דחיית תביעה על רשלנות רפואית בניתוח ביופסיה (FNA) מהצוואר

בית משפט השלום בתל אביב – יפו
08 אוגוסט 2012
ת”א 33590-07 שרגורודסקי מיכא נ’ קופת חולים הכללית של העובדים בא”י בפני
כב’ סגן הנשיא השופט אליהו קידר
תובע
1. שרגורודסקי מיכא
נגד
נתבעת
1. קופת חולים הכללית
פסק דין לפני תביעה שעניינה הרשלנות הרפואית נטענת בנוגע לביצוע ניתוח ביופסיה (FNA) מהצוואר.
התובע יליד 1973, הנדסאי אלקטרוניקה במקצועו. סבל מנפיחות בצוואר עובר לפנייתו אל רופאי הנתבעת. על כן, בתאריך 27/6/04 פנה התובע לד”ר קמינסקי לבדיקה- בתלונות על כאבים ונפיחות בצוואר. ד”ר קמינסקי מצאה בבדיקתה כי התובע סובל מנפיחות בבלוטת רוק תת לסתית משמאל והפנתה את התובע לבדיקת ביוכימיה והמטולוגיה וכן להתייעצות עם מומחה א.א.ג. ולמכון רנטגן. תוצאות בדיקת סונר בית השחי והצוואר הדגימה מספר רב של בלוטות לימפה, הגדולה מהם:4 ס”מ ורובם בצורה שאינה תקינה. ביום 29.6.04 בוצעה הכנה ל FNA ובאותו יום בוצעה בתובע בדיקת הביופסיה כמור מהצוואר. טענות התובע בכתב התביעה:
התובע טוען כי לא תועד כהלכה ביצוע הליך הניקור על ידי ד”ר קמינסקי, אלא רק בדיעבד נכתבו ממצאי הבדיקה הגופנית ללא אזכור של מהלך הבדיקה. על פי תעודה רפואית מיום 29.6.04 תועד כי לתובע בוצעה בדיקת ניקור בקשרים בצוואר משמאל והחומר נשלח לבית החולים “מאיר”. על פי התעודה נימוש גוש מוגדר יחסית בצוואר העליון משמאל מתחת לזווית הלסת התחתונה משמאל. לא נימושה הגדלה של קשרי הלימפה כפי שזו תוארה באולטרא סאונד של האונה הימנית של בלוטת המגן. על פי רישום במרפאה מיום 30.6.04 הופנה התובע על ידי ד”ר פרידמן לביצוע בדיקת CT צוואר ללא חומר ניגוד וכן לבדיקת מיפוי בלוטת המגן. על פי הרישום בתיעוד הרפואי מתעד ד”ר פרידמן כי התובע סובל חמישה ימים מחום והזעות לילה וכי התובע עבר ביופסיה. — סוף עמוד 1 —
התובע מצביע גם על תיעוד רפואי מיום 5/7/04 שניתן על ידי ד”ר פרידמן לפיו התובע סובל מזה שבועיים לפחות מנפיחות, גוש בצוואר משמאל מלווה בחום, חולשה והזעות לילה. שם נכתב גם כי: “לפני כשבוע נלקח לתובע בדיקת ביופסיה והחומר נשלח לפתולוגיה בבית חולים מאיר אבד”. על פי תעודת חדר מיון מיום 5/7/04 עולה כי התובע ביצע בדיקת ניקור FNA אך התשובה אינה בנמצא. על פי אבחנה שנכתבה על ידי רופא א.א.ג התובע סובל מלמפיודנוסתיה זיהומית והמלצתו לבצע סורולוגיה ל- EBV מחלת הנשיקה ול- CMV וכן לבדוק גורמים אחרים ללמפדיניטים. וגם בתעודת חדר המיון נכתב: “ולאחר מכן FNA התשובה אינה נמצאה”. התובע טוען כי הבדיקה כאמור אבדה.
התובע טוען כי בתיעוד הרפואי נכתב כי ניתנה תשובה טלפונית ביום 6/7/04 מאת ד”ר רוכוורגר כי יש חשד כי התובע סובל ממחלת ההודג’קין. בוצע בירור לגבי תוצאות בדיקת הניקור ונמסר לו כי הבדיקה ו/או התוצאות אבדו וכי מחר תהיה תשובה סופית. כאשר התובע שמע את החשד כי מחלת הסרטן מקוננת בו הוא נכנס ללחץ ומצבו הנפשי התדרדר שכן הוצג בפניו מצג כי ימיו ספורים. התובע הוחתם ביום 6.7.04 על טופס הסכמה לניתוח לכריתת חלק מהבלוטה בצוואר לצורך בדיקה פתולוגית. ביום 7/7/04 הוכנס התובע לניתוח בהרדמה כללית לשם הוצאת חלק מהגוש לשם ביצוע ביופסיה. על פי גיליון הניתוח בוצע חתך רוחבי בצוואר עליון משמאל, בוצעה הפרדה על פני שכבות, נמצאו קשרי לימפה מוגדלים, נלקחה דגימה מבלוטת הלימפה ובוצעה סגירה של האזור המנותח.
התובע טוען כי, נוכח כך שבוצע בו ניקור, הניתוח היה מיותר והוא בוצע אך בשל מחדל הנתבעת אשר איבדה את חומר הבדיקה או את תוצאותיה כמו כן התובע טוען כי יכול היה להימנע גם מתקופת האשפוז, וזאת לו היו עורכים לתובע בדיקות דם כדי לברר את סיבת חומו והזעות הלילה והנפיחות בצוואר וכן לו היו בודקים את דגימת הניקור ולא היו מאבדים אותה.
התובע טוען כי הוא נותח על בסיס החשד למחלת ההודג’קין לאחר בדיקת ניקור, ושישה ימים קודם נתן בדיקת דם, אולם לא צוין כי דם נלקח ממנו ולא צוינו תוצאות הבדיקה וכן על פי המסמך לא נמצאו סימנים לגידול, ואובחן כי מדובר בסימנים תגובתיים לדלקת.
התובע טוען כי במכתב מיום 8/7/04 נכתבו בו ממצאים שהתגלו לתובעת רק לאחר חמישה ימים מיום הפקת המכתב, צוין כי התובע עבר בדיקת דם ביום 1/7/04 אך הפענוח נעשה ביום 1/7/04 וביום 12/7/04 ועל כן לא ברור לתובע כיצד יכולה הייתה הנתבעת לציין ביום
— סוף עמוד 2 —
8/7/04 את תוצאות הבדיקה שהופקו חמישה ימים לאחר מכן- על כן טוען התובע לזיוף במסמך. התובע טוען כי במהלך כל התקופה סבל מהזעות ומחום ורופאי הנתבעת לא הצליחו לאבחן את מקור התופעות. לאחר הניתוח סבל התובע מהפרשות מוגלתיות מכאבים בזמן הבליעה . נאלץ להוציא התפרים ולהיות במעקב רפואי.
התובע טוען כי רק ביום 1/8/04 אובחן כסובל ממחלת הנשיקה ואין לו כלל את מחלת ההודג’קין. התובע טוען כי הנתבעת התרשלה כלפיו בכך שלא אבחנה כראוי את מחלתו וביצעה בו טיפולים חודרניים לשווא. התובע יטען כי הנתבעת לא ביקשה את הסכמתו לביצוע בדיקת הניקור, לא ביצעה בדיקות דם ולא פעלה בסבירות רפואית נדרשת.
התובע טוען כי הנתבעת ביצעה בו מעשי תקיפה משביצעה בו טיפולים מיותרים וכן הוא טוען לפגיעה באוטונומיה. התובע טוען כי הנתבעת התרשלה בפענוח תוצאות, באיבוד הבדיקה שביצע בהתבסס על שיחה טלפונית בוצע בו ניתוח ובאי הפעלת שיקול דעת רפואי סביר בנסיבות העניין. התובע טוען כי במהלך כל הזמן הזה לא קיבל כל טיפול בגין מחלת הנשיקה ממנה סבל.התובע מבקש בתביעתו כי בית ה משפט יפסוק לו פיצויים עונשים בגין רשלנותה של הנתבעת וכן בעבור הפסדי השכר בעבור החודשיים בהם לא עבד וכן בעבור הוצאות נסיעות והוצאות נלוות. טענות ההגנה:
הנתבעת טוענת כי בדיקת ה-FNA לא אבדה כלל והייתה בידיעת הרופאים המטפלים ותוצאות הבדיקה אכן הראתה כי מדובר כנראה בחשד למחלת ההודג’קין ועל כן הומלץ לעשות בדיקת ביופסיה. הנתבעת טוענת כי רופאיה כלל לא התרשלו ופעלו על פי שיקול דעת רפואי סביר.
הנתבעת מבקשת כי התביעה תידחה על הסף- התובע לא תמך את תביעתו בחוות דעת רפואית כנדרש ולמעשה לא צרף חוות דעת כזו. בהעדר חוות דעת רפואית לתמיכה בטענות הרפואיות שמעלה התובע בכתב תביעתו , וזאת בניגוד לתקנה 127 ותקנה 137 לתקנות סדר הדין האזרחי , התשמ”ד-1984. מסכת הראיות שעמדו בפני בית משפט זה: חקירת התובע:
— סוף עמוד 3 —
העיד כי חש בכאבים ונפיחות בצוואר בסמוך לסוף חודש יוני 2004, בתאריך 27, חש בנפיחות בצוואר בצד שמאל, כאבים בכתפיים, חולשה, הזעות בלילות חום נמוך שלאטו עלה. הגוש גם היה גלוי לעין והיה ניתן לראות כי הייתה נפיחות בצוואר. על כן פנה לרופאת המשפחה. ולאחר בדיקה אצלה הופנה לרופא א.א.ג. שלמחרת הבדיקה ביקר אצל ד”ר קמינסקי רופאת א.א.ג. . האחרונה הפנתה אותו לאחר בדיקתה לבדיקת אולטרא סאונד. את בדיקת האולטרא סאונד ביצע יום למחרת ההפניה. ויום לאחר מכן שב אליה עם התוצאות.
באותו יום ביצעה לו את הבדיקה הציטולוגית FNA באמצעות מזרק דק הוציאה חומר במקום שהייתה הבלוטה. התובע העיד כי מדובר היה בבדיקה כואבת. לאחר מכן החומר נשלח למעבדה. ידע כי מדובר בבדיקה שתכליתה לבדוק במעבדה את החומר שנשאב ושזו תהיה בדיקה כואבת. למחרת העיד כי הלך לד”ר פרידמן, רופא משפחה, וביום 1.7.04 ביצע בדיקות דם. רופא המשפחה אמר כי הבדיקה של ד”ר קמינסקי אבדה ועליו לפנות למיון.
התובע העיד כי ד”ר רוכנווגר טלפן למעבדה בנוכחותו. התובע העיד לעניין השיחה הטלפונית ששמע כי: “אני לא שמעתי מה הוא דיבר בטלפון, הוא אמר לי: אמרו לי תיסע מהר למאיר בשביל שיעשו לך ניתוח, יש חשד לסרטן. הוא אמר תיסע לבית החולים , צריכים לעשות לך ניתוח, צריך לעשות לך מהר, יש חשד להודג’קין” (פרוטוקול 31/1/2011 עמוד 46 ש’ 17-23). על כן אושפז ב-6/7/04 ונותח ביום 7/7/04. התובע העיד כי אינו יכול לדעת אם הרופאים ביררו את תשובות הבדיקה או לא רק ידע כי אין מסמך כתוב לפניהם. תצהיר ד”ר מרינה קמינסקי: רופאת א.א.ג בקופת חולים כללית
הצהירה כי התובע הגיע למרפאתה ביום 28.6.04 בעקבות הפנית רופאת משפחה. בבדיקתה מצאה גוש רך, נע במישוש ללא מעורבות של עור בצוואר עליון אמצעי משמאל בלוטות הרוק הפרישו רוק ולא נמושה אבן ברצפת הפה. הפנתה את התובע לבדיקת אולטרא סאונד ולמחרת הוא חזר אליה עם תוצאות הבדיקה אשר הדגימה מספר רב של בלוטות לימפה כאשר הגדולה ביניהן היתה 4 ס”מ , רובם בצורה לא תקינה. כמו כן נמצא קשר 0.5 ס”מ באונה ימנית של התירואיד. באותו ביקור הצהירה כי ביצעה אנדוסקופיה פיבר אופטי .
הצהירה כי הממצאים בבדיקה הקלינית וכן בבדיקת האולטרא סאונד העלו מיד חשד מדאיג לגידול בצוואר הואיל והם מהווים ממצאים חריגים ומדאיגים . בנסיבות כאלה יש לבצע בדיקת FNA. ביצעה הבדיקה לאחר מתן הסבר והסכמת התובע. — סוף עמוד 4 —
הצהירה כי בדיקת FNA היא בדיקה פשוטה המבוצעת במרפאה למעשה מדובר על ניקור הבלוטה לצורך שאיבת חומר מהמקום החשוד . החומר נשלח למעבדה לפענוח. מדובר בבדיקה אשר אינה שונה במהותה מבדיקת דם .
הצהירה כי ממצאים של צבר בלוטות הלימפה בצוואר, חד צדדי המלווה בכאבים בכתפיים ללא כאבי לוע או חום בהתחשב בגילו של התובע העלה חשד לתהליך גידולי ואינו אופייני למחלת הנשיקה בשלב ראשוני זה. בנוסף, הצהירה כי גם אם הייתה מבצעת בדיקת דם לבירור מחלת הנשיקה הרי בשלבים מוקדמים אלו תוצאות הבדיקה לא היו יכולות להיות חד משמעיות ועל כן ממילא היה צורך לבצע את בדיקת ה- FNA נוכח החשד לגידול. הראיה לכך היא כי תוצאות הדם מבדיקת דם מיום 1.7.04 התקבלה תשובה שלילית בבדיקה הבודקת מחלת הנשיקה. חקירת ד”ר קמינסקי:
העידה באשר להליך שליחת הבדיקה למעבדה: כי לאחר לקיחת החומר היא מוציאה סלייד עליו כתובים פרטי החולה והכל נכנס לשקית עם טופס נלווה. את השקית נותנת לאחות אשר אמונה על שליחתה למעבדה. העידה כי ראתה את התובע פעמיים, פעם ביום 28.6.04 אז שלחה אותו לבדיקת אולטרא סאונד ופעם ביום 29/6/04 באותו יום ביצעה בדיקת FNA וכן בדיקה אינדיסקופית עם סיב אופטי ושלחה אותו לצילום חזה ויותר מכך לא ראתה אותו. העידה כי היא לא המשיכה את הטיפול כי הייתה בהיריון מתקדם אבל רופא אחר במרפאה המשיך הטיפול. העידה כי החומר שנשאב היה תאים בודדים ובדיקה זו אמינה ואינה מסובכת מבדיקת דם . ההסכמה התקבלה בעל פה מהתובע לא נעשה דבר ללא הסכמת התובע. העידה כי התובע כגבר צעיר הגיע אליה עם בלוטות חד צדדיות מקרינות לכתף ללא חום ללא סימני דלקת, עשתה לו בדיקה גופנית ולא נמצאו סימני דלקת בשום מקום – על כן לא עלה החשש כי מדובר במחלה זיהומית בשלב הזה של האבחנה המבדלת. סבורה כי אם לא הייתה מבצעת את הניקור הייתה מתרשלת. העידה כי פגשה את התובע ב-16/7/04 לאחר הניתוח. העידה כי בדיקות דם בשלב הראשון אינן מורות על מחלת הנשיקה גם אם אדם חולה במחלה זו. העידה כי אם התובע היה מגיע אליה עם חום גבוה, כאבי גרון, שקדים מוגדלים עם תפליט מוגלתית עליהם ובלוטות לימפה צוואריות דו צדדיות – הייתה בהחלט שו] ]>

דחיית אברים מושתלים transplant rejection GVHD

השתלת איבר היא איננה פעולה פשוטה אך לרוב היא מהווה פתרון טוב לחולה לשיפור איכות חייו.

דחיית אברים מושתלים היא סיבוך מוכר של השתלה של שבה תאים ממערכת החיסונית מזהים את השתל כגוף זר הנכנס לתוך הגוף ומגיבים לכך בתגובה אימיונולוגית. קיימות מספר סיבות שיכולות להוביל לדחיית איברים. הבסיס המשותף הוא חוסר התאמה של מערכת החיסונית עם השתל. קיימים שני סוגים של דחיית איברים מושתלים: דחיית איברים חריפה ודחיית איברים כרונית. דחיית איברים חריפה לוקחת חלק ב- 100 הימים הראשונים לאחר ההשתלה. דחיית האיברים הכרונית מתרחשת לאחר 100 ימים מיום השתל. האיברים השכיחים ביותר אשר מעובים בדחיית איברים כרונית הם העור, הפה, הכבד והעיינים. התמונה הקלינית, דחיית איברים אקוטית מאופיינית על ידי פגיעה סלקטיבית בכבד, בעור (פריחה), בריריות, במערכת המעיים. דחיית איברים כרונית מערבת גם פגיעה של רקמת חיבור ובלוטות אקסוקריניות. בדחיי איברים. תסמיני דחיית איברים תלויים במקום ששם התגובה החיסונית מתרחשת. למשל אם התגובה החיסונית מתרחשת במעיים, אז החולה יכול להתלונן על כאבי בטן, הקאות, בחילות, נשילה של דופן הפנימית של הבטן. הטיפול במקרה של דחיית איברים מושתלים נעשה באמצעות סטארואידים, כגון פרדניזון, שתפקידים לדכא את הפעילות של המערכת החיסונית ולהפחית את התגובה הדחייה של מערכת החיסון.

