דחיית אברים מושתלים transplant rejection GVHD

השתלת איבר היא איננה פעולה פשוטה אך לרוב היא מהווה פתרון טוב לחולה לשיפור איכות חייו.

דחיית אברים מושתלים היא סיבוך מוכר של השתלה של שבה תאים ממערכת החיסונית מזהים את השתל כגוף זר הנכנס לתוך הגוף ומגיבים לכך בתגובה אימיונולוגית. קיימות מספר סיבות שיכולות להוביל לדחיית איברים. הבסיס המשותף הוא חוסר התאמה של מערכת החיסונית עם השתל. קיימים שני סוגים של דחיית איברים מושתלים: דחיית איברים חריפה ודחיית איברים כרונית. דחיית איברים חריפה לוקחת חלק ב- 100 הימים הראשונים לאחר ההשתלה. דחיית האיברים הכרונית מתרחשת לאחר 100 ימים מיום השתל. האיברים השכיחים ביותר אשר מעובים בדחיית איברים כרונית הם העור, הפה, הכבד והעיינים. התמונה הקלינית, דחיית איברים אקוטית מאופיינית על ידי פגיעה סלקטיבית בכבד, בעור (פריחה), בריריות, במערכת המעיים. דחיית איברים כרונית מערבת גם פגיעה של רקמת חיבור ובלוטות אקסוקריניות. בדחיי איברים. תסמיני דחיית איברים תלויים במקום ששם התגובה החיסונית מתרחשת. למשל אם התגובה החיסונית מתרחשת במעיים, אז החולה יכול להתלונן על כאבי בטן, הקאות, בחילות, נשילה של דופן הפנימית של הבטן. הטיפול במקרה של דחיית איברים מושתלים נעשה באמצעות סטארואידים, כגון פרדניזון, שתפקידים לדכא את הפעילות של המערכת החיסונית ולהפחית את התגובה הדחייה של מערכת החיסון.

מקרי רשלנות רפואית – דחיית איברים מושתלים:

השתלת מח עצם עלולה להיות לא מוצלחת עקב הישנות של מחלה או עקב תופעות לוואי שהחולה עלול לחוות במהלך ההשתלה. תופעות לואי כוללות דחיית השתל, זיהומים חיידקים, פיטרייתים או ויראלים, סיבוכים נוירולוגים והשפעה שלילית על הכבד והריאות. ניתן להקטין את הסיכוי לדחייה על ידי שימור האיבר בקירור והזלפת נוזלים להפחתת היווצרות של בצקת תאית ויצירת רדיקלים חופשים.

עילות לתביעה ברשלנות דחיית איברים מושתלים:

          סיבוכים בעת ביצוע ההשתלה וחוסר יודע החולה על הסיכונים הטמונים בכך כולל דחייה אקוטית או דחייה כרונית של השתל

          ביצוע אנמנזה חלקית או לא נכונה וכתוצאה מכך רשלנות בהאתמה בין האיבר המושתל לגופו של החולה.

לשאלות על רשלנות רפואית בנושא איברים מושתלים ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה מופיעים בראש העמוד משמאל.

תביעה נגד קופ"ח כללית על איחור באבחון גידול שפיר בחזה- פס"ד

בית משפט השלום בחיפה

 

ת”א 8298-06 קניגסברג נ’ שירותי בריאות כללית

בפני

כב’ השופט יואב פרידמן

תובעים

איילה קניגסברג ת.ז. 5023015

נגד

נתבעים

שירותי בריאות כללית

פסק דין

1. תביעת נזקי גוף בעילה של רשלנות רפואית נטענת לתובעת, ילידת 1951, העובדת כמזכירה בכירה במשרד עו”ד. הטענה היא לאיחור בן שנים של רופאי המשפחה שבקופה באבחון גידול שפיר באזור החזה.

°

המחלוקת בשאלת ההתרשלות נוגעת לשאלה האם אכן במשקפי הרופא הסביר, לאור התלונות הספציפיות והבירור הרפואי שנערך, היה מקום שרופאי המשפחה בנתבעת יורו על צלום חזה לתובעת או צלום הדמיה לחזה, שנים לפני שנת 2005: השנה בה אותר הגידול בבית חולים ממשלתי (וולפסון) ונכרת בניתוח, כשקוטרו מגיע כבר ל 11 ס”מ. ציינתי “שנים” שכן גם בענין זה יש מחלוקת, היינו אימתי בדיוק לפני 2005 , אם בכלל, היתה אינדיקציה רפואית סבירה שיש מקום לבצע צילום חזה ואולי אף סי.טי.

בסופו של יום בעקבות הניתוח מ 2005 להוצאת הגידול, נותרה נכות בשל נזק עצבי, בשל הצורך לכרות הגידול המתיישב על מעטפת העצב עצמו. הנכות נפסקה כאן על פי סע’ ליקוי שבתחום מחלות הראה לאור מיקום העצב, וכן בשל נזק פלסטי (צלקת ארוכה). שעור הנכות שנוי במחלוקת בין המומחים השונים (ראה להלן). הן לענין גובה הנכות והן לענין הקשר הסבתי שלה להתרשלות הנטענת.

2. המחלוקת בשאלת הקשר הסבתי נוגעת אפוא לשאלות הבאות:

— סוף עמוד 1 —

א. האם , גם בהנחה שבטעות שעולה כדי רשלנות רפואית עסקינן, ולא בחוכמה שבדיעבד גרידא, היה ניתן כלל לאתר הגידול לו היה מבוצע אכן צילום חזה שנים קודם.

כך, בשים לב שידוע בספרות הרפואית שמדובר בגידול שצומח לאט, אך לא באיזו נקודה בזמן החל בדיוק להיווצר, ואף לא מה היה קצב גידולו (ראה להלן).

ב. האם, בהנחה שהיתה התרשלות, וניתן גם היה לאתר הגידול שנים לפני שאותר, היינו הניתוח להוצאתו היה מבוצע שנים קודם, היה נמנע מן התובעת סבל מתמשך מבחינת הסימפטומים הנטענים של הגידול, והאם, בהנחה שהגידול היה נכרת כשהוא קטן יותר היה ניתן להפחית עד למנוע הנכויות הצמיתות שנותרה.

3. מטעם התובעת נתנו תצהיר היא עצמה ובעלה, וכן מעסיקה, עו”ד לפידור. מטעם הנתבעת נתן תצהיר רופא המשפחה של התובעת, ד”ר לוין. המצהירים נחקרו כולם.

מטעם התובעת הוגשה חוות דעתו של פרופ’ שטרן, מומחה ברפואה פנימית וקרדיולוגיה. לטעמו בשל האיחור באבחון נותרה התובעת עם נכות צמיתה בת 50% בהתאמה לתקנה 5(6) (ד) לתקנות הביטוח הלאומי שעניינן בכימות הנכות לנפגעי עבודה. מטעם הנתבעת נתן חוו”ד פרופ’ עמיחי רובין, מומחה למחלות פנימיות וראה. לטעמו אין התרשלות שכן לא ניתן לדבר על איחור באבחון, בהיעדר אינדיקציה להורות על צילום חזה. לשיטתו, הנכות שנותרה בעקבות כריתת הגידול עולה כדי 10% בלבד, ואולם הנכות היתה צפויה להיגרם ממילא גם לו היה הניתוח מבוצע מעט מוקדם יותר.

ד”ר טיבריו שולימזון , מומחה לרפואה פנימית ומחלות ראה, מונה על ידי כמומחה מטעם בית המשפט (הצדדים שמרו על חוות דעתם כראיה עצמאית, אך הסתפקו בחקירת מומחה ביהמ”ש). בהחלטת המינוי הופנו על ידי למומחה שאלות ספיציפיות להתייחסות.

אקדים ואציין התוצאה: לטעמי הוכחה התביעה, וראיתי לקבלה. עם זאת בענין הנזק – פוחת הוא באופן ניכר מן הסכומים שנדרשו בסיכומי התובעת.

4. עיקרה של הכרונולוגיה רפואית, על פי התיעוד שהוגש על ידי הצדדים

התובעת סובלת מכאבי גב עליון (בצד שמאל ובכתף) מ 1978. כאשר בהמשך נוספו כאבי צוואר. כך הן לפי תצהירה והן לפי תעודה רפואית המלמדת על צלום עמוד שדרה צווארי מ 1978 אליו הופנתה. ב 28.10.88 נרשמה תלונה על כאבי כתף וסבוב כתף שמאל. ב 28.8.89 נערכו לה צילומי רנטגן לעמוד שדרה צווארי וכתף שמאל לאור תלונות על כאבים. ב 18.12.89 נרשם שיש כאבים באזור לומבלי בעמוד השדרה (ע”ש תחתון). במאי 90 נרשם שיש רגישות קלה בתנועות עמוד שדרה. באותו חודש, מאי 90 , בוצע צלום רנטגן לבית חזה ולעמוד שדרה גבי. במאי 93′ נרשם שוב שיש כאבים בכתף שמאל ובזרוע ובצד שמאל. הומלץ שוב צלום רנטגן לע”ש צווארי , שבוצע ב 2.6.93 .

ממצאי כל הצילומים שנזכרו לעיל עד שלב זה היו תקינים (בלי מימצא פתולוגי)

— סוף עמוד 2 —

באוגוסט 93′ (בנוירולוגיה) הופיעה תלונה ראשונה וחד פעמית של התובעת על קוצר נשימה. אלא שהתלונה לא חזרה על עצמה עד 2001 (ראה להלן) , היינו מדובר על תלונה חולפת. הבירור היה קרדיולוגי, נוירולוגי ואנדוקרינולוגי.

ב 14.12.93 הפנה רופא המשפחה ד”ר לוין את התובעת למרפאה אורטופדית תוך ציון כאבי ברכיאלים וחזה משמאל מזה זמן רב. נשאלו שאלות לבירור האם מדובר בכאבים על רקע גרמי או עקמת. כך במכתב ההפניה.

בכרטיס הטיפולים המרוכז (שאז עוד נוהל בכתב יד ולא במחשב) רשם הרופא (שוב כנראה, ד”ר לוין) שהתובעת הופנתה לבירור אורטופדי ובתחתית העמוד בביקור מאותו תאריך רשם “צילום חזה?” (כלומר נשקלה האפשרות שמא יש להפנות לצילום חזה לאור התלונות). ראה חקירת המומחה בעמ’ 42-43: ברור לנוכח הדמיון בניסוחים ובתיאור, כי חרף התאריך הלא ברור במכתב ההפניה של ד”ר לוין – מדובר על אותו תאריך , היינו ברישום של ד”ר לוין בכרטיס המרוכז ובמסמך ההפניה, שניהם מ 14.12.93.

ב 15.7.01 מתלוננת התובעת אצל ד”ר לוין על קוצר נשימה במאמץ , הליכה בעליה ללא כאבים דופק מהיר מלווה חולשה ורעד ברגליים בחודש האחרון. התובעת מופנית על ידי ד”ר לוין למרפאת א.א.ג לבירור מימצא של הגדלת בלוטת התריס בבדיקת סונר.

ב 21/8/01 נזכרת תלונת התובעת אצל ד”ר לוין על כאב ברכיאלי משמאל. באותו חודש התקבלו תוצאות צלום עמוד שדרה צוארי נוסף שביצעה התובעת, בהפנית ד”ר לוין. הפעם הצביעו התוצאות על שינויים ניווניים עם נזק דיסקאלי בגובה C6 – C7.

ב 14.6.02 מופנית התובעת על ידי מומחה א.א.ג של הקופה לביצוע צילום מערות אף – סינוסים: זאת לאור תלונתה הרשומה על חוסר אויר בזמן רחיצה. בהפניה נזכר שנמצאה הפרשה מוגלתית מעטה באף משמאל.

יומיים אח”כ ב 16.6.02 נזכרת בכרטיס הרפואי של ד”ר לוין תלונת התובעת על תחושת חנק עם שינוי תנוחת הראש. בתעודה הרפואית נזכר שבוצע צלום מערות הפנים ויתכן גודש סינוס משמאל.

ב 9.7.02 נרשמת על ידי ד”ר לוין תלונת התובעת על קוצר נשימה במאמץ קל. הבירור של תלונה זו התמקד במישור הקרדיולוגי כדי לשלול תסמונת אנגינוטית, ובמישור א.א.ג. ד”ר לוין הפנה התובעת לבדיקת מאמץ בהליכה על סרט נע שבוצעה ב 10.7.02, ובתוצאותיה נרשם שהכושר הגופני טוב ואין עדות לקיום אי ספיקה כלילית במאמץ.

כלומר לפחות מבדיקת המאמץ, לא אותרה בעיה קרדיולוגית. גם צילום מערות האף אליו הופנתה התובעת כזכור ובוצע ב 26.7.02 , לא הניב ממצא שיש בו לבאר תלונה של קוצר נשימה: התוצאה היתה שיש התעבות מינימאלית של הרירית. מומחה ביהמ”ש בחקירתו התייחס לדבר כאל ממצא שכיח למדי (עמ’ 51 שורה 9).

