תביעה נגד המדינה על רשלנות

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4584/10 ע"א 4699/10
בפני:
כבוד השופטת ע' ארבל
כבוד השופט נ' הנדל
כבוד השופט י' עמית
המערער בע"א 4584/10 והמשיבה בע"א 4699/10:
מדינת ישראל
נ ג ד
המשיב בע"א 4584/10 והמערער בע"א 4699/10:
רגב שובר
ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתיק 1173/06 שניתן ביום 2.5.2010 על ידי כבוד השופטת ד' גנות
תאריך הישיבה:
כ' באלול התשע"א
(19.09.11) פסק-דין השופט י' עמית:
שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד' גנות), בגדרו נתקבלה תביעה נגד המדינה בגין התרשלותה בחקירת פרשיית תקיפה מינית של קטינה ונפסק לתובע פיצוי בסכום של כ-1.8 מליון ₪ (בצירוף שכר טרחת עו"ד והוצאות). המערערת בע"א 4584/10 היא מדינת ישראל (להלן: המדינה), אשר מערערת על עצם חיובה בנזיקין ולחלופין על גובה הנזק שנפסק
°
— סוף עמוד 1 —
°
לזכות התובע-המשיב והמערער בע"א 4699/10, הוא התובע דלמטה (להלן ולשם הנוחות: המשיב), המלין מצדו על מיעוט הפיצוי שנפסק לזכותו.
רקע עובדתי והשתלשלות ההליכים
1. הרקע לערעורים שלפנינו מצוי בפרשיית תקיפה מינית של ילדה כבת 11 (להלן: הקטינה) שהתרחשה בערבו של יום ה-18.4.99. האירוע התרחש שעה שהקטינה פסעה ברחוב בסביבות השעה 20:00 בדרכה לביתה מבית חברתה, עת ניגש אליה אדם זר, סתם את פיה וגרר אותה לחצר בניין, שם ביצע בה את זממו. אחסוך לקורא את הפרטים הקשים, ואומר בתמצית כי התוקף הכריח תחילה את הקטינה לבצע בו מין אוראלי, לאחר מכן השכיב אותה על בטנה וביצע בה מעשה סדום. משך האירוע, הורה התוקף לקטינה לעצום את עיניה.
בחקירתה במשטרה מסרה הקטינה פרטים מזהים של התוקף, לרבות גובהו, מבנה גופו, שעירותו, בגדיו, הכובע שחבש ומשקפי השמש שהרכיב בעת ביצוע העבירה למרות שהיה מדובר בשעת ערב מאוחרת.
2. ביום 16.7.99, כשלושה חודשים לאחר האירוע, הבחין אביה של הקטינה בסופרמרקט הסמוך למקום מגוריהם באדם אשר נראה לו דומה לקלסתרונו של התוקף כפי שהורכב על פי תיאור הקטינה. אביה של הקטינה קרא לבתו, וכשזו חלפה ליד החשוד – הוא המשיב דכאן – פרצה בבכי, אמרה שזה אולי הוא, והאב נאלץ להחזירה הביתה עקב מצבה הנפשי הקשה.
מיד לאחר שהחזיר את בתו הביתה, שב האב לסופרמרקט, עקב אחרי המשיב, ולהפתעתו הלה נכנס בדיוק לאותו בניין שבחצרו בוצעה העבירה. האב מיהר להתקשר למשטרה, שעצרה את המשיב בו ביום בחשד לביצוע מעשים מגונים ומעשה סדום.
3. למחרת הובא המשיב לבית משפט השלום להארכת מעצרו, ובהסכמת הצדדים הוארך המעצר עד ליום 20.7.99 (החלטת כב' השופטת ד' רייך-שפירא) (להלן: הארכת המעצר הראשונה). ביום 20.7.99 הובא המשיב לבית המשפט בשנית, ומעצרו הוארך בשבעה ימים נוספים (החלטת כב' השופטת א' טלמור), תוך שבית המשפט מתייחס לפעולות החקירה שנותרו למשטרה לבצע בעוד המשיב נתון במעצר (להלן: הארכת המעצר השניה).
