רשלנות רפואית חדר מיון- בחדר מיון- במיון

רשלנות רפואית במיון / בחדר מיון הינה נושא תקשורתי מאד לאחרונה.

חלק גדול מכל תביעות רשלנות רפואית הידועות לנו, מקורן ב רשלנות רפואית בחדר מיון.

לעיתים מגיעים אל חדר המיון חולים במצב רפואי קשה שדורש טיפול מהיר. חולים מחוסרי הכרה אינם יכולים לספק לצוות הרפואי פרטים אודות ההיסטוריה הרפואית שלהם, אלרגיות ורגישויות לתרופות, וסוג הדם. צוות חדר המיון מסוגל לטפל במצבים קריטיים גם בהמצא מעט מידע חיוני שכזה. הצוות נדרש, בנוסף, לתקשר עם צוותים רפואיים מחוץ לבית החולים כגון פראמדיקים וחובשים. אלו משתמשים לעתים בציוד מיוחד אותו לא מכירים רוב הרופאים. רופאי חדר המיון מתמחים בשימוש בציוד זה. כמו כן, הרופאים מתמחים בהסרת ציוד מיוחד כגון חוסם עורקים ולוח לקיבוע עצמות, פעולות הדורשות הפעלת פרוצדורות מיוחדות. בשל כך, ומסיבות נוספות, יכולים היום רופאים להתמחות ברפואת חירום ולהיות מועסקים בחדרי המיון.

עם הגעת המטופל אל חדר המיון, הוא עובר מיון ראשוני הכולל בדיקת סימנים חיוניים על ידי האחות הממיינת, ביניהם לחץ דם, דופק, חום, רמת הכאב, תיאור המחלה מפי החולה או המלווה ומכתב הפניה מהרופא אם בנמצא. סדר הקבלה והטיפול בפונים נקבעים על פי דרגת הדחיפות והחומרה של הבעיה הרפואית ולא בהכרח על פי סדר הגעתם. חולים ברמת דחיפות גבוהה, יטופלו על ידי רופא בעדיפות על חולים עם סימפטומים פחות חמורים. לאחר המיון והטיפול הראשוניים, החולים מועברים לאחד האזורים בתוך המחלקה, מאושפזים באחת ממחלקות בית החולים, מועברים לחדר הניתוח, מועברים לבית חולים אחר מסיבות שונות או משוחררים לביתם.

הצוות הרפואי בחדר המיון כולל בדרך כלל רופאים מומחים, רופאים מתמחים ואחיות שעברו הכשרה מיוחדת ברפואה דחופה. כמו כן נמצאים בחדר המיון טכנאים רפואיים המפעילים את המיכשור המגוון, עובדי כח עזר (סניטרים), ואנשי צוות נוספים שעוזרים לתמוך בבני משפחתם של החולים. רוב חדרי המיון פועלים 24 שעות ביממה, ברם בשעות הערב והלילה הם עובדים במתכונת כח אדם מצומצמת.

אם הטיפול אשר ניתן לחולה בחדר מיון לא עמד בדרישה המצופה מרפואה סבירה, ניתן לשקול הגשת תביעת רשלנות רפואית של חדר מיון. לשם כך יש לקבל חוות דעת רפואית של מומחה לרפואה דחופה אשר יפרט מה היו הכשלים בחדר מיון ומהו הנזק שנגרם בעקבותיהם.

לשאלות או ליעוץ ראשוני בנושא רשלנות רפואית של חדר מיון /רשלנות בחדר מיון, ניתן ליצור קשר עם עו”ד ענת מולסון שפרטיה משמאל.

