בקשה לסילוק על הסף מחמת העדר יריבות ווכן הארכת מועד להגשת כתב הגנה

בבית המשפט העליון

רע”א 2655/12

לפני:

כבוד השופט צ’ זילברטל

המבקשת:

אסותא מרכזים רפואיים בע”מ

נ ג ד

המשיבים:

1. פלוני

2. פלוני

3. פלוני

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל- אביב-יפו בת”א 23415-12-11, שניתנה ביום 4.3.2012 על-ידי כב’ השופטת ד’ גנות

פסק-דין

1. המשיבים תבעו את המבקשת בבית משפט קמא לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו למשיב 1 כתוצאה מרשלנות רפואית נטענת שהתרחשה בסמוך ללידתו ביום 31.10.1987 בבית החולים “אסותא” בתל-אביב (להלן: בית החולים).

המבקשת הגישה בקשה לסילוק על הסף מחמת העדר יריבות ובמקביל ביקשה גם הארכת מועד להגשת כתב הגנה.

ביום 4.3.2012 החליט בית משפט קמא (כב’ השופטת ד’ גנות) לדחות את הבקשה לסילוק על הסף, הורה על הגשת כתב הגנה בצירוף חוות דעת נגדיות ועל הגשתם של תחשיבי נזק.

— סוף עמוד 1 —

מכאן בקשת רשות הערעור.

2. בגדר הבקשה שהגישה לבית משפט קמא לסילוק התובענה על הסף, טענה המבקשת, כי במועד הרלבנטי לתביעה (31.10.1987) היא לא היתה הבעלים של בית החולים, לא תפעלה אותו ולא ניהלה אותו. לדבריה, במועד האמור בית החולים היה בבעלות חברה שנקראה אסותא בע”מ ולאחר מכן שינתה את שמה לאי די בי תיירות (2009) בע”מ. המבקשת נקראה בעבר סורקו – רמת מרפא (רמת גן) בע”מ וחכרה את בית החולים ביום 1.6.1994. מכאן טענת העדר היריבות.

בית משפט קמא דחה טענה זו “בעיקר נוכח הימנעותה של הנתבעת [המבקשת צ.ז.] מתגובה לטענה בדבר מתן פסקי דין כנגד הנתבעת [בהליכים אחרים צ.ז.] בהתייחס לטענות בדבר רשלנות רפואית בתקופה הרלבנטית … “. אלא שהחלטת בית המשפט ניתנה ביום בו הגישו המשיבים את תשובתם לבקשה לסילוק על הסף (4.3.2012) והוא כלל לא המתין לתגובת המבקשת לתשובה זו, תגובת שהמבקשת זכאית להגיש מכוח הוראת תקנה 241(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 (להלן: התקנות). כפי שיפורט להלן, די בכך כדי להצדיק את קבלת בקשת רשות הערעור.

3. המשיבים טוענים לענין זה כי זכותה הדיונית של המבקשת, בכל הנוגע להגשת תגובה לתשובה, התממשה במסגרת הבקשה דנן, כשהיא הציגה לפני בית משפט זה את טענותיה. אלא שנפסק לא אחת, כי אי מתן זכות הגשת התגובה לתשובה לפי תקנה 241(ג1) לתקנות, מצדיק, כשלעצמו, קבלת בקשת רשות ערעור. הלכה זו נקבעה, בין היתר, בבקשת רשות ערעור על החלטת אותו מותב של בית המשפט המחוזי, ברע”א 2107/10 פלונית נ’ פלונית (לא פורסם, 11.7.2010). באותה פרשה נפסק כי:

“תקנה 241(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי מקנה למגיש בקשה בכתב זכות להשיב על תשובת המשיב לבקשה תוך עשרה ימים מיום שהתשובה הומצאה לו ( … ). מן האמור עולה כי החלטתו של בית משפט קמא, שניתנה בסמוך לאחר הגשת תשובת המשיבה ובלא שתשובת המבקשים הונחה בפניו, שללה מן המבקשים את זכותם הדיונית האמורה. משכך ראוי לקבל את ערעורם ולהשיב את התיק לעיונו של בית המשפט המחוזי, אף מבלי לבחון את הדברים לגופם”.

— סוף עמוד 2 —

ראו גם האסמכתאות המפורטות שם וכן פסקה 8 להחלטה ברע”א 3310/08 דריימן נ’ גרין (לא פורסם, 29.1.2009).

והנה, על אף פסק הדין הנ”ל, והחלטות נוספות של בית משפט זה, שב בית משפט קמא ומזדרז להחליט בבקשה בכתב בטרם הבשיל ההליך. כאמור, די בכך כדי לקבל את הערעור ולהשיב את התיק לעיון ולהחלטת בית משפט קמא, מבלי לבחון את הסוגיה לגופה. יצוין, כי אין מדובר בדרישה פורמאלית או בגחמה של מתקין התקנות. לעיתים קרובות, כמו גם במקרה דנן, בתשובה לבקשה מועלות טענות שהתגובה להן לא מצויה, וגם לא היתה יכולה להיות מצויה, בבקשה. לפיכך קיים הכרח ליתן למבקש הזדמנות להגיב לאותן טענות, ומשלא נעשה כן, נפל בהליך פגם בסיסי שכמוהו כפגיעה בזכות הטיעון ובכללי הצדק הטבעי, שלעיתים נדמה שמחמת הרצון (המובן) לפעול ביעילות, הם נוטים להישכח.

גם אין זה ראוי שהדיון בטענות השונות, שנכללו בתגובת המבקשת לתשובת המשיבים לבקשה לסילוק על הסף, ייעשה לראשונה בבית משפט זה. יצוין, כי במיוחד תמוהה הנמקת בית משפט קמא לענין העדר התייחסות מצד המבקשת לטענות המשיבים, כשכלל לא ניתנה למבקשת הזדמנות להגיב.

4. על כן החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור ולקבל את הערעור (אף כי המשיבים התנגדו לכך, אך איני רואה כי זכויותיהם כבעלי דין נפגעו מהפעלת הסמכות שבתקנה 410 לתקנות).

5. מעבר לדרוש מצאתי לנכון להעיר למבקשת, כי אין בידה זכות שטענתה בבקשה לסילוק על הסף תידון עוד בטרם הוגש כתב הגנתה, וככלל אין זה ראוי להאריך מועד להגשת כתב הגנה כשמוגשת בקשה לסילוק על הסף ובית המשפט מתבקש להקדים ולדון בבקשה.

לענין זה ראו החלטתו המפורטת של השופט (כתארו אז) א’ גרוניס ברע”א 10227/06 בובליל נ’ עו”ד אינדיג (לא פורסם, 5.2.2007); יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995) סעיף 336 (ה”ש 29)). העולה מהאמור שם הוא, כי: “ככלל מן הראוי שהדיון בערכאה הדיונית ייערך לאחר שהוגשו כתבי הטענות כולם … הגשתה של בקשה לסילוק על הסף … לא ראוי לה שתעצור את

— סוף עמוד 3 —

מרוץ הזמן להגשתו של כתב הגנה” (פסקה 7 לפסק הדין ברע”א 9030/04 אירופה ישראל (מ.מ.ש) נ’ גדיש קרנות גמולים בע”מ (לא פורסם, 26.6.2007). גם מוטב אילו בית המשפט היה מורה תחילה על הגשת כתב הגנה ורק לאחר מכן דן בבקשה לסילוק על הסף (או פוסק שהטענות הכלולות בה תתבררנה במהלך שמיעת התיק לגופו).

בנסיבות המקרה יתכן שדרך פעולה אפשרית של נתבע, הטוען לחוסר יריבות, היא הגשת כתב הגנה ועימו בקשה להארכת מועד להגשת חוות דעת רפואית, על מנת שלא להיכנס להוצאות מיותרות (לעיתים זה גם האינטרס של התובע, שכן הוא מצוי בסיכון שאם טענת העדר היריבות תתקבל, הוא יחויב בהוצאות אלו לבסוף).

6. מתשובת המשיבים עולה, כי, בין לבין, הגישה המבקשת כתב הגנה והודעה לצד שלישי לחברת אי די בי תיירות (2009) בע”מ. אלא שאין בכך כדי לסייע למשיבים למקרה שייקבע שאין יריבות בינם לבין המבקשת, שכן אם תביעתם נגדה תידחה ובהעדר חזית בינם לבין הצד השלישי, הם לא יוכלו להיפרע ממנו ומועד תום תקופת התיישנות תביעתם קרב והולך. משום מה, המבקשת והמשיבים לא הצליחו להסכים על צירוף החברה הנ”ל כנתבעת נוספת, מה שהיה עשוי לחסוך התדיינות מיותרת.

7. כאמור, הערעור מתקבל. החלטת בית משפט קמא מיום 4.3.2012 מתבטלת והוא ישוב וידון בבקשה לסילוק על הסף עקב היעדר יריבות, בהתחשב גם בתגובת המבקשת לתשובת המשיבים, כששיקול הדעת באשר למועד הדיון בבקשה זו מסור כל-כולו בידיו, כמו גם ההחלטה לגופו של עניין.

המשיבים יישאו בהוצאות המבקשת בסך 5,000 ש”ח.

ניתן היום, ‏ח’ בסיון התשע”ב (‏29.5.2012).

צ’ זילברטל

התיישנות בתביעת רשלנות רפואית באבחון גידול סרטני

להלן פסק דין חדש של בית משפט מחוזי בנושא התיישנות בתביעות רשלנות רפואית. 

בעקרון קובע סעיף 6 לחוק התיישנות, שתקופת התיישנות תתחיל ביום שבו נולדה עילת התביעה, אך קיים חריג לקביעת מועד תחילת תקופת התיישנות, על פי חוק התיישנות, נקבע בסעיף 8 לחוק ועל פיו אם נעלמו מן התובעים עובדות שמהוות את עילת התביעה, מסיבות שלא היו תלויות בהם ושאף בזהירות סבירה לא יכלו למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובעים העובדות האלה.

תקנה נוספת, שמתייחסת לתקופת ההתיישנות בתביעות שעניינן עוולת נזיקין, נקבעה בסע’ 89(2) לפקודת נזיקין שקובעת, שלענין תקופת התישנות בתביעות על עוולות נזיקין, היום שנולדה עילת התובענה הוא אחד מאלה: מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך – היום שבו חדל; מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק.

בדומה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אף סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מאמץ את “כלל גילוי”, אשר מטרתו היא להושיט עזרה לתובע באותם מקרים בהם נגרם לו נזק סמוי שסימניו מופיעים רק במרוצת הזמן. אולם, להבדיל מסעיף 8 לחוק ההתיישנות, סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מגביל את תקופת ההתיישנות בגין “כלל הגילוי” לתקופה בת 10 שנים, קרי, מועד הגילוי הוא מועד היווצרות העילה, אך התביעה תתישן באם לא הוגשה בתוך 10 שנים מיום אירוע הנזק.

בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו

ת”א 40931-12-10 אלמוג ואח’ נ’ קופת חולים לאומית ואח’

מספר בקשה:8

בפני כב’ השופטת דליה גנות

מבקשים קופת חולים לאומית

נגד

משיבים 1. רמו איל אלמוג

2. דוד אלמוג

3. עופרה קליינמן

4. אלמוג הילה

5. המאר בע”מ

החלטה

1. בפני שלוש בקשות לדחיית התובענה על הסף. הבקשות הוגשו על ידי קופת חולים לאומית (להלן:”קופת חולים”), על ידי מאר בע”מ (להלן:”מאר”) ועל ידי דר’ נ. מירמן (להלן:”דר’ מירמן”) כנגד אלמוג דוד ואח’ (להלן:”המשיבים” או “התובעים”).

העובדות הצריכות לעניין

2. בחודש ספטמבר 1999 חשה נעמי אלמוג ז”ל (להלן:”המנוחה”) בכאב דוקר ובגוש בשד ימין. בתאריך 23/9/99 נבדקה המנוחה על ידי רופא מטעם קופת חולים, אשר ביצע למנוחה ביופסיה, ממנה עלה, כי למנוחה גוש ממאיר בשדה.