מקרי רשלנות רפואית – דחיית איברים מושתלים:

השתלת מח עצם עלולה להיות לא מוצלחת עקב הישנות של מחלה או עקב תופעות לוואי שהחולה עלול לחוות במהלך ההשתלה. תופעות לואי כוללות דחיית השתל, זיהומים חיידקים, פיטרייתים או ויראלים, סיבוכים נוירולוגים והשפעה שלילית על הכבד והריאות. ניתן להקטין את הסיכוי לדחייה על ידי שימור האיבר בקירור והזלפת נוזלים להפחתת היווצרות של בצקת תאית ויצירת רדיקלים חופשים.

עילות לתביעה ברשלנות דחיית איברים מושתלים:

          סיבוכים בעת ביצוע ההשתלה וחוסר יודע החולה על הסיכונים הטמונים בכך כולל דחייה אקוטית או דחייה כרונית של השתל

          ביצוע אנמנזה חלקית או לא נכונה וכתוצאה מכך רשלנות בהאתמה בין האיבר המושתל לגופו של החולה.

לשאלות על רשלנות רפואית בנושא איברים מושתלים ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה מופיעים בראש העמוד משמאל.

פסק דין ערעור בנושא תסמונת ארב

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

 

ע”א 10069-03-11 ענתיר ואח’ נ’ מדינת ישראל – משרד הבריאות ואח’

25 מרץ 2012

בפני

הרכב כב’ השופטים:

יגאל גריל, ס. נשיא (אב”ד)

יעל וילנר, שופטת

בטינה טאובר, שופטת

המערערים:

1. ענתיר טליע

2. ענתיר למיס

3. ענתיר יוסף

נגד

המשיבים:

1. מדינת ישראל – משרד הבריאות

2. בית החולים הצרפתי נצרת

3. מנהל בית החולים הצרפתי נצרת

4. ד”ר תופיק נסייר

5. MCI מדיקל קונסלטנס אינטרנשיונל בע”מ

6. מגדל חברה לביטוח בע”מ (צד ג’)

פסק דין

א. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב’ השופטת ישראלה קראי-גירון) מיום 30.1.11 בתיק אזרחי 3264/08 לפיו נדחתה תביעתם של המערערים כנגד המשיבים לפיצויי נזיקין בגין נזקים שנגרמו למערערים ו/או מי מהם, עקב המעשים ו/או המחדלים שמייחסים המערערים למשיבים או מי מהם, וזאת, לטענתם, במהלך מעקב ההיריון, וכן בלידתו של המערער מס’ 1, שהוא בנם של המערערים מס’ 2 ומס’ 3.

ב. המערער מס’ 1 נולד בתאריך 21.2.1985, בבית החולים הצרפתי נצרת (המשיב מס’ 2). היתה זו לידתה השניה של אמו, המערערת מס’ 2. הרופא המיילד היה המשיב מס’ 4.

מעקב ההיריון של המערערת מס’ 2 (להלן: “המערערת”) בוצע בתחנה לטיפול באם ובילד בכפר מגאר (להלן: “התחנה”), כשהאחראית על התחנה היא המשיבה מס’ 1 (מדינת ישראל).

— סוף עמוד 1 —

ג. כעולה מכרטיס מעקב ההיריון בתחנה נבדקה המערערת ביום 4.11.84 בשבוע 21 להריונה על ידי אחות התחנה שתיעדה את העבר המיילדותי, ביצעה את הבדיקות השגרתיות, הפנתה לביצוע בדיקות דם, נתנה הסבר לגבי כלכלה, וקבעה למערערת תור לבדיקת רופא ליום 21.11.84. במועד זה, בהיות המערערת בשבוע 23 להריונה, היא נבדקה על-ידי רופא התחנה, וכן הופנתה לבדיקת אולטרא-סאונד בה אובחן העובר במצג עכוז, נשמע דופק, והמערערת הופנתה לבדיקת שתן ותרבית.

ביום 20.1.85, בהיות המערערת בשבוע 32, היא נבדקה על ידי אחות התחנה בבדיקה שיגרתית, והאחות הזמינה בדיקת אולטרא-סאונד נוספת ליום 4.2.85. היא גם ציינה שהבדיקות תקינות, יש תנועות עובר, והיא הזמינה תור לבדיקת רופא לתאריך 25.1.85, ואכן במועד זה, בהיות המערערת בשבוע 33, היא נבדקה, נמצאה במצב טוב, עוּבָּר במצג עכוז, והדופק נשמע.

ד. ביום 25.2.85 שעה 08:00 התקבלה המערערת לחדר הלידה בבית החולים הצרפתי בנצרת, כשהיא בשבוע 37 להריונה, בפתיחה מלאה, והחלק המתקדם היה ב- S+2.

הלידה הסתיימה בזמן קצר ביותר, שאינו עולה על 30 דקות לכל היותר. המערער מס’ 1 נולד בלידת עכוז שבוצעה באופן נרתיקי, במשקל 3,200 גרם, כשציוני האפגר הראשונים שלו היו אמנם נמוכים (2,3), אך השתפרו תוך זמן קצר ל-8.

עוד ביום הלידה התברר שהמערער מס’ 1 סובל משיתוק על שם “ארב” ביד ימין ומכאן תביעת הנזיקין שהוגשה על-ידו ועל-ידי הוריו, ומסכת הראיות בשלמותה נפרשה בפני בית משפט קמא.

ה. המערערים התבססו על חוות דעתו של הגניקולוג פרופ’ מרדכי שרף, ואילו המשיבה מס’ 1 התבססה על חוות דעתו של הגניקולוג פרופ’ אוהל גונן, המשיבים מס’ 2 עד מס’ 5 התבססו על חוות דעתו של הגניקולוג פרופ’ אליעזר שלו.

בנוסף גם העיד בפני בית משפט קמא המשיב מס’ 4, ד”ר תאופיק נסייר, אחות תחנת טיפת חלב במגאר גב’ עוטרה אבו סלאח, וכן ד”ר חיים דר שהוא הרופא הנפתי של קופת חולים. כל אלה העידו בפני בית משפט קמא, זאת כמובן בנוסף לעדותם של שלושת המערערים.

במהלך שמיעת הראיות, ואף לאחריהן, גם הוגשו מסמכים רבים לעיון.

באשר לנכות האורתופדית של המערער מס’ 1 הוגשו חוות הדעת מטעם הצדדים שוויתרו על חקירת נותני חוות הדעת בתחום האורתופדי.

— סוף עמוד 2 —

ו. לאחר שהצדדים הגישו את סיכומיהם בפני בית משפט קמא ניתן פסק הדין בו נקבע שדין התביעה להידחות, הגם שבית המשפט שוכנע כי המערער מס’ 1 (להלן: “המערער”) ניזוק בלידתו ואולם, כך סבר בית משפט קמא, לא הוכח שרופאי בית החולים התרשלו משבחרו ליילד את המערער בלידה נרתיקית. אף לא הוכח, לפי עמדת בית משפט קמא, במידה הנדרשת, כי הנזק שנגרם למערער נגרם במהלך לידתו בשל חילוצו.

עוד סבר בית המשפט שקיימים רישומים מספקים ומתאימים שאינם תומכים בגירסת המערערים, וכן קיימת עדותו של הרופא המיילד (המשיב מס’ 3) שלא נסתרה.

ז. באשר לחוות דעת פרופ’ מ. שרף מטעם המערערים, ציין בית משפט קמא, שזו מבוססת על השערות בלבד ועל ההנחה שקיום נזק של שיתוק על שם “ארב” מחייב את ההנחה שהנזק נגרם מאופן חילוץ היילוד בלידתו.

דא עקא, בית משפט קמא סבר שהשערה זו של פרופ’ שרף נסתרה בעדויות שהובאו בפני בית המשפט, ואף לא נתמכה בעדות פרופ’ שרף עצמו. גם מהירות הלידה ואופן התנהלותה, כמו גם מועד זיהוי המום, סותרים לדעת בית משפט קמא את טענתו של פרופ’ שרף.

גם לא נסתרו האפשרויות האחרות שאפשר וגרמו למום ממנו סובל המערער, ושהועלו על-ידי העדויות שמטעם המשיבים בפני בית המשפט.

ח. בית משפט קמא קמא הוסיף וקבע כי לא הוכח במידה הנדרשת שהטיפול בתחנה במסגרת מעקב ההיריון היה לקוי, וזאת בהתחשב במידע הרפואי הידוע במועד הרלוונטי ובנהלים הקיימים. גם לא הוכח שקיים קשר סיבתי בין מחדלים נטענים בגיליון מעקב ההיריון, והעובדה כי נגרם נזק למערער בלידתו.

בית משפט קמא גם קבע כי הטענות העובדתיות של המערערים באשר להסברים לקויים או חסרים, שנמסרו למערערת במהלך מעקב ההיריון או במהלך שהותה בבית החולים – לא הוכחו.

לעניין זה קיימת לפי קביעת בית המשפט, רק עדות יחידה של המערערת וזו נסתרה בעדותה של האחות המטפלת והרופא המיילד.

לבסוף מציין בית משפט קמא שההתרשמות מעדות המערערת, כמו גם סתירות הקיימות בין עדותה לבין עדות המערער עצמו, או מסמכים אחרים בנושא, אינם מאפשרים קביעת ממצאים עובדתיים רק על סמך עדותה היחידה של המערערת.

ט. המערערים מיאנו להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא והם מערערים על כל קביעותיו ומסקנותיו של בית משפט קמא וסבורים כי הוא שגה בקביעת התשתית הראייתית ובהסקת

— סוף עמוד 3 —

המסקנות המתבקשות מתשתית זו, וזאת הן ביחס למעקב שהתנהל בתחנה, כמו גם ביחס לתהליך הלידה בבית החולים.

עוד טוענים המערערים כי לא ניתנה להם זכות הבחירה באשר לאופן היילוד, לא הוסברה להם משמעות מצג העכוז והסיכונים הכרוכים בכך, ועצם אי מסירת המידע יש בו משום ביטוי לפגיעה בזכות המערערים לאוטונומיה ולקבלת החלטות עצמאיות ומושכלות ביחס לאופן היילוד.

נעיר כאן שהטענה בדבר הפגיעה באוטונומיה צויינה גם בסיפא לסיכומיו של ב”כ המערערים בפני בית משפט קמא, אך היא לא נדונה במסגרת פסק הדין של בית משפט קמא.

י. המשיבים תומכים בקביעות ובמסקנות של בית משפט קמא וסבורים שדין הערעור כנגדם, להידחות.

הצדדים הגישו בפנינו עיקרי טיעון מפורטים, לרבות תיקי מוצגים, ובישיבה שהתקיימה בפנינו ביום 20.12.11 חזרו בפנינו באי כוחם של הצדדים על תמצית טיעוניהם.

י”א. נקדים את המאוחר ונציין כבר עתה שלמעט בסוגייה אחת לא ראינו מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא. כבר עמדנו על כך שבפני בית משפט קמא נפרשה מלוא התשתית הראייתית הרלוונטית, ולפיכך היה לבית משפט קמא היתרון לשמוע את העדים ולהתרשם מעדויותיהם באופן בלתי אמצעי ובכגון דא, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב, אלא במקרים חריגים, ולא זה המקרה שבפנינו (עיינו: ע”א 3601/96 בראשי נ’ עיזבון בראשי פ”ד נב(2) 582, וכן ע”א 640/85 קופר נ’ איגוד המוסכים פ”ד מד(1) 594).

י”ב. בית משפט קמא גם שמע את עדויותיהם של המומחים בתחום הגניקולוגיה, שכל אחד מהם הגיש חוות דעת ולרבות חוות דעת משלימה, זאת בנוסף למסמכים שונים, לרבות ספרות מקצועית שהונחה בפני בית משפט קמא, ועל יסוד כל אלה השתכנע בית משפט קמא שלא ניתן לייחס למשיבים התרשלות, בין אם במעקב ההיריון ובין אם בתהליך הלידה, כשמובהר שהלידה התרחשה בשבוע 37, היולדת הגיעה לבית החולים במצב של לידה פעילה אשר הסתיימה בתוך 30 דקות לכל היותר, וברי שבנסיבות אלה לא היה זמן ולא היתה אפשרות לשקול ביצוע ניתוח קיסרי, כך גם באשר לאפשרות ביצוע היפוך מצג העובר בסמוך ללידה עצמה, הואיל וכמוסבר לעיל המערערת כבר היתה במצב של לידה פעילה (Sּ+2) שהתקדמה במהירות.

י”ג. בית משפט קמא ראה לנכון להעדיף את חוות הדעת של המומחים הרפואיים מטעם המשיבים, פרופ’ אוהל גונן, ופרופ’ אליעזר שלו, על פני זו של פרופ’ מ. שרף מטעם

— סוף עמוד 4 —

המערערים. לא ראינו מקום להתערב בשיקוליו אלה של בית משפט קמא שלא רק עיין בחוות הדעת ובמסמכים הרפואיים הרלוונטיים, אלא גם היתה לו האפשרות להתרשם מעדויותיהם של מומחים אלה באופן בלתי אמצעי.

י”ד. בית משפט קמא הגיע גם למסקנה לפיה לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין השיתוק על שם “ארב” ממנו סובל המערער לבין אופן חילוץ היילוד בלידתו, ואף כאן לא שוכנענו שיש מקום להתערב במסקנה זו של בית משפט קמא.

ט”ו. יחד עם זאת, סבורים אנו שהיה מקום בנסיבות העניין, כפי שהוכחו במהלך שמיעת הראיות בתיק, להתייחס לפגיעה באוטונומיה של הורי המערער מס’ 1, דהיינו, המערערת והמערער מס’ 3, וזאת מן הטעם שבמהלך המעקב אחר ההיריון בתחנה, לא הובא לידיעת המערערת שקיימת אפשרות לבצע היפוך של העובר על מנת שיהא במצג ראש במקום במצג עכוז, דהיינו, לא הופנתה תשומת לִבה של המערערת לאפשרות הקיימת, כפי שגם היתה נוהגת כבר בשנת 1985, לביצוע היפוך של מצג העובר, ולצורך זה לוודא את הפנייתה של המערערת למרכז רפואי (בית חולים) על מנת שניתן יהיה לבצע את ההיפוך משבוע 36 ואילך.

מחומר הראיות כפי שהובא בפני בית משפט קמא ברי שאפשרות כזאת לא הועלתה ולא הוצעה למערערת.

ט”ז. נציין, שמעדות אחות טיפת חלב, הגב’ אבו סלאח, עולה כי למירב, יידעו את המערערת בתחנה על כך שהעובר במצב עכוז, אך אין טענה כלשהיא על כך שהובררה לה המשמעות של הממצא, מה גם שהעדה גב’ אבו סלאח אף בעדותה בבית המשפט אמרה: “אני לא יודעת בזמנו אם זה נחשב להיריון תקין. אולי עכשיו כן” (עמ’ 45 לפרוט’), ומכל מקום ברי שלא הוצעה למערערת במסגרת מעקב ההיריון בתחנה אפשרות לשקול ביצוע היפוך של העובר, ולצורך זה הפנייתה למרכז רפואי שבמסגרתו ניתן לבצע את ההיפוך האמור.

י”ז. באשר לפרקטיקה המקובלת של ביצוע היפוך נכון למועד לידתו של המערער מס’ 1 (פברואר 1985):

המומחה בתחום הגניקולוגיה מטעם המשיבים מס’ 2 עד 5, פרופ’ א. שלו, כותב בחוות דעתו בעמ’ 7 את הדברים הבאים:

“בחוות דעתו, מרחיב פרופ’ שרף אודות ההשלכות של לידת עכוז, הן לאם והן לעובר, עליהן כמעט ואין מחלוקת, ואולם משתמע מהתייחסותו זו כאילו מעולם לא היו לידות עכוז ואף לא היו פרקטיקה מקובלת, לכן ברצוני להדגיש כי עד לשנת 2000, בתנאים שהוזכרו, לידות עכוז היו פרקטיקה מקובלת.

— סוף עמוד 5 —

יתר על כן, אם נעיין בספר ההיריון היולדת והלידה, בעריכת יוסף שנקר ואוריאל אלחלל, שפורסם בשנת 1998 (הוצאת “גרפית”) פרק 33 עמ’ 529-548… נראה שאכן, אותם התוויות שהיו בתחילת שנות ה-80 לפיהן יש להמליץ על ניתוח קיסרי במצג עכוז, נותרו ללא שינוי עד תחילת שנות ה – 2000.