— סוף עמוד 2 —
ביום 22.7.99 הגיש המשיב ערר לבית המשפט המחוזי על החלטת כב' השופטת טלמור. בית המשפט (כב' השופטת ע' קפלן-הגלר) הורה למדינה לזרז את הטיפול בבדיקות המז"פ, וקיבל את הערר באופן חלקי, במובן זה שמעצרו של המשיב הוארך עד ליום 26.7.99 בשעה 10:00, אלא אם תינתן החלטה אחרת על ידי שופט תורן אליו יובא המשיב.
4. ביום 25.7.99 הגישה נציגת המדינה הצהרת תובע לפי סעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), ולפיה בכוונת המדינה להגיש כתב אישום נגד המשיב ולבקש את מעצרו עד תום ההליכים נגדו.
למחרת היום התקיים דיון בבית משפט השלום, בסופו הורה בית המשפט (כב' השופט ה' גרובס) על הארכת מעצרו של המשיב בחמישה ימים נוספים (להלן: הארכת המעצר השלישית).
5. ביום 30.7.99 הוגש לבית המשפט המחוזי כתב אישום נגד המשיב, ובד בבד הוגשה בקשה למעצרו עד תום ההליכים. בדיון בבית המשפט ביקשה ב"כ המשיב דאז דחייה לצורך צילום התיק ולימוד החומר, ובהסכמתה הורה בית המשפט (כב' השופטת ר' משל (שהם)) על הארכת מעצרו של המשיב עד למתן החלטה אחרת.
ביום 10.8.99 התחדש הדיון בבקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים, במהלכו טען בא כוח המשיב כי נעצר אדם נוסף המתאים לקלסתרון אשר הורכב על פי תיאור הקטינה. על רקע האמור, ולאור בקשת הסניגור כי יבוצע מסדר זיהוי, הורה בית המשפט (כב' השופטת ב' אופיר-תום) על דחיית הדיון ליום 15.8.99.
עם חידוש הדיון ביום 15.8.99 התברר כי המשטרה לא ערכה מסדר זיהוי. באת כוח המדינה טענה כי יש סימנים ממשיים המאבחנים בין המשיב לבין האדם הנוסף אשר נעצר, וכי בידי התביעה ראיות טובות הקושרות את המשיב לאירוע. בית המשפט נפנה אפוא לשמוע את טענות הצדדים בבקשה למעצר עד תום ההליכים, בציינו כי לאחר מכן יקבע את עמדתו לגבי נושא הזיהוי. בתום הדיון האריך בית המשפט את מעצרו של המשיב עד להחלטה אחרת.
— סוף עמוד 3 —
בחלוף שלשה ימים, ביום 18.8.99, נתנה כב' השופטת אופיר-תום החלטה מקיפה, בה נעתרה לבקשת המדינה והורתה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים (להלן: ההחלטה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים).
6. על החלטת בית המשפט המחוזי לעצרו עד תום ההליכים הגיש המשיב ערר לבית המשפט העליון. במסגרת הערר העלה המשיב טענת אליבי חדשה בנוגע למיקומו בשעה בה בוצעה העבירה, ולפיה בדיוק באותה שעה שהה בביתו של תלמיד אותו הוא חונך במסגרת פר"ח (פרוייקט חונכות), זאת בניגוד לטענתו הקודמת לפיה שהה בבית החניך עד השעה 19:30 בלבד. הצדד ים ביקשו בהסכמה לדחות את מועד הדיון, על מנת לאפשר פעולות חקירה נוספות, לאור טענת האליבי החדשה של המשיב והגשתו של פלט שיחות ממכשיר טלפון סלולארי הרשום על שם אמו של המשיב, ואשר לטענת המשיב היה בהחזקתו באותה העת.
ואמנם, פעולות חקירה נוספות בוצעו. לאחריהן ביקש המשיב למחוק את הערר שהוגש לבית המשפט העליון, וביום 5.10.99 הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר. ביום 10.10.99 פנה בא כוח המשיב לפרקליטות והציע חלופת מעצר, ולמחרת היום, בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי, הסכימו הצדדים על שחרורו של המשיב למעצר בית בתנאים מגבילים, ובית המשפט קיבל את הבקשה. סיכומו של דבר, שהמשיב היה עצור כמעט שלושה חודשים, החל מיום 16.7.1999 ועד ליום 11.10.1999.