בתאריך 6/10/99 נותחה המנוחה להסרת הגידול בבית החולים סורוקה בבאר שבע. לאחר כריתת הגידול החלה המנוחה לקבל טיפולי כימותרפיה והקרנות. טיפולים אלו נשאו פרי, והמחלה נסוגה, אולם התפרצה שנית בשנת 2002, וזו הפעם לא הואילו הטיפולים הרפואיים שקיבלה המנוחה, ולדאבון הלב היא נפטרה ביום 28/12/03.

3. מכתב התביעה עולה, כי לאחר התפרצותה החוזרת של המחלה בשנת 2002 שונה הרכב הטיפול הכימותרפי שניתן למנוחה, ולאחר פטירתה החלו בני משפחתה של המנוחה לחשוד, כי טיפול זה לא היה יעיל ולמעשה החיש את מותה, ומשכך פנו לעורך דין על מנת שיבדוק את חשדם.

תוך כדי בדיקת התיעוד הרפואי התגלה לב”כ התובעים – עו”ד א. קנר ולבני משפחת המנוחה, כי המנוחה ביצעה בדיקת ממוגרפיה גם בתאריך 11/11/98, כשנה לפני גילוי מחלתה ואז פורשה הבדיקה כתקינה על ידי הנתבע 3 – דר’ נ. מירמן.

במסגרת המעקב ביצעה המנוחה בדיקת ממוגרפיה נוספת כשנה לאחר מכן, בספטמבר 1999, ואז התגלתה מחלתה, כאשר במסמך המסכם את תוצאות בדיקת הממוגרפיה נרשם, כי “הממצא היה קיים גם ב-11/98 וגדל במקצת לעומת צילומים נוכחיים”.

נוכח גילוי זה הוגשה התובענה דנן בגין איחור באיבחון מחלתה של המנוחה, איחור אשר “גרם לאיחור במתן הטיפול הראוי למנוחה, הקטין את סיכויי החלמתה וגרם לה סבל רב וקיצור של תוחלת חייה”.

4. התביעה הוגשה על ידי עזבונה של המנוחה, על ידי אלמנה – תלוייה של המנוחה, ועל ידי אלמנה וילדיה כמיטיבי נזקה של המנוחה במהלך שנות מחלתה.

בקשת קופת חולים לדחיית התובענה על הסף

5. קופת חולים מפנה אל חוות הדעת של פרופ’ שינבאום שהוגשה על ידי התובעים בתמיכה לתביעה, ממנה עולה ש”העובדות המהוות את עילת התביעה נודעו לתובעים לא ביום מותה של המנוחה, כי אם במועד גילוי הגידול, או קצת לאחר מכן” (סע’ 5 לבקשה), ומאחר שהתובענה הוגשה ביום 26/12/10, הרי שחלפו למעלה משבע שנים ממועד גילוי הנזק הלכאורי בשנת 1999.

בהתייחסה לתביעת העזבון ציינה קופת חולים, כי “העיזבון אינו נמנה על רשימת בעלי הדין שבכותרת כתב התביעה” (סע’ 8) ולכן אין טעם לדון בהתיישנות תביעתו. יחד עם זאת בקשה קופת חולים להבהיר, כי העיזבון בא בנעלי המנוחה ולאחר פטירתה עוברת עילת התביעה ליורשיה ועיזבונה של המנוחה. לדברי קופת חולים, “לא יכול להיות חולק כי עילת התביעה של המנוחה נוצרה לכל המוקדם ביום שלא הופנתה לשיטת התובעים לבדיקת כירורג (11/98) ולכל המאוחר ביום בו התגלה הגידול הממאיר בשד שמאל (9/99)” (סע’ 10 לבקשה). לפיכך, במועד הגשת התובענה (28/12/10) חלפו למעלה משבע שנים, ומשכך התיישנה תביעת העיזבון.

בהתייחסה לתביעת המיטיבים מפנה קופת חולים את בית המשפט אל תשובת התובעים לבקשת הנתבעת 4 לסילוק התובענה על הסף, שם מודים התובעים, כי תביעתם כמיטיבים הוגשה למעלה משבע שנים ממועד המעשה, או המחדל הרשלני, אולם הם טוענים לקיומו של כלל הגילוי המאוחר הגלום בסעיף 8 לחוק ההתיישנות.

קופת חולים טוענת, כי כלל הגילוי המאוחר אינו חל במקרה זה “שכן העובדות המהוות את עילת התביעה היו מצויות בידיהם של המיטיבים מיד עם גילוי הגידול בשנת 1999, או במועד קרוב לאחר מכן…” (סע’ 15 לבקשה), ומשכך גם תביעת המיטיבים התיישנה.

באשר לתביעת האלמן – התלוי מדגישה קופת חולים, כי מרוץ ההתיישנות של תביעת התלוי מתחיל עם מותה של המנוחה. תביעת התלוי הוגשה לבית המשפט יומיים לפני תום תקופת ההתיישנות, ומשכך הוגשה תובענה זו בשיהוי ניכר הגובל בהתיישנות.

עוד מבהירה קופת חולים, כי ההזדמנות הראשונה שלה להעלות את טענת ההתיישנות הייתה עם הגשת כתב ההגנה, וכן היא מציינת שקדם המשפט הראשון בתיק התקיים עוד טרם הגישה את כתב ההגנה.

לדעתה אין לזקוף לחובתה את עובדת אי העלאת טענת ההתיישנות בתגובתה מיום 17/3/11 לבקשה למתן צווים, שכן מדובר היה בתגובה מצומצמת בהתאם להנחיית בית המשפט לבקשת התובעים, ולא הייתה זו ההזדמנות להעלות את טענת ההתיישנות.

בקשת מאר לדחיית התובענה על הסף

6. מאר טוען בבקשתו, כי קיבל את צילומי הרנטגן בצירוף הפענוח שלהם בשנת 1998, ולטענתו, המנוחה ידעה בשלב זה על הממצא הממאיר. עוד טוען מאר, כי מבלי לפגוע בטענתו לגבי ידיעתה של המנוחה על קיומו של הממצא כבר בשנת 1998 , אין כל ספק שהיא ידעה על קיומו בשנת 1999, קרי: אין כל ספק שעילת התביעה שלה נולדה לכל המאוחר בשנת 1999.

מאר טוען, כי אין כל חשיבות לעיתוי ידיעתם של התובעים על האיחור באבחון מחלתה של המנוחה, שכן הם באים בנעליה, והיא עצמה ידעה על הממצא משנת 1998 לכל המאוחר בשנת 1999.

לגבי תביעת המיטיבים טוען מאר, כי כלל הגילוי המאוחר לא חל, שכן העובדות שבבסיס כתב התביעה היו מצויות בידיהם של המיטיבים עם גילוי הגידול בשנת 1999, ובכל מקרה היו יכולים לגלותן בנקל.

לגבי תביעת התלוי , גם תביעה זו התיישנה משהוגשה ללא חוות דעת במועד הגשתה.

עוד טוען מאר, כי נטל ההוכחה לגבי הוכחת קיומו של החריג לכלל ההתיישנות רובץ על התובעים, ונטל זה לא הורם על ידם.

באשר לעיתוי הגשת הבקשה נטען, כי הבקשה הוגשה בהזדמנות הראשונה, במועד הגשת כתב ההגנה, מועד בו לראשונה נדרש מאר להעלות את טענותיו המהותיות לגופה של התובענה.

תגובת התובעים לבקשות לסילוק על הסף שהוגשו על ידי קופת חולים ומאר

7. התובעים טוענים כי אין לשעות לבקשות לדחיית התובענה על הסף שכן לא הוגשו בהזדמנות הראשונה. ודוק: טרם הגשת כתבי ההגנה והבקשות לדחיית התובענה על הסף, הגישו קופת חולים ומאר תגובה לבקשה שהוגשה על ידי התובעים, ובמסגרת תגובתם לא העלו טענת התיישנות.

לגופם של דברים מדגישים התובעים, כי המנוחה ובני משפחתה “לא ידעו, לא חשדו ואף לא יכלו לחשוד, שהנתבעת 1 התרשלה באבחון מחלתה של המנוחה” . לדבריהם, עובדת החמצת האבחון התגלתה על ידם באקראי בשעה שניסו לבסס חשד אחר שקינן בליבם (חשש על פיו החלפת התרופות הכימותרפיות תרמה למותה של המנוחה).

התובעים מדגישים, כי תוצאות הבדיקה מיום 30/9/99, אשר במסגרתה צויין כי הממצא היה קיים כבר שנה קודם לכן, לא הובאו לידיעת המנוחה, או בני משפחתה (סע’ 8), וכי “העובדות הבסיסיות המהוות את עילת התביעה – התרשלותם של הנתבעים 3-1 לא היו בידיעת התובעים, מסיבות שלא היו תלויות בהם, והם גם לא התרשלו במניעתם. בנסיבות אלה החל מירוץ ההתיישנות רק ביום בו הגיעו העובדות החסרות לידיעתם, לאמור משהגיעו לידם תוצאות בדיקת הממוגרפיה מ-30/9/99, זמן קצר לפני הגשת התביעה” (סע’ 12).

התובעים מדגישים, כי התובענה הוגשה הן מטעם העזבון, הן מטעם התלוי והן כמיטיבים, ובכל מקרה, תביעת התלוי לא התיישנה, שכן זו נולדה במועד פטירתה של המנוחה ביום 28/12/03.

תשובת קופת חולים לתגובת התובעים

8. קופת חולים חוזרת ומדגישה את טענת ההתיישנות. לדבריה “אם מאז פטירתה של המנוחה לא חדלה להציק בליבו של התובע 2 המחשבה, שהטיפול שניתן לה לא היה טוב,הרי שעמדו בפניו שבע שנים תמימות אשר במהלכן יכול היה לנסות ולבסס חשד זה” , ומשכך אין זה ראוי להשהות את מירוץ ההתיישנות רק בשל העובדה “שהתובע ישן על המשמר, ולא העלה את חשדו בזמן ובפני הגורמים הרלוונטיים”.

תשובת מאר לתגובת התובעים

9. בתשובתה חזרה מאר על הטענות שפורטו על ידה בבקשה לדחיית התובענה על הסף והדגישה, כי המנוחה ידעה על תוצאות הפענוחים כבר בשנת 1999. מאר טוענת, כי תוצאות הפענוח מיום 11/11/98 הועברו לידי המנוחה, ובשנת 1999 הועבר לידיה מסמך נוסף, שקיומו אינו שנוי במחלוקת והוא מתייחס לבדיקה הקודמת משנת 1998.

מאר טוען, כי על התובעים הבאים בנעליה של המנוחה להוכיח את חוסר ידיעתה הנטען של המנוחה בהתייחס לתוצאות הבדיקה משנת 1998, כפי שהתברר בפענוח משנת 1999, והוא מפנה לפסיקה רלבנטית.

בקשת דר’ מירמן לדחיית התובענה על הסף

10. דר’ מירמן היה הרופא שפענח את בדיקת הממוגרפיה בשנת 1998. דר’ מירמן טוען, כי תביעת התובעים כנגדו מתבססת על הערת אגב של רופאה שפענחה את בדיקת הממוגרפיה שביצעה המנוחה בשנת 1999, ממנה עולה, כי ניתן היה להבחין בממצא כבר בשנת 1998, טענה המוכחשת על ידו מכל וכל.

דר’ מירמן טוען, כי מדובר בעניין שברפואה, והיה על התובעים להמציא חוות דעת רפואית אשר תאשר, כי ניתן היה להבחין בממצא בשנת 1998, ומשלא הומצאה חוות דעת כזו, הרי שהתובענה כנגדו משוללת עילה.

זאת ועוד. דר’ מירמן מדגיש, כי התובעים יכולים היו לדעת כבר ביום 30/9/99 את הנסיבות העובדתיות שעמדו בבסיס התובענה, ולכל המאוחר ביום 6/10/99, מועד כריתת הגוש ואבחונו כממאיר, כ-11 שנים עובר להגשת התביעה, שהוגשה בשיהוי ניכר.

דר’ מירמן מפנה לעובדה, שהתובענה הוגשה ללא חוות דעת רפואית, אשר הוגשה בפועל רק כחמישה חודשים לאחר הגשת התביעה, ולדבריו, חוות הדעת שהוגשה בסופו של דבר אינה תומכת בטענתם על פיה הממצא הממאיר היה בנמצא כבר בשנת 1998, מה עוד שחוות הדעת שהוגשה נערכה על ידי כירורג ולא על ידי רדיולוג.

