תביעה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לתובע בתאונת דרכים שאירע

בית משפט השלום בירושלים

תא"מ 12116-08-11 חירבאוי נ' קרעין

בפני כב' השופטת דורית פיינשטיין

התובע:

עבד אלסלאם חירבאוי

נגד

הנתבע:

חסן קרעין

פסק דין

בפני תביעה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לתובע בתאונת דרכים שאירעה ביום 16.3.07 ברח' ואדי ג'וז בירושלים.

התובע הוא הבעלים של רכב מסוג BMW מ.ר 53-889-16.

הנתבע בעת התאונה היה הבעלים של רכב מסוג DAEWOO מ.ר 15-432-15 .

התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת שמאית לפיה הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה הינם בגובה של 41,998 ₪ נכון למועד התאונה. בנוסף דורש התובע את שכר טרחת השמאי והוצאותיו.

תיאור התאונה:

אין מחלוקת כי התובע החנה את הב.מ.ו. סמוך למאפיה שבבעלותו, ואחד מעובדיו נכנס אל החנות והודיע לו כי רכב פגע במכוניתו, והנהג הפוגע השאיר את הדייהו במקום ונמלט ממנה.

התובע יצא אל רכבו ומצאו מחובר אל רכב אחר בפגוש וגילה כי הוא ניזוק בשני מוקדים, כמפורט בחוות הדעת שצורפה לכתב התביעה.

אין חולק כי התובע התקשר אל הנתבע והודיע לו כי רכבו היה מעורב בתאונה, אך קיימת מחלוקת כיצד איתר התובע את הבעלים של הרכב.

בסמוך לאחר מכן התקשר אל הנתבע שוטר ממקום התאונה והודיע לו כי מכוניתו נמצאת במרכז הכביש כשהיא חוסמת את התנועה ועליו להזמין גרר.

— סוף עמוד 1 —

הנתבע הגיע אל מקום התאונה בחלוף כשעתיים ממועד התאונה.

טענות הצדדים:

התובע טוען כי אין באפשרותו לדעת מהן הנסיבות שהובילו לתאונה, אולם בשל תוצאותיה המעידות כמסקנה אפשרית יחידה שנהג הרכב נהג ברשלנות או בפזיזות חל הכלל של הדבר מדבר בעד עצמו ונטל ההוכחה רובץ על שכמו של הנתבע כי לא הייתה כל התרשלות מצדו ו/או מצד הנהג מטעמו. עוד טוען התובע כי הנתבע אחראי כלפיו בגין כל הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה וזאת לאור העובדה כי הוא היה הבעלים של הרכב הפוגע בזמנים הרלוונטיים.

הנתבע טוען כי בזמנים הרלוונטיים הוא לא נהג ברכב, שכן הרכב נגנב ממנו זמן קצר טרם התאונה לה טוען התובע. הנתבע טוען כי החנה את הרכב ליד ביתו ולא ידע שהרכב נגנב ממנו, עד שהתובע התקשר אליו והודיע שהדייהו היתה מעורבת בתאונה.

הנתבע טוען גם לנזק ראייתי ולשיהוי – התביעה הוגשה בשיהוי גדול כחמש שנים לאחר התאונה דבר ששלל את יכולתו של הנתבע להביא חוות דעת נגדית לחוות הדעת אותה הביא התובע. השיהוי בהגשת התביעה מהווה חוסר ניקיון כפיים מצד התובע שמונע מהנתבע את האפשרות להתגונן כראוי מול הטענות שהועלו כנגדו. עוד טוען הנתבע כי פעמים אחדות דיבר עם התובע לאחר התאונה וזה חזר והדגיש כי אין לו כל כוונה לתבוע את הנתבע וכי ניתן יהיה לבחון את צילומי המצלמות הפרטיות שהתובע התקין סביב המאפייה שכן הן תיעדו את התאונה.

דיון והכרעה:

השאלה הראשונה העומדת להכרעתי הינה מי היה הנהג הפוגע והאם יש בשאלה זו כדי להפוך את נטל הראיה.