להלן פסק דין בנושא רשלנות רפואית בחדר מיון/ רשלנות רפואית של חדר מיון:

א 17337/01 עאהד מוסלמאני נ’ בית החולים הכללי על שם ד”ר הלל יפה1
בתי המשפטא 017337/01
בית משפט השלום חיפה
27/11/2005
תאריך:
כב’ השופטת אריקה פריאלעאהד מוסלמאני– נ ג ד –
1. בית החולים הכללי על שם ד”ר הלל יפה
2. מדינת ישראל/ משרד הבריאות– נ ג ד –מסלמאני שריףהצד השלישיע”י ב”כ עו”ד
פסק דין
כללי
1. במועד הרלוונטי לתובענה עבד התובע כפועל בניין. במהלך עבודתו אירעה תאונה בעטייה נגרם לו חתך בידו הימנית באזור אצבעות IV ו-V. ממקום התאונה פנה למרפאת קופת חולים ומשם הופנה לחדר המיון של בית חולים הלל יפה בחדרה (להלן: בית החולים), שם קיבל טיפול רפואי. לטענת התובע התרשלו רופאי חדר המיון בבדיקה שעה שלא אבחנו נכונה את מצבו ולא הבחינו בקרע בגידים המכופפים של אצבעות אלו. כתוצאה מרשלנותם נותר בעל נכות צמיתה בשיעור גבוה.על כן הגיש תובענה זו נגד בית החולים ונגד מדינת ישראל.העובדות
2. התובע, יליד 1961, עבד במועד הרלוונטי לתובענה בתור פועל בניין אצל דודו מוסלמאני שריף (להלן: שריף). ביום 14.8.94 בשעה 16.30 בערך, עבד התובע באתר בנייה בכפר קרע. במהלך העבודה נחתך בידו הימנית מרשת חדה שנמצאה באתר הבנייה.3. ממקום התאונה פנה למרפאת קופת חולים בכפר קרע, שם אובחן חתך בכף יד ימין בקרבת שתי אצבעות. בטופס ההפנייה צוין “חתך עמוק” והופנה לקבלת טיפול לחדר המיון (ראה מוצג ת/1; זיהוי האצבעות שנפגעו לא ברור במסמך. אין חולק כי האצבעות שנפגעו הן IV ו-V).
4. התובע פנה לחדר המיון של בית חולים הלל יפה בחדרה, שם אובחן “חתך בכף יד ימין באורך כ-4 ס”מ, אינו מגיע לשריר. אספקט אולנרי. תנועות האצבעות – תקינות, ללא חוסר תחושתי, כח באצבעות 5-4 – תקין, תנועות אצבעות 5-4 מימין – מלאות ותקינות” (ראה מוצג ת/3). נעשו חיטוי, תפירה, חבישה והיד הושמה בסד גבס. התובע שוחרר בהמלצת המשך מעקב אצל הרופא המטפל תוך הנחיות לחבישה וחיטוי יומיומי; הוצאת התפרים בעוד עשרה ימים ואיסור הרטבה למשך שלושה ימים. כן ניתן לתובע טיפול תרופתי.5. בחדר המיון טיפלו בתובע ד”ר גרוס וד”ר שטרית. לפי עדות התובע, האחרון היה רופא מומחה ואילו הראשון “מתלמד”.6. לא הוצג תיקו הרפואי של התובע בקופת חולים ויש להניח כי תהליך הריפוי עבר ללא סיבוכים. ביום 13.9.94 ביקר התובע אצל רופא קופת חולים, אשר הפנה אותו שוב לחדר המיון וציין כי “הנ”ל עם קרע של הגידים המכופפים. הנ”ל לא יודע מהות הפגיעה על כן נא לקבלו מחדש לבדיקה ולניתוח. עדיין בזמן של תפירה end e end (ראה מוצג ת/2).7. באותו יום התקבל התובע לחדר המיון של בית חולים, שם נבדק על ידי ד”ר שטרית. ממסמך חדר המיון עולה, כי התובע ביקר במרפאת בית החולים ביום 9.9.94, אז אובחנה ירידה תחושתית באצבעות IV ו-V והוצע לו ניתוח. לפי רישום בחדר המיון מיום 13.9.94 (מוצג ת/4) “אז” דהיינו ביום 9.9.94 לא היה התובע מעונין בניתוח ואילו באותו ביקור הסכים לכך ברם ביקש לדחותו בחודש ימים עקב אירוע משפחתי.8. לעניין הניתוח טוען כיום התובע כי בשום שלב לפני ה-13.9.94 לא הוצע לו לעבור ניתוח ואילו באותו יום היה מוכן לניתוח מיידי ואף התייצב לבית החולים בצום. התובע אמנם לא העלה בכתב התביעה טענה בעניין זה ולא ייחס לנתבעים רשלנות עקב אי ביצוע ניתוח ברם משהובאו ראיות בעניין, ללא מחאה מצד הנתבעים, יש להתייחס גם לטענה זו שהיא בבחינת הרחבת חזית לה לא התנגדו הנתבעים מבעוד מועד.