12) נקבע, כי נוכח קיומה של פוליסה לתקופה שקדמה לתקופה זו, תקופה ה’, כאמור, וכן נוכח העובדה שלגבי התקופה שלאחר תקופה זו, 31.3.79 – 31.3.80 (ולהלן: “תקופה ז'”), הוצגה תוספת לפוליסה, כאשר מספר התוספת לפוליסה נחזה כזהה למספר הפוליסה שהיה לתקופה ה’, הרי שיש ללמוד מכך כי התוספת האריכה פוליסה שהייתה בתוקף באותם התנאים ועל ידי אותן המבטחות, כלומר, גם בתקופת הביניים, תקופה ו’, הייתה פוליסה בה אליהו השתתפה, כמו בתקופה ה’ ובתקופה ז’.

15. מפסק הדין שניתן בעניין פלונית עולה, כי תוקף אותה פוליסה, כפי שהיה בתקופות ד’ – ז’ הוארך בעוד שנתיים, עד 31.3.82, סה”כ שש שנים.

16.

17. — סוף עמוד 3 —

18. יצוין, כי קיים פסק דין נוסף, מתאריך 15.6.11, המתייחס לשאלת השתתפותה של אליהו בפוליסה המכסה את אחריותה של עיריית תל אביב, שניתן בת.א. 2339/02 בבית המשפט המחוזי בתל – אביב, אך מפסק הדין שהוגש על ידי התובעים לא ברור מה היה מועד הארוע ובאיזו תקופה מדובר וגם הצדדים לא ציינו זאת. פסק הדין מתבסס על הקביעות בשני פסקי הדין שצוינו לעיל (פלונית ות.א. – 1273/00) וקובע כי הקביעות בשני פסקי הדין מקימות השתק פלוגתא. מכאן יש להסיק כי מדובר באחת מתקופות הביטוח שנדונו בשני פסקי הדין האמורים – תקופה ד’, ה’, ו’ או ז’ ולא בתקופות שקדמו לתקופה ד’.

מסמכים נוספים

19. בין הצדדים נערכה התכתבות והוחלפו מספר מסמכים במהלך השנים. נפרט המסמכים שהוצגו על ידי הצדדים.

20. בתאריך 7.2.96 רשמה עו”ד שרה בולוטין ממחלקת התביעות במגדל מזכר ובו רשמה שהיא מצרפת את דרישת ב”כ משפחת מעודה באשר לפגיעה. המזכר מוען לעילית סוכנות לביטוח, בטח סוכנות לביטוח, מגדל, ציון, אריה, אליהו ולה נסיונל. ניתן לראות כי מדובר בשש חברות מתוך 8 המשתתפות בפוליסה, שהייתה מיום 1.4.76 ואילך, למעט הסנה ופרודנשל, כאשר עלית מופיעה כמכותבת נוספת. בתאריך 1.4.96 השיבה הגב’ אליס מטעם אליהו במזכר לעו”ד בולוטין כך: “בהמשך להודעה מ 7.2.96 נא להודיענו הערכת סיכון בתיק וכן כל התפתחות נוספת”. בתאריך 20.10.96 רשמה עו”ד בולוטין שהיא שולחת דו”ח באנגלית (שלא צורף) לשש מתוך שבע החברות שצוינו במכתבה מיום 7.2.96, לרבות לאליהו.

21. כחודשיים לאחר מכן, בתאריך 31.12.96, רשמה עו”ד בולוטין מזכר לציון, אליהו ולה נסיונל. במזכר זה רשמה כך: “ב 7.2.96 העברתי לכם חומר בקשר לתביעת מעודה יובל. הסתבר לי עתה כי אינכם מופיעים בפוליסה הנדונה. אתכם הסליחה”. הוצג ע”י מגדל מזכר נוסף שהיה בתיק מעודה, אשר נרשם ע”י עו”ד בולוטין, מופנה למחלקת הכספים במגדל, שם נרשם: “מצ”ב פוליסות לשנים 4.75 – 4.76 ו 4.76 – 4.77 שנשלחו לי ע”י אריה…עד היום הפוליסות הללו לא היו אצלנו, לטיפולך”. בתאריך 2.1.97 רשמה הגב’ אליס מאליהו על גבי המזכר של עו”ד בולוטין שנשלח אליה כך: “בהמשך למכתבכם הנ”ל נא להודיענו בחוזר על תאריך מדוייק של המקרה וסיבת שינוי התאריך”. עו”ד בולוטין השיבה וענתה בתאריך 5.1.97: “לבקשתך, הנני חוזרת כי לא השתתפתם בפוליסה בתאריך 20.12.75…אתכם הסליחה”. מזכר נוסף הוצא על ידי עו”ד בולוטין בתאריך 24.2.97 למחלקת הכספים במגדל, בו רשמה כי במידה וציון, אליהו ולה נסיונל חויבו בגין תביעת מעודה, יש לזכותן.

22. המסמך הבא נרשם רק כשלוש שנים לאחר מכן. בתאריך 31.1.00 רשמה עו”ד בולוטין לחברת אריה כי: “הפוליסה שהמצאת לי לשנים 4/76 – 4/75 הינה פוליסה ספציפית של איצטדיון יד אליהו ואינה מתאימה כמובן למקרה הנדון. אי לזאת אנו חוזרים לחלוקה הסטנדרטית”. עותק

23. — סוף עמוד 4 —

24. ממזכר זה נשלח לאליהו, ציון ולה נסיונל, בצירוף ההערה: “מתנצלת על הבלבול שנגרם בתיק הנ”ל. כפי שכתבתי לכם ב 7.2.96 הנכם משתתפים בתיק זה”. למזכר צורפה רשימת תיקים, וברשימה תביעת מעודה. בפרטי התביעה נרשם כי מועד הארוע הוא 20.12.71. יש לציין כי ברשימה זו מופיעים 10 תיקים, כאשר שניים מהם מתייחסים לתקופה א’, תקופה אשר לגביה אין חולק, כאמור, כי אליהו לא השתתפה. בתאריך 1.2.00 השיבה הגב’ אליס מאליהו לעו”ד בולוטין וציינה: “מדובר על מקרה מ 20.12.71. בשנת 71 אליהו לא השתתפה בפוליסות של עיריית תל – אביב”. עו”ד בולוטין השיבה למזכר זה בתאריך 6.3.00 וציינה: “המקרה מיום 20.12.75 ולא כפי שכתב בטעות עו”ד שנהב”. בתאריך 4.4.00 השיבה אליהו לעו”ד בולוטין כך: “לצערנו לא נוכל לאשר השתתפותנו בנזק. לאור העובדה שבתאריך 5.1.97 הודעתם לנו כי אנו לא משתתפים בנזק שבנדון אנו סגרנו תיקנו ולא דיווחנו למבטחי המשנה שלנו על הנזק. כיום מבטחי המשנה שלנו לגבי שנת 1975 כבר לא קיימים ואין לנו אפשרות לפנות אליהם בנושא. הנזק שנגרם לנו אינו ניתן לתיקון ולכן לצערנו אנו נאלצים לסרב לפנייתכם”. עו”ד בולוטין השיבה למזכר זה בתאריך 4.5.00 כך: “נדהמתי לקבל את מכתבכם מיום 4.4.00 ודוחה את הכתוב בו מכל וכל. על התביעה דווח לכם ב 7.2.96 כאשר ב- 20.10.96 נשלח לכם דו”ח באנגלית כך שעד 1.97 היה לכם מספיק זמן לדווח למבטחי המשנה שלכם. דרך טיפולכם בתביעה אינו מעניני ואין בו כדי לגרוע מחובתכם להשתתף לפי תנאי הפוליסה ב 11%”. אליהו השיבה בתאריך 26.6.00 כך: “בהתייחס למכתבכם שבסימוכין – נפנה תשומת לבכם כי מידע מפורט על המקרה קבלנו מכם רק ב 24.10.96 וב – 5.1.97 הודעתם לנו כי איננו מופיעים בפוליסה. גם אם היינו מדווחים על המקרה למבטחי המשנה ממילא היינו מודיעים בינואר 97 על ביטול הדווח עקב אי כיסוי ביטוחי. כפי שהוסבר – מבטחי המשנה שלנו לתקופה הרלוונטית כבר אינם קיימים ואין לנו ממי לגבות כסף”. במכתב התשובה של עו”ד בולוטין מתאריך 18.10.00 נרשם: “מאשרת קבלת מכתבכם מיום 26.6.00 ודוחה את האמור בו. תוכן מכתבכם הועבר למבוטחים”.

25. כתב התביעה בתביעת מעודה הוגש לבית המשפט בתאריך 18.12.00. שמגד העבירה באופן שוטף דיווחים על התביעה גם לאליהו, אשר חזרה וציינה כי אינה מכירה בכיסוי הביטוחי למקרה זה. יצוין כי טרם חתימת הסדר הפשרה אישרה אליהו כי לא תטען טענות לעניין סבירות הפשרה וסכום הפשרה.

26. מטעם התובעים הוגשו תצהירים של עו”ד תמי לנגר, ראש מדור חבויות רכוש בשמגד במועד מתן התצהיר, 2009, ושל עמיחי הררי, המייעץ לעירייה החל משנת 2005 בנושאי ביטוח. יאמר כבר עתה כי מהתצהירים עולה כי הן עו”ד לנגר והן עו”ד הררי לא היו מעורבים אישית בהתרחשויות הרלוונטיות בזמן אמת, הם לא ערכו מסמך כלשהו המצוי בתיקים ואין להם ידיעה אישית על העובדות הרלוונטיות. טענת התובעים בסיכומיהם כי עו”ד לנגר “בקיאה בעובדות, בפרטים ובהתכתבויות משך שנים רבות…והאמור בתצהירה התבסס על ידיעתה האישית” אינה מתיישבת עם האמור בתצהירה של עו”ד לנגר עצמה וגם לא עם יתר הראיות והיא נדחית. תצהירי שני המצהירים מטעם התובעים מתבססים על המסמכים המצויים בתיקי

27. — סוף עמוד 5 —

28. התובעים, מסמכים שנערכו על ידי אחרים. מובאת בהם פרשנות המצהירים בדיעבד לגבי מסמכים אלו, ולא מעבר לכך.

29. מעבר למסמכים שצוינו לעיל, מפנה עו”ד לנגר בתצהירה לתביעה אחרת שהוגשה כנגד העירייה, באשר לארוע מתאריך 7.4.75. נטען כי מדובר היה בתביעת ערן פ. בת.א. 3203/00 בבית משפט השלום בתל – אביב, תביעה בעילת רשלנות רפואית במחלקת היילודים. נטען כי מדובר באותה תקופת הביטוח כמו בתביעת מעודה, תקופה ג’. נטען כי שמגד ניהלה את הטיפול בתביעה וכי אליהו שילמה בתאריך 25.4.01, בהתאם לדרישת שמגד, 11% מסכום הפשרה, 16,500 ₪. לתצהיר צורפו מספר מסמכים. צורף עמוד ראשון של כתב התביעה, שהוגש בתאריך 14.3.00, ובו מופיע תאריך הלידה של התובע, 3.4.75. צורף מכתב דרישה של הגב’ רונית דניאלי משמגד לפרודנשל, הפניקס, הסנה, מגדל, ציון, אריה, אליהו ולה נסיונל. במכתב נרשם: “מצ”ב שכ”ט עו”ד כספי את סרור בצירוף מכתב עו”ד שנהב. נא לשלם חשבונות שכ”ט אלו ע”פ חלקכם המפורט לעיל”. אליהו נדרשה לשלם 11%, 16,500 ₪. מכתב עו”ד שנהב המוזכר לא צורף. צורף תדפיס מסך מחשב אשר כותרתו: “אליהו תקבולים”, נכון לתאריך 9.8.07, שם נרשם סכום של 16,500 ₪ בצד הכיתוב: “תב 4/01 ערן פ.”. צורף תדפיס נוסף, שכותרתו בצילום קטועה, שם נרשם לגבי התאריך 25.4.01 בשורה אחת זיכוי על סך 16,500 ₪ ובשורה הבאה חיוב על סך 16,500 ₪ בהתייחס ל” תב 4/01 ערן פ.”. לא צורפו מסמכים נוספים לגבי תביעה זו וגם לא לגבי תביעות נוספות אשר רלוונטיות לתקופה ג’.

30. אליהו, מצדה, הגישה תצהיר של הגב’ שרה דיסטניק, מנהלת מחלקה במחלקת התביעות באליהו. גם לגב’ דיסטניק אין ידיעה אישית על העובדות הרלוונטיות ותצהירה מסתמך על המסמכים המצויים, או שאינם מצויים, בתיקי אליהו. בתצהירה ציינה כי אין ברשות אליהו פוליסה או מסמך לגבי התקופה הרלוונטית לארוע. היא ציינה כי לאור הזמן שחלף אין באפשרותה לברר אם שולמו על ידי אליהו כספים במקרה אחר המתייחס לאותה התקופה מתוך טעות. באשר למסמכים שהוצגו לגבי תביעת ערן פ. צוין כי אליהו אינה יודעת במה מדובר ולא הובאו פרטים מספקים.

טענות הצדדים

31. התובעים טוענים בסיכומיהם, ראשית, כי תיק זה הוא אחד מתוך מספר מקרים דומים – עד זהים – בהם כל המבטחות המשתתפות בפוליסה שהוצאו לעירייה הכירו בכיסוי הביטוחי, למעט אליהו, שהחליטה להתכחש לכיסוי זה תוך שהיא מנסה לנצל את הקושי באיתור מסמכים בני שלושים שנה. נטען כי בתיקים קודמים בהם הנושא עמד להכרעה נדחו טענות אליהו על ידי בתי המשפט. שנית, התובעים מפנים למסמכים שהוצגו בעניין תביעת ערן פ. וטוענים כי אליהו שילמה את חלקה במקרה זה, אשר מתייחס לאותה תקופת ביטוח. מכאן, שאליהו הייתה שותפה בפוליסה באותה התקופה. שלישית, נטען כי תחילה הכירה אליהו בכיסוי הביטוחי גם לגבי תביעת מעודה ורק בשלב מאוחר יותר הכחישה אותו. התובעים מפנים

32. — סוף עמוד 6 —

33. בהקשר זה למזכרה של הגב’ אליס מאליהו מיום 1.4.96, בו ביקשה ממגדל הערכת סיכון בתיק והתפתחויות; למכתבה של הגב’ אליס מאליהו מיום 7.2.00, שניתן בתגובה למכתב מגדל בו נרשם בטעות כי מועד הארוע היה בשנת 1971, כאשר אליהו רשמה כי לא השתתפה בפוליסה בשנת 1971, ולמכתב אליהו מתאריך 4.4.00, שם נרשם כי אליהו דוחה הכסוי רק מהטעם שלא דווחו למבטחי המשנה שלהם לגבי הנזק. התובעים טוענים כי יש ללמוד ממכתבים אלו של אליהו כי היא השתתפה בפוליסה הרלוונטית לארוע, כי אם לא כן הייתה מציינת זאת מיד.

34. התובעים טוענים עוד כי נטל הראיה להוכיח כי לא השתתפה בפוליסה מוטל על אליהו: יתר חברות הביטוח האחרות הכירו בכיסוי הביטוחי וחזקה שאין דרכה של חברת ביטוח לפעול כמתנדבת; אליהו השתתפה בתביעת ערן פ. ולכן עליה להוכיח שפעלה כמתנדבת וכן קיימת סתירה בין מכתבי דחיית הכיסוי משנת 2000 ובין טענות אליהו בכתב ההגנה. נטען כי אליהו לא הביאה לעדות את הגב’ אליס שטיפלה בנושא ויש לזקוף זאת לחובת אליהו. התובעים מפנים לפסקי הדין שניתנו בעניין פלונית וכן בת.א. 1273/00 ות.א 2339/02 הנ”ל, וטוענים כי כיון שבאותם פס”ד נקבע כי אליהו שותפה בפוליסה קיים השתק פלוגתא בשאלה זו, החל גם בענייננו. נטען כי גם בעניין פלונית לא הוצגה פוליסה ולמרות זאת נקבע כי אליהו שותפה בפוליסה.

35. התובעים טוענים עוד כי אליהו הפרה את חובות תום הלב המוטלות עליה כמבטחת כלפי העירייה. נטען כי ציפיותיה הסבירות של העירייה מחייבות הכרה בכיסוי ביטוחי. עוד טוענים התובעים כי לאור הנחיות המפקח על הביטוח מנועה אליהו להעלות במסגרת כתב ההגנה את הטענה כי לא הייתה שותפה בפוליסה הרלוונטית למועד הארוע, כיון שלא טענה זאת קודם לכן.

36. אליהו טוענת בסיכומיה כי תצהיריהם של עו”ד לנגר ומר הררי מהווים עדות מפי השמועה וכל המסמכים שהוגשו על ידם אינם קבילים, שהרי לא הם ערכו את המסמכים ושמם כלל אינו נזכר במסמכים. אליהו טוענת כי על הטוען לקיום פוליסה להוכיח זאת. התובעות לא הרימו הנטל להוכיח כי היא הייתה שותפה לפוליסה בשנה הרלוונטית. נטען כי מהפוליסה לתקופה א’, אשר אינה כוללת את אליהו, יש ללמוד כי גם בתקופה הרלוונטית לענייננו, תקופה ג’, אליהו לא השתתפה. הפוליסה לתקופה א’ שומטת את טענת התובעים בדבר רצף ביטוחי, בו הייתה לכאורה שותפה אליהו. שנת הביטוח הראשונה בה הייתה שותפה אליהו, על פי הראיות, היא תקופה ד’. אליהו מפנה לכך שתנאי הפוליסה בתקופה ד’ שונים מאלו שהיו בתקופה א’, כך שהתובעים לא הוכיחו קיום פוליסה זהה לאורך השנים. על התובעים היה להוכיח מהי שנת הביטוח הראשונה לה הייתה אליהו שותפה ובנטל זה לא עמדו.

37. באשר להתכתבויות בין הצדדים, נטען, מעבר לכך שהמסמכים לא הוגשו על ידי עורכיהם ולכן אינם קבילים, הרי שאין לקבל את פרשנות עו”ד לנגר או ב”כ התובעים לגבי המסמכים. מהתכתובות בין הצדדים עולה, כי ברשות שני הצדדים לא הייתה פוליסת ביטוח לתקופה הרלוונטית. אליהו כלל לא הייתה אמורה להחזיק בפוליסה זו שהרי לא הייתה שותפה לה.

38. — סוף עמוד 7 —

39. נציגת אליהו, הגב’ אליס, שהייתה פקידה ולא עו”ד, הסתמכה על הדרישות שהופנו ממגדל תוך שהיא מאמינה שלא תידרש לשלם השתתפות בפוליסות בהן אינה שותפה. מגדל, אשר שימשה כ”לידר” של פוליסות אלו, לא עשתה מלאכתה נאמנה שעה שלא שמרה על מלוא הפוליסות לתקופות הרלוונטיות. העובדה שהייתה קיימת פוליסה בשנה מסוימת אין בה משום הוכחה שהיה ביטוח בשנה קודמת. מזכרה של הגב’ אליס מתאריך 1.4.96 אינו מהווה הכרה בכיסוי ביטוחי. ממכתביה של עו”ד בולוטין מהשנים 96 – 97, כי אליהו אינה משתתפת בפוליסה הרלוונטית, עולה עובדה ברורה והיא, כי נערכה בדיקה על ידי מגדל ולאחריה הגיעה מגדל למסקנה כי אליהו אינה שותפה לפוליסה הרלוונטית. טענות מגדל בדבר טעות אינן מעניינה של אליהו ואינן מגובות בראיות מספקות. התובעות הותירו בערפל את הארועים שקדמו למכתב מתאריך 31.1.00, שם עו”ד בולוטין חוזרת בה מעמדתה כי אליהו אינה שותפה לפוליסה, שלוש שנים לאחר המכתבים משנת 1997.

40. באשר לטענה כי אליהו שילמה השתתפות בגין תביעה אחרת באותה שנת ביטוח, תביעת ערן פ., טוענת אליהו, גם כאן צורפו מסמכים חלקיים אשר לא ניתן ללמוד מהם על קיום פוליסה. צורף רק עמוד ראשון של כתב התביעה, לא ידוע מתי התרחש הארוע בגינו הוגשה התביעה, לא ידוע אם מדובר ברשלנות ומהי עילת התביעה. לא ברור מהם התדפיסים שצורפו ומי ערך אותם וגם על פי התדפיס מדובר בסכום של 16,500 ₪ אשר חוייב וגם קוזז. גם אם אליהו שילמה סכום כלשהו בטעות אין ללמוד מכך על קיום פוליסה ואין בכך כדי ללמד על חבותה של אליהו בענייננו. שיקולי תשלום מתייחסים לכל תביעה קונקרטית בנפרד. זאת ועוד, אין ספק שהוגשו תביעות נוספות בגין ארועים מאותה התקופה והעובדה כי התובעים לא הוכיחו תשלום כלשהו של אליהו בגינם אומרת דרשני. אכן, יש קושי להביא הוכחות לאחר כשלושים שנה וזו בדיוק הייתה טענתה של אליהו במכתביה משנת 2000. על מגדל, כ”לידר” בפוליסה, היה לשמור המסמכים הרלוונטיים. אם מגדל מודה שלא שמרה מסמכים ואינה יכולה להוכיח קיום פוליסה, מה לה שתלין על משתתף בשיעור נמוך? יתר חברות הביטוח שילמו את תביעת מעודה כיון שממילא היו שותפות לפוליסה לאורך שנים רבות, אך לא כך אליהו.

