לימפומה – רשלנות רפואית

תוכן עניינים

<![CDATA[

לימפומה (Lymphoma) היא גידול (סרטני) של קשרי לימפה או של מערכת הלימפה בכללותה. המחלה נחלקת לשני סוגים עיקריים:

לימפומה של הודג’קין.
לימפומה שאינה מחלת הודג’קין (NHL – Non-Hodgkin’s Lymphoma ).

1 לימפומת הודג’קין
2 לימפומה שאינה הודג’קין – NHL
3 יעילות הטיפול ושרידה

לימפומת הודג’קינס/ הוצ'קין
מחלת הודג’קין מאופיינת בדרך-כלל בהגדלה של קשרי לימפה אחדים, מלווה באיבוד משקל, חום והזעה. יש מקרים בהם המחלה מוגבלת לאזור יחיד, כגון הלוע העליון.

הטיפול בלימפומה הוא בדרך כלל באמצעות כימותרפיה, לעתים מוסיפים טיפול קרינתי. יש שנדרשת התערבות כירורגית אשר במהלכה מוצא קשר הלימפה הנגוע מגוף החולה.

לימפומה שאינה הוצ'קינס- NHL
בעוד לימפומת הודג’קין מופיעה בקשרי הלימפה, לימפומת NHL עלולה להופיע בכל מקום בו נמצאת מערכת הלימפה. ל-NHL סימנים דומים לאלה שבלימפומת הודג’קין. לימפומות NHL הן בדרך כלל קשות ואגרסיביות יותר, ממוינות לשלוש דרגות אגרסיביות המבטאות את האקוטיות וקצב התפתחות המחלה : מדרגה נמוכה (התפתחות במהלך של שנים), דרך דרגה בינונית, ועד להתפתחות קשה (התפתחות בטווח של חודשים).

הלימפוציטים הנגועים מסווגים למחלה של תאי B או תאי T. הטיפול בלימפומה הוא בדרך כלל באמצעות כימותרפיה; לעתים נעזרים בטיפול קרינתי והשתלת מוח עצם. גם בלימפומות NHL נדרשת לפעמים התערבות כירורגית להסרת גידולים מגוף החולה.

בשנים האחרונות פותחה תרופה על בסיס נוגדן כימרי חד-שבטי לטיפול בחולי NHL מטיפוס תאי B. התרופה "ריטוקסימב" (Rituximab) הידועה בשמה המסחרי "מבטרה" (MabThera) מיועדת לתקוף את תאי B בלבד וכך להגביר את יעילות הריפוי תוך הפחתת תופעות לוואי לא רצויות, אך גם לתרופה זו סיכונים משלה. התרופה הוכנסה ב 2005 לסל התרופות בהתוויה של סרטן זה בלבד.

יעילות הטיפול ושרידה
על-פי רוב שיעור ההצלחה של הטיפולים הכימותרפיים במחלת הודג’קין הינו גבוה, ובקרב צעירים שיעורו עולה לעתים על 90 אחוזי ריפוי. בלימפומות NHL, שהן לימפומות אגרסיביות וקשות יותר, שיעורי ההצלחה פחות טובים ושיעורם הממוצע עומד על 50 אחוז.

במחלות סרטן המדד לשרידה הינו מספר האנשים שנותרו בחיים בחלוף חמש/עשר/חמש עשרה שנים למן הגילוי של המחלה בגופם, כשהמדד הרווח יותר הוא מדד "חמש שנים".

שיעור ה"שרידה כעבור חמש שנים" ממחלת לימפומה של הודג’קין הינו גבוה ועומד על מעל 85 אחוז.

שיעור ה"שרידה כעבור חמש שנים" ממחלת לימפומה NHL עומד על כ-50 אחוז בלבד.

 

לשאלות בנושא רשלנות רפואית באבחון לימפומה, ניתן ליצור קשר עם עו"ד ענת מולסון שפרטיה בצד שמאל.