— סוף עמוד 3 —

ב 21.6.02 נרשם בכרטיס הרפואי שהתובעת סובלת מכאבי צוואר חזה עיין (כך במקור) ועוד.

ביולי 2002 הפנה ד”ר לוין את התובעת למרפאה נוירולוגית תוך ציון סיפור של חולשה בפלג גוף שמאל לסירוגין.

ב 1.1.03 נרשם בכרטיס הרפואי כי יש כאבי גב צוארי מזה שנים וכאבי ידיים. באותו מועד נרשם על ידי ד”ר כהן כי נמצאה רגישות באזור הטרפז השמאלי, טווח התנועות מלא אך יש כאב בקצה הטווח שמאלה. הומלצה פיזיותרפיה ובדיקת EMG.

תלונות חוזרות על כאבי גב אצל רופאי משפחה ואורטופדים נרשמו בכרטיס הרפואי הממוחשב שבקופה בביקורים מפברואר ומרץ 2003, לאורך שנת 2004 (6 פעמים לפחות לאורך כל השנה) וכן בינואר ואפריל 2005. הומלץ מספר פעמים ביצוע צילום צוואר. טופלה בפיזיותרפיה.

במרץ 2003 מבוצע צילום הדמיה (סי.טי) לעמוד שדרה צווארי D1 – C2. התוצאה היתה “בלי ממצא פתולוגי” עם ממצא לוואי של הגדלה לא אחידה של אונת שמאל בבלוטת התריס.

אכן לפי הכרטיס הרפואי ידוע שהתובעת סובלת גם (לפחות מראשית שנות האלפיים לפי תיקה הרפואי) מבעיה בבלוטת התריס. מומחה ביהמ”ש אישר לשאלת ב”כ הנתבעת כי בעיות מסוימות בבלוטת התריס אכן עשויות לגרום לקוצר נשימה כהילוכה של הנתבעת. אלא שמאידך, מומחה ביהמ”ש לו הוצגו הממצאים, שלל בחקירתו שהבעיה הספציפית של ציסטה בבלוטה עשוי שתגרום לבעיה של קוצר נשימה (עמ’ 50 למעלה). למצער יש לומר, שאפשרות זו של בעיות בבלוטת התריס כגורם לקוצר הנשימה אצל התובעת, לא הוכחה על ידי הנתבעת.

במאי 2003 נזכרת תלונת התובעת אצל אורטופד הקופה ד”ר אברבוך על כאבי חגורת כתפיים וצואר, עם הירדמות אצבעות בעיקר בלילות, והקרנת כאבים לצד שמאל של גב מתני וירך שמאל.

בדצמבר 2003 נרשמו תלונות על כאבים בכל הגוף.

בפברואר 2004 מבצעת התובעת צילום אולטרא סאונד לכתפיים שמניב ממצא של קרעים קטנים בכל צד (6 מ”מ משמאל ו 5 מ”מ מימין) בלא עדות לנוזל.

ביוני ואוגוסט 2004 נרשמים דברי התובעת שמזה עשרות שנים היא סובלת מכאבים גרמיים ושריריים שונים. נרשם שהיא עברה מספר לא מועט של בירורים אורטופדיים בהם לא נמצא דבר למעט שינויים ניווניים במקומות שונים, יש כאבים במאסות שרירים גדולות, איכות השינה לא טובה ומתעוררת בבוקר בתחושת איבון ונוקשות.

כפי שציין אף מומחה ביהמ”ש, בשנים 2003-2004 התמקד הבירור הרפואי בכאבי שרירים מפוזרים ולכן הלווי היה גם ע”י ראומטולוג ואל רק רופאי משפחה (בחשד לפיברומיאלגיה).

— סוף עמוד 4 —

ב 6.5.05 פנתה התובעת למרכז רפואי לאחר שבלעה כדורים שגרמו לה לתגובה אלרגית. היא הופנתה לחדר המיון בביה”ח וולפסון, שם התלוננה גם על כאבי הגב הנמשכים וקוצר הנשימה במאמץ. לאור תלונותיה מצאו הרופאים לנכון להפנותה לצילום חזה – ואז נתגלה הגוש בצמוד לראה השמאלית, שהגיע לגודל של 11 ס”מ. כלומר הגילוי היה מקרי. הגוש הגדול נכרת בניתוח שכלל ניסור צלעות, והסרתו גרמה כאמור לנזק עצבי. הגידול נמצא במיצר שהוא החלק שבין הראות בבית החזה. המיצר מחולק למיצר קדמי ואחורי. הגידול במקרה זה היה במיצר האחורי.

במכתב ההעברה ממחלקת ראות של בי”ח וולפסון מיום 23.5.05 צוין מפי התובעת כי היא סובלת מזה שנה וחצי מקוצר נשימה בזמן חפיפת ראש או בריקוד.

5. חוות דעת הצדדים:

לשיטת פרופ’ שטרן מדובר באיחור באבחון בן 25 שנה, שכן הוא מייחס את כאבי הגב של התובעת לגידול, ומכאבים אלה סבלה החל מ 1978. לשיטת פרופ’ שטרן היתה מלוא ההצדקה להפנותה לצילום חזה , אמצעי אבחנתי פשוט ונפוץ.

לשיטתו גידול שוונומה בגודל כזה שהוצא מן התובעת, היה מאובחן בצילום חזה (בענין אחרון זה דעתי כדעתו, ואתייחס לדבר במסגרת סקירת חווה”ד של מומחה ביהמ”ש). אלא מאי?: פרופ’ שטרן מתעלם שאו שמא לא נחשף לעובדה שב 1990 אכן נערך לתובעת צילום חזה, 12 שנה תמימות לאחר שהחלו הכאבים, והצילום היה תקין מבחינת ממצאיו. כמו כן אין בחוות דעתו התייחסות לתלונות אחרות של כאבים, כמו גם לעובדה שלא ידוע מה קצב הצמיחה של הגידול ולכן קשה לדעת אימתי החל לצמוח (קשה להלום שב 1978 כשיטתו, כבר היה גידול , בכלל או במימדים ניכרים, לאור מה שפורט בענין הצילום מ 1990).

פרופ’ רובין, המומחה מטעם הנתבעת, מציין שבמהלך שנות השמונים התשעים והאלפיים עברו תלונותיה של התובעת על כאבי גב וכתף שמאל בירור על ידי רופאי משפחה, אורטופדים ובשטחים נוספים כריאומטולוגיה, נוירולוגיה וגם בירור קרדיולוגי (בדיקת מאמץ ואקוקרדיוגרם). ב 2001 התלוננה התובעת שוב על קוצר נשימה (תלונה ראשונה כזכור ב 93′) , ולכן הועלתה שאלה של פעילות יתר של בלוטת התריס: נמצאה באלטראסאונד הגדלה באונה השמאלית של הבלוטה, שנוקרה ונמצאה שפירה. לאור תלונותיה של התובעת על כאבים בצוואר, גב עליון שמאל וכתף שמאל, כמו גם כאבים מפושטים בכל הגוף מזה עשרים שנה (ב 2003 ו 2004 אצל ריאומטולוגית) לא היתה סיבה סבירה לחשוד בגידול על העצב הבין צלעי במרווח השישי, שאינם אופייניים לגידול כזה. המומחה מציין שגידול שוונומה יכול לגרום לקוצר נשימה כאשר הגידול כבר גדול מאד וממלא חלק נכבד של בית החזה. ואין זה הגיוני שתלונות קוצר נשימה תופענה לידי ביטוי כבר בשלב מוקדם של התהליך (כאמור – תלונה ראשונה רשומה ב 93′). מה גם שצילום החזה מ 1990 היה תקין. התלונות

— סוף עמוד 5 —

על קוצר נשימה במאמץ יכול ונגרמו ב 2002 ו 2003 על ידי לחץ הגידול, אך זו חכמה שלאחר מעשה. המומחה מאזכר שבמסמך בי”ח וולפסון ממאי 2005 התלוננה התובעת על קוצר נשימה משה שנה וחצי, ולא מהלך 25 שנה.

עמדת פרופ’ רובין ביחס לנכות: תלונות קוצר הנשימה היו אמורות להיעלם לאחר כריתת הגידול, צלום החזה מיולי 2007 הנו תקין, כלומר לא נגרם נזק לרקמת הראה בשל לחץ הגידול. ובנוסף אפילו בדיקת תפקודי הנשימה יומיים לפני הניתוח היתה תקינה – כשניתן היה לצפות לירידה בנפחי הראה אם אכן הגידול הוא שגרם לקוצר נשימה. רדימות באזור הניתוח (כפי תלונת התובעת) הנה אכן סבירה לאור הפגיעה העצבית בלתי נמנעת הכרוכה בניתוח להסרת גידול שגדל על עצב. אך היא היתה נגרמת גם אם הניתוח היה מבוצע מעט קודם.

עיקרי חוות דעתו וחקירתו של מומחה ביהמ”ש

6. אין צורך שארחיב ביתר בענין המעמד הנודע לחוו”ד מומחה ביהמ”ש, כידו הארוכה של בית המשפט. אמנם ראיה היא בין כלל הראיות, ויש להעבירה תחת שבט הביקורת השיפוטית ככל ראיה אחרת. ואולם מבחינת משקל אין היא ראיה ככל הראיות. אם לאחר שנבחנה והצלבה עם חומר הראיות, לא נפלו בה פרכות הגיוניות או אי התאמה לתשתית העובדתית, או אי התאמה בין המסקנות לדרך ההנמקה – הנטיה היא לקיימה. כך פני הדברים בין אם שמרו הצדדים על חוות הדעת מטעמם כראיה עצמאית ובין הסכימו למינוי מומחה שלישי (שאז אין לחוות הדעת מטעמם מעמד כזה). אקדים ואציין כי חוות הדעת של מומחה ביהמ”ש מקובלת עלי, והיא הגיונית לגופה, בלא שנפלו בה פרכות הגיוניות או אי התאמה בין המסקנות לדרך הניתוח. הניתוח העקרוני – מקובל אפוא. מסקנותי שונות אך במעט מן השורה התחתונה בחוות דעת המומחה (גם זאת, דווקא לאור קביעותיו).

בהחלטת המינוי הופנו למומחה שאלות כדלקמן (כאשר נשמר שיקול דעתו להתייחס בנוסף למה שרלבנטי בעיניו לאור הפלוגתאות):

א. אימתי אם בכלל, הציבה עצמה אפשרות הגידול כאפשרות רפואית סבירה הנצרכת לבירור ספציפי?

ב. באלו נקודות זמן מקורבות, אם בכלל, היתה פרקטיקה רפואית סבירה מחייבת לדרוש צילום סיטי או צילום רנטגן חזה?

ג. האם ניתן להצביע על מועד מ קורב בו החל הגידול לצמוח (בהתחשב בגודלו לעת כריתתו וקצב הגידול המשוער לסוג גידול זה)?

ד. במידה וקיימת נכות, האם נתן לקבוע שלו אובחן הגידול בשלב מוקדם יותר, היה סיכוי להפחתת שיעור הנכות: אם כן – האם מדובר בסיכוי זניח או בסיכוי ריאלי (גם אם לא וודאי)?

— סוף עמוד 6 —

7. המומחה ציין שהגידול של התובעת היה כאמור גידול שוונומה באזור המיצר הבין ראתי. מדובר בגידול שפיר של מעטפת העצב שגדל לאט, לרוב שנים לפני האבחנה. הסימפטומים בד”כ מופיעים כאשר הגידול כבר במימדים משמעותיים ולוחץ על העצב או על אברים שכנים. לעתים בגלל הגודל יש תופעה של “כאב מוקרן” דרך העצב, או לחץ על העצב המופיע רחוק מאזור הגידול; אם כי במרבית המקרים יופיע הכאב, כאשר הוא מופיע, באזור האנטומי של העצב, שעל מעטפתו מתיישב הגידול.

צילום החזה הראשון שנערך לתובעת היה ב 1990 וצילום החזה הבא אחריו היה רק ב 2005, בבי”ח וולפסון. לדעת המומחה אי ביצוע צלום חזה בשנים 2001-2002 לאור התלונות על קוצר נשימה כתלונות חוזרות, היה טעות, שכן קוצר נשימה במאמץ יכול לנבוע ממספר גורמים פוטנציאלים, ואחד מהם שיש לשלול הנו מחלת ריאה. אמנם בבדיקת סיטי חזה, להבדיל מצילום רגיל, לא נהוג להשתמש ברגיל כבדיקת “סקרינינג” ראשונית, חרף רגישותה הרבה. עם זאת די היה כנראה בצילום חזה רגיל (רנטגן) כדי לאבחן תהליך לא תקין באזור המיצר, ואז ניתן היה להפנות במידת הצורך

ל סי.טי (כפי שאכן נעשה בפועל בהמשך בבי”ח וולפסון).