41. באשר להשתק הפלוגתא, לו טוענים התובעים, מפנה אליהו לכך, שפסקי הדין עליהם מסתמכים התובעים התייחסו לפוליסות לתקופות מאוחרות מאשר התקופה הרלוונטית לענייננו. לכן, לא קם השתק פלוגתא.

42. בהתייחס לטענת התובעים בדבר מניעות אליהו מלהעלות טענותיה נוכח הנחיות המפקח על הביטוח, טוענת אליהו, ראשית, כי מדובר בהרחבת חזית, שהרי התובעים לא העלו הטענה מפורשות בכתב התשובה. שנית, להנחיות המפקח על הביטוח אין רלוונטיות לענייננו. הנחיות המפקח על הביטוח מקורן צרכני והן חלות על מערכת יחסים שבין מבוטח ובין חברת ביטוח ואילו אנו עוסקים במערכת יחסים שבין חברות ביטוח לבין עצמן. שלישית, מבטחת רשאית להעלות נימוקים נוספים, אם מדובר בעובדות שלא היה ביכולתה לדעת עליהן. לאחר שהחלו להתברר העובדות זכותה של אליהו הייתה להעלות נימוקים נוספים בכתב ההגנה מטעמה.

— סוף עמוד 8 —

43. אליהו הוסיפה וטענה בסיכומיה טענות חילופיות נוספות ובהן סמכות שמגד כ”לידר”; כיסוי ארוע של רשלנות בהתאם לפוליסה, להבדיל מארוע תאונתי; החרגת חבות הנובעת מיחסים חוזיים ואי מתן הודעה מיידית על הארוע. טענות אלו נדונו והוכרעו לגופן בעניין פלונית, בהתייחס לפוליסה שנדונה שם. בכל מקרה, הצורך לדון בטענות אלו יעלה רק אם יקבע כי אליהו הייתה שותפה בפוליסה אשר רלוונטית לארוע נשוא התובענה.

44. בסיכומי התשובה מטעמם ציינו התובעים כי אליהו אינה יכולה להתנער מהמסמך מתאריך 1.4.96 בטענה שאינו חתום על ידי עו”ד. מדובר במסמך רשמי המהווה הודאת בעל דין. באשר לתביעת ערן פ., טוענים התובעים, אם אליהו רצתה נתונים נוספים בעניין תביעה זו – יכולה הייתה לפנות לתובעים ולבקשם. התובעים חזרו וציינו כי שאלת תוקפה וקיומה של פוליסת הביטוח כבר הוכרעה בתיקים אחרים ובהתאם להכרעות אלו יש לפסוק גם בתיק זה. בהודעה נוספת מטעם התובעים מתאריך 19.3.12, בהמשך לישיבת תזכורת במעמד הצדדים שהתקיימה בתאריך 1.2.12, הפנו התובעים לפסק דינו של בית המשפט העליון אשר דחה את הערעור שהוגש על פסק הדין בעניין פלונית וציינו כי “בנסיבות אלו, מתייתר הדיון בטענות אליהו בכל הנוגע לתחולת הפוליסה ולתנאיה”.

דיון והכרעה

45. לאחר עיון בטענות הצדדים וחומר הראיות מסקנתי היא כי התובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח, במאזן הסתברויות, כי אליהו הייתה שותפה בפוליסה לביטוח אחריותה של העירייה בתקופה הרלוונטית לארוע, היא תקופה ג’. לא הוכח כי האפשרות שאליהו הייתה שותפה בפוליסה זו מסתברת יותר מהאפשרות שלא הייתה שותפה.

העדר פוליסה ורצף ביטוחי

46. על התובע תגמולי ביטוח ממבטחת להוכיח, כתנאי מוקדם, קיומו של חוזה, פוליסה בה מחוייבת המבטחת לתשלום תגמולי ביטוח, והדברים הם, כמובן, בבחינת מושכלות יסוד. בענייננו, התובעים לא הציגו פוליסה או מסמך כלשהו המעיד באופן ישיר על קיום פוליסה למועד הרלוונטי. מההתכתבויות עולה כי גם בשנת 1996, עת הוחל הטיפול בתביעת מעודה, לא הייתה בידי התובעים פוליסה לתקופה זו. יש להזכיר כי התובעים דנן הם המבוטח עצמו, גוף ציבורי גדול, ומי שמייצג את המבטחת המובילה בפוליסה, הלידר. על המבטחת המובילה מוטלת חובה מוגברת לפעול בשקידה, בזהירות ובנאמנות לטובת יתר החברות בפוליסה, מעבר לחובותיה כלפי המבוטח, בהיותה שלוח של יתר החברות המשתתפות (ראה: ע”א 7148/94 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע”מ נ’ השמירה בע”מ, פ”ד נ(4) 567; י’ אליאס, דיני ביטוח, כרך א’, מהדורה שניה, 2009, עמ’ 117). לטעמי, החובה לשמור מסמכים ולפעול בקפדנות ודייקנות, במסגרת ניהול הפוליסה והתביעות על פי הפוליסה, במיוחד כאשר מדובר על ביטוח גוף כמו

47. — סוף עמוד 9 —

48. העירייה, ביטוח הכולל גם בתי חולים וצפוי גם לתביעות קטינים, מוטלת באופן כבד ומשמעותי יותר הן על המבוטח והן על החברה המובילה, הלידר, מאשר על חברה אשר השתתפותה הנטענת היא 11%. בהעדר פוליסה ומקום בו החברה המובילה וכן המבוטח לא הקפידו לשמור הפוליסה או כל רישום מחייב אחר לגבי הפוליסה, הנטל להוכיח הטענה מי השתתף באותה הפוליסה ועם מי היו יחסים חוזיים, הוא, לטעמי, נטל מוגבר. טענות התובעים בדבר היפוך הנטל במקרה זה אינן מתיישבות עם האמור לעיל ואינן מקובלות עלי.

49. נקודת המוצא של התובעים, בדבר קיום רצף ביטוחי זהה לאורך כל השנים, כאשר הטענה היא כי מדובר באותה הפוליסה, באותם התנאים, באותן החברות המשתתפות, פוליסה אשר הוארכה באותם התנאים משנה לשנה – לא רק שלא הוכחה, אלא שהראיות מלמדות ההפך. מדובר בנקודת מוצא שגויה. כפי שתואר לעיל, היו לפחות שני נוסחים של פוליסות ושני הרכבים של חברות משתתפות. האחד, הרלוונטי לתקופה א’, אשר בו נרשם כי מדובר בפוליסה, אשר מחליפה פוליסה לתקופה קודמת, בה אליהו לא השתתפה. השני, הרלוונטי לתקופה ד’ ואילך, בו אליהו השתתפה, כאשר בנוסח זה לא נרשם כי מדובר בפוליסה המהווה החלפה או תוספת לפוליסה אחרת ועל פניו מדובר בראשיתה של תקופה ולא בהארכת תוקף. נוסחי הפוליסות ותנאיהן, כאמור, שונים. גם מספרי הפוליסות שונים. התקופה שבמחלוקת היא תקופה ג’, תקופת ביניים בין שני הנוסחים. לא ניתן לדעת איזה נוסח ואלו תנאים היו בפוליסה לתקופה זו – האם זה של תקופה א’, בו אליהו אינה שותפה, זה של תקופה ד’, בו אליהו שותפה, ואולי נוסח שלישי, שהיה בתקופות ב’ ו – ג’. צודקת הנתבעת בטענתה, כי היה על התובעים להוכיח מהי תקופת הביטוח הראשונה בה אליהו השתתפה, ובנטל זה לא עמדו. מהראיות שהוצגו עולה כי התקופה הראשונה בה השתתפה אליהו הייתה תקופה ד’. התובעים לא הצליחו לסתור מסקנה זו ולהוכיח אחרת.

50. התובעים, על בסיס הנחתם השגויה בדבר רצף ביטוחי של אותה הפוליסה, בה משתתפות אותן החברות, ממשיכים וטוענים כי פסקי הדין שניתנו במקרים אחרים חלים גם בענייננו ומקימים השתק פלוגתא לעניין השתתפות אליהו בפוליסה. לטענה זו אין כל בסיס ויש להצטער על כך שהתובעים המשיכו לחזור על טענתם זו שוב ושוב, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדות, מהפוליסה לתקופה א’ ומהערות בית המשפט. פסק הדין בת.א. 1273/00 ניתן לגבי תקופה ד’, כאשר לגבי תקופה זו, כאמור, הוצגה פוליסה. פסק הדין בעניין פלונית ניתן לגבי תקופה ו’, כאשר בית המשפט באותו עניין הסתמך על פוליסות שהוצגו לגבי תקופה קודמת ותקופה עוקבת וקבע כי לאור כך שמדובר בהארכת תוקף פוליסה משנה לשנה, סביר שגם בתקופת הביניים חלה אותה הפוליסה. לא כך בענייננו. לגבי התקופה הרלוונטית לענייננו, תקופה ג’, לא הוצגה פוליסה. גם לגבי התקופה שקדמה לה, תקופה ב’, לא הוצגה פוליסה. לגבי שנתיים קודם לכן, תקופה א’, הוצגה פוליסה בה אליהו לא השתתפה. לגבי התקופה שלאחר התקופה הרלוונטית לענייננו, תקופה ד’, אכן הוצגה פוליסה בה אליהו משתתפת, אך לא נאמר בפוליסה שהיא מאריכה תוקף פוליסה קיימת ולכאורה מדובר בפוליסה חדשה. כפי שצוין, מעצם העובדה ששנה לאחר התקופה הרלוונטית אליהו השתתפה בפוליסה – אין להסיק כי כך היה גם שנה

51. — סוף עמוד 10 —

52. קודם לכן, במיוחד כאשר שנתיים קודם לכן אליהו לא השתתפה בפוליסה. בנסיבות אלו, ההנחה על פיה אליהו השתתפה לראשונה בפוליסה רק מיום 1.4.76, היא לא פחות סבירה מההנחה שהיא השתתפה מיום 1.4.75 או מיום 1.4.74 ואולי אף סבירה יותר, לאור כך שאין מדובר בהחלפה או תוספת לפוליסה קודמת.

53. התובעים טוענים כי יש ללמוד מהעובדה, שיתר החברות הסכימו להשתתף בפוליסה לתקופה ג’, למרות שלא הוצגה להם פוליסה, כי גם על אליהו לפעול כמותן, שהרי אין דרכן של מבטחות להתנדב ולשלם. גם טענה זו יש לדחות. כאמור, כל החברות שהשתתפו בפוליסה לתקופה א’ השתתפו גם בפוליסה לתקופה ד’ ואילך, למעט אליהו ויהודה, חברה אשר כבר אינה קיימת. לפיכך, ממילא חברות אלו אמורות היו להשתתף בתשלומים על פי הפוליסה, גם אם הייתה זו הפוליסה לתקופה א’, אם כי אולי בחלקים שונים מעט. לכן, סביר שלא טענו טענות בדבר חבותן. לגבי חברות אלו, המסקנה כי היה רצף ביטוחי לאורך השנים, מתיישבת עם הפוליסות הקיימות ולא ניתן לקבוע כי מדובר ב”התנדבות”, כטענת התובעים. החברה היחידה אליה הופנתה דרישה להשתתף בפוליסה לתקופה ג’, אשר לא השתתפה בפוליסה לתקופה א’, היא אליהו.

המסמכים – האם מעידים על קיום פוליסה?

54. ובאשר למסמכים הנוספים, אליהם מפנים התובעים, אשר תומכים, כנטען, במסקנה כי אליהו השתתפה בפוליסה לתקופה ג’. תחילה, מזכרה של הגב’ אליס מאליהו מתאריך 1.4.96. מדובר במזכר בכתב יד בו עונה הגב’ אליס להודעה הראשונית על תביעת מעודה ששלחה עו”ד בולוטין, ומבקשת פרטים נוספים. נזכיר שוב כי ברשות עו”ד בולוטין לא עמדה הפוליסה הרלוונטית, לא אז וגם לא בשלב מאוחר יותר, כך שפנייתה של עו”ד בולוטין לא התבססה על פוליסה או מסמך מחייב כלשהו. אננו יודעים על מה הסתמכה עו”ד בולוטין, אשר לא העידה בתיק. עו”ד בולוטין גם לא גילתה, בשום שלב, לאליהו, כי אין ברשותה פוליסה. מזכרה של הגב’ אליס אינו נושא מספר תיק, כך שסביר באותו שלב כלל לא נפתח תיק באליהו. מדובר באישור ראשוני על קבלת דיווח, ותו לא. לא ניתן לייחס למזכר זה מה שאין בו ובודאי שאין ללמוד ממנו על כך שהגב’ אליס בדקה באותו השלב אם עו”ד בולוטין טעתה בפנייתה אם לאו. יצוין כי מדובר היה בתקופה של כ –20 שנה לאחר תקופת הפוליסה הרלוונטית, כאשר הייתה תקופה של כשש שנים בשנות ה- 70 – 80 בה הייתה אליהו שותפה בפוליסה, בה, כפי הנראה, הועברו באופן שגרתי על ידי מגדל הודעות על תביעות בהתאם לפוליסות של עיריית תל אביב. ייתכן וזה היה מקור טעותה של עו”ד בולוטין – ההרגל לפנות לכל המשתתפות הרשומות בפוליסות שהיו החל מתקופה ד’ לאורך כמה שנים, מבלי לבדוק כל פוליסה באופן נפרד ומבלי לשים לב כי כאן מדובר בתקופה קודמת, לגביה לא קיימת פוליסה, כך שהרכב המשתתפות יכול ויהיה שונה. מגדל ייצגה את הלידר בפוליסות לאורך כל השנים ואך טבעי הוא, שכל השותפות בפוליסות יסמכו על דרישות הלידר, יאמינו כי הלידר פועל בזהירות ובשקידה, לאחר בדיקת הפוליסות הרלוונטיות, ולא יחשדו כי מדובר בדרישה שגויה ורשלנית. יוער, כי אף עו”ד בולוטין עצמה לא

55. — סוף עמוד 11 —

56. סברה כי המזכר מיום 1.4.96 מהווה אישור מחייב כלשהו מטעם אליהו לגבי הכיסוי הביטוחי, שהרי לאחר מכן היא עצמה, ביוזמתה, הודיעה לאליהו כי אינה משתתפת בפוליסה.

57. בהתכתבות על פני מספר מזכרים מסוף שנת 1996 וראשית 1997 הודיעה עו”ד בולוטין לאליהו ולשתי חברות נוספות כי הן לא משתתפות בפוליסה. ניתנה גם הוראה למחלקת הכספים במגדל להשיב סכומים שנגבו מחברות אלו. אליהו קיבלה הודעות אלו, הסתמכה עליהן וסגרה את תיקה. לפתע, לאחר כשלוש שנים, פנתה עו”ד בולוטין שוב, הודיעה כי טעתה וכי “חוזרים לחלוקה הסטנדרטית”, אותה חלוקה עליה התבססה בפנייתה הראשונית משנת 1996, חלוקה המתבססת על הפוליסה הקיימת לתקופה ד’, אשר, כזכור, לא גובתה בפוליסה מתאימה לתקופת הארוע, תקופה ג’. בהערת אגב יש לשאול, מדוע ה”חלוקה הסטנדרטית” אינה החלוקה שהייתה בתקופה א’? לכך לא ניתן מענה על ידי התובעים. יחד עם מכתבה זה צרפה רשימת תיקים, בה מועד הארוע של תביעת מעודה רשום באופן שגוי וכן תיקים המתייחסים גם לתקופה א’. התובעים טוענים כי עו”ד בולוטין הסתמכה תחילה על פוליסה לביטוח איצטדיון יד אליהו, בה אליהו אינה משתתפת, ורק לאחר מכן התברר לה שאין זו הפוליסה הרלוונטית. גם אם כך היה הדבר, ובעניין זה, שוב, לא העיד עד כלשהו מידיעתו האישית, כך שלא ניתן לקבוע ממצא עובדתי ברור, לא ברור כיצד לא בדקה עו”ד בולוטין היטב את הפוליסה טרם שהודיעה לשלוש חברות כי אינן משתתפות ולא ברור למה גילתה דבר הטעות רק לאחר שלוש שנים. מסקנה נוספת מהתרחשות זו היא כי אליהו, שוב, בניגוד לחברות אחרות, לא הייתה שותפה בפוליסות נוספות הקשורות לעיריית תל – אביב בתקופה ג’. בתגובה לפנייתה של עו”ד בולוטין אליהו השיבה כי נוכח הדיווח הקודם עליו הסתמכו הם סגרו תיקם, לא דווחו למבטחי משנה, נגרם להם נזק והם דוחים הכיסוי. איני סבורה כי יש ללמוד מתשובה זו של אליהו מה שלא נרשם בה, כאילו היא מודה שהשתתפה בפוליסה לתקופה ג’, פוליסה שלא הוצגה בפניה גם באותו השלב, במיוחד לאור התנהלותה הרשלנית של מגדל שקדמה לכך ורצף הטעויות מצדה של מגדל. כל שנאמר במכתב הוא, כי לאור הסתמכותה של אליהו על הודעת מגדל כי אינם משתתפים בתביעה זו היא אינה יכולה לפתוח שוב את תיקה, מה שכרוך בפנייה למבטחי משנה לתקופה זו, שכבר אינם קיימים. בשלב זה עדיין סמכה אליהו על מגדל שבדקה את תקופות הביטוח ואת החברות המשתתפות, כפי שהיה עליה לעשות, ולא האמינה כי מגדל לא עשתה כן וכי מדובר בדרישה שאינה מבוססת. אליהו מדגישה במכתבה את הסתמכותה על מגדל וטוענת כי אין באפשרותה להמשיך ולטפל בתביעה לאור הזמן שחלף ולאור הודעת מגדל לאליהו כי אינה משתתפת. שוב, יש לזכור כי התכתבויות אלו ארעו כעשרים וחמש שנים לאחר תקופת הביטוח, כאשר במשך מספר שנים בשנות ה- 70 וה – 80 השתתפה אליהו בפוליסות והיה נוהל עבודה, במשך שנים רבות, על פיו מגדל פונה לכל החברות, מנהלת את התביעות ויתר החברות סומכות עליה ופועלות על פי דרישתה. בנסיבות אלו, סביר בעני כי אליהו לא בדקה בכל תיק ותיק את תנאי הסף להשתתפותה וסמכה בעניין זה על החברה המובילה, מגדל. תשובותיה ניתנו בשלב זה מבלי שהייתה מודעת לכך שלמגדל אין כל בסיס לדרוש ממנה השתתפות. כל שידעה הוא, כי מבטחי המשנה שלה לכל הפוליסות שלה לתקופה זו כבר אינם קיימים, ובהתאם לכך ניתנה תשובתה.

— סוף עמוד 12 —

58. ובאשר לתביעת ערן פ., תביעה לגביה טוענים התובעים כי מדובר בארוע מתקופה ג’ וכי אליהו שילמה פיצויים בתביעה זו. גם מהמסמכים הקשורים לנושא זה לא ניתן להסיק, לטעמי, מסקנה ברורה בדבר קיום פוליסה לתקופה ג’, בה אליהו השתתפה, גם אם אניח כי מדובר בארוע המתייחס לתקופה ג’. ראשית, מדובר בתשלום אחד בסך 16,500 ₪ עבור שכ”ט עו”ד של התובע וזאת בלבד. לא הוצגו נתונים כלשהם מהם ניתן ללמוד כי שולמו סכומים אחרים על ידי אליהו בתביעה זו, כמו, השתתפות בסכום הפיצוי לתובע ובהוצאות שהיו כרוכות בניהול התביעה כמו איסוף חומר רפואי, תשלום למומחים, חקירות, תשלום שכ”ט עו”ד של העירייה, אגרות ועוד. הדבר אומר דרשני. סביר כי היו תשלומים נוספים בתיק ואם לא כן – על התובעים היה להציג פרטים נוספים לגבי הסכומים שהיו כרוכים בניהול תביעה זו ואופן סיומה ולהבהיר מדוע מדובר בתשלום אחד בלבד שנגבה מאליהו. סביר בעני, כי אם אליהו הייתה משתתפת בתשלומים נוספים – הנתונים היו מופיעים במחשבי מגדל ושמגד, כפי שהופיע הנתון של 16,500 ₪. העדר תשלומים נוספים מחליש את טענות התובעים. שנית, בנתונים שהוצגו על ידי שמגד עצמה מדובר בסכום שמופיע פעם אחת בזכות ופעם אחת בחובה. לא ניתן כל הסבר לכך על ידי מי שטיפל בנושא. שלישית, מקובלת עלי טענת אליהו כי סביר להניח שבאותה תקופת הביטוח, תקופה ג’, היו תביעות נוספות המתייחסות לאותה הפוליסה. התובעים לא הציגו בדל ראיה להשתתפות אליהו בתביעות נוספות לאותה התקופה וגם עובדה זו אומרת דרשני ומחלישה טענות התובעים. תשלום חד פעמי בגין שכ”ט עו”ד בסך 16,500 ₪ בשנת 2001, כאשר לא ברור אם תשלום זה נגבה מאליהו בסופו של דבר או לא, אינו יכול להביא למסקנה ברורה. הסבר סביר לתשלום זה, אם שולם, יכול להיות כי מדובר בסכום שנגבה בטעות על ידי שמגד, כאשר אליהו הסתמכה, כאמור, כפי שהייתה רגילה וגם רשאית הייתה לעשות, על החברה המובילה ופעלה בהתאם לדרישותיה. יתכן והטעות תוקנה לאחר מכן, זאת איננו יודעים. יצוין, כי בעניין תביעת ערן פ. יכולים היו התובעים להעיד עד מטעמם, אשר טיפל בתביעה, שהרי מדובר בתשלום משנת 2001, ויכול היה להעיד על נתונים נוספים הקשורים לתביעה ולתביעות נוספות הרלוונטיות לאותה תקופת הביטוח. זאת לא נעשה. הימנעות זו מביאה למסקנה כי אין בידי התובעים נתונים ומסמכים נוספים ופועלת להחלשת טענותיהם.

