הכרה בזכויות אלמנת צה"ל

בית משפט השלום בחיפה
ו”ע 112-06 אזלואי דליה נ’ משהב”ט-אגף השיקום-תגמולים-עמ”ח
11 יוני 2012
בפני
יו”ר הועדה כב’ השופט יעקב וגנר – ס. נשיא
חבר הועדה – דר’ דן בק
חבר הועדה – דר’ צבי בן-ישי
המערערת
אזלואי דליה
נגד
המשיב
משהב”ט-אגף השיקום-תגמולים
פסק דיןנתוני רקע ועובדות
1. המערערת, אשתו של המנוח צביקה אזולאי ז”ל (להלן :”המנוח”) אשר נמצא ירוי ומת ביום 1.2.06 בחדר הכושר ביחידתו כתוצאה מירייה בראשו (דו”ח רופא-מסמך מס’ 120 בתיק הרפואי)(להלן:”האירוע” או “האירוע הטראגי”), הגישה תביעה למשיב להכרה בזכויותיה לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש”י- 1950 (להלן: “חוק המשפחות”) בגין מות המנוח.
2. המנוח שירת במשטרת ישראל החל משנת 1987 בתפקידים שונים. בתפקידו האחרון שימש כראש מנהלה ביחידת הסיור המיוחדת (יס”מ) במרחב העמקים של משטרת ישראל. ביום 1.02.06 בשעה 08:00 בבוקר הגיע המנוח כהרגלו למקום עבדותו ביס”מ עמקים וזאת לאחר שעבד בשכר בשעות הלילה עד השעה 03:00 לפנות בוקר. בסביבות השעה 12:00 בצהרים, בהיות במשרדי היס”מ, נפגע המנוח מפגיעת קליע בראשו. חברי יחידתו מצאו אותו במצב של חצי ישיבה חצי שכיבה, למרגלותיו אקדחו מסוג יריחו. המנוח פונה מחוסר הכרה לבית החולים רמב”ם, בו נקבע מותו.
3. בעקבות מות המנוח מונה ביום 7.2.06 קצין בודק לבחינת נסיבות מותו. לפי חוות דעת פתולוגית מיום 7.2.06 מות המנוח נגרם מירי ממעבר קליע דרך הראש כאשר הירי בוצע מטווח מגע (להלן: “הדו”ח הפתלוגי” – מסומן 4 בתיק משפחות). לפי עדותו של מפקד המנוח, המנוח היה נתון בלחץ כלכלי בעטיו הרבה לעבוד בשכר. על פי חוות דעת פסיכיאטרית של פרופ’ משה קוטלר, מיום 9.8.06 (להלן: “חוות דעת פסיכיאטרית” –
— סוף עמוד 1 —
מסומן 89 – 90 בתיק משפחות), למרות שלא ניתן לקבוע זאת בוודאות, הסבירות הגבוה מכוונת לכך שהמנוח שלח יד בנפשו על רקע של מצב דיכאוני ששמר בתוך תוכו, למרות שחבריו לשירות ראו סימנים שכללו סגירות, ירידה במצב רוחו ואובדן משקל. מחוות הדעת עולה כי נסיבות הדחק הקשורות לדיכאון אינן מכוונות לשירות שם היה אהוד, מקובל ומוערך ביותר, וייתכן ונסיבות דחק כלכליות ועומס עבודה כבד הם אלה שגרמו להתפתחות ההליך הדיכאוני.
4. אשת המנוח הגישה כאמור תביעה להכרה בזכויות בני משפחה לפי חוק המשפחות. ביום 12.11.06 הודיע קצין התגמולים למערערת על דחיית תביעתה מהנימוקים כי בהתאם למסמכים ולחומר הראיות שהובאו בפניו, אין קשר בין נסיבות מותו של המנוח לבין השירות.
טענות המערערת
5. לטענת המערערת לא ניתן להצביע על סיבה כלשהי שהביאה את המנוח לשים קץ לחייו (בהנחה שכך מצא את מותו), והנסיבות שהובילו למותו הינן בגדר תעלומה מוחלטת. בהתאם לחזקה הקבועה בסעיף 2ב’ לחוק המשפות על המשיב מוטל הנטל להוכיח היעדר קשר סיבתי בין מותו של המנוח לבין השירות. נטל זה יורם באמצעות ראיות המוכיחות שלא היה בשירותו של המנוח דבר המצביע לכאורה על קשר סיבתי. לכך יש לצרף ראיות המצביעות לכל הפחות על אפשרות סבירה מאוד שהמוות אכן נגרם בנסיבות שאינן קשורות בשירות, ומכל מקום על המשיב להצביע על אפשרות שתהא סבירה יותר מכל אפשרות אחרת. המערערת סבורה כי המשיב לא עמד בנטל מצטבר זה. בנסיבות הטראגיות והעלומות של המקרה דנן, המערערת סבורה כי לעולם לא נוכל לדעת מהי הסיבה האמיתית למותו של המנוח. כל ניסיון של מי מהצדדים לשער את סיבת מותו של המנוח והסיבה למעשה האובדני, ככל שהיה כזה, אינה אלא בגדר ניחוש ולא יותר מכך. חיזוק לכך מוצאת המערערת בחוות דעתו ובמיוחד בעדותו של פרופ’ משה קוטלר (להלן: ” פרופ’ קוטלר”) שאישר כי אין לדעת בוודאות את הסיבה לירי של המנוח שגרם למותו.
6. המערערת ממשיכה וטוענת כי בראיות שהוגשו הוכח כי טענת המשיב לפיה המנוח התאבד בשל תהליך דכאוני הנעוץ ככל הנראה בלחץ כלכלי, אינה מבוססת כלל. טענה זו מבוססת על חוות הדעת הפסיכיאטרית, אשר התערערה בעדותו של פרופ’ קוטלר. זאת ועוד, חוות הדעת הפסיכיאטרית נכתבה רק על סמך המסמכים שעמדו בפני פרופ’ קוטלר ועל סמך שביבי מידע לא מבוסס. פרופ’ קוטלר לא שוחח כלל עם המערערת, לא התייחס להודעתה כי מצבם הכלכלי שלה ושל המנוח היה תקין, ואף לא ביקש לקבל את פירוט בנוגע מצבם הכלכלי כגון: פרטי חשבונות בנק וכו’. המערערת ממשיכה וטוענת כי פרופ’ קוטלר אף התעלם מההודעות של חברי המנוח הקרובים, השוטרים: חיים כהן, ציון שרף ורפי כהן,
— סוף עמוד 2 —
אשר העידו כי לא ראו במנוח כל סימן ו/או שינוי התנהגות, או עצבות. פרופ’ קוטלר אף התעלם מעדות השוטר יהודה פינטו, אשר ציין כי דקות ספורות לפני האירוע מצב רוחו של המנוח היה טוב והוא אף התחבק עם מפקדו וצחק עימו. מפקדו של המנוח שטען לפני הקצין הבודק כי המנוח סבל מבעיות כלכליות העיד בבית המשפט כי הטענה בנושא הקשיים הכלכליים הייתה השערה בלבד. המפקד לא ידע את היקף עבודתו בשכר של המנוח. בנוסף בעיות רווחה, ככל שהיו, טופלו ע”י קצינת הרווחה המרחבית (כפי שקרה בעבר). במקרה דנן, למנוח לא הייתה כל בעיה כלכלית הידועה לה במועד האירוע. מעדותם של שני שוטרים נוספים, השוטר חג’אגרה והשוטר יוסף עולה כי טרם האירוע לא נראה כל שינוי אצל המנוח וכן לא דובר על בעיות כלכליות. המערערת טוענת כי ההפרש בין עלות מכירת דירתם הישנה ורכישת ביתם החדש עמד על 16,000 ₪ בלבד. לפער בשיעור כה קטן קשה להתייחס כהתחייבות כספית כבדה שעולה כבד ומטריד. היקף עבודתו בשכר של המנוח ב – 8 החודשים עובר לאירוע עמד על 11 פעמים כלומר פחות מפעם וחצי בחודש בממוצע. לא מדובר בהיקף עבודה נרחב ואף מדובר בהיקף עבודה קטן משמעותית מהיקף העבודה שביצע בעבר. חשבונו של המנוח היה מאוזן בחודשי חייו האחרונים, בנוסף הוא לא היה מפרנס יחיד, שהרי מלבד משכורתו של המנוח, משכורתה של המערערת (דמי מחלה) נכנסה גם היא לחשבון מדי חודש.
7. המערערת ממשיכה וטוענת כי סמוך למותו התגלע סכסוך קשה בין המנוח לקצין צעיר שהגיע ליחידה, סכסוך שהגיע עד לאיום של מפקד היחידה כי “יזרוק” את המנוח מהיחידה. המנוח היה מתוסכל מאוד עקב הכנסת מערכת מחשוב חדשה לתחנה וכן היה מוטרד מסוגיית פינוי עמונה, פינוי בו נטלה היחידה חלק. בזמן מותו ישב המנוח וצפה בטלביזיה היחידתית בתמונות מפינוי המאחז. באותה תקופה המנוח “ניפח” את ממידה של פציעה קלה באצבע על מנת שלא לחזור ליחידה לפרק זמן לא סביר.
המערערת מפנה לחוות הדעת הנגדית מטעמה, חוות הדעת של פרופ’ קנובלר (ראה: ת/5), אשר ממנה עולה כי אם בכל זאת מדובר בירי עצמי מכוון, אין לשלול מצב דחק רגעי ביחידה – היכן שהמנוח נמצא באותה העת, עם נשקו האישי. במקרה כזה הגורם המובהק ביותר הוא עצם הימצאות הנשק האישי. הקשר בין מותו של המנוח לבין שירותו כשוטר הינו מובהק, והניסיון לקשר בין מותו לבין גורמים מחוץ לשירות כגון לחץ כלכלי, מקורו בטעות. זאת ועוד, פרופ’ קנובלר קבע כי ברמת וודאות של 99% המנוח לא סבל מדיכאון, כמו כן אין מדובר בהתאבדות מתוכננת אלא במעשה אימפולסיבי.
בנסיבות הללו, לטענת המערערת יש לקבוע כי חוות דעתו של פרופ’ קוטלר לא הייתה מבוססת עוד במועד כתיבתה, ולא הוכיחה ברמת הנטל המוטל על המשיב כי האפשרות הסבירה יותר הינה כי האירוע התרחש בנסיבות שאינן קשורות לשירות.
— סוף עמוד 3 —
טענות המשיב
8. לטענת המשיב חומר הראיות מצביע כי אין קשר בין שירותו של המנוח במשטרה לבין התאבדותו. לטענת המשיב, מחומר הראיות עולה בבירור כי המנוח מצא את מותו בעקבות ירי עצמי מכוון. המשיב סבור כי המנוח היה נתון בתהליך דכאוני סמוי בעטיו ראה צל הרים כהרים. אין קשר כלשהו בין המעשה האובדני לבין השירות, אותו אהב המנוח והיה מרוצה ממנו.
המשיב מתייחס לטענותיה של המערערת בנוגע למצבם הכלכלי וטוען כי מהראיות אותן המציאה המערערת עולה דווקא תמונה הפוכה מזו שרצתה לצייר. המשיב מפנה למסמך שנערך ע”י קצינת הרווחה שטיפלה במנוח בחודש ינואר 2003, המדבר על מצוקה כלכלית אליה נקלע המנוח ואשר בגינה מבקש לעבוד בשכר בהיקף של 70 שעות. בנוסף צוין במסמך כי המצוקה הכלכלית נבעה בין היתר מהעובדה שהמנוח היה מפרנס יחיד. מצבה הבריאותי של המערערת לא היה תקין ולמנוח היו הוצאות רבות בהן היה עליו לשאת, כגון משכנתא, הלוואות בנקאיות שונות ועוד. הוצאות אלו היו אל מול משכורתו לא גבוהה יחסית. במהלך שבעת החודשים האחרונים לחייו, המנוח הרוויח ממוצע חודשי של 5,000 ₪ לחודש בלבד והוצאותיו הסתכמו בסך חודשי של 15,732 ₪. יש בעובדה זו אינדיקציה לתזרים מזומנים בעייתי, בלשון המעטה ולמצוקה כלכלית בה היה שרוי המנוח. לטענת המשיב, המערערת חשפה טפח והסתירה טפחים בכל הנוגע למצבם הכלכלי. היא לא ספקה פרטים אודות היקף ההתחייבויות בה היה כרוך המנוח ולאיזה צורך נמשכו מחשבונותיו סיכומים נכבדים ביותר מידי חודש. בעדותה הודתה המערערת כי היא עקרת בית מזה כ – 5 שנים, בעקבות אירוע מוחי שעברה בשנת 2004. מכאן שבמועד פטירת המנוח הוא היה המפרנס היחידי, כאשר על שולחנו היו סמוכים שניים מילדיו, בת אחת עמדה להינשא ובת נוספת עמדה ללדת. מעדותה של המערערת עולה כי היא לא בקיאה בנעשה בחשבונותיו של המנוח. עובדה זו תומכת בהשערה כי הם היו נתונים בקשיים כלכליים, ובאפשרות המסתברת שהמערערת כלל לא הייתה מודעת למצוקה הכלכלית בה היו. בנסיבות אלה יש אפוא לתמוך בסברה אותה העלה פרופ’ קוטלר, כי לפחות סובייקטיבית מצבו הכלכלי הוא שהוביל את המנוח בסופו של יום לאקט הטראגי בו נקט.
9. לטענת המשיב, המערערת זנחה בצדק בסיכומיה את הטענה כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה מתאונת נשק. שינוי חזית זו מלמד, כך סבור המשיב, על המגמתיות של חוות הדעת מטעם מומחה המערערת, פרופ’ קנובלר. גם בהנחה שהחלטת המנוח לשלוח יד בנפשו הייתה ספונטאנית, אי בכך כדי לשלול שמקורה בהליך דכאוני סמוי, כפי שהציע פרופ’ קוטלר, וממלא אין בכך כדי לקשור בינה לבין השירות. מומחה המערערת, פרופ’ קנובלר,
— סוף עמוד 4 —
הבהיר בעדותו כי הוא אינו פתולוג או מומחה בבליסטיקה בהכשרתו. מכאן שלא היה בעל הכישורים לקבוע כי ישנה אפשרות שהמנוח מצא את מותו בתאונת נשק. יש בהערתו זו כדי לפגוע באמינותו וללמד על המגמתיות של חוות הדעת. זאת ועוד, חוות הדעת של פרופ’ קנובלר הסתמכה רובה ככולה על מידע שנמסר לו מבני משפחתו של המנוח , מכאן שיש להתייחס אליה בזהירות המתחייבת בוודאי כאשר היא ניצבת אל מול הראיות האחרות בתיק. פרופ’ קנובלר אף הודה בעדותו כי חלק גדול מהלוקים בדיכאון אינם מטופלים וכן בהנחה כי מדובר באקט אימפולסיבי, אזי אין זה ברור מה מקורו וממילא לא ניתן להצביע על קשר כלשהו בינו לבין השירות. עצם העובדה כי המנוח ביצע את האקט האובדני באמצעות הנשק שניתן לו לצורך שירותו, אין בה כדי לקשור בין המוות לשירות.
10. עוד לטענת המשיב לא ניתן לקבוע בוודאות את נסיבות המוות וההליך דנן בוודאי שאינו מתיימר לעשות זאת. כל עניינו של ההליך הנוכחי הינו בשאלה מהי האפשרות המסתברת ביותר למות המנוח והא] ]>

בקשה לסילוק על הסף מחמת העדר יריבות ווכן הארכת מועד להגשת כתב הגנה

בבית המשפט העליון

רע”א 2655/12

לפני:

כבוד השופט צ’ זילברטל

המבקשת:

אסותא מרכזים רפואיים בע”מ

נ ג ד

המשיבים:

1. פלוני

2. פלוני

3. פלוני

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל- אביב-יפו בת”א 23415-12-11, שניתנה ביום 4.3.2012 על-ידי כב’ השופטת ד’ גנות

פסק-דין

1. המשיבים תבעו את המבקשת בבית משפט קמא לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו למשיב 1 כתוצאה מרשלנות רפואית נטענת שהתרחשה בסמוך ללידתו ביום 31.10.1987 בבית החולים “אסותא” בתל-אביב (להלן: בית החולים).

המבקשת הגישה בקשה לסילוק על הסף מחמת העדר יריבות ובמקביל ביקשה גם הארכת מועד להגשת כתב הגנה.

ביום 4.3.2012 החליט בית משפט קמא (כב’ השופטת ד’ גנות) לדחות את הבקשה לסילוק על הסף, הורה על הגשת כתב הגנה בצירוף חוות דעת נגדיות ועל הגשתם של תחשיבי נזק.

— סוף עמוד 1 —

מכאן בקשת רשות הערעור.

2. בגדר הבקשה שהגישה לבית משפט קמא לסילוק התובענה על הסף, טענה המבקשת, כי במועד הרלבנטי לתביעה (31.10.1987) היא לא היתה הבעלים של בית החולים, לא תפעלה אותו ולא ניהלה אותו. לדבריה, במועד האמור בית החולים היה בבעלות חברה שנקראה אסותא בע”מ ולאחר מכן שינתה את שמה לאי די בי תיירות (2009) בע”מ. המבקשת נקראה בעבר סורקו – רמת מרפא (רמת גן) בע”מ וחכרה את בית החולים ביום 1.6.1994. מכאן טענת העדר היריבות.

בית משפט קמא דחה טענה זו “בעיקר נוכח הימנעותה של הנתבעת [המבקשת צ.ז.] מתגובה לטענה בדבר מתן פסקי דין כנגד הנתבעת [בהליכים אחרים צ.ז.] בהתייחס לטענות בדבר רשלנות רפואית בתקופה הרלבנטית … “. אלא שהחלטת בית המשפט ניתנה ביום בו הגישו המשיבים את תשובתם לבקשה לסילוק על הסף (4.3.2012) והוא כלל לא המתין לתגובת המבקשת לתשובה זו, תגובת שהמבקשת זכאית להגיש מכוח הוראת תקנה 241(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 (להלן: התקנות). כפי שיפורט להלן, די בכך כדי להצדיק את קבלת בקשת רשות הערעור.

3. המשיבים טוענים לענין זה כי זכותה הדיונית של המבקשת, בכל הנוגע להגשת תגובה לתשובה, התממשה במסגרת הבקשה דנן, כשהיא הציגה לפני בית משפט זה את טענותיה. אלא שנפסק לא אחת, כי אי מתן זכות הגשת התגובה לתשובה לפי תקנה 241(ג1) לתקנות, מצדיק, כשלעצמו, קבלת בקשת רשות ערעור. הלכה זו נקבעה, בין היתר, בבקשת רשות ערעור על החלטת אותו מותב של בית המשפט המחוזי, ברע”א 2107/10 פלונית נ’ פלונית (לא פורסם, 11.7.2010). באותה פרשה נפסק כי:

“תקנה 241(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי מקנה למגיש בקשה בכתב זכות להשיב על תשובת המשיב לבקשה תוך עשרה ימים מיום שהתשובה הומצאה לו ( … ). מן האמור עולה כי החלטתו של בית משפט קמא, שניתנה בסמוך לאחר הגשת תשובת המשיבה ובלא שתשובת המבקשים הונחה בפניו, שללה מן המבקשים את זכותם הדיונית האמורה. משכך ראוי לקבל את ערעורם ולהשיב את התיק לעיונו של בית המשפט המחוזי, אף מבלי לבחון את הדברים לגופם”.

— סוף עמוד 2 —

ראו גם האסמכתאות המפורטות שם וכן פסקה 8 להחלטה ברע”א 3310/08 דריימן נ’ גרין (לא פורסם, 29.1.2009).

והנה, על אף פסק הדין הנ”ל, והחלטות נוספות של בית משפט זה, שב בית משפט קמא ומזדרז להחליט בבקשה בכתב בטרם הבשיל ההליך. כאמור, די בכך כדי לקבל את הערעור ולהשיב את התיק לעיון ולהחלטת בית משפט קמא, מבלי לבחון את הסוגיה לגופה. יצוין, כי אין מדובר בדרישה פורמאלית או בגחמה של מתקין התקנות. לעיתים קרובות, כמו גם במקרה דנן, בתשובה לבקשה מועלות טענות שהתגובה להן לא מצויה, וגם לא היתה יכולה להיות מצויה, בבקשה. לפיכך קיים הכרח ליתן למבקש הזדמנות להגיב לאותן טענות, ומשלא נעשה כן, נפל בהליך פגם בסיסי שכמוהו כפגיעה בזכות הטיעון ובכללי הצדק הטבעי, שלעיתים נדמה שמחמת הרצון (המובן) לפעול ביעילות, הם נוטים להישכח.

גם אין זה ראוי שהדיון בטענות השונות, שנכללו בתגובת המבקשת לתשובת המשיבים לבקשה לסילוק על הסף, ייעשה לראשונה בבית משפט זה. יצוין, כי במיוחד תמוהה הנמקת בית משפט קמא לענין העדר התייחסות מצד המבקשת לטענות המשיבים, כשכלל לא ניתנה למבקשת הזדמנות להגיב.

4. על כן החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור ולקבל את הערעור (אף כי המשיבים התנגדו לכך, אך איני רואה כי זכויותיהם כבעלי דין נפגעו מהפעלת הסמכות שבתקנה 410 לתקנות).

5. מעבר לדרוש מצאתי לנכון להעיר למבקשת, כי אין בידה זכות שטענתה בבקשה לסילוק על הסף תידון עוד בטרם הוגש כתב הגנתה, וככלל אין זה ראוי להאריך מועד להגשת כתב הגנה כשמוגשת בקשה לסילוק על הסף ובית המשפט מתבקש להקדים ולדון בבקשה.

לענין זה ראו החלטתו המפורטת של השופט (כתארו אז) א’ גרוניס ברע”א 10227/06 בובליל נ’ עו”ד אינדיג (לא פורסם, 5.2.2007); יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995) סעיף 336 (ה”ש 29)). העולה מהאמור שם הוא, כי: “ככלל מן הראוי שהדיון בערכאה הדיונית ייערך לאחר שהוגשו כתבי הטענות כולם … הגשתה של בקשה לסילוק על הסף … לא ראוי לה שתעצור את

— סוף עמוד 3 —

מרוץ הזמן להגשתו של כתב הגנה” (פסקה 7 לפסק הדין ברע”א 9030/04 אירופה ישראל (מ.מ.ש) נ’ גדיש קרנות גמולים בע”מ (לא פורסם, 26.6.2007). גם מוטב אילו בית המשפט היה מורה תחילה על הגשת כתב הגנה ורק לאחר מכן דן בבקשה לסילוק על הסף (או פוסק שהטענות הכלולות בה תתבררנה במהלך שמיעת התיק לגופו).

בנסיבות המקרה יתכן שדרך פעולה אפשרית של נתבע, הטוען לחוסר יריבות, היא הגשת כתב הגנה ועימו בקשה להארכת מועד להגשת חוות דעת רפואית, על מנת שלא להיכנס להוצאות מיותרות (לעיתים זה גם האינטרס של התובע, שכן הוא מצוי בסיכון שאם טענת העדר היריבות תתקבל, הוא יחויב בהוצאות אלו לבסוף).

6. מתשובת המשיבים עולה, כי, בין לבין, הגישה המבקשת כתב הגנה והודעה לצד שלישי לחברת אי די בי תיירות (2009) בע”מ. אלא שאין בכך כדי לסייע למשיבים למקרה שייקבע שאין יריבות בינם לבין המבקשת, שכן אם תביעתם נגדה תידחה ובהעדר חזית בינם לבין הצד השלישי, הם לא יוכלו להיפרע ממנו ומועד תום תקופת התיישנות תביעתם קרב והולך. משום מה, המבקשת והמשיבים לא הצליחו להסכים על צירוף החברה הנ”ל כנתבעת נוספת, מה שהיה עשוי לחסוך התדיינות מיותרת.

7. כאמור, הערעור מתקבל. החלטת בית משפט קמא מיום 4.3.2012 מתבטלת והוא ישוב וידון בבקשה לסילוק על הסף עקב היעדר יריבות, בהתחשב גם בתגובת המבקשת לתשובת המשיבים, כששיקול הדעת באשר למועד הדיון בבקשה זו מסור כל-כולו בידיו, כמו גם ההחלטה לגופו של עניין.

המשיבים יישאו בהוצאות המבקשת בסך 5,000 ש”ח.

ניתן היום, ‏ח’ בסיון התשע”ב (‏29.5.2012).

צ’ זילברטל

פס"ד בנושא תביעת רשלנות רפואית על איחור באבחון טורשיין/ תסביב אשך

בית משפט השלום בנתניה

ת”א 5472-05 כהן נ’ קופת חולים כללית ואח’

בפני

כב’ השופטת גלית ציגלר

תובע

ש.כ

נגד

נתבעים

1.קופת חולים כללית

2.ד”ר עודד קסלר

פסק דין

התביעה

1. התובע סובל מ-מחלת ניוון שרירים מילדות ומתנייד באמצעות כסא גלגלים, ולטענתו טופל ב רשלנות רפואית ע”י הנתבע 2 (להלן: ד”ר קסלר או הנתבע) ומעסיקתו (הנתבעת 1), אשר כשלו מלאבחן נכונה את מצבו ולא ביצעו אבחנה מבדלת שהיתה נדרשת, על מנת ליתן לתובע את הטיפול הנכון שהיה מונע את הנזק שנגרם לו.

°

ואלו עיקרי העובדות העולות מתצהירו של התובע (ת/1);

ביום 13.8.98 פנה התובע לקופת חולים עקב כאבים באשך הימני.

התובע נבדק ע”י הנתבע, אשר נתן לו טיפול אנטיביוטי והפנה אותו לבצע בדיקת סונר של האשכים ודרכי השתן.

לאחר מספר ימים שוב פנה התובע לקופת החולים, שם נבדק ע”י ד”ר רוברטו כהן, אשר המליץ להמתין מספר ימים על מנת לבחון האם יש הקלה במצב, ואכן חל שיפור במצבו של התובע ובכך הסתיים הטיפול.

ביום 20.1.02 חש התובע כאב באשך שמאל, הוא נבדק ע”י רופא שאבחן כי הוא סובל מרגישות, כאב ובצקת של האשך השמאלי, וכי האשך הימני מצומק.

— סוף עמוד 1 —

ביום 10.6.04 שוב חש התובע בכאב ובנפיחות באשך שמאל, הוא פנה לבית חולים מאיר, שם אובחן כי הוא סובל מחוסר אספקת דם וסיבוב של האשך. התובע עבר ניתוח לקיבוע האשך, ואז התגלה לו כי האשך הימני חסר.

לטענת התובע, ולאחר שנועץ במומחה, הסתבר לו כי האבחון שנערך לו בשנת 1998 ע”י הנתבע – לפיו הוא סובל מדלקת בדרכי השתן – היה שגוי ובלתי סביר, הוליך לטיפול לא נכון ולהפניה לבדיקות עזר שלא היה בהן כדי לסייע באבחון המצב, וכל אלו הביאו בסופו של דבר לניוון ולאובדן האשך הימני.

לטענת התובע כתוצאה מאובדן האשך הוא סובל מנכות בשיעור של 20% בהתאם לתקנה 24(3) לתקנות המל”ל – וזו עלולה לגרום לבעיות בפוריות ובקיום יחסי מין, ובנוסף נגרמו לו לטענתו נזקים נפשיים, הוצאות שונות והפסד בכושר ההשתכרות, ועל הנתבעים כאחראים למצבו לפצותו בגין נזקים אלו.

2. לתמיכה בטענותיו צירף התובע את חוות דעתו של ד”ר נחום זילבר, בה תואר מהלך האירועים, הבדיקה שעבר התובע, העדר אשך ימין וההסבר לכך.