תגובת התובעים לבקשה לסילוק התובענה על הסף שהוגשה על ידי דר’ מירמן

11.התובעים טוענים, כי ממצאי הבדיקה מיום 30/9/99 לא הובאו לידיעתה של המנוחה, ו/או לידיעתם הם. לדבריהם “עובדות אלו אשר הגיעו לידי הח”מ (עו”ד קנר, ד.ג.) רק בעת איסוף המסמכים, זמן קצר לפני הגשת התביעה, הן שהביאו להגשת התביעה נגד הנתבעים 3-1 בתאריך 26/12/10”, ובנסיבות אלו אין לומר כי התובענה התיישנה במועד הגשתה.

תשובת דר’ מירמן לתגובת התובעים

12. דר’ מירמן טוען, כי טענת ההתיישנות הועלתה מטעמו כבר במסגרת כתב ההגנה שהגיש, ומשלא מצאו התובעים לנכון להגיש כתב תשובה, הם מנועים מהעלאת טענות תביעה חדשות שמקומן בכתב התביעה או בכתה התשובה.

עוד טוען דר’ מירמן, כי אין להחיל במקרה זה את החריג לכלל ההתיישנות שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכן “לאור העובדה שעל בסיס ממצאי הבדיקה מיום 30/9/99, שבה אובחן גוש בשדה השמאלי של המנוחה, עברה המנוחה ניתוח לכריתת הגוש ועברה טיפולים נוספים בהמשך”, קרי: המועד הקובע למניין ההתיישנות הוא 30/9/99.

זאת ועוד. דר’ מירמן טוען, כי אין כל חשיבות לשאלה האם שיתף התובע 1 – האלמן – את ילדיו בחשדיו, אם לאו, מאחר ועילת התביעה הינה רשלנות נטענת בפענוח בדיקת הממוגרפיה מיום 11/11/98, ומשכך “אין כל רלבנטיות למועדים ‘מכוננים’ אחרים במהלך התפתחות מחלתה המצערת של המנוחה, ובוודאי שאף לא למותה”.

דיון והכרעה

13. לצורך הכרעה בבקשות אשר בפני, יש לקבוע מהי עילת התביעה של כל אחד מהתובעים, ואז לבחון את שאלת ההתיישנות ביחס לכל אחד מהם.

מכתב התביעה עולה, כי בפני תביעות שהוגשו על ידי שלושה סוגי תובעים, כאשר כל אחד מהם “מצדיק” את הגשת התביעה בשיהוי רב בהסתמך על המועד בו נודע לו על האיחור באבחון מחלתה הקטלנית של המנוחה.

התביעה הראשונה הינה תביעת העזבון.

התביעה השניה הינה תביעת המיטיבים.

התביעה השלישית הינה תביעת התלוי – האלמן.

משכך יש לבחון האם תביעתו של מי מהתובעים התיישנה, אם לאו.

המסגרת הנורמטיבית

14. שתי מערכות דינים חלות על דיני ההתיישנות, ככל שאלו נוגעים לתובענה שעניינה עוולה בנזיקין. האחת, הדין הכללי – על פי חוק ההתיישנות התשי”ח-1958 (להלן: “חוק ההתיישנות”), והשנייה – הדין המיוחד, כפי שנקבע בסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: “הפקודה” או “פקודת הנזיקין”).

חוק ההתיישנות קובע את תקופת ההתיישנות ומעמיד אותה על שבע שנים בתובענה שאינה במקרקעין, וכן נקבע, כי מרוץ ההתיישנות יחל ביום הולדת עילת התביעה (סע’ 5(1) ו- 6 לחוק ההתיישנות).

סעיף 5 לחוק ההתיישנות, קובע:

“התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – “תקופת ההתיישנות”) היא – בשאינו מקרקעין – שבע שנים”.

באשר לאופן חישוב תקופת ההתיישנות, קובע סע’ 6 לחוק ההתיישנות:

“תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה”.

החריג לקביעת מועד תחילת תקופת ההתיישנות, על פי חוק ההתיישנות, נקבע בסע’ 8 לחוק ולפיו:

“נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה”.

הוראה מיוחדת, המתייחסת לתקופת ההתיישנות בתביעות שעניינן עוולה נזיקית, נקבעה בסע’ 89(2) לפקודת הנזיקין וזו לשונה:

“לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות – “היום שנולדה עילת התובענה” הוא אחד מאלה:

מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך – היום שבו חדל;

מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק”.

בדומה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אף סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מאמץ את “כלל גילוי”, אשר מטרתו היא “להושיט עזרה לתובע באותם מקרים בהם נגרם לו נזק סמוי שסימניו מופיעים רק במרוצת הזמן”.( ר: ע”א 74/60 נמר נ’ שירותי נמל מאוחדים, פ”ד ט”ו (1) 255 ור: ע”א 9413/03 אילן אלנקווה נ’ הועדה המקומית לתכנון ובניה, [פורסם בנבו] תק-על 2008 (2) 3880). אולם, להבדיל מסעיף 8 לחוק ההתיישנות, סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מגביל את תקופת ההתיישנות בגין “כלל הגילוי” לתקופה בת 10 שנים, קרי, מועד הגילוי הוא מועד היווצרות העילה, אולם התובענה תתיישן אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק.

ודוק, סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין אינו מיטיב את מצבו של התובע, שכן הוא מגביל את תקופת ההתיישנות לעשר שנים מיום אירוע הנזק, להבדיל, מסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אשר אינו מגביל את תקופת ההתיישנות, אלא קובע את מועד תחילתה, הוא מועד הגילוי (ר: ע”א 4954/94 מינהל מקרקעי ישראל נ’ מזרחי, פ”ד נא (1) 572, 559).

נשאלת השאלה, מהם יחסי הגומלין בין הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין הוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, והדברים הוסברו ובאו על פתרונם בע”א 34/95 גבעון נ’ ברמה, פ”ד נ (4) 463 כדלקמן:

“הסדר ההתיישנות בנזיקין מורכב משתי מערכות דינים המשלימות זו את זו. ההסדר הכללי מצוי בחוק ההתיישנות, תשי”ח-1958, ואליו מצטרף ההסדר הספציפי לדיני הנזיקין כפי שהוא מוצא את ביטויו בסעיף 89לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

אולם, בעצם הקביעה כי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה) וסעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי”ח-1958 (להלן: החוק) משלימים זה את זה, אין כדי להשיב בבהירות לשאלת הזיקה שבין שני הסעיפים.

שני הסעיפים מבטאים אמנם את “כלל ההתגלות” ואת ההשלכה שיש לגילוי המאוחר של העובדות על מועד התיישנות. אולם, השוני ביניהם מתבטא במיקומה של נקודת האיזון בין האינטרס של התובע הפוטנציאלי לבין האינטרס של הנתבע הפוטנציאלי. נקודת האיזון המגולמת בסעיף 8 לחוק ההתיישנות מיטיבה יותר עם הניזוק לעומת זו שבסעיף 89(2) לפקודה. סעיף 8 לחוק אינו קובע גבול עליון של זמן להגשת התביעה, ‘…מקום בו העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מן התובע מסיבות שלא היו תלויות בו, והוא גם לא התרשל במניעתן…’.

תקופת ההתיישנות תתחיל אז ‘ביום שבו הגיעו העובדות לידיעתו’ (ע”א 148/89 שיכון עובדים בע”מ נ’ עיזבון יוסף בליבאום ז”ל, פ”ד מט (5) 485, 503). לעומת זאת, מטיל סעיף 89(2) לפקודה מגבלה של זמן להגשת התביעה. “הוראת הסיפא של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לא באה להאריך את תקופת ההתיישנות ‘הרגילה’ של שבע שנים ולא באה ליצור תקופת התיישנות חלופית ועצמאית. מטרתה הייתה לקבוע ‘מחסום אחרון וסופי’… להתיישנותן של תביעות, שבהן הנזק מתגלה לאחר התרחשותו, באופן שלא ניתן יהא להגיש תובענה על עוולה, שנזקה התגלה לאחר התרחשותה, לאחר עבור עשר שנים מיום אירוע הנזק” (ע”א 220/84 אגיוף נ’ קיבוץ גבת, פ”ד מ(1) 528, 531; וכן ע”א 831/80 זמיר נ’ כימיקליים ופוספטים בע”מ, פ”ד לז (2) 122,130)” (וכן ראה: ע”א 4114/06 אביגדור המאירי נ’ הכשרת היישוב בע”מ, פ”ד נב (1) 857).

ובע”א 148/89 שיכון עובדים בע”מ נ’ עיזבון יוסף בליבאום ז”ל (פ”ד מט (5) 485) העלה בית המשפט שלוש תשובות אפשריות לזיקה שבין הסעיפים האמורים, בקובעו:

“האחת, כי הסדרו של סעיף 89(2) לפקודה מהווה דין מיוחד הגובר על הסדרו הכללי של סעיף 8לחוק. משמע שסעיף 8 לחוק כלל אינו חל על עילות תובענה שסעיף 89(2) דן בהן. השנית, כי הסדריהם של שני הסעיפים מתקיימים, זה לצד זה, והינם בעלי תחולה מצטברת. והשלישית, כי ביחס לעילות האמורות בסעיף 89(2) יש להוראת סעיף 8 תחולה חלקית. לשיטה זו, סעיף 8 לחוק חל על כלל רכיביה האחרים של עילת התובענה אך אינו חל על רכיב הנזק, שלגביו מצוי הסדר מיוחד בסעיף 89(2)”.

מהאמור עולה, כי הקו המפריד בין הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין הוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, מצוי, איפוא, ביסוד “הנזק” בעוולה.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות דוחה את מירוץ ההתיישנות, מקום בו גילוי “העובדות המהוות את עילת התובענה” היה בשלב מאוחר, ואלמלא גילוי עובדות אלו, לא היתה משתכללת עילת התביעה. ואילו בהתאם לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, תשתכלל עילת התביעה בכפוף לקיומם של שני יסודות: האחד – קיומו של נזק; השני – קיומו של קשר סיבתי בין הנזק לבין המעשה או המחדל הנטענים אשר גרמו להיווצרותו.

ולסיכום, שאלת יחסי הגומלין בין הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין סעיף 89 לפקודת הנזיקין, יפים דברי בית המשפט העליון בע”א 7707/01 עליזה צורף נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית (לא פורסם) [פורסם בנבו]:

“סעיף 89(2) סיפא לפקודה קובע מגבלה, לפיה בחלוף עשר שנים מיום קרות הנזק מתיישנת התביעה, וזאת אף אם טרם עברו שבע שנים מיום שנודע לתובע על דבר הנזק. מטבע הדברים, התרחשות הנזק קודמת לגילויו של הנזק, או לכל המאוחר מתרחשת בו זמנית עם גילויו. ניתן למצות את האמור בסעיף 89(2) בשני כללים:

– כאשר הנזק מתגלה על ידי התובע עד שלוש שנים לאחר התרחשותו, המועד האחרון להגשת התביעה הוא שבע שנים מיום הגילוי.

– כאשר הנזק מתגלה על ידי התובע למעלה משלוש שנים לאחר התרחשותו, המועד האחרון להגשת התביעה הוא עשר שנים מיום התרחשות הנזק”.

התיישנות שלא מדעת

15. עילת תביעה לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות תקום, מקום בו הניזוק אינו מודע לאפשרות קיומו של קשר סיבתי-רפואי בין נזקו לבין מקור הנזק הנטען. במקרה זה, תקופת ההתיישנות, בת שבע שנים, תמנה מהמועד בו קמה מודעות לאפשרות קיומו של הקשר סיבתי-רפואי.

נקבע כי מועד גילוי הקשר הסיבתי לעניין תחילת תקופת ההתיישנות הוא המועד שבו נתגלה לניזוק “קצה חוט” הקושר, מבחינה מדעית-רפואית, בין המעשה המיוחס למזיק לבין הנזק (ע”א 4114/96 אבידור המאירי נ’ הכשרת היישוב חברה לביטוח בע”מ, פ”ד נב (1) 857; ע”א 7701/01 עליזה צורף נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית, [פורסם בנבו], 1733).

בהתייחסו לסבירות הגילוי קבע ביהמ”ש:

“סעיף 8 לחוק מתנה את השעיית מירוץ ההתיישנות בכך ש”נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן”.