אם כי לא נשמעה עדותו של ד”ר שטרית, בחרתי להעדיף את גרסתו על פני גרסת התובע.ראשית, תעודת חדר המיון (מוצג ת/4) הוגש כראיה על ידי התובע, ללא הסתייגות מצדו.שנית, תעודת חדר המיון נרשמה שעה שלא היה מקום לחשש פן תוגש תביעה משפטית נגד בית החולים, כך שאין סיבה לפקפק באמינותה.שלישית, סביר להניח כי ביום 9.9.94 בעת ביקור התובע בבית החולים נרשם מסמך רפואי, שהיה בהישג ידו של התובע, שלא הגישו כראיה, אף כי היה מעונין לסתור את הרישום במסמך רפואי אחר שהוגש על ידו כראיה (על תוצאות אי-הבאת ראיה חיונית הנמצאת בהישג ידו של בעל דין ראה ע”א 27/91 שמעון קבלו נגד ק’ שמעון עבודות מתכת בע”מ, פ”ד מט (1), 450).רביעית, לפי עדותו הגיע התובע לבית החולים בצום, מוכן לניתוח. גרסה זו אינה סבירה כלל ועיקר, שהרי ביום בו הגיע לבית חולים (ה-13.9.94) ביקר אצל רופא קופת חולים, שהפנה אותו לחדר המיון, שם נתקבל בשעה 13.19. הכיצד ידע התובע עוד בבוקרו של יום כי רופא קופת חולים יפנה אותו לניתוח בבית חולים ושמר על צום באותו יום? מה גם שסוג הניתוח לא היה בעל דחיפות כזו בגינו ישנה בית החולים את סדרי בראשית ויבצע ניתוח בלתי מתוכנן;
חמישית, גם אם נכונה גרסת התובע, הרי שהנזק הנו ראייתי, שכן הניתוח (ניתוח אקספלורציה) נועד לאמת או לשלול קרע בגידים המכופפים. כפי שיובהר להלן נשלל קיומו של קרע על ידי ד”ר קרב, מומחה לכף יד, שגם ציין כי אין צורך בניתוח.9. בהמשך, הוזמן התובע לניתוח ביום 15.11.94. ביום 12.10.94 נבדק על ידי ד”ר אבו פול, רופא קופת חולים, אשר הפנה אותו לד”ר קרב, מומחה לכירורגית כף יד מבית חולים קפלן, לצורך בדיקה והמשך טיפול. במכתב ההפניה צוין כי התובע הוזמן לניתוח ליום 15.11.94.10. ביום 17.11.94 נבדק התובע על ידי ד”ר קרב. אף כי האחרון סבר כי אין צורך בניתוח (ראה מוצג ת/7) “בשלב זה”, ברי, כי הניתוח בבית חולים הלל יפה לא בוצע במועד שנקבע ללא קשר לחוות דעתו ושלא בעצתו. בסיכומיו טען לראשונה בא כוחו של התובע, ללא ביסוס בחומר הראיות, כי הניתוח לא בוצע בעצת רופא קופת חולים ד”ר אבו פול. מהרישום במסמך מיום 16.3.95 עולה, כי לאחר קבלת אבחון ד”ר קרב סמכו רופאי בית חולים הלל יפה את ידם על מסקנותיו, ואכן לא נקבע מועד חדש לניתוח (ראה מוצג ת/8).11. ד”ר קרב ציין בגליון הרפואי כי בשלב ראשון התובע אמנם “לא הזיז האצבעות 5-4 אבל לאחר שכנוע ומאמץ הצליח לקפל אותן ולכן הגידים שלמים!!”. הוא גם הוסיף כי לתובע יש כנראה נוירומה באזור החתך עם דיסאסטזיה קשה דיסטאלית (הצד האולנרי של אצבע IV). הוא המליץ על טיפול פיסיותרפי וכן סבר כי בשלב מאוחר יתכן כי יהיה מקום לשקול טיפול בנוירומה (“יתכן ובעתיד נצטרך לעשות משהו בקשר לנוירומה”).12. לאחר בדיקת התובע על ידי ד”ר קרב, הופנה על ידי ד”ר אבו פול לטיפולי ריפוי בעיסוק. עיון בתיק הרפואי (מוצג ת/9) מעיד כי המטפלים נתקלו בחוסר שיתוף פעולה מצד התובע אשר “מאד מקפיד לשמור על יישור אצבעות אבל גם יופי מצליח לרכך