המידע הנ”ל הוא הידע הרפואי שהיה ידוע לקהילת רופאי הנשים בתקופה הנדונה וכך הם פעלו, גישה שנתמכת בספרות” (ההדגשה שלנו).

י”ח. החלק הרלוונטי מן הספר הנ”ל של שנקר ואלחלל הוגש כמוצג נ/1 ומעיון בו עולה, בעמ’ 544 כדלקמן:

“… למעשה כ-90% ממצגי העכוז הופכים למצג ראש באופן עצמוני עד לשבוע ה-36 להיריון ולכן אין טעם לבצע היפוכים לפני מועד זה. אולם לאחר מועד זה רוב מצגי העכוז יתמידו עד ללידה. נוסף על כך שיעור הניתוחים הקיסריים בנשים אשר לא הוצע להן היפוך גדול פי שניים לעומת נשים שבהן בוצע היפוך…”.

עוד עולה מעיון במוצג נ/1 שקיימים אמנם סיבוכים אפשריים בעקבות פעולת ההיפוך, אך יחד עם זאת נאמר באותו מסמך, עמ’ 545:

“התוצאות עד כה מצביעות על כך שפעולת ההיפוך החיצונית בטוחה יחסית… ולכן יש לבצעה רק במרכזים המיומנים בביצועה, רק בחדר לידה ורק אם ישנה אפשרות לבצע ניתוח קיסרי מיד אם מופיעים סבל עוברי חריף או בעיה אחרת הקשורה בהיפוך”.

י”ט. בעדותו מאשר פרופ’ שלו את המובן מאליו, שעדיף שמצג העובר בלידה יהא מצג ראש הואיל וזהו המצג הטבעי (עמ’ 65 לפרוט’). גם המשיב מס’ 4 ד”ר תופיק נסייר אישר בעדותו (עמ’ 75 לפרוט’) שהוא מעדיף לקבל יולדת שהעובר שלה במצג ראש, ולא במצג עכוז, והוא אף מציין שבמחלקה שלו, כשמתקבלת יולדת במצג עכוז, ממליצים לבצע היפוך אחרי שמסבירים על הסיכונים, וזאת כשיש זמן.

כ’. נבהיר כי בענייננו, איננו דנים כאן בשלב שבו הגיעה המערערת לבית החולים הצרפתי שהרי היא כבר היתה אז במצב של לידה פעילה שהתקדמה במהירות, אלא אנו דנים בשלב של המעקב אחר ההיריון בתחנת טיפת חלב, שם היה ידוע לפי בדיקות האולטרא-סאונד שהעובר הוא במצג עכוז, מבלי שהוצעה למערערת האפשרות לפנות למרכז רפואי כדי לבצע היפוך, החל מן השבוע ה-36 ונזכיר שהלידה היתה בשבוע ה-37.

כ”א. עוד נציין, שבמהלך עדותו נשאל פרופ’ שלו, בין היתר, בעמ’ 65 לפרוט’:

— סוף עמוד 6 —

“ש. ב-85′ היו עושים היפוך חיצוני?

ת. כן”.

בהמשך, בעמ’ 66 לפרוט’, אומר פרופ’ שלו כי סיכויי ההצלחה שאומרים ליולדת ביחס לביצוע פעולת ההיפוך הינו 60% או 75%. ד”ר נסייר אומר בעדותו, בעמ’ 75 לפרוט’, כי הוא מסכים עם אחוזי הצלחה אלה שציין פרופ’ שלו.

כ”ב. המומחה הרפואי בתחום הגניקולוגיה מטעם המשיבה מס’ 1, פרופ’ אוהל גונן, מאשר בעדותו, עמ’ 36, שבשנת 1985 ידעו שלידות עכוז הן לא רגילות, ובהמשך הוא מאשר שיש ליידע את המשפחה לגבי תוצאות הבדיקה כשזו מצביעה על כך שהעובר הוא במצג עכוז.

בהמשך נשאל פרופ’ אוהל גונן, שם, האם לדעתו ראוי להתייעץ עם האישה לגבי דרך הלידה במקרה של מצג עכוז, ותשובתו של המומחה בעמ’ 36 לפרוט’ היא כדלקמן:

“ת. ראשית, ההתלבטות נעשית בבית החולים ולא בטיפת החלב, הדברים היו שיגרתיים מאוד בשנת 85′, קשה מאוד להבין, כשאישה מגיעה במצג ראש היום, אנחנו לא מתייעצים איך כדאי ללדת אלא מתחילים בלידה. בשנת 85′ לא התייעצו עם אישה שהגיעה עם צירים אם היא תלך לניתוח קיסרי בגלל מצג העכוז, כי זה לא עמד על הפרק, אבל היו עושים את הבדיקות לראות אם המשקל, המנח, עומדים בקריטריונים המתאימים. בשנת 85′ לא היה נהוג לעשות כך, להתייעץ עם האישה במהלך ההיריון באשר לאופן הלידה בגלל מצג עכוז, מאחר והיה ברור כי בתנאים מסויימים, זאת תהיה לידה רגילה.

ש. גם לא לקראת הלידה, כאשר היה ברור שהעובר במצג עכוז?

ת. השאלה שעמדה בשנת 85′ היא האם העובר יעמוד בלידה נרתיקית על פי קריטריונים או לא.

זה בא מתחילת ההיריון ומהמעקב, לא עשו מזה סיפור כמו שעושים היום…”.

כ”ג. בנקודה זו עלינו להעיר שקיום ההתייעצות עם האישה היולדת ושיתופה בשיקולים לגבי אופן ביצוע הלידה, מעוגן הן על בסיס חוק זכויות החולה, התשנ”ו-1996, והן בפסיקתו של בית המשפט העליון. כך, למשל, נדונה הסוגיה בפסק דין שהתייחס ללידה שהיתה עוד בנובמבר 1982, דהיינו, כשנתיים ומחצה לפני לידתו של המערער, וכוונתנו לע”א 4384/90 ואתורי נ’ בית החולים “לניאדו” פ”ד נא(2) 171, בעמ’ 181-182:

— סוף עמוד 7 —

“… השאלה אם בהחלטתם שלא להפסיק את ההיריון נהגו רופאי בית החולים “לניאדו” כרופאים סבירים, אינה עומדת לעצמה. שני המומחים הלוא הסכימו, שעל הרופאים היתה מוטלת חובה להסביר למנוחה את מהות הסיכונים הכרוכים בשימור ההיריון לאחר פקיעת מי השפיר, לשמוע את עמדתה ולייחס לעמדתה משקל מכריע בגיבוש החלטתם. הווי אומר: ההנחה, שמבחינה מקצועית ההחלטה שלא להפסיק את ההיריון היתה החלטה אפשרית – ומכאן שלא בהכרח החלטה רשלנית – אינה אלא הנחה מותנית. התנאי הגלום ביסודה הוא, שקודם לגיבוש החלטתם הסבירו הרופאים למנוחה את כל הטעון הסבר על אודות מצבה, שאלו את פיה ונהגו כפי שנהגו, לא רק על פי הבנתם ובחירתם שלהם, אלא גם על פי רצונה והסכמתה שלה… הידע הרפואי, ככל שהוא נוגע למהות הסיכון שבו תלויה המשכת ההיריון ולהיקפו, הוא בעיקרו סטטיסטי ונסמך על הניסיון הרפואי המצטבר, ואילו ההחלטה בעניינה של המנוחה לא יכלה להתבסס רק (או בעיקר) על הערכה סטטיסטית, אלא היתה חייבת להיות החלטה אינדיווידואלית המביאה בחשבון, בראש וראשונה, את רצונה ובחירתה של המנוחה עצמה” (ההדגשה שלנו).

עוד אנו מפנים, שם, לעמ’ 182:

“חובת הרופא לספק לחולה את המידע שבידו, באשר לטיפול הניתן לו ולתוצאותיו האפשריות, נגזרת מחובת הזהירות הכללית אשר הרופא ובית החולים חבים לחולה. היא נגזרת מזכותנו לדעת על עצמנו, המהווה ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי של האדם המבטאת את כבודנו כאדם…”.

וכן:

“מקום שהבחירה במסלול רפואי, או קבלת טיפול רפואי, כרוכים בסיכונים מהותיים, חלה על הרופאים חובה (הכפופה אמנם לחריגים) לספק למטופל את המידע שבאופן סביר דרוש לו לגיבוש החלטה אישית מושכלת בשאלה, אם לבחור במסלול הרפואי המסויים תוך נטילת הסיכונים הכרוכים בכך אם לאו…”

כ”ד. נזכור ונזכיר שהאמור לעיל בפסק דין ואתורי התייחס ללידה שהתרחשה עוד בשנת 1982.

עוד נציין שלא נעלם מעינינו, כי בנסיבות של פסק דין ואתורי הדיון היה בחובה המוטלת על בית החולים ורופאיו, ואנו דנים במעקב שהתנהל אחר הריונה של המערערת בתחנת טיפת חלב.

— סוף עמוד 8 —

המסקנה העולה מן העדויות כפי שהובאו בפני בית משפט קמא, כמו גם מן הספרות שהובאה בפני בית משפט קמא מצד המשיבים, היא שבשנת 1985 נהגו לשקול, במקרים המתאימים, אפשרות ביצוע היפוך חיצוני של העובר בהיותו במצג עכוז, וזאת החל מן השבוע ה -36 של ההיריון, וזאת נוכח ההשלכות שעלולות לנבוע מלידת עכוז או מהצורך לבצע ניתוח של חתך קיסרי עקב מצג העכוז, מה גם שבצד הסיבוכים והסיכונים הכרוכים בהיפוך, היו סיכויי הצלחה בשיעור שבין 60% עד 75%.

לא נעלם מעינינו שההיוועצות אליה מתייחס פרופ’ אוהל גונן בעדותו היא היוועצות עם היולדת בהיותה בבית החולים, ולא בקהילה, ואולם, מעצם העובדה שהיו שוקלים לבצע היפוכים של עובר במצג עכוז, ומבצעים את ההיפוך בפועל החל מן השבוע ה-36 להיריון, במסגרת של מרכזים רפואיים (בתי חולים), כמבואר לעיל, עולה מאליה המסקנה הבלתי נמנעת שהיתה זו פרקטיקה להפנות נשים הרות שהעובר שלהן במצג עכוז, לבתי חולים למטרה זו, שהרי אחרת אין הסבר כיצד הגיעו אותן נשים לבתי החולים לביצוע ההיפוך, כאמור החל מן השבוע ה-36.

כ”ה. בנסיבות אלה, היתה זו חובתה של התחנה (המשיבה מס’ 1) להסביר למערערת את ההשלכות הנובעות ממצג העכוז של העובר, הסיבוכים והסיכונים האפשריים, ולהפנות את המערערת, שלגביה ידוע היה מבדיקות האולטרא-סאונד שהעובר הוא במצג עכוז (גם לאחר שבוע 30 ומעלה), למרכז רפואי שבמסגרתו ניתן היה לבצע היפוך חיצוני של העובר החל מהשבוע ה-36 ואילך, הואיל ולפי ההנחיות יש לבצע היפוך במסגרת מרכז רפואי, אשר כמובן היה בודק ושוקל האם מכלול השיקולים הרפואיים הרלוונטיים מוליך למסקנה שאכן מומלץ לבצע היפוך חיצוני של העובר.

כ”ו. ערים אנו לכך שאין לדעת האם המסקנה לאחר ביצוע הבירורים הרפואיים היתה מוליכה למסקנה שאכן מומלץ לבצע היפוך חיצוני של העובר, וכמובן גם אם היה נסיון ההיפוך מתבצע לא ניתן לדעת האם הוא היה מסתיים בהצלחה, ולכן אין מקום להגיע למסקנה לפיה ההימנעות מהפניית המערערת לביצוע היפוך חיצוני במסגרת של מרכז רפואי היא בגדר רשלנות הקשורה קשר סיבתי לנזק אשר נגרם למערער מס’ 1, אך לעומת זאת המסקנה המתבקשת נוכח כל האמור לעיל היא, שהיתה זו פגיעה באוטונומיה של המערערת, פגיעה שבאה לידי ביטוי בכך שמידע רפואי רלוונטי לא הועמד לרשותה על-ידי הצוות של התחנה, וממילא נשללה ממנה האפשרות לשקול אפשרות ביצוע היפוך חיצוני של העובר על מנת שהלידה תתבצע כשהעובר נמצא במצג הטבעי, מצג ראש.

כ”ז. המשיבים טענו, בין היתר, שהטענה בדבר פגיעה באוטונומיה לא הועלתה בכתב התביעה. מעיון בכתב התביעה עולה שהטענות העובדתיות הנדרשות על-מנת לבסס עילת תביעה בגין פגיעה באוטונומיה הועלו במסגרת כתב התביעה, כך למשל בסעיף 11 (י):

— סוף עמוד 9 —

“לא עקבו ו/או לא עקבו מספיק ו/או לא דאגו ו/או לא יזמו קשר וביקורים וביקורות ו/או ולרבות זימון וביקור נוסף ו/או בזמן אצל רופא טיפת חלב ו/או לבית החולים וכנדרש לצורך מעקב ומתן הוראות בקשר ליילוד התובעת ו/או אופן יילודה ו/או אחרי מצב העובר והיולדת במהלך ההיריון… ו/או לא הסבירו לתובעת החשיבות של קשר וביקורים אלה…”.

או למשל בסעיף 11(מא):

“לא הסבירו ו/או הזהירו את התובעים מהסכנה הכרוכה בלידה ומהלכה כפי שבוצעה ו/או תוצאותיה ו/או לא מסרו להם מידע כלל ו/או כמתחייב ובכלל זה בדבר מצג העובר ו/או הסיכונים והסיכויים בקשר ללידה ו/או אופן ביצוע הלידה” (ההדגשה שלנו).

כ”ח. נוסיף, שגם בשלב שמיעת ההוכחות הוצגו למומחים הרפואיים אשר העידו השאלות הרלוונטיות הנדרשות באשר לאפשרות ביצוע היפוך לעובר במצג עכוז, ובין היתר גם עלתה בעדויות השאלה של שיתופה של המערערת – היולדת בהשלכות הנובעות ממצג העכוז של העובר, כך שהתשתית הראייתית הנדרשת הובאה במלואה בפני בית המשפט.

במסגרת הסיכומים שהגיש ב”כ המערערים, בסיפא, הועלתה מפורשות הבקשה לחייב את המשיבים בפיצוי בגין עצם הפגיעה באוטונומיה. מכאן, שהיתה למשיבים האפשרות להתמודד עם טענתם זו של המערערים.

כ”ט. טענה נוספת שהעלו המשיבים היא, שבכתבי ההגנה הם טענו כי חלה התיישנות לגבי התביעה של התובעים מס’ 2 ומס’ 3. על כך משיב ב”כ המערערים שבמסגרת סיכומיהם זנחו המשיבים את טענת ההתיישנות, ואכן מעיון בסיכומים שהגישו המשיבים עולה, שבמסגרת סיכומיהם לא הועלתה עוד טענת ההתיישנות.

בע”א 2950/07 יונס מוחמד סולימאן נ’ מינהל מקרקעי ישראל (מיום 26.10.09) כותב כב’ השופט י. דנציגר בפיסקה 32:

“טענת ההתיישנות אוזכרה בקצרה על ידי המערערים בכתב ההגנה… ואולם על טענה זו לא חזרו המערערים בסיכומים שהגישו לבית המשפט המחוזי. לפיכך, בדין קבע בית המשפט המחוזי כי טענה זו נזנחה. בית משפט זה קבע כבר בעבר כי “דין טענה שנטענה בכתב הטענות אך לא הועלתה בסיכומים – אם בשל שגגה או במכוון – כדין טענה שנזנחה, ובית המשפט לא ישעה לה…” (וכן ע”א 447/92 רוט נ’ אינטרקונטיננטל פ”ד מט(2) 102, בעמ’ 107).

— סוף עמוד 10 —

ל’. בהגיענו איפוא למסקנה כי בנסיבות המקרה שבפנינו, ועל יסוד כל המוסבר לעיל, נגרמה להוריו של המערער מס’ 1, דהיינו, למערערת ולמערער מס’ 3, פגיעה באוטונומיה על-ידי צוות התחנה (המשיבה מס’ 1), יש מקום לקבל את ערעורם של המערערת ושל המערער מס’ 3 ולפסוק לזכותם את הפיצוי המגיע להם בגין הפגיעה באוטונומיה.

נציין, שבהתאם לפסיקה כיום, פיצוי זה עומד על סכומים משמעותיים ועיינו: ע”א 9817/02 וינשטיין נ’ המרכז הרפואי הרצליה (מיום 16.6.05), ע”א 9936/07 מאיה בן דוד נ’ קופת חולים “מאוחדת”, ולאחרונה מיום 15.3.12 ע”א 980/09 פלונית נ’ אסותא.

בנסיבות המקרה שבפנינו סבורים אנו שנכון יהיה להעמיד את הפיצוי המגיע למערערת ולמערער מס’ 3, בגין הפגיעה באוטונומיה, על הסכום של 125,000 ₪, וזאת נכון למועד פסק דינו של בית משפט קמא.