תום לב, השתק ומניעות

59. התובעים טוענים טענות רבות בדבר מניעות אליהו לטעון כעת טענות בדבר אי השתתפותה בפוליסה, ובהן גם מניעות, הנובעת מהנחיות המפקח על הביטוח. למעשה, בהעדר ראיות על קיום יחסים חוזיים, מבקשים התובעים לכונן יחסים כאלו מכח השתק ומניעות.

60. אכן, אין חולק כי עקרון ההשתק על ידי מצג חל במשפטנו, ומקובל כיום לראותו כחלק מעקרון תום הלב. מטרתו, כמו מטרתו הרחבה של עקרון תום הלב, היא מניעת התנהגות שאינה הוגנת (ראה: ג’ שלו, דיני חוזים – החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, תשס”ה , עמ’ 120- 122; ד’ רונן, התאמת חוזים לנסיבות משתנות, תשס”א, עמ’ 122-125; ד’ פרידמן, נ’

61. — סוף עמוד 13 —

62. כהן, חוזים, כרך א’ , תשנ”ג, עמ’ 87). בענייני מצגי מבטח כלפי מבוטח קבע בית המשפט העליון ברע”א 10641/05 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע”מ נ’ אסולין, 4.5.06 (להלן: “הלכת אסולין) כי במסגרת חובת תום הלב המוטלת על מבטחת והרחבת חובת הגילוי שחבה מבטחת כלפי מבוטח, יש לתת, עקרונית, תוקף להנחיות המפקח על הביטוח בדבר מתן עמדת מבטחת לגבי דרישת תגמולי ביטוח המופנית אליה. במסגרת הנחיות אלו נקבע, כי כאשר נדחית תביעת מבוטח על המבטחת לפרט את כל נימוקי הדחיה בהזדמנות הראשונה שיש לה. אם לא תעשה כן, לא תוכל המבטחת להעלות במועד מאוחר יותר נימוק נוסף לדחייה, אותו יכלה לטעון קודם לכן, אלא אם מדובר בעובדות או נסיבות שנוצרו לאחר אותו מועד בו נמסרו הנימוקים, או אם לא היה ביכולתה של המבטחת לדעת על הנימוקים במועד בו דחתה את התביעה. במסגרת הלכת אסולין ציין בית המשפט העליון כי הנחיות אלו משקפות את המדיניות המשפטית של הגנה על מבוטחים וצמצום אי השוויון בינם ובין מבטחות, נוכח מערכת היחסים המאופיינת בהעדר שוויון מובנה, יחסי כוחות בלתי שקולים ופערי מידע לטובת חברות הביטוח. הנחיות אלו, צוין, אף עולות בקנה אחד עם עקרונות של יעילות משפטית, שכן מבוטח שבפניו תיפרש עמדה ברורה ומנומקת של המבטחת בנוגע לתביעתו, יוכל להעריך את כדאיותה של הגשת תביעה.

63. עם זאת, הלכת אסולין לא קבעה כי לעולם תהא מבטחת מנועה לטעון טענות נוספות מעבר למכתב הדחייה הראשוני. נקבע, כי יתכנו מקרים, שאינם רשימה סגורה, בהם מבטחות תוכלנה לטעון טענות שונות בדבר הכיסוי הביטוחי, גם אם לא טענו אותן בהזדמנות הראשונה. במסגרת קביעת מקרים אלו ישקלו, בין היתר, גם שיקולי צדק. כדוגמא למקרה כזה, בית המשפט העליון בעניין אסולין ציטט בהסכמה את פסק הדין בבש”א (חי) 12838/02 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע”מ נ’ גידולי שדה נטופה בע”מ (15.12.02) (להלן: “עניין גידולי שדה”). בעניין גידולי שדה קבע בית המשפט המחוזי כי אין להחיל את הנחיות המפקח על הביטוח אם מדובר, למשל, ב”מקרה בו הסנקציה שעל פי הנחיית המפקחת על הביטוח תרחיב את מסגרת הכיסוי הביטוחי גם על סיכונים, שמלכתחילה לא היו מבוטחים על פי חוזה הביטוח” וכן, “כאשר מדובר בתנייה המחריגה את הכיסוי הביטוחי, וזאת כאשר קיום התנייה ברור וגלוי גם למבוטח. הטעם לכך הוא, שהפעלת הסנקציה שנקבעה בהנחיית המפקחת, על סיכון, שבחוזה הביטוח הוסכם לגביו שלא יהיה מבוטח, תרחיב את מסגרת החוזה ותעניק למבוטח כיסוי ביטוחי שאינו זכאי לקבל על פי חוזה הביטוח”. באותו המקרה נקבע כי המבטחת רשאית לדחות הכיסוי הביטוחי בנימוק שלא נטען לראשונה, כי אם לא כן: “יהיה בכך, לכאורה, להרחיב את מסגרת הביטוח אל מעבר למסגרת שהצדדים הסכימו לה בעת כריתת חוזה הביטוח”. פסק דין נוסף של בית המשפט העליון, לאחר הלכת אסולין, אימץ גם הוא בהסכמה את שנפסק בעניין גידולי שדה וציין כי הנחיות המפקח אינן יכולות “להוסיף לפוליסה מה שבבירור אין בה” (רע”א 4339/08 עזבון המנוחה מונא סלים ז”ל ואח’ נ’ כלל חברה לביטוח בע”מ, 24.7.08). גם במקרים נוספים התירו בתי המשפט למבטחת להעלות נימוקי דחייה מעבר לאלו שנטענו לראשונה והפנו בהסכמה לנאמר בפסק הדין בעניין גידולי שדה וראה: ת.א.(מחוזי ת”א) 1516/89

64. — סוף עמוד 14 —

65. בנק צפון אמריקה בע”מ נ’ אסורנס גנרל דה פרנס (31.5.07); ת.א.(מחוזי מרכז) 5005/08/07 קונדיטוריה מונקו בע”מ נ’ מגדל חברה לביטוח בע”מ (19.9.10).

66. ומה בענייננו? איני סבורה כי, גם בהתחשב בהנחיות המפקח על הביטוח, יש לראות את אליהו כמושתקת וכמנועה מלהעלות טענות בדבר אי השתתפותה בפוליסה והעדר יחסים חוזיים עמה בתקופה הרלוונטית, גם אם לא העלתה טענה זו מיד בתשובתה הראשונה. גם איני סבורה כי עקרון תום הלב מחייב מסקנה זו. ובאשר להנחיות המפקח על הביטוח. ראשית, התשתית והתנאי המוקדם להחלת הנחיות המפקח על הביטוח הם קיום יחסי מבוטח – מבטחת. בהעדר חוזה ביטוח הרי שלהנחיות המפקח על הביטוח כלל אין תחולה. על מנת להסתמך על הנחיות אלו חובה היה על התובעים להוכיח, תחילה, קיום חוזה ביטוח עם אליהו. התובעים אינם יכולים להסתמך על הנחיות המפקח על הביטוח על מנת להוכיח את עצם קיומם של יחסים חוזיים וחוזה ביטוח. לא לכך נועדו ההנחיות. רק לאחר הוכחת חוזה הביטוח ניתן לטעון לתחולת ההנחיות. הן עצמן אינן בעלות כח אקטיבי לצור יחסים חוזיים יש מאין. מניעות והשתק הן טענות אשר, במהותן, הן טענות הגנה ולא מכשיר להולדת זכויות משפטיות חדשות. שנית, כפי שפורט לעיל, ההנחיות אינן חלות בכל מצב ובכל מקרה, באופן טכני ועיוור, ויש לבחון תחולתן באופן מהותי, לאחר בחינת כלל נסיבות העניין והשיקולים הרלוונטיים. בפסיקה נקבע, כאמור, כי מבטחת לא תהיה מנועה לטעון טענות כנגד הרחבת הכיסוי הביטוחי מעבר לזה שהיה בחוזה הביטוח מלכתחילה, גם אם לא טענה אותן קודם לכן. אם כך, קל וחומר שמבטחת לא תהיה מנועה מלטעון טענות בדבר היעדרו המוחלט של חוזה ביטוח, כאשר אם לא תוכל לטעון אותן, יווצר בינה ובין צד שלישי חוזה ביטוח, מקום בו לא היה כזה מלכתחילה. דווקא הדרישה מחברת ביטוח לטול על עצמה כיסוי ביטוחי, מקום בו כלל לא נכרת עמה חוזה בטוח, מנוגדת לעקרון תום הלב ולשיקולי צדק.

67. ואף מעבר להנחיות המפקח על הביטוח. על מנת לשקול את טענת המניעות מכח מצג יש לבחון גם את כלל נסיבות העניין, לרבות זהות הצדדים והתנהגותם. באשר לזהות הצדדים – אין מדובר במקרה בו קיים חוסר שוויון מובנה בין הצדדים, כאשר יש להגן על צד חלש מול צד חזק, או קיימים פערי מידע. להפך. המבוטח הוא עירייה, גוף ציבורי גדול אשר לשירותו מנגנון פקידותי ויועצים משפטיים, אשר יכול וצריך היה לשמור את הפוליסות שערך ולדעת מי היו מבטחיו לאורך השנים. כאשר מבוטח פונה למבטח בדרישת תגמולי ביטוח עליו לבדוק קודם לכן כי אכן מדובר במי שנכרת עמו חוזה ביטוח. לצד המבוטח עמדו מגדל ושמגד, אשר מייצגות את המבטחת המובילה בפוליסות שנערכו לעירייה לאורך השנים. על המבטחת המובילה היה לדעת מיהן החברות המשתתפות בכל תקופה ותקופה ולשמור בקפדנות את כל הפוליסות והמסמכים הרלוונטיים. התובעים ידעו כי אין ברשותם פוליסה לאורך כל הדרך וידעו כי אין ברשותם כל ראיה להשתתפות אליהו בפוליסה. למרות זאת, פנו לאליהו בדרישה. נסיבות אלו גם הן מביאות למסקנה כי אין למנוע מאליהו להעלות טענותיה בדבר העדר השתתפותה בפוליסה.

68.

69. — סוף עמוד 15 —

70. אחד מהשיקולים הרלוונטים הנוספים להחלת ההשתק מכח מצג כלפי מבטח, אשר אוזכר גם בקשר להנחיות המפקח על הביטוח, הוא יעילות משפטית ומניעת הוצאות למבוטח, נושא שניתן לראותו גם כחלק מנושא מאזן הנוחות. שיקול זה אינו חל בענייננו. אין מדובר בתביעה של מבוטח כנגד מבטחת, אשר לא העלתה את כל נימוקי הדחייה שלה מלכתחילה ולכן המבוטח לא יכול היה לשקול צעדיו לפני הגשת תביעתו ונגרם לו נזק. בענייננו, מדובר בתביעת צד שלישי כנגד המבוטח, אשר טופלה על ידי המבטחת המובילה, כפי שהיה צריך להיות ממילא. אליהו הודיעה עוד לפני הגשת התביעה לבית המשפט כי לא תשתתף בפוליסה. הנימוק לאי השתתפותה, אשר פורט לאחר מכן, כי אינה כלולה כלל בפוליסה, לא שינה את מצב המבוטח לרעה. גם אם נימוק זה היה נרשם מלכתחילה לא היו התובעים נוהגים אחרת. התובעים גם אינם טוענים כי נגרם להם נזק כלשהו עקב אי רישום נימוק זה מלכתחילה. הנזק היחיד לו נטען, הוא אי תשלום חלקה הנטען של אליהו בהסדר הפשרה ובניהול התביעה. נזק זה היה נגרם בכל מקרה, הן על פי מכתבי הדחייה הראשונים והן על פי טענת הדחייה הנוספת.

71. נסיבות נוספות ושיקולי צדק נוספים חלים בענייננו ומביאים, לטעמי, למסקנה כי אין להחיל את כללי ההשתק והמניעות כלפי אליהו. נזכיר כי המבוטח כלל לא פנה ישירות לאליהו לאורך כל השנים ובחר לנהל את המגעים באמצעות הלידר. הכל סמכו על הלידר, אשר, כאמור, חב חובות זהירות ונאמנות לכל הצדדים. לפיכך, מעשיה ומחדליה של מגדל, ושמגד לאחריה, רלוונטיים לענייננו לצורך בחינת התמונה הכוללת ובחינת התנהגותה של אליהו. התנהלותה של מגדל לאורך כל השנים התאפיינה ברצף של טעויות וניהול מרושל של התיק, תוך הטעיית אליהו: פוליסות לא נשמרו ולא ברור אלו ניסיונות נעשו לאתרן; נכתבו מכתבים, לגביהם נטען לאחר מכן כי הם שגויים, בהם נרשם כי אליהו אינה מבטחת ואף ניתנה הוראה להחזר כספים; נפלו טעויות ברישום מועד הארוע ורק לאחר שלוש שנים הודיעה מגדל לאליהו כי התברר לה בדיעבד כי טעתה בהודעותיה הקודמות. לכל אלו מצטרפת העובדה כי מגדל לא גילתה לאליהו כי אין ברשותה וברשות המבוטח הפוליסה הרלוונטית למועד הארוע. אם הייתה מגלה זאת מיד לכל החברות עם קבלת הדרישה, עוד בשנת 1996, ולטעמי חובה היה עליה לעשות זאת במסגרת חובותיה כלידר, אליהו הייתה בודקת הנושא מיידית, כך גם יתר החברות, וייתכן וניתן היה לחסוך ההתדיינויות לאחר מכן. ייתכן ואחת החברות הייתה מאתרת את הפוליסה החסרה או מסמכים שילמדו על הפוליסה החסרה. דווקא התנהלות רשלנית ומטעה זו עשויה להקים השתק ומניעות כלפי מגדל, כך שלא תוכל לחזור בה מהמצג שיצרה כלפי אליהו, כי זו אינה משתתפת בפוליסה. התנהלות זו גרמה נזק לאליהו ושינתה מצבה לרעה, כפי שאליהו הודיעה, כיון כל מבטחי המשנה של אליהו לשנים אלו, לכל הפוליסות שלה, כבר לא היו קיימים לאחר מכן. לעומת התנהגות מגדל עומדת, כאמור, אליהו, אשר סמכה לאורך כל הדרך על הלידר וסברה כי הלידר ממלא תפקידו נאמנה, פועל בתום לב, באופן מסודר וקפדני. אליהו לא האמינה כי תופנה אליה דרישה להשתתפות בהעדר פוליסה אשר מחייבת אותה. נראה, אם כן, שדווקא הטענה כי אליהו צריכה, בנסיבות אלו, לשלם תגמולי ביטוח על פי פוליסה שאינה קיימת ואשר לאיש לא ידוע על קיומה, נטענת בחוסר תום לב.

— סוף עמוד 16 —

סיכום

72. לאור כלל האמור, אני קובעת כי התובעים לא עמדו בנטל להוכיח כי אליהו השתתפה בפוליסה לתקופה הרלוונטית לענייננו. טענות התובעים בדבר השתק ומניעות נדחות.

.

73. נוכח מסקנתי האמורה, מתייתר הדיון ביתר טענות הצדדים לעניין פרשנות תנאי הפוליסה.

74. התובעים ישאו בהוצאות אליהו בסכום כולל של 40,000 ₪.

ניתן היום, ו’ ניסן תשע”ב, 29 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.

פסק דין בנושא תביעה על חיסון משולש

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

 

ע”א 270/10

לפני:

כבוד השופטת א’ חיות

כבוד השופט ע’ פוגלמן

כבוד השופט י’ עמית

המערערים:

1. פלוני

2. פלונית

3. פלוני

נ ג ד

המשיבים:

1. שירותי בריאות כללית

2. ד”ר אדולפו גולדמן

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בת”א 1934/03 שניתן ביום 30.11.2009 על ידי כבוד השופטת ע’ ברון

תאריך הישיבה:

ט’ בשבט התשע”ב

(02.02.12)

 

פסק-דין

 

השופט י’ עמית:

1. המערער מס’ 1, יליד 17.8.1978 (להלן:המערער) סובל מפיגור שכלי קשה, אפילפסיה והפרעות התנהגותיות בגינם הוא זקוק להשגחה ולסיוע צמוד. המערערים מס’ 2 ו-3 הם הוריו של המערער, המשמשים כאפוטרופוסים שלו (המערערת 2 תיקרא להלן: האם). המשיב 2 (להלן: המשיב) הוא רופא הילדים שטיפל במערער בשנותיו הראשונות בשני כובעים – הן במסגרת עבודתו בקופת חולים והן במסגרת עבודתו כרופא במרפאת טיפת חלב.

— סוף עמוד 1 —

2. ביום 6.8.2003 הגישו המערערים תביעת רשלנות רפואית כנגד המשיבים, בטענה כי מצבו של המערער נגרם בשל חיסון שקיבל בחודשי חייו הראשונים, חיסון הניתן בארבע מנות כנגד שלוש מחלות שונות: קרמת, צפדת ושעלת (להלן: החיסון המשולש).

לטענת המערערים, ביום 13.12.1978, בהיותו כבן 3.5 חודשים, קיבל המערער את המנה הראשונה של החיסון המשולש, ובסמוך לאחר מכן הגיב בבכי ובאי שקט שחלפו כ-48 שעות מאוחר יותר. ביום 4.4.1979, בהיותו כבן 8 חודשים, קיבל המערער את המנה השניה של החיסון המשולש, ובסמוך לאחר מכן החל לסבול משלשולים, חום עולה ויורד, הזעה בכל הגוף, חוסר יכולת להחזיק את הראש ו”עיניים מתהפכות”. לטענת המערערים, התופעות האמורות הובאו לידיעתו של המשיב על ידי האם בסמוך למועד התרחשותן, אך הדברים לא נרשמו בתיקו הרפואי של המערער. ביום 6.6.1979, בהיותו כבן 10 חודשים, קיבל המערער את המנה השלישית של החיסון המשולש, ולטענת המערערים, לאחר חיסון זה החל המערער לסבול לראשונה מפירכוסים, הקאות, שלשולים וחום, ובכי צרחני ובלתי פוסק. הדברים דווחו מיידית למשיב, שהבהיר לאם כי אין סיבה לדאגה וכי התופעות תחלופנה מעצמן.

ביום 18.6.1979 ציין המשיב בתיק הרפואי כי המערער אינו תומך טוב את רגליו כשמעמידים וכשמושיבים אותו, כי אינו מחזיק טוב את ראשו ואיננו זוחל. ביום 23.6.1979 החל המערער לסבול מחום גבוה ומהתעלפויות, אושפז בבית חולים ושוחרר למחרת, אך לאחר מכן חווה מספר אירועים של פרכוסים והתעלפויות בגינם שב ואושפז עוד מספר פעמים, והחל לקבל טיפול נגד אפילפסיה. לאור תופעות אלה, הורה המשיב להימנע מליתן למערער את המנה הרביעית של החיסון המשולש.

המערערים טענו בכתב התביעה, כי המשיב התרשל בכך שפעל בניגוד להנחיות משרד הבריאות, בכך שבניגוד להנחיות נתן למערער את המנה השניה והשלישית של החיסון המשולש, וכי עקב כך נגרמו למערער התופעות מהן הוא סובל עד היום.

3. בית משפט קמא דחה את התביעה, ואסקור בקצרה את הנדבכים של פסק דינו.

— סוף עמוד 2 —

(-) נדחתה הטענה להיפוך נטל הראיה לפי סעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה). נקבע כי חזקה זו לא מתקיימת מקום בו השימוש שנעשה ב”דבר המסוכן” תואם את ייעודו מעצם טיבו וטבעו.