לענין זה “סבירות הגילוי תלויה במושא הגילוי, במידה שכבר הצטבר אצל התובע (בכוח או בפועל), בגודל הנזק ובסיכויי מניעתו ובסיכוי ההצלחה של תביעה פוטנציאלית” (פרופ’ י’ גלעד במאמרו “התיישנות בנזיקין – הצעה לשינוי החוק”, שם, בעמ’ 128) (בע”א 4114/96).

עוד נקבע:

“נוסף על אי הידיעה בפועל, אין לשכוח כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות מתנה את השעיית מירוץ ההתיישנות גם בכך שלא היתה בידי התובע אף מודעות בכוח בדבר אותן עובדות שנעלמו מידיעתו. על מנת לקבוע אם אי הידיעה נבעה מסיבות שאינן תלויות בתובע, או שמא תרמה לכך התנהגות בלתי סבירה מצידו, עלינו להתחשב במגוון גורמים כגון מושא הגילוי, המידע שכבר הצטבר אצל התובע, גודל הנזק וסיכויי מניעתו, וכן סיכויי ההצלחה של תביעה פוטנציאלית” (ע”א 7701/01 הנ”ל).

נטל ההוכחה לקיומו של החריג המאריך את תקופת ההתיישנות מוטל על הטוען לתחולת החריג על עניינו (ע”א 34/88 רייס נ’ חנה אברמן, פ”ד מד (1) 278, 283 (פורסם בנבו); ע”א 1254/99 המאירי נ’ הכשרת הישוב, פ”ד נד (2) 535).

ברע”א 901/07 אודית כהן ואח’ נ’ עדנה גיא- ליפל ואח’ , טרם פורסם [פורסם בנבו] ( להלן: “פרשת אודית”) . מבהיר בית המשפט כדלקמן:

“מרוץ ההתיישנות מתחיל כאשר עילתו של התובע מתגבשת לכדי עילה קונקרטית, שמכוחה יוכל התובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט ולהגיש את תביעתו ( ע”א 217/86 שכטר נ’ אבמץ בע”מ, פ”ד מד(2) 846) עילת התביעה נולדה במועד שבו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע, היינו, תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ ביום שבו אילו היה מגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות היה זוכה בפסק דין…”

ודוק: בית המשפט העליון לא שינה את ההלכה בשאלת קביעת תחילת מרוץ ההתיישנות, אולם ללא ספק החמיר משהו עם התובעים, בהכריחו אותם לפעול במרץ וללא ליאות לגילוי העובדות המהוות רשלנות, ובהפחיתו את מידת הסלחנות שנהגו בתי המשפט עד כה עם תובעים שהגישו את תביעותיהם באיחור.

בפרשת אודית חוזר בית המשפט על ההלכות הקיימות בנשוא חישוב תחילת מירוץ ההתיישנות, בהבהירו:

” די איפה בקצה חוט ואין צורך בידיעה מלאה בדבר קיומו של קשר סיבתי. כל שנדרש קיומה של אפשרות לקשר סיבתי בין מעשי הנתבע או מחדליו לבין נזקו של התובע (ראו: פרשת צורף פסקה 11), די כי יתגלה קצה חוט או בסיס לסברה הקושרת בין הנזק למעשה או לסברה הקושרת בין הנזק למעשה או למחדל של הנתבע…)”.

בית המשפט ממשיך ודן בטיבו של “קצה החוט” הנדרש, ודן בשאלה האם די בקיומו של חשד לביסוס עילת תביעה כנגד נתבע, והוא משיב על כך:

“האם חשד מהווה ידיעה, כאשר , למשל, ניזוק חושד בקיומו של קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לו לבין חשיפתו לחומר מסוים אך אין בידו ראיה לכך… על פי המבחן המקובל של “קצה חוט” די בחשד לקשר סיבתי. נדרשת “ידיעה שאיננה משוללת הגיון פנימי, ושיש לה אחיזה מינימאלית במציאות’…. לא נדרש כי בידי התובע יהיו פרטים מלאים אודות הקשר הסיבתי ומספיק חשד אודות קשר סיבתי אפשרי”

קרי: אין הכוונה בשום פנים ואופן להגיגי נפש בגדרם “חושד” מאן דהו בקיומו של קשר סיבתי במהלך מתן הטיפול הרפואי. החשד חייב להיות מבוסס על ראיה פוזיטיבית כלשהי, ולו קלושה, אשר ממנה ניתן יהיה להסיק, ולו באופן ראשוני קיומה של רשלנות.

הקשר הסיבתי

16. הולדת עילת התביעה מתרחשת עם היווצר הקשר הסיבתי בין הסיבה הרפואית-משפטית להיווצרות המעשה או המחדל לבין גרימת הנזק שהתרחש, ובענין זה יפים דברי בית המשפט בע”א 1254/99 אבידור המאירי נ’ הכשרת הישוב חברה לביטוח בע”מ, פ”ד נד (2) 535:

“יסוד הזיקה הסיבתית שונה מיתר יסודות העוולה, בכך שהוא נעדר ביטוי פיזי-מוחשי. הקשר הסיבתי הוא תוצאה של תהליך, הכולל בין היתר, הבחנה, בירור והערכת נתונים רפואיים-מדעיים. המבחן לגילוי יסוד הזיקה הסיבתית הוא גילוי בסיס לסברה הקושרת בין הנזק לבין האירוע. ככל שמדובר בנזק גוף שאינו מתגלה מיד לאחר המעשה או המחדל, מתבטא גילוי הזיקה הסיבתית בגילוי רפואי-מדעי לקשר שבין הנזק הגופני לבין המעשה או המחדל. יש שאיבחון המחלה גם מגלה את הזיקה הסיבתית, אם כי אבחון המחלה אינו תנאי הכרחי או מספיק לגילוי הזיקה הסיבתית. יתכנו מקרים בהם ישנה אבחנה של המחלה, אולם טרם קבע המדע קשר בין הנזק ובין המעשה או המחדל של המזיק, וקיימות דעות מדעיות שונות בנושא. אולם, לא זה המקרה שלפנינו, בו קישר המערער עצמו בין איבחון המחלה לגילוי הקשר הסיבתי. סבורני, כי כשם שניצני נזק מספקים על-פי ההלכה את הדרישה לגילוי יסוד “הנזק”, ובלבד שאינם בבחינת מה בכך, כך די לענין הזיקה הסיבתית כי נתגלה לתובע “קצה חוט” הקושר מבחינה מדעית-רפואית בין המעשה או המחדל של המזיק לבין הנזק המאוחר. את אמת המידה בקביעת דרגת הוודאות המספקת לצורך הגשת תביעה (שהרי משעה סעיף 8 לחוק את מירוץ ההתיישנות עד ליום “שבו נודעו לתובע” העובדות המקימות את עילת התביעה), יש לגזור מדרגת הוודאות המספיקה להוכחת התביעה.

ומאחר ודרגת הוודאות להכרעה בתביעה עומדת על הטיית מאזן ההסתברויות, לא חייבת להיות דרגת הוודאות להגשת התובענה גבוהה מזו, כי אם נמוכה ממנה. מכאן, שאת הדיבור “נודעו לתובע” יש לפרש כידיעה שאיננה משוללת הגיון פנימי, ושיש לה אחיזה מינימלית במציאות”.

היחס בין תביעת עזבון לתביעת תלויים

17. סעיף 19 לפקודת הנזיקין קובע מהו מעמדו של עזבון, ולפיו, כל עילות התביעה שעמדו למנוח לפני מותו, יוסיפו לעמוד לטובת עזבונו. לפיכך, היה וייקבע כי תביעת המנוח התיישנה, או כי לא הייתה בידו עילת תביעה עובר למותו , כי אז אין מנוס מהמסקנה, כי עילת התביעה של העזבון התיישנה, או שאין בנמצא עילת תביעה לעזבון. וזהו לשונו:

“19. (א) נפטר אדם – כל עילות תביעה בשל עוולה שהיו עומדות לנפטר או נגדו, יוסיפו לעמוד בעינן, בכפוף להוראות סעיף זה, לטובת עזבונו או נגד עזבונו, הכל לפי הענין.

(ב) היתה עילת תובענה מוסיפה לעמוד כאמור לטובת עזבונו של נפטר, והמעשה או המחדל היוצר את העילה גרם למותו, יהיו הפיצויים שניתן להיפרע לטובת העזבון מחושבים בלי שים לב להפסד או לריווח שנגרם לעזבון עקב המוות, אבל ניתן לכלול בהם סכום להוצאות קבורה.

(ג) …

(ד) הזכויות הנתונות לפי פקודה זו לעזבון של נפטר באות להוסיף על הזכויות הנתונות לתלויים בנפטר לפי פקודה זו או כל חיקוק אחר ולא לגרוע מהן”.

באשר לתביעת התלויים – זו מעוגנת בסעיף 78 לפקודת הנזיקין, אשר קובע את זכותם להיפרע מהמזיק בגין נזקיהם, עקב מוות הניזוק. וזוהי לשון הוראת הסעיף:

“78. גרמה עוולה למותו של אדם, והיה אותו אדם, אילולא מת, זכאי אותה שעה לפיצויים לפי פקודה זו בעד חבלת גוף שגרמה לו העוולה – יהיו בן זוגו, הורו וילדו זכאים לפיצויים מן האדם האחראי לעוולה”.

הוראת סעיף זו, להבדיל (!) מהוראת סעיף 19 לפקודה, כפי שהובאה לעיל, קובעת עילת תביעה עצמאית ונפרדת לפיצוי התלויים – הם בן-זוגו, הורו וילדו של הניזוק המנוח. עילה זו אינה כפופה לאותו מרוץ התיישנות כמו תביעתו של המנוח, ושל העיזבון שבא בנעליו, אלא מתחילה להימנות ביום בו נפטר הניזוק ומתייחסת להפסד הממון שנגרם לתלויים בעקבות מות הנפגע. זאת ניתן ללמוד מהוראתו של סעיף 80 לפקודת הנזיקין, וזהו לשונו:

“בתובענה לפי סעיף 78 יש למסור פרטים בדבר האנשים שלטובתם היא מוגשת ובדבר הפסד הממון שסבל כל אחד מהם עקב מות הנפגע, והפיצויים יינתנו בעד הפסד הממון שסבלו למעשה, או עתידיים לסבול אותו למעשה, ובכלל זה הוצאות שהוציאו לקבורתו; לאחר שינוכו מסכום הפיצויים הוצאות משפט שלא נגבו מהנתבע, יקבע בית המשפט בשעת שפיטה, את חלקו של כל אחד מן הזכאים בסכום הנותר”.

יפים לעניין זה דבריו של המלומד ד’ קציר בספרו כדלקמן:

“העזבון זכאי לפיצויים שהיו מגיעים למנוח, אילו היה הוא מגיש את תביעתו. הפיצויים לתלויים נפסקים להם בגין מות מפרנסם. אין לראות מדוע ייגרע חלקו של העזבון בשל פיצוי הנפסק ליורשים – באופן אישי – בגין הנזק שנגרם להם. יתרון ליורשים אינו יתרון לעזבון; יורשים הנוטלים חלק בעזבון מקבלים על ידי כך טובת הנאה, אך אין היפוכו של דבר נכון, לפי שאין העזבון “מתעשר” על ידי יתרון שצמח ליורשים (ד’ קציר, פיצויים בשל נזק גוף 1259 (מהדורה חמישית, כרך ב’, תשס”ג).

כך גם ניתן ללמוד מדבריו של הנשיא (דאז) א’ ברק:

“… בשל ביצוע מעשה הנזיקין נתגבשה בידי התלויים, עם מותו של הניזוק, זכות ישירה ועצמאית כלפי המזיק לפיצויים בגין הנזקים, שנגרמו להם באבן “התלות”, ושוב אין המנוח עובר למותו צריך לשאת בהוצאה. “הטבה” זו, לה זכה המנוח עובר למותו, צריך לקחתה בחשבון במסגרת הערכת הפיצויים” (ר: 297/81 גבריאל נ’ גבריאל, פ”ד לו(4) 533, 522).