אותן”. כן צוין כי “לדעתי הבעיה היא עם הנוירומה. והיתר מוגזם מאד”. במהלך הטיפול הצליח התובע לכופף אצבעות חרף התנגדותו לעשות כן. לאחר שלושה חודשים הופסק הטיפול ואין עדות לטיפולים רפואיים נוספים.13. ד”ר חורש, אשר מונה כמומחה מטעם בית משפט, ואל חוות דעתו אתייחס בהמשך, הבחין כי כפות ידיו של התובע מיובלות במידה שווה, ללא דפורמציה בכף היד הימנית וללא דלדול שרירים בשרירים הקטנים של כף היד או בשרירי האמה. מהצילום שערך (נתקבל בתיק בית המשפט לאחר עדותו, יסומן במ/1) ניתן להיווכח כי יש ביסוס לממצא.14. התאונה מיום 14.8.94 הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן גם: המוסד) ונקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 28% (משוקללת). 20% בגין קרע בגידים המכופפים באצבעות IV ו- V ביד ימין לפי סעיף 42 (2) (ג) II של תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט”ז-1958 (להלן: התקנות) ו-10% בגין תחושת יתר באצבע V לפי תקנה 29(6) II לתקנות.הועדה הרפואית לעררים הפחיתה את הנכות הצמיתה שהוענקה לתובע וקבעה 19% (משוקללת) לפי סעיף 43(4) ב (פעמיים) לתקנות.התובע קיבל תגמולים מאת המוסד לביטוח לאומי בסך 46,252 ₪ (קרן).ההליך בבית המשפט
15. התובע הגיש כאמור תובענה לתשלום פיצוי נזיקין בגין רשלנות רפואית נגד בית החולים ומדינת ישראל, ונמנע מלהגיש תובענה נגד שריף מעבידו. הנתבעים מצדם שלחו הודעה לצד שלישי נגד שריף. אם כי האחרון הגיש כתב הגנה לא התייצב לאף ישיבת בית משפט. הדיון בין התובענה העיקרית לבין ההודעה לצד שלישי לא אוחד והתקיים ביחסים בין התובע לנתבעים בלבד. והיה ותתקבל התובענה יהיה מקום לדון בהודעה לצד שלישי.חוות דעת המומחים
16. התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת של האורטופד ד”ר קאסם. לפי חוות דעתו נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 36% תוך הפעלת תקנה 15 (27.1% נכות רפואית משוקללת בגין קשיון לא נוח של אצבעות IV ו-V של יד ימין, שהיא ידו השלטת.עוד הוסיף ד”ר קאסם, כי רשלנות הנתבעים מתבטאת בכך שהחמיצו בבדיקתם את הקרע בגידים המכופפים של אצבעות אלו.17. מטעם הנתבעים נבדק התובע על ידי ד”ר שטהל, אשר סבר כי קרע בגיד המיישר מעניק 10% נכות לפי תקנה 42(2) ג I לתקנות. עם זאת היה בדעה כי תפקוד הרופאים המטפלים מבית חולים הלל יפה היה ללא דופי ואין לייחס להם רשלנות כלשהי.18. נוכח הפער בין חוות דעת הצדדים מונה בהסכמה ד”ר צבי חורש כמומחה מטעם בית משפט (להלן: המומחה או ד”ר חורש). נוכח ממצאי בדיקתו הגיע ד”ר חורש למסקנה שלא נגרם קרע בגידים המכופפים. מסקנתו מבוססת על ממצאי בדיקתו (בדק את התובע בשתי הזדמנויות שונות בהפרש עשרה חודשים בערך בין בדיקה לבדיקה), על ממצאי בדיקת ד”ר קרב כמו גם על ממצאי בדיקת EMG שנערך לתובע, אשר העידו על כי לא נותר לתובע נזק תחושתי.19. התובע סבור כי אין לקבל את קביעת המומחה ויש להעדיף את חוות דעת ד”ר קאסם מטעמו או למצער את חוות דעת ד”ר שטהל. ייאמר כבר עתה, כי מסקנות ד”ר שטהל בחוות דעתו אינן ברורות די הצורך. עם זאת, עולה ממנה בבירור, כי לא מצא דופי בפעולות הרופאים, כך שגם אם לדעתו נותרה לתובע נכות בשיעור 10% (מה שאינו