לדברי ד”ר זילבר התופעה ממנה סבל התובע הינה טורסיו-טורשן-תסביב האשך, שמקורה בפיתול האשך על חבל הזרע באופן הגורם להפסקת זרם הדם לאשך. תופעה זו שכיחה בעיקר בין הגילאים 12-20, וכשמופיעים הסימפטומים, ובהם כאבים עזים ופתאומיים באזור שק האשכים, יש לפעול במהירות ולנתח את המקום תוך 4-6 שעות מתחילת הכאבים, על מנת להציל את האשך ולמנוע נמק. ככל שיחלוף הזמן והאבחון יתמהמה כך הולך ופוחת הסיכוי להציל את האשך, כפי שאירע גם לתובע, אשר איבד בדרך זו את האשך הימני.

מחוות הדעת של ד”ר זילבר עולה, כי התובע התלונן בפני הנתבע על כאבים עזים מהם סבל, ואלו לצד הרגישות, הנפיחות והנוקשות שנמצאו בבדיקה הקלינית של הנתבע, היו צריכים להצביע על תסביב האשך ולא על דלקת בדרכי השתן, והיה על הנתבע להפנות את התובע לבדיקת דופלר, אשר היתה מעידה כי אין זרימת דם לאשך וכי נדרש טיפול מיידי, כפי שנעשה בשנת 2004 באשך השמאלי, אותו הצליחו הרופאים להציל באמצעות ניתוח (ת/2).

— סוף עמוד 2 —

3. הנתבעים הכחישו את כל טענות התובע, ובראש ובראשונה טענו כי תביעתו התיישנה לאור העובדה שחלפו למעלה משבע שנים מאז האירוע ועד להגשת התביעה.

לגופו של ענין טענו הנתבעים, כי הם פעלו כראוי בכל הקשור בטיפול הרפואי

שניתן לתובע, שהיה סביר ומקובל ע”פ התלונות שהציג בעת שפנה למרפאה, והוסיפו כי אין קשר סיבתי בין הטיפול שקיבל לבין הנזקים הנטענים על ידו.

לתמיכה בטענות הנתבעים בדבר הטיפול הסביר שקיבל התובע, הוגשה חוות דעתו של ד”ר עופר שנפלד, אשר תיאר את מהלך הפניה של התובע לטיפול רפואי בשנת 1998, את האבחנה של ד”ר קסלר לפיה סובל התובע מדלקת, ההפניה לבדיקות עזר, מתן אנטיביוטיקה, ביקור חוזר של התובע אצל רופא אחר (ד”ר רוברטו כהן) שהפנה אותו לבית החולים – הפניה שאותה לא מימש, עד שהסימפטומים מהם סבל חלפו.

ד”ר שנפלד הסביר בחוות דעתו כי האבחנה של ד”ר קסלר ע”פ הנתונים שהיו בידיו – בדיקה קלינית ותוצאות בדיקות הסונר – היתה אבחנה סבירה וכך גם הטיפול שניתן.

המומחה הוסיף, כי גם אם באותה עת סבל התובע מתסביב של האשך, הרי שפנייתו למרפאה היתה מאוחרת מכדי להציל את האשך, תוך שבנקודה זו הסכים עם חוות דעתו של ד”ר זילבר, באשר לצורך בפניה דחופה ומיידית, בתוך שעות ספורות, שאחרת לא ניתן להציל את האשך מנמק.

ד”ר שנפלד הסכים גם כי הנכות בגין העדר אשך הינה בשיעור של 20%, אך לדעתו אין לנכות זו כל השלכות תפקודיות (נ/4).

4. מכאן, יש לבחון תחילה את טענת ההתיישנות, והאם דין התביעה להדחות על הסף מחמת איחור בהגשתה. אם יסתבר שלא כך הדבר, יבחן מהלך האירועים מאז החל התובע לסבול מכאבים באשך הימני, פנייתו אל הנתבעים, האבחנה והטיפול הרפואי שקיבל, והאם היה בהתנהלות הנתבעים משום רשלנות רפואית אשר תחייבם בתשלום פיצויים.

טענת ההתיישנות

5. לטענת הנתבעים הגיע התובע לקופת החולים לראשונה ביום 13.8.98, ולטיפול

— סוף עמוד 3 —

חוזר ביום 16.8.98, והתביעה הוגשה רק ביום 1.9.05 לאחר שחלפו 7 שנים

ממועד האירוע, ואם טוען התובע לנסיבות חריגות ולידיעה מאוחרת יותר, עליו מוטל עול ההוכחה באשר לאותן נסיבות.

עוד טענו הנתבעים, כי למרות שטענת ההתיישנות הועלתה כבר בהזדמנות הראשונה והיתה ידועה לתובע, הוא בחר שלא להשיב לה ולא להתייחס לעובדות הרלבנטיות הנדרשות גם בתצהיר עדותו הראשית.

הנתבעים סמכו לטענתם על העובדות שמסר התובע למומחים שבדקו אותו, הן למומחה הנתבעים – לו סיפר כי כבר בחודש אוגוסט 1998 הבחין כי האשך הולך ומצטמק, והן לד”ר זילבר המומחה מטעמו, אשר ציין בחוות הדעת כי בעת שנותח התובע בשנת 2004, הוא סיפר לרופאיו על אירוע דומה שאירע לו שש שנים קודם לכן “ומאז אין לו אשך”, ומכאן שידע על העלמות האשך למעלה משבע שנים טרם שהגיש את תביעתו.

התובע נחקר על העובדות הללו, וטען כי לא כך הציג את הדברים בפני ד”ר שנפלד: “רק בשנת 2004 ידעתי שהאשך לא קיים”, והסביר כי בזמן שסבל מכאבים בשנת 1998 האשך היה נפוח יותר מכפי הרגיל, ולאחר תקופה הוא קטן יחסית לגודלו, ועל כן לא חש כי הוא נעלם לגמרי.

התובע עמד על דעתו כי במשך כל התקופה שחלפה הוא לא הרגיש בחסרונו של האשך, לא בדק ולא חיפש אחריו, גם לא כשלקה בדלקת באשך השמאלי בשנת 2002 (עמודים 12-14).

ראוי היה שהתובע יפרט את כל הנסיבות הללו בתצהירו, ויסביר באופן מפורש מתי נודע לו לראשונה על חסרון האשך ולו כדי להשיב לטענת ההתיישנות, וזאת לא נעשה.

אולם, גם אם אין מקבלים את גירסת התובע בדבר מועד גילוי הנזק והאשך המנוון בשנת 2004, הרי שלא ניתן לקבוע בצורה מדוייקת את סדר הדברים הכרונולוגי או את המועד בו התגבשה ידיעתו של התובע לגבי חסרון האשך, עליה מסתמכים הנתבעים כבסיס לטענת ההתיישנות. עיון בחוות הדעת של ד”ר זילבר מעלה שהוא ציין כי: “…כעבור כחודשיים (התובע – ג.צ) שם לב שהאשך מימין קטן” (עמוד 1 לת/2, וראה ההסבר גם בעמוד 124), ואילו מהתרשומת שערך ד”ר שנפלד בזמן השיחה עם התובע עולה כי הגילוי התרחש “בתוך מספר חודשים” (עמוד 175). מכאן, שאין בסיס לטענה שידיעתו של התובע אודות הנזק של חסרון האשך גובשה באותם ימים ספורים כפי הנטען,

— סוף עמוד 4 —

ובהחלט סביר להניח כי העלמות האשך לא נוצרה באופן מיידי אלא כתהליך, ולכן קביעת סדר האירועים המוצע וספירת הימים הדקדקנית ע”י הנתבעים לצורך העלאת טענת התיישנות היא מלאכותית.

לפיכך אני דוחה את טענת ההתיישנות, ויש לבחון את טענות התובע לגופן, והאם הוכחה רשלנות הנתבעים כלפיו.

פניית התובע לטיפול רפואי

6. אין מחלוקת בין המומחים כי גילוי מהיר של תסביב האשך וטיפול מיידי באמצעות ניתוח עשוי למנוע את התנוונות האשך, כששני המומחים מצביעים על פרק זמן של ארבע עד שש שעות מתחילת הכאבים כזמן האופטימלי להצלת האשך. בחוות דעתו הוסיף ד”ר שנפלד, בהסתמך על מחקרים שנערכו בנושא זה, כי הכלל הוא שטיפול לאחר 8 שעות מהופעת תסביב יביא לנמק או לניוון של האשך. אמנם בעדותו (ולנוכח אירוע תסביב נוסף שעבר התובע בשנת 2004) הרחיב ד”ר שנפלד את מעגל הזמן האפשרי לשעות נוספות שבהן יתכן וניתן יהיה להשיג טיפול יעיל, אולם ברור כי בנסיבות אלו ציר הזמן הינו בעל חשיבות מירבית לבירור סבירות הטיפול הרפואי שקיבל התובע, ויש לבחון מתי החלו כאביו ומתי פנה לטיפול אצל הנתבעים.

7. בתצהירו של התובע לא נאמר כמעט דבר בענין זה:

“ביום 13.8.1998 פניתי לקופת חולים עקב כאבים באשך ימין. נבדקתי ע”י ד”ר קסלר ועברתי בדיקת U.S. בבדיקה נמצא שהאשך הינו בעל מבנה בלתי אחיד וכי קיים נוזל מסביב … נראתה רקמה לא הומוגנית, התעבות ובצקת בעור מסביב…

לאחר מכן נשלחתי לבצע בדיקה סונוגרפית אשר הדגימה ממצא בכליה השמאלית….

עקב ממצאים אלו החליט ד”ר קסלר על מתן טיפול אנטיביוטי… ” (ת/1).

התצהיר אינו מפרט מתי החלו הכאבים, מה היה אופיים, ומתי פנה התובע לראשונה למרפאה לצורך קבלת הטיפול, ולכאורה ניתן להסיק כי כאביו החלו ביום 13.8.98 ובאותו מועד הוא פנה לנתבעים לקבל עזרה.

אלא שברשומה הרפואית שערך ד”ר קסלר בעת בדיקת התובע נכתב כי הוא סיפר לרופא שהכאבים החלו כבר ביום האתמול:

— סוף עמוד 5 —

“בן 19… ללא הסטוריה אורולוגית.

מטיל שתן רגיל.

מאתמול כאב באשך ימין ללא בחילה הקאה חום או צריבה בשתן.

שולט יפה בשתן. אין בריחת שתן.

בבדיקה מימין בצקת בסקרוטום (שק האשכים-ג.צ) רגישות ונוקשות באשך ובקורד (חבל האשך-ג.צ)”.

הטיפול שניתן ע”י הנתבע היה הפניה לסונר אשכים ודרכי השתן, לקיחת תרבית ומתן אנטיביוטיקה (נספח א’ לתצהיר ת/1, ההדגשה שלי – ג.צ).

בתצהירו פירט הנתבע את הבדיקה שערך לתובע, את הממצאים שהעלתה ובהם נפיחות ובצקת, אשר לדעתו התאימו יותר לאבחנה של דלקת מאשר לתסביב.

הנתבע הסביר כי תיאורו של התובע לא תאם לסימפטומים של תסביב, משום שתסביב מלווה בתמונה סוערת של כאבים עזים ובלתי נסבלים, הקאות ובחילות וכל אלו לא נמצאו אצל התובע, ואילו הבצקת שאובחנה אצלו התאימה יותר למצב דלקתי.

הנתבע הוסיף, כי תלונת התובע על כאבים “מאתמול” היא תלונה מאוחרת, וגם אם סבל התובע מתסביב היה זה מאוחר מכדי להציל את האשך (נ/2).

8. ביום 16.8.98 (כשלושה ימים לאחר מכן) פנה התובע שוב למרפאה, הפעם לרופא המשפחה ד”ר רוברטו כהן, אשר נתן בידו הפניה למיון בבית החולים, תוך שהוא רושם שהתובע התלונן בפניו כי מזה מספר ימים כשהוא קם בבוקר הוא סובל מנפיחות עם חום. ד”ר כהן ציין כי התובע נבדק ע”י אורולוג, קיבל טיפול אנטיביוטי אך הדבר לא הועיל ועל כן יש לפנות לבית החולים (נ/3).

אין בנמצא מסמכים נוספים המתעדים את תלונותיו של התובע מאירוע זה.

9. ברור כי מועד הופעת הכאב אצל התובע הינה שאלה מהותית, אשר משמעותה לבירור התביעה היתה ידועה וברורה גם לו, ואין ספק כי היה עליו לפרט בתצהירו את מלוא השתלשלות האירועים כפי שהוא זוכר אותה, וכפי שעשה לראשונה רק בחקירתו הנגדית בבית המשפט, עת סיפק גירסה אשר לא נשמעה קודם לכן.

— סוף עמוד 6 —

התובע נחקר על מועד תחילת הכאבים, והשיב כי פנה לרופא מספר שעות לאחר מכן: “הסדרי השינה שלי קצת שונים. אני עובד הרבה… עד שעות מאוחרות ויתכן שפניתי לרופא באותו יום כאשר הכוונה ביום קודם עשויה להיות שעות מוקדמות מאד של הבוקר. התחלתי להרגיש כאבים מעורפלים שאני לא יודע להסביר אותם. כשהגעתי למרפאה היו כאבים בלתי נסבלים. אני לא יודע להגיד באיזה שעה הייתי אצל הרופא” (עמודים 17-18).

התובע אישר כי גם לרופאים אחרים, כולל המומחים, סיפר שהכאב התחיל יום קודם: “כך אמרתי אבל אני מסביר שזה יכול להיות גם שעות קודם לכן. מדובר על לפני שינה…”, וכן: “… שאמרתי לרופא – יום קודם, אבל לא מדובר על יממה קודם לכן אלא על שעות לפני שינה” (עמוד 18, כל ההדגשות שלי –ג.צ).

אם בתחילה השתמש התובע בביטויים כמו “יתכן” ו”יכול להיות”, והעיד שאינו יודע באיזו שעה הגיע לרופא, הרי שככל שהתקדמה החקירה והוא נשאל בצורה ממוקדת יותר על לוח הזמנים, כך הלכה גירסתו והתעצבה:

“כשאני אומר אתמול הכוונה היא לפני שעות השינה שלי שיכולות להיות משעה 02:00 עד שעות הצהרים. הלכתי לרופא לאחר שהתעוררתי, בסביבות השעה 10:00-11:00 בבוקר…. רוב הזמן אני הולך לשון בשעה 03:00-04:00 בבוקר… סביר שזה קרה גם בשעות אלה…” (עמוד 19).

וכשהקשה ב”כ הנתבעים ושאל מדוע ההסבר אינו מופיע בתצהיר, השיב התובע: “כי זה באותו יום. אני לא מבין את השאלה . למה אתה חותר…. לא התיחסתי לשעות. … התעוררתי עם כאבי תופת ולכן פניתי לקופת חולים” (עמוד 19).

בענין זה הופנה התובע גם לחוות דעת המומחים הרפואיים, ששניהם ציינו בפרק ‘תולדות המקרה’ כי כאביו של התובע החלו ביום שקדם לפניה לנתבעים, וגם כאן היתה תשובת התובע מתחמקת ולא אמינה: “יכול להיות שאמרתי לשניהם אתמול כשאני מסתמך על המסמכים. לא שאלו אותי מתי זה היה? אלא אמרו לי זה היה אתמול? ואישרתי” (עמוד 18).

תשובותיו של התובע והסבריו לאחת השאלות העיקריות והמהותיות הקשורות בתביעה היו בלתי מספקים, הוא לא נתן כל נימוק מדוע לא פירט את השתלשלות העניינים בתצהירו, מדוע סיפר לשני המומחים הרפואיים כי

— סוף עמוד 7 —

כאביו החלו ביום שקדם לבואו למרפאה, ומדוע הם לא התייחסו כלל לשעות השינה הייחודיות עליהן כאמור סיפר לראשונה בעדותו.

10. גם כשנחקר התובע לגבי ההפניה למיון שקיבל מד”ר רוברטו כהן, לא היו תשובותיו משכנעות. התובע טען בתצהירו כי ד”ר כהן המליץ לו להמתין מספר ימים, כדי לראות אם תהיה הקלה במצבו (ת/1 סעיף 8), והוא לא הזכיר כלל את העובדה שהרופא הפנה אותו לטיפול במיון. רק בחקירה הנגדית הודה התובע כי אכן דובר על הפניה למיון בהסתייגות “במידה והכאב יתגבר” (נספח ג’ לתצהיר). כשנדרש התובע להצביע היכן נאמר הדבר במסמך עצמו, הפנה למילים: “לפי המלצת של אורולוג אם החום מנשיך (צ”ל ממשיך- ג.צ) להפנות למיון”.

אלא שעיון מדוקדק יותר במסמך מלמד שהוא מופנה לחדר המיון בבית חולים מאיר, ומשפט זה עליו סומך התובע, מסביר את סיבת ההפניה – תלונת התובע שהחום אינו יורד למרות התרופה שהוא נוטל, אין בו שום אזכור לכאב שהיה או כאב מתמשך, והדברים אינם מתיישבים עם עדותו של התובע.

(עמודים 20-21. ראה גם בעדותו של ד”ר כהן, אשר עמד על דעתו כי הפנה את התובע למיון ללא צורך בהמתנה כלשהי, בעמודים 71-74, 83, 85).

ניתן היה להתרשם כי תיאוריו של התובע הלכו והשתכללו במהלך החקירה, וככל שבתחילה העלה השערות ואפשרויות – לתיאור הכאבים, לשעת הופעתם והפניה למרפאה, הלכו אלו והתקבעו לכלל גירסה בהתאם להתקדמות החקירה.

בנסיבות הללו, אני מתקשה לקבל את עדותו של התובע כמשקפת את מהלך הדברים כפי שהתרחשו, הסבריו נשמעו יותר כמחשבה לאחר מעשה, מתוך הבנה של משמעות פרק הזמן לתביעה, ובנסיון לגשר ולצמצם את פער השעות שקיים, ולטעמי לא ניתן לבסס ממצאים על עדות זו.

11. גם עדי הנתבעת נחקרו על מועד פניית התובע לטיפול רפואי.

הנתבע העיד ששעות הקבלה שלו בקופת החולים הן שעות אחר הצהרים, החל מהשעה 14:00 ואילך (עמוד 60), ואילו ד”ר פלסבורג שביצע את בדיקות הסונר אליהן הפנה הנתבע את התובע עוד באותו יום, כלל לא נשאל על שעת הגעת התובע אליו, ואיש מהצדדים לא טרח להביא ראיות ספציפיות בנושא זה, הגם שאין קושי נראה לעין בהשגת לוח שעות הקבלה של הרופאים.

— סוף עמוד 8 —

תיעוד נוסף לפניה עולה מהמסמך שנערך ע”י ד”ר רוברטו כהן ביום 16.8.98:

“מלפני מס’ ימים שקמה בבוקר נפיחות ב… עם חום

היה אצל אורולוג – ב.מ. נתניה…”.

אין במסמך זה אזכור כלשהו לכאבים מתמשכים או כאבים שחלפו.

בחקירתו נשאל הרופא האם הכיתוב “מלפני מספר ימים” הכוונה ליום 13.8.98, שלושה ימים קודם לכן, והוא אישר כי כך הדבר וכך רשם מפי התובע. אלא שמהקשר הדברים ניכר שד”ר כהן ייחס חשיבות משנית למועד הספציפי, וניתן היה להתרשם שהוא חש מותקף ומואשם באחריות כזו או אחרת לטיפול בלתי הולם, ולכן הוא מיקד את עיקר תשומת הלב למהות הטיפול שניתן על ידו ולא למועד עליו נשאל. ויש להוסיף, כי הנתבע הציע הסבר אחר לאותו משפט ברשומה הרפואית, ולפיו הכאב החל בבוקר יום קודם, קרי ב-12.8.98 ורק למחרת התובע הגיע למרפאה (ראה בעמודים 69-70 ו-60-61).

12. גם המומחים מטעם הצדדים התייחסו לשעת תחילת הכאבים. מומחה התובע, ד”ר נחום זילבר, כתב ברישא לחוות דעתו: “אירוע של כאבים באשכים לראשונה בחייו, יום קודם לכן חש מר כהן באי נוחות באזור האשכים. הוא פנה לרופא בשעות הבוקר המוקדמות כאשר הכאבים היו עזים ובלתי נסבלים…”, ובחקירה הסביר כי כפי שהבין מהתובע הכאב אמנם החל ביום שקדם לביקור במרפאה, אולם הוא הלך והתגבר והפך בלתי נסבל, עד כדי כך שהוא הרגיש צורך לפנות לעזרה רפואית : “ש. את עוצמת הכאב, סוג הכאב ושעת ההגעה אתה יודע מהתובע עצמו. ת. כנראה שכן” (עמוד 91), אך כשנדרש המומחה להסביר את המונח “שעות הבוקר המוקדמות” וכיצד הוא מתיישב עם גירסת התובע ושעת ההשכמה שלו, התקשה בכך ותשובותיו בנוגע ל”שעון סובייקטיבי” וחישוב השעות לא היו משכנעות, וכך גם הסבריו וההנחות שהניח לגבי כאביו של התובע – שהחלו בצורה עמומה והלכו והתגברו עם חלוף הזמן – ולמרות שגם מומחה הנתבעים אישר כי אפשרות כזו קיימת, הרי שתיאור של כאב הולך ומתגבר לא רק שאינו מוזכר כלל ברשומות הרפואיות של הנתבע או של ד”ר כהן, אלא שאף תצהירו של התובע שותק בנושא זה, ולטעמי מדובר בהצגה מגמתית של סדר ההתרחשויות באופן שנועד למלא את התשתית העובדתית החסרה (עמודים 96-98, 101-105 ו-173).

— סוף עמוד 9 —

ד”ר שנפלד מומחה הנתבעים ציין אף הוא בחוות דעתו כי התובע חש כאב באשך, ולמחרת פנה לטיפול רפואי (סעיף 1 לחוות הדעת נ/4), אם כי מהתרשומת שנערכה על ידו בזמן השיחה עם התובע, הוא אמר לו שהכאבים החלו כשהתעורר בבוקר (ת/3, עמוד 175) .

כשנדרש המומחה לפער בין הרשומה הרפואית לבין דברי התובע בעת הבדיקה, הוא ייחס אותו למועד ולסיטואציה בה נמסרו הפרטים, כאשר בעת הביקור אצל הנתבע היה התובע נטול פניות והוא בא למרפאה כדי לקבל מזור לכאביו, בעוד שבדיקתו אצל מומחה לצרכי משפט היא סיטואציה אינטרסנטית שונה בתכלית, וכך הוא מבין ומפרש את הדברים (עמודים162-161 ו-170-171).

13. מצירוף האמור לעיל, קשה להגיע למסקנה חד משמעית בנוגע למועד בו החל התובע לחוש בכאב, למועד בו הגיע לראשונה למרפאה וכמה זמן חלף בפועל, ובבחינת הדברים ובין גירסת התובע – כעדות יחידה של בעל דין – שנמסרה לראשונה בבית המשפט, ושנמצאו בה תמיהות שלא היה להן הסבר מניח את הדעת, ובין הרישום של ד”ר קסלר שהינו רישום אותנטי שנעשה בזמן אמיתי ושנועד אך ורק לצרכי אבחון וטיפול רפואי, אני מעדיפה את הרישום שנכתב בזמן אמת, כדברים שנמסרו מפי התובע, באופן שהכאב החל ביום שקדם לביקורו של התובע במרפאה – 12.8.98, גם אם לא ניתן לקבוע שעה מדוייקת.

האם סבל התובע מתסביב האשך?

14. ברשומה הרפואית שערך הנתבע לאחר שבדק את התובע נמצא כי הוא סובל מבצקת בשק האשכים, רגישות ונוקשות באשך ובקורד, ללא בחילה, הקאה, חום או צריבה בשתן (בדיקה מיום 13.8.98).

לדברי הנתבע בתצהירו, תלונות התובע לא העלו אצלו את החשד לקיומו של תסביב, משום שברגיל תסביב מלווה “בתמונה סוערת של כאבים עזים ובלתי נסבלים, הקאות ובחילות” (נ/2), והוא אבחן כי מדובר בחשד לדלקת. בעקבות כך הפנה הנתבע את התובע לבדיקות סונר ורשם לו טיפול אנטיביוטי.

ד”ר בנימין פלסבורג ערך שתי בדיקות סונר, האחת סונר דרכי השתן בה נמצאה הרחבה קלה עד בינונית של המערכת המאספת בכליה השמאלית, והמלצתו היתה המשך בירור הענין ע”י בדיקת I.V.P ׂ(שהיתה מקובלת באותו זמן ואינה בשימוש עוד), והשניה סונר אשכים ממנה עלה כי:

— סוף עמוד 10 —

” אשך ימין הינו בעל מבנה בלתי אחיד.

הודגם נוזל מסביב לאשך בכמות קטנה עד בינונית.

מעל האשך הודגמה ריקמה לא הומוגנית.

בולטת התעבות ובצקת בעור מסביב “

מסקנת ד”ר פלסבורג היתה כי: “התמונה הסונוגרפית מתאימה לאורכואפידמיטיס (הכוונה לדלקת באשך– ג.צ), אך אין לשלול בקע בנוסף לתהליך המתואר”.

למרות שהתובע ביצע את בדיקות הסונר, הוא לא חזר אל הנתבע ולא הציג בפניו את התוצאות (עמודים 52-53).

ויכוח נרחב ניטש בין הרופאים והמומחים בנוגע לאבחון זה, ובשאלה מה היה צריך הנתבע לעשות במצב הדברים שהובא בפניו, והאם התרשל באבחון ובטיפול.

15. ד”ר זילבר מטעם התובע סקר בחוות דעתו את הטיפול הרפואי שקיבל התובע, וקבע כי האבחון שערך הנתבע היה שגוי, וכי ההפניה לבדיקות הסונר רק סיבכו והרחיקו אותו מהמסקנה הנכונה.

ע”פ חוות הדעת כאשר מופיעים אצל אדם צעיר בגילאים 12-20 כאבים עזים מלווים ברגישות, נפיחות, נוקשות ובצקת, וכאשר אין תלונות על תופעות במערכת השתן כגון צריבה או תכיפות בהטלת שתן, האבחון הראשוני צריך להיות תסביב האשך ולא דלקת בדרכי השתן. במקרה זה, לאור תלונות התובע והבדיקה הקלינית שערך הנתבע, היה עליו להפנות את התובע לבדיקת דופלר (ולא לבדיקות הסונר), שהיתה מלמדת האם ישנה זרימת דם לאשך, וכך היה ניתן לו הטיפול הנכון. מסקנת המומחה היתה כי אשך ימין הצטמק בעקבות הופעת תסביב שלא אובחן ולא טופל בצורה נכונה (ת/2).

16. גם ד”ר שנפלד מטעם הנתבעים סקר את השתלשלות האירוע מאז החל התובע לסבול מכאבים, הגעתו לטיפול, האבחון, בדיקות הסונר ותוצאותיהן והטיפול התרופתי שקיבל.

ד”ר שנפלד הסביר כי כאשר מופיעים כאבים באשכים אצל גבר צעיר ניתן לשייך זאת לשתי תופעות עיקריות: האחת – תסביב שהסימן האופייני לה הוא

— סוף עמוד 11 —

כאב עז לצד נפיחות, אודם ונוקשות, והשניה – דלקת חריפה של יותרת האשך הנובעת בדרך כלל מסיבוך של זיהום בדרכי השתן. לדעת המומחה, כשאדם הלוקה בנכות של פגיעה עיצבית בחוט השדרה (כמו זו של התובע) והוא מתלונן על כאב, יהיה זה יותר מסביר לחשוד בדלקת בדרכי השתן עם סיבוך של דלקת באשך, כפי מסקנת הנתבע.

תמיכה למסקנה זו מצא ד”ר שנפלד בתוצאות בדיקות הסונר שנערכו לתובע ואשר הצביעו על חשד לדלקת, ולכן קבע כי האבחנה והטיפול שקיבל מהנתבע היו סבירים: “הוא טופל כמקובל בדלקת חריפה באשך, וזו היתה האבחנה הסבירה במצבו אשר נתמכה בבדיקות עזר” (נ/4).