ביום 26.1.2000, בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי, הודיעו באי כוח הצדדים לבית המשפט כי הגיעו להסכמה לפיה המשיב יחזור בו מכפירתו בעובדות שבכתב האישום והתביעה תבטל את כתב האישום. על רקע האמור, ובהתאם להוראת סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ), הורה בית המשפט על ביטול כתב האישום.
זוהי, בקליפת אגוז, השתלשלות הליכי המעצר של המשיב, מיום מעצרו ועד ליום ביטול כתב האישום שהוגש נגדו. להחלטותיהם של בתי המשפט בשלבי הארכת המעצר של המשיב ועד למעצרו עד תום ההליכים, נשוב ביתר פירוט בהמשך הדברים. ההליך לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין
— סוף עמוד 4 —
7. ביום 8.2.2004, מעט למעלה מארבע שנים לאחר ביטולו של כתב האישום, הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה לפיצוי בשל מעצרו ולתשלום הוצאות הגנתו לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). הדיון בבקשה התקיים ביום 27.12.2004, וביום 13.11.2005 נתן בית המשפט (כב' השופטים ס' רוטלוי, א' טל וע' סלומון צ'רניאק) את החלטתו (פ"ח (ת"א) 5155/99 שובר נ' מדינת ישראל).
8. בהחלטתו עמד בית המשפט המחוזי על מהותה של הזכות המעוגנת בסעיף 80(א) לחוק העונשין ובחן האם התקיימה אחת משתי עילות הפיצוי הקבועות בסעיף: "שלא היה יסוד לאשמה" או "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". במסגרת בחינת העילה הראשונה, עמד בית המשפט בהרחבה על חומר הראיות-לכאורה שהצטבר בעניינו של המשיב והזכיר, בין היתר, את אמרותיו המפלילות, היעדר שיתוף הפעולה מצדו משלב מסוים ואילך, וטענת אליבי שלא הפריכה את החשדות נגדו. בית המשפט דחה את הטענה כי המשטרה ניסתה לטפול על המשיב האשמת שווא או שנמנעה מלבדוק כיווני חקירה נדרשים, וקבע כי אין בכשל הראייתי אשר נתגלה בדיעבד כדי ללמד על היעדר יסוד להאשמת המשיב.
מכאן פנה בית המשפט לבחון האם קיימות "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". בית המשפט דחה את טענת המשיב לקיומה של זהות רעיונית בין ביטול כתב אישום (כבעניינו) לבין זיכוי מוחלט, בעמדו על ההבחנות הקיימות בין השניים להלכה ולמעשה. נקבע, כי מאחר שלא נשמעו ראיות בהליך העיקרי, ובהיעדר קביעה פוזיטיבית בדבר חפותו של המשיב, חובת הראיה המוטלת עליו קפדנית במיוחד.
בית המשפט הוסיף והתייחס בהרחבה לגופן של טענות המשיב. נקבע כי טענת האליבי נבדקה על ידי גורמי החקירה במהירות הראויה, בפרט בהתחשב בטענת האליבי הראשונה שהעלה המשיב ואשר הובילה את החוקרים לכיוון אחר; כי אופן ביצוע בדיקות איכון הטלפון הסלולארי ועיתויין לא פגעו במשיב באופן המצדיק את פיצויו; כי טענת המשיב – לפיה לא בוצעה השוואה בין תוצאת בדיקת ה-DNA שנערכה לו לבין החומר שנלקח מגופה של הקטינה – אינה נכונה, כמו גם טענתו כי המדינה הטעתה בהקשר זה את הערכאות השיפוטיות שדנו בעניינו; כי אין ממש בטענות המשיב לקיומה של "קונספציה חקירתית" ולהימנעותם של גורמי המשטרה מלחקור בכיוונים אחרים; כי למרות שבאחד המזכרים שהוגשו לבית המשפט היה פרט
— סוף עמוד 5 —
שאינו מדויק, אין לומר כי המניע לכך היה ניסיון לטפול על המשיב אשמת שווא, ומכל מקום, משקלם של הדברים היה מזערי, שהרי בבסיס החלטתו של בית המשפט עמד מכלול הראיות (החלקי) שהיה באותה העת בידי החוקרים, ולא אמירה זו או אחרת.