תלונות התובעת היו ברובן כאב באזורי הגב עם קרינה לחזה. תלונות כאלה לא מחייבות צילום חזה בפרקטיקה רפואית סבירה. שונים פני הדברים כאמור במה שקשור לתלונה של קוצר נשימה (במהלך חקירתו הסכים המומחה שאם מדובר בתלונה בודדת שחלפה, אין צורך בהמשך בירור, אך לא כך כשמדובר בתלונת קוצר נשימה חוזרת).

לא ניתן לקבוע מועד משוער של תחילת צמיחת הגידול, אף לא מועד בו ניתן היה לאבחן לראשונה את הגידול או חשד לו , בצילום חזה. אך לא ניתן לשלול אפשרות לאבחון מוקדם בתחילת שנות ה 2000 כשהופיעו תלונות של קוצר נשימה במאמץ.

8. ביחס לנזק ולנכות: התובעת עברה ניתוח גדול עם חיתוך צלעות כדי להסיר מסה גידולית של 11 ס”מ. רוב הסבל לאחר הניתוח קשור בחיתוך של העצבים ותחושת קוצר נשימה מכאב באזור צלקת הניתוח. גידול קטן יותר מאפשר גישה כירורגית פולשנית פחות של צילום וידאו, אם כי לעתים נכשלת גישה זו , והמנתח עובר לניתוח “פתוח” כמו שנעשה במקרה של התובעת. המומחה שלל בחוות דעתו קשר בין תלונותיה של התובעת בדבר הפרעה נשימתית, שלאור הבדיקה נוגעים להפרעה חסימתית – לבין הניתוח. בנוסף צילום החזה מ 2008 היה קרוב לתקין, לבד מממצא שאין לו משמעות תפקודית.

9. לטעמי לא נסתר שעור הנכות שקבע המומחה: 10% בגין צלקת , ועוד 10% לפי סע’ 5(6)(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה). סעיף הליקוי האחרון מזכה בנכות בשיעור 10% בגין מחלת ראה לא שחפתית שגורמת להגבלות לא ניכרות. המומחה אישר אומנם בחקירה כי יש פגיעה עצבית (בלתי נמנעת לאור העובדה שבניתוח נכרת גידול הגדל על מעטפת העצב עצמו) , וכי תלונות התובעת כיום ביחס לרגישות רבה באזור הניתוח עד כדי הימנעות מחיבוקים ומגע שם מחמת כאב – הנן סבירות (עמ’ 46-47). אלא שאין מקום לעבור לחלופת ס”ק ג’. שכן לא מתקיימים תנאיו (חלופה זו המזכה ב 30%, דורשת התעבות הפלוירה עם אמפיזמה

— סוף עמוד 7 —

קומפנסטורית של הצד השני או דפורמציה של החזה או HEMOPTYSIS – תנאים שלא מתקיימים בענייננו. לא התקיים בתובעת גם תנאי הכרחי נוסף שבחלופה זו, של קוצר נשימה במאמץ, בעיה שפתר הניתוח להסרת הגידול). במהלך חקירתו הביע המומחה נכונות להיזקק לבדיקת מאמץ עדכנית, לבקשת התובעת, כדי לבדוק כיצד היא עשויה להקרין על שעור הנכות שנקבעה. התובעת ביקשה אפוא להמציא לו בדיקת מאמץ עדכנית ואפשרתי הדבר, אלא שבהמשך הדרך הודיעה כי היא מוותרת על כך. לפיכך לא נסתרה אכן עמדת המומחה, שנפתרה בעית קוצר הנשימה.

10. ביחס לשאלת ההתרשלות והקשר הסבתי, המומחה סיכם את חוות דעתו בכך שיש סבירות לאבחון מוקדם של הגידול בתחילת שנות האלפיים, לו נערך צילום חזה 3 שנים קודם למועד בו נערך ב 2005. למרות שלא ניתן לקבועי מועד מקורב בו החל הגידול לצמוח. בחווה”ד ציין המומחה כי אבחון מוקדם יכול היה להפחית את שיעור הנכות, אך בשיעור זניח.

11. בחקירתו של המומחה הובהרו מספר נקודות:

כאשר מבוצע צילום רנטגן לחזה – “תופס” הצילום את שני החלקים , היינו המיצר הקדמי והאחורי כאחד.

הטכניקה המקובלת לצילום חזה הנה לבצע הצילום בשתי תנוחות קדמית וצדדית (הצילום מן הצד “תופס” את המיצר האחורי, והצילום הקדמי – את המיצר הקדמי) (חקירת המומחה – עמ’ 36- 37). לכן , המסקנה המתבקשת הנה שיש סבירות לאבחון גידול במיצר.

גדול השוונומה שבמיצר צמח אצל התובעת במרווח שבין הצלעות, בגובה הצלע הששית (גבוה יחסית). לא בהכרח יפריע גידול כזה לחולה, בכל שלב, מבחינת סימפטומים מורגשים: תלוי בגודלו ולאיזה כיוון הוא צומח (אם יצמח לכיוון אחור ולא ילחץ על איברים, צפוי שהחולה לא יחוש בו; לעומת זאת גם אם קוטרו מס’ קטן של ס”מ ויצמח קדימה וילחץ על אברים סמוכים – עשוי החולה לחוש בהפרעות – עמ’ 38-37 לפר’).

בעמ’ 53 לפר’ שב ואישר המומחה שמדובר בגידול שגדל לאט אולם לא ניתן לשער קצב גידולו, שכן הוא גדל באופן לא לינארי, היינו אין חוקיות לגבי תוספת תאי הגידול בתקופות שונות. התאים יכולים להתרבות באופן מהיר ואח”כ איטי או להיפך.

לגבי נושא “הקרנת הכאב”: מאחר ומדובר בגידול שעל מעטפת העצב, הרי שבמקרה שהוא גורם כאב, הכאב יכול להיות כאב מקומי באיזור הגידול אך גם כאב “שמוקרן” מאזור הגידול דרך מערכת העצבים באיזור אנטומי מרוחק, כולל גב עליון. עם זאת מדברי המומחה בעמ’ 38 שורות 18-19 ובעמ’ 39 למטה ו 40 למעלה עולה שלחשוד שמקור הכאב הנו בגדול שפיר מסוג זה באזור החזה המקרין הכאב לאיזור אחר כגון גב או צוואר – חשד כזה לא יבוא מטבע הדברים במקום ראשון. היינו אפשרות מעין זו לא תציב עצמה באחד המקומות הראשונים שיש לברר ולשלול במשקפי הרופא הסביר. תשובה זו הגיונית לגופה, שכן יש מקורות שכיחים ותכופים הרבה יותר לכאבי גב או צוואר חוזרים.

— סוף עמוד 8 —

דיון

12. אזכיר מושכלות יסוד: שאלת ההתרשלות אינה מניחה סטנדרט רפואי של רופא מושלם , אלא של רופא סביר, ואינה נבחנת במשקפי החוכמה שבדיעבד.

וגם רופא מושלם אינו יכול ואינו צריך ברגיל לשלוח את החולה לסט של עשרות בדיקות בו זמנית, כדי לשלול במקביל כל אפשרות היפותטית ידועה שהיא, קרובה ורחוקה כאחד, למקור סימפטום חוזר של כאב או הפרעה. אף לא רצוי שכך תנהג הרפואה, ואין להציב לה סטנדרט שכזה במסגרת עוולת הרשלנות: ראשית הדבר כרוך בעלויות, שבמבט רחב תיגרענה מתקציבי הרפואה הציבורית שלעולם ימצאו בחסר ביחס לצרכים, וכך יצא שכרו של הציבור בהפסדו.

שנית, בחלק הארי של המקרים עשוי הדבר לנגוד אף טובת החולה שבמקרה הטוב יוטרד בבדיקות מטרידות עד מכאיבות, רובן מיותרות; ובמקרה הרע, ייחשף לבדיקות מיותרות עם פוטנציאל סיבוך או נזק מסוים הכרוך בחלקן, גם אם פוטנציאל הסיבוך הוא קטן ביחס לכל בדיקה בבדידותה. ברור אפוא שהבירור הרפואי במשקפי הרופא הסביר מניח בדרך כלל, מדרג. קודם יש לשלוח לבדיקות שיכולות לשלול גורמים שכיחים יותר לכאב או תחלואה שאינם חולפים, ורק אם נשללו עוברים לשלב הבא בבירור ושלילת גורמים שכיחים פחות וכן הלאה.

כמובן שמאידך, עשויים להיות מקרים בהם הנתונים הידועים לרבות תלונות החולה שנגבו באנמנזה סבירה, אמורים להדליק נורה אדומה בפני הרופא, שתצביע על הצורך לשלול גורם שבשכיחות סטטיסטית הוא נדיר, אך הצטברות הנתונים מצביעה דוקא עליו במקרה הנתון כעל גורם אפשרי סביר, שיש לשלול.

ככל שמדובר בגורם שמבחינת הידע הרפואי הקיים אותה תקופה (בהצלבה לנתוני החולה הספציפי), מציב עצמו בסבירות כבר בשלבים ראשוניים כגורם אפשרי ולא מרוחק (גם אם ברגיל הוא שכיח סטטיסטית פחות מגורמים אחרים), ומדובר גם בגורם חשוד שלאבחונו המוקדם עשויה להיות נודעת חשיבות קריטית כגון גידול ממאיר אלים, גובר הצורך לשלול דוקא אותו בשלב מוקדם. מאידך, אין די בכל אפשרות היפוטתית ורחוקה בבדידותה, שמקור הכאב יהא בגידול, ולו ממאיר, כדי להציב אפשרות זו במקומות הראשונים הנצרכים לבירור.

13. אלא מה, במקרה זה אכן היו נתונים שחייבו לשלוח את התובעת לצילום חזה, לטעמי בשנת 2002, כמעט שלוש שנים לפני שבוצע הצילום בבי”ח וולפסון, אם לא כבר ב 2001. לגבי שלבים קודמים לא היתה התרשלות באי הפניה לצילום חזה, ומדובר אכן בחוכמה שבדיעבד. התובעת התלוננה על כאבי צואר וגב, בעיקר משמאל ובחלק עליון, מסוף שנות השמונים. בהקשר זה נערכו בירורים אורטופדים חוזרים שבחלק מן השנים לא הניבו ממצאים ובחלק אחר הניבו ממצאים שיכולים להסביר חלק מן הכאבים – כגון שינויים ניווניים בצוואר או קרעים קטנים בכתפיים.

כאמור איני סבור שהוכח, גם בהינתן כאבי הגב הנמשכים, וגם משעה שלא נימצא להם מקור ידוע בצילומי עמוד שדרה, שהיה על רופא משפחה סביר לחשוד בגידול באזור החזה המקרין כאב לגב

— סוף עמוד 9 —

עליון עד שנת 2002, כפי שיבואר. ועוד, איני סבור שהוכח כמאזן ההסתברויות, ולו בחוכמה בדיעבד, שהגידול אכן היה מקור כאביה של התובעת. אזכיר כי התובעת התלוננה בשלב מסוים על כאבים מפושטים בכל הגוף, הנמשכים מזה שנים, ותחושת קישיון בכל הגוף לעת קימה. הועלה אפוא חשד לפיברומיאלגיה, ואף בפני לא הוכח שגם אם גדול מסוג שוונומה יכול לעתים “להקרין” כאב לאיזור אנטומי אחר – יכול הוא גם לבאר כאב מפושט בכל הגוף.

14. יתירה מזו, איני סבור שהוכח כמאזן ההסתברויות שהגידול החל לצמוח והיה קיים עד לשנות האלפיים או המחצית השניה של שנות התשעים. אין נתונים תומכים בענין זה, נהפוך הוא, ויש לזכור צמצומה הניכר של “הסבתיות העמומה” בדיון הנוסף שבענין מלול (ראה להלן).