ל”א. 1. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאנו דוחים את ערעורם של המערערים כנגד המשיבים מס’ 2 עד מס’ 5.

כמו כן אנו דוחים את ערעורו של המערער מס’ 1 כנגד המשיבה מס’ 1 (מדינת ישראל).

אנו מקבלים את ערעורם של המערערת ושל המערער מס’ 3, חלקית, במובן זה שאנו מחייבים את המשיבה מס’ 1 (מדינת ישראל) לשלם למערערת ולמערער מס’ 3 (ביחד) את הסכום של 125,000 ש”ח בתוספת שכר טרחת עו”ד בשיעור של 20% מן הסכום שנפסק בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק ממועד פסק דינו של בית משפט קמא (30.1.11) ועד הפרעון המלא בפועל, ובתוספת סכום השווה לאגרת הערעור שהמערערים נאלצו לשאת בה.

2. כמו כן אנו מחייבים את המשיבה מס’ 1 (מדינת ישראל) לשאת בהוצאותיהם של המערערת והמערער מס’ 3 (ביחד) בגין חוות הדעת הרפואיות של פרופ’ מ. שרף, וכן בהוצאות שכרו של פרופ’ מ. שרף בגין עדותו בבית המשפט, בצירוף הפרשי הצמדה למדד (בלי ריבית) ממועד ההוצאה ועד הפרעון בפועל, וזאת לפי קבלות שימציא ב”כ המערערים לב”כ המשיבה מס’ 1.

3. אגרת המשפט המגיעה בגין ההליך בבית משפט השלום תחול על המשיבה מס’ 1, ובהיותה מדינת ישראל הרי היא פטורה מלשאת באגרה זו.

ל”ב. בגין הליך הערעור שהתנהל בפנינו אנו מחייבים את המשיבה מס’ 1 לשלם למערערת ולמערער מס’ 3 (ביחד) שכר טרחת עו”ד בסכום של 8,000 ש”ח.

— סוף עמוד 11 —

בגין דחיית הערעור כנגד המשיבים מס’ 2-5 אנו מחייבים את המערערים לשלם למשיבים מס’ 2-5 (ביחד) שכר טרחת עו”ד בסכום של 8,000 ש”ח.

נוכח תוצאה זו אנו מורים שהמשיבה מס’ 1 תשלם את שכר הטרחה בסכום של 8,000 ש”ח במישרין למשיבים מס’ 2-5 (ביחד).

אין צו להוצאות ביחס למשיבה מס’ 6 (מגדל).

ל”ג. בשים לב לתוצאת פסק דיננו אנו מורים שההוצאות בהן חוייבו המערערים כלפי המשיבה מס’ 1 בבית משפט השלום – מבוטלות – ואילו ההוצאות שבהן חוייבו המערערים כלפי המשיבים מס’ 2-5 בעינן עומדות.

מזכירות בית המשפט תחזיר את הפקדון, שהופקד על ידי המערערים, ככל שהופקד, ישירות לידי בא – כוחם עוה”ד א. כהן, עבור המערערים.

המזכירות תמציא את העתקי פסק הדין לבאי כוחם של כל הצדדים שבתיק זה.

ניתן היום, ב’ בניסן תשע”ב, 25 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.

י’ גריל, שופט, ס. נשיא

[אב”ד]

י. וילנר, שופטת

ב’ טאובר, שופטת

יגאל גריל

תביעה נגד קופ"ח כללית על איחור באבחון גידול שפיר בחזה- פס"ד

בית משפט השלום בחיפה

 

ת”א 8298-06 קניגסברג נ’ שירותי בריאות כללית

בפני

כב’ השופט יואב פרידמן

תובעים

איילה קניגסברג ת.ז. 5023015

נגד

נתבעים

שירותי בריאות כללית

פסק דין

1. תביעת נזקי גוף בעילה של רשלנות רפואית נטענת לתובעת, ילידת 1951, העובדת כמזכירה בכירה במשרד עו”ד. הטענה היא לאיחור בן שנים של רופאי המשפחה שבקופה באבחון גידול שפיר באזור החזה.

°

המחלוקת בשאלת ההתרשלות נוגעת לשאלה האם אכן במשקפי הרופא הסביר, לאור התלונות הספציפיות והבירור הרפואי שנערך, היה מקום שרופאי המשפחה בנתבעת יורו על צלום חזה לתובעת או צלום הדמיה לחזה, שנים לפני שנת 2005: השנה בה אותר הגידול בבית חולים ממשלתי (וולפסון) ונכרת בניתוח, כשקוטרו מגיע כבר ל 11 ס”מ. ציינתי “שנים” שכן גם בענין זה יש מחלוקת, היינו אימתי בדיוק לפני 2005 , אם בכלל, היתה אינדיקציה רפואית סבירה שיש מקום לבצע צילום חזה ואולי אף סי.טי.

בסופו של יום בעקבות הניתוח מ 2005 להוצאת הגידול, נותרה נכות בשל נזק עצבי, בשל הצורך לכרות הגידול המתיישב על מעטפת העצב עצמו. הנכות נפסקה כאן על פי סע’ ליקוי שבתחום מחלות הראה לאור מיקום העצב, וכן בשל נזק פלסטי (צלקת ארוכה). שעור הנכות שנוי במחלוקת בין המומחים השונים (ראה להלן). הן לענין גובה הנכות והן לענין הקשר הסבתי שלה להתרשלות הנטענת.

2. המחלוקת בשאלת הקשר הסבתי נוגעת אפוא לשאלות הבאות:

— סוף עמוד 1 —

א. האם , גם בהנחה שבטעות שעולה כדי רשלנות רפואית עסקינן, ולא בחוכמה שבדיעבד גרידא, היה ניתן כלל לאתר הגידול לו היה מבוצע אכן צילום חזה שנים קודם.

כך, בשים לב שידוע בספרות הרפואית שמדובר בגידול שצומח לאט, אך לא באיזו נקודה בזמן החל בדיוק להיווצר, ואף לא מה היה קצב גידולו (ראה להלן).

ב. האם, בהנחה שהיתה התרשלות, וניתן גם היה לאתר הגידול שנים לפני שאותר, היינו הניתוח להוצאתו היה מבוצע שנים קודם, היה נמנע מן התובעת סבל מתמשך מבחינת הסימפטומים הנטענים של הגידול, והאם, בהנחה שהגידול היה נכרת כשהוא קטן יותר היה ניתן להפחית עד למנוע הנכויות הצמיתות שנותרה.

3. מטעם התובעת נתנו תצהיר היא עצמה ובעלה, וכן מעסיקה, עו”ד לפידור. מטעם הנתבעת נתן תצהיר רופא המשפחה של התובעת, ד”ר לוין. המצהירים נחקרו כולם.

מטעם התובעת הוגשה חוות דעתו של פרופ’ שטרן, מומחה ברפואה פנימית וקרדיולוגיה. לטעמו בשל האיחור באבחון נותרה התובעת עם נכות צמיתה בת 50% בהתאמה לתקנה 5(6) (ד) לתקנות הביטוח הלאומי שעניינן בכימות הנכות לנפגעי עבודה. מטעם הנתבעת נתן חוו”ד פרופ’ עמיחי רובין, מומחה למחלות פנימיות וראה. לטעמו אין התרשלות שכן לא ניתן לדבר על איחור באבחון, בהיעדר אינדיקציה להורות על צילום חזה. לשיטתו, הנכות שנותרה בעקבות כריתת הגידול עולה כדי 10% בלבד, ואולם הנכות היתה צפויה להיגרם ממילא גם לו היה הניתוח מבוצע מעט מוקדם יותר.

ד”ר טיבריו שולימזון , מומחה לרפואה פנימית ומחלות ראה, מונה על ידי כמומחה מטעם בית המשפט (הצדדים שמרו על חוות דעתם כראיה עצמאית, אך הסתפקו בחקירת מומחה ביהמ”ש). בהחלטת המינוי הופנו על ידי למומחה שאלות ספיציפיות להתייחסות.

אקדים ואציין התוצאה: לטעמי הוכחה התביעה, וראיתי לקבלה. עם זאת בענין הנזק – פוחת הוא באופן ניכר מן הסכומים שנדרשו בסיכומי התובעת.

4. עיקרה של הכרונולוגיה רפואית, על פי התיעוד שהוגש על ידי הצדדים

התובעת סובלת מכאבי גב עליון (בצד שמאל ובכתף) מ 1978. כאשר בהמשך נוספו כאבי צוואר. כך הן לפי תצהירה והן לפי תעודה רפואית המלמדת על צלום עמוד שדרה צווארי מ 1978 אליו הופנתה. ב 28.10.88 נרשמה תלונה על כאבי כתף וסבוב כתף שמאל. ב 28.8.89 נערכו לה צילומי רנטגן לעמוד שדרה צווארי וכתף שמאל לאור תלונות על כאבים. ב 18.12.89 נרשם שיש כאבים באזור לומבלי בעמוד השדרה (ע”ש תחתון). במאי 90 נרשם שיש רגישות קלה בתנועות עמוד שדרה. באותו חודש, מאי 90 , בוצע צלום רנטגן לבית חזה ולעמוד שדרה גבי. במאי 93′ נרשם שוב שיש כאבים בכתף שמאל ובזרוע ובצד שמאל. הומלץ שוב צלום רנטגן לע”ש צווארי , שבוצע ב 2.6.93 .

ממצאי כל הצילומים שנזכרו לעיל עד שלב זה היו תקינים (בלי מימצא פתולוגי)

— סוף עמוד 2 —

באוגוסט 93′ (בנוירולוגיה) הופיעה תלונה ראשונה וחד פעמית של התובעת על קוצר נשימה. אלא שהתלונה לא חזרה על עצמה עד 2001 (ראה להלן) , היינו מדובר על תלונה חולפת. הבירור היה קרדיולוגי, נוירולוגי ואנדוקרינולוגי.

ב 14.12.93 הפנה רופא המשפחה ד”ר לוין את התובעת למרפאה אורטופדית תוך ציון כאבי ברכיאלים וחזה משמאל מזה זמן רב. נשאלו שאלות לבירור האם מדובר בכאבים על רקע גרמי או עקמת. כך במכתב ההפניה.

בכרטיס הטיפולים המרוכז (שאז עוד נוהל בכתב יד ולא במחשב) רשם הרופא (שוב כנראה, ד”ר לוין) שהתובעת הופנתה לבירור אורטופדי ובתחתית העמוד בביקור מאותו תאריך רשם “צילום חזה?” (כלומר נשקלה האפשרות שמא יש להפנות לצילום חזה לאור התלונות). ראה חקירת המומחה בעמ’ 42-43: ברור לנוכח הדמיון בניסוחים ובתיאור, כי חרף התאריך הלא ברור במכתב ההפניה של ד”ר לוין – מדובר על אותו תאריך , היינו ברישום של ד”ר לוין בכרטיס המרוכז ובמסמך ההפניה, שניהם מ 14.12.93.

ב 15.7.01 מתלוננת התובעת אצל ד”ר לוין על קוצר נשימה במאמץ , הליכה בעליה ללא כאבים דופק מהיר מלווה חולשה ורעד ברגליים בחודש האחרון. התובעת מופנית על ידי ד”ר לוין למרפאת א.א.ג לבירור מימצא של הגדלת בלוטת התריס בבדיקת סונר.

ב 21/8/01 נזכרת תלונת התובעת אצל ד”ר לוין על כאב ברכיאלי משמאל. באותו חודש התקבלו תוצאות צלום עמוד שדרה צוארי נוסף שביצעה התובעת, בהפנית ד”ר לוין. הפעם הצביעו התוצאות על שינויים ניווניים עם נזק דיסקאלי בגובה C6 – C7.

ב 14.6.02 מופנית התובעת על ידי מומחה א.א.ג של הקופה לביצוע צילום מערות אף – סינוסים: זאת לאור תלונתה הרשומה על חוסר אויר בזמן רחיצה. בהפניה נזכר שנמצאה הפרשה מוגלתית מעטה באף משמאל.

יומיים אח”כ ב 16.6.02 נזכרת בכרטיס הרפואי של ד”ר לוין תלונת התובעת על תחושת חנק עם שינוי תנוחת הראש. בתעודה הרפואית נזכר שבוצע צלום מערות הפנים ויתכן גודש סינוס משמאל.

ב 9.7.02 נרשמת על ידי ד”ר לוין תלונת התובעת על קוצר נשימה במאמץ קל. הבירור של תלונה זו התמקד במישור הקרדיולוגי כדי לשלול תסמונת אנגינוטית, ובמישור א.א.ג. ד”ר לוין הפנה התובעת לבדיקת מאמץ בהליכה על סרט נע שבוצעה ב 10.7.02, ובתוצאותיה נרשם שהכושר הגופני טוב ואין עדות לקיום אי ספיקה כלילית במאמץ.

כלומר לפחות מבדיקת המאמץ, לא אותרה בעיה קרדיולוגית. גם צילום מערות האף אליו הופנתה התובעת כזכור ובוצע ב 26.7.02 , לא הניב ממצא שיש בו לבאר תלונה של קוצר נשימה: התוצאה היתה שיש התעבות מינימאלית של הרירית. מומחה ביהמ”ש בחקירתו התייחס לדבר כאל ממצא שכיח למדי (עמ’ 51 שורה 9).

— סוף עמוד 3 —

ב 21.6.02 נרשם בכרטיס הרפואי שהתובעת סובלת מכאבי צוואר חזה עיין (כך במקור) ועוד.

ביולי 2002 הפנה ד”ר לוין את התובעת למרפאה נוירולוגית תוך ציון סיפור של חולשה בפלג גוף שמאל לסירוגין.

ב 1.1.03 נרשם בכרטיס הרפואי כי יש כאבי גב צוארי מזה שנים וכאבי ידיים. באותו מועד נרשם על ידי ד”ר כהן כי נמצאה רגישות באזור הטרפז השמאלי, טווח התנועות מלא אך יש כאב בקצה הטווח שמאלה. הומלצה פיזיותרפיה ובדיקת EMG.

תלונות חוזרות על כאבי גב אצל רופאי משפחה ואורטופדים נרשמו בכרטיס הרפואי הממוחשב שבקופה בביקורים מפברואר ומרץ 2003, לאורך שנת 2004 (6 פעמים לפחות לאורך כל השנה) וכן בינואר ואפריל 2005. הומלץ מספר פעמים ביצוע צילום צוואר. טופלה בפיזיותרפיה.

במרץ 2003 מבוצע צילום הדמיה (סי.טי) לעמוד שדרה צווארי D1 – C2. התוצאה היתה “בלי ממצא פתולוגי” עם ממצא לוואי של הגדלה לא אחידה של אונת שמאל בבלוטת התריס.

אכן לפי הכרטיס הרפואי ידוע שהתובעת סובלת גם (לפחות מראשית שנות האלפיים לפי תיקה הרפואי) מבעיה בבלוטת התריס. מומחה ביהמ”ש אישר לשאלת ב”כ הנתבעת כי בעיות מסוימות בבלוטת התריס אכן עשויות לגרום לקוצר נשימה כהילוכה של הנתבעת. אלא שמאידך, מומחה ביהמ”ש לו הוצגו הממצאים, שלל בחקירתו שהבעיה הספציפית של ציסטה בבלוטה עשוי שתגרום לבעיה של קוצר נשימה (עמ’ 50 למעלה). למצער יש לומר, שאפשרות זו של בעיות בבלוטת התריס כגורם לקוצר הנשימה אצל התובעת, לא הוכחה על ידי הנתבעת.

במאי 2003 נזכרת תלונת התובעת אצל אורטופד הקופה ד”ר אברבוך על כאבי חגורת כתפיים וצואר, עם הירדמות אצבעות בעיקר בלילות, והקרנת כאבים לצד שמאל של גב מתני וירך שמאל.

בדצמבר 2003 נרשמו תלונות על כאבים בכל הגוף.

בפברואר 2004 מבצעת התובעת צילום אולטרא סאונד לכתפיים שמניב ממצא של קרעים קטנים בכל צד (6 מ”מ משמאל ו 5 מ”מ מימין) בלא עדות לנוזל.

ביוני ואוגוסט 2004 נרשמים דברי התובעת שמזה עשרות שנים היא סובלת מכאבים גרמיים ושריריים שונים. נרשם שהיא עברה מספר לא מועט של בירורים אורטופדיים בהם לא נמצא דבר למעט שינויים ניווניים במקומות שונים, יש כאבים במאסות שרירים גדולות, איכות השינה לא טובה ומתעוררת בבוקר בתחושת איבון ונוקשות.

כפי שציין אף מומחה ביהמ”ש, בשנים 2003-2004 התמקד הבירור הרפואי בכאבי שרירים מפוזרים ולכן הלווי היה גם ע”י ראומטולוג ואל רק רופאי משפחה (בחשד לפיברומיאלגיה).