בהחלטתו מתח בית המשפט ביקורת על המשיב, על שחלק מטענותיו היו נטולות בסיס, ואף נטענו בעלמא מבלי להציג בפני בית המשפט את מלוא התמונה. אשר לטענותיו כי היה קרבן להתעללות מצד חוקרי המשטרה, נקבע כי לבד מאמרתו בפני המדובב כי הכו אותו ומתשובתו באחד מדיוני מעצרו כי אחד החוקרים בעט בו מאחור, לא נמצא בחומר הראיות זכר לשורה ארוכה של מעשי אלימות להם טען המשיב, אשר אף לא טרח להגיש תצהיר מטעמו. בנוסף, המשיב לא הגיש כל תלונה נגד השוטרים, ובערר שהגיש על ההחלטה לעצרו עד תום ההליכים, התייחס לאמרות שנאמרו בפני המדובב ותו-לא. בית המשפט סיכם כי ניתן יהיה לעמוד על טענות המשיב עד תום רק במסגרת בירור עובדתי מקיף, בהליך נפרד, אותו רשאי המשיב ליזום.
לבסוף, בית המשפט ציין כי בקשתו של המשיב לוקה בשיהוי ניכר, באשר הוגשה כארבע שנים מיום ביטול כתב האישום, שיהוי אשר לא נמצא לו צידוק אמיתי. על רקע האמור, בקשת המשיב לפיצוי לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין נדחתה.
9. המשיב הגיש ערעור לבית משפט זה על החלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות את בקשתו לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין. אלא שביני לביני, בחודש פברואר 2006, בטרם התקיים דיון בערעורו ובחלוף מעט למעלה משש שנים מביטול כתב האישום, הגיש המשיב תביעה בנזיקין נגד המדינה, היא התביעה מושא הערעור שלפנינו. על רקע האמור, דחה בית משפט זה את ערעורו של המשיב, בקבעו כי אין מקום לקיים שני הליכים מקבילים, ובהתחשב בכ ך שהעניין שבערעור יתברר במלואו בגדרו של התיק האזרחי (ע"פ 11372/05 שובר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.5.2007)). בקשת המשיב לקיים דיון נוסף נדחתה אף היא (דנ"פ 5328/07 שובר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.9.2007)).
מכאן עברה הזירה לתביעת הנזיקין שהוגשה על ידי המשיב, מושא הערעורים שבפנינו.
עיקרי פסק דינו של בית משפט קמא
— סוף עמוד 6 —
10. לאחר שסקר את המעטפת הנורמטיבית של עוולת הרשלנות, הגדיר בית משפט קמא את הפרמטרים לאורם יש לבחון את תביעתו של המשיב כלהלן:
א. התנהלות המשטרה והפרקליטות במהלך החקירה ומול בתי המשפט.
ב. בחינת שאלת מעצרו של התובע, ומשך המעצר.
בנקודה זו הקדים בית המשפט וקבע כי יש להסיק כי שאלת הנזק והקשר הסיבתי אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים, מאחר שהתובע לא נחקר לגביהן. מכאן פנה בית משפט קמא לדון לגופן של טענות המשיב לפיהן המשטרה והפרקליטות פעלו ברשלנות ובמזיד, ואביא את הדברים בתמצית: א. זיהוי המשיב על ידי הקטינה – בית המשפט קבע כי מחומר החקירה עולה שהקטינה מעולם לא זיהתה את המשיב כמי שפגע בה, וזאת בניגוד לאופן בו הציגה משטרת ישראל את הדברים בפני בתי המשפט. נקבע כי "מדברי הילדה לא עולה בשום פנים ואופן, כי היא פרצה בבכי משום שזיהתה את אותו אדם כמי שעולל לה את המעשה הנורא, אלא בכייה נבע מהסיטואציה בה התבקשה לנסות ולזהות את אותו אדם כמי שביצע בה את אתם מעשים נוראיים" (סעיף 11 לפסק הדין).
ב. תיאורו של החשוד ופרטי לבושו – הקטינה מסרה בחקירתה על ידי חוקרת הילדים, כי התוקף חבש כובע קסקט צהוב והרכיב משקפי שמש, ואבי הקטינה מסר בהודעתו כי בתו אמרה לו שהתוקף הרכיב משקפי שמש עגולים וכי היו לו כפפות.