אפנה לנתונים הבאים: ראשית, הגידול אובחן ב 2005. שנית התובעת מתלוננת על קוצר נשימה ארבע פעמים בשנים 2001 ו 2002, ובהיעדר נתון אחר יש לקבל שהגורם הסביר ביותר לתלונות אלה היה הגידול, ש ב 2005 הוצא כשהוא בגודל ניכר של 11 ס”מ. יש כאן אינדיקציה יותר מסבירה לכך שהגידול הוא שגרם לקוצר הנשימה. לא ברור מתי החל לצמוח אך ברור שהוא גדל לאט. מאידך כאבי הצואר והגב עליון של התובעת נמשכים מ 1978, לכאבי הצואר נמצא לבסוף הסבר בשינויים ניווניים (שאינם נחשפים תמיד בצילומי רנטגן רגילים), בכתפיים נמצאו לבסוף קרעים קטנים (שהתובעת אמנם מייחסת לתאונה מ 2005), וגם אם בגב עליון בצד שמאל אין גורם אורטופדי ישיר שנחשף, הרי כך גם הדבר לגבי תלונות מ 2004 על כאב מפושט בכל הגוף מזה עשרות שנים. קשה להלום שגם אם מדובר בגידול הגדל לאט, הרי שכבר ב 1978 כשהתחילה התובעת (לדבריה, ולפי התיק הרפואי) לסבול מכאב גב עליון משמאל היה הגידול כבר קיים; ולא זו אף זו – שהגיע כבר למימדים וכיוון צמיחה שגרם ולו “בהקרנה” לכאב הגב העליון של התובעת. קשה להלום אמרתי – שכן אותו גידול לא נחשף בצילום הרנטגן לחזה שנערך 12 שנים תמימות לאחר שהחלו כאבי הגב העליון של התובעת. הרי התזה של התובעת עצמה הנה שגידול לא מזערי במיצר דוגמת זה ממנו סבלה ייחשף בצילום חזה. והנה לא נחשף 12 שנים תמימות לאחר שהחלו כאבי הגב העליון שלחה. קשה להלום שהגידול הגיע כבר ב 1978 או ראשית שנות השמונית למימדים שגרמו להקרנת כאב לאיזור הגב העליון, ועדיין לא נחשף בצילום החזה ב 1990. כלומר, גם אם הייתי שועה (ואיני שועה) לטענה שהגידול הוא שגרם לכאב הגב העליון, לא סביר שהחל לצמוח לפני מחצית שנות התשעים (וגם זאת בסימן שאלה – אולי החל לצמוח אח”כ – ראה להלן).

המומחה אישר בחקירה , כי באין מידע סטטיסטי על קצב צמיחת הגידול הנ”ל (גם לאור נדירותו), הוא לא יכול לשלול תזה שהגידול נוצר שנה לפני שנת 2000 (עמ’ 53 שורה 20 ואילך). אך התייחס לאפשרות זו, כאל אפשרות פחות סבירה. באותה נשימה ציין גם הגודל אליו הגיע אותו גידול – 11 ס”מ , בלשונו, “גודל מכובד לכל הדעות”. לטעמי במכלול הנתונים ניתן לקבוע הגיונית (לא בוודאות, אך כן כמאזן ההסתברויות), שהגידול החל לצמוח בשלב לא ידוע שנע בין השנים 1995 עד 2000, והגיע לגודל וכיוון צמיחה שגרם כבר לקוצר נשימה החל מ 2001. הלכך סבלה התובעת מאותו קוצר נשימה מהלך חודש שלם ב 2001, והוסיפה להתלונן עליו פעמיים נוספות ב 2002. קוצר הנשימה מבואר היטב על ידי הגידול, ולא נמצאה לו סיבה סבירה אחרת, גם לא בבלוטת התריס.

— סוף עמוד 10 —

15. מאידך: עד לשלב בו החלה התובעת להתלונן על קוצר נשימה לא היתה כאמור אינדיקציה סבירה לשלוח אותה לצילום רנטגן לחזה. בעבר אמנם נשקל הדבר בשנת 93′ בין לאור תלונה חד פעמית שחלפה על קוצר נשימה ובין לאור תלונותיה על כאבי גב עליון כתף וצואר; אולם אותן תלונות על כאבי גב ובהמשך צואר החלו כאמור כבר ב 1978, וב 1990 כנראה לאורן, הופנתה התובעת וביצעה צילום חזה שהיה תקין. לא היתה אפוא סיבה סבירה לחזור בשנית על התהליך.

גם אם אניח שעצם התלונות על כאבים בעלי “סימפטומולוגיה” אורטופדית באיזור גב עליון, צואר וכתף, יכול שיצדיקו גם צילום חזה, אם אין הסבר אורטופדי לתלונות, הרי שהדבר בוצע כבר ב 1990, כנראה לאור אותן תלונות כאב, והצילום יצא תקין. חלוף שתים עשרה שנות כאב תמימות בגב כתף וצוואר, שלאחריהן היה ממצא תקין בצילום חזה – נתן אינדיקציה סבירה ביחס לכך שמקור התלונות על כאבי גב וכתף – אינו בחזה. כך שגם אם נשקל צלום חזה חוזר בשנית על ידי ד”ר לוין ב 1993, איני סבור שיש לראות באי הפנית התובעת לצילום חוזר כזה באותו שלב משום רשלנות של ד”ר לוין או מי מרופאי הקופה.

בנוסף, מששללתי כמאזן ההסתברויות (גם אם לא ידוע קצב גידולו, לאור העובדה שכנראה לא היה קיים בשנת 90′, ומאידך הוא גדל לאט ובשנת 2005 הגיע כבר לגודל של 11 ס”מ), שהגידול בכלל היה קיים לפני המחצית השניה של שנות התשעים (וגם זאת עם “מקדם בטחון”), ממילא לא היה מועיל להפנות התובעת לצילום חזה באותו שלב.

16. בעובדה שהתובעת הופנתה לצילום חזה על ידי בי”ח וולפסון ב 2005 אין כדי לשנות המסקנה שעד שהחלה להתלונן על קוצר נשימה, ולא כתלונה בודדה, לא היה מקום להפנות התובעת כסטנדרד רפואי סביר לצילום חזה חוזר. מדוע?: שכן בבי”ח וולפסון (כעולה ממכתב מסכם ומכתב העברה ממחלקת ראות מ 11.5.05 ומ 24.5.05 בהתאמה – נ/28 ו נ/29 ) התלוננה התובעת על קוצר נשימה משך שנה וחצי בזמן עליה במדרגות או במקלחת. היינו אף לא על מקרה בודד של קוצר נשימה. לא נעלם ממני אמנם כי בקבלתה במיון ב 6.5.05 התלוננה על קשיי נשימה “מאתמול” (נ/27), אך הדברים אינם סותרים בהכרח. יכולה היתה התובעת למסור במיון כי קוצר הנשימה החל אתמול כהתקף משמעותי או חריף, אולם כתופעה, נמשך הדבר לסירוגין מזה שנה וחצי לסירוגין. כלומר אין מדובר ברישומים סותרים בהכרח, וחזקה ששני הדברים נמסרו מפי התובעת, ולכן נרשמו ברישומי בית החולים. לפי מומחה ביהמ”ש, והדברים מקובלים עלי, תלונה חוזרת של קוצר נשימה (אם אין לה הסבר ידוע), מצדיקה צלום חזה. ראה למשל תשובתו בעמ’ 44 לפר’, שורות 15-16. מקל וחומר כאשר מתלוננת התובעת בבית החולים על קוצר נשימה הנמשך מזה שנה וחצי. הדבר הצדיק צילום חזה, שכן בבית החולים כבר היה ידוע (ונרשם) שעברה מבחן מאמץ תקין, כלומר נשלל בסבירות הסבר קרדיולוגי לקוצר הנשימה. אך אין ללמוד מכך בדיעבד, שעד שנת 2001 היתה אינדיקציה רפואית סבירה לביצוע צילום חזה, כשלא היו תלונות בכלל על קוצר נשימה מאז 93′.

17. ומה ב 2001?: האם היה מקום להפנותה כבר ב 15.7.01 עם התלונה הראשונה על קוצר נשימה – לביצוע צילום חזה?: ד”ר לוין בחר להתחיל הבירור בבלוטת התריס כגורם אפשרי. התשובה לשאלה

— סוף עמוד 11 —

כאן גבולית. לו מדובר היה בתלונה על קוצר נשימה בודד שחלף, ניתן היה להשיב במובהק בשלילה על שאלה זו, בשים לב לכך שכאמור יש “מדרג” של בירור סביר.

מאידך התלונה היתה על קוצר נשימה במאמץ, הליכה בעליה עם דופק מהיר מלווה בחולשה ורעד ברגליים הכל “בחודש האחרון” היינו , מצב נמשך מזה חודש.

עם זאת, וכפי שציין המומחה, בעיות מסוימות בבלוטת התריס עשויות לגרום לקוצר נשימה עמ’ 49 שורה 4 (אם כי המומחה שב והדגיש כי אינו מומחה אנדוקרינולוגי). בסופו של יום על פי התיעוד שהוצג למומחה ותשובותיו, הבעיה הספציפית של התובעת בבלוטת התריס אינה כזו שהוכח לגביה שגורמת לקוצר נשימה (עיין בחקירת המומחה עמ’ 50 למעלה, והנתבעת לא הגישה חוו”ד של אנדוקרינולוג שתמחיש אחרת). אך די בתשובת המומחה שבעיות מסוימות בבלוטת התריס עשויות לגרום לקוצר נשימה כדי להצדיק כסביר מסלול הבירור הראשוני בו בחר ד”ר לוין (יכול והיה מקום אף לבירור קרדיולוגי מקביל באותו שלב, אך מאחר ואין ממילא נזק קרדיולוגי, אין צורך להידרש לדבר). מומחה ביהמ”ש אף הסכים כי במידה וחלפו התלונות על קוצר נשימה בשנת 2001 לא היה מקום לבירור נוסף (עמ’ 50 שורה 25). ואכן, לא נזכרת תלונה נוספת הקשורה לקוצר נשימה עד שנה אח”כ, 16.6.02. זאת חרף ביקורים נוספים אצל ד”ר לוין. לפיכך, ולא בלי היסוס (לאור העובדה שמדובר בתקופה משמעותית בת חודש), אני נכון להתייחס לאותו חודש של קוצר נשימה כאל מופע אחד מבחינה רפואית; שמשעה שחלף, אכן אין לראות באי הפנית התובעת לצילום חזה בשלב זה משום התרשלות.

18. לא כך לגבי התלונות מיוני ויולי 2002. כאן כבר דובר בתלונה חוזרת של קוצר נשימה, לאחר התלונה שנה קודם, שנגעה לחודש שלם של קוצר נשימה ולא נמצא לה הסבר. כאן, בהינתן העובדה שמדובר בתלונה חוזרת, כבר היתה הצדקה ברורה מלבד לבירור קרדיולוגי, וא.א.ג שנערך, גם להפניה לצילום חזה, כדי לשלול אפשרות למקור ריאתי. הדבר לא נעשה. וראה דברי המומחה בעמ’ 51 שורות 22 עד 26; עמ’ 52 שורה 5.

19. גם אם קצב הגידול אינו אחיד ואינו ידוע, הרי בשים לב לגודל הגידול לעת הוצאתו ב 2005, ולכך שכבר ביולי 2001 הגיע לגודל שהספיק כבר כדי לגרום לקוצר נשימה, ניתן בהחלט לקבוע שוב כמאזן ההסתברויות, שלו בוצע צלום רנטגן לחזה ביוני –יולי 2002 עת התלוננה התובעת פעמיים על קוצר נשימה , היה הגידול מאובחן באותו צילום (לכל הפחות היה מאובחן תהליך לא סדיר שדי היה בו כדי להפנות לצילום סיטי).

20. עדיין נשאלת השאלה מה היה קורה לו אובחן הגידול כשהוא קטן יותר, שלוש שנים קודם.

התשובה היא שהיה נחסך מן התובעת סבל שהתבטא בקוצר נשימה במאמץ, לאותה תקופה של שלוש שנים, שכן כיום כאמור, מצבה נחזה תקין מבחינת סימפטום זה שקודם סבלה ממנו, היינו הוצאת הגידול פתרה בעיה ספציפית זו (ראה סע’ 9 לפסק דין זה). בנוסף יש להתייחס לסיכוי שאף הנכות היתה קטנה יותר.

— סוף עמוד 12 —

נכות בשיעור מסוים היתה כנראה נותרת בכל מקרה, שכן מדובר בגידול שעל העצב עצמו והסרתו מחייבת פגיעה עצבית מסוימת כפי שציין המומחה. ואין להתעלם מן העובדה שהנכות בה הכיר המומחה הנה ממילא בשיעור הנמוך ביותר (משעה שנותרה נכות) בחלופות סע’ 5 של התוספת לתקנות. כלומר התובעת היתה נותרת ככל הנראה עם נכות בת 10% בכל מקרה בשל הפגיעה העצבית, והצורך בחיתוך עצבים סמוכים לאיזור הגידול במסגרת ניתוח שחייב ניסור צלעות. אך יש לטעמי להתחשב בסיכוי שגם אם הנכות הרפואית בתחום זה היתה זהה, הרי היקף הפגיעה העצבית היה קטן יותר, ובהתאם גם הסימפטומים מהם סובלת התובעת כיום היו חמורים פחות. שכן סביר שהיתה צמיחה מסוימת של הגידול על העצב – מהלך 3 שנים תמימות, כלומר שניתן לקבוע שהניתוח להסרתו חייב ניתוח בהיקף רחב יותר היינו פגיעה עצבית גדולה יותר, אף כי לא ניתן לקבוע שיעורה המדויק של “הדלתא”.