(-) נדחתה הטענה להיפוך נטל הראיה לפי סעיף 41 לפקודה. זאת, באשר התנאי הראשון – לפיו נסיבות האירוע שגרמו למקרה לא ידועות לתובע – לא מתקיים מקום בו התובע “מתיימר להציג גירסה עובדתית, פוזיטיבית ומפורטת באשר לנסיבות קורות האירוע” כמו במקרה דנן.

(-) נדחתה הטענה בדבר היפוך נטל הראיה בשל דוקטרינת הנזק הראייתי. בהקשר זה, ציין בית משפט קמא כי הטענה לאי רישום תלונותיה של האם אודות תגובותיו של המערער לאחר קבלת המנה השניה והשלישית של החיסון המשולש, נשענת רובה ככולה על גירסתה העובדתית של האם. לעניין זה הפנה בית משפט קמא להוראת סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל”א-1971, לעניין עדות יחידה של בעל דין או של צד מעוניין.

(-) נקבע כי יש להעדיף את גירסת המשיבים כי פרט לתיק הרפואי לא התנהלה רשומה רפואית נוספת בעניינו של המערער, וכי המשיב הבהיר כי נהג לנהל תיק רפואי אחד שבו תיעד את הבדיקות שערך למטופליו, הן בכובעו כרופא ילדים והן בכובעו כרופא טיפת חלב. כך גם עולה מהתיק הרפואי עצמו, בו תועדו גם בדיקות שיגרתיות שבוצעו במסגרת ביקוריו של המערער בטיפת חלב. בהקשר זה, ציין בית משפט קמא, כי התביעה הוגשה על סף תקופת ההתיישנות, כך שאין להלין על המשיבים על כך שלא הציגו רישומים נוספים לגבי בדיקות נפרדות שנוהלו על ידי האחיות במרפאת טיפת חלב.

(-) נדחתה הטענה כי המשיב זייף או מחק חלקים מהתיק הרפואי, ונקבע כי הטענה חסרת יסוד ומוטב היה משלא הועלתה מלכתחילה. בית משפט קמא העדיף את חוות דעת הגרפולוג מטעם המשיבים, בציינו כי גם מעדותה של הגרפולוגית אורה כבירי מטעם המערערים, עולה כי בוצעו תיקונים בדפים נוספים של התיק הרפואי, מה שעולה בקנה אחד עם עדותו של המשיב כי תיקונים מעין אלה מהווים חלק מסיגנון הכתיבה שלו.

— סוף עמוד 3 —

(-) בית משפט קמא מצא את דבריו של המשיב אמינים, ונקבע כי לא סביר שהמשיב היה מתעלם מתלונותיה של האם אילו הובאו בפניו.

(-) אשר לטענה כי בתיק הרפואי לא נמצא ביטוי להחלטתו של המשיב להימנע מליתן למערער את המנה הרביעית של החיסון המשולש, נקבע כי אין להשליך מכך על הטענה להיעדר רישומים לגבי התלונות הנטענות על ידי האם. אף לא מן הנמנע כי הוראותיו של המשיב לעניין זה נרשמו בטופס שבו גם תועדו החיסונים שקיבל המערער, ואשר כאמור לא השתמר בתיק הרפואי. אף המומחים הנוספים שבדקו את המערער סמוך לאחר שניתנה לו המנה השלישית של החיסון המשולש (המומחים בבית החולים ובמכון להתפתחות הילד), לא ציינו במסמכים שנערכו על ידם כי האם התלוננה על התנהגות חריגה של המערער לאחר קבלת המנה השניה והשלישית של החיסון המשולש.

(-) למעלה מן הצורך, קבע בית משפט קמא, כי אף לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת – אשר, כאמור, לא הוכחה כלל – לבין מצבו של המערער. פרופ’ להט מטעם המערערים, טען כי יש אפשרות לקיומו של קשר סיבתי בין החיסון המשולש לפגיעה הנוירולוגית ממנה סובל המערער, אך אישר כי על פי המחקרים הרפואיים הקיימים לא ניתן לקשור בין השניים מבחינה סטטיסטית. הן פרופ’ להט, והן המומחה השני מטעם המערערים, נסמכו על ההנחה, שלא הוכחה, כי הנזקים מהם סובל המערער התגלו בסמיכות זמנים למועד בו ניתנו לו המנה השניה והשלישית של החיסון המשולש.

בית משפט קמא ביכר את חוות דעתם של פרופ’ אשכנזי וד”ר ווטנברג מטעם המשיבים, ולפיה, על פי הגישה הרווחת כיום בעולם הרפואה, לא קיים קשר סיבתי בין החיסון הנדון והנזקים הנוירולוגים הקבועים מהם סובל המערער, אף לא בדרך של החמרת פגיעה קיימת. הנחיות משרד הבריאות, לפיהן יש להימנע במצבים מסויימים מהמשך מתן החיסון המשולש, פורסמו על מנת למנוע הופעתן של תופעות הלוואי הזמניות.

סיכומו של דבר, שבית משפט קמא העדיף את גירסת המומחים מטעם המשיבים, בשל מומחיותם הרבה בתחום הנדון ועדויותיהם שנמצאו על ידו “מקצועיות ומהימנות”.

לסופו של יום ולאור האמור לעיל – נדחתה התביעה.

— סוף עמוד 4 —

4. על כך נסב הערעור שלפנינו, שבו הלינו המערערים על מסקנותיו וקביעותיו של בית משפט קמא לכל אורך החזית. נטען, בין היתר, כי התיעוד הרפואי לקוי, שכן אינו כולל את המעקב ההתפתחותי והחיסונים שניתנו למערער במרפאת טיפת חלב; כי יש לזקוף לחובת המשיבים את האובדן של תיק טיפת חלב; כי גם אם הרשומה הרפואית לא זוייפה, הרי שניהולה לוקה בפגמים מהותיים רבים; כי יש להעביר את הנטל אל המשיבים, הן בשל הנזק הראייתי והן נוכח הוראת סעיף 41 לפקודה; כי היה על בית משפט קמא להעדיף את גירסתה של האם על פני גרסתו של המשיב; וכי שגה בית משפט קמא בכך שלא זקף לחובת המשיבים הימנעותם מהבאת עדים נוספים כמו אחיות טיפת חלב שחתימותיהן מופיעות בפנקס החיסונים, או עובדת מחלקת הרשומות הרפואיות שתעיד על אובדן תיק טיפת חלב. עוד השיגו המערערים על כך שבית משפט קמא העדיף את חוות דעת המומחים מטעם המשיבים, ותקפו את מסקנת בית משפט קמא לגבי הקשר הסיבתי. למיצער, טענו המערערים כי היה על בית משפט קמא להחיל עליהם את מבחן הגברת הסיכון או דוקטרינת הסיבתיות העמומה.

5. לאחר שעיינו בחומר שבפנינו ובטענות הצדדים, ובעקבות הדיון בפנינו, נחה דעתנו כי אין מקום להתערבותנו בפסק דינו של בית משפט קמא, ואנו מאמצים את הקביעות והמסקנות שבו כפי שהן, מכוח סמכותנו על פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984.

למעלה מן הצורך, נוסיף ונעיר כלהלן:

א. בהתחשב בכך שהתביעה הוגשה כ-24 שנים לאחר האירועים הנטענים, ללא הסבר לשיהוי הרב, ובהתחשב בכך שהמערערים לא הצביעו על מקור חובה שבדין המטיל על טיפת חלב חובה לשמור את הרישומים לתקופה כה ארוכה – בודאי שאין לזקוף לחובת המשיבים נזק ראייתי.

ב. תביעתם של המערערים מושתתת על כך שהמשיב פעל בניגוד להנחיות משרד הבריאות. ברם, הנחיות משרד הבריאות פורסמו רק ביום 4.12.1979 (נספח א’ לתעודת עובד ציבור מיום 16.8.2007), דהיינו מספר חודשים לאחר שקיבל המערער את המנה השלישית של החיסון. דומה כי יש בכך כדי לשמוט מלכתחילה את הבסיס לתביעה. עם זאת, מאחר שהטענה לא נטענה במפורש בבית משפט קמא, ומאחר

— סוף עמוד 5 —

שבתעודת עובד ציבור של היועצת המשפטית של משרד הבריאות נכתב כי מצורפות כנספח א’ הוראות משרד הבריאות בנוגע לחיסון המשולש “לשנים 1979-1978” – מבלי שהיועצת המשפטית נחקרה או נשאלה לגבי הסתירה הלכאורית בין האמור בתעודת עובד ציבור לבין ההנחיות שצורפו לתעודה – איננו רואים לקבוע מסמרות בנושא זה.

6. סופו של דבר, שדין הערעור להדחות. בנסיבות העניין ולפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.

ניתן היום, י”ב בשבט התשע”ב (5.2.2012).

 

נדחתה תביעת רשלנות רפואית בלידה נגד בית חולים השרון- פס"ד

 

בבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו

ת”א 1652-05

 

בפני :

כב’ השופטת ד”ר דרורה פלפל / ס. נשיאה

בעניין:

1. פלונית

2. פלוני

3. קיבוץ גבעת השלושה – אגודה שיתופית חקלאית בע”מ

 

נ ג ד

 

1. בית החולים העירוני “השרון”

2. שירותי בריאות כללית

 

פסק דין

 

א. מהות התובענה

זו תביעת פיצויים שעילתה רשלנות רפואית אשר נגרמה, על-פי הנטען, במהלך לידתה של התובעת 1.

°

ב. עובדות רלבנטיות

התובעת 1 (להלן: “התובעת”) ילידת 25.3.86.

התובע 2 הינו אביה ואפוטרופסה הטבעי של התובעת.

התובע 3 (להלן: “הקיבוץ”) הינו אגודה שיתופית הדדית המאוגדת כדין בישראל, אשר התובע 2 היה חבר בו בתקופה הרלבנטית לתביעה.

הנתבע 1 הינו בית החולים בו נולדה התובעת (להלן: “בית חולים “השרון””), הנמצא בבעלות הנתבעת 2.

— סוף עמוד 1 —

הנתבעת 3 הינה הבעלים ו/או המחזיקה ו/או המפעילה ו/או המפקחת, באמצעות משרד הבריאות, על סניפי קופות החולים ו/או בתי החולים, לרבות הנתבע 1.

ענייננו בהריונה הרביעי של ז”ל, אמה של התובעת (להלן: “היולדת”), אשר על-פי הנטען בכתב התביעה, הגיעה לבית חולים “השרון” בתאריך 16.3.86 בשבוע ה-37 להריונה, כשהיא סובלת מכאבים חזקים בבטן ובגב, התנפחות ידיים ורגליים, בחילות והקאות.

בבדיקת מוניטור שנערכה ליולדת נמצא כי קיימים צירים, והיא נשלחה לבצע בדיקות אולטרסאונד ורנטגן אשר נמצאו תקינות. לאחר התייעצות בין הרופאים, קיבלה היולדת זריקה לעצירת הצירים ושוחררה לביתה.

בתאריך 24.3.86 נתקפה שוב היולדת בצירים, הגיעה לבית חולים “השרון”, חוברה למכשיר מוניטור ולאחר בדיקתה החליטו הרופאים להמתין עד בוקר יום המחרת.

במהלך השעות הבאות החלה היולדת לסבול מקשיי נשימה, צירים עזים, ודופק העובר אשר נשמע באמצעות מכשיר המוניטור, הלך ונחלש.

על-פי הנטען בכתב התביעה, אחות הקיבוץ אשר שהתה אותה עת עם היולדת, ניסתה להזעיק את אחיות חדר הלידה אך הללו סירבו לגשת ליולדת, ורק לאחר שאחות הקיבוץ חזרה בעצמה ובדקה את המוניטור ודרשה לקרוא בדחיפות לרופא, נבדקה היולדת על-ידי רופא תורן אשר החליט על ביצוע ניתוח קיסרי דחוף באבחנה של סבל עוברי חריף.

בתאריך 25.3.86 חולצה התובעת בניתוח קיסרי בלידת עכוז, כאשר חבל הטבור כרוך ארבע פעמים סביב צווארה. משקלה בלידה היה 2,680 ק”ג, וציון האפגר בחדר הניתוח נקבע כ- 5-4 (בדיקת ציון אפגר – ר’ חוו”ד ת/1). לעומת זאת ציון האפגר שניתן במחלקה היה 10-9 (חוו”ד מומחה – נ/10). יצוין שאפגר הינו כלי קליני להערכת מצב ילודים לאחר הלידה. הוא נקבע דקה אחת לאחר הלידה וחמש דקות לאחר הלידה לפי חמישה מדדים: קצב לב, נסיון המאמץ הנשימתי, טונוס השרירים, תגובה לגירוי ו-צבע. ציון אפגר 7 (כללי) ומעלה מעיד על מצב תקין. ציון 3 ומטה מצריך התערבות רפואית מיידית.

בהיותה בת שעות ספורות חוותה התובעת מספר אירועים של הפסקת נשימה מלווה בכחלון ובירידת קצב הלב, אירועים המעידים על שבץ מוחי.

לטענת התובעים, כל האירועים לעיל גרמו לתובעת לסבול מפיגור התפתחותי, מבעיות נוירולוגיות קשות, אפילפסיה ועוד.

לטענתם, כתוצאה מהפגיעה שנגרמה בעקבות הטיפול הלקוי שקיבלה היולדת עם הגעתה לבית החולים, במהלך הלידה ולאחריה, נותרה התובעת עם נכויות אשר משפיעות על כושר תפקודה וגורמות לתלות מוחלטת שלה בזולת. כמו כן, מאז לידתה ובמשך שנים אושפזה התובעת בבית החולים לטיפולים יומיים בהשגחה צמודה. לטענת התובעים, בעקבות המחלות מהן היא סובלת, זקוקה התובעת להמשך ביקורת רפואית, נוירולוגית וכן לטיפולים תרופתיים, תרפיה באמצעות רכיבה על סוסים, ריפוי בעיסוק, קלינאי תקשורת, פיזיותרפיה וטיפולים פסיכולוגיים.

מוסיפים התובעים וטוענים, שבעקבות מות אמה (שחלתה במחלה קשה) נפל מלוא נטל הטיפול האינטנסיבי הנדרש נוכח נכותה של התובעת, על כתפיו של אביה, בביתו היא מתגוררת.

יש לציין שהתובעת הצליחה לסיים את לימודיה וניגשה למבחני הבגרות. כמו כן ביקשה לשרת בצבא על בסיס התנדבותי מאחר שקיבלה פטור משירות צבאי נוכח מצבה. עם זאת לטענת

— סוף עמוד 2 —

התובעים, היא אינה מצליחה לקשור קשרים חברתיים, סובלת מהתפרצויות זעם, הליכתה מוזרה וכרוכה בצליעה, אין לה תחושה בצד שמאל של גופה והיא סובלת מחולשה ביד שמאל.

התובעים פירטו בכתב התביעה את הטיפול הרפואי הרשלני ואת מחדלי הנתבעים אשר גרמו, לעמדתם, לפגיעות הרפואיות והתפקודיות מהן סובלת התובעת, והם טוענים לקיומו של קשר ישיר בין הטיפול הרפואי שקיבלו או לא קיבלו היולדת והתובעת בזמן הלידה ולאחריה, לבין נכויותיה ומצבה הרפואי והתפקודי של התובעת.

לתמיכה בטענתם לרשלנות הנתבעים בטיפול שקיבלה היולדת ולאחריותם לפגיעות הקשות מהן סובלת התובעת, הוגשה מטעם התובעים חוות דעת רפואית של ד”ר ערן אהרון, מומחה לרפואת נשים.

בנוסף טוענים התובעים כי יש להעביר את נטל הראיה להוכחת היעדר רשלנות לשכמם של הנתבעים, מכוח הכלל הראייתי של “הדבר מדבר בעדו” על-פי סעיף 41 לפקודת הנזיקין או עקב העובדה שהרישומים הרפואיים לוקים בחסר באופן שלא ניתן לברר באמצעותם את נסיבות האירוע.

מכאן התביעה, שהוגשה לבית המשפט בתאריך 15.5.2005.

בכתב ההגנה כופרים הנתבעים בכל טענות התובעים וגורסים, בתמצית, שמהלך הטיפול הרפואי ביולדת עובר ללידה ובמהלכה, עוגן בשיקולים מקצועיים סבירים וכי לא היה כל אירוע חריג שלנתבעים היתה אמורה להיות שליטה עליו, אשר הותיר נזק כלשהו לתובעת.

לטענת הנתבעים, התובעת נולדה כשחבל הטבור כרוך לצווארה ארבע פעמים וזהו מצב בלתי צפוי שלא ניתן לזהותו ו/או למנעו עובר ללידה. לעמדתם, עד אשר נצפו האטות עמוקות שהצריכו ביצוע ניתוח קיסרי, לא היתה כל אינדיקציה להתערבות כירורגית ולצורך בחילוץ העובר בניתוח.

מוסיפים הנתבעים וטוענים שכל הסימנים ותוצאות הבדיקות שנמצאו לאחר לידת התובעת מצביעים על כך שאירע לה שבץ מוחי בסמוך ללידתה, אשר נגרם כתוצאה מחבל הטבור שהיה כרוך ארבע פעמים סביב צווארה. אולם, בשל הטיפול שקיבלה, נבלם נזק שהיה עלול להתחולל ברקמות המוח בשעות שלאחר האירוע ומוזערה כמעט לחלוטין הפגיעה בתפקודה.

בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 25.1.06 (הרשם ד’ גלדשטיין) ולבקשת התובעים, נמחקה הנתבעת 3 – מדינת ישראל – מכתב התביעה.

התיק הועבר להרכב זה ונקבע להוכחות ליום 11.5.09.

— סוף עמוד 3 —

ג. הפלוגתאות בין הצדדים

מכתבי הטענות עולות הפלוגתאות הבאות בין הצדדים:

– היש מקום לטענות סף?

– היש להעביר את נטל הראיה?

– האם התרשל הצוות הרפואי של בית חולים “השרון” כלפי התובעת?

– מה גובה הנזק?

ד. היש מקום לטענות סף?

בסיכומיהם עותרים הנתבעים לסילוק התביעה על הסף כנגד בית חולים “השרון”, בטענה שאינו אישיות משפטית הכשירה לתבוע או להיתבע.

טענה זו לא הועלתה בכתב ההגנה של הנתבעים.

עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה שבית חולים אכן אינו אישיות משפטית.

בד בבד, אין מחלוקת בין הצדדים על כך שבתקופה הרלבנטית לתביעה היה בית חולים “השרון” בבעלותה ו/או בהחזקתה ו/או בפיקוחה של הנתבעת 2 אשר הינה אישיות משפטית מאוגדת כחוק, שהעסיקה, בין היתר, צוות רפואי אשר שירת בבית החולים וטיפל גם בתובעת.

ככזו, נושאת הנתבעת 2 באחריות ישירה ו/או שילוחית, בין היתר, למעשיהם ומחדליהם של עובדי בית חולים “השרון”.

אשר על כן, אני מקבלת את טענת הנתבעים ומורה על מחיקתו של הנתבע 1- בית חולים “השרון” כנתבע בהליך, מהטעם שהוא אינו מהווה אישיות משפטית.

לאור האמור לעיל, נוכח מחיקתם של הנתבעים 1 ו-3 ולצורך נוחות הדיון, תכונה להלן הנתבעת 2 כ-“הנתבעת”.

ה. היש להעביר את נטל הראיה?

לטענת התובעים, בנסיבות המקרה דנן יש להפעיל את סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: “הפקודה”) ולהעביר את הנטל להוכחת היעדר רשלנות בטיפול בתובעת, – אל כתפי הנתבעת.

 

המדברים הדברים בעד עצמם?

סעיף 41 לפקודה שכותרתו “חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו”, קובע כדלקמן:

 

“בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם

— סוף עמוד 4 —

המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה”.ב

 

תנאי הסעיף מצטברים, ובהתמלאם יועבר נטל השכנוע מהתובע לנתבע בשאלה אם היתה רשלנות [ע”א 8151/98 שטרנברג נ’ ד”ר צ’צ’יק, (פ”ד נו(1) 539, 555)].

לעניין התנאי הראשון בדבר אי ידיעת התובע ואי יכולתו לדעת מה הביא לנזקו, הפסיקה קבעה כי נדרשת קיומה של עמימות ראייתית מובנית ובלתי נמנעת בדבר נסיבות האירוע שגרם לנזק, על מנת שתנאי זה יתקיים [רע”א 682/06 כהן נ’ ישראליפט תעשיות 1972 בע”מ (פורסם בנבו, 10.7.06; ע”א 813/06 ג’ונס נ’ בית הספר האזורי עמק החולה (פורסם בנבו, 7.2.08)].

במקרה דנן, הציגו התובעים תרחיש עובדתי בדבר נסיבות האירוע שהביא לנזקה של התובעת וצירפו חוות דעת רפואית שנערכה על-ידי ד”ר ערן אהרון, בה פורטו הפעולות ו/או המחדלים שגרמו, להערכתו, לנזק שנגרם לתובעת.