נקבע כי הגם שאף לא אחד מהמוצגים שנתפסו בבית המשיב תואמים את פרטי הלבוש אותם תיארה הקטינה, טענה המשטרה בדיון להארכת המעצר הראשונה של המשיב ובדו"ח סודי שהוגש לבית המשפט בדיון להארכת מעצרו השניה של המשיב, כי נמצאו זוג כפפות שחורות מצמר ומשקפי שמש וכובע מצחייה העונים לתיאור. בית משפט קמא ראה בכך "שיבוש הליכים והטעיית בית המשפט" (סעיף 12 לפסק הדין).
בהתייחס לקיומן או העדרן של שערות באוזניו של התוקף, ציין בית המשפט כי מן הסתם הקטינה לא יכולה הייתה לראות האם יש שיער באוזניו של המשיב, מה עוד שלא הוכח כי אוזניו אכן שעירות. בחקירתה הקטינה לא תיארה שיער באוזניו, והדבר
— סוף עמוד 7 —
עלה רק בשלב ציור קלסתרונו של החשוד, עליו נרשם "שיער שחור באוזניים" מבלי שמאייר הקלסתרון נחקר בנושא. בית המשפט העיר כי אי רישום זיכרון דברים בנוגע לדברי הקטינה בהקשר זה מהווה מחדל חקירתי, מה עוד שבימי המעצר הראשונים סירב המשיב להצטלם, כך שהשאלה האם היו לו שערות באוזניו אם לאו הייתה ברמה של שמועה בלבד.
ג. טענת האליבי –המשיב אמנם לא העלה טענת אליבי במהלך חקירתו ביום מעצרו. עם זאת, בחקירתו מיום 18.7.99 השיב כי אינו זוכר היכן היה בשעות הערב של יום התקיפה, אך ציין כי אפשר לבדוק זאת ביומנו, וכי אולי התנדב בפר"ח באותו יום. בית המשפט מתח ביקורת על כך שהמשטרה לא הוציאה צו לתפיסת היומן, ועל התעלמותה מראיות אשר עשויות היו להיזקף לזכותו של המשיב, מה שמצביע על קיבעון מחשבתי של החוקרים כי המשיב הוא התוקף, תוך התעלמות מהאפשרות כי טעות בידיהם.
ד. פלטי השיחות – נקבע כי הימנעות המשטרה מלבקש את פלטי הטלפון הנייד בו עשה המשיב שימוש לטענתו, והתעלמותה מפלט שיחות מכשיר הבזק שבביתו, עולות כדי מחדל חקירתי וכי "בהחלט יש מקום לסברה, שהשוטרים נמנעו מביצוע חקירות מתחייבות, בשל אמונם הבלתי מסוייג ובטחונם המלא בכך שהתובע הוא הוא האנס המבוקש". בית המשפט מתח ביקורת גם על גורמי הפרקליטות אשר "התפתו להסתמך על חלקי אמיתות וחלקי עדויות כדי לבסס הגשת כתב אישום" (סעיף 15 לפסק הדין).
ה. התנהלות המשטרה – בית המשפט עמד על התנהלותם הבלתי תקינה של החוקרים שבאה לידי ביטוי, בין היתר, בנקודות הבאות:
(-) הטעיית בית המשפט כביכול המשיב מתלבט אם להודות;
(-) רישום שגוי בזכ"ד לפיו המשיב אמר בפני המדובב כי קשה לו להיפתח עם מבוגרים אך הוא נפתח עם ילדים קטנים ונמשך אליהם, בעוד שמתמליל הדיבוב עולה שכלל לא נאמרו המילים נמשך לילדים קטנים;
(-) טענת החוקרים כי בחדרו של המשיב נתפס חומר פורנוגרפי, תפיסה אשר לא הוכחה מעולם;
— סוף עמוד 8 —
(-) נזק ראייתי המתבטא בחוסרים בחומר הראיות אשר אמורים היו להיות בתיק המשטרה ובתיק הפרקליטות;
(-) הפעלת לחץ פסול על המשיב על ידי הצגת דו"ח מעבדה כוזב כביכול ה-DNA של המשיב נמצא על הקטינה, ואי שינוי כיוון חקירה למרות שהמשיב דבק בהכחשותיו על אף הדו"ח המפוברק;
(-) מזכר בו נכתב כי ילדה, שהמשיב שימש לה כשמרטף, סיפרה כי המשיב "הראה לה את הבולבול", בעוד שלאמיתו של דבר אמה של אותה ילדה סיפרה שבתה אמרה לה שראתה את איבר מינו של המשיב בתצלום מאלבום התמונות המשפחתי בו נראה המשיב בהיותו תינוק;
(-) אילוץ המשיב לאונן מול עיני החוקרים כדי לראות אם הוא שופך זרע אם לאו (אציין כי קביעה עובדתית זו של בית המשפט התבססה על כך שהמשיב לא נחקר נגדית על טענה זו).