ניתן לקבוע כמאזן ההסתברויות שאבחון מוקדם בשלוש שנים לא יכול היה לחסוך מעיקרא הנכות, אך היה בו כדי להפחית (לא לאיין) היקף הנזק לעצבים, באיזור בגידול, ולפיכך עוצמת הסימפטומים של רגישות וכאב למגע עמם נותרה התובעת. כך בין אם היה די בניתוח פתוח אך בהיקף קטן יותר, ובין אם ניתן היה להסתפק בניתוח VATS. לא מדובר כאמור על הפחתת אחוזי הנכות אלא על הסימפטומולוגיה שלה, וגם זאת מטבע הדברים בשיעור לא ידוע. איני סבור שיש לקבל את כאן את מסקנת המומחה שלו אובחן הגידול 3 שנים קודם הסיכוי למצב משופר היה זניח. כך, לפי שלא ידוע לדברי המומחה עצמו, בכמה צמח הגידול מהלך שלוש השנים שעובר לגילוי.

בנוסף יש להתחשב בסיכוי, לא בוודאות, שדי היה בנתוח VATS פולשני פחות שהיה מותיר לא רק נזק עצבי מופחת אלא צלקת קטנה בהרבה, לו אובחן הגידול כשהוא קטן יותר.

21. יוזכר שגם לאחר מתן פסה”ד בדנ”א 4693/05 בי”ח כרמל נ’ עדן מלול נותר על כנו אותו חריג פסיקתי של סבתיות עמומה שעניינו באובדן סיכויי החלמה (ע”א 231/84 קופת חולים של ההסתדרות נ’ פאתח, פ”ד מב(3) 312 ) .

לפני סיום בשאלת החבות, אציין בקצרה כי לאור מסקנתי בדבר הכשל שנפל באי הפנית התובעת לצילום חזה במחצית 2002 (אם לא כבר ב 2001), מתייתר ממילא דיון בטענותיה כלפי רופא אחר של הקופה, ד”ר כהן, לגביו נטען שביקשה ממנו צילום סי.טי לגב ב 2003, וסורבה.

הנזק:

22. הנזק בתיק זה נותן ביטויו באב הנזק הלא ממוני: שכן לטעמי הומחש שאין פחיתה בכושר ההשתכרות בעיסוקה הספציפי של התובעת. התובעת בת 60 כיום, ויש לה עוד 5 עד 7 שנים עד לגיל פרישה (בסיכומיה הובא בחשבון גיל 65).

מטפסי 106 לשנים 2000 עד 2007 עולה שאין פחיתה בשכר, נהפוך הוא. השכר עולה מדי שנה. התובעת עובדת בתפקיד מזכירותי, לא פיסי בעיקרו. מקובלים עלי דבריה ודברי מעסיקה, עו”ד לפידור כי לא אחת כאשר יש צורך בהרמה של תיקים כבדים, עושה זאת הוא במקומה, לאור

— סוף עמוד 13 —

רגישותה באיזור הניתוח. ואולם זאת לזכור, התובעת עובדת כבר מ 1980 אצל עו”ד לפידור, ובמהלך רוב שנות עבודתה סבלה מכאבי גב עליון , צואר , ואף כאבים מפושטים, כולם אינם קשורים לגידול (כולל בעיות בבלוטת התריס, תאונת עבודה מ 2005 לה היא מייחסת את הקרעים הקטנים באיזור הכתפיים, וכאבים מפושטים בגינם הועלה חשד לפיברומיאלגיה). כל הבעיות, לרבות קוצר הנשימה במאמץ שכן נבע מן הגידול החל מ 2001, והרגישות העצבית שנותרה לאחר הניתוח, לא הביאו לפגיעה בתעסוקתה או בשכרה. עו”ד לפידור העיד שמדובר במזכירתו היחידה. חזקה אפוא שמדובר בעובדת מוצלחת, וכי עם פתרון הבעיה שנבעה מהגידול והתבטאה בקוצר נשימה, וגם משעה שנותרה עם כאב ורגישות באזור הניתוח (שחלקו היה נגרם ממילא כאמור, ובכל מקרה, גם אלמלא האיחור באבחון), לא יביא הדבר לפיטוריה או לפחיתה בשכרה. ממש כפי שהיה כל השנים עד היום. חלף די זמן על מנת שניתן יהא ללמוד מן העבר גם על העתיד.

בנוסף, גם אם קבלתי שהתובעת היתה נותרת בסבירות עם צלקת קטנה יותר ועם סימפטומים מופחתים מבחינת רגישות עצבית באיזור הניתוח, הרי משעה שהיה נגרם בכל מקרה נזק עצבי זה או אחר, לא אוכל לומר שהומחש שתקופת ההחלמה מן הניתוח היתה קצרה יותר לו היה מאובחן הגידול שלוש שנים קודם. מאידך סביר שלעת תקופת ההחלמה היה הסבל פחות, לו מדובר בניתוח קטן יותר, או בניתוח VATS.

אין להקל ראש, אך מאידך גם לא להפריז, בעוצמת הסבל המיותר מהלך אותן שלוש שנים של איחור באבחון. ממילא לא ניתן להשליך את כל תחלואיה וכאביה של התובעת על הגידול. וגם חלק מן התחלואים שיש לייחס לגידול עקב הניתוח להסרתו, היו נגרמים למרבית הצער גם לו אובחן קודם (לשיטת המומחה – בחלקם הארי). לטענת המומחה מטעם התובעת עצמה – הוטב מצבה לאחר הניתוח ביחס למצב לפניו. קביעה עקרונית זו מקובלת עלי. יש לקבל כי במהלך אותם שנות איחור, נפגעה איכות חייה של התובעת בשל קוצר נשימה. אך לא קוצר נשימה כל העת, אלא לעת מאמץ גופני. אפסוק כאן 30,000 ₪.

בגין אובדן סיכויי החלמה, לא החלמה מלאה בכל מקרה, שגם שיעורם המדויק לא ידוע, אפסוק סך נוסף באומדנא בשיעור 35000 ₪. הסכום כאן מביא בחשבון גם האפשרות לפגיעה עצבית מופחתת וגם שהצלקת היתה קטנה יותר מזו הנחזית בתמונות, במקרה של איבחון מוקדם בשלוש שנים. מדובר בפגיעה מסויימת בתדמית הגוף. אם כי הצלקת מצויה באיזור שלמעט במקרים של הליכה לים, יכוסה ברגיל בבגדים, מהלך רוב שעות היממה.

23. לא מצאתי הצדקה לפסוק בגין עזרת צד ג’ לעבר או לעתיד: לא משום שהצורך בעזרה לא קיים, אלא משום שאין להשליכו אף לא באופן רעיוני ו”יחסי” על האיחור באבחון. בעלה של התובעת והתובעת עצמה העידו על הפגיעה באיכות חייה, ועל הצורך שלה בעזרה בעבודות משק הבית השונות בשל הכאבים והרגישות באזור הניתוח – אפילו רגישות לחיבוק. אולם כאמור, לאור דברי המומחה, ברור שרגישות תולדת נזק עצבי בלתי נמנע – היתה נגרמת בכל מקרה כתולדת הניתוח להסרת הגידול. כלומר אותה סוג עזרה ואף באותו היקף – היתה נצרכת ממילא, גם אם היה הגידול

— סוף עמוד 14 —

מאובחן קודם והרגישות שבעקבות הניתוח היתה מופחתת. הרי די בכאב שנגרם מהרמת משא או סחיבה, או נקיון, גם אם כאב מופחת הוא, כדי שיהא צורך בעזרה באותו היקף.

כעולה מן העדות בעמ’ 21, אין זה נכון ממילא שהתובעת מוגבלת כליל בעבודות משק הבית. היא מבשלת, עורכת שולחן, ונעזרת בבעלה בעבודות נקיון וקניות, הזזת דברים כבדים וסחיבות. לדבריה בעמ’ 20, בעלה החל עוזר לה בשל מגבלותיה בערך 4 שנים לפני מועד הגלוי, כלומר לערך מ 2001, מה שעולה בקנה אחד עם העובדה שמאותה שנה החלה לסבול מקוצר נשימה במאמץ. אלא שממועד הניתוח אין לגלות שוני כאמור בהיקף העזרה הנצרכת בשל האיחור באבחון. לא לעבר ולא לעתיד, שכו זו נצרכת ממילא באותו היקף, בשל הרגישות העצבית (גם בהיעדר קוצר נשימה במאמץ לאחר הניתוח או בעטיו: כאמור המומחה שלל שהפרעה חסימתית נובעת מן הניתוח). מה גם שבעלה של התובעת העיד שלפני הניתוח עוד היתה עושה עבודות פיסיות בבית בעצמה וכעת רק הוא עושה. כלומר לאותן שלוש שנות איחור לא היתה השפעה על היקף העזרה הנצרכת שתקופה שלפני הניתוח מ 2005. וממילא לאחר הניתוח לא היה הבעל צריך לעזור בהיקף פחות, גם אם רגישות אשתו היתה פחותה. כאמור, די בכאב שנגרם באותו טיב פעולות פיסי, ולו כאב מופחת, כדי להצריך העזרה באותו היקף.

24. לא הומחש (לא הגיונית, ולא בקבלות) שנגרמו לתובעת הוצאות רפואיות בעבר הקשורות באיחור בן שלושת השנים באבחון. בניתוח הרי היה צורך גם אלמלא האיחור, ואף אם מדובר בניתוח קטן יותר, כאשר ממילא לא התובעת היא שנשאה בהוצאותיו. ואין גם לגלות בעטיו צורך נחזה בהוצאות רפואיות לעתיד.

25. אני מחייב הנתבעת לשלם לתובעת בתוך 30 יום:

א. את הסך של 65000 ₪.

ב. שכ”ט עו”ד בשעור 20% מן הסך האמור.

ג. אגרה ראשונה ששלמה התובעת כשהיא נושאת הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומה.

ד. החזר חלקה של התובעת בחוות דעת מומחה ביהמ”ש.

ה. מחצית משכר המומחה מטעמה (כשהיא נושאת הפרשי הצמדה וריבית מן היום בו שולמה). כך, לאור הפער הניכר בשאלת הנזק בין חוו”ד מומחה ביהמ”ש שהתקבלה, לבין זו של מומחה התובעת; ומאידך לאור התוצאה בשאלת החבות.

— סוף עמוד 15 —

ניתן היום, י’ טבת תשע”ב, 05 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.

רשלנות רפואית באי גילוי מחלה

רשלנות באי גילוי מחלה היא נושא מוכר ונפוץ מאד בישראל.

אי גילוי של בעיה או מחלה יכול להיות סכנה אמיתית עבור המטופל. ישנן לא מעט מחלות ובעיות, שסיכויי ההחלמה מהן או השיפור במצב הבריאותי תלוי בגילוי המוקדם, ולכן מגיל מסוים עורכים בדיקות על מנת לאתר סימנים למחלות אלו. המקרה המובהק ביותר הנו כמובן סוגי סרטן למיניהם כגון סרטן המעי הגס או סרטן השד. יחד עם זאת, הגילוי המוקדם רלבנטי גם לבעיות רפואיות אקוטיות כגון אוטם בשריר הלב או אירוע מוחי. הגילוי והטיפול המוקדם באוטם בשריר הלב או באירוע המוחי, משפרים את סיכויי ההחלמה של המטופל.

מקרי רשלנות באי גילוי

הרופא חייב לשים לב ולבדוק את תלונותיו של המטופל, גם אם קיים חשד סביר שאין למטופל בעיה רפואית אקוטית. כמו כן במקום שבו מתעורר חשד על הרופא להפנות את המטופל לבדיקות לפי הצורך.

עילות תביעה בגין רשלנות באי גילוי

• העדר אבחון, אבחון מאוחר, אבחון שגוי של מחלות או בעיות רפואיות

• אי לקיחת אנמנזה מפורטת מהחולה הכוללת גיל, רקע בריאותי, טיפול רפואי כולל תרופות ללא מרשם ותוספי תזונה טבעיים, היכולים לסייע לרופא לאבחן את הבעיה של המטופל. נדרשת עמידה מדוקדקת על התסמינים המתוארים על ידי המטופל.

• אי הפניה לבדיקות, כולל בדיקות דם, בדיקות הדמיה, ובדיקות הרלבנטיות לתחום הספציפי.

• רשלנות בפענוח תוצאות בדיקות.

פסקי דין- פסק דין- רשלנות רפואית באי גילוי מחלה / מחלות בזמן:

תא (י-ם) 4059/02 טל נ’ ד”ר אייכנבלט- תביעה נגד רופאים אורטופדים בגין התרשלנות באבחון גידול בתובע שהיה נער על סף גיוס. בין היתר משום שחלק מהנסיבות התאימו לאבחנה שכיחה (כאבים כתוצאה מפעילות גופנית) נמנעו האורותופדים מלחקור עוד על מצבו הרפואי של התובע.