כך גם, בע”א 506/82 זונטג נ’ עזבון מנדלסון, פד”י מ(3) 113, נקבע, כי זכות התלויים לפיצויים, מכח סעיף 78 לפקודה, איננה מושפעת מהעובדה שהמנוח עצמו היה מנוע מלהגיש תביעה בשל התיישנות. זכות התלויים הינה זכות עצמאית.

ומשם לכאן

18. אי המצאת חוות דעת עם הגשת התביעה – תקנה 127 לתקנות מחייבת בעל דין לצרף לכתב התביעה חוות דעת רפואית להוכחת עניינים שברפואה. בתביעות שעילתן רשלנות רפואית, או שמבוססות על עניינים שברפואה, מקימה חוות הדעת המצורפת את עילת התביעה.

חוות הדעת הרפואית המוגשת ביחד עם התובענה מבססת את עילת התביעה ומשמשת כעין “מסננת” ראשונית ותפקידה, בין היתר, למנוע הגשת תביעות סרק בלתי מבוססות.

בעניין אשר בפני הוגשה התובענה ללא חוות דעת, שצורפה כאמור מספר חודשים לאחר הגשת התביעה, משכך ספק אם במועד הגשתה ניתן היה לומר בבטחון, כי מדובר בתביעה בעלת עילת תביעה מובהקת. משכך, באם הגיבו הנתבעים לבקשות להמצאת צווים שהוגשו על ידי התובעים, ונמנעו מלהעלות בתגובותיהם את טענת ההתיישנות, לא אירע נזק כלשהו למי מן הצדדים, שכן בהיעדר חוות דעת, ספק אם הייתה בפני תביעה המצריכה תגובה, ו/או התייחסות יסודית.

לא זו אף זו. התובעים פרטו בתביעתם את עילת התביעה, שעניינה החמצת הממצא החולני בבדיקת הממוגרפיה שנערכה למנוחה בשנת 1998.

בשורה של פסקי דין נקבע:

” חוות דעת רפואית אינה מגדירה את עילת התביעה, אלא מיועדת לתמוך בה מבחינה ראייתית. על כן, הוספה של חוות דעת רפואית בעניין שנכללה לגביו התייחסות בכתב התביעה אינה יוצרת עילה חדשה (עניין התעשייה הצבאית, פיסקה 5)…”. (רע”א 1527/09 מדינת ישראל – משרד הבטחון ואח’ נ’ אחמד אבו עודה) [פורסם בנבו] .

(וכן ראו: ע”א 728/79 קירור אגודה שיתופית חקלאית מרכזית למשקי עמק חפר בע”מ נ’ זייד, פ”ד לד (4) 126; רע”א 4046/09 התעשיה הצבאית לישראל בע”מ נ’ מונסונגו, פורסם בנבו).

כאמור, מבדיקת כתב התביעה עולה, כי עילת התביעה פורטה בו, ואין בצירוף חוות הדעת האמורה במועד בו צורפה משום העלאת עילת תביעה נוספת, ו/או חדשה שלא נכללה בכתב התביעה, ועל כן אין בצירוף חוות הדעת באיחור ולאחר הגשת כתב התביעה כדי לפסול את הגשתה, או לאיין את כתב התביעה.

זה המקום להבהיר ולהדגיש, כי אין מקום להגיש כתב תביעה ללא צירוף חוות דעת רפואית, מקום בו נדרש צירופה, והעובדה שבפועל יש הנוהגים כך, מעוררת מורת רוח רבה, וגוררת הגשת בקשות, תגובות והחלטות, והכל על חשבון זמנו היקר של בית המשפט, ומן הראוי שלא לנהוג כך.

זאת ועוד. אין חולק, כי על פי ההלכה הנוהגת יש להעלות את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, אלא שאינני משוכנעת שתגובתו של נתבע לבקשה להמצאת צווים הינה “ההזדמנות הראשונה” שבה עליו להעלות את טוענת ההתיישנות, שכן ברי, שבשלב זה טרם נבדקו עובדות התביעה על ידי הנתבע, והוא אינו יכול לדעת האם מדובר בתובענה שהוגשה בתום תקופת ההתיישנות, אם לאו.

כל קביעה אחרת תביא למצב בו יעלו הנתבעים טענת התיישנות בלתי מבוססת, כדי שלא להחמיץ את “ההזדמנות בראשונה” להעלותה, דבר שיגרור דיוני סרק, ויסרבל את הדיון ללא כל צורך.

משכך הנני בדעה, כי “ההזדמנות הראשונה” בה מצופה מנתבע להעלות טענת התיישנות היא עם הגשת כתב ההגנה – או לפני כן בנסיבות העניין הספציפי – שאז סביר להניח, כי הנתבע ערך בדיקות ראשוניות של הטענות הכלולות בכתב התביעה שהוגש כנגדו, והוא יכול להעריך האם יש מקום להעלות טענת התיישנות, אם לאו.

למעלה מן הצורך אציין, כי במקרה אשר בפני, חוות הדעת שהוגשה על ידי התובעים בסופו של דבר, הינה חוות דעת של כירורג, היוצאת מתוך הנחה, שאיבחון מחלתה של המנוחה הוחמץ בבדיקת הממוגרפיה שנערכה לה בשנת 1998, ולמעשה אין בפני חוות דעת רפואית מטעם רדיולוג המאשרת הנחה זו. אלא מאי? דומני , כי לצורך הגשת התביעה, די בהערת הרופאה המפענחת אשר ציינה במסגרת הפענוח של בדיקת הממוגרפיה משנת 1999, כי הממצא הממאיר כבר היה בנמצא בשנת 1998.

אמירה זו של הרופאה ניתנת כמובן לסתירה, אלא שדי לתובעים לצרף אמירה זו כבסיס לתביעתם, ואין עליהם להמציא חוות דעת המאשרת עובדה זו.

באם סבור מי מהנתבעים, כי עובדה זו איננה נכונה, יתכבד וימציא חוות דעת סותרת, וכל זמן שלא תומצא חוות דעת כזו, רשאים התובעים לצאת מתוך הנחה, כי עובדת החמצת הגידול הסרטני בשדה של המנוחה בשנת 1998 הינו ראיה העולה מהתיעוד הרפואי של הנתבעים עצמם, בבחינת הודאת בעל דין, שאיננה מצריכה הגשת חוות דעת נוספת של רדיולוג.

נוכח האמור, אינני מוצאת כל פסול באי המצאת חוות דעת בתחום הרדיולוגי.

תביעת העזבון

19. דומני, כי אין מנוס מהמסקנה שתביעת העזבון התיישנה.

אין חולק, כי נזקה של התובעת התגלה, לכל המאוחר במועד גילוי מחלתה בתאריך 30/9/99. משכך המחלוקת הינה בהתייחס למועד גילוי העובדות המהוות את עילת התביעה של העזבון, וביתר דיוק – האם התקיימו התנאים הנדרשים לכלל הגילוי המאוחר המצדיקים את השעיית מירוץ ההתיישנות בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות.

בית המשפט דן בשאלה האם ניתן להחיל את סעיף 8 לחוק ההתיישנות גם על רכיב ההתרשלות, ונקבע:

“דומה, כי עלול לעלות קושי, במקרים מסויימים להגדיר את הגבול בין אותם מקרים בהם מדובר אכן בגילוי מאוחר של רכיב ההתרשלות ובין המקרים בהם מדובר אך בגילוי כי קיימת הזכות המשפטית, אשר אינו מצדיק על פי ההלכה הקיימת את השעיית ההתיישנות (ראו: ע”א 531/89 להבי נ’ הועדה המחוזית לתכנון ולבניה, פ”ד מו (4) 719). אין בכך לדעתי בכדי להכריע את הכף. אמנם חששזה מצדיק יתר זהירות בבחינת המקרה הקונקרטי המצוי לפנינו, אולם לא שוכנעתי כי כה רב הוא, עד כי עלינו לשלול לחלוטין את האפשרות שמוצדקת השעיית מירוץ ההתיישנות, אף במקרה בו העובדה שנעלמה מעיני התובע היא התרשלות המעוול. כך למשל, משנתגלה מסמך לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, ובמסמך זה נחשפת לראשונה וללא שהיו לה ראיות קודמות, התרשלותו של המעוול, דומה כי לא ניתן להשלים עם כך שתיחסם התביעה מפאת התיישנות בלבד.” (ע”א 2387/06 פלונית נ’ טבע פרמצבטיות בע”מ, פורסם בנבו).

משנקבע בפסיקה, כי ניתן להחיל את סעיף 8 לחוק ההתיישנות אף על רכיב ההתרשלות, נשאלת השאלה מהו הרף אליו יצטרך התובע הספציפי להגיע על מנת שיהנה מהשעיית תקופת ההתיישנות בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות.

מלשונו הברורה של הסעיף, כמו גם מהגדרת תכליתו עולה, כי אין די בכך שהתובע יוכיח שלא ידע בפועל על קיומה של הרשלנות נשוא התובענה, אלא עליו להוכיח, כי “אף הזהירות סבירה לא יכול היה לגלותה”. ודוק: בפרשת אודית חזר בית המשפט העליון על ההלכה הנוהגת, לפיה “די איפה בקצה חוט ואין צורך בידיעה מלאה בדבר קיומו של קשר סיבתי”.

אם נשליך את האמור על המקרה אשר בפני, נמצא כי תביעת העזבון התיישנה. במה דברים אמורים? אין חולק, כי למנוחה נודע על מחלתה לכל המאוחר ביום 30/9/99, עת פוענחו ממצאי בדיקת הממוגרפיה. אין גם חולק, כי בפענוח זה נרשם שהממצא החולני היה קיים כבר שנה קודם לכן, וכי ניתן היה לראותו בממצאי בדיקת הממוגרפיה שביצעה המנוחה בשנת 1998. מכאן ברור, כי הרישום בהתייחס לקיומו של הממצא בשנת 1998 היה ללא ספק בידיעתה של המנוחה.

ב”כ התובעים מפנה בתגובתו את בית המשפט לתצהיר שהוגש על ידי האלמן – התובע 1, אשר הצהיר, כי הוא לא ידע על הרישום המצוי בפענוח ממצאי הבדיקה משנת 1999, ואשר ממנו עולה, כי הממצא כבר ניתן היה לצפיה בממצאי בדיקה משנה קודמת, וכי רישום זה נחשף לעיני בני המשפחה לראשונה במהלך איסוף החומר הרפואי לצורך ביסוס חשד בדבר מתן טיפול לקוי למנוחה. אלא מאי? מעיון בתצהיר התובע ניתן ללמוד, כי הוא עצמו לא ידע על הרישום האמור, אולם בהגינותו הוא נמנע מלציין, כי המנוחה לא ידעה על קיומו של הרישום האמור, והיות שהמנוחה היא זו שהייתה מן הסתם בקשר רציף עם הרופאים וקיבלה מהם את התיעוד הרלבנטי לגבי מחלתה, הרי יהיה זה בלתי סביר להסיק שהיא לא ידעה על הרישום האמור, ונראה, כי משיקוליה היא, היא בחרה שלא לשתף את בני משפחתה באינפורמציה זו.

מסקנה זו אף מקבלת חיזוק מתוכנו של סעיף 14 לכתב התביעה, ממנו עולה, כי רק בשלב איסוף החומר לצורך בדיקת קיומה של רשלנות רפואית, התגלה לתובע 1 לראשונה, כי המנוחה ביצעה בדיקת ממוגרפיה גם בשנת 1998, עובדה אשר לא הייתה ידועה לו עד למועד זה.

המסקנה מהאמור הינה, כי המנוחה לא שיתפה את בני משפחתה במצבה הרפואי, ו/או בבדיקות שערכה, ומשכך לא היו התובע 1 ובני המשפחה האחרים מעורים לפרטי פרטים בבדיקות שערכה המנוחה, וממילא לא היו מודעים לתוצאותיהן של אותן בדיקות, למרות שאין כל ספק שלא הייתה כל מניעה לקבל אינפורמציה זאת בזמן אמת, אלא אם המנוחה התנגדה לשתף את בני משפחתה, דבר שאף לא נטען.

20. הנטל להוכיח, כי העזבון לא ידע על הימצאותו של הממצא החולני בממצאי בדיקת הממוגרפיה משנת 1998 ואף בזהירות סבירה לא יכול היה לדעת זאת מוטל על העזבון, אלא שהעובדות כולן מצביעות על כך שהמנוחה ידעה גם ידעה על ממצאי בדיקת הממוגרפיה משנת 1999, ומשכך כאמור, משהוגשה התביעה למעלה משבע שנים לאחר מות המנוחה, הרי שאין כל ספק כי תביעת העזבון התיישנה.