בסיכומיו מעלה התובע את טענת "חזקת הבעלות": משזהותו של הנהג ברכב הפגוע אינה ידועה לניזוק, בעל הרכב הוא שחב באחריות מכוח חזקת הבעלות הקבועה בסעיף 27ב(א) לפקודת התעבורה (נוסח חדש). לפי סעיף זה, הבעלים הרשום של הרכב הוא זה אשר ביצע את העבירה אלא אם כן הוכיח בעליו היפוכו של דבר.

"נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה או כאילו העמידו או החנה אותו במקום שהעמדתו או חנייתו אסורה על פי חיקוק, לפי הענין, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו כאמור או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב (להלן – המחזיק), או הוכח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו".

— סוף עמוד 2 —

גם תקנה 162(ב) לתקנות התעבורה התשכ"א -1961 מדגישה את אחריותו של בעל הרכב:

כל מקום שהוראות חלק זה מטילות אחריות על נוהג ברכב תחול האחריות גם על בעל הרכב; זולת אם הוכיח בעל הרכב שהעבירה נעשתה בלי ידיעתו והסכמתו או שנקט בכל האמצעים הסבירים כדי למנוע את ביצועה.

כאמור לעיל, מטיל ס' 27ב(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] את החובה על בעל הרכב להוכיח כי הוא לא זה שנהג ברכב בעת ביצוע עבירת התנועה, והפסיקה אימצה חזקה זו גם בדין האזרחי:

"בית המשפט החיל בדין האזרחי לא פעם את החזקה העובדתית לפיה, בהעדר הוכחה סותרת, הנוהג ברכב הוא בעליו או מורשה (ע"א 31/85 בדיר נ. טסה, פ"ד מג (2) 81, 87; ע"א 20/64 הפניקס חברה לביטוח נ' מדינת ישראל, פד"י יח (3) 426, 435; ע"א 259/63 אפרים חיים נ' יעקב קלקשטיין ואח', פד"י יח (3) 662, 666; ת.א. (ת"א) 1401/73 זהרי נ' משרד הבטחון, פ"מ תשל"ה (2) 150). אם לא נסתרה החזקה, תוטל אחריות אזרחית על בעלי הרכב גם אם יתכן שהבעלים לא נהג ברכב במועד הרלוונטי." (תא (ת"א) 18497/04 סיגנלור בע"מ נ' מ.כ.ת אוטו רנט בע"מ (פורסם בנבו)

15. את ההיגיון הנעוץ בקיומה של חזקה זו הסביר השופט זילברג בעא 259/63 אפרים חיים נ' יעקב קלקשטין והחברה הלאומית לביטוח ולאחריות בע״מ , יח (3) 662:

"יסוד החזקה הנ"ל הוא, כי בנוהג שבעולם אדם נוסע או ברכבו או ברכבו של מישהו אחר שהירשה אותו לכך. אם טענתו של הנתבע היא, כי הנהג השתמש בכלי הרכב שלא ברשות בעליו, הרי הוא טוען למשהו בלתי רגיל, יוצא מן הכלל, ועליו להוכיח את הדבר".

מכאן, שעל בעל הרכב הפוגע להוכיח מי נהג ברכב או כי הרכב נלקח ממנו ללא הסכמתו או ידיעתו. ואף עליו לעמוד בדרישת היסוד העובדתי של ס' 383 (מהי גניבה) לחוק העונשין התשל"ז – 1977 ולהוכיח את טענת הגניבה בראיות מוצקות ע"מ לסתור את החזקה לעניין אחריותו כבעל רכב.

במקרה שבפנינו, הנתבע לא עמד בנטל, ולא הצליח להוכיח כדבעי את טענתו זו. פרט לעדותו בדיון והגשת תלונה במשטרה לאחר תאונת הדרכים, לא הביא עימו ולו בדל של ראיה ממשית לכך שרכבו נגנב.

