שבר בשורש כף היד- שבר בשרש כף יד– רשלנות רפואית?
א 7311/01 אגאבאבא אופיר נ’ שירותי בריאות כללית
25
בתי המשפט
א 007311/01
בית משפט השלום באר שבע
29/08/2006
תאריך:
כב’ השופט אברהם יעקב
אגאבאבא אופיר
בעניין:
התובע
נ ג ד
שירותי בריאות כללית
הנתבעת
פסק דין
העובדות
1. התובע, יליד 1972, נשוי ואב ל-3 ילדים, עסק עד ארועי התביעה כאיש אחזקה של ציוד מכני כבד.
2. ביום 2.9.00 בעת שרכב התובע על סוסו, החליק הסוס במדרון, התובע הופל לקרקע והסוס התגלגל ומחץ את ידו השמאלית של התובע (להלן: "התאונה").
3. התובע פונה לחדר המיון במרכז הרפואי "סורוקה", שם בוצע צילום רנטגן של ידו השמאלית. לאחר מספר שעות שוחרר התובע לביתו בהמלצה לנוגדי כאבים, נאמר לו כי אין בצילום כל ממצא חריג.
4. בשל כאבים עזים בידו השמאלית, חזר התובע לאחר כארבע שעות לחדר המיון במרכז הרפואי "סורוקה", הוא הניח, כי נגרם לו שבר בכף היד וטען זאת בפני הרופא האורטופד.
ואולם, על אף זאת, הרופא האורטופד לא בדק אותו, הוא אף לא עיין פעם נוספת בצילומים, ולא הורה על ביצוע צילומים חדשים.
התובע נשלח שוב לביתו, כשהוא נאנק מכאבים ומבלי שרופאיו איבחנו את השברים בכף ידו. במהלך הימים הבאים המשיך התובע לסבול מכאבים עזים בכף ידו.
5. לאחר כשבוע, ביום 8.9.00, בשל התמשכות הכאבים בכף ידו, חזר התובע פעם נוספת למיון וסיפר לרופאיו, כי ידו מכחילה וכי כאביו קשים מנשוא.
גם בביקור זה לא עיינו הרופאים בצילומיו הראשונים של התובע, ואף לא עשו צילום חוזר. רופאי המיון לא היו מומחים בתחום האורטופדיה, ולמרות זאת הם לא טרחו להתייעץ עם אורטופד מומחה. בשל התרשמותם מכאביו העזים של התובע הם שמו את ידו בסד וייעצו לו להרים את ידו על מנת להקל על כאביו.
ביום 17.9.00 התייצב התובע לביקורת שנקבעה לו במרפאת חוץ אורטופדיה. לראשונה נבדק התובע ע"י אורטופד מומחה ומוסמך אשר היפנה את התובע לצילום. בצילום זיהה המומחה מיד את השבר והיפנה את התובע לאשפוז מידי בבית החולים לשם ניתוח, ולאחר 5 ימים של המתנה נותח התובע.
לאחר הניתוח התובע הוגדר כסובל מהגבלה קשה של התנועות בידו השמאלית.
תמצית טענות הצדדים
6. לטענת התובע, אינו יודע ולא יכול היה לדעת מה היו הסיבות שגרמו והביאו לנזק שנגרם לו, וכי הנזק נגרם ע"י הטיפול והאבחון, ציוד ו/או אביזרים שהיו ברשות ו/או בשליטת הנתבעת, וכי אופיו של הנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת ו/או עובדיה לא נקטו זהירות סבירה.
התובע טוען, כי במקרה דנן חל הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" ועל הנתבעת מוטל נטל הראיה להוכיח שבמקרה דנן לא חלה התרשלות מצידה שתחוב בה.
בנוסף ולחילופין טוען התובע, כי הנתבעת ו/או עובדיה אחראים לנזקיו עקב רשלנותם אשר התבטאה בין היתר במעשים ובמחדלים כדלקמן: הנתבעת ו/או עובדיה לא זיהו בצילום הרנטגן שבוצע במיון את השברים בעצמות ידו והפריקה בעצם כף היד, לא ערכו ברור ראוי וסביר לאור חזרתו תוך שעות ספורות למיון של התובע, כשהוא מתלונן על כאבים עזים בידו, הרופא המתמחה לא התייעץ עם רופאים מומחים בתחום האורטופדיה, לא ערכו צילום רנטגן חדש, לא העריכו מחדש את הצילום שבוצעו והסתפקו בפענוח ראשוני מוטעה על אף שהתובע סבל מכאבים.
הנתבעת עיכבה את ביצוע הניתוח גם לאחר שכבר היתה בידיה האבחנה בעוד ימים ספורים.
הנתבעת הכחישה כל טענותיו של התובע ואף טענה, כי יש לדחות התביעה משום שאינה מראה עילה כלשהי ואינה מצביעה על רשלנות בטיפול הרפואי שניתן ע"י הנתבעת, ולא היה במעשי הנתבעת משום חריגה כלשהי מפרקטיקה סבירה ומקובלת.
טענה עוד הנתבעת, כי אין להטיל אחריות או חבות בנסיבות העניין, שכן הטיפול שניתן לתובע היה טיפול סביר ומקובל, תוך שקילת השיקולים הרפואיים שראויים היו להשקל לאור מצבו, וכי בנסיבות אלה יש לראות התביעה כקנטרנית.
עוד טענה, כי אם יקבע כי יש קשר סיבתי, הרי שמדובר רק בהחמרה קלה של מצב התובע שנוצר בגין הטיפולים שניתנו לתובע, לפני הטיפול אצל הנתבעת, ולאחר מכן, לא ע"י הנתבעת, וכי יש להטיל את האחריות על אותם גורמים מקצועיים שטיפלו בתובע לאחר הטיפול אצל הנתבעת.
לטענת הנתבעת, אם כטענת התובע, לב המחלוקת בתיק היא האבחנה השגויה של שבר ישן במיון, הרי שלא הוכח ע"י התובע, כי היה באבחנה זו משום התרשלות, שכן לא הובאה על ידו ראיה מהו אכן הסטנדרט הרפואי הסביר לענין זיהוי שברים בצילום רנטגן, שעה שביד שבר ישן באותו מקום בו נוצר השבר החדש. כן טוענת, כי אין חולק, כי התובע הופנה בדיוק מסיבה זו למרפאת מומחים אורטופדית וכי זרועו קובעה, כך שלא חלה תזוזה במפרק שנפגע מרגע ההגעה למיון ועד הניתוח.
כן טוענת הנתבעת, כי בנקודה המהותית ביותר של הקשר הסיבתי, שהוא ודאי ענין מובהק של טענה שבמומחיות רפואית מבקש התובע להסתמך על מה שאין בחוות דעתו של פרופ’ אנגל, וכי יש להעדיף לענין זה את האמור בחוות דעתו של ד"ר קרב.
לחילופין, טוענת הנתבעת, כי אף אם יקבע כי קיימת אפשרות שהאיחור בתזמון הניתוח גרם לחלק מן הנזק, הרי שבנסיבות הענין יש להחיל את הלכת פאתח ולקבוע, כי יש לייחס לכל היותר 50% מן הנזק לאיחור בתזמון הניתוח, וכי את הנזק הנותר יש לשייך לשבר עצמו, שכן כאמור לא עלה בידי התובע להוכיח מעבר לשיעור של 51% מה היה קורה לולא האיחור בתזמון ה]
]>