17. מחקירות העדים והמומחים עולה כי תלונות התובע והממצאים של נוקשות ובצקת שמצא הנתבע לצד העדר תלונות על מערכת השתן, היו יכולות להוליך לשתי אבחנות אפשריות וסבירות – האחת תסביב והשניה דלקת.

בראיה לאחור ובהסקת מסקנות מאוחרת, ניתן לומר כי בעת שהתובע הגיע למרפאת ד”ר קסלר ביום 13.8.98 הוא סבל מתסביב, והדברים עולים מתוך הרשומות הרפואיות, ההגיון וחוות דעת המומחים.

ע”פ הרשומה שערך הנתבע בעת הבדיקה, לא היתה לתובע כל הסטוריה אורולוגית, ושני אשכיו היו במקומם. הפעם הראשונה בה דווח על הצטמקות האשך היתה בשנת 2002, כשהתובע טופל עקב דלקת באשך השמאלי ונמצא אצלו אשך ימני מנוון. לא הוצגו כל מסמכים רפואיים נוספים (קודמים או מאוחרים בזמן), מהם ניתן להסיק על קיומן של בעיות אורולוגיות אחרות מהן סבל ובגינן טופל התובע קודם לאירוע זה, או במהלך התקופה שחלפה עד שאובחנה אצלו דלקת בשנת 2002, ואיש מהעדים לא נשאל ולא העלה כל תיאוריה אפשרית אחרת לשאלה כיצד התנוון האשך.

דומה שגם המומחים סבורים כי באותה עת סבל התובע מתסביב, ואף הם לא הציעו מקור אחר – למעט תסביב – להצטמקותו של האשך הימני.

אלא שהתנהלות הנתבע נבחנת במועד האירוע, והאם האבחון והטיפול שניתן על ידו היו טיפול רפואי סביר ע”פ הנתונים וסימני המחלה שעמדו בפניו באותה עת, כפי שנקבע בע”א 8591/06 (פלונית נ’ מדאינווסט אינטרנשיונל (1985) בע”מ, בסעיף 10 לפסק הדין, פורסם באתר המשפטי נבו) :

— סוף עמוד 12 —

“בבואו של בית המשפט לקבוע האם האבחון השגוי עולה כדי רשלנות, ברור שאין להכריע בדבר על יסוד חוכמה שלאחר מעשה (והרי זו חכמת חלם), אלא על יסוד בחינת סטנדרט הטיפול הרפואי הסביר בעת ההפרה הנטענת (ראו: ע”א 280/60 פרדו נ’ חפץ-פלדמן, פ”ד ט”ו 1974, 1977 (1961); ע”א 323/89 קוהרי נ’ מדינת ישראל, פ”ד מה(2) 142 (1991)). לא כל טעות באבחון, ודאי של מחלה נדירה, מהווה בהכרח רשלנות (ענין פרדו הנ”ל, שם; ע”א 483/99 מדינת ישראל נ’ טווינה (לא פורסם, 21.1.2004); ע”א 3758/03 מזרחי נ’ קופת חולים מאוחדת ([פורסם בנבו], 4.3.2004))”.

האם התרשלו הנתבעים באבחנה ובטיפול שניתן לתובע?

18. הלכה מושרשת היא כי רופא חב חובת זהירות כלפי מטופליו, ועליו לנקוט באמצעים שרופא סביר היה נוקט בהם באותן נסיבות. על הלכה זו שב וחזר לאחרונה בית המשפט בע”א 11035/07 (שירותי בריאות כללית נ’ שגיב אביטן, מיום 7.11. 20, פורסם באתר המשפטי נבו):

“רופא החב חובת זהירות למטופל נדרש לנקוט אותם אמצעים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין, לגילוי הפגם ולריפויו… יודגש, כי חובת זהירות אינה מטילה על הרופא בכלל, ועל רופא המשפחה בפרט, חובה גורפת, ולא לכל מחלה ישנו אשם (ע”א 9656/03 עזבון המנוחה ברטה מרציאנו ז”ל נ’ ד”ר זינגר (לא פורסם, 11.4.2005) (להלן: פרשת מרציאנו); ע”א 116/89 אנדל נ’ מדינת ישראל, פ”ד מה(5) 276, 288 (1991) (להלן: פרשת אנדל)). עם זאת, אשם יכול לקום במצבים בהם הרופא לא מקיים את חובותיו הבסיסיות כלפי המטופל שלפניו. כך, למשל, מוטלת על הרופא הסביר חובת האבחון. עליו לנסות ולאבחן מבחינה רפואית את המטופל שבפניו, להחליט על הטיפול הנדרש, ולדאוג כי טיפול שכזה אכן יוצע לו. עוד יודגש, כי לא כל טעות בשיקול דעתו של הרופא המטפל תיחשב להפרת חובת הזהירות. ההכרעה האם טעות בשיקול הדעת של הרופא מהווה הפרה של חובת הזהירות הקונקרטית היא פרי שקלול של מכלול נסיבות העניין. בחינה זהירה של הנסיבות והמסקנה המתחייבת מהן חשובה גם נוכח החשש מהרתעת יתר, דהיינו מ”רפואה מתגוננת” שבמוקדה לא יראה הרופא רק את החולה-הלקוח ואת ההחלטה על הטיפול בו… (פרשת אנדל, עמ’ 288; ע”א 612/78 פאר נ’ ד”ר קופר, פ”ד לה(1) 720, 727 (1980); ע”א 8591/06 פלונית נ’ מדאינווסט אינטרנשיונל (1985) בע”מ, פסק 10 לפסק דינו של השופט ח’ מלצר (9.2.2010)).

— סוף עמוד 13 —

על חובת האבחון עמד השופט (כתוארו אז) ת’ אור:

“במסגרת תפקידיו של רופא המטפל בחוליו מוטלת עליו החובה לאבחן, במסגרת נתוניו של כל מקרה, את האבחנה הרפואית הנכונה ביחס לחולה בו הוא נדרש לטפל; עליו להחליט על הטיפול הנדרש; ועליו להשגיח כי טיפול כזה אכן יינתן לחולה. במסגרת חובת האיבחון של המחלה, אין רופא יוצא ידי חובתו רק בכך שהוא מסיק את המסקנה הנכונה מן העובדות המובאות לפניו. מוטלת עליו גם החובה לגלות יוזמה ולברר את העובדות לאמיתן. חלק מכישוריו של רופא סביר הם לדעת לשאול לחקור ולברר בדבר קיומן או אי-קיומן של תופעות מסוימות. לא אחת, כדי לאבחן כראוי את מצבו של חולה, נדרש הרופא שלא להסתפק במה שרואות עיניו, אלא מוטלת עליו חובה נוספת, לחקור, לברר ולעקוב אחרי החולה הנזקק לטיפולו ואחר קורותיו, על-מנת לאמת או לשלול מימצאים מסוימים, מימצאים שיש בהם כדי לסייע לאיבחון נכון. (פרשת אנדל, עמוד 289)”

(סעיף 12 לפסק הדין, ההדגשות שלי – ג.צ; ראה גם בע”א (חי’) 17743-03-09 מיום 20.12.10, קמחין נ’ פרופ’ קידר, בסעיפים 15-17 לפסק הדין).

19. ע”פ כללים אלו תבחן התנהגות הנתבעים;

כל העדים הסכימו כי תסביב הינה תופעה המתרחשת בעיקר אצל גברים צעירים בגילאי 12-20, כי מי שלוקה בתסביב סובל מכאבים עזים שקשה לעמוד בהם, ובדרך כלל ימצאו אצלו גם נוקשות, נפיחות ובצקת, כשהדרך היעילה ביותר לאבחן את התופעה היא באמצעות בדיקת דופלר הנותנת מענה לשאלה האם קיימת אספקת דם לאשך.

התובע היה בטווח הגילאים המתאים, הוא התלונן על כאב באשך, והרופא אבחן נוקשות ובצקת, וכל הסימנים הללו יכולים להצביע על תסביב כאבחנה אפשרית.

ד”ר קסלר העיד כי הוא לא חשב שהתובע סובל מתסביב, ועל כן גם לא מצא לנכון לשלוח אותו לבדיקת דופלר: “האבחנה שלי היתה לכיוון של זיהום, וזיהום אני לא צריך דופלר… בן אדם שאני רואה אותו ב-16 17 אחה”צ, והוא מופיע ואומר לי שאתמול התחילו כאבים. מה שלא יהיה האשך הזה אבוד. אני כבר לא צריך להתחיל לרוץ ולהפוך עולמות לדופלר, מכיוון שהדופלר כבר לא יציל את האשך שלו. אני כן רוצה לעשות אולטרה סאונד כי אחד הוא יכול לתת לי האם זה דלקת, שתיים הוא יכול לתת לי האם מופיעים איזורים מה

— סוף עמוד 14 —

שנקרא לא אחידים באשך, וזה יכול להראות על אשך שכבר הלך” (עמוד 59, ראה גם בעמוד 53).

הנתבע הוסיף, כי הוא לא התרשם שהתובע סבל מאותם כאבים עזים המאפיינים את תופעת התסביב : “ברגע שיש לו את זה זה כאבים כאלה שהוא טס… זה תמונה כל כך סוערת שבן אדם חייב לטוס איתה… שמגיע בן אדם ואומר מאתמול כאבים באשך, ויושב לך במרפאה רגוע וזה זה הסיפור…” (עמודים 65-66).

כשהקשה ב”כ התובע והציב בפני הנתבע את הסימפטומים מהם סבל התובע, ושאל האם לא הביא בחשבון גם אפשרות של תסביב כאבחנה מבדלת, השיב הנתבע כי חשב גם על אפשרות זו, אולם התרשם מהבדיקה שזה אינו הכיוון הנכון, וכי הבצקת שמצא אצל התובע היא היא הדלקת:

“בצקת זה מה שמצביע על דלקת… היתה לו בצקת, היה לו אחד המרכיבים של דלקת שזה בצקת” (עמודים 62-64).

מעדות הנתבע ניתן להסיק שהוא אבחן שהתובע סובל מדלקת ולא מתסביב, בגלל העדר אותם כאבים עזים אופייניים, שכן לא היו בפניו נתונים נוספים אשר יכלו לאשש אבחנה זו, ויש לזכור כי הוא לא ראה את תוצאות בדיקות הסונר.

עוד עולה מהעדות, כי כיון שהנתבע הבין שחלפו שעות רבות מתחילת האירוע ועד לבדיקה, הוא הסתפק בהפניית התובע לבדיקות סונר ומתן טיפול תרופתי כנגד הדלקת, ולא “הפך עולמות” כדבריו כדי לבצע בדיקת דופלר ולשלול בדרך זו קיומו של תסביב.

20. ד”ר פלסבורג שערך את בדיקות הסונר העיד כי הבין מתלונות התובע ומההפניה שקיבל מהנתבע (הרשומה הרפואית מאותו יום) כי קיים חשד לדלקת בדרכי השתן. אמנם לא היתה שום אבחנה שנכתבה במפורש, אך הוא הבין זאת מהקשר הדברים וממהות הבדיקות שנדרש התובע לבצע:

“המילה דלקת לא כתובה בהפניה… מילה דלקת לא, אבל תואר קליניקה של דלקת, נבדק נשלח בשאלה של דלקת בדרכי השתן” (עמודים 35-37, וגם בעמודים 47-48).

הרופא נשאל על הממצאים בבדיקת סונר האשכים, והסביר כי הוא הסתכל על התמונה בכללותה, ועל הסימנים השונים שהתאימו יותר לדלקת ולא תסביב,

— סוף עמוד 15 —

מה גם שבעת הבדיקה לא סבל התובע מאותם כאבים עזים שהם המאפיינים העיקרים לתסביב (עמודים 40-42).

בענין זה יש לומר, כי תפקידו של ד”ר פלסבורג הוא לאתר ממצאים בבדיקות שהוא עורך ולסייע בדרך זו לרופא המטפל להגיע לאבחנה הנכונה, אך אין הוא זה שקובע את מהות האבחנה והטיפול.

עוד יש להזכיר, כי גם כשהגיע התובע אל ד”ר כהן ביום 16.8.98, הוא התלונן בפניו על נפיחות שהחלה מספר ימים קודם לכן ועל חום שאינו יורד למרות טיפול תרופתי. אין כל אזכור לתלונות על כאבים מכל סוג, בעבר או בזמן הפניה.

21. מומחה התובע ד”ר זילבר, העיד כי סימן התסביב האופייני ביותר הוא הכאב העז, ולצידו אשך נפוח או נוקשה. החולה אינו צריך לסבול מסימפטומים כמו חום, צריבה במתן שתן, בחילות או הקאות (עמודים 99, 114, 123).

ד”ר זילבר הסכים כי לא ניתן למצוא ברשומה הרפואית סימן לכאבים עליהם התלונן התובע, אולם לדבריו לא רק שאין הדבר שולל קיומם של כאבים כאלו, אלא יש לצאת מהנחה כי הדברים נאמרו אך לא נרשמו כראוי ע”י הנתבע: “אם הוא היה כותב באמת מה שאמר לו מר כהן אני חושב שהוא לא היה כל כך מפספס…”, וכן: “הוא לא כתב את מה שצריך… (ש)נאמר לו במלואו על ידי הפציינט”. וכשנדרש המומחה להסביר מנין לו המידע העובדתי, שהרי הוא לא נכח בעת הבדיקה, השיב כי אמנם הרשומה הרפואית אינה מתארת תהליך דרמטי, אולם ניתן להבין שכך היה מתוך הבדיקה והממצאים של בצקת, רגישות ונוקשות בשק האשכים: “מה שנותן את התיאור הדרמטי זה הבדיקה דווקא”, וגם כי נמצאו אצל התובע :”…כל הסימנים שמצביעים על תהליך סוער” (עמודים 101-104, ראה גם בעמודים 106 ו-110).

במהלך עדותו של ד”ר זילבר ניכר היה כי תשובותיו נגזרות מתוך הסקת מסקנה באשר לאבחון מוטעה של דלקת במקום תסביב, ולא מתוך מהלך עובדתי המסתמך על מסמכים ונתונים ממשיים, כשפעמים רבות תשובותיו התבססו על הנחות והשערות שלא היה להן זכר במסמכים או בעדויות, בין של התובע ובין של הנתבעים:

כך באשר לתיאור סוג הכאבים מהם סבל התובע והנסיון לאבחן בין כאב קל ומעורפל, אי נוחות, כאב בינוני או עז, או כאבים שהלכו והתגברו שאין לאף

— סוף עמוד 16 —

אחד מהם אזכור בתצהירו של התובע ובתארו את האירוע, או במסמכים הרפואיים שנערכו באותה עת (עמודים 108-112);

כך באשר לתשובות הסונר שהתקבלו מד”ר פלסבורג, אשר לדעתו הוכתבו מראש על ידי ד”ר קסלר ואף הגדיל לעשות בעת שתיקן את תשובת הסונר, כך שבמקום “בקע” כפי שנרשם ע”י הרנטגנולוג היה צריך לדעתו לרשום “טורסיו” (תסביב), דבר שהעד עצמו כלל לא נשאל אודותיו, בעת שהסביר בחקירתו מה בדק, מדוע וכיצד (עמודים 116-120, והשווה לעדותו של ד”ר קסלר בעמודים 55-57, והתייחסותו של ד”ר שנפלד בעמודים 155-157);

כך עלו מצידו של ד”ר זילבר השערות לגבי הסיבה בשלה לא פנה התובע למיון לאחר הביקור הנוסף אצל ד”ר כהן (בעמודים 125-127); כך באשר ללוח הזמנים הייחודי והסובייקטיבי של התובע כמוסבר לעיל (בסעיף 12 לעיל); וכך בודאי לגבי תשובתו של המומחה כי התובע לא נבדק כהלכה והנתבע לא השכיב אותו לצורך הבדיקה – עובדה שלא היה לה זכר בתצהירו ואפילו לא בעדותו של התובע, ואף לא הועלתה כאפשרות בחקירתו הנגדית של ד”ר קסלר (עמוד 131).

לטעמי, חוות דעתו ועדותו של ד”ר זילבר הם בבחינת הבנה מאוחרת של הסיטואציה, פרשנות, עיבוד עובדתי והסקת מסקנות לאחר שהתוצאה כבר ידועה.

יחד עם זאת, המסקנה כי תלונות התובע וממצאי הנתבע היו צריכים להוביל לאחת משתי אפשרויות עיקריות (ולשתיים משניות), שתסביב הוא אחת מהן לא נסתרה, ואף נתמכה בצורה דווקנית יותר ע”י ד”ר שנפלד שהסביר, כי כשאדם צעיר מתלונן על כאבים באשך קיימות שתי תופעות עיקריות: “תסביב שאנחנו מפחדים ממנו, זיהום שהוא נפוץ” (עמודים 138- 139).

ד”ר שנפלד נשאל האם הסימפטומים מהם סבל התובע וממצאי הסונר (ללא הפענוח) היו יכולים להצביע גם על תסביב ולא רק על דלקת, והוא התחמק ממתן תשובה ישירה, אך בסופו של דבר הסכים שהממצאים מתאימים גם לתסביב כאבחנה מבדלת, אם כי המקרה הספציפי אינו אופייני וחד משמעי (עמודים 144-148, ו-150).

22. מעדויות המומחים ברור כי התסמינים שנמצאו אצל התובע היו צריכים להוביל את הנתבע לאבחן אחת משתי תופעות עיקריות, והחשש לתסביב היה

— סוף עמוד 17 —

צריך לעמוד לנגד עיניו כאבחנה אפשרית שאין להתעלם ממנה (לפחות ב-50%), כך בודאי במקום שבו תוצאות בדיקות הסונר לא הוצגו בפניו.

אלא שהתנהלות הנתבע מלמדת כי הוא בחר באפשרות אחת בלבד – שהתובע לקה בדלקת, ונתן מענה רפואי לאפשרות זו בלבד, מבלי לשלול באופן מלא את האפשרות האחרת של תסביב. יש להניח כי הנתבע התרשם ממצבו של התובע ע”פ הבדיקה שערך, וככל הנראה גם מהעדרם של הכאבים העזים המאפיינים את התסביב. אולם, כרופא סביר היה עליו להביא בחשבון כי הסימנים שמצא עלולים להצביע גם על תסביב, היה עליו לשקול גם את מצבו המיוחד של התובע הלוקה בניוון שרירים, והיה עליו לפעול ולברר את שתי האפשרויות שעמדו בפניו, אולם הוא בחר להתמקד באחת בלבד, התעלם מקיומה של אפשרות נוספת מסתברת לא פחות, וניתב את הטיפול הרפואי לדרך שלא התאימה לבעיה האמיתית ממנה סבל התובע.

23. כמוסבר לעיל, לא כל טעות בשיקול דעת תחשב להפרת חובת הזהירות של הרופא, אולם תפקידו של הרופא אינו מתמצה רק בהסקת המסקנה הנכונה, אלא שכדי למלא אחר חובת האבחון המוטלת עליו הוא צריך לגלות יוזמה, לחקור ולברר כראוי את מצב החולה, ולהעמיק לחקור בקיומן של התופעות המוצגות בפניו ולא להסתפק במה שרואות עיניו, ודומה כי במקרה זה לא פעל ד”ר קסלר לברר כראוי את הסימנים שמצא אצל התובע, לא קיבל את הבדיקות אותן ביקש מהתובע לבצע כדי לדעת מה עלה בתוצאותיהן, האם מדובר בדלקת או שהאשך “כבר הלך” כדבריו (עמוד 59), ובודאי לא הפנה את התובע לבדיקת דופלר שהיתה נותנת את התשובה המדוייקת ביותר לשאלה ממה סבל התובע באותה עת.

בדיקת הדופלר שלא בוצעה

24. ד”ר זילבר קבע בחוות דעתו כי במצב הדברים שהובא בפני הנתבע היה עליו לשלוח את התובע לבדיקת הדמיה ממוקדת של דופלר, שהיתה מלמדת האם קיימת זרימת דם לאשך, או שיש צורך בניתוח מיידי כדי להציל את האשך מנמק.

— סוף עמוד 18 —

ד”ר זילבר לא נחקר ולא נשאל דבר בנושא בדיקת הדופלר שהיתה נדרשת, וחוות דעתו בנושא זה לא נסתרה.

על חשיבות בדיקת הדופלר ועל היותה חלק מהפרוטוקול הרפואי כיום הסכימו כל הרופאים (ראה לדוגמא בעדויות הנתבע בעמוד 63, וד”ר פלסבורג בעמודים 25-29), כשהנתבע הסביר שבחר שלא להפנות את התובע לבדיקה זו, נוכח חלוף הזמן מאז החל לסבול מהכאבים וחוסר התועלת שתצמח מהבדיקה.

ד”ר פלסבורג העיד כי באותה עת היתה בדיקת הדופלר חדשנית יחסית, לא בכל מקום היו תנאים שאיפשרו לערוך אותה, ואבחנות הרופאים היו נעשות בלעדיה. בעוד שכיום, משנת 2002 לערך, בכל מקרה בו עולה חשד לתסביב בדיקת דופלר היא חיונית, מהווה חלק מהפרוטוקול הרפואי, ואף מוטלת חובה לבצעה: “היום חלק מפרוטוקול הוא חובה לבצע בכל בדיקה, גם תקינה, גם בלי חשד, לבצע בדיקת דופלר. באותה תקופה לא בכל מכשירים, (ב)מכשירים מעטים היתה אפשרות לבצע בדיקת דופלר” (עמוד 26, ראה גם בעמודים 27 ו-29).

העד נחקר על אפשרות הבדיקה גם במועד האירוע, והסביר כי המכשיר אמנם היה בבתי החולים, אבל לדעתו לא יתכן לשלוח כל אדם המתלונן על כאב באשכים למיון, משום שזו אינה רפואה נכונה, ויש להתחשב בכלל הסימפטומים ובמענה הרפואי הניתן במסגרת הרפואה הציבורית הקהילתית (עמודים 44-46).

על הצורך בבדיקת הדופלר נחקר גם ד”ר שנפלד, שאישר את חשיבות הבדיקה לצורך אבחנת תסביב, אם כי גם הוא לא ידע לומר מה היתה זמינות הבדיקה בשנת 1998, כשלדבריו בשנת 1996 ובהעדר דופלר זמין נהגו לנתח כל מי שהיה חשש כי הוא סובל מתסביב (עמודים 150-153).

מתוך העדויות ניכר כי בדיקת הדופלר ונחיצותה היתה מוכרת וידועה לרופאים כבר בזמן האירוע, ובכל זאת לא עשה בה הנתבע שימוש.

הטענה כי בדיקה זו לא היתה חלק מפרוטוקול רפואי מחייב באותם זמנים הועלתה ע”י הנתבעים, והיא טעונה הוכחה המוטלת עליהם ובודאי מצויה תחת ידם (במיוחד נתבעת 2), ואין די באמירה סתמית לגבי מצב הדברים באותו מועד. אלא שהנתבעים בחרו להתעלם מטענה זו (הן בחוות דעתו של

— סוף עמוד 19 —

המומחה מטעמם, הן בחקירת מומחה התובע והן בסיכומיהם), כאילו אינה קיימת.

25. מצירוף כל האמור לעיל עולה כי התובע החל לסבול מתופעות התסביב ביום שקדם לביקורו במרפאה. הסימפטומים שהעלה בפני הנתבע וממצאי הבדיקה הצביעו על אפשרות לתסביב או דלקת. הנתבע אבחן כי התובע סובל מדלקת ושלל לחלוטין את האפשרות האחרת, שהיתה מסתברת לא פחות.

וכאן יש לומר, כי אינני מקבלת את דבריו של ד”ר קסלר לפיהם רק בשל חלוף הזמן מאז הופיעו הכאבים אצל התובע, הוא ויתר על הצורך בבדיקת דופלר וראה באשך כ”אשך אבוד”. לטעמי ומתוך הנסיבות שהוצגו, נראה כי הנתבע דבק באבחנת הדלקת כמתאימה לסימנים שמצא אצל התובע, והסתפק בכך.

בגלל אותה אבחנה שגויה סבר הנתבע כי בדיקת סונר תהיה מספיקה ותאשש את אבחנתו, ורק בגללה הוא לא ביקש מהתובע לבצע בדיקת דופלר, ולא מכל סיבה עניינית הקשורה בזמינותו של המכשיר.

אמירותיו של הנתבע בתצהיר ובעדות באשר לטווח הזמנים ששקל בעת בדיקת התובע, כרציונל שלא להפנותו לבדיקת דופלר, הם בבחינת הבנה מאוחרת של הסיטואציה, הסבר בדיעבד והתייחסות לתוצאות שקרו בפועל.

לטעמי, כשלונו של הנתבע נובע מהעובדה שבחר בכיוון מסויים, לא שקל אופציות אחרות ולא חקר והעמיק בסימפטומים שמצא אצל התובע, ובכך התרשל כלפיו.

הקשר הסיבתי בין הרשלנות לבין הנזק

26. משנמצא כי הנתבעים התרשלו כלפי התובע בכך שלא העמיקו את האבחון, ובכך שהרופא המטפל לא מצא לנכון לשלוח אותו לבדיקה העיקרית, שהיתה עשויה להביא לאבחון הנכון ולטיפול המתאים לאותה עת, יש להוכיח כי מתקיים גם קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין ההתרשלות ובין הנזק.

סיבתיות עובדתית משמעותה, שאלמלא התנהגות המזיק הנזק לא היה מתרחש באותה עת ובאותה צורה כ”סיבה בלעדיה אין”. הכוונה היא, כי לולא

— סוף עמוד 20 —

הופרה החובה ואילו ננקטו אמצעי הזהירות הראויים, הסיכוי כי הנזק היה נמנע גדול מהסיכוי שהיה מתרחש.

בהתקיים קשר סיבתי עובדתי, יבחן הקשר הסיבתי המשפטי, כלומר האם בגין אותו סיכון שגרם עובדתית לנזק ראוי להטיל חבות בנזיקין.

שאלת הקשר הסיבתי תבחן ע”פ מבחן הצפיות – האם היה על המזיק לצפות באופן כללי את האפשרות לגרימת התוצאה ואת תהליך גרימתו של הנזק, גם אם לא את כל פרטיו או היקפו .

(ע”א 148/08 ועקנין נ’ המועצה המקומית בית שמש, פ”ד ל”ז (1), 146 (1982)).

מכאן, יש לברר האם הנזק לתובע נגרם כתוצאה מכך שלא בוצעה האבחנה הנכונה והוא לא נשלח לעבור בדיקת הדופלר, בבחינת סיבה בלעדיה אין, באופן שהתוצאה של אובדן האשך היתה נמנעת.

27. אין מחלוקת כי גילוי מהיר ומוקדם ככל האפשר של התסביב, עשוי להציל את האשך מניוון ומנמק. שני המומחים היו אחידים בדעתם כי טווח הזמנים לטיפול יעיל הינו ארבע עד שש שעות מתחילת הכאבים, וככל שחולף הזמן קטן הסיכוי להשבת המצב לקדמותו, וכפועל יוצא מאלו הולכת ויורדת גם חשיבות בדיקת הדופלר.

כמוסבר לעיל, מבין שתי הגירסאות – זו של התובע שנשמעה לראשונה בעדותו בבית המשפט מול זו המופיעה ברשומה הרפואית – העדפתי את מה שנרשם ביום ביקורו של התובע אצל הנתבע, כנתון המבטא בצורה נכונה יותר את מהלך ההתרחשויות, באופן שגם אם נניח לצורך בדיקת הטענות כי התובע החל לסבול מכאב בשעות הלילה המאוחרות של יום 12.8.05 (סמוך לשעת חצות למשל) והגיע אל הנתבע לכל המוקדם בסביבות השעה 11:00 בבוקר, הרי שעד לבדיקת הדופלר בבית החולים היה חולף פרק זמן נוסף ומצטבר של כ- 12 שעות (או יותר), כששני המומחים הסכימו שהסיכויים להצלת האשך במקרה כזה היו קלושים עד מאד, באופן שבשלב זה לבדיקת הדופלר היתה חשיבות משנית בלבד.

ויודגש, כי מדובר בהנחות והשערות בלבד, שכן לא התובע לא הוכיח עובדות ממשיות בנוגע ללוח הזמנים ולפער השעות.