התובע נער לפני גיוס אובחן כסובל מגידול סרטני. התובע החל לסבול מכאבים בברכו הימנית שהופיעו לאחר ביצוע של פעילות גופנית. בינואר 1994 צולמה ברכו של התובע כאשר לדידם של המומחים הצילום היה תקין. הנער נשלח על ידי רופא המשפחה לאורתופד. הנער הגיע למרפאתו של ד”ר אייכנבלט שמצא שיש לתובע רגישות עם חקירות מקומיות ושלח את הנער למיפוי עצמות. בהמשך פנה התובע לד”ר טוין מומחה לפגיעות ספורט שמצא רגישות בפיקת הברך ולכן המליץ על פיזיותרפיה וטיפול במדרסים. בהמשך למיפוי רשם ד”ר טוין לתובע טיפול בתכשירים אנטי דלקתיים. לאחר שהכאבים המשיכו להופיע גם לאחר הגיוס לצבא ומאמצי הטירונות פנה התובע לאורתופד צבאי שהמליץ על מגני ברכיים. בהמשך נשלח התובע למיפוי עצמות נוסף על ידי מומחה נוסף בשם ד”ר לילינג. המיפוי החוזר ובדיקות ה CT והMRI הראו על קיומו של תהליך תופס מקום שבעקבותיו נשלח התובע לביופסיה שאבחנה את הגידול. בשל הוראות חוק הנכים פסק הדין בעיינו של התובע הוא אופרטיבי והוא צריך לבחור בין קבלת פיצויים מהמעוול לבין קבלת פיצויים לפי חוק הנכים.

לשאלות בנושא רשלנות רפואית באי גילוי מחלה / מחלות, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון

רשלנות רפואית- אי גילוי של סרטן / גידול סרטני

רשלנות רפואית אי גילוי במועד של גידול סרטני הוא מהנושאים השכיחים ביותר לאחרונה.

החשש מפני הופעה של גידול סרטני מקונן אצל אנשים רבים. הפחד מהחיים בצל גידול סרטני מוביל אנשים מסוימים לחשוש כי אפילו מאחורי כאב הראש הקטן והרגיל ביותר מתחבא גידול ממאיר ומסובך. כמו כך, כולנו חוששים מפני אי גילוי במועד של גידול מסוג זה. לגילוי גידול סרטני במועד ישנה חשיבות רבה. אבחון מוקדם של הגילוי הסרטני הוא תנאי בסיסי לטיפול. המשמעות של אי גילוי במועד של גידול סרטני יכולה להיות קריטית לטיפול בחולה, איכות חייו, ותוחלת החיים שלו.

מקרי רשלנות רפואית באי גילוי במועד של גידול סרטני

אי גילוי במועד של גידול סרטני יכול לנבוע מאבחנה שגויה, רשלנות בהבנת תוצאותיהן של בדיקות העזר, אי הפניה לבדיקות, התעלמות מממצאים בבדיקה הגופנית, ועוד.

עילות לתביעה בגין רשלנות רפואית באי גילוי במועד של גידול סרטני

• אי הפניה לביצוע הבדיקות המתאימות. סרטן המעי הגס לדוגמא הוא אחת ממחלות הסרטן הקטלניות ביותר שיש בישראל. כמו כן, גילוי מוקדם של המחלה באמצעות בדיקות דם וקולונוסקופיה יכול להקטין את סיכויי התמותה מהמחלה.

• רשלנות בפענוח הבדיקות שבוצעו.

• אי לקיחת אנמנזה מפורטת הכוללת התחקות אחר הרקע האישי של המטופל, כולל רקע בריאותי, ותורשתי שיכולים להעמיד את המטופל בקבוצת סיכון. אי עמידה על התסמינים הגופניים המתוארים על ידי המטופל.

פסיקה

תא (י-ם) 4059/02 טל נ’ ד”ר אייכנבלט- תביעה נגד רופאים אורטופדים בגין התרשלנות באבחון גידול בתובע שהיה נער על סף גיוס. בין היתר משום שחלק מהנסיבות התאימו לאבחנה שכיחה (כאבים כתוצאה מפעילות גופנית) ונמנעו האורותפדים מלחקור עוד על מצבו הרפואי של התובע.

התובע נער לפני גיוס אובחן כסובל מגידול סרטני. התובע החל לסבול מכאבים בברכו הימנית שהופיעו לאחר ביצוע של פעילות גופנית. בינואר 1994 צולמה ברכו של התובע כאשר לדידם של המומחים הצילום היה תקין. הנער נשלח על ידי רופא המשפחה לאורתופד. הנער הגיע למרפאתו של ד”ר אייכנבלט שמצא שיש לתובע רגישות עם חקירות מקומיות ושלח את הנער למיפוי עצמות. בהמשך פנה התובע לד”ר טוין מומחה לפגיעות ספורט שמצא רגישות בפיקת הברך ולכן המליץ על פיזיותרפיה וטיפול במדרסים. בהמשך למיפוי רשם ד”ר טוין לתובע טיפול בתכשירים אנטי דלקתיים. לאחר שהכאבים המשיכו להופיע גם לאחר הגיוס לצבא ומאמצי הטירונות פנה התובע לאורתופד צבאי שהמליץ על מגני ברכיים. בהמשך נשלח התובע למיפוי עצמות נוסף על ידי מומחה נוסף בשם ד”ר לילינג. המיפוי החוזר ובדיקות ה CT והMRI הראו על קיומו של תהליך תופס מקום שבעקבותיו נשלח התובע לביופסיה שאבחנה את הגידול. בשל הוראות חוק הנכים פסק הדין בעיינו של התובע הוא אופרטיבי והוא צריך לבחור בין קבלת פיצויים מהמעוול לבין קבלת פיצויים לפי חוק הנכים.

איחור בגילוי / גילוי מאוחר של מחלת סרטן המעי הגס- רשלנות רפואית?

 

סרטן המעי הגס עונה על קריטריונים המצדיקים קיום תוכנית סקר לגילוי מוקדם, כיוון שהמחלה שכיחה וקשורה לתחלואה ותמותה בסדר גודל משמעותי, קיים מהלך התפתחות הדרגתי מרקמה אפיתליאלית נורמלית דרך גידול אדנומתותי טרום סרטני, לסרטן שנמשך

כ-20-10 שנים, ובכך מספק חלון הזדמנויות להתערבות משמעותית לצורך מניעה.

 

סרטן זה הוא מסוג אדנוקרצינומה וראשית התפתחותו, במרבית המקרים, היא בנגע שפיר הנוצר ברירית המצפה את חלל המעי הגס (פוליפ אדנומתותי). נגע שפיר זה מהווה מצב טרום-סרטני שמתפתח בצורה אטית לאורך כ-10-5 שנים. הרירית התקינה עוברת שינויים רבים שבעקבותיהם מתפתח הפוליפ האדנומתותי (3). בתהליך זה נפגעים גנים שתפקידם לשמור על כך שתאים המרכיבים את רירית המעי הגס יתחלקו באופן מבוקר.

 

המעבר מפוליפ שפיר, הגדל מחוץ לרקמת המעי הנורמלית אך אינו יכול לפלוש מעבר לרירית או לשלוח גרורות, לפוליפ המכיל תאים ממאירים, מתרחש בצורה הדרגתית תוך כדי התפתחות שינויים גנטיים. יש לציין כי מעבר זה אינו מתרחש באופן קבוע ותלוי בסוג ההיסטולוגי של הפוליפ ובגודלו.

 

סרטן המעי הגס נכלל בין המחלות הממאירות הבודדות הניתנות לגילוי מוקדם. מחקרים רבים הראו, שבדיקה קולונוסקופית באנשים חסרי סימפטומים מעל גיל 50 מורידה באופן משמעותי את התמותה מהמחלה. הסיבה לכך נעוצה בגילוי מוקדם של המחלה בשלבים שבהם המחלה ניתנת לריפוי. צריך לזכור, שניתן להבריא לגמרי מסרטן המעי הגס והריפוי תלוי באופן ישיר בשלב המחלה בזמן האבחון. באופן כללי, הריפוי מסרטן המעי הגס הוא בסביבות 50%, אך בגילוי מוקדם של המחלה בשלביה הראשוניים ניתן להגיע לכ-90% ריפוי. בשלב מחלה מתקדם בו קיימות גרורות, ההישרדות ל-5 שנים קרובה לאפס.

 

קיימות שיטות מרובות היעילות כבדיקות סקר לגילוי מוקדם של סרטן המעי הגס. עם זאת, הציבור מצביע ברגליו, ורק מיעוט קטן מן האוכלוסייה משתתף בצורה קבועה בתוכניות השונות לגילוי מוקדם. בארצות הברית שיעור זה עומד על כ-30% מן האוכלוסייה, אך בארץ הוא נמוך הרבה יותר. הדרך האופטימלית לבצע סקר באוכלוסייה היא דרך קביעת דרגת סיכון אישית. קביעה זו מבוססת על היסטוריה אישית ומשפחתית. אנשים ללא תסמינים עם גורמי סיכון לסרטן המעי הגס מחולקים לדרגות סיכון שונות. אנשים עם היסטוריה אישית או משפחתית של סרטן או אדנומות הם ב”דרגת סיכון בינונית”, לעומת אנשים עם מחלות דלקתיות כרוניות של המעי הגס או תסמונת משפחתיות של סרטן המעי הגס, כגון FAPי(Familial Adenomatous Polyposis) או HNPCCי(Hereditary Non Polyposis Colorectal Cancer) שהם ב”דרגת סיכון גבוהה” לחלות במחלה. אנשים בסיכון גבוה זקוקים לתוכניות סקר ומעקב קפדניים שיפורטו בהמשך. סקר לגילוי מוקדם של סרטן המעי הגס לאוכלוסייה בסיכון ממוצע מומלץ היום על ידי האיגוד האמריקאי לגסטרואנטרולוגיה והאיגוד האמריקאי לסרטן, לכל גבר ואישה מעל גיל 50 ועד גיל 75. במסגרת זו מומלץ לבצע אחת מהבדיקות הבאות: בדיקת צואה לדם סמוי אחת לשנה, סיגמואידוסקופיה אחת לחמש שנים, שילוב של דם סמוי וסיגמואידוסקופיה או קולונוסקופיה אחת לעשר שנים אם הבדיקה הייתה בדרגת ניקיון אופטימלי ולא נמצאו פתולוגיות (2). בשנת 2007 אין מקום לביצוע חוקן בריום כבדיקה לגילוי מוקדם. יש להדגיש, שהמקום של קולונוסקופיה וירטואלית במסגרת של גילוי מוקדם לא הוכח כיעיל ואמין. בישראל אישר משרד הבריאות רק את בדיקת הצואה לדם סמוי למרות שכל האיגודים האמריקאים העוסקים בנושא, וביניהם האיגוד האמריקאי לאנדוסקופיה של מערכת העיכול, ASGE, פרסמו לאחרונה המלצות חדשות הקובעות שקולונוסקופיה היא הבדיקה המומלצת ביותר לבדיקת סקר לאבחון מוקדם.

 

קיים מספר רב של בדיקות סקר, אך רק לגבי שתיים מהן נמצאה הוכחה לירידה בתחלואה ובתמותה מסרטן המעי הגס:

 

1. קולונוסקופיה – זוהי בדיקה פולשנית ומבוצעת בדרך כלל על ידי גסטרואנטרולוגים מנוסים, לאחר ניקיון יסודי של המעי במשך מספר ימים לפני הבדיקה. יתרונה הגדול בכך שהבדיקה מאפשרת סקירה של המעי הגס כולו בשילוב עם אפשרות טיפולית, דהינו אם נמצא פוליפ, ניתן לרוב לכרות אותו, ובכך למנוע את סרטן המעי הגס. אם זוהתה רקמה החשודה כדלקתית או גידול שלא ניתן להסרה אנדוסקופית, ניתן לדגום את הממצא בקולונוסקופיה, ולהגיע לאבחנה. Rex וחבריו הראו שיפור הנתונים על ידי ביצוע שתי קולונוסקופיות עוקבות: רגישות הבדיקה לאיתור סרטן או פוליפים (>1 ס”מ) הייתה 90%. הרגישות ירדה ל-75% לערך כאשר היה מדובר בפוליפים קטנים. בעבודה של סטרול שבוצעה בקרב 1,177 נבדקים נמצא שקולנוסקופיה היא לא רק השיטה היעילה ביותר אלא גם החסכונית ביותר.