בית המשפט מתח ביקורת על התיימרות החוקרים להבין את נפש האדם ולפרש את התנהגותו של המשיב כמפלילה, רק בשל כך שלא התקומם נגד האישומים שהוטחו בו והחזיק את ראשו בשתי ידיו כלפי מטה.
11. סיכומו של דבר, שבית המשפט הגיע למסקנה כי לא היה מארג של ראיות ממנו עולה שהמשיב היה מעורב במיוחס לו; כי המשיב "סומן כמטרה " כבר מרגע מעצרו והמשטרה פעלה כדי להצדיק את תחושתה בדבר אשמתו; וכי אף הפרקליטות לא עשתה את עבודתה נאמנה, מאחר שסמכה על דברי המשטרה מבלי לבדקם לעומק.
נקבע כי קרוב לוודאי שאילו הייתה המשטרה מציגה את היומן בפני המשיב בסמוך למעצרו – הוא היה נזכר בפעולותיו באותו יום; וכי קרוב לוודאי שהצלבת נתוני פלטי שיחות הטלפון הסלולארי וקו הבזק בביתו של המשיב לצד בקשת איכון – היו מבהירות שהמשיב לא היה במקום התרחשות העבירה בשעת ביצועה.
על רקע האמור, נקבע כי מעצרו הממושך של המשיב נבע מ"מסך הראיות השקרי" פרי המידע השגוי אשר הוצג לבתי המשפט באופן שניתן היה להסיק ממנו שקיימות ראיות להרשעת המשיב, וכי התנהלות המשטרה, לרבות השפלתו של המשיב שאולץ לאונן בפני חוקריו, נעשתה בכוונה תחילה מתוך רצון לחלץ ממנו הודאה. כן
— סוף עמוד 9 —
נדחתה טענת המדינה לאשם תורם של המשיב בשל אי שיתוף פעולה מצדו עם החוקרים.
12. לאחר הדברים האלה, פנה בית המשפט לדון במישור הנזק. נקבע כי מאחר שהמדינה נמנעה מלחקור את המשיב בשאלת הנזק, יש לראות את הנזק הנטען על ידו כלא שנוי במחלוקת.
לנוכח פערים בין חוות דעתם של המומחים מטעם הצדדים, בית המשפט אימץ את מסקנותיו של המומחה בתחום הנפשי אשר מונה מטעם בית המשפט. המומחה קבע כי המשיב סבל אף לפני המקרה מהפרעת אישיות חרדתית-תלותית, שלא הגיעה לכדי נכות ממשית, אך בעקבות מעצרו על כל הכרוך בכך, עומדת נכותו הצמיתה של המשיב על 10%.
בית המשפט פסק למשיב סך של 690,256 ₪ בגין אובדן השתכרות לעבר ולעתיד, עזרת צד ג' והוצאות לעבר ולעתיד. בנוסף, נפסק למשיב פיצוי בגין כאב וסבל, עוגמת נפש ואובדן הנאות חיים בסך של 1.1 מיליון ₪, כך שבסיכומו של דבר נפסק לזכות המשיב פיצוי בסך 1,790,525 ₪, בתוספת שכר טרחת עורך-דין בשיעור של 20% בצירוף מ.ע.מ, וכן הוצאות (שכר טרחת מומחים על פי קבלות, אגרה והוצאות תמלול).
13. על פסק דין זה נסב הערעור שבפנינו. בד בבד עם הגשת הערעור, הגישה המדינה בקשה לעכב את ביצועו של פסק הדין. הבקשה נתקבלה בחלקה, ובהחלטתו מיום 15.8.2010 הורה כב' השופט גרוניס לעכב תשלום מחצית מהסכום שנפסק (900,000 ₪) וכי שכר הטרחה שנפסק ישולם במלואו בכפוף להתחייבות בא-כוחו של המשיב כי יחזירו במלואו או בחלקו על פי תוצאות הערעור.