תביעת המיטיבים

21. התובעים מבססים את עילת תביעתם כמיטיבים על סע’ 2 לחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ”ד-1964 (להלן: “חוק להטבת נזקי גוף”), ועותרים לשיפוי בגין “העזרה שהושיטו התובעים למנוחה מאז פרוץ המחלה ועד פטירתה”.

תביעה זו של המיטיבים מוטב היה לו לא הייתה מוגשת משהוגשה, שכן אין בה כל ממש.

במה דברים אמורים? איש מהתובעים אינו זוקף את עצם הופעת מחלתה הקטלנית של המנוחה לחובת מי מהנתבעים, כלומר אין חולק שאין כל קשר סיבתי בין עצם הופעת המחלה לבין התנהלותם של מי מהנתבעים.

טענת הנתבעים הינה לגבי עיכוב באיבחון מחלתה של המנוחה, דבר שגרם לכך ש”תוחלת החיים פחתה” סעיף “סיכום” לחוות הדעת של דר’ שינבאום).

האם טוענים המיטיבים, כי אם לא הייתה פוחתת תוחלת חייה של המנוחה כתוצאה מהאיחור באיבחון, הם לא היו מיטיבים את נזקיה? היו נמנעים מלסעוד אותה? לא היו מושיטים לה עזרה?

ברור שאין זו טענתם של המיטיבים, ומשכך לא ברורה מה עילת התביעה שלהם.

באופן אבסורדי ניתן לטעון, כי דוקא בשל האיחור הלכאורי באיבחון וקיצור תוחלת חייה הלכאורי של המנוחה עקב כך, קוצרה למעשה התקופה בה נאלצו בני משפחת המנוחה לסעוד אותה. מכל מקום ברור, כי העזרה שהושיטו בני משפחת המנוחה למנוחה נבעה מעצם היזקקותה לעזרה זו בשל המחלה הקשה בה לקתה, ו/או בשל אהבתם אליה, ממש כפי שנהוג בכל משפחה נורמטיבית, וזאת ללא כל קשר לשאלת רשלנותם של מי מהנתבעים, ככל שקיימת, ומשכך אין מנוס מדחיית תביעת המיטיבים שהינה משוללת עילה.

תביעת התלוי – האלמן

22. תביעת התלוי לא התיישנה, אולם אין ספק שהוגשה בשיהוי ניכר ביותר, יומיים טרם סיום תקופת ההתיישנות.

ההסבר שניתן בכתב התביעה להגשת התובענה בשיהוי כה ניכר – לאו הסבר הוא, מה עוד שהתלוי הדגיש בכתב התביעה, כי מאז מות רעייתו ניקר בו החשד ששינוי הרכב הטיפול הכימותרפי לא היה יעיל, ולא סייע למנוחה להתגבר על מחלתה.

אם כך – לא ברור מדוע לא בדק התלוי את חשדותיו במשך שבע השנים שחלפו מאז פטירת רעייתו, ומדוע עשה כן רק סמוך מאד לתום תקופת ההתיישנות??

מעבר לצורך אציין, כי חשדו של התלוי בדבר הקשר הסיבתי בין שינו הרכב הטיפול הכימותרפי לבין פטירת אשתו, לא אומת, והתלוי מודה בכך בפה מלא, והיא אף אינה מהווה חלק מעילות התביעה כפי שהוגשה.

נוכח האמור, יש להותיר את תביעת התלוי על כנה.

23. סוף דבר הנני קובעת כדלקמן:

א. תביעת העזבון נדחית בזאת מחמת התיישנות.

ב. תביעת המיטיבים נמחקת בזאת בשל חוסר עילה.

ג. תביעת התלוי תיוותר על כנה.

ניתנה היום, ב’ תמוז תשע”א, 04 יולי 2011, בהעדר הצדדים.

רשלנות רפואית באבחון לימפומה

רשלנות רפואית באבחון לימפומה היונו הנושא המעניין שלהלן.

לימפומה היא גידול סרטני בקשרי הלימפה או במערכת כולה. בעבר היה נהוג לחלק את סוגי הלימפומה ללימפומה מסוג הודג’קין וללימפומה שאינה מסוג הודג’קין. ההבדל העיקרי בין שני הסוגים הוא שלימפומה מסוג הודג’קין מופיע בעיקר בקשרי הלימפה, ואילו לימפומות שאינן הודג’קין יכולות להופיע בכל מקום במערכת הלימפה. שיעור ההחלמה הממוצע מלימפומות עומד על 50 %, אך בלימפומה מסוג הודג’קין ניתן להגיע גם עד ל-90%.

מקרי רשלנות רפואית לימפומה

ישנם תסמינים שונים שיכולים להעיד על חשד למחלת הלימפומה. יחד עם זאת, אין הכוונה לכך שאם מופיעים התסמינים הללו, אזי האדם בהכרח חולה בלימפומה, ואותם תסמינים יכולים להעיד גם על מחלה אחרת.

עילות תביעה בגין רשלנות רפואית לימפומה

• אבחון שגוי, אבחון מאוחר, העדר אבחון של מחלת הלימפומה.

• מעשים ומחדלים רשלניים שהיו יכולים להוביל לחוסר טיפול, השהייתו, או החלטה על ביצוע הליך רפואי בלתי מתאים שיכלו לגרום לתובע נזק גופני או להחמיר את מצב בריאותו הקיים.

• אי לקיחת אנמנזה מפורטת הכוללת גיל, מין (לימפומה מסוג הודג’קין לדוגמא נפוצה יותר אצל גברים), מצב בריאותי, וכן עמידה על התסמינים המתוארים על ידי החולה (חום, הזעת לילה,ירידה במשקל, גרד, או עייפות). כמו כן על הרופא לערוך בדיקה גופנית (התסמין הנפוץ ביותר בלימפומה מסוג הודג’קין לדוגמא היא הגדלה לא כואבת של קשריות הלימפה).

• אי הפניה לביצוע בדיקות כולל בדיקות דם, ובדיקות הדמיה (רנטגן, אולטרה סאונד, CT, ו PET Scan) הדרושות לשם אבחון המחלה.

• רשלנות בפענוח תוצאות הבדיקות האמורות

• רשלנות רפואית בטיפול הכימותרפי

• רשלנות במתן תרופות מבחינת סוג ומינון ומבלי לבדוק את רגישות המטופל לתכשיר

• אי ביצוע מעקב רפואי אחר תוצאות הטיפול והחלמתו של המטופל

• ביצוע הפרוצדורות הרפואיות הנדרשות בחוסר מיומנות ובחוסר מקצועיות תוך הפרת חוברת הזהירות וסטייה מאמות המידה שנקבעו במבחן הרופא הסביר

פסקי דין- פסק דין- רשלנות רפואית- אבחון לימפומה

ת.א 1034/95 מוטיאי נ’ קופת חולים כללית- התובע, בהיותו בן 4, אושפז בבית החולים קפלן בשל חום גבוה ונפיחות בלסת השמאלית שהלכה וגדלה על אף טיפול אנטיביוטי. בעת האשפוז מצבו של התובע היה ירוד ואצל הצוות הרפואי החל לעלות חשש שמדובר בגידול ממאיר מסוג לימפומה. בשל כך ולאור הייעוץ של האונקולוג פרופ’ שטיין הוחל אצל התובע כחמישה ימים לאחר האשפוז, טיפול כימותרפי במקביל לטיפול האנטיביוטי. שלושה ימים לאחר הטיפול הכימותרפי האחרון, הופיעו אצל התובע פירכוסים וקשיי נשימה, הוא איבד את הכרתו ושב אליה לאחר מספר שבועות. בהמשך מצבו השתפר אך התובע נשאר פגוע מבחינה נוירולוגית. לטענת התובעים, הנזקים נגרמו בשל הטיפול הכימותרפי שקיבל התובע. בית המשפט קבע כי לא עלה בידי התובע להוכיח קיומה של רשלנות באבחנה ובטיפול הרפואי שהעניקו הרופאים המטפלים והרופאים היועצים לתובע.

לשאלות בנושא רשלנות רפואית באבחון לימפומה, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון

החלפת מפרק באגן- רשלנות רפואית?

עשו לי ניתוח החלפת מפרק באגן בפרוטזה זמנית וכעבור שנה אמורים לשים פרותזה קבוע, לאחר הניתוח הרופא הרשה לי ללכת אך לא לדרוך על הרגל המנותחת, כאשר הגיע הפיזיותרפיסטית העמידה אותי על הרגליים ואמרה שאני יכול לדרוך על הרגל בתנאי שאלך עם מקל הליכה, ברור כי שמעתי בקולה ולמרות הכאבים הנוראיים השתדלתי כמה שיותר ללכת. כאבים העזים נמשכו חודשיים וחשבתי שכך אמור להיות ואך התעלפתי מהכאב הבלתי נסבל, הגעתי לרופא המטפל בקופת חולים מכבי, הרופא הפנה אותי לצילום , כאשר קיבל את התוצאות הוא היה מופתע לגלות שהפרותזה לגמרי שבורה ותקוע בתוך הרגל בבשר והסביר זאת ע”י כך שאמר שאסור היה בשום פנים ואופן לדרוך על הרגל!, מה שהיה ברור כי זה המקור לכאבים, ולאחר מכן שלח אותי לניתוח חוזר שיתקיים ב 28.10.09, כרגע לא ידוע האם הניתוח יהיה בהחלפת פרותזה זמנית או קבוע וזה תלוי בתוצאות הבדיקות שערכו לי. זה ברור כי הפיזיותרפיסטית לא הדריכה אותי נכון כיצד בדיוק עלי להתנהג לאחר הניתוח והיא המקור לשיברון הפרותזה, איני יכול להסביר את הכאבים הבלתי פוסקים שאני עובר, אני לא יכול לישון בלילות. אני מבקש ממך עזרה, אני לא יכול להמשיך כך..  אם אתה יכול לתת לי הערכה  לתביעה אני מאוד אשמח, וגם להשיב לי האם תוכל לטפל בתיק ומהם התנאים שלך .
בתודה מראש, ולדימיר.
נ.ב האם אתה מטפל בתביעות רשלנות רפואית? אילו פיצויים ניתן לקבל?

רשלנות רפואית באבחון סרטן- אבחון מאוחר של גידול

רשלנות רפואית באבחון סרטן

תביעות רשלנות רפואית רבות מוגשות בגין איחור באבחון של סרטן או אי גילוי גידול ממאיר או שפיר. אם כתוצאה מאותו גילוי מאוחר, חלה התפשטות של מחלת הסרטן או שנוצרו גרורות, קמה לחולה עילה להגשת תביעת רשלנות רפואית.

גידולים ממאירים, או סרטניים, כוללים גם קרצינומה וסרקומה. התפשטות של תאים סרטניים (גרורות) נעשית דרך זרם הדם או תעלות הלימפה, או דרך חללי גוף, וכך נוצרים גידולים משניים באזורים מרוחקים מן הגידול המקורי. לכל גידול ראשוני יש דפוס התנהגות ודפוס התפשטות משלו. הטיפול בסרטן תלוי בסוג הגידול, באתר הגידול הראשוני ובמידת התפשטותו. הטיפולים המקובלים כוללים ניתוח, כימותרפיה או טיפול קרינתי.

להלן מידע כללי אודות גילוי גידולים:

אבחון מוקדם – חלק מהגידולים שכיחים באופן יחסי בכל האוכלוסיה, כך שנהוג לבצע בדיקות סקר בלי קשר לגורמי סיכון מיוחדים, למשל: בדיקת PAP או
ממוגרפיה בנשים, ובדיקת PSA לגילוי מוקדם של סרטן הערמונית בגברים.

גידולים אחרים שכיחים יותר בקבוצות מסוימות, כך שאת בדיקות האיתור עושים בהקפדה יתרה בקבוצות אלו; למשל, תצפית המעי הגס (קולונוסקופיה) באנשים שקרובי משפחה שלהם מדרגה ראשונה לקו בגידול ממאיר זה.