— סוף עמוד 21 —

28. ניתן היה להסתפק בכך, ולקבוע כי בנסיבות שהוכחו ולאור חלוף הזמן, לא היה באבחנה מדוייקת או בבדיקת הדופלר כדי לתרום באופן משמעותי לסיכויי החלמתו של התובע ולסיכוי שהנזק היה נמנע, ולכן לא הוכח קשר סיבתי בין הרשלנות לבין התוצאה, ולא זו הסיבה בלעדיה אין לניוון האשך.

אלא שכאן הוסיף ב”כ התובע וטען, כי אין להסתפק רק בחוות הדעת ובעדויות המומחים, ויש לבחון את הדברים גם לאור התסביב של האשך השמאלי בו לקה התובע בשנת 2004, שאז הצליחו הרופאים בבית החולים להציל את האשך אחרי פרק זמן ממושך של כ-12 שעות, באופן המעיד כי הדבר אפשרי.

אלא שגם אם היה מקום להשוות בין שני המקרים (ויודגש כי כלל לא ברור שזו אמנם המסקנה הנכונה), הרי שהתובע לא הניח כל תשתית עובדתית מינימלית לצורך כך, ותצהירו חסר בשני נושאים מהותיים: האחד – העדר פרטים על תסביב 2004, והשני – הסתברות הצלחת הטיפול;

29. באשר לפרטים העובדתיים, הרי שמלבד אמירה כללית המציינת את האירוע, אין למצוא בתצהיר התובע את הנתונים הבסיסיים הדרושים כדי לתמוך בטענה זו, קרי מתי החלו כאביו, מתי הגיע לבית החולים, ומתי נבדק, אושפז ונותח. אמנם חלק מהעובדות עולות מתוך המסמכים שצורפו ע”י הנתבעים דווקא (גליון חדר ניתוח), אולם היה מצופה מהתובע המבקש להשוות בין המקרים להציג את מסכת האירועים בדייקנות ככל שניתן, ולא להתעלם מהעובדות כאילו אינן רלוונטיות.

יתרה מכך, התובע אף לא ביקש את התייחסות המומחה מטעמו בחוות הדעת למשמעות חלוף הזמן באירוע השני, ויש להניח כי אילו היה בכך טעם של ממש היתה חוות הדעת תומכת בטענה זו.

לפיכך אין בנמצא עובדות עליהן ניתן להסתמך לצורך הוכחה או השוואה.

ובאשר להצלחת הטיפול באופן כללי- ב”כ התובע ניסה לבסס את הדברים באמצעות ד”ר שנפלד, כשבמהלך החקירה הנגדית הציג בפניו לוח זמנים אפשרי בן שש, תשע ושתיים עשרה שעות, וביקש לדעת מה הטיפול הנכון במקרה כזה, והמומחה השיב ש:”ככל הנראה 9 שעות זה TOO LATE”, ולמרות שגם במקרה כזה הוא היה שוקל לנתח את החולה כדי לקצר את

— סוף עמוד 22 —

סבלו, הרי שמשך הזמן שחלף היה מהותי והאשך היה נדון לכליה: “.. יש מקרים יוצאי דופן אבל… הספרות מדברת על 12 שעות כסף עליון כאשר מקובל שחייבים לנתח תוך 4 עד 6 שעות כי אחרי זה זה מאוחר מדי” (עמודים 165 ו-168).

ד”ר זילבר נחקר אף הוא על טווח הזמנים הנדרש להצלת אשך, והבהיר כי מנין השעות הקריטיות מתחיל מעת שמופיעים הכאבים העזים שבהם אי אפשר לעמוד, ואז יש לפעול באופן מיידי תוך פרק הזמן הקצוב, אם כי יתכנו מקרים מסויימים שבהם גם ניתוח שיבוצע לאחר 8 או עשר שעות יביא לכך שלא תהיה פגיעה מלאה באשך (עמוד 93).

כלומר, מחקירת המומחים ניתן להניח שניתוח עשוי להיות יעיל גם לאחר פרק זמן ארוך יותר מ- 4-6 שעות, אולם ברור כי אלו אינם המקרים השגרתיים אלא יוצאי הדופן, ואין לדעת מהם סיכויי ההצלחה של טיפול כזה בפער זמנים העולה על טווח השעות המקובל, והאם סיבוב האשך וקיבועו בחזרה למקומו היה מונע לחלוטין כל נזק, או שגם במקרה כזה יכולה להוותר פגיעה בתפקוד האשך.

ועוד באשר להצלחת הטיפול באופן ספציפי– ראוי היה כי טענה כזו תבוא לידי ביטוי בהתייחסות ממוקדת בחוות דעת המומחים, אולם ד”ר זילבר רק ציין כי יתכן ובעתיד עלול להתגלות פגם בזרעו של התובע והוא עלול לסבול מבעיות פוריות, ובחקירתו השלים כי למרות האמור ואם האשך שנשאר הוא תקין לא אמורה להיות בעיית פריון (עמוד 128).

אלא ששאלה זו בדבר תקינות ותפקוד האשך השמאלי של התובע נותרה ללא מענה, שכן התובע לא רק שלא נבדק בקשר לכך, הוא אף בחר במודע שלא לדעת את התשובה, באופן שאינו מאפשר כלל לברר את סיכויי הצלחת הטיפול בחלוף חלון הזמן המקובל (עמודים 15-17).

המסקנה מכל האמור לעיל היא, שאין ללמוד גזירה שווה מתסביב האשך הימני לתסביב האשך השמאלי, ומה שאירע בשנת 2004 אינו יכול להשפיע על בדיקת הקשר הסיבתי בכל האמור בתסביב האשך הימני.

— סוף עמוד 23 —

30. כמוסבר, לאחר שנבחן הקשר הסיבתי העובדתי ומהי הסיבה בלעדיה אין לאובדן האשך – נמצא כי התובע לא הוכיח שהאבחון השגוי ואי ביצועה של בדיקת הדופלר הם שגרמו לנזק, וסביר הרבה יותר כי השעות הרבות שחלפו מאז החלו כאביו של התובע ועד שפנה לטיפול הרפואי, הן שהיו בעלות ההשפעה המכרעת והוליכו לתוצאה הבלתי נמנעת.

אמנם אין ספק כי מבחינתו של התובע תוצאה זו היא עגומה, אולם הנסיבות וההתנהלות שלו עצמו כפי שהוברר, מובילות למסקנה כי גם אילו פעל הנתבע אחרת – התוצאה הסופית לא היתה שונה, והסיכוי שהאשך היה נפגע גבוה לאין ערוך מהאפשרות לטיפול יעיל, אשר לא הוכחה.

31. לאור כל האמור לעיל, לא הוכח קשר סיבתי בין הרשלנות לבין הנזק של אובדן האשך, ומשהתובע לא הוכיח את התביעה – היא נדחית.

משנמצאה התנהגות רשלנית מצד הנתבעים, גם אם לא היא זו שהובילה וגרמה לנזק, ישא כל צד בהוצאותיו.

ניתן היום, כ”ו כסלו תשע”ב, 22 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.

התיישנות בתביעת רשלנות רפואית באבחון גידול סרטני

להלן פסק דין חדש של בית משפט מחוזי בנושא התיישנות בתביעות רשלנות רפואית. 

בעקרון קובע סעיף 6 לחוק התיישנות, שתקופת התיישנות תתחיל ביום שבו נולדה עילת התביעה, אך קיים חריג לקביעת מועד תחילת תקופת התיישנות, על פי חוק התיישנות, נקבע בסעיף 8 לחוק ועל פיו אם נעלמו מן התובעים עובדות שמהוות את עילת התביעה, מסיבות שלא היו תלויות בהם ושאף בזהירות סבירה לא יכלו למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובעים העובדות האלה.

תקנה נוספת, שמתייחסת לתקופת ההתיישנות בתביעות שעניינן עוולת נזיקין, נקבעה בסע’ 89(2) לפקודת נזיקין שקובעת, שלענין תקופת התישנות בתביעות על עוולות נזיקין, היום שנולדה עילת התובענה הוא אחד מאלה: מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך – היום שבו חדל; מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק.

בדומה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אף סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מאמץ את “כלל גילוי”, אשר מטרתו היא להושיט עזרה לתובע באותם מקרים בהם נגרם לו נזק סמוי שסימניו מופיעים רק במרוצת הזמן. אולם, להבדיל מסעיף 8 לחוק ההתיישנות, סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מגביל את תקופת ההתיישנות בגין “כלל הגילוי” לתקופה בת 10 שנים, קרי, מועד הגילוי הוא מועד היווצרות העילה, אך התביעה תתישן באם לא הוגשה בתוך 10 שנים מיום אירוע הנזק.

בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו

ת”א 40931-12-10 אלמוג ואח’ נ’ קופת חולים לאומית ואח’

מספר בקשה:8

בפני כב’ השופטת דליה גנות

מבקשים קופת חולים לאומית

נגד

משיבים 1. רמו איל אלמוג

2. דוד אלמוג

3. עופרה קליינמן

4. אלמוג הילה

5. המאר בע”מ

החלטה

1. בפני שלוש בקשות לדחיית התובענה על הסף. הבקשות הוגשו על ידי קופת חולים לאומית (להלן:”קופת חולים”), על ידי מאר בע”מ (להלן:”מאר”) ועל ידי דר’ נ. מירמן (להלן:”דר’ מירמן”) כנגד אלמוג דוד ואח’ (להלן:”המשיבים” או “התובעים”).

העובדות הצריכות לעניין

2. בחודש ספטמבר 1999 חשה נעמי אלמוג ז”ל (להלן:”המנוחה”) בכאב דוקר ובגוש בשד ימין. בתאריך 23/9/99 נבדקה המנוחה על ידי רופא מטעם קופת חולים, אשר ביצע למנוחה ביופסיה, ממנה עלה, כי למנוחה גוש ממאיר בשדה.

בתאריך 6/10/99 נותחה המנוחה להסרת הגידול בבית החולים סורוקה בבאר שבע. לאחר כריתת הגידול החלה המנוחה לקבל טיפולי כימותרפיה והקרנות. טיפולים אלו נשאו פרי, והמחלה נסוגה, אולם התפרצה שנית בשנת 2002, וזו הפעם לא הואילו הטיפולים הרפואיים שקיבלה המנוחה, ולדאבון הלב היא נפטרה ביום 28/12/03.

3. מכתב התביעה עולה, כי לאחר התפרצותה החוזרת של המחלה בשנת 2002 שונה הרכב הטיפול הכימותרפי שניתן למנוחה, ולאחר פטירתה החלו בני משפחתה של המנוחה לחשוד, כי טיפול זה לא היה יעיל ולמעשה החיש את מותה, ומשכך פנו לעורך דין על מנת שיבדוק את חשדם.

תוך כדי בדיקת התיעוד הרפואי התגלה לב”כ התובעים – עו”ד א. קנר ולבני משפחת המנוחה, כי המנוחה ביצעה בדיקת ממוגרפיה גם בתאריך 11/11/98, כשנה לפני גילוי מחלתה ואז פורשה הבדיקה כתקינה על ידי הנתבע 3 – דר’ נ. מירמן.

במסגרת המעקב ביצעה המנוחה בדיקת ממוגרפיה נוספת כשנה לאחר מכן, בספטמבר 1999, ואז התגלתה מחלתה, כאשר במסמך המסכם את תוצאות בדיקת הממוגרפיה נרשם, כי “הממצא היה קיים גם ב-11/98 וגדל במקצת לעומת צילומים נוכחיים”.

נוכח גילוי זה הוגשה התובענה דנן בגין איחור באיבחון מחלתה של המנוחה, איחור אשר “גרם לאיחור במתן הטיפול הראוי למנוחה, הקטין את סיכויי החלמתה וגרם לה סבל רב וקיצור של תוחלת חייה”.

4. התביעה הוגשה על ידי עזבונה של המנוחה, על ידי אלמנה – תלוייה של המנוחה, ועל ידי אלמנה וילדיה כמיטיבי נזקה של המנוחה במהלך שנות מחלתה.

בקשת קופת חולים לדחיית התובענה על הסף

5. קופת חולים מפנה אל חוות הדעת של פרופ’ שינבאום שהוגשה על ידי התובעים בתמיכה לתביעה, ממנה עולה ש”העובדות המהוות את עילת התביעה נודעו לתובעים לא ביום מותה של המנוחה, כי אם במועד גילוי הגידול, או קצת לאחר מכן” (סע’ 5 לבקשה), ומאחר שהתובענה הוגשה ביום 26/12/10, הרי שחלפו למעלה משבע שנים ממועד גילוי הנזק הלכאורי בשנת 1999.

בהתייחסה לתביעת העזבון ציינה קופת חולים, כי “העיזבון אינו נמנה על רשימת בעלי הדין שבכותרת כתב התביעה” (סע’ 8) ולכן אין טעם לדון בהתיישנות תביעתו. יחד עם זאת בקשה קופת חולים להבהיר, כי העיזבון בא בנעלי המנוחה ולאחר פטירתה עוברת עילת התביעה ליורשיה ועיזבונה של המנוחה. לדברי קופת חולים, “לא יכול להיות חולק כי עילת התביעה של המנוחה נוצרה לכל המוקדם ביום שלא הופנתה לשיטת התובעים לבדיקת כירורג (11/98) ולכל המאוחר ביום בו התגלה הגידול הממאיר בשד שמאל (9/99)” (סע’ 10 לבקשה). לפיכך, במועד הגשת התובענה (28/12/10) חלפו למעלה משבע שנים, ומשכך התיישנה תביעת העיזבון.

בהתייחסה לתביעת המיטיבים מפנה קופת חולים את בית המשפט אל תשובת התובעים לבקשת הנתבעת 4 לסילוק התובענה על הסף, שם מודים התובעים, כי תביעתם כמיטיבים הוגשה למעלה משבע שנים ממועד המעשה, או המחדל הרשלני, אולם הם טוענים לקיומו של כלל הגילוי המאוחר הגלום בסעיף 8 לחוק ההתיישנות.

קופת חולים טוענת, כי כלל הגילוי המאוחר אינו חל במקרה זה “שכן העובדות המהוות את עילת התביעה היו מצויות בידיהם של המיטיבים מיד עם גילוי הגידול בשנת 1999, או במועד קרוב לאחר מכן…” (סע’ 15 לבקשה), ומשכך גם תביעת המיטיבים התיישנה.

באשר לתביעת האלמן – התלוי מדגישה קופת חולים, כי מרוץ ההתיישנות של תביעת התלוי מתחיל עם מותה של המנוחה. תביעת התלוי הוגשה לבית המשפט יומיים לפני תום תקופת ההתיישנות, ומשכך הוגשה תובענה זו בשיהוי ניכר הגובל בהתיישנות.

עוד מבהירה קופת חולים, כי ההזדמנות הראשונה שלה להעלות את טענת ההתיישנות הייתה עם הגשת כתב ההגנה, וכן היא מציינת שקדם המשפט הראשון בתיק התקיים עוד טרם הגישה את כתב ההגנה.

לדעתה אין לזקוף לחובתה את עובדת אי העלאת טענת ההתיישנות בתגובתה מיום 17/3/11 לבקשה למתן צווים, שכן מדובר היה בתגובה מצומצמת בהתאם להנחיית בית המשפט לבקשת התובעים, ולא הייתה זו ההזדמנות להעלות את טענת ההתיישנות.

בקשת מאר לדחיית התובענה על הסף

6. מאר טוען בבקשתו, כי קיבל את צילומי הרנטגן בצירוף הפענוח שלהם בשנת 1998, ולטענתו, המנוחה ידעה בשלב זה על הממצא הממאיר. עוד טוען מאר, כי מבלי לפגוע בטענתו לגבי ידיעתה של המנוחה על קיומו של הממצא כבר בשנת 1998 , אין כל ספק שהיא ידעה על קיומו בשנת 1999, קרי: אין כל ספק שעילת התביעה שלה נולדה לכל המאוחר בשנת 1999.

מאר טוען, כי אין כל חשיבות לעיתוי ידיעתם של התובעים על האיחור באבחון מחלתה של המנוחה, שכן הם באים בנעליה, והיא עצמה ידעה על הממצא משנת 1998 לכל המאוחר בשנת 1999.

לגבי תביעת המיטיבים טוען מאר, כי כלל הגילוי המאוחר לא חל, שכן העובדות שבבסיס כתב התביעה היו מצויות בידיהם של המיטיבים עם גילוי הגידול בשנת 1999, ובכל מקרה היו יכולים לגלותן בנקל.

לגבי תביעת התלוי , גם תביעה זו התיישנה משהוגשה ללא חוות דעת במועד הגשתה.

עוד טוען מאר, כי נטל ההוכחה לגבי הוכחת קיומו של החריג לכלל ההתיישנות רובץ על התובעים, ונטל זה לא הורם על ידם.

באשר לעיתוי הגשת הבקשה נטען, כי הבקשה הוגשה בהזדמנות הראשונה, במועד הגשת כתב ההגנה, מועד בו לראשונה נדרש מאר להעלות את טענותיו המהותיות לגופה של התובענה.

תגובת התובעים לבקשות לסילוק על הסף שהוגשו על ידי קופת חולים ומאר

7. התובעים טוענים כי אין לשעות לבקשות לדחיית התובענה על הסף שכן לא הוגשו בהזדמנות הראשונה. ודוק: טרם הגשת כתבי ההגנה והבקשות לדחיית התובענה על הסף, הגישו קופת חולים ומאר תגובה לבקשה שהוגשה על ידי התובעים, ובמסגרת תגובתם לא העלו טענת התיישנות.

לגופם של דברים מדגישים התובעים, כי המנוחה ובני משפחתה “לא ידעו, לא חשדו ואף לא יכלו לחשוד, שהנתבעת 1 התרשלה באבחון מחלתה של המנוחה” . לדבריהם, עובדת החמצת האבחון התגלתה על ידם באקראי בשעה שניסו לבסס חשד אחר שקינן בליבם (חשש על פיו החלפת התרופות הכימותרפיות תרמה למותה של המנוחה).

התובעים מדגישים, כי תוצאות הבדיקה מיום 30/9/99, אשר במסגרתה צויין כי הממצא היה קיים כבר שנה קודם לכן, לא הובאו לידיעת המנוחה, או בני משפחתה (סע’ 8), וכי “העובדות הבסיסיות המהוות את עילת התביעה – התרשלותם של הנתבעים 3-1 לא היו בידיעת התובעים, מסיבות שלא היו תלויות בהם, והם גם לא התרשלו במניעתם. בנסיבות אלה החל מירוץ ההתיישנות רק ביום בו הגיעו העובדות החסרות לידיעתם, לאמור משהגיעו לידם תוצאות בדיקת הממוגרפיה מ-30/9/99, זמן קצר לפני הגשת התביעה” (סע’ 12).

התובעים מדגישים, כי התובענה הוגשה הן מטעם העזבון, הן מטעם התלוי והן כמיטיבים, ובכל מקרה, תביעת התלוי לא התיישנה, שכן זו נולדה במועד פטירתה של המנוחה ביום 28/12/03.

תשובת קופת חולים לתגובת התובעים

8. קופת חולים חוזרת ומדגישה את טענת ההתיישנות. לדבריה “אם מאז פטירתה של המנוחה לא חדלה להציק בליבו של התובע 2 המחשבה, שהטיפול שניתן לה לא היה טוב,הרי שעמדו בפניו שבע שנים תמימות אשר במהלכן יכול היה לנסות ולבסס חשד זה” , ומשכך אין זה ראוי להשהות את מירוץ ההתיישנות רק בשל העובדה “שהתובע ישן על המשמר, ולא העלה את חשדו בזמן ובפני הגורמים הרלוונטיים”.

תשובת מאר לתגובת התובעים

9. בתשובתה חזרה מאר על הטענות שפורטו על ידה בבקשה לדחיית התובענה על הסף והדגישה, כי המנוחה ידעה על תוצאות הפענוחים כבר בשנת 1999. מאר טוענת, כי תוצאות הפענוח מיום 11/11/98 הועברו לידי המנוחה, ובשנת 1999 הועבר לידיה מסמך נוסף, שקיומו אינו שנוי במחלוקת והוא מתייחס לבדיקה הקודמת משנת 1998.

מאר טוען, כי על התובעים הבאים בנעליה של המנוחה להוכיח את חוסר ידיעתה הנטען של המנוחה בהתייחס לתוצאות הבדיקה משנת 1998, כפי שהתברר בפענוח משנת 1999, והוא מפנה לפסיקה רלבנטית.

בקשת דר’ מירמן לדחיית התובענה על הסף

10. דר’ מירמן היה הרופא שפענח את בדיקת הממוגרפיה בשנת 1998. דר’ מירמן טוען, כי תביעת התובעים כנגדו מתבססת על הערת אגב של רופאה שפענחה את בדיקת הממוגרפיה שביצעה המנוחה בשנת 1999, ממנה עולה, כי ניתן היה להבחין בממצא כבר בשנת 1998, טענה המוכחשת על ידו מכל וכל.

דר’ מירמן טוען, כי מדובר בעניין שברפואה, והיה על התובעים להמציא חוות דעת רפואית אשר תאשר, כי ניתן היה להבחין בממצא בשנת 1998, ומשלא הומצאה חוות דעת כזו, הרי שהתובענה כנגדו משוללת עילה.

זאת ועוד. דר’ מירמן מדגיש, כי התובעים יכולים היו לדעת כבר ביום 30/9/99 את הנסיבות העובדתיות שעמדו בבסיס התובענה, ולכל המאוחר ביום 6/10/99, מועד כריתת הגוש ואבחונו כממאיר, כ-11 שנים עובר להגשת התביעה, שהוגשה בשיהוי ניכר.

דר’ מירמן מפנה לעובדה, שהתובענה הוגשה ללא חוות דעת רפואית, אשר הוגשה בפועל רק כחמישה חודשים לאחר הגשת התביעה, ולדבריו, חוות הדעת שהוגשה בסופו של דבר אינה תומכת בטענתם על פיה הממצא הממאיר היה בנמצא כבר בשנת 1998, מה עוד שחוות הדעת שהוגשה נערכה על ידי כירורג ולא על ידי רדיולוג.

תגובת התובעים לבקשה לסילוק התובענה על הסף שהוגשה על ידי דר’ מירמן

11.התובעים טוענים, כי ממצאי הבדיקה מיום 30/9/99 לא הובאו לידיעתה של המנוחה, ו/או לידיעתם הם. לדבריהם “עובדות אלו אשר הגיעו לידי הח”מ (עו”ד קנר, ד.ג.) רק בעת איסוף המסמכים, זמן קצר לפני הגשת התביעה, הן שהביאו להגשת התביעה נגד הנתבעים 3-1 בתאריך 26/12/10”, ובנסיבות אלו אין לומר כי התובענה התיישנה במועד הגשתה.

תשובת דר’ מירמן לתגובת התובעים

12. דר’ מירמן טוען, כי טענת ההתיישנות הועלתה מטעמו כבר במסגרת כתב ההגנה שהגיש, ומשלא מצאו התובעים לנכון להגיש כתב תשובה, הם מנועים מהעלאת טענות תביעה חדשות שמקומן בכתב התביעה או בכתה התשובה.

עוד טוען דר’ מירמן, כי אין להחיל במקרה זה את החריג לכלל ההתיישנות שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכן “לאור העובדה שעל בסיס ממצאי הבדיקה מיום 30/9/99, שבה אובחן גוש בשדה השמאלי של המנוחה, עברה המנוחה ניתוח לכריתת הגוש ועברה טיפולים נוספים בהמשך”, קרי: המועד הקובע למניין ההתיישנות הוא 30/9/99.

זאת ועוד. דר’ מירמן טוען, כי אין כל חשיבות לשאלה האם שיתף התובע 1 – האלמן – את ילדיו בחשדיו, אם לאו, מאחר ועילת התביעה הינה רשלנות נטענת בפענוח בדיקת הממוגרפיה מיום 11/11/98, ומשכך “אין כל רלבנטיות למועדים ‘מכוננים’ אחרים במהלך התפתחות מחלתה המצערת של המנוחה, ובוודאי שאף לא למותה”.

דיון והכרעה

13. לצורך הכרעה בבקשות אשר בפני, יש לקבוע מהי עילת התביעה של כל אחד מהתובעים, ואז לבחון את שאלת ההתיישנות ביחס לכל אחד מהם.

מכתב התביעה עולה, כי בפני תביעות שהוגשו על ידי שלושה סוגי תובעים, כאשר כל אחד מהם “מצדיק” את הגשת התביעה בשיהוי רב בהסתמך על המועד בו נודע לו על האיחור באבחון מחלתה הקטלנית של המנוחה.

התביעה הראשונה הינה תביעת העזבון.

התביעה השניה הינה תביעת המיטיבים.

התביעה השלישית הינה תביעת התלוי – האלמן.

משכך יש לבחון האם תביעתו של מי מהתובעים התיישנה, אם לאו.

המסגרת הנורמטיבית

14. שתי מערכות דינים חלות על דיני ההתיישנות, ככל שאלו נוגעים לתובענה שעניינה עוולה בנזיקין. האחת, הדין הכללי – על פי חוק ההתיישנות התשי”ח-1958 (להלן: “חוק ההתיישנות”), והשנייה – הדין המיוחד, כפי שנקבע בסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: “הפקודה” או “פקודת הנזיקין”).

חוק ההתיישנות קובע את תקופת ההתיישנות ומעמיד אותה על שבע שנים בתובענה שאינה במקרקעין, וכן נקבע, כי מרוץ ההתיישנות יחל ביום הולדת עילת התביעה (סע’ 5(1) ו- 6 לחוק ההתיישנות).

סעיף 5 לחוק ההתיישנות, קובע:

“התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – “תקופת ההתיישנות”) היא – בשאינו מקרקעין – שבע שנים”.

באשר לאופן חישוב תקופת ההתיישנות, קובע סע’ 6 לחוק ההתיישנות:

“תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה”.

החריג לקביעת מועד תחילת תקופת ההתיישנות, על פי חוק ההתיישנות, נקבע בסע’ 8 לחוק ולפיו:

“נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה”.

הוראה מיוחדת, המתייחסת לתקופת ההתיישנות בתביעות שעניינן עוולה נזיקית, נקבעה בסע’ 89(2) לפקודת הנזיקין וזו לשונה:

“לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות – “היום שנולדה עילת התובענה” הוא אחד מאלה:

מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך – היום שבו חדל;

מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק”.

בדומה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אף סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מאמץ את “כלל גילוי”, אשר מטרתו היא “להושיט עזרה לתובע באותם מקרים בהם נגרם לו נזק סמוי שסימניו מופיעים רק במרוצת הזמן”.( ר: ע”א 74/60 נמר נ’ שירותי נמל מאוחדים, פ”ד ט”ו (1) 255 ור: ע”א 9413/03 אילן אלנקווה נ’ הועדה המקומית לתכנון ובניה, [פורסם בנבו] תק-על 2008 (2) 3880). אולם, להבדיל מסעיף 8 לחוק ההתיישנות, סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מגביל את תקופת ההתיישנות בגין “כלל הגילוי” לתקופה בת 10 שנים, קרי, מועד הגילוי הוא מועד היווצרות העילה, אולם התובענה תתיישן אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק.

ודוק, סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין אינו מיטיב את מצבו של התובע, שכן הוא מגביל את תקופת ההתיישנות לעשר שנים מיום אירוע הנזק, להבדיל, מסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אשר אינו מגביל את תקופת ההתיישנות, אלא קובע את מועד תחילתה, הוא מועד הגילוי (ר: ע”א 4954/94 מינהל מקרקעי ישראל נ’ מזרחי, פ”ד נא (1) 572, 559).