— סוף עמוד 3 —

מדו"ח הפעולה של המשטרה עולה כי אנשים שראו את התאונה טענו שארבעה גברים יצאו מן הרכב ונמלטו וברכב עצמו נמצא מכשיר נייד מסוג נוקיה. הנתבע טען כי המכשיר היה שייך לגנב, אך לא הביא כל ראיה לכך מתיק החקירה במשטרה. התובע טען שמצא את מספר הטלפון של הנתבע במכשיר זה, וכך ידע שהוא בעל הרכב, אך בנו של התובע טען שידע שהנתבע הוא בעל הרכב על פי מדבקה שהיתה מצויה בתיק. מכאן שלא ברור אם המכשיר היה שייך לתובע, למישהו מבאי ביתו או לגנב הנטען.

הנתבע לא הציג בפני כל מידע שנוגע לבדיקות שערכה המשטרה ברכב ולא ברור אם נלקחו ממנו תביעות אצבעות או כיצד הוא נפרץ. אף כי הנתבע טען שהמפתח של הרכב היה ברשותו, ויש לרכב מפתח אחד בלבד, הרי שלא הוכח על ידי הנתבע כי היו סימני פריצה לרכב.

הנתבע טען כי התובע הסתיר ממנו צילומים של מצלמות האבטחה של המאפיה, על אף שטען שהמצלמות קלטו את התאונה. התובע מצידו הסביר כי יש מצלמות אבטחה אך אלו פונות כלפי המאפיה והאזור הסמוך לה, ולא צילמו את הכביש. גם בעניין זה הנתבע לא הביא ולו ראשית ראיה, אפילו לא למיקומן של המצלמות ביחס למיקום התאונה.

יש לציין כי הנתבע העיד שהגיע למקום התאונה עם אחיו, ואחיו היה עד לחילופי הדברים עם התובע ובני משפחתו. חרף עובדה זו לא הזמין הנתבע את אחיו לעדות, וגם עובדה זו נזקפת לחובתו.

הנתבע טוען כי נגרם לו נזק ראייתי כבד בשל השיהוי בהגשת התביעה. התביעה הוגשה בחלוף למעלה מחמש שנים ממועד התאונה וכל אותה עת סבר שהתובעים לא יגישו נגדו תביעה, שכן הם קיבלו את גרסתו שהרכב נגנב.

23. חזקת הנזק הראייתי (להלן: "החזקה") קובעת כי במקום שבו גרם הנתבע ברשלנותו נזק ראייתי לתובע (כלומר פגע ביכולתו להשתמש בראייה שהייתה עשויה לתרום לביסוס טענה מסוימת הצריכה לתביעתו עשוי ביהמ"ש להניח שהטענה נכונה ולהטיל על הנתבע את הנטל לסתור הנחה זו (עא 361/00 עאזם ד'אהר נ' סרן יואב , נט (4) 310). לחילופין, ישנו פן נזיקי לחזקה זו, שמשמעותו היא הטלת אחריות ישירה על הנתבע וחיובו בתשלום פיצויים בגין הנזק הראייתי שגרם [הנזק הראייתי ו"עונשו": בשבחי מעבר מהמודל הקיים של העברת הנטל למודלים של מידתיות ואינדיקטיביות, גיא שני, משפטים מא-2 8/12].

24. בעבר החזקה הופעלה בעיקר בתביעות רשלנות רפואית אולם לאחרונה החזקה הפכה להיות דוקטרינת על, שעשויה לחול בכל מקרה בו הסב הנתבע נזק ראייתי לתובע. החזקה חלה כאשר התובע מצליח להוכיח שלושה תנאים: עמימות עובדתית, שליטה של הנתבע בראיות ואשם של הנתבע בגרימת הנזק הראייתי.

25.

26. — סוף עמוד 4 —

27. עולה השאלה האם החזקה יכולה להתהפך כלומר, האם הנתבע יכול לפנות אל התובע ולדרוש כי נטל ההוכחה יחול עליו בשל נזק ראייתי שהוא גרם לנתבע או לחילופין האם אותו נזק ראייתי שנגרם לנתבע היה ויוכח יכול להיות מקוזז מהנזק הכללי שנגרם לתובע?