סרטן השד

ממוגרפיה אחת לשנה החל מגיל 40 שנה בדיקה גופנית של השד אחת לשלוש שנים בנשים בנות 40-20 שנה ואחת לשנה בנשים מעל גיל 40 בנשים הנמצאות בסיכון מוגבר לסרטן שד (למשל, סרטן זה בקרובי משפחה מדרגה ראשונה) יש לשקול התחלת ביצוע ממוגרפיה לפני גיל 40 שנה

סרטן הערמונית

בדיקת PSA ובדיקה גופנית (דרך פי הטבעת) אחת לשנה בגברים בני 50 שנה ומעלה או מגיל 45 שנה ומעלה בגברים עם גורמי סיכון (סיפור משפחתי)
אבחון וניטור הטיפול בדיקות הדמיה (רנטגן) מסייעות לאיתור מיקום הגידול וגרורותיו. הבדיקה באמצעותה מאבחנים באופן סופי את סוג הגידול ואת התפשטותו המקומית היא ביופסיה שנעשית בניתוח או בלקיחת רקמה באמצעות מחט. לעיתים ניתן להסתפק בבדיקה של תאים (ציוטולוגיה). במקרה זה נלקחים התאים בדרך כלל באמצעות מזרק, אולם לעיתים מבצעים את הבדיקה ישירות על נוזלי גוף כמו שתן, כיח וכדומה.
ספירת דם, בדיקה כימית של תפקודי הכליות ואנזימי הכבד, וכן רמת המלחים בדם מסייעים לניטור תופעות הלוואי של הטיפול, בעוד בדיקות ספציפיות של
סמני גידול עשויות לנטר את יעילות הטיפול.

סרטן המעי הגס

בדיקת דם סמוי בצואה אחת לשנה החל מגיל 50 שנה צילום עם ניגוד כפול (חוקן בריום מיוחד) אחת לחמש שנים החל מגיל 50 שנה תצפית המעי הגס והחלחולת (קולונוסקופיה) אחת לעשר שנים החל מגיל 50 שנה או בכל מקרה בו אחת הבדיקות הקודמות חיובית יש להתחיל את הבדיקות לגילוי מוקדם של סרטן המעי הגס כאשר יש היסטוריה אישית של דלקת כיבית של המעי הגס, פוליפים של המעי הגס, או סיפור משפחתי של סרטן המעי הגס בקרובים מדרגה ראשונה.

סרטן צוואר הרחם

בדיקת PAP אחת לשנה החל משלוש שנים לאחר קיום יחסי מין בפעם הראשונה או מגיל 21 שנה ואילך בדיקת PAP אחת לשלוש שנים בנשים מגיל 30 שנה ואילך במידה והיו שלוש בדיקות PAP תקינות.

להערכת סיכויי תביעתך, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון המייצגת מאות נפגעי רשלנות רפואית, בטלפון: 0524787850 או במייל: [email protected]

Harvard business school https://dissertationauthors.com/ professor clayton christensen, broadly known as a scholar of disruptive innovation, see this evolution in moocs as an exciting step forward for the concept

רשלנות רפואית באבחון סרטן ומחלות

[wp_is_mobile]

כיצד ניתן לקבל פיצויים משמעותיים בגין איחור באבחון סרטן או מחלות שונות?

סרטן, התקף לב ואירוע מוחי הפכו למכת מדינה ומאות אלפי ישראלים מתמודדים עם מצבים אלו. לאור שכיחותם הגדולה, עולים במקביל גם מקרי רשלנות רפואית בגילויים ותביעות שמוגשות עקב כך.

בד”כ מדובר על מצבים בהם החולה מתלונן בפני הרופא על סימפטומים של כאבים, טשטוש ראיה, הקאות, לחצים וכדומה, אשר צריכים לעורר חשד מצד הרופא לבעיה האמיתית ממנה סובל החולה, אך דבר לא נעשה, לעיתים תוך זלזול של הרופא בתלונות המטופל ואי אמון ועקב כך ישנו איחור באבחון המחלה באופן כזה שנגרם נזק לעיתים בלתי הפיך.

רוצה לדעת מה הסיכויים והשווי של המקרה שלך? ניתן ליצור קשר עכשיו עם עו”ד ענת מולסון המייצגת מאות חולים אשר מחלתם התגלתה באיחור, באמצעות פרטי יצירת הקשר המופיעים בראש העמוד.

איך מגישים תביעת רשלנות רפואית על גילוי מאוחר של מחלה / איחור באבחון סרטן?

תביעות רשלנות רפואית בגין איחור באבחון סרטן או מחלות אחרות, מוגשות כאמור בכמויות אדירות בשנים האחרונות. את התביעה מגישים החולים עצמם שמחלתם התגלתה באיחור, או בני משפחותיהם.

השלבים בהגשת תביעת רשלנות רפואית בגין איחור באבחון סרטן הם:

שלב ראשון– פגישת ייעוץ עם עו”ד לרשלנות רפואית

שלב שני– איסוף כל המסמכים הרפואיים ע”י עורך הדין.

שלב שלישי– העברת המסמכים אל רופא מומחה.

שלב רביעי– במידה והרופא המומחה קובע כי לפי דעתו הייתה רשלנות רפואית, הוא מכין חוות דעת רפואית.

שלב חמישי– עורך הדין מכין כתב תביעה ומצרף אליו את חוות הדעת הרפואית. אם עוה”ד מעריך את תביעת הרשלנות הרפואית בפיצוי נמוך מ- 2.5 מיליון ש”ח, היא תוגש לבית משפט השלום ואם הוא מעריך שהיא שווה למעלה מכך- היא תוגש לבית משפט המחוזי.

שלב שישי– עורך הדין מנהל את התביעה בבית משפט במטרה להשיג פיצויים עבור הלקוח. לעיתים קרובות התביעות מסתיימות בפשרה בסכום מוסכם וראוי בעיני שני הצדדים.

עו”ד ענת מולסון המייצגת מאות חולי סרטן ומחלות אחרות בתביעות רשלנות רפואית, מציינת כי רוב המקרים המוגשים על ידה לבית משפט, מסתיימים בפיצויים שנעים בסדרי גדול של מאות אלפי שקלים ועד מיליונים במקרים של נזק קשה ובלתי הפיך.

לשאלות או להערכת סיכויי תביעתך חינם, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה להלן:

עוד על רשלנות רפואית באבחון סרטן

 

מחלת הסרטן על סוגיה, מהווה את אחד מגורמי התמותה העיקריים כיום, כאשר הסיכוי לשרוד את המחלה תלוי בראש ובראשונה באבחון מוקדם. למרבה הצער, ישנם לא מעט מקרים של רשלנות רפואית בסרטן, אשר הנם תוצאה של אבחון מאוחר של המחלה, דבר המצמצם באופן משמעותי מאוד את סיכויי ההחלמה.

 

אודות מחלת הסרטן

גידול סרטני יכול להתפתח בכל איבר בגוף, כאשר ישנם גידולים שפירים אשר אינם מהווים סכנת חיים, לעומת גידולים ממאירים, אשר ללא טיפול מוקדם, יכולים לגרום לנזקים פיזיים חמורים מאוד ואף למותו של המטופל. בין מחלות הסרטן הנפוצות ניתן למנות את סרטן המעי הגס וסרטן השד, כאשר הטיפולים העיקריים בהם הם הקרנות, טיפולי כימותרפיה וניתוחים.

 

הטיפול במחלת הסרטן נקבע בהתאם לסוג הגידול, גודלו, לשאלה האם ישנן גרורות לגידול, גילו של המטופל, מצבו הבריאותי הכללי וכיו”ב, כאשר המשותף לכל סוגי הסרטן הוא החשיבות של האבחון המוקדם אשר הוא קריטי להישרדות המטופל. אבחון מאוחר של המחלה מקטין באופן ניכר את סיכויי המחלה ולפעמים, למרבה הצער, אף גורם לאובדן הסיכוי להישרדותו של המטופל.

 

רשלנות באבחון

אבחון מוקדם של מחלת הסרטן הוא הכרחי להחלמתו של המטופל ולרוב, ככל שהמחלה מאובחנת בשלב מאוחר יותר, כך קטנים סיכויי ההישרדות. מרבית המקרים של רשלנות רפואית בסרטן, מקורם באבחון מאוחר, אולם חשוב לציין כי גם מתן טיפול לא מתאים והעדר מעקב רפואי ראוי, יכולים גם הם לגרום לנזקים חמורים למטופל ולהוות עילה לרשלנות רפואית, היה וחרגו מסטנדרט הטיפול הסביר. אבחון מחלת הסרטן מתחיל בדרך כלל בתלונות של המטופל על כאבים או תופעות, המעלים חשד כי הוא לוקה בסרטן. במצב מעין זה, נהלי הטיפול המקובל מחייבים הפניית המטופל להמשך בירור, בוודאי במקרים בהם קיימים גורמי סיכון כגון היסטוריה של סרטן במשפחה, גיל, עישון, השמנת יתר וכיו”ב. אי הפניית המטופל לביצוע בדיקות מתאימות, יכול לעכב את אבחון המחלה ולפיכך, לגרום להתפשטות הגידול הסרטני ופגיעה בסיכויי ההחלמה.

 

סרטן המעי הגס

למעי הגס תפקיד חשוב ומרכזי במערכת העיכול ולמרבה הצער, חלק ניכר מן הגידולים הסרטניים מופיעים בו. תסמיני המחלה הם בעיקר כאבי בטן ודם בצואה ואבחונה ייעשה על ידי בדיקת דם לגילוי דם סמוי בצואה ובדיקת קולונוסקופיה. רשלנות באבחון סרטן המעי הגס, מתרחשת כאשר המטופל אינו מופנה לבדיקות הנ”ל ועל כן המחלה אינה מאובחנת בזמן, המטופל אינו זוכה לטיפול ומצבו מחמיר ומדרדר. כמו כן, ישנם מקרים של אבחון שגוי, הנובע למשל מביצוע רשלני של בדיקת קולונוסקופיה, או אי מתן הנחיות מתאימות למטופל כהכנה לבדיקה, דבר המשפיע על תוצאות הבדיקה ולפיכך גורם לאבחון שגוי. כאמור מעלה, רשלנות רפואית בסרטן יכולה לקרות גם כתוצאה מטיפול לא מתאים והעדר מעקב רפואי כנדרש, אולם ניתן לומר כי במרבית המקרים, אבחון מאוחר הוא הגורם לרשלנות רפואית בסרטן והדבר נכון גם באשר לסרטן המעי הגס.

 

סרטן השד

בשונה מכמה וכמה סוגי סרטן, אשר סיכויי ההחלמה מהם קטנים גם באבחון מוקדם, הסיכוי להחלים מסרטן השד עומד על 90% כאשר הוא מאובחן בזמן. הסימפטומים העיקריים של המחלה הם כאבים בשד או בבית השחי, שינוי בגודלו של השד או בצורתו בשל הגידול הסרטני. עם דיווחה של המטופלת, על הופעתם של אחד או יותר מהסימפטומים הללו ובפרט כאשר ישנם גורמי סיכון, יש להפנות את המטופלת לבדיקות המתאימות כגון בדיקת ממוגרפיה, בדיקת אולטרסאונד ובדיקת ביופסיה. מחדל להפנות את המטופלת להמשך בירור רפואי, מעכב את אבחון המחלה ועלול אפוא לפגוע בסיכויי ההחלמה, אשר כאמור מעלה, גבוהים מאוד בעת אבחון מוקדם. רשלנות רפואית בסרטן השד יכולה לבוא לידי ביטוי גם ברשלנות בפענוח הבדיקות השונות ובבחירה לא נכונה של שיטת הטיפול.

 

הגשת תביעה בגין רשלנות רפואית

רשלנות רפואית בסרטן היא מהמקרים המצערים ביותר של עוולה זו, משום פוטנציאל הנזק שבה. אבחון מאוחר של מחלת הסרטן, כמו גם  רשלנות במתן הטיפול, עלולים לפגוע באופן משמעותי בסיכויי ההחלמה מהמחלה ולעיתים למרבה הצער, גם גורמים לאובדן סיכויי ההחלמה ומותו של המטופל. מתי ניתן להגיש תביעה בגין רשלנות רפואית בסרטן? כאשר ניתן להוכיח את שלושת המרכיבים הבאים:

 

  • קיומה של חובת הזהירות והפרתה: לכל איש רפואה קיימת חובת זהירות כלפי מטופליו והפרתה של זו משמעה, חריגה מסטנדרט הטיפול הסביר. כלומר, יש להוכיח כי רופא סביר אחר היה פועל באופן שונה באותן הנסיבות ומונע את הנזקים של המטופל.
  • נזק פיזי ממשי למטופל: התנהגות המטפל גרמה לנזק גופני מהותי למטופל ומדובר בנזק ארוך טווח, אשר לו השלכות משמעותיות על איכות חייו של המטופל.
  • קשר סיבתי: הנזק הנו תוצאה של הפרת חובת הזהירות ולא היה נוצר לולא רשלנות המטפל.