ברור כלל ועיקר) הרי שאין לייחס זאת למעשה או מחדל רשלני מצד הרופאים המטפלים בבית חולים הלל יפה.20. נטיית בתי המשפט הנה להעדיף חוות דעת של מומחה שמונה על ידו על פני זו של מומחים “מטעם” גם כאשר המומחה מונה שלא בהסכמה, לא כל שכן שעה שמונה בהסכמה, כמו במקרה דנן. זאת משום שחזקה על מומחה זה שיפעל באופן אובייקטיבי וללא משוא פנים. אין בכך כדי למנוע העלאת ביקורת עניינית על קביעותיו והערכותיו. חוסר שביעות רצון של בעל דין מקביעות מומחה מטעם בית משפט, שאינן תואמות את חוות דעת מומחה מטעמו, אינו בגדר ביקורת עניינית ואינו מהווה עילה לשלילת חוות הדעת או חלק ממנה.רק נימוק כבד משקל ובולט לעין יצדיק לדחות את קביעות מומחה מטעם בית משפט. “משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת…. לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן (ע”א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע”מ נ’ רבי ואח’, [לא פורסם])”. ראה ע”א 1240,558/96 חברת שיכון עובדים נ’ רוזנטל חנן ו-32 אח’ פ”ד נב(4), 563 ,עמ’ 569-570.21. לא זו אף זו, חוות דעת ד”ר חורש מבוססת היטב והיא נתמכת בממצאים נוספים כך שגם מטעם זה יש להעדיפה על פני חוות דעת של מומחים “מטעם”. בבדיקתו מצא המומחה כי חרף חוסר יכולת שהפגין התובע לכיפוף אקטיבי של אצבעות IV ו-V (דהיינו, כיפוף רצוני) מסוגל היה לכופף אצבעות אלו בכיפוף פסיבי (דהיינו, כיפוף על ידי הבודק), עובדה המעידה על העדר נזק בגידים. תוצאות הבדיקה תועדו על ידי המומחה בצילומים שערך, אשר יסומנו כאמור במ/1.בבדיקתו גם מצא המומחה כי שתי ידיו של התובע מיובלות באותה מידה, עובדה התומכת במסקנה שהוא משתמש בשתי ידיו באופן שווה. כמו כן לא הבחין בדלדול שרירים בידו הימנית, שסביר היה לצפותו לולא השתמש התובע באצבעות יד ימין פרק זמן ממושך מאז קרות התאונה (למעלה מעשור).
חוות דעת המומחה נתמכת גם בממצאי ד”ר קרב, אשר הוזכרו לעיל. כזכור, גם ד”ר קרב נוכח כי התובע מסוגל לכופף את אצבעות IV ו-V ולכן סבר, כי אין קרע בגידים. לעומת זאת מצא כי קיימת נוירומה באזור החתך, בגינה הפנה אותו לטיפול פיסיותרפי והותיר את שאלת ביצוע ניתוח לסילוק הנוירומה לשלב מאוחר יותר.כפי שגם ציין זאת המומחה, עיסוקו של התובע כנהג משאית, מקצוע אותו למד לאחר התאונה מיום 14.8.94, נשוא הטיפול הרפואי, מחייבת שימוש בשתי ידיו. עדות התובע לפיה לא דיווח על המגבלה ולכן ניתן לו רשיון לנהוג במשאית אינה יכולה לסייע לו.סביר להניח כי לא דיווח על המגבלה משום שהמגבלה אינה קיימת. על מנת לקבל רשיון נהיגה במשאית נזקק התובע לבדיקה רפואית, לשיעורי נהיגה ממורה מוסמך ולבחינה מעשית בנוכחות בוחן מטעם משרד התחבורה. אין עדות של איש מאלה שהבחין באצבעותיו הזקורות טרם קבלת רשיון נהיגה.גם הפיסיותרפיסטים שטיפלו בתובע היו בדעה כי בעייתו אינה בגידים המכופפים אלא בנוירומה שאובחנה וראו התנהגות מוגזמת מצד התובע.22. נוכח קביעת המומחה אין אלא להסיק, כי לא הוכחה רשלנות מצד הרופאים המטפלים בבית חולים הלל יפה וכן לא הוכח כי נותרה לתובע נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה או מהטיפול הרפואי שהוענק לו לאחר מכן.23. יצוין, כי על אף שאין מחלוקת בקיומה של הנוירומה, אין טענה וממילא אין ראיה כי היא תוצאה מטיפול לקוי שניתן לתובע על ידי הרופאים המטפלים בבית חולים הלל יפה (או כל רופא אחר). לכן, גם אם היא גורמת להפרעה כלשהי, אין לכך השפעה על תוצאות ההליך דנן.קביעת המוסד לביטוח לאומי