— סוף עמוד 4 —

ב 6.5.05 פנתה התובעת למרכז רפואי לאחר שבלעה כדורים שגרמו לה לתגובה אלרגית. היא הופנתה לחדר המיון בביה”ח וולפסון, שם התלוננה גם על כאבי הגב הנמשכים וקוצר הנשימה במאמץ. לאור תלונותיה מצאו הרופאים לנכון להפנותה לצילום חזה – ואז נתגלה הגוש בצמוד לראה השמאלית, שהגיע לגודל של 11 ס”מ. כלומר הגילוי היה מקרי. הגוש הגדול נכרת בניתוח שכלל ניסור צלעות, והסרתו גרמה כאמור לנזק עצבי. הגידול נמצא במיצר שהוא החלק שבין הראות בבית החזה. המיצר מחולק למיצר קדמי ואחורי. הגידול במקרה זה היה במיצר האחורי.

במכתב ההעברה ממחלקת ראות של בי”ח וולפסון מיום 23.5.05 צוין מפי התובעת כי היא סובלת מזה שנה וחצי מקוצר נשימה בזמן חפיפת ראש או בריקוד.

5. חוות דעת הצדדים:

לשיטת פרופ’ שטרן מדובר באיחור באבחון בן 25 שנה, שכן הוא מייחס את כאבי הגב של התובעת לגידול, ומכאבים אלה סבלה החל מ 1978. לשיטת פרופ’ שטרן היתה מלוא ההצדקה להפנותה לצילום חזה , אמצעי אבחנתי פשוט ונפוץ.

לשיטתו גידול שוונומה בגודל כזה שהוצא מן התובעת, היה מאובחן בצילום חזה (בענין אחרון זה דעתי כדעתו, ואתייחס לדבר במסגרת סקירת חווה”ד של מומחה ביהמ”ש). אלא מאי?: פרופ’ שטרן מתעלם שאו שמא לא נחשף לעובדה שב 1990 אכן נערך לתובעת צילום חזה, 12 שנה תמימות לאחר שהחלו הכאבים, והצילום היה תקין מבחינת ממצאיו. כמו כן אין בחוות דעתו התייחסות לתלונות אחרות של כאבים, כמו גם לעובדה שלא ידוע מה קצב הצמיחה של הגידול ולכן קשה לדעת אימתי החל לצמוח (קשה להלום שב 1978 כשיטתו, כבר היה גידול , בכלל או במימדים ניכרים, לאור מה שפורט בענין הצילום מ 1990).

פרופ’ רובין, המומחה מטעם הנתבעת, מציין שבמהלך שנות השמונים התשעים והאלפיים עברו תלונותיה של התובעת על כאבי גב וכתף שמאל בירור על ידי רופאי משפחה, אורטופדים ובשטחים נוספים כריאומטולוגיה, נוירולוגיה וגם בירור קרדיולוגי (בדיקת מאמץ ואקוקרדיוגרם). ב 2001 התלוננה התובעת שוב על קוצר נשימה (תלונה ראשונה כזכור ב 93′) , ולכן הועלתה שאלה של פעילות יתר של בלוטת התריס: נמצאה באלטראסאונד הגדלה באונה השמאלית של הבלוטה, שנוקרה ונמצאה שפירה. לאור תלונותיה של התובעת על כאבים בצוואר, גב עליון שמאל וכתף שמאל, כמו גם כאבים מפושטים בכל הגוף מזה עשרים שנה (ב 2003 ו 2004 אצל ריאומטולוגית) לא היתה סיבה סבירה לחשוד בגידול על העצב הבין צלעי במרווח השישי, שאינם אופייניים לגידול כזה. המומחה מציין שגידול שוונומה יכול לגרום לקוצר נשימה כאשר הגידול כבר גדול מאד וממלא חלק נכבד של בית החזה. ואין זה הגיוני שתלונות קוצר נשימה תופענה לידי ביטוי כבר בשלב מוקדם של התהליך (כאמור – תלונה ראשונה רשומה ב 93′). מה גם שצילום החזה מ 1990 היה תקין. התלונות

— סוף עמוד 5 —

על קוצר נשימה במאמץ יכול ונגרמו ב 2002 ו 2003 על ידי לחץ הגידול, אך זו חכמה שלאחר מעשה. המומחה מאזכר שבמסמך בי”ח וולפסון ממאי 2005 התלוננה התובעת על קוצר נשימה משה שנה וחצי, ולא מהלך 25 שנה.

עמדת פרופ’ רובין ביחס לנכות: תלונות קוצר הנשימה היו אמורות להיעלם לאחר כריתת הגידול, צלום החזה מיולי 2007 הנו תקין, כלומר לא נגרם נזק לרקמת הראה בשל לחץ הגידול. ובנוסף אפילו בדיקת תפקודי הנשימה יומיים לפני הניתוח היתה תקינה – כשניתן היה לצפות לירידה בנפחי הראה אם אכן הגידול הוא שגרם לקוצר נשימה. רדימות באזור הניתוח (כפי תלונת התובעת) הנה אכן סבירה לאור הפגיעה העצבית בלתי נמנעת הכרוכה בניתוח להסרת גידול שגדל על עצב. אך היא היתה נגרמת גם אם הניתוח היה מבוצע מעט קודם.

עיקרי חוות דעתו וחקירתו של מומחה ביהמ”ש

6. אין צורך שארחיב ביתר בענין המעמד הנודע לחוו”ד מומחה ביהמ”ש, כידו הארוכה של בית המשפט. אמנם ראיה היא בין כלל הראיות, ויש להעבירה תחת שבט הביקורת השיפוטית ככל ראיה אחרת. ואולם מבחינת משקל אין היא ראיה ככל הראיות. אם לאחר שנבחנה והצלבה עם חומר הראיות, לא נפלו בה פרכות הגיוניות או אי התאמה לתשתית העובדתית, או אי התאמה בין המסקנות לדרך ההנמקה – הנטיה היא לקיימה. כך פני הדברים בין אם שמרו הצדדים על חוות הדעת מטעמם כראיה עצמאית ובין הסכימו למינוי מומחה שלישי (שאז אין לחוות הדעת מטעמם מעמד כזה). אקדים ואציין כי חוות הדעת של מומחה ביהמ”ש מקובלת עלי, והיא הגיונית לגופה, בלא שנפלו בה פרכות הגיוניות או אי התאמה בין המסקנות לדרך הניתוח. הניתוח העקרוני – מקובל אפוא. מסקנותי שונות אך במעט מן השורה התחתונה בחוות דעת המומחה (גם זאת, דווקא לאור קביעותיו).

בהחלטת המינוי הופנו למומחה שאלות כדלקמן (כאשר נשמר שיקול דעתו להתייחס בנוסף למה שרלבנטי בעיניו לאור הפלוגתאות):

א. אימתי אם בכלל, הציבה עצמה אפשרות הגידול כאפשרות רפואית סבירה הנצרכת לבירור ספציפי?

ב. באלו נקודות זמן מקורבות, אם בכלל, היתה פרקטיקה רפואית סבירה מחייבת לדרוש צילום סיטי או צילום רנטגן חזה?

ג. האם ניתן להצביע על מועד מ קורב בו החל הגידול לצמוח (בהתחשב בגודלו לעת כריתתו וקצב הגידול המשוער לסוג גידול זה)?

ד. במידה וקיימת נכות, האם נתן לקבוע שלו אובחן הגידול בשלב מוקדם יותר, היה סיכוי להפחתת שיעור הנכות: אם כן – האם מדובר בסיכוי זניח או בסיכוי ריאלי (גם אם לא וודאי)?

— סוף עמוד 6 —

7. המומחה ציין שהגידול של התובעת היה כאמור גידול שוונומה באזור המיצר הבין ראתי. מדובר בגידול שפיר של מעטפת העצב שגדל לאט, לרוב שנים לפני האבחנה. הסימפטומים בד”כ מופיעים כאשר הגידול כבר במימדים משמעותיים ולוחץ על העצב או על אברים שכנים. לעתים בגלל הגודל יש תופעה של “כאב מוקרן” דרך העצב, או לחץ על העצב המופיע רחוק מאזור הגידול; אם כי במרבית המקרים יופיע הכאב, כאשר הוא מופיע, באזור האנטומי של העצב, שעל מעטפתו מתיישב הגידול.

צילום החזה הראשון שנערך לתובעת היה ב 1990 וצילום החזה הבא אחריו היה רק ב 2005, בבי”ח וולפסון. לדעת המומחה אי ביצוע צלום חזה בשנים 2001-2002 לאור התלונות על קוצר נשימה כתלונות חוזרות, היה טעות, שכן קוצר נשימה במאמץ יכול לנבוע ממספר גורמים פוטנציאלים, ואחד מהם שיש לשלול הנו מחלת ריאה. אמנם בבדיקת סיטי חזה, להבדיל מצילום רגיל, לא נהוג להשתמש ברגיל כבדיקת “סקרינינג” ראשונית, חרף רגישותה הרבה. עם זאת די היה כנראה בצילום חזה רגיל (רנטגן) כדי לאבחן תהליך לא תקין באזור המיצר, ואז ניתן היה להפנות במידת הצורך

ל סי.טי (כפי שאכן נעשה בפועל בהמשך בבי”ח וולפסון).

תלונות התובעת היו ברובן כאב באזורי הגב עם קרינה לחזה. תלונות כאלה לא מחייבות צילום חזה בפרקטיקה רפואית סבירה. שונים פני הדברים כאמור במה שקשור לתלונה של קוצר נשימה (במהלך חקירתו הסכים המומחה שאם מדובר בתלונה בודדת שחלפה, אין צורך בהמשך בירור, אך לא כך כשמדובר בתלונת קוצר נשימה חוזרת).

לא ניתן לקבוע מועד משוער של תחילת צמיחת הגידול, אף לא מועד בו ניתן היה לאבחן לראשונה את הגידול או חשד לו , בצילום חזה. אך לא ניתן לשלול אפשרות לאבחון מוקדם בתחילת שנות ה 2000 כשהופיעו תלונות של קוצר נשימה במאמץ.

8. ביחס לנזק ולנכות: התובעת עברה ניתוח גדול עם חיתוך צלעות כדי להסיר מסה גידולית של 11 ס”מ. רוב הסבל לאחר הניתוח קשור בחיתוך של העצבים ותחושת קוצר נשימה מכאב באזור צלקת הניתוח. גידול קטן יותר מאפשר גישה כירורגית פולשנית פחות של צילום וידאו, אם כי לעתים נכשלת גישה זו , והמנתח עובר לניתוח “פתוח” כמו שנעשה במקרה של התובעת. המומחה שלל בחוות דעתו קשר בין תלונותיה של התובעת בדבר הפרעה נשימתית, שלאור הבדיקה נוגעים להפרעה חסימתית – לבין הניתוח. בנוסף צילום החזה מ 2008 היה קרוב לתקין, לבד מממצא שאין לו משמעות תפקודית.

9. לטעמי לא נסתר שעור הנכות שקבע המומחה: 10% בגין צלקת , ועוד 10% לפי סע’ 5(6)(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה). סעיף הליקוי האחרון מזכה בנכות בשיעור 10% בגין מחלת ראה לא שחפתית שגורמת להגבלות לא ניכרות. המומחה אישר אומנם בחקירה כי יש פגיעה עצבית (בלתי נמנעת לאור העובדה שבניתוח נכרת גידול הגדל על מעטפת העצב עצמו) , וכי תלונות התובעת כיום ביחס לרגישות רבה באזור הניתוח עד כדי הימנעות מחיבוקים ומגע שם מחמת כאב – הנן סבירות (עמ’ 46-47). אלא שאין מקום לעבור לחלופת ס”ק ג’. שכן לא מתקיימים תנאיו (חלופה זו המזכה ב 30%, דורשת התעבות הפלוירה עם אמפיזמה

— סוף עמוד 7 —

קומפנסטורית של הצד השני או דפורמציה של החזה או HEMOPTYSIS – תנאים שלא מתקיימים בענייננו. לא התקיים בתובעת גם תנאי הכרחי נוסף שבחלופה זו, של קוצר נשימה במאמץ, בעיה שפתר הניתוח להסרת הגידול). במהלך חקירתו הביע המומחה נכונות להיזקק לבדיקת מאמץ עדכנית, לבקשת התובעת, כדי לבדוק כיצד היא עשויה להקרין על שעור הנכות שנקבעה. התובעת ביקשה אפוא להמציא לו בדיקת מאמץ עדכנית ואפשרתי הדבר, אלא שבהמשך הדרך הודיעה כי היא מוותרת על כך. לפיכך לא נסתרה אכן עמדת המומחה, שנפתרה בעית קוצר הנשימה.

10. ביחס לשאלת ההתרשלות והקשר הסבתי, המומחה סיכם את חוות דעתו בכך שיש סבירות לאבחון מוקדם של הגידול בתחילת שנות האלפיים, לו נערך צילום חזה 3 שנים קודם למועד בו נערך ב 2005. למרות שלא ניתן לקבועי מועד מקורב בו החל הגידול לצמוח. בחווה”ד ציין המומחה כי אבחון מוקדם יכול היה להפחית את שיעור הנכות, אך בשיעור זניח.

11. בחקירתו של המומחה הובהרו מספר נקודות:

כאשר מבוצע צילום רנטגן לחזה – “תופס” הצילום את שני החלקים , היינו המיצר הקדמי והאחורי כאחד.

הטכניקה המקובלת לצילום חזה הנה לבצע הצילום בשתי תנוחות קדמית וצדדית (הצילום מן הצד “תופס” את המיצר האחורי, והצילום הקדמי – את המיצר הקדמי) (חקירת המומחה – עמ’ 36- 37). לכן , המסקנה המתבקשת הנה שיש סבירות לאבחון גידול במיצר.

גדול השוונומה שבמיצר צמח אצל התובעת במרווח שבין הצלעות, בגובה הצלע הששית (גבוה יחסית). לא בהכרח יפריע גידול כזה לחולה, בכל שלב, מבחינת סימפטומים מורגשים: תלוי בגודלו ולאיזה כיוון הוא צומח (אם יצמח לכיוון אחור ולא ילחץ על איברים, צפוי שהחולה לא יחוש בו; לעומת זאת גם אם קוטרו מס’ קטן של ס”מ ויצמח קדימה וילחץ על אברים סמוכים – עשוי החולה לחוש בהפרעות – עמ’ 38-37 לפר’).

בעמ’ 53 לפר’ שב ואישר המומחה שמדובר בגידול שגדל לאט אולם לא ניתן לשער קצב גידולו, שכן הוא גדל באופן לא לינארי, היינו אין חוקיות לגבי תוספת תאי הגידול בתקופות שונות. התאים יכולים להתרבות באופן מהיר ואח”כ איטי או להיפך.

לגבי נושא “הקרנת הכאב”: מאחר ומדובר בגידול שעל מעטפת העצב, הרי שבמקרה שהוא גורם כאב, הכאב יכול להיות כאב מקומי באיזור הגידול אך גם כאב “שמוקרן” מאזור הגידול דרך מערכת העצבים באיזור אנטומי מרוחק, כולל גב עליון. עם זאת מדברי המומחה בעמ’ 38 שורות 18-19 ובעמ’ 39 למטה ו 40 למעלה עולה שלחשוד שמקור הכאב הנו בגדול שפיר מסוג זה באזור החזה המקרין הכאב לאיזור אחר כגון גב או צוואר – חשד כזה לא יבוא מטבע הדברים במקום ראשון. היינו אפשרות מעין זו לא תציב עצמה באחד המקומות הראשונים שיש לברר ולשלול במשקפי הרופא הסביר. תשובה זו הגיונית לגופה, שכן יש מקורות שכיחים ותכופים הרבה יותר לכאבי גב או צוואר חוזרים.

— סוף עמוד 8 —

דיון

12. אזכיר מושכלות יסוד: שאלת ההתרשלות אינה מניחה סטנדרט רפואי של רופא מושלם , אלא של רופא סביר, ואינה נבחנת במשקפי החוכמה שבדיעבד.

וגם רופא מושלם אינו יכול ואינו צריך ברגיל לשלוח את החולה לסט של עשרות בדיקות בו זמנית, כדי לשלול במקביל כל אפשרות היפותטית ידועה שהיא, קרובה ורחוקה כאחד, למקור סימפטום חוזר של כאב או הפרעה. אף לא רצוי שכך תנהג הרפואה, ואין להציב לה סטנדרט שכזה במסגרת עוולת הרשלנות: ראשית הדבר כרוך בעלויות, שבמבט רחב תיגרענה מתקציבי הרפואה הציבורית שלעולם ימצאו בחסר ביחס לצרכים, וכך יצא שכרו של הציבור בהפסדו.

שנית, בחלק הארי של המקרים עשוי הדבר לנגוד אף טובת החולה שבמקרה הטוב יוטרד בבדיקות מטרידות עד מכאיבות, רובן מיותרות; ובמקרה הרע, ייחשף לבדיקות מיותרות עם פוטנציאל סיבוך או נזק מסוים הכרוך בחלקן, גם אם פוטנציאל הסיבוך הוא קטן ביחס לכל בדיקה בבדידותה. ברור אפוא שהבירור הרפואי במשקפי הרופא הסביר מניח בדרך כלל, מדרג. קודם יש לשלוח לבדיקות שיכולות לשלול גורמים שכיחים יותר לכאב או תחלואה שאינם חולפים, ורק אם נשללו עוברים לשלב הבא בבירור ושלילת גורמים שכיחים פחות וכן הלאה.