נשאלת השאלה, מהם יחסי הגומלין בין הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין הוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, והדברים הוסברו ובאו על פתרונם בע”א 34/95 גבעון נ’ ברמה, פ”ד נ (4) 463 כדלקמן:

“הסדר ההתיישנות בנזיקין מורכב משתי מערכות דינים המשלימות זו את זו. ההסדר הכללי מצוי בחוק ההתיישנות, תשי”ח-1958, ואליו מצטרף ההסדר הספציפי לדיני הנזיקין כפי שהוא מוצא את ביטויו בסעיף 89לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

אולם, בעצם הקביעה כי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה) וסעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי”ח-1958 (להלן: החוק) משלימים זה את זה, אין כדי להשיב בבהירות לשאלת הזיקה שבין שני הסעיפים.

שני הסעיפים מבטאים אמנם את “כלל ההתגלות” ואת ההשלכה שיש לגילוי המאוחר של העובדות על מועד התיישנות. אולם, השוני ביניהם מתבטא במיקומה של נקודת האיזון בין האינטרס של התובע הפוטנציאלי לבין האינטרס של הנתבע הפוטנציאלי. נקודת האיזון המגולמת בסעיף 8 לחוק ההתיישנות מיטיבה יותר עם הניזוק לעומת זו שבסעיף 89(2) לפקודה. סעיף 8 לחוק אינו קובע גבול עליון של זמן להגשת התביעה, ‘…מקום בו העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מן התובע מסיבות שלא היו תלויות בו, והוא גם לא התרשל במניעתן…’.

תקופת ההתיישנות תתחיל אז ‘ביום שבו הגיעו העובדות לידיעתו’ (ע”א 148/89 שיכון עובדים בע”מ נ’ עיזבון יוסף בליבאום ז”ל, פ”ד מט (5) 485, 503). לעומת זאת, מטיל סעיף 89(2) לפקודה מגבלה של זמן להגשת התביעה. “הוראת הסיפא של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לא באה להאריך את תקופת ההתיישנות ‘הרגילה’ של שבע שנים ולא באה ליצור תקופת התיישנות חלופית ועצמאית. מטרתה הייתה לקבוע ‘מחסום אחרון וסופי’… להתיישנותן של תביעות, שבהן הנזק מתגלה לאחר התרחשותו, באופן שלא ניתן יהא להגיש תובענה על עוולה, שנזקה התגלה לאחר התרחשותה, לאחר עבור עשר שנים מיום אירוע הנזק” (ע”א 220/84 אגיוף נ’ קיבוץ גבת, פ”ד מ(1) 528, 531; וכן ע”א 831/80 זמיר נ’ כימיקליים ופוספטים בע”מ, פ”ד לז (2) 122,130)” (וכן ראה: ע”א 4114/06 אביגדור המאירי נ’ הכשרת היישוב בע”מ, פ”ד נב (1) 857).

ובע”א 148/89 שיכון עובדים בע”מ נ’ עיזבון יוסף בליבאום ז”ל (פ”ד מט (5) 485) העלה בית המשפט שלוש תשובות אפשריות לזיקה שבין הסעיפים האמורים, בקובעו:

“האחת, כי הסדרו של סעיף 89(2) לפקודה מהווה דין מיוחד הגובר על הסדרו הכללי של סעיף 8לחוק. משמע שסעיף 8 לחוק כלל אינו חל על עילות תובענה שסעיף 89(2) דן בהן. השנית, כי הסדריהם של שני הסעיפים מתקיימים, זה לצד זה, והינם בעלי תחולה מצטברת. והשלישית, כי ביחס לעילות האמורות בסעיף 89(2) יש להוראת סעיף 8 תחולה חלקית. לשיטה זו, סעיף 8 לחוק חל על כלל רכיביה האחרים של עילת התובענה אך אינו חל על רכיב הנזק, שלגביו מצוי הסדר מיוחד בסעיף 89(2)”.

מהאמור עולה, כי הקו המפריד בין הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין הוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, מצוי, איפוא, ביסוד “הנזק” בעוולה.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות דוחה את מירוץ ההתיישנות, מקום בו גילוי “העובדות המהוות את עילת התובענה” היה בשלב מאוחר, ואלמלא גילוי עובדות אלו, לא היתה משתכללת עילת התביעה. ואילו בהתאם לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, תשתכלל עילת התביעה בכפוף לקיומם של שני יסודות: האחד – קיומו של נזק; השני – קיומו של קשר סיבתי בין הנזק לבין המעשה או המחדל הנטענים אשר גרמו להיווצרותו.

ולסיכום, שאלת יחסי הגומלין בין הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין סעיף 89 לפקודת הנזיקין, יפים דברי בית המשפט העליון בע”א 7707/01 עליזה צורף נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית (לא פורסם) [פורסם בנבו]:

“סעיף 89(2) סיפא לפקודה קובע מגבלה, לפיה בחלוף עשר שנים מיום קרות הנזק מתיישנת התביעה, וזאת אף אם טרם עברו שבע שנים מיום שנודע לתובע על דבר הנזק. מטבע הדברים, התרחשות הנזק קודמת לגילויו של הנזק, או לכל המאוחר מתרחשת בו זמנית עם גילויו. ניתן למצות את האמור בסעיף 89(2) בשני כללים:

– כאשר הנזק מתגלה על ידי התובע עד שלוש שנים לאחר התרחשותו, המועד האחרון להגשת התביעה הוא שבע שנים מיום הגילוי.

– כאשר הנזק מתגלה על ידי התובע למעלה משלוש שנים לאחר התרחשותו, המועד האחרון להגשת התביעה הוא עשר שנים מיום התרחשות הנזק”.

התיישנות שלא מדעת

15. עילת תביעה לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות תקום, מקום בו הניזוק אינו מודע לאפשרות קיומו של קשר סיבתי-רפואי בין נזקו לבין מקור הנזק הנטען. במקרה זה, תקופת ההתיישנות, בת שבע שנים, תמנה מהמועד בו קמה מודעות לאפשרות קיומו של הקשר סיבתי-רפואי.

נקבע כי מועד גילוי הקשר הסיבתי לעניין תחילת תקופת ההתיישנות הוא המועד שבו נתגלה לניזוק “קצה חוט” הקושר, מבחינה מדעית-רפואית, בין המעשה המיוחס למזיק לבין הנזק (ע”א 4114/96 אבידור המאירי נ’ הכשרת היישוב חברה לביטוח בע”מ, פ”ד נב (1) 857; ע”א 7701/01 עליזה צורף נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית, [פורסם בנבו], 1733).

בהתייחסו לסבירות הגילוי קבע ביהמ”ש:

“סעיף 8 לחוק מתנה את השעיית מירוץ ההתיישנות בכך ש”נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן”.

לענין זה “סבירות הגילוי תלויה במושא הגילוי, במידה שכבר הצטבר אצל התובע (בכוח או בפועל), בגודל הנזק ובסיכויי מניעתו ובסיכוי ההצלחה של תביעה פוטנציאלית” (פרופ’ י’ גלעד במאמרו “התיישנות בנזיקין – הצעה לשינוי החוק”, שם, בעמ’ 128) (בע”א 4114/96).

עוד נקבע:

“נוסף על אי הידיעה בפועל, אין לשכוח כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות מתנה את השעיית מירוץ ההתיישנות גם בכך שלא היתה בידי התובע אף מודעות בכוח בדבר אותן עובדות שנעלמו מידיעתו. על מנת לקבוע אם אי הידיעה נבעה מסיבות שאינן תלויות בתובע, או שמא תרמה לכך התנהגות בלתי סבירה מצידו, עלינו להתחשב במגוון גורמים כגון מושא הגילוי, המידע שכבר הצטבר אצל התובע, גודל הנזק וסיכויי מניעתו, וכן סיכויי ההצלחה של תביעה פוטנציאלית” (ע”א 7701/01 הנ”ל).

נטל ההוכחה לקיומו של החריג המאריך את תקופת ההתיישנות מוטל על הטוען לתחולת החריג על עניינו (ע”א 34/88 רייס נ’ חנה אברמן, פ”ד מד (1) 278, 283 (פורסם בנבו); ע”א 1254/99 המאירי נ’ הכשרת הישוב, פ”ד נד (2) 535).

ברע”א 901/07 אודית כהן ואח’ נ’ עדנה גיא- ליפל ואח’ , טרם פורסם [פורסם בנבו] ( להלן: “פרשת אודית”) . מבהיר בית המשפט כדלקמן:

“מרוץ ההתיישנות מתחיל כאשר עילתו של התובע מתגבשת לכדי עילה קונקרטית, שמכוחה יוכל התובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט ולהגיש את תביעתו ( ע”א 217/86 שכטר נ’ אבמץ בע”מ, פ”ד מד(2) 846) עילת התביעה נולדה במועד שבו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע, היינו, תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ ביום שבו אילו היה מגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות היה זוכה בפסק דין…”

ודוק: בית המשפט העליון לא שינה את ההלכה בשאלת קביעת תחילת מרוץ ההתיישנות, אולם ללא ספק החמיר משהו עם התובעים, בהכריחו אותם לפעול במרץ וללא ליאות לגילוי העובדות המהוות רשלנות, ובהפחיתו את מידת הסלחנות שנהגו בתי המשפט עד כה עם תובעים שהגישו את תביעותיהם באיחור.

בפרשת אודית חוזר בית המשפט על ההלכות הקיימות בנשוא חישוב תחילת מירוץ ההתיישנות, בהבהירו:

” די איפה בקצה חוט ואין צורך בידיעה מלאה בדבר קיומו של קשר סיבתי. כל שנדרש קיומה של אפשרות לקשר סיבתי בין מעשי הנתבע או מחדליו לבין נזקו של התובע (ראו: פרשת צורף פסקה 11), די כי יתגלה קצה חוט או בסיס לסברה הקושרת בין הנזק למעשה או לסברה הקושרת בין הנזק למעשה או למחדל של הנתבע…)”.

בית המשפט ממשיך ודן בטיבו של “קצה החוט” הנדרש, ודן בשאלה האם די בקיומו של חשד לביסוס עילת תביעה כנגד נתבע, והוא משיב על כך:

“האם חשד מהווה ידיעה, כאשר , למשל, ניזוק חושד בקיומו של קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לו לבין חשיפתו לחומר מסוים אך אין בידו ראיה לכך… על פי המבחן המקובל של “קצה חוט” די בחשד לקשר סיבתי. נדרשת “ידיעה שאיננה משוללת הגיון פנימי, ושיש לה אחיזה מינימאלית במציאות’…. לא נדרש כי בידי התובע יהיו פרטים מלאים אודות הקשר הסיבתי ומספיק חשד אודות קשר סיבתי אפשרי”

קרי: אין הכוונה בשום פנים ואופן להגיגי נפש בגדרם “חושד” מאן דהו בקיומו של קשר סיבתי במהלך מתן הטיפול הרפואי. החשד חייב להיות מבוסס על ראיה פוזיטיבית כלשהי, ולו קלושה, אשר ממנה ניתן יהיה להסיק, ולו באופן ראשוני קיומה של רשלנות.

הקשר הסיבתי

16. הולדת עילת התביעה מתרחשת עם היווצר הקשר הסיבתי בין הסיבה הרפואית-משפטית להיווצרות המעשה או המחדל לבין גרימת הנזק שהתרחש, ובענין זה יפים דברי בית המשפט בע”א 1254/99 אבידור המאירי נ’ הכשרת הישוב חברה לביטוח בע”מ, פ”ד נד (2) 535:

“יסוד הזיקה הסיבתית שונה מיתר יסודות העוולה, בכך שהוא נעדר ביטוי פיזי-מוחשי. הקשר הסיבתי הוא תוצאה של תהליך, הכולל בין היתר, הבחנה, בירור והערכת נתונים רפואיים-מדעיים. המבחן לגילוי יסוד הזיקה הסיבתית הוא גילוי בסיס לסברה הקושרת בין הנזק לבין האירוע. ככל שמדובר בנזק גוף שאינו מתגלה מיד לאחר המעשה או המחדל, מתבטא גילוי הזיקה הסיבתית בגילוי רפואי-מדעי לקשר שבין הנזק הגופני לבין המעשה או המחדל. יש שאיבחון המחלה גם מגלה את הזיקה הסיבתית, אם כי אבחון המחלה אינו תנאי הכרחי או מספיק לגילוי הזיקה הסיבתית. יתכנו מקרים בהם ישנה אבחנה של המחלה, אולם טרם קבע המדע קשר בין הנזק ובין המעשה או המחדל של המזיק, וקיימות דעות מדעיות שונות בנושא. אולם, לא זה המקרה שלפנינו, בו קישר המערער עצמו בין איבחון המחלה לגילוי הקשר הסיבתי. סבורני, כי כשם שניצני נזק מספקים על-פי ההלכה את הדרישה לגילוי יסוד “הנזק”, ובלבד שאינם בבחינת מה בכך, כך די לענין הזיקה הסיבתית כי נתגלה לתובע “קצה חוט” הקושר מבחינה מדעית-רפואית בין המעשה או המחדל של המזיק לבין הנזק המאוחר. את אמת המידה בקביעת דרגת הוודאות המספקת לצורך הגשת תביעה (שהרי משעה סעיף 8 לחוק את מירוץ ההתיישנות עד ליום “שבו נודעו לתובע” העובדות המקימות את עילת התביעה), יש לגזור מדרגת הוודאות המספיקה להוכחת התביעה.

ומאחר ודרגת הוודאות להכרעה בתביעה עומדת על הטיית מאזן ההסתברויות, לא חייבת להיות דרגת הוודאות להגשת התובענה גבוהה מזו, כי אם נמוכה ממנה. מכאן, שאת הדיבור “נודעו לתובע” יש לפרש כידיעה שאיננה משוללת הגיון פנימי, ושיש לה אחיזה מינימלית במציאות”.

היחס בין תביעת עזבון לתביעת תלויים

17. סעיף 19 לפקודת הנזיקין קובע מהו מעמדו של עזבון, ולפיו, כל עילות התביעה שעמדו למנוח לפני מותו, יוסיפו לעמוד לטובת עזבונו. לפיכך, היה וייקבע כי תביעת המנוח התיישנה, או כי לא הייתה בידו עילת תביעה עובר למותו , כי אז אין מנוס מהמסקנה, כי עילת התביעה של העזבון התיישנה, או שאין בנמצא עילת תביעה לעזבון. וזהו לשונו:

“19. (א) נפטר אדם – כל עילות תביעה בשל עוולה שהיו עומדות לנפטר או נגדו, יוסיפו לעמוד בעינן, בכפוף להוראות סעיף זה, לטובת עזבונו או נגד עזבונו, הכל לפי הענין.

(ב) היתה עילת תובענה מוסיפה לעמוד כאמור לטובת עזבונו של נפטר, והמעשה או המחדל היוצר את העילה גרם למותו, יהיו הפיצויים שניתן להיפרע לטובת העזבון מחושבים בלי שים לב להפסד או לריווח שנגרם לעזבון עקב המוות, אבל ניתן לכלול בהם סכום להוצאות קבורה.

(ג) …

(ד) הזכויות הנתונות לפי פקודה זו לעזבון של נפטר באות להוסיף על הזכויות הנתונות לתלויים בנפטר לפי פקודה זו או כל חיקוק אחר ולא לגרוע מהן”.

באשר לתביעת התלויים – זו מעוגנת בסעיף 78 לפקודת הנזיקין, אשר קובע את זכותם להיפרע מהמזיק בגין נזקיהם, עקב מוות הניזוק. וזוהי לשון הוראת הסעיף:

“78. גרמה עוולה למותו של אדם, והיה אותו אדם, אילולא מת, זכאי אותה שעה לפיצויים לפי פקודה זו בעד חבלת גוף שגרמה לו העוולה – יהיו בן זוגו, הורו וילדו זכאים לפיצויים מן האדם האחראי לעוולה”.

הוראת סעיף זו, להבדיל (!) מהוראת סעיף 19 לפקודה, כפי שהובאה לעיל, קובעת עילת תביעה עצמאית ונפרדת לפיצוי התלויים – הם בן-זוגו, הורו וילדו של הניזוק המנוח. עילה זו אינה כפופה לאותו מרוץ התיישנות כמו תביעתו של המנוח, ושל העיזבון שבא בנעליו, אלא מתחילה להימנות ביום בו נפטר הניזוק ומתייחסת להפסד הממון שנגרם לתלויים בעקבות מות הנפגע. זאת ניתן ללמוד מהוראתו של סעיף 80 לפקודת הנזיקין, וזהו לשונו:

“בתובענה לפי סעיף 78 יש למסור פרטים בדבר האנשים שלטובתם היא מוגשת ובדבר הפסד הממון שסבל כל אחד מהם עקב מות הנפגע, והפיצויים יינתנו בעד הפסד הממון שסבלו למעשה, או עתידיים לסבול אותו למעשה, ובכלל זה הוצאות שהוציאו לקבורתו; לאחר שינוכו מסכום הפיצויים הוצאות משפט שלא נגבו מהנתבע, יקבע בית המשפט בשעת שפיטה, את חלקו של כל אחד מן הזכאים בסכום הנותר”.

יפים לעניין זה דבריו של המלומד ד’ קציר בספרו כדלקמן:

“העזבון זכאי לפיצויים שהיו מגיעים למנוח, אילו היה הוא מגיש את תביעתו. הפיצויים לתלויים נפסקים להם בגין מות מפרנסם. אין לראות מדוע ייגרע חלקו של העזבון בשל פיצוי הנפסק ליורשים – באופן אישי – בגין הנזק שנגרם להם. יתרון ליורשים אינו יתרון לעזבון; יורשים הנוטלים חלק בעזבון מקבלים על ידי כך טובת הנאה, אך אין היפוכו של דבר נכון, לפי שאין העזבון “מתעשר” על ידי יתרון שצמח ליורשים (ד’ קציר, פיצויים בשל נזק גוף 1259 (מהדורה חמישית, כרך ב’, תשס”ג).

כך גם ניתן ללמוד מדבריו של הנשיא (דאז) א’ ברק:

“… בשל ביצוע מעשה הנזיקין נתגבשה בידי התלויים, עם מותו של הניזוק, זכות ישירה ועצמאית כלפי המזיק לפיצויים בגין הנזקים, שנגרמו להם באבן “התלות”, ושוב אין המנוח עובר למותו צריך לשאת בהוצאה. “הטבה” זו, לה זכה המנוח עובר למותו, צריך לקחתה בחשבון במסגרת הערכת הפיצויים” (ר: 297/81 גבריאל נ’ גבריאל, פ”ד לו(4) 533, 522).

כך גם, בע”א 506/82 זונטג נ’ עזבון מנדלסון, פד”י מ(3) 113, נקבע, כי זכות התלויים לפיצויים, מכח סעיף 78 לפקודה, איננה מושפעת מהעובדה שהמנוח עצמו היה מנוע מלהגיש תביעה בשל התיישנות. זכות התלויים הינה זכות עצמאית.

ומשם לכאן

18. אי המצאת חוות דעת עם הגשת התביעה – תקנה 127 לתקנות מחייבת בעל דין לצרף לכתב התביעה חוות דעת רפואית להוכחת עניינים שברפואה. בתביעות שעילתן רשלנות רפואית, או שמבוססות על עניינים שברפואה, מקימה חוות הדעת המצורפת את עילת התביעה.

חוות הדעת הרפואית המוגשת ביחד עם התובענה מבססת את עילת התביעה ומשמשת כעין “מסננת” ראשונית ותפקידה, בין היתר, למנוע הגשת תביעות סרק בלתי מבוססות.

בעניין אשר בפני הוגשה התובענה ללא חוות דעת, שצורפה כאמור מספר חודשים לאחר הגשת התביעה, משכך ספק אם במועד הגשתה ניתן היה לומר בבטחון, כי מדובר בתביעה בעלת עילת תביעה מובהקת. משכך, באם הגיבו הנתבעים לבקשות להמצאת צווים שהוגשו על ידי התובעים, ונמנעו מלהעלות בתגובותיהם את טענת ההתיישנות, לא אירע נזק כלשהו למי מן הצדדים, שכן בהיעדר חוות דעת, ספק אם הייתה בפני תביעה המצריכה תגובה, ו/או התייחסות יסודית.

לא זו אף זו. התובעים פרטו בתביעתם את עילת התביעה, שעניינה החמצת הממצא החולני בבדיקת הממוגרפיה שנערכה למנוחה בשנת 1998.

בשורה של פסקי דין נקבע:

” חוות דעת רפואית אינה מגדירה את עילת התביעה, אלא מיועדת לתמוך בה מבחינה ראייתית. על כן, הוספה של חוות דעת רפואית בעניין שנכללה לגביו התייחסות בכתב התביעה אינה יוצרת עילה חדשה (עניין התעשייה הצבאית, פיסקה 5)…”. (רע”א 1527/09 מדינת ישראל – משרד הבטחון ואח’ נ’ אחמד אבו עודה) [פורסם בנבו] .

(וכן ראו: ע”א 728/79 קירור אגודה שיתופית חקלאית מרכזית למשקי עמק חפר בע”מ נ’ זייד, פ”ד לד (4) 126; רע”א 4046/09 התעשיה הצבאית לישראל בע”מ נ’ מונסונגו, פורסם בנבו).

כאמור, מבדיקת כתב התביעה עולה, כי עילת התביעה פורטה בו, ואין בצירוף חוות הדעת האמורה במועד בו צורפה משום העלאת עילת תביעה נוספת, ו/או חדשה שלא נכללה בכתב התביעה, ועל כן אין בצירוף חוות הדעת באיחור ולאחר הגשת כתב התביעה כדי לפסול את הגשתה, או לאיין את כתב התביעה.

זה המקום להבהיר ולהדגיש, כי אין מקום להגיש כתב תביעה ללא צירוף חוות דעת רפואית, מקום בו נדרש צירופה, והעובדה שבפועל יש הנוהגים כך, מעוררת מורת רוח רבה, וגוררת הגשת בקשות, תגובות והחלטות, והכל על חשבון זמנו היקר של בית המשפט, ומן הראוי שלא לנהוג כך.

זאת ועוד. אין חולק, כי על פי ההלכה הנוהגת יש להעלות את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, אלא שאינני משוכנעת שתגובתו של נתבע לבקשה להמצאת צווים הינה “ההזדמנות הראשונה” שבה עליו להעלות את טוענת ההתיישנות, שכן ברי, שבשלב זה טרם נבדקו עובדות התביעה על ידי הנתבע, והוא אינו יכול לדעת האם מדובר בתובענה שהוגשה בתום תקופת ההתיישנות, אם לאו.

כל קביעה אחרת תביא למצב בו יעלו הנתבעים טענת התיישנות בלתי מבוססת, כדי שלא להחמיץ את “ההזדמנות בראשונה” להעלותה, דבר שיגרור דיוני סרק, ויסרבל את הדיון ללא כל צורך.

משכך הנני בדעה, כי “ההזדמנות הראשונה” בה מצופה מנתבע להעלות טענת התיישנות היא עם הגשת כתב ההגנה – או לפני כן בנסיבות העניין הספציפי – שאז סביר להניח, כי הנתבע ערך בדיקות ראשוניות של הטענות הכלולות בכתב התביעה שהוגש כנגדו, והוא יכול להעריך האם יש מקום להעלות טענת התיישנות, אם לאו.

למעלה מן הצורך אציין, כי במקרה אשר בפני, חוות הדעת שהוגשה על ידי התובעים בסופו של דבר, הינה חוות דעת של כירורג, היוצאת מתוך הנחה, שאיבחון מחלתה של המנוחה הוחמץ בבדיקת הממוגרפיה שנערכה לה בשנת 1998, ולמעשה אין בפני חוות דעת רפואית מטעם רדיולוג המאשרת הנחה זו. אלא מאי? דומני , כי לצורך הגשת התביעה, די בהערת הרופאה המפענחת אשר ציינה במסגרת הפענוח של בדיקת הממוגרפיה משנת 1999, כי הממצא הממאיר כבר היה בנמצא בשנת 1998.

אמירה זו של הרופאה ניתנת כמובן לסתירה, אלא שדי לתובעים לצרף אמירה זו כבסיס לתביעתם, ואין עליהם להמציא חוות דעת המאשרת עובדה זו.

באם סבור מי מהנתבעים, כי עובדה זו איננה נכונה, יתכבד וימציא חוות דעת סותרת, וכל זמן שלא תומצא חוות דעת כזו, רשאים התובעים לצאת מתוך הנחה, כי עובדת החמצת הגידול הסרטני בשדה של המנוחה בשנת 1998 הינו ראיה העולה מהתיעוד הרפואי של הנתבעים עצמם, בבחינת הודאת בעל דין, שאיננה מצריכה הגשת חוות דעת נוספת של רדיולוג.

נוכח האמור, אינני מוצאת כל פסול באי המצאת חוות דעת בתחום הרדיולוגי.

תביעת העזבון

19. דומני, כי אין מנוס מהמסקנה שתביעת העזבון התיישנה.

אין חולק, כי נזקה של התובעת התגלה, לכל המאוחר במועד גילוי מחלתה בתאריך 30/9/99. משכך המחלוקת הינה בהתייחס למועד גילוי העובדות המהוות את עילת התביעה של העזבון, וביתר דיוק – האם התקיימו התנאים הנדרשים לכלל הגילוי המאוחר המצדיקים את השעיית מירוץ ההתיישנות בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות.

בית המשפט דן בשאלה האם ניתן להחיל את סעיף 8 לחוק ההתיישנות גם על רכיב ההתרשלות, ונקבע:

“דומה, כי עלול לעלות קושי, במקרים מסויימים להגדיר את הגבול בין אותם מקרים בהם מדובר אכן בגילוי מאוחר של רכיב ההתרשלות ובין המקרים בהם מדובר אך בגילוי כי קיימת הזכות המשפטית, אשר אינו מצדיק על פי ההלכה הקיימת את השעיית ההתיישנות (ראו: ע”א 531/89 להבי נ’ הועדה המחוזית לתכנון ולבניה, פ”ד מו (4) 719). אין בכך לדעתי בכדי להכריע את הכף. אמנם חששזה מצדיק יתר זהירות בבחינת המקרה הקונקרטי המצוי לפנינו, אולם לא שוכנעתי כי כה רב הוא, עד כי עלינו לשלול לחלוטין את האפשרות שמוצדקת השעיית מירוץ ההתיישנות, אף במקרה בו העובדה שנעלמה מעיני התובע היא התרשלות המעוול. כך למשל, משנתגלה מסמך לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, ובמסמך זה נחשפת לראשונה וללא שהיו לה ראיות קודמות, התרשלותו של המעוול, דומה כי לא ניתן להשלים עם כך שתיחסם התביעה מפאת התיישנות בלבד.” (ע”א 2387/06 פלונית נ’ טבע פרמצבטיות בע”מ, פורסם בנבו).

משנקבע בפסיקה, כי ניתן להחיל את סעיף 8 לחוק ההתיישנות אף על רכיב ההתרשלות, נשאלת השאלה מהו הרף אליו יצטרך התובע הספציפי להגיע על מנת שיהנה מהשעיית תקופת ההתיישנות בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות.

מלשונו הברורה של הסעיף, כמו גם מהגדרת תכליתו עולה, כי אין די בכך שהתובע יוכיח שלא ידע בפועל על קיומה של הרשלנות נשוא התובענה, אלא עליו להוכיח, כי “אף הזהירות סבירה לא יכול היה לגלותה”. ודוק: בפרשת אודית חזר בית המשפט העליון על ההלכה הנוהגת, לפיה “די איפה בקצה חוט ואין צורך בידיעה מלאה בדבר קיומו של קשר סיבתי”.

אם נשליך את האמור על המקרה אשר בפני, נמצא כי תביעת העזבון התיישנה. במה דברים אמורים? אין חולק, כי למנוחה נודע על מחלתה לכל המאוחר ביום 30/9/99, עת פוענחו ממצאי בדיקת הממוגרפיה. אין גם חולק, כי בפענוח זה נרשם שהממצא החולני היה קיים כבר שנה קודם לכן, וכי ניתן היה לראותו בממצאי בדיקת הממוגרפיה שביצעה המנוחה בשנת 1998. מכאן ברור, כי הרישום בהתייחס לקיומו של הממצא בשנת 1998 היה ללא ספק בידיעתה של המנוחה.