28. על פי ספרו של ד"ר גיא שני חזקת הרשלנות – העברת נטל ההוכחה בדיני נזיקין (2011) בעמ' 387-388 נראה כי באופן עקרוני התשובה היא כן. כך גם ב- עא 761/06 רון יהוד נ' בית החולים קפלן [פורסם בנבו] מפי כב' השופט ח' מלצר:

"היפוך הנטל בהחלת הכלל של נזק ראייתי נועד לסייע לתובע להיחלץ ממצוקה ראייתית שאליה נקלע, שלא באשמתו שלו, כי אם באשמת הנתבע. ברם השתהות ממושכת מאוד בהגשת תביעה (גם אם טרם פגה תקופת ההתיישנות), מציבה לעתים את הנתבע במצב שבו יקשה עליו להתמודד עם טענות התובע, בין אם משום שאיננו מסוגל לאתר עוד ראיות, בין אם משום שנתעמעם זכרונו ביחס לפרטי האירוע, ובין אם מטעמים אחרים. נוכח האמור, ייתכנו נסיבות, שבהן השתהות רבה בהגשת תביעה, הגורעת מיכולתו של בית המשפט לרדת לחקר האמת – תהווה שיקול לבית המשפט שלא להפעיל את חזקת הרשלנות האמורה."

29. מכאן שניתן באופן עקרוני לקבל טענה של נתבע, שחלים עליו נטלים מסויימים כי התובע גרם לו לנזק ראייתי.

30. לעניינינו, האם העובדה שהתובע הגיש את התביעה כאשר חלפו 5 שנים מקרות התאונה יוצרת שיהוי העולה עד כדי נזק ראייתי לנתבע שיכול להוביל לכך כי חלק מהנטל הראייתי יוחל על התובע?

31. נקבע בפסיקה כי שיהוי יכול לעלות כדי נזק ראייתי (ע"א 5110/05 מדינת ישראל- מינהל מקרקעי ישראל נ' שטיינברג [פורסם בנבו], פסקה ו'; ת"א (ירושלים) 1145/99 ג'אעוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) [פורסם בנבו], פסקה 32).

32. התנאים לקבלת טענת שיהוי הם מחמירים ונסיבות החלתה נדירות "השיהוי האזרחי הנטען במסגרת תקופת התיישנות הוא אמצעי שיש לעשות בו שימוש בנסיבות חריגות בלבד" (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 448) ובהמשך דבריה מוסיפה כב' השופטת פרוקצ'יה:

"איחור בהגשת תביעה, הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתור או מחילת התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין והיא עשויה לעיתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפתרון המחלוקת מחוץ לערכאות. לפיכך,

— סוף עמוד 5 —

קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע אודות ויתור או מחילה מצידו על זכות התביעה הנתונה לו. דרישה זו מתיישבת עם הצורך להימנע מהטלת מגבלות דרקוניות על תובע הפונה לעזרת בית המשפט בתוך תקופת ההתיישנות".

33. לטעמי, לא זה המקרה שבו יש לקבל טענת שיהוי או ויתור, שכן גם בעניין זה לא הוכיח הנתבע כי התובע הפיס את דעתו והבטיח שלא יתבע אותו. מכאן שלא התרשמתי כי היה בסיס לטענת התובע בדבר מחילה או שיהוי.

34. לכך אוסיף ואציין כי מרבית הראיות הנטענות במקרה זה לא היו מצויות בידי התובע, ועל כן לא היה יכול למנוע מן הנתבע גישה אליהן. מרבית הראיות היו אמורות להיות בידי המשטרה, והנתבע רק טען שמצלמות האבטחה של התובע הן שצילמו את התאונה. היות וגם בעניין זה הנתבע לא הביא ולו ראשית ראיה, הרי שטענותיו נדחות.

35. יש לציין כי התובע גם לא פנה לנתבע ולא ביקש לבדוק את הנזקים לרכבו עובר לתאונה, ואף לא ביקש לחקור את השמאי מטעמו, ועל כן אני מקבלת את דו"ח השמאי מטעם התובע במלואו.

סיכומו של דבר:

36. התובע ישלם לנתבע את נזקיו הישירים בסך של 41,998 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 16.3.07, שכר טרחת שמאי בסך 1,987 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 25.3.07 ושכר טרחת עו"ד בסך של 3,000 ₪.

ניתן היום, י"ח אייר תשע"ב, 10 מאי 2012, בהעדר הצדדים.

דורית פינשטיין