 

לשם הגשת תביעה בגין רשלנות רפואית, יש לפנות למשרד עורכי דין המתמחה בתחום זה ובעל ניסיון מקצועי ספציפי בתביעות רשלנות רפואית בסרטן. הטעם לכך הוא כי ייצוג תובעים בתחום זה דורש, לצד מומחיות משפטית רבה גם את הכרת נבכי המערכת הרפואית ובקיאות ענפה במושגים רפואיים. לכן, אם הנכם סבורים כי יש לכם עילת תביעה, הקפידו לפנות למשרד אשר לו הידע והמומחיות המתאימים.

לשאלות לעו”ד ענת מולסון המייצגת לקוחות רבים עם מקרי איחור באבחון סרטן, ניתן ליצור עימה קשר בטלפון נייד 0524787850 או במייל: [email protected]

[not_mobile]

כיצד ניתן לקבל פיצויים משמעותיים בגין איחור באבחון סרטן או מחלות שונות?

סרטן, התקף לב ואירוע מוחי הפכו למכת מדינה ומאות אלפי ישראלים מתמודדים עם מצבים אלו. לאור שכיחותם הגדולה, עולים במקביל גם מקרי רשלנות רפואית בגילויים ותביעות שמוגשות עקב כך.

בד”כ מדובר על מצבים בהם החולה מתלונן בפני הרופא על סימפטומים של כאבים, טשטוש ראיה, הקאות, לחצים וכדומה, אשר צריכים לעורר חשד מצד הרופא לבעיה האמיתית ממנה סובל החולה, אך דבר לא נעשה, לעיתים תוך זלזול של הרופא בתלונות המטופל ואי אמון ועקב כך ישנו איחור באבחון המחלה באופן כזה שנגרם נזק לעיתים בלתי הפיך.

רוצה לדעת מה הסיכויים והשווי של המקרה שלך? ניתן ליצור קשר עכשיו עם עו”ד ענת מולסון המייצגת מאות חולים אשר מחלתם התגלתה באיחור, באמצעות פרטי יצירת הקשר המופיעים בראש העמוד
.


איך מגישים תביעת רשלנות רפואית על גילוי מאוחר של מחלה / איחור באבחון סרטן?

תביעות רשלנות רפואית בגין איחור באבחון סרטן או מחלות אחרות, מוגשות כאמור בכמויות אדירות בשנים האחרונות. את התביעה מגישים החולים עצמם שמחלתם התגלתה באיחור, או בני משפחותיהם.

השלבים בהגשת תביעת רשלנות רפואית בגין איחור באבחון סרטן הם:

שלב ראשון– פגישת ייעוץ עם עו”ד לרשלנות רפואית

שלב שני– איסוף כל המסמכים הרפואיים ע”י עורך הדין.

שלב שלישי– העברת המסמכים אל רופא מומחה.

שלב רביעי– במידה והרופא המומחה קובע כי לפי דעתו הייתה רשלנות רפואית, הוא מכין חוות דעת רפואית.

שלב חמישי– עורך הדין מכין כתב תביעה ומצרף אליו את חוות הדעת הרפואית. אם עוה”ד מעריך את תביעת הרשלנות הרפואית בפיצוי נמוך מ- 2.5 מיליון ש”ח, היא תוגש לבית משפט השלום ואם הוא מעריך שהיא שווה למעלה מכך- היא תוגש לבית משפט המחוזי.

שלב שישי– עורך הדין מנהל את התביעה בבית משפט במטרה להשיג פיצויים עבור הלקוח. לעיתים קרובות התביעות מסתיימות בפשרה בסכום מוסכם וראוי בעיני שני הצדדים.

עו”ד ענת מולסון המייצגת מאות חולי סרטן ומחלות אחרות בתביעות רשלנות רפואית, מציינת כי רוב המקרים המוגשים על ידה לבית משפט, מסתיימים בפיצויים שנעים בסדרי גדול של מאות אלפי שקלים ועד מיליונים במקרים של נזק קשה ובלתי הפיך.

לשאלות או להערכת סיכויי תביעתך חינם, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה להלן:

רשלנות רפואית באבחון סרטן

 

מחלת הסרטן על סוגיה, מהווה את אחד מגורמי התמותה העיקריים כיום, כאשר הסיכוי לשרוד את המחלה תלוי בראש ובראשונה באבחון מוקדם. למרבה הצער, ישנם לא מעט מקרים של רשלנות רפואית בסרטן, אשר הנם תוצאה של אבחון מאוחר של המחלה, דבר המצמצם באופן משמעותי מאוד את סיכויי ההחלמה.

 

אודות מחלת הסרטן

גידול סרטני יכול להתפתח בכל איבר בגוף, כאשר ישנם גידולים שפירים אשר אינם מהווים סכנת חיים, לעומת גידולים ממאירים, אשר ללא טיפול מוקדם, יכולים לגרום לנזקים פיזיים חמורים מאוד ואף למותו של המטופל. בין מחלות הסרטן הנפוצות ניתן למנות את סרטן המעי הגס וסרטן השד, כאשר הטיפולים העיקריים בהם הם הקרנות, טיפולי כימותרפיה וניתוחים.

 

הטיפול במחלת הסרטן נקבע בהתאם לסוג הגידול, גודלו, לשאלה האם ישנן גרורות לגידול, גילו של המטופל, מצבו הבריאותי הכללי וכיו”ב, כאשר המשותף לכל סוגי הסרטן הוא החשיבות של האבחון המוקדם אשר הוא קריטי להישרדות המטופל. אבחון מאוחר של המחלה מקטין באופן ניכר את סיכויי המחלה ולפעמים, למרבה הצער, אף גורם לאובדן הסיכוי להישרדותו של המטופל.

 

רשלנות באבחון

אבחון מוקדם של מחלת הסרטן הוא הכרחי להחלמתו של המטופל ולרוב, ככל שהמחלה מאובחנת בשלב מאוחר יותר, כך קטנים סיכויי ההישרדות. מרבית המקרים של רשלנות רפואית בסרטן, מקורם באבחון מאוחר, אולם חשוב לציין כי גם מתן טיפול לא מתאים והעדר מעקב רפואי ראוי, יכולים גם הם לגרום לנזקים חמורים למטופל ולהוות עילה לרשלנות רפואית, היה וחרגו מסטנדרט הטיפול הסביר. אבחון מחלת הסרטן מתחיל בדרך כלל בתלונות של המטופל על כאבים או תופעות, המעלים חשד כי הוא לוקה בסרטן. במצב מעין זה, נהלי הטיפול המקובל מחייבים הפניית המטופל להמשך בירור, בוודאי במקרים בהם קיימים גורמי סיכון כגון היסטוריה של סרטן במשפחה, גיל, עישון, השמנת יתר וכיו”ב. אי הפניית המטופל לביצוע בדיקות מתאימות, יכול לעכב את אבחון המחלה ולפיכך, לגרום להתפשטות הגידול הסרטני ופגיעה בסיכויי ההחלמה.

 

סרטן המעי הגס

למעי הגס תפקיד חשוב ומרכזי במערכת העיכול ולמרבה הצער, חלק ניכר מן הגידולים הסרטניים מופיעים בו. תסמיני המחלה הם בעיקר כאבי בטן ודם בצואה ואבחונה ייעשה על ידי בדיקת דם לגילוי דם סמוי בצואה ובדיקת קולונוסקופיה. רשלנות באבחון סרטן המעי הגס, מתרחשת כאשר המטופל אינו מופנה לבדיקות הנ”ל ועל כן המחלה אינה מאובחנת בזמן, המטופל אינו זוכה לטיפול ומצבו מחמיר ומדרדר. כמו כן, ישנם מקרים של אבחון שגוי, הנובע למשל מביצוע רשלני של בדיקת קולונוסקופיה, או אי מתן הנחיות מתאימות למטופל כהכנה לבדיקה, דבר המשפיע על תוצאות הבדיקה ולפיכך גורם לאבחון שגוי. כאמור מעלה, רשלנות רפואית בסרטן יכולה לקרות גם כתוצאה מטיפול לא מתאים והעדר מעקב רפואי כנדרש, אולם ניתן לומר כי במרבית המקרים, אבחון מאוחר הוא הגורם לרשלנות רפואית בסרטן והדבר נכון גם באשר לסרטן המעי הגס.

 

סרטן השד

בשונה מכמה וכמה סוגי סרטן, אשר סיכויי ההחלמה מהם קטנים גם באבחון מוקדם, הסיכוי להחלים מסרטן השד עומד על 90% כאשר הוא מאובחן בזמן. הסימפטומים העיקריים של המחלה הם כאבים בשד או בבית השחי, שינוי בגודלו של השד או בצורתו בשל הגידול הסרטני. עם דיווחה של המטופלת, על הופעתם של אחד או יותר מהסימפטומים הללו ובפרט כאשר ישנם גורמי סיכון, יש להפנות את המטופלת לבדיקות המתאימות כגון בדיקת ממוגרפיה, בדיקת אולטרסאונד ובדיקת ביופסיה. מחדל להפנות את המטופלת להמשך בירור רפואי, מעכב את אבחון המחלה ועלול אפוא לפגוע בסיכויי ההחלמה, אשר כאמור מעלה, גבוהים מאוד בעת אבחון מוקדם. רשלנות רפואית בסרטן השד יכולה לבוא לידי ביטוי גם ברשלנות בפענוח הבדיקות השונות ובבחירה לא נכונה של שיטת הטיפול.

 

הגשת תביעה בגין רשלנות רפואית

רשלנות רפואית בסרטן היא מהמקרים המצערים ביותר של עוולה זו, משום פוטנציאל הנזק שבה. אבחון מאוחר של מחלת הסרטן, כמו גם  רשלנות במתן הטיפול, עלולים לפגוע באופן משמעותי בסיכויי ההחלמה מהמחלה ולעיתים למרבה הצער, גם גורמים לאובדן סיכויי ההחלמה ומותו של המטופל. מתי ניתן להגיש תביעה בגין רשלנות רפואית בסרטן? כאשר ניתן להוכיח את שלושת המרכיבים הבאים:

 

  • קיומה של חובת הזהירות והפרתה: לכל איש רפואה קיימת חובת זהירות כלפי מטופליו והפרתה של זו משמעה, חריגה מסטנדרט הטיפול הסביר. כלומר, יש להוכיח כי רופא סביר אחר היה פועל באופן שונה באותן הנסיבות ומונע את הנזקים של המטופל.
  • נזק פיזי ממשי למטופל: התנהגות המטפל גרמה לנזק גופני מהותי למטופל ומדובר בנזק ארוך טווח, אשר לו השלכות משמעותיות על איכות חייו של המטופל.
  • קשר סיבתי: הנזק הנו תוצאה של הפרת חובת הזהירות ולא היה נוצר לולא רשלנות המטפל.

 

לשם הגשת תביעה בגין רשלנות רפואית, יש לפנות למשרד עורכי דין המתמחה בתחום זה ובעל ניסיון מקצועי ספציפי בתביעות רשלנות רפואית בסרטן. הטעם לכך הוא כי ייצוג תובעים בתחום זה דורש, לצד מומחיות משפטית רבה גם את הכרת נבכי המערכת הרפואית ובקיאות ענפה במושגים רפואיים. לכן, אם הנכם סבורים כי יש לכם עילת תביעה, הקפידו לפנות למשרד אשר לו הידע והמומחיות המתאימים.

 

עוד בנושא: רשלנות רפואית באבחון

 

לשאלות לעו”ד ענת מולסון המייצגת לקוחות רבים עם מקרי איחור באבחון סרטן, ניתן ליצור עימה קשר בטלפון נייד 0524787850 או במייל: [email protected]

[/wp_is_mobile]