 

להלן פס"ד בנושא רשלנות רפואית באבחון לימפומה:

א 1416/95 ריקה יואב,ריקה אליהו נ’ פרופ’ רמות ברכה,ד"ר אגאי אסתר,מדינת ישראל

בעניין:
1 . ריקה יואב
2 . ריקה אליהו

נ ג ד

1 . פרופ’ רמות ברכה
2 . ד"ר אגאי אסתר
3 . משרד הבריאות- מדינת ישראל

פסק דין

א. מבוא
זוהי תביעה שהגישו התובע 1, ריקה יואב (להלן: "התובע"), ואביו, ריקה אליהו, לתשלום פיצויים בשל רשלנות רפואית שנגרמה לטענתם בטיפול שניתן לתובע ע"י הנתבעים בהיותו קטין. מדובר בתביעה שראשיתה באירועים שהתרחשו לפני למעלה מ- 30 שנה, לאחר שהתובע אושפז לראשונה ביום 23.6.1972 והוא כבן שנה וארבעה חודשים בלבד.

בפתח הדברים יצויין, כי אביו של התובע ליווה את בנו בנאמנות יוצאת דופן במשך כל השנים ועשה מאמצים ראויים לציון על מנת להבריא אותו, ועל מנת לאפשר לו לתפקד בצורה הטובה ביותר בהתחשב במצבו הרפואי.

יחד עם זאת, מעורבותו המוגברת של האב גרמה לעיתים להתנהגות תוקפנית מצדו כלפי הנתבעות ובאי כוחן באולם בית המשפט. התנהגות דומה הופגנה לעתים גם כלפי עורכי הדין שלו שהוחלפו על ידו מספר פעמים לאורך כל ההליכים, ואף פוטרו על ידו באופן מפתיע בהודעה בכתב לביהמ"ש, לאחר הגשת הסיכומים.

התיק הגיע לסיום רק עתה בשל העובדה כי בטרם הגיע התיק לשולחני , הוא עבר גלגולים רבים, בין היתר בשל החלפת שופטים והחלפת ייצוגם של התובעים על ידי עורכי דין שונים. הנתבעים גם הם החליפו יצוג לפני המועד הראשון שנקבע להוכחות, ובמהלך שמיעת הראיות בקשו התובעים להחליף שוב את באי כוחם, דבר שגרם לעיכוב נוסף בשמיעת הראיות.

מן הראוי להתייחס לכך שבתום שלב ההוכחות, לאחר שהוגשו הסיכומים ולאחר שהתובעים פיטרו את באי כוחם, הגישו התובעים בעצמם מספר רב ביותר של בקשות שונות, בין היתר בקשה למתן פס"ד חלקי שיחייב את הנתבעים לשאת בהוצאות טיפולים נוספים, בקשה "שביהמ"ש יאשר כי הציטוטים מתצהירי הנתבעות מדוייקים על מנת לאפשר לתובעים לצרף אישור זה לתלונות שהוגשו על ידו נגד הנתבעות למשטרה וליוהמ"ש", בקשות להגדלת סכום הפיצוי הכספי בגין כאב וסבל, וכן "הודעות" שונות לביהמ"ש על גילוי עובדות המצביעות על מעילה באמון של באי כוחו.
לא הועילו החלטותי שאין מקום להמשיך ולהגיש בקשות נוספות מסוג זה. לכן לא מצאתי לנכון להגיב על בקשות אלה אלא במסגרת פסק הדין.

ב. הרקע העובדתי
1. התובע ששב עם הוריו מהפלגה הופנה ביום 23/06/72 בדחיפות לבית החולים רמב"ם בחיפה. במכתב ההפניה מרופא האוניה נכתב כי במהלך ההפלגה סבל התובע מבלוטות נפוחות בצוואר, שקדים נפוחים והתקפי קוצר נשימה שלוו בכיחלון. רופא האוניה בדק את התובע במהלך ההפלגה והחל במתן טיפול אנטיביוטי. בגיליון האשפוז של בי"ח רמב"ם צוין כי מצבו הכללי של התובע היה בינוני. ניכר היה כי הוא מתקשה בנשימתו, וכי יש לו נשימה ברונכיאלית וסטרידור. כן צויין כי התובע היה באי שקט. בבדיקתו נמצאו בלוטות מוגדלות, בגודל של 3-2 ס"מ בצוואר, בזוויות הלסת ובלוטות קטנות יותר במורד הצוואר.