ב”כ התובעים מפנה בתגובתו את בית המשפט לתצהיר שהוגש על ידי האלמן – התובע 1, אשר הצהיר, כי הוא לא ידע על הרישום המצוי בפענוח ממצאי הבדיקה משנת 1999, ואשר ממנו עולה, כי הממצא כבר ניתן היה לצפיה בממצאי בדיקה משנה קודמת, וכי רישום זה נחשף לעיני בני המשפחה לראשונה במהלך איסוף החומר הרפואי לצורך ביסוס חשד בדבר מתן טיפול לקוי למנוחה. אלא מאי? מעיון בתצהיר התובע ניתן ללמוד, כי הוא עצמו לא ידע על הרישום האמור, אולם בהגינותו הוא נמנע מלציין, כי המנוחה לא ידעה על קיומו של הרישום האמור, והיות שהמנוחה היא זו שהייתה מן הסתם בקשר רציף עם הרופאים וקיבלה מהם את התיעוד הרלבנטי לגבי מחלתה, הרי יהיה זה בלתי סביר להסיק שהיא לא ידעה על הרישום האמור, ונראה, כי משיקוליה היא, היא בחרה שלא לשתף את בני משפחתה באינפורמציה זו.

מסקנה זו אף מקבלת חיזוק מתוכנו של סעיף 14 לכתב התביעה, ממנו עולה, כי רק בשלב איסוף החומר לצורך בדיקת קיומה של רשלנות רפואית, התגלה לתובע 1 לראשונה, כי המנוחה ביצעה בדיקת ממוגרפיה גם בשנת 1998, עובדה אשר לא הייתה ידועה לו עד למועד זה.

המסקנה מהאמור הינה, כי המנוחה לא שיתפה את בני משפחתה במצבה הרפואי, ו/או בבדיקות שערכה, ומשכך לא היו התובע 1 ובני המשפחה האחרים מעורים לפרטי פרטים בבדיקות שערכה המנוחה, וממילא לא היו מודעים לתוצאותיהן של אותן בדיקות, למרות שאין כל ספק שלא הייתה כל מניעה לקבל אינפורמציה זאת בזמן אמת, אלא אם המנוחה התנגדה לשתף את בני משפחתה, דבר שאף לא נטען.

20. הנטל להוכיח, כי העזבון לא ידע על הימצאותו של הממצא החולני בממצאי בדיקת הממוגרפיה משנת 1998 ואף בזהירות סבירה לא יכול היה לדעת זאת מוטל על העזבון, אלא שהעובדות כולן מצביעות על כך שהמנוחה ידעה גם ידעה על ממצאי בדיקת הממוגרפיה משנת 1999, ומשכך כאמור, משהוגשה התביעה למעלה משבע שנים לאחר מות המנוחה, הרי שאין כל ספק כי תביעת העזבון התיישנה.

תביעת המיטיבים

21. התובעים מבססים את עילת תביעתם כמיטיבים על סע’ 2 לחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ”ד-1964 (להלן: “חוק להטבת נזקי גוף”), ועותרים לשיפוי בגין “העזרה שהושיטו התובעים למנוחה מאז פרוץ המחלה ועד פטירתה”.

תביעה זו של המיטיבים מוטב היה לו לא הייתה מוגשת משהוגשה, שכן אין בה כל ממש.

במה דברים אמורים? איש מהתובעים אינו זוקף את עצם הופעת מחלתה הקטלנית של המנוחה לחובת מי מהנתבעים, כלומר אין חולק שאין כל קשר סיבתי בין עצם הופעת המחלה לבין התנהלותם של מי מהנתבעים.

טענת הנתבעים הינה לגבי עיכוב באיבחון מחלתה של המנוחה, דבר שגרם לכך ש”תוחלת החיים פחתה” סעיף “סיכום” לחוות הדעת של דר’ שינבאום).

האם טוענים המיטיבים, כי אם לא הייתה פוחתת תוחלת חייה של המנוחה כתוצאה מהאיחור באיבחון, הם לא היו מיטיבים את נזקיה? היו נמנעים מלסעוד אותה? לא היו מושיטים לה עזרה?

ברור שאין זו טענתם של המיטיבים, ומשכך לא ברורה מה עילת התביעה שלהם.

באופן אבסורדי ניתן לטעון, כי דוקא בשל האיחור הלכאורי באיבחון וקיצור תוחלת חייה הלכאורי של המנוחה עקב כך, קוצרה למעשה התקופה בה נאלצו בני משפחת המנוחה לסעוד אותה. מכל מקום ברור, כי העזרה שהושיטו בני משפחת המנוחה למנוחה נבעה מעצם היזקקותה לעזרה זו בשל המחלה הקשה בה לקתה, ו/או בשל אהבתם אליה, ממש כפי שנהוג בכל משפחה נורמטיבית, וזאת ללא כל קשר לשאלת רשלנותם של מי מהנתבעים, ככל שקיימת, ומשכך אין מנוס מדחיית תביעת המיטיבים שהינה משוללת עילה.

תביעת התלוי – האלמן

22. תביעת התלוי לא התיישנה, אולם אין ספק שהוגשה בשיהוי ניכר ביותר, יומיים טרם סיום תקופת ההתיישנות.

ההסבר שניתן בכתב התביעה להגשת התובענה בשיהוי כה ניכר – לאו הסבר הוא, מה עוד שהתלוי הדגיש בכתב התביעה, כי מאז מות רעייתו ניקר בו החשד ששינוי הרכב הטיפול הכימותרפי לא היה יעיל, ולא סייע למנוחה להתגבר על מחלתה.

אם כך – לא ברור מדוע לא בדק התלוי את חשדותיו במשך שבע השנים שחלפו מאז פטירת רעייתו, ומדוע עשה כן רק סמוך מאד לתום תקופת ההתיישנות??

מעבר לצורך אציין, כי חשדו של התלוי בדבר הקשר הסיבתי בין שינו הרכב הטיפול הכימותרפי לבין פטירת אשתו, לא אומת, והתלוי מודה בכך בפה מלא, והיא אף אינה מהווה חלק מעילות התביעה כפי שהוגשה.

נוכח האמור, יש להותיר את תביעת התלוי על כנה.

23. סוף דבר הנני קובעת כדלקמן:

א. תביעת העזבון נדחית בזאת מחמת התיישנות.

ב. תביעת המיטיבים נמחקת בזאת בשל חוסר עילה.

ג. תביעת התלוי תיוותר על כנה.

ניתנה היום, ב’ תמוז תשע”א, 04 יולי 2011, בהעדר הצדדים.

אחוזי נכות בעקבות ניתוח

בית משפט השלום באשדוד

ת”א 1775-06 קרמר נ’ שרותי בריאות כללית מרכז רפואי רבין(בי”ח ואח’

בפני

כב’ השופט בכיר חיים חדש

התובעת

קרמר פאניה

נגד

הנתבעת

שירותי בריאות כללית

פסק דין

א. רקע

1. המדובר בתובענה העותרת לפצות את התובעת – מבוטחת הנתבעת – בגין נזקים נטענים, שנגרמו לה בעקבות ניתוח רשלני ברגלה, שבוצע במסגרת המרכז הרפואי רבין, השייך לנתבעת, במהלך טיפול בשבר שנגרם לה בקרסול רגל ימין ביום 18/1/2005, עת החליקה בביתה (להלן גם: “התאונה”).

2. מיד לאחר התאונה, אושפזה התובעת במרכז הרפואי קפלן, השייך אף הוא לתובעת, שם בוצע קיבוע ראשוני של הקרסול בגבס ונאמר לה לחזור, בשלב מאוחר יותר, לצורך קיבוע פנימי – וזאת בשל בצקת באזור הקרסול, אך התובעת ביקשה לעבור הניתוח במרכז הרפואי רבין שבפתח-תקווה.

2.1 התובעת הגיעה לראשונה למרכז הרפואי רבין ביום 23.1.05, אולם לא נותחה עקב מצב העור;

2.2 היא שבה, איפוא, למרכז הרפואי רבין ביום 30.1.05 וביום 2.2.05, בוצע הניתוח (להלן גם: “הניתוח”) – לטעמה ברשלנות.

3. לטענת התובעת, התרשלה הנתבעת בביצוע הניתוח, במסירת מידע לא נכון באשר למצבה לאחר הניתוח, בהטעייתה ועי”כ במניעת האפשרות ממנה לבצע ניתוח-מתקן לאחר הניתוח הראשון.

4. לטענת התובעת, תוצאות הניתוח לא היו משביעות-רצון, אולם הדברים הוסתרו ממנה ומבעלה – ולא בכדי קבע, בשלב מאוחר יותר, עוזר המנתח, עד ההגנה הד”ר גרטי, כי לתובעת נגרם שבר מסוג פיילון – בהמשך אף הגדיל וטען, כי היה מדובר בשבר מסוג פיילון מטיפוס 2 שהוא אף מורכב יותר וטומן בחובו פרוגנוזה קשה עוד יותר.

5. לטענת התובעת, מלכתחילה לא התייחסו הרופאים המנתחים אל השבר כשבר מסוג פיילון ו”אבחנה” זו נולדה בדיעבד, כדי להצדיק את תוצאותיו הבלתי משביעות רצון של הניתוח.

6. המומחה מטעם התובעת, הפרופ’ שטיין, קבע לתובעת 30% נכות כתוצאה מן הטיפול הרשלני שקיבלה מן הנתבעת וציין, כי עם טיפול נכון לאחר השבר, הייתה הרגל חוזרת לתפקוד מלא.

— סוף עמוד 1 —

7. התובעת עותרת לקבוע, איפוא, כי הנתבעת התרשלה בביצוע הניתוח והטיפול בעקבותיו ולאור הפער בין חוות-דעת המומחים ביחס לאחוזי הנכות שנגרמו לה, היא סבורה, כי נכותה עומדת לפחות על 20%.

8. התובעת אומדת את נזקיה, בעקבות ההתרשלות, בסך של 758,760 ₪, כמפורט להלן:

8.1 אבדן שכר וכושר השתכרות לעבר – 115,000 ₪

8.2 הוצאות רפואיות, נסיעה ועזרת זולת לעבר – 65,000 ₪

8.3 אבדן כושר השתכרות לעתיד – 112,310 ₪

8.4 הוצאות רפואיות, נסיעה ועזרת זולת לעתיד – 216,450 ₪

8.5 כאב וסבל – 250,000 ₪

סה”כ – 758,760 ₪

9. הנתבעת טוענת, כי פעלה כראוי בכל הנוגע לטיפול הרפואי שהוענק לתובעת ובהתאם לכללי הרפואה המקובלים והסבירים, עפ”י הפרקטיקה הרפואית המקובלת, הטיפול לא היה רשלני ולא גרם לנזקים שעומדים ביסוד התביעה.

10. לטענת הנתבעת, ניתן הטיפול לתובעת לאחר שהנתבעת שמעה את תלונותיה ושקלה את מלוא הנתונים והממצאים הרפואיים אשר עמדו בפניה.

11. לטענת הנתבעת, אין קשר סיבתי בין הטיפול הרפואי, אותו קיבלה התובעת, לבין נזקיה הנטענים וכי לתובעת לא נגרם כל נזק.

12. לטענת הנתבעת, גדר המחלוקת בתיק נעוץ באבחנת סוג השבר ממנו סבלה התובעת וממנה נגזרת למעשה, כל שאלת האחריות בתיק.

12.1 לטעמה, היה ויקבע בית המשפט, בהתאם לטענת התובעת, כי המדובר בשבר מסוג PILON – שבר מסובך ומורכב בקרסול – הרי לא ניתן להגיע למצב של ריפוי מלא, אפילו במקרה של מהלך רפואי אידיאלי, אופטימלי ומיטבי.

13. לחילופין, כופרת הנתבעת בגובה הנזקים הנטענים והמוכחשים.

14. משיבה התובעת, כי במסמכים הרפואיים שנערכו, עובר לניתוח, הן במרכז הרפואי קפלן והן במרכז הרפואי רבין, לא קיימת אבחנה של שבר מסוג PILON וכך גם בדו”ח הניתוח ובסיכום האשפוז שלאחר הניתוח.

15. לטענת התובעת, גם מומחים רפואיים של ההגנה סבורים כך.

16. לאור החסר ברשומות הרפואיות מצד אחד ועדויות מומחי התובעת מצד שני, עותרת התובעת לקבוע, כי רופאי הנתבעת התרשלו בטיפולם בתובעת; היו צריכים לאבחן כי הושגה עמדה לא טובה בניתוח וכי יש לתקנה במהרה – ומשלא עשו כן, התרשלו כלפי התובעת.

17. מלכתחילה הוגשה התובענה גם כנגד מדיקל קונסלטנס אינטרנשיונל בע”מ, אולם בישיבת קדם-המשפט הראשונה הבהירה ב”כ הנתבעות, כי אין מדובר בחברת ביטוח וכי היא התייצבה מטעם המבטחים של הנתבעת מס’ 1 וכל פסק דין יכובד על ידם.

17.1 בנסיבות אלה, נמחקה חב’ מדיקל קונסלטנס אינטרנשיונל בע”מ מכתב התביעה.

18. מלכתחילה גם לא כללה חוות הדעת הרפואית מטעם הנתבעת, התייחסות לנושא האחריות והקשר הסיבתי בין מעשי או מחדלי הנתבעת לבין נזקה הנטען של התובעת:

18.1 בית המשפט האריך לנתבעת את המועד להגשת חוות דעת משלימה, בנדון, מטעמו של המומחה מטעם הנתבעת הפרופ’ יואל אנגל.

18.2 בסופו של דבר הוגשה, בנדון, חוות דעת של מומחה אחר מטעמה של הנתבעת, הד”ר יוסף ווייס.

— סוף עמוד 2 —

19. מטעם התביעה העידו: התובעת עצמה, בעלה והמומחה הרפואי מטעמה, הפרופ’ חיים שטיין.

20. מטעם הנתבעת העידו: המומחים מטעמה – הפרופ’ יואל אנגל וד”ר ווייס, כמו גם עוזר המנתח שביצע את הניתוח לתובעת – הד”ר אברהם גרטי.

21. אחרון הסיכומים בתיק זה הוגש בחודש דצמבר 2010, אולם בשל תקלה במזכירות, הועלה התיק ללשכה רק בחודש ספטמבר 2011.

21.1 בית המשפט מביע, איפוא, בפני הצדדים, התנצלות על העיכוב במתן פסק הדין.

ב. סוגיית החבות

1. בחוות דעתו, שצורפה כנספח ו’ לתצהיר התובעת ת/3, קובע הפרופ’ חיים שטיין, שהוא מנתח אורטופדי בהכשרתו, בין היתר, כי בעקבות הנפילה בבית פונתה התובעת ע”י מד”א כמקרה דחוף, לבית החולים “קפלן”, עם שבר בקרסול ימין, לאחר שאובחן שבר של הפטישון האחורי והצדדי בקרסול ימין עם שאלת ספק לגבי קרע לרצועה הדלטואידית בקרסול זה וכי השבר טופל שם באופן מקצועי כמקובל, ע”י ניסיון לשחזר אותו שחזור סגור, וקובע בגבס.

1.1 מאחר והשחזור הסגור לא הביא לתיקון מעמד חלקי השבר בעמדה אנטומית, הוחלט לשחרר את התובעת למנוחה בבית, עם רגל מורמת בגבס, כדי להביא לספיגת הבצקות המתפתחות בתוך שעות ספורות ברקמות הרכות אחרי שברים מסוג זה והיא זומנה לביקורת חוזרת באותו בית חולים.

1.2 הפרופ’ חיים שטיין מדגיש בחוות דעתו, בין היתר, כי “האבחנה ותאור הנזק בקרסול השבור – היו מדויקים בבי”ח קפלן”.

2. עוד מציין הפרופ’ שטיין, בחוות דעתו, כי מאחר והתובעת העדיפה להמשיך את הטיפול במרכז הרפואי רבין, היא נבדקה בבי”ח השרון בפתח-תקווה; עם הסרת הגבס נמצא פצע לחץ בחלק השטחי של הרקמות הרכות בקדמת הקרסול הימני ולכן החלה לקבל טיפול בפצע זה ושוחררה לביתה להמשך הטיפול עם הזמנה לשוב לבדיקה בבית החולים.

2.1 ביום 30.1.05 הגיעה התובעת לביקורת בבית חולים השרון, בפעם נוספת; מצב הרקמות הרכות היה משביע רצון ולכן הוחלט לבצע שחזור פתוח וקיבוע פנימי של השברים בקרסול הימני, ביום 2.2.05, ואכן, בתאריך זה, בוצע הניתוח.

3. בהמשך קובע הפרופ’ שטיין, בחוות דעתו (סעיף 4), כי “מבדיקת הצילומים המקוריים והשוואת הממצאים בהם לכתוב במסמכים המצורפים והמסומנים, עולה כי הגדרת השבר, תיאור הנזק ולכן קביעת האבחנה הטרום ניתוחית אשר קובעת את תכנון וביצוע השחזור הניתוחי, היו שגויים בבי”ח השרון. במסמך מס’ 1 מתואר באופן כוללני כי השבר היה מרוסק בניגוד לתיאור הפרטני המדויק בסעיף 1 של תיאור צילומי הרנטגן. במסמך מס’ 2 נכתב כי לנפגעת היה שבר מסוג PILON וזה כלל וכלל לא נכון. שבר PILON הוא שבר ריסוק של כל המשטח המיפרקי התחתון של הטיביה, והגישה אליו שונה לחלוטין מן הגישה שננקטה כאן. במסמך מס’ 3 נכתב כי מנח חלקי השבר טוב וזה לא נכון. כבר בצילום מיום 10.2.05, 9 ימים אחרי הניתוח, נצפה בבירור קיום מדרגה במשטח המיפרקי של הטיביה התחתונה וזאת משום שהפטישון האחורי השבור לא שוחזר בצורה אנטומית בניתוח – אלא עבר קיבוע במעמד שהותיר מדרגה במשטח המיפרקי…” (סעיף 4 בעמ’ 5 לחוות הדעת).

4. “במילים אחרות – קובע הפרופ’ שטיין – ניתוח זה בוצע בצורה כושלת. השברים לא שוחזרו באופן אנטומי, לא הושגה התאמה בין השבר בפטישון האחורי לבין החלק הקדמי של המשטח המיפרקי בטיביה הימנית. הקיבוע הכירורגי בוצע בצורה שהנציחה את התזוזה בין שני חלקיו עם קיום מדרגה בשליש האחורי של המשטח המיפרקי. זה מעמד לא משוחזר של האנטומיה, בלתי קביל וגורם, תוך זמן קצר, להתפתחות שינויים ניווניים

— סוף עמוד 3 —

במיפרק הקרסול וכאבים בדריכה. זה אכן מצבה של הגב’ קרמר בהווה. הוא תוצאה של הכשל בטיפול הניתוחי שקיבלה… את תיקון מעמד חלקי השבר ניתן היה לתקן אחרי בדיקת צילום הביקורת הראשון או אף אחרי 10.2.06 – ואז ניתן היה למנוע את התפתחותם של השינויים הניוונים והקישיון הלא נוח בקרסול”.

5. במסגרת חקירתו הנגדית המשיך הפרופ’ שטיין לחלוק על העובדה, שהשבר שנגרם לתובעת בנפילה היה מסוג “פיילון” – וגם כשנתבקש להניח, לצורך התשובה, שמדובר בשבר מסוג זה, חזר בנחרצות: “זה לא שבר פילון ואיני מוכן להנחה הזו: שבר מסוג פילון הוא שבר אחר לחלוטין (נחרץ)…” (עמ’ 13 לפרוט’, ש’ 9).

6. כאשר נתבקש הפרופ’ שטיין להסכים, כי הפרוגנוזה המשוערת לניתוח לאחר שבר מסוג פילון, במיוחד על רקע של עודף משקל – היא בעייתית, כאשר החולה סבלה מנזק משמעותי לרקמות הרכות ולא טופלה במקבעים חיצוניים, השיב המומחה:

“…א. זה לא שבר פילון.

ב. כמות הנזק המקורי לרקמות הרכות סביב השבר היתה מזערית, כי היא נפלה

בבית. זה נזק מאנרגיה נמוכה ולא מאנרגיה גבוהה. על מנת הבהר את הדברים,

אם הייתה תאונת דרכים, זה היה נזק מאנרגיה גבוהה…” (עמ’ 13 לפרוט’, ש’ 33

– 36).

7. יתרה מכך, הפרופ’ שטיין ציין, כי גם בשבר מסוג פילון, כאשר הנזק לרקמות היה מזערי, גם בנתוניה של התובעת (מחלות-רקע, גיל ומשקל) – הוא סבור שהרגל היתה יכולה לחזור לתפקודיות מלאה “עם טיפול נכון” (עמ’ 13, ש’ 37 – 40).

7.1 בהמשך קבע באופן חד-משמעי: “מאחר ואני במשך 25 שנים הייתי האחראי מטעם איגוד האורטופדים הישראליים על ניהול קורסים לטיפול כירורגי בשברים… אני חוזר ואומר שעם טיפול נאות לא צריכה להישאר שום מגבלה תיפקודית” (מ’ 16, ש’ 3 -6).

8. המומחה הסביר, בין היתר, כי הדבר הקובע לגבי שבר מסוג פילון, היא השאלה האם השבר מאנרגיה גבוהה או מאנרגיה נמוכה, “כי זה קובע את מידת הנזק לרקמות הרכות” (עמ’ 15, ש’ 10).

9. כאשר עומת הפרופ’ שטיין עם הרישום של ד”ר יהודה עמית, לפיו כבר בסיכום המחלה מיום 19.1.05 נקבע, בבית החולים “קפלן”, כי התובעת סובלת משבר מסוג PILON, השיב המומחה:

“זה מה שהוא כותב במחלקה שהיא פנתה אליה לטיפול ראשוני בבית החולים קפלן, בסיכום המחלה מיום 19.1.05 כתוב במפורש שהיא אובחנה כסובלת משבר של הפטישון האחורי הצדדי בקרסול ימין ואין שום איזכור לשבר PILON שלא היה” (עמ’ 16 לפרוט’, ש’ 39 – 43).

— סוף עמוד 4 —

10. כאשר מופנה הפרופ’ שטיין למכתבו של הד”ר מתתיהו נוף – נספח ה9 לתצהירה של התובעת, השיב המומחה:

“…הוא כותב שמדובר בשבר PILON שנה לאחר הקיבוע. על מנת הסר כל ספק, רופא מתמחה וגם מומחה – לקבוע איזה סוג שבר היה כשבפנים היה ריסוק ושמו מקבע עם פלטות וברגים, זה בלתי אפשרי. הם מעתיקים אחד מהשני. מי שקובע את סוג השבר באמינות זה הרופא שרואה את השבר במקור. ולכן, האבחנה של בית החולים קפלן היא האבחנה שקובעת…” (עמ’ 17 לפרוט’, ש’ 4 – 8).

11. כמפורט להלן, הרופא שראה בעיניו את השבר במסגרת הניתוח במרכז הרפואי רבין בפתח-תקווה ובדק את התובעת בארבע הביקורות הראשונות בבית החולים לאחר מכן, הד”ר אילן כהן, לא זומן לעדות מטעם הנתבעת ולא נמסר מטעמו אף תצהיר.

12. לעומת עמדתו ועדותו הנחרצת של הפרופ’ שטיין, בחוות דעתו של המומחה האורטופדי המקורי מטעם הנתבעת, הפרופ’ יואל אנגל, שהוא גם ראש החוג לאורתופדיה באוניברסיטת ת”א, אין התייחסות לשאלת הקשר-הסיבתי והרשלנות הנטענת וההתרשמות לאחר סיום הראיות, היא כי לא בכדי נמנעה הנתבעת מלהגיש חוות דעת משלימה מטעמו בשאלות אלה, שכן הוא אישר, במהלך חקירתו הנגדית, כי יהא זה נכון לומר “שהאדם שיגיע הכי קרוב לאבחנה האמיתית לגבי השבר שנגרם לתובעת זה הרופא המנתח שמלבד צילומי הרנטגן… הוא ראה את השבר במהלך הניתוח” (עמ’ 38 לפרוט’, ש’ 6-9).

13. הפרופ’ אנגל אישר, כי אם היה רואה את הצילום שנערך לתובעת ביום 10.2.05, “שבוע אחרי הניתוח, הייתי מאמין שהעמדה אינה מספקת וצריך לעשות משהו כדי לשנותו. כפי שכותב למיטב זכרוני פרופ’ שטיין בחוות דעתו. גם הוא חושב שנכון לעשות זאת שבוע או עשרה ימים לאחר הניתוח או בכל מועד אחר. בכל מקרה יש מקום לשינוי העמדה הזו. אם אני נשאל מה אני הייתי עושה ומה נכון לעשות, הייתי מסביר לחולה שהתוצאה איננה מספקת ושצריך לשנות את העמדה של החלקים השבורים כפי שניתן לראותם בצילום…” (עמ’ 38 לפרוט’, ש’ 32 – 37).

14. לשאלה מפורשת האם “עמדה כזו כמו שרואים ביום 10/2 לא יכולה להיחשב עמדה משביעת רצון” השיב המומחה: “הסכמנו על זה” (עמ’ 40 לפרוט’, ש’ 7 – 8).

15. כאשר הוצגה בפני הפרופ’ אנגל עמדתו של הרופא המנתח, ד”ר אילן כהן, מיום 10.2.05, לפיה בצילום הרנטגן עמדה משביעת רצון ונשאל אם הוא מסכים לעמדה זו, השיב הפרופ’ בפשטות: “אני לא מסכים עם קביעתו של הד”ר אילן כהן” (מעמ’ 40, ש’ 9 ועד עמ’ 41,

ש’ 7).

16. אשר לאפשרות לבצע ניתוח חוזר, לאור תוצאות הניתוח, ציין הפרופ’ אנגל: “לעניות דעתי, מבחינה גרמית, נכון היה לעשות את הניתוח החוזר מוקדם ככל האפשר” (עמ’ 41, ש’ 22).

17. אשר לסוג השבר, הבהיר הפרופ’ אנגל, כי “היחידי שיודע אם הייתה גם פגיעה או לא בעצם הטיביה זה המנתח שראה בעיניו את הממצאים במהלך הניתוח. לעתים הריסוק הוא מינורי ולא מחייב טיפול. הכוונה השטח המיפרקי של עצם הטיביה”.

18. אשר לעוצמת השבר, ככל שניתן ללמוד מדו”ח הניתוח, הבהיר הפרופ’ אנגל:

“אם אני קורא כמוך את דו”ח הניתוח, אני מניח וזה גם מתוך הסתכלות של צילום הרנטגן, שהמעורבות של שבר הפיילון לא הייתה בדרגה כזו שמחייבת התייחסות כלשהי במהלך הניתוח. אילולא כן, זה בוודאי היה מצוין בדו”ח מהלך הניתוח” (עמ’ 42, ש’ 43-45).

19. באשר לדרגתו, הבהיר הפרופ’ אנגל, בין היתר:

“…אני לא יודע מה אמר ד”ר ווייס, אך אם אמר שיש פה ריסוק נרחב ושבר פיילון מדרגה שלוש, אז אני חולק על דעתו… יש שטח אפור שניתן להגדיר אם זה פיילון או לא וזה בעצם הגדרה של פיילון מדרגה אחת. אני סבור שלתובעת בהחלט לא נגרם שבר פיילון מדרגה שלוש ואפילו לא מדרגה שתיים…” (עמ’ 43 לפרוט’, ש’ 19 – 31).