עוד נספר לקורא, כי כחודשיים לאחר מתן פסק דינו של בית משפט קמא, הגיש המשיב "בקשה לעיון חוזר" לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (תפ"ח 5155-99) הנסבה על החלטת בית המשפט לדחות את בקשתו לפסיקת פיצויים לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין (כזכור, ערעור המשיב לבית המשפט העליון ובקשתו לדיון נוסף נדחו). בהחלטתו מיום 13.9.2010 דחה בית המשפט (כב' סגן הנשיא ע' מודריק) את הבקשה, משלושה טעמים: מניעות דיונית – בהעדר עיגון בדין להליך דיוני של "עיון חוזר" על
— סוף עמוד 10 —
החלטה לפי סעיף 80; טעות מושגית בבקשתו של המשיב, אשר נסבה על זכותו למשפט הוגן – שעה שתכליתו של הליך לפי סעיף 80 היא תכלית "אזרחית" של פיצוי או שיפוי, ואינה נועדה לקבוע אם האישום היה מבוסס על אדנים ממשיים, וממילא לא נועדה "להשיב את כבודו"; וכפילות דיונית – שהרי סוגיית הפיצוי תידון ממילא בפסק הדין שיינתן בערעור דכאן על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתביעה הנזיקית.
עד כאן השתלשלות ההליכים ותמצית פסק הדין, ומכאן לטענות הצדדים בערעורים שלפנינו.
עיקרי ערעור המדינה
14. הטענה המרכזית בערעור המדינה היא, כי בפסק דינו הגורף, אימץ בית משפט קמא את גרסת המשיב תוך התעלמות מראיות מהותיות ומהתמונה הכוללת הנשקפת מהן, וכן התעלם מההחלטות השיפוטיות שניתנו בזמן אמת, לרבות ההחלטה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים, ומהחלטת בית המשפט המחוזי שדחתה את בקשת המשיב לפיצוי לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין. המדינה הלינה על כך שביקורתו של בית משפט קמא כלפי המשטרה הייתה יוצאת דופן בחריפותה, תוך פגיעה מופרזת בחוקרים ובשוטרים שהעידו במסגרת ההליך וגם בכאלו שלא העידו.
לעמדת המדינה, מדיניות החקירה וההעמדה לדין שהנחתה את גורמי החקירה והתביעה הייתה מקצועית וסבירה לשעתה, בהתחשב במכלול נסיבות המקרה, כפי שמשתקף מההחלטה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. טענות המשיב לגבי התנהגות השוטרים וההתעללות בו הועלו על ידו לראשונה בתיק זה, ולא הועלו באף אחד מההליכים המשפטיים הרבים שהתנהלו בעניינו, לרבות ההליך לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין, ומבלי שיש להן רמז בחומר החקירה, ובכך לוקות הן בשיהוי של ממש, הפוגע ביכולתה של המדינה להתגונן מפניהן. 15. המדינה פירטה את הראיות-לכאורה שעמדו בזמן אמת בפני בית המשפט והפרקליטות, ולטענתה, בית משפט קמא התעלם מראיות אלה ובחן את הדברים כ"חוכמה שלאחר מעשה". רק לאחר ההחלטה למעצר המשיב עד תום ההליכים, העלה המשיב טענת אליבי חדשה והסכים לעריכת מסדר זיהוי קול. אף הראיות החדשות לא היו חד משמעיות, אך מאחר שהתעורר ספק באשר לדיותן החליטה התביעה לחזור בה מכתב האישום, לא בלי ספקות. אף בהחלטה לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין, נקבע כי
— סוף עמוד 11 —
היה בראיות הלכאוריות כדי לגבש אצל תובע סביר ציפייה להרשעת המשיב. אכן נפלו אי דיוקים בזכ"דים שהוגשו לבית המשפט, אך חומר החקירה המהותי בתיק היה רחב בהרבה, והוא אשר עמד בבסיס ההחלטה למעצר המשיב עד תום ההליכים. מכל מקום, גם בהנחה שנפל פגם בהתנהלות המשטרה, הרי שההחלטה למעצר המשיב עד תום ההליכים מנתקת את הקשר הסיבתי בין התנהלות המשטרה לבין המעצר והנזק הנטען בעקבו] ]>