24. אין חולק כי הועדות הרפואיות שליד המוסד לביטוח לאומי העניקו לתובע נכות צמיתה נדיבה. הועדה הרפואית הראשונה העריכה את נכותו הצמיתה בשיעור 38% כאמור ולאחר מכן, בעקבות עררים שהוגשו הן על ידי המוסד לביטוח לאומי והן על ידי התובע קבלה הועדה הרפואית לעררים את ערר המוסד וקבעה את נכותו של התובע בשיעור 19% לצמיתות.25. בעניין זה ראוי לציין את עדות התובע בעמ’ 25 ש’ 18 שם טען כי הגיש ערר משום שנמצא במצוקה כלכלית והיה מעונין בקבלת פיצוי חד-פעמי (לו זכאי נפגע בעבודה שנכותו נמוכה מ-20% לעומת הקצבה החודשית המשולמת למי שנכותו הצמיתה 20% או יותר).בהתעלם מהעובדה שהערר שהוגש על ידו נועד מן הסתם להגדיל את שיעור הנכות ולא להקטינו ואילו ערר המוסד לביטוח לאומי נועד למטרה זו, הרי שיש בעדות זו כדי להצביע על אופיו המניפולטיבי של התובע, שסייע לו מן הסתם בהופעותיו בפני רופאי הועדות הרפואיות. אם הוקטנה הנכות עקב מעשיו שלו משמע שבהופעתו בפני ועדת העררים הציג מצג טוב יותר מזה שהציג בפני הועדה הראשונה ועל ידי כך הצליח להטות את תוצאות הבדיקה לפי רצונו.26. מכל מקום, הלכה מושרשת היא, כי אין קביעת הועדות הרפואיות שליד המוסד לביטוח לאומי בעלת נפקות בהליך לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] אלא לעניין ניכוי הגמלה המשתלמת על ידי המוסד (ראה סעיף 82 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] וכן ניתוח הסוגייה בספרו של ד’ קציר פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה רביעית, תשנ”ח, עמ’ 1062).הנזק
27. נוכח קביעתי דלעיל ההתייחסות לנזק הנה מעבר לדרוש. לאחר התאונה לא שב התובע לעבודה ורק כעבור חמש שנים השתלב שוב במהלך העבודה. גם בהנחה שנותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 19%, כפי שנקבע על ידי הועדות הרפואיות שליד המוסד הרי שאין כל הצדקה וממילא אין הוכחה כי הסיבה לאי-חזרתו של התובע למעגל העבודה קודם לכן נעוצה במצבו הרפואי בגין האירוע נשוא התובענה דנן. לא כל שכן נוכח הקביעה דלעיל, כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה.28. לא זו אף זו, התברר שהתובע היה מעורב במספר תאונות נוספות, לפני התאונה דנן ולאחריה. ביום הדיון בבית המשפט הופיע כשידו השמאלית חבושה (ראה הערה בעמ’ 24 ש’ 31). לא מן הנמנע שאי-השתלבותו מחדש במעגל העבודה הושפע מריבוי התאונות בהן היה מעורב.29. התובע לא הוכיח את הכנסתו לפני התאונה מיום 14.8.94. ממסמכי המוסד לביטוח לאומי, שצורפו בהסכמה לסיכומי הנתבעים, עולה כי השכר הרבע שנתי ששימש כבסיס לתשלום גמלה הגיע לסך של 6,138 ₪, ומכאן שהכנסתו החודשית הגיעה לסך 1,535 ₪. סכום זה משוערך להיום (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית) מגיע לסך של 3,980 ₪.30. בהסתמך על הערכת רופאי הועדות הרפואיות אזי נגרם לתובע נזק בגין ראש נזק של אבדן השתכרות מלא במשך ששה חודשים. אניח כי ] ]>