בנסיבות אלה, לא ניתן לאמור שנחסמה הדרך בפני התובעים להוכחת התשתית העובדתית המבססת את עוולת הרשלנות לה הם טוענים, ועל כן אין תחולה לתנאי הראשון שבסעיף 41.

מכאן שאין צורך לדון בשני התנאים הנוספים הקבועים בו.

היש להעביר את נטל הראיה מכוח הדוקטרינה של נזק ראייתי?

לטענת התובעים, הרשומה הרפואית שנערכה בבית חולים “השרון” הינה לקויה וחסרה בכל הנוגע ללוח הזמנים שקדם ללידתה של התובעת, לרבות שעת קבלתה של היולדת למחלקה, אילו בדיקות נערכו לה ומהלך הטיפול בה עד לחיבורה למוניטור בשעה 19:40, ולאחר מכן – עד לרגע קבלת ההחלטה לנתחה. לעמדתם, בהיעדר התיעוד הנדרש, יש להעביר את נטל הראיה אל שכם הנתבעת, להוכיח כי לא היתה התרשלות במתן הטיפול הרפואי לתובעים.

בע”א 8693/08 הרמן נ’ ד”ר שטרנברג (פורסם בנבו ב-24.3.2011), קבע בית המשפט העליון:

“נזק ראייתי נגרם כאשר מחמת התרשלות הנתבע, נגרעת מן הניזוק ראיה שהיא בעלת פוטנציאל להוכחת יסוד או טענה בתביעתו. בהתאם לדוקטרינה זו, במקרה שבו התנהגותו העוולתית של הנתבע שללה מן התובע את היכולת להוכיח את מרכיביה של עילת תביעתו נגד מי שגרם לו נזק, יועבר נטל השכנוע מכתפיו של התובע לכתפי הנתבע, כך שאם בסוף המשפט כפות המאזניים ייוותרו מעוינות, יזכה התובע בתביעה בגין הנזק הישיר […]. אחד ההיבטים של הדוקטרינה הוא זה של מחדל בתיעוד ורישום של מידע רפואי הנוגע לטיפולים שבוצעו בחולה. ודוק: על רופאים ואנשי צוות רפואי מוטלת חובה לתעד ממצאים וטיפולים רפואיים שנכתבו בזמן אמת כדי שאלה ישמשו ראיה אותנטית ובעלת משקל. באין תרשומת מפורטת ומדויקת של הטיפול בחולה, יועבר במקרים מתאימים הנטל לכתפי הרופאים להוכיח את העובדות שיכולות היו להתברר מן הרישום הרפואי (ראו ע”א 789/89 עמר נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ”ד מו

— סוף עמוד 5 —

(1) 712, 721 (1992); ע”א 6160/99 דרוקמן נ’ בית החולים לניאדו, פ”ד נה (3) 117, 127-125 (2001); עניין הולין, פסקה 28)). נזק ראייתי עלול להתרחש גם באין מחדל רישומי. כך, במצבים שבהם לא בוצעו בדיקות נדרשות במועד, ובעטיו של מחדל זה – קיימת עמימות, בין היתר, בנוגע לסיבה שגרמה לנזק, הרי שיש באי ביצוע הבדיקה כדי להסב לתובע נזק ראייתי. נזק זה עשוי להביא בנסיבות מסוימות להעברת נטל השכנוע לעבר הנתבע (ראו רע”א 8317/99 שוקרון נ’ מדינת ישראל, פ”ד נו (5) 321, 333 (2002)). ברם, העברת הנטל לא תיעשה בכל מקרה שבו אירע איזה משני התרחישים שצוינו. אין מדובר בהעברה כללית של נטל ההוכחה מן הנתבע אל התובע, אלא בהעברה לצורך הכרעה בסוגיה עובדתית קונקרטית. אשר על-כן, יש להראות כי החסר הראייתי נוגע לעובדות השנויות במחלוקת בין הצדדים, וכי אילולא החסר – ניתן היה לפתור את הפלוגתא”.

בענייננו, ניתן לאמור שלא מתקיימת עמימות עובדתית לגבי תהליך גרימת נזקה הישיר של התובעת.

עם זאת, הטענה להתרשלות הצוות הרפואי של בית חולים “השרון” עוברת כחוט השני לכל אורך מהלך הטיפול ביולדת עובר ללידה, ובתהליך הלידה עצמו. לפיכך, ככל שיימצא תוך כדי בחינת שלבי הטיפול בתובעת וביולדת, כי נשללה מהתובעים האפשרות להוכיח את התרשלות הצוות הרפואי עקב נזק ראייתי, אזי ייקבע פרטנית האם לגבי האירוע או חלקו יש להעביר את נטל השכנוע לצורך הכרעה באותה סוגיה עובדתית קונקרטית, אל כתפי הנתבעת.

ו. האם התרשל הצוות הרפואי של בית חולים “השרון” כלפי התובעת?

המסגרת הנורמטיבית לבחינת עוולת הרשלנות יסודה בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין, לפיהם כתנאי להטלת חבות בנזיקין בגין רשלנות רפואית כלפי מטופל, יש להוכיח את קיומם של שלושת יסודות העוולה והם:

חובת זהירות מושגית וקונקרטית של המזיק כלפי הניזוק; הפרתה של חובה זו ונזק שנגרם עקב ההפרה [ע”א 145/80 ועקנין נ’ המועצה המקומית בית שמש, פ”ד לז (1) 113 (1982)].

כלל יסוד הוא כי קיימת חובת זהירות מושגית המוטלת על כל רופא כלפי מטופל שלו [ר’ ע”א 4025/91 צבי נ’ ד”ר קרול, פ”ד נ (3) 784 (1996)].

אשר לחובת הזהירות הקונקרטית – זו נקבעת על פי מבחן הצפיות במישור הטכני והנורמטיבי. משמעות הדבר היא שיש לבחון את השאלה האם רופא סביר יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק. רק אם התשובה לשאלה זו תענה בחיוב, כי אז יש לבחון האם רופא סביר גם צריך היה לצפות את התרחשות אותו נזק, שכן רק בגין סיכון החורג מגדר סיכוני היום-יום מוטלת חובת זהירות קונקרטית.

בענייננו, הגיעה היולדת לבית חולים “השרון” בשבוע ה-38 להריונה כשהיא סובלת מצירים עזים, ולטענת התובעים, למרות שמכשיר המוניטור אליו חוברה הראה האטה מתמשכת בדופק העובר, היולדת לא נבדקה על-ידי רופא אלא בשלב שבו העובר כבר היה נתון במצוקה נשימתית חריפה.

— סוף עמוד 6 —

בנסיבות אלה, הצוות הרפואי בבית חולים “השרון” יכול וצריך היה לצפות כי קיים סיכון שבהתממשותו עלול להיגרם נזק לעובר ובמקרה דנן – לתובעת.

לפיכך חבה הנתבעת בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת בגין פעולותיו ו/או מחדליו של הצוות הרפואי בבית חולים “השרון”.

בשלב הבא אפנה לבחון האם הפרה הנתבעת את חובת הזהירות המוטלת עליה, נוכח טענות התובעים לרשלנות הצוות הרפואי במהלך הטיפול בתובעת וביולדת.

מטעם התובעים הוגשה חוות דעת מומחה מיום 13.2.05 שניתנה על ידי ד”ר ערן אהרון, מומחה ברפואת נשים (ת/1) לעניין מהלך הלידה של התובעת, ולהלן קביעותיו העיקריות:

“ברשומה הרפואית אין התייחסות לסוג מצג העכוז, לא בקבלתה של חגית לחדר לידה ולא במהלך הלידה עצמה […]. הסיבוכים העובריים בלידת עכוז הם: תחלואה ומוות פרינטלי גבוה יותר. שכיחות יתר של שמט חבל הטבור. שכיחות יתר של תשניק העובר. משקלי לידה נמוכים. ציון אפגר נמוך. PH עוברי נמוך יותר בדם חבל הטבור לאחר הלידה. פגיעות במוח העובר ודימום תוך חדרי. פגיעות בעמוד השדרה ובאברים פנימיים. […] בענייננו, כאמור לא היתה כל התייחסות לסוג העכוז, לא היתה הערכת משקל של העובר טרם קבלתה לחדר לידה, לא הערכה קלינית ולא הערכה אולטרא סונית, לא נשלל אקסטנציה של ראש העובר, מצב העלול לסכן לסכן את העובר בזמן הלידה וכן לא וידא הצוות כי מדובר באגן רחב דיו ללידת עכוז לאור משקלי לידה קודמים […]. אין עדות ברשומה הרפואית להתארגנות צוות הנדרש ללידות עכוז ולמעשה, לא נכח מיילד בקרבתה של חגית (צ”ל יוני ז”ל-ד.פ.).

ובהמשך, לעניין הניטור העוברי בזמן הלידה קבע ד”ר אהרון:

“בענייננו, על אף שהניטור הדגים האטות קצב משתנות, לא ננקטו פעולות החייאה ולא נערך דיון לגבי אפשרות סיום הלידה בניתוח קיסרי. האטות משתנות בקצב לב העובר נצפו כבר לאחר השעה 23:00. ניתן להסיק מנוכחות האטות אלו כי מדובר בהפרעה בזרימת הדם בחבל הטבור המזרים דם לעובר. לא ניתן לטעון כי קביעה זו היא חוכמה לאחר מעשה. עניין זה ידוע ומוכר לכל מיילד בפרט לאור המצג הפתולוגי של העובר”.

בהתייחס להערכת בריאות העובר וחיוניותו, קבע ד”ר אהרון:

“בענייננו, כאמור לא היתה הערכה במהלך הלידה על אף הניטור שהדגים האטות משתנות חוזרות בניטור העוברי משעה 23:00. מדובר בהריון בסיכון גבוה אשר חייב סטנדרטים של זהירות מוגברים. אין עדות לפקיעת מי שפיר, האם היתה זו פקיעה ספונטנית או יזומה על-ידי צוות חדר לידה. אין תיעוד על מהותם של מי השפיר האם היו צלולים או שמא מקוניאליים, מצב המחייב משנה זהירות וביצוע

— סוף עמוד 7 —

פעולות לאימות מצבו של העובר […] בשעה 01:00 החלו האטות ממושכות וחמורות. ניתן בקלות היה לשלול את הסיבות האחרות של ההאטות האלו, לבד מזה של חבל הטבור ולפעול בהתאם. כאמור, לא נשללו הסיבות האחרות: התכווצויות יתר רחמיות שלא נצפו והרדמה אפידוראלית שלא בוצעה וכלל בעניין. באותה עת לא נכח איש מבין המיילדים בחדר לידה. ההתייחסות הראשונה לניטור בעייתי זה קורה 32 דקות לאחר מכן, אז מחליט התורן שהוזעק לחדר לידה על סיום הלידה בניתוח קיסרי דחוף לאור מצוקה עוברית חריפה”.

אשר לציון האפגר של התובעת, כתב ד”ר אהרון את הדברים הבאים:

“בענייננו, היילוד נולד עם ציון אפגר 4-5. ציון זה נקבע בחדר הניתוח ומפורט בגיליון הניתוח. ציון אפגר זה סותר את ציון האפגר שנרשם בדו”ח תיאור הלידה בו רושם הרופא כי מדובר באפגר 9. אפגר 9 נרשם גם בדו”ח גיליון שחרור היילוד והועתק מגיליון תיאור הלידה. אין חולק כי ציון האפגר שנקבע לאחר חילוץ העובר בחדר הניתוח הוא הציון האמיתי ששיקף את מצבו של היילוד לאחר חילוצו, כלומר אפגר 4-5.

הכתובת היתה על הקיר ונורות האזעקה שנדלקו לא זכו למענה הולם. נדרש היה לנקוט בצעדים נמרצים לאשר את מצבו האמיתי של העובר….”.

לסיכום קבע ד”ר אהרון בין היתר כי: “העובר סבל מאיסכמיה במהלך הלידה. איסכמיה בעובר גרמה לנזק בלתי הפיך במוחו של היילוד המתבטא היום בפיגור פסיכומוטורי”.

למקרא חוות הדעת של ד”ר אהרון עליה מבוססת התביעה עולה, שטענות התובעים לרשלנות הצוות הרפואי של בית חולים “השרון” מתמקדות במספר מישורים, כדלקמן:

– היעדר רשומות רפואיות בנוגע לפרמטרים כגון התקדמות תהליך הלידה לרבות פקיעת קרומי מי השפיר וטבעם, אבחון מצג העובר, הערכה ביו-פיזיקאלית לחיוניות העובר;

– הניטור העוברי שבוצע לאמה של התובעת הדגים האטות משתנות והאטה ממושכת בדופק העוברי שלא זכו להתייחסות מתאימה;

– לא ננקטו פעולות החייאה לעובר;

– לא נכח מיילד בחדר לידה, למרות סימני האזהרה בניטור;

– לא נשללו הגורמים השונים להאטות הממושכות בדופק העוברי ולא נערך כל דיון בנושא, לרבות לגבי אפשרות סיום הלידה בהקדם בניתוח קיסרי;

– חלפו יותר מ-30 דקות עד שהגיע מיילד לחדר לידה אשר החליט על ביצוע ניתוח קיסרי דחוף;

– לא היה צוות מוגבר כנדרש;

– העובר נולד בציון אפגר של 5-4, שנקבע בחדר הניתוח.

— סוף עמוד 8 —

אפנה לבחון את טענות התובעים לאור מסכת הראיות שנפרשה בפני בית המשפט.

מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של ד”ר דב דיקר (נ/5), שהינו כיום מומחה בגניקולוגיה ובמיילדות, ובזמן האירוע היה אחראי על חדר לידה. הוא השתתף בניתוח הקיסרי במהלכו חולצה התובעת. ד”ר דיקר העיד בתצהירו שההחלטה לבצע ניתוח קיסרי היתה נכונה והתקבלה לאחר שהיולדת הגיעה לפתיחה של 8 ס”מ ובתרשים המוניטור נצפו האטות משתנות משמעותיות כ-20 דקות עובר לניתוח. לעדותו, תרשים המוניטור היה תקין ברובו ולא היתה כל אינדיקציה לצורך בחילוץ התובעת בניתוח עובר להאטות הנ”ל. לפיכך, בוצע הניתוח במהירות המרבית בתנאים שהיו קיימים בשנת 1986. כמו כן העיד ד”ר דיקר בתצהירו, שעצם הימצאות העובר במנח עכוז לא הצדיקה התערבות כירורגית ביולדת, שכבר ילדה בעבר, בלידה רגילה עובר שהיה במצג עכוז. לעדותו, התובעת חולצה כשחבל הטבור כרוך לצווארה 4 פעמים וכשראשה מוטה הצידה, וזהו מצב בלתי צפוי שלא ניתן לצפותו ו/או לזהותו ו/או למנעו לפני הניתוח, גם לא בצילום ו/או באולטרסאונד.

ד”ר דיקר העיד בתצהירו שהרישום של ציון אפגר 5-4 שנרשם בגיליון הניתוח מקורו בטעות מאחר שהרופאים המנתחים אף פעם אינם בודקים את התינוקות בחדר הניתוח אלא מוסרים את התינוק מיד עם הוצאתו מהרחם לרופא ילדים, אשר מוזמן לחדר ניתוח מיד עם קבלת ההחלטה לבצע ניתוח קיסרי, בודק את התינוק לראשונה ועורך את הרשומות.

הנתבעת הגישה גם את תצהירו של ד”ר דן אבידן (נ/4), כיום מומחה בגניקולוגיה ובמיילדות, ובזמן האירוע רופא מתמחה. הוא הרופא אשר רשם בדו”ח הניתוח את ציון האפגר של 5-4.

ד”ר אבידן העיד בתצהירו: “מסתבר, כי בטעות רשמתי בדו”ח הניתוח, כי האפגר של התינוקת בעת החילוץ היה 5-4, שכן לא אני בדקתי את התינוקת וזה לא היה תפקידי” (סע’ 9 ל-נ/4). לעדותו, בכל ניתוח קיסרי מוזמן לחדר הניתוח רופא ילדים שמקבל את התינוק מידי המנתח/המיילד מיד עם הוצאתו מבטן אמו, לצורך בדיקתו ואבחון מצבו. כמו כן העיד כי: “לא אני בדקתי את התינוקת בעת חילוצה, ועל כן ברור שהנתון בסיכום הניתוח בעניין ציון האפגר – שגוי” (סע’ 13 ל-נ/4).

מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת מומחה מיום 10.10.05 שנערכה על ידי פרופ’ ציון חגי, מומחה במיילדות (נ/1) אשר קבע כדלקמן:

“ההחלטה לביצוע ניתוח קיסרי היתה נכונה ובוצעה לאחר שהיולדת הגיעה לפתיחה של 8 ס”מ ובתרשים המוניטור נצפו האטות משתנות משמעותיות במשך כ-20 דקות. קודם לכן לא היתה התויה לביצוע ניתוח קיסרי שכן היולדת לא היתה בלידה פעילה ותרשים המוניטור היה תקין […]

התינוקת חולצה במצב טוב ללא סימני היפוקסיה. ברישומים של רופא ילדים וכן ברישומים של רופאי נשים נרשם אפגר 9/10, ציון האפגר היה גבוה, רופא הילדים כותב “תינוקת במצב טוב ללא חוורון או ציאנוזיס”. מעבר לזאת בשעות הראשונות לאחר הלידה לא היו כל סימנים למצב של היפוקסיה ורמת PH היתה תקינה באויר חדר (כשמונה שעות לאחר הלידה). ציון האפגר שניתן בחדר הניתוח על ידי רופא נשים 4/5 איננו מתאים למה שנכתב על ידי רופא ילדים וכן איננו מתאים

— סוף עמוד 9 —

למצב החימצוני התקין לאחר הלידה ולמצב הקליני של התינוקת לאחר הלידה. לאור האמור לעיל ברור שהתינוקת נולדה במצב חימצוני תקין וללא עדות להיפוקסיה בלידה […] אין אני מוצא כל קשר בין האוטם במוח התינוקת ותהליך הלידה. התינוקת כידוע סבלה מטורטיקוליס ימני עם חבל טבור כרוך 4 פעמים סביב הצוואר כך שתהליך הווצרות הטרומבוס התרחשה זמן מה לפני הלידה ואיננו קשור להיפוקסיה בלידה. כפי שציינתי אין כל עדות לכך שהיתה היפוקסיה בלידה”.

בסיכום חוות דעתו קבע פרופ’ חגי, בין היתר, כי: “התינוקת סבלה לאחר הלידה משבץ מוחי הקשור לאוטם באונה ימנית אירוע שאיננו קשור לתהליך הלידה כי אם לתנוחת הראש ברחם (טורטיקוליס) וחבל הטבור שהיה כרוך 4 פעמים סביב צווארה. על כן מסקנתי היא שאין קשר סיבתי בין הנזק ממנו סובלת הילדה לבין תהליך הלידה”.

חוות דעת מומחה נוספת שהוגשה מטעם הנתבעת, נערכה ביום 13.12.05 על ידי פרופ’ ארטור אידלמן, מומחה ברפואת יילודים (נ/2), אשר קבע בסיכום חוות הדעת כדלקמן:

“במקרה הנדון התפתח שבץ מוחי Neonatal Stroke שגרם לשיתוק מוחי בפלג שמאל של הגוף. השבץ נגרם כתוצאה משנית לפגיעה בזרימת דם בעורק המוחי Middle Cerebral Artery שסביר להניח נחסם על ידי קריש שהתפתח בעורק הצווארי Carotid Artery. הקריש התפתח עקב חבלה שנגרמה לעורק הצווארי משני לתנוחת העובר ולחץ חיצוני מחבל הטבור שהיה כרוך מסביב לצוואר, דבר שלא ניתן היה לאבחן או למנוע, ולכן אין בסיס למסקנה שהיתה במקרה הנדון רשלנות רפואית ואין קשר סיבתי למצבה של חגית כיום לרשלנות רפואית”.

בהתייחס לציון האפגר הנמוך של 5-4 שנרשם בגיליון הניתוח, כתב פרופ’ אידלמן:

“כלל לא ברור לי הבסיס לרישום זה בגיליון הניתוח! אפגר הוא ניקוד שניתן על ידי רופא ילדים בדקה 1 ובדקה 5 אחרי הלידה ולא ניתן ע”י רופא המנתח ! […] במקרה הנדון גם צוות הקבלה למחלקת יילודים וגם במכתב השחרור צויין ע”י רופאי הילדים אפגר 9/10. לכן, ברור לי שהרישום בתיק הרפואי שנרשם ע”י הרופא המנתח, לגבי האפגר 4/5 לא נכון, אינו מבוסס, ואינו משקף את המצב הריאלי של חגית […]”.

עדויות המומחים בבית המשפט

ד”ר אבידן העיד בחקירתו בבית המשפט שבתקופה הרלבנטית לתביעה הוא היה מתמחה בבית חולים “השרון” ובתאריך שבו הגיעה היולדת לחדר הלידה (24.3.86), היה במשמרת כרופא תורן זוטר במחלקה (עמ’ 218 שורות 9-8; עמ’ 222 שורה 31).