 

2. סיגמואידוסקופיה – זו בדיקה של החלק הסופי של המעי הגס שבאופן אופטימלי כוללת בדיקת הרקטום, סיגמה וחלק דיסטלי של הקולון היורד עד כפף הטחול. המטרה בדרך כלל היא בדיקה של 60 ס”מ מפי הטבעת. ידוע שסיגמואידוסקופיה מורידה את התמותה מסרטן המעי הגס בשני שלישים (5). יתרון הבדיקה על פני קולונוסקופיה הוא בכך שהבדיקה פחות חודרנית, כרוכה בפחות סיבוכים, אין צורך בהרדמה עמוקה וההכנה פשוטה יחסית, עם שני חוקנים בלבד. החיסרון העיקרי הוא, שאם מגלים פוליפ, יש צורך להשלים את הבדיקה עם קולונוסקופיה, זאת כיוון ש-40% מגידולי המעי הגס נמצאים פרוקסימלית לכפף הטחול. ליברמן וחבריו מצאו, שב-52% מהמקרים שבהם נמצאה ממאירות בקולונוסקופיה לא היה פוליפ דיסטלי. מיקרים אלו לא היו מתגלים בסיגמואידוסקופיה. במחקר אחר, גם הוא באוכלוסייה שבסיכון, ב-62% מהחולים עם סרטן פרוקסימלי לא נמצאו פוליפים דיסטלים. שני מחקרים אלה הוכיחו בעצם, שלא מספיק לבצע קולונוסקופיה רק לחולים עם פוליפ דיסטלי. בדומה, במחקר שפורסם לאחרונה על ידי סטרול וחבריו נמצאו 43% מהגידולים מעבר לכפף הטחול.

לשילוב בדיקה שנתית של דם סמוי בצואה וסיגמואידוסקופיה פעם בחמש שנים יש היגיון בכך שבדיקת דם סמוי יכולה לגלות נגעים פרוקסימליים, אך בפועל קיים חסר בעובדות משכנעות ממחקרים פרוספקטיביים. וינאוור וחבריו במחקר מ-1993 מצאו, ששילוב שתי הבדיקות הראה עדיפות

ב-20% בלבד לעומת סיגמואידוסקופיה בלבד באבחון מוקדם ושיפור הישרדות לטווח ארוך. מחקר אחר שפורסם ב-NEJM ב-1993 על ידי וינהאור הראה שתוספת דם סמוי בצואה לסיגמואידוסקופיה תשפר את ממצאי הסיגמואידוסקופיה לבד (p=0.001).

לפיכך, קולונוסקופיה היא בדיקת הבחירה המועדפת היום לגילוי מוקדם של סרטן המעי הגס (5,2).

 

 

3. בדיקת דם סמוי בצואה היא בדיקה זולה, לא חודרנית, שמטרתה בדיקת נוכחות המוגלובין בצואה. ממצאי הבדיקה עשויים להעיד על נוכחות דמם בכל מקום לאורך מערכת העיכול. בדיקת צואה לדם סמוי מיועדת בישראל לבדיקת סקר לגילוי מוקדם באוכלוסייה בדרגת סיכון ממוצעת, אחת לשנה מגיל 50 ועד גיל 75 שנה. בשנות ה-80 פורסמו שלושה מחקרים פרוספקטיביים שהראו מעבר לכל ספק, שבדיקת דם סמוי בצואה פעם בשנה יכולה להוריד את התמותה מסרטן המעי הגס בשיעור שבין 15%

ל-30% בתנאי שתוצאה חיובית תגרור ביצוע קולונוסקופיה. כשמחקרים אלו קובצו עם מחקר שוודי

ל-Meta-Analysis נמצאה ירידה בתמותה בין 16% ל-23%, בעוד שמחקר אחר עם 18 שנות מעקב דיווח על ירידה של 21% בתמותה מסרטן המעי הגס בבדיקת דם סמוי בצואה המבוצעת פעם בשנתיים. עם זאת, יש לזכור שהרגישות המדווחת לסרטן משתנה מאוד ונעה בין 30% ל-90%. במחקר שבו השוו בין שני סוגי בדיקות לדם סמוי (Guaiac ואימונוהיסטוכימיה) נמצא שהתוצאות הטובות ביותר התקבלו בשילוב של שתיהן, עם רגישות של 66% וספציפיות של 97%.

 

פרט לרגישות הנמוכה שמשמעותה פספוס מקרי סרטן, קיימות עוד מספר מגבלות לבדיקת דם סמוי כבדיקת סקר לסרטן. המדובר בצורך לבצע קולונוסקופיה אבחנתית במקרים שבהם הבדיקה חיובית, והעובדה שמקור הדם יכול להיות ממקור תזונתי או דימום מכיב או ארוזיה במערכת העיכול עקב שימוש ב-NSAIDs.

בסופו של דבר, בדיקת דם סמוי בצואה מאפשרת גילוי מוקדם של סרטן יותר מאשר מניעת סרטן וזאת כיוון שאדנומות נוטות לדמם לסירוגין, דבר המקשה על גילוים בבדיקה זו. לכן, בדיקת צואה לדם סמוי היא אפשרות רצויה בעיקר כאשר לא ניתן לבצע קולונוסקופיה. אם היא מבוצעת כבדיקת סקר, יש לבצע 3 בדיקות מפעולות מעיים שונות. בכל בדיקה יש ליטול3 דגימות צואה. בדיקה בודדת שמבוצעת בזמן בדיקה רקטלית במשרד הרופא אינה מספקת. כאמור, בדיקה חיובית חייבת לגרור ביצוע קולונוסקופיה ואם מבוצעת קולונוסקופיה, אין צורך לחזור על בדיקת הצואה לדם סמוי (5). יש להדגיש שאם יש תסמינים מחשידים כמו שינוי בפעולות מעיים, דמם רקטלי או אנמיה, אסור לבצע בדיקת דם סמוי אלא אך ורק קולונוסקופיה. כמו כן, אם יש דם גלוי, בדיקת דם סמוי משוללת כל היגיון ואין לבצע אותה.

 

 

בדיקות נוספות

 

קולונוסקופיה וירטואלית (נקראת גם: CT Colonography): בבדיקה זו מבצעים סקירה של המעי הגס לאחר הכנה הדומה לזו הניתנת לקולונוסקופיה וניפוח של המעי באוויר. הרגישות של הבדיקה נעה בין 55% ל-100% והסגוליות 98%-94% לגילוי פוליפים הגדולים מ-1 ס”מ או גידולים ממאירים. התוצאות הרבה פחות טובות כשמדובר בפוליפים הקטנים מ-1 ס”מ. התוצאות נמצאות בתלות בשיטות המחקר, האוכלוסייה הנבדקת, ומיומנות הרופאים המבצעים ומפענחים את התוצאות. יש לזכור, שבכל המחקרים הללו הבדיקה הושוותה לקולונוסקופיה. בדיקה זו עדיין לא הוכיחה ירידה בתחלואה או בתמותה מסרטן, ועד להוכחתה כיעילה למטרה זו לא ניתן להמליץ עליה כבדיקת סקר לגילוי מוקדם ומניעה של סרטן המעי הגס. עם זאת, ייתכן שבדיקה זו תהיה יעילה לאנשים המסרבים לעבור קולונוסקופיה או שעברו בדיקה חלקית בלבד של המעי הגס.

בדיקת DNA בצואה: בדיקת דם בצואה תמיד תהיה מוגבלת לגילוי מוקדם כיוון שאדנומות נוטות לדמם לסירוגין. לעומת זאת ה-DNA מופרש בצואה באופן רציף ועל ידי שימוש בשיטות אמפליפיקציה ניתן לזהות DNA אף בכמויות קטנות ביותר. החיסרון הוא בכך שצריך להשתמש במספר סמנים של סרטן מכיוון שאף סמן בודד לא הוכח כיעיל. בשנת 2000יAlqhuist וחבריו פרסמו נתונים על בדיקה שנקראת EXACT Multi-Target Assay Panel, הבוחנת 15 מוטציות נקודתיות בA,APC ,p-53-k-ras. כמו כן, מוטציות ב-BATי26 וב-DNA ארוך נבדקו גם כן. התוצאות הראו רגישות של 91% לסרטן ו-82% לאדנומות גדולות עם סגוליות של 93%. מחקרים דומים בהמשך לא הצליחו להגיע לתוצאות דומות, ודיווחו על אחוזים נמוכים יותר שבין 53% ל-67% לסרטן. שימוש בפחות סמנים הראה ירידה משמעותית בתוצאות. בדיקה זו רגישה יותר מבדיקת דם סמוי בצואה, אך יקרה הרבה יותר. עם זאת לא ברור מהו המספר המינימלי של סמנים שנצטרך להשתמש בהם על מנת להגיע לאיזון טוב בין רגישות מקסימלית ומחיר אטרקטיבי. נכון להיום בדיקה זו אינה נכללת בהמלצות למניעת סרטן. ייתכן שעם שיפור השיטה בעתיד מקומה יהיה מובטח.

סקר לאוכלוסייה בסיכון גבוה

לקבוצה זו שייכים אנשים עם היסטוריה אישית או משפחתית של FAP או HNPCC או עם היסטוריה משפחתית של סרטן המעי הגס או פוליפים אדנומתותיים.

FAP: לאנשים החולים במחלה זו סיכון של 100% לפתח סרטן המעי הגס עד גיל 50. לחולים עם אבחנה קלינית של FAP ולבני משפחה מדרגה ראשונה יש להציע בירור גנטי. בבדיקות הקיימות היום ניתן לאתר מוטציה בגן ה-APC האחראי

לכ-80% מהמקרים של המחלה. אם אותרה מוטציה, כל בני המשפחה מדרגה ראשונה מוזמנים לבצע בדיקה גנטית החל בגיל 10. אנשים שנמצאו כנשאים של המוטציה צריכים לעבור סיגמואידוסקופיה שנתית החל בגיל 10 וניסיון לכרות את כל הפוליפים. בדרך כלל סביב סוף העשור השני לחיים מומלץ לבצע כריתה כירורגית של המעי הגס עקב מספר רב של פוליפים, זאת כמניעה של סרטן (איור). נוסף על כך, החולים הללו לעבור בדיקות של מערכת העיכול העליונה לאיתור פוליפים בקיבה, בתריסריון ובאזור סביב האמפולה ע”ש ווטר. ההמלצה היא להשתמש באנדוסקופ עם מראת צד.

 

אנשים במשפחות שבהן אותרה המוטציה, ושנבדקו ולא נמצא פגם גנטי, נחשבים כבריאים וכלולים באותן הנחיות לאבחון מוקדם כמו האוכלוסייה הכללית שנמצאת בסיכון ממוצע.

בני משפחות עם FAP שבהם לא ניתן לבצע בדיקה גנטית או שהפגם לא אותר, צריכים לעבור סיגמואידוסקופיה החל בגיל 10, בתדירות של פעם בשנה. אם בבדיקה נמצאו פוליפים, הם מאובחנים כ-FAP על פי קריטריונים קליניים. אם הבדיקה שלילית, צריכים לחזור עליה פעם בשנה עד גיל 40 שנה. מעל גיל זה יש לבצע בדיקה קולונוסקופיה פעם ב-3 שנים לאיתור מיקרים של Attenuated FAP.

 

HNPCC: מחלה זו מתבטאת בהופעה מוקדמת של סרטן המעי הגס (במומצע גיל 44 שנה) ולרוב בצד ימין של המעי. במחלה זו קיים שינוי באחד הגנים האחראים על תיקון ה-DNA שגורם ל-Microsatelite Instability) MSI), שבעקבותיו יש נטייה להתפתחות סרטן. בכ-90% מהמקרים מדובר במוטציה באחד משני הגנים MLH1 או MSH2. האבחנה הקלינית היא על יד הקריטריונים על שם אמסטרדם או הבטסדה. היום מומלץ לבצע בדיקה אימונו-היסטוכימית לאיתור חסר בחלבון או MSI בגידולים הסרטניים של אנשים עם חשד קליני ל-HNPCC. איתור MSI או חסר בחלבון יגרור ביצוע בדיקה גנטית לאיתור ה-Germ Line Mutation באחד מהגנים האופייניים למחלה. אם מוטציה אותרה, על כל הקרובים מדרגה ראשונה להיבדק (בדיקת דם). אם לא ניתן לאתר את הגידול לצורכי בדיקה, ניתן לבצע בדיקה גנטית לאדם החולה. על אנשים עם חשד ל-HNPCC לעבור קולונוסקופיה פעם

בשנה-שנתיים החל בגיל 25-20 או 10 שנים צעירים יותר מגיל האבחנה של האדם הצעיר ביותר במשפחה שחלה בסרטן המעי

הגס (5). מגיל 40 מומלץ לבצע קולונוסקופיה פעם בשנה. על החולים הללו לבצע גם בדיקות נוספות לאבחון מוקדם של סרטן הקיבה, ובנשים סרטן הרחם. הוראות אלו לא יפורטו כאן.

אנשים עם היסטוריה משפחתית של סרטן המעי הגס או פוליפים, כלומר: אנשים עם קרוב משפחה אחד או יותר מדרגה ראשונה שחלה בסרטן המעי הגס, נמצאים בסיכון של פי 4-2 לפתח מחלה זו ביחס לאוכלוסייה הכללית.

 

במחקר שכלל יותרמ-46 אלף איש ופורסם לאחרונה על ידי משרד הבריאות, נמצא כי בקרב משפחות יהודיות, צאצאים לחולי סרטן המעי הגס, קיים סיכון כפול לחלות במחלה. בקרב משפחות ערביות שיעור זה אף גבוה יותר ומגיע לפי 3.14. בארצות המערב הסיכון היחסי הוא 2 כשמדובר בקרוב משפחה עם פוליפ אדנומתותי ו-2.25 במקרה של סרטן. הסיכון עולה ל-8.87 כשהאבחנה הייתה לפני גיל 45. בכל מקרה כל קרובי המשפחה מדרגה ראשונה צריכים לעבור קולונוסקופיה בגיל 40, או בגיל שהוא

 

10 שנים פחות מגיל החולה הצעיר ביותר במשפחה. קולונוסקופיה נוספת יש לבצע כעבור 5-3 שנים אם קרוב המשפחה היה צעיר מ-60 שנה בזמן אבחנת הסרטן. אם קרוב המשפחה היה מעל גיל 60, קולונוסקופיות מעקב הן על פי ההוראות לאוכלוסייה כללית. לאנשים שלהם קרוב משפחה בדרגה ראשונה שנמצא אצלו פוליפ אדנומתותי לפני גיל 60, מומלץ לעבור קולונוסקופיה ראשונה בגיל 40, או בגיל שהוא 10 שנים מוקדם יותר מגיל האדם הצעיר ביותר במשפחה שאצלו אובחנו האדנומות. במקרה זה יש לבצע קולונוסקופיית ביקורת כעבור 5 שנים.

 

החלפת מפרק באגן- רשלנות רפואית?

עשו לי ניתוח החלפת מפרק באגן בפרוטזה זמנית וכעבור שנה אמורים לשים פרותזה קבוע, לאחר הניתוח הרופא הרשה לי ללכת אך לא לדרוך על הרגל המנותחת, כאשר הגיע הפיזיותרפיסטית העמידה אותי על הרגליים ואמרה שאני יכול לדרוך על הרגל בתנאי שאלך עם מקל הליכה, ברור כי שמעתי בקולה ולמרות הכאבים הנוראיים השתדלתי כמה שיותר ללכת. כאבים העזים נמשכו חודשיים וחשבתי שכך אמור להיות ואך התעלפתי מהכאב הבלתי נסבל, הגעתי לרופא המטפל בקופת חולים מכבי, הרופא הפנה אותי לצילום , כאשר קיבל את התוצאות הוא היה מופתע לגלות שהפרותזה לגמרי שבורה ותקוע בתוך הרגל בבשר והסביר זאת ע”י כך שאמר שאסור היה בשום פנים ואופן לדרוך על הרגל!, מה שהיה ברור כי זה המקור לכאבים, ולאחר מכן שלח אותי לניתוח חוזר שיתקיים ב 28.10.09, כרגע לא ידוע האם הניתוח יהיה בהחלפת פרותזה זמנית או קבוע וזה תלוי בתוצאות הבדיקות שערכו לי. זה ברור כי הפיזיותרפיסטית לא הדריכה אותי נכון כיצד בדיוק עלי להתנהג לאחר הניתוח והיא המקור לשיברון הפרותזה, איני יכול להסביר את הכאבים הבלתי פוסקים שאני עובר, אני לא יכול לישון בלילות. אני מבקש ממך עזרה, אני לא יכול להמשיך כך..  אם אתה יכול לתת לי הערכה  לתביעה אני מאוד אשמח, וגם להשיב לי האם תוכל לטפל בתיק ומהם התנאים שלך .
בתודה מראש, ולדימיר.
נ.ב האם אתה מטפל בתביעות רשלנות רפואית? אילו פיצויים ניתן לקבל?

שבירת אצבע טיפול רפלקסולוגי רשלנות רפואית

נשברה לי האצבע כתוצאה מטיפול רפלקסולוגי במכבי טבעי. האם ניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית לקבלת פיצויים נגד קופ”ח מכבי? לדעתי קופת חולים אשמה במקרה כזה

רשלנות רפואית שיליה שילייה

נולדו לי תאומות , 2 השיליות הוצאו ובשלייה השנייה היה נראה כאילו נבחנה הרבה זמן וקיימת בעייה כלשהי.אגב שוחררתי יום מאוחר יותר עקב לחץ דם מאוד גבוה לאחר הלידה עם המשך כדורים בבית.
ב10 לנובמבר – כעבור 19 יום בשעה 15:00 התחיל דימום וגינלי בלתי פוסק (ברז מיים) במשך שעה מלווה בגושי דם ענקיים ,אמבולנס פינה אותי לבית החולים שם גילו שאריות מכובדות של שילייה שהוצאה בנתוח גרידה
אשמח ליעוץ

Recherchearbeiten, https://bachelorschreibenlassen.com wirtschaftliche- und rechtliche zusammenhnge, sowie das aufarbeiten und selektieren groer informationsfluten sind mir durch mein studium mehr als nur in fleisch und blut bergegangen

רשלנות רפואית באבחון סרטן- אבחון מאוחר של גידול

רשלנות רפואית באבחון סרטן

תביעות רשלנות רפואית רבות מוגשות בגין איחור באבחון של סרטן או אי גילוי גידול ממאיר או שפיר. אם כתוצאה מאותו גילוי מאוחר, חלה התפשטות של מחלת הסרטן או שנוצרו גרורות, קמה לחולה עילה להגשת תביעת רשלנות רפואית.

גידולים ממאירים, או סרטניים, כוללים גם קרצינומה וסרקומה. התפשטות של תאים סרטניים (גרורות) נעשית דרך זרם הדם או תעלות הלימפה, או דרך חללי גוף, וכך נוצרים גידולים משניים באזורים מרוחקים מן הגידול המקורי. לכל גידול ראשוני יש דפוס התנהגות ודפוס התפשטות משלו. הטיפול בסרטן תלוי בסוג הגידול, באתר הגידול הראשוני ובמידת התפשטותו. הטיפולים המקובלים כוללים ניתוח, כימותרפיה או טיפול קרינתי.

להלן מידע כללי אודות גילוי גידולים:

אבחון מוקדם – חלק מהגידולים שכיחים באופן יחסי בכל האוכלוסיה, כך שנהוג לבצע בדיקות סקר בלי קשר לגורמי סיכון מיוחדים, למשל: בדיקת PAP או
ממוגרפיה בנשים, ובדיקת PSA לגילוי מוקדם של סרטן הערמונית בגברים.

גידולים אחרים שכיחים יותר בקבוצות מסוימות, כך שאת בדיקות האיתור עושים בהקפדה יתרה בקבוצות אלו; למשל, תצפית המעי הגס (קולונוסקופיה) באנשים שקרובי משפחה שלהם מדרגה ראשונה לקו בגידול ממאיר זה.

סרטן השד

ממוגרפיה אחת לשנה החל מגיל 40 שנה בדיקה גופנית של השד אחת לשלוש שנים בנשים בנות 40-20 שנה ואחת לשנה בנשים מעל גיל 40 בנשים הנמצאות בסיכון מוגבר לסרטן שד (למשל, סרטן זה בקרובי משפחה מדרגה ראשונה) יש לשקול התחלת ביצוע ממוגרפיה לפני גיל 40 שנה

סרטן הערמונית

בדיקת PSA ובדיקה גופנית (דרך פי הטבעת) אחת לשנה בגברים בני 50 שנה ומעלה או מגיל 45 שנה ומעלה בגברים עם גורמי סיכון (סיפור משפחתי)
אבחון וניטור הטיפול בדיקות הדמיה (רנטגן) מסייעות לאיתור מיקום הגידול וגרורותיו. הבדיקה באמצעותה מאבחנים באופן סופי את סוג הגידול ואת התפשטותו המקומית היא ביופסיה שנעשית בניתוח או בלקיחת רקמה באמצעות מחט. לעיתים ניתן להסתפק בבדיקה של תאים (ציוטולוגיה). במקרה זה נלקחים התאים בדרך כלל באמצעות מזרק, אולם לעיתים מבצעים את הבדיקה ישירות על נוזלי גוף כמו שתן, כיח וכדומה.
ספירת דם, בדיקה כימית של תפקודי הכליות ואנזימי הכבד, וכן רמת המלחים בדם מסייעים לניטור תופעות הלוואי של הטיפול, בעוד בדיקות ספציפיות של
סמני גידול עשויות לנטר את יעילות הטיפול.

סרטן המעי הגס

בדיקת דם סמוי בצואה אחת לשנה החל מגיל 50 שנה צילום עם ניגוד כפול (חוקן בריום מיוחד) אחת לחמש שנים החל מגיל 50 שנה תצפית המעי הגס והחלחולת (קולונוסקופיה) אחת לעשר שנים החל מגיל 50 שנה או בכל מקרה בו אחת הבדיקות הקודמות חיובית יש להתחיל את הבדיקות לגילוי מוקדם של סרטן המעי הגס כאשר יש היסטוריה אישית של דלקת כיבית של המעי הגס, פוליפים של המעי הגס, או סיפור משפחתי של סרטן המעי הגס בקרובים מדרגה ראשונה.

סרטן צוואר הרחם

בדיקת PAP אחת לשנה החל משלוש שנים לאחר קיום יחסי מין בפעם הראשונה או מגיל 21 שנה ואילך בדיקת PAP אחת לשלוש שנים בנשים מגיל 30 שנה ואילך במידה והיו שלוש בדיקות PAP תקינות.

להערכת סיכויי תביעתך, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון המייצגת מאות נפגעי רשלנות רפואית, בטלפון: 0524787850 או במייל: legal1@bezeqint.net

Harvard business school https://dissertationauthors.com/ professor clayton christensen, broadly known as a scholar of disruptive innovation, see this evolution in moocs as an exciting step forward for the concept

רשלנות רפואית- מחלת סרטן אצל ילדים

רשלנות רפואית- סרטן אצל ילדים– גידולים ילדים

מחצית מגידולי המוח אצל ילדים מאובחנים באיחור, כאשר יותר מרבע מהם מאובחנים באיחור משמעותי, כך עולה ממחקר שנערך בבית החולים איכילוב. איבחון מוקדם של גידולים מצמצם את האפשרות לנזק בלתי הפיך, מונע התפשטות של הגידול ומונע סבל מהילדים החולים. האבחון המאוחר עלול לגרום לנזק עצבי מצטבר ולנזקים חריפים אחרים.

את המחקר ערכו פרופ’ שלומי קונסטנטיני, ורד שי וליאנה בני, ממחלקת נוירו כירורגיה בבית החולים לילדים “דנה” באיכילוב והוא הוצג בסוף השבוע הכנס של החברה הישראלית ל-נוירוכירורגיה.

הזמן הממוצע מתחילת הופעת התסמינים ועד לאבחון היה שמונה חודשים, כאשר במחצית מהמקרים נמצא איחור באיבחון שגרם נזק לילדים המטופלים וב-27 אחוז מהילדים נמצא איחור משמעותי באבחון. הסיבות לאיחור באבחון היו אבחנה לא נכונה למרות שהילד התלונן על סימפטומים קלאסיים לגידול ושליחה של הילד החולה לבדיקות הדמייה מאוחרת, למרות שהיתה אינדיקציה ברורה לכך שמדובר בגידול.

החוקרים בדקו את תיקיהם הרפואיים של 330 ילדים שסבלו מגידולים במוח וביצעו עם הוריהם ראיונות טלפוניים. גילם הממוצע של הילדים שנותחו היה שמונה שנים. הסימפטומים עליהם התלוננו מרבית הילדים שסבלו מגידולים במוח היו הקאות וכאבי ראש, מחציתם עברו בדיקה גופנית שהוגדרה תקינה. לחמישית מהם היתה הפרעה שמקורה בעצב הראייה ושניתן לאבחנה בבדיקת עיניים.

אחד הממצאים המעניינים עליהם מצביעים החוקרים הוא שדווקא ילדים שנשלחו לבדיקה של רופאים מומחים (נוירולוג, רופא עיניים, רופא משפחה) היו בסיכון לאבחון מאוחר יותר.

עו”ד ענת מולסון המייצגת מאות נפגעי רשלנות רפואית, טוענת כי אצל ילדים האיחור באבחון סרטן או גידול שפיר הינו קריטי יותר מאשר מבוגר ובמידה ונגרם נזק ממשי עקב האיחור, קמה לילד ולהוריו עילה להגשת תביעת רשלנות רפואית. תביעות מסוג זה הוכרו ע”י בתי המפשט בישראל במספר רב של פסקי דין. על מנת להגיש תביעה, יש להצטייד במסמך המהווה חוות דעת רפואית ע”י מומחה בתחום האונקולוגיה בד”כ, אליו פונה עורך הדין.

לשאלות בנושא, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה בצד שמאל למעלה

When making initial contact about the account be sure to include a https://topspyingapps.com/how-to-track-a-cell-phone-location-for-free/ link to the profile