כמובן שמאידך, עשויים להיות מקרים בהם הנתונים הידועים לרבות תלונות החולה שנגבו באנמנזה סבירה, אמורים להדליק נורה אדומה בפני הרופא, שתצביע על הצורך לשלול גורם שבשכיחות סטטיסטית הוא נדיר, אך הצטברות הנתונים מצביעה דוקא עליו במקרה הנתון כעל גורם אפשרי סביר, שיש לשלול.

ככל שמדובר בגורם שמבחינת הידע הרפואי הקיים אותה תקופה (בהצלבה לנתוני החולה הספציפי), מציב עצמו בסבירות כבר בשלבים ראשוניים כגורם אפשרי ולא מרוחק (גם אם ברגיל הוא שכיח סטטיסטית פחות מגורמים אחרים), ומדובר גם בגורם חשוד שלאבחונו המוקדם עשויה להיות נודעת חשיבות קריטית כגון גידול ממאיר אלים, גובר הצורך לשלול דוקא אותו בשלב מוקדם. מאידך, אין די בכל אפשרות היפוטתית ורחוקה בבדידותה, שמקור הכאב יהא בגידול, ולו ממאיר, כדי להציב אפשרות זו במקומות הראשונים הנצרכים לבירור.

13. אלא מה, במקרה זה אכן היו נתונים שחייבו לשלוח את התובעת לצילום חזה, לטעמי בשנת 2002, כמעט שלוש שנים לפני שבוצע הצילום בבי”ח וולפסון, אם לא כבר ב 2001. לגבי שלבים קודמים לא היתה התרשלות באי הפניה לצילום חזה, ומדובר אכן בחוכמה שבדיעבד. התובעת התלוננה על כאבי צואר וגב, בעיקר משמאל ובחלק עליון, מסוף שנות השמונים. בהקשר זה נערכו בירורים אורטופדים חוזרים שבחלק מן השנים לא הניבו ממצאים ובחלק אחר הניבו ממצאים שיכולים להסביר חלק מן הכאבים – כגון שינויים ניווניים בצוואר או קרעים קטנים בכתפיים.

כאמור איני סבור שהוכח, גם בהינתן כאבי הגב הנמשכים, וגם משעה שלא נימצא להם מקור ידוע בצילומי עמוד שדרה, שהיה על רופא משפחה סביר לחשוד בגידול באזור החזה המקרין כאב לגב

— סוף עמוד 9 —

עליון עד שנת 2002, כפי שיבואר. ועוד, איני סבור שהוכח כמאזן ההסתברויות, ולו בחוכמה בדיעבד, שהגידול אכן היה מקור כאביה של התובעת. אזכיר כי התובעת התלוננה בשלב מסוים על כאבים מפושטים בכל הגוף, הנמשכים מזה שנים, ותחושת קישיון בכל הגוף לעת קימה. הועלה אפוא חשד לפיברומיאלגיה, ואף בפני לא הוכח שגם אם גדול מסוג שוונומה יכול לעתים “להקרין” כאב לאיזור אנטומי אחר – יכול הוא גם לבאר כאב מפושט בכל הגוף.

14. יתירה מזו, איני סבור שהוכח כמאזן ההסתברויות שהגידול החל לצמוח והיה קיים עד לשנות האלפיים או המחצית השניה של שנות התשעים. אין נתונים תומכים בענין זה, נהפוך הוא, ויש לזכור צמצומה הניכר של “הסבתיות העמומה” בדיון הנוסף שבענין מלול (ראה להלן).

אפנה לנתונים הבאים: ראשית, הגידול אובחן ב 2005. שנית התובעת מתלוננת על קוצר נשימה ארבע פעמים בשנים 2001 ו 2002, ובהיעדר נתון אחר יש לקבל שהגורם הסביר ביותר לתלונות אלה היה הגידול, ש ב 2005 הוצא כשהוא בגודל ניכר של 11 ס”מ. יש כאן אינדיקציה יותר מסבירה לכך שהגידול הוא שגרם לקוצר הנשימה. לא ברור מתי החל לצמוח אך ברור שהוא גדל לאט. מאידך כאבי הצואר והגב עליון של התובעת נמשכים מ 1978, לכאבי הצואר נמצא לבסוף הסבר בשינויים ניווניים (שאינם נחשפים תמיד בצילומי רנטגן רגילים), בכתפיים נמצאו לבסוף קרעים קטנים (שהתובעת אמנם מייחסת לתאונה מ 2005), וגם אם בגב עליון בצד שמאל אין גורם אורטופדי ישיר שנחשף, הרי כך גם הדבר לגבי תלונות מ 2004 על כאב מפושט בכל הגוף מזה עשרות שנים. קשה להלום שגם אם מדובר בגידול הגדל לאט, הרי שכבר ב 1978 כשהתחילה התובעת (לדבריה, ולפי התיק הרפואי) לסבול מכאב גב עליון משמאל היה הגידול כבר קיים; ולא זו אף זו – שהגיע כבר למימדים וכיוון צמיחה שגרם ולו “בהקרנה” לכאב הגב העליון של התובעת. קשה להלום אמרתי – שכן אותו גידול לא נחשף בצילום הרנטגן לחזה שנערך 12 שנים תמימות לאחר שהחלו כאבי הגב העליון של התובעת. הרי התזה של התובעת עצמה הנה שגידול לא מזערי במיצר דוגמת זה ממנו סבלה ייחשף בצילום חזה. והנה לא נחשף 12 שנים תמימות לאחר שהחלו כאבי הגב העליון שלחה. קשה להלום שהגידול הגיע כבר ב 1978 או ראשית שנות השמונית למימדים שגרמו להקרנת כאב לאיזור הגב העליון, ועדיין לא נחשף בצילום החזה ב 1990. כלומר, גם אם הייתי שועה (ואיני שועה) לטענה שהגידול הוא שגרם לכאב הגב העליון, לא סביר שהחל לצמוח לפני מחצית שנות התשעים (וגם זאת בסימן שאלה – אולי החל לצמוח אח”כ – ראה להלן).

המומחה אישר בחקירה , כי באין מידע סטטיסטי על קצב צמיחת הגידול הנ”ל (גם לאור נדירותו), הוא לא יכול לשלול תזה שהגידול נוצר שנה לפני שנת 2000 (עמ’ 53 שורה 20 ואילך). אך התייחס לאפשרות זו, כאל אפשרות פחות סבירה. באותה נשימה ציין גם הגודל אליו הגיע אותו גידול – 11 ס”מ , בלשונו, “גודל מכובד לכל הדעות”. לטעמי במכלול הנתונים ניתן לקבוע הגיונית (לא בוודאות, אך כן כמאזן ההסתברויות), שהגידול החל לצמוח בשלב לא ידוע שנע בין השנים 1995 עד 2000, והגיע לגודל וכיוון צמיחה שגרם כבר לקוצר נשימה החל מ 2001. הלכך סבלה התובעת מאותו קוצר נשימה מהלך חודש שלם ב 2001, והוסיפה להתלונן עליו פעמיים נוספות ב 2002. קוצר הנשימה מבואר היטב על ידי הגידול, ולא נמצאה לו סיבה סבירה אחרת, גם לא בבלוטת התריס.

— סוף עמוד 10 —

15. מאידך: עד לשלב בו החלה התובעת להתלונן על קוצר נשימה לא היתה כאמור אינדיקציה סבירה לשלוח אותה לצילום רנטגן לחזה. בעבר אמנם נשקל הדבר בשנת 93′ בין לאור תלונה חד פעמית שחלפה על קוצר נשימה ובין לאור תלונותיה על כאבי גב עליון כתף וצואר; אולם אותן תלונות על כאבי גב ובהמשך צואר החלו כאמור כבר ב 1978, וב 1990 כנראה לאורן, הופנתה התובעת וביצעה צילום חזה שהיה תקין. לא היתה אפוא סיבה סבירה לחזור בשנית על התהליך.

גם אם אניח שעצם התלונות על כאבים בעלי “סימפטומולוגיה” אורטופדית באיזור גב עליון, צואר וכתף, יכול שיצדיקו גם צילום חזה, אם אין הסבר אורטופדי לתלונות, הרי שהדבר בוצע כבר ב 1990, כנראה לאור אותן תלונות כאב, והצילום יצא תקין. חלוף שתים עשרה שנות כאב תמימות בגב כתף וצוואר, שלאחריהן היה ממצא תקין בצילום חזה – נתן אינדיקציה סבירה ביחס לכך שמקור התלונות על כאבי גב וכתף – אינו בחזה. כך שגם אם נשקל צלום חזה חוזר בשנית על ידי ד”ר לוין ב 1993, איני סבור שיש לראות באי הפנית התובעת לצילום חוזר כזה באותו שלב משום רשלנות של ד”ר לוין או מי מרופאי הקופה.

בנוסף, מששללתי כמאזן ההסתברויות (גם אם לא ידוע קצב גידולו, לאור העובדה שכנראה לא היה קיים בשנת 90′, ומאידך הוא גדל לאט ובשנת 2005 הגיע כבר לגודל של 11 ס”מ), שהגידול בכלל היה קיים לפני המחצית השניה של שנות התשעים (וגם זאת עם “מקדם בטחון”), ממילא לא היה מועיל להפנות התובעת לצילום חזה באותו שלב.

16. בעובדה שהתובעת הופנתה לצילום חזה על ידי בי”ח וולפסון ב 2005 אין כדי לשנות המסקנה שעד שהחלה להתלונן על קוצר נשימה, ולא כתלונה בודדה, לא היה מקום להפנות התובעת כסטנדרד רפואי סביר לצילום חזה חוזר. מדוע?: שכן בבי”ח וולפסון (כעולה ממכתב מסכם ומכתב העברה ממחלקת ראות מ 11.5.05 ומ 24.5.05 בהתאמה – נ/28 ו נ/29 ) התלוננה התובעת על קוצר נשימה משך שנה וחצי בזמן עליה במדרגות או במקלחת. היינו אף לא על מקרה בודד של קוצר נשימה. לא נעלם ממני אמנם כי בקבלתה במיון ב 6.5.05 התלוננה על קשיי נשימה “מאתמול” (נ/27), אך הדברים אינם סותרים בהכרח. יכולה היתה התובעת למסור במיון כי קוצר הנשימה החל אתמול כהתקף משמעותי או חריף, אולם כתופעה, נמשך הדבר לסירוגין מזה שנה וחצי לסירוגין. כלומר אין מדובר ברישומים סותרים בהכרח, וחזקה ששני הדברים נמסרו מפי התובעת, ולכן נרשמו ברישומי בית החולים. לפי מומחה ביהמ”ש, והדברים מקובלים עלי, תלונה חוזרת של קוצר נשימה (אם אין לה הסבר ידוע), מצדיקה צלום חזה. ראה למשל תשובתו בעמ’ 44 לפר’, שורות 15-16. מקל וחומר כאשר מתלוננת התובעת בבית החולים על קוצר נשימה הנמשך מזה שנה וחצי. הדבר הצדיק צילום חזה, שכן בבית החולים כבר היה ידוע (ונרשם) שעברה מבחן מאמץ תקין, כלומר נשלל בסבירות הסבר קרדיולוגי לקוצר הנשימה. אך אין ללמוד מכך בדיעבד, שעד שנת 2001 היתה אינדיקציה רפואית סבירה לביצוע צילום חזה, כשלא היו תלונות בכלל על קוצר נשימה מאז 93′.

17. ומה ב 2001?: האם היה מקום להפנותה כבר ב 15.7.01 עם התלונה הראשונה על קוצר נשימה – לביצוע צילום חזה?: ד”ר לוין בחר להתחיל הבירור בבלוטת התריס כגורם אפשרי. התשובה לשאלה

— סוף עמוד 11 —

כאן גבולית. לו מדובר היה בתלונה על קוצר נשימה בודד שחלף, ניתן היה להשיב במובהק בשלילה על שאלה זו, בשים לב לכך שכאמור יש “מדרג” של בירור סביר.

מאידך התלונה היתה על קוצר נשימה במאמץ, הליכה בעליה עם דופק מהיר מלווה בחולשה ורעד ברגליים הכל “בחודש האחרון” היינו , מצב נמשך מזה חודש.

עם זאת, וכפי שציין המומחה, בעיות מסוימות בבלוטת התריס עשויות לגרום לקוצר נשימה עמ’ 49 שורה 4 (אם כי המומחה שב והדגיש כי אינו מומחה אנדוקרינולוגי). בסופו של יום על פי התיעוד שהוצג למומחה ותשובותיו, הבעיה הספציפית של התובעת בבלוטת התריס אינה כזו שהוכח לגביה שגורמת לקוצר נשימה (עיין בחקירת המומחה עמ’ 50 למעלה, והנתבעת לא הגישה חוו”ד של אנדוקרינולוג שתמחיש אחרת). אך די בתשובת המומחה שבעיות מסוימות בבלוטת התריס עשויות לגרום לקוצר נשימה כדי להצדיק כסביר מסלול הבירור הראשוני בו בחר ד”ר לוין (יכול והיה מקום אף לבירור קרדיולוגי מקביל באותו שלב, אך מאחר ואין ממילא נזק קרדיולוגי, אין צורך להידרש לדבר). מומחה ביהמ”ש אף הסכים כי במידה וחלפו התלונות על קוצר נשימה בשנת 2001 לא היה מקום לבירור נוסף (עמ’ 50 שורה 25). ואכן, לא נזכרת תלונה נוספת הקשורה לקוצר נשימה עד שנה אח”כ, 16.6.02. זאת חרף ביקורים נוספים אצל ד”ר לוין. לפיכך, ולא בלי היסוס (לאור העובדה שמדובר בתקופה משמעותית בת חודש), אני נכון להתייחס לאותו חודש של קוצר נשימה כאל מופע אחד מבחינה רפואית; שמשעה שחלף, אכן אין לראות באי הפנית התובעת לצילום חזה בשלב זה משום התרשלות.

18. לא כך לגבי התלונות מיוני ויולי 2002. כאן כבר דובר בתלונה חוזרת של קוצר נשימה, לאחר התלונה שנה קודם, שנגעה לחודש שלם של קוצר נשימה ולא נמצא לה הסבר. כאן, בהינתן העובדה שמדובר בתלונה חוזרת, כבר היתה הצדקה ברורה מלבד לבירור קרדיולוגי, וא.א.ג שנערך, גם להפניה לצילום חזה, כדי לשלול אפשרות למקור ריאתי. הדבר לא נעשה. וראה דברי המומחה בעמ’ 51 שורות 22 עד 26; עמ’ 52 שורה 5.

19. גם אם קצב הגידול אינו אחיד ואינו ידוע, הרי בשים לב לגודל הגידול לעת הוצאתו ב 2005, ולכך שכבר ביולי 2001 הגיע לגודל שהספיק כבר כדי לגרום לקוצר נשימה, ניתן בהחלט לקבוע שוב כמאזן ההסתברויות, שלו בוצע צלום רנטגן לחזה ביוני –יולי 2002 עת התלוננה התובעת פעמיים על קוצר נשימה , היה הגידול מאובחן באותו צילום (לכל הפחות היה מאובחן תהליך לא סדיר שדי היה בו כדי להפנות לצילום סיטי).

20. עדיין נשאלת השאלה מה היה קורה לו אובחן הגידול כשהוא קטן יותר, שלוש שנים קודם.

התשובה היא שהיה נחסך מן התובעת סבל שהתבטא בקוצר נשימה במאמץ, לאותה תקופה של שלוש שנים, שכן כיום כאמור, מצבה נחזה תקין מבחינת סימפטום זה שקודם סבלה ממנו, היינו הוצאת הגידול פתרה בעיה ספציפית זו (ראה סע’ 9 לפסק דין זה). בנוסף יש להתייחס לסיכוי שאף הנכות היתה קטנה יותר.

— סוף עמוד 12 —

נכות בשיעור מסוים היתה כנראה נותרת בכל מקרה, שכן מדובר בגידול שעל העצב עצמו והסרתו מחייבת פגיעה עצבית מסוימת כפי שציין המומחה. ואין להתעלם מן העובדה שהנכות בה הכיר המומחה הנה ממילא בשיעור הנמוך ביותר (משעה שנותרה נכות) בחלופות סע’ 5 של התוספת לתקנות. כלומר התובעת היתה נותרת ככל הנראה עם נכות בת 10% בכל מקרה בשל הפגיעה העצבית, והצורך בחיתוך עצבים סמוכים לאיזור הגידול במסגרת ניתוח שחייב ניסור צלעות. אך יש לטעמי להתחשב בסיכוי שגם אם הנכות הרפואית בתחום זה היתה זהה, הרי היקף הפגיעה העצבית היה קטן יותר, ובהתאם גם הסימפטומים מהם סובלת התובעת כיום היו חמורים פחות. שכן סביר שהיתה צמיחה מסוימת של הגידול על העצב – מהלך 3 שנים תמימות, כלומר שניתן לקבוע שהניתוח להסרתו חייב ניתוח בהיקף רחב יותר היינו פגיעה עצבית גדולה יותר, אף כי לא ניתן לקבוע שיעורה המדויק של “הדלתא”.