20. אשר לדעתו על הטיפול שקיבלה התובעת, הבהיר המומחה מטעם הנתבעת, הפרופ’ אנגל:

— סוף עמוד 5 —

“…איפוא לדעתי הייתי פועל אחרת, זה אחרי שמונה ימים, כשצילום הביקורת הראה את מה שהראה. אני הייתי עושה ניתוח חוזר לשינוי העמדה שכאמור לא עומד בעמדה אידיאלית. כאן לדעתי הייתי פועל שונה בכפוף למידת הפגיעה ברקמות הרכות, כפי שציינתי לעיל.. אם היה מבוצע ניתוח חוזר, בהנחה שאפשר היה לבצעו, בששת החודשים הראשונים ולאחר שהותר לגב’ קרמר לדרוך על קרסולה, אני מניח שניתן היה להשיג מצב הרבה יותר טוב מן המצב היום – אינני יודע אם אידיאלי. ששה חודשים אחרי שהגב’ קרמר החלה לדרוך על הקרסול והמשטח המיפרקי אינו סדיר כפי שאצל התובעת, נוצרים שינויים ארתריטיים שהקשו על קבלת תוצאה אופטימלית” (עמ’ 44 לפרוט’, ש’ 10 – 22).

21. דומה שאין צורך להכביר מילים על דעתו של המומחה הרפואי מטעם התובעת, על תוצאות הניתוח ועל הטיפול שקיבלה התובעת לאחריו וזו כנראה הייתה הסיבה שהנתבעת נמנעה מלבקש ממנו להשלים את חוות דעתו הראשונית – בהתייחסות לקשר-הסיבתי בין מצבה של התובעת היום לבין תוצאות הניתוח והטיפול שקיבלה לאחרונה בהקשר לטענת הרשלנות הנטענת כלפי הנתבעת – והעדיפה להגיש חוות דעת נפרדת, מטעמו של רופא אחר, הד”ר ווייס.

22. ב”כ הנתבעת ציינה – לשאלת בית המשפט מדוע לא השלים הפרופ’ אנגל את חוות דעתו – כי פנתה למזכירתו של הפרופ’ אנגל מס’ פעמים והוא לא חזר אליה. היא איננה יודעת אם היה בארץ או לא.

22.1 מאחר והיא ידעה שד”ר ווייס יכול לערוך חוות דעת בזמן קצר – היא פנתה אליו.

22.2 למותר לציין, כי הנתבעת לא עתרה בבקשה להאריך לה את המועד להגשת חוות הדעת המשלימה.

22.3 תחת זאת העדיפה לצרף, כאמור, חוות דעת משלימה בנושא ההתרשלות הנטענת – ע”י רופא שכלל לא ראה ולא בדק את התובעת.

23. אכן, כל המומחים הרפואיים, מטעם שני הצדדים, מייחסים חשיבות רבה לסוג השבר שנגרם לתובעת בתאונה, הגם שהפרופ’ שטיין, כאמור, סבור, כי גם בשבר מסוג פיילון, עשוי טיפול נאות להחזיר את הרגל לתפקודה הקודם.

24. המנתח עצמו מטעם הנתבעת – הד”ר אילן כהן – אשר המומחים הרפואיים מסכימים שהוא היחיד שיכול היה לדעת במדויק מה טיבו של השבר, מה מידת הריסוק ומה בדיוק התרחש בניתוח, הרי לא הובא לעדות ולא נמסר מטעמו תצהיר כלשהו ולהימנעות מהבאת עדים נחוצים, ללא הסבר סביר, יש משמעות מבחינת ההלכה, שאם היו מתייצבים, לא היו מחזקים, ככל הנראה, את גרסת הנתבעת.

24.1 אמנם הד”ר גרטי טען, כי הד”ר כהן איננו עובד עוד במסגרת הקופה מספטמבר 2005 או 2006 (עמ’ 3 לישיבה מיום 11/3/10), אולם אין מדובר בנימוק סביר המסביר אי זימונו – גם באמצעות בית משפט – לעדות, אף אם סירב לשתף פעולה עמה.

25. הד”ר ווייס, המומחה הנוסף מטעם הנתבעת, קובע, בחוות דעתו נ/2, כי “על פי הצילומים, מדובר בשבר טרימלאולרי ועל פי המקובל, מכיוון שמדובר במעורבות המשטח הטיביאלי, אכן מדובר ב- PILON – שבר שהינו מסובך ותוצאות הטיפול הניתוחי מותירות בדרך כלל הגבלה תיפקודית של הקרסול”.

26. עוד קובע הוא, כי “האבחנה שנעשתה בקבלתה לניתוח הייתה נכונה, ולדעתי, הטכניקה הניתוחית שבוצעה הייתה כמקובל במקרים דומים, אלא שהתוצאה לא הייתה טובה כפי שתוכננה”.

26.1 הוא מודה, כי הצילום מ- 8 ימים לאחר הניתוח מתעד “עמדה לא אידיאלית” (עמ’ 28, ש’ 31); גם בעיניו העמדה איננה משביעת רצון (שם, 32 – 33) וגם הוא איננו מסכים למה שכתב הד”ר אילן כהן (שם, ש’ 38 – 42).

27. לד”ר ווייס השערה נוספת, חילופית, כדלהלן:

— סוף עמוד 6 —

“ייתכן גם מצב שבו בגמר הניתוח הושגה עמדה אופטימלית, אך בימים שבין הניתוח ועד לצילום הביקורת, נגרמה תזוזה כפי שנראה בצילומים מ- 10.2.05”.

27.1 למותר לציין, כי טענה כאמור דורשת הוכחה – המוטלת על הטוען לה – ואין בחומר הראיות כל רמז ואף טענה, כאמור.

28. בתצהירו נ/1 מציין הד”ר גרטי, עוזר המנתח בניתוח שבוצע לתובעת במרכז הרפואי רבין, כי השבר שנגרם לתובעת היה שבר מרוסק, המערב את שלושת הפטישונים ואת המשטח המיפרקי וכי קיבוע השבר לווה בקושי רב, בשל רמת הריסוק החמורה ובשל איכות העצם של התובעת.

28.1 מניסיונו – כך טוען הד”ר גרטי בתצהירו – במקרים מסוג זה, גם עמדה אידיאלית של השבר איננה מונעת התפתחות שינויים ניווניים בעתיד – שינויים שמקורם בפגיעה הקשה לסחוס המפרקי במועד התרחשות השבר.

29. הד”ר גרטי טוען, בתצהירו, כי הוסבר לתובעת ולבעלה, שהתלווה אליה, על הריסוק הנרחב של העצם ועל הקושי בביצוע הקיבוע.

29.1 כן הוסבר להם – כך לטענתו בתצהיר – בצורה מפורשת, על מוגבלויות צפויות בתפקוד הקרסול עקב הפגיעה הקשה במשטח המפרקי המרוסק.

30. בעלה של התובעת והתובעת עצמה הכחישו זאת מכל וכל.

31. עו”ד רחמיל קרמר, בעלה של התובעת, ציין בתצהירו ת/1, כי כבר בביקור הראשון ביום 6/2/05 נאמר להם, שמבחינת הניתוח וחיבור השבר הכל תקין וצריך להתרכז בריפוי הפצע החיצוני.

31.1 “מתוך הרישומים הרפואיים של הרופאים אודות פענוח צילומי הביקורת של עמדת השבר – כך טוען הבעל בסעיף 8 לתצהירו – הם ציירו תמונה, כביכול, שהניתוח היה מוצלח. למעשה הרופאים אמרו לנו כי הכל בסדר והזמן יעשה את שלו ואין מה לדאוג”.

31.2 למרות תלונותיה של התובעת על המגבלות הניכרות בקרסול – “הרופאים נשארו בדעתם וכל הזמן אמרו לנו כי הניתוח מוצלח וכי כל שנשאר לעשות זה להמתין להחלמה מלאה, תוך שהם נותנים לנו תקווה ומפזרים הבטחות להטבה במצבה” (סעיף 9 לתצהיר).

32. גם התובעת, בתצהיר העדות הראשית מטעמה ת/3, ציינה, בין היתר, כי “כבר בביקור הראשון ביום 6.2.05 נאמר לי שמבחינת הניתוח וחיבור השבר הכל תקין וצריך להתרכז בריפוי הפצע החיצוני…” (סעיף 7 ריישא).

32.1 בהמשך הוסיפה (סעיף 7 סייפא), כי “למעשה הרופאים אמרו לי כל הזמן שהכל בסדר מבחינת הניתוח ואיחוי השבר והזמן יעשה את שלו”.

32.2 “המשכתי לסבול מהליכה בצליעה – ממשיכה התובעת בסעיף 8 לתצהירה – מכאבים ומגבלות ניכרות בקרסול ימין ובשל כך חזרתי לביקורות והתלוננתי בפני הרופאים על המגבלות ואולם הרופאים נשארו בדעתם ובתשובתם כי הניתוח מוצלח וכי כל מה שנשאר לעשות זה להמתין להחלטה המלאה…”.

33. התובעת לא נחקרה, במהלך חקירתה הנגדית, מפורשות בשאלה זו.

34. בפני בעלה, עו”ד קרמר, הוטח כאילו נאמר להם, לאחר הניתוח, בין היתר, שהעמדה שהושגה לא הייתה אופטימלית – והוא השיב נחרצות:

“…ההיפך, ד”ר גרטי … יצא מחדר הניתוחים ואני מצטט: ‘קרמר, עוד חצי שנה אתה תשכח מהאירוע’… אמרו כל הזמן בכל ביקור שזה היה כל שבוע או שבוע וחצי, שהכל תקין, הכל בסדר…” (עמ’ 31 לפרוט’, ש’ 4 – 17).

— סוף עמוד 7 —

35. לאחר ששמעתי את עדויות הד”ר גרטי, התובעת ובעלה בנדון, העדפתי את גירסת התובעת ובעלה.

36. הנתבעת מפנה לאבחנות מאוחרות יותר שבוצעו במסגרות רפואיות שונות – חלקן פרטיות עפ”י בחירת התובעת.

36.1 כך היא מפנה, בין היתר, לאבחנתו של הד”ר ואדים בנקוביץ, מנהל יחידת אורתופדיה השתלות במסגרת מדיטון – רשת מרכזים רפואיים – שם מציין הרופא, כבר בכותרת המסמך, כי סוג השבר PILON.

37. יחד עם זאת, אין חולק על כך, כי אבחנה זו איננה מופיעה באף מסמך רפואי עובר או בסמוך לניתוח ולמעשה גם לא בביקורים בבית החולים מן התאריכים 6.2.05, 10.2.05, 17.2.05 או 3.3.05, מיד לאחר הניתוח (נספח ד1 לתצהיר התובעת ת/3) – כולם בפני המנתח, הד”ר אילן כהן.

37.1 לראשונה מוזכר המונח PILON בביקור מיום 27.3, קרוב ל- 3 חודשים לאחר הניתוח, ע”י הד”ר גרטי.

38. כאשר נשאל הד”ר גרטי, במהלך חקירתו הנגדית (עמ’ 9 לפרוט’ מיום 11/3/10) מדוע לא רשם (בזמן אמת) בשום מקום, שמדובר בשבר מסוג פיילון מסוג 2 או צורני מסוג 2, נאלץ להודות: “נכון. לא רשום” (ש’ 23 – 25).

39. כאשר הוא עומת עם קביעתו של הפרופ’ אנגל, שלדעתו אין מדובר כלל בשבר מסוג פיילון ואם בכלל – אז מדובר בשבר מדרגה ראשונה ונשאל האם הוא חולק גם בכך על הפרופ’ אנגל, השיב הד”ר גרטי:

“כן. בכף יד לא הייתי חולק עליו. פה אני חולק עליו” (שם, ש’ 26-28).

40. בע”א 8151/98 ביאטריס שטרנברג נ. ד”ר אהרן צ’צ’יק ואח’ פד”י נ”ו (1) 539, 550, נקבע, בין היתר, ע”י כב’ ביהמ”ש העליון, כי “חובתם של רופאים ושל מוסדות רפואיים לבצע רישומים רפואיים בזמן אמת ולשמור עליהם כבר הוכחה בבית משפט זה… במקרים מסוימים עשוי היעדרו של רישום מסודר של מהלך המחלה ושל הטיפול בה לפגוע בטפול הנאות עצמו בזמן אמת… במקרה כזה עשוי הפגם ברישום להוביל, הוא עצמו, למסקנה בדבר קיומה של רשלנות רפואית… טיפול רפואי מתבצע, לא פעם, ע”י רופאים אחדים, ואלה מצדם מסתמכים על רישומים רפואיים לצורך העברת מידע מאחד לרעהו. גם הרופא המטפל בחולה שבדקו זקוק לרישומים על מנת לשמר את המידע המצוי בידו אודות החולה, לרענן את זכרונו, לעקוב אחר מצב החולה וכדומה…”.

41. בע”א 5049/91 קופ”ח של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ י שראל, פד”י מ”ט (2) 369, 376, נקבע, בין היתר, כי “רשלנות רפואית מתגבשת כבר מעצם אי ניהול תקין של הרישומים הרפואיים שחייבים בהם הרופאים המטפלים במוסדות הרפואיים השונים.. היעדרו של רישום מסודר של מהלך המחלה ושל הטיפול בה פוגע לא רק בקביעת ממצאים לאחר האירוע, כי אם בראש ובראשונה בטיפול הנאות בחולה עצמו בזמן אמת… סדרי מינהל תקינים מחייבים ניהול תרשומת מפורטת ומדויקת של הטיפול בחולה ולאו דווקא מהבחינה המינהלית גרידא”.

42. בע”א שטרנברג הנ”ל, ממשיכים וקובעים, כי “לחסר זה – כאשר הוא מתגבש לכדי חסר ראייתי לתובע – גם נפקות ראייתית. אי שמירה על רישומים רפואיים עשויה בנסיבות המתאימות להעביר אל הנתבע את הנטל לשלול את קיומה של התרשלות או קשר סיבתי מצדה…” (שם, עמ’ 551 מול האות ג’).

43. בע”א 789/89 סמדר עמר (קטינה) נ. קופ”ח של ההסתדרות הכללית, פד”י מ”ו (1) 712, 721, נקבע במפורש, כי “במצב זה של שלילת ראיה חשובה מהנפגע, עוברת החובה על הרופא או על המוסד הרפואי שבו ניתנו השירותים, להוכיח את העובדות שיכלו להתבהר מתוך הרישומים הרפואיים… ובכך להעלות הסבר המנקה אותם מאחריות…”.

ג. הנכות הרפואית

— סוף עמוד 8 —

1. בהתחשב באחוזי הנכות הרפואית שקבעו המומחים השונים מטעם הצדדים, עותרת התובעת לקבוע, כי נכותה הרפואית עומדת על 25% לכל הפחות, כאשר טיפול ראוי והולם היה מותיר נכות בשיעור 5% בלבד – כך שהנכות הרפואית שנגרמה לתובעת עקב הטיפול הרשלני עומדת על 20%.

2. הנתבעת סבורה שיש להעמיד את נכותה הרפואית של התובעת על 20%, בעקבות הניתוח, אולם שלא כתוצאה מהתרשלות כלשהי של הנתבעת כלפיה.

3. המומחה הרפואי בתחום האורטופדי מטעם התובעת, הפרופ’ חיים שטיין, קבע לתובעת נכות צמיתה בשיעור 30% במערכת התנועה עפ”י סעיף 48 (3) ג’ לתקנות המוסד לביטוח לאומי (להלן גם: “התקנות”), בגין קישיון לא נוח בקרסול הימני.

4. המומחה הרפואי בתחום האורטופדי מטעם הנתבעת, הפרופ’ אנגל, קבע, בחוות דעתו, בין היתר, כי טווחי התנועה של הקרסול אכן מופחתים, אך לטעמו אינם ניתנים להגדרה כקישיון מוחלט, וודאי שלא כקישיון לא נוח.

4.1 על כן, הוא קבע לתובעת נכות צמיתה בשיעור 15%, עפ”י סעיף 48 (ג) א’-ב’ לתקנות.

4.2 יחד עם זאת ציין, כי במידה וניתן היה להעמיד את הקרסול בהעמדה אנטומית, הייתה נותרת לתובעת נכות צמיתה בשיעור 5% עפ”י סעיף 48 (ג) א’ לתקנות.

5. הד”ר ווייס, בחוות דעתו, קבע כי מצבה של התובעת מצדיק קביעת נכות צמיתה בשיעור 20% – דהיינו, קישיון נוח של הקרסול.

6. הנתבעת עותרת, איפוא, להעדיף את עמדת מומחיה ולהעמיד את נכותה הרפואית של התובעת על 20% לכל היותר.

***

7. אין הגדרות, במסגרת סעיף 48 לתקנות, לקישיון נוח ולקישיון לא נוח של הקרסול, אך מהגדרותיו ביחס לאיברים אחרים ניתן להסיק, כי קישיון נוח הוא כזה המאפשר תיפקוד מסוים באיבר הפגוע, בעוד קישיון לא נוח מונע מן האיבר מלתפקד או לפחות מפריע מאוד בתפקוד.

8. גם התובעת וגם בעלה העידו בדבר קשייה של התובעת בתפקוד הקרסול והמגבלות שנוצרו בעקבות הפגיעה.

9. התובעת מצהירה, כי נותרו לה מגבלות כגון צליעה, כאבים בקרסול בעת הליכה ועמידה, כאבים לאורך עמוד השדרה, עייפות כללית, חולשה, חוסר שווי משקל וצורך להיתמך במעקה או בזולת; קושי בעליה וירידה במדרגות, צלקות מכוערות בקרסול, כאבים ברגל הבריאה בשל העומס הנופל עליה, קושי בביצוע עבודות הבית, העדר יכולת לעסוק בפעילות ספורטיבית שאהבה, צורך להיעזר בנעליים עם מדרסים או סוליה מפזרת לחץ ואחיזה (סעיף 12 לתצהיר עדותה הראשית).

9.1 הבעל מצהיר על כך בסעיף 11 לתצהיר העדות הראשית מטעמו ת/1.

10. יחד עם זאת הודתה התובעת, במהלך עדותה בבית המשפט, כי בבית וגם ברחוב, כשהיא הולכת לזמן קצר, היא מתהלכת ללא מקל; מצליחה לנהוג עם הרגל הפגועה (שהיא רגל

ימין !) וגם למשרד התחבורה לא מצאה לנכון לדווח על מגבלה כלשהי בנהיגה.

11. בנסיבות אלה נראה, כי ראוי לאמץ את אחוזי הנכות הצמיתה של התובעת כפי שנקבעו בחוות דעתו של הד”ר ווייס והמבוססים על קישיון נוח של הקרסול.

12. מאידך, מקובלת עלי טענת הפרופ’ שטיין, לפיה, באם היה ניתן לתובעת טיפול נאות, היה הניתוח מותיר 5% נכות.

— סוף עמוד 9 —

13. לתובעת נגרמו, איפוא, בעקבות ההתרשלות שהתרשלה הנתבעת כלפיה, 15% נכות רפואית.

ד. הנכות התפקודית – פגיעה בכושר ההשתכרות

1. לטענת התובעת, היא כבת 56 היום ובפניה עוד כ- 11 שנות עבודה.

2. לטענת התובעת, היא מוגבלת בתפקוד, מתקשה בניידות ופגיעה זו תפגע בכושרה לעבוד וביכולת ההשתכרות הפוטנציאלית.

2.1 התובעת לא נחקרה בעניין – ולטעמה הדבר אומר דרשני.

3. התובעת מפנה לפסיקה, לפיה הפיצוי, בראש נזק זה, מתייחס לפגיעה בכושר ההשתכרות ולא עבור הפסד השתכרות בפועל, ובלבד שמדובר בסיכוי, שאיננו אפסי או ספקולטיבי לגמרי, כי פוטנציאל זה היה מתממש.

4. התובעת מעריכה את אבדן שכרה בעתיד בסך של 1,000 ₪ לחודש – ולמשך 11 שנות העבודה שנותרו לה, בהיוון 112.31, היא עותרת לפצותה בסך של 112,310 ₪.

5. הנתבעת סבורה, כי דרישת התובעת, בפריט נזק זה, מקוממת ביותר, שכן מדובר באשה בת כ- 56, אשר לא עובדת מזה שנים – עובר לאירוע נשוא התביעה.

6. הנתבעת מפנה לחקירתו הנגדית של בעלה של התובעת, ממנה התברר, כי האשה איננה עובדת משנת 1997 וגם כאשר עזרה במשרדו – לא הצהיר עליה לשלטונות המס כעל עובדת שלו ולא שילם לה כל שכר.

6.1 כן אישר, כי משנת 1998 הפסיקה התובעת לחפש עבודה מחוץ לבית (עמ’ 31 לפרוט’).

7. התובעת עצמה אישרה – כך טוענת הנתבעת – כי לא השתכר 7 שנים לפני התאונה.

8. לטעמה של הנתבעת, לא עשתה התובעת וגם לא עושה היום, כל פעולה פוזיטיבית בניסיון

לחזור למעגל העבודה כשרטטת או בכל משלח-יד אחר ובכך למעשה חוטאת לעיקרון נטל הקטנת הנזק, המוטל על התובע.

9. בנסיבות אלה סבורה הנתבעת, כי אין מקום לפצות את התובעת בגין הפסדי שכר לעבר או לעתיד.

***

10. אכן, התובעת הודתה, במסגרת חקירתה בבית המשפט, כי לא השתכרה כסף כשבע שנים לפני האירוע (עמ’ 49 לפרוט’, ש’ 28-29).

11. בעלה של התובעת, עו”ד ירחמיל קרמר, הודה, שאשתו איננה עובדת משנת 97′ (עמ’ 31 לפרוט’, ש’ 21) והחל משנת 98′ החליטו בני הזוג, כי התובעת תעזור לבעלה בניהול המשרד.

11.1 עו”ד קרמר העיד, כי גם כשעזרה לו, לא ישבה התובעת במשרד בד”כ והוא גם לא הצהיר עליה לשלטונות ולא שילם לה כל שכר (עמ’ 31 לפרוט’).

12. בנסיבות אלה, אין להידרש להפסדי-שכר בעבר – ולאור גילה של התובעת – גם לעתיד. התובעת עצמה מודה, כי הפסיקה לחפש עבודה כשרטטת כשהחלה לעבוד עם בעלה וגם היום אין מצבה הבריאותי מאפשר לה לחזור לעבודה.

13. יחד עם זאת צודק ב”כ התובעת בהפנותו לפסיקה, לפיה הפיצוי בראש נזק זה ניתן עבור הפסד כושר ההשתכרות ולא עבור הפסד השתכרות בפועל ועל כן, זכאית גם עקרת בית,שלא עבדה – עובר לתאונה – לפיצוי.

— סוף עמוד 10 —

14. הקשר בין הנכות הרפואית, הנכות התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות מקבל ביטוי, למשל, בדברי כב’ השופט תיאודור אור בע”א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ’ סייף רמזי ואח’, פד”י נ”ב (3) 792, 800 – 801:

“הנכות התפקודית באה להצביע על מידת ההגבלה בדרך כלל, שיש בנכות הרפואית שנגרמה לתובע… יש כמובן חשיבות למידת ההשפעה של הנכות על יכולתו של התובע להמשיך לעבוד במקצועו, ובקביעת כושר ההשתכרות יינתן לכך ביטוי. ראוי אף להביא בפני בית המשפט ראיות למידת ההשפעה של הנכות הרפואית על יכולת התפקוד בעבודות מסוימות, כולל בעבודות הקשורות במקצועו של התובע…”.

15. אכן לתובעת נגרמה נכות אורטופדית המגבילה אותה בחיי היומיום וגם בעבודה, ככל שהייתה יוצאת לעבוד – והאמנתי לתיאוריה את מגבלותיה האורטופדיים בחיי היומיום.

16. יחד עם זאת, מקצועה של התובעת הוא שרטטת ולכאורה, ניתן לבצע את העבודה בישיבה.

17. אלא, שהתובעת הסבירה, כי איננה מסוגלת להשתלב מחדש במקצועה זה, כיוון שהמקצוע הפך לממוחשב והיא “יצאה מן המקצוע” כלשונה.

18. בנסיבות אלה, בהעדר פרטים מספיקים על כושר ההשתכרות של התובעת היום, בתנאים שנוצרו, ראוי ליתן פיצוי בסכום גלובלי.

19. הנני מחייב, איפוא, את הנתבעת לשלם לתובעת, בגין ראש נזק זה, את הסך של 25,000 ₪.

— סוף עמוד 11 —

ה. הוצאות רפואיות, נסיעות ועזרת זולת – לעבר ולעתיד

1. התובעת מפנה להלכה, לפיה די אם הצביע תובע על קיומו של נזק בעבר או על אפשרות קיומו בעתיד, כדי שיזכה בפיצוי מתאים ודי באפשרות להעריך את שיעור הנזק מתוך העדויות, כדי שאפשר יהיה להעניק פיצויים לפי הערכה זו – ולפוסקם באופן גלובלי.

2. התובעת טוענת, כי הצביעה על נזקיה הן בתצהירה (סע’ 14 – 15 ונספחים ט’ ו- י”א’) והן בעדותה שקיבלה חיזוק בעדות בעלה.

2.1 לטעמה של התובעת, ברור שלא הגיעה לטיפולים הרבים, עליהם ניתן ללמוד מן התיעוד הרפואי הניכר שצורף לתצהירה, בהסעות חינם.

3. התובעת טוענת, כי היא מתקשה בעמידה ובהליכה ממושכת ונזקקה ונזקקת להוציא כספים על טיפולים רפואיים, נעליים אורטופדיות (כפי שהמליץ הפרופ’ שטיין), על נסיעות וניידות וכן על עזרת הזולת – שכן התובעת מעסיקה עוזרת באופן קבוע שלא כמו לפני התאונה (נספח ט’).

4. בנוסף, טוענת התובעת, כי היא נוסעת לים המלח פעמיים בשנה לצורך טיפול במחלת הפסוריאזיס ממנה היא סובלת (ללא קשר לתאונה), אולם לפני כן נהגה לנסוע לבד וכיום היא נאלצת לנסוע תמיד עם מלווה עקב קשיי הליכה, הניידות והפחד מנפילה באזור הסאונה.

4.1 על כן גדלו ההוצאות.

5. התובעת מעריכה הוצאותיה בראשי נזק אלו – לעבר – בסך של 65,000 ₪ וגם אם סכום זה נראה גבוה, הרי חלפו כבר שש וחצי שנים מאז האירוע ולמעשה מדובר ב- 984 ₪ לחודש – כאשר התוספת לעוזרת כיום היא בשיעור 400 ₪ לחודש בהשוואה למצב הקודם ועל כך יש לפסוק הוצאות ניידות, הוצאות רפואיות וכיו”ב.

6. אשר לעתיד, סבורה התובעת, כי זהו רכיב הנזק העיקרי, עקב מגבלותיה ופגיעתה הקשה בקרסול רגל ימין.

6.1 התובעת מעריכה את מכלול הוצאותיה בגין ראשי נזק אלו – לעתיד, בסך של 1,000 ₪ לחודש.

6.2 עד גיל תוחלת החיים (82) עותרת התובעת לפצותה בסך של 216,450 ₪.

7. אשר להוצאות הרפואיות, טוענת הנתבעת, כי המומחים מטעמה – הפרופ’ אנגל והד”ר ווייס, אינם קובעים בחוות דעתם, כי יהיה עליה לקבל טיפולים עתידיים כאלה או אחרים בעקבות מצבה.

7.1 אמנם הפרופ’ ווייס קבע, כי יהא על התובעת לקבל טיפולים פיזיותרפיים ממושכים וטיפול למניעת כאב.

7.2 יחד עם זאת – כך טוענת הנתבעת – הטיפולים אותם מונה הפרופ’ שטיין בחוות דעתו מכוסים במסגרת סל הבריאות הקבוע בחוק ביטוח בריאות ממלכתי והתובעת זכאית לקבלם ללא כל הוצאה מצידה.

8. לעניין הנעליים המיוחדות, אותן רוכשת התובעת – לטעמה של הנתבעת חדשות לבקרים – טוענת הנתבעת, שמדובר בהתנהגות פזרנית אשר גורמת להוצאות מוגברות ומופרזות לכל הדעות. לטעמה, אין שום סיבה נראית לעין לפיה על התובעת לרכוש זוג נעליים חדש אחת לכמה חודשים וזאת גם באם נקבל את המלצת הפרופ’ שטיין בחוות דעתו.