— סוף עמוד 10 —

לעדותו, הוא נקרא לחדר הלידה על ידי המיילדת כדי לבדוק את המוניטור, וכשנוכח לדעת שהמוניטור אינו תקין, קרא לד”ר דיקר שהיה הרופא התורן הבכיר באותה משמרת, ולאחר התייעצות עמו התקבלה החלטה לרדת לחדר הניתוח (עמ’ 218 שורה 22; עמ’ 219 שורות 9-7; עמ’ 284 שורות 14-11).

לעדותו של ד”ר אבידן, היולדת חוברה למוניטור בחדר הלידה בתאריך 24.3.86 בשעה 19:40 (עמ’ 226 שורות 26-22).

כמו כן העיד שבגיליון המוניטור המסומן בספרה 074483 (עמ’ 33 נספח ד’15 ל-נ/4; ת/9), קיבלה היולדת פטידין פנרגן, שזה חומר מאלחש שניתן על ידי רופא במטרה להקל על כאבי הצירים, וזו אינדיקציה לכך שבשלב זה בוודאות ראה רופא את תרשים המוניטור (עמ’ 227 שורות 14-9; עמ’ 232 שורה 28).

יש לציין שבמועד מתן עדותו של ד”ר אבידן הוגשו לבית המשפט רק צילומים של תרשים המוניטור (מקור הוגש אח”כ), שהיו מקוטעים וקשים לקריאה, ועל כן התקשה ד”ר אבידן לחשב את לוח הזמנים ואת השעה שבה קיבלה היולדת את החומר המאלחש על-ידי רופא (עמ’ 227 ואילך).

לגבי ההאטות שנצפו בדופק העוברי בגיליון המוניטור המסומן בספרה 074482, העיד ד”ר אבידן (עמ’ 277 שורה 33; עמ’ 278 שורות 8-3, 17):

“ת: …יש פה האטה בקצב הלב, האטה בקצב הלב העוברי לשמונים. ההאטה הזאת היא האטה שמיד חוזרת לבייס ליין, כלומר לקצב הלב הבסיסי. ההאטה הזאת מראה, המוניטור בקטע המסוים הזה…מצביע על כך שהעובר הזה הוא בעל רזרבות מצוינות. אין פה שום השפעה על הרזרבות שלו או על הדופק העוברי שלו, מכיוון שהדופק שב מיד לסדרה והיא נמשכת פחות מדקה […] אני אומר שההאטה בקצב חלה במקביל להופעה של ציר ברחם האשה”.

ד”ר אבידן העיד שהנקודה בה נצפו האטות משתנות משמעותיות בדופק העוברי של התובעת, באה לידי ביטוי בעמ’ 39 לגיליון המוניטור שמתחיל בספרה 074499 (נספח ד’21 ל-נ/4; ת/9) (עמ’ 282 שורות 33-28; עמ’ 285 שורות 4-3).

לעדותו (עמ’ 283 שורות 15-9):

“ת:…אם אנחנו מסתכלים עליו (תרשים המוניטור-ד.פ.) בערך שמאלה טיפה בספרה 074499, ישנה האטה בקצב לב העובר. ההאטה הזאת נמשכת כשלוש וחצי דקות, מיד לאחריה אנחנו רואים התאוששות בקצב הלב של העובר. קצב הלב שב למצב תקין ובהמשך יש קצב לב תקין עוד אחד, כשלוש וחצי דקות, ושוב האטה קצרה, ושוב קצב הלב חזר למקום. ואם אנחנו רואים בערך בקטע של כעשר, שתים עשרה דקות יש לסירוגין האטות וחזרה לקצב הבסיס של העובר, האטות וחזרה לקצב הלב של העובר, זאת במקביל לצירים, קטע מסוים לצירים של הלידה עצמה”.

— סוף עמוד 11 —

בהמשך העיד שבאותה נקודת זמן שמתחילה בעמ’ 39 לגיליון המוניטור, המצב הובא לידיעתו של ד”ר דיקר והתקבלה ההחלטה שלאור ההתנהלות יש מקום לפעול בצורה אקטיבית לסיום הלידה (עמ’ 284 שורות 14-8).

בהקשר זה אציין שאיני מקבלת את טענת התובעים בסיכומיהם להרחבת חזית בדמות עדותו של ד”ר אבידן לפיה הזעיק את ד”ר דיקר וערך עמו התייעצות בשלב בו הבחין במוניטור הפתולוגי. בניגוד לטענת התובעים כי מדובר בעדות שאין לה זכר ברשומה הרפואית, הרי שהתיעוד בגיליון מהלך הלידה (ת/6) מלמד על נוכחותו של ד”ר דיקר, שחתם על בדיקת היולדת בשעה ה”קריטית” – 01:30 עת התקבלה ההחלטה לבצע ניתוח קיסרי. לפיכך כאמור, דין טענת התובעים להידחות.

בעדותו בבית המשפט אישר ד”ר אבידן שהאטה משתנה בדופק העוברי בהחלט יכולה להצביע על מצוקה של העובר (עמ’ 285 שורות 6-5). כמו כן לעדותו, ההחלטה להבהיל את היולדת לחדר הניתוח נבעה מההנחה שהיתה מצוקה עוברית חריפה כתוצאה מהמוניטור (עמ’ 266 שורות 32-30; עמ’ 267 שורות 7-5).

לעדותו (עמ’ 268 שורות 18-17):

“ת: מהרגע שהמוניטור לא היה תקין, זה היה הכלי היחידי שאיתו עבדנו. ולאור זה נפלה ההחלטה לרדת לניתוח קיסרי”.

בהמשך נשאל אילו פעולות נוספות מעבר לפענוח המוניטור, בוצעו כדי לקבל החלטה האם העובר במצוקה, והשיב (עמ’ 285 שורות 23-17):

“ת: נכון לתקופה המדוברת, אנחנו התבססנו על המוניטור. לא היו לנו כלים נוספים. היום עומדים לרשותנו כלים נוספים שאנחנו יכולים לשקול את זה. בתקופה המדוברת ההסתמכות היתה כמעט בלעדית על המוניטור, כמובן אמרתי, זה בצירוף לפתיחה, לחלק המתקדם, באיזה גובה, תוך כמה זמן אנחנו צופים שהלידה תסתיים בלידה לידנית. האם אנחנו בכלל נותנים סיכוי לכך שהיא תסתיים בלידה לידנית, אם כל הפרמטרים האלה נשקלים ואנחנו מגיעים למסקנה שאין כאן מקום לסיים בלידה לידנית, מתקבלת החלטה ללכת לניתוח קיסרי…”.

ד”ר אבידן התייחס בעדותו לרישום בגיליון מהלך הלידה של היולדת [נספח 8 לתצהירו של ד”ר דיקר (נ/5)]. יש לציין שהרישום החל בתאריך 16/3 והמשיכו אותו ב-24/3. מהעדויות עולה שהנוהג היה להשתמש באותו גיליון למרות שחלף פרק זמן מה-16/3 ל-24/3 (עמ’ 288 שורות 24-22; עמ’ 334

— סוף עמוד 12 —

שורה 31). ואכן, בשלב מאוחר יותר של שמיעת ההוכחות הוגש גיליון היולדת המקורי (ת/6) בו צוין בכתב יד התאריך 16.3.86 ובצד ימין הודבקה מדבקה הנושאת את התאריך 24.3.86.

לעדותו של ד”ר אבידן (עמ’ 288 שורות 20-15):

“ת: אנחנו רואים שהתקבלה (היולדת-ד.פ.) נכון לאותו מועד בשעה כנראה לפני 21:00, כי מופיעות פה השעות עשרים ואחד […] התקבלה בפתיחה של בין שלושה לארבעה סנטימטר. ה-W שמסומן שם זה החלק המתקדם, מצג עכוז. ואנחנו רואים למעלה את העיגול השלם, דהיינו מי השפיר היו שלמים. הקרומים לא נפגעו”.

בהמשך נשאל ד”ר אבידן והשיב (עמ’ 289 שורות 33-23; עמ’ 290 שורות 3-1, 11-8, 20-18):

“ש: אתה יכול לומר לנו מהמסמך הזה (נספח 8 ל-נ/5 – ד.פ.) – מתי נפקעו מי השפיר?

ת: לפי זה מי השפיר היו שלמים. אין פה פקיעה של מי השפיר, מי השפיר היו שלמים לאורך כל הפרטוגרן פה. אין פה סימון של פקיעה. זו גם מדיניות. אנחנו משתדלים מאוד לא לפקוע מים במצג עכוז. פקיעת מים במצג עכוז יכולה לסבך את הלידה. כל עוד המים שלמים הם מהווים איזה שהוא תכביד על הצוואר, ומאפשרים את הפתיחה שלו, מאפשרים התנהלות של הלידה […]

ש: תאמר לי בבבקשה – נכון שאי אפשר ללמוד מהסימון הזה של מצג העכוז, על איזה מצג עכוז מדובר?

ת: נעשה לאישה הזאת אולטרסאונד עוד קודם לכן. אם היה לנו חשד שמדובר במצג עכוז שאיננו מה שאנחנו קוראים […] דהיינו שהרגליים כפופות בשלמותן על בית החזה, אם יש כפל של הרגל או יש שמט של הרגל […] האישה הזאת לא היתה הולכת למה שאנחנו קוראים-ניסיון לידה לידנית […].

לכן כשזה מסומן, זה ברור ונהיר לכולם שמדובר בפרנק ברינץ’, זאת אומרת שהרגליים מקופלות בשלמותן על בית החזה, ואין לנו את החשד לכך שיש שמט של הרגל, או יש כפיפה של הרגליים שיכולים לסבך אותנו במהלך הלידה.

[…]

ש: …נוכח העובדה שלא מצוין איזה סוג מצג עכוז, הכוונה היא שאין מצב עכוז רגליים, זה המסקנה שאתה מסיק?

ת: אני מסיק שאין פה מצג עכוז רגליים”.

ד”ר אבידן העיד שבבדיקה שנעשתה ליולדת בתאריך 16.3.86 נרשם שהעובר נמצא במצב של פרנק בריץ’ (נספח 8 ל-נ/4; עמ’ 292 שורות 7-6, 28), שזה מצג העכוז הנוח ביותר ליילוד (עמ’ 293 שורות 13-12), והוא מניח שכאשר בוצע ליולדת אולטרסאונד ביום הלידה ב-24.3.86, מצג העכוז ענה על הפרמטרים, למרות שאין התייחסות למצג העכוז, אלא בוצעה הערכת משקל, היקף הבטן וקוטר הראש (עמ’ 292 שורה 31; עמ’ 293 שורות 1, 31-29; עמ’ 294 שורות 2-1).

— סוף עמוד 13 —

לעדותו של ד”ר אבידן, כל לחץ של חבל הטבור סביב צווארו של העובר, בא לידי ביטוי במוניטור, גם בצורה של האטה משתנה בדופק העוברי (עמ’ 295 שורות 10-9, 18-16).

בנוגע לציון האפגר העיד ד”ר אבידן שהנ”ל נרשם על ידי המיילדת עוד בחדר הלידה, לפי בדיקה של רופא ילדים שנוכח בחדר הניתוח באופן אוטומטי ברגע שמתבצע ניתוח קיסרי (עמ’ 257 שורות 18-14; עמ’ 258 שורות 11-9) לעדותו, המיילדת רושמת את ציון האפגר על פתק ולאחר מכן זה נרשם כשעולים מחדר הניתוח בחזרה לחדר הלידה (עמ’ 259 שורות 26-23).

ד”ר אבידן אישר שבגיליון הניתוח נרשם בכתב ידו בחלק של האבחנות: “מצוקה עוברית חריפה […] ובחלק של מהלך הניתוח נרשם: …”חילוץ עובר ממין נקבה במצג עכוז באפגר 5-4…” (עמ’ 263 שורות 2-1, 17-14).

ד”ר דיקר העיד בחקירתו בבית המשפט שד”ר אבידן היה המנתח בניתוח הקיסרי של היולדת, והוא עצמו השתתף בניתוח כרופא בכיר שתפקידו לפקח על מהלך הניתוח כעוזרו של ד”ר אבידן (עמ’ 316 שורות 32-31; עמ’ 318 שורות 3-1; עמ’ 320 שורות 2-1).

לעדותו, גיליון הניתוח נועד לתעד מי השתתף בניתוח באופן אקטיבי ופעיל, כשהיו אנשים נוספים שלא נרשמו כגון רופא הילדים (עמ’ 318 שורות 9, 31-29).

ד”ר דיקר העיד שבחלק הראשון של גיליון הניתוח (עמ’ 4 ל-נ/5) נרשם שמדובר בלידה השלישית, בשבוע ה-38 ובמצג עכוז, בסבל עוברי פתאומי ובניתוח קיסרי (עמ’ 319 שורות 22-21).

בהמשך נשאל ד”ר דיקר מה המשמעות של המונח “נצפו האטות משתנות משמעותיות” והשיב (עמ’ 320 שורות 30-24):

“ת: …האטות משתנות משמעותיות זאת האטה שאליה אתה חייב להתייחס […] כאשר הן מופיעות ברצף, כאשר התנודתיות של הדופק ועומק ההאטה נעלמת, כאשר התנודתיות של הדופק, שהדופק חזר לנורמה – ירודה, כאשר אין פיצוי בדופק עולה לאחר ההאטה, אלו האטות משתנות”.

ד”ר דיקר העיד שבעמ’ 39 לגיליון המוניטור, על גבול הרישום של המספר 074499 (נספח ד’21 ל-נ/4; ת/9) זו נקודת ההחלטה שבה התקבלה ההחלטה להיות אקטיביים ולהתערב ולא לאפשר את הלידה הזאת כמו שתוכנן בצורה תקינה (עמ’ 324 שורות 29-26).

לדבריו (עמ’ 324 שורות 33-32):

“ת: רואים שההתאוששות איטית או כמעט ולא קיימת, ופה בשלב הזה אנחנו מתכוננים לניתוח הקיסרי. מהשלב הזה”.

— סוף עמוד 14 —

בהתייחס למצג העכוז העיד ד”ר דיקר שהמצג היה מסוג פרנק בריץ’, כלומר שכפות הרגליים ישרות, ליד הפנים (עמ’ 326 שורות 13-11). הוא אישר בעדותו שהרישום של מצג פרנק בריץ’ אמנם נעשה ב-16/3, שמונה ימים עובר להגעת היולדת לחדר הלידה, אולם זה נדיר מאוד שמנח העכוז ישתנה בפרק זמן כזה ממנח של עכוז פרנק למנח של עכוז רגליים (עמ’ 326 שורות 27-23, 33-31; עמ’ 327 שורות 2-1, 21-20).

ד”ר דיקר אישר בעדותו שבבדיקת האולטרסאונד שנעשתה ליולדת בתאריך 24/3 לא צוין מצג העכוז (עמ’ 327 שורות 33-32) ולא נעשתה בדיקה כדי לגלות את סוג העכוז (עמ’ 328 שורות 7-6).

לעדותו, מהרגע שהוחלט לבצע ניתוח קיסרי ביולדת ועד שבוצע החתך הראשון, חלפו כ-40-30 דקות (עמ’ 329 שורות 6-5).

בהמשך העיד ד”ר דיקר שרופא הילדים הוא זה שרשם את ציון האפגר בגיליון הלידה (עמ’ 333 שורה 29), שזה המסמך שנמצא כל הזמן עם היולדת (ת/6), להבדיל מגיליון הניתוח שנכתב בתום הניתוח.

ד”ר דיקר נשאל והשיב (עמ’ 334 שורות 22-17):

“ש: איך נרשם ציון אפגר 4/5 בגיליון הניתוח כאשר אבידן חותם ואתה מאשר את חתימתו?

ת: גיליון הלידה נמצא עם היולדת בחדר הניתוח. גיליון הלידה הוא זה שבו מציין רופא הילדים עם המיילדת את ציון האפגר. לאחר שהניתוח מסתיים אנחנו מתפנים לכתוב את גיליון הניתוח. בגיליון הניתוח ד”ר אבידן כתב אפגר 4/5 כנראה בטעות. אני אישרתי את זה מינהלית, אני לא ישבתי שם והסתכלתי על כל מילה שהוא כותב […] תפקידו של הרופא הצעיר לכתוב את גיליון הניתוח…”.

ד”ר דיקר העיד ביחס לגיליון הלידה המקורי שהוגש לבית המשפט, שהרישום בעט שחור של ציון האפגר נעשה על ידי המיילדת, בהוראת רופא הילדים, והכיתוב בעט כחול נעשה על ידי ד”ר אבידן (עמ’ 335 שורות 16-13).

בהמשך העיד (עמ’ 335 שורות 31-25):

“ת: …גיליון הלידה אינו עוזב את היולדת מהרגע שהיא נכנסה ללידה, לחדר הלידה או לחדר הניתוח. הפרטים שם נרשמים על-ידי אנשים שמשתתפים בצורה אקטיבית בלידה. הפרטים שם נכתבים בו זמנית, בזמן התרחשותם. זה המסמך היחיד שאפשר להגיד שהוא נכתב “און-ליין”, בזמן אמת, ללא זיכרון. הוא לא נעשה לאחר מכן. לעומת זה, את גיליון הניתוח אפשר לכתוב גם 3 ו-4 שעות אחרי הלידה, מאחר ואתה עסוק בדברים אחרים. גיליון הלידה הוא המסמך המחייב”.

— סוף עמוד 15 —

ד”ר דיקר הוסיף וציין שקיימים מסמכים נוספים בהם צוין ציון אפגר של 10-9 כגון ספר הלידה (נספח א’ ל-נ/5) וגיליון השחרור של היולדת מתאריך 31/3 שנחתם על-ידי ד”ר ניניו (נספח ב’4 ל-נ/5), כשהנתונים מועתקים מגיליון הלידה (עמ’ 336 שורות 4-3, 22-20).

כאן המקום לציין, שבתאריך 8.6.2010 הוגשו לבית-המשפט תרשימי המוניטור המקוריים מתאריך 16/3 ו-24/3 (ת/8 ו-ת/9), אשר התקבלו בהתאם להחלטת בית המשפט (עמ’ 345-344 לפרוטוקול), ובעקבות זאת הוגש תצהיר משלים על-ידי ד”ר דיקר (נ/9), בו צוין בין היתר (סע’ 4 ה’ ו-ו’ ל-נ/9):

“במקטע של המוניטור המכויל במספר 07499-07501 במשך 24 דקות בין השעות 01:10 עד 01:30 נצפית בתחילה ירידה בדופק לב העובר עד לרמה של 70 פעימות בדקה עם התאוששות לדופק בסיסי של 120-140 לדקה. בהמשך נרשמו האטות משתנות עמוקות עד 70 לדקה, אולם עם התאוששות דופק לב העובר לקצב בסיסי של 120-140 פעימות לדקה לאחר כל האטה והאטה, נתון זה מעיד על רזרבות חמצון עובריות מספקות.

בשלב הזה בגלל הרצף ותכיפות ההאטות המשתנות, וכשהרזרבות החמצוניות שמורות הוחלט לסיים את הלידה ולבצע ניתוח קיסרי”.

ד”ר דיקר נחקר בבית המשפט בעקבות הגשת התצהיר המשלים והעיד שבשעה 01:10-01:00 העובר עדיין היה במצב תקין למרות ההאטות המשתנות בדופק הלב, שכן אחרי כל האטה נצפתה האצה של הקצב, אך בכל זאת התקבלה בשעה 01:35 ההחלטה לבצע ניתוח קיסרי (עמ’ 374 שורות 26-17).

לעדותו, היתה תגובה מיידית ברגע שזוהה סבל עוברי חריף (עמ’ 375 שורות 7, 11-9), ולדבריו (עמ’ 377 שורות 19-15):

“ת: 10 דקות לפני, המוניטור היה תקין לגמרי. ההשתנות המשמעותית התחילה למעשה ב-10 דקות האחרונות שבהן ראינו את הדפוס הזה ורצינו לרדת לחדר ניתוח. השארנו אותה מחוברת עוד 10 דקות עד שתיכנס לחדר ניתוח וראינו איך זה מתהווה מול עינינו. אמרנו שבמצב הזה הורבאליות שמורה, יש האצות בדופק, ז”א העובר עדיין יכול להתאושש, והחלטנו שזה הזמן הנכון לרדת לניתוח קיסרי”.

כאן המקום להתייחס לטענה שהעלו התובעים בסיכומיהם לפיה משקל עדותו של ד”ר דיקר הינו אפסי נוכח פגמים באמינותו שמצאו ביטוי בהכרעת דין של בית משפט השלום בפתח-תקוה מיום 21.10.09, אשר הרשיעה אותו בעבירות של זיוף בידי עובד ציבור, שימוש במסמך מזויף, קבלת דבר במרמה ומרמה והפרת אמונים.

מאחר שלא הוכח כי נפל פגם באמינותו של ד”ר דיקר בתצהירו ו/או במהלך עדותו בתובענה דנן, ובהיעדר קשר ולו מקרי בין האירועים נשוא תובענה זו לבין אירועים שהתרחשו קרוב ל-20 שנה מאוחר יותר, – אני דוחה את טענת התובעים לאיון משקל העדות.

— סוף עמוד 16 —

ד”ר אהרון שנתן חוות דעת מומחה מטעם התובעים (ת/1) העיד בחקירתו בבית המשפט שההחמרה המשמעותית והקריטית היתה בשעה 01:00 (עמ’ 50 שורות 23-22).

לעדותו (עמ’ 56 שורות 10-5):

“ת: ב-1:05 ועד ל-1:22 יש לנו האטות ממושכות עם איבוד השתנות […] 20 דקות […] של ניטור עוברי חמור ביותר”.

בהמשך העיד ד”ר אהרון שמשעה 23:00 התחילו ההאטות המשתנות שזה אופייני ללחץ על חבל הטבור, וזה היה צריך להדליק נורה אדומה. לדבריו, אחרי 5 דקות משעה 1:02 היולדת היתה צריכה להיות כבר בחדר הניתוח (עמ’ 59 שורות 14-13, 23-21; עמ’ 60 שורה 18).

פרופ’ חגי שנתן חוות דעת מומחה מטעם הנתבעים (נ/1) העיד בחקירתו בבית המשפט שבשנת 1986 הגישה היתה לאפשר לידה ואגינלית במצב עכוז (עמ’ 145 שורה 15). כמו כן לעדותו, בדו”ח הניתוח לא כותבים כדבר שגרתי אם רופא ילדים נוכח בלידה, אלא הדו”ח מיועד לתעד את מהלך הניתוח ואת הוצאת התינוק (עמ’ 146 שורות 13-11).

בהמשך העיד (עמ’ 148 שורות 17-15):

“ת: האטות משתנות זה בדרך כלל לחץ על חבל הטבור וזה יכול להיות סביב היד או סביב הגוף וזאת ההאטה השכיחה ביותר מהלידה והיא מופיעה ב-40% מהלידות”.

לגבי ציון האפגר העיד פרופ’ חגי שההתייחסות היא לחמישה קריטריונים: לקצב הלב, נשימה, צבע, טונוס והתגובה שלו. כל סעיף זה שתי נקודות, והשקלול נותן 10 נקודות. במקרה דנן קיבלה התובעת ציון 9 בדקה הראשונה וציון 10 בדקה החמישית (עמ’ 149 שורות 12-10).

פרופ’ אידלמן שנתן חוות דעת מומחה מטעם הנתבעים (נ/2) העיד בחקירתו בבית המשפט שרופא הילדים נמצא בחדר הניתוח, כשהסטנדרט בשנת 1986 היה שכל ניתוח עוברי במצב חירום מחייב נוכחות רופא ילדים, אך הוא אינו חלק מצוות הניתוח ותפקידו לקבל את התינוק (עמ’ 152 שורות 19-13).

המסקנות המתבקשות העולות ממארג הראיות שנפרשו בפני בית המשפט הן כדלהלן:

– גיליון מהלך הלידה של היולדת (ת/6) מלמד שערב הלידה של התובעת, בתאריך 24.3.86 לפני השעה 21:00, נבדקה היולדת וצוין ברשומה הרפואית, בחתימתו של ד”ר דיקר, מצג מסוג עכוז ופתיחה של 4-3 ס”מ, כשעל-פי הסימון ברשומה הרפואית מי השפיר היו שלמים (דהיינו לא היתה פקיעה של מי השפיר). הפרמטרים הללו של שלמות מי השפיר, התקדמות

– — סוף עמוד 17 —

– הפתיחה וקיומו של מצג עכוז נבדקו גם בשעות 22:30, 22:50, 24:00, 01:00, 01:30, כשבתחתית כל בדיקה מופיעה חתימתם של ד”ר דיקר או של ד”ר אבידן.

מכאן מתבקשת המסקנה לפיה היתה נוכחות של רופא מיילד בחדר הלידה ובוצע מעקב רפואי סדיר אחר התקדמות תהליך הלידה של היולדת.

– כמו כן, בניגוד לקביעה בחוות הדעת של ד”ר אהרון (עמ’ 4 ל-ת/1), נערכה ליולדת בתאריך 24.3.86 בדיקת אולטרסאונד (נספח ד’2 ל-נ/4), במסגרתה בוצעו מדידות כגון הערכת משקל העובר, היקף הבטן וקוטר הגולגולת. עוד יצוין שבתאריך 20.3.86 נבדקה היולדת כשפנתה לביקורת חוזרת בבית החולים, וברשומה הרפואית צוינה, בין היתר, הערכת המשקל של העובר, ומצג עכוז מסוג: BREECH PRESENT”” (נספח ג’1 עמ’ 17 ל-נ/4).

יש לציין שגם בתאריך 16.3.86, עת התקבלה היולדת להשגחה בשל צירים, בוצעה בדיקה של סוג מצג העכוז וצוין ברשומה הרפואית: “BREECH PRESENTATION” ו-“בוצע צילום ונמצא “FRANK BREECH” (נספחים א’1 ו-א’2 בעמ’ 8-7 ל-נ/4).

– לאור האמור לעיל, איני מקבלת את טענת התובעים לחסר ברשומות הרפואיות ו/או לרשלנות הצוות הרפואי באי בדיקת הפרמטרים המפורטים לעיל, בעת קבלתה של היולדת לחדר הלידה.

– כאמור, התיעוד ברשומה הרפואית מלמד שבתאריכים 16.3.86 ו-20.3.86 בוצעו ליולדת בדיקות לפיהן נמצא העובר במצג עכוז מסוג “Frank Breech”. בנסיבות אלה, כאשר ארבעה ימים עובר ללידה נבדק סוג מצג העכוז; כאשר נלקחת בחשבון עדותו של ד”ר דיקר לפיה נדיר מאד שבפרק זמן כה קצר ישתנה המנח, וכשידוע לצוות הרפואי שהלידה הראשונה של היולדת היתה גם היא במצג עכוז ולא בוצע ניתוח קיסרי, – מתבקשת המסקנה לפיה לא היתה התרשלות של הצוות הרפואי באי עריכת בדיקה נוספת של סוג מצג העכוז בעת קבלת היולדת לחדר הלידה בתאריך 24.3.86.

– במכלול הנסיבות לעיל, אני דוחה את טענת התובעים להתנהלות רשלנית של הצוות הרפואי בכך שלא היתה היערכות מבעוד מועד לאפשרות של ניתוח קיסרי נוכח מה שכונה על ידם כ”גורמי הסיכון של היולדת” (סע’ 42 לסיכומי התובעים).

יש להדגיש שלא הועלתה טענה מצד התובעים לכך שהצוות הרפואי היה צריך לצפות מראש מצב שבו חבל הטבור נכרך סביב צוואר העובר בעודו ברחם אמו.

– אשר למעקב הצוות הרפואי אחר תרשים המוניטור:

אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהיולדת חוברה למוניטור בתאריך 24.3.86 בשעה 19:40.

כמו כן אין מחלוקת בין הצדדים על כך שבשעה 22:35 הוזרק ליולדת חומר מאלחש בשם “פטידין פנרגן” להקלת כאבי הצירים (עמ’ 372 שורות 33-32).

לאור עדותו של ד”ר אבידן, שלא נסתרה, לפיה רק רופא הוא שמוסמך להורות על מתן החומר המאלחש, מתבקשת המסקנה לפיה לכל המאוחר, בשעה 22:35 ראה הרופא התורן (כל הנראה היה זה ד”ר אבידן), את תרשים המוניטור של היולדת. כמו כן, בגיליון מהלך הלידה (ת/6) תועדו, בחתימותיהם של ד”ר אבידן וד”ר דיקר, הבדיקות שבוצעו ליולדת (התקדמות הפתיחה וכיו”ב), החל מלפני השעה 21:00 ואילך, קרי במהלך השעות בהן כבר היתה מחוברת למוניטור. מכאן מתבקשת המסקנה לפיה היתה נוכחות סדירה של רופא

— סוף עמוד 18 —

מיילד בשלב של מעקב המוניטור, לרבות בעת אירועי ההאטות בדופק העוברי, כמפורט להלן.

– כעולה מחוות הדעת של ד”ר אהרון מטעם התובעים, בשעה 23:10 החל הניטור העוברי להראות האטות בקצב לב העובר, ובשעה 01:00 החלו האטות ממושכות וחמורות.

בחקירתו בבית המשפט העיד ד”ר אהרון שההחמרה המשמעותית החלה בשעה 01:00.

עדות זו עולה בקנה אחד עם עדותם של ד”ר אבידן וד”ר דיקר לפיה עד לשעה 01:10 לערך, נצפו האטות בדופק לב העובר, אך הללו חלפו במהירות ולוו בהתאוששות מהירה ובפיצוי משמעותי, שהתבטא בהאצה של הדופק מיד עם סיום כל האטה, כשהדבר מעיד על רזרבות חמצוניות טובות, ובהתחשב בכך שההאטות שנצפו היו מקבילות לצירים ברחם היולדת.

– פרופ’ חגי שהגיש חוות דעת מטעם הנתבעים סבר אף הוא שההאטות המשמעותיות בדופק הלב העוברי הופיעו לראשונה בשעה 01:10, כשעד אז נצפו האטות משתנות שלוו בהתאוששות מהירה.

– אין חולק שכעבור 20 דקות, בשעה 01:30 לערך, הוחלט על חילוץ העובר בניתוח קיסרי, ובשעה 02:10 חולצה התובעת כאשר חבל הטבור כרוך סביב צווארה ארבע פעמים.

– הלכה פסוקה היא כי: “הבחינה אם התקיימה במקרה מסוים רשלנות צריכה להיבחן לפי אמות-המידה המקובלות באותה התקופה ועל-פי הידע הרפואי שהיה ידוע בשעת מעשה” (ע”א 7705/98 המרכז הרפואי סורוקה נ’ כהן, פ”ד נה (5) 913).

בהתאם לעדותו של ד”ר אבידן שלא נסתרה, נכון לשנת 1986 היתה הסתמכות כמעט בלעדית על מעקב המוניטור, אשר כאמור היה תקין במקרה דנן ברוב שלביו, כפי שסבר בזמן אמת הצוות הרפואי, למרות ההאטות שנצפו מעת לעת. כאמור, למעקב המוניטור נלווה במקביל מעקב רפואי אחר פרמטרים נוספים ובהם התקדמות פתיחת צוואר הרחם, שלמות מי השפיר, מצג העובר, כאשר בהתאם לקביעתי לעיל לא נפל פגם בהסתמכות הצוות הרפואי על קיומו של מצג עכוז מסוג “Frank Breech”, שלא הצריך היערכות מוקדמת לניתוח קיסרי, בפרט נוכח ניסיון קודם בלידה הראשונה של היולדת שילדה את תינוקה הראשון במצג עכוז ללא ניתוח קיסרי. יש להוסיף בהקשר זה שפרופ’ חגי העיד בחקירתו בבית המשפט שבשנת 86 היתה גישה לאפשר לידה וגינתלית במצב עכוז (עמ’ 145 שורה 15).

מאחר שלמעשה אין מחלוקת על כך שבשעה 01:00- 01:10 החלה ההחמרה במובן זה שההאטות בדופק לב העובר הפכו להיות משמעותיות ולא נצפה פיצוי בדמות האצה בדופק לאחריהן, מתבקשת המסקנה לפיה האינדיקציה לצורך בניתוח קיסרי החלה להופיע רק במהלך פרק הזמן שתחילתו בשעה 01:00-01:10.

ד”ר אהרון ציין בסיכום חוות דעתו כי: “חלפו יותר מ-30 דקות עד שהגיע מיילד לחדר לידה אשר החליט על ניתוח קיסרי דחוף” (עמ’ 8 ל-ת/1). בכתב התביעה (סע’ 55.9) טענו התובעים כי: “חלפו יותר מ-30 דקות עד שהגיע רופא מיילד לחדר לידה אשר החליט על ניתוח קיסרי דחוף, זמן שאינו סביר בנסיבות העניין”.

אלא שהרישום בגיליון היולדת (ת/6) מעיד על נוכחות של רופא מיילד שבדק את היולדת וחתם ליד כל בדיקה, בשעות 24:00, 24:30, 01:00 ו-01:30. ד”ר אבידן העיד בהקשר זה

— סוף עמוד 19 —

שהבדיקה נעשית על-ידי מיילדת ורופא שצמוד אליה בכל מקרה של לידה במצג עכוז (עמ’ 289 שורות 18-11).

כמו כן העיד ד”ר אבידן שמהרגע שבו תרשים המוניטור הדגים החמרה במצב העובר, מתחיל תהליך בו מובא הדבר לידיעת התורן הבכיר שמוזעק לחדר הלידה (בענייננו – ד”ר דיקר), ואז נערך דיון ומתקבלת החלטה (עמ’ 284 שורות 22-8).

פרופ’ חגי ציין בחוות דעתו (עמ’ 7 סע’ 1, עמ’ 8 סע’ 1 ל-נ/1) כי: “ההחלטה לביצוע ניתוח קיסרי הייתה נכונה ובוצעה לאחר שהיולדת הגיעה לפתיחה של-8 ס”מ ובתרשים המוניטור נצפו האטות משתנות משמעותיות במשך כ-20 דקות. קודם לכן לא היתה התויה לביצוע ניתוח קיסרי שכן היולדת לא הייתה בלידה פעילה ותרשים המוניטור היה תקין. […] האטות משמעותיות הופיעו לראשונה בשעה 1:10 לערך ולאחר 20 דקות הוחלט על ביצוע ניתוח קיסרי. על כן ההחלטה על ביצוע ניתוח בוצעה בזמן ולא הייתה התויה לביצוע ניתוח קודם לכן”.

ד”ר דיקר העיד בחקירתו בבית המשפט (עמ’ 374 שורות 24-17):

“ש: נכון שבשעה 01:00 מראה הניטור העוברי שחלה האטה מתמשכת וחמורה בפעילות לב העובר?

ת: ב-01:00 זה התחיל, 01:10.

ש: נכון שמרגע זה אנחנו רואים רישום עם האטות דחופות והשתנות?

ת: אנחנו רואים את השינוי בדופק לב העובר, אבל עדיין כשאנחנו מפענחים את זה, אנחנו רואים שיש האצות אחרי כל האטה, אנחנו רואים שההשתנות בתוך הדופק נשמרת. זה אומר שאנחנו חייבים לקבל החלטה, כשהעובר במצב תקין, ללכת לניתוח קיסרי. בשלב הזה השארנו אותה מחוברת למוניטור והתארגנו לניתוח קיסרי”.

וכאן יש מקום לשאול האם קיימת רשלנות:

– בזמן שעבר בין קביעה שהמדובר במצוקה עוברית הדורשת התערבות כירורגית לבין ההחלטה על ביצוע ניתוח קיסרי?

– בין הזמן שעבר בין מועד ההחלטה לבצע ניתוח קיסרי לבין הביצוע בפועל של הניתוח?

– וכן במידה ואחת התשובות לשאלה זו הינה בחיוב,- האם הוכח קשר סיבתי בין נזקי התובעת לבין הרשלנות שהיתה?

במכלול הראיות לעיל, מתבקשת המסקנה לפיה פרק הזמן בן כ-20 דקות שחלף עד שנתקבלה ההחלטה בשעה 01:30 -01:35 לבצע ניתוח קיסרי, – אינו חורג ממתחם הסבירות ואשר על כן אני דוחה את טענת התובעים לרשלנות הצוות הרפואי של בית חולים “השרון” בתואנה שההחלטה לבצע ניתוח קיסרי ביולדת התקבלה באיחור.

— סוף עמוד 20 —

הלכה פסוקה היא כי “רשלנות איננה מבחן של תוצאה בלבד ואף איננה מבחן של “חכמים לאחר מעשה”, אלא מבחנו של הרופא הסביר בשעת מעשה […]” (ע”א 5787/08 קפאח נ’ מדינת ישראל-משרד הבריאות, פורסם בנבו ב-10.8.2010).

כמו כן קבע בית המשפט העליון כי: “בבוא השופט היושב לדין להכריע בתביעה בגין רשלנות רפואית שארעה לכאורה במהלך לידה, שומה עליו להפריד באזמל חד בין מקרים בהם הופרה חובת הזהירות של הצוות הרפואי במהלך הלידה וכתוצאה מכך נגרם נזק ליולדת ו/או לתינוקה

לבין מצבים בהם הנזק היה “תולדה של פגעי טבע, בגדר אסון משמים”” (ע”א 10094/07 פלונית נ’ בית החולים האנגלי אי.מ.מ.ס, פורסם בנבו ב-24.11.2010).

בענייננו, כאמור, הוכח שהחלטותיו ופעולותיו של הצוות הרפואי שטיפל בתובעת היו מבוססות על שיקולים סבירים אשר לא חרגו מסטנדרט הזהירות והטיפול הנדרש מרופא סביר, נכון לאותה עת.

אבל אפילו היינו יוצאים מנקודת ההנחה שההחלטה לבצע ניתוח קיסרי התקבלה ובוצעה באיחור, אזי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי במובן זה שקבלת החלטה וביצוע הניתוח בשלב מוקדם יותר היו משפיעים לטובה על מצב התובעת, במובן שהנזק לא היה נגרם בכלל או שהיה פחות יותר.

אינדיקציה אפשרית לנזק היא כמובן ציון האפגר 5-4 שנרשם בגליון הלידה. ברור שרישום כזה יכול לאשש בסבירות גבוהה את העובדה שחבל הטבור היה כרוך סביב צווארה. ברור שנזק זה היה עובר ליציאתה לאוויר העולם (שכן האפגר מצוין בדקה 1), וכשאין מחלוקת שאז הצוואר משתחרר מחבל הטבור.

לכן, שאלת הרשלנות הרלבנטית צריכה להיבדק עובר לרגע זה ולא לאחריו, אם כי התנהלות רשלנית ברישומים יכולה במקרים מתאימים להעיד גם על התרשלות בטיפול. לאור מסקנתי לעיל, לא זה המקרה, ולכן אין לדיון זה כל נפקות לענייננו.

למעלה מן הצורך יצוין, שעיון בגיליון היולדת המקורי (עמ’ 5 ל-ת/6) מעלה, שבזמן אמת במהלך הלידה, נרשם על-ידי המיילדת (בעט שחור – ר’ עדות ד”ר דיקר בעמ’ 335 שורות 16-13), ציון אפגר המסתכם ב-9 בדקה הראשונה, וציון 10 בדקה החמישית. רישום זה מהווה אינדיקציה לכך שהציון של אפגר 5-4 שנרשם על-ידי ד”ר אבידן בדיעבד בגיליון הניתוח (נספח 4 ל-נ/5), מקורו אכן בטעות.

לאור כל האמור לעיל אני קובעת, שלא הופרה חובת הזהירות של הצוות הרפואי בבית חולים “השרון” כלפי התובעים; ומשלא הוכח קשר סיבתי בין פעולה שננקטה או מחדל לבין מצב התובעת, התייתר הדיון בסוגיית הנזק.

ז. סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

— סוף עמוד 21 —

בנסיבות ניהול הדיון כפי שזה משתקף בפרוטוקול, כל צד ישא בהוצאותיו.

בהתאם לבקשת עו”ד גלס מיום 16.5.2011 (עמ’ 378 לפרוטוקול), הריני לאשר בזאת לב”כ הנתבעת 2, שלאחר חלוף תקופת הערעור היא רשאית להוציא מתיק המוצגים את תרשים המוניטור המקורי (ת/8 ו-ת/9) ואת מסמך גיליון היולדת המקורי (ת/6) למטרת השבתם לבית חולים “השרון”.

ניתן היום 8.1.12, בהיעדר הצדדים.

המזכירות תמציא עותק פסק-דין זה לב”כ הצדדים בהמצאה כדין.

 

ד”ר דרורה פלפל, שופטת

ס/נשיאה

 

פרכוסים – רשלנות רפואית?

פרכוסים (Seizures) – רשלנות רפואית?
 

פרכוסים הוא מושג כללי אשר מיוחס לתפקוד לקוי ופתאומי במוח אשר מוביל להתמוטטות, או הפרעה זמנית אחרת בתפקוד המוח,לפעמים עם איבוד או שינוי במודעות. רוב הפרכוסים נגרמים על ידי פריקה חשמלית במוח או על ידי התעלפות (על ידי ירידה בזרימת הדם למוח).התסמינים תלויים מאוד  באזור המעורב במוח. לפעמים התסמינים הללו כוללים תחושות לא שגרתיות,כיווץ שרירים לא נשלט,ואיבוד המודעות.לפעמים פריכוסים עלולים להופיע כתוצאה מבעיות רפואיות אחרות כגון רמת נמוכה של סוכר בגוף, דלקת, פציעת ראש, תרופה שנלקחה במנת יתר, תהליך סרטני במוח. בסוף כול בעיה שגורמת לחוסר פתאומי של חוסר בחמצן או ירידה בזרימת הדם למוח אשר יכולה להוביל לפרכוסים.