ניתן לקבוע כמאזן ההסתברויות שאבחון מוקדם בשלוש שנים לא יכול היה לחסוך מעיקרא הנכות, אך היה בו כדי להפחית (לא לאיין) היקף הנזק לעצבים, באיזור בגידול, ולפיכך עוצמת הסימפטומים של רגישות וכאב למגע עמם נותרה התובעת. כך בין אם היה די בניתוח פתוח אך בהיקף קטן יותר, ובין אם ניתן היה להסתפק בניתוח VATS. לא מדובר כאמור על הפחתת אחוזי הנכות אלא על הסימפטומולוגיה שלה, וגם זאת מטבע הדברים בשיעור לא ידוע. איני סבור שיש לקבל את כאן את מסקנת המומחה שלו אובחן הגידול 3 שנים קודם הסיכוי למצב משופר היה זניח. כך, לפי שלא ידוע לדברי המומחה עצמו, בכמה צמח הגידול מהלך שלוש השנים שעובר לגילוי.

בנוסף יש להתחשב בסיכוי, לא בוודאות, שדי היה בנתוח VATS פולשני פחות שהיה מותיר לא רק נזק עצבי מופחת אלא צלקת קטנה בהרבה, לו אובחן הגידול כשהוא קטן יותר.

21. יוזכר שגם לאחר מתן פסה”ד בדנ”א 4693/05 בי”ח כרמל נ’ עדן מלול נותר על כנו אותו חריג פסיקתי של סבתיות עמומה שעניינו באובדן סיכויי החלמה (ע”א 231/84 קופת חולים של ההסתדרות נ’ פאתח, פ”ד מב(3) 312 ) .

לפני סיום בשאלת החבות, אציין בקצרה כי לאור מסקנתי בדבר הכשל שנפל באי הפנית התובעת לצילום חזה במחצית 2002 (אם לא כבר ב 2001), מתייתר ממילא דיון בטענותיה כלפי רופא אחר של הקופה, ד”ר כהן, לגביו נטען שביקשה ממנו צילום סי.טי לגב ב 2003, וסורבה.

הנזק:

22. הנזק בתיק זה נותן ביטויו באב הנזק הלא ממוני: שכן לטעמי הומחש שאין פחיתה בכושר ההשתכרות בעיסוקה הספציפי של התובעת. התובעת בת 60 כיום, ויש לה עוד 5 עד 7 שנים עד לגיל פרישה (בסיכומיה הובא בחשבון גיל 65).

מטפסי 106 לשנים 2000 עד 2007 עולה שאין פחיתה בשכר, נהפוך הוא. השכר עולה מדי שנה. התובעת עובדת בתפקיד מזכירותי, לא פיסי בעיקרו. מקובלים עלי דבריה ודברי מעסיקה, עו”ד לפידור כי לא אחת כאשר יש צורך בהרמה של תיקים כבדים, עושה זאת הוא במקומה, לאור

— סוף עמוד 13 —

רגישותה באיזור הניתוח. ואולם זאת לזכור, התובעת עובדת כבר מ 1980 אצל עו”ד לפידור, ובמהלך רוב שנות עבודתה סבלה מכאבי גב עליון , צואר , ואף כאבים מפושטים, כולם אינם קשורים לגידול (כולל בעיות בבלוטת התריס, תאונת עבודה מ 2005 לה היא מייחסת את הקרעים הקטנים באיזור הכתפיים, וכאבים מפושטים בגינם הועלה חשד לפיברומיאלגיה). כל הבעיות, לרבות קוצר הנשימה במאמץ שכן נבע מן הגידול החל מ 2001, והרגישות העצבית שנותרה לאחר הניתוח, לא הביאו לפגיעה בתעסוקתה או בשכרה. עו”ד לפידור העיד שמדובר במזכירתו היחידה. חזקה אפוא שמדובר בעובדת מוצלחת, וכי עם פתרון הבעיה שנבעה מהגידול והתבטאה בקוצר נשימה, וגם משעה שנותרה עם כאב ורגישות באזור הניתוח (שחלקו היה נגרם ממילא כאמור, ובכל מקרה, גם אלמלא האיחור באבחון), לא יביא הדבר לפיטוריה או לפחיתה בשכרה. ממש כפי שהיה כל השנים עד היום. חלף די זמן על מנת שניתן יהא ללמוד מן העבר גם על העתיד.

בנוסף, גם אם קבלתי שהתובעת היתה נותרת בסבירות עם צלקת קטנה יותר ועם סימפטומים מופחתים מבחינת רגישות עצבית באיזור הניתוח, הרי משעה שהיה נגרם בכל מקרה נזק עצבי זה או אחר, לא אוכל לומר שהומחש שתקופת ההחלמה מן הניתוח היתה קצרה יותר לו היה מאובחן הגידול שלוש שנים קודם. מאידך סביר שלעת תקופת ההחלמה היה הסבל פחות, לו מדובר בניתוח קטן יותר, או בניתוח VATS.

אין להקל ראש, אך מאידך גם לא להפריז, בעוצמת הסבל המיותר מהלך אותן שלוש שנים של איחור באבחון. ממילא לא ניתן להשליך את כל תחלואיה וכאביה של התובעת על הגידול. וגם חלק מן התחלואים שיש לייחס לגידול עקב הניתוח להסרתו, היו נגרמים למרבית הצער גם לו אובחן קודם (לשיטת המומחה – בחלקם הארי). לטענת המומחה מטעם התובעת עצמה – הוטב מצבה לאחר הניתוח ביחס למצב לפניו. קביעה עקרונית זו מקובלת עלי. יש לקבל כי במהלך אותם שנות איחור, נפגעה איכות חייה של התובעת בשל קוצר נשימה. אך לא קוצר נשימה כל העת, אלא לעת מאמץ גופני. אפסוק כאן 30,000 ₪.

בגין אובדן סיכויי החלמה, לא החלמה מלאה בכל מקרה, שגם שיעורם המדויק לא ידוע, אפסוק סך נוסף באומדנא בשיעור 35000 ₪. הסכום כאן מביא בחשבון גם האפשרות לפגיעה עצבית מופחתת וגם שהצלקת היתה קטנה יותר מזו הנחזית בתמונות, במקרה של איבחון מוקדם בשלוש שנים. מדובר בפגיעה מסויימת בתדמית הגוף. אם כי הצלקת מצויה באיזור שלמעט במקרים של הליכה לים, יכוסה ברגיל בבגדים, מהלך רוב שעות היממה.

23. לא מצאתי הצדקה לפסוק בגין עזרת צד ג’ לעבר או לעתיד: לא משום שהצורך בעזרה לא קיים, אלא משום שאין להשליכו אף לא באופן רעיוני ו”יחסי” על האיחור באבחון. בעלה של התובעת והתובעת עצמה העידו על הפגיעה באיכות חייה, ועל הצורך שלה בעזרה בעבודות משק הבית השונות בשל הכאבים והרגישות באזור הניתוח – אפילו רגישות לחיבוק. אולם כאמור, לאור דברי המומחה, ברור שרגישות תולדת נזק עצבי בלתי נמנע – היתה נגרמת בכל מקרה כתולדת הניתוח להסרת הגידול. כלומר אותה סוג עזרה ואף באותו היקף – היתה נצרכת ממילא, גם אם היה הגידול

— סוף עמוד 14 —

מאובחן קודם והרגישות שבעקבות הניתוח היתה מופחתת. הרי די בכאב שנגרם מהרמת משא או סחיבה, או נקיון, גם אם כאב מופחת הוא, כדי שיהא צורך בעזרה באותו היקף.

כעולה מן העדות בעמ’ 21, אין זה נכון ממילא שהתובעת מוגבלת כליל בעבודות משק הבית. היא מבשלת, עורכת שולחן, ונעזרת בבעלה בעבודות נקיון וקניות, הזזת דברים כבדים וסחיבות. לדבריה בעמ’ 20, בעלה החל עוזר לה בשל מגבלותיה בערך 4 שנים לפני מועד הגלוי, כלומר לערך מ 2001, מה שעולה בקנה אחד עם העובדה שמאותה שנה החלה לסבול מקוצר נשימה במאמץ. אלא שממועד הניתוח אין לגלות שוני כאמור בהיקף העזרה הנצרכת בשל האיחור באבחון. לא לעבר ולא לעתיד, שכו זו נצרכת ממילא באותו היקף, בשל הרגישות העצבית (גם בהיעדר קוצר נשימה במאמץ לאחר הניתוח או בעטיו: כאמור המומחה שלל שהפרעה חסימתית נובעת מן הניתוח). מה גם שבעלה של התובעת העיד שלפני הניתוח עוד היתה עושה עבודות פיסיות בבית בעצמה וכעת רק הוא עושה. כלומר לאותן שלוש שנות איחור לא היתה השפעה על היקף העזרה הנצרכת שתקופה שלפני הניתוח מ 2005. וממילא לאחר הניתוח לא היה הבעל צריך לעזור בהיקף פחות, גם אם רגישות אשתו היתה פחותה. כאמור, די בכאב שנגרם באותו טיב פעולות פיסי, ולו כאב מופחת, כדי להצריך העזרה באותו היקף.

24. לא הומחש (לא הגיונית, ולא בקבלות) שנגרמו לתובעת הוצאות רפואיות בעבר הקשורות באיחור בן שלושת השנים באבחון. בניתוח הרי היה צורך גם אלמלא האיחור, ואף אם מדובר בניתוח קטן יותר, כאשר ממילא לא התובעת היא שנשאה בהוצאותיו. ואין גם לגלות בעטיו צורך נחזה בהוצאות רפואיות לעתיד.

25. אני מחייב הנתבעת לשלם לתובעת בתוך 30 יום:

א. את הסך של 65000 ₪.

ב. שכ”ט עו”ד בשעור 20% מן הסך האמור.

ג. אגרה ראשונה ששלמה התובעת כשהיא נושאת הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומה.

ד. החזר חלקה של התובעת בחוות דעת מומחה ביהמ”ש.

ה. מחצית משכר המומחה מטעמה (כשהיא נושאת הפרשי הצמדה וריבית מן היום בו שולמה). כך, לאור הפער הניכר בשאלת הנזק בין חוו”ד מומחה ביהמ”ש שהתקבלה, לבין זו של מומחה התובעת; ומאידך לאור התוצאה בשאלת החבות.

— סוף עמוד 15 —

ניתן היום, י’ טבת תשע”ב, 05 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.

עיוורון עקב ניתוח מעקפים- רשלנות רפואית

אתר אנארג’י מדווח כי בית משפט השלום בראשון לציון חייב את בית החולים “קפלן“ לשלם פיצויים בסך של למעלה ממיליון ש“ח, לאדם שהתעוור בשתי עיניו לאחר ניתוח מעקפים שעבר בבית החולים.

התובע עבר ניתוח מעקפים בבית החולים. לטענתו, לא הסבירו לו בבית החולים שקיים סיכון של עיוורון בעקבות הניתוח וכי אם היה יודע על סיכון זה לא היה מסכים לעבור את הניתוח.

בית המשפט קיבל את התביעה, למרות שקבע כי קיים סיכוי נמוך לקשר בין ניתוח המעקפים לעיוורון. בית המשפט קבע כי גם אם מדובר בסיכון שהוא נדיר, חובה על בית החולים להביא אותו לידיעת החולה.

במקרה זה, לא מסר בית החולים לתובע כל מידע לגבי הסיכוי ללקות בעיוורון ולפיכך הפר בית החולים את חובתו ועליו לפצות את התובע בסך של למעלה ממיליון ש“ח כאמור

בדיקת אולטראסאונד של העובר – רשלנות רפואית

בדיקת אולטרה סאונד של עובר הינה בדיקה שנעשית במהלך ההיריון בעזרת גלי קול חוזרים. בעזרת גלי קול אלו ניתן להפיק תמונה של העובר עצמו, תמונה של השליה ותמונה של מי השפיר. התמונה מוצגת על מסך טלביזיה בצבע שחור/לבן או צבעוני. כמובן שתמונות אלו ניתנות לשמירה בתיק ההיריון.
בעקרון, בדיקת אולטרא סאונד לעובר הינה הדרך הבטוחה ביותר כיום לאיתור בעיות כלשהן. בדיקה זו מאפשרת לקבל אינפורמציה לגבי גודל ומיקום העובר. תפקידי הבדיקה וממצאיה משתנים בהתאם לשלבי ההיריון, כך שבכל תקופת הריון ניתן יהיה לאגור אינפורמציה אחרת. היות ובבדיקה זו אין שימוש בקרני X אין סכנה ממשית לעובר.

השאלה באם לעשות אולטרא סאונד מוקדם הינה מובנת ומוצדקת. שילוב של מספר בדיקות יחד עם בדיקת האולטרא סאונד הנוכחית הינן טובות ורלוונטיות לשליש הראשון של ההיריון. זוהי דרך מצוינת לאיתור תסמונות גנטיות כגון תסמונת דאון השכיחה ביותר בקרב האוכלוסייה.

יחד עם בדיקות האולטרא סאונד נעשות כמובן בדיקות נוספות, למשל בדיקת עובי עור עורף העובר ( עבה מדי מלמד על בעיה גנטית) וכן בדיקת רמות בדם של beta-HCG (“הורמון ההיריון”): שיאו נמדד בשבוע העשירי לערך ולאחר מכן רמתו יורדת דרסטית עד סוף ההיריון, וכן חלבון נוסף: PAPPA (רמה נמוכה שלו עשויה לרמז על תסמונת דאון).

רופא מומחה המבצע את הבדיקה (רופא שהתמחותו הינה בגינקולוגיה ובמיילדות), מבצע את האולטרא סאונד הוגינאלי בתום 14-16 שבועות,בחלק המוקדם של ההיריון, מה שנקרא “סריקה מוקדמת של העובר”. לחילופין, ובמידה וחלפו 18-22 שבועות, רשאי לבצע את הבדיקה (אולטרא סאונד חיצוני-ע”ג בטן האם) טכנאי אולטרא סאונד מוסמך( בעל מינימום של שישה חודשי ניסיון), זאת בהנחה וההיריון התנהל עד כה בצורה תקינה. בדיקה זו נקראת “סריקת מערכות מאוחרת”.

בד”כ, טכנאי/רופא מיומן יוכל לחזות נכונה 50% מהאבנורמליות בנוסף כמובן לבדיקות דם. אך לצערנו, ישנם מקרים לא מעטים, בהם לא נתגלה הפגם בעובר בזמן ההיריון כך שנולד תינוק עם אבנורמליות כלשהי. במידה ואכן כך הדבר יש מקום לחשוד בקיומה של רשלנות רפואית. הסיבות להתרחשות מצבים אלו הינן רבות החל מבדיקה לקויה, חוסר דיוק של מבצע הבדיקה, רשלנות בזהותו של מבצע הבדיקה, קרי, מצב שבו מבצע הבדיקה הינו טכנאי ולא רופא, כאמור לעיל.

חוסר ניסיון או חוסר מיומנות של הרופא בפענוח הבדיקה יחד עם בדיקות הדם. לכל אלו ועוד ישנן השלכות משפטיות. היות ולקהל הנפגעים אין תמיד ידע רפואי-משפטי בידם, יש מקום להתייעץ עם עו”ד מומחה לרשלנות רפואית שידע כיצד לאסוף את החומר הרפואי מול הפציינטים ומול הרופאים המומחים.

העילה לתביעה במקרה מתבססת על העובדה שאילו ההורים היו מודעים למצב מראש הרי שהייתה ברשותם הזכות לבחור באם להמשיך את ההיריון או לא. היות ונשללה מן ההורים זכות זו הרי שהחשד לרשלנות רפואית הינו חשד מוצק. זהו מצב של עוגמת נפש קשה המלווה בהתמודדות עם הוצאות כספיות רבות בשל גידול ילד/ה עם מוגבלויות פיזיות/נפשיות קשות. יש צורך לחקור ולהוכיח כי אילו הבדיקות והפרוצדורה עצמה ככולה הייתה מתנהלת בצורה שונה ונאותה היה נמנע הנזק הרב להורים.

החשד לרשלנות רפואית בתחום עשוי להתעורר באם היה שימוש בציוד לא תקין בין אם ביודעין או לא ביודעין וכן פענוח שגוי של הבדיקות כמוזכר לעיל.
חשוב לציין, כי לא כל תינוק/ת שנולד עם פגם כלשהו מחייב רשלנות כלשהי מצד הצוות הרפואי. ייתכן מצב שבו נולד תינוק עם שפה שסועה וזהו לא דבר שניתן היה לצפות אותו מראש בזמן ההיריון. היות ותסמונות רבות (המשלבות בתוכן פגיעות רציניות במערכת העצבים המרכזית) ניתן לצפות ולמנוע, זהו המקום להבחין בין גורל מצער לבין רשלנות רפואית.

לשאלות או להערכת סיכויי תביעת, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה בראש העמוד בצד שמאל

רשלנות רפואית בהריון

 

מהן תביעות רשלנות רפואית בהריון או בלידה?