9. לעניין הנסיעות לים המלח טוענת הנתבעת, כי גם טרם האירוע נהגה התובעת להזמין חדר אחד במלון ועל כן לא נגרם לה כל נזק בגין הזמנת חדר נוסף בעקבות המלווה המצטרף אליה.

— סוף עמוד 12 —

10. על כן סבורה הנתבעת, כי התובעת איננה זכאית לפיצוי כלשהו בגין ראשי נזק אלו.

11. לחילופין סבורה הנתבעת, כי באם ייראה לבית המשפט לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי, הרי שהסכום לו עותרת התובעת הוא, לטעמה, מופרז.

***

12. אשר להוצאות לעבר – מדובר בראשי נזק מיוחד הטעונים הוכחה.

13. עוד בע”א 379/74, 525/74 אסבסטוס נ’ פזגז פד”י ל(3) 281, 284 נקבע, כי ” ‘נזק מיוחד’ חייב להיטען במפורש וכמפורט, הוא טעון הוכחה מדויקת ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנתו. תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד, חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו הנזק אלא גם את היקפו או שיעורו”.

14. בת.א. 16/87 חנוכה נ’ איתן חב’ לביטוח בע”מ נקבע, בין היתר, כי “נזק מיוחד בעבר לרבות הכנסות בעבר, יש להוכיח ע”י עובדות אותנטיות ולא ע”י תחליפים מסוג הערכות”.

15. יחד עם זאת נקבע בע”א 294/92 דרוק נ’ אליאסיאן, פד”י מ”ז (3) 23, 33 – 34, כי “גם במסגרת דיני הנזיקין נערכת ההבחנה בין מצבים שבהם הוכחת שיעור הנזק היא בעייתית לבין מצבים בהם ההוכחה מעשית ואף פשוטה אך למרות זאת לא השכיל בעל הדין לגבשה בחומר ראיותיו – השימוש בכלי האומדנא נשמר גם בפסיקת פיצויים נזיקיים לנסיבות שבהן בלתי אפשרי או לפחות קשה להוכיח את שיעור הנזק בצורה מדויקת ומלאה”.

16. בענייננו, ביחס לעבר, ידעה התובעת לשמור אסמכתאות להוצאות מסוימות כגון תשלום דמי ביטוח עבור עוזרת בית, קבלות לבתי מלון וכיו”ב ולא ברור מדוע נמנעה מלשמור אסמכתאות אחרות להוצאות נוספות הנטענות על ידה.

16.1 התובעת לוותה, כל העת, ע”י טיפולו של בעלה, שהוא עורך דין במקצועו ומן הסתם מבין את חשיבות תיעוד ההוצאות.

17. אמנם נכונה גם הלכה אליה הפנתה התובעת, מספרו של המלומד קציר, לפיה די באפשרות להעריך את שיעור הנזק מתוך העדויות, כי שאפשר יהיה להעניק פיצויים לפי הערכה זו ולפוסקם באופן גלובלי, אולם אפשרות זו שמורה למקרים בהם התיעוד היה בלתי אפשרי או בלתי סביר.

17.1 היא ישימה יותר לטעמי – באשר לעתיד.

18. בחוות דעתו של הפרופ’ חיים שטיין, קובע המומחה הרפואי מטעם התובעת, שהיא תזדקק לטיפולים פיזיותרפיים ממושכים, טיפול במניעת כאב, שימוש בנעליים עם סוליה מפזרת לחץ או מדרסים מפזרי לחץ בתוך הנעליים ואחיזה מכאנית חיצונית לקרסול כדי למנוע את מעט התנועה שקיימת הגורמת לכאבים.

18.1 אין קביעה של מגבלות המפריעות בהכרח לעבודה במשק הבית כגון כביסה, בישול, גיהוץ וכיו”ב.

18.2 מאחר והניתוח ממילא היה מותיר נכות של 5%, ראוי להתייחס להוצאות הנובעות מתוספת 15% הנכות בלבד.

19. ממילא לא ניתן לייחס את הגדלת מס’ ימי עבודתה של עוזרת בית – במלואה להתרשלות כאשר מדובר בתובעת שאיננה נעשית צעירה והסובלת משלל מחלות כעולה מן המסמכים הרפואיים ומסמכי המוסד לביטוח לאומי (למשל: נספח ז’ לתצהיר התובעת).

20. מאחר והתובעת מבוטחת בקופת-חולים, היא מקבלת ממילא את כל הטיפולים הרפואיים, לרבות טיפולים פיזיותרפיים, נעליים מיוחדות, מדרסים בעלות של השתתפות עצמית מקובלת ואין לחייב את הנתבעת גם במלוא עלותם, מה גם שהעלות מתייחסת למלוא הנכות גם זו שהייתה נגרמת ממילא, בעקבות הניתוח.

— סוף עמוד 13 —

21. אין אינדיקציה לצורך במלווה וממילא, לא ראוי לחייב את הנתבעת בעלות מלווה בעת שהותה של התובעת במלון בים המלח בשל מחלת הפסוריאזיס ממנה היא סובלת – מה גם שרבע מן הנכות איננו יכול להיות מיוחס לרשלנות.

22. לאור כל האמור לעיל, הנני מעריך את הוצאותיה של התובעת בראשי נזק אלו – לעבר

ולעתיד – בגין רשלנות בטיפול הרפואי, באופן גלובלי, בסך של 50,000 ₪.

ו. כאב וסבל

1. לטענת התובעת, מדובר ברשלנות רפואית פושעת במובן זה, שגם כיום סבור הד”ר גרטי שנתן לתובעת טיפול אופטימלי וכי הושגה עמדה משביעת רצון וזאת בניגוד למומחים שהיו אמורים להגן על עבודתו:

1.1 לטעמה של התובעת, מדובר ברופאים שהעלו אבחנות מאוחרות, שאין להן ביטוי בזמן אמת ברשומות, רק כדי להצדיק את התוצאה הגרועה של הניתוח – והכל על גבה של התובעת, שכן אילו היו מודים בטעות והיו מנתחים לאלתר, מצבה של התובעת היום היה טוב יותר.

1.2 לטענת התובעת, היא מתהלכת היום עם צליעה, נותרה מוגבלת, כאובה ופגועה – הן פיזית והן במובן של תחושה “עבדו עליי” ו “סידרו אותי”.

2. בנסיבות אלה עותרת התובעת לפצותה, בראש נזק זה, בסך של 250,000 ₪.

3. הנתבעת טוענת, כי התובעת לא הוכיחה את תביעתה ולא את הקשר בין האירועים נשוא התביעה למצבה הנטען.

3.1 על כן היא סבורה, כי התובעת איננה זכאית לפיצוי בראש נזק זה.

***

4. פקודת הנזיקין – להבדיל מחוק הפלת”ד – אינה נוקטת בגישה טכנית בקשר לפיצוי בגין כאב וסבל, הנתון להערכת בית המשפט עפ”י מכלול מרכיבים וביניהם: טיב הנזק, השפעתו על הנפגע, האינטנסיביות של הכאב ומשכו וכן הסבל הסובייקטיבי העובר על הנפגע (ע”א 283/84, מ.י נ’ מוסקוביץ, פד”י מ”ז (2) 718). הערכת הנזק בגין כאב וסבל נעשית על בסיס אינדיבידואלי ולא תעריפי (ע”א 357/80 נעים נ. ברדה, פד”י ל”ו (3) 762, 766).

4.1 בשנים האחרונות המגמה היא להגדיל את סכומי הפיצוי הנפסקים בראש נזק זה.

5. אין דעתי כדעת הנתבעת שהתובעת לא הוכיחה את תביעתה, משקבעתי, כאמור לעיל, כי 75% משיעור נכותה של התובעת בגין התאונה והניתוח – נגרמו בעקבות ההתרשלות שבוצעה כלפיה.

5.1 כמפורט לעיל, גם הוכחו, לטעמי, מרבית ראשי הנזק שנתבעו.

6. יחד עם זאת סבורני, כי הסכום הנתבע ע”י התובעת, בראש נזק זה, מופרז ומוגזם.

7. אכן, לתובעת נגרמה עגמת נפש רבה, כאב וסבל ניכרים כתוצאה מן הניתוח ובעיקר כתוצאה מן הטיפולים הממושכים שלאחריו; כאבים, מגבלות וגם תחושה של תסכול רב מעצם הידיעה, כי אילו ניתן לה טיפול הולם ונכון, הייתה נכותה מופחתת ברובה ומצבה היום היה טוב הרבה יותר.

8. הנני מעריך את הפיצוי המגיע לתובעת, בגין ראש נזק זה, בסך של 100,000 ₪ ומחייב את הנתבעת לשלמו לה.

ז. סוף דבר

— סוף עמוד 14 —

1. לאור כל האמור לעיל, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 175,000 ₪, בהתאם לפירוט כדלהלן:

1.1 פגיעה בכושר השתכרות – 25,000 ₪

1.2 הוצאות רפואיות, נסיעות ועזרת זולת – לעבר ולעתיד – 50,000 ₪

1.3 כאב וסבל – 100,000 ₪

סה”כ – 175,000 ₪

2. לסכומים אלו יתווספו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

3. בנוסף, הנני מחייב את הנתבעת לשאת בשכ”ט עו”ד בשיעור 13% מסכום זה בתוספת מע”מ כדין.

4. זכות ערעור – בתוך 45 יום מהיום.

ניתן היום, י”ט כסלו תשע”ב, 15 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.

אוורת בית החזה- אוורת חזה- רשלנות רפואית

 אוורת בית החזה (Pneumothorax)

אוורת חזה מתאר מצב של אוסף של אוויר בתוך קרום האדר. קרום האדר הוא ממברנה נסיוב אשר מתקפלת ויוצרת שכבה כפולה.

החלל הדק בין שני קרומי האדר ידוע כחלל האדר. במצב רגיל מכיל חלל האדר כמות קטנה של נוזל.תפקיד קרום האדר הוא לתרום ולדאוג

לתפקוד תקין של הריאות במהלך פעולת הנשימה. אוורת חזה יכול להתרחש באופן ספונטני בחולים ללא היסטוריה של מחלות ריאות כרוניות ואצל כאלו עם מחלות כרוניות של הריאות. אוורת חזה יכולה להתרחש גם כתוצאה מטראומה פיזית לחזה וסיבוכים של טיפול רפואי.

התסמינים של אוורת חזה אשר נקבעת על ידי הנפח של זליגת האוויר והקצב של זליגת האוויר והן יכולים לכלול כאב חזה וקוצר נשימה.האבחנה מתבססת על ידי הבדיקה הפיזיקלית אולם ברוב המקרים האבחנה דורשת צילום רנטגן או CT.

רשלנות רפואית – אוורת בית החזה

אוורת חזה הוא מצב שמחייב השגחה רפואית וטיול רפואי מקצועי שכול רשלנות רפואית עלולה לגרום להחרפה במצב המטופל. חלק מהסיבוכים של אוורת חזה שעלולה להופיע עקב רשלנות רפואית הוא הישנות אוורת החזה,בדרך כלל מתרחשת בשלוש שנים מהפעם הראשונה בו התרחשה אוורת חזה. טיפול לא נכון באוורת חזה עלולה להוביל לדליפה קבועה של אוויר וזאת למרות התפקוד של צינור הניקוז המוכנס לחזה בכדי להשוות את הלחצים. המשך דליפת אוויר במשך מספר ימים עקב רשלנות רפואית בהכנסת צינור הנקז לבית החזה,יוביל ברוב המקרים להתערבות כירורגית רחבה יותר.

עילות לתביעת רשלנות רפואית אוורת בית חזה

– אבחון שגוי של ראשונית מדומה ואבחון בשלב מאוחר מדי.

– פעולות ומחדלים רשלניים שתוצאתם תוביל להפסקת הטיפול,עיכוב הטיפול,ביצוע פעולה רפואית לקויה או לא מתאימה שגרמה להחמרת המצב הרפואי של המטופל וגרימה לנזק גופני נוסף.

– אנמזנה שנלקחה בצורה חלקית או לא מקצועית לגבי פעולות כירורגיות רלוונטיות בעבר או מחלות רלוונטיות ,וכול מיני גורמי סיכון רלוונטיות כולל מחלות לב ומחלות גנטיות משפחתיות.

– אי הפניה לבדיקות מתאימות ובזמן המתאים לדוגמת בדיקות הדמיה(רנטגן או CT ).

לשאלות בנושא רשלנות רפואית אוורת בית חזה, ניתן ליצור קשר עם משרד עורכי דין רשלנות רפואית ענת מולסון שפרטיה בראש העמוד משמאל.

פרקינסון – רשלנות רפואית – תביעת פיצויים

פרקינסון (PARKINSON)

מחלת פרקינסון היא מחלה ניוונית מתקדמת של מערכת העצבים המרכזית.המחלה נגרמת כתוצאה מוות מסיבה לא ברורה של התאים המכילים דופמין באזור החומר השחור הנמצא במרכז המוח.כבר בשלב מוקדם  בהתפחות המחלה,התסמין הכי בולט הוא שינויים בפעילות המוטורית  של החולה לדוגמת האטת התנועות המוטוריות, קושי בהליכה ובעמידה.בשלב מתקדם יותר של המחלה יתפתחו גם שינויים קוגנטיביים והתנהגותיים, עם שיטיון אשר מופיעה באופן שכיח בשלבים המאוחרים של המחלה. תסמינים נוספים שיכולים להופיע אצל חולי הפרקינסון הם הפרעות בתחושה,הפרעות שינה,והפרעות אמוציונלית.

המחלה פורצת לרוב באזור שישים, והיא מאוד לא שכיחה מתחת לגיל ארבעים.הטיפול המודרני הוא אפקטיבי מאוד בהשלטות על התסמינים המוטורים הראשונם של המחלה.אבחנת מחלת הפרקינסון נעשת בעיקר על ידי ההיסטוריה הרפואית והבדיקה הנוירולגית אשר קובעת האם יש או אין תסמינים של מחלת הפרקינסון אצל המטופל או מחלות קשורות שיכול להציג תמונה קלינית קרובה.

רשלנות רפואית-פרקינסון

חולים רבים במחלת הפרקינסון לא ממש מודעים לכלל הזכויות שלהם וסיוע שמגיע להם משרותי הרווחה, מהביטוח הלאומי, ומפוליסות הביטוח אשר מעניקות כיסוי למקרים של מצבים סיעודים אליהם נכנסים לצערנו חולי הפרקינסון. הרבה חולי פרקינסון מגיעים גם למצב של תשישות רפואית(דמנציה) ובמקרה הזה די באבחנה רופא  בכדי לקבל את הטבות הפוליסה.מומלץ וחשוב להתייעץ לפני כן עם עו”ד וזאת להתמודד בקלות יותר עם הדחיות של תביעות הסיעוד שלעיתים מקשות על תהליכים ההלו.

 עילות לתביעת רשלנות רפואית פרקינסון

– אבחון שגוי של ראשונית  מדומה ואבחון בשלב מאוחר מדי.

– פעולות ומחדלים רשלניים שתוצאתם תוביל להפסקת הטיפול,עיכוב הטיפול,ביצוע פעולה רפואית לקויה או לא מתאימה שגרמה להחמרת המצב הרפואי של המטופל וגרימה לנזק גופני נוסף.

– אנמזנה שנלקחה בצורה חלקית או לא מקצועית לגבי פעולות כירורגיות רלוונטיות בעבר או מחלות רלוונטיות באזור המעיים, וכול מיני גורמי סיכון רלוונטיות כולל מחלות לב ומחלות גנטיות משפחתיות.

 

– אי הפניה לבדיקות מתאימות ובזמן המתאים לדוגמת בדיקות הדמיה(רנטגן או CT ).

לשאלות בנושא רשלנות רפואית בנושא פרקינסון , ניתן ליצור קשר עם עורכי דין רשלנות רפואית כגון עו”ד ענת מולסון שפרטיה בראש העמוד משמאל.

דלקת ריאות- רשלנות רפואית

דלקת ריאות (Pneumonia)


דלקת ריאות היא מצב שבו הריאות ,ובמיוחד הנואדיות, מתמלאות בנוזלים. קיימים לא מעט גורמים אשר יכולים להוביל להיווצרותה של דלקת ריאות: חיידקים וירוסים, שהם הגורמים השכיחים, פטריות, פרזיטים, חומרים כימייקלים או פגיעות פיזיות. התסמינים השכיחים ביותר במצב של דלקת ריאות הם שיעול, כאב חזה, חום וקוצר נשימה. האבחנה נעשת על ידי התמונה הקלינית, תוצאות בדיקות הדם שיעידו על נוכחות של דלקת, ניתוח דגימת הכיח, ותצלום רטנגן. דלקת ריאות היא מחלה אשר יכולה להופיע בכול גיל. המחלה מסוכנת יותר בקרב צעירים, מבוגרים וחולים במחלות כרוניות. 

מקרי רשלנות רפואית – דלקת ריאות

דלקת ריאות יכולה להיות מחלה שתעבור ללא סיבוכים ותחלוף כאילו לא הייתה מצד אחד, ומצד שני היא יכולה להיות מחלה מסוכנת שתוביל לסיבוכים שונים. הפרוגנוזה של המחלה תלויה במספר גורמים: הגורם שהוביל לדלקת הריאות, סוג הטיפול וזמן תחילת הטיפול, הסיבוכים ומצב הבריאות הבסיסי של החולה. התפזרות הדלקת במחזור הדם, ספסיס ושוק הם סיבוכים לא פשוטים שיכולים להופיע כתוצאה מהמחלה. לעיתים דלקת ריאות יכולה להוביל ליצירת חלל מלא במוגלה בתוך ריאותיו של החולה.

פסקי דין רשלנות רפואית – דלקת ריאות (ע”נ 263/03)

חיילת הגישה תביעה לקצין התגמולים בה כנכה לפי חוק הנכים עקב פגיעה ריאתית שנגרמה בשירות הצבאי שלה. לטענת החיילת היא אושפזה עם חשד לדלקת ריאות. היא שוחררה חזרה ליחידתה ואושפזה בשנית ואובחנה עם דלקת ריאות. לאחר שיחרורה מצה”ל סבלה התובעת מדלקת ריאות פעם נוספת ובבית החולים אובחנה כי היא סובלת ממום מולד בריאות, שכתוצאה ממנו נכרתה האונה התחתונה של התובעת. התובעת דורשת להכיר בה כנכה עקב הטיפול בה בזמן השירות אשר הוביל לצורך לכריתת האונה בריאות.

עילות לתביעת רשלנות  רפואית דלקת ריאות :

– אבחון שגוי של ראשונית מדומה ואבחון בשלב מאוחר מדי.

– פעולות ומחדלים רשלניים שתוצאתם תוביל להפסקת הטיפול,עיכוב הטיפול,ביצוע פעולה רפואית לקויה או לא מתאימה שגרמה להחמרת המצב הרפואי של המטופל וגרימה לנזק גופני נוסף.

– אנמזנה שנלקחה בצורה חלקית או לא מקצועית לגבי פעולות כירורגיות רלוונטיות בעבר או מחלות רלוונטיות באזור המעיים,וכול מיני גורמי סיכון רלוונטיות כולל מחלות לב ומחלות גנטיות משפחתיות.

– אי הפניה לבדיקות מתאימות ובזמן המתאים לדוגמת בדיקות הדמיה (רנטגן או CT ).

לשם הגשת תביעת רשלנות רפואית בטיפול או באבחון דלקת ריאות יש לקבל חוות דעת רפואית של מומחה ריאות אשר יפרט מה הייתה הרשלנות ומהו הנזק שנגרם ממנה.

לשאלות בנושא רשלנות רפואית דלקת ריאות ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון, מנהלת פורום רשלנות רפואית, שפרטיה בראש העמוד משמאל.

רשלנות רפואית באי גילוי מחלה

רשלנות באי גילוי מחלה היא נושא מוכר ונפוץ מאד בישראל.

אי גילוי של בעיה או מחלה יכול להיות סכנה אמיתית עבור המטופל. ישנן לא מעט מחלות ובעיות, שסיכויי ההחלמה מהן או השיפור במצב הבריאותי תלוי בגילוי המוקדם, ולכן מגיל מסוים עורכים בדיקות על מנת לאתר סימנים למחלות אלו. המקרה המובהק ביותר הנו כמובן סוגי סרטן למיניהם כגון סרטן המעי הגס או סרטן השד. יחד עם זאת, הגילוי המוקדם רלבנטי גם לבעיות רפואיות אקוטיות כגון אוטם בשריר הלב או אירוע מוחי. הגילוי והטיפול המוקדם באוטם בשריר הלב או באירוע המוחי, משפרים את סיכויי ההחלמה של המטופל.

מקרי רשלנות באי גילוי

הרופא חייב לשים לב ולבדוק את תלונותיו של המטופל, גם אם קיים חשד סביר שאין למטופל בעיה רפואית אקוטית. כמו כן במקום שבו מתעורר חשד על הרופא להפנות את המטופל לבדיקות לפי הצורך.

עילות תביעה בגין רשלנות באי גילוי

• העדר אבחון, אבחון מאוחר, אבחון שגוי של מחלות או בעיות רפואיות

• אי לקיחת אנמנזה מפורטת מהחולה הכוללת גיל, רקע בריאותי, טיפול רפואי כולל תרופות ללא מרשם ותוספי תזונה טבעיים, היכולים לסייע לרופא לאבחן את הבעיה של המטופל. נדרשת עמידה מדוקדקת על התסמינים המתוארים על ידי המטופל.

• אי הפניה לבדיקות, כולל בדיקות דם, בדיקות הדמיה, ובדיקות הרלבנטיות לתחום הספציפי.

• רשלנות בפענוח תוצאות בדיקות.

פסקי דין- פסק דין- רשלנות רפואית באי גילוי מחלה / מחלות בזמן:

תא (י-ם) 4059/02 טל נ’ ד”ר אייכנבלט- תביעה נגד רופאים אורטופדים בגין התרשלנות באבחון גידול בתובע שהיה נער על סף גיוס. בין היתר משום שחלק מהנסיבות התאימו לאבחנה שכיחה (כאבים כתוצאה מפעילות גופנית) נמנעו האורותופדים מלחקור עוד על מצבו הרפואי של התובע.

התובע נער לפני גיוס אובחן כסובל מגידול סרטני. התובע החל לסבול מכאבים בברכו הימנית שהופיעו לאחר ביצוע של פעילות גופנית. בינואר 1994 צולמה ברכו של התובע כאשר לדידם של המומחים הצילום היה תקין. הנער נשלח על ידי רופא המשפחה לאורתופד. הנער הגיע למרפאתו של ד”ר אייכנבלט שמצא שיש לתובע רגישות עם חקירות מקומיות ושלח את הנער למיפוי עצמות. בהמשך פנה התובע לד”ר טוין מומחה לפגיעות ספורט שמצא רגישות בפיקת הברך ולכן המליץ על פיזיותרפיה וטיפול במדרסים. בהמשך למיפוי רשם ד”ר טוין לתובע טיפול בתכשירים אנטי דלקתיים. לאחר שהכאבים המשיכו להופיע גם לאחר הגיוס לצבא ומאמצי הטירונות פנה התובע לאורתופד צבאי שהמליץ על מגני ברכיים. בהמשך נשלח התובע למיפוי עצמות נוסף על ידי מומחה נוסף בשם ד”ר לילינג. המיפוי החוזר ובדיקות ה CT והMRI הראו על קיומו של תהליך תופס מקום שבעקבותיו נשלח התובע לביופסיה שאבחנה את הגידול. בשל הוראות חוק הנכים פסק הדין בעיינו של התובע הוא אופרטיבי והוא צריך לבחור בין קבלת פיצויים מהמעוול לבין קבלת פיצויים לפי חוק הנכים.

לשאלות בנושא רשלנות רפואית באי גילוי מחלה / מחלות, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון

רשלנות רפואית באבחון לימפומה

רשלנות רפואית באבחון לימפומה היונו הנושא המעניין שלהלן.

לימפומה היא גידול סרטני בקשרי הלימפה או במערכת כולה. בעבר היה נהוג לחלק את סוגי הלימפומה ללימפומה מסוג הודג’קין וללימפומה שאינה מסוג הודג’קין. ההבדל העיקרי בין שני הסוגים הוא שלימפומה מסוג הודג’קין מופיע בעיקר בקשרי הלימפה, ואילו לימפומות שאינן הודג’קין יכולות להופיע בכל מקום במערכת הלימפה. שיעור ההחלמה הממוצע מלימפומות עומד על 50 %, אך בלימפומה מסוג הודג’קין ניתן להגיע גם עד ל-90%.

מקרי רשלנות רפואית לימפומה

ישנם תסמינים שונים שיכולים להעיד על חשד למחלת הלימפומה. יחד עם זאת, אין הכוונה לכך שאם מופיעים התסמינים הללו, אזי האדם בהכרח חולה בלימפומה, ואותם תסמינים יכולים להעיד גם על מחלה אחרת.

עילות תביעה בגין רשלנות רפואית לימפומה

• אבחון שגוי, אבחון מאוחר, העדר אבחון של מחלת הלימפומה.

• מעשים ומחדלים רשלניים שהיו יכולים להוביל לחוסר טיפול, השהייתו, או החלטה על ביצוע הליך רפואי בלתי מתאים שיכלו לגרום לתובע נזק גופני או להחמיר את מצב בריאותו הקיים.

• אי לקיחת אנמנזה מפורטת הכוללת גיל, מין (לימפומה מסוג הודג’קין לדוגמא נפוצה יותר אצל גברים), מצב בריאותי, וכן עמידה על התסמינים המתוארים על ידי החולה (חום, הזעת לילה,ירידה במשקל, גרד, או עייפות). כמו כן על הרופא לערוך בדיקה גופנית (התסמין הנפוץ ביותר בלימפומה מסוג הודג’קין לדוגמא היא הגדלה לא כואבת של קשריות הלימפה).

• אי הפניה לביצוע בדיקות כולל בדיקות דם, ובדיקות הדמיה (רנטגן, אולטרה סאונד, CT, ו PET Scan) הדרושות לשם אבחון המחלה.

• רשלנות בפענוח תוצאות הבדיקות האמורות

• רשלנות רפואית בטיפול הכימותרפי

• רשלנות במתן תרופות מבחינת סוג ומינון ומבלי לבדוק את רגישות המטופל לתכשיר

• אי ביצוע מעקב רפואי אחר תוצאות הטיפול והחלמתו של המטופל

• ביצוע הפרוצדורות הרפואיות הנדרשות בחוסר מיומנות ובחוסר מקצועיות תוך הפרת חוברת הזהירות וסטייה מאמות המידה שנקבעו במבחן הרופא הסביר

פסקי דין- פסק דין- רשלנות רפואית- אבחון לימפומה

ת.א 1034/95 מוטיאי נ’ קופת חולים כללית- התובע, בהיותו בן 4, אושפז בבית החולים קפלן בשל חום גבוה ונפיחות בלסת השמאלית שהלכה וגדלה על אף טיפול אנטיביוטי. בעת האשפוז מצבו של התובע היה ירוד ואצל הצוות הרפואי החל לעלות חשש שמדובר בגידול ממאיר מסוג לימפומה. בשל כך ולאור הייעוץ של האונקולוג פרופ’ שטיין הוחל אצל התובע כחמישה ימים לאחר האשפוז, טיפול כימותרפי במקביל לטיפול האנטיביוטי. שלושה ימים לאחר הטיפול הכימותרפי האחרון, הופיעו אצל התובע פירכוסים וקשיי נשימה, הוא איבד את הכרתו ושב אליה לאחר מספר שבועות. בהמשך מצבו השתפר אך התובע נשאר פגוע מבחינה נוירולוגית. לטענת התובעים, הנזקים נגרמו בשל הטיפול הכימותרפי שקיבל התובע. בית המשפט קבע כי לא עלה בידי התובע להוכיח קיומה של רשלנות באבחנה ובטיפול הרפואי שהעניקו הרופאים המטפלים והרופאים היועצים לתובע.

לשאלות בנושא רשלנות רפואית באבחון לימפומה, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון