רשלנות חדר יולדות- רשלנות רפואית מחלקת יולדות

תביעה המוערכת בעשרה מיליון ש”ח הוגשה הבוקר לבית המשפט המחוזי בת”א. עניינה של התביעה ברשלנות רפואית קשה ובלתי נתפסת אשר ארעה במחלקת היולדות של בית החולים “הדסה הר הצופים” בירושלים ואשר כתוצאה ממנה הסתיים הריונם של התובעים בטרגדיה, זאת לאחר 10 שנים של ניסיונות חוזרים ונשנים להרות.

התובעת סבלה מרעלת הריון קשה בעקבותיה אושפזה בהדסה. חרף סימנים ברורים וזועקים אשר הצביעו על התדרדרות הולכת וגוברת במצבה של התובעת, לרבות ערכי לחץ דם גבוהים בצורה קיצונית, חלבון רב בשתן, כאבי בטן וראש עזים, הקאות וטשטוש, ללא התייחסות ראויה במשך 5 ימי אשפוז אצל הנתבעת, וזאת עד למותו של העובר בבטן אמו. התובעת 1 הובהלה לטיפול נמרץ מייד לאחר הלידה כתוצאה מקריסת מערכות מוחלטת של גופה ומאז סובלת מנכות גבוהה כתוצאה ממאורעות הלידה.

מומחה לגניקולוגיה ומיילדות בדק את התיעוד הרפואי הרלבנטי בעניינה של התובעת וקבע בחוות דעתו, בין היתר, כדלקמן:

א.         מבחינה רפואית סבלה התובעת נכון לארועי הלידה בשנת 2006 וגם כיום, מעודף משקל, מיתר לחץ דם כרוני [קל עד בינוני] ומקרישיות יתר [תרומבופיליה]. בעת הלידה הייתה התובעת בת 42. כל אחד מגורמים אלו בנפרד, וכמובן שביחד, הפך את ההריון להריון בסיכון.

ב.         עברה המיילדותי של התובעת כלל 2 הריונות אשר נסתיימו ברעלת הריון וניתוח קיסרי דחוף, וההריון נשוא התביעה הושג לאחר 10 שנים של ניסיונות להרות, מה שהפך את ההריון גם ליקר במיוחד.

ג.          מהשבוע ה-25 להריון, ועד לסיום ההריון במות העובר בשבוע ה-31 להריון חלה החמרה הדרגתית במצב התובעת ומעבר מיתר לחץ דם כרוני בהריון, למצב של התפתחות רעלת הריון.

ד.         כאשר הגיעה התובעת למיון בית החולים הדסה עין כרם ביום 16/8/06 היא הייתה במצב של רעלת הריון חמורה לרבות כאבי ראש, כאב ברום הבטן, לחצי דם גבוהים, חלבון בשתן, בצקות והרגשה כללית רעה.

ה.         בשלב זה ולאור עברה המיילדותי, חובה היתה לדאוג לסיום ההריון בהקדם. ואכן בבית החולים הדסה עין כרם הייתה תחושת חרום שכן הוחל מייד בטיפול להבשלת ראות העובר ובגלל בעיית מקום בפגייה הופנתה להדסה הר הצופים, כאשר אין כמעט ספק לגבי הכוונה להביא ליילוד בהקדם ובמיידי של העובר.

ו.          אלא שבבית החולים הדסה הר הצופים הוחלט באופן לא ברור להשהות את יילוד התובעת. אומנם נכון הוא שיש מקרים בהם לגיטימי שלא להתערב מייד ולהבשיל תחילה את ראות העובר בסטרואידים ואולם השתהות כזאת הייתה מוצדקת לכל היותר למשך 2 יממות עד להשגת בשלות הראות, וגם אז, תוך בצוע דיון אחראי ושקילת המצב הרפואי לאשורו. בתום 2 יממות אלו חובה הייתה לסיים את ההריון.

ז.          ביום 19/8/06 לאחר 3 יממות של טיפול במגנזניום ובתום הטיפול להבשלת ראות העובר, לחץ הדם של התובעת היה עדיין גבוה מאוד [180/100] ואז וודאי ובוודאי הייתה חובה לסיים את ההריון. אלא שלא זאת שהתובעת לא הועברה לניתוח, אלא שהוחלט ללא כל הסבר ברשומה, להפסיק את מתן המגנזיום.

ח.         לא הייתה כל סיבה הגיונית להמשיך את ההריון בשלב זה. גם מצב העובר היה תקין בשלב זה. מדובר היה בהערכת משקל של 1,470 גרם, בסוף שבוע 30 להריון ולאחר מתן סטרואידים להבשלת הראות במשך 3 ימים. בפגייה מודרנית סיכוייו של עובר כזה לשרוד לו יולד בשלב זה שאפו ל-100%.

ט.         על פי הספרות הרפואית, אין לנהל בגישה שמרנית מצבי רעלת חמורה שבהם לחץ הדם לא מגיב לטיפול וקיימים כאבי ראש וכאב בטן. לתובעת היו גם  גורמי סיכון נוספים רבים [גיל, משקל, יתר לחץ דם ותרומבופיליה] ולפיכך צריך היה לנקוט משנה זהירות בהשהיית סיום ההריון שלא לומר לוותר לחלוטין על הגישה השמרנית ולאחר טיפול בסטרואידים, לנתח את התובעת לאלתר.

י.          ברשומה הרפואית אין כל רמז לדיון רפואי על מצבה של התובעת או תוכנית פעולה מוגדרת בלוח זמנים אשר ישקף את מודעות הצוות הרפואי לרמת הסיכון בהריון. אפילו כאשר הייתה החמרה בולטת במצב ביום 21/8/06 כאשר הופיעו כאבי הבטן הקשים ואי השקט של התובעת, אין כל ביטוי ברשומה לתחושת דחיפות ולא ננקטה גישת חרום אקטיבית וסיום בניתוח בהול.

יא.        הסיום העגום של ההריון הינו תוצאה של שאננות ואי עשייה רשלנית, בניגוד גמור למה שהתחייב מנתוני התמונה הרפואית כולה.

יש להדגיש כי בגילה הנוכחי [45] עם מחלות הרקע מהן היא סובלת וההסטוריה המיילדותית, חייבת התובעת להימנע מכל הריון נוסף אשר יהווה סכנה לחייה.

מומחה בתחום הפסיכיאטריה, בדק את התובעת וקבע:

“סדרת הארועים הטראומתיים ואובדן ההריון היקר והתינוקת הכה מיוחלת, הותירו צלקת מתמשכת בהווייתה הפנימית של הנבדקת. היא מתארת מחשבות חודרניות חוזרות ונשנות המשחזרות את ארועי הדחק הקשים שחוותה עד לאובדן ההריון היקר..היא מתארת תחושות דיכאוניות מתמשכות.. מתארת הפרעות מתמשכות בשינה, מרבה להקיץ בלילה, ולעיתים פוקדים אותה חלומות בעלי אופי מסייט..מבינה שסיכוייה להרות פעם נוספת הינם קלושים ביותר וכרוכים בסיכון גבוה לחייה..מתארת פגיעה ליבינידלית עם צמצום מהותי בקשר האינטימי עם בעלה..בהמשך אף פיתחה כאבים מפושטים בגופה ואובחנה כסובלת מפיברומיאלגיה שמוסיפה מימד נוסף למוגבלותה ולפגימה באיכות חייה..במהלך הבדיקה הרבתה לבכות. מתארת בכאב ובהתרגשות את מסכת הסבל הגופני והנפשי שחוותה במהלך ההריון וניכר ששרויה עדיין באבל מתמשך ולא מעובד דיו.. האפקט בעל אופי דיספורי שלט, תואם ולא מתגוונן..החשיבה בעלת מאפיינים דכאוניים עם גישה פסימית להווה ולעתיד..במישור הקוגנטיבי ניכרת פגימה בדרגה קלה עד בינונית בקשב..ניתן להתרשם מהתפתחות תגובתית של הפרעה נפשית משולבת עם תסמינים בתר חבלתיים ותגובת אבל מתמשכת וכואבת על אובדן הריון יקר וגם אובדן היכולת להרות בהמשך. ניתן להתרשם ממצוקה נפשית מתמשכת..”.

המומחה העריך את נכותה של התובעת בשיעור של 20% בהתאם לסעיף 34ג’ לתקנות הביטוח הלאומי. כן קובע פרופ’ קוטלר כי התובעת זקוקה להמשך התערבות פסיכולוגית למשך שנה לפחות בתדירות של אחת לשבוע.

מומחה לרפואה פנימית וריאומטולוגיה, קובע בחוות דעתו כדלקמן:

א.         לאחר הארועים הטראומתיים אשר הסתיימו במותו של העובר ומאז, סובלת התובעת מכאבי שרירים קשים וקישיון, מעייפות כרונית, ממצב רוח ירוד ודכאון, מקשיי ריכוז וזכרון וקצב תגובה איטי.

ב.         פיברומיאלגיה הינה תסמונת המאופיינת בכאבי שרירים כרונים מפושטים, קישיון, הפרעות בשינה ועייפות וכן המצאות נקודות רגישות כואבות בפיזור סימטרי ומפושט בגוף.

ג.          בהתאם לספרות הרפואית, כדי לאבחן אדם כחולה בפיברומיאלגיה נדרשים 2 תנאים מצטברים, המשכות הכאבים המפושטים בכל הגוף למשך 3 חודשים לפחות ותוצאה חיובית בבדיקת אותן הנקודות הרגישות בגוף לחולי פיברומיאלגיה [כאשר נדרש כי לפחות ב 11 נקודות מתוך 18 נקודות אפשריות תימצא תגובה רגישה].

ד.         אצל התובעת נמצאה רגישות בבדיקה קלינית אשר בוצעה על ידי פרופ’ בוסקילה ב- 18 מתוך 18 הנקודות האפשריות הרגישות מה שמהווה הוכחה ברורה כי התובעת חולה במחלת הפיברומיאלגיה.

ה.         בספרות הרפואית נמצא כי טראומה נפשית ומתח הם גורמים מרכזיים אפשריים להתפרצות פיברומיאלגיה. נמצא גם כי רבים הסובלים מתסמונות נפשיות כגון פוסט טראומה, סובלים במקביל גם מפיברומיאלגיה.

ו.          התובעת עברה טראומה קשה בעקבותיה פיתחה הפרעה נפשית משולבת עם פיברומיאלגיה וישנו קשר סיבתי ברור בין הארועים הטראגיים אותם חוותה התובעת לבין התפרצות המחלה בגופה של התובעת.

המומחה קובע כי נכותה של התובעת הינה בשיעור של 20% בהתאם לסעיף 35(1)ג’ לתקנות הביטוח הלאומי.