בישראל ובעולם מוגשות תביעות רבות בגין רשלנות רפואית בהריון (סקירת מערכות/ בדיקות אולטרסאונד רשלניות) או בזמן הלידה עצמה.

הכינוי העיקרי לתביעות הריון הוא “הולדה בעוולה”, כלומר פיצוי על כך שנולד ילד עם פגמים קשים, כאשר היה ניתן לזהות מומים אלו במהלך ההריון ולבצע הפסקת הריון ולמנוע ממנו ומהוריו חייו רצופי כאב וסבל.

ילדים שנפגעו עקב רשלנות בזמן הלידה וסובלים מפגיעה כגון שיתוק מוחין, יכולים להגיש את תביעתם עד הגיעם לגיל 25. 

תינוקות אשר נפטרו בזמן הלידה, הוריהם רשאים לתבוע עד 7 שנים מהמקרה.

להערכה חינם של גובה הפיצוי שמגיע לך, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון אשר מייצגת הורים רבים לילדים שנפגעו עקב רשלנות בהריון או בלידה, בטלפון 0524787850 או במייל: anatmolson@gmail.com

 

דוגמאות למקרי תביעות תביעות רשלנות בהריון או בלידה

1. תסמונת דאון– תסמונת דאון היא השכיחה ביותר בקרב התסמונות שמקורן וסיבתן סטייה כרומוזומלית. הלוקים בתסמונת דאון מכונים גם מונגולואידים.

תסמונת דאון מתרחשת אחת ל-660 לידות. תוחלת החיים של לוקי תסמונת דאון היא כ-49 שנה בלבד. הסיכון למחלת אלצהיימר בשנות השלושים והארבעים לחייהם גבוה יחסית. הסכנה למוות בגיל צעיר גדולה אצל בעלי התסמונת בעיקר בילדות המוקדמת. 40% מהם מתים לפני גיל 5. תוחלת החיים עלתה באופן דרמטי בעשורים האחרונים ולמעשה הכפילה עצמה, הרבה בזכות השיפור בהתמודדות הרפואה עם פגם בלב אצל פעוטות, האופייניים לנולדים עם תסמונת דאון. תסמונת דאון ניתן לזהות בעובר כבר בעת ההריון. לעיתים ניתן להוכיח רשלנות רפואית בהריון במידה ולא אובחן בזמן.

2. פיגור שכלי– פיגור שכלי ראשוני מקורו בליקוי מוחי מולד. הילד יכול להגיע להתפתחות שכלית מרבית המקבילה לגיל 12 שנים. הגורמים הם גנטיים, סביבתיים או נפשיים. את האטיולוגיה מסווגים לפי ההגדרות הבאות:

פיגור הנגרם לפני הלידה: ליקוי גנטי היכול לפגוע במערכת העצבים המרכזית. גורמים טראטוגנים במהלך ההריון, תזונה לקויה, מחלות הריון, תרופות, מצב נפשי של האם, עישון ואלכוהול, ליקוי בכרומוזום (תסמונת דאון).

פיגור שכלי בעת הלידה: ליקויים שנוצרו במהלך הלידה כמו יצירת לחץ על הראש, חוסר חמצן, סיבוכים במהלך הלידה או זיהומים שעברו אל העובר דרך תעלת האגן. (עוד בנושא)

פיגור שכלי לאחר לידה: ליקויים שנוצרו אחר לידה בגלל תאונה, מחלות זיהומיות, חומרים רעילים (עופרת), מחלות מטבוליות (נחושת) וגידולים במוח.

3. שיתוק מוחין– מיקרוצפלוס, הידרוצפולוס, המיפגלגיה, קוודרופלגיה ועוד. נגרם לעיתים במהלך ההריון ולעיתים בעת הלידה עקב מצוקה עוברית או בעיות מוניטור שלא שמו אליהן לב או חוסר חמצן אצל עובר. (קיראו עוד על רשלנות רפואית שיתוק מוחין עקב לידה והריון).

4. מחלות גנטיות– סיסטיק פיברוזיס (CF), תסמונת ה-X השביר, דיסאוטונומיה משפחתית, מחלת קנבן, קנוואן, אנמיה ע”ש פנקוני, תסמונת בלום, מוקוליפידוזיס 4, מחלת אגירת גליקוגן, נימן פיק, מחלת אשר, מחלת מייפל סירופ, מחלת גושה, חרשות על רקע מוטציה בגן לקונקסין, עיוורון, SMA, טיי זקס, תסמונת ה-X השביר, תלסמיה, אטקסיה טלגיקטזיה, MLD, SMA, תסמונת רט, תסמונת פטאו (Patau syndrome) המכונה גם טריזומיה 13 ועוד. אם אתם חשים שחוויתם רשלנות רפואית בהריון, אל תוותרו!

סוגי הבדיקות בעת הריון בהן ייתכן וחלו טעויות המהוות עילה להגשת תביעת רשלנות רפואית בהריון

בדיקת שקיפות עורפית – בדיקת סקר המזהה את ההסתברות לקיום תסמונת דאון ופגיעות כרומוזומליות נוספות של העובר.

בדיקת סיסי שליה, דיקור מי שפיר – נותן זיהוי ודאי או שולל בצורה וודאית את קיום תסמונת אצל עובר- נותנת זיהוי ודאי או שוללת בצורה וודאית את קיום התסמונת בעובר. נעשית בשבועות ההריון הראשונים בלבד. בדיקת סיסי שלייה, בדיקות אלו מבוצעות לא לפני שבוע 10, בד”כ בסביבות שבוע 14-10.

בבדיקת סיסי שלייה הסיבה לכך היא שכאשר ביצעו אותה בשבוע 8-7 הודגמו קטיעות גפיים של עוברים שנולדו לאחר מכן. – בבדיקת מי שפיר קשה טכנית לבצע את הבדיקה לפני כן, עקב כמות מי שפיר מועטת ומעט חומר לתרבית. הבעיה העיקרית בבדיקת מי שפיר מוקדמת היא אחוז ההפלות הגבוה: 5.4% לבדיקת מי שפיר מוקדמת בידיים טובות, בעוד שכמות ההפלות בבדיקת מי שפיר מאוחרת (אחרי השבוע ה 16) נעה בין חצי אחוז לאחוז במרכזים טובים, ו-24% – במרכזים עם פחות נסיון.

נוסף על כך ניצפו יותר הפלות, ירידת מי שפיר, כשלון בתרבות ציטוגני וכן הופעת מומי גפיים בעובר עד כדי 3% ויותר. אם הבנתן שחוויתן רשלנות רפואית בהריון, אל תוותרו, פנו אלינו ונוכל לעזור לכן.

בגלל הסיכונים האלו הבדיקה מוצעת כשהסיכון לאנומליות כרומוזומליות גבוה מאוד, והחשש לאיבוד הריון לא עומד בראש מעייניה של האשה. הבעיתיות שבבדיקות הפולשניות מודגשת במאמר חשוב, בו מסוכם כי בקבוצות של נשים שהרו לאחר טיפולי הפריה חוץ-גופית והזרקה תוך ציטופלסמטית של זרע, שקבלו יעוץ לגבי דרכי אבחון טרום-לידתי ואפשרות לבחור בין גישה פולשנית ללא פולשנית, רק 17% בחרו בפולשנית (מי שפיר או בדיקת השורר) ו-28% בחרו בבדיקות לא פולשניות, כמו בדיקה על-שמעית, בדיקות ביוכימיות וכו’, למרות שאינן אבחנתיות, עקב החשש הגדול לאבד את ההריון. 

בדיקות סקר גנטיות– ייעוץ גנטי- בדיקות גנטיות הן בדיקות לפני הריון או במהלך שלביו הראשונים. מטרת בדיקות גנטיות בהריון הינה לאתר נשאים של מחלות קשות, ובמיוחד לאתר זוגות בסיכון, לפני שייוולד להם צאצא החולה באחת המחלות הנבדקות. בשנים האחרונות חלה התפתחות מהירה בהבנת הבסיס הגנטי במספר גדול של מחלות תורשתיות, שחלקן קשות וחשוכות מרפא עם תמותה ותחלואה מוקדמים. הבנה זו מספקת כלים לאבחנה של מחלות תורשתיות, ולזיהוי נשאים למחלות אלו. בדיקות גנטיות הן בדיקות המוצעות לזוגות (לפני ההריון או במהלך שלביו הראשונים) שלהם אין כל היסטוריה משפחתית של מחלה תורשתית, כגון, פיגור שכלי או מום מלידה.

בדיקת אולטרסאונד– סקירת מערכות- הבדיקה שמכונה ’סקירת מערכות’ היא בדיקה סונוגרפית גנטית בעזרת מכשיר אולטרסאונד. יש המבצעים סקירה מוקדמת בשבוע ה-12 להריון בצורה ביטנית, ויש שבשבועות 16-14 בצורה בטנית או נרתיקית. בסקירת המערכות המוקדמת קיימים סימנים ספציפיים מרובים לסינדרומים שונים, ומאידך – ב-50% מהטריזומיות הסקירה תקינה.

יש לציין שבציבור שאינו עומד לבצע הפסקות הריון, בוודאי שלא כאשר מומים בעובר מתגלים אחרי 40 ימי הריון, איתור מום אמנם אינו משנה בדרך כלל את תוצאות ההריון – אך עשוי להשפיע על צורת היילוד, כגון החלטה על ביצוע ניתוח קיסרי אם לאו, וכן יש לו חשיבות גדולה על ההכנה הנפשית המוקדמת של האשה היולדת ובעלה ללידה של יילוד בעל מום.

הגשת תביעה לרשלנות בהריון

על מנת להגיש תביעת רשלנות רפואית בהריון או בלידה, יש לצרף חוות דעת רפואית אשר תוכיח לבית המשפט כי ניתן וצריך היה לגלות את המומים המולדים במהלך ההריון ולאפשר להורים את זכות הבחירה אם ברצונם לבצע הפסקת הריון.

פיצויים בתביעות רשלנות רפואית בהריון מגיעים בד”כ למיליוני שקלים.

לשאלות או להערכת סיכויי תביעתך ניתן לפנות לעו”ד ענת מולסון שפרטיה בראש העמוד.

מידע נוסף רשלנות רפואית בהריון

למרבה הצער, ישנם לא מעט מקרים של רשלנות רפואית בהריון, אשר גורמים לנזקים פיזיים משמעותיים לאישה ו/או לעובר. במצב דברים זה, כדאי וחשוב לפנות למשרד עורכי דין המתמחה ברשלנות רפואית, על מנת לבחון קבלת פיצוי כספי בגין הנזקים שנגרמו.

ראשית דבר: מהי רשלנות רפואית?

רשלנות רפואית היא מצב שבו ניתן לאדם טיפול רפואי, אשר חורג מסטנדרט הטיפול המקובל וגרם למטופל נזק פיזי ממשי. במצב דברים זה, קמה למטופל עילה לתביעת פיצויים נזיקית, נגד הגורם המטפל, במסגרתה ידרוש פיצוי כספי בשל כל הנזקים שנגרמו לו עקב הטיפול הרשלני.

רשלנות רפואית יכולה להתרחש במעשה או במחדל, בכל סוג של טיפול רפואי, לרבות בהיריון, כפי שנרחיב להלן וכן בכל שלביו: אבחון, טיפול ומעקב רפואי. חשוב לציין כי בניגוד לדעה הרווחת, לא כל טעות בשיקול דעתו של הרופא, או תוצאה בלתי רצויה של הטיפול הרפואי עבור המטופל, מהווים בהכרח רשלנות רפואית.

המבחן לקיומה של זו, הוא האם כל רופא סביר אחר היה פועל באופן שונה ובכך מונע את הנזק שנגרם למטופל. הוכחת רשלנות רפואית נעשית בעיקר באמצעות חוות דעת רפואית של מומחה, המציג את האופן שבו חרג המטפל מסטנדרט הטיפול הסביר, מבהיר את הקשר הסיבתי שבין הטיפול לנזק ועומד על היקף הנזקים שנגרמו.

רשלנות  רפואית בטיפולי פוריות

נשים רבות בישראל נעזרות בטיפולי פוריות כדי להביא ילד לעולם ולמעשה, ארצנו הקטנה נחשבת למעצמה בתחום זה, לאור מספר ההפריות המתבצעות כאן מדי שנה. אולם, לצד ההצלחות, ישנם גם מקרים של רשלנות רפואית בטיפולי פוריות. זו באה לידי ביטוי באופנים שונים, בראשם, בחירה שגויה של שיטת הטיפול. במה דברים אמורים? למשל, הפריה בדרך של הזרעה, אף למספר ניסיונות, מקובלת מאוד בקרב מטופלות צעירות יחסית שמצב הפוריות שלהן הוא טוב וישנה שהות ארוכה לנסות ולהרות בדרך זו.

לעומת זאת, כאשר מדובר על מטופלת מבוגרת יחסית, פרמטר הזמן הוא קריטי ובחירה בהליך ארוך של הזרעה על פני הפריה חוץ גופית למשל, יכול לעכב מאוד את הכניסה להיריון ואף במקרים מסוימים, לגרום לאובדן הסיכוי להרות בשל הזמן שחלף. כאשר התרחיש האחרון קורה, אין גבולות לצערה של המטופלת וכאשר ניתן להוכיח כי הסיבה לאובדן הסיכוי להרות, היא בחירה לא נכונה בשיטת הטיפול, תוכל המטופלת להגיש תביעה בגין רשלנות רפואית ולקבל פיצוי כספי משמעותי.

רשלנות  באבחון

רבים מן המקרים של רשלנות רפואית בהריון מקורם בהעדר אבחון, אבחון שגוי, או אבחון מאוחר של בעיה רפואית של האישה ו/או העובר ובכך נגרם להם נזק פיזי חמור, לעיתים אף בלתי הפיך. אחת הדוגמאות לכך היא סכרת היריון, אשר אבחון מוקדם שלה הוא קריטי כדי למנוע רעלת הריון, לידה מוקדמת, סיבוכים בלידה ונזקים נוספים.

האבחון של בעיה זו, הוא פשוט למדי וניתן להבחין בה כאשר נמצאה תוצאה חריגה של רמת הגלוקוז בדם (בדיקה שגרתית  ופשוטה המבוצעת לנשים בהיריון) ובפרט אם ישנם גורמי סיכון כגון השמנת יתר, היסטוריה רפואית במשפחה של חולים בסכרת והיריון בגיל מבוגר. על כן, העדר אבחון של סכרת הריון או אבחון מאוחר, יכולים לגרום לנזק חמור והם מקימים עילת תביעה בגין רשלנות רפואית.

דוגמא אחרת ומצערת מאוד של רשלנות באבחון בתקופת ההיריון, הוא העדר אבחון של מום בעובר. לעיתים מדובר במגבלה מוטורית קלה ואף חולפת, אך במקרים אחרים יש וזהו מום חמור אשר פוגע באופן קיצוני באיכות החיים של הילד. במצבים מעין אלה, העדר אבחון של המום, או אבחון שגוי בדבר סוגו או חומרתו, מעלים לא פעם טענה של הולדה בעוולה. במסגרתה, בשל מצבו הפיזי הקשה של הילד, טוענים ההורים כי לו ידעו על קיומו של המום, היו בוחרים להפסיק את ההיריון, אך אפשרות זו נגזלה מהם לאור הרשלנות באבחון.

רשלנות במעקב הרפואי

שמירה על בריאותם של האישה והעובר במהלך ההיריון מחייבת טיפול רפואי נכון ומתאים וביצוע מעקב רפואי כהלכה. כפי שבחירה בשיטת טיפול לא נכונה ורשלנות באבחון של בעיה רפואית, יכולים לגרום לנזקים פיזיים חמורים, כך גם רשלנות רפואית בשלב המעקב עלולה לגרום לנזק משמעותי.

ראשית, ישנם מקרים של אי ביצוע בדיקות רפואיות שגרתיות, אשר הפרוטוקול הרפואי מחייב לבצע עבור כל אישה בהיריון. מחדל זה עלול לגרום לנזק מהותי לאם ו/או לעובר, למשל, להעדר אבחון של בעיה רפואית אשר הייתה מתגלה ומטופלת, אם היו נעשות הבדיקות הדרושות. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר על היריון בסיכון גבוה, אז כל בעיה בלתי מאובחנת יכולה להסתיים בנזק חמור מאוד לעובר.

שנית, ישנם מצבים בהם אובחנה בעיה רפואית כלשהי, אולם לא מתבצע מעקב רפואי אחריה ונגרם למטופלת נזק חמור שלא היה מתרחש במסגרת מעקב תקין. כך למשל, אישה אשר אובחנה בסכרת הריון, זקוקה בדרך כלל לזריקות אינסולין ושינוי תזונתי. מעקב צמוד אחר מדדי הסוכר הם קריטיים לבריאות האם והעובר ולכן, מחדל לעשות זאת, עלול לגרום לנזקים חמורים ביותר.

לשאלות לעו”ד ענת מולסון המייצגת הורים רבים שילדיהם נפגעו עקב רשלנות בהריון או בלידה, ניתן ליצור עימה קשר בטלפון נייד 0524787850 או במייל: AnatMolson@gmail.com