הממצאים הקליניים שהתגלו בבדיקת התובע, לרבות תשובות הבדיקות שנערכו לו עם הגיעו לבי"ח רמב"ם, העידו כי התובע היה במצב של סכנת חיים, וכפי שהעיד גם דר’ רוזנטל (ע.ה / 6), שהיה הרופא שטיפל בתובע בהגיעו לביה"ח:
"גם היום בדיעבד ולאור ניסיוני אני בהחלט חושב שהילד היה בסכנת חיים. הוא היה במצב כזה שרופא האוניה הוריד אותו מיד מהאוניה והרופא אמר להסיע אותו מייד לרמב"ם… ברגע שהוא כותב שיש כחלון, קושי בנשימה וברונוכוספזמה, זה מדליק נורות אדומות חזקות לכל אחד. לא צריך לפרט למה זה יכול להביא…". (עמ’ 283 לפרוטוקול ש’ 9-8 וכן שורות 21-19).

2. עם הגעתו לבית החולים נערך לתובע צילום חזה בו נמצאו ממצאים המעידים על גוש גידולי גדול במדיאסטינום בעל גבולות ברורים שגרם ללחץ על קנה הנשימה מלפנים ומאחור, ולתפליט פלוריאלי. דר’ רוזנטל העיד כי לתובע נערכה גם בדיקת שיקוף ושט באמצעות בליעת בריום, בדיקה שהדגימה כי הגוש במדיאסטינום דחק את קנה הנשימה ואת הוושט לאחור. נלקח מהתובע נוזל פלוריאלי לבדיקה. נמצאו בו שפע של לימפוציטים שברבים מהם נצפתה איטיפיה ומיטוזות (חלוקת תאים שאינה נראית בלימפוציטים בשלים או במחלות זיהומיות).

כבר מבדיקתו הראשונה של התובע ברמב"ם , משתקף מגיליון האשפוז כי הרופא שבדק את התובע העלה חשש שחסימת קנה הנשימה ממנה סבל התובע, עלולה להתפתח למצב קריטי במהירות, ולכן המליץ להתחיל בטיפול של סטרואידים כדי למנוע את התרחבות החסימה. לאור תמונתו הקלינית של התובע עם קבלתו לבית החולים, והחשד כי מדובר בלימפומה, הוזמן להתייעצות האונוקולוג דר’ כהן, שאישר את הממצאים אליהם הגיעו הרופאים שבדקו את התובע עם קבלתו לבית החולים. גם דר’ כהן המליץ בשלב בו היה הטיפול, כאשר טרם התקבלה אבחנה היסטולוגית או ציטולוגית, לתת טיפול סטרואידי. ביום 23.6.72, הוחל בטיפול תרופתי בסטרואידים בכמות של 20 מ"ג בנוסף לאנטיביוטיקה.

על סמך הבדיקה הציטולוגית חשדו ברמב"ם כי מדובר בסרטן מסוג לימפומה. (עדות דר’ רוזנטל בעמ’ 292 שורה 12).
לאור העובדה שעלה חשד לפיו התובע חלה במחלת הסרטן, הוחלט כעבור 4 ימים של טיפול בסטרואידים, לאחר שנראה שיפור במצבו של התובע, ולאחר שהוסבר להורי התובע כי הבדיקה היחידה שיכולה לאמת או לשלול את האבחנה אליה הגיע הצוות הרפואי, היא עריכ

ת ביופסיה, נלקחה ביום 27.6.82 דגימה מהבלוטה לצורך עריכת הבדיקה.

בהסתמך על מכלול הבדיקות שנערכו לתובע, והתמונה הקלינית שהייתה באותה עת ברמב"ם , אובחן התובע כחולה בלימפומה. לאחר קבלת תשובת הפתולוגיה, התכוון הצוות הרפואי להמשיך ולבצע בדיקות נוספות אולם בשלב זה הוריו של התובע בחרו להעבירו לבית החולים תל השומר הקרוב לאיזור מגוריהם. על כן שוחרר התובע ביום 5.7.72 מבית החולים רמב"ם, והועבר לתל-השומר.
ביום 6.7.72 אושפז התובע לבקשת האב, להמשך בירור וטיפול בבי"ח תל השומר, שהיה באותה תקופה תחת ניהולה של נתבעת 1 – פרופ’ ברכה רמות (ע.ה/ 2).

מגיליון קבלת התובע לתלה"ש עולה כי בפני הרופא עמדו האבחנה ותוצאות הבדיקות שנעשו בבית חולים רמב"ם, והיה ידוע כי התובע הועבר להמשך טיפול. מהמסמכים הרבים שצורפו כראיות בתיק וכן מכתב התביעה המתוקן עולה כי בנוסף לכך, אנמנזה מפורטת לגבי השתלשלות האירועים נלקחה הן מאביו של התובע, שמסר את כל שהיה ידוע לו בכתב ובעל פה, והן מאמו של התובע, שמסרה לרופא פרטים לגבי מצבו הרפואי של התובע בזמן ההפלגה בים.

מסיכום המחלה (ת/21) מיום 10.7.72 עולה כי התמונה הקלינית בקבלת התובע לתל השומר הראתה שהתובע שרוי עדין באי שקט, אך היה כבר ללא כחלון ובמצב כללי בינוני. בבדיקה הגופנית נמצאו בלוטות לימפה קטנות בצוואר ונמוש כבד בגודל של 3 ס"מ. דר’ אגאי העידה בעמ’ 261 לפרוטוקול כי כבד מוגדל כפי שנמוש אצל התובע היה ממצא משמעותי שיכול להעיד על לימפומה. עם הגיעו של התובע לתל השומר בוצע צילום חזה שגם בו נצפה הממצא של הרחבת המדיאסטינום העליון משני צידיו, ממצא שאינו תקין.

נתבעת 2, דר’ אסתר אגאי (ע.ה/ 5), מי שהייתה אז רופאה בכירה במכון ההמטולוגי בבית החולים וציטולוגית בהכשרתה, היא שטיפלה בתובע. מעדותה עולה כי היא קיבלה את כל המסמכים שהובאו מבית חולים רמב"ם, וערכה בדיקה מחודשת למשטחי מח העצם והנוזל הפלוריאלי שנלקחו מהתובע בעת האישפוז ברמב"ם.

ג. טענות הצדדים
3. התובעים טוענים כי הנתבעות התרשלו באבחון המחלה, ובטיפול שניתן לתובע בתל השומר. יצויין כי לתובעים אין טענות לגבי האבחנה ברמב"ם אך הם טוענים כי פרופ’ רמות ודר’ אגאי התרשלו שעה שקבעו שמדובר בלימפומה מסוגLymphoblastic Lymphosarcoma (להלן: "ל"ל"), עוד לפני שקיבלו את תוצאות הביופסיה שנלקחה מהבלוטה ואשר בה לא נמצאו תאים ממאירים. לטענתם, לא נלקחה בחשבון אפשרות לאבחנה אחרת, ולא נבדקה אבחנה מבדלת, כגון מחלה זיהומית או מונונוקלאוזיס.
עוד הם טוענים כי הטיפול אשר ניתן בהתאם לאבחנה זו, כימותרפיה והקרנות היה טיפול שגוי. לטענתם, גם אם האבחנה היתה נכונה אסור היה ליתן לתובע שהיה תינוק הקרנות לגולגולת בשל הסיכון הקיים במתן הקרנות. התובעים טוענים כי ההקרנות גרמו אצל התובע להיווצרות קברנומות במוח (גידולים של כלי דם שפירים) שכתוצאה מהן נגרמה לו נכות לצמיתות, בגינה הם תובעים פיצוי בתובענה זו.

הנתבעים טוענים כי התובע היה תינוק שהגיע במצב של סכנת חיים. לטענתם, האבחנה של המחלה היתה נכונה והתבססה על התמונה הקלינית הכללית של מצבו מאז אושפז ברמב"ם, על הגידול שנצפה בבית החזה, הבלוטות המוגדלות, הכבד המוגדל וכן על תוצאות הבדיקות שהיו בפניהם. העובדה שלא נמצאו תאים ממאירים בביופסיה שנעשתה אין בה כשלעצמה כדי לשלול קיומה של מחלת הלימפומה, שכן כל שאר הממצאים הצביעו על קיומה של לימפומה, והעדר ממצא ממאיר בחתך שנלקח מהקטע הקטן של בלוטת התינוק אינה שוללת עדין קיומה של המחלה. יש לזכור שהביופסיה נלקחה מספר ימים לאחר שהוחל במתן כמות גדולה של סטרואידים. הנתבעים טוענים כי האבחנה של המחלה והטיפול שניתן נעשו על פי הפרוטוקול והידע העדכני שהיה קיים במועד האישפוז. בשעתו לא היה ידוע על סיכון במתן הקרנות וזה היה הטיפול הראוי במצב בו היה התובע. לטענתם, גם היום היה ניתן טיפול דומה במצב בו היה הילד.

ד. הראיות שהובאו על ידי הצדדים:
4. מטעם התובעים בנוסף לתובע – עת/4, ולאביו – עת/5, העידו העדים הבאים: פרופ’ מרטין זקס (עת/1), פתולוג שניהל את המכון הפתולוגי בבית החולים סורוקה, אליו פנה אביו של התובע במאי 1976 לשם בדיקה מחודשת של הביופסיה שהוצאה מבלוטת הלימפה של התובע. דר’ חיים בירן (עת/2), רופא מומחה באונקולוגיה, שעיקר התמחותו הינה בתחום סרטן הריאות וטיפול במבוגרים, הגיש חוו"ד מטעם התובעים. הוא הובא על ידי התובעים להוכחת טענותיהם הרפואיות הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק. פרופ’ ריכנטל (עת/3) הגיש גם הוא חוו"ד מטעם התובעים. הוא חיווה דעתו בשאלת הנכות הנוירולוגית שנותרה לתובע. עוד הביאו התובעים את פרופ’ חיים רינג (עת/6), מומחה בתחום השיקום, שהעיד לעניין צרכיו השוטפים של התובע בחיי היום יום, ולעניין השפעת הנכות הקוגנטיבית על התובע ותפקודו. גב’ לאה יחזקאל (עת/7) שהובאה לעדות במקומה של דר’ מרים חסין, הממונה על סל השירותים במסגרת שירותי בריאות כללית. היא העידה לגבי הטיפולים המגיעים לתובע במסגרת קופת חולים. גב’ מענית שלזינגר (עת/8), עובדת סוציאלית שניהלה את הסיעוד הפרטי בחברת דנאל. היא הובאה לעדות כמומחית לעלויות סיעוד, ומסרה נתונים באשר לעלות העסקת עובד סיעודי ועלות העסקת עוזרת בית.

5. מטעם הנתבעים העיד פרופ’ יעקב רואו (עה/1) מומחה בהמטולוגיה, שהיה בעת מתן חוות דעתו מנהל המכון להמטולוגיה והשתלת מח עצם בבי"ח רמב"ם. העידה נתבעת 1, פרופ’ ברכה רמות (עה/2) מי שניהלה את המערך ההמט

ולוגי בתל השומר במועד אשפוזו של התובע. פרופ’ בר זיו (עה/3), מומחה בתחום הרנטגן המשמש כרופא במכון הרנטגן בבית חולים הדסה עין כרם, העיד לגבי פענוח צילומי הרנטגן, דר’ קנדה (עה/4), מומחה ברפואת ילדים והמטולוגיה, שהיה אחד הרופאים שטיפלו בתובע בבי"ח תל השומר. דר’ אסתר אגאי (עה/5), היא נתבעת 2, שהייתה במועד אשפוזו של התובע בבי"ח תל השומר הרופאה שטיפלה בו. דר’ רוזנטל (עה/6), שהיה הרופא הראשון שטיפל בתובע לאחר שאושפז בבית חולים רמב"ם. דר’ לנגר (עה/7), מומחה בתחום השיקום. דר’ ליה אוסלנדר (עה/8), פתולוגית מבית חולים רמב"ם, אשר בדקה את הביופסיה שנלקחה מבלוטת הלימפה של התובע, מר צבי נתן (עה/9), מנכ"ל חברת "נתן" לשירותי סיעוד שהובא לעדות לעניין עלויות שירותי סיעוד ועזרה, ומר גדעון האס (עה/10), מנהל משרד לשירותי שיקום והערכות סוציאליות, הובא לעדות בעקבות חוות דעת שנתן באשר למצבו של התובע.

ה. מצבו של התובע עם הגיעו לביה"ח
6. התובעים טוענים כי המומחים מטעם הנתבעות ניסו לשוות לסיכומי המחלה נופך של "סכנת חיים", ואין זה אלא בבחינת תרחישים היפותטיים ומסקנות חסרות בסיס, וכי לו אכן היה התובע במצב של סכנת חיים כפי שפרש זאת פרופ’ יעקב רואו (עה/1), בעדותו, הרי שהדבר היה צריך להופיע ברישומי גיליון האשפוז באופן מפורש. לטענתם, הבסיס לטענה שמדובר היה במצב של סכנת חיים בא לידי ביטוי רק בממצאים "המשופרים" שהוספו על ידי עדי הנתבעת ובציטוט הסלקטיבי שבחרו לעשות ממסמכי האשפוז שהיו מצויים בפניהם בעת כתיבת חוות הדעת והתצהירים.

ואולם לא כך הם פני הדברים. מסיכום המחלה מבי"ח רמב"ם עולה תמונה של תינוק בן 16 חודשים שהגיע במצב של כיחלון, עם קשיי נשימה עם חום גבוה, כאשר רופא האוניה במכתב ההפניה שלו ציין במפורש כי מדובר בהפניה דחופה.

יפים לענין זה דבריו של פרופ’ רואו שהדגיש את הלבטים שעובר הצוות הרפואי כאשר הוא חושד שמדובר בחולה שלקה בלימפומה, וכך הוא העיד בעמ’ 177 לפרוטוקול:
"ת. אני חייב להגיד פה מילה. יש פה עלבון כל כך גדול פה. אין לך מושג, אין דבר יותר רציני מאשר לאותה החלטה לטפל בחולה חולה בלוקמיה, אין לך מושג עד כמה דואגים, לא ישנים, לחשוב להתחיל לטפל בלוקמיה חריפה מבלי שזה יהיה רציני, מעליבים את כל המערכת, קיבלו החלטה, הם מבינים, ועוד איך זה רציני…"

חוות דעתו של פרופ’ רואו עסקה באבחנת המחלה בשני בתי החולים וסבירותה. העד נחקר בבית המשפט שעות ארוכות ועדותו הייתה אמינה ומשכנעת. התרשמתי מכך שבפני המומחה עמדו כל המסמכים הרפואיים. הוא בדק בעצמו חלק מהמשטחים, כך שקביעותיו התבססו על ממצאים אותם בחן ומצא בעצמו.

השתכנעתי מעדותה של פרופ’ רמות בענין זה, שהייתה מבכירי האונקולוגיות בארץ באותה תקופה, כי מסיכום המחלה ניתן לקבוע כי התובע היה נתון בסכנת חיים בעיקר בשל גילו הצעיר. מקובל עלי שגם כאשר חולה מצוי בסכנת חיים הרופאים אינם נוהגים לציין עובדה זו בסיכום המחלה, וטוב שכך. די בכך שהם מציינים את הממצאים ומצבו הקליני של החולה. כפי שהעידה פרופ’ רמות העידה כבר מקריאת תיאור האשפוז המפורט ברמב"ם, ניתן היה לקבוע בצורה אחראית ושקולה כי הילד חולה בלימפומה, והדגישה כי המצב בו הגיע הילד לבית החולים מהווה בשפה המקצועית "מצב חירום":
"ש. כשהקראת את התיאור מרמב"ם, אמרת אני רק מלקרוא את זה קובעת שהאבחנה של ל.ל. הייתה ראויה.
ת. נכון.
ש. האם זה נראה לך אחראי?
ת. בהחלט כן. אל תלמדי אותי על אחריות.
ש. את אומרת שאם ב 6.7 היית רואה את האבחנה הזו, היית קובעת ישר שהילד חולה בל.ל?
ת. אין לי שום ספק אמרתי לך את זה 3 פעמים ואת לא תשני את דעתי.

ת. אמרתי למה הדגשתי את מה שהייתי עושה גם היום. יש ברפואה מה שנקרא חירום. גוש שנמצא בעמוד השדרה שלוחץ על חוט השידרה הוא חירום. גוש שנמצא על המדיאסטינום, שלוחץ על הטרכיה ועוד יותר על האזופקוס…" (עמ’ 219 לפרוטוקול).

אין חולק כי התובע הגיע לתל השומר אחרי שבועיים של טיפול בסטרואידים שניתנו בעת האישפוז ברמב"ם, דבר שהביא לשיפור במצבו הבריאותי, ולשיפור התמונה הקלינית. חלה התכווצות של הגידול במדיאסטינום, וניתן לקבוע שלאחר הטיפול שניתן הוא לא היה עוד בסכנת חיים מיידית. מדובר היה בכמות גדולה ביותר של סטרואידים שניתנה לו, ואשר כפי שהעידו המומחים גרם לכיווץ הגידול שאובחן, ושיפר את מצבו החמור. יחד עם זאת, לאור אבחנת המחלה התובע היה עדיין במצב של סכנת חיים ממשית, זאת בשל הממצאים שאישרו את האבחנה שנעשתה בבית חולים רמב"ם. העיד לעניין זה פרופ’ רואו בעמ’ 148-147 לפרוטוקול:
"ש. כך שגם יהיה נכון לומר, שהתובע עדיין מאושפז ברמב"ם, יוצא מהסיווג של סכנת חיים?
ת. במצב של סכנת חיים מיידית. במצב של לוקמיה או לימפומה או לימפובלסטיק, הוא עדיין בסכנה, אבל לא בסכנת חיים מיידית.

ת. הסימנים הקליניים לא נעלמו, משום שהיה בצילום גוש גדול. אין אבחנות מבדלות פה, אחרי שהוא הגיב לסטרואידים אני לא יודע על אבחנה מבדלת, הוא יצא מסכנת חיים מיידית, אבל עדיין עם גוש גדול ועם אבחנה של לימפומה הוא בסכנת חיים…"

בהסתמך על האמור לעיל, וגם על חוות דעתו של פרופ’ רואו שעמד על דעתו כי האבחנה הכי מתקבלת על הדעת לאור כל הממצאים שהיו בפני הצוות הרפואי, היא לימפומה או לוקמיה שניתן להבדיל ביניהן באמצעות בדיקת דם היקפית או בדיקת מח עצם. עדותו היתה אמינה והיא מהווה חיזוק נוסף לדבריהם של הנתבעות שהיו אמינות בי]
]>

להערכת סיכויי ושווי תביעתך ללא התחייבות יש למלא את הפרטים הבאים או לחייג 8517*

שיתוף

עו״ד ענת מולסון

בעלת תואר ראשון במשפטים. עוסקת בתחום רשלנות רפואית מעל 25 שנים. מרצה בכנסים בתחום הרשלנות הרפואית. בוגרת השתלמות ברפואה למשפטנים באונ' ת"א. חברת האגודה לזכויות החולה. שותפה במשרד נבו מולסון העוסק בתחום הרשלנות הרפואית בלבד. רוב המקרים בהם מטפלת הם רשלנות בזמן הריון, לידה, ניתוחים ואבחון מחלות. לא גובה שכר טרחה מראש, אלא רק בסוף התביעה ורק אם זוכה. השיגה פיצויים של מאות מיליוני שקלים ללקוחותיה.

להערכת סיכויי ושווי תביעתך ללא התחייבות ע"י עו"ד ענת מולסון, יש למלא את הפרטים הבאים או להשאיר לה הודעה בטלפון 8517*

עשוי לעניין אתכם