ישנם סוגים של פירכוסים אשר שלא יחשפו אף פעם. כאשר הפרכוסים חוזרים על עצמם זה עלול להצביע על אפשרות של אפילפסיה.

רשלנות רפואית-פרכוסים

פרכוס הוא חוויה בהחלט לא נעימה. לא עבור מי שעובר אותה ולא עבור הסביבה הקרובה שלו. ישנן הרבה סיבות לפרכוסים וכמעט לכול סיבה ישנו טיפול כזה או אחר. במקרים של רשלנות רפואית בזיהוי הסיבה שהובילה לפרכוסים או נתינת טיפול מאוחר או לא מתאים, הדבר יכול להוביל ראשית להמשך הפרכוסים ואפילו לעלייה בשכיחות שלהם ושנית למספר סיבוכים חלקם פיזיים ,כתוצאה מהנפילות ואיבוד ההכרה בזמן הפירכוסים או ירידה ברמת החמצן ודלקת ראות וזה עקב אספירציה או בליעת מזון לתוך הריאות כתוצאה מהפירכוסים, הנפילות ואיבוד ההכרה, וחלקם נפשיים,כגון חרדה דיכאון וכו’ המצב הזה יכול להוביל גם ל-היפוקסיה.

פסק דין רשלנות רפואית פרכוסים

בית המשפט הכיר בעובדה כי השירות הצבאי החמיר את מחלת האפילפסיה ממנה סבל חייל ב 50%.בפסק הדין נכתב כי אין ספק שהחוסר המשמעותי בשינה הוביל להחמרה משמעותית של המחלה ולכן זכאי החייל להכרה מצד משרד הביטחון.

עילות לתביעה ברשלנות רפואית פירכוסים

– אבחון שגוי של ראשונית  מדומה ואבחון בשלב מאוחר מדי.

– פעולות ומחדלים רשלניים שתוצאתם תוביל להפסקת הטיפול,עיכוב הטיפול,ביצוע פעולה רפואית לקויה או לא מתאימה שגרמה להחמרת המצב הרפואי של המטופל וגרימה לנזק גופני נוסף.

– אנמזנה שנלקחה בצורה חלקית או לא מקצועית לגבי פעולות כירורגיות רלוונטיות בעבר או מחלות רלוונטיות באזור המעיים וכל מיני גורמי סיכון רלוונטיים כולל מחלות לב ומחלות גנטיות משפחתיות.

– אי הפניה לבדיקות מתאימות ובזמן המתאים לדוגמת בדיקות הדמיה (רנטגן או CT ).

לשאלות בנושא רשלנות רפואית פרכוסים, ניתן ליצור קשר עם עו”ד רשלנות רפואית ענת מולסון שפרטיה בראש העמוד משמאל.

פס"ד רשלנות רפואית נפילה בבי"ח / החלקה בבית חולים

בית משפט השלום בתל אביב – יפו

 

ת”א 42398-08 מור נ’ בית חולים וולפסון ואח’

בפני כב’ השופטת יעל הניג

תובעים אסתר מור ע”י עו”ד לויט

נגד

נתבעים 1.בית חולים וולפסון

2.מדינת ישראל – משרד הבריאות

פסק דין

תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף. המחלוקת על החבות ועל הנזק.

רקע ועובדות שאינן עוד במחלוקת

1. התובעת ילידת 20.12.57, ביקרה בבוקר יום 20.7.07 את אביה המאושפז באותו מועד בבית החולים וולפסון [להלן – “בית החולים”].

2. כעבור כשעה מתחילת הביקור ועת יצאה מחדרו אל המסדרון, החליקה על שלולית של מים וסבון שהותירה במקום עובדת הניקיון של בית החולים. כתוצאה מכך נחבלה ונגרם לה שבר ע”שCOLLES בשורש כף ידה הימנית והדומיננטית [להלן – “השלולית” וה – התאונה”].

3. התובעת טופלה שמרנית בחדר המיון של בית החולים: השבר שוחזר וידה גובסה עד מתחת למרפק. לאחר מכן טופלה במרפאת חוץ של בית החולים. כעבור כחודש הוסר הגבס מידה וטופלה כחודש בפיזיותראפיה.

הנכות האורטופדית

4. מומחה מטעם התובעת, ד”ר יוסף, העמיד את נכותה הרפואית על 15%.

5. מומחה מטעם הנתבעת, פרופ’ סלעי, העמיד את נכותה הרפואית על 5% בלבד.

6. מומחה בית המשפט ד”ר יקים מצא כי השבר התחבר בעיוות, כי קיימות חולשה ופגיעה בלפיתה ובתפיסה העדינה והעמיד את נכותה הרפואית על 10% לפי סעיף 40 [11] לתקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה] תשט”ז – 1956.

7. המומחים לא זומנו לחקירה ולא נדרשו להשיב על שאלות הבהרה. בהיעדר טעם טוב, מעדיפה אני את חוות דעתו של מומחה בית המשפט, הנהנה מחזקת אובייקטיביות. הנכות הרפואית מועמדת אם כך על 10%.

המחלוקות

8. תחילה – אל המוסכמות והן רבות: אין חולק כי לבית החולים קמות חובות זהירות כלפי המבקרים בשטחו. אין חולק כי חובות אלו משתרעות אף על התובעת. אין חולק כי השלולית מהווה מפגע. ואין חולק כי על בית החולים מוטלת החובה לנקוט באמצעי זהירות סבירים על מנת למנוע פגיעה מהמפגע. עוד אין חולק כי התובעת אכן החליקה על השלולית במסדרון ועל הקשר הסיבתי בין החלקה זו לבין נזקיה.

9. המחלוקת הראשונה הינה: האם נקט בית החולים באמצעי זהירות סבירים בנסיבות העניין על מנת למנוע את ההחלקה?

10. המחלוקת השנייה הינה: האם בהינתן רשלנות רפואית ואשם של בית החולים, יש לייחס לתובעת אשם תורם ואם כן, מה שיעורו?

11. לבסוף, קיימות מחלוקות בשאלת היקף הנזק.

הראיות

12. מטעם התובעת העידה היא עצמה ואף הגישה תלושי שכר. מטעם הנתבעות העידה אחות המחלקה בבית החולים, גב’ דנה הרצוג [להלן – “האחות”]. האחות צירפה לתצהירה דו”ח על אירוע חריג בשטח בית החולים” שערכה כשעתיים לאחר התאונה [להלן – “הדו”ח”]. כמו כן הגישה הנתבעת את דו”ח רציפות הביטוח של המל”ל ביחס לתובעת.

13. הנתבעת הגישה אף תצהיר מטעם עובדת הניקיון אלא שהיום התברר שהעובדת שוהה בחו”ל ולא תגיע להיחקר על תצהירה. על כן הוריתי על משיכת התצהיר מהתיק. בתום שמיעת העדויות סיכמו ב”כ הצדדים בעל פה.

דיון

נקיטת אמצעי זהירות סבירים

14. התובעת העידה כי שהתה בחדרו של אביה כשעה, עד אשר הבחינה בריח לא נעים העולה ממאושפז נוסף ויצאה מהחדר על מנת לבקש עזרה מהאחיות בעמדה. כאשר שהתה בחדרו של אביה, קודם ליציאתה, לא הבחינה בעובדת ניקיון, לדבריה “הכל היה פנוי”. היא הספיקה לעבור כ – 3 – 4 מטרים, עד אשר קרוב ליציאה ממנו, כשהיא במסדרון, החליקה כאמור על השלולית [עמ’ 5 לפרוט’, תשובה 6 לשאלון נ/1]. בחקירתה הנגדית הבהירה כי הבינה שמדובר במים רק לאחר שבגדיה נרטבו כתוצאה מההחלקה. [שם].

15. התובעת שללה כי הוזהרה עובר לתאונה על ידי מי מעובדות הניקיון או מהאחיות מפני מעבר במקום וכי הללו ביקשו ממנה :”לא להסתובב במקום”. התובעת אף שללה הצבת שלט אזהרה צהוב שהתריע על “רצפה רטובה”.

16. האחות בעדותה הסתמכה על הדו”ח שערכה כשעתיים לאחר התאונה. האחות העידה בכנות כי היא מתקשה לזכור חלק מהפרטים כיום, בחלוף הזמן, אך היא נסמכת בעיקר על הדו”ח.

17. וכך נאמר בדו”ח: “חשוב לציין כי בחדר היה מונח סימן הזהרה צהוב שהרצפה רטובה וכן הגברת הוזהרה מספר פעמים על ידי פועלת הניקיון כי הרצפה רטובה ונתבקשה לא להסתובב באזור”.

18. העדפתי את עדות התובעת על אף היותה עדות בעל דין יחידה. זיכרונה של התובעת היה קונקרטי. לעומתה, האחות העידה לרוב בכלליות: היא אמנם הייתה באותה עת ב”אזור” אך לא זכרה אם ראתה את התאונה עצמה, לא זכרה היכן היה ממוקם שלט האזהרה [בתוך החדר, בחוץ או בצד] , לא זכרה אם סמוך ועובר לתאונה הייתה במקום עובדת הניקיון [עמ’ 7 – 9]. לאור זאת מתקשה אני לקבל שדווקא דבר אחד זכרה בבירור, כי שמעה את עובדת הניקיון ואת האחיות מבקשות מהתובעת לא להסתובב במקום בו בוצע הניקיון. ואף אם שמעה דברים מפי העובדות, לאור מיקומה, קשה לסתור את עדות התובעת ולפיה היא עצמה לא הוזהרה. אך מכל מקום, עובדת הניקיון כאמור לא העידה, אחיות אחרות לא העידו ויש לנו כאן זיכרון קביל, אך משני של האחות.

19. ב”כ הנתבעת ביקש לייחס לדו”ח נופך של אובייקטיביות והיעדר אינטרס משפטי. הדברים אינם כה פשוטים. עיון בדו”ח מעלה כי האחות רשמה אמנם בכלליות את נסיבות התאונה, אך הרחיבה בהצגת “נתונים מתגוננים” לפיהם “חשוב לציין …” והרחיבה על אזהרת התובעת ועל הצבת שלט אזהרה. אין בדו”ח אינדיקציה לבקשת תגובה מהתובעת על אמצעי זהירות נטענים אלה. יוצא שהדו”ח על פניו דווקא כן נראה כצופה פני עתיד של הליך משפטי. אין בכך פסול, אך אין בכך כדי לשוות לו אותו נופך אובייקטיבי וחסר אינטרס משפטי. על כן לא הייתי מבססת ממצאים על הדו”ח.

20. אשר ליתר הנסיבות ולאור מבנה המקום: התובעת שהתה עובר לתאונה כשעה בחדרו של אביה. לא מן הנמנע כי אותה עת התבצעו עבודות ניקיון במסדרון מחוץ לחדר. לא מן הנמנע כי במקום כלשהו ובזווית ראיה כלשהי, במסדרון, הוצב שלט אזהרה וכי עובדות הניקיון ביקשו מהמבקרים שם להיזהר. ואולם לא אוכל לקבוע כי התובעת הייתה מודעת לכל אלה, כי מי מהעובדות נכנסה אל החדר בו שהתה, פנתה אליה והזהירה אותה. לא אוכל גם לקבוע כי התובעת ראתה את השלט, כי השלט הוצב בזווית אפשרית לראייתה. בנקודות אלה העידה התובעת חד משמעית ונתתי בעדותה אמון שלם, כי לא הוזהרה, כי לא ראתה את העובדות וכי לא ראתה את השלט. ובכן על רקע כל אלה, צעדה התובעת אל מחוץ לחדר ומיד החליקה על השלולית. התרחשות זו הגיונית ומתיישבת עם כלל נסיבות העניין. עדותה הכללית של האחות אינה שקולה כנגד עדות התובעת ואינה יכולה לסתור אותה.

21. נמצא כי בית החולים לא נקט באמצעי זהירות סבירים להתראה בפני מפגע וכתוצאה מכך נגרמה התאונה.

אשם תורם

22. לאור ממצאיי לעיל ולאור טיבם של מים, על תכונות השקיפות שלהם, לא אוכל לקבל את טענת הנתבעת לאשם תורם. התובעת לא ראתה את המים, לא יכולה הייתה לראות אותם בנסיבות ולא הוזהרה פניהם. על כן לא מצאתי לייחס לה אשם תורם בדרגה כלשהי.

הנזק

נזק מיוחד

הפסדי השתכרות לעבר

23. התובעת עובדת בעבודות פקידות והנהלת חשבונות. כעולה מתלושי השכר ומטיעוני הצדדים בתחשיבי הנזק שהוגשו בזמנו [וצוטטו בהסכמה בסיכומים] שכרה עובר לתאונה עמד על כ – 6,500 ₪ לחודש.

24. התובעת שבה לעבודתה לאחר תקופת אי כושר של כשבועיים. היא העידה כי שכרה לתקופת אי הכושר שולם לה על חשבון ימי מחלה. אך התובעת לא הגישה תלושי שכר מתקופה לאחר התאונה, לא אישור מעביד על נוסחת פדיון של ימי מחלה ולמעשה כל ראיה אחרת על הפסד הנובע ממימוש ימי מחלה. מדו”ח רציפות הביטוח עולה כי שכרה לא נגרע בשנת התאונה ואף לא לאחריה. היא ממשיכה בעבודתה ללא שינוי היקף או שכר. התובעת לא הוכיחה הפסדי עבר בגין אב נזק זה.

עזרת הזולת לעבר

25. התובעת לא הוכיחה צורך בעזרת משפחה מוגברת ולא הגישה ראיות על עזרה בשכר. נתוני הפגיעה, תקופת ההחלמה הקצרה בטרם שובה לעבודה סדירה וכלל נסיבות העניין מצביעים על היעדר הפסד בגין אב נזק זה.

הוצאות לעבר

26. התובעת לא הגישה ראיות על הוצאות רפואיות או נסיעות. ההוצאות הרפואיות מכוסות במסגרת החקיקה הסוציאלית.

27. יחד עם זאת, עולה מנסיבות העניין כי התובעת נזקקה למשככי כאבים ולנסיעות מוגברות לטיפולים. לכן מצאתי לפסוק לה סכום של 2,000 ₪.

נזק כללי

הפסדי השתכרות לעתיד

28. ברי שקורות התובעת מיום התאונה ועד היום, יש בהן כדי לשמש אינדיקציה לפגיעה בכושר השתכרותה. והנה, שכרה של התובעת לא נפגע, אף הושבח יחסית, היא ממשיכה לעבוד בעבודתה ללא שינוי או קושי ניכרים.

29. ואולם מנגד, יש לייחס משקל לקביעות הרפואיות של המומחה ד”ר יקים: בחוות דעתו מציין ד”ר יקים כי קיימת הגבלה תפקודית בדרגה בינונית ביכולת הלפיתה ובתפיסה העדינה בכף יד דומיננטית. אמנם עבודת התובעת אינה מצריכה אותה ליכולות אלה כמו עבודתו של פועל ועובד כפיים. אך התובעת, כמבצעת עבודות פקידות, עשויה להיזקק בעבודתה ליכולות אלה, בהחזקת חפצים, בהקלדה לעיתים, בתיוק וכד’. גם אם לא צפויה החמרה במצבה, הרי ברבות השנים ובמידה שתיפלט לשוק העבודה, היא עשויה לסבול מהלשכות מסוימות של נכותה ומגבלותיה. אצין כי התובעת עובדת אצל מעסיק פרטי.

30. על כן דומני כי יש לפסוק לתובעת סכום גלובאלי ולא כנגזרת מחישוב אקטוארי. מצאתי לפסוק לתובעת סכום של 50,000 ₪ בגין אב נזק זה.

הוצאות לעתיד

31. מצבה של התובעת התייצב ולא צפויה החמרה. היא מתלוננת, גם לפני ד”ר יקים על כאבים בסוף יום עבודה, על קשיים בביצוע מטלות בית שונות, בהקלדה ובפעילויות משרדיות. דבריה לא נסתרו. מצאתי לפסוק לה ולו בשל היזקקות אפשרית ומוגברת למשככי כאבים סכום של 5,000 ₪.

כאב וסבל

32. הפגיעה הינה בידה הדומיננטית של התובעת. היא חוותה כאב וסבל ממשיים בעת התאונה ובתקופת ההחלמה. אף כיום היא ממשיכה להתלונן על כאבים ממשיים. אין טיפול היכול להפיג כליל את כאביה.

33. לאור אלו מצאתי לפסוק לה סכום של 50,000 ₪.

סה”כ – 107,000 ₪.

סוף דבר

הנתבעות באמצעות הנתבעת 2 תשלמנה לתובעת את הסכום של 107,000 ₪ בתוספת שכ”ט עו”ד בשיעור של 20% + המע”מ החל ובתוספת הוצאות המשפט: שכ”ט המומחה מטעמה וחלקה בשכ”ט ד”ר יקים ןכן אגרת משפט.

הסכומים נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ’ אדר א תשע”א, 24 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.

רשלנות רפואית באפילפסיה / אפילפסיה

רשלנות רפואית אפילפסיה הוא נושא לא פשוט.

אפילפסיה היא אחת ההפרעות הנוירולוגיות הנפוצות ביותר, שמתבטאת בהפרעה במוליכות החשמלית למוח. המידע שעובר מהמוח למערכת העצבים מקודד לפי זרם חשמלי. ישנה בקרה של המסלול החשמלי וכן מסלולים שמוגדרים היטב. ההתקפים האפילפטיים הם למעשה הפרעה במוליכות החשמלית במוח. מי שסובל מאפילפסיה סובל מהתקפים שחוזרים בתבנית קבועה. בדרך כלל שכיחות ההתקפים גבוהה אצל ילדים וקטנים וקשישים, ויורדת אצל בני ה-20 עד 40. הטיפול במחלה הוא בדרך כלל תרופתי, וכולל גם הימנעות מהגורמים שיכולים לעודד התקף.

מקרי רשלנות רפואית אפילפסיה / באפילפסיה:

ישנם שלושה סוגים של התקפים אפילפטיים. בהתקף ניתוק שנקרא גם התקף קטן שמתבטא באובדן הכרה, אך ללא תנועות חריגות. התקפים מסוג זה יכולים לקרות מספר פעמים ביום ולכן הם מטרידים ביותר. יחד עם זאת בדרך כלל אינם מצריכים טיפול רפואי מיידי. סוג שני של התקף הוא התקף טוני קלוני שנקרא גם התקף גדול. ההתקף הגדול מתאפיין בשלב מקדים שכולל סימנים שונים כגון טעם מתכתי בפה, ועוד. לאחר מכן יתפתח איבוד הכרה ודום נשימה, וכן התכווצות והרפיה של השרירים המלווים באובדן שליטה על הסוגרים. לבסוף שלב של הרפיה והתעוררות שיכול לכלול גם בלבול ואלימות. סוג נוסף של התקף הוא ההתקף המתמשך שכולל התקפים עוקבים בזה אחרי זה עם אובדן הכרה ביניהם, או התקף שנמשך מעל ל-5 דקות זהו ההתקף המסוכן ביותר.

עילות תביעה בגין רשלנות רפואית אפילפסיה / באפילפסיה:

• היעדר אבחון, אבחון מאוחר, אבחון שגוי של מחלת האפילפסיה

• מעשים ומחדלים רשלניים שהיו יכולים להוביל לחוסר טיפול, השהייתו, או החלטה על ביצוע הליך רפואי בלתי מתאים שיכלו לגרום לתובע נזק גופני.

• רשלנות בטיפול בחולה במהלך התקף. יש לרפד את הסביבה של החולה שנמצא בהתקף כדי למנוע פציעות משניות להתקף. אין לעצור את התנועות של החולה בכוח. יש לחפש סיבות נוספות להתקפים מלבד אפילפסיה משום שבחלק מהסיבות ניתן לטפל באופן מיידי. ישנם מצבי חירום שונים שיכולים לחקות התקף אפילפטי, לדוגמא ברמה נמוכה מאד של סוכר דם (היפוגליקמיה), החולה יכול לסבול מפרכוסים ועוויתות שמזכירים התקף אפילפטי. בנוסף, גם במצב של חומציות יתר של הגוף כתוצאה מחמצת סוכרתית (DKA), יכול המטופל בשלבים מאוחרים של החמצת לסבול מהתקפי פרכוסים שמזכירים התקף אפילפטי במהותו.

• אי הפניה לביצוע הבדיקות הרלבנטיות לזיהוי המחלה כולל EEG, וכן בדיקות CT ו MRI של המוח.

• רשלנות במתן תרופות מבחינת סוג ומינון ומבלי לבדוק את רגישות המטופל לתכשיר

• היעדר מתן הסבר לחולה על הגורמים שיכולים לעודד התקפים כולל: הבזקי אור (לכן משחקי מחשב שונים אינם מומלצים לחולי אפילפסיה), הימנעות משתייה חריפה עישון ונטילת סמים, וכן מצבי דחק וסטרס. חשוב שהסביבה שסובבת את החולה תדע כיצד לנהוג במהלך התקף.

לשאלות בנושא רשלנות בתחום האפילפסיה/ אפילספיה / באפילפסיה, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון